גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



עיין באגרון המונחים באמצעות מפתח זה

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס
ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | הכל

עמוד: (קודם)   1  2
  הכל

ש

:

כח) שערות ראש:
הנה הזווג הראשון לצורך פרצוף הנקודים היה בנקבי העינים של ראש הס"ג, ומ"מ לא הוציא אח"פ של ראש הס"ג לחוץ, כי אין העדר ברוחני וענין התחלקות המדרגה לא פעל כלום בראש הס"ג עצמו, אלא בבחינת תוספות פרצוף, והוא פרצוף השערות, שמנקבי העינים ולמעלה יצאו שערות הראש, ומשם ולמטה יצאו שערות דיקנא בבחינות אח"פ. (שצ"א או"פ ד"ה שערות ראש)

:

קיז) שערות רישא:
עי' לעיל בתשובה פ"ה <ע"ס פנימיים ומקיפים דשערות רישא>.

:

קיח) שערות שחורות:
עי' לעיל בתשובה קי"ג <שערות אדומות>. (אלף שע"ו אות קע"א).

:

קיט) שערות שעיעין:
עי' לעיל בתשובה קט"ז <שערות קשישין>.(אלף שע"ו אות קע"א).

:

ה"ס נש"ב, ולכן נק' שערים יען הם פתחים פתוחים ונקבים של אמא הנק' נקבה, כי הנקבה שעריה פתוחים לקבל בתוכה נתינות חכמה. (ע"ח).

:

יוצא מס"ה שאו שערים ראשיכם וכו' ומקורו ה"ס שערי צדק. וכ"מ שנזכר שערים הכונה על שערים הללו. וזסו"ה אז ירדו לשערים עם ה', וז"ס נ' שערי בינה או שער הנון דלא אתיהיב למשה, ולע"ל ויירש זרעך את שער אויביו. והבן היטב אשר החומר של השעך הוא כולו מעשה ידיהם של האויבים וה"ס הירושה, והצורה של השער הוא מאור פניו ית' מישועתו המלאה והרחבה.

:

יורה על הנועם והחדוה המתקבלים מחמת הפיכת היגון לשמחה והרע לטוב וכדומה מהפיכים. וה"ס בדיחא, בדחן המשעשע את המוזמנים במליצות שמשמעותם הפוך מן המקובל, וז"ס דוד בדיחא דמלכא הוא. וע"כ יש למלה שע משמעויות הפוכות שלפעמים יורה הסרה כמו שעו מני ואמרר בבכי, ולפעמים יורה התקרבות כמו ואל קין ואל מנחתו לא שעה.

:

קלט) מהם שעשועים במ"ן ומ"ד.
בשעת הזווג, שהנשמות שבנוקבא עולות במ"ן שלה ומקבלים בחי' ג"ר שלהם ע"י הג"ר שלה המשמחות, יש בחי' שעשועים אל המזדווגים בהשלימות הגדולה שהשיגו הנשמות ע"י המ"ן ומ"ד של הזווג. כמ"ש בזוהר, פוק חזי במאי ברא דאתינא לגבך. (אות ס"ג).

:

קמ) מהם שעשועים בנשמות.
כתר רחל היורד בחצות לילה בבריאה, ומחברת אליה את הט"ת שלה, שעמהם מתחברים ג"כ גו"ע של נשמות הצדיקים הדבוקים בט"ת אלו, אז הקב"ה, שהוא כתר דרחל, משתעשע עם הנשמות האלו, על יציאתן מתוך הקליפות והתחברותן בקדושה. (אות מ"ב).

:

       דבר זה צריך הסבר גדול. וכדי שיהי' מובן לכל, אבחר לפרש הענין על פי המתגלה לנו מסיבה זו ונמשך אלינו כאן בהנהגת העולם הזה.
       פנימיות החיצוניות: והענין הוא, כי שורשים העליונים ממשיכים כחם בהשתלשלות עד לגילוי בענפיהם בעוה"ז, כמ"ש בביאור ענף ושורש. והנה העולמות בכללם נבחנים לפנימיות וחיצוניות, בדומה למשא כבד שאין בכחו של מי להגביה ולטלטל אותה ממקום למקום אז מטכסים עצה לחלק את המשא לחלקים קטנים, ואז מעבירים אותו בזה אחר זה, כן בענין שלנו להיות תכלית הבריאה הוא נפלא עד לאין ערך, כי ניצוץ קטן ודל כמו נפשו של אדם אפשר לו לעלות בהשגתו אל על יותר ממלאכי השרת, ע"ד שאמרו ז"ל על הפסוק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שפרשו שהמלאכים עליונים ישאלו לישראל מה פעל אל?
       והנה כל ההפלגה הזאת תגיע אלינו רק על דרך ההתפתחות בזה אחר זה, בדומה להמשל הנ"ל אשר גם המשא היותר כבד, האפשרות להגביה אותו אם נחלקו לחלקים ולהגביה החלקים בזה אחר זה. ולאו דוקא התכלית הכללי מגיע אלינו כן אלא אפי' התכלית הגופני שהוא רק ענין מכין את התכלית הכללי היא ג"כ באה אלינו בהתפתחות דרגתי לאטו. ולפיכך נתחלקו העולמות לפו"ח, שכל עולם ועולם יש בו הארות המוכשרים לפעול בהתפתחות אטית והם נק' פנימית העולם, ולעומתו יש הארות המסוגלים לפעול רק בבת אחת, וע"כ כשמופיעים כאן בענפיהם שבעולם הזה ונתנים להם שליטה אז לא לבד שאינם מתקנים אלא המה גם מקלקלים. וענין זה מכונה בדחז"ל בהשם פגה: עד"ש ז"ל בעצה"ד באדה"ר שאכלו פגה. כלומר, שהוא באמת מאכל תאוה ונעים עד אין קץ וגם עתידה לענג את האדם אלא לעתיד ולא עתה, להיותו בדרך הגידול וההתפתחות, וע"כ דימו זה לפרי בטרם בישולו, כי גם התאינה שהיא הפרי היותר מתוקה ונעימה מ"מ אם יבא מי לאוכלה בטרם בישולה יקלקל קיבתו וימות.
       אכן יש לשאול מי הוא הממשיך פעולה זו בעולם, כי נודע שאין פעולה בעולמנו מתבוא בלי הכאה משורש העליון. ותדע, מזהו הנק' אצלנו שליטת חיצוניות אשר הוכן בסו"ה זה לעומת זה עשה אלקים, שיש בו כח דוחף ומזרז אל גילוי הנהגה הפנימיות, עד"ש ז"ל הנני מעמיד להם מלך כהמן ובעל כרחם מחזירם למוטב.
       ואחר שבארנו השרשים העליונים נבאר את הענפים שבעוה"ז. ותדע שענף הנמשך מהפנימיות המה עם ישראל שנבחרו לפועלי התיקון והתכלית הכללי, ויש בהם אותה ההכנה שיכולים להתפתח ולגדול עד שיגיעו גם יניעו את האומות להגיע אל התכלית הכללי.
       חיצוניות, ואומות העולם : והענף הנמשך מחיצוניות הם שאר האומות שלא הוכנו בהם אותם הסגולות, שיהיו ראויים לקבל את דרכי התפתחות התכלית בזה אחר זה, אלא שמוכשרים לקבל את התיקון בבת אחת בכל מלואו, ע"ד שורשם העליון. ולפיכך בשעה שמקבלים שליטה משורשם המה מחריבים את הסגולות שבבני ישראל וגורמים יסורים בעולם.
       עבד ושפחה. והנה השורשים העליונים שנק' חיצוניות ע"ד הנ"ל, נק' בכללם בשם שפחה ועבד. והיינו להראות אשר אין ענינם ח"ו להזיק ולקלקל כמו שנגלו לשטחיות העין, אלא המה משמשים ומשרתים להפנימיות כמו העבד ושפחה המשמשים לאדונם.
       ושליטת החיצוניות האמורה נק' בשם גלות ישראל לבין אומות העולם, שמביאים בזה להאומה הישראלית יסורין ובזיונות וחורבנות באופנים וגוונים מרובים. אמנם למען הקיצור נבאר רק המתגלה מתוך מבט הכללי שהוא התכלית הכללי, שהוא בענין העבו"ז ואמונות תפילות בסו"ה ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם, שהוא הרעל היותר נורא ומסוכן המשחית נפשות ישראל, להיותם מקרבים את הבליהם לדעת האנושי. כלומר, שאינם דורשים עמקות מרובה להבינם, ובזה משרישים את יסודות עבודתם ללבות בני ישראל. ואע"פ שאין איש ישראלי מוכשר לגמרי לקבל את הבליהם, מ"מ גורמים סוף סוף שיקוץ וזוהמא עד לכפירה מגולה עד שאומר כל אפין שוים ח"ו.
