גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



עיין באגרון המונחים באמצעות מפתח זה

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס
ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | הכל

עמוד:  1  2  (הלאה)
הכל

ז

:

מז) מהם ז' אורות דהתפשטות בינה בז"א.
כשז"א משיג מוחין דחיה הבאים מאו"א עלאין, אז יש לו מוחין שלימים, שהם מתפשטים בכל ע"ס שלו, דהיינו ג"כ לנה"י החדשים. ואז נבחן שהמוחין מתפשטים בו עד הוד אחרון, שהם ז' ספירות חב"ד חו"ג נו"ה. ולא כבמוחין הנשמה שלא נתפשטו בו רק עד הוד ראשון. עי' לעיל תשובה ל"ג <הוד אחרון>. ובחינת ת"ת ויסוד שהם קו אמצעי אינם בחשבון, כי אז היסוד דאמא מסתיים בדעת שבו. (אות מ"ה).

:
דנפקי מלבא, ה"ס יוד הויות דרוח שיש להם נקודות מחולפים, ולפעמים נק' ז' הויות ע"ד ז' היכלין, שהיכל עליון כולל כחב"ד (ע"ח ש"ה פ"ה).
:

     (שה"כ פ"א) ה"ס ז' מקיפין הנוהגים בכל פרצוף, כי יש ה"פ בכל פרצוף א"א או"א ישסו"ת זו"נ, ומלכות דראש א"א משפיע או"מ לגוף דא"א, ומלכות דגוף דא"א לראשייהו דאו"א, ומלכות דראשייהו דאו"א לגוף דאו"א ומלכות דגוף דאו"א אל הראש דישסו"ת, ומלכות דראש דישסו"ת לגוף דישסו"ת, ומלכות דגוף דישסו"ת לז"א (שאין לו ראש) ומלכות דז"א אל הנוק'. הרי לך ז' מקיפיו: ב' בא"א ב' באו"א ב' בישסו"ת וא' בז"א משום שאין לו ראש.
      ונק' הקפות ע"ש המסך שבכלי מלכות דעליון הנותן קצבה ושיעור בהאור שמשפעת לתחתון, ונמצא כל אותו השיעור שאין התחתון ראוי לקבלו נשאר במלכות דעליון בסוד או"מ לעתיד לבא, וע"כ נמנע התחתון מלקבל אור זה הנשאר במלכות דעליון עד שיהיה מוכן לו, וז"ש ז"ל לך לך אמרינן לנזירא סחור סחוד (שה"ס הקפה) לכרמא לא תקרב, והבן, (ע"ע עו"מ).

:

הוא ג"כ מלשון שאלה ומלוה, בסוד הכתוב לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן, כי בהכרח שהתחתון מקבל ג"כ מן או"מ כמו מאו"פ, כי ע"כ יש בו ב' בחי' כלים: כלים לאו"מ וכלים לאו"פ, אמנם מה שמקבל מן או"מ נק' שאלה והקפה להיותו עדיין אינו ראוי אל האור הזה, אמנם ניתן לו בדרך שאלה דאל"ה לא היה מוכשר לעולם לקבלם, וע"כ ה' הצדיק חונן ונותן ע"מ שיפרע הקפותיו, וז"ס שאמרו ז"ל בחזרתו פרע הקפותיו והבן.

:

מ) ז' זמנים דנוקבא:
א' הוא, מזמן הנקודים קודם התיקון, שאז היתה נקודה תחת היסוד, שאז היה בה כח הדין, ועוד לא קבלה המיתוקים דמדת הרחמים. וע"כ נבחן מקומה, לפי מדרגת אצילות של עה"ס דאור ישר, שהיא תחת היסוד דז"א. הזמן הב' הוא, בזמן העיבור הא' דתיקון ז"א, שאז נכללת בקו האמצעי בב' המדות: שהן ת"ת ויסוד מכח עלית נה"י לחג"ת, ונמצאים שלשתם, ת"ת ויסוד ומלכות, נכללים זה בזה, ושם נשלמה הנוקבא במדת היסוד. ג' הוא, ביניקה דז"א, שנתפשטו נה"י מתוך חג"ת, כי ז"א השיג ע"י היניקה בחינת המסך דבחי"א שהם הכלים דחג"ת, ואז קנתה הנוקבא מדת ת"ת, בסוד עשר נקודות, שפירושן עביות דמסך דבחי"א, המעלה או"ח בקומת חג"ת, שבכח אוה"ח הזה מתלבשות עה"ס דקומת חג"ת בהפרצוף דז"א. ונבחנת ע"כ גם קומת הנוקבא שוה אליו, מחמת שבאו"ח שלה הוא נמדד. אלא שמבחינת הנוקבא ביחסה עצמה, אין כאן אלא בחינת הנקודות של קומת הת"ת, כלומר בחינת המסך עם העביות שבו, שנקראים נקודות. ד' הוא, בגדלות דז"א, שאז הנוקבא נשרשת בדעת שלו, כלומר, שהמסך והעביות שבו מעלים או"ח עד לבחינות ע"ס דג"ר דנשמה, ששם בחינת חב"ד, ואז מקבלת הנוקבא בחינת המסך של בחי"ב, ומשמשת ביסוד דראש שנקרא דעת. והנה בד' הזמנים האלו לא הגיע עוד שום תיקון לפרצופה עצמה של הנוקבא, כי כל אלו הד' הזמנים היו הגדלת הנוקבא שבגופו דז"א, שבכל מדרגה ומדרגה היא נמצאת בקומה שוה אליו, אלא היא בחינת המסך ועביות וכל בחינת אוה"ח שבהמדרגה, שכל זה מכונה בשם ב"ן. והז"א הוא בחינת הקומה עצמה דאור ישר שבהמדרגה, שכל זה נקרא בשם מ"ה, אשר מ"ה וב"ן אלו, הם באמת גוף אחד ממש, שאי אפשר להתגלות שום מדרגה זולתם, וע"כ אין זה כלל בחינת הנוקבא ממש, אלא הנוקבא מקבלת אח"כ כל השורשים שלה מבחינת הנוקבא שבגופו דז"א, כמ"ש במקומו, וע"כ אנו מחשבים את העליות של הנוקבא שבגופו דז"א, גם לבחינות שורשי תיקונים אל הנוקבא הנפרדת דז"א, דהיינו מדרגתה עצמה, ממה שהיתה שם קומה מיוחדת לפני עצמה, בזמן הנקודים.
וענין ראשי התיקונים הבאים עם הגידול של הנוקבא דז"א, הנ"ל. הוא, משום שאין העליון משפיע להתחתון שלו מכח מדתו שבעצמו, אלא רק מהבחינה שכנגדה הנכללה תוך פרצופו עצמו מזמני הקטנות שהעליון עצמו עבר בהם. למשל כשמשפיע לתחתון בחינת נפש דנפש, הוא משפיע לו מזווג היוצא על בחינת מסך של עצמו, שהיה בו בזמן שגם הוא לא היה אלא בחינת נפש דנפש. וכן הולך ומודד להתחתון שלו, מתוך נרנח"י דעיבור של עצמו, כי כל מיני המסכים האלו שעליהם נעשו הזווגים שלו דעובר, בתוך העלי עליון שלו, ע"י התכללותו בו, כן הוא מעורר עתה אותם באותם הכחות ממש, שע"י ההתכללות בתוכו המ"ן דתחתון, הוא משפיע לו את המדות האלו. וזה דומה כמ"ש בפרצופי א"ק, בלידת פרצוף ע"ב דא"ק מהעליון שלו, שהוא פרצוף גלגלתא דא"ק, אשר הרשימה דמסך דטבור, דגלגלתא דא"ק אחר שנזדכך כולו, העלה כל הרשימות שנשארו אחר הסתלקות דע"ס דגוף, והביאם עמו להראש דגלגלתא. ונכלל ונתעבה בהתכללות הזווג של ראש, כמ"ש בתחילת חלק ה' בדברי הרב, אשר, הרשימות לא עלו למקום הזווג דפה דראש ששם בחי"ד המוציאה קומת כתר, אלא שעלו לחוטם, ושם בחוטם נעשו עליהם הזווג, וע"כ לא יצאה שם אלא קומת חכמה ולא כתר.
