גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



עיין באגרון המונחים באמצעות מפתח זה

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס
ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | הכל

ל

:

לט) ל' דצלם:
כשהמוחין ולבושיהם במקום יציאתם, שהוא בג"ר דתבונה א', שהוא בחינת בטן דכללות או"א וישסו"ת יחד, אשר בשעת הלידה ירדו הג"ר דתבונה לבחינת חג"ת, הנה אז נקראים ם ' דצלם. ואח"כ שירדו מבחינת חג"ת ג"כ, ובאו ונתפשטו בבחינת נה"י דתבונה, אז נקראים ל ' דצלם. ועי' לעיל בתשובה ל"ז (ירידה ב') שהארכנו בזה. (אות קכ"ח. ואות קל"ז).

:

נד) ל' דצלם:
עי' תשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה>.

:

קמג) מהן ל' מדרגות דנוקבא.
יש ג' לבושים בגוף הנוקבא, שהם עי"מ דאחור שלה, ובכל לבוש יש י"ס, והם נקראים ל' מדרגות של הנוקבא. (אות קס"ו).

:

קמב) מהן ל' ספירות שהיו מתחלה חלל וריקם.
מטרם תיקון ג' עולמות בי"ע היה כל מקום בי"ע חלל פנוי, מטעם שמלכות המסיימת שמתחת רגלי א"ק, עלתה למקום החזה דפרצוף תנהי"מ דא"ק. וכן אחר שנתקנו ג' העולמות בי"ע, ואחר שעלו בבחינה הג' דע"ש מקודם החסא, לישסו"ת וזו"ן דאצילות, נשארו שוב שלשים ספירות דמקום בי"ע בבחינות חלל פנוי, כי הבי"ע כבר נסתלקו מהם. (אות צ"ג).

:

ה"ס כ"ב אתוון שבכלים עם י"ס דנפש המשותפים בהם, שה"ס ל"ב.

:

מט) ל"ב אלקים דמע"ב:
הבירור הנעשה בכח ל"ב נתיבות החכמה, המברר רפ"ח ניצוצין לבד, ומשפיע אותם בבינה, המה נעשים בסוד ל"ב אלקים דמעשה בראשית המורים על בירור הרפ"ח, כי השם אלקים נבחן בו אותיות מ"י אל"ה: מ"י ה"ס הג"ר הנכללות מהניצוצין תוך הבינה. ואל"ה ה"ס ו"ק דניצוצין הנכללות תוך הבינה, שהם רומזים על הט"ס הראשונות שבכל נתיב ונתיב מל"ב הנתיבות שנבררו לצד הקדושה, אבל המלכיות שבכל נתיב ונתיב נעשות פסולת למטה ולא יכלו להתברר. כנ"ל בתשובה ט"ו (בינה הנעלמת בחכמה) וט"ז (בירור האורות). ע"ש. (תתע"א אות ט"ו).

:

פ) ל"ב אלקים דמעשה בראשית:
נודע שהתפשטות הראשונה של הל"ב נתיבות החכמה ונ' שערי בינה, היא בבחינת יניקה דז"א, אמנם נבחן כאן שלבנ"ה הם מאירים תוך נ' שערי בינה, כלומר, שבחינתם עצמם דלבנ"ה אינה מתגלה, אלא תוך העלם והתלבשות דנ' שערי בינה. ומבחינה זו נקראים נ' שערי הבינה בשם ל"ב אלקים להיות הבינה, שנקראת אלקים, מגלה מתוכה בחינת ל"ב נתיבות החכמה. (עי' לעיל תשובה נ"א <התפשטות ל"ב נתיבות החכמה>.) ולעת הגדלות דז"א, אז מתגלים ל"ב נתיבות החכמה מבחינתם עצמם, ואז הם נקראים ל"ב הויות. (א' רכ"ז אות רנ"ח.)

:

       הכלים ה"ס כ"ב אותיות, וי"ס דרוח שה"ס הויה דמ"ה המה ל"ב, והמה נמשכים מהחכמה שה"ס בורא עולם ע"י הבינה, וע"כ נק' ל"ב נתיבות החכמה, ( ש"ה פ"ה ע"ח).
      ואלו ל"ב נ"ה הם זכרים מאבא, והמה נתונים בתוך נ' שערים דבינה שהם מנצפ"ך הכפולים .

