לומדים קבלה

קה) נ' שערי בינה:
עי' לעיל תשובה נ"ב <התפשטות נ' שערי בינה>.

קו) נ' שערי בינה שבז"א:
נודע, שנ' שערי בינה, פירושם ה"ג דאמא, כי כל אחת כלולה מעשר הם ג'. ובהיותם בקטנות הם נ' חסר א', דהיינו רק מ"ט שערים, וזה מורה שהם חסר ראש וג"ר, אלא שהם רק ז"ת. וכל אחת כלולה מכולן הרי ז"פ ז' שהם מ"ט. ואלו המ"ט שערים מתפשטים בז"א בעת קטנותו. ובגדלות מתפשט בו גם שער הנ', שהוא ג"ר שלהם. וזה השער הנ' שזוכה בעת גדלותו, הוא בכח הלבושים דאמא עלאה, שמקבל מימי עיבורו, שהם עשרה לבושים לה"ח וה"ח שלו, הנקראים עשרה שמות אהי"ה. (א' קמ"ג אות נ"ח).

נב) נ"א יום וחצי:
הוא מספר הימים הנחוץ לתקון כלי אחד בעת העיבור. כי המה ז' כלים, ותקונם נמשך י"ב חודש, שהם ג' מאות וששים יום וחצי, נמצא נ"א יום וחצי לכל כלי. (אות ז').

הספירות והפרצופים של עולם האצילות נק' נאצלים.

הספירות והפרצופים של עולם הבריאה נק' נבראים.

       ר"ת נצח הוד יסוד, והמשמעות הוא תמיד על בחי' הסוף דכל פרצוף, כי הראש מכונה חב"ד והתוך חג"ת והסוף נה"י.
       ב' , בנה"י לא יש אור הזכר ועצמות כי אם אור דחסדים ואור הנקבה. כלומר, שמקבל לעצמו ואינו יכול להשפיע לאחרים.
       ג' , גם בנה"י יש ע"ס משום שהמסך דהסת"ב שה"ס מלכות דמלכות המכונה טבור, הנה מתוך שהוא מעלה או"ח ומטיב לספירות דחג"ת, ע"כ כחו יפה להמשיך כשיעור הזה שמטיב לחג"ת גם מטבור ולמטה, וע"כ כל מה שיש בחג"ת יש ג"כ בנה"י, זולת אור ישר אין שם משום המסך דטבור שכבר גמר לכלים ונקבע עליו כח הצמצום וחותך את אור הישר שלא יתפשט עוד מטבור ולמטה.

נודע שחסרון נה"י גורם חסרון ג"ר. ויש כאן ב' טעמים, א' מטעם ערך ההפכי בין כלים לאוות, אשר בהכלים העליונים באים מתחילה בפרצוף ואח"כ התחתונים, באופן שג"ר דאורות ונה"י דכלים באים כאחד. וטעם ב' הוא מפני שו"ס העגולים כח"ב דעת חסד גבורה מסתימים בגבורה דבחי"ד כמו גבורה דעקודים. (ע"ע מול"מ) ולפיכך אינם ראויים לג"ר עד התגלות נהי"מ, אשר שם מלכות הממותקת בבחי"ד בסוד חרן וגרון . (ע"ע חרן). באופן אשר נהי"מ הללו המה הכלים האמיתיים המוכשרים לקבלת ג"ר בסוד נפילה וקימה.

בהיותם בסוד מילוי לנה"י דגלגלתא (לש"ת) נחשבים לג"ר כלפי הגלגלתא. כלומר, כלפי ש"ת דנה"י דגלגלתא. והטעם, כי במקום שאין זווג דהכאה נבחן שכל הזך יותר הוא חשוב יותר, וא"כ בבה"י שאין שם מקום זווג נבחן נה"י דבחי"ב לג"ר ודבחי"ד לו"ק.

שמטרם צמצום ב' היה ענין הקימה מתפשט גם אל הבא בלי הפסק, כלומר בכל עת שרצה. אכן אחר שנתערבו נה"י הפנימיים (ז"א) דא"ק בנה"י דס"ג, דהיינו שצלע התחתון דז"א דא"ק שה"ס בחי"ד, שאב הארתם דבה"י השלימים דס"ג, אז נאמר ואל יבא בכל עת אל הקודש, כי אז עלה אור נה"י דס"ג למעלה מטבור דא"ק, כלומר שנאסף אור הקימה למעלה בסוד אגלאי מלתא למפרע, "ושוב לא ירד" להאיר בכל עת, דהיינו מכאן ולהבא המכונה למטה מטבור והבן. (ע"ע נקבה תסובב גבר).

יורה על בחי' ע"ס דנה"י של פרצוף הראשון הפנימי דאותו פרצוף, דכל פרצוף נחלק על ה"פ געסמ"ב ופרצוף גלגלתא נק' פרצוף הפנימי.

ה"ס ההארה הקטנה המתלבשת בחיצונים ובקלי' כדי לקיימם, בסוד ומלכותו בכל משלה.

      ומקורה יוצא מיסוד דנוק': פירוש, בהיות ההזדככות מסבת הכאות או"פ שה"ס ביטול אחורי אמא באו"מ אז יוצא טפת זרע ממוחין. כלומר, שמסך דבחי"ד העומד בטבור מזדכך עד השורש לכתר, ומשם מקבלת חיות מחדש רק לג' בחי' משום דבחי' אחרונה אובדת רשימתה שה"ס נפש החופפת, ורק אותם שיש להם רשימות עומדים בהכתר לתחיה. (ע"ע ע"ב).
      וטפת מוחין היורד מהכתר בא אל רחם להכאת אור העליון בזווג דהכאה, ואז יוצא דם טמא לחוץ, דהיינו מאותה בחי' אחרונה שנעלם רשימתה שאינה עומדת לתחיה כנ"ל.
      ובדם הזה היוצא בבחי' פסולת כאמור, יש בהכרח בחי' הבלי דגרמי, שה"ס אור ד' דנקודות הנק' אור ניצוצין הנופלין ע"ש. שה"ס אותיות בלי תגין, ונמצא שהקלי' והחיצונים נוטלים אצלם את הבלי דגרמי הזה לינק משם, והבל דגרמי הזה ה"ס נהורא דקיק.

צה) מהו נהירו.
נהירו, פירושו: או"י. ונציצו, פירושו: או"ח. (אות ע"ד).

סה) נהירו דקיק:
הכלים דמלכים שנשארו בבי"ע לאחר שנתבררו מהם הפרצופין דאצילות. המה מכונים סיגים, והמה בחלקם של הקליפות, שנעשו להם בחי' נשמה וחיות, הנקרא נהירו דקיק של הקדושה, שפירושו הארה דקה וקטנה, המחיה את הקליפות. ע' תשובה מ"ט. (דף תצ"ה אות י"ח)

צו) מהו נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן.
נודע, שח"ס דא"א נתקן בנוקבא, והוציא הבינה לבר מראש, לבחי' גרון וחג"ת. ונמצא היסוד דח"ס, שבו המסך דנוקבא שלו, דהיינו בחינת בנימין הכלול ביוסף, הוא המוציא את הבינה לחוץ, שבזה נפסקה הארת ע"ב וחכמה מן הזו"ן, כי הבינה אינה יכולה להשפיע לו חכמה אחר שיצאה מן הראש. וע"כ נבחן היסוד דמו"ס לבחינת דעת המפסיק בין א"א לזו"ן. אמנם בעת הזווג, יורד המסך דח"ס משם לבחינת הפה, דהיינו במקום החזה דא"א, והחג"ת דא"א עולים ונעשים לחב"ד שלו, ונעשה הזווג דחיך וגרון דא"א בסוד כפיפת ראשו למטה, והפה יורד למקום החזה שמקודם לכן, ונכלל מזל ונוצר בחיך דא"א שבמקום החזה שמקודם לכן, ומזל ונקה נכלל בגרון דא"א העומר בנקודת החזה הזו, ואז יוצאים מוחין דע"ב לאו"א. הרי שבעת חזרת בינה דא"א לראשו, נעשה היסוד דא"א בצירוף המזלין בחינת דעת לאו"א, שהם הבינה שחזרה לראש.
וע"ז רומז הזוהר "נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן" שהוא סוד הדעת הנ"ל שבחיך וגרון דמו"ס שירד לחזה בסוד כפיפת ראש, ונעשה לדעת ע"י המזלין בשביל המוחין דאו"א, שע"י הדעת הזה מתפשטים המוחין האלו לזו"ן העומד בעיבור. ובחינת היסוד דמו"ס, הוא בחינת נהירו, שפירושו או"י, ובחינת יוסף. ובחינת המסך הכלול שם בבחינת בנימין הכלול ביוסף, הוא בחינת נציצו, שפירושו או"ח, שע"י בחינת היסוד יוצאים הט' שממעלה למטה. וע"י בחינת המסך, יוצאים הט' שממטה למעלה. ונהירו ונציצו, האלו מיוחסים לנהרא דנפיק מעדן, שהיא הבינה שיצאה מח"ס הנקרא עדן, ועתה חזרה לשם ומקבלת מוחין מסוד הדעת הזה. וכבר מובא לעיל בתשובה ט"ז, שמוחין אלו דע"ב דל"ב נתיבות, נבחנים על שם הבינה שהיתה בחכמה ונפקא משם. ע"ש. והיינו נהרא דנפיק מעדן, שאליה מיחס הזוהר הנהירו ונציצו המוציא קומת חכמה זו, כמ"ש הרב. (אות פ"ו).

נח) נהר:
עי' להלן תשובה נ"ט (נהר יוצא מעדן).

נט) נהר יוצא מעדן:
עדן, הוא שם החכמה, שהוא מלשון בטחו בו עדי עד. שפירושו נצחיות. כי אור החכמה הוא נצחיותו ועצמותו של הפרצוף. ובינה נקראת בשם נהר, שפירושו אורה, מלשון הביטו אליו ונהרו. גם אור חסדים מכונה בשם מים, ונקרא כן על שם תכונתו, להיותו עוזב מקום גבוה, ויורד למקום הנמוך ביותר. וזהו מטעם שעל אור חסדים לא היה צמצום, כנודע, וע"כ אינו מוגבל. וסוד הכתוב ונהר יוצא מעדן וכו', פירושו: כי מפאת עלית ה"ת לעינים, שהן שם החכמה, שנקרא עדן, אז נתקן העדן כעין דכר ונוקבא, והוציא את הבינה לחוץ מבחינת עדן, ועשה זה, כדי להשקות את הגן, שהם זו"ן. כמ"ש בזוהר, אבא הוציא אמא לחוץ אודות בנה, ואבא עצמו אתתקן כעין דכר ונוקבא. (תתע"ט אות כ"ט).

