גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



עיין באגרון המונחים באמצעות מפתח זה

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס
ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | הכל

עמוד:  1  2  3  (הלאה)
הכל

ם

:

מא) ם' דצלם:
עי' לעיל בתשובה ל"ז (ירידה ב') ול"ט (ל' דצלם). (אלף ע"א אות קכ"ז).

:

נו) ם' דצלם:
עי' תשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה>.

מ

:

מב) מ' יום ליצירת הולד:
בגמר המ' יום נכנסו בהעובר ל"ז ניצוצין דמילוי ס"ג, שהם בחי' בינה שהיא אמא המציירת אל הולד. (אות כ"א).

ם

:

נא) ם' סתומה:
האורות דאו"א שמחזה ולמטה נקרא בשם ם ' סתומה. וכן כל ישסו"ת נקרא ם ' סתומה בזמן הקטנות. עי' תשובה נ' (לעתיד לבא). (תתפ"א אות ל"א).

:

נה) ם' סתומה דלםרבה:
ם'
סתומה של פסוק לםרבה המשרה רומזת על בחינת ג"ר דמוחין שנתקנו בם' דצל"ם, בסוד עזקא, שהוא התיקון של ג"ר דבינה, להיותו תמיד בבחינת חסדים מכוסים. כנ"ל בתשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה>. (אלף שכ"ז אות ס"ח).

מ

:

נב) מ"ב זווגים:
להיות ז"א כולו מבחינת למטה מטבור בסוד ג' טפין דסגול, שהם נה"י דא"א, ואינו ראוי לקבל טפת חסד דע"ב, שאינה מושפעת כלל למטה מטבור. וע"כ צריך ז"א להכלל בסוד מ"ב זווגים, שפירושם, מבחינת הפרצופים שלמעלה מטבור, שמקבלים שלימותם מג' הפרצופים הראשונים דא"ק, שה"ס: פשוט, ומילוי, ומילוי דמילוי, הנשלמים בו לגמרי עד הטבור שלו, כנודע. ולפיכך העלה א"א את נה"י שלו לחג"ת, שבזה הוא מעלה את הג' טפין דזו"ן לתחת החזה שלו, ששם עומדים בחינת נה"י דאו"א עד הטבור, שתנה"י דאו"א אלו, ה"ס ב' אהי"ה במילוי ההין, שאינם בגימטריא מ"ב, כי מבחינות האורות התלוים רק בקו האמצעי, הנה כבר עומדים למטה מנקודת הסיום דפרצופי מ"ב, כי בחינת החזה היא נקודת סיום שלהם מבחינת קו אמצעי, (עי' תשובה י"א - ב' נקודות הסיום שבפרצוף). אמנם מצד הכלים עדיין הם נחשבים לפרצופי מ"ב, כי בחינת הכלים שהם הקצוות, הם נמשכים עד הטבור. ואחר שנכללו זו"ן בב' אהיה האלו דההין, הנה עולים ב' אהי"ה אלו, עד לג"ר דאו"א, ששם ב' אהי"ה דיודין, שהם בחי' מ"ב ממש, ואז נעשה הזווג דנשיקין דא"א מבחינת חיך וגרון, וב' אהי"ה דההין שעלו שם בסוד מ"ן, נעשו שם בסוד מ"ב, ומקבלים טפת חסד דע"ב שה"ס מו"ס. וכל ג' הטפות הנ"ל, יורדות משם ליסוד דא"א, ונזדווגים שם פעם ב' ע"י יסוד ועטרה דא"א, ונכללו זו"ן שם בסוד הזווג דמ"ב דב' אהי"ה, כי ב' אהי"ה פשוטים עולים בגימטריא מ"ב. כי הפשוט בלי מילוי מורה על אור הנפש בכלי דכתר שהיא הארת כלים. ומכאן קונה ז"א, בחינת חג"ת שלו שלמעלה מטבור. ונעשה ראוי לקבלת האורות. כי מקודם לכן, שלא היה בו אלא נה"י לא היה ראוי כלל לקבלת אורות, כי נה"י המה רק בחינת ע"ס דסיום לבד, כנודע. וזהו שנעשה ע"י התכללות במ"ב זווגים, כמבואר. (תתקכ"ט אות ק"י).

:

      הויה דמ"ה ה"ס ישסו"ת. כלומר, שישסו"ת הוא השורש של מ"ה דהיינו ישסו"ת שנתגלה בנקודים המכונה ראש הג' או התפשטות כח"ב לחג"ת, שמכח זה קנו החג"ת בחי' ג"ר ותיקון קוים. ותדע שג"ר המחודשים האלו במקום חג"ת נק' מ"ה או הויה דאלפין או תגין או רוח, ועיקר ההבחן מהויות דע"ב דס"ג אל הויה דמ"ה במילוי אלפין הוא, כי גדרם של ע"ב ס"ג הוא בבחי' ראש דוקא, וגדר של הויה דמ"ה הוא ג"ר דבחי' גופא בדיוק, וע"כ הז"א בגדלות שחג"ת נעשו לחב"ד נק' מ"ה.
      והויה זו ממולאת באלפין להורות על החסד הא' הראשון לו"ק, כנודע שכ"ב אותיות ה"ס גוף ולא ראש, והאלף הוא כינוי לחסד הא' דו"ק. (ע"ע אלף). אמנם מתוך שמקורו של חסד הזה הוא בכתר שהוא קודם לחכמה ובינה, ע"כ הוא חשוב יותר מחכמה, וע"כ כשנתפשט מהכתר אל החכמה מתהפך ונעשה לאור החכמה ממש וע"כ יש לו ב' צורות ביחד, שמצד מקורו בהכתר אינו אלא אור דו"ק דהיינו חסד אשר ראוי לבא ולהתפשט בחג"ת דהיינו בז"א שה"ס חג"ת, ומצד התפשטותו בחכמה שנתהפך שם לאור החכמה הריהו מתעלה לבחי' מוחין וג"ר.
      ובזה תבין אשר כלהו מוחין דז"א אינם אלא מחסד הנ"ל, וע"כ מוגדר הז"א בשם מ"ה, וז"ס ששם מ"ה רמוז בחכמה ע"ד כ"ח מ"ה, להיותו רק כח כנ"ל.

:

עח) מהו מ"ה דב"ן.
עי' לעיל תשובה ט"ו <ב"ן דב"ן>. (אות קנ"ב וקנ"ג).

:

עז) מהו מ"ה דמ"ה.
עי' לעיל תשובה י"ד <ב"ן דמ"ה> וט"ז <ב"ן הכולל>. (אות קנ"ב וקנ"ג).

:

      פירושו כמו"ש בזוהר מ"ה פשפשת ומה ידעת. ודומה לדח"זל הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ובזה מעלה דמשה גדלה על האבות בסו"ה וארא וכו' ושמי הויה לא נודעתי להם, כי לאחר ככלות הכל נאמר זה אשר הלא ידוע נהפך לידוע, ומה שלא ידעו מ"ה הוא ידעו מ"ה הוא. והמתמיה מה פשפשת זהו עצמו המ"ה הבא בידיעה ולא יותר אפי' משהו.
      אלפיו דחו"ב: ולפיכך המילוי שלו באלפין, בסו"ה ואאלפך חכמה ואאלפך בינה. דהיינו בסוד קריבתו כמ"ש וירא ה' כי סר לראות וכו', ובסוד מ"ש חז"ל בשכר ויסתר משה פניו מסוד שמיעתו מ"ה פשפשת, הנה בזה עצמו זכה לתמונת ה' יביט, והבן וד"ל. (ע"ע ו"ק).

:

      מקומו בישסו"ת דא"ק, כי נה"י דס"ג שירדו לנה"י הפנימים דא"ק דשם בחי"ד ונתחבר זו בזו בסוד מ"ן, שבכח זה יכלה בחי"ד לעלות למ"ן לנקבי עינים דראש ס"ג דא"ק, הנה הזווג דהכאה הנעשה על מסך הזה נחשב כמו מסך דבחי"א, משום שאין שם רק ב' כלים כתר וחכמה הנק' גו"ע, שעלה האו"ח והאו"י מכתר לחכמה ומחכמה לכתר שקומת הע"ס האלו כקומת ז"א. (עי' פמ"ס ענף ג'). ונודע שקומת ז"א אינו צריך לב' הסתכלויות לראש ולתוך, אלא הסתכלות ראשון גומר בו תיכף המסך והכלים. (ע"ע רוח). וא"כ נחשב הסת"א שלו כמו הסת"ב ותוך, שמטעם זה נק' קומתו של ז"א בשם חג"ת או תוך, ונמצאים הע"ס היורדים ממסך שלו ולמטה שהמה או"ח בלי או"י שנק' נפש, שהמלכות שלו חושך לגמרי וע"כ חותכת הפרצוף, ואין שם רק ב' מדרגות תוך וסוף המכונים חג"ת נה"י.
      ונתבאך לך שהראש דס"ג נחסר מכל גופו הקודם ונשאר בראש לבדו בלי גוף, משום שהראש נבקע על ב' חצאים לגו"ע ואח"פ, ובגו"ע יצא התוך שלו דהיינו חג"ת או בחי' אור הרוח שנק' מ"ה, ובאח"פ יצא הסוף שלו אור הנקבה שנק' אור הנפש או נה"י, שהמלכות מחתכת לגמרי הפרצוף, וא"כ אין שם בחי' גוף הקודם לגמרי.
      אמנם אין העדר ברוחני אלא כל שינוי הוא תוספות, וע"כ אין ענין ראש בלי גוף נחשב על הס"ג דא"ק, אלא נבחן שיוצאת כאן הארה חדשה והתפשטות ב' שנק' ישסו"ת שה"ס מ"ה השורשי, שאין בראש הזה רק רוח לבד וחסר כח"ב. (ע"ע מ"ה).
      אמנם כאן עדיין לא נתגלה הויה דמ"ה, כי הוא ראש בלי גוף וחסר אור כח"ב וראש דאורות. אמנם הוא השורש להשפיע כל הראשים להויות דמ"ה העתידים, שה"ס רישא דמלכא בחו"ג אתתקן, אשר ע"י זווג נהפך התוך הנ"ל להיות ראש, והסוף הנ"ל לתוך, שע"כ יוצאים נה"י חדשים, כי אז שיש לו רת"ס נק' הויה דמ"ה במילוי אלפין, ולא מקודם לכן שאין לו אלא תוס' בכלים דראש.
      וענין התהפכות התוך לראש ה"ס העינים הנפקחים בסוד פקח עיניך וראה שוממותינו, שהיות הגלגלתא למעלה מאח"פ והחו"ג מתקבצים בשפע גדול ע"י זווג בעינים אז מתהפכים החו"ג בכלים דאח"פ, להיות שם אור דחכמה שה"ס או"י, ומתוך שהאו"י שה"ס אור הזכר וחג"ת נמשכים לאח"פ שהם גופא דחו"ב, ממילא יוצא מהפה ולמטה נה"י חדשים ונעשה פרצוף שלם רת"ס שנק' הויה דאלפין. וזה נתגלה בן באצילות בסוד מ"ה היוצא מהמצח, ותדע כי סוד האור הנ"ל נק' ג"כ בן.
      והיינו בשעה שיוצא דרך עינים, ונמצא (יסוד) אור חו"ג דכתר למעלה מכלי דחכמה, ואז מתהפכים החו"ג לחכמה ממש ע"ד שהיו בנקודים בסוד או"א עילאין, שזווג הזה דומה לזווג דאו"א דכתר דא"ק הפנימי, ואור הזה נק' ב"ן שאין העולם כדאי להשתמש בו.
      ובאצילות נתעלה המסך דמ"ן בגלגלתא עצמו, כלומר שנתפשט הגלגלתא שממעל לעינים לפרצוף שלם רת"ס, והעינים ירדו למקבלים מאח"פ דגלגלתא שה"ס אור הבינה ולא חכמה, כלומר שהחכמה דגלגלתא מתלבשת בבינה דגלגלתא באח"פ ומשם נמשכים כל הג"ר, והעינים נשארים בחו"ג ואזנים נעשו לחו"ב והבן.

:

ל) מ"ה החדש:
שם מ"ה הוא הוי"ה במילוי אלפין כזה: יוד הא ואו הא. וכל הקומות שיצאו באצילות הן בחינות הוי"ה דמ"ה. ומכונה מ"ה החדש, כלפי אורות ניצוצין וכלים דנקודים המתחברים עמו, שהם נבחנים לישנים ממנו, כי הם כבר שמשו בפרצוף הקודם דנקודים (תקצ"ט אות א')

:
(ע"ע מ"ה) ונתבאר שם שכל מעלת החסדים האלו הוא משום מציאותם בכתר בבחי' פנים דכתר המכונה מצח, דע"כ כחו יפה להתהפך לאור החכמה עש"ה. וע"כ מוגדרת הויה דאלפין הזאת בשם מ"ה היוצא מהמצח.
:

עז) מהו מ"ה הכולל.
עי' לעיל תשובה י"ד <ב"ן דמ"ה> וט"ו <ב"ן דב"ן>. (אות קנח).

:

מד) מ"ו ניצוצין:
הוא הגימטריא של המילוי דהוי"ה דע"ב. והוא בחינת העביות הראויה לצאת עליה קומת חכמה. (אלף י"ט אות כ"א).

:

צח) מ"י:
בינה נקראת מ"י. בסו"ה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כמ"ש בזוהר בראשית בתחלתו. (א' קל"א אות י"א).

:

סח) מ"ם סתומה:
עי' תשובה ס"ז (מחיצות).

:

נט) מ"ן:
ע' תשובה ל"ה (העלאת מ"ן) (דף תקי"ג אות ל"ט)

:

סט) מ"ן:
מ"ן, פירושם, גלגלתא ועינים של התחתון, שהיו דבוקים במדרגה אחת עם אח"פ דעליון הנפולים, וע"כ בשעת גדלותו של העליון, שכבר השיב לעצמו את אח"פ שלו הנפולים, ונעשו לנה"י חדישים שלו, הנה בהכרח שנמצא בהם גם גו"ע דתחתון, והם הנבחנים שם בבחינות מ"ן. באופן שכל פרצוף שכבר השיג בחינת הגדלות שלו, יש לו גו"ע דתחתון שלו דבוקים בנה"י שלו, ומשמשים אליו למ"ן.
אמנם דבר זה צריך להבנה רבה, כי ענין המ"ן הללו אינן אלא בחינות מסך ועביות, שנתבארו היטב בהחלקים הקודמים בפרצופי א"ק, ואין ביניהם שום שינוי של משהו; לבד משינוי מקום, כי שם נתקן המסך והעביות בכלי המלכות, וכאן נתקן בכלי היסוד דכל פרצוף, (עי' תשובה כ ') ועוד שינוי מעשה, שהמלכות קבלה למדת היסוד, כלומר, שנתוסף בה גבורה ועביות של בחינת יסוד דע"ב, כנ"ל בתשובה כ"ח. בסוד שאול הנחבא אל הכלים. ומלבר זה כל שאר הענינים המה דומים זל"ז לגמרי, דהיינו הזווג דהכאה ומדידת הקומות וכו', שיצאו שם על המסך שבכלי מלכות, כן יוצאות כאן על המ"ן. גם ענין התכללות המסך ורשימות דתחתון בהראש דעליון הנוהג שם בלידת כל פרצוף, כן הדבר כאן, אלא שכאן נבחן התכללות זו, בשם עיבור במעי אמו. והוא בחינת כח העיכוב, שנתחדש כאן ע"י הגבורה של היסוד, המכונה ב' ווין או דלת. (כנ"ל בתשובה כ"ח. - דלת וציר א')
ויש ע"כ להבחין בכל זווג, שיש בהנוקבא, ב' מיני מ"ן: א' של עצמה, דהיינו אותה הבחינה של מ"ן שלה עצמה, בעת שהיתה נכללת בהעליון שלה בסוד מ"ן, וכן אחר ביאתה למקומה, ששמשה למ"ן בשביל הזכר שבה, כי בכל פרצוף יש דכר ונוקבא, שהם נקראים מ"ה וב"ן, שפירושם, בחינת המסך ועביות הנקראים ב"ן ונוקבא, וקומת האור שיוצאת על המסך הזה, שנקראת מ"ה או זכר. ואין לך פרצוף שלא יהיה בו מ"ה וב"ן, כי אין אור בלי כלי, דהיינו בחינות המסך והעביות שהאור מכה עליו, וע"י אוה"ח יוצאים כלים, כמ"ש בפרצופי א"ק, אלא שיש כאן הוספה על הנוקבא שבגוף דכל פרצוף, אשר גם הכלים הישנים של פרצוף הנקודים, המוצאים מבי"ע, גם המה מתחברים עם הנוקבא שבגוף. ולכן כל אלו בחינות המ"ן שהנוקבא שבגוף שמשה עמהן לצורך גוף הפרצוף, הנה כל המדרגות של המ"ן נשארו בה, מבחינת אין העדר ברוחני, ובשעה שהמ"ן של התחתון נכללים בה, ורוצה לתקן אותם, אז היא מזדווגת עם הזכר שבגופה, על בחינות מ"ן מאחת מן המדרגות הללו שהיה לה בזמן קטנותה, דהיינו מהבחינה שכנגדה כלפי המ"ן דתחתון המתכללים עמה באותו הזווג, ועמה היא מתקנת המ"ן דתחתון. הרי שיש כאן ב' מיני מ"ן: א', של עצמה, שנחקקו בעצם בנינה מקטנותה כנ"ל. וב' הם המ"ן דתחתון הדבוקים באח"פ שלה. וכדי להבחין ביניהם נקראים המ"ן של עצמה בשם מנצפ"ך, שהמה מבנין כ"ז אותיות דגופה עצמה, אשר מנצפ"ך הן בחינות נה"י דסיומא של כ"ב האותיות שבראש תוך שלה. ובחינת המ"ן של התחתון המתכללים בתוך אותן מנצפ"ך, נבחנים בשם מ"ן סתם.
עוד יש להבחין שיש ב' מיני מ"ן בהנוקבא שבגוף עצמה: א', מ"ן מזמן הקטנות שלה, שהמה בחינות גבורות ודינים, להיותם בבחינת העינים הגורמים חסרון נה"י בהכלים, וג"ר באורות. ויש מ"ן מזמן הגדלות שלה, שכבר ירד כח הדין והצמצום מעינים ובאו למקומם לפה, ואלו הם גבורות ממותקות ביותר, המכונות יין המשמח, והן חשובות עוד יותר מבחינת המ"ה שבגוף, בסו"ה אשת חיל עטרת בעלה.
וכל המתבאר בנוקבא שבגוף, נוהג ג"כ בנוקבא הנפרדת שוה בשוה, כי הנוקבא הנפרדת חוזרת ומקבלת כל אותן מדרגות המ"ן מהנוקבא שבגוף. כנ"ל בתשובה מ'. אלא הזווגים של הזכר ונוקבא שבגוף נקראים זווגים מיניה וביה. והזכר והנוקבא הנפרדת יש בהם זווג ממש. כי המה ב' פרצופים גמורים, שלכל אחד יש נוקבא שבגוף. כי המ"ה וב"ן שבזכר, המה דו"נ שבזכר. ומ"ה וב"ן של הנקבה המה דו"נ של הנקבה. וזה הכרחי הוא, כי אין פרצוף בלי מ"ה וב"ן. (כנ"ל דף תשל"א אות א' ודף תתי"א אות ק"ט).

:

עד הנקודים הי' בחי' המ"ן לזווג דהכאה במסך דצמצום א'. (ע"ע מ"ן ומ"ד ע"ע עליה וירידה)

:

מ"ה וב"ן הפנימים הם מ"ן שלהם אל הטעמים עצמם דס"ג שאינם מלובשים במ"ה וב"ן הפנימיים, והם בערך או"א אל ישסו"ת (ע"ח ש"ה פ"א). מכאן תקיש שכל עליית מ"ן הם לאו"א לע"ב דס"ג ולא לישסו"ת.

:

פג) מהן מ"ן דבינה בנוקבא.
כשהנוקבא עולה למ"ן עם הז"א לאו"א לקבל מוחין דנסירה, ומקבלת שם המוחין דע"ב דמזלא, שהם בחינת מ"ן זכרים, נבחן שהנוקבא משמשת עם המ"ן דנה"י דבינה, על ידי התכללותה בנה"י שלה, אבל הנוקבא עצמה אין לה בחינת מ"ן שם, כי המ"ן ההם הם מצמצום א', ובחינת המלכות דצמצום א' שהיא בחינת מ"ן דנוקבא נגנזה ברדל"א, כנ"ל בתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'>, אלא שהיא משמשת שם עם מ"ן שאינה מבחינתה, דהיינו במ"ן דמזל ונקה, שהיא המ"ן דאמא דע"ב, כנודע. (אות קל"ח).

:

פד) מהן מ"ן דנוקבא פב"פ.
המ"ן דנוקבא בעת היותה פב"פ, הם מבחינת מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א הנמשך ממזלא. כנ"ל בתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'>. (אות קל"ח).

:

ב/פג) מהן מ"ן זכרים.
המ"ן דמזלא נבחן למ"ן זכרים, בהיותם רק בחי' יסוד דמלכות, ולא בחינת מלכות עצמה שהיא נקבה.

:

רק הרוח דזו"נ עולים בסוד מ"נ ומ"ד לאו"א, אבל גוף ונפש נשארים תמיד במקומן (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

קמח) מהם מאה אמה דאדה"ר.
עי' לעיל תשובה כ' <אדה"ר נתמעט למאה אמה>.

:

ה"ס מדרגה תמה בסוד ע"ס שכל אחת כלולה מעשר, וה"ס מלכות דמלכות המתגלית בכל הדרה, כי מלכות דראש מתפשטת למלכות דתוך בזווג דהכאה ודרך שם מתגלה קומת המלכות בכל עשר הספירות דמלכות עצמה, ונמשך מזה עשר ספירות גם לט"ס ראשונות שבהראש הרי מאה.

:

קמט) מהם מאה כתרים דאדה"ר.
עי' לעיל תשובה כ' <אדה"ר נתמעט למאה אמה>. 

:

פירושו נמשך, כי כל פרצוף מאוחר הוא עלול ונמשך מהקודם.

:

אור המלובש בכלי שלו מכונים יחד מאור.

:

הי"ס דאצילות נק' מאנין, כלומר כלים ואברי הגוף. (ש"ג פ"ג ע"ח)

:

כז) מאציל: (תע"ס ח"א)

כל סיבה נקראת "מאציל" אל המדרגה המסובבת ממנה. והשם מאציל כולל את המשכת האור וגם הכלי המקבל לאור.

:

מ) מאציל (ח"ד פ"ג סעיף ד'):
המלכות של ראש, נבחנת למאציל כלפי עה"ס שנקראות גוף. וכן כל מדרגה עליונה, כלפי התחתונה הימנה, נקראת "מאציל".

:

     הוא מלשון צל. כי בעת שהעליון עושה צל ומצל ומעלים את אורו מהתחתון, בסוד או"ח המסתלק וחוזר אליו, (ע"ע או"ח) נמצא שמשפיע ומגלה לו הארותיו הן לצורך מציאותו והן לצורך קיומו ולפיכך מכונה העליון בשם מציל.
      וכבר ידעת שאין שום אור רוחני יכול להתגלות בהעולמות זולת ע"י צללים, (ע"ע צל החכמה) אכן בורא הוא להיפך, דהיינו בשעה שהעליון מגלה הארותיו להתחתון, נק' העליון בורא מלשון בוא וראה. ועם זה תבין ההפרש וההפכיות שמבין עולם האצילות לעולם הבריאה. (ע"ע או"ח מעילא לתתא). וזהו ג"כ ההפרש שמבין אור הזכר שא"ס אצילות לבין אור הנקבה שה"ס בריאה.

:

פב) מהו מבוע דבירא.
יסוד דנוקבא נקרא בירא, בסוד הכתוב, באר חפרוה שרים וכו'. ומבוע, פירושו: מקור. שהוא יסוד הזכר, שהוא המקור של הע"ס דאו"י, שממנו מושפעים לבירא הנוקבא. (אות ס"ד).

:

פג) מהם מבועין ונחלין.
יסוד הזכר נקרא מבוע, שהוא מקור השפע, ובחינת או"י. ויסוד דנוקבא עלאה, נקרא נחל, בס"ה מנחל בדרך ישתה ע"כ ירום ראש, וכמו שביאר חרב, שכל המוחין דז"א באים מכח שמקבל מיסוד דאמא הנקרא נחל. וע"כ ההארות הנמשכות מיסוד דאבא לז"א נקראים מבועין, וההארות הנמשכות מיסוד דאמא נקראות נחלין. (אות ס"ב).

:

מג) מגדל הפורח באויר:
עי' תשובה ל"ה (י' דאויר), ותשובה נ"ה (פורח באויר) (אות קל"ה).

:

ע"ע רי"ו.

:

עיקר השם הזה הוא על יסוד, אלא בסוד הסת"א בהיות האו"ח עוד מתתא לעילא בטרם שנגלה האו"ח מעילא לתתא, (עי' או"ח מתתא לעילא) נקרא יסוד הזכר רק שהוא תלוי באויר. כלומר בלי התלבשות בכלים שהרי התחתון עדיין אינו מרגיש כלל מאור חוזר הזה לממשות של כלים, ואדרבה להיפך שמרגישו להעדר ולהסתלקות, וע"כ הוא תלוי באויר כלפי התחתון. אמנם בהסתכלות ב' שכבר נגלה האו"ח מעילא לתתא בסוד אור הנקבה, (עי' או"ח מעילא לתתא) לכן ניצוצי האו"ח העולים מהנקבה הנ"ל ומתדבקים בהעלאן באד יסוד הזכר, כבר עכ"פ מכונים בשם מגדל, בסו"ה מגדל עוז שם ה' בו יקוץ ונשגב. אלא מתוך ששוב באו לסוד או"ח מתתא לעילא, נק' זה נשם דהיינו זווג דהכאה, ואתר היסוד המקבץ לניצוצין נקרא בשם מגדל עכ"פ, אלא שפורח באויר.

:

נד) מגולים:
האורות דחכמה דרכם להגלות כשהם מכוסים באחורים דאמא, רק בבחינת לבוש דק, וכשאין להם גם לבוש דק הזה, המה מגולים יותר מדאי וד' מלכים הראשונים דנקודים באה להם הארת החכמה בלי שום לבוש מן אחורים דאמא. וע"כ היה שבירתן קשה. ויש ג"כ חסדים וגבורות מגולים. וזה ענין אחר. כי כל עוד שאין הארת חכמה בחו"ג, נבחנים למכוסים באחורים דאמא, שבכיסוי הזה המה מתתקנים בהארת ג"ר. וכשיש להם הארת חכמה נבחנים שהמה מתגלים לחוץ מהכיסוי דאמא, כי יש להם אז עמידה בפני עצמם. (דף תקכ"ח אות מ"ט)

:

פה) מגולים:
מילוי ולבוש ענינם אחד, כי כל תחתון יוצא במקום החסרון דעליון, וממלא אותו באורותיו, כמ"ש באורך אצל פרצופי א"ק, וע"כ נבחן התחתון לבחינת מילוי דעליון ולבחינת לבוש לעליון.
ומתוך שפרצוף עתיק, אשר בחינת ה"ת דצמצום א', שה"ס מלכות דא"ק, מלובשת בו, הוא נמשך ג"כ עד סיום בי"ע כמו רגלי א"ק כמעט. וז"ס שב"ש תחתונים דנה"י דעתיק יוצאים לבר מפרסא דאצילות למקום בי"ע. וכיון שפרצופי בי"ע אינם מוסיפים כלום לעתיק דאצילות, ע"כ אינם נחשבים למילוי שלו, ונבחן משום זה שב"ש אלו היוצאים לבר מאצילות הם שם מגולים, כי אין שם מבחינת אורות דאצילות שילבישו אותו. (א' קל"א אות י"ד) ועי' לעיל בחלק ח' דף תרמ"א ד"ה ונמצאו).

:

קנ) מהי מדבר.
העוה"ז נחלק לבי"ע ומדור הקליפות שמקום המקדש הוא בריאה שבה, וארץ ישראל הוא יצירה שבה, וחו"ל הוא עשיה שבה. והמדבר הוא מדור הקליפות. (אות מ"ד).

:

הוא כמו קצבה (ע"ע קצבה).

:

קנא) מהו מדור הקליפות.
מתחילה היה כל מקום בי"ע מדור הקליפות, ואחר שביה"כ דז"ת דנקודים פו"א, ונפלו לבי"ע, נתערבו הפנים ואחור זה בזה, ומתוך כך נתפשט מקום בי"ע גם לבחינת כלים דפנים, ונעשה בהם ל' ספירות, שהם חב"ד חג"ת עד החזה לכלים דפנים, ותנה"י שמחזה ולמטה לכלים דאחור. אמנם היו כלולים זה בזה מטרם הבירור, ואח"כ בעולם התיקון נבררו הכלים דפנים דז"ת דנקודים שלא היו שבירתם מחמת עצמם, אלא מטעם היותם מחוברים עם הכלים דאחורים, והמה נעשו לזו"ן דאצילות. ואח"כ נבררו בחינת האחורים דז"ת מהקליפות שהמה ג' עלמין בי"ע, אמנם לא כל האחורים אלא רק בחינת הפנים דאחורים, שהם הרפ"ח שנכללו ונתערבו באחורים, אבל בחינת המלכיות שבהם, שהם ל"ב מלכיות הנקראות ל"ב האבן, לא יכלו להתברר עוד ונשארו בחינת קליפות, שאין בהם שום תועלת. ולפיכך נתחלק אחריהם גם המקום בי"ע, כי הג' עלמין בי"ע, שהם נבררו מהכלים דפנים דאחורים, לקחו מקומם מהחזה דמקום בי"ע ולמעלה. והקליפות שהם בחינת האחורים דאחורים, לקחו מקומם מחזה דמקום בי"ע ולמטה המתיחס אליהם. והם י"ד הספירות שנעשו למדור קבוע אל הקליפות דהיינו רק במשך שיתא אלפי שני בעת שאין שום בירור ותיקון לל"ב האבן, אמנם בגמר התיקון כשיתגלה הזווג בה"ת שנגנזה ברדל"א, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. הנה אז יקוים והסירותי את ל"ב האבן וכו'. ויתבטלו כל הקליפות, ואז ישובו כל ל' הספירות דבי"ע להיות אצילות. (אוה נ"ה).

:

קנב) מהו מדור קבע לקליפות.
עי' לעיל תשובה קנ"א <מדור הקליפות>.

:

הוא בחי' אחרונה של מדת המסך שעליו נעשה הזווג דאו"י (ע"ע אור ישר) שנק' בחי"ד או כלי מלכות, ומקורה של מדה הזאת ה"ס נקודת הצמצום שנעשה שם חלל פנוי. (ע"ע חלל).

:

סה) מדת היסוד:
המלכות נקראה בשם רביעית, בסו"ה רביעית ההין. והוא מטעם שהיא אות רביעי דשם בן ד', ועיקר הטעם הוא כי "רביעי" הוא מלשון זווג, ולפי שמקום הזווג הוא בהנוקבא, ע"כ נקראת בשם רביעית. ונודע, שבעולם התיקון, נעשה היסוד בחינת המקום לזווג, תחת המלכות שבפרצופי א"ק. ע"כ קבל היסוד ג"כ שם הזה, ונקרא רובע. בסו"ה ומספר את רובע ישראל. ויש עוד טעם, כי שיעור דגופא, ד' בריתות, כלומר שיש בו ד' מקומות הזווג, בסוד ד' בחינות העביות אשר בהמסך, וע"כ נבחן כל יסוד לבחינת רובע. כי אין הפרצוף נשלם אלא עד שתהיה בו ד' בחינות הזווג בשלימות, שהן: קומת נה"י, וקומת חג"ת, וקומת חב"ד דנשמה, וקומת חב"ד דחיה, ואז נשלם. כנודע וע"כ מדת היסוד דכל קומה נבחנת לרובע א' של שלימות הגוף. (דף תשס"ט אות נ"ב).

:

סו) מדת הת"ת: מדת הת"ת היא ד' בריתות, כי אין שלימות לז"א פחות מזה. כי כל זמן שאין לו מוחין דחיה, נבחן לחסר, ואינו ראוי להוליד. וז"ס דשיעורא דגופא ד' בריתות הוא כלומר, שיהיה לו ד' קומות, שהן נמשכות לו בסוד ד' היסודות. כנ"ל תשובה ס"ה (שם)

:

נח) הרצון להשפיע שבאור העליון, הוא המחייב את הרצון לקבל בנאצל (הסת"פ אות י"א ד"ה וזהו).