ע"ש. הרי שהעליון אינו נותן להתחתון מבחינת הזווג שעל המסך דבחינת עצמו, אלא רק בהתאם להרשימות דעביות הנשארות בהרשימות שעלו אליו. ומתוך שבהרשימות שעלו לראש דגלגלתא, לא היתה בהם עביות דבחי"ד, ע"כ גם הוא שינה מקום הזווג שלו שהיה בפה, ועלה לבחינה חיצוניות שלו, שהוא החוטם, כדי למדוד אותה הקומה, הנמצאת בבחינת המסך דתחתון. ועד"ז גם בפרצופי אצילות, שבהתאם להעביות הנמצאת בהמ"ן של התחתון הדבוקים באח"פ של העליון, הוא מעורר בעצמו, אותה בחינת מסך, שיש בה שיעור העביות שבהמ"ן דתחתון. ומודד לו כל קטנות מדותיה.
ובזה תבין, שבעת שז"א משפיע בחינת העיבור להנוקבא, הנה הוא נותן לה מבחינות העביות שהיה מתוקן בזמן העיבור של עצמו, אשר אז היתה הנוקבא שבגופו נכללת בג' מיני עביות של קו אמצעי, וקנתה אז מדת היסוד, כנ"ל. הנה אח"כ אחר תשלום גדלותו דז"א, ומתחיל לתקן הנוקבא בבחינת עיבור, הוא מעורר גם אז בחינת העיבור שבנוקבא שבגופו, שהיתה בזמן הב' הנ"ל, והנוקבא שבגופו משפיעה לה מבחינת מדת היסוד, שהיא קומת העיבור. הרי שגם הנוקבא האמיתית קבלה בחינת מדת היסוד שלה, שבזמן הב' הנ"ל, כמו הנוקבא שבגופו, אלא היא אינה מקבלת אותה עתה, כי עוד איננה עתה במציאות מ"ן אפילו, ואיך תקבל, אלא אח"כ כשעולית למ"ן לזווג הב' שלה, שמתחלת להצטייר בבחינת העיבור, אז הנוקבא שבגופו משפיעה לה ממדת היסוד. וע"כ נחשב זמן הב' לבחינת שורש תיקון גם להנוקבא הנפרדת. וכן בזמן הג' שהנוקבא שבגופו דז"א, משגת אז מדת הת"ת, כי קבלה שם עביות דבחי"א המוציאה קומת חג"ת, הנקראת מדת הת"ת, נבחן שגם הנוקבא הנפרדת קבלה עתה בחינת שורש תיקון היניקה שלה, שהרי אח"כ כשז"א ישפיע לה בחינת היניקה, הוא מעורר בחינת המסך והעביות שהיה לו עתה בזמן הג', דהיינו בחינת מדת הת"ת שנשארת בהנוקבא שבגופו גם אחר הגדלות, מכח אין העדר ברוחני, כנ"ל. ועד"ז כשמשפיע אל הנוקבא הנפרדת שלו אח"כ מוחין דגדלות, הוא מעורר את בחינת הנוקבא שבגופו, מבחינת מה שקנתה בזמן הד' את מדת הדעת, שפירושו ממסך ועביות דבחי"ב. ולפיכך אנו מחשבים את ד' הזמנים האלו, שהמה באמת רק זמני גידול של הנוקבא שבגופו דזעיר אנפין לבדה, ועם כל זה אנו מחשבים אותם לבחינות ראשי תיקונים בשביל הנוקבא הנפרדת ג"כ, כי אח"כ אחר תשלום גדלותם דזו"ן הגדולים אלו, ויתחילו לתקן את הנוקבא הנפרדת, אז המה משפיעים מבחינות הגידולים האלו של הנוקבא הגדולה שבגופו דז"א, לאט לאט כל בחינה ובחינה, בהתאם להמ"ן של הנוקבא הנפרדת שהמה מתכללים בהם.
