לומדים קבלה

צו) צ' דצל"ם:
עי' תשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה>.

נז) צ' דצלם:
עי' תשובה נ"ו (צלם). (אות קל"ח).

ה"ס ז"ת חג"ת נהי"מ. פי', כי יציאת האורות מהכלים דהיינו מכח הזדככות הנוהג בהמסך (ע"ע הזדככות ), המה מכונים אז בשם צאן מלשון יציאות. ונודע, שאין ענין הזדככות והסתלקות נוהג בראש אלא מפה ולמטה במקום ז"ת, ולפיכך מכונים הז"ת תמיד בשם צאן, בשעה שרוצים לרמז בעיקר על סוד יציאת האורות. ( ע"ע ו"ק, ז"א).

       ה"ס נצח והוד: צא ה"ס נצח, בא ה"ס הוד. ובזה תבין סו"ה אין שלום ליוצא ולבא. מפני הצר, ואע"פ שבסוד נצח אין פגם: מפני שנמשך מסור מי דקיימא לשאלה, עם כל זה בהדי הוצא לקי כרבא: כי הצר יש לו אחיזה בכל הבא והתחתונה תלתה קלקלתה בעליונה, ובזה נפגם גם היוצא שה"ס הנצח. (ע"ע נצח והוד).
       הפכיות הכלים והאורות: וז"ס הפכיות הכלים והאורות, שאמרו ז"ל ואל יפרוש באבר חי שיציאתו יותר הנאה לו מביאתו אלא באבר מת. הרי שכלפי הכלים הביאה הוא העיקר, כי לא יכול לפרוש באבר חי שה"ס צואה אצלו, מלשון צאצא נאמר לו, דהיינו הס"מ הרשע, משא"כ כלפי האורות אדרבא שה"ס צא מצבאות שורש כל החיים והבן. שז"ס שאמרו ז"ל חלל בגי' חיים, שה"ס תחיית המתים והבן. (ע"ע תחיית המתים).

       היינו בחי"א שה"ס החכמה שהוא היותר זך ויותר חשוב, וע"כ יכול להשתוות ולהתדבק בא"ס ב"ה (ע"ע ד' בחי' דאור ישר)
       וזהו נבחן כמו נגיעה מצד אחד, כי ביתר ג' הבחי' הוא משונה מא"ס ב"ה שאין שם בחי' עביות על בחי' הקבלה.

      כל שינוי קטן או גדול שאנו מבחינים ברוחניות, הוא ע"פ ערך של שינוי הצורה, אשר שינויים אלו מקורם הוא נקודת הצמצום, אשר המסך שבכלי מלכות או בעטרת יסוד דכלהו פרצופין דאבי"ע, נוטל חלק של קשיות ועביות הימנה, (ע"ע מסך ), ומשום שאור העליון אינו מבחין בבחי' כח הצמצום השורה על המסך ואורו אינו פוסק מתחתונים אפי' רגע, ע"כ כשאור העליון פוגש במסך הוא רוצה לעבור דרך בו, וכח הצמצום שבמסך מעכב עליו. ונבחנים ע"כ שמכין זה בזה ונולד מזה או"ח גדול ממטה למעלה, (ע"ע או"ח) ולפי גדלו של האו"ח כן שיעוך קומה של אותה החזרה.
       ולפי שיש בחי' הרבה בהעביות וקשיות של המסך, לכן נבחנים שינויים רבים בצורת הפרצופין שהם נק' צדדים, צד ימין צד שמאל (ע"ע ימין ) צד פנים צד אחור. (ע"ע פ"א) ויש פרצופים שמאירים זל"ז רק בצד הפנים ולא בצד האחור או בימין ולא בשמאל, ויש שמאירים מכל הצדדים דהיינו פו"א יו"ש.