צז) מהו נהר יוצא מעדן.
בינה שהיתה כלולה בחכמה דא"א בעת יציאתם במקום רדל"א, שאחר כך לעת לידה נתלבש הרדל"א במלכות דצמצום ב', שעי"ז גם הח"ס דא"א נתקן בנוקבא והוציא הבינה לחוץ אל בחינת גרון וגוף. הנה בינה זו שבגרון נבחנת לנהר יוצא מעדן, כי עדן הוא מו"ס, ובינה שהיתה כלולה בו נפיק ממנו לחוץ לבחינת גוף שלו. אמנם עיקר יציאה זו של בינה דא"א, אינה נרגשת בג"ר של הבינה, דהיינו מחזה ולמעלה דא"א ששם עומדים או"א עלאין, אלא רק מחזה ולמטה ששם עומדים ישסו"ת שהם בחינת ז"ת דבינה, כי בג"ר דבינה שהיא בסוד כי חפץ חסד הוא, אין מקום לשום מסך וצמצום לפגוע בה, שלא היה הצמצום רק על בחינת חכמה ולא על בחינת חסדים כנודע. אבל בנה"י דאו"א, וכן בישסו"ת שהם בחינת ז"ת הצריכים להארת חכמה, ואינם יכולים לקבל בהיותם בבחינת גוף, ע"כ בחי' המיעוט של הנהר דנפיק מעדן רוכב עליהם, והם בלבד נבחנים שיצאו מעדן ונתמעטו ע"י הנוקבא שמו"ס נתתקן בה, להיותם חסרים מבחינת הארתם המיוחסת להם. וה"ס ה ה ' ראשונה של שם הוי"ה שהקרן זויות שלה הוא י ' ובחינת ישראל סבא, שהוא מתפשט לכאן ולכאן ונעשה ד'. עי' להלן בתשובה צ"ח <נהר המתפשט בצדדיו>.

פו) מהם נו"ה א' הם באחור.
מדת הנצח היא, שהוא בחי' הנושא להארת חכמה, ומדת ההוד היא, שהוא בחינת הנושא למסך שעליו נעשה הזווג דהכאה. כי מבחינת בנין הפרצוף נבחן הנצח לבחינת הז"א, בדומה לעטרא דחסד שבמוחין, שהוא בחינת הז"א והנושא להארת חכמה. וההוד דומה לעטרא דגבורה, שהיא בהמוחין בחינת הנושא להמסכים. כנ"ל בתשובה ו' <ב' מלכים בכתר אחד> ע"ש. ולפיכך, "נו"ה אחד הוא בבחינת האחור" כי בהיות הזו"ן אב"א, הם ו"ק בלי ראש, ואין שם בחינת הארת חכמה כלל, א"כ אין מדתו של הנצח מגולה כלל, והוא נכלל בהוד. אלא בבואם של החסדים, שהם המוחין דג"ר דזו"ן, אז הנו"ה הם נפרדים, כי הנצח נעשה הנושא להארת חכמה והוד לבחינת האו"ח. (אות ע"ה).

פז) מהו נו"ה הם א' בראש הנוקבא.
בעת שהנוקבא מלבשת למחזה ולמטה - דז"א אב"א, נמצאים נו"ה דז"א שהם אחד, כי אין בחינת הארת חכמה מגולה בנצח, ונצח כלול במדת ההוד, שהוא בחינת או"ח, כנ"ל בתשובה פ"ו <נו"ה א' הם באחור> ע"ש. ונבחן שנו"ה דז"א הם א' בראש הנוקבא המלבשת על נה"י דז"א מאחוריו, כלומר שאין ביניהם שום הפרש, ושניהם הם בחינת נוקבא, ובחינת הוד. (אות ע"ה).

קג) נו"ה לבר מגופא:
עי' תשובה פ"ג <לבר מגופא>.

פח) מהם נו"ה נעשין א' בנוקבא.
אפילו בעת הגדלות שאז כבר נפרדו הנו"ה זה מזה בז"א, כנ"ל בתשובה פ"ו <נו"ה א' הם באחור>. מ"מ נבחן שבראש הנוקבא, ששם מתלבשים הנה"י דז"א, נעשים בה הנו"ה למחוברים זה בזה. וזהו מטעם אחר. כי נתבאר לעיל שב' עטרין שהם ת"ת ויסוד, יש להם יחס שוה לנו"ה. כנ"ל בתשובה פ"ו <נו"ה א' הם באחור>. ובתשובה ו' <ב' מלכים בכתר אחד> עש"ה. ונתבאר לעיל בחלק י"ג שבבחינת מקיפים הם ד' מוחין חו"ב חו"ג, אבל בבחינת פנימים, כשהם מתלבשים בראש הז"א מתחברים ב' העטרין חו"ג לבחינה אחת, למוח הדעת בסוד ש' של ג' ראשים.
וכן כאן בענין התלבשות המוחין דנוקבא שבנה"י דז"א בראש הנוקבא, יש ג"כ ההבחן הזה. כי רק בנה"י דז"א, ששם המוחין בבחינת מקיפים להנוקבא, הנקרא בחינה ד'. (כנ"ל דף א' תקצ"ח אות קפ"ב) נבחנים שם ב' העטרין לנפרדין זה מזה, ונמצא גם נו"ה נפרדים כמוהם, כי הנצח הוא הנושא להארת חכמה, וההוד לבחי' המסכים. משא"כ בראש הנוקבא נעשו נו"ה למחוברים, כי שם הוא בחינה ה' של המוחין, ששם מתחברים ב' עטרין לאחד, שפירושו, שאין העטרא דחסד מאירה כבחינת עצמה אלא שמצטמצם לבחינת עטרא דגבורה, כנ"ל דף א' תק"ע ד"ה והבן עש"ה. כן מצטמצם מדת הנצח שאינו מאיר בגלוי כמדת עצמו אלא כמדת ההוד. וע"כ הם מתחברים לבחינת ראשה. (אות ע"ו).

לח) נוגע (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ה'):

אם שינוי צורתה של המדרגה מן השורש אינו ניכר כל כך עד להפרידה מהשורש, נבחנת שהיא "נוגע" בשורש. והוא הדבר בין מדרגה לחברתה.

כל כמה שהמסך שבהאחד משונה מבחבירו נבחן אשר בשיעור ומדת השינוי כן הוא מדת התרחקותו מחבירו ואינו יכול לנגוע בו. ומזה תבין כשנאמר שנוגע בו, הרי שהמסכים שוים זה לזה באיזה בחינה, וע"כ נבחן שבבחי' ההיא שמשתוים נמצאים נוגעים זה בזה, ואין זה דביקות, משום שבשאר הבחינות נמצאים משונים זה מזה. (ע"ע ברד).

ס) נופלים:
כשהעליון משפיע אל התחתון, אינו מזדווג על בחינת מסך ועביות דעצמו, אלא שמתאים המסך שלו לבחינת המ"ן דתחתון שעלה אצלו, כנודע. וע"כ, בשעה שתבונה משפעת ג"ר אל ז"א, היא מזדווגת בעדו במסך דבחי"ב, שזה נבחן שתבונה עלתה אל הבינה. כי בינה היא בחינת מסך דבחי"ב ובעת שאין התחתונים זכאים, או התבונה יורדת מבינה, דהיינו שמזדווגת בעצמה על מסך דבחי"א, שקומה היוצאת ממסך זה היא בחי' ו"ק וחסר ראש, וקומה זו נותנת לזו"ן ואז נבחנים זו"ן לנופלים, כי נפלו מבחינת ג"ר ומוחין שלהם, ובכל פעם כשתבונה נותנת ג"ר לזו"ן היא עולית לבינה ששם המסך דבחי"ב המוציאה קומה עם ג"ר, ואז נבחנת התבונה, שהיא סומכת את הנופלים שהם זו"ן, כי משפעת להם ג"ר ומוחין. (תתצ"ה אות מ"ז. תת"ק ד"ה
וזה אמרו כאשר).

הספירות והפרצופים של עולם היצירה נק' נוצרים.

ז"ת, יען שיש בהם דין ורחמים שהם או"ח ואו"י. כי בחי' עצמו רחמים ובחי' מלכות שבכל אחד מהם הוא דין, (ש"ה פ"ז ע"ח).

      (ש"א ע"ב ע"ח) פירושן שהעליון משפיע להתחתונים רק ו"ק בחסרון ג"ר, ואז נה"י דעליון בבחי' נקב ולא בבחי' חלון, וע"כ מכונה הארתו בשם נוקב ועובר או נוקב ומתלבש (ע"ע נקב).
      ודע שיש הבחן גדול בהפרצופין שהמה חסרי ג"ר אם הם כך מסיבת המסך שבהם או מסבה שהעליון נוקב בהם כנ"ל. והוא, כי אם המה חסרי ג"ר מסבה שהעליון נוקב ועובר בהם אז ראויים להשגת ג"ר בסוד הקוץ העליון, (ע"ע רישא גזעא ושבילא). שמתקבצים בו ה"ח וה"ג וכו' עש"ה. משא"כ אם החסרון ג"ר שבהם מחמת המסך שבהם עצמם בא, אז אין תקוה להם שישיגו עוד ג"ר זולת ע"י עליה למקום העליון, וזהו כל החילוק שבין אצילות להבריאה.

צ) מהי נוקבא בתכלית גידולה.
תכלית הגידול של הנוקבא היא הבחינה ז' שמשתמשת עמו פב"פ בכתר אחד. שזה לא יהיה עד לע"ל. כמ"ש לעיל בתשובה ו' <ב' מלכים בכתר אחד> עש"ה. (אות ה' וו').

צא) מהי נוקבא בתכלית מיעוטה.
תכלית המיעוט של הנוקבא היא בחינת נקודה תחת היסוד דז"א, מבחינת האורות. ונקודה שתחת החזה דז"א מבחינת הכלים, כי נקודה זו היא המלכות דכלים דפנים דנקודים, שאחר שנתקנו באצילות אין נוהג בהם שום מיעוט עוד. עי' לעיל בתשובה י"א <בחי' עשירית דאחור>. (ה' ו').

הוא המלכות דאצילות המלבשת להז"א ז"ת שלו בסוד נקבה תסובב גבר הויה דב"ן שקדמה להויה דמ"ה בא"ק ה"ס תפילין דר"ת וה"ס נקבה תסובב גבר.

סד) נוקבא דפרדשקא:
נוקבא דפרדשקא, הוא בחי' מלכות, דהיינו עטרת יסוד דנה"י דעתיק המתלבשים בא"א, כמ"ש לעיל בתשובה ל"ה <ז' תיקוני גלגלתא>. ועי' באו"פ דף אלף ת"ד ד"ה תקון ג'. (אלף של"ו אות צ"א).

פט) מהו נוקבא לעולם היא אחור דז"א.
כל תחתון נבחן לאחורים דעליון, משום שאינו מקבל מפנים דעליון אלא מבחי' אחורים שלו, כמ"ש בחלקים הקודמים. וע"כ הנוקבא שהיא תחתון לז"א היא נבחנת תמיד לאחורים שלו. (אות ע"ו).

