גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



עיין באגרון המונחים באמצעות מפתח זה

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס
ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | הכל

עמוד:  1  2  (הלאה)
הכל

ע

:

קצג) מהם ע' אמה ושירים.
שש הספירות הראשונות דבריאה עם נקודת החזה המסיימתם, הם בחינת עיבורה של עיר. וה"ס ע' אמה ושירים הנחשבים עוד כהעיר עצמה, כי כן אלו ז' הספירות דבריאה, נחשבים כמו גוף האצילות אע"פ שהם כבר למטה מפרסא דאצילות. והטעם עי' לעיל תשובה ל"ד <בולט ויוצא לחוץ מהגוף>. (אות פ"ד ובאו"פ ד"ה ובולטין).

:

       ואחז"ל תשע מאות תשעים ותשעה מתים ;מעין הרע ואחד משאר מחלות. ועין הרע, ה"ס העין דבחי"ד הקרב אל שתי עשרה, שתיכף פרח אור העליון משתי עשרה, ונשאר עשתי עשרה נופלים לקליפות מקום המיתה. וזהו סיבת כל המיתות שבעולם, כלומר תתקצ"ט מאלף. אכן א נשאר מאלף שהוא מסיבה אחרת, דהיינו ממדת הרחמים בחי"ב ולא בחי"ד, ואחד זה הוא סו"ה אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחוננו ויאמר פדעהו, דהיינו פדעהו עם עין, לרמז שהעין הרע, דבחי"ד נפדה שם בבחי"ב מדה"ר. וז"ס כל העינין המתהפכים לאלפין. (ע"ע תועבה. ע"ע שמש).
        אבק לה"ר: ה"ס היולי דחכמתא. וזסו"ה ויאבק איש עמו וכו' עד עלות השחר, שהעלו אבק עד כסה"כ עיה"נ.

:

ה"ס הויה במילוי יודין, כזה: יוד, הי, ויו, הי, שבגי' ע"ב ונק' פרצוף הזה בשם הויה במילואה, להורות שעיקר גילויו הוא רק כדי למלאות את הפרצוף השורשי (ע"ע מילוי ), ואותיות המילוי הם יודין, להורות על בחי' חומר הכלים שלו אשר הוא בחי' הג"ר, כי ה"פ געסמ"ב נבחנים בכללותם על ראש וגוף, שגע"ס הם ראש ומ"ה וב"ן הם גוף. ע"כ הע"ב הנחשב לבחי' ראש יהיה המילוי באותיות יודין המורים תמיד על כלים דג"ר, (ע"ע ס"ג, מ"ה. ב"ן ) כי כמו שהראש הוא שורש לגוף כן היודין הם שורש לאותיות, כי כל אות שתתחיל לכתוב אתה עושה מתחילה נקודה שהיא תמונת יוד.
מקורו: ה"ס התפשטות הב' של פרצוף הפנימי השורשי, כי אחר שאורות דגופא שלו נסתלקו מטעם הזדככות המסך שבגוף, נבחן אשר המסך עולה לפה דראשו, ששם מקבל מאור העליון השופע בע"ס דראש בחי' שפע חדש, דהיינו התעבות המסך וזווג דהכאה מחדש, המעלה ומאציל ע"ס דאו"ח ואו"י מבחי"ג ,(ע"ע הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע ) דהיינו ראש וגוף, שהע"ס שלהם בקומת חכמה, עש"ה, ובהתפשטות חדשה זו נבחן שהארותיו ממלאים הכלים דגוף דפרצוף השורשי שנתרוקן מאורותיו, דהיינו מפה עד הטבור. (ע"ע טבור דעליון פה לתחתון ).

      ונבחן לפרצוף שני מובדל לגמרי מפרצוף הפנימי השורשי, ואע"פ שגם הוא מתפשט ויוצא מפה דראש של פרצוף השורשי כמו התפשטות הקדום הנק' גופא שלו, עכ"ז הרי יש כאן בהתפ"ב חומר כלים דבחי"ג, שהם אינם דומים כלל לכלים דגופא דפרצוף שורשי שהם מבחי"ד, וגם קומתם אינה שוה כי בפרצוף השורשי יהיה קומת הע"ס עד הכתר ובהתפ"ב שנק' ע"ב הרי קומת הע"ס שלו עד החכמה וחסר מכתר, וע"כ פרצוף ע"ב נבחן לפרצוף אחר מובדל מהראשון לגמרי הן בחומר הכלים והן בקומת אורותיו, וכל היחס שביניהם הוא בבחי' עילה ועלול כמו אב ובנו, משום שהע"ב יוצא ונאצל מפה דפרצוף הפנימי השורשי כנ"ל.

      ובשביל שכליו של הע"ב חדשים המה, צריכים לעצמם ב' זווגים המכונים הסתכלויות דהיינו הסת"א לראש והסת"ב לגופא, וגם בגוף הזה נוהג הסתלקות מאותו טעם האמור בגוף דפרצוף הפנימי ,(ע"ע הויה בריבוע ) דהיינו שאו"פ מזכך את המסך עד שאובד כל עביותו ושוה לשורשו, דהיינו אל המלכות שבראש שנק' כתר לכלים דגופא, ואז מקבל שפע דהיינו עביות וזווג מאור העליון שבראש, וחוזר ומתפשט פרצוף חדש על מקום כלים דגופא דע"ב שנסתלקו אורותיהם, ופרצוף חדש הזה מכונה ס"ג (ע"ע ס"ג).

:

צו) מהו ע"ב אמיתי.
קומת ע"ב המושפעה אל הנוקבא בעת היותה בזווג פב"פ עם הז"א, הוא נבחן לע"ב אמיתי, כלומר לבחינת מוחין דחיה שהם מוחין דהולדה, אבל בחינת ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, שהיא מקבלת בעת היותה באחור הז"א, כדי להשלים הכלים שלה, הוא נבחן לע"ב שאינם אלא בחינת נר"ן דע"ב, ולא ע"ב ממש. כי מטרם שנשלמו הבלים שלה בקומה שלימה, אינה יכילה לקבל בחינת מוחין גמורים. (אות ק"ד).

:

צח) מהו ע"ב בזווג גמור.
עי' לעיל בתשובה נ' <זווג גמור>.

:

צז) מהו ע"ב בזווג שאינו גמור.
עי' לעיל בתשובה נ' <זווג גמור>. (אות ק"ה ובאו"פ בד"ה הרי"ו).

:

צט) מהו ע"ב דיודין.
המוחין דחיה הראוים להולדה, הם נקראים ע"ב דיודין, כלומר הוי"ה במילוי יודין. (אות ק"ד).

:

פא) ע"ב קד"ם:
אח"פ הנפולים דכל פרצוף, המוחזרים לו בעת הגדלות, ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג, ונעשים לאחורים שלו, דהיינו לנה"י חדשים, המה מרומזים בהגימטריא ע"ב קד"ם, שהוא בחינת ב' אחורים דראש וגוף: אשר הוי"ה פשוטה היא בחינת ראש, שהריבוע והאחורים שלה, דהיינו י' י"ה יה"ו יהו"ה, בגימטריא ע"ב. והוי"ה במילוי ב"ן, היא בחינת גוף, והאחורים שלה המרומזים בהריבוע, דהיינו: יוד, יוד ה"ה, יוד ה"ה ו"ו, יוד ה"ה ו"ו ה"ה, בגימטריא קד"ם, שביחד הם בגימטריא רי"ו. והם הכלי המעלה מ"ן הבא עם הביאה קדמאה. (אות י')

:

נג) ע"ב רי"ו:
השם הזה, מתבאר בסוד ג' הפסוקים שבפרשת קריעת ים סוף, שהם: ויסע, ויבא, ויט. שיש בהם רי"ו אותיות, ובסוד החסדים דאו"א עלאין המה מתחברים בסוד ע"ב גשרים של מימי החסד, כי כל ג' אותיות שבהם מתחברים לתיבה אחת ולשם אחד. כי החסדים האלו דג"ר דבינה, מכונים גשרים, משום שאין הצמצום וה"ת שולט בהם, כנודע, בסוד כי חפץ חסד הוא, וכבר ידעת שאו"א עלאין מתחלקים לס' ו ם' , שעד החזה ה"ס ס' , ושם הם בחינת ע"ב הגשרים, ובחינת חכמה בינה חסד שבהם. ומחזה ולמטה ה"ס ם' כי שם עומד הגבורה, שה"ס המסך והצמצום שכבר שולט מחזה ולמטה, להיותם צריכים להארת חכמה, כנודע. ולפיכך נבחנת הגבורה בסוד אותיות מפוזרות, דהיינו רי"ו אותיות. כי החסדים דג"ר דאמא, אינם יכולים לחברם להיותם מבחינת ז"ת הצריכים לחכמה. וז"ס שרי"ו בגי' אויר, הרומז לג"ר דתבונה, שירדה לבחינת ז"ת בעת לידת הז"א, בסוד רובצת. ולעת גדלות יורדת הי' מאויר, והתבונה חוזרת לבחינת ג"ר דאמא, לבחי' הס' כנודע. (אות קכ"ו).

:

ק) מהו ע"ב, דס"ג מ"ה ב"ן.
עי' לעיל בתשובה ס' <חסדים זכרים>. (אות ק"ג).

:

ע"ע ג' קוין,

:

פ) ע"ס דגלגלתא:
ע"ס דגלגלתא דא"א אינן מאירות אלא בראש דא"א, כנ"ל בתשובה ע"ט. ונודע, שהגלגלתא מתחלק לב' ראשים: גלגלתא ואוירא, שג"ר נקראו גלגלתא, וז"ת נקראו אוירא. ועל פיהם מתחלק הראש דא"א, לב' בחינות: למקום שערות שהוא עד המצח ועד העורף, ששם בחינת הגלגלתא עצמה, שהשערות אינם פוסקים משם לעולם, מחמת שנתקנה ב ם' דצל"ם, ואין הי' נפיק מאויר דיליה. ובחי' ב' דראש, היא חלק בלי שערות, והיא הארת מוחא דאוירא, שהוא הז"ת של הגלגלתא, המתוקן ב ל' דצל"ם, ומקומם מתחיל ממצח ולמטה וכל הפנים. ואין השערות יכולים להתאחז שם, כי בגדלות יוצא הי' מאויר ואשתאר שם אור, וע"כ גם בקטנות מטרם שיצא ה י' , מאויר, השערות רק מכסים המצח והפנים ואינם מתאחזים, באופן שבגדלות הם מסתלקים. ובקטנות הם מתכסים.
וע"ס דגלגלתא אלו הם: הכתר הוא מקום השערות, שנקרא גלגלתא. ב' אודנין ומצחא, הם חב"ד. ב' עיינין וחוטמא, הם חג"ת. ב' שפוון ולשון, הם נה"י והפה הוא מלכות. וב' תפוחין הם חלק העליון של נה"י, דהיינו חג"ת שבהם. כנ"ל בתשובה י"ד <ב' עיינין> ע"ש. (אלף של"ט אות צ"ו).

:

פב) ע"ס דדיקנא מבחי' הגלגלתא:
עי' לעיל בתשובה פ"א <ע"ס דדיקנא ממו"ס>.

:

פא) ע"ס דדיקנא ממו"ס:
עיקרו של א"א הם ב' רישין, שהם גלגלתא ומו"ס. והם כלולים זה מזה כנודע. ונמצא הגלגלתא כלולה מב' רישין: כתר וחכמה סתימאה. וכן המו"ס כלולה מב' רישין כתר ומו"ס. ונודע, שהארת מו"ס אינה יכולה להתגלות בראש עצמה, וע"כ הארת ב' רישין שבה מתגלה בדיקנא. והנה לפי זה היו צריכים להיות בדיקנא ב"פ ע"ס: ע"ס דכתר וע"ס דחכמה, אמנם לפי שהשערות דיקנא יצאו מבחינת ראש, לא יכלו לקבל אלא ה"ת מבחי' כתר שהם מגבורה ולמטה, וח"ס מבחי' חכמה, שהם מבינה ולמטה. כמ"ש בדף אלף שצ"ג ד"ה הרי. ע"ש. (אלף שצ"א אות קצ"ו).

:

      ודע, כי ע"כ באמת עדיין לא נתגלה כי אם ע"ס דחיה וע"ד שפירשנו לעיל, אלא צריך להוסיף אשר המלכות דאו"י לא נגלה שם על מקומה בהסת"ב ( ועי' בסו"ה ומשפטים בל ידעום ) אלא רק בהסת"א, ובהסת"ב היא כלולה בבחי"ג דוקא ובסוד שביעי.
      ומזה תבין ג"כ שע"ס דיחידה לא נגלו כאן בהסת"ב אלא בהסת"א, כי אין היחידה מתגלה זולת בעת הגלות המלכות בהסת"ב, כי אור דיחידה תלוי במלכות דכלים.

:

       ודע, כי כשיצא הכתר יצאו כל הכתרים עד לכתר מלכות. כי אפי' או"ח דבחי"ד היה נכלל שם, אלא עד שלא נתקבצו הניצוצין למספר הרצוי לא היה עוד האו"ח ראוי להלביש את או"י כנ"ל, (ע"ע מלכות דאו"ח מע"ס דחיה ) ולא עוד אלא אפי' בבחי"א דאו"י נגלה אותה הבחי"ד עכ"פ בדרך השלילה, ( עי' לעיל כתר דאו"ח ועי' לעיל אין גילוי לאו"י בלי בחי"ד ) וכשהאצילה את החכמה לא נתנה לה מחלקה כלום אלא מה שלמטה ממנה נתנה לה הכל, דהיינו מחכמה ולמטה. שז"ס מה שאמרנו אשר כל האור: העצמות והעתיד, הכל יצא בבחי"א. ( ע"ע חכמה דאו"י ) והוא משום שהכתר נתנה להחכמה כל מה שממנה ולמטה.
        גם זהו הטעם מ"ש לעיל ( ע"ע כתר דאו"ח ) אשר המלכות דבחי"ד לא נגלה ( במקוה ) בהסת"ב בע"ס דחיה, אלא היתה כלולה בבחי"ג ע"ש. והוא משום דמלכות זו הוא חלקה של הכתר שהיא השאירה זאת לעצמה, ולא נתנה לחכמה רק מה שלמטה מחלקה.
        כתר וחכמה דבינה: וכמו"כ כשיצאה החכמה יצאה עמה כל החכמות, ואפי' חכמה דמלכות שה"ס מלכות דע"ס דחיה הכלולה בבחי"ג, ( ומזה תבין הטעם שהמלכות נק' חכמה תתאה ) וכשהאצילה את הבינה לא נתנה לה אלא מה שממנה ולמטה, באופן שהכתר דבינה נשאר בהכתר עצמו כנ"ל שה"ס בינה דכתר, והחכמה דבינה נשארה בהחכמה שה"ס בינה דע"ס דחיה, ( ע"ע בחי"ב בינה דאו"י ) ולא נתנה החכמה אל הבינה רק ממנה ולמטה שה"ס (כל"א) גילוי הפרטיות מכל הכלול בבחי"א חיה, כי חכמה היא כלל והבינה היא פרט שבסגולתה היא להוציא לפועל כל מה שכלול בחכמה בדרך כלל.
        בינה דבינה: כבר נתבאר שסגולת הבינה היא לגלות כל הפרטים הכלולים בהחכמה, אכן יש הפרש גדול בין אור החכמה לאור הבינה, כי אור החכמה מכונה בשם אור העצמות על שם הכללות הכל שבה, גם אור הפנים ע"ש הפנים דכתר השורה רק על החכמה בסו"ה והיו עיניך רואות את מוריך. אמנם אור הבינה מכונה בשם אור דחסדים שהוא בערך בחי' גוף אל אור דעצמות, כלומר אם תחלק את אור החכמה לראש וגוף אשר בעצם החכמה ודאי בחי' אחת היא, ולא עוד אלא שהעיקר הוא הראש והגוף טפל לגמרי אל הראש כמובן, הנה הבינה היא רק בחי' הגוף של אותו הראש, דהיינו אותו האור הכדאי וראוי להשראת הראש עליו ע"ד שכתבנו לעיל שהוא גילוי הפרטיות שבעצם החכמה, משא"כ מהראש אין לה ענין, שאין הראש מגולה אלא בסוד החכמה בלבד, ובדבר זה מכנים הבינה בשם תוספות אור על החכמה, כי באמת כבר נמצא בע"ס דחיה הנ"ל כל השלימות בלי הוספה ובלי מגרעת שזסו"ה כי בו שבת מכל מלאכתו, כי אין עוד מה להוסיף, ובסו"ה אם הטאת מה תפעל בו וכו' ואם צדקת מה תתן לו. וז"ס שאין במלכות דחיה שום חלל, כי שם החלל בגי' חיים וע"כ אנו מכנים אותה בשם חיה, ולפיכך יש לתמוה איך יצאה אח"כ אור הבינה, אכן זסו"ה וינפש
        שה"ס נפש יתירה: דהיינו תוספות אור על החכמה, כי התגברה לינק אור מהכתר יתר על שיעור החכמה, והיתרון הזה מובן לנו רק בכלל ופרט. כלומר, שחשקה לפרטיות של אור הכללות שבהחכמה, ועם זה מובן שאי אפשר אל נשמה יתירה זו שתופיע בעולמות זולת בשבת קודש, אשר כבר נגלה מלכות דחכמה בסוד כי בו שבת מכל מלאכתו וכו', ממילא יש מקום שתופיע הנשמה יתירה שה"ס גילוי החכמה בפרטיות כאמור.
        ז"א דבינה: ה"ס גילוי עמודא דאמצעיתא באור הבינה ממש, ע"ד בחי"ג דע"ס דחיה עש"ה. ואע"פ שאמרנו לעיל אשר אין אור הפנים שורה אלא על החכמה בלבד, אכן יבואר זה בסוד הכתוב הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אסונות. שע"ז דרשו חז"ל זכו עם ענני שמיא לא זכו עני ורוכב על החמור, כי באמת לזווג עם החכמה עדיין היא צריכה באופן שתגלה כל העשירות הכלולה בחכמה, ולפיכך ז"א דבינה מכונה בשם עני ורוכב על חמור, כי צריכה לפשוט יד לקבל מהחכמה כמו עני לעשיר ואז מלך ביופיו תחזנה עיניך.
        מלכות דבינה: ה"ס גילוי מלכותו על כל הארץ בלי שום חלל פני מאורו ית' ע"ד מלכות דחכמה, וכל ההבחן בין מלכות דבינה למלכות דחכמה הוא כנ"ל גבי ז"א דבינה כי מלכות דחכמה הוא עשירה וכלום חסר בבית המלך, משא"כ מלכות דבינה היא ענייה וע"כ היא ממשכת עשירות גדול בסו"ה מצפון זהב יאתה. ודע כי מלכות דחכמה נק' שבת להויה ומלכות דבינה נק' שבת היא לכם, וה"ס אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין.

:

      וצריך לזכור בכל האמור דבר ערך ההפכי שמצוי תמיד בין האורות נרנח"י ובין הכלים כח"ב זו"ן בעת יציאתם לגילוי, אשר באורות הסדר הוא שהתחתונים מתגלים בתחילה, מתחילה מתגלה הנפש בהפרצוף ואח"כ הרוח ואח"כ הנשמה וכו' עד היחידה המתגלה לבסוף, והיפוכו בכלים שבהם יוצא ומתגלה מתחילה הכתר ואח"כ החכמה ואח"כ הבינה וכו' עד שכלי המלכות שהיא הקטנה שבהם יוצא לבסוף.
       אכן כשמתגלה מדרגה הגדולה יותר באורות, אל תטעה לחשוב שמתלבשת בכלי הקטן דכלים, למשל כשיוצא הכתר בתחילה בהכלים ובא אור היותר קטן דהאורות שהוא הנפש ומתלבש בהכתר הזה ואח"כ כשבא אור יותר גדול שהוא הרוח אשר אז מתגלה בהכלים בחי' כלי דחכמה, אל תטעה לחשוב שאור הנפש בהכתר ואור הרוח בחכמה, שזה לא יתכן כלל שאור גדול יתלבש בכלי הקטן ואור הקטן בכלי הגדול, אלא אז יורד הנפש ומתלבש בכלי דחכמה ואור הרוח בא בכתר. ועד"ז כשמתגלה כלי דבינה ועמה אור דנשמה אז יורד הנפש לכלי דבינה ואור הרוח לכלי דחכמה ואור הנשמה המתגלה עתה יורדת בכלי דכתר. ועד"ז כשמתגלה כלי דז"א ועמו אור דחיה אז יורדת הנפש לכלי דז"א והרוח לכלי דבינה והנשמה לכלי דחכמה ואור החיה המתגלה עתה יורד לכלי דכתר. ועד"ז כשמתגלה אור היחידה יורד אור הנפש למקומו האמיתי שהיא המלכות, וכן כל האורות יורדים למקומם האמיתי ואור היחידה המתגלה עתה יורד לכלי דכתר.
       ובהאמור יובן על בוריו מה שפירשנו לעיל בע"ס דחיה, אשר תכונת הכתר הוא האור בטרם שבא להרגש והתלבשות בהתחתון עש"ה. ובחי' החכמה בחי"א דאו"י הוא אור ו"ק וכו' כי כל זה אמרו בסדר אצילות הכלים והתלבשות האורות בסדר אצילותם על דרכם, כי כשמתגלה בחי"א בערך הכלים הרי היא ודאי כלי דחכמה ועכ"ז האור שבה הוא אור דרוח וו"ק. ועד"ז כשמתגלה בחי"ב הרי היא בינה דכלים ואור ג"ר דנשמה. אכן אז יורד אור ו"ק שהיה בבחי"א יורד לכלי דבחי"ב. אכן אז יורד אור הנפש האינו מורגש אל התחתון ומתלבש בכלי דבחי"א, ואור דו"ק המתגלה עתה עולה לו לכלי דכתר.
       ועד"ז אח"כ כשמתגלה אור דג"ר דבינה שהיא נשמה עם בחי"ב דע"ס דחיה דכלים, הרי אור הנפש שהיה בבחי"א יורד בכלי החדש דבחי"ב בכלי דאוזן, ואור דו"ק שהיה בכתר יורד לכלי דבחי"א, ואור דנשמה החדש מתלבש בכלי דכתר.
       ועד"ז אח"כ כשמתגלה בחי"ג דכלים, דהיינו כלי דז"א ועמה בחי"ג דאורות שהוא אור החיה, אז יורד אור הנפש האינו מורגש ומתלבש לו בבחי"ג, ואור דו"ק שהיה בחכמה יורד לכלי דאוזן להבינה דכלים, ואור הנשמה שהיה בהכתר יורד לכלי דבחי"א, ואור המתגלה מחדש שהוא אור הפנים אור דחיה עולה לו ומתלבש בכלי דכתר.
       ועד"ז אחר שמתגלה בחי"ד דכלים ועמה אור דיחידה, אז יורד אור הנפש האינו מורגש ומתלבש בכלי דבחי"ד שהיא המלכות, ואור דו"ק יורד מבחי"ב לבחי"ג לז"א דכלים, ואור דנשמה יורד מבחי"א לבחי"ב לכלי דאוזן, ואור דחיה יורד מכלי דכתר ובא לבחי"א שהיא כלי דחכמה, ואור היחידה המתגלה עתה מתלבש בכלי דכתר, באופן שרק עתה הגיעו האורות למקומם האמיתי.
       כל מדרגה חדשה אינה מורגשת: ובאמור מתבאר ויוצא כלל גדול בהמדרגות, אשר כל מדרגה חדשה בשעה שנאצלה אין עוד להמקבל בה שום השגה והרגש, משום שאין בה יותר מאור הנפש, (שהוא אינו מורגש כמבואר בכתר דע"ס דחיה עש"ה ), אלא התחלת ההרגש היא בעת ביאה לגילוי מדרגה שניה, אשר אז יורד אור הרוח ממדרגה העלי עליונה ומתישב בהעליונה ואור הנפש שהיה בעליונה יורד למדרגה החדשה, ונמצא כל נאצל מרגיש האור רק בהשיגו מדרגה שניה ואז מרגיש האור במדרגה הקודמת ולא עתה.
       ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך : ובהאמור תבין סו"ה הזה, כי הדיבור והשגה באה תמיד על דרך הזה, דהיינו בשבתך בביתך ה"ס אור הנפש, (שטעמו הוא כמ"ש בספר יצירה לב בנפש כמלך במלחמה כלומר השביתה ממלחמות מכונה בשם אור הנפש, אכן אין זה מורגש לישות או ממשיות של איזו צורה אלא בזה שפטור הוא מללחום עוד והבן) שדרכה לבא להתלבשות בכל מדרגה חדשה בעת חידושה, אכן עמה יחד יורד האור שבעלי עליונה לעליונה, שזהו כבר בחי' אור מורגש ( דהיינו אור דו"ק הנק' רוח שהוא מצוי תמיד במדרגה עליונה).
       נפש ורוח באים בבת אחת: ומהאמור נתבאר לך שבהכרח באים תמיד ב' אורות הללו בבת אחת, כי כבר ידעת אשר אור הנפש כשהוא לעצמו עדיין אין להתחתון שום השגה והרגש ממציאותו בתוכו, ותחילת הרגש והתלבשות בתחתון מתחיל מאור הרוח. (ע"ע בחי"א דאו"י דע"ס דחיה ) גם ידעת אשר אור הרוח כלומר אור המורגש, אי אפשר שישיגה המשיג זולת בכלי הקדום למדרגה של עתה, ונמצא משום זה שמשיג ב' מדרגות יחד: א' הוא אור הנפש שעדיין המשיג אינו מרגישו, וב' הוא אור הרוח שמרגיש עתה מה שיש לו בתוך המדרגה הקדומה. וזה שיעור הכתוב ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, כלומר בשעת החידוש והדיבור דהיינו אור המורגש מחוייב עתה להיות במדרגת ישיבת בית שה"ס אור הנפש ( נפישה ממלחמה ). אמנם הדיבור עצמו הוא ממדרגה הקדומה דהיינו בטרם שבא למדרגה של ישיבת בית, דהיינו "ובלכתך בדרך" שה"ס אור הרוח שה"ס הליכה בדרך ה', וה"ס זמן המלחמה עצמה בסוד מלך במלחמה כנ"ל. ועצם המלחמות מכונים בשם שכיבה וקימה בסוד שבע יפול צדיק וקם, וז"ס ובשכבך ובקומיך.
       מעולם לא זזה שכינה ממקומה: תבינהו עם הנ"ל, כי למשל בהופיע אור הנפש בכלי דכתר ואור הרוח בכלי דחכמה, שזהו מציאות גילוי הראשון מהתלבשות האור בכלים כי פחות מזה אינו נק' התלבשות כנ"ל, ( כתר דאו"י עש"ה ) הבה אח"ז כשקונה אור דנשמה הרי שמתגלה לו מתחילה בחי"ב דכלים שה"ס אוזן עם האור דנשמה, אכן אז יורד אור הנפש מכלי דבחי"א דחכמה ובא לכלי החדש האוזן, ואור הרוח שהיה בכתר יורד לכלי דחכמה ואור הנשמה באה לה ומתלבשת בתוך הכלי דכתר כנ"ל. ונודע שאור הגדול כולל את הקטן לגמרי, כמו שיש בכלל מאתים מנה והקטן דומה בפניו כמו ענף קטן לגבי שורש, וא"כ נמצא עיקר האור בתוך כלי ראשון ומדרגה הראשונה, בלי שום התחשבות במה שיצאה לאח"ז בזמן גילוי כלי דבינה.
       ועדי"ז בעת שמתגלה לו אור העצמות והפנים שנק', אור החיה, הרי מתגלה לו אז בחי' ז"א דכלים ועמו יחד בחי' חיה דאורות כנ"ל, ונתבאר שאז יורד אור הנפש מהאזן ובא לכלי של עתה שהוא בחי"ג וז"א, ואור הרוח יורד מכלי דבחי"א וחכמה ובא לאוזן ואור הנשמה יורד מכתר ובא לחכמה, ואור החיה שנתגלה לו עכשיו עולה ומתלבש בכלי הראשון דכתר כנ"ל. א"כ תראה בעליל שאור העיקרי שהוא אור החיה הכולל בתוכו כל הקטנים ממנו, לא זז ממדרגה א' וכלי א' שהוא הכתר.
       תחתון להעליון כיחס ענף לשורשו: ועד"ז בעת שמתגלה לו היחידה עם גילוי כלי מלכות הבאה לאחרונה, הנה יורד אז אור הנפש לכלי החדש של עתה, אמנם אור העיקרי שהוא אור היחידה עולה לכלי דכתר, וא"כ שוב לא זזה שכינה ממקומה, והבן שאור היחידה וחיה נק' שכינה. ומשמיענו ז"ל אע"פ שדרכה להגלות מקטנות לגדלות בדרך המדרגה, מ"מ היא אינה יורדת עמהם אלא עומדת בכלי ההופעה הראשונה, ושם במקומה הולכת ומתגדלת מתחילה נפש רוח ואח"כ נשמה עד ליחידה, וכל הכלים החדשים שנתחדשו ובאו בדרך המדרגה המה מקבלים חלקם ממנה כמו ענפים מהשורש.
       ע"ס דאו"ח הפכים לע"ס דאו"י: ובהאמור תבין הטעם להפכיות מע"ס דאו"ח לע"ס דאו"י, כי האו"ח ה"ס אור ההסתלקות ( ע"ע או"ח ) בעת מילוי ניצוציו, ומגיע לידי התפעלות בהנאצל, ומובן מאליו שמתחילתו עד סופו אין לו ענין בהאורות זולת בהכלים המרגישים את האורות באותו שיעור שמרגישים. כלומר, באותו שיעור שגורמים להרגיש את האורות בסיבתם. למשל, או"ח דבחי"ג אע"פ שהוא רק ז"א דכלים ואו"י, מ"מ כבר ביארנו שבאמת הכלי דבחי"ג גורם אל יציאת גילוי אור החיה בהפרצוף בעת הופעתו, אלא שעלה אור החיה לכלי דכתר, ובבחי"ג עצמו התישב אור הנפש. וכמו כן אח"כ בגילוי בחי"ד, נתבאר שגורמת אור דיחידה בהפרצוף, אלא שעלה לכתר ובה עצמה לא באה אלא אור הנפש, ומשום זה נבחנת המלכות רק בבחי' אור הנפש דאו"י. אכן למשל בהתבטל המלכות הזו שנתחדשה, הרי נעלם אור דיחידה מהפרצוף ולא כלל אור הנפש, שהרי אור הנפש חוזר ועולה לז"א, וא"כ לא יתכן כלל לומר שאו"ח דמלכות הוא אור הנפש, משום שאור זה אינו מסתלק כלל בסבתה לעולם רק אור דיחידה. וכן בהבטל כלי הז"א לא יתבטל ולא יסתלק אור הרוח, כי אור זה עולה לכלי דבינה. וא"כ איך תאמר שאור הסתלקות הזה הוא אור רוח, אלא ודאי שהוא אור חיה.
       וע"כ כיון שהרצוא ושוב דבחי"ג הוא אור החיה, כי כשהאור הרוח בא לבחי"ג בא אור החיה אל הכתר, וכשהאור הרוח עולה לבחי"ב ומסתלק מן בחי"ג נמצא נעלם אור דחיה מהכתר, ולפיכך רצוא ושוב מכתר לז"א: מעלה או"ח דבחי' חיה וחכמה, כי כפי שיעור הסתלקות כן שיעור קומה דאו"ח, וכיון שהסתלקות חיה הוא מהכתר לכן גורם לגילוי אור חיה בהכתר. ועד"ז רצוא ושוב מכתר למלכות: מעלה או"ח עד אור יחידה להכתר, כי אור ההסתלקות הוא מאור דיחידה, וע"כ גורם שיעור קומה דיחידה בהכתר.
       ורצוא ושוב מכתר לחכמה: מעלה או"ח עד לגילוי אור רוח בקומת הפרצוף, מתוך שכלי דחכמה גורמת קומת רוח בהכתר, ע"כ גם ההסתלקות ודאי אינו יותר משיעור זה, הרי שאין האו"ח הזה יכול לגלות יותר משיעור ו"ק וז"א.
       האו"י בהכאתו, והאו"ח בקומתו: ובאופן זה נמצא תמיד האו"ח בהפכיות להאו"י, כי הרצוא ושוב העולה בכח בחי"א וכלי חכמה גורם קומת ז"א ורוח, ורצוא ושוב העולה בכח בחי"ב גורם לקומת בינה, והרצוא ושוב בכח בחי"ג שהוא כלי דז"א דאו"י גורם לקומת חיה וחכמה, והרצוא ושוב העולה מבחי"ד מלכות דאו"י גורם לקומת יחידה בכתר כמבואר.
       במלה אחת, אשר האו"ח נבחן לפי מדת אור ההסתלקות מכללות הפרצוף, ובעיקר בנקודת הכתר, כי שם עיקר השכינה בסוד לא זזה שכינה כנ"ל, משא"כ בחי' אור ישר מבחינים רק באותו הענף שהכאת האו"י פוגם בו ביחוד, באופן שהספירה דאו"י אנו מכונים לפי נקודת הכאתו, וספירה דאו"ח אנו מכנים לפי נקודת הכאתו, וספירה דאו"ח אנו מכנים לפי גובה קומתו, דהיינו גובה של אור ההסתלקות.

:

עט) ע"ס דמו"ס:
ע"ס דמו"ס הן בראש דא"א, אשר החיך הוא יסוד שבהם, והגרון הוא מלכות שבהם. ואע"פ שאין הארת מו"ס יכולה להתגלות בראש, מחמת שליטת הארתה של הגלגלתא הגדולה ממנה, כנודע. מ"מ יש שם מציאות ע"ס דמו"ס, אלא שאינו ניכר הארתן שם, זולת בגוף. דהיינו מאחר שאין הארת גלגלתא מגיעה לגוף, מתחיל שם הגילוי דמו"ס. אמנם מציאותם של הע"ס דמו"ס ודאי הוא שהם בראש. (אלף שע"ב אות קס"ה. ואלף שע"ו אות קע"ה).

:

       וכנ"ל כי כשיוצאה הבינה נאצלה עמה כל הבינות ואפילו בינה דזו"נ, כי בחי"ג דבינה הוא בינה דז"א, וכן מלכות דבינה הוא בינה דמלכות. (ע"ע ז"א דבינה) וכשהוציאה את ז"א הנה כתר דז"א ודאי שנשאר בכתר, וחיה דז"א ודאי שנשאר בבחי"ג דע"ס דחכמה, באופן שתחילת אצילות דז"א הוא מז"א ולמטה שהוא ז"א דז"א.
       ז"א דז"א: ותבין מסו"ה אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז. כי ענין אור הז"א ה"ס אור הבינה עצמה המרומז בטירת כסף ( בכל"א ) שה"ס בינה דבינה, וההפרש הוא אך כמו בין המקור לבין הענף, כי אור דחסדים בהמקור ה"ס בינה דבינה, וכבר ביארנו תכונתה שהיא בחי' הפרטיות מהחכמה. והנה אותו האור נעתק אח"כ למטה ממלכות דבינה ונתגלה בבחי' ענף היוצא לחוץ מהבינה.
       ותדע שיחד עם אצילות ז"א דז"א יצאה ג"כ מלכות דז"א: שהיא בחי' גילוי מלכותו בסוד אור הז"א, כי הז"א דז"א אע"פ שאמרנו שהוא ענף יוצא מאור הבינה ולחוץ, ( מקוה"נ ) עכ"ז היה בו כל השלימות, עד הכתר דז"א שה"ס ז"א דכתר ועד החכמה דז"א שה"ס בחי"ג דע"ס דחיה ועד הבינה דז"א שה"ס ז"א דבינה, כי אע"פ שיצא בחוסר ג"ד היינו רק שאין אור ג"ר שלו האמורים שוה לשיעור דהג"ר הללו במקום יציאתם אלא בשיעור קטן מהם, והוא מטעם הצמצום שקדם לו כמ"ש לקמן, שבטרם כל אצילות מוכרח להיות צמצום.
       אכן הצמצום היה בדקות גדולה בסו"ה לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין, כי ה"ס דלא הוי ולא שכיח אלא רצון גדול אתגלי כאן במקום הזה, בסו"ה חזה הוית וכו' ועתיק יומין יתיב ושער רישיה כעמר נקא, וה"ס דינא יתיב וספרין פתיחין, כלומר דאע"פ שהספרים פתוחים ונקראים עכ"ז אין להם שום גילוי אפילו כמשהו, אלא להיפך כי אור הגדול דבינה דבינה ירד כאן בשיעור גדול מאד, גם האו"ח המתיק ופתח להרוחה את כל הסתימות הקודמים שהיו על אור הבינה בסוד פוק חזי במאי ברא דאתינא לגבך.
       ולפיכך נתגלה כאן מלכות דז"א בכל הדרה בסו"ה שני המאורות הגדולים: ששניהם שמשו בכתר אחד שה"ס אור הבינה דבינה האמור שהופיע עליהם בבת אחת. וכל הפרש בין אור דז"א לאור המלכות הוא אשר אור הז"א הוא בחי' האור בערך עצמו לפי עצמו, ואור המלכות הוא ההתפשטות לבחי' מלך על כל הארץ ובחי' סוב ומטיב לרעים ולטובים, ע"ד ההפרש מבחי"ג לבחי"ד באור דע"ס דחיה.
       הזדככות ע"ס דכתר: נודע דסוד ההזדככות לא יצוייר בהסת"א להיותה עוד בלי כלים זולת למעלה מהכלים ושרשי כלים, וכל בחי' הזדככות האמורה נוהג רק בהסת"ב בלבד. והנה ודאי גם בכתר נוהג הסת"א והסת"ב, כי הסת"א דכתר אינו גורם שום או"ח, כי לא יתכן עוד שיתתקן שם בחי' מסך ח"ו, כי כבר ידעת שבכל אורות דכתר אין עוד שום הרגש ושום אחיזה להתחתון, ( ע"ע כתר דאו"י ) אמנם בהסת"ב דכתר שה"ס וירא אלקים כיסר לראות ויאמר משה משה, הרי שיש שם או"ח שה"ס התלקטות ניצוצין למספר משה, אשר בטרם מילוי המספר הזה שיהיה ראוי להתלבשות בהתחתון אז מכונה בשם או"ח דכתר. גם נתבאר שם שאע"פ שאין עדיין להתחתון שום אחיזה והתלבשות, מ"מ נוהג שם כל הד' בחי' דאו"ח עד לבחי"ד, ולא עוד אלא עיקרה דבחי"ד בסוד שכל הנעלם מכל רעיון אין מקומה אלא בכתר, עש"ה. ולפיכך תדע ותבין אשר אי אפר שיתאצל בחי' ע"ס דחיה מן הכתר, בטרם שיעשה צמצום והזדככות בסוד הע"ס דכתר מבחי' הסתכלות הב'.
       ובזה תבין אשר הסת"ב דעליון הוא הסת"א דתחתון: כי במילוי ניצוצין דמספר משה ע"ד הנני, שכל אלו יצא מפאת הסת"ב של הכתר על בחי"ד, יצא ונגלה אור החכמה ( בראש מקוה ) בסוד התפ"א, אכן זה היה בהקדם הזדככות דבחי"ד.
       הזדככות בחי"ד: מתבאר בסו"ה שויתי עזר על גבור וכו' ובסו"ה ברכת אובד עלי תבא. כי מכח המילוי ניצוצי או"ח דמספר משה, ומה גם אשר כל הניצוין מאו"ח דבחי"ד הללו יצאו מבחי' למעלה מהתלבשות כל עיקר', הנה פקעה לה כחה דהמסך דבחי"ד עד לבחי' אובד ממש, ותיכף נעלם עם זה כל בחי' או"ח דבחי' אור הכתר ומקומה לקח המסך דבחי"ג והופיע שם או"ח גדול מאד מבחי"ג, בסו"ה והיה לאות על יוך ולטוטפות בין עיניך או בסוד ותועפות הרים לו, שהאו"ח דבחי"ג מתראה שם כמו תועפות הרים.
       טעם ההזדככות: ודע, שכל מסך הגורם או"ח מפאת התקרבות להאור, הנה הוא בעל גבול בהכרח. ולפיכך בעת שבא על קצו נבחן כמו שנשאב מכל עביותו וממילא הולך לו כל תפקידו, הן לסלק לאור והן להלביש אותו בסוד הסת"ב, אכן הגבול הזה נמדד רק במילוי תפקידו, כלומר שכבר גילה אותו האור המיוחד לו בכל השיעור הראוי לו. ונקוט כלל הזה בידך בכל עיון מעניני או"ח, אשר הסתלקות האור הוא בעצמו הוא הלבשת האור, אלא בטרם מילוי ניצוצי הסתלקות לשיעור ידוע שיספיק להלבשת התחתון, אז נבחן לו כמו הסתלקות ההולך ונכפל כמה פעמים, ואח"כ כשהניצוצין מתמלאים בכל שיעורם אז אותם הניצוצין עצמם הנבחנים להסתלקות הנה הם עצמם ממש נבחנים עתה להתלבשות.
       הזדככות ע"ס דחכמה: אחר שנתגלה הסתכלות ב' דחכמה שהוא בסוד זו"נ דחכמה הנ"ל שה"ס בחי"ג ומלכות, הנה נזדככה מסך דבחי"ג מאד מאד בסו"ה ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. ואח"כ בסוד וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, אז נסתלק העביות דבחי"ג וכל או"ח שלה עמה, והיה זה על סדר המדרגה.
       תחילה היה הזדככות לבחי"ב: שה"ס אור השמיעה וחסדים הנאמנים ובסוד בית תפלה לכל העמים.
       ואח"כ הגיע למצב הזדככות דבחיא: כלומר בדמות שהיה בהסת"א דחכמה בסוד או"ח דחסדים דבחי' ו"ק.
       ואח"כ הגיעה למצב דהזדככות עד לשורש: כלומר בדמות שהיה בבחי' כתר, כלומר שנחסרו מספר ניצוצי או"ח עד שלא הספיקו לשום אחיזה והתלבשות בתחתון, והיא המכונה היולי דחוכמתא או שורש דבחי' מי דקיימא לשאלה, ואז נאצלו ע"ס דבינה.
       הזדככות ע"ס דבינה: אחר שנתגלתה בסוד הסת"ב שה"ס זו"נ דבינה, ( עי' לעיל זו"ן דבינה ) הנה מתחילה נזדככה או"ח דמלכות דבינה, דהיינו שלא יכלה לפעול בסוד הטוב ומטיב לרעים ולטובים ובסוד בגוף ורפוא כאחד. והטעם הוא, כי אור הזה גמר כל תפקידו.
       ואח"כ באה למצב הזדככות דז"א: דהיינו לסוד עמודא דאמצעיתא בסוד צדיק ונושע, ואח"כ בטל העביות דמסך זה ג"כ דהיינו כי מלאה תפקידו, וע"כ חזר ובא למצב הזדככות דבינח: דהיינו לבינה דבינה סוד טירת כסף בלבד, ומשם למצב הזדככות דחכמה: דבינה שה"ס בית תפלה לכל העמים, ואח"כ לכתר דבינה דהיינו שלא הספיקו ניצוצי או"ח עוד לאחיזה בהתחתון, כלומר שנגלה סוד היולי דעבידתא מחרושת הגויים וכאן יצאו ע"ס דזו"נ.

:

פג) ע"ס מקיפים של הדיקנא:
מע"ס דמקיפים אין בדיקנא רק י"ג ספירות: ה"ס מן הכתר, וח"ס מן החכמה, כנ"ל בתשובה פ"א. ועמידתם הוא, שכל העב יותר מקומו יותר למטה דהיינו להיפך מן הפנימים, כי בעת שהספירות מאירות בקומתם, נמצא שכל העב יותר קומתו גבוה יותר, והוא יותר עליון, וזהו רק בהפנימים דהיינו בעת שהאורות מתלבשים בכלים. אבל במקיפים, שפירושם שהאורות נתרחקו מהכלים, ואין העביות גורמת גדלות קומה, ע"כ כל העב יותר גרוע יותר והוא יותר תחתון. וע"כ נמצאים ה' ספירות דכתר הבאות מקומה גבוה מח"ס דחכמה, עומדות למטה מח"ס דחכמה. וכן החסד דכתר הוא יותר תחתון מכולם, ומלכות דחכמה יותר עליונה מכולם. (אלף שצ"ב אות קצ"ח. ובאו"פ שם ד"ה הרי).