      מלשון צר ציר. (ע"ע תוהו ) ומתרגמינין על תוהו ובוהו צדיא וריקניא, אשר לא די שלא צד מאומה הנה מעשה זה גרם שגם מה דהוי ליה אתרוקן מיניה, ע"ד שאמרו, גמלא אזיל למבעי קרני אודני דהוו לי' גזיזן מיניה סנהדרין ק"ו. ובסו"ה אם תלכו עמי קרי אף אני אלך עמכם בחמת קרי ובסו"ה ויחר אף ה' כי הולך הוא, להיות הליכה זו דרך רשעים, אשר הם כמוץ אשר תדפנו רוח.
      אכן לא כן דרך צדיקים: כי יודע ה' דרך צדיקים. כי הצדיק יש לו נוקבא מוכנת בסוד איהו צדיק ואיהי צדקה שה"ס יסוד הנמשך ממוח שבראש מסוד ג"ר העליונים על כל, ששם נגלה מלכותו ית' אשר בכל משלה בסו"ה צדק ומשפט מכון כסאך, ושמה נגלה לעין כל שהצדק שה"ס כל הדינין שבהמציאות המה חסד גמור, בסוד שמאלא דאחדרא לחיות ימינא ממש בסו"ה אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי דגמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, וכל זה נגלה בסוד אמת: כלומר, כי נטה שמים כרקיע והכל רואים משפט ה' כי אמת הוא, ובמשפט הזה נגלה מאליו אשר צדק הוא חסד ממש, והמשיגים זאת מכונים: ישרי" לב או מישרים פי' בסו"ה עקוב הלב ואנוש מכל ומי ידענו, כי בשעה שהצדיק אבד נמצא הלב אנוש מכל, הצדיק מכונה כל מטעם הנ"ל, וכמ"ש כי כל בשמים וארץ ומתרגמינין דאחיד בשמיא וארעא כלומר, כי כל פעולותיו בשלמות התחתונים המה פעולותיו ממש בעולם גבוה מעל גבוה כמו שפועל בבת אחת ממש, וע"כ אומר הנביא ואנוש מכל עקוב חלב שזה תלוי בזה, כי מחמת שאנוש מכל שהוא הצדיק לכן עקוב הלב, אמנם למעלה בשליטת כל שהוא הצדיק נמצא הלב ישר והמקבלים משם נק' ישרי לב, כי השכינה הק' (בסוד גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיה ) שורה בלב ואהבתם נצחית ותמה ושלימה וע"כ כתיב מישרים אהבוך.
      וז"ס אור זרוע לצדיק וכו' כי כל הפעולות הנכללות בשם צדק דהיינו שאינם נמתקים אלא במי בסו"ה ואנוש מכל ומי ידענו דהיינו דינין הקשין מאד, נמצאים מתגלים בשם זרע זרוע, ובאים בהסתרה גדולה בסוד הסתר פנים: וכמו הזרע שאינם נסתרים באדמה רק לגלותם על פני האדמה בברכה מרובה, אף כאן לא באה ההסתר פנים זולת לגלות אור הפנים ונק' זרע מלשון זה רע, רק רע רע יאמר הקונה, להיות שאין קנין בלי יסורים.
      וז"ס קונה הכל: וכ"מ שנאמר שם קנין וקונה מראה על סוד רע רע יאמר הקונה, וע"כ הצדיק העליון הממשיך מסוד וקונה הכל, עושה פעולותיו בסתר גדול ירך בסתר: כנודע, אמנם כל התולדות אינם באים זולת ע"י אור זרוע לצדיק, ובסו"ה מבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע.
      וז"ס ברכת אברהם: ברכת הבנים: כי ע"כ הוציא אותו החוצה, כלומר מחוץ לכל האורות שהיה לו במציאות גם פקד אותו בסוד מ"י.
      הבט נא השמימה: שהיא המעלה היותר רמה שבכל המציאות, כל זה להורותו את אי ידיעתו בסו"ה אם תוכל לספור אותם, אמנם היה לו נוקבא מוכנת לקבל את הטפות היוצאות החוצה, דהיינו האשת חיל העליונה בת זוגיה דצדיק העליון, וע"כ בטח בלי שום פחד אשר כה יהיה זרעך "כה" הוא מלשון הכאה, אשר הטפין היוצאים מהצדיק לבטן בת זוגיה דרכם לצאת ביריה כחץ.
      בסוד יורה כחץ מוליך: מלשון הכתוב סקול יסקל ירה יירה כל הנוגע בהר והפנימית מסולק לשורש באו"ח, והחיצוניות שהוא הטפין באים לבטן הנוקבא.
      בטו הנוק': ,בסוד האמירה הנ"ל הבט נא השמימה נק' מקום קבלת הטפה לברכה בשם בטן, מלשון הבטה שלנו ממטה למעלה, בסוד או"ח העולה ממטה למעלה כי דרך הזווג שהוא ממטה למעלה מהנוק' המוכנת לו ולמעלה, וע"כ נק' בת זוגיה צדקה: ולא צדק, משום דצדק נק' בטרם שקבלה עליה זכר שהיתה בתולה, כלומר בלתי מעובדת, מסו"ה והוא מלך לשדח נעבד. וע"כ נק' אז בתולה מלשון קרקע בתולה.
      ועוד בתולה: אותיות בת אלה כי רת"ס מקוה הם ג' אותיות א'ל'ה' דאלקים, ומתוך שה' דאלקים היא סוף מקוה וה"ס מי דקיימא לשאלה ע"כ היא ודאי נקבה, ובעלה דידע אותה ה"ס י' דאלקים יום רביעי, וע"כ בטרם דאתחבר בה י' הנ"ל מכונה בת אלה וחסרה ים כי אז עוד איש לא ידעה, וע"כ הסוף דמקו"ה ממלא חן וחסד גדול על הבתולות דבית ישרזאל, ובשעתא דקבלא עליה זכר שה"ס הי' הנ"ל אז שורה עליה כל הענינים שבסוד מיעוט הירח. אמנם בחופה וקידושין וכל התיקונים הראויים לה מבית המלך היא מביאה שמחה לעולם, כמ"ש ז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה. כי הצדיק ה"ס ישר ובת זוגיה ה"ס
      לב : וכשמזווג בה נק' שניהם ישרי לב, ואז אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
      וז"ס והאמין בה' ויחשביה לו צדקה: כלומר, כל החילוק בין צדק לצדקה הוא, כי צדק איננה נוק' מוכנת וראויה לקבלת הטפה וע"כ יוצא הטפה לבטלה, כי הצדיק אין לו אמונה בה, משא"כ בשעה שהאמין בה' שכבר זכה לבטחון ואמונה גדולה הנה אדרבה נמצא שהוא מחשיב אותה הרבה, כמ"ש ויחשביה לו שהחשיב אותה מאד וכל אשר אמרה לו שמע בקולה, וע"כ קרא לה צדקה: מלשון צדק- ה. האי ה' דאלה הנ"ל דאלקים, משום דכן קימא לשאלה בסוד יראה זרע יאריך ימים: וגם על זה אמרו ז"ל ביהודה שאמר צדקה ממני, ואמרו ז"ל צדקה כי ממני יצאו הדברים, כלומר שת"ת העליון אמר כן שהוא הפועל הכל וכל היציאות ממנו באים, בסו"ה ישמח ישראל בעושיו בני צאיון יגילו במלכם. כי יהודה הוא בן הרבים סוד י' הנ"ל וכלביא מי יקימנו היוצא מהנ"ל, כי ת"ת נק' משפט ויש לו צדיק דאזדווג בצדקה ( ע"ע זה אל זה).

קכ) מהו צדיק אבד.
בימי הבית, היו או"א בקביעות בקומת ע"ב, וזו"ן היו במדרגת או"א והנשמות הנולדות מזו"ן היו בבחינת פב"פ. אמנם לאחר חורבן הבית, נעלם זווג הזה הגדול מבחינת הקביעות, ואין בקביעות אלא הזווג דלהחיות העולמות בלבד, אבל זווג העליון פסיק, ואינו בקביעות. ועל יסוד דגדלות ההוא שנעלם מבחינת הקביעות, נאמר הצדיק אבד וכו'. (אות נ"ו).

קכא) מהו צדיק דנפיק מינה.
יסוד הזכר, הוא בחינת הנושא אל אור העליון, הנקרא או"י, ונקרא צדיק דעייל בה, כלומר, המכניס אור העליון אל הנוקבא, והוא נקרא גם כן בשם יוסף. ובחינת המסך שביסוד דנוקבא, שעליו מכה אור העליון, היות המסך דוחה ומחזיר לאור העליון לאחוריו, נבחן לצדיק דנפיק מינה, כלומר, שאור העליון יוצא ונדחה לחוץ הימנו, כי אינו נותנו להתלבש בו אשר עם הכאה זו הוא מעלה או"ח המלביש ומקיים את או"י כנודע. וכן הוא נקרא בשם בנימין. (אות ע"א).

קכב) מהו צדיק דעייל בה.
נתבאר לעיל בתשובה הסמוכה <צדיק דנפיק מינה>.

      הרה ויולדת יחדיו
      הכל אומרים שהוי' הוא הצדיק, ואפילו פרעה הרשע אמר כן, אבל לא באמירה ומחשבה מקריות פרטית תליא מילתא, כי אם שכל שכלו ודעתו יבין, בפשיטות והחלט, שמטוב לא יצא שום רע, לשום בריה מבריותיו. וכל עוד, שאבר אחד מאברי אדם אינו נוח, מהנהגת הבורא ית' עמו, ואותו אבר פרטי מרגיש שרע לו מהנהגת הבורא עמו, הרי הוא רשע, כי כל הפוסל במומו פוסל ודו"ק.
      אבל המתאמצים בעבודה בכל כחם, לאם לאט ישיגו שכל אמיתי והשלם, ואז רק אז, כל אבריהם מלאים נייחא דרוחא ושואבים שפע הטוב מכל מיני ההנהגות שהשיגו, וישיגו מן הבורא ית'.
      וז"ש צדיק הוי': פירוש, כי כן האמת, ולכן צדקות אהב: פירוש, שאוהב שיגלו לעין כל בשר כל צדקותיו שעושה עמהם, ואז כשיגלו להם בהרחבה לעין שכלם, צדקות הוי' ששורה על כל מיני הנהגות שבמציאות, אז ישר יחזו פנימו: פירוש. לאפוקי מעיקרא, טרם שזכו לתכלית השלימות היו רואים הפלאת הבורא יתברך, איך שטובתו מתיחד על כל רע, כיתרון האור מן החושך, ורשע מכין לצדיק, שעדיין אין זו הבטה שלמה, כי אינה ישרה ותמיד באה על ידי רע וטוב ודו"ק.
      אבל כשיזכו לגאולה שלימה, יראו עין בעין בשוב הוי' ציון, פירוש, שאין כאן כלל ציה ושממה, והציה בעצמה, היא סבת מסבב הסבות, ואין כאן רע, אלא אדרבה מלא טובה וברכת ה', וזה נקרא הבטה ישרה, בלי תערובת הרע, אפילו בדרך הכנה ודו"ק.
      וזה סוד עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות, פירוש: שאין צריך הכנה ללחם סעודתו בחרישה, וזריעה, ואפיה, אלא תוציא ברגע ורגע גלוסקאות מבושלים, וזה סוד הרה ויולדת יחדיו, בלי זמן על הריון, אלא ההריון ולידה באים בבת אחת ודו"ק.