לח) נוקבא נפרדת:
כשהזכר כולו חסדים, והנוקבא כולה גבורות לבד, המה נחשבים לנפרדים זה לזה. כי היא בהפכיות הצורה להזכר, כי צורת הגבורות היא הפכי לצורת החסדים. ונודע, שענין דביקות ופירוד הנאמר בהרוחנים, הוא ענין השתוות הצורה ושנוי הצורה. (תרנ"ב אות נ"ז)

קעו) מהי נוקבא נקראת ד'.
עיין לעיל אות נ"ו <ד' רומזת להנוקבא>. 

קעז) מהי נוקבא צריכה להיות כאו"א.
מבחינת מוחין הקבועים באצילות עומד א"א במקום ז"א ואו"א במקום נוקבא: כי א"א מלביש חג"ת דעתיק הנמצאים במקום חג"ת דנקודים שהם ז"א ואו"א מלבישים מפה ולמטה דא"א, שהוא מחזה ולמטה דנקודים ששם בחינת מקום הנוקבא דז"א. וכשיושלם הבירורים של הז"א יחזור אז לג"ר דא"א שהוא מקומו האמיתי. וכן כשיוגמרו בירורי הנוקבא תחזרה לג"ר דאו"א ששם מקומה האמיתי כנ"ל. וגם מקודם גמר התיקונים בשבתות עולה הז"א למקום א"א והנוקבא לאו"א, אמנם מלבד שאין זה בקביעות הנה גם הבי"ע נשאר חלל וריקן מכל אור. ובגמר התיקון יהיה זה בקביעות ורגלי האצילות יתפשטו לבי"ע. (אות פ"ב).

ה"ס קו שמאל שבפרצוף, שמקורו מסוד עליית המלכות דא"ק לנקבי עינים, שבדרך עלייתה נתכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, וכמו קו ממטה למעלה, וכללות המלכיות אלו יחד נקראות נוק' שבגופו.

סא) נחקקה:
בחינת עביות ומסך, בעת שמתוקנת לזווג עם אור העליון, נבחנת לחקיקה כעין בית קבול על אור העליון. כי אור העליון מתלבש באו"ח שמעלית, ונמצאו העביות והאו"ח, שהם בית קבול על האורות. עי' בתשובה י"ח (בית קבול). (תתפ"ב אות ל"ב).

      נחושת. (ע"ע זהב כסף נחושת) (ע"ע מטה הנהפך לנחש)
      יש ב' מיני נחש הא' נחש בריח,
      נחש בריח: וסודו שמבריח מהקצה אל הקצה, והיינו הנחש דבא על חוה והטיל בה זוהמה, ונחש הוא מלשון נסיון עד"ה ניחשתי ויברכני וכו' וה"ע בחי"ד.
      ויש עוד בחי' נחש עקלתון: מסוד אכלה ומחתה פיה, כי תלתה קלקלתה בעליונה ועליהם כתיב לא תנסון את ה' ופורץ גדר ישכנו נחש. ויש בחי' נחש הנחושת, כלומר שכבר מנוסה ובדוק, ומנחש רק במה שכבר מנוסה, וז"ס נחש שעשה משה במדבר והיה כי ישכנו נחש בריח שארסו דבחי"ד ממית, אז תיכף והביט אל נחש הנחושת (דכל"א) ונשאר בחיים.

צב) מהם נייחין ברישא ותקיפין בסיפא.
הבחן זה דנייחין ברישא ותקיפין בסיפא, יש בין בז"א ובין בנוקבא אלא מבחינות מיוחדות. וכן נבחנים בהבחן הפוך, דתקיפין ברישא ונייחין בסיפא, וגם זה בין בז"א ובין בנוקבא והוא, כי יש בז"א ב' מיני מוחין: א' הם מוחין דעצמו, שהם מגבורות זכרים, הנמשכים מצמצום א'. וכן יש בו המוחין בשביל הנוקבא, שהם מתלבשים בנה"י שלו, הנעשים מוחין לנוקבא. ובמוחין דעצמו נמצא שהדינין דז"א נייחין ברישא, כי יש שם זווג על העטרא דגבורה שלו, והיא נמתקת. אבל בסיפא, דהיינו בנה"י שלו הם תקיפין, כי אין שם זווג, כי כל נה"י הם ע"ס דסיום, ששם תקפם של הדינין המסיימים אל הפרצוף. ומבחינת המוחין דנוקבא שיש בו, כדי להשפיע לנוקבא שלו, יש הבחן הפוך, כי הם תקיפין ברישא, כי במקום יציאתם של המוחין דנוקבא בראש הז"א נמצאים מתחברים המלכות דאמא עם העטרא דגבורה של הז"א כדי להוציא קומת המוחין של הנוקבא, וע"כ שולטים שם גם בהמוחין דנוקבא בחינת הדינין דצמצום א' שבעטרא דגבורה, שהם תקיפין, כנודע שמלכות דצמצום א' היא מדת הדין שאין העולם יכול להתקיים בה בלי שיתוף דמדת הרחמים שהוא צמצום ב'. אבל בסיפא, דהיינו בנה"י דז"א הבאים בהתלבשות במוחין דנוקבא, שנמצא שם רק בחינת מלכות דאמא, שהיא מצמצום ב', ובחינת שורש הדינין, שהוא העטרא דגבורה של הז"א, נשארת בז"א עצמו, כנודע. הרי שם נייחין בסיפא, דהיינו בנה"י שנעשו מוחין לנוקבא, שה"ס התלבשות החמה בנרתיקה כי כבר אין שם אלא בחינת דינא רפיא בלבד, שהוא בחינת מלכות דצמצום ב', שהוא מדת הרחמים, כנודע. הרי שמבחינת מוחין שלו עצמו, נבחן לנייחין ברישא ותקיפין בסיפא. ומבחינת מוחין דנוקבא הנמצאים בו, נבחן לתקיפין ברישא ונייחין בסיפא.
וכן בנוקבא יש ב' הבחנות ההפוכות הנ"ל, בב' בחינות מיוחדות שבה: א' מצד לקיחת הדינין מז"א. וב' בבחינת הדינין בעצמם. כי מצד לקיחת הדינין יש הבחן, שתקיפים ברישא, דהיינו בהתחלה, מטרם שנגמר המיתוק שבהם ממוחין דז"א, אז הם תקיפים, כי הגם שהם בחינת דינא רפיא מצמצום ב', עכ"ז מטרם שקבלו בחינת הג"ר ממוחין דז"א, הם בחי' דינין קשים, אמנם בסיפא, דהיינו אחר שנגמרה קבלת הדינין ממנו, מקבלת ממנו ה"ג דגדלות, בבחינת מוחין ונעשין הדינין נייחין, בסוד יין המשמח. הרי שמבחינת לקיחת הדינין מז"א נמצאים תקיפין ברישא ונייחין בסיפא. והבחן ב' הוא מבחי' הדינין בעצמם, וכאן הוא בהיפך, שהם נייחין ברישא, דהיינו במוחין שלה, ששם הם המוחין דנה"י דז"א והם מקבלים שם קומת ג"ר, אבל בסיפא, דהיינו בבחי' הע"ס דסיום שלה הנקרא נה"י, הם תקיפים, כי שם מראים תוקפם כדי לסיים הפרצוף שלה, וכל בחינת עולם האצילות מסתיים עם הנה"י שלה, הרי שהם קשים בסיפא. משא"כ נה"י דז"א, אינם קשים בסיפא. ואדרבה הם נייחין כי נעשו לבחי' מוחין בראש הנוקבא. כנ"ל. (אות ל'. ואות קי"ג וקי"ד).

סה) נימא הי"ג:
כל הבחינות בא"א מתחלקות על י"ג, שהם ג' הויות דמל"צ, שבהם י"ב אותיות, ובחינת המלכות דכליל לג' הויות, שיש בה כל י"ב הבחינות די"ב האותיות שבג' הויות. והתחלקות השערות על י"ג בחינות הנ"ל, נקרא י"ב נימין דשערי דהיינו י"ב קבוצות של שערות, ונימא י"ג דכליל להון. (אלף שס"ה אות קמ"ט).

(ע"ע תוהו ובוהו) גם דע שהאו"י מכונה תמיד בשם אורות, והאו"ח מכונים בשם ניצוצין. (עי' שמרשב"י) כדברי האריז"ל. אמנם ג"ז מתאים עם הנ"ל, כי האו"י ה"ס אור הסתכלות והאור חוזר ה"ס אור המציץ. האו"י הוא שהעליון מסתכל בתחתון, והאו"ח הוא הצצה דתחתון בהעליון.

סז) ניצוץ נברא (ח"ג פ"ה אות ה'):
בכל המדרגות, נבחנת העליונה למאציל והתחתונה השניה לה לנאצל. ובעולם הבריאה, מכונה העליונה לבורא, והשניה לה לנברא. והמלכות דמלכות העליונה, היורדת ונעשית ראש לתחתונה, כלולה מב' בחינות אור המלכות (כמ"ש להלן רכ"ב ע"ש), דהיינו מבחינת דבר מציאותה עצמה הנחשבת למאציל, או לבורא, ומבחי' שייכותה למדת התחתונה, הנחשבת לנאצל או לנברא. ובחינת מציאותה עצמה, מכונה ל"ניצוץ בורא". ובחינת התחתונה שבה, מכונה "ניצוץ נברא". וכבר ידעת, שאור המלכות, דהיינו או"ח, מכונה תמיד בשם ניצוצין

סח) ניצוץ קטן (ח"ג פ"ה אות ה'):
החלק היותר קטן מאור המלכות, דהיינו מאו"ח, הנשאר בה מבחינת מציאותה, מכונה "ניצוץ קטן". ובאורות, מכונה זה בשם "רשימו".

מו) ניצוצות (ח"ד פ"ג סעיף י'):
הארות שדרכן להתכבות, והן עומדות להתעורר ולהתלקח ולהאיר שוב כבתחילה, מכונות בשם "ניצוצין". כי יש להן דמיון אל ניצוצין הנשארים אחר הדליקה, או היוצאים מתחת הפטיש שבידי אומן, שאע"פ שהמה נראים כמתכבים, מ"מ עלולים להתלקח לשלהבת גדולה ונוראה. והארות האמורות, לא יארעו זולת באו"ח.