:

פא) ל"ב נתיבות החמה:
עי' תשובה נ"א <התפשטות ל"ב נתיבות החמה>.

:

פב) ל"ב שנים:
מכח התפשטות ל"ב נתיבות תוך נ' שערי בינה, (כנ"ל בתשובה פ' <ל"ב אלקים דמעשה בראשית>) מכח זה נצמחים ל"ב השנים בעת היניקה, שהם בחינת הגילוי שנ' שערי בינה מגלים מתוכם את ל"ב נתיבות החכמה. (א' רכ"ח אות רנ"ט).

:

מ) ל"ז ניצוצין:
ל"ז הניצוצין, הם שיעור העביות שבמילוי הוי"ה דס"ג, כלומר הראוי לצאת עליהם קומת בינה ונשמה. (אות ב').

:

פא) מהו לא זקוף ולא כפוף.
נתבאר לעיל אות ע"ט <כפיפת ראש בבחי' המזל ונקה>.

:

      ובזה תבין אשר לאה שה"ס ירידת כל"א למקוה"נ שה"ס לא, בסוד אל תקרב הלום, הרי רוב השבטי י"ה ממנה הם ומלכות בית דוד ממנה, בסו"ה שויתי עזר על גבור וכו' מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, ורוב גופי התורה ממנה הם.
      וילדה ששה בנים ובת אחת: דהיינו סוד ששת ימי המעשה, ובסגולת השבת ילדה בת ושמה דינה, שזה כללות כל הנשמות של בית יעקב.
      אמנם רחל: ה"ס אחד דשמע ישראל שנשלמת אחר גילוי כל הנשמות בסוד לאה, ואז אינם ב' פרצופין נפרדין: כי אין שום בנין מבחי' היולי דעבידתא שה"ס מקום דלא הוה, אלא עומד אז בבחי' חלל לבד שנתמלא מברכת רזא דאחד, וממילא רחל ולאה הם פרצוף אחד .

:

מקור הז"א ה"ס ש"ת דנה"י הפנימנים, ( ע"ע יסוד ) שאשתו ראשונה נסתלקה למעלה מטבור ולא ירדה עמו ( ע"ע אשה אי ) . ואח"ז בזדמן לו אשה הב' שהם ע"ס דנקודים שנתפשטו במקומו, ( בת אשתו הא' ) מישסו"ת דא"ק, ושם הי' לו ג"כ ב' נשים, שמתחילה בא יסוד דא"ק בג"ר דנקודים והאציל ד' פרצופין רת"ס דאו"א בדחג"ת דנקודים, ואחר מיתתם נזדמן לו אשה שניה דהיינו התפשטות כח"ב לחג"ת שנק' ישסו"ת דנקודים ראש ג', והאציל ד' פרצופי ישסו"ת נהי"מ דנקודים. ותדע שאשה העליונה מג"ר דנקודים הוא שורש לאה, ואשה תחתונה מהתפשטות ג"ר לו"ק ה"ס רחל, ( ע"ע נקב)

:

פ) מהי לאה נגדלת ורחל מתמעטת.
בחצות לילה ע"י המוחין דע"ב ס"ג העליונים, הנמשכים לז"א ולאה, המורידים ה"ת מעינים לפה, שאז מתעלים חג"ת לחב"ד, ונה"י, לחג"ת, נמצא לאה שסיום רגליה היה בנקודת החזה שמקודם לכן, יורדת עתה לסיום היסוד דז"א, משום שנה"י דז"א נעשו לחג"ת הרי ירדה נקודת החזה למקום היסוד ועמהם רגליה של לאה, כי הנה"י האלו נעשו לחג"ת שהוא מקום לאה. וכן הכתר דרחל אשר הוא ג"כ בנקודת החזה, נמצא עתה שכתר דרחל ירד לסיום יסוד דז"א שהוא סיום האצילות, וט"ס דרחל שהיו נמשכים ומלבישים על נה"י דז"א שמקודם לכן, לקחם עתה לאה לחלקה, שהרי עתה נעשו לחג"ת, שהם חלקם של לאה ולא של רחל. והנה כל השינוי הזה בא, ע"י כניסת המוחין דאמא, שהם מהארת ע"ב ס"ג העליונים, שהם מורידים הה"ת מעינים לפה, כנ"ל, ע"כ נבחן, אשר עם כניסת המוחין האלו ''לאה נגדלת ורחל נשפלת" בהיות המוחין מעלים הנה"י שהם חלקה של רחל, אל בחינת חג"ת שהם חלקה של לאה, הרי נמצא שעם שיעורם של כניסת המוחין נגדלת לאה וכפי שיעור לקיחת לאה מן הנה"י, כן ירידתה של רחל לבריאה, למקום נה"י חדשים שרחל מקבלת שם ע"י המוחין האלו. כי כפי שיעור הנה"י המתעלים להיות חג"ת כן שיעור החיבור דנה"י חדשים מבריאה. אשר אח"כ ביום, כשרחל עולה לאצילות, היא מעלית עמה את נה"י חדשים האלו מבריאה אל אצילות. (אות ל"ה).