:

נח) מו"ס דא"א:
עי' תשובה ל"ט <טורנא בסימא יאי>. (אלף ש"ה אות כ"ד).

:

נט) מו"ס עלאה:
מוחא דאוירא, שהוא ראש הב' דא"א, נקרא מו"ס עלאה, או חכמה עלאה סתימאה. כמ"ש בתשובה ל"ח <חכמה עילאה סתימא>.

:

לא) מובחר:
המובחר מאורות ניצוצין כלים דנקודים, נתקן תחלה באצילות ויש ג' הבחנות בדבר, א' שהעליון יותר, הוא מובחר יותר. ב', שהכלים דג"ר מובחרים יותר מהכלים דו"ק. ע"ד שנתבאר בהסת"פ כאן (אות ז' ד"ה והנך ע"ש) ג', היא ע"פ ג' החלוקות דנקודים: אב"א, פב"א, פב"פ. כמ"ש כאן באו"פ דף תרט"ז ד"ה ומתחלה. (דף תרכ"ד ד"ה ובזה תבין)

:

מא) מוגבל (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
כשהאור אחוז ותלוי במדת עביות שבכלי, שאינו יכול להתפשט שם לא פחות ולא יותר ממדת עביות שבו, נקרא, שהוא "מוגבל" תוך הכלי. ועי' הגבלת האור באות כ'.

:

ס) מוח (ח"ג פ"ה אות ג'):
הוא ספירת הכתר אשר בע"ס שקומתן שוה.

:

פו) מוח:
הכלי שבו מלובשת הנשמה נקרא מוח. והוא עומד בג"ר. (א' ר"י אות רט"ז רי"ח ורי"ט).

:

נז) מוח סתום:
עי' תשובה ל"ח <חכמה עילאה סתימא>. (אלף ש"ח אות ל"א).

:

נה) מוחין:
הג"ר מכונים בשם מוחין. וזה הכינוי נוהג בעיקר בשעה שהעצמות הם חו"ג, שלא שיש בהם הארת ג"ר. (דף תקי"ב אות ל"ח)

:

לב) מוחין:
האורות דראש מכונה בשם מוחין. (תר"א אות ה')

:

ה"ס ג"ר ובחי' ראש שמתלבש בו אור הנשמה.

:

כאשר לא יש בהפרצוף בחי' חיה שה"ס: טעמים, חכמה, ע"ב, א"א להזדווג, (כי באור הנשמה יש באחורים אחיזה לקלי' וצריכים להיות אב"א. ורק פניהם מגולים כלפי חוץ שהוא אור הנשמה לבד). אמנם בבוא חיה מאור החיה באחורים נגדלים יותר ואין עוד אחיזה בהם לקלי', ואז חוזרים פב"פ.

:

פז) מוחין דאלקים:
מוחין דז"א הבאים מעיבור הא', ומעיבור הב' שלאחר ב' שנים דיניקה, עד היותו בן ט' שנים ויום א', הם כולם מוחין בשמות דאלקים. אלא המוחין הבאים אחר עיבור ג' שלאחר ט' שנים ויום א', הם מוחין דשמות הויות. (א' רכ"א אות רמ"ג).

:

פח) מוחין דבן ד' שנים:
מוחין דבן ד' שנים, הם: פנימים ומקיפים דאמא דקטנות, שהם הקטנות דה"ג עם הגדלות דה"ג, וכן בחינת נו"ה של הפנימים דאבא דקטנות, שהנצח דה"ח דאבא מלובש בחכמה דז"א, והוד דה"ח מלובש בבינה דז"א וכלי הדעת עדיין ריקן מאור. (א' קס"ו אות קכ"ג).

:

פט) מוחין דבן ו' ויום א':
מוחין דבן ו' שנים ויום א', הם פנימים ומקיפים דאמא. וכל הפנימים דאבא דקטנות, שהם חג"ת נו"ה. ואז יורדים נו"ה דה"ח מחו"ב אל חסד וגבורה דז"א, וחג"ת דה"ח מתלבשים בחב"ד דז"א. ואז יש לו מקצת דעת, כי ת"ת דה"ח דאבא מלובש עתה תוך דעת דז"א. והוא עונת הפעוטות שמקחן מקח במטלטלים. כי ו"ק נקראים מטלטלים, בהיותם מטולטלים מרחמים לדין ומדין לרחמים. ואלו הה"ח דאבא מלובשים תוך הכלים דנה"י דתבובה, בתוך ה' פרקים תחתונים שלה, כי חג"ת דה"ח דאבא מלובשים תוך ב"פ אמצעים דנו"ה שלה, ובפרק עטרת יסוד שלה. ונו"ה דה"ח דאבא מלובשים תוך ב"ש תחתונים דנו"ה שלה. (א' קס"ז אות קכ"ה).

:

צ) מוחין דבן ט' ויום א':
מוחין דבן ט' שנים ויום א'. הם פנימים ומקיפים דאמא דקטנות ופנימים ומקיפים דאבא דקטנות. כי אז יורדים ג"ר דה"ח, שהם בחינת ל"מ דצלם דה"ח, שהם ג"ר: חב"ד. ואז דוחין חג"ת דה"ח מכלים דחב"ד דז"א, אל כלים דחג"ת, ומתלבשים בכלים דחב"ד. וכן חג"ת דה"ח דוחים נו"ה מחו"ג אל כלים דנו"ה דז"א, והם מתלבשים בחג"ת. ומקיפים אלו דאבא, מלובשים תוך ג"ש עליונים דנה"י דתבונה. ועתה נשלם ז"א בט"ס שלו מבחינת אור הרוח. והוא ראוי עתה לעלות למ"ן למוחין דהולדה. (א' קס"ח אות קכ"ז וק"ל).

:

צא) מוחין דגדלות:
מוחין שז"א מקבל ע"י עליתו למ"ן אחר היותו בן ט' שנים ויום א' הנקרא עיבור ג', נחשבים למוחין דהולדה, כי ע"י גם הזו"ן חוזרים פב"פ, וראוים להולדת נשמות. והם הנקראים מוחין דגדלות. (א' קנ"ו אות צ"ב).

:

צב) מוחין דהולדה:
עי' תשובה צ"א <מוחין דגדלות> (א' קנ"ה אות פ"ז).

:

פד) מהם מוחין דהולדה.
מוחין דחכמה, הנקרא אור החיה, שז"א מקבל מאו"א שבקומת ע"ב, הם מוחין דהולדה, שעל ידיהם הוא מוליד הג"ר דנשמות. אמנם כשאין לו מוחין אלו דאור החיה, אין הז"א ראוי להוליד ג"ר דנשמות, כי אין בחי' עצמות נמשך אלא מאור החכמה. (אות ד').

:

עט) מהם מוחין דז"א.
המוחין הנמשכים מאו"א דע"ב, המזדווגים על המ"ן דמזלין, הם נבחנים למוחין דזכר, שהוא ז"א, ואין לנוקבא חלק בהם, משום שמ"ן ההם הם מ"ן זכרים, מבחינת יסוד דמלכות, שפירושם, בחינת הנוקבא שהזכר נכלל בה. וע"כ הם שייכים רק לז"א שהוא זכר. אבל הנוקבא מקבלת המוחין מז"א על מלכות דאמא שבראש הז"א, שהם מוחין דנקבה, כלומר, שיוצאים על בחי' הנוקביות של מלכות. כנ"ל בתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'>. ואות קל"ו וקל"ח).

:

צג) מוחין דכללות:
עי' תשובה ע"ז <כללות>. (א' רי"ט אות רל"ח).

:

פ) מהם מוחין דנוקבא.
עי' לעיל תשובה ע"ט <מוחין דז"א> (שם).

:

צד) מוחין דקטנות:
כל המוחין הבאים בעיבור א' ובעיבור ב' עד היותו בן ט' שנים ויום א', נקראים מוחין דקטנות. מלבד ו"ק דגדלות אמא, שהוא ג"כ מקבל בעיבור ב'. אמנם ו"ק דגדלות אלו, הם כמעט בערך אחד עם ג"ר דמוחין דקטנות. (א' קע"ט אות קס"ג).

:

כלומר אור שאינו מלובש בכלי, ואין לנו שום תפיסא זולת באורות המלובשים בכלים.

:

ענין משיכה פירושה אשר נמצא שם בין פרצוף לפרצוף בחי' אמצעית המשתווה עם שניהם, וע"כ האורות שבראשין עוברים ג"כ להשני. וכבר נתבאר שכל השינויים הוא ממקור המסך שבהפרצוף, וע"כ כשאנו אומרים בחי' אמצעית, הכונה ג"כ על המסך שהוא המפריד והוא המקרב והוא המחבר והמדבק בין הפרצופין, כי כל העביות או הזכות שבכלים שבפרצוף וכן כל שיעור קומה שבאורותיהם תלוי בהמסך.
(ע"ע מסך).

:

      הוא שם הת"ת המבריח מן הקצה אל הקצה, וה"ס ו גדולה עם ראש. השכל ה"ס חכמה של ראש. השכל משכיל: ה"ס י'ה או"א. כי אור העליון אינו מקבל שינוי ותמורה, וכמו שהוא בראש המדרגות כן הוא בסופם, שאינו שולט בו שום פגם, שה"ס כללות השפע העתיד להתקבל להתחתון, הוא המכונה בשם "השכל" ויש אמנם (וה"ס י)
       משכיל: באותו ההשכל האמור. כלומר, התחתון המקבל לאותו השפע הכללי האמורה ומשכיל אותה, הוא המכונה בשם משכיל. ובחי' ה' עילאה שסודה בעיקר צורתה ה"ס ו' קטועה שנמצאת לרגלה דה' משום שצופיה למעלה ומקבלת מכח אותו הי' הנ"ל בחי' ו' קטועה בלי ראש, שמכאן השורש לכל העבורים והרהורים שעל ידיהם לא יוכל אותו הו' קטועה להשאר שם כן בלי ראש (כבראש מקוה) בקביעות, אלא ותהר ותלד בן:
       שה"ס מושכל : שה"ס בן הנעים והבחמד שבק' ו עם ראש, בסוד הוציא ראשו הרי זה כילוד, (ששורשו ה"ס תוך מקוה). דאז אמרה אמא שנק' משכיל אל אבא שה"ס השכל: פוק חזי במאי ברא דאתינא לגבך, שהרי ממך לא קבלתי אלא סוד טפה שה"ס י: אשר בתוך מעי נעשית לסוד ו' קטועה בלי ראש, ועתה בתוך ההריון והעיבור הקדום לי ושנשאתי אותו במעי המשך ירחי עיבור, אז זכיתי להוליד מאותה הטפה הקטנה בן נעים ונחמד שה"ס ו עם ראש כנ"ל.
       משכיל ב' ה"ס ה"ת: כי הו' בסוף התפשטותו נמצא שמתחדד שה"ס יציאה לבר או פסיעה לבר: ואז משתרשת בחי' משכיל ב' שה"ס הסתכלות ב', שסודו ה' תתאה, אשר היא בלבדה עצמה כוללת ג"כ בחי' השכל משכיל מושכל, שה"ס כל"א דאתפרש בהמושכל דאומ"צ, וכל האמור ה"ס יהו' ה"ת דפרצוף אחד. והבן בזה סוד ה, ביוד, ה בו' קטועה שענינם אחד, דהיינו הטפה דאבא המתקבלת ביסוד אמא, אלא אם נבחן הקבלה האמורה ביחס החכמה ה"ס ה' עם יוד, כלומר חומר גלמי בלי הבחנות שה"ס אור העליון שאינו מקבל שינוי. ואם נבחין ביחסה של אמה עצמה שה"ס ע"פ הצורה הנקבעת בהמקבל, הרי שהטפה נצטיירה בה בבחי' ו קטועת ראש בדיוק, כי כן קבלה ואי אפשר באופן אחר.
       ועוד יש להבחין, אשר ה בסוד ו' קטועה ה"ס אמא: בסוד משכיל א', כי היא דוקא מציירת הו' קטועה משום שהיא קבלה הטפה בטרם שנולד הו' בראש, משא"כ משכיל ב' ה"ס ה עם יוד ולא ו' קטועה משום שהיא מוכרחת לקבל הטיפה ע"י הו' שקדמתה, וע"כ לא תוכל לקבל ההיפך מהעליון שלה דהיינו ו' קטועת ראש, וע"כ מוכרח הטפה להצטייר בה בסוד חומר גלמי שה"ס י, וע"כ נקרא חכמה תתאה. שהרי ה עם יוד, הוא יחס של חכמה כנ"ל.

:

ס) מותרי מוחא:
השערות נבחנים למותרי מוחא, דהיינו שאינם בני מינם, ואין המוח יכול לסובלם, וע"כ פולט אותם לחוץ ממנו, ע"ג הגלגלתא. וטעם הדבר, כי בעת יציאת המוחין דא"א בעליון שלו שהוא עתיק, על המסך דבחי"ג, יצאו בשלמות כמו קומת ע"ב דא"ק, דהיינו בלי שום לבוש על הג"ר של ם' דצל"ם. אלא בעת ירידת המוחין במקומם בא"א, אז נתלבשו בתיקוני מל"צ שבנה"י דעתיק, שג"ר דמוחין נתקנו ב ם' ואינם מקבלים אלא חסדים בלבד, בסוד כי חפץ חסד הוא. ואז נסתלקו ממנו ג"ר דע"ב בבחינת מקיף חוזר, ולבושיהם דג"ר דע"ב שהם בחינת ע"ס דאו"ח המלבישים לאו"י דג"ר אלו, שאין דרכם להסתלק, כנודע, הנה הם נשארו תוך הראש במקומם. ונבחנים ע"כ שם לבחי' מותרי מוחא. כי הכלים של המוחין הם בבחינת כיסוי דתיקוני מל"צ, וכמו שדוחים המוחין דע"ב הגלוי כן הם דוחים את לבושיהם לחוץ, כי הם אינם סובלים את כח הגילוי שבהם. שהוא להיפך מטבעם. (אלף שפ"ג אות ק"פ).

:

צה) מזונות:
בחינת המזונות של הפרצוף מחויבים להיות תמיד ממדרגה שלמעלה מפרצוף עצמו, כי המזונות אלו מכשירים אותו לעלות שם ולהלבישה בקביעות, עי' תשובה כ"ד <דדים>. (א' קמ"ד אות ס').

:

בב' נחי' מופיע העליון על התחתון, הא' בסוד הביאה וההשראה. הב' בסוד יציאה והסתלקות שה"ס בא' צא' דצבאות. והביאה ה"ס המזונות והיציאה ה"ס הדיבורים (ע"ע פה). וז"ס ניזונים מזיו השכינה (ע"ע דיבורים).

:

פה) מהו מזל.
יסוד נקרא מזל, משום שהוא משפיע הארת חכמה בבחינת אורחא למעברא ביה, ושיעור חכמה בבחינה זו משוער כמו טפה, כלומר שאין בה המשך, וה"ס טפה זרעית של אור החיה, ולכן נקרא מזל, ע"ש השפעתו הבאה רק בשיעור של טפין טפין, כנ"ל. (אות פ"ג).

:

     הוא מלשון הכתוב יזל מים מדליו, וכן תזל כטל אמרתי. ויש ב' מזלות: מזל עליון ומזל תחתון שה"ס שלש עשרה מדות של רחמים. וח' מדות הראשונות מן אל עד ונוצר חסד נק' מזל עליון, והמדות מן לאלפים עד ונקה נק' מזל תחתון, שהמה שורשים המשפיעים כללות כל השפע לתחתונים בין לצדיקים ובין לרשעים.
     ונק' מזל, משום שהשגתם של מדות האלו אינו תלוי בזכות, (ע"ע זכות) כי האדם משיגם דוקא בעת שהחומר אינו מזוכך, וע"כ הוא מושג לתחתונים כמו מציאה בלי שום יגיעה וע"כ מכונים בשם מזל. וז"ש ז"ל בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא, וכן הכל צריך מזל ואפי' ס"ת שבהיכל, משום שהמה ראשי המשפיעים כללות השפע. ומ"ש אין מזל לישראל, הכונה על הגדלות של ישראל שע"ז צריכים זכות, וכן אמרו המקובלים אין שום דבר ניתן אלא בזכות, שכ"ז סובב על הגדלות, שאינם ניתנים אלא לזכי לב ולצדיקים ע"י יגיעתם בהזדככות החומר.

:

פז) מהו מזל ונוצר.
תיקון הח' של י"ג תיקוני דיקנא, נקרא מזל ונוצר חסד. כי כן נקרא בי"ג מדות הרחמים שבתורה, כנ"ל בחלק י"ג. והוא כולל כל הי"ב תיקוני דיקנא דא"א, ונבחן לבחי' ת"ת דדיקנא. כי שערות רישא הם ג"ר ושערות דיקנא הם ז"ת שלהם, כנ"ל בחלק י"ג. וע"כ כמו שהת"ת כולל כל הו"ק, כן מזל ונוצר כולל כל הדיקנא מבחינת ה"ח שבה. ומזל ונקה. שהוא תיקון הי"ג, כוללת כל הדיקנא מבחינת ה"ג שלה. וכבר נתבאר זה, שבחינת הת"ת הוא הנושא העקרי להארת חכמה. ובחינת המזל ונקה, שהוא יסוד דדיקנא, הוא רק נושא למדת המסכים, שעליהם נעשה זווג להעלות או"ח.
ומה שתיקון ח' שהוא בחינת ת"ת דדיקנא, נקרא בשם מזל, אע"פ ששם מזל הוא בחינת יסוד בלבד, כנ"ל בתשובה מ"ה. הטעם הוא, כלפי השפעתם לתחתונים, כי ז"א אינו מקבל השפע של תיקון הח' שהוא ת"ת, מבחינת היותו בפני עצמו, אלא רק אחר התלבשותו במזל ונקה, ואז גם הוא אינו מאיר אלא כפי מדת המזל ונקה. כנ"ל בתשובה י"ד. ולפיכך ביחס התחתונים נקרא גם ונוצר חסד, בשם מזל, כי גם ממנו אינו נשפע אלא טפין טפין. וזהו רק בערך ז"א. אמנם או"א עצמם, שב' המזלין משמשים להם ממטה למעלה, נבחן להם הת"ת דדיקנא, שהוא מאיר בהם מבחינת עצמו בלי שום כיסוי בהנרתק של מזל ונקה. כנ"ל בתשובה ל"ו <הוצאת חמה מנרתיקה> (א' תקנ"א ד"ה ואם זה).

:

פח) מהו מזל ונקה.
נתבאר לעיל תשובה פ"ז <מזל ונוצר>.

:

פא) מהו מזלא שם ע"ב.
המוחין בקומת ע"ב שמקבלים או"א. אינם יוצאים אלא על המ"ן דדיקנא דא"א, שהם בחינת צמצום א', כנודע. וע"כ נקראים קומת ע"ב דאו"א, בשם "מזלא שם ע"ב". כלומר קומת ע"ב היוצא על המ"ן דמזלא. (אות קע"ח).

:

פו) מהם מזלות.
נתבאר לעיל בתשובה ס"ז <י"ב מזלות>.

:

הוא כינוי של פרצוף ז"א שנק' אור השמש, שהוא האור המקורי המשפיע לתחתונים, וע"כ מכונה בשם מזרח. וצד מזרח ורוח מזרחית הכל על בחי' זריחת השמש וגילוי יציאתו להאור מצד הזה.

:

לז) מחבר (ח"ב פ"א או"פ ל'):

מלכות דעליון נעשה כתר לתחתון, ולפיכך, נמצאת מלכות "מחברת" כל עליון עם תחתון שלו, כלומר, שנעשתה ביניהם השואת הצורה. ועי"ז נעשה "חיבור" בין כל המדרגות, מעולם אדם קדמון עד סוף עשיה. וענין זה, נוהג בכלים דיושר שנקראים קו, ולא בכלים דעגולים. ולפיכך, כל חיבור העיגולים זה בזה נעשה ע"י הקו.

:

קנד) מהם מחיצה ולבוש.
עי' לעיל תשובה קנ"ג <מחיצות>.

:

סז) מחיצות:
הכלים, דהיינו הגוף של הפרצוף, באים מהתפשטות המסך של פרצוף ההוא, ולפיכך מוגדר כל פרצוף בבחינות מחיצות לעצמו, דהיינו לפי מדת העביות שבהמסך, אם מבחי"א אם מבחי"ב וכדומה, ואין למשל, פרצוף דבחי"א יכול לקבל משהו מן פרצוף דבחי"ב, משום שמחיצות של בחי"ב שבהכלים דגופו מעכבים עליו. וכל ההבדל שבין המדרגות ניכר רק בהמחיצות האלו, כלומר שבהם שולטים הגבולות והעביות, המוסתעפים מבחינת המסך דאותו פרצוף (תשע"ז אות ס"ז וס"ח) הכולל של כ"ב האותיות דכל פרצוף, נמצא ביסוד דאותו הפרצוף, דהיינו בהמסך אשר שם, שממנו נולדו ויצאו כ"ב האותיות שלו. והן מצוירות שם בציור של ד ' אחת, בסוד דלת וציר. (עי' תשובה כ"ח) שהציר כולל בתוכו ב' ההין מחוברות יחד, שמהן מתפשטות ב' ווין, ויש ציר ודלת א' דז"א, מעת הקטנות. ויש ציר ודלת ב' מצד אמא מעת הגדלות. ובשעת גדלות כשמשגת את דלת וציר הב', נמצאות ב' הדלתות מתחברות זו עם זו בצורת ם ' סתומה. הסוגרות בעד העובר, שלא יוכל לצאת משם לחוץ. וכח הסגירה הזה נמצא בהווין שהן בחינת היסוד עצמו, כי עתה בשעת הגדלות, שכבר ירדה הה"ת מן הציר, שה"ס הצמצום וכ ח הדין שהיה שם. לא נשאר עוד שם שום עביות רק מן היסוד, עצמו, משורשו שביסוד דע"ב, והוא מסיים לכל אורות שבנוקבא, אפילו בבחינות חסדים שבה, בסוד שכחו נמשך מיסוד דע"ב, ואמא עד הוד אתפשטותה. ואורות דחסדים דאמא, נפסקים ואינם נוגעים בו. וע"כ הוא סוגר ממנו ולמעלה ביסוד דאמא, שאפילו משהו חסדים אינם עוברים דרכו. ולפיכך מכונה זה ם ' סתומה, כי הד' ווין אשר שם מתחברות יחד וסותמות החסדים, שמיסוד דאמא והלאה, שלא יתפשטו אף משהו. וכיון שכל הסתומה הזאת נעשית מכח הארת יסוד דע"ב, שבהכלי שלו לא שלטה בחינת הקטנות דה"ת בעינים, ולא בחינת השבירה, כנ"ל בתשובה כ"ח. ע"כ היא שמירה מעולה ביותר מפני כחות הדין והחיצונים, שאין להם שום אפשרות לינק מכחות הדין שישנם שם בהולד עצמו. והבן. (אות פ"ז)

:

קנג) מהם מחיצות.
מלכות דבינה, שאינה נכללת במוחין דז"א, ונשאר תמיד באור הקטנות, היא מקפת את הזו"ן מחוץ להם, ומגינה עליהם בסוד מחיצה כדי שלא יוכלו החיצונים להתאחז בזו"ן. וה"ס המלבושים ומנעלים דזו"ן, כי השמירה שמתחת רגליהם בסוד הפרסא שמתחת האצילות ה"ס נעל. ומה שמסבבת עליהם בכל קומת גורם ה"ס מלבושים. (אות ל"ג).

:

כח) מחצבת הנשמה (תע"ס ח"א הסת"פ ט"ו):

בחינת הרצון לקבל שהוטבעה בנשמות, היא המבדילה אותן ו"חוצבת" אותן מן האור העליון, כי שינוי הצורה הוא המבדיל ברוחניים (כנ"ל אות י"ב). וענין דבר מחצבת הנשמה, היא בחינת מעבר שבין עולם האצילות לעולם הבריאה, שיתבאר במקומו.

:

(ש"ד פ"ג ע"ח) כל פרצוף נבחן אשר החזה שבו ה"ס נקודה האמצעית שבפרצוף, כי שם סוד כלי מלכות הגמורה בהסת"ב, (ע"ע הסת"ב). שהמסך שהוא סוד הצמצום דנקודה האמצעית שורה שם. ולפיכך נבחן הפרצוף לב' חצאין: חציו העליון עד החזה וחציו התחתון מחזה ולמטה.

:

צו) מחצית הפרצוף ממש:
נקודת החזה שבפרצוף נחשב למחציתו ממש. כי ב' סיומים יש: א' מצד קו האמצעי, והוא בחינת הסיום לאורות וב' מצד הקצוות והוא סיום לבחינת הכלים. והנה מצד הכלים מסתיים מחצית הפרצוף במקום הטבור. אמנם אינה נחשב למחציתו ממש, כי עיקר ההבחן בפרצוף הוא מבחינת האורות שבו. וע"כ רק בסיום דקו האמצעי, שהוא במקום החזה, שם נחשב סיום מחצית הפרצוף. (א' ק"נ אות ע"ט).

:

      עוד יש לבאר. שמאה ה"ס עשירית דעשירית ע"ד יום השבועות שה"ס שביעי דשביעי בסו"ה שבע שבתות תמימות תהינה, דהיינו השביעי השלם מיומא תנינא דעובדא דבראשית חזר שוב לסוד זווג דהכאה ואו"ח העולה, שה"ס הסתלקות האור דשביעי לשורשו, שה"ס מחיות האור, לשון מח אורות, שהסו"ה וספרתם לכם ממחרת השבת, שענין זה היה ע"י עומר התנופה שנכללו מלכות תתאה במלכות עילאה ע"י תנופה זו בסוד עיה"נ, וע"ד התכללות דשביעית יש ג"כ התכללות דעשירית זה בזה תתאה בעילאה, ואז הוא עשירית דעשירית.
      וז"ס בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם (ע"ע עין רע) אמנם שרה אמנו היתה במאה כמו בת עשרים ליופי וכבת שבע בלא חטא.

:

      ה"ס אור חכמה ע"י התלבשות, ע"ד שנתבאר ברג"ש (ע"ע רישא גזעא ושבילא).
      עולם האצילות נק' עולם המחשבה, ועולם הבריאה נק' עולם הדיבור בשביל שהוא למטה מפרגוד ואינו דבוק בא"ס, ע"כ אינו מתנהג במחשבה (מחשב ואיבריו עושים) אלא בדיבור כמלך המדבר לעבדיו, ואז עושים.

:

כט) מטה (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ג'):

הפחות במעלה מחברו נבחן שהוא למטה מחברו.

:
היינו הטבור שממנה ולמעלה היכלא דאו"א, שהוא שורש ההתחלקות מהבחן הזמנים: היה, הוה, יהיה, שמטבור ולמעלה הוא מאיר כבחי' עבר, ומטבור ולמטה בבחי' הוה ועתיד.
:

      והנה מול"מ דע"ב, כבר נתבאר לעיל <מטי ולא מטי בי' יציאות וי' הכנסות> עש"ה בסוד עשר מסעות עד המלכות ששם חזר המסך ונתעלה לפה דראש דע"ב, ומתוך שלא נשאר במסך שעלה כי אם ב' רשימות של בחי"א ושל בחי"ב, כי הרשימו דבחי"ג נעלמה משום שהיתה לבחינה אחרונה אצל הע"ב ובחי' אחרונה אינה משארת אחריה רשימו, (ע"ע ע"ב) ולפיכך לא נתעבה רק לבחי"ב ויצא קומת בינה המכונה פרצוף הס"ג.
      והנה יש כאן ב' שינויים גדולים מבע"ב, הא' הוא שבע"ב משתלשל המול"מ ויורד על עשר מסעות משא"כ בס"ג אין יותר מב' מסעות, דהיינו מטי בכגנ"י ל"מ בח"בח תה"מ, ומטי בחבחתה"מ ל"מ בכג"ני, הב' הוא אשר שם אינו קבוע המול"מ אלא שמסתלק כולו, וכאן המול"מ קבוע כשלהבת המתנועעת כה וכה.

:

כח ) מטי ולא מטי :
מטי מורה: התפשטות אור העליון אל הספירה. לא מטי מורה: הסתלקות האור מהספירה.

:
ז"ת יש לו נרנח"י ומקיפין וג"ר חסרים המקיפין.
:

      מקורו בעקודים דס"ג וא"ק. כלומר בגופא דס"ג אשר שם האורות רדופים זה מזה מחמת ההפכיות שמאחד על חבירו, (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) וע"כ מתגברים בשליטתם זה על זה. וכששולט האחד מכונה שליטתו בשם מטי, כלומר שמטי בו אור, ואז מתבטלת שליטת חבירו ונסתלק אורו שמכונה בשם לא מטי, דהיינו שלא מטי בו האור. וכן מתגלגל שליטתם בזה אחר זה ואין מלכות נוגעת בחברתה, וזהו נשאר למצב קבוע תמידי באותו הפרצוף, שזה מדומה כמו אור הנר המתנועע הנה והנה ואינו נח לעולם. (עי' בפתיחה לפנים מסבירות אות י"ג)
      סבתו : ה"ס הזדככות המסך הנוהג בכל הגופין דפרצופי א"ק מטעם הכאת או"פ באו"מ. כלומר, שהאור חוזר העולה מזווג דהכאה שעל המסך הוא מבטל תמיד לעביות דבחי"ב, ומתוך שעביות דבחי"ב הוא השורש להעביות שבמסך, ע"כ אחר שנתבטל העביות דבחי"ב מוכרח להתבטל גם העביות שבמסך, וכיון שנתבטל כל העביות שבהמסך הרי נתפרק הזווג דהכאה ומתבטל האו"ח ועמו גם האו"י, דהיינו אור דג"ר ועצמות הקשור באו"ח שאין לך או"י שיופיע בפרצוף בלי מלבוש זך דאו"ח. (ע"ע מלבוש זך). ואז חוזרת הבינה אב"א לחכמה, דהיינו שבחי"ב משגת עביותה בחזרה כבתחילה, ומתוך שמתחדש העביות בבחי"ב חוזר ומתחדש גם המסך בעביותו שהוא הענף דעביות הבינה כנ"ל, וכיון שמתחדש העביות בהמסך מתחדש ג"כ זווג דהכאה והאו"ח, וכיון שהאו"ח בא בפרצוף מופיע תיכף עמו גם האו"י שחוזך הבינה פב"פ לחכמה ושוב מתבטל עביות דבחי"ב, שזה מושך אחריו גם ביטול עביות המסך ופירוק הזווג דהכאה והסתלקות או"י כנ"ל, וכן חוזר חלילה שהסתלקות או"י גורם לחידוש עביות בבחי"ב וכו' כנ"ל.
      והנך רואה איך שפעם שולטים הג"ר דס"ג דהיינו בחידוש הזווג דהכאה והאו"ח, היות הג"ר דס"ג צריכים להתלבשותו שקשורים בו, אמנם כמו ששולטים הפב"פ דחו"ב דבינה הרי שמתבטל עביות הבינה, שזה מושך אחריו תיכף ביטול עביות של המסך והתפרקות הזווג וביטול האו"ח והאו"י ואז שולטים רק הו"ק דבינה, דהיינו אור דחסדים בלי עצמות, המכונה דמטי בו"ק ולא מטי בג"ר, ומתוך דמטי בו"ק דבינה הרי מתחדש עביות הבינה ומתעוררים שוב העביות שבמסך והזווג והאו"ח, ואז לא מטי בו"ק ומטי בג"ר, כי האו"ח ממשיך שוב הפב"פ דחו"ב דבינה. וכן מתנועע אותו האור הנה והנה תמיד, שלפעמים מתהפך לשליטת ג"ר ולפעמים לשליטת ו"ק, והוא מחמת שקשורים זב"ז ורדופים זה מזה כמבואר.

:

הבל הפה כשהוא דבוק במקורו בפה הוא מול"מ, כי הוא תמיד נדבק בא"ס ע"י אותו קלוח ההבל היוצא מהפה בחוזק ומכה תמיד. (ע"ח ש"ד פ"ב).