:

פה) ע"ס פנימיים ומקיפים דשערות רישא:
מבחינת הקביעות נבחנים השערות רישא ודיקנא, לבחינת כלים מקיפים, כי האורות המיוחסים להם שהוא הע"ב המגולה, יצאו לחוץ מראש דא"א בבחינת מקיף חוזר, ולבושיהם שהם השערות נעשו לכלים מקיפים. ובעת עלית א"א לעתיק בהתכללות אחת, הנה אז שוב יוצא שם בא"א קומת ע"ב הגלוי, והמקיף חוזר נכנס לפנימיות הראש, וכן השערות שוב נעשים לכלים פנימים. ואז נבחנים ע"ס דשערות רישא ודיקנא לבחינת פנימים. אמנם זה נוהג רק בעת הזווג, אבל לאחר הזווג חוזרים המוחין דא"א ומתלבשים במל"צ, ושוב מסתלק הע"ב המגולה מהם בבחינת מקיף חוזר, ולבושיו שהם השערות שוב יוצאים מפנימיות ונעשים לכלים מקיפים. (אלף ש"צ אות קצ"ד).

:

פד) ע"ס פנימיים של הדיקנא:
בעת שא"א עולה לחב"ד דעתיק, שמקבל שם הזווג בקומת עתיק, שהוא בחינת ע"ב המגולה, מבלי תיקון ה ם' בג"ר שלו, שאז נכנס המקיף חוזר בפנימיות המוחין, ועמו גם השערות רישא ודיקנא, הנה אז נעשו גם השערות לכלים פנימיים, דהיינו לע"ס פנימים. כמ"ש לעיל דף אלף ש"ב אות י"ב ע"ש. ואז יש בהם ע"ס מן הכתר, וע"ס מן החכמה. וכן ע"ס דכתר חוזרים להיות למעלה, וע"ס דחכמה חוזרים להיות למטה. דהיינו שכל העב יותר גבוה יותר. (אלף שצ"א אות קצ"ו).

:

ריא) מהו ע"ש אחר חצות.
בע"ש אחר חצות מתחילים העולמות, לעלות. שה"ס ה' יתירה דיום הששי. עי' לעיל תשובה ס' <ה' יתירה דיום השישי>. (אות ע"ז).

:

נג) עביות (ח"ב הסת"פ ה'):

גדלות הרצון לקבל בהשתוקקות גדולה, נקרא "עביות" מרובה, והשתוקקות מועטת נקראת "עביות" מועטת. והיא בחינת כלי המשכת השפע שבכל פרצוף, ומכונה ע"כ פנימיות הכלי.

:

       הוא הגדר של שינוי הצורה הנמצא בכל נאצל שמפאת הבחן שינוי הזו אנו מבחינים המדרגה בשם נאצל, ולולא שינוי צורה הזו הי' נמצא עוד בבחי' מאציל.
      ותדע שכללות שינוי צורה הנמצא בנאצלים ונבראים ונוצרים ונעשים במשונה מן המאציל העליון ית', הוא ענין המציאות של הרצון לקבל שפע ותענוג המצוי בנאצל לקבל מהמאציל ית', או ממדרגה עליונה הימנו, אשר צורה זו איננה נמצאת בשום פנים במאציל ית', כי ממי יקבל ח"ו. ולפיכך נבחן שינוי זה בשם עביות (עי' פמ"ס ענף א' ) ותדע שא"א שימצא התפשטות אור בלתי התעבות. ויש ב' עקרים:
      א', מהותו הוא ענין המציאות של כלים הן בבחי' החומר והן בבחי' המדה והשיעור לכל פרצוף, כלומר שעל ידיהם נאחז ונמדד כל שיעור השפע שבפרצוף או בספירה ההיא דע"כ מכונים לנו תחת שם כלים לאותו פרצוף. וטעם הדבר הוא, משום שאין כפיה נוהגת ברוחניות, וע"כ ודאי לא נמצא אף משהו אור יותר בשום פרצוף וספירה מן שיעור הרצון לקבל המוטבע שם, דהיינו העביות וחומר הכלים שבו כנ"ל.
      ב' , עביות זו משוערת בהכרח בד' דרגות זה למטה מזה ( עי' פמ"ס ענף א' ) המכונים ע"ס דאור ישר או חו"ב תו"מ, כלומר שד' דרגות של עביות האלו דבוקים ובאים תמיד בהכרח מעורים יחד עם אור העליון המושפע לכל בחי' נאצל אור נברא או נוצר ונעשה, באופן שמצד אור העליון אין שום הבחן של קטנות וגדלות בין מדרגה למדרגה מראשית הקן עד סוף עשיה, כי בכולם יחד ובפרטיותם נמצאים רק ד' בחי' הללו בצורה שוה לקטן וגדול, וכל ההבחנות המרובות לאין קץ שאנו מבחינים בין המדרגות, באים ונמשכים רק מכח ההפרשים שנמצא במסך שבכל אחד מהם, (ע"ע מסך).

:

כל האורות הנמצאים בפרצופין מטבורם ולמעלה ה"ס עבר. כלומר, שאינם מתגלים בהוה. וכל האורות המתגלים בהוה נבחנים שנמשכים מטבור ולמטה דהפרצוף. ומזה נמשך אשר הז"א אינו יכול להשפיע למטה זולת ע"י הנוק' משום שהז"א ה"ס חג"ת. כלומר, כללות האורות שמטבור ולמעלה דכל פרצופין דאצילות והנוק' דז"א ה"ס נה"י, כלומר כללות האורות שמטבור ולמטה דכל פרצופי האצילות, וכיון שהעוה"ז מוכרח לקבל בבחי' הוה, וע"כ מחוייבים לקבל בהכרח מהנוקבא.

:

קצד) מהו עבר הירדן.
עי' (אות ע"א).

:

       תביניהו בסו"ה ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול. פי', כי זרע ברך ה' של נח היו בעיקר רק שם ויפת : שה"ס ראש ועיר היפהפיה כמ"ש ונעשה לנו שם בכח המשכת וראשו בשמים. אכן חם נתקלל להיותו בסוד המגדל בסוד שליש העליון שנשרף בחום מן חום האש של מעלה, וע"כ נק' חם מלשון כחום היום, ומתחילה היה משכנו של שם בתוך בני חם וגם משכנו של יפת בתוך בני חם, דהיינו בטרם שנתקלל מכח בנו הקטן כנען שהגדיל על אביו עם בנו זה הרביעי סרח העודף בעריות כמעשה ארץ כנען, ונתקלל ולא שרה עליו ברכת ה' אלא בבחי' עבד עבדים יהיה לאחיו, דהיינו עבד לשם ועבד ליפת ועבד כשהם יחדיו ובו עצמו רובץ הקללה התמידית, (מסיתום דתחות אומ"צ).
      גם עבד עבדים: ומכח עבדותו של חם נולד גמגום בשם, וז"ס יולד גם הוא וגם הזה שזכה ע"י מעשה של חם אבי כנען, נמשך לו כח להוליד כל בני עבר: הבנין דעבר בסוד אנקתם, שה"ס היה. וה' מלך בסוד אחי יפת הגדול: שבכח גדלותו הנפלאה של יפת זכה וקנה שם בסו"ה וראשו בשמים. וז"ס ועבר ילד את פלג: כי בימיו נפלגה הארץ. דהיינו פילוג כל המדרגות בסוד מטבורו ולמעלה אלקים ומטבורו ולמטה איש, ומתוך שכל חכמתו מתחילת שזכה אברהם אבינו הי' מכח השימוש בבה"מ של שם ועבר, כלומר רק בבחי' ה' מלך, ע"כ נק' אברהם אבינו בשם אברם העבר'. כמ"ש ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, כי בכחו זה הציל את לוט והרג לארבעה המלכים, אולם ויחלק עליהם לילה ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק בסוד שלא נכוה בפושרין זולת בחמי חמין שה"ס עיר חובה בחי' השמאל דדמשק אליעזר עבדו בן חם אבי כנען, ולא יכול אמנם ללחום יותר מזה כדי שלא יתדבק בארור חם אבי כנען, כי היה מוחק חובה זאת דבחי"ד היה שב מאליו לסיתום דאומ"צ, ע"כ ויחלק עליהם לילה ועמד בנקודה זו בשעה שכבר כבש כל שממנה ולמעלה דהיינו מטבורו ולמעלה, וזהו שנפלגה הארץ בכח ועבר ילד את פלג, וז"ס אשר(*)מצרים לא יכלו לאכל את העברים לחם, כ' המצרים
      כוש: נמשכו מיום ב' ומזרע חם ואחיהם של קוש, דע"כ יעבדו ב"י בעבודה קשה ובפרך, דהיינו מטבור ולמטה ששם פי תהום בהיפך מהעברים.
      (*)הגה וז"ס בארץ לא להם, כי זהו ההיפך מהעברים שהם מטבור ולמעלה והמצרי מטבור ומטה.

:

עגול (תע"ס ח"א פ"א או"פ ק'):

אם אין הבחן מעלה מטה בין ד' הבחינות שברצון לקבל נבחן ל"עגול" (דהיינו בדומה לתמונה עגולה גשמית, שאין הבחן מעלה ומטה נוהג בה). וד' הבחינות מכונות משום זה, ד' עגולים כדוריים זה בתוך זה, שאי אפשר להכיר ולהבחין ביניהם בחינות מעלה ומטה.

:

קצה) מהם עגולי נקודים הפסיקו בין רגלי א"ק לאחורים.
עי' לעיל תשובה מ"ו <גירוש או"מ לכלים דאחורים>.

:

       (ע"ע שיורי לבוש דיושר הוציאו העיגולים ) עגולים ה"ס ספירות דראש בשליטה לפי עצמם כמות שהם בעת שנאצלו, (בראש מקוה ) שהמה מוגבלים מסוד א"ס וא"ת, ובמקומם הראשון לא ניכר כ"כ (בסוד הוא ושמו אחד) אכן למטה בכל מקום שנאצלים העגולים נק' שם צמצום: כלומר שמצמצמין שליטת היושר להיותם הפכיים ממנו, כי העגולים כל שליטתם הוא שלא להתפשט ולא להתלבש בתחתון לירד אליו. והיפוכו יושר: שכל שליטתו הוא אך לירד ולהתפשט להתחתון, ומפני ששניהם יוצאים מע"ס דראש ע"כ אפילו בהראש אנו מבחינים עגולים ויושר.
       ראש בעגולים: פי' בשליטתו עצמו כמו שמשמשים במקומם, דהיינו מבלי להתפשט.
       ראש ביושר: פי' בבחי' מה שנתפשט אח"כ וירד להתחתון (בתוך מקוה ) ונתחבר עמו כמו הראש לתוך. ובזה תבין שאין פרצוף חדש מבלי הקדם צמצום.

:

קה) מהו עדן העליון.
בחינת היסוד שבבריאה שהוא בינה נקרא עדן העליון. ובחינת היסוד שבעשיה, שהוא בחינת מלכות נקרא עדן התחתון. (אות פ"ו).

:

קו) מהו עדן התחתון.
עי' לעיל תשובה ק"ה <עדן העליון>.

:

נב) עובי דופן (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
כל חומר בית הקבול של הכלי הוא עביות שבו, כנודע, וע"כ, ד' הבחינות של עביות נבחנות כמסבבות זה על זו, והן עושות יחד את דופן הכלי, והעב מחבירו, הוא יותר פנימי ממנו (עי' חצ' עובי דופן, אות ל').

:

פב) עובי הקו:
בעת העיבור, כשנכללו נה"י בחג"ת אלו באלו, נתעבה הקו האמצעי יותר מהקצוות. שהם רק נכפלו אבל בקו האמצעי נכללו ג' בחינות אלו באלו, שהן: ת"ת, יסוד, ומלכות. ונודע שעביות, פירושה, גבורות ודינים. עי' תשובה כ"ח (דלת וציר א'). (דף תשס"ד אות מ"ט).

:

נד) עובר ( ח"ב פ"ב או"פ ד' שניה) :

הארת מדרגה תחתונה, מחויבת לעבור דרך העליונה ממנה, כלומר כיון שהתחתונה מסובבת ויוצאת מן העליונה, נחשבת כמו שעוברת דרך העליונה. וכיון שעוברת דרך העליונה, הרי נקבעת שמה, ונקראת שמה אור "עובר", ואינה זזה משם, אלא בחינת ענף ממנה יוצא, ובא למקומו, דהיינו לתחתונה, בדומה למדליק נר מנר ואין הראשון חסר. ועד"ז תבין כל העתקת האורות מדרגא לדרגא. כי אין האור נעדר ממקומו הא' בביאתו למקום ב', כדדך הגשמיים, אלא כמבואר.

:

קצו) מהו עובר בולט לחוץ מגוף.
עי' לעיל תשובה ל"ד <בולט ויוצא לחוץ מהגוף>.

:

קצז) מהו עולים מאליהם.
הנה בכלל יש ב' עיבורים: עיבור א', הוא נעשה ע"י העליון, שהוא בעת שהתחתון נמצא עוד בקליפה ואין לו שום מציאות בקדושה, ואז מתתקן עם אח"פ דעליון, דהיינו בעת שהעליון מעלה ומתקן את אח"פ שלו, נמשכים אחריהם גם גו"ע דתחתון, ומתתקנים עמהם, מטעם היותם תמיד דבוקים זה בזה. כנודע. וזה היה בע"ש בבחינה הראשונה משום שנברא אדם הראשון, כי אז היו העולמות עולים מאליהם, שכל אחד ואחד היה נברר ע"י העליון שלו, והתחתון עצמו לא היה יכול לסייע את עצמו, כי עוד לא היה לו מציאות כלל. וע"כ נבחנים אז שהיו עולים מאליהם. כלומר שלא ע"י עצמם.
ועיבור ב' הוא, לאחר שנולד התחתון ונגמרו המוחין דקטנות שלו, ואז הוא עולה מעצמו לעיבור ב', כי מכיון שיש לו מציאות של קטנות, כבר הוא יכול לעלות לעליון מכח עצמו. וזה היה העליות של העולמות, ונשמת אדם הראשון, לצורך המוחין דבחינה השניה דע"ש, כי כל אחד היה עולה לעליון שלו ע"י עצמו. וה"ס שאדה"ר אחר שנולד היה מסקל ועזק וגדר את הכרם והחזיר לזו"ן פב"פ. שפירושו הוא לצורך העליות דבחינה השניה דע"ש קודם החטא. (אות צ"ט).

:

עה) עולם (ח"ג פ"ח אות א'):
עיקר שם "עולם" מתחיל מפרצוף ב"ן דא"ק, שנקרא עולם הנקודים. ונקרא כן, על שם שנעלמו הז"א ומלכות דכלים פנימיים דבחי"ד, והיו לכלים לאו"מ, המכונים לבוש והיכל. ו"עולם", פירושו העלם. אמנם השם עולם נשאל לפעמים רחוקות, גם כלפי הפרצופין והספירות שקדמו לעולם הנקודים, והוא רק בדרך השאלה.

:

סח) עולם הבא:
עי' בתשובה נ' (לעתיד לבא).

:

      יש ב' הבחנות בעליון ותחתון, (עי' לעיל ) או שהעליון נשאר מעט מלובש בתחתון ע"ד פנימיות וחיצוניות, עד"מ או"א עליון והז"א תחתון הימנם, אמנם עכ"ז נה"י דאו"א מלובשים בפנימיות ז"א. ועד"ז נהאי דא"א בפנימיות נה"י דאו"א, באופן שכל רגלי ה' פרצופין שוים הם למטה, אע"פ שלמעלה הם זה למטה מזה, ע"ד עליון ותחתון.
       והנה כל הפרצופין האלו נבחנים לעולם אחד ויש הבחן ב' בעליון ותחתון, אשר העליון כולו למעלה מראשו של פרצוף תחתון, והעליונים אינם נכנסים כלום לפנימיות התחתונים, ע"ד רגלי ה"פ אצילות המסתיימים למעלה מראשם דפרצופי בריאה. והמה נבחנים משום זה לעולם אחר.
       וזה הכלל כשהעליונים אינם מלובשים כלום בהתחתונים אז נבחנים לב' עולמות, וכשהעליונים מלובשים מעט בהתחתונים אז נבחנים לעולם אחד.

:

קיג) עולמות ונשמות:
ב' זווגים יש באו"א, א' הוא זווג להחיות העולמות, והיינו כל עוד שאמא היא באחורים לאבא, בסוד כי חפץ חסד הוא, והיא ממשכת מאבא חסדים בלי הארת חכמה. ב' הוא זווג דהולדת נשמות, וזהו רק לאחר שאמא הפסיקה אחורים שלה. וחוזרת פב"פ עם אבא. ועולמות הנמשכים מזווג א', פירושם חיצוניות הספירות. ונשמות הבאים מהזווג הב', פירושם, פנימיות הספירות. והוא מטעם, שאין אור החכמה יכול להתלבש בפרצוף זולתי בהתלבשותו באור דחסדים, הרי שאור החסדים הם חיצוניות ולבוש לאור הנשמות שהם בהארת חכמה. ונמצא שמזווג א' דאו"א נמשכים החיצוניות והלבושים, ומזווג ב' דאו"א, נמשכים הפנימיות המתלבש בהם דהיינו הנשמות, שהם בהארת חכמה, ובזה תבין ענין ג' הפרצופים המתלבשים זה תוך זה, הנקראים חיצון, תיכון פנימי. אשר החיצון והתיכון, הם בחינות עולמות, ונמשכים מזווג הא'. והפנימי הוא בחינת נשמות, ונמשך מזווג הב' הנ"ל. (א' רי"ב אות רכ"ג).

:

קצח) מהי עונה.
בעולם הבריאה, יש ג' בחינות: שאר, כסות, ועונה, אבל ביצירה אין בחינת עונה, כי עונה פירושו זווג להוליד תולדות, ולכן בבריאה שיש שם מוחין דג"ר דאמא, יש זווג להוליד נשמות למלאכים דיצירה. אבל ביצירה עצמה שאין שם ג"ר. אין שם עונה, אלא רק שאר כסות לבד. דהיינו רק זווג להחיות העולמות, ולא להוליד נשמות. שזה נקרא שאר. וזווג זה דלהחיות העולמות נוהג ג"כ בעולם עשיה. רק בחינת כסות שהוא בחינת מכסה בפני החיצונים, אינו נוהג שם כלפי עצמה, כי היא עצמה כולה היא בחינת כסות על עולם היצירה. (אות קל"ב עד קל"ח).

:
הזווגים לצורך התהוות איזו מציאות חדשה מכונה בשם עונה. והזווגים לצורך המשכת קיומו לצורך אותו המציאות מכונה בשם: שאר. (ע"ע שאר).
:

קיד) עונת איש גמור:
ענות איש גמור, הוא אחר היותר בן י"ג ויום א', שאז משיג המוחין דהולדה. עי' לעיל בתשובות צ"א <מוחין דגדלות>  וצ"ב <מוחין דהולדה>. (א' רל"א אות רס"ט).

:

קטו) עונת בן ט' ויום א':
עי' תשובה צ' <מוחין דבן ט' ויום א'>. (שם).

:

קטז) עונת בן י"ח:
עונת בן י"ח היא אחר שקבל ה ל' דצלם דבחינת המוחין דהולדה. כמ"ש במקומו. (שם).

:

קיז) עונת הפעוטות:
עי' לעיל בתשובה פ"ט <מוחין דבן ו' ויום א'>. (שם).

:

סט) עוקץ שבאחורי ד' דה"ר:
עי' בתשובה ל"ט (חכם בבינה).

:

עג) עורף:
א"א כולו הוא בחינת חכמה, אכן להשפיע, צריך להלביש החכמה בחסדים, כי אין התחתונים מקבלים חכמה זולת בלבוש דחסדים. והשפעה זו דהארת חכמה בחסדים נקרא פנים דא"א, כי מקום השפעה נקרא פנים. אמנם באחורים שלו, שאין החכמה מלובשת בחסדים, נקרא עורף, או קדלא. כלומר, שאין משם מקום השפעה לתחתונים ממנו, כי לא יוכלו לקבל ממנו בלי התלבשות בחסדים, ואם יקבלו יתאחזו החיצונים בהשפע, כי כל הארה שיש בה חסרון, מתאחזים החיצונים במקום החסרון, כנודע. וע"כ השערות רישא מכסין העורף ומגבילין אותו שלא ישפיע אלא דרך השערות. כמ"ש בקוצי דשערא. (אלף שס"ז אות קנ"ב).

:

עד) עזקא: 
ג"ר דמוחין, המתוקנים ב ם' דצל"ם, וע"כ אין ה י' נפיק מאויר דלהון, ונשארים תמיד בחסדים מכוסים, הם נקראים משום זה בשם עזקא, כי תיקון ה ם' דצל"ם סותם אותם ומגבילם, שלא יקבלו לתוכם חכמה, כמו בעזקא סביב סביב. ועזקא פירושו טבעת. ו ם' דצל"ם זו, ה"ס ה ם' הבאה במסורה, בכתוב דלםרבה המשרה וכו'. כי אע"פ שהיא באמצע התיבה, ואין ם' סופית ראוי לבא שם, שהוראתה שפוסקת ומסיימת אל השפע, מ"מ יש שם ם' סופית. וכן ג"ר דמוחין, אע"פ שהם ראוים לאור החכמה, להיותם ג"ר מ"מ אין מקבלים חכמה, מחמת תיקון ה ם' בהם, כנ"ל. (אלף שכ"ד אות ס"ח).

:

עה) עזקא דכיא:
בחינת ם' דצל"ם שנתקן בג"ר דמוחין, שמגבילם סביב כמו עם טבעת, שלא יקבלו חכמה, נקרא עזקא. כנ"ל בתשובה ע"ד. ומסיבת התיקון הזה במוחין דא"א, שגלגלתא דא"א נתקנה ב ם' דצל"ם, נגנזו בהם המוחין דאו"א דנקודים, שאין להם עוד אפשרות להתגלות בעולם אצילות, כי או"א דנקודים היו מקבלים חכמה גם לבחי' ג"ר דמוחין שלהם, כי שם עוד לא היה תיקון זה דמל"צ. ועל שם גניזו זו נקראים המוחין דא"א בשם עזקא. וגניזו דאבא שהוא בגלגלתא דא"א, נקרא בשם "עזקא דכיא". וגניזו דאמא, שהוא במו"ס דא"א, נקרא בשם "עזקא רבה" (אלף שכ"ד אות ס"ו וס"ח).

:

עו) עזקא דכליל כל עזקין:
מו"ס דא"א, נקרא עזקא דכליל כל עזקין. כי מתוך התיקון ד ם' דצל"ם בגלגלתא דא"א, נעשה מוקף בקרומא סביב כמו עם טבעת, שלא יזדווג עם הבינה לגלות בחינת ג"ר דחכמה. וקרומא דא לא אתפסק ממנו לעלמין, כנודע. והוא הגורם לבחי' ג"ר דאו"א וזו"ן שיתוקנו ג"כ עם עזקא כמוהו, וע"כ נקרא עזקא דכליל כל עזקין. (אלף שכ"ד אות ס"ח).