והנה בזמן הד' הנ"ל, הכולל כל הגדלות דז"א, אז מתחיל תיקון הנוקבא הנפרדת. כי בעת שע"י המוחין דאבא ירדה הה"ת מעינים שלו, והחזיר אח"פ הנפולים שלו אל קומתו, הנה אז גם גו"ע דנוקבא הדבוקים באח"פ אלו, אשר בעת הנפילה נמצאים האח"פ אלו במדרגת הנוקבא, בלי שום הכר ביניהם, הנה בהכרח גם הם עלו עמו בסוד הביאה קדמאה שלהם, ואח"ז בביאה השניה התחילו גו"ע להצטייר בעיבור, כנודע. הרי שעתה בזמן הד' מתחיל מציאותה של הנוקבא. ועתה מתחיל הביאה קדמאה שלהם.
ולפיכך כל ד' הזמנים שחשב הרב בזמני הנוקבא, הם מתחילים אחר הזמן הד' של הז"א, דהיינו אחר שנעשה גדול לגמרי. כי כן כתב הרב להדיא, בדף תשע"ב אות ס', שתחלת הי"ב שנים של נוקבא מתחילות אחר גדלות ז"א. אלא כמ"ש לעיל, שז"א מתקן אותה מתוך מדותיה של גידול הנוקבא שבגופו עצמו, בזמנים דקטנות של עצמו. וע"כ בעיבור נותן לה מזמן הב' שלו, שמגדיל אותה במדת היסוד. ואח"כ מתקן אותה במוחין דיניקה מזמן הג' שלו. ואח"כ במוחין דו"ק שהם הנסירה, ואח"כ המוחין דגדלות עצמם, מזמן הד' שלו. וכשהיא מקבלת מזמן הג' שלו את מדת הת"ת, אז נקראת הנוקבא, ה"ת דהוי"ה, וכן נקראת צלע, וכשהיא מקבלת מזמן הד' שלו, אז היא פרצוף נפרד הימנו, ונקראת בשם לפי עצמו, אדנ"י אלקים.
זמן הה' של הנוקבא, היא כשמקבלת דלת וציר א' ומנצפ"ך א' ע"י ז"א, שאז נקראת נער חסר ה'. והם בחינות הע"ס דכלים שמקבלת מז"א, המכונות אותיות, דהיינו כל בנין פרצופה של גמר הקטנות דנפש רוח שלה. כי בגמר הקטנות כולה מקבלת כל כ"ז האותיות שבבנין הקטנות בשלימות. אלא שהם מבחינות דינים, כי הקטנות היא דינים, כנודע. והיסוד שלה כולל כל כ"ז האותיות האלו, כי בו מקום העביות והזווג שמהם יצאו אלו כ"ז האותיות דקטנות. ונבחן בהם, ראש תוך סוף, כמו בע"ס, שיש ע"ס דראש, וע"ס תוך, וע"ס דסוף, שפירושן ע"ס דסיומא, כן בחינות כ"ב האותיות הן בחינת הראש ותוך, שבבנין הכלים שלה, וה' האותיות מנצפ"ך, הן בחינות הכחות הסיום שבה, שהם ה"ג, שכח הצמצום שבהם מסיים אל הכלים כולם. בדומה שמנצפ"ך באות בסופי המלות.
וזמן ו' הוא, בשעה שמקבלת בחינת דלת וציר ומנצפ"ך ב', שלא ע"י ז"א, שהוא זמן הנסירה שלה, בעת שמקבלת מוחין דו"ק, שהם בחינת העלאת אח"פ שלה מבי"ע, המתחברים עמה למדרגתה. שאז היא משגת גם הכלים הפנימים שלה, הראוים להלבשת נשמה. ואז היא משגת בחי' כ"ז אותיות, מהכלים הפנימים, שהם מאמא שלא ע"י ז"א. ומנצפ"ך הן ה"ג ממותקות.
וזמן ז' הוא עליתה להשגת המוחין דנשמה, כי עתה שכבר יש לה אח"פ שלה, היא ראויה לעלות למ"ן בשביל המוחין דגדלות עצמם שהם האורות. ומכאן היא באה לבחינת פב"פ עם ז"א כמ"ש במקומו.