מז) ניצוצות הנופלים (ח"ד פ"ג סעיף י"א):
כשיורדת הארת הזווג, הנעשה בזמן הזדככות המסך, מהבחינה העליונה לבחינה תחתונה הריקנית מאור שלה, כגון, שנזדכך המסך מבחי"ג לבחי"ב, ונתרוקנה בחי"ג מאורה, הנה אז יורדת הארת הזווג מבחי"ב, לתוך הבחיה"ג הריקנית, ומתוך שרשימה הנשארת בבחי"ג היא הפכית אל ההארה היורדת, ע"כ מכים ומבטשים זה בזה. אמנם האוה"ח היורד, מתגבר על הרשימה, שכבר פסק הזווג שלה, והאור החוזר יורד לתוך הכלי, והרשימה שאינה יכולה להיות עמו יחד בנושא אחד היא מסתלקת משם. והנה הארת הזווג היורדת לכלי הריקן, מכונה בשם "ניצוצות הנופלים" והוא מטעם, כי עד מהרה נפסק הזווג גם מבחי"ב ועולה לבחי"א, כנודע, ונמצאות ההארות מתכבות, והרשימה חוזרת ויורדת לכלי שלה. כי עתה, אין שום מעלה לאו"ח היורד על הרשימה, כי זה וזה נמצאים לאחר הסתלקות הזווג שלהם, וכיון שאור הרשימה לאין ערך הרבה מהאו"ח היורד, לכן, מתגברת עתה הרשימה עליהם ומבטלת להארת הניצוצין הנופלים לכלי שלה כדי שיוכל להתלבש שם. וענין זה מכונה הכאה ובטישה, כי פעם מתגבר האוה"ח היורד, ופעם מתגברת הרשימה, כמבואר.

סז) ניצוצות שלא נתבררו:
עי' לעיל תשובה ס"ו (נצוצות שנדעכו). (דף תצ"ז אות כ"ב)

האו"ח כשהוא בלבדו בלי האו"י מכונה בשם ניצוצין או נצצין ניצוצות אורה, ועם האו"י נק' עצמות ממשות: כמ"ש בע"ח ש"ג פ"ב על מלכות דא"ק. וז"ל: ואין הכונה ח"ו עליה עצמה רק על הארת ז"ת שבה המתלבשים בי"ס דאצילות, אך עצמות ממשות הז"ת שלה נשארו למעלה במקומו רק ניצוצי אורם הם היורדים להתלבש באצילות ע"ש.

סב) ניצוצין:
בהרשימות שנשארו מהאורות של הנקודים אחר הסתלקותם מהכלים הנשברים, יש בהם ב' מיני אורות: א' הוא בחינת האו"י שבהם, ונקרא אור הזך שברשימו. וב' הוא בחינת האו"ח שבהם, ונקרא אור העב שברשימו. כי כמו שכללות האורות שנסתלקו, היו כלולים מאו"י ואו"ח, כן הרשימות שנשארו מהם, ג"כ כלולות מאו"י ואו"ח. והנה אור הזך שברשימות, נקראים אורות, והם נשארו באצילות. ואור העב שברשימות נקרא ניצוצין, והם ירדו עם הכלים לבי"ע. (תתס"ד אות ד', ותתע"ו אות כ"ה).

הוא מלשון מציץ מן החרכים, הציץ ומת. אשר מסבת המסתכלים למעלה מדרגתם נותנים כח לס"א האוהבת להסתכל בארובות, והוא רוצה להתאחז ולהסתכל במקום קדוש, וע"ז אמרו ז"ל גמלא אתי למבעי קרנא אודנין דהוי ליה חתכו מיניה. ומאי דחתכי מניה נק' ניצוצין מלשון התפעלות ע"י שהציץ. (ע"ע ברד ע"ע תוהו ובוהו).

קעח) מהן ניצוצין קטנות מאד.
גם בבחינות השבירה שאין להם בירור עוד מטרם גמר התיקונים שהם הקליפות הנקראים ל"ב האבן, יש עוד בהם שיורין מניצוצין קדישין, שה"ס י"א סימני הקטורת, והם אמנם נצוצות קטנות מאד. (אות י"א).

קעט) מהן ניצוצין קרובים לאו"א.
אין העליון מברר מהקליפות אלא את התחתון הקרוב למדרגתו. למשל או"א אינם מבררים רק להז"א אשר הניצוצין שלו קרובים לאו"א, וכן בכל המדרגות. והטעם כי כל ענין העליה והתיקון שהתחתון מתתקן ע"י העליון הוא מפאת שאח"פ דעליון דבוקים תמיד בגו"ע של התחתון, וע"כ הם מתתקנים עמו. כנודע. וזה לא יתכן רק במדרגה הסמוכה אליו, שבה מונחים האח"פ שלו. משא"כ במדרגה שמתחת התחתון שלו שאין לו עמו שום חיבור. (אות כ"ב).

סח) ניצוצין תקיפין:
הם המעורבים עם עצמות הבחי"ד. ועי' תשובה ס"ו (נצוצות שנדעכו). (דף ת"צ אות ח')

קד) ניקוי הפסולת:
עביות שבמ"ן דתחתון, העולה ונכללת בזווג הפרצוף העליון, מתבררת ומתתקנת שם, שפירושו, שהעביות משגת בחינת המסך מעליון שאז התחתון עצמו ראוי לזווג. וע"כ הכל תלוי במדת המסך המשמש בזווג ההוא דעליון, שאם למשל המסך הוא דבחי"א, אינו נברר מעביות בעת ההיא אלא בחי"א, והשאר יוצא בבחי' פסולת, כי המסך לא תיקן אותו. ולכן נבחן תיקון ההוא בשם ניקוי הפסולת, כי אותו הכמות שהמסך קולט ממנה, הוא מתנקה וראוי לזווג. (א' קמ"ה אות ס"ב).

מו) נמשך (ח"ב פ"א או"פ צ'):

ירידת אור בכח עביות, שפירושה בכח השתוקקות שיש בנאצל, נקראת "נמשך" או המשכה.

סג) נסדק לארכו:
הנה חג"ת דעתיק משפיעים חכמה לקומת ע"ב, שהוא א"א. ונה"י דעתיק משפיעים חסדים לקומת ס"ג, שהוא חג"ת דא"א, ואו"א עלאין. כנודע. וע"כ, בכל המקום שנמשך היסוד דעתיק בחזה דא"א, נמצאים שם החסדים מכוסים, ואין הארת חכמה יכולה להתגלות שם. אמנם, כשמגיעה טפת זווג דע"ב ס"ג דא"ק באצילות, המורידה את הה"ת מן הפרסאות, ונעשו א"א ועתיק לפרצוף אחד הנה אז עולים נה"י דא"א שהם בחינת הארת חכמה, במקום נה"י דעתיק, שמתוך זה מתבטל המסך דיסוד דעתיק, המעכב על גילוי אור חכמה, ואז מקבלים גם חג"ת דא"א וגם או"א עילאין בחינת חסדים מגולים בהארת חכמה. וזה נבחן שנסדק יסוד דעתיק לארכו. כלומר, שמתבטל ועובר בחינת המסך המעכב שלו, ומדת האורך נתגלה בו, דהיינו הארת חכמה כי חכמה מכונה בשם אורך. כנודע. (תתק"כ אות פ"ט).

עג) נסירה:
בעת קטנות, הנוקבא דבוקה באחורים דז"א, וכותל דז"א, שהוא בחינת אחורים דז"א מעת קטנותו, משמש ג"כ להנוקבא. אלא ע"י המוחין שהיא משגת מאמא, המורידים הה"ת מעינים שלה, היא מחזרת אליה אח"פ שלה, שהמה נעשים לה לנה"י חדשים, הנעשים אחורים אליה, ואז ננסרים ונפרשים זו"ן זה מזה, כי יש לה אחורים משל עצמה. (אות י"ג ואות צ"ב)

       אדה"ר הי' לו ב' נשים: חוה א' היא לילית, חוה ב' שבנאה או"א. וטעם החיוב לב' נשים, היה מפני היסוד דזכר שכל עיקרו בא וניתוסף מסיבת החסרון שבנקבה, ע"ד שנתבאר בסוד עשתי עשרה ימים העודפים ובולטים מגלגל החמה יותר ונוסף על שתי עשרה חדשי הלבנה, (ע"ע שמש, חמה) שהוא מכח העין הקרב לשתי עשרה ונעשה עשתי עשרה. דשנת הלבנה נדחים ונופלים ועולים ומתדבקים בשנת החמה, כמו בשר נופל המוצאים תרופה ביוה"כ ע"י הזווג הפנימי בכח קדושת הגורלות.
       שעיר א' לה' ושעיר ב' לעזאזל: יהנה מבואר שמקורו של היסוד נבנה מכח עשתי עשרה אורות הנדחים מהנקבה בסוד עין הרע (ע"ע עין הרע) שתתקצ"ט המיתות על ידה, והיינו השעיר לעזאזל מלשון שעירים ירקדו שם ונקבה זו שהמות דבוק בה כמבואר היא הנק' לילית או חוה א', מהיסוד דזכר מעומס הימנה כמבואר. אכן במלכות דמלכות דהיינו הטבור לא היתה נקבה זו ניכרת כלל, דע"כ או"ח המתפשט מטבור ולטלה הנק' נהי"מ היו הזו"ן משתמשים עם (ע"ע ט"ר דנוקבא) כתר אחד דבחי"ב, כי הנקבה לא היתה בשום חסרון שיהיה עודף בשבילה בהזכר, ואע"פ שהיה נכלל בו אותו העודף מכח לילית א', אכן אור הנקבה היה מכסה עליו באחורה (שה"ס הסיתום דבחי"ב מכח העלם או"ח בנה"י כנ"ל)
       וע"כ כותל אחד משמש לשניהם: דהיינו כותל מחסרון אור דחסדים שהיתה מכסה על יסוד דזכר לגמרי עד שלא היה ניכר בו כלל.
       וזה הנק' אב"א: שזו"נ דבוקים אב"א, ושום זר וחיצון לא יוכל ליקרב לגלות ערוה ושאר בשר, באופן שיש ב' צלעות: באדה"ר עכשיו דהיינו ב' כתלים, כותל אחד דיסוד דזכר המכוסה ובעלם בתוך כותל דאחורי הנוק', אלא שאינו ניכר רק צלע אחת דחושך דנוק', דע"כ היה בסוד תרדימה ושינה (ע"ע זווג) וכדי לבנות אם כל חי, אז ויקח אחת מצלעותיו: דהיינו כותל דאחורי הנוק' ששימשה לשניהם ועם לקיחה זו נתנסרו זה מזה, וממילא נתגלה לעין הבשר שהיה מכוסה ונעלם מעיקרה מכח אחור דנוק', וכיון שלקח ונסר את אחור זה מן הזכר ממילא נגלה היסוד האמיתי השיך לו המעומס מעשתי עשרה דלילית וחוה א' כנ"ל.
       וז"ס ויסגור בשר תחתינה: ע"ד שאיתא בזוהר, בראשית אתיליד יוסף, כי עתה נגלה ונולד יסוד דאדה"ר ונעשה איש מלחמה וראוי להוליד.
       איש: הוא מלשון אש ונמשך מסו"ה וירא מלאך ה' אליו בלבת אש, וע"כ הסריס או הקטן המה קרים בלי חמימות ואינם ראויים להוליד. ואש הזה מושרש ביסוד הזכר מכח עשתי עשרה הנ"ל.
       ונודע שהוא פותח וסוגר: כמ"ש בסד"צ שה"ס מפתחא דכליל שית שלפעמים פותח כל האורות ולפעמים סוגר, ועתה סגר האורות מכח עשתי עשרה הנ"ל, עד שבנה ה' את הצלע שלקח מהאדם, ויביאה אל האדם, והאדם ידע את חוה אשתו.
       כותל מיוחד לזה וכותל מיוחד לזה: פי' כי אחר דאתיליד יוסף נגלה כותל אמיתי השייך לזכר לבחי' סוף שלו, אשר שאב ונטל מתוך החסרון שבהנקבה אשר היה מלא חסדים בטרם שנאצלו המטבור ולמטה שלו, (בסוד כל"א שהאור דחסדים קבוע וקיים שם בסו"ה הויה אור לי) ואז מתוך זה.
       איהו נקיט חסדים ואשתלים כותל דידיה: כי עכשיו נמתק היסוד דזכר ובליט לעיינין בחסדים נאמנים המשלימים על חסרון ג"ר, בהיותם חשובים וקודמים לג"ר (לאומ"צ).
       ואיהי נקטא גבורות ואשתלים כותל דידה: פי' אחר הזווג הנעשה בהיכל או"א שמדת חללה היתה כמדת עשתי עשרה שנפלו מן חוה ראשונה, (ע"ע זווג) אשר עם זה בא האדם עם יסודו דבליט על עשתי עשרה, וממלא אותם שוב באו"ח היורד מעילא לתתא, וידע בעליל את חוה אשתו. ויאמר האדם זאת הפעם, כלומר בפתיחו דאומ"צ נתברר היטב עצם מעצמי (ע"ע עצם) שה"ס החסדים הנובעים תמיד רק מסוד עצם. ובשר מבשרי, אשר הסר נהפך לבא, שה"ס הגבורות הקדושות המתגלים בעת הזווג מתוך ידיעתה אותה והבן. ואשתלים כותל דידה: כלומר אותו השעור שחפרו בה או"א, זה השיעור נשתלים והיה מספיק לגמרי לעת הזווג.
       כרוה נדיבי עם, חפרוה שרים: דע ששני פעמים חפרו או"א בסוף בנין הנקבה עד שהכשירוה לזווג, פעם אחת בראש הנקבה: בכל"א ששם סוד הטבור בסוד הסת"ב, (ע"ע רת"ס) שהאו"ח הוא שם כמעיין תמידי דלא פסיק ונובע ממטה למעלה, ושם נקרא מעשה זו בשם כריה. ופעם שניה חופרים בה או"א בסוד העלאת הנוקי להיכל דידהו, ושם נק' המעשה בשם חפירה: להיותה מתביישת מאד מחמת החסרון הזה שעושים בה, שז"ס הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, כי הצדק עמה והמה לא עשו זאת זולת הזכר, כדי שבשר דזכר ימלא החסרון הזה, ויפרו וירבו בנים ברוכי ה' (ע"ע מספר - עשירי, ע"ע נסירה, ע"ע כריתת ברית).