:

עז) עזקא רבה:
עי' תשובה ע"ה <עזקא דכיא>. (אלף שכ"ד אות ס"ח).

:

קז) מהי עטרא דגבורה.
עי' תשובה י"ד <ב' עטרין>. ותשובה צ' <מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א>.

:

קח) מהי עטרא דחסד.
עי' תשובה י"ד <ב' עטרין>.

:

קא) מהם עי"מ דחיצונית ז"א.
עי' לעיל בתשובה כ"א <ג' כלים דחיצוניות>. (אות קפ"ז).

:

קב) מהם עי"מ דפנימיות ז"א.
עי' לעיל בתשובה כ"א <ג' כלים דחיצוניות>. (אות קפ"ז).

:

עא) עיבוי בהאחורים:
כשהאור הפנים מקובל בתחלה בכלים דאחורים מטרם ביאתו להכלים דפנים שלו, נמצא האור מקבל בחינת כיסוי של האחורים בדרך עברו בהם, שע"י כן האור מתעבה ומתמעט, ואינו מאיר בכל שיעורו גם אחר ביאתו בהכלים דפנים. (דף תק"א אות כ"ד)

:

מב) עיבור:
זווגים דקטנות. מכונים בשם עיבור. (או"פ דף תר"ח ד"ה עיבור)

:

פג) עיבור א':
העיבור שהוא לעצם מציאותו של הפרצוף, נקרא עיבור א'. והעיבור שהוא רק לתוספות טובה, דהיינו לתוספות מוחין, ולא לעצמות הפרצוף, נקרא עיבור ב'. (אות ל"ג ואות מ"ט).

:

ע) עיבור א':
ראשית התהוות ז"א, הוא על ידי התכללותו בהזווגים דאו"א בסוד עלית מ"ן אליהם. והתכללות זו נקראת עיבור א' דז"א. וכן אחר מכבר נשלם בכל הו"ק שלו, עולה פעם שנית למ"ן לאו"א, ונכלל בזווג דגדלות שלהם, וזה נקרא עיבור ב'. שהוא להשגת מוחין דגדלות. (תתפ"ד אות ל"ו).

:

קיח) עיבור א':
בעיבור א' מתקנים בחזרה בחי' הקטנות דז"א דנקודים, שהם ו' הכלים: חב"ד, חג"ת, ונקודת החזה, בקומת נה"י, שהוא אור הנפש. ונקרא ג' גו ג', כי רק ג' כלים עליונים נגדלים בעיבור, וג' תחתונים כלולים בהם. ובגמר העיבור לעת לידה, מזדווגים או"א במסך דבחי"א, מבחינת הכלים האמצעים שלהם, ויוצאת קומת הרוח לז"א, אלא ז"א אינו יכול לקבלה עתה, כי נולד תכף ונופל לבי"ע. ואובד גם בחינת הנפש דאצילות. ועל ידי יניקתו שם מב"ש תחתונים דעתיק, שהניחו רשימתם בנהי"מ דא"א דאצילות, הוא חוזר וקונה הנפש דאצילות שמזמן העיבור, ועולה מבי"ע ומלביש לנה"י דא"א דאצילות. (א' קנ"ב אות פ"ה) עי' לעיל תשובה כ"ד <דדים>.

:

קט) מהם עיבור א' וב'.
הבירורים דזו"ן דאצילות נחלקים לב' בחינות: א' הבירורים דבחינת כלים דפנים, שהם בחינת חב"ד חג"ת עד החזה, שיצאו בקטנות נקודים. כנ"ל בתשובה ק' ע"ש. ובירורים אלו נקראים עיבור א', וזהו בחינת הקביעות שלו, כמ"ש שם. ב', הוא הבירורים דכלים דאחורים, שהם מבחינת מחזה ולמטה שנתחברו לז"א דנקודים בעת גדלות, וכל אלו הבירורים נבחנים לעיבור ב' שהם כוללים כל המוחין כולם דז"א. אמנם לפעמים קורא הרב לבחינת העיבור הבא אחר שתי שנים דיניקה להשלמת הכלים שלו, בשם עיבור ב'. ובחינת עלית מ"ן לצורך מוחין דהולדה, שהוא אחר ט' שנים ויום א', קורא בשם עיבור ג'. (אות ז'. ובאו"פ שם ד"ה וזו. ואות ב' ובאו"פ שם ד"ה העיבור).

:

פד) עיבור ב':
עי' תשובה פ"ג (עיבור א').

:

קיט) עיבור ב':
עיבור ב', משלים הכלים שמחזה ולמטה, החסרים לו אחר כל התיקון דעיבור הא'. כי בעיבור א' לא נתקנו אלא הכלים דפנים, שהם בחינת גו"ע, שמבחינת תיקון קוים הם נקראים חב"ד חג"ת עד החזה. כנ"ל בתשובה קי"ח. והוא חסר אח"פ, שהם תנה"י שמחזה ולמטה. ואלו נשלמים לו בעיבור ב' ע"י אריכת רגלים דאמא, שיורדת ה"ת מעינים, ומחזירים אח"פ דז"א למקומם ואז נשלמים עשרה כלים, ועיבור ב' זה ה"ס ביאה קדמאה הנזכר באו"א ובזו"ן, כדי לעשותה כלי.
ומבחינות האורות, נבחן בעיבור ב' הזה, שיוצאים כאן ד' מדרגות: א' גדלות דה"ג דאמא. ב', ו"ק דה"ח דאבא. ג', ג"ר דה"ח דאבא. וכל אלו הה"ג והה"ח דאו"א, נבחנים לג"ר דרוח, והם מוחין דקטנות. ויש עוד מדרגה ד', שהיא ו"ק דאמא דגדלות, שיוצאת יחד עם ג' המדרגות הנ"ל. ומ"ן דעיבור ב', שז"א מעלה מאחורים דאו"א, הם מבחינת חלוקה הב' דנקודים, המחזיר או"א לראש, אמנם עדיין הם במצב פב"א. וע"כ נבחנים כל המוחין האלו בבחינת אחורים, שפירושו, שאחורים דאמא שולטים עוד בהם, המעכבים ההארת חכמה בחסדים. א' קנ"ט אות ק"ב).

:

קכ) עיבור ג':
אחר היותו בן ט' שנים ויום א', שכבר קבל כל ד' המדרגות הבאות ע"י עיבור ב', אז עולה למ"ן לצורך מוחין דהולדה, הנקרא עיבור ג'. או עיבור ב' דגדלות. וזהו ע"י העלאת מ"ן לאו"א מבחינת אחורים שלהם שנפלו מחלוקה הג' דנקודים, ממ"ן ד ו' ונקודה,שקבלו מיסוד דא"ק. שאז הפסיקה אמא אחורים שלה וחזרה עם אבא פב"פ, מבחינה זו יצאו שם ד' קומות מבחינת או"א עלאין,וד' קומות מבחינת ישסו"ת. ולפי השיעור שז"א מעלה מאחורים אלו, כן יגדלו המוחין שמקבל על ידיהם. ועובר ג' הזה נקרא בהרבה מקומות, בשם עיבור ב' ג"כ, והוא כי לעיבור ב' שלאחר ב' שנים דיניקה, קורא בשם עיבור ב' דקטנות. ולעיבור ג' זה, הבא לאחר ט' ויום א', הוא קורא עיבור ב' דגדלות. והוא דבר המובן מענינו. (א' קנ"ב אות פ"ו. א' קנ"ו אות צ"ב. קנ"ט אות ק"ב).

:

קי) מהו עיבור ג'.
עי' תשובה ק"ט <עיבור א' וב'>.

:

קג) מהו עיבור ג' דפנימיות.
עי' לעיל בתשובה י' <ב' עיבורים כוללים דחיצוניות>. (אות קצ"ח).

:

פה) עיבור ט' וז' חודש:
בפנימיות, אפילו עיבור א' הוא ט' חודש, כי נה"י נכללים בחג"ת וחג"ת בחב"ד, הרי ט' בחינות. ועיבור ב' דמוחין בפנימיות, נמשך מבחינת עתיק, דהיינו ז"ת דעתיק המלובשות בגלגלתא דא"א. ומתוך שאין השגה בחסד דעתיק, ע"כ אין כאן אלא ו' חודש, דהיינו ז' חודש למקוטעין. (אות כ"ו וכ"ח)

:

פו) עיבור י"ב וט' חודש:
עיבור א', הוא בחינת התכללות נה"י בחג"ת, שהם ו' בחינות. ויש שם ו' בחינות אלו מאו"א, וו' בחינות מא"א, שהן י"ב בחינות. וכאן העיקר הוא א"א. ובעיבור ב' יש התכללות נה"י בחג"ת, ושניהם בחב"ד הרי ט' בחינות. וכאן עיקרן הוא רק מאו"א. וחודש פירושו, חידוש בחינה. וב' עיבורים אלו הם בבחינת חיצוניות הפרצוף. (אות כ"ד)

:

קצט) מהי עיבורה של עיר.
עי' תשובה קצ"ג <ע' אמה ושירים>.

:

הע"ס נבחנים על ב' בחי': עיגולים ויושר, כי בטרם שיצאו הע"ס דיושר ברת"ס שהם כעין קו המושג ומוגבל מב' קצותיו מראש ומסוף, יצאו מקודם הע"ס דעגולים שאינם מוגבלים מראשם אלא מתוכיותם בלבד, וע"כ המרכז הוא נקודת הסוף ובחי' המלכות המסיימת שבהם, (ע"ע סוף ) אבל הבחנות של ראש ותוך אין בהם, (ע"ע עליה וירידה ).

:

פז) עיטרא דגבורה:
היא ה"ג השייכות להנוקבא, שהן בחינת ב"ן. (אות ע"ו)

:

פח) עיטרא דחסדים:
היא ה' חסדים: חג"ת נ" ה המקבילים לה' הבחינות כח"ב זו"ן. (אות מ"א)

:

(עי' זוהר פנחס אות תת"מ ) איהי אתקריאת עין מסטרא דימינא, הנה עין הוי' אל יראיו. ואתקריאת אזן מסטרא דשמאלא, הטה אלי אזנך ושמע עש"ה. ובאדרא אמרו, דעינים דא"א, איקרי עין ה' אל יראיו, דעין שמאלא אתהדרא לימינא וע"כ המה עין חד, והכונה על השכינה הק' שה"ס יראת שמים, ובסוד האו"ח ממעלה למטה תוך מקוה, היא עצמה סוד עין ה', שהזדונות נהפכו לזכיות, משא"כ בז"א ה"ס עיני ה' משוטטות בכל, דהיינו בסוד שכר ועונש שהמה ב' עינים יו"ש.

:

לאה ה"ס אימא עי' דהיינו בינה, ומתחילה הי' חו"ב בבחי' אב"א בסוד ינ דצדי, שהפכה פניה מהחכמה מטעם שאין שם אור דחסדים, ולפיכך העינים דלאה שה"ס חכמה המה רכות שחושקים אחר אור דחסדים, (ע"ע דשד"ד).

:

עו) עינים (ח"ג פי"א אות ו'):
הן הכלי דחכמה של ראש.

:

עינים ואח"פ ה"ס רשר"ד וד' אותיות הויות, שהעינים הוא יוד חכמה, שמיעה ה' עילאה בינה, ריחא ו' ז"א, דיבור ה"ת מלכות (ע"ח ש"ד פ"א) ע"ע עינים אוזן.

:

       (ע"ע אזן וע"ע רשר"ד ) הוא ספירת החכמה של ראש המכונה כן, שכח"ב זו"ן דראש מכונים גו"ע ואח"פ. וענין ב' עינים ימין ושמאל הנה תיקון זה נעשה בזמן צמצום ב', שעלתה המלכות ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה ונעשה משום זה בחי' צד שמאל בכל ספירה, שמזה נמשכו כל הכפולות העינים האזנים ב' נקבי החוטם ידים ורגלים, שמשורשם הם ספירה אחת אלא שנחלקו לימין ושמאל מכח התכללות המלכות בהם.
       בפרזופי אצילות שהמה חסרי ג"ר בערך פרצופי א"ק נבחנים העינים לחסד וגבורה, שז"ס רישא דמלכא בחו"ג אתתקן.

:

ר) מהו עיקר האור ושרשו.
כל תחתון נולד ויוצא בפה דראש דעליון שלו, ויורד משס ומלביש להעליון מבחוץ. ונבחן שעיקר האור של התחתון נשאר בעליון, ולהתחתון מגיע רק בחינת ענף ממנו. (אות ו').

:

מה) עיקרא:
עי' לעיל תשובה ט"ו (הארה ולא עיקר). (תרי"ח אות כ"ד)

:

רא) מהי עיר.
בשבת כשהעולמות עולים לאצילות, נבחן עולם דאצילות בשם עיר, כי שם כל הישוב, ועליה נאמר אל יצא איש ממקומו ביום השבת. ועד החזה דבריאה, ה"ס ע' אמה ושירים, שמוסיפים על העיר בסוד עיבורה של עיר. ומשם עד החזה דיצירה, ה"ס אלפים אמה תחום שבת. ומחזה דיצירה ולמטה הוא מדור קבוע של הקליפות, ושם הוא מחוץ לתחום שבת, שאסור לצאת שם, בסו"ה אל יצא איש ממקומו ביום השבת (אות פ"ד).

:

קכב) עכירו דמיין:
הבחינות דה"ת מצמצום א', שהן אינן יכולות לקבל בחינת הקפאון דיסוד אבא העושה לז"א בבחינת רקיע. (עי' תשובה ל"ז <ה' דאלקים בציור ד"ו>.) שהם כלולים במ"ן דז"א, נבחנים לעכירו דמיין. (א' קל"ג אות כ"א).

:

קכא) עכירת הדם:
עביות שבכלי דזווג, שהם כלים דנה"י, נקראת בשם דם. וכל עוד שלא נתקנו במסך דעליון, נבחן שהם עכורים, כי הרצון לקבל בלי מסך, הוא חלקם של הקליפות, כנודע. וכשהם מתתקנים ע"י העליון ומשיגים כח המסך, אז נבחן שנעשו ברורים ומזוקקים, באופן שהם ראוים לזווג עם אור העליון. (א' קמ"ה אות ס"ב).

:

היא ענין הסתלקות ממקום שהיה בו לענין אחר. עד"מ, כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולם כדי להיטיב וכו', המובן הוא שסילק רצונו מבחי"ד שה"ס גדלות הרצון הנוהג בעולם א"ס ב"ה, והעלהו לבחי' רצון של ג' בחי' הראשונות אשך מיעוט רצון הזה מכונה בשם צמצום, כמ"ש באורך בפמ"ס ענף א' עש"ה, וכן תשכיל בכל המקומות שנמצא עלה או התעלות, שהוא בחי' הסתלקות מהענין שהיה בו לענין אחר, וכן בלשון הזוהר סליק ברעותא וזכור זה. (עי' לקמן עליה וירידה),

:

ע"ע נה"י דס"ג שעלו שוב לא ירדו.

:

רב) מהי עליה בלי מעשה התחתונים.
עי' לעיל תשובה קצ"ז <עולים מאליהם>.

:

רו) מהי עליה דמוסף שבת.
עליה דמוסף שבת דומה לבחינת הראשונה דאדה"ר שהיה לו בעת לידתו. (אות צ"ט).

:

רז) מהי עליה דמנחת שבת.
עליה דמנחה דשבת, דומה לבחינה שניה שמקודם החטא, שז"א במקום א"א ונוקבא במקום או"א, ובי"ע במקום ישסו"ת וזו"ן דאצילות, חוץ משש תחתונות דעשיה, שהם בשש ראשונות דבריאה. (אות ק').

:

עי' לעיל אות ה' בערך: הארה דרך עליה.

:

       דבר זה מחויב בכל מדרגה של קדושה. ויש כאן ענין עמוק אשר הקבלה מוקדמת השפעה, כי בשעה שהתחתון מקבל את אור עליון אין האור פועל בו עוד, ונדמה כמו שהעליון עדיין לא נתעורר להשפיע אליו, אלא אח"כ בפעם ב' נתעורר בו אותו האור שקבל מכבר, ומראה ומגלה את כח ההשפעה האצור בו בכל שלימותו ותפארתו. ולפיכך נבחן כאן ב' דברים, שהם דבר הקבלה שנגמר לגמרי בפעם הראשון כנ"ל, ושנית דבר ההשפעה שהיתה נעלמת לגמרי בהתחתון עד שהגיע זמנו בפעם השניה כנ"ל. וכללא הוא שכל המקבל מחוייב לקבל בדבר היותר זך שבתוכו, וכל המשפיע דרכו להשפיע רק בדבר היותר גס ויותר עב שבאפשרותו, כדהאר"י ז"ל. ולפיכך ענין הקבלה מכונה בשם עליה שפירושו זכות וחשיבות כי המקבל מחוייב אז להזדמן לפני אור העליון בכלים היותר זכים שבאפשרותו, דאם לא כן אינו מוכשר לקבלה ולא כלום כאמור. אמנם ענין ההשפעה מכונה בשם ירידה: שפירושו גסות ועביות. כי המשפיע דרכו לשמש אז בבחינות הגסות והעבות מאד המצויים באפשרותו, ולא עוד אלא שההשפעה מתקטנת במיעוט העביות והיא מתגדלת בריבוי העביות, וע"כ נק' כל ההשפעה בשם ירידה וז"ס וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל וכו' וז"ס וירד ה' על הר סיני וכוי וז"ס ומשה עלה אל האלקים.
      ותדע שבשעה שהשפע אינו שלם מחמת קלקול התחתונים, נבחן כל הפגם רק בהירידה, כמ"ש יעלו שמים ירדו תהומות, והבן זה. דהיינו בעת שהאור מתחיל להתגלות ולהשפיע בהמקבל מהאצור בתוכו כנ"ל, משא"כ מקודם זה אין אחיזה לחיצונים ולא כלום.

:

רג) מהי עליה מאליו.
עי' לעיל תשובה קצ"ז <עולים מאליהם>.

:

עליון (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ג'):

היינו החשוב יותר.

:

אין לך מדרגה עליונה שלא יהיה בה ע"ס, מטעם שכל עליון נבחן לבחי' ראש ביחס התחתון שהוא בחי' גוף בערך לעליון. והטעם הוא, כי כל עליון הוא זכר כלפי התחתון ובחי' משפיע, ומקורו נמשך מראש מקוה וראש יש בו ע"ס (ע"ע רת"ס ), וא"כ בהכרח שיש בכל עליון ע"ס, אכן התחתון נבחן תמיד כלפי עליון בבחי' גוף, שמקורו נמשך מתוך מקוה, וע"כ בשעת קטנות שחסרים לו הכלים התחתונים בינה וזו"ן ואין בו אלא הכלים דכתר וחכמה באורות דרוח ונפש, א"כ הוא חסר ג"ר.

:

נה) עליון ותחתון (ח"ב הסת"פ ב/פ"ו):

ב' הבחנות עקריות יש לנו להבחין בכל פרצוף, שהן, בחינת כלי המשכת שפע שבו, ובחינת כלי קבלת שפע שבו. והן הפכיות זו לזו מקצה אל הקצה, כי מדת גדלו של שפע תלויה במדת עביות של כלי המשכה, כי אור הגדול יותר שבפרצוף הנקרא יחידה, צריך לכלי המשכה העב יותר, דהיינו מבחי"ד שבבחי"ד. והיפוכו בחינת כלי קבלה, כי האור הגדול יותר הנקרא יחידה אינו מתלבש זולת בכלי הזך יותר. ולפיכך, כשאנו מבחינים כלי המשכת השפע, אנו מבחינים אותם תחת השמות פנימיות וחיצוניות, וכל כלי הפנימי יותר הוא עב יותר, וממשיך קומה גדולה ביותר כנ"ל, וכל החיצון יותר הוא זך יותר, וממשיך קומה קטנה ביותר. וכשאנו מבחינים בחינת כלי קבלת האורות שבפרצוף, אנו מכנים אותם בשמות "עליון ותחתון", אשר כל העליון יותר הוא זך יותר, ומלובשת בו קומה גדולה ביותר, וכל התחתון יותר, הוא עב יותר, ומלובשת בו קומה קטנה ביותר.

:

      מראה שיעור העלם דאורות העליון מהתחתון, בהיפך מפנימיות וחיצוניות שמראים לנו שיעור הגילוי מאורות העליון בתחתון. (ע"ע פנימיות וחיצוניות עי' לקמן: עולם ופרצופין)
      מקורו: נמשך מהזדככות המסך, שכל מי שיש לו מסך יותר עב הריהו יותר עליון ומי שהמסך שלו יותר קלוש הוא יותר תחתון, (ע"ע הזדככות ) וכפי שיעור המדרגות החסרים בעביות בעולמות כן יחסרו מדרגות בשיעור קומה.

:

קכג) עליונים דכלים נגדלים תחלה:
עי' תשובה ע"ו <כלים עליונים נגדלים תחלה>.

:

נג) עליות האורות (ח"ד פ"ב סעיף ד'):
עי' חזרת אורות למאציל, אות כ"ח.

:

       חג"ת ה"ס כח"ב עצמו בשיעור שמויפעים אחרי הגלות הבינה.
      ובינה עד הוד אתפשטותי' : (כל"א ) כלומר עד יום ה', באופן שביום ה' נגלו חג"ת מקום כח"ב, ות"ת לרקיע המבדיל בין חו"ג שהם מים עליונים ובין נו"ה שהם מים תחתונים, אכן יסוד ומלכות עדיין לא נגלו כאן שהמה באים מסוד כללות מדה"ר בדין בשיתופא. וזה כבר היה בסוד הבת הכוללת אלפים ואתיליד יוסף ביום הששי ע"י הוחש שנימשך והכיש לאייללתא, שה"ס בת דיום ד' ואתעריב בחי"ד דנחש בבחי"ב ואתיילתא ואתיליד יוסף, וזה נק' עליית נה"י לחג"ת ויוסף נעשה לרקיע. (ע"ע, ה"ח ה"ג).