       ומזה תבין ענין גניזת חכמת הנסתר מעיני החיצונים, גם מה שאמרו ז"ל אסור ללמד גוי תורה. ולכאורה יש סתירה לזה מתנא דבי אליהו שאמר אפי' גוי ואפי' עבד ואפי' שפחה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה עמהם, והאיך הורו ז"ל שאסור ללמד גוי תורה. אכן הכונה של תנא דבי אליהו הוא בגוי שנתגייר או עכ"פ שפירש את עצמו מעבודה זרה דהיינו מאמונות התפילות, והכונה של חז"ל היינו במי שלא פורש מע"ז אלא רוצה לידע מתורת ישראל וחכמתו כדי לקבל ממנו חיזוק וכח לע"ז שלהם.
       ואם תאמר מאי אכפת לנו אם הגוי הזה נעשה בסיבת תורתינו הק' יותר אדות בע"ז שלו אם לא יועיל מה יזיק? אכן ע"ז בכה רשב"י בטרם שביאר איזה סוד חשוב בחכמת הנסתר, כמ"ש בכי ראש ווי אם אימא ווי אם לא אימא, אם אימא ידעון חייביא למפלח למאריהון ואם לא אימא יאבדון חבריא מלא דא. כי היה ירא פן יגיע הסוד הזה לעובדי ע"ז ויפלחו לע"ז שלהם בכח שכל הקדוש הזה, שזהו המאריך את גלותינו ומביא לנו כל היסורין והחורבנות, כמו שאנו מוצאים עתה לעינינו אשר חכמי האומות חקרו ודרשו את כל ספרי בני ישראל ועשו בזה מטעמים לחזק אמונתם, דהיינו החכמה שלהם הנק' תיאולוגיא. ושתי רעות עשו, כי מלבד שמתעטפים בטלית שלנו ואומרים שכל החכמה ההיא הם מהשגת רוח הקודש שלהם, שהמעתיקים הללו קנו אצלם שם גדול על חשבוננו אשר בזה מחזקים ודאי את תורתם המזויפת וקונים כח להכחיש את תורתינו הק', אלא עוד רעה יותר גדולה הגיע לנו, כי המסתכל בתוך התיאולוג' שלהם מוצא בהם סברות וחכמה בעבודת ה' שנראים לו יותר כנים ואמיתיים מחכמה שלנו. והוא מב' טעמים, הא' הוא משום שהמה חברה גדולה ונמצא ביניהם בלשנים גדולים ומובהקים, היודעים המלאכה ההיא איך לקרב דברים שיהיו מקובלים על דעת אנשים הדיוטים, וענין בלשנות הוא מחכמות חיצוניות, שודאי הוא אשר חברה של שמונת אלפי מיליאן איש יכולים להמציא בלשנים יותר גדולים ומרובים מן חברה שלנו שהוא כמו חמשה עשר מליון איש, וכיון שכן נכשל המסתכל בספריהם וקונה ספק אולי הצדק עמהם ח"ו, או עוד יותר גרוע כמובן. וטעם הב' הוא וזהו העיקר, כי חכמי ישראל מצניעים את חכמת הדת בחדרי חדרים ובכל האפשרות מרבים חכמי כל דור ודור להציע פשט פשוט אל ההמון ודוחין אותו בכל התחבולות מן הרבון אפילו לבא ולוש בחכמת הנסתר.
       ווי אי אימא: ועושים זאת מפחד שמא יפלו הדברים והחכמה לעובדי ע"ז, כמ"ש רשב"י אם אימא ידעון חייביא איך למפלח למאריהון, כי על דברים הפעוטים שגבנו מכלינו אנו סובלים בזיון וקצף די מאד, אשר נפלטו אליהם אחר כל השמירות המעולות.
       ומזה מובן מה שהיה לנו אם חכמינו היה מגלים חכמת הנסתר לעין כל. ומתוך שאנו מצניעים, נמצא אשר האיש הפשוט שלנו כל עוד שאינו כדאי למסור לו רזי תורה, הנה אין לו שום מושג כלל בחכמת הדת, וע"כ מובן מאליו איזו התפעלות שאדם כזה קונה בעת שמוצא טעמים וחכמה של מה בהתיאולוגיא שלהם, שכל עיקרה אינו אלא קיבוץ של ידיעות גנובות מהנסתר שלנו בתוספות מטעמים ספרותיים. ואחר שרואה זה אומר ומכחיש את תורתינו המעשית ואח"כ לכפירה לגמרי רחמנא ליצלן. ודבר זה נק' שפחה כי תירש גבירתה, כי כל כח הגבירה דהיינו שליטת הפנימיות הוא בכח החכמה ודעת שלנו, בסו"ה ונפלינו אנו ועמך מכל העם אשר על פני האדמה. ועתה קדמה השפחה ומתגאה בהמון, כי היא ירשה החכמה הזאת ח"ו. ותדע שכחם זה הוא השלשלת שבו כובלים את רגלי בני ישראל בהגלות תחת שליטתם.
       ונתבאר, שכל עיקר כבלי הגלות ותוקפם, הוא מחכמת התורה ורזיה שהספיקו לגנוב ולשים בכליהם אחר כל השמירות המעולות והגניזות שעשינו, שבזה מטעים ההמונים שהמה ירשו את עבודת אלקים ומטילים ספק וגם כפירה בנפשות ישראל כנ"ל.