      ה"ס בנין נוק' שתהיה ראויה להוליד בנים לימודי ה' לסוד שלשלת נצחי. ומתחילה היה האדם לבדו כלול הכל, כל ה"ח וכל ה"ג, ואח"כ נאבד ממנו צלע אחת מצלעותיו, שהי' לו ב' צלעות אשר הבית נשען עליהם, שה"ס ב' וה' שבו ב"ד קבועים, והאחת ה"ס ב' שנפתר בד' והשנית ה"ס ה' שהיתה בסוד כף חובה, וז"ס ויפל ה' אלקים, תרדמה על האדם ויישן.
      תרדמה: ה"ס לשון ארמית מיום ה' (ע"ע לשון ארמי). ויישן ה"ס האבדה שנאבד שבו נוטל ובתנסר הג"ר שהיו בסוד אחת מצלעותיו, עם התיקון הגדול של ויסגור בשר תחתינה. כלומר שנסתם שם הבשר מכח סיתום דאומ"צ, ובכח זה ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה, כלומר שמעתה הוא יכול להוציא בשר ע"י שנשאר אצלו כח דיום ה' שה"ס הפותח את הסגירו, ומאז חסד נגלה אפומא דאמה בסוד ונתתי לכם לב בשר, להוציא בשר.
      אמנם החיות תלוי בהאשה, כי מצא אבדתו בסוד אנקת"ם, וע"כ וידע אדם את חוה אשתו, כי היא היתה אם כל חי וכו'.
      איהו נקיט חסדים: כלומר שהוא שדעתו שלם מיום ה', הוא ראוי ע"כ לגלות החסדים מה שלא היה אפשר כלל זולתו.
      איהו נקט גבורות: ב' הגבורות סיתום דד' ודמות של יום ה', מלובש בה מכח זווג והיו לבשר אחד: שנכללו זה בזה, ויום ה' הוציא בשר ויום ד' השפיע בהבשר סוד נשמת חיים, ומשניהם יחד הקים את הברית והוליד בנים של קיימא. (ע"ע נסירה לעיל. ע"ע כריתת ברית).

      בבוא ההויות שהם רוח, אז נגדל הז"א ונעשה בן י"ס גמורות אפילו בבחי' הכלים, ואז ננסרת הנקבה (ע"ח ש"ה פ"ו). ולקחה הנקבה את הדין של אלקים והזכר ההויות, ונק' הויה אלקים שמא שלים. (שם).
      סוד הנסירה: ה"ס שהויות דוחין את האלקים (שם), (וע"כ נדחית הנקבה וננסרת. עי' מענין זה בערך: זו"נ אב"א וזו"נ דקטנות).

      מתחילה הי' זו"ן דו פרצופין דבוקים אב"א, פירוש שהז"א בשורש שלו תחילה היה רק ו"ק חג"ת נה"י, כי כל"א ה"ס בינה הממשכת אליה רו"ת דמקוה ונמצא כל"א עצמה רק בחי' סוף דבינה ונה"י שלה. ונבחן כאן פנימיות וחיצוניות: שכל הארה במקומה מאירה ביותר מאח"כ שנתפשטה להלאה ממנה, וע"כ ההארה במקומה נבחנת לפנימית וההתפשטות לחוץ מכונה חיצוניות. ותדע אשר החיצוניות דכל"א ה"ס ז"א בשורשו: ואותו הז"א לקח אמנם עמו מבחי' נה"י דבינה כנ"ל, שע"פ שורשם נבחנים ג"כ שמתלבשים בפנימית חג"ת דז"א. וסוד חג"ת: ה"ס כח"ב שירדו לחג"ת, כי מחמת ראיית גרעון מקבלים הג"ר לבחי' ו"ק כלומר לחסר ראש, וזסו"ה והוא ראה את ערותה וכו' חסד הוא וכו', כלומר שהוריד ע"י עון הזה את בחי' החכמה להיות חסד ואת בחי' הבינה להיות גבורה, וקו האמצעי דהיינו אותו השיעור שיוכל להמשיך מסוד ראשו בשמים נק' ת"ת: כלומר בלי דעת דג"ר. ואח"כ נתבררו נה"י דבינה וחג"ת עלו שוב להיות חב"ד שזהו נתברר באומ"צ, וחזר והמשיך לאותו ראש הנעלם מכל"א, וממילא חזרו חג"ת להיות חב"ד. אמנם אין העדר ברוחניות ונמצא גם חג"ת נשתייכו בפרצוף, כלומר עיקר עצם דז"א בטרם שהמשיך הג"ר.
      וצריך לזכור תמיד אשר כח"ב חג"ת ה"ס, א"א וז"א: כלומר שבאמת בחינה אחת הם רת"ס דמקוה, אלא מתחילה בא אור פני מלך בגדלות בתוך מקוה, וע"כ נק' אריך אנרין: כלומר פנים גדול בתכלית, אמנם אח"כ חוזרים ונעתקים משם ובאים לכל"א בסוד חיזו דחוכמתא, אשר אז ירדו כח"ב לחג"ת ונק' זעיר אנפין: כלומר פנים קטן, שת"ת באה במקום הכתר והראש וחכמה כמו חסד ובינה כמו גבורה, דהיינו ודאי פנים קטן. וז"ס מש"כ בכתאר"י שא"א וז"א אחד הם עש"ה. ותדע שנפילת כח"ב לחג"ת ה"ס שורש לכלהו ז"א שבעולמות בסוד מוחין דגדלות, שחג"ת שבים להיות כח"ב ומוחין.
      ועוד תדע אשר שורש נה"י דכלהו פרצופין: ה"ס אומ"צ בסוד בירור הכל"א, וסוד מקוה"נ בסוד בירור ופתיחה דסיתום חסדים, אלא שיש כאן ג' שלישים דנו"ה: ששלישים עליונים הם עצמות הקוליית שבכל"א, ושלישים האמצעיים הם הרגלים שה"ס אומ"צ, ושלישים תתאים יש הפרש בין נצח שה"ס הסיתום דאומ"צ שה"ס תוך ואמצע דהוד כי אומ"צ עצמו שייך לנצח לאמצע וש"ת דהוד ה"ס נקב דמקוה"נ שפתח הסיתום באופן רת"ס דנצח כל"א אומ"צ וסיתום ורת"ס דהוד הם אומ"צ וסיתום ומקוה"נ וקו אמצעי.
      אמנם שה"ס יסוד בשורשו יש לו רק בסוד הנצח ב' שלישים (כל"א) ואומ"צ הם מליש עליון שלו וסוד הסיתום ה"ס שליש אמצע שבו דע"כ הוא נופל, אבל שליש תחתון חסר דהיינו הוא הנקב והחלל הפנוי דנגלה במקוה"נ שנפסק שם יסודא דבנין, אמנם קם ויחי בסוד הנוק' בזווג דאנקת"ם.