:

       עיקר היתד ומול"מ תבין רק בבחי' הנצח וההוד, כי כל עוד שהספי' היו בסוד כלי אחד וקו אחד דהיינו בטרם שנתערב מדה"ד במדה"ד, לא באו לעולם הנו"ה שישלטו בבת אחת. אלא בעת שמטי בנצח לא מטי בהוד ובעת שמטי בהוד לא מטי בנצח, ובעת שמטי בנצח היה השליטה להאורות כגנ"י, דהיינו מטי בכתר (בראש מקוה) ולא מטי בחו"ב (תו"ס דמקוה), אלא הנצח (דיום ד') תקף את השליטה שלו וביטל את מ"י דכל"א וכל הארותיו, וגם ביטל (בחי' יום ב') את התוך דמקוה, כי הנצח ממשיך בעיקר את אור הראש ומגבירו על התוך כנ"ל וגם בהוד לא מטי שה"ס חמישי שהיה בגניזה אז. ותצרף לזה גם בחי' פגם דאחימן שהיה גורם לביטול האורות כולם דתוך מקוה, שכ"ז היה בסיבת שליטת הנצח.
       מטי בהוד (ביום ה') ל"מ בנצח ואע"פ שאינם מכחישין זה את זה, אכן היה כן בסיבת תיקון המוכרח כדי שאח"כ יהי' אפשר עיה"נ גמור, וכיון דל"מ בנצח הדרא אור הבינה (כל"א) למקומה בסוד מי, ועמה גם אור החכמה, כלומר כמה שהיא יכולה לקבל מתוך דמקוה, ומתוך דמטי בבינה מטי בת"ת כי שניהם סוד כל"א כנודע.
       ולא מטי בכתר: דהיינו בראש, באותו השיעור שהוא הפוך מהתוך שהוא החכמה, (יום ב') כי אז היה הכתר והחכמה נמצאים הפכים זה לזה. ולפיכך (ע"ע חג"ת)
       מטי בחסד ול"מ בגבורה: אע"פ שסוד חג"ת נמשכים מכח"ב מרת"ס דמקוה, אכן נודע שימין ושמאל דגופא הפוכים המה מימין ושמאל דרישא. ונמצא חסד מחכמה, גבורה מכתר: כי כתר שה"ס ימין דראש מאיר בגבורה ביד שמאל דגופא. וחכמה שה"ס הבלים אחר צאתן לחוץ כלים דחכמה שהמה סוד שמאל דראש, המה באים בימין דגופא שהוא החסד. ולפיכך כיון דל"מ בכתר דראש ל"מ בגבורה שהוא הענף ומטי בחסד.

:

      וצריך שתדע אשר ג' גופין נכנסים בענין זה דמטי ולא מטי שהם גופא דגלגלתא דא"ק דהיינו הפרצוף הפנימי דא"ק, ואח"כ גופא דפרצוף ע"ב דא"ק ואח"ז גופא דפרצוף ס"ג דא"ק. שהע"ס מזווג דבחי"ד שקומתם עד הכתר מכונה התפ"א דגוף הפנימי דא"ק ואחר הסתלקותם מסבת הכאת או"פ באו"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) בא התפשטות ב' אשר חסר קומת כתר ומתחיל מחכמה, שאור החכמה מתלבש בכתר ואור הבינה בכלי דחכמה וכו' והוא גופא דע"ב דא"ק, (ע"ע ע"ב).
      ואחר הסתלקות דהתפ"ב הזה בא התפשטות ב' דס"ג דא"ק, שהזווג נעשה על בחי"ב שהוא חסר ג"כ קומת חכמה וקומתו מתחיל מהבינה ובא אור הבינה בכלי דכתר וכו', וכאן נשאר המול"מ במצב קבוע לעולם, ולא כן בגופין הקודמים שהם הגלגלתא והע"ב דא"ק שהמה רק המכינים אל מטי ולא מטי הקבוע וקיים בפרצוף הס"ג.
      והנה התפ"א על מסך דבחי"ד שה"ס גופא דגלגלתא, אע"פ שיוצאים שם בשעת הזדככות המסך והסתלקות האורות ד' קומות זו למטה מזו, מ"מ נחשבים להתפשטות אחת והסתלקות אחת, כי שם תחילת רשימתם של הכלים והקומות ועדיין לא ניכר שם ענין מטי ולא מטי. וענין הזה מתחיל בהתפ"ב אחר שכבר יש שם הכלים בהקדם על התפשטויות האורות, וע"כ יש להבחין שם יוד התפשטויות ויוד הסתלקויות, כי בכל נסיעה ונסיעה מוכרח להיות התפשטות של הכנסת האור בתחתון והסתלקות ויציאת האור בהעליון כמ"ש לפנינו.
      מסע א':
      היינו כללות התפ"ב בטרם זיכוכו, שאז התפשט האור מפה דגלגלתא על מסך דבחי"ג המכונה גופא דע"ב וה"ס הכתר דע"ב. וצריך שתדע שכל הסתלקות האור והכלים שקרה בהתפ"א בגופא דגלגלתא, כ"ז נכלל רק בגופא דע"ב משום דאין העדר ברוחני, אלא כל הסתלקות והעדר שיאונה באיזה פרצוף אין המשמעות שנשתנה הפרצוף ההוא ונתמעט, אלא רק שנתוסף לו פרצוף שני שהוא המקבל לכל השינויים האמורים. באופן שכל אלו הכלים והרשימות שבגופא דגלגלתא אמורים בגופא דע"ב כי כאן מקומם, שבתוך הכלים הריקים האלו התפשטו הע"ס דקומת חכמה המכובים ע"ס דע"ב או התפ"ב.
      ולפיכך נבחן שאור החכמה בא בכלי הכתר דהתפ"א, משום דאור הכתר דהתפ"א חסר כאן משום חסרון המסך דבחי"ד כנודע. (ע"ע ע"ב) ואין אפילו בכתר דע"ב רק מקומת חכמה ולמטה וחסר כתר דאורות.
      אמנם יש כאן בכתר דע"ב בחי' דו"נ שסודם ו"ה, כי רשימו דכתר של התפ"א ה"ס דכר וה"ס רשימו הנשאר מבחי"ד. (וזכור זאת על כל ההמשך) ואור דהתפ"ב דהיינו אור החכמה שבא עתה ה"ס נוקבא דכתר שנק' ה'. ויש להם ב' כלים כי אז מתיחדים בסוד התכללות כפול בסוד ד' רוחין דאהב"ה, כי הזכר שה"ס הרשימו דטעמים הנשאר בהכתר אחר ההסתלקות א' ה"ס אור דחסדים, משום דעיקר אורו לא יצא כלל בהתפ"ב כנ"ל וע"כ חסר ג"ר מתחילתו, וע"י הזווג עם הבוק' שה"ס אור החכמה שבכתר הרי הוא נכלל בהג"ר שלה, וזהו תכלית הגדלות דזכר דכתר דע"ב. וכבגד זה גם הנוק' שה"ס אור החכמה בנללת מהזכר ומרוחת הימנו אור דחסדים דטעמים, שהם בחי' כתר החשוב הרבה מאור הג"ר דחכמה. והנך מוצא התכללות דו"נ בזכר שה"ס ו"ק וג"ר כנ"ל, וכן התכללות דז"נ בנוקבא שה"ס ו"ק וג"ר כמבואר, וה"ס א"ה ב"ה ד' רוחין.
      מסע ב': ל"מ בכתר ומטי בחכמה:
      (ע"ע זו"ן דעקודים) וכאן ה"ס ההזדככות מכח הכאת או"פ באו"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) נמצא מזדכך המסך מבחי"ג אל בחי"ב, דהיינו לקומת בינה וזה נק' לא מטי בכתר, כי קומת חכמה נסתלק משם ומטי לכלי דחכמה, והיינו אור הבינה בכלי דחכמה מזווג דהכאה על מסך דבחי"ב כאמור.
      ואין להקשות לפי הכלל דהאור מתישב תמיד בכלי היותר עליון בהפרצוף, א"כ היה צריך אור הבינה הזה להתישב בכלי דכתר ולא בכלי דחכמה. והתשובה בזה, כי זה אמור בחד קומה, משא"כ הכלים האלו הם מקומות מיוחדים שנשארו ריקביים מכח הסתלקות הא'. (עי' בהגהה א').
      וכאן נוהג ג"כ ענין דכר ונוק' י"ה כמו בכתר, אשר רשימו דטעמים שנשאר בחכמה אחר הסתלקות א' ה"ס הדכר שבה ונק' יוד, ואור דהתפ"ב הבא לכאן דהיינו קומת בינה ה"ס הנוק' שבה ונק' ה'. ועפ"ז תבין אשר הנוק' דחכמה שה"ס ה' נמצאת פב"פ עם הכלי דבינה שהרי קומתם שוה, כי ה' זו נוק' דחכמה אינה רק קומת בינה, ולפיכך תיכף כשבא האור אל כלי דחכמה נותנת הארתה פב"פ אל כלי דבינה, והיינו מכח הנוק' שבחכמה לבד ולא מכח הדכר היוד שבחכמה שהוא ודאי קומה יותר גבוהה מהבינה ואינו עם הבינה פב"פ, כי פב"פ יורה שקומתם שוה והדכר דחכמה גבוה הרבה יותר מהבינה להיותו הרשימו דבחי"ג והבינה מבחי"ב, והארה זאת שהבינה מקבלת מהחכמה בעת דמטי בחכמה ה"ס הדכר דבינה.
      הגהה א' : תירוץ לקושי' למה אור הבינה אינו עולה לכתר עש"ה. והענין, דכאן משונה משום דהכתר הופך פניו לאחור ומוריק אורותיו וע"כ החכמה מקבלת השירים שלו.
      הגהה : במול"מ מדבר על סדר הספי' ולא ע"פ הקומות: כי בפירוש אתמר שבעקודים יצאו ממטה למעלה מתחילה המלכות ואחי"כ היסוד וכוי עד שיצא הכתר לאחרונה כמ"ש בפ"א דמול"מ, ותיכף בפ"ב וגי מתחיל במטי בכתר וכוי, הרי שיוצאים ממעלה למטה כמו הנקודים, אלא שם מדבר ע"פ ערכי הקומות שעל המלכות יוצאת קומת כתר, ובעלית מסך לז"א קומת חכמה, וא"כ קומת כתר מרמז לנו על זווג שבמלכות וקומת חכמה על כלי ז"א וכוי. אמנם כאן במול"מ עוסק רק בהספירות וע"כ קורא אותם ממעלה למטה, אמנם אין נ"מ אם אנו מכנים הכלי על שם מקום המסך או על שם גובה קומתו שבספירות, אע"פ שערך הפכי ביניהם, הענין אחד.
      התפ"ב גומר הכלים בג"ר: כי בשלמא בהו"ק שיש בו התפשטות אור משונה מאור החכמה גם בהתפ"א, א"כ נבחן כמו שכבר הם בבחי"ד, (שהוא התגברות בי הדומה לבחי"ד), כי הכלי דו"ק עושית התגברות אחר אור החכמה בעת שאור ההוא כבר איננו בתוכו. באופן שיש לשתף בחי' התגברות דבינה שסילקה אור החכמה לבחי' התגברות הראשון, כלומר שהאור גורם ההתגברות (שזה נקי כח הטמון באור לבחי' הכלים), והתגברות הכלים דו"ק שכבר הם ריקנים מאור החכמה כבר התגברות הזה בבחי' אפשר וכמכוין, שמספיק בפועל להכלי כי זהו בחי"ד ביחס. אמנם הג"ר של התפי"א אין בכליהם אחר הסתלקות האור רק פחות מגי טפחים, ואפי' בינה אין לה רק התגברות אי, כלומר שהאור עצמו גורם להתגברות שלה, וע"כ אפי' אחר שנסתלק ממנה האור אין בה הקביעות של חשק הקבלה כי קטן הוא, מחמת שהתגברות שבה לא הגיעה אליה ממנה עצמה בדומה לבינה דאו"י.
      ולפיכך אין כלים לג"ר אפילו אחר הסתלקות דהתפ"א רק אחר התפשטות ב' שנחלפו האורות בכלים שאינם שלה, כגון אור החכמה בכלי דכתר, נמצא שהתפשטות הזה אינו אור המיוחד לאותו הכלי וא"כ הוא דומה לכל בחי"ד, שנחשב שההתגברות עושית מעצמה ולא מחמת אור שנתפשט משום שאינו מן המין שלה, ועד"ז בכל אור ואור.
      הפיכת פנים: בהתפ"א כשנסתלק האור מהמלכות ליסוד אז האור הופך פניו מהמלכות, כלומר שנעשה בו בחי' הפכיות ממה שהיה בעודו מלובש בבחי"ד, כי בחי"ג שה"ס חכמה הוא בהפכיות מבחי"ד שה"ס כתר, וגם הכלי מלכות עצמה מהפכת פניה למטה, כלומר כי נזדככה לבחי"ג שהוא הפוך מכלי מלכות דבחי"ד.
      מסע ג': מט' בכתר ל"מ בחכמה ומטי בבינה:
      וצריך לדעת, אשר כל חידוש אור מחוייב יציאתו להיות מא"ס ב"ה ומשם משתלשל מעליון לתחתון ע"ד עילה ועלול עד ביאתו להמקבל. גם תדע שאין התחתון יכול להתעלות למעלה מדרגתו אפי' כמלא נימא כדי לעלות לעליון לקבל הימנו, אלא שיש כאן ענין הפיכת פנים דעליון למטה שאז נמצא עם התחתון בקומה שוה. פי' ששיעור קומה תלוי בעביות דמסך כנודע, וע"כ בשעה שהעליון במצב הזדככות מעביותו והסתלקות אורותיו נבחן שמהפך פניו למטה, כלומר שדוחה זה החלק של עביות שעל ידו קומתו גבוה מהתחתון, (ע"ע ב' מרחקים). ובזה נמצא שנותן האורות שלו להתחתון, כי התחתון מקבל את השירים דעביות שבהמסך דעליון ואז נעשה עליו אותו זווג דהכאה ג"כ שהיה בעליון, וזה מכונה נתינת אורות מעליון לתחתון. כי אין מקצת ברוחני, וע"כ אינו ראוי העליון להחזיק שירים דעביות בחסרון הקומה, וע"כ נבחן שבא העביות להזווג הזה להתחתון אשר שם הוא שלימות.
      ועפ"ז יוצא לנו הכלל שבשעה דמטי האורות בהתחתון אז לא מטי האורות בהעליון שהוא אז במצב הסתלקות אור, דהיינו בהזדככות מעביות דמסך, שהרי אי אפשר לעליון ליתן את האור לתחתון באופן אחר כאמור, והרי אשר בשעה דמטי בתחתון דהיינו שמשיג אורותיו שבהכרח שמקבלו מהעליון וא"כ מחוייב להיות לא מטי בעליון גופיה. (וכן הדין בעליון מעלי עליונו וכו' אלא שאנו מתחילין מהכתר דאותו פרצוף).
      ולפיכך במסע ב' אשר החכמה מקבלת אורותיה מהכתר, צריך להיות לא מטי בהכתר, דהיינו שמזדכך מעביות המסך שבו הגורם להסתלקות אורותיו כי אז הופך פניו למטה, דהיינו שנותן שירים דעביות שלו אל התחתון שהוא החכמה כי נותן לה עביות דבחי"ב, שאז יוצא מהזווג הזה ע"ס בקומת בינה שמתלבש בו כנ"ל, ועתה כשהגיע זמן אל הבינה לקבל אורותיה מהחכמה צריך להיות לא מטי בחכמה, כדי שיהפוך פניו אליה כנ"ל והיינו ע"י הזדככות כנ"ל. אמנם כאן יש ענין אחר, והוא דכתר נתבאר שהבינה נמצאת בלי זה פב"פ עם החכמה דהיינו שקומתם שוה משום שאין בהחכמה של עתה בהתפשטות הזה יותר מקומת בינה, וא"כ הרי שוה עמה בקומה אחת וממילא שיכולה לקבל הימנו האורות שלה אפי' בזמן דמטי בחכמה. אמנם זה אמור רק באור החדש דחכמה שקיבל עתה מהכתר, משא"כ ברשימו דחכמה מאור דהתפשטות א' הרי הרשימו הזו מקומת חכמה ממש כי שם היה לה כל קומתה דהיינו ממסך דבחי"ג, ונודע שהרשימו הזו ה"ס הזכר של החכמה, וא"כ עדיין הבינה בבחי' פב"א עם הזכר דחכמה הזה.
      ובזה תבין אשר ענין הפיכת פנים למטה שה"ס הזדככות, אינו אמור רק בבחי"ג של זה הזכר דחכמה שמזדכך לבחי"ב כמו הנוק' שלו ואז לא מטי בחכמה, כי כל מעלתו הוא בסוד הדכר הזה שיש לו קומת חכמה, משא"כ עתה בטלה קומתו כי נזדכך מבחי"ג ואת השירים שלו דהיינו בחי"ב נותן אל הבינה פב"פ ונבחן עתה שהחכמה נסתלקה להכתר, כלומר לנוק' דכתר אשר גם היא ה"ס רשימו דבחי"ג אחר הסתלקותה במסע הב' שהפכה פניה אל החכמה, שאז נסתלק אור החכמה מהכתר ונשאר ממנה שם רק רשימו לבד, דהיינו רק בחי' מלכות דחכמה בערך אורה הקדום, ועתה אשר גם הזכר דחכמה נזדכך מבחי"ג כמותה הרי בחינתם שוה, וע"כ נבחן שהזכר דחכמה עלה ונכלל בנוק' דכתר. (עי' בהגהה).(*)
      הגהה(*) וענין עליית הזכר דחכמה שה"ס רשימו דחכמה דטעמים אל נוק' דכתר הוא משום, דשם היה עמידתו מבתחילה, כי הרשימות הם חופפים על הכלי ממעלה בסוד תגין וממעל לכלי חכמה ה"ס כתר, אלא שבביאת אור החכמה לכלי דכתר נוסף כוח אל הרשימו דטעמים, וע"כ ירדה לתוך הכלי ונעשתה שם לזכר, וע"כ עתה אחרי הזדככות הבחי"ג שנוספה לה מהנוק' דכתר א"כ חזרה למקומה בסוד תגין ממעל להכלי שה"ס הנוק' דכתר, כי הכתר הוא ממעל לחכמה.
      ומכח עליה הזאת של זכר דחכמה אל הנוקבא דכתר, נתעורר שוב העביות בנוק' דכתר ונעשה שם זווג חדש ושוב מטי האור בהכתר, דהיינו על מסך דבחי"ג שה"ס קומת חכמה, אמנם עתה נעשה שם שינוי גדול כי קומת חכמה שיצאה עתה שם לא יכלה להתלבש בכלי שלה דהיינו ה', אלא בכלי דזכר דכתר שה"ס י', ומשום זה נכלל קומתה באור הזכר דכתר החשוב הימנה להיותו הרשימו מהתפ"א שהוא קומת כתר מסוד בחי"ד דמסך, אמנם אין לו בחי' ג"ר אלא רק ו"ק דע"כ נק' רשימו, כי בחי' ג"ר שלו נשאר למעלה בשורשו ולא יצא בו עתה כנ"ל במסע א', וע"כ בחי' ג"ר של הנוק' נתבטלה ונכללה בבחי' ו"ק של הדכר. וזה מכונה התכללות דו"נ בכלי אחד, ואין שם בחי' ד' רוחין דאהבה כמו במסע א', משום שאין כאן ב' כלים מיוחדים כמו שמה.
      הגהה ב': כלי א' לדו"נ דכתר: הטעם כי התעוררות העביות דבחי"ג על הזכר דחכמה שעלה לכתר הוא נעשה ע"י הזכר דכתר שה"ס י', וע"כ נעשה הזווג ג"כ בהכלי די' ולא בכלי דה', ולפיכך נמצאים עתה דו"נ דכתר בכלי אחד בסוד י' לשניהם.
      והנה נתבאר היטב אשר מסבת ההזדככות דזכר דחכמה מבחי"ג לבחי"ב, המכונה שהפך פניו אל הבינה, נבחן שרשימו שלו עלה למ"ן לנוק' דכתר, אשר ע"י הזכר דכתר שה"ס בחי"ד נתעורר שוב העביות בו מחדש ונעשה עליו זווג מאור העליון ויצא קומת חכמה, אלא מתוך שעביותו נתחדשה ע"י הזכר דכתר שה"ס י', ע"כ נכלל בו כולו ואינו מקבל רק בחי' ו"ק דחכמה שה"ס התכללות דו"נ דכתר בכלי אחד שהנוקבא בטילה להדכר, ואז לא מטי בחכמה כי הפך פניו אל הבינה וע"כ הבינה מקבלת הימנו הבחי"ב ואז נעשה הזווג בתוך הבינה ויוצאים בה ע"ס מחדש בקומת בינה. אמנם נמצא עתה רק אור החסד בכלי דבינה ולא ג"ר דבינה, והטעם כי כל הג"ר דבינה אינם מחמת האור שמקבלת כי האור אינו יותר מאור דחסדים, וכל בחי' ג"ר הנבחן בקומת בינה הוא רק משום שהוא עצמות חכמה מצד עיקר בנינה, (ע"ע ד' בחי' דאו"י) ולפיכך עתה שגם החכמה שבכלי דכתר אין לה אלא ו"ק משום התכללותה בכלי א' עם הזכר כנ"ל, וע"כ בטלה לה בחי' ג"ר גם בבינה ונבחנת עתה רק בבחי' ו"ק דג"ר אבל לא ו"ק ממש, כי בינה בחי' ג"ר היא כנודע. וע"כ נק' אור החדש הזה המתלבש בבינה בהתפ"ב רק בשם אור החסד ולא אור הבינה, והוא מטעם חסרון ג"ר דבינה כמבואר. וזסו"ה כי חפץ חסד הוא, פירוש שבאמת היה ראוי להבינה לעלות אל הכתר יחד עם החכמה, והוא על היותם קומה אחת ודרגא אחת דע"כ עומדת פב"פ עם החכמה אפילו בו בעת דמטי בחכמה כנ"ל, אולם לא עלתה עם החכמה, והוא מטעם כי הבינה חפצה בחסד דוקא כי זהו כל תכונתה מכח הע"ס דאור ישר שהיא מתגברת על החכמה בסוד התגברות רצון לקבל חסד, אע"פ שמשום קבלת החסדים נמצאת נמנעה מלקבל חכמה שז"ס אב"א דחו"ב דאור ישר, (ע"ע ד' בחי' דאו"י) וע"כ גם עתה פרשה את עצמה מהחכמה שלא לעלות עמה יחד אל הכתר משום המשכת אור החסד הזה אע"פ שאובדת ג"ר שלה משום זה, וזסו"ה כי חפץ חסד הוא. והבן היטב את הרבותא הזאת אשר החשק שלה אחר חסד גדול כל כך עד שבחרה לאבד את ג"ר שלה בשבילו כאמור.
      מסע הד': לא מטי בכתר, ומטי בחכמה, ול"מ בבינה ומטי בחסד.
      פירוש, כי הבינה עם ז"א שהוא הו"ק אינם בחי' פב"פ כמו החכמה הנ"ל עם הבינה, כי שם היה אור הבינה בחכמה שמשום זה קומתם שוה פב"פ כנ"ל, משא"כ כאן אע"פ שאור החסד בלבד מלובש בכלי דבינה שה"ס ו"ק כנ"ל אמנם עדיין הוא גבוה וחשוב הרבה יותר מז"א, כי ו"ק שלה נבחנים לו"ק מג"ר, ואפי' מקצת ג"ר חשוב כג"ר, משא"כ הז"א כולו הוא ו"ק ממש ואין לו מבחי' ג"ר כלום, וע"כ קומתו נמוכה הרבה מהבינה ונמצא עמה פב"א ואינו יכול לקבל ממנה שום אור זולת ע"י הפיכת פני הבינה למטה, דהיינו בעת הזדככות העביות דבחי"ב שאז אובדת אותו שיעור קומה המגביה אותה למעלה מהז"א, שנבחנת אז עמו בבחי' פב"פ כנ"ל.
      וכשהיא מזדככת מעביות דבחי"ב וקומתה מסתלקת הרי לא מטי האור בבינה, והזדככות הזה לא יתכן שיארע אל הבינה זולת בהקדם דמטי האור בחכמה, והוא כי כל סבת הזדככות המסך אינו אלא מכח חזרת החו"ב פנים בפנים, (ע"ע הזדככות והכאת או"מ באו"פ) דאז הבינה משיבה פניה אל החכמה שבזה נשאב ממנה כל עביותה דבחי"ב עש"ה. ולפיכך צריך להיות מקודם מטי בחכמה, והיינו שתחזור ותקבל אורותיה מהכתר וע"כ צריך מקודם להיות לא מטי בכתר, דהיינו שמזדכך מעביות דבחי"ג המצוי שם מזמן מסע הג' עש"ה, שאז הופך פניו למטה ונותן את השירים שלו דהיינו עביות דבחי"ב אל כלי דחכמה וחוזר אור הבינה בכלי דחכמה ונמצא דמטי בחכמה, ומתוך שיש לה להבינה אור החסד בשפע ע"י הזווג שבכלי שלה, נמצאת מתדבקת אל החכמה לגמרי עד שנשאב העביות דבחי"ב שלה ומסתלק אור החסד שבכלי הבינה, ואז כלי הבינה הופכת פניה למטה אל הז"א, דהיינו שנותן לו את השירים שלה שהוא בחי"א דעביות, ואז יוצא הזווג דע"ס בקומת ז"א ממש, כלומר בחי' ו"ק בלי ג"ר לגמרי שה"ס כלי חסד דז"א. ולפיכך נבחן במסע הזה דל"מ בכתר שנזדכך מבחי"ג לבחי"ב, שבזה הופך פניו להחכמה פב"פ והחכמה מקבלת השירים האלו, דהיינו בחי"ב שה"ס קומת בינה, ומטי בחכמה האור דבינה ואז לא מטי החסד בכלי דבינה מפני שמתדבקת בג"ר דחכמה ונשאב עביות דבחי"ב של עצמה שאין שם אלא ו"ק דג"ר ומתדבקת בעביות דבחי"ב שיש בחכמה וקונית ג"ר דבינה החסרים לה. וזהו ל"מ בבינה עצמה, ואז הופכת פניה פב"פ אל הז"א ומטי בחסד דז"א שיעור קומה דבחי"א ו"ק בלי ראש.
      מסע ה': מטי בכתר ל"מ בחו"ב גם ל"מ בחסד ומטי בגבורה:
      וכאן צריך שתדע הקדמה אחת החשובה מאוד, והוא אשר במסך הזה דבחי"א יש בו בי בחי' עביות המכונים דינא רפיא ודינא קשיא, ומקור הדבר הוא מכח הרשימו דטעמים הנשאר בכלי דכתר, אשר רשימו זו הנשארת שם מעביות דבחי"ד נבחנת ג"כ כשיעור עביות דבחי"א, ואע"פ שכל רשימו אינה אלא בחי' מלכות מאור הקדום שה"ס מסך מזוכך שאין בו עוד אותו שיעור עביות הצריך לזווג דהכאה, וא"כ אין שם שיעור של בחי"א, עם כל זה מתוך חיבורו עם החכמה שה"ס נוק' שלו וגם מסבת עלייתו לראש כמ"ש לקמן, הנה חזר ונתעבה לבחי"א, דע"כ נק' הזכר שבהכתר וגם הכלי שלו נק' יוד שהי"ס בחי"א דעביות כנודע. (ע"ע די בחי' דאו"י). ומתוך שהוא משירי עביות דבחי"ד בטרם שנזדככה ע"כ נקי דינא קשיא כלומר עביות קשה, אמנם אותה עביות דבחי"א הנשארת בהמסך אחר ההזדככות דבחי"ב היא נקי דינא רפיא כלומר עביות רפה, והוא משום שורשו הרפה כי בחי"ב הוא שורשו של העביות הזה ובחי"ב בחי' ג"ר הוא כנ"ל אמנם הבחי"א מעביות הנשאר מבחי"ד עצמה מטרם זיכוכה שנקי רשימו דהתפי"א, הרי שורשה הוא הבחי"ד בעצמה שה"ס מדת הדין הקשה שרק עליה בלבדה היה הצמצום ראשון ולא בגי בחי' הקודמות לה כנודע. (ע"ע צמצום א') ולפיכך נק' העביות דבחי"א הזאת בשם דינא קשיא.
      ונבא לענינינו, שבכדי להיות מטי האור השייך לגבורה אל כלי דגבורה צריך להיות ל"מ בחסד, ועתה לא שייך טעם הנ"ל דהפיכת פנים למטה משום שכל ספירותיו דז"א המה קומה אחת של בחי"א, וא"כ הרי קומתם שוה ויכולים להשפיע זה לזה אפיי בשעה דמטי האור בעליון כנ"ל בחו"ב.
      אמנם כאן טעם אחר, והוא משום דלא מטי בחו"ב, כי אחר זה שמתפשט הקומה דבחי"א בכלים דז"א משום הפיכת פנים דבינה שמזדככת מבחי"ב כנ"ל במסע די, הרי זה גורם להזדככות הבחי"ב גם מכלי דחכמה.
      והוא מטעם דחכמה ובינה כחדא נפקין וכחדא שריין, דכל ההבחן הקודם מחכמה אל הבינה היה רק בהדכר דחכמה שהוא רשימו רבחי"ג כמ"ש לעיל במסע ג', ומאז שנזדכך הדכר הזה לבחי"ב דהיינו בעת מסע ג' עש"ה, הרי אין שום חילוק כמעט בין הכלי דחכמה לכלי דבינה היות שניהם אותו קומת האור היוצא על מסך מעביות דבחי"ב, וע"כ ודאי אחר שנזדככה הבינה מבחי"ב שלה נזדככה עמה ג"כ העביות דבחי"ב שבכלי דחכמה, וע"כ נסתלק האור דבינה גם מכלי דחכמה, ושניהם נבחנים שעולים לכתר והיינו לנוק' דכתר שה"ס רשימו דבחי"ג המשתוות עתה אל רשימו הנשאר מבחי"ב דחכמה ובינה, כי כל ג"ר חשובים כאחת, וזהו נק' לא מטי בחו"ב.
      ומסבת העלם עביות דבחי"ב מהבינה הרי היא משתוית אל האור דחסד שבז"א, כלומר ו"ק ממש בלי ג"ר, והוא משום שעליית חו"ב אל הבוק' דכתר נתעורר עליהם שמה חידוש עביות מאור הזכר דכתר כנ"ל במסע ג' עש"ה, אמנם רק בבחי' ו"ק בלי ג"ר כמו הזכר דכתר וע"כ יצאה הבינה מבחי' ג"ר לבחי' ו"ק וע"כ עלה אור חסד דז"א אל הכלי דבינה, כי עתה היא עמה פב"פ בקומה אחת דו"ק בלי ג"ר. אמנם בשעה שיש בה אור החסד השייך לעצמה הרי היא בבחי' ו"ק של ג"ר, היות שיש לה העביות דבחי"ב וקומתה גבוהה הרבה מז"א, משא"כ עתה אחר שהאיר בחי' אור הזכר בהכתר יצאה מתורת ג"ר לו"ק והוא מסבת הדינא קשיא שבבחי"א שלו כנ"ל, וז"ס דלא מטי בחסד דז"א אלא שעלה לבינה וע"כ הפכה החסד פניה אל הגבורה ונתנה לו עביות דבחי"א מבחי' דינא קשיא שה"ס אור הגבורה, דהיינו ע"ס דאו"י ואו"ח על זווג דהכאה על מסך דבחי"א מבחי' דינא קשיא משורש מדה"ד הקשה שה"ס בחי"ד כמבואר.
      ונתבאר היטב שמסבת הזדככות הבחי"ב מהבינה נזדכך ג"כ בחי"ב דחכמה שהם אחת, ואז נק' דל"מ בחו"ב ועולים לכתר ומחמת עליות הרשימות דחו"ב לנוק' דכתר אז נעשה שם זווג חדש עליהם ויוצא שם אור דו"ק בלי ג"ר מבחי' כלי דיוד דדכר דכתר שה"ס דינא קשיא, ואז מסתלק קומתו דבחי"א שיש בז"א מעביות מסך דדינא רפיא ועולה להבינה כי שם מקומו דדינא רפיא שנק' ל"מ בחסד, ועליה זו היא מסבת שליטת אור הכתר מזווג דדינא קשיא ואור זה מגיע למקום הז"א שהוא בעל האור הזה וקומה הזאת והוא בא בכלי הגבורה דז"א דהיינו קו שמאל, ששם יש רשימו דהתפ"א מכבר ועתה מתעוררת בעביותה ע"י אור הכתר ויוצאים שם ע"ס דקומת ז"א מבחי' עביות דדינא קשיא שנק' מטי בגבורה. (וצ"ע מי זיכך לגבורה)
      מסע ו': לא מטי בכתר ומטי בחו"ב וחסד, ול"מ בגבורה ומטי בת"ת.
      פירוש, דהעביות שבמסך דבחי"א מזדכך עד לשורש, אשר אז אין עוד שום זווג ושיעור קומה של כלום, ואז שוב מתעוררת העביות דבחי"ב, כי בחי"ב לא הזדככה אלא משום האו"ח שעולה מהזווג שבהמסך, (ע"ע הכאת אוי"מ באו"פ). וע"כ אם פוסק אותו הזווג אז תיכף הבינה חוזרת לקדמותה להתגברות אחר החסדים של עצמה שה"ס בחי"ב עש"ה. ולפיכך באותו רגע שמזדכך המסך דבחי"א עד לשורש ולא מטי בגבורה, תיכף מטי האור דחו"ב, שבינה מחדשת לעביותה ונמשך שם אור הבינה, דהיינו קומת בינה בחכמה ואור החסד בבינה, ואז החסד דז"א מוכרח לירד למקומו לחסד דז"א, כי אינו יכול להיות שם אחר שחזר בחי' ג"ר אל הבינה ונמצא דמטי בחסד, ואור החסד הזה חשוב יותר מקומת ז"א שהיה מקודם בכלי דגבורה משום עליתו בבינה שעתה חזרו שמה הג"ר דבינה ומטי האור בת"ת שה"ס קו המכריע ומיחד את החו"ג.
      וצריך שתבין שאין ל"מ בגבורה פירושו שריקנית מאור לגמרי דא"כ איך יקבל הת"ת ממנה, אלא פירושו שבחי' קומת אור דדינא קשיא השייך לגבורה היא שנסתלקה משם, אלא שמקבלת עתה האור מהחסד וטפלה אליו ואז משפעת הגבורה את האור הזה להת"ת, ובזה מתמתקה מאוד אותו הרשימו דבחי"ד המצוי בכלי דגבורה משום שנתבטלה לאור החסד שה"ס קומת אור דדינא רפיא כנ"ל במסע ה' עש"ה. וע"כ הת"ת המקבל מהגבורה נמצא מיחד ב' הקצוות הנ"ל החסד מדינא רפיא עם הגבורה ששם הדינא קשיא, היותו עתה מקבל אורו משניהם יחד בחיבור אחד כמבואר.
      ונתבאר שמתחילה מזדכך המסך דבחי"א מדינא קשיא העומד בגבורה ונסתלק כל הזווג ולא מטי בגבורה, ואז חוזרת מאליה הבינה לעביותה מטעם שורשה דאו"י, וזהו נק' ל"מ בכתר ומטי בחו"ב וחסד, כי מאחר דהרשימו דבחי"ב שהיתה בכתר חוזרת אל עביות דבחי"ב הרי שוב אין מקומה שם ויורדת משם לחו"ב כנ"ל, וא"כ נסתלק הזווג מהכתר שהיה הזכר דשם מזדווג ברשימות דחו"ב כנ"ל, וכיון שירדו משם חוזר ונתבטל הזווג הזה ולא מטי בכתר, אלא דמטי בחו"ב, וכיון דמטי הג"ר בהבינה הרי מוכרח חסד דז"א לירד מהבינה למקומו לחסד דז"א ואז מטי בחסד ול"מ בגבורה, כי כבר נזדכך מעביותו ונשאר ברשימו בלי זווג ואז מטי בת"ת, שמקבל אור החסד באמצעות רשימו דבחי"ד הנשאר בגבורה כנ"ל, ונמצא הת"ת מיחד הקצוות באור שלו בחיבור אחד.
      ומכאן תבין היטב את ג' הספירות חג"ת דז"א שבאמת אינם אלא בחי' אחת, דהיינו קומת אור הנאצל ע"י זווג דהכאה דמסך דבחי"א כמו החכמה או הבינה. וענין התחלקותם לג' בחי' חג"ת, הוא מטעם שיש בעביות דבחי"א ב' מינים של בחי"א שהם: דינא רפיא הנמשך משירי עביות הבינה וע"כ קומה זו נק' בשם חסד, ויש ג"כ מין בחי"א של דינא קשיא הנמשך משירים דבחי"ד בעצם הנשאר מהתפ"א, וע"כ קומת האור היוצא על בחי"א הזאת נק' בשם גבורה.
      ובזה נתבארו היטב ב' הקצוות שבז"א הנק' חסד וגבורה, והנה מגבורה הזאת נמשך לבסוף אחיזה גדולה לדינין ולחיצונים, וע"כ למתוק היא צריכה, כלומר להחליש כחה וגבורתה שזהו נעשה ע"י מסע הו' הזה שלא מטי בה האור ונחשכה, וכל אורה היא מקבלת מהחסד ונמצאת הרשימו דדינא קשיא מתערבת עם הרשימו דדינא רפיא, והזווג עולה עתה על שתיהם יחד. באופן שהמסך החדש הזה דבחי"א מחובר ומעורב מב' הקצוות יחד, וע"כ מכונה בשם אמעצי דהיינו הת"ת העומד באמצע בין החסד והגבורה, והוא שנעשה ע"י זווג החדש הנמשך מכח האור דמטי בחו"ב וחסד כנ"ל, ועתה קיבלה הדינא קשיא מיתוק גמור.
      מסע ז': מטי בכתר ל"מ בחו"ב וחסד ומטי בגבורה ולא מטי בת"ת ומט' בנצח.
      גם מסע הזה מתחיל מהבינה שבהיות הגיע האו"ח מהזווג שבמסך דת"ת כנ"ל, אז שוב מתעצמת הבינה עם החכמה ומזדככת מבחי"ב שלה לבחי"א, ומתוך שבחי"ב דבינה הוא שורש להעביות דבחי"א העומד בת"ת, נמצא ג"כ הבחי"א מזדככת ולא מטי בת"ת וגם אור החכמה מזדככת בסבת הבינה שהרי הוא ג"כ משמש במסך דבחי"ב כנ"ל, וע"כ עולים שניהם שוב לנוקבא דכתר ונעשו שם בחי' מ"ן לזכר דכתר, וע"כ מתעוררת עליהם עביותם ויוצא זווג חדש בכתר ונמצא שמטי בכתר, ונתעורר שוב כלי די' דזכר דכתר שה"ס הרשימו דבחי"ד ואז החסד מתעלה מהז"א אל כלי הבינה כי שם מקומו עתה, משום שחו"ב יצאו לבחי' ו"ק ע"י הזווג דכתר כנ"ל, וע"כ לא מטי בחסד ומטי בגבורה כי אור דכתר מושפע לשם ומעורר שרב את הרשימו דגבורה, ושוב לא מטי בת"ת כי כבר נזדכך משם בחי' מסך האמצעי כנ"ל ומטי בנצח, כלומר אור של הגבורה מתהפך עתה לקו ימין דז"א שנק' נצח, והוא מטעם שאותו הכרעה והחיבור שנעשה בז"א בת"ת לבחי' אמצעית לא נתקיים, כי חזק ונחשך ונתקיים רק בבחי' הגבורה, ונמצא כל אור שבז"א עתה הוא ע"י בחי"א דדינא קשיא וע"כ חזר אור ההוא לימינו דז"א. והבן היטב אשר הגבורה דז"א נשארת בצד שמאל משום שהיא בלי מיתוק כלל, אמנם הנצח הנמשך מהת"ת שכבר עבר על הרשימו דדינא קשיא בחי' מיתוק דת"ת ע"כ נחלשה מדת הדין שבה ונעשית אחר הת"ת לבחי' קו ימין שנת' נצח.
      מסע ח': ל"מ בכתר ומט' בחב"ח ול"מ בגבורה ומטי בת"ת ול"מ בנצח ומטי בהוד.
      וגם כאן כמו במסע ו' כיון שמסתלק הזווג דבחי"א דדינא רפיא אז חוזרת עביות הבינה לקדמותה, וע"כ יורדים החו"ב מהכתר למקומם לחו"ב ומשיגים הג"ר שלהם, ואז נדחה החסד למקום ז"א ומטי גם בחסד ואז ל"מ בגבורה ומטי בת"ת ול"מ בנצח ומטי בהוד. וגם כאן כמו בקודם אין הפירוש לא מטי בנצח אשר אין בו אור כלום, כי אין לך נותן מה שאין בו, אלא האור שבו נמצא שאינו שלו שהרי עביות דרשימו דבחי"ד שלו כבר נזדכך ולא נשאר ממנה רק רשימו בלי אור הזווג כמקודם, וזהו נק' ל"מ בנצח אע"פ שיש לו מקומת אור היוצא מבחי' הת"ת, אבל האור הזה אינו מבחי' עצמו כאמור.
      וענין חילוף הסדר בנצח והוד מבחסד וגבורה הוא, כי באמת הבחי"א דדינא קשיא יותר חשוב מבחי"א דדינא רפיא, וא"כ גם בספי' דחג"ת היתה צריכה הגבורה לעמוד לימינו דז"א, ומה שהוא לשמאלו הוא מטעם שיש בה אחיזה לחצונים כנ"ל במסע ו', ולפיכך אחר שנמתקה הרשימו דבחי"ד בספי' ת"ת שנכללה בדינא רפיא אז כבר אין בה אחיזה לחיצונים, ולפיכך חזרה למעלתה ונבחנת לקו ימין בנצח כי הוא מבחי' רשימו דהתפ"א היותר חשוב מהאור דהתפ"ב, כמו שנתבאר אצל הג"ר שהרשימות דטעמים שבהם נעשו הדכורין שבג"ר, ואור החדש דהתפ"ב נעשה הנוקבין, לפיכך הנצח לימין כי שם שוכנת הרשימו דבחי"ד מהתפ"א כנ"ל, וההוד הנמשך מן בחי' דינא רפיא דבחי"א עומד לשמאל, כי הזכר היותר חשוב מכונה תמיד בשם ימין והנקבה הגרוע הימנו נבחנת תמיד לצד שמאל.
      ונתבאר אשר בנו"ה אין שינוי כלל מבג"ר, וכל השינוי הוא רק בחסד וגבורה דז"א, כי שמה נתהפך הסדר אשר אור חדש דהתפ"ב שה"ס דינא רפיא עומדת לימין בכלי דחסד והרשימו דהתפ"א דהיינו עביות דבחי"ד דטעמים עומדת לצד שמאל שהוא בהיפך מכל הג"ר כו"ח, אמנם הדבר הזה במשך מן הבינה, כי גם בבינה נמצא ג"כ אור דהתפ"ב דהיינו בן הנולד מזווג י"ה דחכמה הנמשך אליה בשעה דמטי בחכמה במסע ב' עש"ה. ה"ס צד ימין שבה דהיינו הזכר ורשימו דטעמים הנשאר מהתפשטות א' שבבינה, ה"ס צד שמאל שבה דהיינו הנקבה ומשום שחסד דז"א נמשך מהבינה וע"כ נתהפך ג"כ להיות ימין כמותה. והטעם שבהבינה הוא, משום דבן הזה הנמשך מזווג די"ה דחכמה הוא גבוה וחשוב הרבה מכל קומת הבינה, להיותו נמשך מזווג מבחי"ג דהיינו רשימו דטעמים דחכמה כנ"ל במסע ב' עש"ה, והוא שהיפך ג"כ הדו"נ דז"א בחסד וגבורה, ועוד טעם משום אחיזה לחיצונים כנ"ל.
      מסע ט': מטי בכתר ל"מ בחב"ח ומטי בגבורה ל"מ נת"ת ומטי בנצח ל"מ בהוד ומטי ביסוד.
      ומסע הזה מתחיל מהזדככות הבינה כמו במסע ז', כי זה הכלל במקום שיש עביות דבחי"ב בפרצוף דהיינו דמטי בחו"ב, א"א שיזדכך הז"א מבחי"א שלו בעוד שישנה לעביות דבחי"ב בהבינה כי עביות דבחי"ב מחזקתו, אלא במקום שלא יש עוד עביות דבחי"ב בפרצוף רק מבחי"א לבד בקצוות דז"א כי לא מטי בחו"ב, אז ודאי מתחיל ההזדככות מהקצה דז"א וזה פשוט.
      וטעם ההזדככות המתחיל מבחי"א הוא מטעם דכללא הוא, דכל מסך המתחיל להזדכך מוכרח להזדכך כולו עד השורש משום דאין מקצת נוהג אבל רוחני ע"ד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, (ואין יוצא מהכלל חוץ אצל עקודים דס"ג דשם נשאר המול"מ בקביעות כמ"ש שם). ו טעם הזדככות העביות דבחי"ב הוא מטעם האו"ח העולה אליה בשפע, אז מניחה העביות שלה משום חוקו שמונעתה מג"ר אלא שסובלת החסרון ג"ר מטעם כי חפץ חסד הוא כנ"ל, אמנם בשעה שמגיע אליה האו"ח דחסדים מספי' אחרת אז אינה צריכה עוד לסבול החסרון ג"ר, וע"כ מזדככת מעביותה ומתדבקת ומתעצמת לעצם אחד עם החכמה, וזכור היטב ב' הכללים הנ"ל דבר בטעמו.
      וכיון שנזדככה הבינה מתבטל אור הבינה גם מחכמה כי אחת הם, וזה נבחן שרשימתם הנשאר עולה לכתר ונעשה עליהם זווג חדש בכלי דדכר, (הגם שעולים רק אל הנוק' בסוד י' דמילוי ה'), ואז שוב מטי בכתר וכו' כנ"ל עד דמטי ביסוד, שהוא מכח שליטת הכתר כנ"ל, אמנם מתוך שמקבל זה באמצעות עביות דדינא רפיא שבהוד, ע"כ מתיחדים בו ב' העביות יחד מדינא רפיא ומדינא קשיא, והזווג נעשה על המסך הכלול משניהם יחד.
      וההבחן מבין ת"ת ליסוד הוא, כי אור הת"ת נמשך מכח שליטת החו"ב שה"ס קומת ג"ר דבינה כנ"ל וה"ס דינא רפיא כנ"ל, והפוכו היסוד כי נמשך משליטת הכתר שה"ס ו"ק ולא ג"ר, גם ה"ס דינא קשיא כמבואר.
      מסע יוד: ל"מ בכתר ומטי בחוב"ה, ול"מ בגבורה ומטי בת"ת, ול"מ בנצח ומטי בהוד, ול"מ ביסוד ומטי במלכות.
      ומסע זה מתחיל מהזדככות עביות דבחי"א הממוצע משניהם יחד דינא רפיא ודינא קשיא שבהיסוד, והוא מטעם שנתבאר לעיל במסע ט' עש"ה, דאז חוזר התעבות בחי"ב לבינה וחזר אור הבינה לחו"ב הכל כנ"ל עש"ה. ול"מ ביסוד, כי הוא שנזדכך ומטי במלכות שפירושה שנסתלק כל הזווג משום דנזדכך המסך עד השורש דהיינו שעולה לכתר לפה דעליון, ונעשה שם זווג דפרצוף ס"ג (ע"ע ס"ג).
      הפרש בין ע"ב לס"ג: הנה נתבאר כאן אשר בעשרה מסעות נפסק כל הזווג דהכאה וכל האור דעקודים דא"ק, כי אחר הזדככות בחי"א שביסוד ז"א אין בחי"ב חוזרת ומתעבית, אלא באה למלכות ששם גמר הזדככות, שהמלכות ה"ס עליה לפה דעליון, דהיינו גמר הסתלקות. והטעם, משום דאין מקצת נוהג ברותני, וכיון שהתחיל להסתלק מוכרח להסתלק כולו, אלא ביני וביני עושה עשרה מסעות כאמור.
      משא"כ בהס"ג כי שם תחילת המסך הוא קומת בינה, וע"כ תמיד כשמזדכך עד השורש חוזרת התעבות בינה למקומה, כי אין זה זיכוך אלא מין גלגול שמתגלגל מלמעלה למטה וממטה למעלה, כי כל פעם נתחדש בו כל שעור קומתו שהיה בו בהמסך מתחילתו בלי חסרון משהו.
      משא"כ הע"ב, הנה המעלה שהיה במסך בב' מסעות ראשונות הם חסרים לו אפי' בהתחדשות התעבות הבינה, וע"כ מוכרח להסתלק כולו כי אין ענין מקצת נוהג ברוחני.