:

לו) לאט לאט (ח"ב פ"א או"פ ו'):

המשכת אורות בסדר המדרגה, בסדר סבה ומסובב, מכונה "לאט לאט".

:
היינו שאין ההארה מתפשטת תיכף על שלימותה הנרצה, רק הולכת ומתפשטת ע"י זווגים רבים של או"י ואו"ח, אשר כפי מרבית הזווגים הנצרכים לשלימותה כן נבחן כי תגדל האריכות.
:

עט) לב:
הכלי שבו משכן אור הרוח, נקרא לב. והוא עומד בחג"ת. (א' ר"י אות רט"ז ורי"ז ורי"ח ור"כ).

:

מהל"ב אלקים הנ"ל מתקבץ הארתם, ( קיבוץ ה"ס מסך ע"י קיבוץ ה"ח וה"ג ) בצאתם מהחכמה, שהוא מוחא לגבי לבא (שה"ס המסך ), ונעשה ל"ב כמנין ל"ב נתיבות החכמה. (וצ"ע דלעיל אמר שי"ס דרוח בלנה"ח) ולכן הלב הוא אש שורף. ( ש"ה פ"ח ע"ח) .

:

      וכד ייתי רוחא ( שה"ס י"ס דרוח הנמשך מחכמה ) לגבי לבא, אתמר ביה קול דודי דופק, דהיינו שמכה על המסך שבלב ומוציא או"ח.
     הנפש והרוח שניהם בהלב, זה רוח וזה דם, בסוד כי הדם הוא הנפש, דהיינו טפת אודם דנוקבא, ובשר הלב ה"ס הכלי שה"ס אותיות.

:

נט) לבוש (ח"ג פ"ו אות ג'):
הוא בחינת ז"א שנפרד מאו"פ ונעשה לאו"מ, וכן כל פרצוף תחתון מכונה "לבוש" כלפי פרצוף עליון.

:

כשפרצוף מקבל איזה מילוי וסיוע ע"י תחתון הימנו, נק' התחתון שהוא לבוש לעליון, והעליון נק' מתלבש.

:
ה"ס דבר שאינו קבוע בהפרצוף אלא בהלוך ושוב, בסוד מ"ש בזוהר לבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא, וע"כ דבר נפרד נחשב, וז"ס אשר ג"פ מוחא עצמות גידין, שה"ס שורש נשמה גוף, הם קבוע בבנין האדם לא יחליפנו ולא ימיר. משא"כ ב"פ עור ובשר, אינם קבועים בגוף, כי הם מתחככים באויר ונופלים מעל האדם, וכשזה נופל נגדל בשר ועור חדש, וכן תמיד יחליפנו בכל רגע ורגע. וראיה כשיש לאדם מכה וגומא בבשר, ובמשך איזה ימים מתמלא הגומא, כמ"ש חכמי הטבע, הרי שעור ובשר נבחנים ללבושים ולא קבועים, להיותם כנגד לבושים והיכלות (עי' ע"ח שמ"ב פ"ד) .
:

      ה"ס הז"א ובחי"ג, מה שלא נתברר לגמרי שיוכל להתחבר אל הפרצוף דקדושה בעת תיקון אבי"ע מצד המאציל, דע"כ הע"ס דכל העולמות נתקנו ויצאו רק בסוד כח"ב מה"ס נשמה עצמות גוף, והזו"ן שבהם אינם אלא זו"ן דבחי"ב, כלומר, המשותף עם בחי"ב בסוד שיתף מדה"ר במדה"ד, ואותם זו"נ האמיתים לא יכלו להתתקן אלא בבחי' נפרדת מהגוף החי דהיינו בסוד לבוש היכל. ( ע"ע היכל המלך ע"ע התלבשות).
      מתלבשת : גוף דאלקים יורד בבי"ע, ושם מתקשטת ומתלבשת באותם הלבושים להתנאות בפני בעלה לומר ראה גדולים שגדלתי. ( ש"ה פ"ו ע " ח).