       (עי' לעיל <נסירה>) ואפשר להסביר זה עם סו"ה הביטו אל דור חוצנתם ואל מקבת בור נוקרתם, שדרשו ז"ל על אברהם ושרה, אשר גם אברהם עקר הי' ע"ש.
      וסוד צור ובור: תבין במ"ש ז"ל אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי אינו מולידה שרה מולידה. וכן אז"ל אשר י של שרה נחלקה לשנים לב' ההין, כי ב' ההין בגי' יוד וה' אחח נטל אברהם וה' אחת נטלה שרה ונק' הוא אברהם והיא שרה. וכן דרשו ז"ל על בהבראם אשר בה' דאברהם נברא העולם, כ' בהבראם אותיות באברהם.
      ותבין כ"ז מסוד ה"פ שבכ"ב אותיות הנק' עבגעם. (ע"ע גוף). ונתבאר שם אשר מלכות דמוחא שה"ס ה' נזדככה לע"ב ונעשית י, דהיינו הזדככות מבחי"ד לבחי"ג (ע"ע הזדככות). ומה שנתוספה ונכפלה בחשבון עשרה הוא משום שכוח העליון בתחתון, כי גם ה' דגלגלתא נכללת בה' דע"ב ע"כ חשבונם יוד, אלא שה' דגלגלתא מלובשת ונעלמת בפנימית ה' דע"ב כי המלובש הוא תמיד נעלם ובלתי ידוע, והמלבישו דהיינו החיצון הוא השולט והוא ידוע.
      ועוד צריך שתדע כאן, אשר כל פרצוף תחתון נתוסף מספרו על פרצוף עליון משום שכל הכוחות מהמסכים דעליון באים ונמשכים גם בתחתון שהמה נוספים על המסכים שבעצמו, ונמצא שמספרו נכפל דהיינו ממסכים דידיה ומסכים דעליון.
      ויש כאן כלל אשר הזכר הא' נכפל בחמשה והנקבה הא' נכפלת בעשרה. והזכר הב' נכפל בחמישים והנקבה הב' נכפלת בתשעים.
      והטעם הוא, כי כוח העליון בתחתון ועיקר כוח העליון אינו יותר אלא המסך שבכלי מלכות שבו, ולפיכך מתוך שהמסך אינו מגביה עצמו ממטה למעלה אפי' כמלוא נימא, ע"כ מלכות דגלגלתא אינה פועלת ומוסיפה כלום על חשבון כח"ב ז"א שהם א"בג"ד שמלפניה, משא"כ על פרצוף ע"ב הנמשך למטה ממלכות זאת הרי בהכרח שכל כח המסך שבמלכות זאת נרשמת ופועלת בכל ספי' וספי' דפרצוף ע"ב אפי' בכתר שבו.
      ולפיכך סוד כתר ע"ב נרשם באות ו שהיא באמת א' דוגמת הכתר דגלגלתא שהוא א אלא כוח המלכות דעליון ה נוסף על א שלו והריהו בחשבון ו. וע"ז ז' הוא חכמה דע"ב שהוא עצמו הוא ב' כמו חכמה דגלגלתא אלא ה דעליון נוספת בו שבגי' ז. ועד"ז בינה הוא ג' עם ח', ז"א דע"ב הוא ד עם ה שהוא ט. ומלכות דע"ב הוא ה עם ה שבגי' עשרה שהוא י.
      ועד"ז מלכות דס"ג שהוא הנקבה והתולדה דע"ב, נמצא כוח הע"ב כלולה בכל ספירה וספירה דע"ס דס"ג הבא מלמטה דהמסך די'. ועוד יש הפרש מספירותיו דזכר לספי' ה נ קבה כי הזכר אין המסך וכוח דעליון מתערב בעצם ספירותיו, כי הכתר דע"ב הוא במספר יחיד וא' כמו הכתר דגלגלתא משא"כ הכתר דס"ג בבחי' עצמו הוא כבר בחי' י ולא א'. וכן חכמה דס"ג ב' יודין חוץ מתוספת כוח העליון, וכן בינה מג' יודין וז"א מד' יודין הרי שעצמיות ספירותיה נעשו יודין.
      וטעם שעצמות ספי' הנקבה נתרשמו כל או"א בהמסך חוץ מהוספת כוח דעליון, הוא מחמת שכל ענין הנקבה אינו אלא התפשטות המסך לקבל דהעליון כי כולה רק לקבל עומדת, ומתוך שבמלכות דעליונה נתרשמו כלי הקבלה במספר י, הרי כל ספי' יחידה שלה הוא בחשבון י.
      משא"כ הזכר, שמלכות דעליון אינו מצטיר בט"ר שלו כלום רק כוח העליון המוכרח לשלוט ולפעול בו, באופן שהזכר צורת ספי' עצמיות שלו הוא שוה כמו מולידו בלי שום הוספה, כי כל ספירותיו ספי' של השפעה ואינם משתנים אפי' מה שהוא פחות ממולידו, מלבד התכללות המסך דמלכות דעליון בבחי' כוח עליון בתחתון.
      ולפיכך כתר דמ"ה שהוא זכר הוא בחי' יוד א' וחכמה דמ"ה ב' יודין וכו'. עד הז"א דמ"ה שהוא ד' יודין, מלבד מה שנתוסף עליו מכוח העליון דהיינו מלכות דס"ג שהוא נ' וע"כ כתר מ"ה הוא עצמו יוד, וכוח העליון הוא נ' שהוא בחשבון ס' וכן חכמה דמ"ה עצמו ב' יודין כמו חכמה דס"ג, וכוח עליון שהוא נ' וע"כ הוא ע ובינה דמ"ה עצמה ג' יודין ועם תוספות כוח עליון שהוא נ' הרי הם יחד פ'. וז"א דמ"ה הוא ד' יודין ועם כוח עליון שהוא נ' הרי הם יחד צ. וכן המלכות דמ"ה ה' יודין ועם נ' דעליון הרי ק.
      זו"ן דב"ן נפרדו ללבוש היכל: ועד"ז הנקבה הב' דוגמת נקבה הא', נמצא כוח מלכות דעליון מתערב אפי' בט"ס שלה עצמה, אשר הכתר שלה אינה כמו כתר דעליון שהוא בחי' י' א' וחכמה ב' יודין כנ"ל, אלא כל ספירה עצמיות שלה הוא בחי' ק' באופן שהכתר שלה הוא ק' ובתוספת עליון הרי הכתר דב"ן בחשבון ר' וכן החכמה שלה ב' קופים ועם כוח העליון שהוא ק' הרי ש' והבינה שלה ג' קופים ועם קוף דכח העליון הוא ת.
      ובזה תבין אשר ז"א ומלכות דב"ן נעלמו מבנין הב"ן ונעשו נפרדים בסוד לבוש והיכל, ובזה תבין סו"ה פרס רשת לרגלי, שהוא סוד כח"ב דפרצוף עור כמבואר.
      ונחזור לענין נסירה, אשר אברהם ושרה ה"ס עצמות ומוחא גלגלתא, וע"ב ומלכות דע"ב ה"ס י' כנ"ל, שה' דגלגלתא טמונה וגנוזה בה' דע"ב. כלומר בחי"ד גנוזה בבחי' ג'. ונודע שבחי"ג ה"ס סיתום דחסדים, וע"כ אין שם המשכה דחכמה וחיות כי הצמצום היה רק על בחי"ד ולא על בחי"ג. וז"ס ושרי עקרה, כי עיקר בית מטרין לא היה לה כי אין בית מטרין רק מנקודת הצמצום שה"ס ה' ולא י'. וז"ס אברם אינו מוליד, להיות בחי' עטרת יסוד שלו דהיינו ה' דהבראם בחלקה של יסוד דשרה.
      וזה סוד אב"א אחוריהם דבוקים. כלומר, מלכות דזכר ומלכות דנקבה דבוקים זב"ז, ואין לזכר אבר המוליד ואין לנוק' חלל פנוי לקבל, ובסוד פקד את שרה חצב הקב"ה את ה' דכוח העליון כותל דזכר מתוך פנימיות הי' ואז נשארה שרה בבחי' בור בצורת ה' דע"ב, אמנם בחלל מתוך נקיבה מתוכה את ה' דגלגלתא. וז"ס מקבת בור נוקרתם כי נוקרה ה' מתוך יוד, ואת ה' הנחצב הוא נק' צור, ונוספת על יסוד דאברהם כותל זכר, ואז יש כותל שלם לזה וכותל שלם לזה.

       כתיב הנסתרות לה' אלקינו וכו'. פירוש, בכל שתא אלפי שני אשר הבורא חקק אותם לזמן ועבודה בעד הבריות, ענינים כמו חבל ארוך שעב ומגושם מאוד בראשו, והוא הולך ומדוקדק דק אחר דק עד לסופו שעולה לרוחניות גמורה כמו ממעל לראשו. ובתחילתו נקרא חטא, דהיינו חסרון העומד לתיקון והוא סילוק כבודו וסילוק שכינתו, שבסוף חבל הזמן החסרון מתמלא והכבוד מתגלה בכל דיירי ארעא ואין מקום בסתר. וז"ש והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות. דהיינו שזהו נקודת ומטרת כל העשיה והעבדות, אשר הנסתרות יתגלו לנו כמו שהי' ממעל לחבל הזמן. ובכל שנה ושנה דור ודור מזדכך הגשמיות ומתדקדק החבל המגושם ע"פ גלגלים שונים מעשה ידי יוצר כל ותחבולותיו העצומים, אשר לפי ערך הזיכוך לאט לאט מתגלה הנסתרות. וזהו גמר הכתוב את כל דברי התורה הזאת. פירוש, שאלו העשיות שאנו ובנינו עושים הן המה עצם אותיות התורה הזאת, כמ"ש ז"ל שכל התורה שמותיו של הקב"ה דהיינו השגותיו והבן.
      וזהו שכל התעצמות שכל החיצוני וערכן הוא ג"כ משוער רק בגילוי נסתרות ודו"ק. מפני שכל מהות החיצוניות נמשך מפנימיות לכן דרכו כמוהו. וזהו כלל ופרט, כי אלף הז' נקרא כלל, דהיינו גילוי כל הנסתרות וגם גילוי כל העשיות שנתגלגלו בזא"ז ברגעי הזמן שבשתא אלפי שני. וכל רגע ורגע שבזמן נקרא פרט, ונבדלים זה מזה, ורגע זה אינו כזה, שלטעם הזה דהיינו מפני הרגש ההפכיות שבהם ניתן זמן לשניהם שיבואו מקודם בזא"ז, שאח"כ באלף הז' יבואו ממש בב"א.
      ובזה מובן שכל שנתפס בזמן הוא גשמיות וכל גשם הוא מורכב, דהיינו שנמצא ב' בחינות שאינם ראוים לבוא בבת אחת, לכן מבררם בזמנו שניתן לו בזה אחר זה, שלאחר הבירור והיגיעה יבואו ב' הבחינות בבת אחת שלא יפריעו ולא יעלימו זע"ז כלל, ואז נקרא מסולק מגשמיות ומסולק ג"כ מזמן ובא לגדר הנצחיות אלף ז'. וזה שרמז המשורר ז"ל ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, שגמר התיקון נקרא ירושלים הבנויה, דהיינו שאין הנגאלים בונין אותה אלא מתפלאים בהשגתם שכבר היא בנויה ומעולם לא הי' בה שום פגם, כי כל שינוי מקום ושינוי מעשה ושינוי השם שזהו בעצמו רגעי הזמן שבגלות, כל אלו ההפכים נתחברו יחדיו, והוא פשיטות גמור כמו הכלל שמתגלה בהתקבץ עליו כל חלקיו ופרטיו.
      וז"ס פרט וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט בלי שום חידוש כלל וכל אריכות הגלות לא הוסיף כלום כמ"ש לא תוסף ולא תגרע שכן טבע דבר אמת. אלא כל שאינו בזה זה בב"א אינו, וז"ס ולפני אחד מה אתה סופר וז"ע טף למה באים כדי ליתן שכר למביאהם, כי יש ב' אורות פרטים א' נקרא ט' דהיינו שלא נתפשט האור אפי' לצ וכשהמנצח מסתכל באותן ב' הפרטים אינו רואה בהם לא תיספות ולא מגרעת.