:

לג) מטי רגלין ברגלין:
פירושו, רגלים דפרצופי אצילות יסתיימו בשוה עם הרגלים דפרצופי א"ק. כי בטרם גמר התיקון נמצאים רגלי פרצופי האצילות מסתיימות עם הפרסא שלמעלה מעולם הבריאה, ששם בחינת נקודת הסיום דצמצום ב'. אבל בגמר התיקון יתבטל צמצום הב', וישובו ג' העולמות בי"ע למדרגת האצילות, ואז יתארכו רגלי פרצופי האצילות עד לנקודה דעולם הזה, כמו הסיום רגלים דא"ק. בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. ונמצאים רגלי האצילות ורגלי א"ק בסיום אחד. וז"ש בזוהר כד מטי רגלין ברגלין ייתי מלכא משיחא. (תרע"ט אות פ"ט)

:

צז) מטלטלין:
הו"ק נקראים מטלטלין. מטעם, כי כל עוד שאין בחינת ג"ר בפרצוף הם מטולטלים מדין לרחמים. ומרחמים לדין. (א' קס"ז אות קכ"ה).

:

ל) מיוחד: (תע"ס ח"א)

עי' לעיל במלה יחיד.

 

:

ה"ס אבא יורד ונוקב שה"ס צלצלי שמע, שבסוד מ"י יורדין החסדים ונשאר במקומם נקב וה"ס צלם וה"ס גוון לבן.

:

טו) מיין נוקבין:
נודע שמתוך התפשטות נקודות דס"ג למ"ה וב"ן דא"ק הפנימי נתחברו ב' בחינות רשימות בהמסך, שהן מבחינות ה"ר שבס"ג , וה"ת שבא"ק הפנימי, ונמצא המסך נכלל מב' נקבות מבינה ומלכות, ומכאן קנה המסך את השם מיין נוקבין, כי מכאן ואילך כלולות בו ב' נוקבין אלו בכל זווג שעושה עם אור העליון. (דף ת"ה אות ט"ו).

:

ה"ס אמא מכה ויוצאה לחוץ שה"ס צלצלי תרועה, שבסוד מ"י נחתך ונפרד לגמרי וה"ס דמות וה"ס גוון אודם.

:

      האו"ח העולה מהמסך בכח הכאת אור העליון עליו שהוא עולה ומלביש על הע"ס דאו"י, הנה האו"ח הזה נבחן תחת השם מילוי, משום שכל שיעורו של התמלאות הפרצוף עם אור העליון, תלוי ונמדד בקומת האו"ח העולה ומלביש עליו. (ע"ע או"ח) ויש בו ב' עיקרים: (וע"כ כל ביאורי השינויים וההבחנות שבהפרצופין מתבארים בדרך המילוא).
      א' שאין לך שום שינוי מספירה לספירה או מעולם לעולם זולת מסבת המילוי שבפרצוף דהיינו האו"ח הנ"ל, משא"כ מסבת הע"ס דאו"י אין שום שינוי מבין רום המעלות עד תחתית המדרגות.
      ב' שיש בו ד' כוללים שהם ד' המילויים בע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שמהם מסתעפים ויוצאים מילוים אחרים ומילוי מילוייהם עד אין קץ. (עי' עה"ח דף מ"א בפמ"א ובדף קצ"ד שם. ע"ע פשוט ומילוא).

:

      שורש שם הויה הם הד' אותיות י"ה ו"ה עצמם. והמילוי שבכל אות ואות מד' אותיותיה, שהם האותיות הנשמעות כשאנו פורטים כל אות לעצמו, כי כשאנו מזכירים י', הרי ו"ד נשמעות עמה. וכן ה', נשמע אחריה י' או א' דהיינו הי או הא וכדומה. ה"ס ביאור ההויה בדרכי יציאת אורותיה לחוץ, דהיינו הענפים של אותה ההויה, באופן שד' האותיות דהויה הפשוטות בלי מילוי, הם בחי' השורש, אשר מכל אות ואות מהשורש, יוצא ענף מיוחד לחוץ, שנק' מילוי: שמן היוד דהויה, יוצא הויה במילוי ע"ב (ע"ע ע"ב) ומן ה' ראשונה דהויה יוצא הויה במילוי ס"ג (ע"ע ס"ג) ומן ו' דהויה, יוצא הויה במילוי מ"ה (ע"ע מ"ה) ומן ה' אחרונה דהויה, יוצא הויה במילוי ב"ן (ע"ע ב"ן).
      וצריך שתדע כאן אשר חכמת האמת מתבטאת ע"פ ב' דרכים, או ע"פ שמות של הספירות והפרצופין או ע"פ שמות הויה אהי' וכו' וכינויים ומילויים וריבועים וגימטריאות וכו'. רצוני לומר, שכל ענין וענין של החכמה הזאת, אפשר לבארו באיזה שפה שאנו רוצים. או ע"פ השפה של הויות ומילויים וגימ', או ע"פ שפה של ספירות ואברי פרצופין, אמנם משום הקושי של ההסברה הנמצא בחכמה הזאת משמשים ונעזרים לפעמים משניהם יחד, וזהו אך במקרה משום חומך הענין כאמור.
      ולדוגמא נעתיק הדברים הנ"ל המדוברים בשפה של הויות ומילויים אל השפה של שמות הספירות ופרצופין ונאמר:
      שורש הפרצוף: הם העשר ספירות שקומתם עד הכתר, שהם עשר הספירות הנק' כתר חכמה בינה ז"א ומלכות, שכל אחד ואחד מהם קומתו עד הכתר, ומכל ספירה וספירה שבפרצוף השורשי הזה יוצאת מדרגה לחוץ ומלבישו סביב, דהיינו: מספירת חכמה שבו יוצאת מדרגה שלמה של ע"ס בקומת חכמה, ומהבינה שבו יוצאת מדרגה של ע"ס בקומת בינה, ומהז"א שלו יוצאת מדרגה של ע"ס בקומת ז"א, ומהמלכות שבו יוצאת מדרגה שלימה של ע"ס בקומת מלכות, וכל ארבעה פרצופין אלו המה כענפים היוצאים מהשורש ונק' מלבושים, שהם ד' מלבושים: פרצוף חכמה, פרצוף ביבה, פרצוף ז"א, פרצוף נוקבא, וענין זה מחוייב בכל הארה ומדרגה פרטית, אשר אין לך שום מדרגה פרטית בעולמות שלא יהי' נבחן ה' פרצופין הנ"ל. דהיינו, פרצוף השורשי, שנק' פרצוף הכתר, וד' לבושיו חו"ב זו"נ, דהייא הויה פנימאה וד' מילויו עסמ"ב הנ"ל.
      והנך רואה איך הדברים נעתקין. כי הפרצוף אפשר לקראו בשם הויה, וד' אותיות הויה מכונה כאן ד' הספירות חו"ב זו"נ. והויה הפשוטה מכונה כאן פרצוף כתר, והמילויים מכונים כאן לבושים, וד' המילויים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, מכונה פרצופי חו"ב זו"נ, או פרצופי חיה נשמה רוח נפש.
      ומתוך שענין זה הוא מן החמורים שבחכמה, לפיכך ע"פ רוב אנו משמשים כאן בב' השפות יחד, וביחוד בדבר ההסברה כמו שאבאר לך בלשון הרגיל דהיינו מב' השפות בעירוב.
      מהות המילוי: הוא מסבת הסתלקות האור הנוהג בהע"ס דכל גוף של פרצוף (ע"ע הסתלקות א'). ע"כ נצרך פרצוף ההוא לפרצוף שני שימלא חסרונו, וע"כ בהתפשטות איזו הארה ומדרגה הנה מתחילה מתפשטת לראש תוך סוף כנודע, (ע"ע השתלשלות הפרצופין). ובראש אין נוהג הסתלקות האור (ע"ע הסתלקות אינו נוהג בראשים) רק בגוף דהיינו התוך והסוף, וע"כ יוצא התפשטות ב' למלאות האור שנסתלק מהגוף, והתפ"ב הזה יוצא רק בקומת חכמה וחסר כתר, (ע"ע ע"ב) וע"כ נקרא פרצוף זה בשם פרצוף חכמה להורות שחסר כתר, והוא מלביש לפרצוף השורשי בכל המקום החסר מאור מפאת ההסתלקות כנ"ל, דהיינו מפה דראש ולמטה, ופרצוף זה נק' ג"כ פרצוף ע"ב או הויה במילוי ע"ב, והיינו שכל אות ואות מהויה זו ממולא ביוד כזה: יוד הי ויו הי. (וטעמו ע"ע ע"ב).
      והנה פרצוף ע"ב הזה מתפשט ג"כ לרת"ס, ובהגוף שלו מסתלקים ג"כ אורותיו כמו בפרצוף השורשי, וע"כ הוא נצרך ג"כ לפרצוף שני למלאותו, ופרצוף זה נק' פרצוף בינה, להורות שחסר קומתו מכתר וחכמה. ונק' ג"כ פרצוף ס"ג או הויה במילוי ס"ג, והוא מלביש מפה דע"ב ולמטה, דהיינו באותו מקום שצריך מילוי כנ"ל, וגם בס"ג הזה נוהג הסתלקות בגוף שלו, ובשביל זה מוציא פרצוף אחר למלאות חסרונו, והוא נק' פרצוף ז"א המלביש מפה דס"ג ולמטה במקום שצריך מילוי כנ"ל. ולבסוף יוצא פרצוף ב"ן שהוא בחי' מלוי דז"א.

:

מה) מילוי בגימטריא אלקים:
המילואים של השמות, רומזים על בחינות העביות ומסכים שאור העליון מזדווג עליהם, ומוציא קומת ע"ס ע"פ מדתם של העביות כנודע. אמנם כשאינם בסוד הזווג, נבחנים שהמילואים הם בלי השמות, ואז המה בחינת דינים. וזה הרמז, אשר מילוי בגימטריא אלקים, דהיינו כשהם בלי השם אז המה דינים, כי שם אלקים מורה על דינים, אבל כשהמה בסוד הזווג, דהיינו עם השם, אז אדרבה המה בסוד הרחמים, ובחינת הוי"ה. (א' כ"ה אות ל"ג).

:

מו) מילוי בלי הפשוט:
המ"ן והעביות שאור העליון מזדווג עמהם, נקרא מילוי, וכל עוד שלא באו בסוד הזווג, נבחנים למילוי בלי הפשוט. עי' לעיל בתשובה מ"ה (מילוי בגימטריא אלקים). (אות ל"ב).

:

מז) מילוי בלי השם:
לעיל תשובה מ"ה (מילוי בגימטריא אלקים) מ"ו (מילוי בלי הפשוט). (שם)

:

סא) מילוי דהויות:
השם הוי"ה הוא ע"ס, שי"ה הם כח"ב, והו"ה הם זו"ן, כנודע ועדיין לא נודע בזה מאיזו קומה הן הע"ס האלו, אם בקומת נפש, אם רוח, נשמה וכו'. וע"ז באים המילואים שהם המבארים את הע"ס שבהוי"ה מבחי' שיעור קומה שבהם: שבקומת נפש הם מתמלאים בההין שהם בגימטריא ב"ן. ובקומת רוח הם מתמלאים באלפין, שבגימטריא מ"ה. ובקומת נשמה הם מתמלאים ביודין, חוץ מן הואו שבה שמתמלאת בא', שהיא בגימטריא ס"ג. ובקומת חיה היא מתמלאת לגמרי ביודין ואפילו בהויו שבה, שהיא בגימטריא ע"ב. (אלף שי"ג אות מ"א. וע"ח שי"ח פ"א).

:

פט) מהו מילוי הזקן.
כשז"א הוא בבחינת ו"ק יש לו ו' תיקוני דיקנא, וכשיש לו ע"ס שלמות שהם מבחינת צ' דצל"ם, דהיינו בי"ג שנה ויום א', יש לו ט' תי"ד. וכשקונה ל"מ דמקיפי אבא, דהיינו בכ' שנה, הוא נשלם בי"ג תי"ד כמו א"א, ואז נבחן שנתמלא זקנו. (אות ר"ג).

:

      ב' הפרצופין ע"ב ומ"ה מכונים מילויים, מטעם שהמה ממלאים תוך וסוף דפרצוף השורשי אחר ההסתלקות (ע"ע מילוי) פרצוף ע"ב ממלא אותו עד הטבור והמ"ה מטבור ולמטה.
      וב' הפרצופין ס"ג ב"ן, מכונים בשם מילוי המילוי, משום שהמה אינם מלבושים וממלאים לפרצוף השורשי, רק המה ממלאים לפרצופי ע"ב ומ"ה, שהמה מילוים לפרצוף שורשי. באופן שהס"ג ממלא לגופא של פרצוף ע"ב אחר ההסתלקות, ופרצוף ב"ן ממלא לפרצוף מ"ה. ומתוך שהע"ב ומ"ה עצמו נק' מילויים נקראים הס"ג וב"ן הממלאים להמילויים הללו, בשם מילוי המילוי. כלומר שהמה ממלאים רק להפרצופין דמילוי ולא לפרצוף השורשי.

:

מח) מילוי י"ט:
עי' תשובה ל"ז (מילוי בלי השם).

:

מטרם הנקודים הי' מלוי א' ומה"מ א': ע"ב ס"ג.

:

מט) מילוי ל"ז:
עי' תשובה מ'  (ל"ז ניצוצין).

:

נ) מילוי מ"ו:
עי' תשובה מ"ד (מ"ו ניצוצין).

:

הוא בחי' אור שנתעבה מחמת עירוב עמו דבר נמוך, כי אור שיצא על בחי"ב ירד ונתערב בבחי"ד הגרוע וע"כ נמס האור והיה למים. וז"ש (ע"ח ש"א פ"א) מימי אור העליון.

:

     שורש שם הק' הזה יוצא מסו"ה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, עי' תחילת זוהר בראשית ובמרשב"י שם. והסו"ה ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, שז"ס מים עליונים שנשאבים בששון. משא"כ מים התחתונים אמרו חז"ל מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, שהוא ההיפך משאיבת מים בששון והבן.
      מים עליונים נמשכים משם אהיה (קטנות) או משם יהיה (בגדלות). מים תחתונים נמשכים משם בוכו אותיות שניות לשם אהיה.
      ודע, כי חומר המים הוא כמו השאלה, והשאיבה ה"ס השגתם, עד"ה ושאבתם מים בששון. ובזה תבין ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים, שה"ס מים עליונים, כי כל הארץ היתה בסוד מים עליונים עד יום ב' שהרקיע הבדיל בהם ועשה מים תחתונים.