:

קמד) מהו לבוש אמצעי.
ג' הלבושין דנוקבא, הם עי"מ, ולבוש של היניקה הוא לבוש האמצעי שלה. ולבוש דעיבור הוא לבוש החיצון. ולבוש דמוחין הוא לבוש הפנימי שלה. (אות קס"ה).

:

קמה) מהו לבוש חיצון.
עי' לעיל תשובה קמ"ד <לבוש אמצעי>.

:

קמו) מהו לבוש חיצון דאמא.
כשאמא מתלבשת בזו"ן, כדי ליתן מוחין לבריאה, נחשבת הנוקבא דז"א ללבוש החיצון דאמא, שעל ידיה היא משפעת המוחין לבריאה. כי אין עולם הבריאה יכול לקבל אלא מנוקבא דז"א. כי היא העליון שלה. (אות ל"ה).

:

קמז) מהו לבוש פנימי.
עי' לעיל תשובה קמ"ד <לבוש אמצעי>.

:

      כשהמדובר הוא ביחסים של אור וכלי זה לעומת זה, מוגדר האור בשם לבן והכלים בשם שחור.
       עיקר א': שבאור אין בו שום גוון, בדומה לצבע לבן שהוא מושלל מגוונים, וע"כ אין בו שום תפישא ואחיזה כלל, זולת אם מתלבש בכלי, והכלי הוא העושה בו איזו צורה.
       עיקר ב': שהאור נערך כמו הלבן שבספר, אע"פ שאין בו שום הדגשה להמעיין, ואין המעיין דבוק רק בהאותיות ותיבות השחורים שנרשמים ע"ג הלבן, שהרי כל החכמה רק בהם נמצא ולא בלבן, עכ"ז עיקר הספר הוא גוון הלבן, הן במה שנותן מקום להאותיות והן שמשתתף ממש בכל אות ואות, כי כל אות ואות השחור אלמלא לא היה עמו הקף לבן מכל צדדיו לא היה האות נתפס בהשגה כלל.
       עיקר ג': שבלבן אין בו משום חידוש, וכן באורות שבכל העולמות והכלים אין בעצמותם עצמם שום חידוש כלל, כי אין חידוש נופל אלא על מציאת החושך שהוא נברא יש מאין, כי בהכרח שאין לחושך שום מקום בטרם הבריאה ואינו כלול ח"ו במאציל ית', וא"כ נברא יש המחודש. משא"כ באורות אין בם משום חידוש כלל, כי נמשכו מהמאציל ית' בבחי' יש מיש, להיותם כלולים שם אפי' מטרם הבריאה, ונמצאו שנמשכים יש מיש .

:

      סוד הלבן הוא כמו מצע להגוונים, אע"פ שבו עצמו אין שום גוון נבחן בו, והשחור הוא היפוכו אל הלבן, וערכם דומה כמו ב' הבחי' עליה ירידה, ( ע"ע עליה ירידה ), כי תכלית הזכות שישנם בהמדרגות מכונה בשם לבן ועליה, ותכלית העכירות והעביות שבמדרגות מכונה בשם שחור או ירידה הגדולה.
      אמנם יש תיקון גדול בשחור, בסו"ה שחורה אני ונאוה, ותקון זה מכונה בשם יופי ותפארת, כי אין הכתוב אומר שחורה אני ולבנה אלא שחורה אני ונאוה, מפני שהיופי שורה רק על השחרות בדיוק, אשר ע"כ השחורים רדופים מאד אחר היופי כי זהו כל חיותם. וזסו"ה עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את, דהיינו בקרבתו לאנשים שחורים שהמה המצרים, אז השחרות פעל עליו ונעשה מוכשר לטעום טעם היופי, משא"כ מקודם שנכבס בקרבתם לא היה לו טעם להבין מעט ביופי, וע"כ לא ידע ביפיה של אשתו והבן זה. וזסו"ה הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, דהיינו שמסוגלים להבין ולטעום ביופי, ( ע"ע אחות) .

