גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



עיין באגרון המונחים באמצעות מפתח זה

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס
ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | הכל

עמוד: (קודם)   1  2
  הכל

י

:

קכו) מהי ירידת ב' בחינות דחיצוניות.
הכלים שמחזה ולמטה, שירדו למטה מסיום דצמצום ב' כנ"ל תשובה קכ"ה, נקראים ג"כ כלים חיצונים, ויש בהם ב' בחינות: א' הוא חיצוניות מצד פנים, שהם ב"ש תחתונים דת"ת, וב' הוא חיצוניות מצד אחור, שהם נהי"מ, ושניהם ירדו לחלל פנוי בעת צמצום ב'. (אות ג').

:

קכה) מהי ירידת האחורים לחלל הפנוי.
בעת צמצום ב' שעלתה מלכות המסיימת למקום בינה דגופא של פרצוף תנה"י דא"א, שהוא החזה, הנה אז ירדו הכלים דאחורים דפרצוף זה לחלל פנוי, כי הכלים שמחזה ולמטה הנקראים כלים דאתורים, כבר נמצאים למטה ממלכות המסיימת. (אות ג').

:

כד ) ירידת המדרגה (דף ש' אות י') :
בהתפ"ב, שאור הכתר לא חזר שם אלא שנשאר בפה, וע"כ בא אור החכמה ונתלבש בכלי דכתר, ואור בינה בכלי דחכמה, וכו', נמצא שכתר ירד למדרגת חכמה, וחכמה ירדה אל מדרגת בינה, וכו '.

:

סט) ירידת הקטנות למטה:
כל אור חדש מקובל רק בכלים העליונים דפרצוף, בחב"ד שלו, ואור הקטן ממנו שהיה שם מקודם לכן, יורד למטה. וע"כ בביאת אור הגדלות נמצא שהוא דוחה את הקטנות מכלים העליונים למטה. (א' ר"ב אות קצ"ז).

:

ע) ירך יעקב:
עי' תשובה ס"ה <י"ב גבולי אלכסון>, שנתבאר, כי עיקר ז"א הוא הנצח, וחג"ת שלו הוא מהעליונים, והוד מתחתונים, שהיא המלכות. וכל אחיזת הס"א יכול להיות רק במלכות, ולא בז"א עצמו, ולכן הס"א יכול להתאחז בהוד דז"א, להיותה מהתכללות המלכות בו, ולא מנצח שהוא בחינת ז"א עצמו.
אמנם מצד המשכתו של ז"א מאו"א ומע"ב דא"ק, שנתחלפו בהם האורות, ונמצא שאור ההוד עלה בכלי דנצח. והנה מצד התחלפות הזאת עולה הס"א ומתאחזת גם בנצח דז"א. וז"ס שקר אין לו רגלים, כי הס"א משקר לאחוז בב' רגלים, דהיינו גם בנצח, וזה שקר, כי הנצח הוא כבר באמת עיקר ז"א, ואין שם שום מקום להאחז בה הס"א, כנ"ל. וז"ס ונצח ישראל לא ישקר וכו', כי ז"א שנקרא ישראל, לא יתן לס"א להאחז בנצח שלו, כי אחיזת הס"א שם בשקר הוא, כי באמת עיקר ז"א הוא הנצח.
וז"ס ותקע ירך יעקב, שהמלאך, שהוא שרו של עשו, נאחז רק בהוד שלו שהוא ירך השמאלי, ולא בב' ירכים. כי נצח ישראל לא ישקר וכו', ולא נתן לו לאחוז בנצח שבו. (א' קל"ז אות כ"ט ל').

:

נא) ירכין שלמטה מיסוד:
לעיל אות י"א <ב' בחינות שבנו"ה>. (אלף שע"ח אות קע"ד).

:

נב) ירכין שלמעלה מיסוד:
עי' לעיל אות י"א <ב' בחינות שבנו"ה>.