:

      הוא לשון רבים מהמלה מי מבחי' מי שחוברה לה יחדיו. ויש בזה ב' בחי': הא' מי דחכמה הב' מי דעבודה. מבחי' ב' הבנים: חכם השואל מה העדות והחוקים והמשפטים וכו' ורשע השואל מה העבודה הזאת לכם. לפיכך נק' מיים לשון רבים שכולל חכם רשע הנ"ל. ובזה תבין סו"ה,
      ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים: דהיינו לסיבת המים הנ"ל נמצא רוח אלקים מרחפת שפירושו נוגע ואינו נוגע, כי מסוד חי דחכמה נמצא נוגע ומסוד מי דעבודה נמצא אינו נוגע.
      מים עליונים זכרים: שה"ס הראש ששם שולט בעיקר סוד מי דעבודה, (ע"ע כתר) ששם סוד המסך דבחי"ד המעלה או"ח עד הכתר, אשר אח"כ המלכות הזאת מתפשטת באורה ממעלה למטה, שהתפשטות הזאת ה"ס מים תחתונים נקבות להיותם מקבלים בתכלית. אמנם אינם משפיעים כלום שכל הארתם אינו רק בסוד או"ח היורד וה"ס התוך בטרם שבא להסתכלות ב'. ושם סוד רקיע: מלשון ריקות. ונק' כן כי אור זה מילא כל החלל ואין ריקות נמצא בטרם שהופיע הסתכלות ב' כנודע. וז"ס מבדיל בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים וכו', כי נעשה שם כמו מסך ומכסה לכסות את המים העליונים הזכרים אשר מעל לרקיע, דהיינו העלמת מי דעבידתא, כי אותו או"ח היורד מעילא לתתא יורד בסוד מי דחכמה בסוד שאלת חכם חצי תשובה פירוש, כי סוד מיים עליונים כוללים שאלות חכם ורשע וכל האורות אינם מופיעים לעולמות זולת דרך שם, בסוד אין לך שום אור חדש שלא יבא מא"ס ב"ה. ושם סוד תשובה שלימה דהיינו השיבה לשורש. ולפיכך שאלת חכם מניח עכ"פ המסך דבחי"ד שאינו משיג גבולה, וע"כ נק' תשובה במחצה ולפיכך אינו נפסק משורשו. אמנם לפי"ז איך יכול לפרנס שאלתו אחר שהמסך דבחי"ד רובץ עליו במלכות דראש. וז"ס ויעש אלקים את הרקיע, שהוא מבדיל ומכסה ומעלים על בחי"ד (שבראש מקוה) וע"כ יפה כח האו"ח היורד למלאות כל החלל, ונמצא הרקיע מבדיל בין מים עליונים הזכרים שביטל לשליטתם וגילה שליטת מים תחתונים הנקבות.
      מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא. פי', ענין הבניה אינו נוהג כלל במים עליונים הזכרים, שה"ס או"ח העולה בטרם התלבשותו בכלים, ואין שם טענה זו למהוי לאפי מלכא, משא"כ במים התחתונים אחר הסתכלות ב' טענו כן והבן.
      וז"ס אין מלכות נוגעת בחברתא כמלא נימא: כי המים תמיד כוללים ב' המלכויות בחי"ב ובחי"ד, דע"כ נק' מים לשון רבים כנ"ל. ומ"מ בעת שליטת מים תחתונים אין מלכות דמים עליונים מתעוררים כלל לנגוע בהם שזה נמשך מסוד רקיע המבדיל כנ"ל, ואלו ח"ו הי' מתעוררים לא יכלה כלל מים תחתונים לגלות שליטתם. וזהו ג"כ סוד אין ב' שערות יונקות מגומא א' אע"פ שאין ביניהם כמלא נימא, דהיינו כדי שלא תתעורר מלכות דמים עליונים כנ"ל שהי' מחריבים הכל.
      וז"ס אין בין מים עליונים לתחתונים אלא כמלא נימא. דה"ס ההפסק הנמשך מכח הרקיע, כדי שמלכות דבחי"ד לא תבטל את המלכות דבחי"ב. וז"ס שאמר ב"ז אין בין מים עליונים ותחתונים אלא כג' אצבעות: כי בן זומא היה מבחוץ בטרם עיה"נ, אשר מים עליונים ה"ס בחי"ד בלבד ומים תחתונים ה"ס בחי"ב בלבד, שבחי"ב מקומה בכל"א ובחי"ד במקו"הנ הרי ביניהם ג' מדרגות, משא"כ אחר עיה"נ שנכללו זב"ז ודאי אין ביניהם אלא כמלא נימא כנ"ל, שגם זה נעשה במכוון כדי ליתן שליטה למלכות דמים תחתונים.

:

יא) מים עליונים זכרים:
עי' תשובה א'. ונתבאר שם שכתר של הנקודים ה"ס מים עליונים, שמעל הרקיע, שה"ס הפרסא. וחו"ב דנקודים, ה"ס מים תחתונים, שמתחת הרקיע. ע"ש. ונודע, שהכתר הוא הזכר, וחו"ב ה"ס הנקבה שלו. כמ"ש (או"פ דף תי"ג ד"ה עתה תבין). הרי שמים עליונים הם בחינת זכר, ומים תחתונים שהם חו"ב, הם בחינת נקבה. (ת"א אות ט')

:
ע"ע עצם ובשר.
:

אור דע"ס הבינה מכונה בשם מים, וממסך דהסת"א ולמעלה מכונה בשם מים עליונים זכרים, ומשם ולמטה מכונה בשם מים תחתונים נקבות.

:

חומר האתיות מן המים שבחכמה יצאו. ותחילה נמשך תוהו ואח"כ בוהו, ואח"כ נרשמו ונצטיירו (ע"ע צורת האותיות ע"י נפש דאמא נצטיירו ע"ש, ש"ה פ"ה ע"ח) במעי אמא ע"י חומר שבה ג"כ שהוא אפר של אש (הנפש) שם. (ע"ע מים לקמן).

:

יב) מים תחתונים נקבות:
עי' תשובה י"א (מים עליונים זכרים). ותשובה א' (
א' שבואו דס"ג).

:

לח) מימי אור (ח"ב פ"א או"פ ד'):

האור היורד ממדרגתו, מכונה בשם מים או "מימי אור".

:

סא) מיניה וביה (ח"ג פ"ד אות ו'):
דבר התפשטות והתרחבות המלכות של ראש ממנה ולמטה, לע"ס הנקראות ע"ס דגוף, מכונה "מיניה וביה", להורות, שכל אלו הע"ס, הן בחינות מלכות שבה: מכתר מלכות עד מלכות שבמלכות.

:

פב) מהו מיעוט הירח.
הנה בפעם הראשונה כשנתקן פרצוף הנוקבא, שזה היה ביום ד' דימי בראשית, שאז עלו למ"ן להיכל או"א, וקבלו שם מוחין דע"ב דמזלא, שז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללה באמא, היו אז, בסו"ה שני המאורות הגדולים, שהיו קומתם שוה זה לזה לגמרי, כי הנוקבא קבלה למוחין דאמא, כמו הז"א למוחין דאבא, ונעשו שוין זל"ז כמו או"א עצמם. אמנם אחר שירדו משם ובאו למקומם, לא היתה הנוקבא יכולה לעמוד במוחין האלו שקבלה מנה"י דאמא למעלה, משום שחכמה וחסד שבהם לקח הז"א, ולא קבלה מהם הנוקבא רק בחינת בינות וגבורות דאו"א, שהם בחינת חכמה בלי חסדים, כמו אמא דע"ב דמזלא עצמה. והנה אמא עצמה יכולה לעמוד במוחין ההם, כי אור א"ס מתלבש באמא רק בחכמה לבדה, והיא אינה צריכה ללבוש של חסדים על אור החכמה. משא"כ הנוקבא אין אור החכמה יכול להתלבש בה בלי לבוש של חסדים, משום שזו"ן הם בעיקרם רק בחינת חסדים, ומחכמה אין בהם משורשם באו"י, רק בחינת הארה תוך החסדים שלהם, ולפיכך בעת שהיא חסרה מחסדים גם אור החכמה אינו יכול להתלבש בה. ולפיכך קטרגה הירח ''אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד" כי לא יכלה לעמוד במוחין הגדולים האלו השוין לע"ב של הז"א, משום החסרון של חסדים, כנ"ל. ואז נאמר לה "לכי ומעטי את עצמך". דהיינו שתחזור לבחי' נקודה תחת היסוד דז"א, כדי שתקבל המוחין מזווג הנעשה בראש הז"א על המלכות דאמא, שמזווג הזה מקבלת החכמה ע"י התלבשות תוך החסדים ואז יכולה לעמוד באלו המוחין. כנ"ל בתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'>. עש"ה. וענין זה נקרא "מיעוט הירח" כי אחר שנגדלה בקומה שוה עם הז"א מאחוריו, חזרה ונתמעטה עד לנקודה שתחת היסוד דז"א. ותדע שזה הוא השורש, לכל המיעוטים שנעשה בהנוקבא אחר השלמת בנין פרצופה מאחורי הז"א. כי כן הוא תמיד, כי אחר קבלתה לעי"מ דאחור, היא חוזרת לנקודה תחת היסוד דז"א, ומקבלת עי"מ דפב"פ. (אות י"ז).

:

קנה) מהי מיעוט הירח.
עי' לעיל דף אלף תתמ"ג תשובה פ"ב <מיעוט הירח>.

:

טז) מיתה:
עד המקום שנמשך קו אור א"ס ב"ה, הוא החיים, ואחר סיום הקו דהיינו למטה מנקודת הצמצום, כבר נפסק אור החיים, והוא בחינת המיתה. וע"כ הכלים שנפלו לבי"ע שהם למטה מנקודת הצמצום החדשה, נבחנים שמתו שמה. כי נפרשו מאוד החיים. (תכ"ח אות ל"ט).

:

נו) מיתה:
הסתלקות אור האצילות מהכלי שפירושו הארת חכמה, נבחן שהכלי מת, כי אין חיות להכלי זולת בהארת חכמה. כי ע"כ מכונה אור החכמה בשם אור חיה. והיינו דוקא, שיש בה קלקול כזה, שאינה מוכשרה עוד לקבל אור האצילות. דהיינו שיש בה עירוב דבחינה ד'. (תפ"ז אות ד')

:

התוה"ק היא נצחיות ונוהגת כל שעה, וזה שרמזו ז"ל דין ארבע מיתות לא נתבטלה וכו'. ותדע שבכ"מ שכתוב בתורה מיתת ב"ד הנה כבר אותו האדם מת בחטאו בבחי' הרוחנית, כי יש להאדם גוף ונפש רוחני המלובשים בגוף ונפש הבהמי, ובעבור האדם על המצוה מתחייב מיתת ב"ד הנה תיכף מת בתוכו גופו הרוחני שהוא העיקר הנושא של חיי האדם וע"כ ב"ד לא עבדי מידי כי גברא קטילא קטלן, ועיקר הנרצה מזה נשאר רק לגבי אחרים כמש"כ למען ישמעו ויראו וכו', אמנם לגבי הנהרג עצמו לא הפסיד כלום כי ברוחניות כבר גופו נסקל או נשרף והבן זה.

:

נז) מיתת המלכים:
אחר שנפסלו לקבל עוד אור החכמה נמצאים נפסקים מקו א"ס ב"ה, ונבחן שנפלו לבי"ע ומתו. כי קו א"ס מסתיים באצילות. עי' תשובה נ"ו (מיתה) (דף תקל"ג אות נ"ה)

:

נח) מכוסים:
עי' תשובה נ"ד (מגולים). (דף תפ"ז אות ג')

:

מב) מכים ומבטשים (ח"ד פ"א סעיף ג') :
האורות, שהמה הפוכים בטבעם זה לזה, והמה באים להתלבש בנושא אחד, כגון או"מ ואו"פ, שאותה מדת עביות שבמסך, אשר ממשיכה ומגדילה את האוה"פ, נמצאת דוחה ומעכבת את האוה"מ, מלהתלבש בפרצוף, ומתוך ששניהם באים להתלבש בפרצוף, ע"כ המה "מכים ומבטשים" זה בזה, עד שהאוה"מ מתגבר ומזכך את העביות המעכבת שבמסך, והאוה"פ מסתלק משם, והאוה"מ קונה לו כלים חיצונים בפרצוף, שהוא מאיר בתוכם.

:

      עי' תיקוני זוהר בסוד איהו מלאך ואיהו מלאכה, שז"ס ארור עושה מלאכת ה' רמיה. ותבין זה מגילוי נבואה הראשונה למשה רבינו, דכתיב וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה.
      סנה: ה"ס המסך המתוקן בכלי המלכוח המעכב על אור העליון מלעבור דרך בו. והטעם, כי אור העליון מאיר בלי גבול שלא יגביליהו שום כלי שבעולם, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, וזה נת' בלשון חכמיב בלי גבול. אמנם בכל יכלתו הוכן בחי' אחיזה להתחתון, והוא רק בסוד או"ח בסו"ה וחשכו כאורה שהוא מלאכת ה' אשר לילה כיום יאיר, ומקום זה נק' מלכות, כלומו שמלאכה זו מועילה לגילוי מלכותו ית' בכל הארץ, ולפיכך מתוקן בכלי מלכות הזאת בחי' סנה או מסך על אור העליון, אשר סודו הוא בחי' גבול של התחתונים, אשר בו בעת שהמקבל מתעורר לנגוע את אור העליון הבלתי מוגבל, נמצא שכבר אור העליון חזר למקורו למעלה ואיננו. באופן ששום פעם לא יאונה אשר הסנה או המסך יגע במשהו מן המשהו באור העליון, אשר ע"כ התחתון מרגיש כאב נורא מאד, כי בטרם התעוררות הסנה לאחוז באור העליון הרי אורו ית' מתפשט על התחתון בלי גבול כמו שצריך להיות, ונמצא התחתון דבוק בכל טוב. אכן ברגע התעוררותו של הסנה, נמצא התחתון עזוב וריק מכל, ונמצא שתחת אשר הסנה רוצה לאחוז באור העליון, נמצא שנאחז באש גדול ונורא השורף את נפשו ופנימיות שלו כולו בכל פעם ופעם שמתעורר להתאחד כמבואר, כי אור העליון במהר ושב וחזר למקורו. ובזה תבין ענין או"ח ובסוד שאין ריקות נמצא.
      ריק: כמו שהכתוב אומר כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם. פירוש, אשר אותו הסבה הנ"ל או המסך המתוקן בכלי המלכות אשר גורם תמיד הסתלקות האור מהתחתון כאמור, לא יעלה על דעתך שמשום זה נשאר התחתון ריק מהאור כמו שמורגש בהמעשה הנ"ל שהתחתון נשאר עזוב ואנוש מכל, אשר ע"כ מכונה התחתון בשם לבת אש כאמור, כי הסנה במקום אחיזתו באור העליון נמצא תפוס ונאחז באש העליון. אמנם אינו כך כי אותו או"ח שחזר למקורו לעיני התחתון, נמצא אדרבא כי הוא מכפיל האור ומלבישהו ומקשרו באותו הסנה שגרם את חזרתו למקורו, אשר התחתון מוצא מחמת זה דביקות שלם ונצחי באור העליון, שזסו"ה כי הוא חייכם, והבן. וזהו שנק' הסתכלות א' בסוד צלצלי שמע, וזהו שנתפלא משה שנאמר וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, כי אמרנו אשר לעיני התחתון ולהרגשתו מצוייר המראה של המלאכה הנ"ל בבחי' לבת אש אשר הסנה נשאר תמיד אחוז באש במקום אור, וא"כ היה צריך הסבה להשרף ולהאבד מהעולם, אמנם לגודל תמהונו ראה שאינו נאבד ואינו נשרף אלא אדרבא ממנו נצמח כל החיים וכל הטוב, וע"כ מכנה אותו בשם מראה הגדול, ובזה השיג את הסתכלות ב'.
      הסת"ב: שזסו"ה וירא ה' כי סר לראות וכו' ויאמר משה משה, כלומר כי בהסתכלות א' נדמה לו המראה בבחי' מלאך ה', כי השיג את מלאכת ה' בלבד, אמנם עתה זכה והשיג כי ה' עצמו אמר לו משה משה.
      והבן היטב כי בהסת"א לא השיג אלא המלאכה שבהסנה, כלומר את ההסתלקות ממטה למעלה של האו"ח, ואת התחתון בדמה לו כמו עזוב וריק בלי שם כלל, משאת"כ עתה השיג שנים: א' את ה' עצמו הפועל זה, ב' התפשטות האור מלמעלה למטה בשם משה.

:

יג) מלאפום:
עי' תשובה ז' (חולם).

:
(ע"ע מלבושים) כל תחתון נחשב מלבוש להעליון, כי סיבת יציאת התחתון הוא משום הסתלקות דהתפ"א מגופא, דעליון, וע"כ חוזרת המלכות של ראש דעליון ומוציאה התפ"ב, (ע"ע התפ"ב) שהתפ"ב הזה כבר נבחן לפרצוף נבדל מעליון ונק' בנו או תחתון, אשר אורותיו ממלאים שוב לגופא דעליון שנסתלקו אורותיו דהתפ"א הקודם. והנך מוצא שכל תחתון יוצא בעיקר רק למלאות הריקנות דגופא דעליון וע"כ מכונה בשם מלבוש, משום שהוא ממלא אותו עם אורותיו מכל סביבותיו פו"א, וכ"ש בכל המקומות הריקנים.
:

סב) מלבוש גמור (ח"ג פ"ד אות ה'):
המסך שבין אצילות לבריאה, המעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה מלבוש גמור, המגביל עשר ספירות ההן.

:

קנו) מהו מלבוש דצדדים.
עי' לעיל תשובה קנ"ג <מחיצות>.

:

האו"ח העילה מזווג דהכאת אור העליון על המסך, אשר האו"ח הזה עולה ממטה למעלה ומלביש על ע"ס דאו"י. זהו שמכונה מלבוש זך. ויש אמנם על המלבוש הזה גם מלבוש עב, והוא מהתפשטות המסך ממעלה למטה בסוד הסתכלות ב', שזה נבחן להתפשטות המלכות של ראש מינה ובה לעשר מלכיות עד למלכות דמלכות הנק' טבור, ששם יורד פעם ב' אור העליון ועושה זווג דהכאה ומעלה או"ח להלביש לאור העליון ממטה למעלה. והנך מוצא כאן בהסת"ב הזה ב' בחי' מלבושים על אור העליון: הא' הוא מלבוש זך דהיינו אור חוזר העולה מזווג דהכאה על המסך שבטבור. הב' הוא התפשטות המלכות של ראש ממעלה למטה על עשרה מלכיות אשר ב' האורות מלובשים במלבוש העב הזה. ותדע אשר א"כ אין ההארה נשלמת בהסת"א. (ע"ע הסת"א) משום שאין שם מלבוש עב הנ"ל, רק מלבוש זך לבדו שזהו אינו מספיק לבחי' כלי.

:

הוא התפשטות מלכות של ראש ממעלה למטה על עשרה מלכיות, דהיינו עד למלכות דמלכות הנק' טבור, והתפשטות העביות הזאת מלמעלה למטה המה הכלים הנגמרים בהסת"ב והמה נק' מלבוש עב.
(ע"ע מלבוש זך).

:

קנז) מהו מלבוש שמתחת רגליו.
עי' לעיל תשובה קנ"ג <מחיצות>.

:

במלבושים אין אור עצמות מתגלה. (ש"ג פ"ג ע"ח).

:

     יורה שהם לבר מפרצוף ואינם נחשבים לגוף הפרצוף. וזה הכלל, שכל מדרגה ג' נחשב למלבוש כלפי מדרגה ראשונה, שזה נוהג בכל ג' מדרגות זה למטה מזה רת"ס, אשר מדרגה ראשונה נחשב לבחי' עצמות ונשמה, ומדרגה שניה לבחי' הגוף. שהמדרגה ראשונה מתלבשת בהשניה כמו הנשמה בגוף, ומדרגה שלישית נבחנת למלבוש משום שהאורות דמדרגה ראשונה אינם מגיעים לעולם למדרגה הג', דוגמת נשמתו של אדם שמאירה בגופו של אדם ולא במלבושיו. הטעם, משום המסך העומד ממעל לגופא שהוא המלכות של ראש המכונה פה הוא מתפשט עד למלכות דמלכות שלו הנק' טבור, בסוד הזווג דהסתכלות ב'. (ע"ע הסתכלות). ושם נהפך האו"י משום שהמסך נגמר תמיד בהסת"ב על הטבור, ולפיכך משם ולמטה דהייבו בנהי"מ דפרצוף אין שם אור ישר ואור העצמות רק או"ח לבד.
      ונמצא מזה כלל גדול, אשר הגוף דכל פרצוף הוא חסר סוף דהיינו נהי"מ, שלא יוכלו לקבל מאור העצמות של ראש כלום משום שהמסך החותך כבר נגמר על הטבור (ע"ע טבור) וחוסר סוף בכלים גורם חסרון ג"ר באורות, (ע"ע ה"פ) ע"כ נבחן שאפי' למעלה מטבור ג"כ הגוף חסר ג"ר.
      אמנם בחי' ז"ת דמדרגה א' מתפשט בו כנשמה בגוף, משא"כ הראש דהיינו מדרגה ראשונה איננה חסרי סוף, משום שהמסך שבמלכות שה"ס סוף דמדרגה ראשונה הוא איננו מסך גמור שיגרום עיכוב על אור מלהתפשט דרכה שהרי היא מתפשטת עם או"י להסת"ב (ע"ע הסת"ב), א"כ יש אור הזכר שה"ס אור העצמות גם בסוף של הראש וע"כ יש שם ג"ר בכל ספירה וספירה. משא"כ הגוף אשר הסוף שלו חותך על אור העצמות ומסיימו, הוא חסר אור העצמות בכלים דנה"י שזה גורם חסרון ג"ר באורות דכל ספירה וספירה מחג"ת וממדרגה ג'. (ע"ע גוף).

:

כט ) מלוי (דף שנ"ג אות נ"ו):
מדת עביות שיש במסך אשר בכלי, שהזווג העליון נעשה עליו, מכונה בשם מילוי. משום שהכלי מתמלא אור בסבתו.

:
האותיות הם כחות אצילות ועצמות הספירות וסוד המלכות וצירופים שבספר יצירה, כי הכחות לא יפעלו אלא בסוד חזרתם וצירופם אל מקוריהם, (דהיינו ע"י או"ח העולה מהמלכות ממטה למעלה עד המאציל והכתר), ואז יושפע עליהם שפע רב וחזק לשיוכלו הם לפעול פעולתם בחוזק (ע"ח ש"ה פ"ז). (והעלאת או"ח ע"י המסך שבמלכות נק' המלכה או צירוף אותיות, כלומר שאו"ח שבמלכות מחברם ומקשרם עם אור החכמה, וז"ס המליך אות פלוני). (גם ז"ס ז' מלכים שלכו בארץ אדום, ז"מ דמי').
:

לט) מלכות (ח"ב פ"א או"פ ר'):

בחינה אחרונה נקראת "מלכות", על שם, שממנה נמשכת בחינת הנהגה בתקיפות ובשליטה מוחלטת, כדוגמת מוראה של מלכות.

:

     פירושו הנהגה והשגחה. ויש בחי' מלכות בטרם שנגלה עליה הכתר לעין כל המושגחים, וה"ס מלכות של ראש שנק' מלכות סתם.
     ויש מלכות דמלכות: שפירושו אחר שכבר נגלה הכתר מלכות לעיני הכל בסוד או"ח היורד ממעלה למטה חזר המלכות להגלות כמלאכתה בראש להעלות או"ח ונק' ג"כ מלכות דגופא או טבור.

:

היא ספירה עשירית מע"ס והיא המסיימת לכל הארה ולכל פרצוף. (ע"ע או"י או"ח).

:

ט' נקודות הם שהז"א אין לו רק ט"ס, והמלכות אין בה נקודה כי היא בחי' נפש. (ע"ע בלי זווג)

:

המלכות נמשכת מת"ת. שלא שהוא בנה"י שלו (ש"ד פ"ו ע"ח)

:

קנח) מהו מלכות אין לה אור מעצמה.
המלכות אין לה אור מעצמה, דהיינו ע"י זווג שבפרצופה עצמה, כי כבר נזדכך המסך, ולא נשאר בו אלא שורש דעביות, ע"כ אינו מספיק לבחינת זווג דהכאה, וכל מה שיש בה צריכה לקבל מהזווג שנעשה בז"א בעלה. (אות מ"א).

:

לא) מלכות דא"ס (תע"ס ח"א הסת"פ י"ד):

היא בחינת הרצון לקבל הנמצא בהכרח שם.

:

הוא במסך דבחי"ד המעלה או"ח בקומת כתר (ע"ע מסך).

:

להיות הנקודים לבושין למלכות דא"ק ע"כ התחילו בהם הסיגים.

:

צ) מהי מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א.
באלו המוחין דע"ב שז"א מקבלם מאו"א דע"ב, היוצאים על המ"ן דמזלין, אין לנוקבא חלק בהם רק הם שייכים לז"א לבדו. ומוחין דנוקבא מתחילים לצאת בראש הז"א, ושם הוא תחילת יציאתם, ואין להם אחיזה בעצמות המוחין דז"א, אלא שיוצאים שם על זווג חדש שנעשה בבחינת מלכות דאמא שלא נכללה במוחין דז"א, ולא על בחינת עטרא דגבורה דמוחין דז"א עצמו.
פירוש הדברים: כי אע"פ שמ"ן דמזלין הם מבחינת מלכות דצמצום א', המיוחסים למוחין דע"ב המגולה שיצאו ברדל"א לצורך א"א, כנודע, עכ"ז, אינם מבחינת המלכות האמיתית דצמצום א' בעצמותה, כי עצמות העביות שבה נגנזה ברדל"א בסוד ראש פנה, ואלו השערות הם מבחינת יסוד שבמלכות זו דצמצום א', ולא המלכות דמלכות שבה. וכבר נתבאר זה לעיל (דף א' שצ"ח באו"פ ד"ה ואע"פ). בפירוש דברי הזוהר, שאמרו "ש"צ נימין אשתכחו בכל קוצא" שזה מרמז על בחי"ד שבבחי"ד, החסרה מהמסך הזה דשערות דיקנא. עש"ה.
וע"כ כתב הרב לעיל אות נ'. שמזל ונוצר הוא בחינת ת"ת שבדיקנא, ומזל ונקה הוא בחינת יסוד דדיקנא, ע"ש. ולכאורה יש לשאול, ואיפה המלכות דדיקנא, והיה לו לומר שהמזל ונקה היא מלכות דדיקנא. אמנם בכונה דייק לומר שהמזל ונקה, שהוא בעל המסכים שעליהם נעשה הזווג, הוא רק יסוד שבדיקנא, ובחינת המסך כלול ביסוד הזה, ע"ד בנימין הכלול ביוסף, אבל בחינת מלכות עצמה אין שם לגמרי, כי המלכות דמלכות דצמצום א' גנוזה ברדל"א בסוד ראש פנה, ואינה נכללת אפילו בשערות דיקנא, וע"כ אין בחי' מלכות במזל ונקה, כי אם בחינת יסוד דמלכות, דהיינו בחינת בנימין הכלולה ביוסף. ונמצא שכל אלו המוחין היוצאים על המ"ן דמזלא, הם בחינת מוחין דדכורא לבד, ע"ד שכתב הרב לעיל שבזכר עצמו יש בחינת נוקבא, בסוד בנימין הכלול ביוסף, (עי' אות ע"ו). אמנם בחינת בנימין האמיתי, שהוא בחינת הנוקבא עצמה, אינה משמשת במוחין אלו כלום.
ונמצא, אחר שאו"א משפיעים המוחין אלו לזו"ן, בהתלבשות היסודות שלהם, הנה מלכות דאמא, שהיא כח נוקבות שבה, אינה נכללת בהתלבשות זו. כי כמו שאין בחינת נוקביות בהמוחין כי אין בחינת מלכות במזל ונקה, כן אין ענין למלכות דאמא להכלל בהתלבשות המוחין. ועל זה רומז הרב שאלו המוחין דנוקבא דז"א, יוצאים על "המלכות דאמא שהיא למטה מן היסוד דאמא שאינה בכלל המוחין שלו" כי אחר שנסתיימו כל השש בחינות דמוחין דדכורא, דהיינו היוצאים על בחינת יוסף לבד, אלא שבנימין נכלל בו, כנ"ל. הנה אחר זה נעשה הזווג בראש הז"א על המלכות דאמא שלמטה מיסוד, שהיא לא היתה נכללת עד הנה בשום זווג מבחינתה עצמה, ונעשה עתה הזווג עליה, שהיא בבחינת בנימין ממש, שהיא בחינת מוחין דנוקבא. ומראש הז"א מתחילים שש בחינות דמוחין דנוקבא: ב' בחי' פו"מ בראש הז"א. וב' שניים פו"מ בנה"י דז"א. וב' שלישים פו"מ בראש הנוקבא עצמה. כנודע.
ועם זה תבין הטעם, שהנוקבא דעתה קלה משום שחסר לה בחינת העצמות דעטרא דגבורה ואין לה אלא הארה לבד של עטרא דגבורה, ובחינת עטרא דחסד חסרה לה לגמרי, שאין לה ממנה אלא הארה מועטת מאד. כנ"ל חלק ט' אות מ"א ע"ש. כי זהו מטעם הנ"ל, כי אותה עטרא דגבורה שעליה יוצאים המוחין דע"ב באו"א, דהיינו בחינת מזל ונקה, הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, שהוא בחינת זכר, ואין שם שום גילוי מבחינת המלכות עצמה, ועיקר הגבורה, שמוחין דע"ב דנוקבא יצאו עליה, הוא המלכות דאמא, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', שאיננה כלל מבחינת ע"ב הנ"ל, אלא מתוך שמלכות זו דאמא דבוקה ביסוד דאמא שבמוחין דז"א, ששם יש עטרא דגבורה ממש מבחינת המזל ונקה, ע"כ קבלה גם המלכות דאמא הארה מעטרא דגבורה זו של המזל ונקה, וע"כ יצאו שם מוחין דע"ב בשביל הנוקבא. הרי שאין אל הנוקבא עטרא דגבורה האמיתית אלא בחינת הארה לבד מעטרא דגבורה שבז"א, וע"כ דעתה קלה, וע"כ אין הדעת משמש בראשה כמו בז"א, להיותה חסרה העצמות דעטרא דגבורה, כי עטרא דגבורה זו לא נגלה אלא במדת הזכר, דהיינו בנימין הכלול ביוסף. ולא בבחינת בנימין בפ"ע, שהוא המלכות, מטעם שמלכות דמלכות דצמצום א' אינה באה גם בהשערות דיקנא, כי נגנזה ברדל"א. וזכור זה.
ועם זה תבין מה שמדייק שם הרב בחלק ט' (אות מ"ב) וז"ל ''שאלו הגבורות שיש בזכר נקראים אשת חיל עטרת בעלה, ושם מעלתם גדולה מן החסדים, כי הם עדיין בתוקף הארתם והם גבוהות מהארת החסדים וכו' כי כל זמן שלא תשש כח הארתה, והיא בהיותה תוך הזכר, אז היא גדולה ממנו, ובהיות הגבורות ניתנין בה ומתפשטים בגופה שלה, ואח"כ נעשים מ"ן ביסוד שלה, הנה נשמות הנוצרות משם הם נשמות הנשים הנקבות, והם גרועות מן הזכרים, כי הארתם חלושה וזכור כלל זה היטב ואל תשכחהו, עש"ה. דהיינו כמבואר, שכל חלקה של הנוקבא בעטרא דגבורה שהיא בחינת מזל ונקה, שעליה יוצאים הע"ב דל"ב נתיבות, אינה בחינת עצמות שלה, כי עטרא זו הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, והוא בחינת זכר, ורק על עטרא זו נאמר אשת חיל עטרת בעלה, כי רק עליה יצאו המוחין דע"ב בשרשם למעלה באו"א, וע"כ הם גבוהים מן החסדים הבאים בעיקר ממלכות דצמצום ב'. משא"כ בהיות הגבורות ניתנים מן הז"א אל הנוקבא, הנה הם באים רק ממלכות דאמא בעצמותם, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', אלא שיש להם הארה מעטרא דגבורה הדכורי שהוא בחינת המזל ונקה, אבל לא עצמות. וע"כ בהיות גבורה זו עוד כלולה בהזכר, נמצאת מקבלת הארה זו בשיעור המספיק, אמנם בהיותם באים במוחין דנוקבא עצמה, שכבר נפרשה מהעטרא דגבורה הדכורי, מתחלשת הארתם בסוד נשמות נקבות, והם גרועים מן החסדים, כי אינם עטרת בעלה, כי על הגבורת דמלכות, מבחינתה עצמה לבדה אינם יוצאים מוחין דע"ב, כי היא מלכות דצמצום ב', דהיינו מלכות דאמא, ואינה נמשכת משערות דיקנא, שהם בחי' מלכות דצמצום א'. והבן זה מאד. (אות קנ"ו וקנ"ח).

:

כי כל תחתון הוא בחי' התפשטות ב' היוצא מפה של העליון אשר הפה ה"ס מלכות דעליון. ונודע בסוד זווג דהכאה אשר הפה הזה מתפשט בעצמה לע"ס שבה עד למלכות דמלכות, (ע"ע הסתכלות ב') שזה נוהג הן בהתפ"א לגופו דעלאן והן בראפ"ב לצורך התחתון. נמצא שאותו בחי' הפה שהוא מלכות דעליון נעשה לכתר אל התחתון שארי נתפשטו לע"ס שנבחן הפה להכתר דהתפשטות.

:

ל ) מלכות דשורשים (דף רצ"ב אות ג'):
מלכות של ראש מכונה מלכות של השורשים, כי כל ע"ס דראש נקראים שורשים.

:

הפה ה"ס המלכות דתבונה ובה שורש של ז"א ונוק'. (ע"ח ש"ד פ"א)

:

קנט) מהי מלכות המזווגת.
מלכות של ראש, שבה נתקן המסך לזווג דהכאה עם אור העליון, היא מכונה "מלכות המזדווגת". והיא המעלה או"ח ע"פ מדת העביות שבמסך המתוקן בה, ומלבשת הע"ס דאו"י ממטה למעלה. ואח"ז היא מתפשטת מינה ובה עם האו"ח שלה ממעלה למטה ומוציאה הע"ס דגוף עד שמגיעה "למלכות המסיימת" שלה, שבה נפסק המדרגה. (א' תתפ"ח ד"ה והעלה).