:

הוא שם כולל לאורות וכלים העליונים המושפעים מעליון לתחתון.

:

יורה על ההארות העוברים לתחתונים בדרך משופע ואלכסונא, שמקורו ה"ס התחברות ושותפות דמה"ד ומדה"ר, בסוד הו המשופעת בין תרין יודין שבצורת הא, דע"כ כל השפעות (העוברת) בשיתופא נק' משופעות או אלכסונות, וע"כ י"ב הפרצופין הנמשכות מסוד הא' הנ"ל נק' י"ב אלכסונים או י"ב גבולי אלכסון, והאורות שבהם מכונים שפע והשפעות.

:

      בסו"ה הך בכפתור וירעשו הספים, דהיינו מלשון סוף, ומקורו הוא בחי' היחסיות מעליון לתחתון ומתחתון לעליון. פי', כי אין לך שום תפיסות והשגה זולת על הגבולים, כמו המישוש והראיה הפוגעים ביחוד רק על גבולי החפץ, דהיינו רק השטח הממושש והנראה, שהוא סופו של החפץ, לפיכך גם בעליונים תבין כן שמקום הפגישה של העליון והתחתון הוא במקום הסוף של כל אחד. ונודע שהעליון מושג בסוד משה משה, אכן בסופו של השם הזה, דהיינו אחר שבא על סוף הפעולה בסוד לא ימושו מפיך.
       והנך רואה שסוף של העליון הוא בסוד לא ימוש ולא יזח, והנה גם התחתון מוכרח להמציא לעליון את סופו. ונודע שהתחתון מתקרב בסוד שר לראות, אכן רק בסופו של השם הזה, דהיינו לא תסור.
      
לא ימוש שפה עילאה, לא תסור ש"ת: והנה נתבאר היטב סוד השפה של העליון שנק' ראש הוא בסוד לא ימוש, וסוד השפה של התחתון שנק' גוף הוא בסוד לא תסור שהם פשוט ב' סופיות, דהיינו גבולים אשר סף העליון מתדבק כן בסף התחתו (שמכאן במשכין למטה ב' שומרי הסף והבן) וז"ס שפתים ישק. (ע"ע כפתור).

:

קמו) שקר אין לו רגלים:
עי' לעיל תשובה ע' <ירך יעקב>.

:

       ה"ס שהקב"ה נעץ אצבעו ביניהם ושרפם הוא ית' ולא אחר ח"ו, (כל"א.) וע"כ בשתים יכסה פניו וכו', והמה עומדים: ממעל לו, (סוד חו"ג שלמעלה מחו"ב). כי הוא ית' נגלה (באומ"צ) בסו"ה כי לא יראני האדם וחי. וממעל למדרגה הנשגבה ההיא עומדים השרפים, (באנקת"ם) ומלמטה למדרגה ההיא נמצאים הרגלים (מלשון רגלים לדבר) אשר אותה המדרגה הנשגבה מגביה אותם שלא יהי' רגליה יורדות מות.
      כנפים: וז"ס שש כנפים וכו' בשתים יכסה פניו, שלא יסתכלו בשכינה הק' שהמה עלו מכח הרגלים הנ"ל ומסיבתם.
      ובשתים יכסה רגליו: שהם נשתלשלו ונגלו מכח הכנפים המכסה פניהם. ובשתים יעופף דהיינו מכח האמצעי שממעל לו עומדים השרפים הללו. (באנקת"ם) שבכחו יוצאים כנפים אמצעיים לעופף למעלה למקום השרפים. ולקבל משם חו"ג ימשובחים מחו"ב להיותם כוללים שניהם.
      ז"ס כנפי רוח: שנסתלקו מסוד מרחפת על פני המים, שמשם נמשך רק תוהו ובוהו, מש"כ עתה אינם בבחי' מרחף המהלך רק עופף למעלה לקבל חו"ג, בסוד הויה אור לי, וזסו"ה על כנפי רוח לחו"ג.