      ה"ס בחי"ד דנגלה בסוד הוי ושכיח, שהוא כח החותך את בשר הערלה הדבוק בבשר, (כמנהג חו"ב פנימיים) ואינו מניח לגלות את העטרה לראש צדיק, כמ"ש בסתימו דאומ"צ, שבא יום השמיני ונגלה כח החותך (ע"ד דלא נכוה בפושרין אלא בחמי חמין ) ואז בחתך בשר הערלה.
       עפר, מלון, דרך, חתן, פגישה, מילה, דמים, חיתוך: וזסו"ה ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. פי', כי בסוד ויהי בדרך, בסוד בירורין דכל"א באומ"צ, שבירורין אלו מכונה בשם מלון. כי שם קרה ענין התלונה וענין המילה, וכמו"ש ויפגשהו הוי' ויבקש המיתו. פי', כי הפגישה בהויה היא עצמה גורם המיתה, בסו"ה כי לא יראני האדם וחי, עד ותקח צפורה צור וכו' ותגע לרגליו של משה ותאמר כי חתן דמים אתה לי. פי', חתן ה"ס ירידת העליון למקום התחתון כמו חתן למקום הכלה, והוא מלשון חות דרגא ונסיב אתתא, ובסו"ה ויבקש המיתו נעשה לדומם בבחי' עפר, וע"כ צעקה צפורה כי חתן דמים אתה לי, כי הירידה גרמה לכך שתהיה לי לדומם, ולפיכך המשיכה את הצור הנ"ל ותגע לרגליו, דהיינו בחי' אחרונה דמשה כדי לשתף בבחי"ב ורק אז וירף ממנו דהיינו שנשאר בחיים, אז אמרה חתן דמים למולות: כלומר שאין תקנה אחרת להחתן היקר שלה שנעשה לדומם אלא רק למולות דהיינו לחתוך הערלה בצור הזה וסו"ה ותגע לרגליו הוא משום שכח החותך הזה אינו נוהג רק בהזכר שיש לו יסוד בבחי' יסוד דבליט בחו"ג: וכנודע שהחסד כולל ג"ר והוא תמיד כח הפועל, דהיינו להפגש בהויה, משא"כ הנקבה ה"ס קרקע עולם וכל מה שיש לה הרי זה מעשה ידיו של בעלה, וע"כ בשר העודף מטבורו ולמטה שנעשה מכח הגבורה של הפגישה בהויה שה"ס חתן דמים כנ"ל, הנה הוא לא נשלם עד שזכה להחסדים דאתגליא אפומא דאמא שה"ס ותגע לרגליו, (וה"ס ותשלח את אמתה ותקחהו ) ואז בליט לגמרי בכל שלימות, הן בגבורות קדושות והן בחסדים המתוקים ונחמדים.
       ולפיכך מעשה הנקבה: כמ"ש בסוד הנסירה איהו נקיט חסדים ואיהי נקטה גבורות, כי ( משה ) דבת כהן מדין היה לה הגבורה דבחי"ב בלבד, ומבחי"ד אין לה כלום כמ"ש שסירס את הזכר והרג לנקבה ומלחה וכו', דהיינו שלא נשאר האי נקבה דבחי"ד אלא הזכר בלבד בסוד אל אחר (דאסתרס ולא עביד פירי ). ולפיכך אותו הצור ש... בחי"ד יכלה רק לנגוע מעט ברגליו של הזכר.

פד) צורה (ח"ג פ"ו אות ג'):
ד' בחינות עביות שבמלכות הנקראות חו"ב תו"מ, מכונות ד' "צורות".

       התהפכות הצורות
       תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח ). כי שורש הכלי הוא כמו שמבואר ולדבקה בו, אבל המגיע לאותו השיעור האמיתי בפועל צריך לידע חשיבות הדביקות כל צרכו, דהיינו, שיעור המכבד ושיעור המכובד, כי ידיעה זו לפי מעלתה יתעלה שיעור הדביקות כמובן.
       לכן מתחילה, ידיעה זו מתפשטת בדרכים ומקרים חומריים, ואחר כך מהפך הקדוש ברוך הוא צורה זו על צורה נפשית כנודע.
       ואין לתמוה, ומי איכא שינוי לפביו ית'. אבל ז"ש ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לפי זה יש לדקדק גם כן על כל בתי חומר שבעולם הזה שהכל למיתה הן עומדים, אם כן למה ברא הקדוש ברוך הוא דבר בכדי, שאין לו קיום, אלא על כרחך עיקר בריאתו לא היה אלא לבטלה, כי כל דיבוק החומר על הנפש היא כדי שהנפש תפליטנו ותקיאנו, אם כן אין תרעומות כלל בהגיע השעה שתפליטו ותתפטר מכל גילוליו וגיעוליו.
       כמו כן יקרה לכל משיגי הגוף החומרי הזה, כי זה פשוט שבהעדר החומר יתבטלו גם כן כל משיגיו הדימיונים המורכבים.
       וז"ש אני הוי' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך, כי כבוד ה' מתפשט בתחילה עד החומר לא לקביעות ח"ו אלא אדרבה כדי לבטל אותו וכו', ולא יבא בריקות דבר הוי', אלא היא עצמה מתהפכת מצורה חומרית לצורה שכלית וזה סוד תחיית המתים.
       וזה סוד שאמרו: עתיד הקדוש ברוך הוא להחיות המתים במומם, ואחר כך מרפא אותם, כדי שלא יאמרו לא זהו שמת. פירוש, לפיכך התפשט הכבוד מתחילה במשיגים החומריים הגם שלא בחר כלל מעודו בהחומריים ודרכיהם, ולא ימצאו כלל חן בעיניו, לא עשה זה אלא כדי שלא יאמרו לא זהו שמת ויכפרו בתחיית המתים, כי יאמרו שכל הבריאה החומריית לבטלה ולריקות נבראה, כיון שגוף החי לעולם, אין לו שום מום שיהיה לו איזה דמיון עם נפשות המתים.
       ולכן מראה גם הקב"ה את נפשות חסידיו, איך יהיה סדר תחיתו את החומריים, דהיינו, מתחילה מחיה הנפשות עם כל משיגי החומריים. ואחר כך מעביר אותם המומין מן נפש החיה, דהיינו, שמהפכם מצורה גשמית לצורה רוחנית, נמצא שהכל יודעים שזו היא ממש נפש המת שנתהפך לתחיה עולמית. ונמצא שאפילו משיגי הגוף אינם לריקות והעדר, כי המה ממש קיימים לעד ולנצח, אלא שמתהפכים לצורה האמיתית שאין בה כלל ממשיגי הגוף והבן ודו"ק.
       ובזה מובן החרוז: יכין רשע וצדיק ילבש, תחת אשר עינו, וככלותו להכתיר את הצדיק רעתו תאכלנו, דהיינו כנ"ל. שלולא נפשות המתים לא היה נודע לעין מי הוא מכתיר זר תפארה על ראש הצדיק, נמצא ששבח כל עטרותיהם שבראשיהם עולה מצורה החומרית ביחד עם התהפכותה לנפשית, אם כן אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, והכל עולים בקנה אחד.
       סדר התיקון: מתחילה היו המחשבות עושים פעולות בכח שאותן הפעולות הטביעו בכח בהבריאה, והמה כל המציאות שבבריאה הזאת כמו האש והמים והארץ וכל צבאיה וכו', ואז התעלמו המחשבות ויצאו כחות הבריאה מכח אל הפועל, וזה ענין בי"ע בכל שליטתם. ובבא התיקון, נתגלו אותן המחשבות מחדש על אותם הפעולות שנתגלו גם כז כמותם בסוד וראו מי ברא אלה, ואו עולם חדש ראיתי וכו', וזה ענין עילת העילות לא נחית יחודיה עלי' עד דיהבינן ליה בת זוגיה, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו.
       וענין התעלמות מחשבותיו, והגלותב במשך זמן משוער היא כדי ליתן להפעולוח שנתחדשו מן הכח בהמחשבות שיהיו פועלים מה שבחוקם לפעול דהיינו כח האש וכח המים וכו'. וכח ארי, וכח שור ונשר וכו' ולאחר זה כשמתגלים גם כן כח מי ברא אלה נמצא שכל הבריאה הנוכחי מושפע בגאון ותפארת.
       ואם לא נתעלמו הספירות מתחילה, לא היתה יוצאת כל הבריאה אל הפועל, והיו, נשארים רק בכח.
       בנין האדם ויצירתו: צא ולמד בחינת חומרו היה מכח הגדול ומגושם שבחומריים דהיינו: בחינת עפר שאינו ראוי אפילו לזריעה שהוא מיסוד הדומם שלא יצלח לכלום. אבל בכח אלקי שנגע בו נעשה בחינת קמח ( לשון מחק ), ולכן בגיעה זו תיכן הטביעה כחות ההפכיים שהוא האש היסודי ומי תהום, ולכן אין לתמוה על השלום שביניהם, כי אז הכל שוים לפניו, מפני כח האדמה לשון אדמה למאן דתני אידיהן לא משתבש, ומאן דתני עדיהן לא משתבש. אבל לולא שנתגלה אז השאור שבעיסה זו בחינת כתם אופיר לא היה מחמיץ לעולם כידוע אבל אין לתמוה על המלח שבעיסה שהוא היפך משאור שבעיסה. כי הכל שוים לפניו. וכל הכחות הי' משתלשלין זה מזה וצריכים בשעתן לכולם, כמו אדם הצריך לכל אבריו ואפילו אותם המוציאים אשפה, ולכן בא הציווי: כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להוי', כי כבר הוסר הזוהמא בבית הבחירה.