:

קס) מהי מלכות המסיימת.
עי' לעיל תשובה קנ"ו <מלבוש דצדדים>.

:

לד) מלכות נגלית:
מצמצום ב' ואילך, שנקבע באצילות, שפירושו, שמלכות שהיא ה"ת נכללה ונתחברה בה"ר, בסוד שיתוף מידת הרחמים בדין, נחשבת המלכות דא"ק, שהיא מבחינת צמצום א', לבחינת מלכות נגנזת. ואע"פ שמתלבשת בראש עתיק דאצילות, מ"מ אין הארתה מתגלה כלום באצילות, כמ"ש הרב לעיל (תרי"ח אות כ"ד) שלעתיד הוא מתגלה מהאי רישא דלא אתיידע, בסו"ה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. ע"ש (תרי"ח אות כ"ג)

:

קסא) מהי מלכות נועלת את היצירה.
ויש להבין היטב ענין הג' עלמין בי"ע, כי מצד אחד אנו אומרים שהם אחורים דישסו"ת וזו"ן, שהבריאה היא מעביות דבחי"ב, והיצירה היא מעביות דבחי"ג, והעשיה היא מעביות דבחי"ד. ומצד ב', אנו אומרים שעולם הבריאה יצא על מסך דבחי"ב, והיצירה על מסך דבחי"א, והעשיה על מסך דבחינת שורש. שלכאורה סותרים אהדדי.
והענין הוא, כי אמת הוא שהם בחינת אחורים דישסו"ת וזו"ן, והם בחי"ב וג' וד', אלא הבריאה מתוך שהיא בחינת אחורים דישסו"ת, שהיא ממקורה אור דחסדים בלבד, יכלה לקבל מוחין דג"ר מבחי"ב. אבל היצירה להיותה בחי"ג הצריכה להארת חכמה, לא יכלה לקבל ממסך דבחי"ב אור דחסדים לג"ר שלה, כי אינה מספיק לה, וע"כ לא יכלה להתברר מכלים דיצירה רק בחי"א לבד, כלומר ו"ק בלי ראש. ועולם העשיה שהיא בחי"ד הצריכה להארת היחידה, לא יכלה להתברר ממנה אפילו מבחינת הזווג היוצא על מסך דבחי"א, רק בחינת עביות דשורש, שהוא כלי דכתר היותר זך, כי הוא לבדו היה יכול להתברר מהבחי' ד', ולא יותר. 
והנה המלכות דבריאה ה"ס מלכות המסיימת שעלתה בפרסא דאצילות, כנ"ל. אשר המוחין דבריאה הורידו אותם עד המלכות דבריאה כנ"ל בתשובה קל"ז. עש"ה. עכ"ז היה יכול להתברר עוד על בחינת המסך דז"א דבריאה, בבחינת עביות דבחי"א מכלים דיצירה, שהם אחורים דבחי"ג, שאין בהם משהו מבחי"ד, ואחר שהובררו המוחין דיצירה, שוב ירדה המלכות דבריאה שיש בה כח הבחי"ד אל המלכות דיצירה. והמלכות הזו ביררה אח"ז, הכלים דעשיה שהם מאחורים דבחי"ד, אמנם לא יכלה לברור מהם אלא רק עביות דבחינת שורש, שהיא בחינת הכתרים שבהם שעליהם יוצא קומת מלכות לבד, שה"ס ג' גו ג', באור הנפש הנקרא אור נה"י. ועם זה תבין מ"ש הרב שמלכות דבריאה ה"ס סנדלפון, ונודע שסנדלפון הוא בעולם העשיה, אמנם עם הנ"ל תבין, כי באמת אותה המלכות דבריאה ירדה וביררה את עולם העשיה, אחר שירדה למלכות דיצירה. והדברים עמוקים ואין להאריך יותר. וז"ס שהמלכות נועלת את היצירה. כי מתוך שאין לה אלא בחינת עביות דשורש המספיק רק לאור הנפש, הרי אינה יכולה לקבל מאור הרוח כלום, כי כל עוד שאין שם אלא כלי אחד דכתר, אינה יכולה לקבל כי אם הנפש, והיא אינה יכולה לברר אפילו הכלי דחכמה כמו היצירה, וע"כ אין לה רוח, הרי שהמלכות נועלת את אור הרוח שביצירה, שאף משהו לא יוכל לעבור מאור הרוח אל העשיה. כעבואר. (אות ל"ט).

:

      פירוש, דהפרצוף כולל ב' התפשטויות שה"ס בי גופין וב' הסתכלויות שהם ב' ראשים (ע"ע התפ"א והתפ"ב). ובחי"ד משמשת רק בפה דראש הא' (ראש מקוה) משא"כ בפה דראש הב' שהוא מטבור ולמעלה ששם משמש רק בחי"ג בלבד, ונמצא משום זה שבהתפ"ב לא נתפשט ולא נתלבש רק בחי"ג, ובחי"ד שהיא כלי דכתר נשארת בפה דראש הא'.
      אור החכמה בכלי דכתר: ולפיכך יצא אור החכמה בכלי דכתר ואור הבינה בכלי דחכמה ואור הז"א בכלי דבינה, וכלי דמלכות נשאר בלי אור, ומשום דוחק הזה יצא פרצוף שני בפה דראש א' עם בחי"ד מחדש. (והבן זה (במקו"הנ) כי החושך הגדול נתן מקום לייצר דע"ז ששדים אין לה).

:

נודע שזה לעומת זה עשה אלקים, שמתחיל מחכמה ולמטה שסודו הוא העשרה כלים שנעשו בעולם הנקודים, שבחי"ד עלתה עד החכמה עש"ה. משא"כ בכתר נמצא הבח"ד נכפפת ונכנעת לגמרי, באופן שאור הכתר מבטל תמיד את הופעת אותה הקלי', וע"כ המלכות שלהם יכולה לעלות רק עד החכמה וחסרים הכתר כי משם מפלתם. וז"ס פרעה מלך מצרים שאמר הבה נתחכמה דהיינו חכמת מצרים מסוד מי דקיימא לשאלה, ומשם העבידו את בני ישראל בפרך, מלשון פריחה שהיא קלי' דבחי"א, וכשהופיע הבחי"ד נאמר וימת מלך מצרים והבן.

:

      סוד המלוכה מקורו תוך דמקוה, בסו"ה ומלכותו בכל משלה והי' ה' למלך על כל הארץ, שה"ס קיבוץ כל ההבלים הנדחים שבאו והלבישו לאו"י, (ע"ע קול ודיבור). וז"ס ב' מלכים ימלוכו - וכן מלא כל הארץ כבודו.
      שרים : נמשך אמנם מריש דמקוה, בסוד וירא ה' כי שר לראות, שאע"פ שההארה היא מקרית ובכל השלימות מ"מ המלוכה לא נתגלה אלא סוד שררה בעלמא, בסוד אכן נודע הדבר והבן. וז"ס שר"י אשת אברם ומלכה אשת נחור, וע"כ שניהם בנות הרן.

:

      מלכים ה"ס הראש וסוד מסך דהסת"א, בסו"ה בי מלכים ימלוכו. וה"ס מסך השורשי שהוא בתכלית הזדככות, בסוד מלכי ישראל לא דן ולא דנין אותם, כי אין שם מקום לדינין כלל וכלל.
      שרים: המה השרים לראות פני המלך. ויש מהם קרובים למלכות היושבים ראשונה במלכות, בסוד הגורמים ומפעילים השמיעה דמשה משה, וה"ס שרים שבראש. ויש מהם רואי פני המלך העומדים עליו שה"ס התוך המפעילים הראיה, בסוד עיני ה' משוטטות בכל. ויש שרים לארץ יהלוכו ולוחמי מלחמות המלך, וה"ס הנה"י והסוף.
      עברים: המה הכלים הנפעלים מפעולות השרים הנ"ל, וז"ס משה עבד ה', כי משה איהו מלגאו מסוד הראש שנפעל מה' בסוד משה משה, וע"כ נק' עבד.

:

מא) ממטה למעלה (ח"ב הסת"פ ק"ג):

אור הנמשך בסדר מדרגה, מעב אל זך ממנו עד לזך ביותר, נקרא "ממטה למעלה". ואור זה נקרא בשם או"ח.

:

פי' מהיותר גרוע ועב עד היותר חשוב וזך, ממלכות עד הכתר.

:

והנקבה בהיפך ממש כי בא מלמטה למעלה, והוא אש"מ וה"י. (ע"ח ש"ה פ"ז)

:

     לא יצוייר זולת בע"ס של ראש, וכל הראשין נמשכין מראש מקוה, כמ"ש הארי"זל כשנתקן הכתר נתקנו שם כל הכתרים עש"ה.
     והענין, כי מכח ריבוי התפשטויות והתעבויות נתמלאה סאתה של העביות בסו"ה ויאמר הנני, שהסו"ה צלצלי שמע, שאז מתגלת ויוצאת בחי' הקשיות על העביות ונתלכדו לבחי' מסך, שהוא כמו כלי אחיזה לאור העליון והאו"ח, באופן שנעשה ראוי להתלבשות בהתחתון, אלא מתוך שכל האורות שם המה למעלה מהמסך ההוא בסוד היה, לכן אינו נחשב להתלבשות גמור אלא לבחי' הכנה להתלבשות בסוד הסתכלות ב', אשר המסך הזה כחו יפה להתפשט בתחתון בכל שיעור האו"ח שהעלה והלביש לאו"י בע"ס שבראש, בלי הוספה ובלי מגרעת. וזהו שאומר הע"ח בסוד הסתכלות ב' אשר המלכות של ראש מתפשטת בעצמה לע"ס מינה ובה עד למלכות דמלכות, וע"כ ע"ס התוך ה"ס הסת"ב.

:

לג) ממלא (תע"ס ח"א א'):

שאין שם בחינת חסרון כל שהוא, ולא יצוייר להוסיף שם משהו לשלימות.

:

פי' שאין שם מקום פנוי. כלומר, שאין שם שום מקום שנצרך שם איזה תיקון אלא הכל מלא על שלימותו האחרון.

:

לב) ממעלה למטה (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ג'):

היינו מבחינה א' עד בחינה ד': כי בחינה ד' שנשארה בלי אור נבחנת למטה מכל המדרגות, וכל שהרצון לקבל שלו קלוש יותר נבחן ליותר עליון עד שבחינה א' נבחנת שהיא למעלה מכולם.

:

מ) ממעלה למטה (ח"ב הסת"פ ב/ק"ב):

אור המתפשט בכלים בסדר מדרגה, מזך אל עב, מכונה "ממעלה למטה". ואור זה נקרא אור ישר.

:

מהיותר חשוב וזך עד היותר גרוע ועב, דהיינו מכתר עד המלכות.

:
אשר המסך של ראש מתפשט בעצמו מיניה וביה לע"ס מכתר עד מלכות, שהוא התלבשות גמור בתוכיותם של הכלים, שהם הם בחי' התפשטות המסך גופיה. כי מתוך שהאור מתפשט בסיבת המסך נמצא המסך הסיבה והאור המסובב וע"כ שניהם שוים, משא"כ ע"ס דראש בהסת"א, שהם ממטה למעלה: כלומר שהמסך ממטה להאורות, כי מסבת התפשטויות והתעבויות הנוהג באור העליון יוצא ומתגלה המסך כנ"ל, וא"כ האור הוא הסיבה והמסך הוא המסובב, ונמצא האור גדול וחשוב לאין ערך מן המסך שהוא תולדתו הפעוטה, וע"כ לא יחשב שם המסך לכלי. כלומר אשר האור מתלבש בה, אלא האור כמו מרחף עליה ממעל לה אע"פ שנקשר בה היטב, ולפיכך נק' שרשי כלים בלבד.
:

      בדבר המדרש שלפיכן לא גלה הקדוש ברוך הוא שכר המצוות, המתיקו במשל למלך שאמר לעבדיו לקטו לי את כרמי וכו', לערב באו לשכרן, לזה שהיה עושה בתאנים נתן לו ב' זהובים. בענבים ג', בזתים ד' והיו מתרעמים למה לא אמרת לנו ששכר הזתים ד' והייתי עושה בזתים, אמר להם, אם כן היתם כלכם עושים בזתים, ולא היה מלאכתי נגמרת. (עיין דברים רבה פ"ו)
      ולפי זה יש לדקדק על בחינת הרגש השלימות שיהיה לעתיד, כי עדיין יהיה נמצא תרעומת בלב המרויחין מועט.
      ואמתיקו במשל כפי הראות אשר האב העושה שליטתו על בניו בכח גדול המה מכבדין אותו ונמשכין אחר הנהגתו בלי שום הרהורים ותרעומת, על כן מלאים אהבה לו כי מתבטלים אליו, וכל דבריו כחוקות אצלם נמנע ההרהור אחריהם.
      אבל האב שעושה שליטתו על בניו בכח חלוש אינו מכובד בעיני בני ביתו כל כך, לכן אינם נמשכים בתמימות אחר הנהגתו ומלאים הרהורים ותרעומות במדת הנהגתו, כי אינם מתבטלים אליו ושוקלים את דבריו בפלס שכלם, וזה לא ימלט מהרהורים אחריו על הטבתו לאחיו יותר משלו וכדומה, ולכן אינם בשלימות האהבה אבלו.
      מזה אפשר לשפוט כי בהתגלות השלימות, מובן שיהיה מושג גם כן כח הבורא וממשלתו התקיפה, אם כן יהיה התבטלות כל הכחות אליו במדה שאין שיעור, אם כן לא יצוייר במצב זה שום הרהור ותרעומות. וכשתדקדק תראה שאין אדם מתרעם אחר כח שלא יצויר שום אפשרות להתחפש ממנו, כמו שאין אדם חומד דבר שאי אפשר בשום צד להשיגו.
      וז"ש ונשגב הוי' לבדו וכו', והיה הוי' למלך על כל הארץ וכו', פירוש, שבעת התיקון יתגלה גם כן ממשלתו האמיתי, וממילא לא יצויר שום חסרון והרהור אחר ההנהגה מכל צד, ויהיה כל אחד שמח ושלו בחלקו בלי קנאה כלל.

:

ע) מנצפ"ך:
בחינות מסך ועביות דפרצוף שנשארו בו מזמן הקטנות שלו, הם מכונים בשם מנצפ"ך. ובשם הזה אנו מבדילים בין המ"ן של התחתון, שהם דבוקים באח"פ דפרצוף הנוקבא, לבין המ"ן דהנוקבא עצמה, הנשארים בה מעת עיבור של עצמה. כי המ"ן דתחתון מחויבים להכלל בהמסך דעיבור של הנוקבא עצמה, ואז הם מקבלים קומת העיבור, וע"כ המ"ן דעיבור נכללים במנצפ"ך דנוקבא, שהנוקבא מעלה אותם למ"ן אל הז"א, ואז נבנה גם העיבור בהמ"ן שלו, והוא מקבל קומתו. שז"ס שאוכל מה שאמו אוכלת. וז"ס עובר ירך אמו הוא, כי המ"ן של העובר מתכללים במנצפ"ך שלה, ואין להם הכר לעצמם. ועי' בתשובה ס"ט (מ"ן). (אות ע"ג)

:

עא) מנצפ"ך א':
עי' תשובה א', יש ב' מיני מנצפ"ך בהנוקבא, א', מזמן הקטנות שלה, שהן בחינות גבורות ודינים, מפאת הה"ת שבעינים שלהם, הגורמת חסרון ג"ר. ויש מנצפ"ך מזמן של הגדלות דנוקבא, דהיינו שכבר ירדה הה"ת מהעינים שלה. ומנצפ"ך אלו הן גבורות ממותקות, והן חשובות יותר מהחסדים. ומנצפ"ך הא', הנוקבא מקבלת מז"א. ומנצפ"ך הב', מקבלת מאמא. (אות ע"ג ואות צ"ה)

:

עב) מנצפ"ך ב':
עי' בתשובה ע"א (מנצפ"ך א').

:

עב) מנצפ"ך ב':
עי' בתשובה ע"א (מנצפ"ך א').

:
ה"ס ה"ג.
:
ה"ס ה"ח.
:

מב) מסבב :

גורם לגילוי מדרגה, מכונה שמסבב אותה. והוא מלשון סבה ומסובב, כי סבה פירושו גורם, ומסובב, פירושו, שנמשך ונולד מאותו הגורם והסבה.

:

מג) מסך (ח"ג ב'):

"כח צמצום", המתעורר בנאצל כלפי אור עליון, להפסיק אותו על דרכו מלרדת לבחי"ד, דהיינו, שברגע שמגיע ונוגע בבחי"ד, תיכף מתעורר הכח ההוא, ומכה בו ודוחה אותו לאחוריו, הנה הכח הזה נקרא "מסך". וצריך שתבחין ההפרש, בין בחינת מסך שיש בנאצל, לבין בחינת צמצום שבו, שהם ב' ענינים נבדלים לגמרי. כי כח צמצום שנעשה על בחי"ד, הוא מכוון כלפי הכלי שבנאצל, שהיא השתוקקות לקבל, שפירושו כי מחמת הרצון להשואת הצורה למאציל עיכב עצמו מלקבל בשעת ההשתוקקות לקבל, כי השתוקקות שבו שנקראת בחי"ד, היא כח עליון, שאין הנאצל יכול לבטלו או למעטו במקצת, אלא שיכול לעכב עצמו, שלא לרצות לקבל, אע"פ שמשתוקק מאד. וכח העיכוב הזה, שורה תמיד על בחי"ד שבנאצל, מלבד, בשעה שממשיך אור חדש, אז מחויב בהכרח לבטל את כח העכוב, דהיינו הצמצום שבו, ומתגלה בו השתוקקות אחר האור העליון, שבזה כחו יפה להמשיך אליו את האור. וכאן, מתחילה פעולתו של מסך שבנאצל, כי כל השתוקקות ממשיכה אור עליון בשלימות, כמו שהיה בא"ס ב"ה, להיותו כח עליון, שאין שום שליטה לתחתון למעט אותו כנ"ל, ולפיכך יורד האור כדי למלא הבחי"ד. אמנם באותו רגע, שהאור נוגע בבחי"ד, תיכף מתעורר ה"מסך", ומכה באור ומחזירו לאחוריו, כנ"ל, ונמצא בזה, שמקבל רק אור של ג' בחינות, ובחי"ד אינה מקבלתו, והנך רואה, שפעולת המסך אינה נוהגת, רק בשעת ביאת אור בלבד, אחר שנתבטל כח צמצום לשעתו, כדי להמשיך אור חדש, כמבואר. ופעולת צמצום אמנם, היא תמידית, לעכב את עצמו שלא להמשיך אור, הרי שצמצום ומסך הם ב' בחינות נפרדות זו מזו לגמרי, ותדע שמסך הוא תולדה מצמצום.

:

סג) מסך (ח"ג פ"א אות ג'):
הוא כח צמצום ודין שנתתקן במלכות, הדוחה את האור העליון מהתלבש בתוכה. ועי' בלוה"ת ח"ב אות מ"ג וזכרהו.

:

      הוא ענין כח המעכב מלקבל אור הנמשך לבחי"ד של כלי המלכות דכל פרצוף, וכח מעכב הזה נמשך מכח צמצום א'. ודע שהוא המכונה ג"כ נקודא דאמצעיתא דכל פרצוף או חלל הפנוי, כי המסך הנ"ל רבוץ שם ומעכב על אור העליון מלהאיר ונשאר פנוי מכל אור. ויש בו ד' עיקרים:
      עיקר א' מהותו הוא כח הצמצום והעיכוב על אור העליון לרדת לבחי"ד כנ"ל, ומכונה ג"כ כח הקשיות שבפרצוף - ונק' ג"כ פרגוד או קרום.
      ב' בו נבחן ענין זווג דהכאה בתמידיות בכל פרצוף, מפאת אור העליון היורד עליו בלי הרף, שעי"ז מעלה תמיד אור חוזר כמו מעיין נובע. (ע"ע זווג).
      ג' כל שיעורי קומה הנבחנים בפרצופים ועולמות, וכן כל מיני שינויים הנבחנים בעולמות הרוחנים ובעשר ספירות הכל כאשר לכל, אינם באים רק מכח השינויים והזדככות שבמסך. אמנם מצד אור העליון לא נמצא בהם כי אם ד' בחי' לבד הנק' חו"ב תו"מ, שהמה שוים בכל פרצוף ובכל ספירה מראשית הקו עד סוף עשיה בלי שום הפרש כלל, ואפי' בבריות הגשמיים. ואפי' ענין קירוב וריחוק מא"ס ב"ה אינו נבחן זולת ע"פ קשיות ועביות הנוהג בהמסך של המדרגה המעלה או"ח, ולא כלל מצד אור העליון והע"ס דאו"י כח"ב תו"מ.
      ד' מקור כל השינויים שבו הוא ענין הזדככות המסך הנוהג בו, שיש בזה ה' בחי' שורשיות. (ע"ע הזדככות).

:

      אין המסך ראוי לזווג דהכאה עם אור העליון בשיעור הראוי להתלבש בתחתון, זולת אם נבנה מב' הבחי' שהם עביות וקשיות.
      עביות : נמשך ויוצא מטבעו של אור העליון גופיה, שדרכו תמיד להתעבות בסוף התפשטותו בסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה. וזסו"ה בורא חושך, כי החושך קבוע וקיימא בתוך האור גופו בסופו, כלומר דלולא כן לא היה לו להאור שום סוף וקצבה ואצ"ל בחי' כלי, וא"כ לא היה ראוי לבא לכלל השגה לעולם. וזהו שמדייק האר"י ז"ל בעה"ח ענף ד' שענין התפשטות מורה התעבות האור עש"ה. כלומר, דהתפשטות והתעבות באים כאחד, שאם לא היה באור חוק ההתעבות לא היה בו ג"כ חוק ההתפשטות לשום נאצל, ומתוך שנמצא באור העליון חוק ההתפשטות, נמצא בו בהכרח חוק ההתעבות בסופו כמבואר._ ויש בו ד' בחי'.
      קשיות: הוס"ה ויאמר הנני, אשר מתוקן ויוצא מתוך ריבוי התפשטויות והתעבויות בסוד צלצלי שמע. וזהו עיקר מודד של האור העליון המלובש בהתחתון, כי לפי מרבית הקשיות שבמסך כן גובה קומתו כנודע. ומשום כן תלוי הקשיות בשיעור העביות ע"פ ד' בחי' הנודעים.
      עביות אין לו הפסק: ידע אשר זווג דהכאה באו"י ואו"ח הוא ענין שאינו נפסק לעולם, ואפילו בטרם שמתתקן התחתון עם הקשיות. והטעם הוא, כיון שאור העליון אינו נפסק מהתחתונים אפי' רגע, א"כ גם העביות שבסופו ג"כ פועל תמיד כי באים כאחת, אלא כל כמה שאינו מתגלה הקשיות על העביות אין האור העליון מתלבש בהתחתון אלא האו"ח שב למקורו. (ע"ע או"ח).

:

ס) מסך בינה:
האחורים דבינה המכסים ומעלימים לאור החכמה מכונה בשם מסך בינה. (דף תק"ל אות נ')

:

קסד) מהו מסך בפי החלון.
עי' לעיל תשובה ק"א <חלון פתוח>.

:

      הוא גורם הסתלקות באור ו"ק בלבד מטעם הקרבות להסת"ב דכתר, אשר ההשראה עצומה במאד בלמעלה מהכלים. ולפיכך אין שייך שם חסרון בראש ולא כלום, וכל התפשטות והסתלקות נוהג רק באור דו"ק בלבד. ולפיכך הרצוא ושוב מכתר לחכמה אינו ממשיך רק ו"ק בלבד.
      מסך דבחי"ב: הוא גורם הסתלקות באור דע"ב בלבד, (היולי דחוכמתא) בסוד מי דקיימא לשאלה, ומסך הזה קלוש מאד עם שהוא גורם הסתלקות לאור דג"ר. ויש בזה ב' טעמים, א' כי יש לה פתרון. ב' להיותה מטבעה דוחה חכמה כי כן דרכה אפילו לאחר פתרונה, ומלבד זה אין בה מבחי"ד ולא כלום, וע"כ הרצוא ושוב מכתר לבינה ממשיך אור הבינה: ג"ר דבינה.
      מסך דבחי"ג: הוא גורם הסתלקות באור דראש: כתר. מטעם שכח דבחי"ד מעורב בה מכח קרבתו אל הכתר, וע"כ הרצוא ושוב דבחי' זו מכתר לז"א, ממשיך אור עצמות ע"ב.
      מסך דבחי"ד: היא קשה מאד ואינה משמשת בצורתה רק בכתר, וע"כ הרצוא ושוב שלה הוא מכתר למלכות, וממלכות לכתר ממשיך אור הכתר, וה"ס... דלא קיימא לשאלה.

:
כלי מלכות ה"ס התלבשות אור העליון בכל הפרצוף עד סופו, שה"ס גילוי הנהגה העליונה בכל שלימותה ותפארתה בכלים דתחתון, כי מלכות פירושה הנהגה. ונתבאר לעיל אשר המלכות דהתפ"ב נשארה בלי אור, משום דאור הכתר נשאר בראש בפה דהסת"ב, וכדי להחזיר האור להכלי מלכות נעשה בו המסך שה"ס עביות דבחי"ד, שטבעו להחזיר האור לשורשו מסוד או"ח העולה מתוך ההכאה של אור העליון עליו, בסוד וירא אלקים כי סר לראות וכו' ואז חזר האור להכלים.
:

קסו) מהו מסך וריחוק.
עי' לעיל תשובה קס"ה <מסך קרוב>.

:

קסב) מהו מסך ממש מפסיק.
מתוך שהמסך דחי"ב נכלל יחד עם הפרסא המסיימת האצילות, נעשה המסך לבחינת מסך ממש מפסיק את כל הארת חכמה מהחסדים, עי' לעיל תשובה נ"ב <ג"ר שע"י מסך>. (אות ל"א).

:

קסג) מהו מסך מפסיק.
עי' לעיל תשובה קס"ב <מסך ממש מפסיק>.

:

סד) מסך סתום (ח"ג פ"ד אות ה'):
כשהמסך, שבין אצילות לבריאה, מעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה למסך סתום, הסותם אותן מחכמה. עיין לעיל במלה מלבוש גמור.

:

קסה) מהו מסך קרוב.
אם המסך אינו מעכב על אור הג"ר נקרא מסך קרוב, להיות שיש לו איזה קרבה אל החכמה, וקרבה זו נקרא ג"ר, שאינו עצמות אלא כח ג"ר שבאמא, אבל המסך דיצירה, שהוא מעכב על אור הג"ר לגמרי, נקרא מסך וריחוק. (אות ל"ו ול"ז).

:

ה"ת (ז"א) נק' מספר, וז"ס מונה מספר לכוכבים (ש"ה פ"ה ע"ח).

:

האורות מקבלים ריבוי ע"י שינוי ה צורה שקונים ע"פ התלבשותם בכלים, ולפיכך יש בהם מספר.

:

      (עיין לקמן <מספר אופן ב'>).
      ראשון אחד: ה"ס ראש דמקו"ה ששם רשות היחיד הגמור, והוא אחד ואין שני להמשילו לזולתו.
      שני שנים: ה"ס תוך ששם נתהוה שורש למספר, משא"כ הראשון ה"ס אחד ואין שני כנ"ל. ונק' שני מלשון שנינה בסוד כסא שן וסוד ושננתם, שה"ס ישיבת ב"ד הקבוע לזכות ולא לחובה.
      שלישי: דומה לאחד אלא בסוד כלל ופרט, כי אחד ה"ס הכלל הכולל הכל והשלישי ה"ס הפרט המוצל, ומכונה פעם בהכתוב אחר אחת בתוך, שבהעריכינו כלפי האחד נק' השלישי אחת לשון נקבה, והוא שורש עמודא דאמצעיתא המופיע ועולה מתוך חסד וגבורה וה"ס סוף המדרגה. (ובו קויית המים למקום "אחד" כמבואר).
      רביעי: הוא מלשון רביצה מלשון רובע ונרבע, משום שלקו בו המאורות בסוד אור יקרות וקפאון. אכן יש בו בינה גדולה המשלמת על שלישי, וה"ס בן ארבעים לבינה שזהו מתגלה בעיקר אחר העשיריות. (ע"ע עשירי).
      חמישי: הוא מלשון "חם אש" או '"חום אשי". משום שיש בו קביעת ישיבת ב"ד ונוטים לחובה, וממנו כל ילידי המים רבים אדירים משברי ים שה"ס מדה"ד, וז"ס שער החמישים שלא ידעו עיט, וז"ס אש אוכלת בראש ההר, דהיינו אש של מעלה. אכן מצוה להביא אש של מטה בסוד חמישי כאמור בסוד עיה"נ.
      ששי: הוא מלשון אשאשי שבמבטא נשמע כמו הששי כי אז ותכל כל המלאכה שבשמים וארץ. והסו"ה לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, שפירוש ב' אשות אש של מעלה ואש של מטה, דהיינו הרבוץ כאריה מלשון אראה, והרבוץ ככלב החורץ לשונו ונובח כדי להבריח הנכרים והזרים מבית הבעלים, שז"ס גר הייתי בארץ נכריה. והראשון נאבל בשלישי והשני נאצל בחמישי, אכן כאן ה"ס השתתפותם יחד וע"כ מכונה בשם ב' אשות אשאשי כנ"ל. ודע שכל התיקונים תלויים בשיתוף הזה, וע"כ נשלמה כל המלאכה.
      שביעי: הוא מלשון שבועתי, ומקורו מיום ב' אלא שלא יוכל להתגלות בסוד הברכה והקדושה זולת אחר יום הששי, כי מי שלא טרח בע"ש לשחוז הסכין בסו"ה והכינו את אשר יביאו דהיינו לחזור ולעורר ולהמשיך את האש של מעלה שנגלה בשלישי שה"ס מי דקיימא לשאלה ולשתפו יחד באש של מטה, שאז חזר ונגלה המאורות הגדולים בסוד השבועה, בסו"ה אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב, אלא שהאחת מספיקה לכסות באורה הגדול גם על השניה (עי' לעיל בשלישי שנק' אחת)
      צ"ע?
      שמיני: הוא מלשון אשר מונה שמונה. וה"ס התעוררות מיום החמישי להתחיל שבוע שניה ומדרגה שניה, וכאן סוד הערלה והחיתוך וגילוי העטרה, בסוד ברוך כבוד ה' ממקומו. וכאן מוכרח להתעורר ראש המדרגות, כי אין שום תרופה לכח הזה זולת בראש, כנודע שמוכרח להתחיל הכל מראש. (ע"ע עיבור ז' חודש).
      תשיעי: הוא מלשון תשועה תשועתי. כי בכ"מ שנגלה הראש נגלה עמו יחד כח ההשפעה השלימה התמה, ששם הוא בסוד לעולם לא זזה שכינה. באופן ששמיני ותשיעי הם כמו אחד, אלא השמיני מלאכת ההמשכה שלו והתשיעי הוא אורות הראש בעצמם הבאים לגילוי. וכשבאים אחר ח הנ"ל נעשה ח ט וע"כ תרופתם י'.
      עשירי: הוא מלשון עין שרי, שה"ס התוך שמוכרח תמיד להתעורר אחר הראש, בס"ה והעשירי יהיה קודש לה'. דהיינו חכמה עלאה המתגלה כאן מיום שני (ו"חט"י הם כמו אב"ג אלא בקטנות כמו ג"ר לג"ת וצ"ע).
      עשירי הוא מלשון אסירי, בסו"ה מלך אסור. ומתבאר בסו"ה באסור לחודש השביעי תענו את נפשותיכם וכו'. שבו לובש הכהן בגדי ב"ד, ובסוד אין מתחילין בב"ד. כי הא' הוא קודם לב', שהב' נמשך הימנו בסוד פה שאסר הוא שהתיר והד' נמשך מג', ונמצא שעשירי ושביעי ענינם שוה, (ע"ע שביעי) אלא שהשביעי ה"ס שבת להויה, בסו"ה השמים שמים להויה, שה"ס יום ב'. אמנם העשירי הוא שבת לכם, דהיינו הארץ נתן לבני אדם, גם הוא שבת שבתון בעינוי נפש. ובזה תבין סו"ה ויוסף בן שבע עשרה שנה וכו'. והחילוק בין רביעי לעשירי הוא כי העשירי בא אחר החמישי והשמיני, אלא שנמתק בכסא ליום חגינו בתיקונים דראש השנה.