:

ק) שרשי כלים (ח"ג פ"ו אות ד'):
הם הע"ס של ראש הנקרא כתר.

:

       כן נק' הע"ס שבכל ראש, ונק' כן משום שהכלי קבלה אפשר להתגלות רק אחר ירידת האו"ח ממעלה למטה בסוד בחכמה פותח שערים, (דהיינו בכח הבא מחמת תוך מקוה) משא"כ בראש בעוד שהאו"ח עולה ממטה למעלה שאין עוד שם שום התלבשות זולת מלבוש הדק של האו"ח העולה מכלי האחד כלי אחת וברשימין לד' בחי' ועכ"ז אע"פ שאין כאן יותר מכלי אחד, דהיינו מבחי' אחרונה שבד' בחי' שמשם עולה האו"ח, מ"מ יש שם השרשים לד' בחי' שכח המסך המוכה מרשימם כן.
        הכתר: צורתו מתרשמת מתוכה עצמה ממה שנעשית אח"כ לבחי' כתר מלכות, אכן עתה הוא רחוק ממנו מפני שהיא כמו חסרה זמן להתפשטות, שע"כ משגת אותו בבחי' הבלתי מושג.
        חכמה: צורתו כמשמעו, אלא בעליון היא מצוירת בסו"ה בחכמה פותח שערים, שה"ס לטוטפות בין עיניך, או ותועפות הרים לו. אכן בטרם התפשטותו להתלבשות נבחן לפתיחת השעה, דהיינו רשימו בעלמא להבחין דע"כ הוא חכמה אמנם לאח"כ בסוד או"ח היורד מתגלה החכמה, בסו"ה זה השער לה' צדיקים יבואו בו, דהיינו בזמן שהמלכות קיבלה לצורת כתר מלכות (ע"ע קומתם שוה).
        בינה: צורתה היא ההתבוננות מהמושכל בצורת החכמה, שה"ס משה משה, ומתוך ההתבוננות בשם הזה אמר הנני. ונמצא השם משה שה"ס החכמה והנני ה"ס הבינה, וז"ש ז"ל שבינה הוא מבין דבר מתוך דבר להיותו מתגלה מתוך החכמה כאמור. וזהו ג"כ בחי' הרשימו לכלי בינה שנתרשם בזה דע"כ הוא בינה פי' להורות שזוהי תכלית ההשגה ממה שאפשר להשיג ותו לא מידי - והיא בצורת אור עליון בסוד או"ח העולה. אמנם כשמתפשטת למטה בסוד האו"ח היורד ומתלבש בהתחתון, איתמר ובה הלב מבין.
        ותבחין בחו"ב שבעליון נמצאו חו"ב וה למטה מזה שהרי החכמה ה"ס העליון הקורא ומזמין, והבינה ה"ס התחתון השומע בטלו בסוד הנני, וא"כ אין קומתם שוה וסוד ראש וגוף כי כאן העליון כמו ראש המשפיע והתחתון כמו גוף ונוק' המקבלת, כי העליון בסוד פוקד והתחתון כמו נפקד (ע"ע זכר) ובאו"ח היורד חו"ב קומתם שוה וכחדא נפקין וכחדא שריין.
        נפקין: ה"ס יציאת האורות לחוץ מהגוף עד שנתלקטו לסוד או"ח העולה ומלביש עד הכתר, ונמצא כתר אחד לשניהם לחו"ב כי הבינה שבה סוד ההבל והאו"ח גרמה ראש: להחכמה עמה (בסו"ה ותתן גם לאשה "עמה" ויאכל) ביחד, וכיון שכתר אחד לשניהם נמצא בהכרח שקומתם שוה וכחדא שריין: ה"ס ביאת האורות לתוך הגוף שנתחדש עתה בעת האו"ח היורד, שאז גוף אחד לחו"ב ודבוקים בבטן: כי כח היציאה עצמה התפשט לתוך הגוף דאמא בסוד אבא יורד ונוקב כדי להתדבק באמא: ונמצא אשר אמא גרמה לו הגוף הזה מתוך "שאמא מכה ויועאת לחוץ" כדי להדבק בשל אבא, באופן