:

תבינהו בסו"ה היום הזה נהיית לעם, ודרשו ז"ל כל יום ויום יהי' בעיניך כחדשים . הכתוב היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את כל החוקים האלה , בכל יום יהיה בעיניך כאלו היום באת בברית (ע"ש ברש"י נצבים). והענין, כי הנצחיות המופיע בזמן בזה אחר זה הוא מאיר בשעת הארתו ברגע הראשונה בכל העתיד להופיע בזה אחר זה בזמן, כי אם שהיה צריך למשל ב' רגעים שוב אינו נצחיות, אלא ודאי שדי לו דקה היותר קטנה מהזמן להופיע שם בכל השלימות הנמצא בהמאור ההוא, נמצא כל אור עליון בתחילת הופעתו שם נמצא כל שלימותו, ושמה נמצאו בהכרח הכלי קבלה ג"כ מוכנים לקבל כל אותו הכללות, שז"ס או"פ או"מ כלי פנימי כלי מקיף. ולפיכך כל מצוה ומצוה אי אפשר לקיימו בכל שלימותו, זולת בעת נתינתו משמים שהמקבל המוכן בזמן ההוא לקבלו הוא המקיימה בשלימות מפני שהכלי קבלה שלו המה בשלימות. וז"ס עליית נשמה, דהיינו שעולים ונכללים באותו המקור ובאותו המקבל שקיבלה להמצוה ממקורה בעת הופעתה בהעולמות, וע"כ גם העולה לשם זוכה ומשיג כלי הקבלה השלימים האלו, וע"כ מקבל ג"כ לאור העליון השלם והבן ודו"ק.

:

ט) עלית בינה למאציל :
היינו על ידי הזדככות המסך מבחי"ב לבחי"א (שם).

:

רד) מהי עלית האור מחצי ת"ת ולמטה.
הנה בפועל לא נעשה ענין צמצום הב' רק בפרצוף נקודות דס"ג דא"ק, המלובש בתוך פרצוף חנה"י דא"ק מטבורו ולמטה. ובו עלה מלכות המסיימת דעוה"ז, אל נקודת החזה שלו, והוציא את הכלים שמחזה ולמטה לבחינת חלל פנוי, שהם נעשו המקום לבי"ע. וכן כל הענינים שנתחדשו עם צמצום ב' מתחילים רק מטבור דא"ק ולמטה. כי כל מיעוט מתחיל לשלוט רק ממקום יציאתו ולמטה, ולא כלום למעלה ממקום יציאתו.
אמנם הזווג להוציא הע"ס דנקודים על הדרכים של צמצום הב', היה מוכרח לצאת בהעליון ממנו, שהוא פרצוף הכללי דס"ג דא"ק, מבחינת מה שהוא כולל טעמים ונקודות יחדיו, שנמצא מתחיל בפה דע"ב דא"ק, ומסתיים בנקודה דעוה"ז, בשוה עם פרצוף א"ק הפנימי, לפיכך נבחן גם בו ענין עלית מלכות המסיימת אל חצי ת"ת, שהוא חצי בינה דגופא, ובו נמצא שכל המקום שמטבור ולמטה דכללות הפרצוף ס"ג, הכולל טעמים ונקורות יחדיו, נעשו לחלל פנוי מסבת עלית ה"ת בחצי בינה דגופא, שהוא חצי ת"ת דס"ג דא"ק הזה, ונמצא האור שהיה במקום זה שמטבור ולמטה דא"ק עד סיום רגלין שבעוה"ז, היה מוכרח כולו להסתלק משם ולעלות למעלה מטבור דא"ק, ועד"ז מלכות המזדווגת שהיתה בפה דס"ג דא"ק, עלתה למקום נקבי העינים דס"ג דא"ק, ושם יצא הזווג לצורך התחתון שהם הע"ס דנקודים.
אמנם אע"פ שנעשו אלו השינוים בס"ג דא"ק, אינם נחשבים בו לשנוים ממש, אלא לבחינת עליות מ"ן כדי להאציל להתחתון שלו, אבל כלפי עצמו לא נעשה שום שינוי, כי העליון אינו מתפעל מחמת המיעוטים שבתחתון. ורק זה השינוי נעשה בו, כי זה האור דס"ג דא"ק הכללי, שהיה מתפשט מטבורו דא"ק הפנימי עד סיום רגליו, כנ"ל, שעלה מכח עלית מלכות המסיימת בבחינת מ"ן, הנה הוא נשאר כן, כלומר, כי נעשה שם בטבור בחינת הסיום דס"ג דא"ק, ע"ד שהיו מלפנים הטעמים שלו, ושוב לא ירד עוד לסיום רגלין.
וטעם הדבר הוא, כי מטבור ולמטה הוא מקומו של הנקודות דס"ג, שנתחבר כולו עם המלכות דא"ק, ע"כ נקבע מקום זה שמטבור ולמטה, לבחינת המדרגות של צמצום ב': הן בתנה"י דא"ק הפנימי, ששם עיקר האור הזה, הנקרא מ"ה וב"ן דא"ק. והן בע"ס דנקודים המלבישים למ"ה וב"ן הזה מבחוץ. אבל למעלה מטבור דא"ק הפנימי, ששם עצמותו של פרצוף ס"ג דא"ק, אין שם מבחינת צמצום ב' ולא כלום. ונודע שאין ענין מיעוט ופגם נוהג באורות אלא רק בכלים, וע"כ האור של מטבור ולמטה לא נתמעט כלום אלא עלה למעלה מטבור דא"ק, ושם מסתיים, כי לא יוכל לירד אל הכלים שנתמעטו ע"י צמצום הב'. (אות ב').

:

רה) מהי עלית האור מטרם יציאתו מעינים.
היציאה מעינים, פירושו, הזווג שנעשה שם בנקבי העינים, שהוציא הע"ס דנקודים במדתן. וענין עלית האור, היה מטרם זה, שפירושו שעלתה מלכות המסיימת למקום בינה דגופא, ונסתלק האור מהכלים שמחזה ולמטה, וכן עלית המלכות המזדווגת לנקבי העינים, שהוציאה הזו"ן לבר מרישא. ובעת הזה נעשה נפילת הכלים שמחזה ולמטה דנקודות דס"ג לבחינת חלל הפנוי שמתחת רגלי א"ק, ואח"ז נעשה הזווג בנקבי העינים ויצאו העיגולים ויושר דקטנות הנקודים, והם החזירו את הכלים שמחזה ולמטה למקומם הקודם, אלא בבחינת חלל פנוי וריקנים מכל אור, מחמת כח הסיום שבפרסא המעכב על אור העליון שלא יעבור אליהם. כנודע. (אות ב' וג).

:

נד) עלית הכתר למאציל :
היינו, על ידי הזדככות המסך מבחי"ד לבחי"ג (שם).

:

נז) עלית ז"א למאציל:
היינו על ידי הזדככות מבחי"א לבחינת כתר (שם).

:

נה) עלית חכמה למאציל:
היינו על ידי הזדככות המסך מבחי"ג לבחי"ב (שם).

:

נח) עלית מלכות למאציל:
היינו על ידי הזדככות מבחינת כתר אל בחינת מלכות של ראש, שאין שם מבחינת עביות שממעלה למטה ולא כלום. ואז מושוה צורתה אל מלכות של ראש, והיא נכללת שם (שם).

:

קיב) מהו עלמא דאתגליא.
עי' לעיל תשובה קי"א <עלמא דאתכסיא>.

:

קיא) מהו עלמא דאתכסיא.
לאה נקראת בשם עלמא דאתכסיא. והוא מטעם להיותה עומדת במקום חג"ת, והיא נתוקנת באחורים דאמא, והיא חושקת בחסדים מכוסים ודוחית להארת חכמה. והיפוכה היא רחל, כי היא עומדת בנה"י דז"א, וכל עיקרה היא הארת חכמה בהחסדים, וע"כ היא נקראת עלמא דאתגליא. על שם החסדים המתגלים על ידיה. (אות ס"ו).

:

קכד) עלמא דדכורא:
בינה נקראת עלמא דדכורא, ביחס נה"י שלה המתלבשים בז"א, שהוא זכר. (א' קל"א אות י"ג).

:

      ונתבאר היטב שעצם האור ה"ס י ובחי"א, אשר מסיבת ה ה שנשתלשלה הימנו קנה אור ג"ר כמבואר. אכן יש כאן בחי' אור חדש אשר לא היה באמת בעת הופעת ה י ומכונה בשם אור הפנים או עמוד האמצעי, שה"ס אור א"ס שהופיע בבחי' חידוש ממעלה למטה בתוך מקום הזווג של יה ואור עליון החדש הזה דהיינו זיו הפנים שנתגלה בסיבת זווגם ד יה אלו, הוא מצוייר בציור של ו ונק' עמודא דאמצעיתא, משום שמופיע באמצעית ה יה כלומר בין דיבוקם וזווגם והבן היטב.
       והנה יש כאן ב' פנים: גדול וקטן, והוא תלוי בסוד ה י הנ"ל, כי הוא מתגלה ג"כ בב' אופנים, דהיינו בכללות כמו שנתגלתה בכח או"ח דבחי"א. ואופן ב' הוא בפרטות כמו שעתיד להתגלות ע"י האו"ח דכל ד' הבחי', וביחוד ע"י בחי"ד. ותדע אשר בטרם שנגלה היוד הזאת בכל פרטותה עדיין אור הפנים המתגלה ע"י זווגה עם ה ה הוא נמצא בשיעור קטן, ורק בסוד "הויה" דיהיה הוה. ולפיכך בק' אותו ה ו הנ"ל בשם פנים קטן או זעיר אנפין.
       ונק' ג"כ אור ו"ק, וזהו להורות שרק בו בלבדו מתגלה החסרון ג"ר לבחי' חסרון, משא"כ בי"ה שהוא חו"ב אין הג"ר חסרון להם ( מפני קרבתם להמאציל. אשר לפניו קטן וגדול שוים המה ) מפני שלא יצוייר החסרון וההעדר בטרם שמתגלה הישות מאותו הסוג, וכיון שהישות הזה מתגלה ביחוד על ה ו בסוד עמוד האמצעי ובסוד בן י"ה כנ"ל, וע"כ ממנו ובתוכו נבחן חסרון דאור הפנים לחסרון.
       ובזה תבין סוד חכמה עילאה וחכמה תתאה, כי בחי"א ה"ס חכמה עילאה וכמבואר אשר נתגלתה רק בסוד כללות ובעזרת או"מ, וסוד הפרטות של ה י שעליה מתגלה פנים גדול או סוד אריך אנפין היא נק' חכמה תתאה וה"ס י דסופו של השם אדני כנודע, בסוד השילוב דהויה אדני.
       חכמה דאו"ח: הוא בחי' ההעדר דאור בחי"ג דאו"י הנ"ל
       בחי"ד מלכות דאו"י: ה"ס ומלכותו בכל משלה או והיה ה' למלך על כל הארץ. וה"ס ה"ת דהויה על שם שאין הו' הנ"ל בסוד עמוד האמצעי אינו נק' פנים גדול זולת על ידה כנ"ל, מלכות דאו"ח היא העדר אור הזה כנ"ל, ויובן זה על בוריו רק בסו"ה ביום ההוא יהיה הויה אחד ושמו אחד.
       כתר דאו"ח: הוא חסרון האור הזה, והתפעלות הסתלקותו ה"ס ניצוצי ההסתלקות, שבקיבוץ כל הניצוצין מתגלה הכתר, כי המלכות חוזרת להיות כתר. ותבין לשון חוזרת כי באמת מקום בחי"ד הוא בכתר בסו"ה מצאתי דוד עבדי, דע"כ מכונה הכתר בשם השכל הנעלם מכל רעיון, אלא מטעם כי שם בחי' הסת"א ובלי כלים, ואנו צריכים להסת"ב שאינו מתגלה אלא ברזא דאחד.

:

      כשנסתכל בסוד העיגולים המה מתחלקים בהכרח לחצאי עיגולים עליונים. כלומר, מנקודה דאמצעית ולעילא, וכנגדם חצאי עיגולים תחתונים דהיינו מנקודה האמצעית ולמטה. והמה הפכים מקצה אל הקצה, כי בחצאים העליונים נבחן שכל היותר עליון הרי זה משובח, ובחצאים התחתונים נבחן שכל היותר תחתון הוא משובח. באופן שעיגול הכתר הוא היותר עליון בחצאים שמנקודה ולעילא, והוא היותר תחתון שבחצאים שמנקודה ולמטה כזה ומתחילה צריכים להמשיך האור למטה, כלומר לאיזו ספירה שאנו רוצים לעלות,
       אנו צריכים מתחילה להשתלשל בהחצאים התחתונים מנקודה ולמטה, עד שאנו באים לחצי העיגול התחתון שלאותו הספי' וממשיכים שם האור העליון, וא"כ אנו מסבבים ועולים דרך העיגול ע שאנו באים לאותה הספי' מבחי' מהנקודה ולעילא כזה שבזה מתיחדים כל הספירות שבירידה ועליה ההיא, והבן שבחי' הירידה ה"ס העלאת מ"ן מאותה הספי' מצד הגרוע המכונה תחתון,
       שז"ס הסיבוב הימני שהולך ועולה באותו העיגול, וכשהוא בהספירה במקום עמודא דאמצעיתא שבחציו העליון בסוד היושר שבו, אז גורם להורדת מ"ד מעילא לתתא כנ"ל, ומתיחדים דרך עמוד האמצע' שבסוד היושר.

:

עח) עמר נקי:
ע"ס דשערות, שהם הלבושים דע"ב המגולה, שנשארו בראש אחר הסתלקותו בבחינת מקיף חוזר, כנודע. הנה גם הם קבלו התיקון דמל"צ, כמו הכלים הפנימים דא"א, אשר בחינת ם' שבהם, יצאו על הגלגלתא בבחי' שערות רישא, ובחינת ל"צ שבהם, יצאו בבחינת שערות דיקנא. ולפיכך נקראו שערות רישא בשם "עמר נקי" כי תיקון ה ם' שהוא בחי' ג"ר דבינה, שאין שום צמצום ודין יכולים לשלוט עליה, כנודע. עושים אותם נקיים מכל צמצום ודין. והוא ע"ד הגלגלתא עצמה, שנקרא אוירא דכיא, מאותו הטעם כנודע. (אלף שכ"ח אות ע"ד ופ"ז).

:

קיג) מהו ענוגא.
נתבאר לעיל אות י"ט <בן חורין>. (אות ס"ג).

:

      (עי' לקמן ע"ס דכלים הפכים לאורות דלא זזה שכינה ממקומה ) שבמקום התגלות האור בראשונה נבחן שהכה "שורש" שמה, ואע"פ שמתגלה ובא בדרך המדרגה עם כל זה אין השורש עצמו בא עם המדרגות אלא מתגדל במקומו ושולח רק הארות קטנות ממנו לכל כלי שגרמה לו גידול, באופן שהענפים מתקטנים עם השתלשלותם אע"פ שגורמים בכל ירידה התגדלות יותר חשובה להשורש במקומו. כי בירידת המדרגה לז"א גורם גידול להשורש שהוא הכתר עם בחי' חיה, ובירידת המדרגה למלכות גורמת גידול להכתר עם בחי' יחידה, כמ"ש שם.
       והנך מוצא אשר הענפים מתחלשים מסבת התרבות המדרגות, אמנם השורש מתגדל בשיעור חולשתם. כלומר כי בריבוי הענפים לשיעור הגדול ביותר הרי מתחלש ומתקטן משום זה ביותר, ובשיעור חולשתו שבענף נמצא שיעור קומה יותר גדולה בהשורש.

:

לג ) ענפי הפה ( דף רצ"א אות א'):
ע"ס דגוף הן התפשטות מלכות של ראש, כי מלכות דראש מתפשטת מינה ובאה לע"ס ממעלה למטה, שהן נקראות גוף, כנודע. וע"כ , נמצאות הספירה דגוף שהן ענפי הפה, שהיא מלכות דראש.

:

הוא ר"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והם ד' פרצופין זה למטה מזה, שמתמעט והולך מסיבת התמעטות העביות שבהמסך שבכלי מלכות, אשר מזווג דהכאה על המסך דבחי"ג יוצא פרצוף ע"ב שהוא גימ' דהויה כבמילוי יודין וקומתו עד חכמה. ומזווג דהכאה על המסך דבחי"ב יוצא פרצוף ס"ג שהוא גי' מהויה במילוי יודין ואלף. (ע"ע ס"ג ). ומזווג דהכאה על המסך דבחי"א יוצא פרצוף מ"ה שהוא גימ' דהויה במילוי אלפין. (ע"ע מ"ה). וכן הב"ן שהוא גימ' דהויה במילוי ההין. (ע"ע ב"ן).

:

פירוש, כי שורש הדומם הוא מראש מקוה בסוד בורא חושך עש"ה. שה"ס צלצלי שמע דמשה וה"ס לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך, דהיינו ארץ שראויה לזריעה, ובסוד אמא נק' אדמה. אמנם אם אינם שומעים בקולו ית', נמצאת האדמה בקללה דצלצלי שמע, ונמשך מזה שבר ב' צלצלי תרועה שנק' עפר שאינו ראוי לזריעה, שכופר בכל מלי וכפר אדמתו עמו.

:

מג) עץ הדעת:
מחזה ולמטה דז"א, שהוא מקום ב"ש ת"ת ונהי"מ דז"א, נקרא בשם עץ הדעת טוב ורע, כי בהיות שם חסדים מגולים, יש אחיזה לקליפות הנקראות רע. אבל מחזה ולמעלה, שהחסדים מכוסים אין שם אחיזה לקליפות, ונקרא בשם עץ החיים. כי אור האחורים דבינה מאיר שם, ובינה נקראת חיי המלך. (תרע"ג אות ע"ט ובאו"פ שם ד"ה והטעם)

:

רח) מהו עץ הדעת.
עצה"ד הוא בעשיה, והיינו בחינת המחזה למטה שנקרא עשיה. ועיקרו של המחזה ולמטה, הוא קו האמצעי שהוא יסוד, כי היסוד נקרא עץ. וז"ס שצעק העץ רשע על תגע בי. (אות מ"ח).

:

עב) עץ הדעת טו"ר:

עץ הדעת היה מעורב בו טוב ורע, שפירושו, שהבחי"ד היתה מעורבת שם, שנקראת רע. ואחר אכילתו של אדה"ר מעצה"ד, אבד לו גופו הראשון, שהיה כולו טוב, והגיע לו גוף מבחינת משכא דחיויא, המעורב ג"כ מטו"ר, וע"כ אינו ראוי להלביש הקדושה, בלתי ע"י טהרה והפרשת הרע מהגוף. (דף תצ"ד אות ט"ז)

:

מד) עץ החיים:
עי' בסמוך תשובה מ"ג (עץ הדעת) (באו"פ שם)

:

       הוא מלשון הכתוב עוצם עיניו מראות ברע, והעצמות הם עיקר בנין הגוף החי, כמ"ש ז"ל כל בריה שאין בה עצם אינה חיה י"ב חודש. והרמז בראש מקוה, שהעין מפחדו שלא יוסיף על שתי עשרה ויעשה עשתי עשרה, ע"כ הוא צם ומצמצם עצמו שלא יקרב לשם, מתוך ששם ברור כל החיים מעוה"ז והעוה"ב. (ע"ע ספי' חכמה (ע"ע ע"ס) וע"כ מכונה זה בשם עצמות.
      וז"ס עצם מעצמי ובשר מבשרי : ונודע שאין לך אבר שאין בו עצם זולת אבר התשמיש. והטעם משום שאבר התשמיש נמשך מיסוד העליון, מתוך דמקוה שהוא שורש כל המציאות הגדול, בסוד הפריה ורביה וע"כ נק' היסוד בשר משום שכל התענוג ה"ס קומי צאי מתוך ההפכה, אשר ההסרה היא עיקר ההתקרבות, וסר משמעותו בא ( ע"ע בשר ). וע"כ אמר זאת הפעם ( מלשון הולם פעם כי הכתר הולמתו ), והרגיש ע"כ בעת זווגו שהוא בתכלית השלימות על ידיה כי זכה לעצם ובשר שניהם יחד, אשר מטרם זה בעת זווג בחוה ראשונה היה לו בשר אמנם חסר לו העצמות, ונודע שכל בריה שאין בו עצם אינו חי י"ב חודש, כי העין הקרב אל סוד שתי עשרה נעשה עשתי עשרה, משא"כ שזכה העצם ובשר זכה לחיים וע"כ קרא אותה חוה, להורות שהיא אם כל חי והבן. וזסו"ה ועצם לא תשברו בו, כי מתוך שלא הגיעו להמשקוף אלא עם סגולת זריקת ושפיכת הדם, (שה"ס קמתי ואאב"ח ) ע"כ נשמרו משבירת העצם, משא"כ מטרם זה נשברו העצמות בעת נגיעתם בהמשקוף שה"ס שביה"כ. ובזה תבין סוד שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה, כלומר מתוך התיקון דבחי"ב שה"ס ויקח א' מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה, דהיינו בחושך ובסתימות גדולות שנעשו מסיבת גילוי בשר. והנה בסגירה זו נשמרה היטב צלע האחת עכ"פ בסוד אנקת"ם, נמצא מזה התיקון שהרויח שניהם עצם ובשר יחד, שז"ס אחת מהנה לא נשברה.
      אכילה: ובזה תבין שהעצמות אינם לאכילה, רק הבשר בלבד ראוי למאכל אדם שה"ס מאוכל יצא מאכל.

:

נו) עצמות (ח"ב פ"ב או"פ ב'):

אור חכמה נקרא "עצמות", משום שהוא עצמותו וחיותו של נאצל.

:

נו) עצמות (ח"ב פ"ב או"פ ב'):

אור חכמה נקרא "עצמות", משום שהוא עצמותו וחיותו של נאצל.

:

(עי' לעיל <עצמות>) ה"ס ,אור החיה המלובש בעצמות, כי נרנח"י מתלבשים במוחא עצמות גידין בשר עור, גם פרצוף החכמה נק' עצמות. ועי' זוהר שופטים אות י"ב וז"ל: רשע עוונותיו חקוקים לו על עצמותיו צדיק זכויותיו חקוקים לו על עצמותיו ( פי' בשעה אשר הזדונות נהפכו לזכויות ). ובגי"כ אמר דוד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, ובגינה אתמר מי מעיד על האדם קורות ביתו (מלשון קרירות וזדונות ). גרמין בנויין על מוחא דאיהן מיא ועלייהו קא רמיז המקרה במים עליותיו, המקרה לשון קורות. ואמאי בגרמין יתיר מבשרא וגידין ומשכא, בגין דגרמין אינון חיורין ( והסו"ה וברכתו מכל הימים). וכתיבא אוכמא לא אשתמודע אלא על חיורו וכו' וגופא על גרמין.