:

לה) ז' תיקוני גלגלתא:
ז' תיקוני גלגלתא הם: בר"ת ג"ט קר"ע פ"ח. שהם: גלגלתא, טלא דבדולחא, קרומא דאוירא, רעוא דרעוין, עמר נקי, פקיחו דעיינין, חוטמא. פירוש:
תיקון א': שגלגלתא דא"א נתקן בבחינת רישא חוורא, פירושו, שאין בו שום גוון של דין כלל, והוא כולו רחמים. כי הוא נתקן בבחינת ם' דצל"ם, ע"י הגבהת ראשי ירכין דנה"י דעתיק, כנ"ל בתשובה י"א ע"ש.
תיקון ב': הוא טלא דבדולחא, שהוא מו"ס דא"א, והוא עיקר הראש דא"א המתפשט ממעלה למטה בבחינת גוף. כי גלגלתא ומו"ס הם זכר ונקבה דראש, הבאים מב' הרשימות דהתלבשות ועביות הכלולות זו בזו, כנ"ל בהסתכלות פנימית אלף ת"מ אות ח' ע"ש וכיון שקומת גלגלתא באה בעיקר מרשימו דהתלבשות, ע"כ אין ממנה התפשטות לגוף, אלא ממו"ס הבאה מרשימו דעביות. והוא נקרא טלא, ע"ש שיש בה השורש דהוי"ה דאלפין, שפירושה בחינת צמצום ב', כי הקרומא דאוירא שהוא בחינת המסך דצמצום ב', אין שליטתו על גלגלתא דא"א, משום שנתקנה בבחינת ם' סתומה שהיא בחי' ג"ר דבינה, שאין שום מסך וצמצום שולט עליה, ותחילת כח המסך דצמצום ב' מתחיל לפעול על מו"ס, וקרומא זו נעשה, בסוד רקיע המבדיל בין גלגלתא למו"ס, כי הוציא המו"ס בבחינת מים תחתונים, כמ"ש הרב לעיל (אלף שכ"ז אות ע"ב) הרי שתחלת כחו דצמצום ב' נרשם במו"ס, וע"כ רמוז בו השורש דהוי"ה דאלפין, גם נודע, שמלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, ואין בא"א אלא ט"ס (כנ"ל אלף ש"ב אות י"ד ט"ו) ונמצא חסר ה"ת בערך רדל"א. וב' אלו נרמזו בבחינת טל, כי יוד הא ואו הא, בגימטריא מ"ה, ובחוסר ה"ת הוא בגימטריא ''טל", שזה מורה על ב' חידושים שנתחדשו במו"ס: א' שנחסר מה"ת ואין בו אלא ט"ס. ב' הוא, שהוא השורש הראשון שנתרשם מן המסך דצמצום ב', שהוא מילוי אלפין, כנ"ל. וע"כ נקרא בשם טלא, והוא נקרא בשם בדולחא, על שם ההתלבשות של גבורה דעתיק בתוכו, אשר גבורה זו היא בחינת ה"ת דצמצום א' הגנוזה ברדל"א, שכחה מתגלה בעתיק רק ממעלה למטה, דהיינו בגוף דעתיק, ובבחינת קו שמאל שבו, דהיינו בגבורה והוד, וגבורה מלובשת במו"ס, אלא שאינה בו בבחינת זווג, אלא בטמירו, כי ע"כ אין בו אלא ט"ס, משום שמלכות דצמצום א' איננה בו בבחינת זווג, כנ"ל. וגבורה דעתיק זו הגנוזה במו"ס, היא שורש לכל הגבורות דאצילות, שממנה בא סוד החימום ובישול הזרע כנ"ל בתשובה י"ב, ע"ש. שפירושו, רק בחינת הכנה לעלית מ"ן אבל בחינת זווג אין עליה, ע"ש. וע"כ הוא כחמר טב על דורדיא. כי הוא שקיט על שמריו, כי כח מלכות זו שבגבורה דעתיק, אין מתגלה בו כלל. ועל כן נקרא "טלא דבדולחא" מלשון הכתוב כעין הבדולח, כי הראש דא"א כולו רחמים, ואין בו שום גוון של דין, כנודע, אמנם האי גבורה דעתיק הגנוזה בו בטמירו, עושה בו בחינת נצנוץ של גוונים, כדוגמת הבדולח, שהוא לבן, ועכ"ז, מתנוצצים