אשר החכמה מעיקרה עצמה אינה רק נה"י דראש: שה"ס השרש של צא מצבאות ומתוך הבינה באו"ח שלה היורד הרויח ג"ר דראש, וגוף: כמבואר לעיל, דהיינו בסוד בא דצבאות שאחר שנתגלה הג"ר לראש החכמה בכח או"ח היורד נמשכו נה"י דחכמה לגוף דבינה ונתדבקו זה בזה כגוף אחד בזווג תדיר דלא פסיק לעלמין, שז"ס כחדא נפקין וכחדא שריין וכו', אכן מטעם החסרון דאו"ח העולה שה"ס או"מ חזרה הבינה וחכמה אב"א: כלומר שהבינה התחילה לחשוק לאור נה"י דראש שקבלה מעיקרא בסוד או"ח העולה.
        וכל בחי' אחור ה"ס נה"י: ונמצא שהבינה לא רצתה לקבל מג"ר דחכמה מאור הפנים אלא מאחורי החכמה שה"ס נה"י דראש, דהיינו מסוד הפתיחה דשערים, ואז בינה בסוד אמא אב"א הוציאה אמא לחוץ אודות בנה דהיינו פשוט כמו שהיתה קודם לכן בסוד או"ח העולה שהיתה שם רק בבחי' גוף נפקד להחכמה הפוקד, אכן בחילוק גדול מב' הבחנות: הא' הוא אודות בנה שה"ס
        בן הנעים: ז"א: (שה"ס אומ"צ) שז"ס נה"י דאמא מתלבשים בז"א: בראש ז"א כי מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כי מתוך שיצא אמא לחוץ (בכל"א) כנ"ל בסוד או"ח העולה שה"ס אמא מכה ויוצא לחוץ שהיתה בסוד אב"א עם אבא שם, דהיינו בחסרון ג"ר ובחסרון נה"י דאו"ח היורד וכדי להשתלם לחזור פב"פ עם אבא האצילה לבן הנעים שה"ס ג"ר דז"א המשלימים בחי' נה"י חדשים לאמא כעין נה"י דאו"ח היורד בזמן, שהיתה בקומה שוה עם אבא והרויחה גם בחי' ג"ר ופב"פ עם אבא, בסוד חזי בהאי ברא דאתינא לגבך כי ז"א הזה בירר לג"ר דאמא: ואבא חזר וזכה בבת זוגיה דהוית פרישא, כי גם נה"י דאבא חזרו וירדו בסוד או"ח היורד לגוף דאמא ושוב נעשו קומתם שוה (כנ"ל בתוך מקוה), וגם הוא חזר והרויח הג"ר דליה שבזמן יציאתה ממנו לחוץ נבחן שאבא נזדווג עמה, בסוד הרכנת ראש: דהיינו כמו בראש (מקוה) ששימש רק בנה"י של ראש, שה"ס אחור הראש דהיינו בבחי' ירידה להכאה: וכיון שלא האירה פנים אל פנים הג"ר שלו נק' זה הרכנת ראש, אכן עתה נמצא שמשמש עמה בהג"ר דראש וכל זה מכח הז"א שהשלים למוחין דאו"א כמבואר, והנה נתבאר הבחן הא',
        והבחן ב' ה"ס אבא יורד ונוקב: כי בראש מקוה יש עמה בסוד עליה בלבד, שנה"י שלו הכו במסך דידה בסוד משה משה, ועדיין לא היה שם הכר נקבה: כי בטרם שנזדווג עמה בסוד או"ח היורד ועודנה לא היתה כלל בבחי' כלי לקבל, נמצא התשמיש כמו בחי' דכר בלי נוקבא המוכנת לקבל הטפה כי גם היא היתה רק ביציאה לחוץ ובסוד הסתלקות, כי כל מלאכתה היה רק להכות על אור העליון ולהעלותו לשורשו, משא"כ עתה אחר שכבר קיבלה להתפשטות אור העליון בסוד או"ח והיתה לפב"פ בזווג לעשותה כלי, הנה אח"כ כשחזר אבא בירידה להכאה נמצא בסוד אבא יורד