ה"ס עשר הספירות דא"ק שנק' בקבלת ראשונים עשר צחצחות על גבי כתר עליון. ( ש"א פ"ד ע"ח ).

זה נוהג באור החיה אורות דראש, שאין שם השגה זולת בסוד הצידה, כי בסוד הקשת המשיך בחוזק גדול ( מראש מקוה ), נמצא זורק ( בתוך ) חץ אל המטרה ואל יחטיא את השערה, פי', כי הקשת מקורו מראש מקוה בסוד צדיא וריקניא, ( ע"ע תוהו ובוהו ) ונמצא הניצוץ הפוגש נדבר נוסף שנק' יתר שעל גבי הקשת נמצא שמתרוקן כל פנימיותו וכחץ יפלח לבותם, ומשם מתקן מאד היתר ע"ג הקשת ונעשה מתוח היטב, ואח"כ בתוך מקוה שוב לא יחטיא את המטרה כי יודע ציד. ( ע"ע קשת ).

צא) ציון:
בחינת היסוד דנוקבא הפנימי, הנחתם מכ"ז אותיות דאמא, נקרא בשם ציון. (אות ע"א)

קכג) מהו ציון.
יסוד דנוקבא, שהוא בחינת צדיק דנפיק מינה, כנ"ל בתשובה קכ"א. נקרא בשם ציון. והוא מלשון יציאה, דהיינו ע"ש הצדיק דנפיק מינה. עש"ה. (אות ע').

קלב) ציור הולד:
ציור הולד, נעשה ע"י בחינת אודם דאמא, שהם בחינת עביות והמסכים שהזווג נעשה עליהם, שהם מעמידים הקומה ומסיימים לכל אבר ואבר דז"א בצורתו (א' קל"ג אות כ"א).

כלג) צינון:
בהסתלקות האורות מהכלים נבחן שהכלים נצטננו ע"ש שחדלו מלפעול פעולתם. (א' ק"ל אות ח').

ע"ע עצם ובשר (ע"ח ש"א ע"ב).

צח) ציץ:
קוצא דשערי דא"א, המגיע עד החזה שלו מלאחוריו, ששם עומד רישא דז"א, המאיר בו ומוציא במצח שלו הארת תפילין, הוא נקרא בשם ציץ, וקוצי דשערי דז"א, המאיר בראש הנוקבא העומדת בחזה שלו, ומוציא במצחא שלה בחינת תפילין, נקרא בשם ציצית. (אלף ש"ס אות קל"ט).

צט) ציצית:
ציצית פירושו שערות, מלשון הכתוב ויקחני בציצית ראשי וכו' והוא מבחינת קוצי דשערי דז"א המאיר בראש הנוקבא ומוציא במצח שלה בחי' תפילין. עי' לעיל בתשובה ע"ח <עמר נקי>. (אלף ש"ס אות קל"ט).

תלוי בבחי' מסך שבמלכות המעלה או"ח ומחבר הספירות כולם בקומה שוה ובמאציל.

הכחות לא יופעלו אלא בסוד חזרתם וצירופם אל מקוריהם, ואז יושפע עליהם שפע רב וחזק שיוכלו הם לפעול פעולתם בחוזק.

קלד) צירי:
בינה נקראת צירי, ע"ש שכל האברים דז"א מקבלים צורתם ע"י המסך העביות שלה. (א' קל"ג אות כ"א).

צז) צירי:
עי' תשובה ס"ז <נקוד כתנועת האותיות>.

בחי"ג ובחי"ד מכונים צל חכמה, מפני שהמסכים האלו מצילים ומעלימים על ג"ר זה בהיולי דחכמתא וזה בהיולי דעבידתא בחי"א ובחי"ב מכונים צל הכסף בהיותם מצילים ומעלימים רק על ו"ק שה"ס אור דחסדים לבד. וכסף הוא מלשון כיסופים, העולים מתוך קבלת אור דחסדים שהמה מורגשים, אמנם בסוד המדות וכלים דו"ק בלבד.

צב) צלם:
כשהמוחין מושפעים מהעליון אל התחתון, הם מקבלים עמם לבושים מבחינת הכלים דעליון. והלבושים ההם, מכונים צל"ם: הצ' היא בחינות נה"י, והל' היא בחינות חג"ת, וה ם ' היא בחינות כחב"ד. (אות ס"ז)

נו) צלם:
צלם, הוא האו"ח העולה על התכללות המ"ן דתחתון במסך ועביות דעליון, המלביש לע"ס דאו"י דזווג ההוא, שהם המוחין גופייהו. והנה האו"ח הזה נחשב לבחינת העליון ממש, כי יצא על בחי' המסך ועביות דעליון. אמנם כיון שאין העליון מזדווג לצורך התחתון מבחינתו עצמו, אלא מבחינת חיצוניות שלו, דהיינו שמעורר הרשימו דקטנות הנשארת בו מעת קטנותו שהיא בהתאם אל המ"ן שעלו אליו. וגם לא מבחינת מסך ועביות דקומתו עצמו, אלא מן הנמוך במדרגה, כנודע. נמצא שאין לעליון שום צורך במדת האו"ח הזה, וע"כ יורד האו"ח הזה עם ע"ס דמוחין אל התחתון, ומלביש גם שם את המוחין שלו, כמו שהלביש אותם בעת יציאתם במקום העליון. אכן התחתון אינו נוטל אותו במדרגתו הגבוה כמו שיצא בעליון אלא שצריך לירד ב' ירידות בהעליון גופיה עי' תשובה ל"ז. ואז הוא ראוי להתלבש תוך התחתון. וירידה א' נקראת ם' דצלם, וירידה ב' נקראת ל ' דצלם, אשר ב ם ' הוא מתמעט לבחינת חג"ת, וב ל ' הוא מתמעט לבחינת נה"י. ואחר זה הוא מתפשט בתחתון, וההתפשטות גופיה תוך התחתון נקרא צ ' דצלם. (אות צ"ט).