:

פג) לבר מגופא:
כל ספירה כלולה מע"ס, כנודע ויש הפרש גדול כאן. כי בבחינת עצמה של הספירה, וכן במה שכלולה מעליונים ממנה, היא סובלת מכל הכחות והצמצומים שבהם, כי כל הכחות שבעליונים שולטים בהכרח בתחתונים מהם. אמנם ממה שהספירה כלולה מתחתונים היא כלולה רק מבחינת אורותיהם בלבד, אבל לא מהכוחות והצמצומים שבתחתונים. כי זה הכלל שכל מסך וצמצום אינו יכול להתעלות למעלה ממקום יציאתו אף משהו.
ובזה תבין ההפרש הגדול מחג"ת אל נה"י דז"א, כי מצד המוחין נבחן עיקר ז"א שהוא רק ת"ת, וחו"ג הוא מהתכללותו מעליונים, ונה"י הוא מהתכללותו מתחתונים. כנודע. והנה כל אחיזת הקליפות הוא רק בנוקבא דז"א, שהיא המלכות. אבל בז"א עצמו אין להם אחיזה. ונמצא שמנצח ולמטה שספירות אלו הם מהתכללות המלכות, הנה כבר יש אחיזה לחיצונים, אמנם בחינת אחיזתם זו, נבחנת שהוא מבחינת לבר מגופא, כלומר, כי אינם מגוף ז"א עצמו, אלא מהתכללותו מהתחתונים דהיינו ממלכות, וע"כ אין אחיזה שלהם פוגמת בז"א אלא רק מצד המלכות הכלולה בו. וע"ז סובב הדיוק, שכל נה"י לבר מגופא. (א' קל"ז אות כ"ט).

:

לח) להחיות הכלי (ח"ד פ"ב אות ח'):
הארה מועטת, שאין בה כדי הרוחה אלא כדי הספקה לקיים צורת הכלי על היכנה, הנה הארה זו מכונה "להחיות הכלי".

:

לט) לובן העליון (ח"ד פ"א סעיף ג'):
בטרם שהאור מתלבש בכלים הוא מכונה בשם "לובן העליון", שהוראתו, שאין בו גוון כלל, כי כל הגוונים אינם רק מצד הכלים.

:

ה"ס החכמה, וע"כ עכירותיו ה"ס שלג, ( ע"ח ).

:

פד) לידה:
בשעה שהוכר עביות דגופא דז"א שהיא משונה מבחינת אמא, נבחן עם זה, שנולד ויצא לחוץ. כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה בשינוי מקום, כן הרוחניים נפרדים זה מזה מתוך שינוי צורה הנופל ביניהם. (א' קכ"ז אות א' ואות ו').

:

      כל זמן שהעובר קטן ומונח מטבורה ולמטה דאמו, נמצא הראש דעובר כמו בה"י דאמו, דהיינו בחי' יהיה, שז"ס ראשו על ברכיו ואוכל דרך טבורו, שה"ס פה דנה"י.
     מדור העליון: אכן גופא דאמא נבחן ג"כ לרת"ס היה הוה ויהיה. ולפיכך, כשבמשך ועולה למעלה מטבור לבחי' חג"ת דאמו ששם בחי' הוה, נמצאים שם האורות גדולים ומרובים עליו, שאין פה דנה"י שלו ראוי לקבלם, וע"כ האורות דוחקים על העובר ומוציאים לחוץ ממנה.
     וז"ס הוציא ראשו הריהו כילוד : כי הוציאו מחיק היהיה, א"כ בתהפך תיכף ונעשה בבחי' היה. וא"כ יש לו היה הוה ויהיה: רת"ס כדרך כל חי.
     וצריך שתדע שהראש אינו ראוי להיות בחי' תוך לעולם. כלומר, בחי' הוה, אלא או יהיה כבעובר או היה כמו בכל אדם. גם דע שהאדם נהנה גם מן ההיה כמעט כמו בהוה, משא"כ מן היהיה שבנה"י אינו נהנה כל כך, כי מי יודע מה שיהיה והבן זה.