:

      (ע"ע <מספר אופן א'> לעיל) ויש לפרש באופן ב', והוא כי זה הכלל שאין לך דבר או הנהגה שלא תהיה מחולקת באותיות שם בן ד', שהם קוצו של יוד ויאה ו"ה, ובספי' כח"ב זו"ן ובאורות נרנח"י כנודע. ובזה תבין שה' מספרים הראשונים ודאי הם ה' בחי' כח"ב זו"ן הנ"ל, כי בכלים העליונים נגדלים מתחילה כנודע, והאותיות ה"ס כלים. ונמצא אשר
       א' ה"ס כתר וב' ה"ס חכמה וג' ה"ס בינה וד' ה"ס ז"א וה' ה"ס מלכות. גם נודע שנעוץ סופו בתחילתו, ולפיכך אחר שנגמר גלגל הראשון דהאותיות דהיינו עד ה' שה"ס המלכות והסיום, בסוד אם רץ לבך שוב לאחור, חזר ומתחיל סוד כח"ב זו"ן שניים שהם ממש על סדר הנ"ל.
       אשר ו' ה"ס כתר ז' ה"ס חכמה ח' ה"ס בינה ט' האם ז"א יוד ה"ס מלכות. וכשנגמר גלגל השני דיחידות מתחיל גלגל ראשון דעשיריות, אשר י"א ה"ס כתר ויאב ה"ס חכמה וי"ג ה"ס בינה וי"ד ה"ס ז"א וט"ו ה"ס מלכות. וכשנגמר גלגל ראשון דעשיריות מתחיל גלגל ג' דעשיריות, אשר ששה עשר ה"ס כתר: ושבעה עשר ה"ס חכמה ושמנה עשר בינה ותשעה עשר ז"א ועשרים ה"ס מלכות.

:

מג) מעורב (ח"ד פ"ו סעיף ב'):
כשאורות מתדבקים זה בזה מטעם השואת צורתם זה לזה, מכונה זה בשם חיבור האורות, אבל אם יש ביניהם שינוי צורה, אלא שמתחברים, משום איזה קשר שיש ביניהם, המשוה אותם יחד, הרי זה נקרא בשם "מעורבים יחד". כי שינוי הצורה שביניהם אינו נותן אותם להתדבק יחד לאחד ממש, אלא שנשאר בהכרח הבדל ביניהם. אמנם השואת המעלה שקנו, מערבת אותם זה בזה יחד, עד שאינו ניכר דל בפני שוע. כגון או"י המלובש באו"ח, כיון, שאו"י אינו יכול להאיר משהו, זולת לפי גדלו של או"ח, נבחנים משום זה, שהמה מעורבים יחד, כי העביות שבאו"ח, יש לה אותה המעלה והחשיבות כמו הזכות שבאו"י, וע"כ העביות והזכות מעורבות זו בזו, ושינוי הצורה שביניהן אינו ניכר.

:

סא) מעורבים בקליפות:
הכלים דס"ג המעורבים בבחי"ד, דהיינו הכלים דז' מלכין שנפלו לבי"ע, המה מכונים בשם סיגים. אשר הניצוצין שירדו להחיות את הכלים, נתערבו באלו הסיגים. (דף תפ"ז אות ד')

:

נג) מעי אמו:
פנימיות שליש תחתון דת"ת דאמא, נקרא מעי אמו, ונקרא בטן. עי' תשובה י"ג (בטן). (תתס"ה אות א').

:

לד) מעלה מטה (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ג'):

החשוב ביותר נבחן לבחינת "מעלה", והגרוע לבחינת "מטה".

:

ענין מעלה מטה נבחן בחשיבות, כי כל היותר חשוב הוא יותר עליון והגרוע הוא יותר תחתון, וכ"ז אמור רק אם הכלים ריקנים מאורות, דהיינו שהם בבחי" הסתלקות, (ע"ע הסתלקות) משא"כ אם העצמות מלובש בכלים אז יש ערך הפכי בין הכלים להאורות, כי בכלים שה"ס המסכים נבחן כל היותר עב שהוא יותר חשוב, והוא משום שהמסך העב והקשה מעלה אוי"ח בקומה יותר גדולה מכמה שמעלה המסך הזך, (ע"ע אוי"ח) והפוכו באורות דכל היותר זך הוא יותר חשוב ויותר משובח, כי בחי"א באורות פירושו אור החכמה ובחי' א' במסך פירושו קומת ז"א ואור הרוח וכוי וזכור זה.

:

הוא כינוי לפרצוף נוקבא דז"א המקבלת השפע מז"א, והיא נקראת ערב או לילה או לבנה, הכל ע"ש קבלתה מהז"א שה"ס השמש ואור היום, כי כל האורות המופיעים בלילה אינם אלא מה שמקבלים מאור היום דהיינו השמש כנודע. ונק' מערב מלשון הכתוב ויהי ערב, וערבית.

:

היסוד נק' מערב, כמ"ש בע"ח שי"א פ"ד וז"ל כשנתלבשו המוחין (דז"א) תוך נה"י דאו"א נתלבשו נה"י בנה"י, ואז יסוד אבא נתלבש ביסוד אמא ונתערבו שם יחד החו"ג, לכן נק' היסוד מערב כי שם הוא עירוב החו"ג יחד עש"ה.

:

ה"ס אמא בסוד אומר ועושה, אומר אבא בסוד הויות, ועושה אמא בסוד אלקים (ש"ה פ"ה ע"ח). אמירה ה"ס רוח מ"ה, דיבור כי ה"ס נפש ב"ן.

:

ה"ס מציאת העולמות והספירות והפרצופין לכל פרטיהם ודקדוקיהם כמות שהם.

:

      ויאמר הוא לשון מחשבה כמו אמר בלבו, וכמו ותגזור אומר ויקום לך, שה"ס גזר והעלה מ"ן, שגזר את המחשבה הנק' בחי"ד. ונק' אומר, באופן שעשרה מאמרות ה"ס עשרה מחשבות, וה"ס אצילות שפירש בע"ח שער מ"ב כאדם עם מחשבתו.
     אמנם וירבר דיבור : ה"ס מוצא פה, שכל המתגלה דרך מוצאות הפה נק' דיבור. וז"ש ז"ל דיבור קשה. וז"ס כה תאמר לבית יעקב, דהיינו שתחשוב בלבבך בשבילם. וז"ס בריאה: שפירשוה שם בע"ח כאדם המדבר עם חבירו בסוד הכאה שפה אל שפה עש"ה. וז"ס לא דברה תורה אלא בבריאה, כי משם תצא דבר תורה ומשם מוצאות הפה כנודע.
     וירא ה"ס אצילותי שזע"מ וירא אלקים את האור, אכן תבין זה בסוד יוצר אור ובסוד אצילות בראיה יצירה, וע"ע אבי"ע דהסתכלות א').
     ויקרא ה"ס הזמנה כמ"ש בזוהר מאי וקרא וזמין, שהשי"ת הזמין הכל בסוד אצילות. וכיון שאצילות ה"ס נצחיות והבריאה מלובשת בזמן, ע"כ כל הנמשך מהאצילות לבריאה בבחי' הזמנה ה"ס מקרה. וז"ס אלהי העברים נקרה אלינו וכו', כי הנצחיות בזמן הוא מקרה, שהרי הזמן אינו יכול להלבישה, וכמו ברק התופס זמן קצר ואינו מלובש כי אין לו כלי בהמשך זמן, ולפיכך שום תנועה אינו מורגש לראיה בעת הברק. לילה: הוא מלשון לי לא, שה"ס החושך המונע לרשעים ליקרב אל הקדושה והקליפות מוכים בסנורים. וז"ש ז"ל לילה אלו מעשיהם של רשעים, וז"ס שצעק האילן רשע אל תגע בי.
     הבדלה: מאור לחושך הוא ודאי ע"י דבר המבדיל. ותדע שה"ס מעשיהם של רשעים שנצטיירו שבהם ניכר יתרון האור מעל החושך, עד"ה ויצאו וראו בפגרי האנשים וכו'.
     הבדלה ממים למים: הי' ע"י רקיע שנעשה. ויש לפרש רקיע מלשון קריאה בהיפוך אתוון, שע"כ הרעיש בן זומא את העולם כי נדמה לו כקערה שנהפכה.
     ונתבאר כל קריאת הזמנה וכל הזמנה היה ביום א', שז"ס בראשית נמי מאמר הוא שכתוב שם את השמים ואת הארץ, וכל המרחק ביניהם של תוהו ובוהו, אלא שם הוא בבחי' קריאה והזמנה כנ"ל, וכאן נהפכו האותיות בסוד ותתיצב כמו לבוש, ושם כתוב ורוח אלקים מרחפת על פני המים, כי עוד לא היה הבדל ניכר בין מים עליונים לתחתונים, וכאן כתוב ויעש וכו' ויבדל, כי נקרשו המים כראי מוצק לא ימוש לעולם ועד, ועל הרקיע הזה היה רוח אלקים בסוד השמים, ועדיין לא נברא כאן הארץ אלא המלאכים בלבד, וגם הם בסוד אש ומים יחד שה"ס שלום עליכם וכו', דהיינו עושה שלום במרומיו.
     עשיה : לא כתוב עשיה אלא בג' מאמרות. שעשיה מלשון שלימות, ויעש כמו ויהס כלב וכו', וביום ב' ויום ד' נגלה השלימות כנודע, וע"כ כתוב ויעש אלקים את הרקיע וכו' ויעש אלקים את ב' המאורות וכו'. יום ששי כתיב ג"כ ויעש גבי נפש חיה, כי בבחי' המשכות חיות היה השלימות ביום ששי, כי תראה שעד יום חמישי לא היה עוד שום חיות בעולם מבחי' פנימיות העולמות כי ביום שני נבראו המלאכים, והמה סוד חיצוניוה העולמות כנודע. אמנם חיות פנימיות לא היה בעולם, וע"כ לא נזכר חיות עד יום ה' בבריאת המים והעוף, ושם לא כתיב ויעש כי לא היה שם שלימות של כלום, כי המים לא נועדו לישוב, אלא יום ששי כתיב בחיות החיצוניות דבהמה וחיה ויעש, כי הם נשלמו במדרגתם, כמ"ש ז"ל שור בן יומו קרוי שור. משא"כ גבי אדם לא כתיב ויעש אלא נעשה לעתיד לבא, דהיינו שהיה כן במחשבה אבל לא בפועל.
     חצי מדרגה: וסוד הדברים, כי הבהמות וחיות הם בחי' חצי מדרגה, וע"כ אין קומתם זקופה כבני אדם. וסוד הזה נמשך מבחי' כלה דששי, (ע"ע כל, כלה) ששם סוד, ואתה תשמע השמים שבחי' הקול נגמר ונשלם כל צרכו שה"ס השמיעה, משא"כ הדיבור לא נשלם משם, אלא מסוד יום ב' כלה דשביעי הכל נשלם חוץ מהאדם. וסוד יום ששי ה"ס יום א' במהדורא שניה, (ע"ע מספר בפי' הב') ולפיכך כתיב אצל בהמות וחיות ויעש כי בבחי' זו כבר נשלמו ואין עליהם מה להוסיף, אלא שנבראו כדי לשמש את האדם בלבד שהוא נברא בקומה זקופה בסוד מדבר.
     וז"ש ז"ל נתנה עלי בקולה וכן אשר שמעת בקול אשתך, וכן וישמע את קול אלכים מתהלך בגן לרוח היום, שז"ס חצי המדרגה שכבר נשלמה שה"ס כל" או קול, ולא שייך בה שום פגם, שהרי אחר אכילת עץ הדעת שמעו קול ה'. ובזה תבין אשר ששי ושביעי: הם מדרגה אחת שלימה, אלא שנמשכים מב' ימים דמעשה בראשית יום א' ויום ב', שבסוד יום א' נשלם הקול לגמרי בלי הוספה שז"ס ויכל דששי, ומשם נמשכים כל החיות והבהמות אשר נבראו להועיל להאדם, והאדם עצמו ה"ס מדרגות ב' הימים יחד כאחד, אלא ההתחלה שלו היתה ודאי בששי וגמר שלו בשביעי בשבת קודש, וז"ס כל שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת, כי בשבת אסור המלאכה לגמרי כנודע, וע"כ כתיב בהאדם נעשה לעתיד.
     וז"ס אשר ברא אלקים לעשות: כי כל העולם לא נברא אלא להשלמת האדם שנברא בצלם אלקים בקומה זקופה מסוד יום א' וב' אלא ששי ושביעי שהשי"ת התחיל בעדו ביום הששי ונתן לו תורה ומצוות לעבודה עד שנשלם בסוד השביעי. ולפי שצריך ליגע בתורה ע"כ כתיב נעשה אדם בשיתוף כל מע"ב, כי העשיה שלו לא נגמר אלא ביגיעה שלו ובעזרת כל הבריות, אמנם חוץ מהאדם כבר הכל נשלם.

:

      ע"ע כפתור ופרח.
      מקשה : תעשה המנורה. מלשון אשה קושיית או קשת רוח.
      זהב טהור: ג' ה"ס זהב, בשביל חסדים המתוקים הקבועים וקימים שם.
      ד' ה"ס כסף: בשביל ליקוי המאורות, שכל המקבל משם הכסיפו פניו. גם נק' טהור, כי כל הטהרות שבעולם משם הם. והשתתפותם יחד של ג' וד' ה"ס זהב טהור.
      ירכה: ה"ס אי שעל יסוד זה עומד כל הבנין, בסוד לא ימוש ולא תסור.
      קנה: ה"ס ב' שכלל הקנינים כולם משמה באים בסוד וקונה הכל, ומשם ישראל נקראו קנין, בסוד תכלית מעשה שמים וארץ וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים.
      גביעיה: ה"ס יום ג' והוא מלשון ע' גבוה מפני שהתחתונה תלתה קלקלתה בעליונה. אכן כאן סו"ה בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל, כי אח"כ בא ד' והוכיח טהרתה דיום ג'. וכבר נתבאר ששם סוד הזהב אלא שהתחתונה רצה לפגמה, ובכח ד' יצאה בטהרה בסוד זהב טהור.
      כפתוריה: ה"ס ד' מלשון כף טהור, וה"ס הכתוב כף אחת (בחי"ד דיום ג') עשרה זהב והיא מלאה קטורת: מיום ד', והוא מלשון ישימו קטורה באפיך, שאין פנים של מעלה נגלה בעולמות זולת בסוד ריח ניחוח בהכלי שנק' אף, שכל דינין מתעברין ממנה וחשכה כאורה, שמכאן יוצא הטהרה לכל.
      ונק' כף: מסו"ה ושכותי כפי עליך עד עברי, שנאמר על הבחי' ההיא. ולפיכך נק' כפתור דהיינו כף (הסוככת) וטהר.
      פרחיה: (ה"ס ה' ומלשון פריחה, ע"ע כפתור ופרח) ה"ס הליקוי שהיה ביום ד' שאור העליון פרח מהמאור הקטן. ומתבאר זה בסוד הכתוב לא יראני האדם וחי, כי תיכף פורח אור החיים ממנו ובטל אליו כנר בפני אבוקה. באופן שכפתור ופרח שניהם ביום ד' כי הכה בכפתור ופרח האור, כי זסו"ה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר.
      פרח: אכן באמת יש בפרח הזה ב' בחי': האחת הוא מכח יום ד' עצמו כנ"ל והשניה הוא באמת מכח יום חמישי, שזסו"ה הך הכפתור וירעשו הספים, ובסו"ה ותקופתו על קצותם, שהם קצה השמים דג' וקצה הארץ דד'. ואני פרשתי לעיל רק בהפריחה דיום ד' משום שנתערבו זה בזה ולא ניכר רק הד' כי החושך כסה ארץ.
      ג' קני המנורה: ה"ס רת"ס דמקוה, ואע"פ שנתבאר כי רק התוך נק' קנה, מ"מ אחר שיצא יום ג' בטהרה נעשו שלשתם בבחי' קנים.
      צדה האחד צדה השני: דהיינו סטרא דבחי"ב וסטרא דבחי"ד שנתערבו שניהם יחד בסוד הפרח כמ"ש לעיל, באופן שסטרא דימינא כוללת כל הקדושות והברכות וסטרא דשמאלא מכנעת כל הסטרא אחרא. ולפיכך אותם רת"ס דמקוה יש להם ב' גוונים, והסו"ה כי ששת ימים עשה ה' את השמים שה"ס האת דבחי"ב ואת הארץ שה"ס את דבחי"ד, כי כללם שניהם ביום הששי.

:

חכמת הקבלה היתה נק' כן בפי הראשונים בדרך כלל, ובפרטיות חילקו הראשונים את חכמת הקבלה על ג' חלוקות: א' סוד העיבור, ב' מעשה בראשית, ג' מעשה מרכבה. סוד העיבור הוא חלק היותר מכוסה ויותר מוצכע עד כמעט שהיה נשמרים אפי' לרמז עליו.

:

ה"ס סדוי היחוד והרכבת העולמות והספירות זו בזו, עד שנמשכים ושורים על האדם המייחד אותם, ע"ד שאמרו בב"ר האבות הן הן המרכבה. ובזה תבין למה דוקא בעסק במעשה המרכבה מביאים חז"ל שירדה אש משמים והקיפה אותם (חגיגה י"ד) גבי אלעזר בן ערך, וכן שמלאכי שרת הי' מתקבצין ובאין לשמוע כבני אדם במזמוטי חתן וכלה גבי ר' יהושוע (באין דורשין, שם). ובירושלמי איתא שהיו מלאכי השרת מקפצין לפניהם כבני חופה. והיינו מטעם הנ"ל שהוא עסק היחוד של מאורות העליונים.

:

לה) מצח:
הוא בינה דכתר, ומבחינת ז"ת שבה. (תר"א אות ה')

:

סב) מצח:
כל האורות דראש מאירים מבחי' הגלגלתא, כי האורות דמו"ס אינם עולים שם בשם, להיותו בחינה נמוכה ממנו כנודע. והנה הגלגלתא נחלקה לב' רישין, שהם: גלגלתא, ואוירא. משום שהמסך דעתיק אינו שולט על הגלגלתא, כי נתקנה בבחינת ם' בחסדים מכוסים שאין ה י' נפיק מאויר דילה לעולם. ואוירא, הוא ל' דצל"ם, וע"כ נוהג בה כיסוי וגילוי, כי בקטנות, השערות מכסים אותה, שהוא מטרם דנפיק י' מאויר דילה, ובגדלות אחר דנפיק הי' מאויר דילה ואשתאר אור אז מתגלה המצח, כי השערות מסתלקים משם, כנ"ל דף אלף שס"ח אות קנ"ה עד קנ"ח, ע"ש. ועי' היטב לעיל בתשובה כ"ב <גילוי מצחא דאו"א>.
ולפיכך נתחלק הראש לב' בחינות: למקום השערות שהוא גלגלתא, ולמקום פנוי בלי שערות, שהוא ממצח ולמטה. והוא ע"פ התחלקות דמ"ל דצל"ם: כי בחינת ג"ר דגלגלתא, שנתקנה בבחינת ג"ר דבינה דאו"י, בסוד כי חפץ חסד הוא, שאין ה י' נפיק מאויר שלה ולעולם שם נאחזים השערות היטב. כי אין שם שינוי לעולם, והן בקטנות והן בגדלות הם בחסדים מכוסים. אבל בחינת המוחא דאוירא המאיר ממצח ולמטה, שהוא בבחינת ל' דצל"ם דהיינו מבחינת ז"ת דבינה דאו"י, ששם נשרש ז"א, והם צריכים להארת חכמה, אשר ע"כ בקטנות הם מתכסים ונעשים לו"ק, ובגדלות נפיק יוד מאויר ונעשים אור ובחינת ג"ר. כנ"ל. וע"כ אין בחינת השערות יכולים להתאחז בהם, גם בקטנותם, מחמת שהם עומדים לדחות בחינת ה י' מאויר ולהתגלות בהארת חכמה. אלא בעת קטנות נוהג בהם רק כיסוי של השערות, באופן שבעת גדלות יוכלו להסתלק משם.
וז"ש באד"ר דף קל"ו. מצח ונצח כולא חד באתוון רצופין. כלומר, שאות מ' דמצח, מתחלף באות נ', דנצח, להיותם סמוכים זה אחר זה באלפא ביתא. שזה רומז, על בחינת תיקון ה ל' שבה. שתיקון זה הוא, מכח שהם השורש אל הז"א, שכל עיקרו הוא רק הארת חכמה שבו, כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם. ונודע, שנצח דאו"י הוא בחינת ז"א, כמ"ש בחלק י'. וע"ז רמזו כי מצח ונצח חד הוא באתוון רצופין. דהיינו על פי ההבחן הקודם ונמשך המכונה זה אחר זה, כי כמו שמ' היא קודם ושורש לנ' הבאה אחריו, כן השם מצח, רומז, שהוא שורש לז"א שהוא נצח. ולפיכך הוא מתמעט מחמת המסך דעתיק ונעשה לבחינת ו"ק שהיא דין בעת קטנותו. וכן נוהג בו ענין הגדלות, שאז נפיק י' מאויר דיליה ואשתאר אור, ועל שם זה הוא מכונה מצח. אמנם בעת גדלות שהמוחא דאוירא נעשה אור ובחינת ג"ר, הנה גם הוא עצמו מתחלק למל"צ, שב' אודנין עם המצח, הוא בחינת ם' של ה ל' , וב' עיינין וחוטמא, הם בחינת ל' של ה ל' וכו' כנ"ל בתשובה י"ד <ב' עיינין>, ע"ש. (אלף של"ה אות פ"ו, אלף שס"ח אות קנ"ה).

:

(היא בינה דכתר) מצח ה"ס פנים והעורף ה"ס אחור, (ש"ה פ"א). עי' לקמן ערך: מ"ה, שנתבאר שה"ס ה"ח המקוריים של הכתר, אשר מתהפכים בכלים דחכמה לאור מוחין.

:

נק' בינה דכתר, משום שה"ס התפשטות נה"י דכתר עם החו"ב אל מקום חג"ת דנקודים, דהיינו ראש הג' שנקרא ישסו"ת דנקודים, שה"ס הג"ר דבינה דלבר מראש. ועש"ז נק' הבינה והישסו"ת בשם הויה דמ"ה, וע"כ נק' ה"ח שבפנים דגלגלתא כשם בינה דגלגלתא, כי כו"ח אין שם בגלגלתא זו, משום שהם לא יצאו מעולם לבר מרישא, להיותם ב' הראשים הראשונים דנקודים שנתפשטו בג"ר לבד, והתפשטות כח"ב לחג"ת אינו נבחן כלום לב' הראשים האלו אלא רק בשם בינה. וז"ס ב' הצללים שע"ג הגלגלתא שהם מב' הראשים הקודמים דנקודים שלא באו לאצילות רק בבחי' או"מ מרחוק, וזכור זה. (ע"ע מ"ה).

:

קסז) מהי מציאות זווג.
במקום שיש השרשה דצמצום ב', יש שם מציאות זווג לתקן את הכלים הנשברים ולהוציאם מהקליפות וזה מתחיל בישסו"ת שמחזה ולמטה דאו"א, בסוד הוא"ו דמילוי דהוי"ה דס"ג. עי' לעיל תשובה ל"ו <בטן אמא>. (אות י"ח).

:

סג) מצפ"ץ:
מצפ"ץ, הוא חילוף הוי"ה בא"ת ב"ש, והוא מורה על בחינת מסך ומלכות אשר בהוי"ה, אשר בז"א, הוא בחינת שם אלקים, ובא"א הוא מצפ"ץ, מפני שאין בחינת נקבה ודין גלוי בו. (אלף שפ"ד אות קפ"ד. ועי' באו"פ שם).

:

מד) מקבלים (ח"ד פ"ג סעיף ג'):
עשר הספירות דגוף מכונות תמיד בשם "מקבלים", כי האור מגיע להן ממעלה למטה.

:

לה) מקום (תע"ס ח"א הסת"פ י"א):

הרצון לקבל שבנאצל הוא ה"מקום" אל כל השפע והאור שבו.

:

לו) מקום:
הזמן והתנועה והמקום ענינם אחד כמעט, שהם יחסים שד שינוי והתחדשות הצורה. כמ"ש לעיל בחלק א' דף כ"ו בהסתכלות פנימית. ע"ש. אלא כשהמדובר הוא בסדרי השתלשלות המדרגות, נבחנים השינוים בשם מקומות. וכשהמדובר הוא מבחינת סבה ומסובב, נבחנים בסדרי הזמן. (תרט"ז אות כ"ב)

:

המלכות מכונה בשם מקום על שם היותה בחי' המקום לכל נאצל ולכל מהות שבכל המציאות, הן בכלל בסוד צמצום ראשון שלא נעשה בשום ספירה רק בה לבדה, כלומר בבחינתה, שעל ידי צמצום האור מבחינתה הוכן המקום שיופיע בו הנאצלים והנבראים הנוצרים והנעשים, (ע"ע צמצום) והן בפרטיות במה שאנו מבחינים הע"ס בכל פרט ופרט מהעולמית, יהיה בחי' המלכות שבפרט, בחי' המקום, שבו נמצא הפרט ההוא.

:

סב) מקום אחיזת הקליפות:
מקום החסרון שבהקדושה, הוא מקום האחיזה להקליפה, מטעם שהכלים והלבושים השייכין למקום החסרון ההוא, נמצאים בחלקם של הקליפות, ע"כ יונקים ג"כ מהשפע השייך לאותם הכלים והלבושים שברשותם. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

סג) מקום בי"ע:
המקום לבי"ע, הוכן בעת צמצום ב'. כי עלה שם הה"ת לעינים, והאח"פ יצאו לחוץ מהמדרגה: ברת"ס, ונתעלה נקודת הסיום שהיה בהמלכות דנה"י, לבחינת המלכות דחכמה דנה"י, ויצאו הבינה והזו"ן דנה"י למטה מסיום הקו דא"ס ב"ה, ובזה נפרדו מהאצילות, ונעשו מקום לבי"ע דפרודא, שאח"כ נתקנו מכחם ג' העולמות ההם. (דף תס"ג אות נ"ז)

:

קסח) מהו מקום בי"ע.
בעת צמצום ב' שהמלכות המסיימת עלתה להבינה דגופא של הפרצוף תנה"י דא"ק ופרצוף דנקודות דס"ג, ויצאו הב"ש תחתונים דת"ת ונהי"מ למטה ממלכות המסיימת לחלל הפנוי, המה נעשו אז לבחינת המקום של בי"ע. כי הב"ש, ת"ת, נעשו למקום בריאה. ונה"י למקום יצירה, ומלכות למקום עשיה. (אות ח).

:

מקום חשוב.

:

נה) מקום ההריון:
מקום ההריון, הוא בשליש תחתון דת"ת דאו"א, בזמן שהן פרצוף אחד עם ישסו"ת. אשר בזמן התחלקותם, נמצא שם ראש דישסו"ת. באופן, שפה דראש של ישסו"ת, הוא כמעט פי היסוד דאבא ואמא דכללות, דהיינו בזמן שנעשו לפרצוף אחד. עי' תשובה י"ג (בטן) (תתפ"ד אות ל"ו).

:

נד) מקום החתך:
הנה או"א נתחלקו לב' פרצופים על החזה שלהם, שמחזה ולמעלה הם או"א עלאין. ומחזה ולמטה הם ישסו"ת, ונבחן מקום החזה, למקום החתך שבין או"א לישסו"ת. ועי' תשובה י' (ב' מציאויות הבינה). (תתקמ"ו אות ק"נ).

:

קעא) מהו מקום המקדש.
עי' לעיל תשובה ק"ע <מקום ישוב>.

:

קעב) מהו מקום הנוקבא.
הד' ספירות שבאחורים דז"א הם מקום הנוקבא, דהיינו מחזה ולמטה. וטעם הדבר עי' לעיל תשובה נ"ו <ד' רומזת להנוקבא>. (אות נ"ו).

:

צט) מקום הריון:
עיקר התיקון הנרצה בעיבור, הוא להאירו מבחינת עביות דצמצום ב', מסוד עלית ה"ת לעינים, הנקרא מילוי דאלפין. כנודע. ולפיכך נבחן מקום הריון בשליש תחתון דת"ת דאמא, המקבל מבחינה שנגדו מס"ג דא"ק מטבור ולמטה, ששם מלבישים ג"ר דנקודים. שבהם הותחל שורש זה דעלית ה"ת בעינים. ולפיכך מכונה מקום זה בטן, או מקום הריון. (א' קכ"ח אות ה').

:

קסט) מהו מקום חורבה.
עי' תשובה ק"נ <מדבר>. ותשובה צ' <חורבא>. ולהלן תשובה ק"ע <מקום ישוב>.

:

סה) מקום חושך (ח"ג פ"ז אות ב'):
ספירת המלכות, שבבחינת הע"ס שקומתן שוה, שנקראת עור, נמצאת מסיימת את הארת הפרצוף, משום שהעור עצמו, דהיינו המלכות, אינה מקבלת לתוכה כלום מהאורות שבפרצוף ההוא, מפאת כח הצמצום שבה, וע"כ מסיימת את הארות הפרצוף, וממנה ולחוץ נבחן ל"מקום חושך".

:

קע) מהו מקום ישוב.
כמו שהמקום בי"ע בכללו נחלק לג"ע בי"ע שהם מדור הקדושה, ולהי"ד ספירות שהם מדור קבוע אל הקליפות. כן העוה"ז נחלק למקום ישוב הכולל בי"ע: שהם מקום המקדש ארץ ישראל וחו"ל. ולמקום חורבא שהם המדבריות שאין שם ישוב בני אדם ארץ לא עבר אדם שם. (אות מ"ד).

:

קעג) מהו מקום סיום או"מ.
נקודת הסיום של אורות דיושר דהיינו הקו א"ס, היא ג"כ נקודות הסיום של העיגולים ויושר דמקיפים, הן בצמצום א' והן בצמצום ב'. אלא ההפרש הוא כי באורות דיושר נמצאת נקודת הסיום למטה ושם מעכבת את האור מלהתפשט עוד. ובאורות דמקיפין נמצא נקודת הסיום במרכזם, באופן כי העיגול קיותר פנימי דמקיפים שהוא האחרון שלהם, הוא המקיף סביבות הנקודה המסיימת את היושר, ומקום הנקודה היא בחינת חלל פנוי הן מאו"פ והן מאורות המקיפים. (אות ד').

:

היינו שמפונה לקבל תיקונים, מפני שיש שמה איזה חסרון.

:

אך יש עדיין פחד שמא יכנסו החיצונים בין הדביקים בין אחור לאחור וינקו משם, ולכן בעוד שאין שם רק בחי' נשמה לבד עשה המאציל סדר א' שגם אורות של הנקבה לא ימשכו רק ע"י הזכר, והזכר יקח ב' הבחינות שלו ושלה והאורות יצאו ממנו אליה דרך נקב אל אחוריו, ושם תדבק ותתקשר עמו הנקבה לגמרי בכותל אחד, ואין שם מקום פנוי: בין הדביקים לכנוס שם זרים. (ש"ו פ"ב מ"ו).

:

נא) מקום פנוי וחלל:
נודע שז"א עולה ביום השבת עד א"א, והוא משיג כל קומתו שהיה לו בזמן הנקודים, ונמצא שכבר מתוקן כל הקלקולים שנגרמו בזמן שביה"כ. כי ע"כ חזר הז"א, שהוא בחינת ז"ת דנקודים שנשברו, לכל קומתו ושלמותו שהיה לו מטרם שביה"כ. אמנם כל זה הוא רק מצד האורות לבד, אבל לא מצד הכלים, כי לא נתקנו ג' עולמות בי"ע במקומם, אלא בסוד העליה לבד. וע"כ מצד אחד נבחנים בי"ע שכבר באו על כל שלמותם, משום שכל האורות שלהם נתקנו ע"י עלית הז"א, וע"י עלית העולמות לאצילות. ומצד ב' דהיינו מצד הכלים, הרי הפרסא דאצילות עדיין קבועה במקומה, ואין השלימות הגדולה דאצילות יכולה להתפשט למקום בי"ע, מחמת הפרסא המעכב עליהם. ולפיכך נבחן מקום בי"ע לבחינת מקום פנוי וחלל, שפירושו, שאין שם אור השלימות של אצילות, גם אין שם שום אחיזה לקליפות וחיצונים, משום שהגם שהאורות אינם יכולים להתפשט מחמת הפרסא, מ"מ אין שום חסרון נבחן שם, מחמת שהמה מתוקנים מצד עליתם לאצילות. וז"ס מחלליה מות יומת, כי העושה מלאכה גורם לס"א שיוכלו להתאחז גם במקום הפנוי וחלל, שכבר נתעבר משם הס"א לגמרי, כנ"ל (אלף כ"ז אות ל"ה).