נח) צלם אבא:
כבר ידעת שענין הצלם, הוא האו"ח העולה בשעת התכללות המ"ן דתחתון במסך ועביות דעליון. וע"כ כיון שבזווג הנעשה על המ"ן דזו"ן, באים ב' פרצופים: אבא, ואמא, בזווג הזה, נמצא ממילא שיש ב' בחינות מסך ועביות המעלים או"ח, דהיינו מצד אבא ומצד אמא. וע"כ יש להבחין בזה, צלם דאבא וצלם דאמא. (אות קמ"ב).

ס) צלם אלקים:
נודע שיש ב' עיבורים: עיבור א' לצורך הקטנות. ועיבור ב' לצורך הגדלות. ולפיכך בחינת האו"ח המלבישה לקומה דעיבור א', נקראת צלם דעיבור, או צלם אלקים, שהוא דינים וקטנות ובחינת אור החוזר המלבישה למוחין בעת עיבור הב', נקראת צלם דגדלות או צלם דהוי"ה, שהם רחמים. (אות קמ"ז).

פרצוף שלם שיש בו רת"ס, ותיקון קוין נק' צלם אלקים.

נט) צלם אמא:
עי' תשונה נ"ח (צלם אבא).

סא) צלם הוי"ה:
עי' תשובה ס' (צלם אלקים). (שם).

       צלם הוא בחי' דכר, דמות ה"ס נוקבא. כי צלם ה"ע מסך המעכב על האור מלהאיר באותו המקום. למשל, כשהתחתונים אינם הולכים בדרכיו ית' ואינם מקיימים סוד שם אל המיוחד, אז כשהם פונים לבם ממצות השם, תיכף עושים בזה מסך על האור, וה"ס צלם.
      ונמשך ממנו סוד פסל : כי הוא פוסל את האור מלהאיר כאן, וז"ס אך בצלם יתהלך איש.
      ויש אמנם סוד דמות : שזהו כמו חותם חיצון על הצלם שישאר בקביעות.
      ונק' ג"כ תמונה : שבסוד בחי"ד הוא ענין ע"ז, שה"ס עבודת כוכבים ומזלות, כי מצוירת אלי' בבחינת כוכב ומזל המשפיע מכח עצמו בלי אחדותו ית' השולם על הכל ומשגיח על הכל. וזסו"ה לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר פסל ה"ס האיש אשר לבבו פונה ללכת ולעבור על מצוותיו ית', שהוא בחי' זכר דקליפה העושה הצל תיכף, מחמת שפונה אל האלילים. ואח"כ במשך מדכר גם בחי' נוקבא דקליפה דהיינו התמונה עצמה של עבוד"ז, אם מבחי"ב ( כוכב ) אם מבחי"ד ( מזל ) ( או להיפך: מבחי"ב מזל ומבחי"ד כוכב).
      וג' בחי' חושב הכתוב: בשמים ממעל. ועל הארץ מתחת. ובמים מתחת לארץ. אשר בשמים שה"ס תוך מקוה, דשם אתקן הכל בבחי' היהיה ואפילו בחי"ד, ומשם נמשכו כל התיקונים העתידים. הארץ מתחת ה"ס ארץ עליונה שהוא תחת השמים, וה"ס התיקון דבחי"ב הבא בסוד אומ"צ, ובמים מתחת לארץ ה"ס בחי"ד שצללה כמו אבן בסו"ה תהומות יכסיומו והתכסה מעין רואים.
      וז"ס כי לא ראיתם כל תמונה, שהרי בסוד ג' תיקובים הנ"ל: שמים, ארץ, ומים מתחת ארץ, נתברר לעין כל שאין כאן שום תמונה ( ולא כתוב כי לא נמצא שום תמונה, מטעם בחי"ד שצללה במים אדירים ונכסה מעין רואה).
      ומכאן נמשך ג"כ ב' השמירות על דרך עץ חיים: א' הכרובים שהם מבחי' צלם ומסך ופסל, דהיינו בחי' דכר ומחרחרי ריב בסו"ה מסה ומריבה, וע"כ נק' כרובים והם שנים בסו"ה כרוב אחד מקצה מזה בסוד כל"א ארץ עליונה שמתחת השמים. וכרוב אחד מקצה מזה, שה"ס במים שמתחת לארץ במקו"הנ ועל הכרובים נוסף. אמנם בחי' תמונה ומסכה שה"ס להט החרב המתהפכת שהם ב' הנוקבות לב' הדכורין הנ"ל שנק' כרובים, שמה כוללם ב' תמונות כאחת, וכמו"ש בזוהר דמתהפכא מרחמי לדינא ומדינא לרחמי, כי תמונה דבחי"ב ה"ס רחמים ותמונה דבחי"ד ה"ס דינא, וכדי לתקן זה נקדים התיקון על האדם בסו"ה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שה"ס דינ' דבחי' הרחמים המתקנים אח"כ את בחי' הכרובים ולהט החרב המתהפכת להיותם באים בשלימותם באומ"צ, שע"כ מקבלים תיקון דאנקת"ם.
      ב' נשים לאיש: ולא להיפך, והטעם מובן היטב עם הנ"ל, כי האיש להיותו בסוד צלם בעלמא בטרם דאתפרש התמונה ולכן אין לו הפרש מבחי"ב לבחי"ד, כי תיכף כשפונה לבו נמצא מציל על האור ואין לו ענין כלל עם צורת התמונה, ולפיכך אותו הדכר של בחי"ב הוא אותו הדכר של בחי"ד כתכונתו וכצורתו בלי שום הפרש ושינוי כלל וכלל, ולפיכך נמצא להדיא איש א' עם ב' נשים כי אותו האיש שלקח לו סוד התמונה דבחי"ב חזר ולקח לו גם את התמונה דבחי"ד שז"ס דרכו של איש לחזור אחר אשה, כי התמונה נמשך תמיד מכח הצלם בסו"ה וילן שם כי בא השמש. כי אחר שנטה צללי ערב אז מתחיל וילונו העם, כי אחר הצלם שה"ס ביאת השמש והערב השמש נמשך התמונה הרי שהדכר חוזר וממשיך את הנוק' אמנם לא להיפך, כי אין שום התעוררות להתמונה במקום האור והשמש מעולם לא ראתה חמה בפגימתה של לבנה. כי במקום שמאיר בטח אין שם שום פגם ואין שום תמונה ראויה שם להגלות, הרי שאין האשה ממשיכה וחוזרת אחר האיש, ולפיכך אין אשה יכולה להנשא לב' אנשים אלא רק לאיש אחד, דהיינו לאותו האיש שחזר אחריה והמשיך גילויה לעולם.