:

      יש בחי' השכלה ויש בחי' עקרה בסו"ה לא תהיה משכלה ועקרה וכו', פירוש, יש נוק' כשמקבלת טיפה מאיש אין הטיפה נקלטת ברחמה כמו שצריך להיות, וע"כ כשנגמר הריון הרי משכלת הטיפה בחזרה בסוד עשתי עשר יריעות דעיזים. ולהיפך, יש עקרה שרחמה סתום ושום טיפה לא תקבל מחמת שאינה צריכה לרחם שאין לה בית הרחם, ונחשבת כמו שתופס בעקר ואינה חסירה כלום, דהיינו שאין בה חלל לקבלה וזו נקראת עקרה.
      רחמה צר וכו' : אמנם לידה הוא ענין תיקון, כי יש לה חלל ובית הרחם ואל אישה תשוקתה, ויש לה ג"כ הריונות די"ב חודש בסוד שתי עשר, אמנם אינה משכלת כי רחמה צר ואינם מתגלים זולת ע"י גורם הנודע שבא ומכיש על רחמה הצר ואז בושעת מצרתה ויולדת ולד בן קיימא לאויר העולם והיא נושעת מצרתה. באופן שהריונה אינה לרעתה לבחי' השכלה כי אינה משכלת אלא לטובתה, כי הטיפה הקטנה נתרבה באורות מרובים עד שלא תוכל שאת, וע"כ מבקשת רחמים שישלח לה השי"ת איזה גורם שיתגלה הרחמים, כי ריבוי האורות המתרבים למעלה מטבור דאמא, דהיינו אורות נה"י שלה המתעלים למעלה מטבור שנה"י מתרוקנים, גם אורות דחג"ת שלה גם אורות דהולד לא יכולה לשאת אותן, באופן שרחמה צר מתוך ריבוי האורות ונדחה העיבור לאויר העולס, ואז יש התפשטות חג"ת מתוך נה"י אצל הולד הנולד, ואצל אמא עצמה יש התפשטות נה"י מתוך חג"ת כי אורות דנה"י חוזרים למקומם אחר הלידה .

:

      סוד הלידה הוא בחי' חיתוך והבדל ויציאה של החי מן החי, אשר מקודם הלידה היו שניהם בחי' פרצוף אחד. וברגע הלידה נודע ונתברר שהם ב' פרצופים נבדלים זמ"ז לגמרי, אלא שהשני היה טמון וגנוז ונעלם במעים של הראשון וע"כ נצטער הראשון בכל הצרות של השני עד שהפליטתו לחוץ בסוד הלידה, ( וז"ס ע"כ בשתים שמעתי כדי להרבות עליה המשכה עש"ה).
      וז"ס סתימת פי הטבור : כי פי הטבור ה"ס בחי"ד הכלול בבחי"ב, ( ע"ע: שלישים . פי הטבור ). כי פה דראש ה"ס בקב שבעשה בסוף הראש דהיינו בינה, שרת"ס דראש ה"ס כח"ב ולא בכל הבינה אלא בש"ת דבינה ( כל"א ), שהוא רק בחי'
      בינה דבינה: ופי הטבור: ה"ס ת"ת, כי הגוף הוא חג"ת ורק ת"ת דת"ת, כי ש"ת הוא, ושני הפיות הם בעיה"נ, אלא בראש ה"ס בחי"ב ממש במקומו שזה לא נסתם מעולם, אלא לאחר שירד הכח"ב לחג"ת ונעתק אותו הנקב לש"ת דת"ת אז נסתם ( באומ"צ ), וע"כ פה הראש ( סוד כל"א במקומו ) שה"ס בינה דבינה זה לא נסתם מעולם אצל אמא, אלא פי הטבור שלה שה"ס העתקה דפי הראש לש"ת דת"ת הוא שנסתם באור ( דאומ"צ ) כלפי אמא.
      והנה כל הפרש שבין אמא לז"א : כי אמא עיקרה היא כח"ב, ושאר הבנין לקחה מתחתונים הימנה.
      ז"א: עיקרו מתחיל מחג"ת דהיינו מכל"א שהוריד הכח"ב לחג"ת, ושאר הבנין לוקח מתחתונים הימנו דהיינו נוקבא.
      נוקבא: עיקר בנינה הוא נה"י, כי מתחלת מנצח מן אומ"צ ולמטה בסוד ב' המאורות הגדולים דיום ד' בטרם מיעוטה, ומשם מתחיל כל בנינה.
      הריון ועיבור : מב' טיפות דאו"א המתחברים בבטן אמא ( בסוד כל"א ששם פה דראש בינה דבינה ) יורדים הכח"ב לחג"ת, ואור נימס והיה למים שנק'
      ג' טיפין דסגולתא או חש"ק. ומתוך שהעיבור כלול באמו ע"כ מגיע הפגם הזה גם לאמו. וז"ס צער הריון ועיבור עד שנגדל ובא אל מדור העליון, ושם נתברר סוד הנצח דהעובר שה"ס אומ"צ וה"ס גדלות העיבור בחי' ג"ר שבו,
      ופי הטבור נסתס : כנ"ל אשר הנצח גורם סתימת פה הטבור ואז נבקע שאלייתו.
      ואז רחמה צר : כי סתימת פי הטבור גורם צער אל העובר, אשר בטרם צאתו ופרישתו לבחי' נפרדת הרי כל הצער הזה מרגישה רק אמו, שה"ס סיתום הגדול בסיבת אומ"צ. ואז בא נחש ונשכה בא"מ": והבן זה היטב שהנחש נושך רק לאמא בחי"ד דהוד ה"ס הנשיכה. וזה אין הולד מרגיש אלא רק לבחי' חתיכת המעי הדבוק בטבור : כדי שיוכל לעזוב את אמו ולצאת לאויר העולם,
      והוציא ראשו הרי זה כילוד : כי העיקר שיוציא את חג"ת שלו השבים להיות חב"ד, בסוד מדור העליון דאמא כנ"ל, דאז נק'
      זעיר אנפין אריך אנפין : כלומר בערך הראש האמיתי שה"ס כתר נק' הוא זעיר, מחמת שגרם לרחמה צר ודרך נקב שנתנשך בערייתא יצא לאויר העולם דהינו בבחי' חג"ת, ויש לו אמנם
      ב' בחי' חג"ת : א' חג"ת בטרם שהופיע הנצח באומ"צ. ב' חג"ת אחר שהופיע הנצח שנסתם בו הנקב מכוחו כנ"ל.
      ותדע ע"כ שיש לו ב' נקבים: פיות : ונקב דחג"ת א' נשאר לפה דראש, ונקב דחג"ת הב' נסתם לפי הטבור, וז"ס נפתח הסתום בסוד חג"ת, א' לפה דראש ונסתם הפתוח בסוד חג"ת, ב' פה הטבור.
      ג' נקבים : אמנם לנוק' כי בת היא וצורתה כאמא, ע"כ אותה הנקב שנתנשך ביסוד אמא לסוד הלידה הגיע ג"כ לנוק' שה"ס בחי"ד שנהפכה לבחי"ב, וזהו טוב לזווגים בבנים חיים בסוד אנקת"ם. באופן "שפה דראש" ה"ס בחי"ב בטרם הופעת הנצח ופה דטבור ה"ס בחי"ד שפגם בבחי"ב, ושורשו אמנם ה"ס בחי"ב שקיבל ג"ר דאומ"צ כנ"ל, ופי היסוד ה"ס נקב דבחי"ב ממש כמו פה דראש, אלא שנסתם בטבור ונפתח ביסוד .

:

כו) למעלה (תע"ס ח"א פ"א או"פ פ"ב ג'):

השואת הצורה של התחתון אל העליון היא עליה "למעלה".

:
כל תיקוני פרצוף בבחי' עליה מכונה ג"כ בשם למפרע, דהיינו ששליטתו מוגבלת רק בשעה שנמצא במקום פרצוף עליון, משא"כ כשיורד למקומו בטלה אותה השליטה, ונמצא שאינו יכול לפעול כלום כשהוא במקומו, דהיינו מכאן ולהבא, אלא רק באותו זמן בעת שהיה במקום העליון, ומ"מ נמשך מזה תיקון גם על מכאן ולהבא, דהיינו במקום הפרצוף עצמו, ומכונה בסוד איגלאי מלתא למפרע - וז"ס הקורא את המגלה למפרע לא יצא, מפני שכל עיקר תיקון של המגלה, הוא מבחי' מה שנתקן מכאן ולהבא במקום התחתון עצמו, שז"ס יסוד אבא היוצא למטה מיסוד נוק' ודו"ק. ( ע"ע נה"י דס"ג שעלה שוב לא ירד) .
:

נ) לעתיד לבא:
האורות דבינה עלאה נקראים בשם לעתיד לבא, משום שאינם נקבעים בז"א אלא לעתיד לבא. אבל האורות דתבונה, נקראים בשם עולם הבא, להיותם באים ונמשכים בקביעות בזו"ן. (תתפ"ט אות ל"ט).