ונוקב דהיינו סוד זווג בפיוסא: כי מטרם שמעלה ממנו האו"ח העולה הוא מוכרח מתחילה להמשיך בה או"ח בבחי' פיוסא: דהיינו או"ח היורד לגוף דאמא, ואח"כ כשחוזר ומעלה את האו"ח לשורשו נמצא כמו נוקב אותה בהעלאת או"ח, והבן היטב כי ההקדם של או"ח היורד ומתלבש בתוך גופה נמצא ממלא כל החלל שבה, ואח"כ כשחוזר ושולף הריהו נוקב וכורה בה כל אותו השיעור ששולף ממנה, וכ"ז עושה רק להדבק בשל אמא: כי מאחר שנתנקבה הרה וילדה בן שממלא שוב אותו החלל שעשה בה אבא, בסוד מה שמו ומה שם בנו כי תדע. כי כמו שאביו הוריד את או"ח ומלאו נה"י שלו לחלל דאמא, כך בן הנעים מילא בראשו את מקום חלל ההוא עצמו כמעשה אביו, אמנם כ"ז הוא בסוד עיבור דז"א: בסו"ה ויתעבר ה' בי למענכם, ונק' עיבור מלשון מתעבר ונזעף, כי אחר שראש דז"א מילא להחלל דאמא שנק' "אם" הנה נסתם פי האם (שבו מונח הולד) בסוד מ"ם סתומה, וזהו גרם לה צער גדול, כי חסרה מאור דחסדים וחזר עליה אותו ענין אב"א עם החכמה כמו שהיתה בתחילת אצילותה.
        וז"ס צער עיבור: שהוא מחמת הסיתום דפי האם (כים של הולד) כנ"ל, ומחמת החשקות לחסדים מהכתר. (כבראש מקוה)
        אילה זו רחמה צר: כי נסתם בג"ר דז"א.
        לידת ז"א: ואז הקב"ה מזמין לה בחש ומכישה באותו מקום, דהיינו בפי הרחם שנק' אם הנסתם, והנחש פותח אותה כמו שהיתה בטרם שקבלה לאו"ח היורד, דהיינו ששוב הרויחה את או"י המכה ומעלה או"ח ואז הולידה לז"א ונוק' לחוץ אל אויר העולם. והבן היטב ההפרש הגדול הזה שנתגלה ביציאה השלישית הזאת, כי ביציאה א' (דראש מקוה) היה האו"ח העולה בבחי' עליה בלי הכר נקבה והסתלקות בלבד כנ"ל. ויציאה השניה (דכל"א) היה אבא יורד ונוקב כדי להדבק באמא, כי כבר עשאה כלי, וע"כ היה שם זווג דפיוסא ואמא מכה ויוצאה לחוץ כדי להדבק באבא, וביציאה זאת כבר אין אמא יוצאת כלל לחוץ, אלא אותם הניצוצים העולים בסוד או"ח העולה נחשבים לגופים נכרים ממנה שהם בניה זו"נ, שמקודם מלאו באורותיהם הגדולים את הרחם וסתמוה והי' לה צער גדול כנ"ל, ועתה בסוד הזווג דהכאה יצאו לאויר העולם ואמא שבה למקומה כבתחילה. אכן ב' יציאות יש בסוד ויהי אך יצא יעקב, וכשיצא ראשו הוי כילוד דהיינו כאן (במקוה"נ) שהספיק לגלות לחוץ לאויר העולם רק את ראשו בלבד שנמשכו לו סוד זווג דהכאה מראש (מקוה) שהספיק לו לשרשי כלים בסוד כקרני חגבים היו, ואח"כ נולד ויצא גם גופו לאויר העולם, דהיינו בגילוי דהוי ושכיח, שאז יצאו הזו"ן לגמרי מבטן אמו בסו"ה ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו בפרישו גמירא בסוד ביתה תתאה, וגילוי החדש ה"ס הסכין החותך את מעי הקשור באם. אכן היציאה לחוץ הוא מכח סיתום האורות.