סב) צלמי מוחין דעיבור:
עי' תשובה ס' (צלם אלקים). (אות קמ"ד).

צג) צלע:
בעת שהנוקבא דבוקה אב"א באחורי חזה דז"א, היא נקראת צלע. כי דבוקה בגוף שלו, ושניהם משמשים בכותל אחד. (אות נ"ז)

קכד) מהו צלע.
בחינת הכותל דנה"י דז"א, ששם בחינת יסוד דאבא, היא נקראת צלע. בסוה"כ ויבן ה' אלקים את הצלע וכו', והיא נקראת כלת משה, כי משה יסוד דאבא, כנודע. (אות ע"ג).

       צלם ודמות
       ב' גזרי עצים: מקושש: צלפחד ר"ת צל פחד, כי הוא היה כמקושש ב' העצים הידועים. עץ הוא מלשון נעוץ סופו בתחילתו, וה"ס ב' מיעוטים: מיעוט א' ה"ס בחי"ג, מיעוט ב' הוא בחי"ד. מיעוט א' נברא ביום ג' שה"ס עץ עושה פרי, כי כל הפריה ורביה נמשכת מן מיעוט א', והוא אינו מטיל אימתה ופחד כלל אלא כדמות צל בעלמא, כמ"ש בכל"א וה"ס מי דקיימא לשאלה, וה"ס שהתעורר בלי הכר נקבה כלל, וה"ס גזר והעלה מ"ן. ומיעוט ב' עץ שאינו עושה פרי אלא אילן סרק, וה"ס אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, בסו"ה אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף וכו' והוא מטיל פחד גדול.
       וה"ס ארץ גזירה: ולפיכך ב' המיעוטים הללו מכונים ב' גזרי עצים, וצלפחד המותנה מב' המיעוטים צל פחד, היה מקושש ביום השבת מחמת שהיה בן חפר, כלומר איש יודע לחפור, וה"ס גדול ונורא שהרי ביום השבת כבר נתקדשו כל העולמות בסוד דאור הפשוט שממלא כל החלל ולא היה אז שום מקום לקלי', כי הגם שבחי"ד לא היתה מטוהרת הוא מפני שלא היה לה מקום להופיע שמה, כי אי אפשר שתופיע בטרם מיעוט הא', דהיינו אחר שנעשה הצל על החכמה העליונה מסוד בחי"ג היולי דחוכמתא אין שום פחד מחמת בחי"ד שהיא הלעומת דו"ק או ג"ר המצומצמים בצל,
       שהסו"ה בצלם אלקים ברא אותם: אז אפשר לו להכשל בדומה לו, דהיינו עצת הנחש וזוהמתם כי מי ידמה לו, ואם אינו בקדושה אי אפשר לו כלל וכלל שידמה לו ויערוך לו ואפילו אם נדמה לו מאי איכפת ליה, וכלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה, ואין כאן אפי' מקום לבדיקה ולא להאמין בעיניו, אכן אחר שנברא האדם בצלם ומיעוט א' בא דמות: שה"ס מיעוט ב' שה"ס חוה המוכנה לעטיו של נחש, וגם האדם בסיבת הצל היה צריך להתעצם ביותר בקדושתו ועברו על בל תוסיף, כי הוסיפו מה שלא שמעו מפי ה' כל המוסיף גורע, כי העין קרבה כאן לסוד שנים עשרה ובמספר נקבה ה"ס שתי עשרה, בסו"ה מלך אסור ברהטים, שהמה שקתות המים ב' שקתות: שקת דבחי"ג שקת דבחי' א' שה"ס מקושש ב' קשין הבאים בזה אחר זה, ואי אפשר למיעוט הב' שיופיע בלי מיעוט א', וע"כ נק' מיעוט הב' בלבד שקתות המים או מקושש, משום שלא יארע מיעוט ב' בלי מיעוט א', ולפי"ז נמצא בפשיטות אשר באור הנצחי והפשוט דקדושת השבת נמצא גם בחי"ד הקשה שמתבטלת לגמרי, ואין לה שם שום מקום להופיע מחמת שאין עוד שם אפי' מיעוט ראשון כי אין שם צל כלל וכלל.

       בחי"א ובחי"ב מכונים צלצלי שמע דהיינו צל הכסף כנ"ל. ונק' צלצלי שמע משום שהמה משמיעים סוד משה משה עד שאמר הנני. וההפרש בינהם הוא אשר בחי"א הוא שמיעה שבשמיעה, ובחי"ב הוא ראיה שבשמיעה, בסו"ה וכל העם רואים את הקולות.
      צלצלי תרועה: ה"ס בחי"ג ובחי"ד דהיינו צל החכמה בלבד, וההפרש ביניהם הוא כנ"ל. ותרועה מלשון ראיה, וע"כ נק' החו"ב רעים האהובים, והצל שעליהם נק' צלצלי תרועה, משא"כ זו"נ שהם בחי"א נק' דודים דהיינו כיסופין, בו יכספו ויחשקו איש לרעהו מאד, שע"כ נשמע ונרגש הצל שביניהם בכל אברי דגופא, וע"כ נק' צלצלי שמע גם צל הכסף, וזסו"ה עד שיפוח היום ונסו הצללים וכו'.

צמצום (תע"ס ח"א פ"א או"פ מ'):

הכובש את רצונו. כלומר, המעכב את עצמו ואינו מקבל אעפ"י שמשתוקק מאד לקבל, נקרא שמצמצם עצמו.

      (עי' לע"ל <צמצום ראשון> ) ודע אמנם שצמצום א' ה"ס כלי מלכות הראשונה שבמציאות, להיות שבטרם הגלות המלכות אין מציאות לאור העליון שיתפשט ויתלבש בתחתונים, ואין ט"ס ראשונות עולים אפי' בשם, ודומה להגרעין ביחס הפירות. כי אע"פ שכל האילנות והפירות העתידים לצאת ולהגלות בהגרעין הנזרע בקרקע הזה כבר נכללים בטח בגרעין, אמנם עכ"ז בטח אין שום דמיון להגרעין עם האילנות הראוים לצאת הימנה, כן הט"ס ראשונות בטרם הגלות המלכות, גם לא לבד המלכות דהתפ"א שה"ס המלכות שקומתה עד הכתר, אלא גם המלכות דהתפ"ב שנשארה בלי אור. (מטעם הופעת אור החכמה בכלי דכתר ). ותדע שהמלכות ההיא שנשארה בלי אור ה"ס נקודת הצמצום.
       בחי"ד היא מלכות: ומה שנק' המלכות ההיא בחי"ד, אע"פ שבאמת אין שם זולת העדר האור בלבד, הענין הוא מטעם תיקון המסך במלכות ההיא הראשונה ה"ס מסך דבחי"ד, משא"כ בכלי מלכות לבד אין שם שום בחי' רק העדר אור. (ע"ע בריאה ע"ע מלכות).
       עגולים ויושר: ועם הנ"ל תבין אשר הכלי מלכות בעצמותה שבה נעשה הצמצום א' כנ"ל, ה"ס ע"ס דעגולים שצמצומו מתוכו, מסוד הרצון שבתחתון בלבד. אכן אחר שנתקן המסך כבר נעשה בו זווג דהכאה ויוצאים ע"ס דיושר ראש וגוף בסוד קו אחד.