:

סד) מקום ראש:
ממקום החזה עד הפה של ראש, נבחן תמיד, שהוא מקום הראש של פרצוף התחתון. והוא מטעם שכל תחתון יוצא ממסך דטבור דפרצוף העליון הכלול מהע"ס דגוף העליון, העומדים במקום הזה שמחזה עד הפה שלו, שאחר הזדככות המסך עד להשתוות למסך דמלכות דראש, נמצא עולה יחד עם הרשימות דספירות דגוף, ומתחדש בהתכללות הזווג העליון דראש, אשר הקומה היוצאת בהתחדשות הזווג הזה שייך להתחתון. כנודע. הרי שהשורשים של הע"ס התחתון, המכונים ראש, נמשכים מהע"ס דגוף דעליון העומדים מחזה דעליון עד הפה שלו. וע"כ הראש דתחתון מלביש עליהם. כי שם מקומו ושורשו. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

מה) מקור האורות (ח"ד פ"ו סעיף ט"ו):
המלכות של ראש נחשבת "מקור האורות", מפאת או"ח, שהיא מעלה, ומלבשת לע"ס של ראש והיא מביאתן לתוך הגוף.

:

צא) מהו מקורא דבירא.
בחינת בנימין שביסוד הנוקבא, דהיינו בחינת המסך המעלה מ"ן להלביש הע"ס דאו"י, שהנוקבא קונה אותו בנה"י דגדלות החדשים שלה, הוא נבחן למקורא דבירא דלא אתפרש מן בירא לעלמין. כי הוא כל מעלת הנוקבא שהיא מעלית או"ח על האו"י, וע"כ היא נוטלת במדתו גם מבחינת הע"ס דאו"י, כנודע. וכמו שבחינת יוסף הוא המקור לבחינת או"י, הנמשך בזכר, כן בחינת בנימין המקור אל האו"ח הדבוק בנוקבא. (אות ע"א).

:

נו) מקושרים ומתוקנים:
טרם עלית ה"ת בעינים, היו הספירות דז"ת, נפרדות זו מזו, בבחינות זו למעלה מזו. כלומר: שכל הזך מחברו, היה יותר עליון. ונודע ששינוי הצורה, מפריד הרוחניים, ולכן נבחנים לנפרדים. אכן אחר שעלתה ה"ת בעינים, ועביות המלכות נכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, ונעשתה לבחינת קו שמאל בכל הע"ס יחד, לעומת עצם מהות הספירות שנעשו לקו ימין, כנודע, אשר אחר כך על ידי הזווג דאור העליון, ירד קו אמצעי והכריע ביניהם, נמצא שכל הע"ס נתקשרו, ונתקנו בזווג אחד ע"י קו האמצעי, בסוד רשות היחיד. ובזה נעשו כל הז"ת מקושרות ומתוקנות אחת בחברתה, כמו בחינה אחת. וזה הנקרא תיקון ג' קוים (תתס"ט אות ט').

:

מד) מקיף (ח"ב פ"א או"פ מ'):

עי' תשובה ד': אור מקיף הוא אור המיועד להתלבש במדרגה, אלא שמתעכב מחמת איזה גבול שבה. ויש בשם זה שתי משמעויות: א' שהוא הארה רחוקה. ב' שהוא הארה בטוחה, כלומר, שסוף סוף עתידה להתלבש שמה, כי האור "מקיף" עליה מסביב, ואין מניח לה שום מקום שתמלט ממנו, עד שתהיה ראויה לקבלתו בשלימות.

:

צב) מהו מקיף חוזר.
יש ב' מיני מקיפים: א' הוא מקיף שעוד לא היה מעולם בחי' או"פ, דהיינו שלא היה מלובש בכלים פנימים, ע"ד מקיפי ל"מ דצל"ם של הז"א. ויש בחינת מקיף שבאים בכלים פנימים, בעת יציאת המוחין, אלא שהם חוזרים לצאת בעת ביאת המוחין אל מקומם, והם הג"ר דע"ב המגולה, שבעת יציאת המוחין, אין שם הלבושים דג' בחי' מל"צ, והג"ר דע"ב מגולים שם, אמנם לעת לידת המוחין חוזרים הג"ר של המוחין להתלבש ב ם ' דצל"ם, שהם בחינת חסדים מכוסים, והג"ר מוכרחים להסתלק משם לבחינת מקיפים. וכן נוהג תמיד באלו המוחין דע"ב, וע"ב נבחנים המקיפים ההם לבחינת מקיף חוזר, כי תמיד בעת לידה הוא חוזר ומתעלם מהכלים פנימים ונעשה למקיף ממעל להם, עי' לעיל תשובה ח' <או"פ שיצא ונעשה לאו"מ>. (אות ר"ד).

:

צג) מהם מקיפי ל"מ דז"א הכוללים.
נודע, שכל המוחין בכל המדרגות מתחלקים על ג' בחינות: מל"צ, שהם: חב"ד, חג"ת, נה"י. הנבחנים: לחכמה, בינה, דעת. גם לאו"א, ישסו"ת וזו"ן. אמנם יש ג' בחינת מל"צ הכוללים כל מדת המוחין שז"א אפשר לו להשיגם, שהם שיעור קומת המוחין דע"ב מבחינת מקום יציאתם באו"א עלאין, בעת שעלו לג"ר דא"א, שכל מדת המוחין ההם שייכים לז"א. אשר בחינת המוחין ההם במקום יציאתם באו"א שבמקום ג"ר דא"א, הם בחינת ה ם ' של אלו המוחין, והם בחינת חכמה דמוחין, להיותם במקום א"א שהוא קומת ע"ב וחכמה. ובחינת המוחין ההם אחר שנתפשטו לנה"י דאו"א שהם במקום ב' כתפין דא"א בעת הזווג, ואשר שם עומדים או"א עלאין בעת הקביעות, הנה שם בחינת ה ל ' של המוחין, שהם חג"ת דא"א, והם קומת בינה דאו"א הקבועים. ובחינת ביאת המוחין לז"א המלביש על נה"י דא"א, נבחנים ל צ ' של אלו המוחין, שהם בחינת נה"י ובחינת דעת. כנודע.
ובהיות ז"א בבחינת י"ג שנה ויום א', וכן במוחין דהולדה שבבחי' חול, הוא מקבל רק בחי' צ ' דמוחין. ובמוחין דיום השבת במוסף, הוא מקבל בחינת המקיף ד ל ' שלו, שהם בחינת או"א עלאין דקביעות, ונעשים בו פנימיות. ובכ' שנה, וכן בשבת בעת המנחה, הוא עולה לג"ר דא"א, למקום יציאת המוחין כנ"ל, ואז משיג המקיף ד ם ' דאלו המוחין. וכל זה הוא רק בכללות, אבל בפרטות, יש בבחי' צ ' דמוחין ההם, ג' בחי' מל"צ, וכן בל"מ, וכן בכל פרט. (ר"ב ור"ו).

:

קעד) מהם מקיפי נקודים.
עי' לעיל אות מ"ו <גירוש או"מ לכלים דאחורים>.

:

      האור המתלבש ומאיר בהוה בהפרצוף ה"ס או"פ, והאור העתיד להגיע אל הפרצוף נק' או"מ.
      ה' בחי' נרנח"י פנימים וב' מקיפים: חיה, המתחלקת לג' בחי' מקיפין לנר"נ ויחידה, שאינה מתחלקת רק או"מ יחידה (ש"ה פ"א ע"ח) ויש ג"כ מקיפין פנימיים והם יותר מב' שהם: מקיף, ומקיף למקיף, ומקיף על ב' המקיפין (שם).
      ויש ג"כ ה' מקיפין פנימיים מנרנח"י, דהיינו מקיף לכל א' מנרנח"י (ש"ה פ"א ע"ח)
      בי מקיפים: מעולם הנקודים ולמטה שהוא בעולם האנילות אין יותר מה' אורות פנימיים וב' מקיפים חיה יחידה ואין להם מקיפים מפאת עצמם מבחי' נר"נ. (ש"ו פ"ב ע"ח).

:

ק) מקיפים דל"ס דצלם:
קומת ע"ס דמוחין היוצאת בעליון לצורך התחתון, נחלקת לפנימים ומקיפים, שהפנימים נקראים צ' דצלם, שפירושו ו"ק דמוחין ההם, ומקיפים נקראים ל"ם דצלם שפירושו ג"ר דע"ס ההם. (א' קנ"ח אוח צ"ח).

:

קא) מקיפים דקטנות אבא:
בחינת ג"ר דה"ח הבאים בג' השנים מן ו' ויום א', עד ט' ויום א', הם נקראים מקיפים דקטנות אבא. (א' קפ"ו אות קע"ט).

:

קב) מקיפים דקטנות אמא:
ג"ר דה"ג שמקבל תכף בעת עלותו לעיבור ב' אחר שני שנים דיניקה, נקראים מקיפים דקטנות אמא, כי הה"ג מתיחסים למוחין דאמא, וה"ח מתיחסים למוחין דאבא. (שם).

:

סו) מקננא (ח"ג פ"ד אות ד'):
הארה לפרקים, מכונה בשם "קינון" ו"מקננא", כדוגמת העופות הרובצות בקן לפרקים, בשעה שרוצות להוציא אפרוחים, ואח"כ מסתלקים משם.

:

ע"ס דיושר היוצאים בתיקון קוים וברת"ס וכלול ה"פ שבהם רמ"ח איברים, הם מכונים מראה אדם, משום שאדם התחתון נחתם בצלמם בדמותם.

:

לו) מרובע (תע"ס ח"א פ"א ר'):

המדרגה הכוללת בתוכה כל ד' הבחינות שברצון.

:

עי' פמ"ס.

:

      בדומה למלך שאינו מתראה במדינה גלוי לכל עבדיו זולת במרכבה המיוחדת לו, כן אין השי"ת שורה על הצדיקים זולת אם יזכו לקבל הארה תמה המורכבת מסוד ג' החיות.
      אריה שור נשר: בסו"ה רכב אלקים רבותים אלפי שנ"אן: ר"ת שור נשר אריה אדם.
      אריה: הוא המלך שבחיות. שכל החיות שבעולמות עבדיו הם להיותו הכולל אותם כמו המלך שהוא הכלל של כל פרטי המדינה וע"כ מושל על כל פרט ופרט מאישי המדינה, והוא מלשון אראה או אור. ואע"פ שנברא ביום חמישי אמנם שורשו ודאי מיום א' הוא, וה"ס צבאות (ע"ע צבאות) כי חיה זו מתפרנסת מכל הקרבנות שבעולם בסוד מ"ש בזוהר אריה אכיל קרבנין, שמתמצית דמן של כל אלו הוא ניזון וחי. ובזה תבין סו"ה אשונה אראה צאנך אשמור, כי אראה ה"ס אריה כנ"ל וה"ס ימין.
      שור : הוא המלך שבבהמות. דהיינו הכולל כל מיני הבהמות שבעולמות, וגם הוא נברא ביום חמישי ושורשו מיום ב' בסו"ה ורב תבואות בכח שור. וענינו לשון הסתכלות כי צופה תמיד פני הרמה והוא אינו אוכל קרבנין, כי אינו שופך דם לכלכלתו ואינו ניזון מחיותם של אחרים כמו האריה שנוטל חלק חבריו כנ"ל, מפני שכל קיומו וחיותו בא לו מדברים היותר נמוכים שבעולם דהיינו הקליפות של הצומח הנק' קש ותבן, והוא ג"כ מלשון "סר". ודע שהסתכלות ממטה למעלה נק' שור גם בתנאי שיהיה הדבר רחוק ממנו בסו"ה אשורנו ולא קרוב, וההסתכלות ממעלה למטה נק' הבטה כמו הבט משמים וראה.
      נשר: הוא המלך שבעופות הכולל כל העופות שבעולמות, וגם הוא נברא ביום ה' ושרשו מיום ב' שמשם כל כחו להגביה עוף ופרנסתו מפגרי בהמות וחיות, בסו"ה אשא כנפי שחר כי כל כחו בכנפים השחורות הללו. ובזה התפלא החכם מאוד כמ"ש דרך הנשר בשמים. ותדע שכל החיות שלו נוטל מאריות וכל כוחו לעוף השמימה הוא נוטל מתבואות השור, בסו"ה תבואתה לראש יוסף.
      אדם: מלשון דממה, כי כל הברואים בערך האדם הם כערך הפרטים כלפי הכלל שבהם, כי הכלל אינו מוסיף כלום על הפרטים שבו אלא בבחי' קיבוץ בלבד, כן האדם אחר שנבראו כל פרטי המציאות יוצא ונברא הדם בבחי' כלל שבכל המציאות כמו בחי' סך הכל על פרטים שבחשבון. ובזה תבין שפני אדם הוא היוצא פועל והכלל מכל ג' מלכים הנ"ל, אריה שור נשר ונברא ביום ששי ושורשו מיום א'...

:

ה"ס הנביאים והחסידים שזכו להיות כלי מוכן להשראת השכינה, ונבחנים שנעשו מרכבה לשכינה הקדושה. כלומר, כמו המלך שמתראה רק במרכבתו המיוחדה, כן השכינה הקדושה בחרה לה החסידים הללו לשרות עליהם ולהתראות על ידיהם. כמ"ש ז"ל בבראשית רבה האבות הן הם המרכבה, ע"ד שנראה השי"ת למשה בסו"ה אנכי אלקי אביך אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב.

:

יורה על האורות החשובים מאד, שאינם מושגים זולת בקשיים מרובים. ולפיכך מכונה השגתם בשם משא כמו נושא משא כבד, וזסו"ה ולבני קהת לא נתן כי וכו' בכתף ישאו וזסו"ה ישא ה' פניו אליך, ומרמזים על השגת אור הפנים והג"ר הנישאים בכתף, ששם קשר של חוט השדרה הנושא את הראש. אכן בני גרשון ומררי נסתייעו בשש עגלות צב (צ"ב צבאות) שהמשיכו בזה רק אור דו"ק בסוד שש עגלות צ"ב והבן.

:

קעה) מהו משבר ובוקע המסך.
מטבע של כל מסך הוא לעכב על אור העליון שלא יעבור מטבורו ולמטה, וע"כ כשהאור העליון נפגש בו נעשה זווג דהכאה, כי הוא מדחה האור לאחוריו ומעלה או"ח ומלביש האו"י. כנודע. ולפעמים אור העליון מתגבר על המסך ומשבר כח העיכוב שבו ועובר דרך בו ממנו ולמטה, והוא נקרא שבירה ובקיעה וזה הוא בעת מיעוט הירח, כי הט"ת דפרצוף האחור דנוקבא בקעו את המסך והפרסא שמתחת האצילות ועברו בו למטה לבי"ע. (אות רל"ג).

:

      מלשון ומש חצי ההר וכו', או לא ימיש מתוך האהל, שפירושו שליפת חלק מחלק כמו אצל שופר ששולפין הזכרות מהנוקבות, שנמצא הנוקבות מש והולך לה מן הזכרות וראוי לתקיעות להשמיע קול. ועד"ז כאן אשר מסבת הסבה או המסך נמצא התחתון מש והולך לו מן האור העליון, ובסוד הסת"א נמצא בדמה כמו אפס וריק, ועתה בהסת"ב השיג אשר זה האור חוזר המסתלק הוא אור מלביש ומקשר ומבליט אור העליון. ולא עוד אלא שמופיע האור מהמסך הזה ולמטה אל התחתון, ובמקום לבת אש נמצא לב מלא רוח חכמה ובינה ודעת ה', וע"כ קנה שם מפורסם ונכבד מאד דהיינו משה.
       או"י: מושג העקרי המקורי מתחיל מסו"ה וירא ה' כי סר לראות.
       מסך סנה: מבואר בהקריאה משה משה ויאמר הנני, כלומר שסיפא דאו"י הכה בהסנה בנגיעתו בו מטרם שבא לאחוז, ומצוייר בסוד הכאת שפה אל שפה, כי שפה העליונה הוא סיפא דרישא ושפה תחתונה שהוא הסנה או המסך הוא רישא דסופא, ומתוך שהכפילו ההכאות בדרך הנ"ל בסו"ה צלצלי שמע אז שמע ויאמר הנני.
       עביות שבהמסך: מבואר בכפילת השם משה משה, כי הסתלקות וחזרת אור דראש למקורו בכל הכאה והכאה, גילה עביות ושנאה גדולה בהשפה תתאה ברישא דסיפא, שנק' ע"כ סנה או מסך.
       קשיות שבהמסך: מבואר בהדיבור אל תקרב הלום, שפירושו הזהרה נוראה שלא יבא לקבל אור העליון המאיר בלי גבול כמ"ש לעיל.
       או"ח דהסת"א: מבואר בשמיעת שחו משה משה אך בבחי' צלצלי שמע ואח"כ בביאור יותר בסו"ה אל תקרב הלום דכאן זכה לנצחיות, והעיקר נגלה אליו בסו"ה
       של נעלך מעל רגליך: נעל ה"ס אור העליון המופיע בכלים דתחתון, אשר סיפא דראש מכונה בשם רגל (כל סוף נק' רגל) והתחתון המקבל אורות דראש מתוך הסתופפות ויראה גדולה להגביה את עיניו, הוא מכונה במצב הזה בשם נעל בסו"ה גן נעול ובמצב הזה כשהנעל מלביש את הרגל דעליון, הרי שואב ומתענג ודאי באור העליון כי הוא דבוק בו מפנים ואחור ומכל צדדיו. ומתוך שנאמר למשה אל תקרב הלום במצא בזה סתירה והפכיות לנשמתו דמשה, כי כל עיקרו הוא הבחי' הנשלפת ומסולקת מאור העליון שלא יצוייר זולת בעת שרוצה להתקרב כנ"ל. ולפיכך תיכף בתוך כדי דיבור נאמר לו של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. כלומר אע"פ שאמרתי לך אל תקרב הלום, לא אמור זה כלפי אותו מקום שאתה עומד עליו, ואדרבה מתוך שאתה כבר עומד על אדמת קודש הנה כל מגמתי של נעלך מעל רגליך, כלומר שתעסוק בזה תמיד לשלוף הנעל מעל הרגל, שכן מתגלה ובא התורה והחכמה והבן היטב. כי כתוב מה יפו פעמיך בנעלים, וזהו אמנם לכנסת ישראל, משא"כ משה שה"ס בעלה דמטרוניתא, כל תפקידו הוא אך לעסוק בשליפת הנעל מעל רגלו כי יציאתו יותר הנאה לו מביאתו.
       אדמת קודש: נק' רק אותו המקום ששם שליפת הנעל מעל הרגל יחשב למלאכת ה', וע"כ נאמר לכל העומדים שם של נעלך מעל רגלך. ואל תטעה לדמות ענין זה לחליצת הנעל דיבמה, כי שמה המה עומדים על אדמת חול, וע"כ אדרבה וירקה בפניו וכו', והוא מבוזה מאד בשמו חלוץ הנעל שהוא לו בזיון גדול.
       מטה הנהפך לנחש:
       ונחש הנהפך למטה. הנחש נברא ביום חמישי כמ"ש ויברא אלקים את התנינים הגדולים. ומקודם תבין סוד
       נחש בריח נחש עקלתון: כי הוא מתחיל ממקום היותר גבוה, ומשם נק' נחש בריח, כי הוא מבריח מן הקצה (ראש מקוה) אל הקצה, (מקוה"נ) יהכל בורחים מפניו, אכן לבסוף בסוד הנוק' ביום ה' נברא בעיקר נחש עקלתון, אכן נמשך לשם עמו יחד גם בחש בריח.
       והמה תנינים הגדולים: וזסו"ה עקוב הלב מכל ואנוש הוא ומי ידענו, שזהו גרם נחש העקלתון, והנחש הוא הנושך את האיילתא כדי שתלד, וה"ס זנב הנחש, כי נשיכה זו הוא עושה בבחי' הזנב, בסוד הנחש כופף את ראשו ומחי בזנביה.
       וז"ס ראש המטה: אשר משה אחז בו וכשהשליך את המטה ארצה ולא שימש בו, אז תיכף ויהי לנחש, כי נגלה רישא דחיויא שכל ארסו טמון שם, ואז הורהו ה' שלח ידך ואחוז בזנבו, דהיינו בזה המקום שהכה ופתח רחם דאיילתא שנק' זנב כנ"ל, ואז ויהי למטה בכפו. וז"ס שאמרו חז"ל ואפי' בחש כרוך על עקבו לא יפסיק בקריאת שמע, והבן.
       רישא וזנבא דחויא: או אפשר לפרש אשר הנחש כולל שתי הבחי' יחד, כי אחר שביה"כ נתערבו זב"ז. ונודע שהקדושה שארי בפרודא וסיומא ביחודא, בסו"ה וכנפיהם פרודות מלמעלה, אמנם הס"א הוא להיפך כי שארי ביחודא וסיומא בפרודא, לפיכך רישא דחויא יהי' הארס של בחי"א שתולה הקלקלה בעליונה, וז"ס כי ישוך הנחש בלא לחש, וזנבא דחיויא הוא הארס דבחי"ד ששם הפירודא, וז"ס כפיף לרישיה, כי הדינים דשם לפעמים נכפפים ואז שוב לא נשמרו ממנו והוא מכה אותם בזנבו, משא"כ בשעה שמגביה ראשו ותולה קלקלתו למעלה, אז נשמרים ממנו ואינו יכול להציק. ואחוז בזנבו יהי' הפירוש כדי שלא יוכל לכפוף לראשו.
       שז"ס והביט אל נחש הנחושת וח': כי אז היו הנחשים נושכים אותם בראשם, דהיינו בארס דבחי"ב ולא יכלו להתרפא, כי בהרפואה דיום ד' היה ג"כ ליקוי ופריחת אור החיים, וע"כ עשה משה נחש הנחשת, דהיינו מלשון נחש דנחש. כלומר, עיקר כוחו גילה שהוא בזנבו, ואחר שראו כוחו זה נתרפאו, כי פרשו מעבודת פרך, (ע"ע מטרה). ונמצא זה דומה כמו כאן לאחיזה בזנבו והבן, כי אז נהפך בידו של משה להיות מטה, שבו עשה כל האותות והמופתים.

:

      מלשון לא ימיש מתוך האהל, דהיינו סילוק. ומש הוא שורש בן ב' אותיות כמו עש מן מעשה עשה. באופן שפירוש הכתוב ותקרא שמו משה כי מן המים משיתיהו, הוא כמו הגזרה עשיתיהו, כלומר מן המים סילקתי אותו.
      וסוד הסתלקות הזה מן המים, נמשך מסוד הכאה דאו"י במסך המעכב על או"י שלא יעבור דרך בו. ויש כאן עמקות רום גדולה מאד, כי בהמלה מש יש שתי משמעות הפוכים זל"ז, כי לפעמים פירושו בבחי' דחיה כנ"ל, מלשון לא מש מקרב המחנה, שפירושו לא נסתלק דהיינו לא נדחה, ונמצא פירוש מש כמו נדחה או מסתלק, ולפעמים פירושו בבחי' משיכה כמו שפירש"י מן המים משכתי אותו עש"ה.
      וטעם ב' המשמעיות ההפכים האלו הוא, מפני שגם בהכאת או"י בהמסך נבחנים ג"כ ב' המשמעיות האלו בלי הכרע. וכדי לשבר את האזן אבאר זה, בציור העין המתדבק אל שתי עשרה שנגרע ונעשה אחת עשרה, משום שכל עיקר מדת הרוחביות הוא בסו"ה לא תוסיף ולא תגרע, וכל המוסיף גורע וכל יתר כנטול דמי, וע"כ העין שהוא דבר נוסף מן הקלי' הקרב אל מדת שתי עשרה פרצופין דקדושה, תיכף נגרעים מטעם הפרצוף העליון דוכרא דא"א המסתלק ועולה למעלה, ועשתי עשרה התחתונים נדחים ונופלים לחלקם. ונבחן ג"כ כמו ראש וגוף שבסיבת העין הקרב אל הקודש נסתלק אור הראש מהגוף, והגוף נדחה ונופל לחלקם שה"ס המיתה כמו מישה, כי מת הוא כמו מש בשין שמאלית.
      תחית המתים: ונודע בסוד הקבורה שאין גוף המת נאבד כלל, אלא אדרבא משם עומד לסוד התחיה בסו"ה ולא ידח ממנו נדח, אלא אדרבא ואתנו ישוב נדחים קובץ, כלומר שאין השי"ת שב אלינו זולת בשעה שמתרבים הנדחים לשעור קצוב הראוי להתגלות הכבוד עליהם, שז"ס מקבץ נדחי עמו ישראל, כי התגלות הכבוד הוא המקבצם לחטיבה אחת, ובסו"ה אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו, באופן שאותם הגופים הנראים כמתאבדים ונופלים לשאול תחתית בטרם שמופיע עליהם אור התחיה, המה הם הכלים האמיתיים המוכנים מכל מראש לקבלת אור החיים הנצחיימ כי מיתתם מכשיר אותם לנצחיות, בסוד יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים, שזהו התכלית הנרצה ממנו ית', בסוד תכלית שמים וארץ וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, כי בטרם שמתו היה חייהם רק בסוד הימים, כלומר חיים קצרים בדרך יום ולילה, בסו"ה למען ירבו ימיכם וכו' כימי השמים על הארץ, אשר כל בעלי חיים האלו בני תמונה המה. אכן כל אלו מחוייבים להתגלות מתחילה בסוד הברכה, שאינה חלה זולת על חיים הקצרים בדרך יום ולילה, שז"ס וברכתו מכל הימים שהם האורות המתגלים בשיעור קזוב, בסו"ה ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ואחר שנתרבו המתים והנדחים האלו ובאו לשיעורם הנרצה, אז השי"ת מופיע עליהם באור התחיה בסו"ה מארבע הרוחות בואי הרוח ופחי בראוגים האלו, ועליהם נאמר וקדשתו מכל הזמנים דהיינו מזמני הקבורה, כי אז נעשו מזומנים ומקודשים לאור התחיה.
      וז"ס תשע אלפים ותשעה ותשעים מתים מ עין הרע ואחד משאר מחלות, דהיינו הען הקרב אל, שתי עשרה ונעשה עשתי עשרה כנ"ל, שמשם כל המיתות כלומר מישות בעין שמאלית, בבחי' הדחיה שנדחים ונופלים לשאול תחתית, וכמו תועפות הרים עי' לעיל.
      אכן בסוד או"ח בשעה שהמסך מתוקן בכלי מלכות כראוי, דהיינו כשיש שיעור נדחים כראוי בסו"ה ויאמר הנני, הנה לאט לאט מתגלה שאין זה דחיה אלא אדרבא הוא משיכה, בסו"ה משכני אחריך נרוצה, כי בשעה שאור העליון מכה על המסך הנה ממשיך ומוציא אורו הנדחה אל על אליו למעלה, שז"ס שאו"ח עולה עד הכתר. ונמצא פירוש הכתוב מן המים משיתיהו כפירש"י משכתיהו והבן. (ע"ע תחית המתים).

:

פה) מהם משה וישראל.
עי' לעיל אות ס"ד <יעקב>. (אות קע"ז).

:

לז) משובח:
עי' תשובה ל"א (מובחר). (תרי"א אות י"ט)

:

לז) משולש (תע"ס ח"א פ"א או"פ ת'):

הוא מדרגה שבה רק ג' הבחינות הראשונות של הרצון.

:

צד) מהו משועבד לחו"ג.
בחינת חסדים מגולים שז"א מקבל מב' עטרין דאו"א, אינו עושה אותו בן חורין לגמרי, להיותו משועבד לזווג דחו"ג הממשיכים הארת חכמה, ואז אין לחיצונים אחיזה בנה"י שלו המגולים, אמנם בלי זווג הזה, יש פחד מחיצונים שלא יתאחזו בנה"י שלו, כנודע. אמנם בחינת חו"ב שז"א מקבל מאחסנתא דאו"א, עושה אותו בן חורין לגמרי, כי אפילו בלי זווג החו"ג אין אחיזה לחיצונים באורות אלו, כי הם מתוקנים ב ם ' דצל"ם, שאין לשום דין וצמצום אחיזה שם, להיותם בחינת ג"ר דבינה. כנודע. (אות ס').

:

      הסי"ה וישקוד ה' על הרעה, כי כן נגלה בסו"ה וראית את אחורי ופני לא יראו, בשקידה גדולה בסוד אנקתם ואאב"ח הוי' אור לי. ויש עוד פירוש אחר מראש מקוה, כי שם נגלה איך קריבת העין גורם פריחת האור בשקידה נמרצה.
      וז"ס פרך : ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. דהיינו שקליפת מצרים גרם להפריח האור מבני ישראל, וענין זה היה בשקידה גדולה, אכן לפי הנ"ל ששתי הבחי' נתערבו יחד א"כ שני הפירושים אמתיים ואלו ואלו דברי אלקים חיים ששניהם באו בשקידה, ונק' ג"כ עבודת פרך.
      שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד: כי בסוף מקוה אחר שהתחתונה תלתה קלקלתה שם, נעשו כל הג' הקנים שהם רת"ס דמקוה בסוד גביעים שכולם נתפעלו ממנה, אכן הכפתור ופרח הקימו אותם שוב בסוד ג' קנים כנ"ל, אמנם הגביעים דמעיקרה לא בטלו משום הקומה הזו שהרי אין ביטול נוהג ברוחני, ולא עוד אלא שהגביעים היו מאירים במתיקות ובקביעות וכמעט ביותר חשיבות מהקנים, וע"כ נשארו שניהם בהארה משותפת קנים וגביעים יחד.
      ארבעה גביעים: הי' בגוף המנורה, דהיינו גביע של זהב טהור נוסף על ג' קני המנורה. וענין תוספות זה ה"ס גדול, כי ענין ששה קני המנורה היה עיקר מעלתם בסוד הקימה ע"י הכפתור ופרח, אכן בהמשך גוף המנורה נתגלה מעלה גדולה של הגביע בלי שום התחשבות עם הקומה, בסוד כי שם אהי' עמה וכו' בכנפיה כל שכל עליון וכו'. ולפיכך יש כאן ד' גביעים.
      כפתור תחת שני הקנים: זהו מה מכתבנו, כי כח של הכפתור הספיק לטהר ב' הצדדים משום שהפרח שלו בלע לתוכו גם הקלקלה, וע"כ הכפתור טיהר שניהם יחד.

:

הוא שם היסוד, כי על יסוד זה עומד כל הבנין. אמנם משורשו הוא יסוד אמא וה"ס ו' קטועה.

:

מה) מתבטל (ח"ב פ"א או"פ י'):

כששני רוחניים שוים בצורתם לגמרי, מבלי שינוי כל שהוא, אז חוזרים לאחד ממש, וקטן "מתבטל" בגדול.

:

נז) מתחממת:
אמא נמצאת באחורים כלפי אור חכמה דאבא, בסוד כי חפץ חסד, ואין בה שום רצון לקבל בתוכה אור חכמה. אמנם בעת שזו"ן עולין אליה למ"ן, הנה אז היא מתחממת כלפי אבא, כלומר שנתעורר בה חשק ורצון להזדווג עמו פנים בפנים מבחינת הארת חכמה, שחשק ורצון זה, נבחן כמו חימום. וזה נתעורר בה, מחמת הקשר שיש לאמא אל הזו"ן, להשפיע לו הארת חכמה, עוד מע"ס דאו"י. כנודע. וע"כ בחינת ש"ך הניצוצין דזו"ן העולים אליה, שהם בחינת דינים, כלומר שחסרון הארת חכמה מורגש בהם, הנה אז מרגשת גם אמא הצורך שלו, מצד הקשר דאו"י שיש ביניהם, כנ"ל, ומתחממת ומזדווגת עם אבא, ומשפעת לו ה"ח וה"ג בהארת חכמה. (תתע"ו אות כ"ו).

:

(ע"ע זכר) ההבלים היוצאים ומסתלקים מהנוק' המה אינם נאבדהם ח"ו באויר העולם, אלא מתלקטים ונאחזים בהזכר עד שמצטרפים כשיעור יסוד דיליה, ואז פוקד להנוק' ומחזיר לה את פקדונה.


עמוד:  1  2  3  (הלאה)
הכל