:

רמז) מהן שש מעלות לכסא.
עי' לעיל תשובה קל"ז <כסא הכבוד>.

:

קה) שש נקודות:
בעיבור אין נגלה בו אלא ג' נקודות. שהן נה"י, כי חג"ת אין להם בחינות עביות ומסך, וע"כ המה מתלבשים ומתכללים בתוך ג' הנקודות דנה"י. אבל ביניקה הוא קונה העביות דבחי"א, שאז העביות ההיא כוללת שש נקודות, שהן, חג"ת נה"י. וזכור כאן כי נקודות פירושן עביות של מסך, שהיא מזדווגת בהכאה עם אור העליון ומוציאה מדת הקומה. (אות נ"ג ואות נ"ה)

:

      הבל ה"ס כל"א, קין אומ"צ, שת מקוה"נ, אדם הוא הכולל. והנה לקח ה' את הצלע האחת מאומ"צ ויבנהו. לקח פירושו קלקל, כי במקוה"נ קלקל תיקון דאומ"צ. ויבן פירושו תיקן, דאח"כ גזר הבחי' ממקוה"נ והעלימהו לעילא וחזר האומ"צ למקומו. באופן שלא נשאר באדם מאומ"צ רק בשר הסגור, (שה"ס הסיתום דתחת אומ"צ). ובהאשה גם בשר זה נתנקב שהיא רשימו מה שנחסר האומ"צ ע"י מקוה"נ. ואח"כ חזר ה' ויביאה אל האדם, כלומר שהביא ה' את הנקב והחסרון שבה אל בשר השלם הנופל וסגור שנקבע באדם, ואז שכינה שרויה ביניהם דסוד אנקת"ם שה"ס זווגם.
       עיבור ז' חודש: למקוטעין, ותהר ותלד את קין שה"ס החסרון שפירושו הרהור הריון, והיה זה מכח נקב דידה, אלא שהיה רק מהיולי דחכמתא שנק' עיבור למקוטעין, כי ' היולי דעבידתא נגזר ונעלם מהריון הזה ובעזרת ה' ותלד את קין דהיינו מכח בשר דאדם, כלומר שחזר תיקון אומ"צ למקומו שז"ס קניתי איש את ה', כלומר שקנתה ב' בחי' יחד: חסדים קנתה מחמת הנסירה הנ"ל, חכמה קנתה מחמת מחמת גילוי בשר דאדם בסוד אנקת"ם, וע"כ אמרה קניתי, כלומר למפרע.
       וז"ס עיבור י"ב חודש: ותוסף ללדת את אחיו את הבל. כלומר, מתוך שהיה גם בחי' כל"א נכללת בה, (שה"ס פרישו דאו"א) ע"כ ילדה גם לחסדים הנופלים מחכמה, בסוד כל"א בלי אומ"צ, שה"ס הבל. ונכתב ב"פ את שה"ס ותלכנה שתיהם ב' ההין כחדא, אלא העליונה שולטת שה"ס הבל והיא עיבור י"ב חודש. יוד ה"ס נקודה, ב' פי' שהנקודה כלולה מב' יחד כנ"ל. ולפיכך בשעה שקם קין שביצר למדרגתו בבהירות אומ"צ, נמצא שהרג להבל אחיו כי בטיל היולי דחוכמתא.
       עיבור ט' חודש: וז"ס ויקרא את שמו שת כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. שז"ס לידה דהיולי דעבידתא משום שלא נכוה בפושרין וידון בחמי חמין, כי לולי שהרג קין להבל לא היה צריך למקוה"נ. ונמצא תיקון הגדול למקוה"נ בדמות וצלמו דאדם שנכלל באנקת"ם וחי וז"ס עיבור ט' חודש.

:

אית אחד בשתוף כגון דכר ונוק' ואתמר בהון כי אחד קראתיו, אבל (א"א) איהו חד ולא בחושבן ולא בשתוף ובג"כ אמר ואין אלקים עמדי, שהיא בחי' הנוק' הנק' אלקים שהיא דין. (ע"ח שי"ב פ"ב).

:

שתות ה"ס יום ו' המכין לשביעי, וה"ס או"א דחיך וגרון המתבארים בזרועות דא"א. (ע"ע גרון ע"ע חרן). וסודו הוא השם וקונה הכל שעי"ז הולך וקונה כל המדרגות דאבי"ע, והבן. וז"ש ז"ל שתות, כלומר אם מתאנה בסוד שתות הנ"ל נמצא קנה המקח לעצמו ואינו יכול לחזור בו, כי קונה אותו לנצחיות שמחזיר האונאה ביום השביעי בסוד יונה מצאה בו מנוח בסוד אנקת"ם וכו'. אמנם אם התאנה פחות משתות שה"ס בחי"א בטרם שנשתתפה בבחי"ד, אז אינו צריך להחזיר האונאה כי מחל לו ביום הרביעי, (דהיינו באומ"צ), שה"ס מחילה וסליחה דיוה"כ בסוד עינוי הנפש וחושך דאמא בלבד. אכן אם התאנה יתר על שתות, שה"ס ה"ת שבעינים בחי"ד בלחודוי בלי מיתוק דבחי"ב אז בטל מקח. והבן שבסוד יש אם למקרא הוא שטות שה"ס עני שטים שממנו נעשה הארון לקבלת לוחות העדות. אכן בחי"ד אינה בחי' שטות, שז"ס ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה', והיינו ג"כ ע"י שיתוף דמדה"ר הנק' מערת המכפלה העומדת אמנם ברשות בני חת כי שמה קברו את אברהם וכו'. וז"ס המחכה לגה"ת בסו"ה והסירותי את ל"ב האבן ואז ובלע המות לנצח.


עמוד: (קודם)   1  2
  הכל