כד) צמצום ב':
צמצום נה"י דא"ק מכונה צמצום ב'. כי הוא דומה לצמצום א' שהיה בא"ס ב"ה על בחי"ד. וכן נעשה כאן הצמצום על בחי"ב. וכמו שבצמצום א' נפסק הקו אור דא"ס על המלכות של נה"י דא"ק, כן נפסק קו אור א"ס כאן על הבינה דנה"י דא"ק. באופן שבינה ז"א ומלכות, נשארו מתחת לנקודת הצמצום בלי אור. ומהם נעשו ג' עלמין דפרודא, הנקראים בי"ע. כי הבריאה היא מבינה, והיצירה הוא מז"א והעשיה היא ממלכות. (שצ"ט אות ז')

רכה) מהו צמצום ב'.
צמצום ב', ה"ס השיתוף דמדת הרחמים בדין, כי המלכות שהיא מדת הדין, נתחברה עם הבינה, שהיא מדת הרחמים, בסו"ה ותלכנה שתיהן, וזה גרם צמצום ב' בהעולמות. כי תחילה נברא העולם במדת הדין, כי המסך נתקן בכלי מלכות שהיא מדת הדין, והט"ר נקיים מצמצום. וכשעלתה המלכות לבינה נעשה, למסך בנקבי עינים, והוציאו אח"פ מן הע"ס דראש לבחינת גוף. וכן מלכות המסיימת עלתה לחצי בינה דגופא והוציאה תנה"י לחלל פנוי. כי נעשה הצמצום במקום הפרסא דאצילות. (אות ג' ובאו"פ ד"ה והעלה).

ה"ס צמצום נה"י דא"ק ועלייתם לחג"ת שלו, שמשם יצאו ע"ס דעולם הנקודים. ודע שצמצום א' עדיין אינו נחשב שורש לעוה"ז, ותחילת השרשת העוה"ז מתחיל בעולם הנקודים שיצא ע"י צמצום ב'.

מכח שנמשכו נה"י דס"ג דא"ק עד לסיום רגליו כדי לתקן את הבחי"ד וה"ת אשר שם בסיומו, ראה שאין התחתונים כדאים לקבל אורו. כלומר, כי ראה אשר ה"ת אינה יכולה לקבל את אורו דס"ג, ומתוך ירידתה דאור ס"ג לה"ת נתערבו האורות דבחי"ד ובחי"ב זב"ז, שזהו מכונה שיתוף מדת הרחמים בדין כי בחי"ב רחמים הוא, ואין שם שום דין ושום אחיזה לחצונים, והיא נתערבה ונכללה בבחי"ד שה"ס מדת הדין, ומכח שיתוף נעשו תיקונים.

       היינו ראשית התהוות מקום חלל וריקני באמצעית אור א"ס ב"ה שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים הנוצרים והנעשים, אשר מקום זה הוא בחי' חידוש יש מאין, כלומר שלא היה בטרם זה דהיינו בעולם א"ס ב"ה, (ע"ע א"ס) כי אז ודאי לא הי' בחי' מקום ריקן מאורו ית' . (עי' פמ"ס ענף א' אות ה').
      מהותו: הוא הסתלקות הרצון של הנאצל מלקבל שפעו ית', ומתוך שענין הכפיה אינו נוהג ברוחניות א"כ ודאי עם התעלות הרצון לקבל נסתלק ג"כ האור מן הנאצל ההוא ונשאר ריקן מאורו ית'. ותדע שענין התעלות הרצון לקבל הוא ענין צמצום ראשון שנעשה בזה מקום ריקן למציאות העולמות שלפנינו.
      סבתו: הגם שאין שום תפיסא שולטת בעולם א"ס ב"ה, על היותו למעלה מכל גבול וכלי ואין בנו הכנה לתפוש ולהרהר בבחי' אור בלי כלי ואיזה גבול, עכ"ז בהכרח הוא, שכללות אור א"ס ב"ה יש בו שינוי של מה מהמאציל ית' שחידש אותו, כי ע"כ הוא נאצל ולא מאציל. והנה אותו השינוי אנו מבינים אותו בענין הרצון לקבל המוטבע בהנאצל ההוא, כלומר החשק וההנאה המוטבע בו לרצות בשפעו שהעניק לו המאציל ית', אשר רצון לקבל הזה ודאי אינו נוהג בהמאציל לא ממנו ולא מקצתו, כי ממי יקבל? ולפיכך כיון שכל הבדל ופירוד ברוחני מובן לנו רק בענין שינוי צורה, ע"כ נשפוט באמת ובתמים אשר זה האור בכללו של העולם א"ס ב"ה שהתפשט מהמאציל ית' וקנה שם בפני עצמו, כלומר שהאור יצא להיות נאצל ולא מאציל כלמפרע, הרי ודאי שהשיג וקנה איזה שינוי צורה שבגלל זה נבדל ממעלת המאציל להיות בחי' נאצל, ונשפוט אשר הוא הרצון לקבל האמור שאינו נוהג בהמאציל לא מניה ולא מקצתו ח"ו בשום פנים. וכשבא האור לכלל נאצל בהכרח שבכלל מהרצון לקבל. ונתבאר שהבדל העקרי המוחלט מכל הצדדים אשר השיג הנאצל לצאת בשם בפ"ע הוא שינוי הצורה המובנת בהרצון לקבל הכלול באור ההוא הבא לעולם א"ס ב"ה.
      ותדע אשר רצון לקבל הזה מכונה אצלינו בשם מקום, להיותו המקום המקבל לתוכו כל שפע וגם נותן הקצבה לכל שפע, עד"מ אנו אומרים שאלמוני יש לו מקום לאכול יותר מרעהו הרי המדובר רק בענין החשק לאכילה המוטבע בו דהיינו הרצון לקבל ולא על מדתו וגודלו שבבני מעיו. הרי לפניך שאפי' בהחומרים הגשמיים נמדד השפע רק בשיעור של הרצון לקבל, ומכ"ש בהרוחניים. וזהו שאמרנו שהרצון לקבל הוא המקום לכל שפע, הן להחזיקו והן לשיעור מדתו.
      וכשם שבדבר חומרי מופרד החלק מן כל ע"י קרדום וכדומה, כן מקובל לכל בעל הגיון אשר ברוחניות מופרד החלק מן הכל ע"י שינוי צורה, ולפיכך הזהירנו חז"ל, אשר מטרם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, דהיינו בעולם הא"ס ב"ה מטרם הצמצום שהוא קוטב הבריאה, שאל תטעה לחשוב שיש שם איזה הפרש ח"ו בין הוא ובין שמו, דהיינו בין אור א"ס ב"ה הנמשך מעצמות המאציל, שמכונה הוא, ובין המקום, דהיינו הרצון לקבל האמור, המכונה שמו (שבגי' רצון, וכנודע שכל שם יורה השגה כלומר שמושג בדרכיו של אותו השם) להיותו בבחי' שינוי הצורה שבגללו בחלק מהכל כאמור, וא"כ אנו מוצאים הפרש ומרחק רוחני שם בא"ס ב"ה. וע"כ הגיע לנו ההזהרה שאינו כן, אלא הוא ושמו אחד בלי הפרש ביניהם כלל. והיינו ודאי בבחי' כל יכלתו ית' שאיננו לפי דרכי השגתינו, היות שאנו מבינים השינוי צורה להפרש ולמרחק כאמור. (ועי' בפמ"ס ע"א דף כ' ד"ה המתבאר, שהארכנו שם לבאר, אשר אע"פ שלגבי המאציל ית' נבחן בסוד הוא ושמו אחד עכ"ז כלפי הנאצל עצמו נבחן השינוי צורה הזאת להפרש ולקושי סבלנות בדוגמא לנגד הטבע, היות שאין צורה זאת כלולה בהמאציל ית' שהוא שורשו, וחוק הוא לכל ענף שטבעו שוה לשורשו, באופן שכל הענינים הנהוגים בהשורש אהובים המה גם להענף ויחמדם, וכל הענינים שאינם נהוגים בשורשו שנואים המה להענף לא יוכל לסבלם, ע"ש כל ההמשך).
      ולתקן את זה נמשך ענין הצמצום: והוא, כי הרצון לקבל האמור הכלול באור א"ס ב"ה, שגרם ענין קושי סבלנות כלפי הנאצל עכ"פ, שהוא מכונה אמצעית אור א"ס ב"ה מפני היותה הקוטב והמרכז הנושא לכל האור והשפע שבמציאות עולם הא"ס ב"ה כנ"ל, הנה היא קשטה בעצמה ברצותה להשוות צורתה להמאציל ית', דהיינו להתדבק בו ביותר, וכמו שנתבאר ששינוי הצורה הוא מדת הפירוד הרוחני והשואת הצורה הוא ענין הדביקות הרוחני, ולפיכך מיעטה את רצונה מלקבל שפעו ית' בבחי"ד שברצון לקבל ההוא (ע"ע ד' בחי' שבאו"י ), בכונה, שעל ידי כן יתאצלו ויבראו העולמות עד לעוה"ז המצוי בזמן ומקום, ובאותה מציאות הנפלאה שאור העליון יתלבש בחומר עכור הנק' גוף, שבאופן זה מסובב שמתתקן צורת הרצון לקבל וישוב אל צורת השפעה, שזהו מכונה גמר התיקון דהיינו השגת הדביקות להמאציל ית', שפירושו השואת הצורה, כאמור. (ע"ע גמר התיקון ). וכיון שמיעטה והעלתה הרצון לקבל שבה, ממילא שנסתלק משם האור, (מפני שאין ענין כפיה נוהג ברוחניים ) והסתלקות האור הזה מכונה בשם צמצום ראשון. (ע"ע אורך לעובי)
      תוצאותיו: הוא מציאות כח העיכוב בכלי מלכות שבכל הפרצופין דקדושה המונע את אור העליון שלא ירד דרך בה, וכח העיכוב הזה מכונה בשם מסך. ותדע שכל הקוטב שעליו מתגלגל גלגל שינוי הצורה בכל חילופיו ותמורותיו, אינו לא פחות ולא יותר רק כח העיכוב הזה האמור המכונה בשם מסך (ע"ע מסך).