:

       אור החכמה מכונה בשם עצמות, להיותו עיקר עצמות האור המלובש בהספירות הק'. אכן אין זה אמור בעצמות הבורא ית' שאין לו שם ולא הגא כלל, וכבר אמרו שגם א"ס ב"ה אינו בחי' עצמותו ית', כי המלה א"ס גם הוא שם המורה איזו תפיסא שאנו תופסין אותו ית' בגדר השם הזה, דהיינו שאין לו סוף ותכלית, שלא יתכן זה כלל להגדיר בעצמותו ית'.
      אמנם אין לטעות משום זה אשר משיגי המדרגות ושמותיו ית' אינם משיגים רק הארות בעלמא, כי אי אפשר כלל להשיג אפי' המדרגה היותר קטנה אם אין לו השגה מספקת בעצמות הבורא ית', ואבין לך ע"ד משל כמו שאנו משיגים את חברינו הגשמי כמותנו, דהיינו רק ע"פ פעולותיו המתגלה אלינו בהדרכים המוכנים לזאת, וכשאנו מתמידים עם איזו מכיר וידיד עד שאבו יודעים את מדת טובו בדיוק ומדת נקמתו וקנאתו בדיוק, וכדומה משאר התכונות שבפעולותיו הן כלפי עצמו הן כלפי אחרים, אז יש לנו הרשות לומר שאנו מכירים אותו האיש בשלימות ההכרה בהחלט, כן כשאנו משיגים כל שמותיו הק' (שהם דוגמת התגלות הפעולות הנ"ל אצל חברינו הגשמי ) הוא עצמו ית' מתגלה אלינו בהכרה המוחלטת, באופן שדרכי ההשגה הם השמות והמדרגות הק' שהם הארות ידועים המתפעלים בדרכיהם באופנים המוכשרים לבא לידי השגת האדם, וודאי שאין כאן שום מדובר בעצמותו ית' רק בהארות, אמנם עצמותו ית' מתגלה בהחלס ע"י השגות ההארות האמורות, כי לא באים אלינו רק לגילוי עצמותו ית', ולא עוד, אלא אם אין סופן של אותם הארות ראויים לגילוי עצמותו ית', אז אנו מכנים אותם בשם קליפות וס"א, משום שאינם ראויים למילוי תפקידם.

      לית מחשבה תפיסא: גם אל תטעה בהכונה של גילוי עצמותו ית' הבא ע"י השגות כל שמותיו הק', שכונתינו ח"ו לומר שאחר כל הנ"ל יש איזה תפיסא בעצמותו ית' לעצמו, ח"ו לומר זה. אלא כמו במכירינו שאין אנו מכירים ממנו רק פעולותיו ומדותיו, אע"פ שאין לנו השגה כלל בעצמות נפשו הרוחני העיקרי הפועל כל אלה הגילויים, מ"מ די לנו לגמרי ואין לנו שום תביעה אפי' להכיר עצמותו. כי זה הכלל, כל שאינו ראוי להגלות אין לנו תביעה לו, כמו שאין לנו תביעה לאצבע ששית.

:

עז) עצמות האור (ח"ג פ"ח אות ט'):
העשר ספירות של ראש, נבחנות לעיקר ועצמות האור, ומפה של ראש ולמטה נבחנות לאור של תולדה מהאורות דע"ס של ראש, אמנם זה אמור מעולם הבריאה ולמטה.

:

פט) עצמות הגבורות:
מטרם שהגבורות באות בזווג עם החסדים, שעוד אין להן בחינת ג"ר, הן נקראות הארת הגבורות ולא עצמות, וכשמשיגות בחינת ג"ר שלהן ע"י הזווג עם החסדים, אז נבחנות לעצמות הגבורות. (אות ק"ג)

:

קיד) מהו עצמות העליון.
עצמות פירושו חכמה, ועצמות העליון מורה על מו"ס, שנסתמה בקרומא דלא לאתפחתא. ומה שמו"ס משפיע לתתא, הוא מבחינת חכמה דל"ב נתיבות שמקבלת ממוחא דאוירא, ששם מתלבש דעת דרדל"א, ולא מבחינת עצמותה ממש. (אות צ"ה).

:

קטז) מהו עצמות העליון בלי לבוש.
זה הכלל, כי אחר ראש הג' דא"א, אין החכמה דא"א מאירה מבחינת עצמותה, אלא מבחינת חכמה דרך המ"ן דשערות, שמשם מקבלים או"א. ואין או"א מאירים חכמה לזו"ן אלא בהתלבשות ביסודות שלהם, שע"י זה אין הת"ת שהוא ה"ח מאיר מבחינת עצמותו, שהוא הנושא להארת חכמה, אלא שמאיר לפי מדת עטרת היסוד, שהוא בחינת ה"ג. כנ"ל בתשובה י"ד <ב' עטרין>. (אות צ"ה).

:

קטו) מהו עצמות העליון ע"י התלבשות.
המוחין דחכמה דל"ב נתיבות, כשהם במקום יציאתם באו"א, הם מאירים בלי לבוש של המסכים שבדיקנא להיות המסכים אלו משמשים בהם ממטה למעלה ואין עביות של המסכים יכולה למעט כלום למעלה ממציאותה. אמנם כשהמוחין מקובלים לזו"ן, הם באים להם בהתלבשות היסודות דאו"א, ואז מתמעט בהם העצמות העליון דחכמה זו, ואינה מאירה בהם אלא כמדת המסכים, בסוד חמה בנרתיקה. כמ"ש לעיל בתשובה י"ד <ב' עטרין> באורך ע"ש. ואות צ"ה).

:

קיז) מהם עקבים דלאה בכתר רחל.
נקודת החזה דז"א, היא המסיימת לרגלי לאה, מפני ששם מסתיים בחינת חסדים מכוסים, שהם בחינת לאה. ואותה נקודת החזה היא ג"כ כתר רחל ונמצא שעקבים דלאה וכתר רחל הם מבחינה אחת והם אורות דחוקים. עי' לעיל תשובה ה' <אורות דחוקים>. (אות כ"ג).

:

       עקודים יורה שאין שם אלא כלי א' שכל העשרה אורות עקודים בו והיינו בפרצוף א"ק מה"ס קו אחד מטעם האמור. ועקודים הוא התוך דפרצופי א"ק, כי בראש אין כלים ואין הכאה, (ע"ע ראש תוך סוף ) ואע"פ שיש שם או"ח מתתא לעילא. אכן ה"ס אורות שקדמו לכלים: כלומר, שבחי' זווג דהכאה שהיה שם אינו נחשב על ראש הפרצוף ההוא, אלא על חשבון פרצוף הישן הקדם לו, משא"כ בפרצוף ההוא אין שייך זווג דהכאה בהראש. ולפיכך נבחן שפרצוף זה קיבל רק האורות העולים מתוך זווג דהכאה שעשה פרצוף הקודם, ומהאורות הללו נמשך לו אח"כ סוד המסך הכלול באורות ההם, אשר ע"כ הוא מצוי בהם מלמטה שהרי הוא תולדה מהם והמסך הזה יש בכחו להתפשט ממעלה למטה לגוף דפרצוף זה באותו הכמות שהאו"ח מלביש להראש ממטה למעלה, דהיינו בסדר האורות שקבל מפרצוף שקדמו וכ"ז בלי שום הכאה, רק אח"כ שכבר התפשט האו"ח ממעלה למטה בתוך התוך עד למלכות דמלכות, אז מתחדש גם בפרצוף זה סוד המסך המעכב אשר אור עליון מכה בו ועולה או"ח ממטה למעלה, וסוד זווג דהכאה החדש הזה שנולד ויצא בתוך דא"ק הוא המכונה עקודים להיותו בטרם השיתוף דמדה"ר בדין.
      והנה נה"י דעקודים דס"ג דא"ק אין שם הכר נקבה כלל (ע"ע רת"ס ) וממילא אין שם זווג דהכאה, וע"כ נעשה שם השיתוף דמדה"ר ברין שה"ס התכללות בחי"ב בבחי"ד, ועלתה המלכות לעינים וט"ס באח"פ שה"ס ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ, ונעשה כלי בכל ספירה וספירה, ומשום זה יצאו רת"ס בנקודים, ובהגוף דנקודים נעשה זווג דהכאה מחדש ושם לא נק' הזדככות אלא שביה"כ. ואח"כ יצאו עוד רת"ס דנה"י דנקודים שנק' ישסו"ת לראש, וכלים דנה"י לתוך סוף, שבגוף דישסו"ת נעשה זווג דהכאה ונשברו גם כלים דבה"י דנקודים, ורת"ס זה כשחזר ונתחדש בעולם התיקון נק' ברודים.
      ברודים: שהנה"י דברודים ההם נק' בשם זו"ן דאצילות.

:

נד) ערלה:
עי' תשובה י"ג (ג' שני ערלה) (אות פ"ו).

:
ה"ס דבר נוסף הנמצא בפרצוף סוד ע' הקרב אל שתי עשרה, וכל המוסיף גורע, ובראש מקוה נעשה הסרת הערלה בסו"ה אל תקרב הלום, וע"כ נגלה שם עטרת תפארת הדר כל העתיד, וז"ס שאדה"ר נולד מהול שבבחינתו ה"ס הפרישו מדבר נוסף הנ"ל בסוד האיסור דעצה"ד, שבחטאו בעצה"ד נמצא מושך בערלתו.
:

קיח) מהי ערלה החופפת על היסוד.
בחי"ד שאין עליה זווג בפרצוף אצילות נקראת ערלה, משום שהאור מתרחק ממקום מציאותה. והנה באו"א שהם בחי"ב דאו"י, אין שם מציאות ערלה, כי בחי"ב רחוקה היא מן הבחי"ד. אבל ז"א, שהוא בחי"ג דאו"י שבחי"ד מתחלת אחר סיומו, ע"כ נבחן שאחר סיום הפרצוף דז"א, דהיינו אחר עטרת יסוד שלו, מתחיל בחינת ערלה הנ"ל, אכן אין הפגם הזה יכול להתעלות למעלה ממקום מציאותו, דהיינו בז"א גופו, אלא הפגם הזה נוגע לנשמות שהם למטה מזו"ן, שהם צריכים לקבל מעטרת יסוד דז"א, ונמצא שהם פוגעים בערלה החופפת שם למטה מן היסוד כנ"ל, ולכן צריכים תיקונים מיוחדים אל הנשמות, כדי להעביר משם בחינת הערלה. והם ג' שני ערלה כי היסוד כולל ג' קוים נה"י, וע"כ יש שם ג' בחינות לטהר אותם מבחינת הערלה. (אות ז').

:

       תבינהו מסו"ה ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, כי לא (*)קיים הכתוב ע"כ יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו כמו יעקב אבינו ע"ה שקיים כל התורה כולה, אלא אפי בשעה שיעקב עבד בעד אשה י"ד שנים וכן בעד הצאן שש שנים גם אז לא עזב עשו את או"א, ולפיכך היו ידיו שעירות גם צוארו, משום שלא פרש מאו"א והבן, כי ע"כ עון עקביו יסובבוהו וסער על ראשו חל. שז"ס שעשו קיים היטב כבוד אב ואם משא"כ יעקב באותו י"ד שנה ששימש בבהמ"ד של שם ועבר נמצא פרש מאו"א, וז"ס מפני הי"ד שנשתלחה במקדשיך.
      (*)הגהה שז"ס שעשו קיים היטב כבוד אב ואם, משא"כ יעקב באותן י"ד שנה ששימש בבית המדרש של שם ועבר נמצא פרש מאו"א, וז"ס מפני הי"ד שנשתלחה במקדשיך.
      וז"ס עקב: וסו"ה ויעקביני זה פעמים: דהאי יוד דאטיל עשו לעקבוהי (בסו"ה ורגליה יורדות מות) ארמה יעקב לרישיה, שזסו"ה וידו אוחזת בעקב עשו, דהיינו אותו היוד שתיקנה על רישיה בסוד עטרה לראש צדיק דהיינו בסוד כתר, כי העלה אותה מסוף המדרגות עד לכתר עליון כנודע בסוד דדל"א, ואח"כ ויזד יעקב נזיד בסוד עדשים שאין להם פה דהיינו אנקת"ם ואאב"ח, ובעת ביאתו מהשדה עייף להורגים סוער מסער והרגיש נזיד דיעקב הנ"ל, ויאמר הלעיטני נא מן (*)האדום האדום הזה, ואז ויקם וילך בסוד אנקת"ם וביזה את הבכורה של עצמו, כי ראה כי הולך למות לולא נזיד עדשים הזה שפעל יעקב מתוך הפרישו דאו"א הפנימים ועליית אל או"א החיצונים ישסו"ת אשר שם יעקב הבכור.
      (*)הגהה ב" אדום ה"ס ב' ההין, דהיינו עיה"נ.
      והבן בסוד נזיד עדשים שעל עתה רמז הכתוב וידו אוחזת (*)בעקב עשו, דהיינו שהעלה לגמרי ברשות הקדושה ( אלא אח"כ בסוד ויאבק איש עמו נגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בסוד עקבו של עשו שרצה לתקן כנ"ל) ולפיכך בעת הברכות פעם ב' עקב את עשו, כי בטרם שהשיג הברכה השייך באמת לעקבו של עשו התקדם יעקב ותיקן את העקב וממילא שירש ברכותיו.
      (*)הגהה אם אשב בחושך: שה"ס עקבו של עשו, הויה אור לי.

:

עח) עשיה (ח"ג פ"ה אות א'):
הע"ס דקומת המלכות, שמקבלת מז"א. מכונה בשם עולם "עשיה".

:

יורה תמיד על ענין המסך או על כלי מלכות שבאותו פרצוף או עולם, וע"כ נק' עולם הזה עולם העשיה, משום שכל המסכים הנמצאים בעולמות עליונים מגלים פעולתם כאן. ועד"ז בכל פרצוף וספירה פרטית יהי' מקום הגילוי דכח המסך נק' תמיד בשם עשיה, וכל מקום שתמצא לשון עשיה או נעשה עושה וכדומה תבין אותו כאמור.

:

רט) מהי עשיה דעוה"ז.
חוץ לארץ ה"ס עשיה דעוה"ז. (אות מ"ד).

:

רי) מהי עשיה צריכה להיות בנוקבא דאצילות.
עי' לעיל תשובה קכ"ד <יצירה צריכה להיות כז"א דאצילות>.

:

רי) מהי עשיה צריכה להיות בנוקבא דאצילות.
עי' לעיל תשובה קכ"ד <יצירה צריכה להיות כז"א דאצילות>.

:

       (ע"ע או"ח ) שם נתבאר אשר עצם השתלשלות האור עפ"י המדרגה נק' בשם ספירות דאו"י, והבחנות העדרם שבאותם המדרגות דהיינו הסתלקות האורות לשורשם שהמה מתקבצים לבחי' מסך המה שנק' או"ח, שז"ס ובורא חושך שהאו"ח הוא חושך, אמנם הוא הוא הפתילה שאור העליון נאחז בו עש"ה ונבארם במקומם.
       כתר דאו"י: הוא אור העליון בטרם שבא לבחי' קבלה והתלבשות בתחתונים, דהיינו בעת שמופיע בתחתונים והם אינם מרגישים בו, דאל"ה לא יתכן לכנותו בשום שם.
       מלכות דאו"ח: הוא העדר האור הנ"ל, אשר גם אז אין להמקבלים שום הרגשה כמו שלא הרגישו בעת ההופעה בהם, ( וה"ס הקול משה משה ויאמר הנני).
       חכמה דאו"י: הוא מופיע בהמקבלים תיכף אחר גילוי זווג דהכאה דאור העליון מבחי' אור דחסדים אור ו"ק בסוד צל הא' דצלצלי שמע. ונק' אמנם אור העצמות משום קרבתו להכתר, פירוש להיותו תחילת הגילוי דאור העליון בהמקבלים, דע"כ נעשה שני להכתר שאין הכתר שורה אלא עליו, ולסבה זו נק' לפעמים אור דחכמה בשם אור הפנים כי הפנים העליון שה"ס הכתר מתגלה בו ישורה עליו, אמנם לא עכשיו זולת אח"כ בזווג דהכאה דבחי"ד כמ"ש לקמן.
       זעיר אנפין דאו"ח: הוא בחי' העדר האור דבחי"א שהוא בחי' חסדים וו"ק כנ"ל, ( כל עוד שאין לו זווג דהכאה הב' דבחי"ד כנ"ל ), והיא הנותנת שזווג דהכאת אור עליון בחושך הזה אינו ממשיך אלא קומת ז"א בלי ראש. וזה הכלל אשר לפי מדת גדלו של ההעדר כן מדת קומתו בהגילוי דאו"ח, (ע"ע או"י ואו"ח).
       בינה דאוי": הוא בחי' אור דחסדים, אמנם יש בו אור דג"ר בבחי' השמיעה, וההפרש דבינה דאו"י לבין חכמה דאו"י הוא, כי החכמה הוא בחי' הראיה בסו"ה והיו עיניך רואות את מוריך, והבינה הוא אור דשמיעה. ויש להבין עפי"ז למה בד' הבחי' דא"ס קדמה שלימות הבינה לשלימות החכמה, כי כלה דששי קדמה לכלה דשביעי, משא"כ בקטנות קדומה החכמה לבינה גם בא"ס.
       ז"א דאור ישר: הוא ו"ק אור דחסדים כמו חכמה דאו"י בקטנות ע"ד שנתבאר לעיל, וז"ס מה שמו ומה שם בנו כי תדע: שמו ה"ס בחי"א דאו"י, בנו ה"ס בחי"ג דאו"י (ונק' ג"כ כל"א או סוף דמקוה ). וכל ההפרש בין בחי"א לבחי"ג הוא, כי בחי"א דאו"י הוא כל כמות האור הבא להשגת המקבל, שע"כ נק' אור עצמות המקבל וחיה שלו, משא"כ בחי"ג דאו"י הוא אור פרטי ובחי' ענף קטן מאורו הכולל של המקבל. ועוד כי בבחי"א דאו"י מאיר הא"ס ב"ה בעצמו בבחי' אור מקיף, כי ה"ס האור בתחילת התפשטותו מהשורש אל הנאצל, משא"כ בחי"ג דאו"י הוא מקבל לאו"מ רק מבחי"ב שהוא בינה דאו"י, שע"כ הארותיו מוגבלים גם חסר ג"ר כלפי אמו הבינה, וחסרון זה לא ניכר כלל בבחי"א בהיות או"מ מא"ס שורה עליו מטעם קירבתו להמאציל והשורש, ולפיכך הדגשנו לעיל אשר בחי"ג הוא חסר ג"ר ע"פ הכרח, משא"כ בחי"א דאו"י אע"פ שהג"ר עדיין לא נתגלה בו, אולם אינו מרגיש זה לחסרון מטעם קרבתו להשורש.
       מלכות דאו"י: הוא המשכה מאור הכתר בסוד נעוץ סופו בתחילתו, דהיינו האור מתלבש בהנאצל מטרם שבא להרגשת הנאצל כי ע"כ מסיים את האור המורגש בהשגתו, וההפרש בינו לאור הכתר הוא, אשר בהכתר האור כלול בלי הכר ספירות, משא"כ בהמלכות כבר נתפרטו בו ט"ר ויש לו הרשימות מהם שהוא מתפעל על ידיהם גם בעת שמופיע האור במלכות דאו"י, נמצאים האורות הראשונים עולים להכתר באופן אשר הכתר נבחן עתה לאור של ט"ס הראשונות החסרים עתה מאור המלכות דאו"י והבן.
       ד' בחי' דאור חוזר: הוא פשוט העדר והסתלקות כל בחי' ובחי' של ד' בחי' דאו"י אלא בערך הפכי, דהיינו הסתלקות האור דכתר דאו"י נבחן כאן בשם מלכות, והסתלקות האור דבחי"א דאו"י שהוא חכמה נקרא כאן בשם ז"א, והסתלקות האור דבחי"ב ובינה דאו"י נק' כאן ג"כ בינה, והסתלקות אור דבחי"ג נק' כאן בשם חכמה והסתלקות אור דבחי"ד נק' כאן בשם כתר דאו"ח.
       והטעם הוא פשוט, כי עומק מדת ההסתלקות גורם חזרת האור לשורש כפי מדת גודלו, ויצוייר זה כמו הבל היוצא מהפה, אשר כל השעור של הרוח שהכניס לפיו כפי שיעור זה מחוייב ג"כ לחזור ולהוציאו לא פחות ולא יותר, באופן שאם הכניס שיעור גדול נמצא שמוציא שיעור גדול ואם הכניס מדה קטנה הריהו מוציא מדה קטנה, ועד"ז תקיש ג"כ כאן, כי תצייר את האור המתלבש שנק' או"י כמו הרוח הנכנס לפה, ואח"כ כשהאור נעדר ומסתלק נמצא בהכרח שהבל העולה ומסתלק לשורשו שוה כמדת או"י שנכנס בו.
       ולפיכך אם אור המתלבש היה אור ו"ק, הנה הבל המסתלק וחוזר הוא עולה ועושה אחיזה באור ו"ק. ואם אור המתלבש היה אור דג"ר, נמצא הבל המסתלק עושה אחיזה באור ג"ר. ויש כאן ג' בחי' ג"ר:
       ג' בחי' ג"ר: וצריך לדעת שמתחילת ביאת האו"י לידי התלבשות להמקבל נמצא בהכרח או"ח כנגדו, דאי לאו הכי במאי יתלבש האו"י. ואפילו בבחי' כתר דאו"י שביארנו שהוא בחי' אור העליון בטרם שבא להרגשתו של המקבל, דהיינו שמתלבש בו בלי הרגש, אל תטעה לחשוב שאין כאן או"ח כלל, כי לא יתכן כלל לחשוב ולהרהר שישנה איזו בחי' של התלבשות או"י בהמקבל בשעה שאין שם או"ח כלום.
       או"ח נק' ניצוצין אלא הענין הוא כך, כי האו"ח התופס את האור ומאחיזו בהתחתון אינו מופיע בפעם אחת בבת אחת, אלא ע"י רצוא ושוב פעמים הרבה, ומזה הטעם נק' בשם ניצוצין. ומזה תדע ותבין שבטרם יתלקטו שיעור הניצוצין לבא לכלל הרגשת המקבל נק' כתר דאו"י.
       כתר דאור ישר: והנה נתבאר היטב, אשר כל עוד שהניצוצין דהבלי הסתלקות דאו"י לא נתמלאו בשיעור הרצוי וראוי להאחיז את האור ישר בהרגשת התחתון, נבחן האור הזה המתלבש בהתחתון בשם כתר דאו"י, כי כל אור בטרם שבא להשגת איזה מקבל נבחן שהוא נכלל בשורש בא"ס ב"ה, שהרי התחתון עוד לא הגבילו כלל ואינו יודע ממנו, וע"כ נבחן שעדיין לא יצא מהשורש וע"כ נק' בשם כתר דאו"י או שורש הכל.
       מלכות דאו"ח: אמנם הבל המסתלק מהלבשה הזאת, הנה יש לו עומק קטן בתכלית הקטנות מתוך שמשוער ונמדד לפי הישות של האור המתלבש כנ"ל, וכיון שאור המתלבש קטן כל כך עד שאינו מורגש עוד בהתחתון, הרי ניצוצי הבלי ההסתלקות ג"כ קטן מאד, ולפיכך נעשה כאן ערך הפכי אשר האו"י שעוד לא יצא מרשות השורש גם אפילו בעת התלבשותו בהתחתון משום שאינו מרגיש ויודע ממנו, הוא נק' בשם כתר וא"ס, משא"כ ניצוצי הבלי הסתלקותו של אותו האור, שהוא משוער בעמקו שנעדר מהתחתון שהוא שיעור היותר קטן דהיינו התלבשות בלי הרגשה כנ"ל, וע"כ מכונה רק בשם מלכות דאו"ח.
       בחי"א חכמה דאו"י: כבר ידעת שהיא תחילת הרגשת המקבל באור העליון המלובש בו, ומהנ"ל מובן מאליו שהאו"ח הוא מוקדם לאו"י, כי כל עוד שלא נתלקטו ונצטרפו ניצוצין דאו"ח (שהם מהבלי ההסתלקות שנגלו בעת שליטת הכתר דאו"י) לשיעורים המלא המספיק להאחיז את אור העליון בהתחתון, אי אפשר לאור העליון להתאחז בהמקבל, וא"כ בהכרח כשאנו אומרים בחי"א דאו"י מובן מעצמו אשר האו"ח קדם אליו.
       ואע"פ שבחי"א דאו"י הוא אור העצמות וחכמה, מ"מ אינו מופיע תיכף בכל גדלותו שלו, אלא לאט לאט בסדר במדרגה, כי זהו ברור שאור הא"ס ב"ה המלובש ( ומחיה כל דבר ) בהעולמות כולם, הוא אינו מקבל שום שינוי מפאת הלבשתו בהתחתונים, ולפיכך אומר הרב אשר אור העליון שוה הוא ואינו משתנה כלל וכלל מראשית הקו ועד סוף העשיה, וכל מיני השינויים וההבחנות שבעולמות ופרצופים הרי זה נאמר רק כלפי המקבלים המרגישים כן, כי הוכנו מכח המחשבה הראשונה נכל מיני הרגשות האלו שהם מרגישים, ואע"פ שבאורו ית' עצמו אין כלל וכלל אפי' משהו שינוי מחמת הרגשת המקבלים כמובן ופשוט.
       ומזה תבין שאפילו בנאצל הא' בראש הקו, יצוייר בו קטנות וגדלות, מטעם כי הוא אינו יכול להתאחז באור העליון זולת ע"י האו"ח. וביארנו שהאו"ח אינו מתמלא בפעם א' ובבת אחת רק בצירוף שיעור ניצוצין, ולפיכך יש בכמות מילואם של הניצוצין ד' מדרגות אשר הולכים ומתמלאים בארבע פעמים שהם ד' מדרגות, וכל עוד שלא נתמלאו בכל הארבע מדרגות אין האור ישר מתאחז עוד בהנאצל כראוי. ולפיכך תדע אשר אלו השמות כח"ב זו"ן דאו"י שאנו מכנים או ד' הבחי' דאו"י, אין זה אמור רק אחר מילוי כל ד' הבחי' דאו"ח, אכן מטרם זה נבחנים הד' בחי' דאו"י בהבחנות אחרות ע"ד הנ"ל. באופן אשר בחי"א א' דאו"י אינו עדיין בחי' ג"ר ועצמות ואור הפנים, אלא אנו מבחינים בו אור דחסדים וו"ק בלבד כנ"ל, כי בתופעה הראשונה דאור העליון לאחיזת התחתון לא נתמלאו ניצוצין דאו"ח רק בשיעור אור ו"ק בלבד. (אכן יש לו ג' מעלות יתירות: קרבתו להמאציל, וכללות כל האור, ואו"מ דמאציל).
       אין גילוי לאו"י בלי בחי"ד: עוד זה צריך לדעת שאע"פ שאמרנו שאור העליון גם באו"י נבחן כלפי המקבלים בקטנות וגדלות משום שניצוצי או"ח מצטרפים לשיעורם בד' פעמים, אין הכונה אשר אור העליון מתלבש תחילה ע"י ניצוצין דו"ק ואח"כ באים ניצוצין דג"ר להתגלות בהתחתון ואחר שנתמלאו לשיעור הראוי יתגלה בו ג"ר וכו', כי אינו כן, אלא אפילו לבחי' ו"ק וקטנות דאו"י כבר מחויבים להמצא בהתחתון כל השיעור שצריך לשלימות הקבלה והאחיזה להאור העליון, דהיינו כל הד' בחי' של ניצוצין, אלא הענין הוא, שאע"פ שכבר נמצאים בו, מ"מ מתלקטים לתפקידם רק בסדר ד' מדרגות, שמתחלה מתלקטים לו"ק ואח"כ לנשמה ואח"כ לחיה ואח"כ ליחידה, (וזה ביארנו בפנים מסבירות אשד כל הד' נכללים עוד בא"ס ב"ה, אלא בסוד הוא ושמו אחד עש"ה).
       ובזה תבין מה דכייל הרב, אם יש בפרצוף ב' מדרגות יש לו רוח, ואם ג' מדרגות יש בו נשמה, ואם ד' מדרגות יש לו ג"כ חיה ע"ש. ובהנ"ל יובן היטב, דהכוונה היא על התלקטות האו"ח בד' הזמנים כנ"ל, ולפיכך ודאי בעת הא' שהופיע בו או"ח דבחי"א, הרי שאין לו רק ב' מדרגות וא"כ הוא מקומת ו"ק, ובעת הב' כשמתלקט אליו גם האו"ח דבחי"ג יש לו נשמה, ובעת הד' כשמתלקט אליו האו"ח דבחי"ד יש לו חיה יחידה והבן.
       בחי"א ז"א דאו"ח: הוא העדר האור דבחי"א דאו"י בעת שהוא עוד בקומת ו"ק, והבן היטב כי בעת שנתמלא שיעור הניצוצין לבחי"א דאו"ח אז יצא בחי"א דאו"י, כי האו"ח קודם תמיד לאו"י כנ"ל. כלומר, בבחי' גילוי אחיזה להמדרגה, משא"כ בבחי' יצירת האו"ח ודאי שהאו"י קדם לאו"ח, שהרי הישות קודם להעדר וגם הוא מקציב מדתו דאו"ח.
       בחי"ב בינה דאו"י: היא בחי' ג"ר הא' דג' בחי' ג"ר שבע"ס, וה"ס השגת השמיעה בסו"ה לשמוע בקולו, ופירשוה בזוהר בסוד "בן י"ה ושמיעה זו ה"ס ג"ר, בגסו"ה ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אלי' כה' אלקינו בכל קראנו אליו, בכל קראנו דייקא. גם לו "אלקים" קרובים דייקא, כי אור ג"ר דבינה ה"ס שם אלקים או הויה בניקוד אלקים, ונודע כי הניקוד הוא המנהיג להאותיות, ונמצא אלקים העיקר שאותיות הויה מתנהגים על ידו, והסו"ה ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, לכל העמים דייקא, ( וע"ע בחי"ג דאו"י),
       בינה דאו"ח: הוא העדר האור דבינה דאו"י, והסו"ה ומי וכו' חרש כמלאכי אשר אשלח, או וחרשים ואזנים למו. כי האו"ח הוא העדר אור השמיעה, וע"כ מכונה בשם חרש.
       בחי"ג ז"א דאו"י: ה"ס עמוד האמצעי דאור העליון המופיע בהנאצל וה"ס בן הנעים בן י"ה.
       וצריך שתבין כאן ענין השתלשלות הד' בחי' דאו"י זה מזה, אשר ודאי התחתון הולך ומתגדל בהשגתם לפי שיעור המדרגות שקבל, כי אינו דומה מי שהשיג ב' בחי' דאו"י למי שהשיג ג' בחי' דאו"י ואצ"ל למי שהשיג כל הד' בחי', גם אם נאמר שהנאצל השיג לבחי"ג דאו"י ודאי הוא שכבר השיג מקודם את ב' הבחי' הראשונים. ולפיכך אל תתמה במה שעצם המדרגות הולכות ונגרעות בדרך השתלשלותם, אכן הנאצל המשיגם הולך ומתגדל בכל מדריגה יתירה שמקבל, למשל כשמקבל בחי"א אין להנאצל אלא קומת ו"ק וכשמקבל בחי"ב נמצא להנאצל קומת ג"ר בסוד השמיעה, ואע"פ שעצם המדרגה דבחי"א חשוב לאין ערך על בחי"ב שהרי בחי"ב הוא תולדה דבחי"א.
       ולפי"ך תבין סוד יה"ו, כי בחי"א דאור ישר שה"ס אור העליון במדרגה הראשונה כשבא ומתלבש בהנאצל כנ"ל, שנק' בחי' יוד בסוד שכל האותיות מוכרחין להתחיל עם נקודה שה"ס יוד. וכבר נתבאר שהוא כל שיעור כללות האור הראוי להתלבש בהנאצל.
       ה ה"ס הנאצל עצמו במה שהוא מוכן לקבל אותו האור דבחי"א, והכנה הזאת מכונה ה ובאמת שהאו"ח המוקדם גרם להנאצל אותה ההכנה, אמנם הכלי קבלה בעצמה הנולדת מאו"ח האמור אינו נק' או"ח אלא או"י, מפני שאין הכונה על הכלי קבלה שהשיג מסיבתו שהוא נק' אור ג"ר. באופן שאותה ההכנה הנעשית להנאצל בסיבת או"ח דבחי"א היתה מספקת לאור ו"ק וה"ס או"ח ואו"י המכונה בשם יוד . משא"כ הכנה הנ"ל שנק' בשם ה היא נעשית ע"י או"ח דבחי"ב, וע"כ או"י ואו"ח דבחי' זו נק' בשם ג"ר.
       ועכ"ז אל תטעה אשר או"י הנמשך להנאצל בסוד ה הוא אור חדש. כלומר, בחי' תוספות בעצמות האו"ח, כי כבר נתבאר שכללות האור הראוי להתלבש בנאצל כבר נגלה ובא בבחי"א אלא הכל תלוי בכלי קבלה, כי מעקרא הכלי קבלה היו קטנים וע"כ לא קיבל מבחי"א רק בסוד יוד משא"כ עתה כשכלי קבלה נתגדלו בסוד ה קיבל מאותו האור דבחי"א שיעור יותר גדול, דהיינו בחי' אור דג"ר שנק' שמיעה או אור האזן. ולפיכך גם תוספת ג"ר זו שבאה בסוד ה שורה בעיקר בבחי"א, שהרי גם ה קיבלה אורה הימנו ואין לך נותן מה שאין בו. ומתוך שאור ה הוכרחה להשתלשל מאור י ע"כ נחשב ה י לשורש ו ה לענף.
       ולפי"ז תבין מ"ש בזוהר חכמה ובינה כחדא נפקין וכחדא שריין, כי עתה אחר שנתגלה ה הנ"ל, הנה נתבאר שעיקר האור שנתוסף בהקבלה הזאת שורה על ה י שהוא חכמה ממש, אכן לא נתגלתה כן בעת הופעתה בטרם הופעת ה ה אלא עתה אחר ה ה באופן שג"ר דבחי' י ואור האזן באו בבת אחת, ונבחן זה כמו זווג דה י וה ה כי שניהם נעשו בבת אחת אור ג"ר, ובאור ג"ר בהכרח שהם מדובקים בהשואה גמורה וע"כ נק' זווג דחו"ב, וז"ס אשת חיל עטרת בעלה, כי אור הג"ר שהיא עטרה לראשו לא השיג אלא ע"י אשתו ה.

:

(ע"י' בפתיחה לספר פמ"א ופמ"ס אות ב' בסופו ) דהוי אמינא משום שמצמצום ואילך נתקנת במסך שלא לקבל בתוכה אור א"ס, נמצא שחסר ממספר ע"ס ח"ו ונשארו בט"ס, ע"כ משמיענו ספר היצירה עשר ולא תשע, כי אתתקנת בסוד העלאת או"ח עש"ה. ועי' בע"ח שער מיעוט הירח פ"א וז"ל: דאמר לה לכי ומעטי את עצמך. היינו דכולהו מלכיות דידה (שה"ס הבחי"ד שבכאו"א) דהוי בכל הט"ס כולה הפילו ונחתי לתתא בהדה מה דליתא הכי בכל ספיראן וכו', אבל מלכות אתנטלית מכולהו ( דהיינו בחי"ד שבכל הספירות ) וכלהו הוי ס' בלבד דכל מה דהוי מינה לעילא בהדייהו נחית לתתא וכו' ומשום הכי הוי אור חוזר עש"ה. והבן אשר מיעוט הירח במשך מצמצום א'.

:

עי' לקמן ביאור ארוך מע"ס בפרטיותם (ועי' לקמן מערכת "רוח ) ושם תראה כי התחלת שם הע"ס יתכן באור הרוח, אמנם באור הנפש הוא שם שאול. (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

      כל ראש יש לו ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ. אמנם באמת אינם אלא ה' בחי' כח"ב תו"מ, וא"כ מאין בא מספר של ע"ס. ותדע שהוא נמשך מכח תיקון האצילות שהזו"ן יצאו לבר מראש, דהיינו תו"מ, ולא נשאר בראש זולת ג' בחי' כח"ב, והנה משום זה היציאה, קנה הת"ת השם של שלשה ספירות חג"ת, בג' בחי' כח"ב. ואור דנו"ה בת"ת שהוא בחי"ג שלו, ואור המלכות ביסוד שהוא בחי"ד. שלו והמלכות קנה שם יחיד של כתר, כי כל הד' בחי' נחסרו הימנה, ולא נשאר לה שורש בעליונים וע"כ קנה הראש שם של ע"ס דהיינו ג' בחי' כח"ב, הנשארים בראש בשלימותם, והשורשים של ו"ק דז"א ושל יחידה דמלכות, וע"כ המה עשר ספירות. (עי' עוד ע"ס עי' ערך ו"ק)
      ב' סדרים של ע"ס א' נמשך מא"ס ב"ה ובסוד צמצום א' מד' בחי' הנודעים, שהשורש ה"ס כתר, ובחי"א חכמה, בחי"ב בינה, בחי"ג ת"ת, בחי"ד מלכות, שתכונתם מפורש בפמ"ס ענף א' וענף ג'.
      וסדר ב' של ע"ס נמשך מסוד צמצום ב' בזמן הנקודים, שמטעם עליית המלכות בסוד מ"ן עד לנקבי עינים שה"ס חכמה, נעשה בחי' קו שמאל בכל הפרצופין ובכל ספירה, דהיינו מהעביות דמלכות שנכללת בכל ספירה מצד עלייתה לחכמה, וע"כ נבחן בכל ספירה ב' קוין, כי קו ימין הוא עצם הספי' וקו שמאל הוא מהעביות דמלכות שנכלל שמה, ואח"כ שנמשך הזווג מא"ס ב"ה ויחד הקצוות הנ"ל שבכל ספירה וספירה ועלה או"ח, מכונה זה קו האמצעי. כלומר שהוא מכריע בין ב' הקצוות המכחישין זא"ז.
      והנך מוצא שנעשו ג' קוין יש"א בכל ספירה וספירה, וכיון שכל פרצוף מחויב בג' מדרגות רת"ס, לפיכך כל קו הימין שבהע"ס כח"ב תו"מ שבראש נקראים בשם חכמה, וכל קו הימין שבהע"ס כח"ב תו"מ שבתוך מכונה בשם חסד, וכל קו הימין שבהע"ס דסוף מכונה בשם נצח. ועד"ז קו השמאל דג' דרגות רת"ס מכונה בג"ה, וקו האמצעי דג' דרגות רת"ס מכונה דת"י.

:

      נק' כח"ב חג"ת נהי"מ. והמה מובנים ע"פ ד' הבחנות מקוריות:
      הבחן הא' הוא עפ"י קרבתם להמאציל שהיותר עליון שבהמדריגה נק' תמיד כתר, והבא אחרי הכתר בסמוך נק' חכמה ואחרי החכמה בינה, עד שהיותר תחתון בהמדרגה הוא נק' מלכות, וערכי עליון ותחתון האמור הוא בשיעור העביות, כי היותר עב שבכולם נק' מלכות והיותר זך מהמלכות נק' יסוד והיותר זך מהיסוד נק' הוד וכו' עד שהיותר זך מכולם נק' כתר, באופן שכל מדרגה נבחנת בה עשר ספירות שיורדות ומשתלשלות מן השורש עד בחי' אחרונה, שפירושו מנקודת גדלות הזכות שבה עד נקודת גדלות העביות שבה שאין יותר עביות הימנה בהפרצוף והיא נק' ע"כ אחרונה או מלכות, וממנה עד נקודת גדלות הזכות יש שמונה דרגות זה על זה שפירושו שכל אחד זך יותר מחבירו עד גדלות הזכות. ותדע אשר הבחן זה הוא ערך כמותי, כלומר שמבחינים רק בכמות העביות שבכל ספירה ולא באיכות תכונתם.
      הבחן ב' , הוא על פי שיעור קומה מהד' בחי' של אור ישר, והוא משוער ע"פ אמת המדה של המסך, כי ד' בחי' של עביות יש להבחין בהמסך המזדווג עם אור העליון המכה עליו, ואם יש לו כל הד' בחי' של העביות אז זווג דהכאה שבו הוא החזק שבכולם, וע"כ הוא המובחר שבכולם ומעלה קומת או"ח יותר גבוה מכולם. וזה הכלל אשר הערכים שבהמסך הם הפכים מהערכים שבהספירות, כי כאן כל היותר עב הוא היותר חשוב ואין המסך על תכלית שלימותו זולת ביש לו כל הד' בחי' של העביות, כי אז הכאתו חזקה והעלאת אורו גבוהה ונבחן אז שעומד בכלי מלכות דהיינו במלכות דאור ישר שהוא היותר עב כנ"ל, ואם אין לו אלא ג' בחי' של עביות נבחן שהמסך עומד בז"א ונחלש מעט כח הכאתו באור העליון, וע"כ נתמעט קומתו על חלק א', דהיינו אם לשער ע"פ הכלים נאמר שחסר לו כלי מלכות שהי נשארה חשיכה בלי אור להיות המסך עומד בבחי"ג דהיינו בז"א כנ"ל ואם לשער ע"פ חשיבות האור נאמר שחסר לו ספירת כתר, דאור ישר, כלומר שאו"ח שלו נתמעט ואינו מגיע להכתר רק עד החכמה, ועד"ז אם אין בהמסך רק ב' בחי' של עביות נתמעט האו"ח שלו בב' בחי' ואינו מלביש רק עד הבינה, ובערכי כלים נמצאים הז"א והנוק' חסרים באותה מדרגה משום שהמסך למעלה מהם, ואם אין בו רק בחי"א של עביות אז נתמעט על ג' בחי' ואין לו אלא קומת ז"א באור, ובערכי כלים חסר לו בינה וזו"נ ואין לו אלא כתר חכמה לבד, ובהיותו על תכלית הזכות המצוייר בו נבחן שהמסך עלה לבחי' כתר, ואז פסק ממנו כח הזווג דהכאה ואינו מעלה שום שיעור קומה של או"ח כלל.
      ותדע שד' שיעורים שבקומה המבוארים כאן המה נקראים עשר ספירות, כי אותה מדרגה שיש לו מסך דבחי"ד נק' כתר והמדרגה שיש לה מסך דבחי"ג נק' ספירת חכמה והמדרגה שיש לה מסך דבחי"ב נק' ספירת בינה והמדרגה שיש לה מסך דבחי"א נק' ספירת ז"א והמדרגה שהמסך מזוכך בה לגמרי נק' ספי' מלכות. באופן אשר עיקר ההבחן כאן הוא רק בשיעור קומה של האו"ח שיש בהספירה, והספירה כולה נקראת על שם בחי' היותר גבוה שבו, שאם האו"ח מלביש עד הכתר נק' כל הספירה רק בשם כתר, ואם מלביש עד החכמה נקראת כולה רק בשם החכמה וכו' עד"ז וכאן צריך שתזכור תכונת איכותם של ע"ס דאו"י (עי' בפמ"ס ע"א).
      הבחן ג' על פי רת"ס, והוא באמת המדה של שליטת כח המסך והעביות שבו על האורות המלובשים בתוכו, שיש בזה ג' דרגות: דרגא א' נק' ראש, והם הע"ס היוצאים בהסתכלות א', (ע"ע רת"ס ) שע"ס האלו נבחנים כמו שאינם מלובשים בכלים כלום, משום שהמה הם רק המולידים של המסך והמסך הוא עלול מהם, וע"כ אין העביות של המסך יכול לעלות אל מדרגה הגבוה ממנו ולהלבישם, ותדע שדרגא זו נק' ע"פ רוב בשם כתר, כלומר היותר קרוב אל המאציל דהיינו היותר זך שבפרצוף נק' יותר קרוב אל המאציל כנ"ל. דרגא ב' הוא הע"ס היוצאים בהסתכלות ב', אשר המסך של ראש העומד במלכות של ראש מתפשט לע"ס מינה ובה עד למלכות דמלכות הנק' טבור, שכאן נבחן שהאורות מתלבשים בכלים. ואח"כ גם הטבור מתפשט לע"ס מינה ובה באו"ח בלי אור ישר, (ע"ע סוף ) והם המכונים ע"ס דסוף.
      ותדע אשר בערכי הכלים נק' דרגא א' שהוא הראש בשם ספירת כתר כנ"ל, וב' דרגות התוך והסוף נק' ט"ס תחתונות שהם חו"ב חג"ת ונהי"מ, והוא משום שבראש אין שום כלי רק המלכות ששם המסך והיא המתפשטת בע"ס מינה ובה, נמצא שהכתר של התפשטות עומד במלכות דראש וע"כ נק' כל הע"ס של ראש רק בשם כתר, וט"ס תחתונות שלה המה מתפשטים עד הטבור, ולפיכך נק' כל הע"ס דתוך בשמות חו"ב וחג"ת נה"י, והטבור ולמטה עד הסיום נק' רק בשם מלכות, להיותה רק התפשטות הטבור שהוא המלכות דהסת"ב בלבד, וזהו בדיוק ע"פ ערכי הכלים דהיינו ע"פ התפשטות המסך של ראש, ואם נשער לפי חשיבות האורות אז להיפך אשר עיקר הע"ס הם בראש בלבד, וע"כ נק' הראש בשם ט"ס ראשונות כח"ב חג"ת נה"י, וב' הדרגות התוך והסוף נק' יחד בשם מלכות לבד, כי, אינם רק התפשטות של המסך של ראש, כנ"ל, שהמסך העומד במלכות של ראש מתפשט מיניה וביה לע"ס עד למלכות דמלכות הנק' טבור, ונמצא שכלהו ע"ס דתוך המה רק ט"ס ראשונות דמלכות והסוף הוא רק בחי' מלכות דמלכות, באופן שט"ס האמיתיות הנק' כח"ב חג"ת נה"י עומדים בראש והמלכות הנמצאת מתחתיהם בהראש היא לבדה המתפשטת בתוך והסוף של הפרצוף.
      הבחן ד' ע"פ תיקון קוין, והולך תמיד יחד עם הבחן הג' הנ"ל של רת"ס, ומקורו של הבחן זה מתחיל מהנקודים שנק' אור העינים, אשר המלכות שנמצאת למטה מכל הספירות עלתה ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה שנק' עינים, ומשום התכללות הזו נעשה ב' צדדים בכל ספירה וספירה אשר צד ימין שבכל ספירה היא עצמותה של אותה הספירה וצד שמאל שבכל ספירה הוא בחי' המלכות שנכללה באותה הספירה, והמה מתיחדים אח"כ ע"י האו"ח העולה ממטה למעלה וע"כ מכונה זה בשם קו אמצעי המכריע ביניהם וע"פ זה מכונים הע"ס כולם של דרגא א' שהוא הראש בשם כח"ב או חב"ד, שקו הימין דהיינו עצמותם שבכל הע"ס דראש מכונים בשם חכמה, וקו השמאלי דהיינו בחי' המלכות הנכללת בכל ספירה וספירה מע"ס דראש ההם מכונים כולם בשם בינה, וקו האמצעי דהיינו האו"ח העולה מהזווג שבבחי' אחרונה הנמצאת בראש מכונה בשם דעת. ועד"ז כלהו ע"ס דתוך מכונים בשם חג"ת, קו הימין כולו נק' חסד וקו השמאלי כולו נק' בשם גבורה וקו האמצעי המכריע ומייחד ב' הקצות ימין ושמאל שבכל ספירה וספירה מהע"ס דתוך נק' כולו בשם ת"ת. ועד"ז כלהו הע"ס דסוף נק' בשם נהג"י, קו הימין נצח וקו השמאל הוד וקו האמצעי יסוד כמו בהנ"ל.
      תכונתם של הע"ס: וע"פ ד' הבחנות האמורים אפשר להבין את תכונת הע"ס במקומות שעוסקים מהם, כי כולם יחד באים בהבנת הספירה דהיינו או בקיום כל ד' הבחנות או בשלילת מקצתם, וכן ענין השינויים שמקבלים בדרך ירידתם ועלייתם שהם המתבארים בכל החכמה שלפנינו, ואי אפשר לגדרם בגדרים מסוימים כמובן. אמנם את התכונות המקוריות העליונות שמשפטם קבוע, זה שמצאתי לגדר אותם כאן כדי שלא יזיזו מעיני המעיין בכל משך טיול בהחכמה, כי זולתם אי אפשר לפסוע אף פסיעה אחת בפרדס החכמה.
      תכונת הכתר: הבחן העקרי שבכלי דכתר הוא בהמסך שלו שהוא בעביות דבחי"ד, ומתוך שבחי"ד הוא מדת הדין השורשי שרק עליה היה צמצום א', וג' בחי' הקודמות לא נתצמצמו כלל, ( עי' פמ"ס ענף א' ) וע"כ המה נק' מדת הרחמים. לפיכך הבחי"ד וג' בחי' הקודמות המה הפיכים זו מזו משורשם, ונמצא אשר כלי דכתר הוא במשונה בתכלית הריחוק מהכלים דחו"ב וז"א ומלכות, כי הכלי דכתר נבנה מבחי"ד והט"ת נבנים משאר ג' הבחי' כנודע.
      הבחן ב' , אשר בכלי דכתר לעצמו יש להבחין בו כל הד' קומות חו"ב וזו"נ. והוא שנתחדש בהתפשטות ב' דעקודים דא"ק, שמתוך שהרשימו דהתפ"א נשארה בכתר לתמידיות ולא זזה משם לעולם ורשימו זו היא רשימו מבחי"ד ומדת הדין כנ"ל, ע"כ כחה מתראה ומתלוה בכל הקומות שיצאו בכלי דכתר. ואפי' במלכות דכתר שפירושה שכבר המסך דבחי"ד נזדכך עד השורש, מ"מ עדיין נשאר שם שינוי רחוק מכלי דחכמה הנבנית ממסך דבחי"ג. כי אע"פ שעביות דמסך דחכמה מרובה הרבה על המלכות דכתר, עכ"ז המלכות דכתר נבחנת לשירי מדה"ד מפני כח הרשימו דהתפ"א שנשארה בה, (ע"ע מול"מ) משא"כ הכלי דחכמה אע"פ שעביותו דהמסך מרובה מ"מ כולה ממדת הרחמים היא. ומכ"ש שאר הכלים בינה וזו"נ.
      הבחן ג' , שינוי השינוי וההפכיות מבין כלי דכתר לשאר הט"ת אינם נבחנים רק בפרצופי א"ק מטרם הנקודים, דהיינו בטרם שנשתתפו מדה"ד עם מדה"ר בסוד תיקון מ"ן, דאז הבחי"ד הוא מדת הדין הגמור בלי שום מיתוק וג' בחי' הקודמות הם מידת הרחמים בלי שום תערובת ושיתוף ממדת הדין, ולפיכך המה משונים זה מזה בתכלית הריחוק. וזהו הטעם אשר בעקודים דפרצופי א"ק נעשו האורות בסוד מטי ולא מטי, מסי בכג"ני ל"מ בחבחתה"מ עש"ה. והוא משום דשליטת הכתר מבטל לשליטת ג' בחי' הקודמים, וכן להיפך, כי אינם יכולים לשלוט בזמן אחד משום הפכיותם כנ"ל, דזה מדה"ד הגמור וזה מדה"ר הנקי.
      תכונת החכמה: הבחן העיקרי שבה תחקור מסוד בחי"א דאור ישר, דהיינו ספי' החכמה דאור ישר. וזה הכלל שהספי' הראשית שבכל קומה היא השולטת בקומה ההיא, ולפיכך כיון שיש בהכלי מסך דבחי"ג שמעלה או"ח ומלביש עד בחי"א דאור ישר שהיא החכמה, הרי החכמה שולטת שם ושאר הספירות בטלים לה, ועד"ז בקומת בינה וכו'. ודע אמנם אשר עיקר ההפרש בין הכתר לחכמה הוא, כי הכתר ה"ע שורש להפרצוף אשר כל הבחי' המתגלות בהפרצוף המה ענפים לו, והחכמה היא העצמות והחיות שבהפרצוף באותה מידה שבאה לגילוי באותו פרצוף שנחשב לענף אחד פרטי הנמשך מהכתר, אבל ענף זה הוא העיקרי שבהפרצוף.
      תכונת הבינה : עיקר השליטה שבה הוא אור החסד, כי כן צורתה בבחי"ב דאור ישר, ואע"פ שעצמותה של הבינה הוא ממש חלק מהחכמה דהיינו בחי' חיה ועצמות, אכן אנחנו מבחינים אותה באותה בחי' שנבדלה ויצאה מהחכמה לקנות שם בפ"ע, דהיינו התגברות הרצון לאור דחסדים המכונה בחי"ב. באופן שיש בה ב' בחי' אור: הא' מעיקר בנינה נבחנת לאור עצמות להיותה חלק מהחכמה. הב' מצד שליטתה שנבחנת לאור דחסדים שזהו כל חידושה כנ"ל. ועוד כי במקורה בד' בחי' דאו"י היא נמצאת בהפיכת פנים לאור העצמות כנודע, בסוד י' הפוכה עם נ' של צדי כזה צ . ונמצא אשר החכמה הוא רק אור יחיד, אבל הבינה יש בה ב' מיני אור כמבואר.
      תכונת החסד: צריך שתדע, שכל מבינה ולמטה נבחן שהמה חסרי אור העצמות ואין בהם אלא אור דחסדים בלבד, ובאו"י נבחנים כל הז"ת חג"ת נהי"מ תחת בחי"ג ובחי"ד, חג"ת נה"י תחת בחי"ג ומלכות תחת בחי"ד. ומצד המסך ושיעור קומה נמצאים חג"ת נה"י כולם יוצאים על מסך דבחי"א וע"כ המה חסרי ג"ר, והמלכות יוצאת על מסך המזוכך לגמרי עד השורש, באופן שקומת כל הו"ס התחתונות שוה זל"ז, ואעפ"כ נבחנים לקצוות הרחוקים זה מזה כמשל מקצה אל הקצה, והמה מכונים בכל מקום ששה קצוות.
      וראשית ההבחן נמצאנו למדים ממלאכת מול"מ עש"ה, שנעשה בעקודים דגע"ס דא"ק, שנעשה שם ד' הבחנות כזה: ג"ר, ו"ק, בחי"ב, בחי"ד. כי נתבאר שם דמטי בכגנ"י לא מטי בחבחתה"מ וכד מטי בחבחתה"מ ל"מ בכג"ני. ועיקר הבחן בין קומת כתר לקומת חכמה הוא אשר בכתר משמש רשימו דבחי"ד ובהחכמה בחי"ג או בחי"ב כמ"ש שם, שכלפי בחי"ד נבחנת למדת הרחמים. ועוד נבחן כד מטי בכגנ"י לא היה שם אור ג"ר ועצמות וכד מטי בחבחתה"מ היה בהם אור ג"ר ועצמות, ולפיכך נשתנו הז"ת זה מזה ע"פ ד' הבחנות האמורים: ג"ר, ו"ק, בחי"ב, בחי"ד.
      באופן שבתכונת החסד: יש ב' הבחנות: א' אשר בהפרצוף נמצא אור דג"ר בחו"ב, וע"כ ודאי אע"פ שהחסד עצמו הוא בקומת ו"ק מ"מ מחוברת לג"ר עכ"פ. הב' הוא, אשר המסך המשמש בה הוא מרשימו דמדת הרחמים שיורין דבחי"ב שנזדכך לבחי"א.
      תכונת הגבורה: הא' שאין ג"ר בהפרצוף וחו"ב עלו ונכללו בהכתר בבחי' חסד ג"ר כמ"ש שם. הב' שמסך המשמש בה הוא מרשימו דבחי"ד ומדת הדין שנזדכך לבחי"א, כמ"ש שם.
      תכונת הת"ת: הא' שיש ג"ר בהפרצוף בחו"ב עכ"פ. הב' אשר המסך שבה משותף מב' הרשימות מבחי"ד ומבחי"ב, וע"כ הארת אור החסד מרובה בה ועי"כ מתייחדים בה ב' התכונות דחו"ג הנ"ל.
      תכונת הנצח: הא' שאין ג"ר כלל בהפרצוף כנ"ל דל"מ בחבחתה"מ. הב' שמסך דרשימו דבחי"ד ומדת הדין משמש בה, אכן מעלה גדולה לה על ספירת הגבורה, כי כאן כבר נתמתקה בחי"ד בתוך הת"ת כמ"ש שם.
      תכונת ההוד: הא' שיש ג"ר בהפרצוף, הב' אשר משמש ברשימו של מסך דמדה"ר כמ"ש שם.
      תכונת היסוד: שאין ג"ר כלל בהפרצוף, והמסך המשמש הוא מסך משותף דמדה"ר ומדה"ד כמו הת"ת.
      תכונת המלכות: שיש ג"ר בהפרצוף ורשימתה הוא ממדה"ר, אכן נזדכך ונפסק האו"ח,
      תכונת עשר הספירות: דע, שמלבד ההבחנות שנתבארו כאן כניתוספו עוד הבחנות מרובות אח"כ בצמצום ב' דא"ק, אשר אח"פ ירדו לחג"ת וחג"ת ירדו לנה"י ונתפעלו זמ"ז, ואח"כ ביציאת גדלות דנקודים שגופא דאו"א נתלבש בחג"ת וגופא דישסו"ת נתלבש בנה"י, ובעת ירידה ועליה דשביה"כ שחלפו מקומותיהם פעמים הרבה, ואח"כ ביציאת מ"ה החדש ואבי"ע, וכל אלו הבחנות האמורים יש להבחין חילוקים גדולים באיזה פרצוף עומדת הספירה אם בכתר אם בחכמה אשר זהו העיקר, ולבאר כל הבחנות אלו קצר המצע מלהשתרע.

:

קכה) עשרה דמים:
ז"א כולל ה"ח וה"ג, כי מבחינת חסד החמישי שהוא הוד יוצאים ה"ג, להיותו בחינת המלכות דה"ח, כנודע. וביחס הנוקבא הנפרדת דז"א, נקרא ז"א רק בחינת ה"ח לבד, ונוקבא כולה ה"ס ה"ג.
אמנם בז"א לבדו, יש ג"כ בחינת נוקבא שבגופו, וע"כ הוא עצמו כלול ג"כ בהכרח מה"ח וה"ג, והיינו כנ"ל שמחסד החמישי שהוא הוד מתפשטים הה"ג. ואמנם במ"ן דז"א שעלו לאו"א, כלולים כל הפרצופים דבי"ע וגם השירים מהם שהם חלקם של הקליפות (כמ"ש הרב בדף א' קל"ט אות מ' ומ"א) אמנם כל אלו כלולים בה"ג דז"א, ולא בה"ח שלו, כי מז"א ולמטה נבחנים כולם בבחינת גבורות.
ונמצא לפי"ז, שה"ח דז"א הם דם טהור לגמרי, דהיינו אפילו החלקים דהוד יסוד מלכות, שלא נבררו בעיבור ונשארו בבחינת דם, מ"מ הם דם טהור, שאין חלק של הקליפות מעורב בהם. אלא בבחינת ה"ג, שהם השירים השייכים אל הנוקבא הנפרדת ובי"ע, בהם יש דם טמא, שהם עירוב השירים שישארו אחר בירור המלכות דעשיה, שהם סיגים ממש בלי שום תועלת. ועל שם הסיגים הגמורים האלו המעורבים בה"ג, נקראים פעם הה"ג בשם דם טמא. ושירים דהי"מ דז"א, אע"פ שנעשה מהם בחינת נוקבא שבגופו דז"א, שהם ה"ג בערך ז"א. מ"מ בערך עצמם הם מה"ח, כי ז"א כולו ה"ס ה"ח. וז"ס עשרה דמים הם: ה' דם טהור, וה' דם טמא. כמבואר.

:

       הסתלקות כל אור אינו אלא משום הזדככות המסך כנודע. גם נודע שאין אור המאציל נפסק אפי' רגע מהתחתונים, אשר ע"כ נבחן אשר אפי' בעת הסתלקות והזדככות המסך, מ"מ אור העליון מזדווג עמו בזווג דהכאה בתוך מדרגת זיכוכו, שע"כ יוצא שם ד' קומות ( ע"ע הויה בריבוע ואור הנקודות ) דהיינו על סדר של הד' בחי', שבהזדככו מבחי"ד לבחי"ג נעלם קומת כתר ויוצאת קומת חכמה, ומהזדככו מבחי"ג לבחי"ב נעלם קומת חכמה ויוצא קומת בינה עש"ה. ולפיכך יש להבחין כאן זמן הזדככות מבחי' אל בחי', דהיינו אותה העת שמזדכך מבחי"ד בטרם שבא על הבחי"ג אשר אז אין עדיין זווג דהכאה בהמסך ההוא, משום שעוד לא נגמר בחינתו ודרגתו של בחי"ג שיצא עליו הזווג דקומת חכמה, וזהו שנק' עת הזדככות שכאן נבחן רק העלם קומת הכתר בלבד, אמנם קומת חכמה עדיין אין בפרצוף כי עדיין לא הגיע המסך על גמר הצורה דבחי"ג.
       ואח"ז שכבר הגיע המסך על בחי"ג שאז מקבל שוב אור העליון לזווג לקומת חכמה, הנה נבחן שבא אור חדש בהפרצוף, דהיינו קומת החכמה וקומת כתר שמקודם זה כבר טומת החכמה וקומת כתר שמקודם זה כבר נסתלק כולו, וזהו שנק' גמר הסתלקות כלומר שכבר נגמר ההסתלקות דקומה הא', וע"כ בא במקומו קומה הב'.

:

יניקה ה"ס ההתעבות שקונה בעת שהייתו בפה דעליון, שיש בו ג"כ ב' הבחנות כמו בהסתלקות, דהיינו עת יניקה וגמר יניקה. (ע"ע גמר יניקה),

:

      ה"ס החילופין המתגלגלים בעולם ע"ד שביאר הקוהלת י"ד עתים לטובה וי"ד עתים לרעה, ותדע בכ"מ שנזכר לשון עת עתי עתים בתנ"ך המה מראים על סוד החילופין האלו איך אלו ואלו דברי אלקים חיים. וע"ד שפרשו חז"ל על הכתוב אני ה' בעתה אחישנה, ואמרו זכו אחישנה לא זכו בעתה. פי' כי יש שני דרכים לבא לפני המלך מלכי המלכים כמ"ש ר' יוחנן בן זכאי ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים ואיני יודע באיזו דרך מוליכים אותי אחד לגיהנם ואחד לגן עדן, כלומר שדרך אחד הוא דרך הצדיקים ובעלי מע"ט, דהיינו דרך התורה שהמקיימים זוכים לקרבת אלקים כפי מדרגת צדקתם, ויש כנגדו דרך של דינים ויסורין קשים ומרים אשר הבלתי מקיימים את התורה מחויבין לעבור את כל הדרך הארוכה ומרה הזה עד שזוכים לדביקותו ית' בסו"ה ולא ידח ממנו נידח וע"ד שאמרו ז"ל הקב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן ובעל כרחם מחזירם למוטב ודרך זה נק' דרך של גהנם. וה"ס הי"ד עתים לרעה שהשי"ת הכינם ביחוד בשביל הרשעים שיזכו ע"י דינים ויסורין הללו להתקרב ולבא לפניו.
      אכן יש צדיקים בעלי מדרגה גדולה אשר דורכים על שני הדרכים כאחד דהיינו שבאים בכל עת אל הקודש וז"ס שאמרו ז"ל צדיקים ניזונים בזרוע, דהיינו במדת הדין. וז"ס שאיתא בספרים הקדושים אשך גם הצדיקים עוברים דרך הגהנם אלא שיוצאים תכף בלי שיהוי זמן דהיינו ג"כ בסוד הדרך של י"ד העתים לרעה ודרך הגהנם. וזסו"ה גבי השעיר לעזאזל שיוליכו אותו ביד איש עתי המדברה, כי ע"כ כחו יפה לישא את עוונות בית ישראל, וע"כ שליח הזה מוכרח להיות איש עתי שיהי' כלול מהי"ד עתים לרעה ג"כ שידע איך להמתיקם והבן.
      בכיה: וזה שבכה ריב"ז לפני מתתו כמו שביאר לתלמידיו אשר ידע בעליל שמוכן לבא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה שה"ס מיתת נשיקה, וז"ש אם לפני מלך ב"ו מוליכים וכו' ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, כלומר שאי אפשר לבא להתקרבות אמיתי לפני ממהקב"ה זולת ע"י ב' הדרכים יחד דהיינו כנ"ל, והוא עוד לא ידע באיזו דרך מוליכים אותו. כלומר, שלא השיג עוד את הי"ד עתים לרעה, וא"כ עדיין הוא חסר כנ"ל, אמנם זהו שהשיג אח"כ בשעת מיתתו שז"ס מיתת צדיקים. והבן שאין החכם שמח אלא בריבוי הידיעה ואין החכם בוכה אלא במיעוט הידעה.

:

פו) עת רצון:
בעת הזווג דגדלות, שע"י הארת ע"ב ס"ג העליונים יורדת ה י' מאויר דמוחא דאוירא, והוא אשתאר אור, שאז מסתלקים השערות מעל גבי המצח והפנים, ומצחא אתגלי, כנ"ל בתשובה כ"ב <גילוי מצחא דאו"א>. ע"ש. נקרא זה "עת רצון" כי אז מתגלה מצח הרצון, כמ"ש שם. (אלף שס"ח אות קנ"ו וקנ"ז).

:

הוא ענין אורות מקיפין שמאירים אל הפרצוף מבחי' עתידות, שז"ס הברכות והשבועה והבטחות שהשיגו האבות מהשי"ת בעדינו, שכל זה נמשך מסוד אורות המקיפים מסוד העתיד.

:

עט) עתיק (ח"ג פ"ו אות ז'):
מלכות דמלכות דעליון נעשית לבחינת עתיק בתחתון, והיינו מצד מציאותה עצמה, מבחינת ניצוץ בורא שבה, ובחינת ניצוץ נברא שבה (כנ"ל אות ס"ז), נעשה לבחינת אריך אנפין, ושניהם יחד הם פרצוף הכתר לתחתון.

:

ריב) מהם עתיק א"א או"א וזו"ן דקליפות.
עי' לעיל תשובה ב' <א"א ואו"א וזו"ן דקליפות> וג' <אבי"ע דקליפות>.

:

פז) עתיקא דכל עתיקין:
בחינת א"ק המתלבשת מטבור ולמטה שלו, תוך ג' רישין דעתיק וא"א נקרא א"ס, ונקרא עתיקא דכל עתיקין. (אלף ש"א אות ח' וט').

:

פח) עתיקא קדישא:
רדל"א, וכן ג' רישין דא"א, נקראים בשם עתיקא קדישא. (אלף ש"א אות ח').


עמוד:  1  2  (הלאה)
הכל