קפ) מהי נעל דבריאה.
המסך דז"א נועל את הבריאה, שהוא מסך דבחי"א, שהעובר על ידו הוא בחינת ו"ק בלי ראש, ונמצא נועל את אור הבריאה, שהוא בחינת ג"ר, שלא יעבור ממנו ולמטה כלום. וכן משמרו מן החיצונים. וע"כ נקרא בשם נעל. (אות ל"ט).

קפא) מהי נעל דיצירה.
הנעל דיצירה המשמר על אורותיו שלא יעברו ממנו ולמטה וכן מיניקת החיצונים. נעשה ממסך דמלכות בבחינת עביות דשורש, שהעובר ע"י אינו אלא בחינת נה"י חסר חג"ת, דהיינו נפש חסר רוח. עי' לעיל תשובה קס"א <מלכות נועלת את היצירה>. (שם).

עד) נער חסר ה':
בעת שמקבלת הציר ודלת ומנצפ"ך דז"א, שהם דינים (עי' תשובה כ"ח. - דלת וציר א') אז נקראת נער חסר ה'. (אות צ"ז)

עה) נער עם ה':
אחר שקבלה הדלת וציר ומנצפ"ך ב' מאמא, שלא ע"י ז"א. שהם גבורות ממותקות, נקראת הנוקבא, נערה עם ה' הרומזת לה' גבורות הממותקות. (שם)

הספי' והפרצופין דעולם העשיה נק' נעשים.

סט) נפילה:
כשהמדרגה יורדת לדרגא נמוכה ממנה, מכונה, בשם נפילה. כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו. (דף תק"ג אות כ"ו)

מז) נפש (ח"ב הסת"פ צ"ה):

אור שאינו בא אל פרצוף בבחינת השפעה מאור א"ס ב"ה, אלא הוא מקבל ממדרגה עליונה ממנו הסמוכה לו, נקרא בשם אור נפש או אור נקבה.

סט) נפש (ח"ג פ"ה אות ו'):
אור המלכות, מכונה בשם נפש.

הנפש יש בה אחיזה לקליפות בהיותה בלי רוח, בסו"ה גם בלי דעת בנפש לא טוב. (ע"ע מוחין ש"ה פ"ה). נפש וגוף ה"ס שותפין כמו התגין שעל האותיות. האותיות וגוף נמשכים מז"ת דאמא ונפש מג"ר דאמא. אותיות וחומר הגוף מטפת לובן דאבא, והתגין והנפש ה"ס טפת אודם מנצפ"ך מאמא.

      מלשון נף-אש. דהיינו תנופת אש המביא חימום וחיים לגופו של אדם, וה"ס כח התבועה והעבודה. ובזה תבין סוד דחז"ל על הכ' כי בו שבת וינפש, וי אבדה נפש. פי', כי השביתה ה"ס ביטול התנועה והעבודה אחר גמר הכל, ונמצא שנאבד הנפש חיה להיותה בלי שום צורך והבן.
      וז"ס בשמים במוצש"ק: אשר ע"כ צריכים לרוח חדש שיביא מאור הנשמה לתוך הנפש, בסו"ה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. (ע"ע בי"ע). וע"כ לאיזה גורם אנו צריכים, והגורם הם הבשמים שמביאין ריח לתוך האף מדברים שלתתא שהם סימנים ידועים, והמה משיבים הנפש וכח התנועה והעבודה, ונגלה משום זה המוצאי שבת.

עו) נפש המלכות:
אחר שהנוקבא משגת כל הגדלות שלה, דהיינו ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן שלה, אז נבחנת בנפש שלמה. וראויה להוליד. (אות י"א י"ד)

קפו) מהם נפש רוח דבי"ע דפרודא.
עי' לעיל בתשובה קפ"ה <נשמה דבי"ע היא אלהיות>.

קפב) מהם נפש רוח דחיצונית.
יש ב' בחינות נפש רוח בהע"ס, הא' הם נפש רוח המתלבשים בכלים פנימים עצמות וגידין. הב' הם נפש רוח המתלבשים בהכלים החיצונים דעור ובשר. והטעם כי אין בהפרצוף רק ג' כלים כח"ב, שהם נקראים מוחא עצמות גידין, שבהם מתלבשים נר"ן, אבל לחיה יחידה אין כלים אלא שהם מתלבשים תוך אור הנשמה שבכלי דמוחא, ואע"פ שיש עוד ב' כלים בשר ועור, אין האורות דרוח נפש יכולים לירד מעצמות וגידין אליהם להתלבש שם, כדי ליתן מקום לאורות דחיה יחידה להתלבש בהכלים דמוחא ועצמות, משום שאלו הכלים דבשר ועור אינם כלים גמורים פנימים אלא רק בחינת כלים חיצונים שאינם ראוים להלביש נפש רוח פנימים, וע"כ מוכרחים החיה יחידה להתלבש תוך אור הנשמה. ועכ"ז מקבלים הכלים דעור ובשר בחינת הארת נפש רוח מהנפש רוח שבהכלים הפנימים, והם נקראים נפש רוח דחיצוניות (א' תתקפ"ו ד"ה ומכאן).

סו) נצוצות שנדעכו:
ניצוצין פירושם, חלקי או"ח. כי האורות שירדו מאו"א מלמעלה למטה להתלבש בהמלכים, היו כל אחד ואחד מלובשים באו"ח, וכשנשברו הכלים, ירדו ג"כ בחינות האו"ח האלו עמהם. וכיון שפסק הזווג מהם נבחנים שנדעכו, כלומר שנתכבו ואין בהם עוד מהארת הזווג. (דף תצ"א אות ט')

     כי נהדי הוצא לקי כרבא. והפגם של הוד נתערב ועלה גם בנצח, ואע"פ שהנצח נמשך מסוד מי דקיימא לשאלה וההוד נמשך מבחי"ד, ועכ"ז ניתן רשות ולא הוכר שום הבחן וחילוק בין זה לזה ונדמו כמדרגה אחת.
     אכן בהפנים נו"ה ב' מדרגות נבדלות המה, כי זה כל התיקון של נו"ה, אשר בסוד אור הפנים הובררו זה מזה ואיתבריר לעיינין אשר בהנצח אין שום פגם מעולם, אשר בכח הזה הדר הנצח ותיקן עמו יחד גם ההוד. (ע"ע צבאות).

קז) נצח ישראל:
עי' תשובה ע' <ירך יעקב>.

       כשנתאמץ להבין את המציאות בכלל כל הכללות מתחלק אלינו בשתים שהוא אפסיות וישות: ואע"פ שהרבה אומרים שאין ריקות נמצא כלל, אכן איני נוגע בענין המציאות כמות שהיא, כי זהו בכלל למעלה מהשגתינו, כי אין אנו מבינים מציאות של משהו יותר מהמובא אל תפיסתינו, אשר ע"כ כדי שלא להכשל בהבנה צריכים אנו לשפוט רק מה שמושג לנו ממנה. ולפי זה כשנתבונן בתוך עצמינו סוף סוף אנו מרגישים באפסיות ולכל הפחות בנו עצמינו, שהאדם מרגיש שלאחר מיתתו הוא אצלו הכל באפסיות וריקות, רצוני לומר כלפי עצמו בלבדו. אכן באמת אפי' בחיים חיותו מרגיש ג"כ אותה התמונה, שכל שהוא לבר מגופו עצמו הריהו כאפס ואין אצלו כלא היה ולא יהיה.
       אמנם לפי השכלה המופשטה מובן באמת לנו ההיפך, אשר כל שמחוצה לנו הוא הישות והנצחיות אך אנו בלבדנו הוא האפסיות, שהרי אנו יודעים בעצמנו בלי שום ספק דק שסופנו להיות אפס.

ב' הפכים: הרגשה והבנה:
      ולפי האמור הרי הם ב' הפכים, כי לפי ההרגש שלנו נמצא כל הישות צרור וחתום רק עמנו ובנו וכל שבסביבתינו מורגש לנו כאפסיות כלפינו, וע"פ הבנתינו הוא להיפך כי אנחנו נמצאים במובן האפס המוחלט וכל סביבתינו הם חיים וקיימים לנצחים.

צט) מהו נציצו.
עי' לעיל בתשובה צ"ה <נהירו>.

      יש בחי' שנק' חלון ויש בחי' שנק' נקב או נקב קטן, ושתיהם שמות של יסוד המה שדרך בו עוברים כל האורות מפרצוף העלין אל התחתון.
      וכשנמשך מהיסוד דעליון הארת ג"ר אל התחתון אז מכונה בשם חלון, בסו"ה משגיח מן החלובות, המאיר אל הבית בהרחבה. ואם אינו נמשך אלא בחי' ו"ק, אז נק' היסוד, בשם נקב. ואם לא נמשך אלא בחי' נה"י, אז נק' בשם נקב קטן וצר. (עי' לקמן ד"ה נקב)

      מקרה נקב לא יתכן זולת בכלי שהיה שלם. ומזה תשפוט שבחי"ד אינה נוקבא אלא חלל פנוי, דע"כ מסיימת וחותכת לכל הארה, (ע"ע חיתוך). אמנם בחי"ד שברו"ת אינם בנות חיתוך כי מחוברים עם או"י והעב הוא יותר חשוב, וע"כ בחי"ד המתוקנת במסך דזווג עם או"י נבחנת לכלי שלם בלי שום נקב כלל, אמנם בתוך שהטבור נפגע מהכאת או"פ אור החכמה והתחיל להזדכך (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) ונשפכו ונסתלקו כל אורותיו, אז נעשה נקב באותו הכלי המתוקן שע"י זווג חדש בפה דראש מתתקן הנקב ושוב נעשה לכלי קבלה הנק' ע"ב. ותוך דע"ב חזר והתנקב ונשפכו אורותיו. ואח"כ בפה דראש ע"ב חזר ונתקן הנקב במסך דבחי"ד ויצא כלי שלם דס"ג, ואח"כ נה"י דס"ג שנתחברו עם (הז"א) נה"י הפנימים חזרו והתנקבו בב' נקבים אחת בסוף בנה"י דס"ג ואחת בתוך בחג"ת דס"ג שלמעלה מטבור, וע"כ עלה נוק' תתאה לעילאה למעלה מטבור ועמה נה"י דגלגלתא הזכר שנוקב אותה, ונתקנה הנקב מחדש בתוך ובסוף דס"ג, ותיקון התוך ה"ס או"א ותיקון הסוף ה"ס ישסו"ת. ותיקונם הי' ג"כ במסך דבחי"ב ופרסא.
      וכלי השלם הזה דלמעלה מטבור שנקב שלו נסתם במסך דבחי"ב המכונה ישסו"ת דא"ק, שוב נתפשט הימנו בחי' גוף למטה מטבור, שמתחילתו הי' ג"כ כלי שלם כי שלם במשך משלם. אמנם אח"כ נזדקק אליו (יסוד) ז"א ומ"ה הפנימי וחזר ונקבה.
      ויש אמנם להשכיל כאן, כי מתחילת הזדככותו אדרבה עשה אותה כלי ובית קבול להאורות דג"ר שהמשיך בביאתו בכתר וג"ר שלה. אמנם אח"ז היה מוכרח להוציא היסוד בסו"ה וינס ויצא החוצה, ואז נתנקבה.
      והבן שמדת הנקב אינה גדולה יותר מאותו השיעור של האורות שהטיבה שם כי לא נתבטלו, אלא אורות דאחורים שנמשכו בסגולת יסוד דא"ק. משא"כ אורות דפנים שנמשכו מישסו"ת דא"ק המה נשארו בהג"ר ולא נתנקבו כלל, וע"כ גדלו של הנקב כגודלו של אור היסוד.
      ואח"כ נתקנה לו ראש ג' מהתפשטות ג"ר לו"ק, והיתה ג"כ כלי שלם ונזדקק אליה היסוד וניקבתה, (ע"ע ג' נשים. ע"ע נקב) (וע"ע נקבים).