:
(ע"ע ישסו"ת, לעיל ) ודע שהו"א נק' ישראל, אמנם יש"ס רומז על מקורו שה"ס ז"א דא"ק בטרם צמצום ב', אשר אז היה גם הנה"י דס"ג נמשכין עד סיום רגלי א"ק, והיה מסבב ומלביש לז"א הפנימי דא"ק, וז"א הזה היה נשלם מאד מהארת הס"ג, ועליהם נאמר שעלו למעלה מסבור דא"ק ושוב לא ירדו. ונמצא שהז"א הזה לא שב עוד למטה מטבור למקומו האמיתי, וע"כ נק' ישראל סבא, (ע"ע נה"י דס"ג שעלו שוב לא ירדו ), ואור חדש זה שירד ובקע לפרסא ובא למטה מטבור דא"ק ה"ס ישראל זוטא, דהיינו שורש ז"א דכל העולמות, והוא נקרא ג"כ מ"ה הפנימי או יסוד דא"ק. נמצא שיש בחי"ד בשורש ישראל סבא, להיותו ז"א דא"ק.
:
ה"ס השלימות המתקבל על פי הגבורות הקשות הנחמדים מדבש ונופת צופים, בסוד השמאל החוזר להיות ימין שהצרה בעצמה נתהפכת להרוחה גדולה. והוא מהלשונות שיש בהם דו משמעויות והפכים, כי שע יורה לפעמים הרחקה כמו שעו מני ואמרר בבכי, ולפעמים יורה הקרבה כמו וישע ה' אל הבל וכו' ואל קין ומנחתו לא שעה. (ודומה קהמלה סר. ע"ע מושה ע"ע מש) (ע"ע שעשועים).
:

נ) ישסו"ת:
בחינת הז"ת דאו"א, דהיינו אח"פ שלהם, נקרא בשם ישסו"ת. ומתחלה בעת הזווג דהסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, נבחן, שהישסו"ת ואו"א הם מאוחדים בפרצוף אחד. אלא אח"כ, כשחזרו או"א לבחינת זווג אב"א, נפרשים מהם ישסו"ת ויוצאים בבחינת ראש מיוחד, בקומת אח"פ, ונעשו לפרצוף נבדל בפני עצמם. עי' לעיל אות כ"א. (דף תקי"ד אות מ')

:

       הוא פרצוף בינה, המלביש מטבור ולמטה דפרצוף החכמה הנק' או"א עילאין.
       מקורו : מתחיל מצמצום ב', שנה"י דס"ג ירדו ונטמנו תוך נה"י הפנימים, ועלו שניהם ביחד למ"ן למעלה מטבור דס"ג, ( עפמ"ס ענף ט' ). ומאז נתחלק פרצוף הס"ג , שבחי' נ"ה שלו שהתחברו בתוך נה"י הפנימים, נק' ישסו"ת או פרצוף בינה. ובחי' כח"ב חג"ת דס"ג שלא נתחברו בנה"י הפנימיים, נק' או"א עילאין או פרצוף חכמה .

:

      כל מעלתו דישסו"ת דא"ק הוא משום דבשורש א' הנה כל ע"ס שלו בחי' ראש גמור, כלומר בערך א"ק הרי כליו מחודשים. וצריכים לב' הסתכלויות כמו הס"ג בעצמו שלא ירד למ"ן, כי ענין הקטנות שנתהוה שם מחמת המ"ן אין זה שולט כלום למעט צורת העליון, כי אין העדר ברוחני, אמנם כלפי ישסו"ת שהוא הבחי' שנתערב במ"ן ונתמעט קומתו הרי אין לו רק ראש בלי גוף, (ע"ע מ"ה).
      וזהו שורש כל זווגי ע"כ ס"ג או או"א וישסו"ת, כי מ"ד דאו"א עילאין שלא נתערבו במ"ן עשים ומחזירים את הכלים דישסו"ת לבחי' ראש והסת"א ממש, כי לגבי ס"ג עצמו דא"ק שלא נתערב בהמ"ן אין שם בחי' מסך בכל הע"ס דישסו"ת רק מתחתיו דהיינו בטבור, וע"כ מטבור ולמטה מתפשטים תוך וסוף חו"ג. וכולל תיקון זה, דאע"פ שישסו"ת הזה אינו משפיע רק חו"ג לבד משום המ"ן שבנקבי העינים וכל היוצא דרך עינים הוא חו"ג לבד, עכ"ז בהזדווגו עם או"א עילאין בקומה שווה, הנה ע"י מ"ד דאבא הרי המה חו"ג דג"ר ממש להיותו אז בחי' ראש דאו"א, וה"ס זווג דנשיקין פה דאו"א עילאין (בלי עיה"נ ) ופה דישסו"ת, וע"כ מתגלה אור החכמה דאו"א עילאין בפנימיות חו"ג דישסו"ת דאמא, ואז מתפשט משם ולמטה הסת"ב לתוך, ואח"כ נה"י דהיינו סוד נר"ן שברת"ס. וז"ס שלכל זווג מוחין לז"א חוזרים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד בקומה שוה פב"פ.
      ועיקר ההבנה כאן, אשר אבא אינו מרגיש שום מסך בתוך הישסו"ת שה"ס אמא והיא כעצמו ובשרו ממש, כי מסכים דתחתון אינם מחשיכים כלום על העליון, וכל חיבורה שנתפעלה ע"י בחי"ד אינו נוגע לו ולא כלום.
      באופן שכל מעלתו דישסו"ת הוא משום שהוא מ"ה החוזר להיות ס"ג, כי שלא בשעת הזווג הוא מ"ה בנ"ר וחסר ג"ר, אמנם בשעת הזווג ע"י אבא עילאין חוזר להיות ס"ג, ובחי' מ"ה שבו יורד אל התחתון הימנו דהיינו הז"א. וז"ס שאין הז"א מקבל בחי' נשמה רק ע"י עליתו לישסו"ת וישסו"ת מוכרחים לפנות לו מקום ע"י עלייתם לאו"א עילאין, דהיינו כנ"ל שהישסו"ת חוזר לס"ג והז"א מקבל מ"ה שלו.

:

(ע"ח ענף ה' צמח) כמו שיש או"א עילאין סתימאה הנק' חכמה סתימאה או מו"ס, (ע"ח ש"ט פ"ח ). כן יש ישסו"ת סתימאה שהוא בגרון דא"א, וז"ש בזוהר פנחס רע"א, ישסו"ת סתימאה קדישא.

:
ולא ירדי, נשארו שם לשורש אל אור העינים והנקודים כמ"ש הרב. כלומר, כל טעם שבירתם של אור העינים היה מפני שישסו"ת הזה הוא שורשם. וכבר מבואר לעיל אשר היש"ס שעלה ה"ס ז"א הקדום דא"ק שיש בו בחי"ד ע"ש, וע"כ גרם שבירה בכלהו ז"א דה"פ נקודים.
:

לד) ישר (ח"ב פ"א או"פ ה'):

כשאור עליון, יורד לכלים שיש בהם מעביות דבחי"ד, שפירושו השתוקקות, שהרי ממשיכה אותו בהשתוקקותה, נבחן, שהאור יורד "ביושר", כלומר, בהתאם גמור למדת העביות והשתוקקות שבה. בדומה לדבר כבד, הנופל לארץ מלמעלה, הריהו נופל בקו ישר גמור מלמעלה למטה, ובמרוצה גדולה, מחמת כח המושך שיש בארץ אליו, משא"כ אם דבר קל נופל לארץ, שאין שם מקום לפעולת כח המושך עליו, אז הוא מתעגל באויר, באטיות, עד שנח עליה. כן הדבר כאן, כי בכלים שאין בהם עביות, כמו כלים דעגולים, נבחן, שהאור הבא לשם בכח הספירות דיושר, הוא מתעגל, כי אין שם עביות, שפירושו השתוקקות, אשר ימשיכו אליהם בכח המשכה. משא"כ בכלים דיושר, שיש שם עביות, הממשיך את האור בכח גדול, נמצא האור יורד במרוצה ביושר מדויק, בדומה לקו "ישר".

:

סו) מהו ישראל.
עי' לעיל בתשובה ס"ד <יעקב>. (אות קע"ז).

:
ע"ע לעיל יש"ס.

עמוד: (קודם)   1  2
  הכל