:

      היא חול ואינו ראוי לקבל קדושה דאנקת"ם, וה"ס היולי דעבידתא, וע"כ אין מלאכ' השרת נזקקין ללשון ארמי רק הס"א לבד נזקק לה. ולשון זה ה"ס לשון שקר : ושקר אין לו רגלים שה"ס ארור אתה מכל חית השדה דנקצצו רגלוהי דחיויא והולך על גחון, וה"ס ערום מכל חית השדה כלומר שערותו גלויה מבלי אפשרות לכסותו, וע"כ נק' ארמיים מלשון ערומים. וע"כ אמרו ז"ל אשר סוד תרגום אחורים דלשון הקודש, ע"ד פה האחור המוציא פסולת שאינו ראוי לכלום שהוא אחור לפה האמה שה"ס פנים שמוציא ג"כ זרע לברכה ע"ד לשון הקודש.
       וז"ס ויברח יעקב שדה ארם להיותו ירא מארבע מאות איש דעשו הרשע שלא יכה אותו אם על בנים ( בסיתום דאומ"צ ) וע"כ שולח אותו יצחק פדן ארם לשון פה דין, אשר קלי' דעשו אינו שולט שם כלל, ששם אבן גדולה ( היולי דעבידתא ) על פי הבאר, ואין יכולת להסירה משם עד כי יאספו כל העדרים וכו', דהיינו לעת קץ עד אשר יתגלו כל מסתרי הבריאה והבן. אמנם ויהי כאשר ראה יעקב את רחל ( ראה חול ). הנה אז ברגע הראשונה ( במקו"הנ ) תיכף נגלה עליו כל המרכבה עם המקיפין, ולפיכך ויגל יעקב את האבן מעל פי הבאר כמו שיהיה לעת קץ, כי נעשה מוכן ומוכשר להשראה הגדולה הזאת בסבת בריחתו מפני חמת עשו אחיו אשר סתם אותו מאד בטרם זה כמ"ש וישטום עשו את יעקב וכו'.
       ובזה תבין סוד לבן הארמי : ה"ס לובן העליון דאומג"צ שביקש לעקור את הכל בין זכרים ובין נקבות בבחי' היאושא דאחימן אשר במקוה"נ, ילד ב' בנות :
       הגדולה לאה : שה"ס כל"א שירד ונגלה במקוה"נ בסוד לא, כי איהו לא ואיהי לאה. ועיני לאה רכות, כלומר אע"פ שיש לה עינים באומ"צ, אמנם רכים המה וקשה השימוש עמהם.
       אכן רחל עצוב*) שה"ס היולי דעבידתא בסו"ה שאל ממני ואתנה גויים בחלתך וכו' דהיינו ראה חול כנ"ל, היתה יפת תואר ויפת מראה: כי אחר הסתימה בסוד וישטום עשו את יעקב, נגלה והופיע כל המרכבה העליונה על רחל, בסו"ה אם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, וע"כ היתה רחל בבחי' עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, והיא רועה צאן אשר לאביה, משא"כ לאה לא ראתה צאן לבן מעודה כי עינים דאומ"צ לה.
       (*) הגהה וז"ס מסירת סימנים שמסרה ללאה וסבר יעקב שרחל היא, דאל"ה אין לאה ראויה לזווג יעקב לעולם, אלא לעשו הסותם ליעקב כנ"ל והבן .

:

      יורה אשר הקדושה העליונה טמונה וגנוזה ומתבארת בה, אלא שצריכים לידע המפתחות דחילוף אותיות דכל מוצא דה' מוצאות הפה, וכן ב' הכוללים היותר משומשים בביאור הקודש, שהם יש אם למקרא ויש אם למסורת, כלומר, שעל פי רוב בא הכתב כמו שנשמע במבטא, וע"כ מכסים על מה שגנוז בהם, כמו בן שנבלע העין והיוד מחמת המבטא. ( ע"ע בן ובת ).
      וכן זהב: זה הב. ולפעמים נחלפו מקומות האותיות כמו אומר מאיר, ואמירה ה"ס מאירה, ודבר ה"ס ברד, וה"ס היולי דחוכמתא, שכל החכמה העליונה מועתקת ומתבארת בה בסוד אנקת"ם שלשון מכריע באמצע .