הוא תיקון מיוחד להוצאת הפסולת שאינו ראוי לאותו פרצוף.

ע) נקב צר (ח"ג פ"א אות ד'):
המסך המעכב את האור העליון מלהתפשט, נבחן כמחיצה סתומה על האור, וכשהמסך נפתח ע"י זווג דהכאה, והאור העליון עובר בו ומתפשט למטה, נבחן שנעשה נקב וחור במחיצה הסתומה, שהאור העליון עובר בו. ובהתפשטות רחבה נבחן כחלון. ובהתפשטות קטנה, נבחן לנקב צר.

עז) נקבה:
מלכות דאצילות נקראת בשם נקבה, להיותה מקבלת אורותיה מז"א דרך נקב החזה. עי' תשובה י"ח. כי האורות העוברים דרך מסך ונקב, המה נחלשים ומתמעטים. עי' אות ג' ויש טעם ב'. שהיא ר"ת של ד' זמנים שבה, שהם: נערה, קטנה, בוגרת, ה' תתאה. (תשנ"ט אות ל"ט ודף תשס"א אות מ"ד).

      כתב בינה: הם אותיות סגול שבא בצורת תגין, אלא לפי שבינה נקבה גברה הגבורה וקדמה נקודה דשבא לסגול.
      והנקבה להפך ממש כי באה ממטה למעלה והוא אש"ם וה"י (ש"ה פ"ז ע"ח).

      (בע"ח של"ט פי"ג) וז"ל כל בחי' שיהיה בכל מקום שיהיה הנה כאשר אור עליון מתפשט אם הוא מקום שאינו עובר דרך מחיצה נקרא זכר, שכן ז"א מקבל אורותיו היוצאים מגולים מתוך יסוד דאמא אשר בחזה דז"א, והם עדיין ממש כמו שיצאו ממח האב ולכן אפילו הגבורות שבו זכרים הם, אבל כאשר האור עובר דרך מחיצה שנוקבת האור ויוצא דרך מחיצה דמיון אור היוצא להנוק' דרך נקבי מחיצות גופא דז"א, נקרא נקבות כי הוא יוצא דרך נקבים וגם נחלש כחו כנקבה בעוברו דרך נקב בלי ספק, וזהו עיקר הפירוש בענין זה כי חלישת כח הוא להיותו יוצא דרך נקב, ובודאי אין חלישת כח רק בסבת עוברו דרך מסך הנקבים. וזהו נקבה נקב ה' שהוא מלכות הנק' נקבה ונק' ה' כנודע.
      וע"כ נקבה תסובב גבר: שו ר ש הדבר הוא מקודם דצמצום ב', אשר אז היה הנה"י דס"ג נמשך עד סוף רגלין דא"ק, דהיינו גם במקומו של זו"נ הפנימים דא"ק. ולפיכך היה הז"א הפנימי דא"ק שנוק' שלו היה הבחי"ד, היה שואב הארה תמה ושלימה דנה"י דס"ג והיה בא בכל עת אל הקודש, ונמצא אשר ז"א השורשי עזב נוק' אמיתי שלו שה"ס בחי"ד ונזדווג בבחי"ב שה"ס בינה עילאה, ונשלם מאוד בהארתה כמובן. וע"כ גם אח"כ כשעלו ב' אורות הללו למעלה מטבור בסוד צמצום ב', אז הז"א שעלה שם מכונה בשם ישראל סבא: ישראל נק' משום שז"א נק' ישראל, וסבא נק' ע"ש מעלתו השלימה שהיה לו מטרם צמצום ב' כנ"ל. ונה"י דס"ג שעלו עמו נק' בשם תבונה, שנוטריקון שלו הוא בן ובת כמ"ש בזהר, דהיינו על בחי' הבת ובחי"ד דא"ק שנתעיבה עמה, וע"כ לא נק' עוד בשם בינה. ובאופן זה נמצא גם עתה שנתקן שם בסוד העליה בלתי ירידה, שה"ס שעלה שוב לא ירד, (ע"ע נה"י דס"ג שעלה שוב לא ירד). דהיינו בסוד אגלאי מלתא למפרע, נמצא אשר נה"י דס"ג שהוא נקבה, הריהי תסובב ומגינה על הגבר שהוא ז"א דא"ק שיש לו קומה וג"ר והבן. (ע"ע למפרע).

רוח הוא נקודות וגם הם נקבות כי הם או"ח והטעמים הם בשמה זכר.

כא) נקבי האזן:
עי' תשובה כ' (נקבי העינים). כי מעת שנתחברו ב' ההין בסוד שיתוף מדת הרחמים בדין, וה"ת עלתה לעינים, הנה משם ואילך נעשה בחינת נוקבא בכל הספירות עד החכמה, שז"ס הנקבים שנעשו בחוטם ובאזן ובעינים. אמנם מטרם שנתחברו לא היה בחינת נוקבא אלא בפה לבד.

      (עי' שי ל"ה פ"ב) וז"ל: ודע כי אורות אלו הנמשכים מז"א לנוק' אינם יוצאים ממש ומאירים ועוברים דרך דופני המחיצות דז"א כולם אל הנוק' דא"כ ברגע אחת היה נותנין בה כל המוחין וכו', אך עולים תחילה ממטה למעלה מהיסוד על החזה ששם הוא הנקב שעשה בוצד"ק בחזה דז"א לעבור משם (מחזה) אל האחור דז"א ומשם יוצאים האורות, דהיינו שחוזר ויורד אל הנוק' מלמעלה למטה מכתר שלה (שהוא נגד אחורי החזה) עד סיומא דגופה, והאורות נעשים צלם אחד אל הנוק' (דוגמא דצלם לדכורא). ומשם נכנס מעט מעט כל בחי' ובחי' בכל שנה עד תשלום י"ב שנה.
      וכיון שאחר שעלו הגבורות מהיסוד להחזה ומהחזה לאחור דז"א, ואחר שעלה שם חוזרים לכפף ולירד מלמעלה למטה אל הנוק' מכתר עד סיום גופה כנ"ל, ולפיכך נק' אש נכפפת וז"ל אש נכפפת שהזיקה.

העור כולו נחשב לבחי' מסך מסיים על הפרצוף מפנימיות לחוץ בסוד ה"פ: מוחא, עצמות, גידין, בשר, עור. וע"כ נוהג בכללו בחי' הכאה, וע"כ ממשיך הבל מפנימיות לחוץ דרך נקביו וע"כ העור עשוי ככברה מעשה רשת.

אור ישו שהוא נוקב ועובר דרך העור (פרסא) מטבור ומלמטה, ומאיר בהנקודים דרך נקבי העור ודרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור.

כ) נקבי העינים:
בחיה"א שבראש מכונה נקבי העינים כי החכמה דראש מכונה עינים, ומכח עלית ה"ת שם, נעשה גם בחכמה בחינת נוקבא, ונקראת נקבי העינים. (שצ"ט אות ז').

     באותם המקומות שבפרצוף שנמצא שם בחי' מסך לזווג דהכאה שנעשה שם המסך למעיין נובע או"ח ממטה למעלה, אז מתפשט האו"ח הזה תמיד גם משם ולמטה, וגם משם בוקע בדופני הגוף וממשיך האור מפנימיות לחוץ כמו נקבי אח"פ וטבור ויסוד ואחור.
      וזה הכלל, כל מקום שנמצא נקבים בפרצוף נחשב לפנים וכל מקום שאין שם נקבים נחשב לאחוריים, ומטרם שמתחיל בחי' נקבים דהיינו למעלה מעינים ואזנים אין עוד שם בחי' פנים ואחור בפרצוף. (ש"ה פ"א ע"ח). (ע"ע נקב).

סו) נקוד האותיות:
המילוי דשמות מורה על שיעור קומה של המדרגה. והניקוד, מורה על מקורה של כל מדרגה פרטיות שבשם, אם הוא מהתכללות העליונים בתוכה, או מן התחתונים, או מבחינתה עצמה. (אלף שי"ג אות מ"א. ובע"ח שי"ח סוף פ"א).

סז) נקוד כתנועת האותיות:
הכלים מכונים אותיות, וניקוד כתנועת האותיות, פירושו, שבחינת האורות המנענעת את הכלים הם רק בחינת הארת הכלים בלבד, כלומר, שאין בהם הארת חכמה, אלא מבחי' בינה ולמטה, הנקרא הארת כלים כנודע. והם ניקוד הוי"ה בחולם צירי קמץ צירי: חולם מורה: על האורות דיחידה חיה שבשם, שהם אינם מתלבשים בכלים אלא ממעל להם, כדוגמת החולם, העומד ממעל לאותיות. וצירי מורה: על חסדים מכוסים, כי ב' הנקודות שבצירי מורים על חו"ב, בעת שבינה באחורים על החכמה, וע"כ אין בהם נקודה ג' תחתיהם שהיא הדעת המזווג לחו"ב אלו. ונמצא ה' דהוי"ה המנוקדת בצירי, שמורה על בחינת חסדים מכוסים ונעלמים מבחי' הארת חכמה. והקמץ שתחת הואו דהוי"ה, מורה: על ז"א שהוא מקומץ מהארת חכמה. וה"ת עם צירי מורה: ג"כ על חסדים מכוסים כמו ה"ר. (אלף שי"ג אות מ"ב. ובאו"פ ד"ה מנוקד).

עא) נקודה (ח"ג פ"ז אות ב'):
היא בחינת המלכות והמסך שבה, בשעה שאין בה זווג ואינה מעלה או"ח, מכונה בשם "נקודה", כלומר, כמו נקודה שחורה, שאין בה שום לבנונית, ועד"ז אין בה אז שום אור, מחמת הצמצום הרוכב עליה. גם נקראת "נקודה", על שם הצמצום שהיה בנקודה האמצעית.