ה"ס התעלות הרצון של הא"ס ב"ה שלא לקבל עוד בבחי"ד, שה"ס גדלות הקבלה הנוהג בעולם א"ס שיש בו שינוי מעצמותו ית', והי' זה כדי להיטיב לנבראיו. כלומר, כדי שסוף סוף יוצמח מעלית הרצון הזה ומצמצום הזה בחי', נשמות המלובשים בגוף בעוה"ז, שיהפכו את גדלות הקבלה כולה ע"מ להשפיע, ואז תהי' להם השואת הצורה עם עצמותו ית', ויהיו ג"כ ראויים לדביקות עמו ית', שה"ס להיטיב לנבראיו. כי יוכלו לקבל גדלות האורות המקובלים בבחי"ד המכונה בת זוגיה דא"ס, ועכ"ז לא יהיו מחמת זה נבדלים ונפרדים הימנו ח"ו משום שינוי הצורה של הקבלה שאינו נוהג בו ית', והוא משום שכל כוונתם של הקבלה ממנו הוא רק משום שהוא רוצה בכך, וכל מגמתם לעשות נ"ר ליוצרם. וז"ס א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינין ליה בת זוגיה. (ע"ע שינוי הצורה) (עי' כ"ז באורך בפמ"ס ענף א').

נט) צנור (ח"ב פ"א או"פ ב'):

כלים דיושר מכונים בשם "צנורות", להיותם ממשיכים ומגבילים את האור בגבולים שבהם, כמו צנור המגביל את המים העוברים בתוכם.

הוא שם קו אור הא"ס שהאיר בהחלט לאחר הצמצום, כי מתוך שבחי"ד דהיינו נקודה דאמצעיתא עיכב על אור העליון שלא ישפיע בתוכה והעלה או"ח, נעשה מכח זה ב' מיעוטיו: א' שלא יכול למלאות כל החלל כמקודם ונשאר מקום הנקודה חלל פנוי וריקן מאור. ומיעוט ב' שאפי' אותו השיעור שהיה מאיר היה בדקות גדולה לעומת אור א"ס שמלפנים, וע"כ מכונה הקו הזה בשם צנור דק,

פרצוף אמא מכונה בשם צפון או רוח צפונית וכדומה, והוא משום שמצפנת ומעלמת על אורות דאבא שלא יופיע לתחתונים זולת על ידי הכלים שלה. וז"ס שרוח צפונית הולכת עם כל הרוחות, כי רוח דרומית שה"ס אבא מוכרח להתעטף בכליה שזולת זה אין לו שום גילוי כנ"ל. וכן רוח מזרחית שה"ס ז"א אור השמש א"א לקבל אורות דאבא שהוא עיקר עצמות אור השמש, זולת ע"י מלבוש מרוח צפונית, (ע"ע דרום ). ורוח מערבית שהוא פרצוף נוק' דז"א, שמקבלת כל אור העצמות שלה מז"א שה"ס ( אור השמש ) רוח מזרחית, אשר כבר מחובר עם מלבוש דרוח הצפונית, ונמצא רוח צפונית גם ברוח מערבית. והנך מוצא שרוח צפונית הולכת עם כל הרוחות. והטעם, כי אמא ה"ס השיתוף דמדה"ד שכל המיתוקים ממנה באים והבן.

כה) צפורני רגלים:
בחינות הסיום מכל פרצוף, שהיא המלכות דנה"י של הפרצוף, נקראות אצבעות רגלים. ומשעת תיקון הפרסא ואילך, נעשה כח נוסף על בחינת הסיום של הפרצוף, דהיינו מצד שיתוף נקודת הבינה בהצמצום, וכח הנוסף הזה, כשהוא במקום הטבור נקרא פרסא וכשהוא במקום סיום הנה"י נקרא צפורנים. והיינו צפורני רגלים, (תכ"א אות כ"ט).

קלה) צר:
השפעה מרובה דחסדים, מכונה בשם הרחבה, או רוחב, וצמצום החסדים מכונה בשם צר. אבל צמצום חכמה מכונה בשם קצר. והשפעתה בשם ארוך. (א' קכ"ח אות ו').

פה) צר מאד (ח"ג פ"א אות ד'):
השפעה מצומצמת מאד מכונה "צר מאד".

לח ) צריך לאמו (דף שכ"ג ובאו"פ ד"ה הז'):
אור חסד שבכלי דבינה נבחן לאור דק וחלש, להיותו מבחינת זווג דעביות דבחי"א, שאין בו מהארת ג"ר, שהוא עצמותו וחיותו של כל אור. ולכן הוא מוכרח להשאר בכלי דבינה כל זמן שאינו משיג הארת חכמה, כדי שיינק ג"ר מבחינת כלי דבינה, וע"כ הוא מכונה שצריך לאמו דהיינו בינה. וכשמשיג הארת חכמה, נבחון שהשיג את גדלותו ואינו צריך יותר לאמו בינה.