גוונים צהובים, אבל בעיקרו הוא לבן לגמרי כמבואר. כי הוא שקיט על שמריו. וע"כ נקרא טלא דבדולחא, טלא נקרא על שם ב' ענינים, א' להורות שהוא חסר מלכות, והוא רק בבחינת יה"ו. ב' הוא, להורות שהוא המקבל הראשון לבחינת התיקון דצמצום ב' וע"כ הוא במילוי אלפין, שבגימטריא ט"ל. ובדולחא נקרא, ע"ש הטמירו דגבורה דעתיק, שהוא שורש הגבורות, דאתטמר בתוכו, וע"כ אף על פי שכולו לבן, מ"מ יש בו התנוצצות של גוונים, כדוגמת הבדולח.
תיקון ג': הוא קרומא דאוירא דאזדכך וסתים. פירוש: שע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק, לעת גדלותו דא"א, המורידה ה"ת מעינים, ומחזירה אח"פ, ומתגלה קומת חכמה בא"א, שה"ס שה י' נפיק מאויר דמוחא דאוירא והוא נעשה אור, כנ"ל (דף א' שמ"א אות צ"ט). אבל מבחינת גלגלתא דא"א אין ה י' נפיק מאויר דילה, משום שנתקנה ב ם' דצל"ם, שבזה נעלם בחינת הג"ר דחכמה, כנ"ל בתשובה ל"ד. וע"כ כשהוא מאיר למו"ס, אינו מאיר אלא מבחינת חג"ת דחכמה ונמצא סותם אותו מבחי' ג"ר דחכמה וזהו ''אזדכך" כי ה י' נפיק מקרומא דאוירא, "וסתים" כי אינו משפיע מבחי' ג"ר דחכמה. ותיקון זה הוא השורש, לכל בחינת התלבשות המוחין במל"צ דצל"ם, הנוהג בפרצופי אצילות. כי הקרומא לא אזדכך אלא מבחינת ל' שהיא מוחא דאוירא, ואינו פועל כלום על בחי' ם' שהיא גלגלתא, מטעם כי כח זה של הקרום אינו פועל על ה ם' גם בשעת קטנותו מטרם דאזדכך, כנ"ל, וע"כ אינו פועל עליו כלום גם בעת גדלותו אחר שנזדכך, ונמצא תמיד בכל המוחין דאצילות, אשר בחינת ם' של המוחין אין להם שום גדלות וגילוי חכמה מכח הורדת ה"ת מעינים, משום שגם הקטנות אינם מקבלים ממנה. שז"ס הגבהת ראשי ירכין דנו"ה דעתיק למעלה מיסוד. כנ"ל בתשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה>, ע"א.
תיקון ד': נקרא רעוא דרעוין. והוא שנקרא גילוי מצח הרצון דא"א, פירוש: כי בקטנות דא"א, בזמן שאין בו אלא נפש רוח, שרוח מלובש בגלגלתא, ונפש במוחא דאוירא, נבחן אז שהשערות מכסים על המצח והפנים דא"א ובגדלות נפיק י' מאוירא ואשתאר אור, ואז מסתלקים השערות מעל המצח והפנים דא"א, ונולד בזה בחינת מצת הרצון הנקרא "רעוא דרעוון" כלומר, הרצון שבו תלויים כל הרצונות כי ע"י גילוי מצחא דא"א מתגלה גם מצח הרצון באו"א ובז"א. ונודע כי בחינת ב' אודנין ומצחא, היא בחינת ם' דצל"ם, שהם תמיד בחסדים מכוסים כנ"ל בתשובה י' וי"א. אמנם להיותם השורש להארת חכמה המתגלה ב ל' שהם ב' עיינין וחוטמא, ע"כ נבחנים לבחינת רצון אל ז"א, כי ז"א נשרש בז"ת דבינה, הצריך להארת חכמה, וכשהוא מקבל מבחינת מצח הרצון לבחינת ם' שלו, נמצא הארת החכמה מתגלה ב ל' שבו, ואז כל דינין דיליה מתכפיין, וע"כ נקרא גילוי הרצון, או עת רצון, כי אז נגלה הטבה השלמה בכל העולמות. אבל מטרם דנפיק י' מאויר, שאז נמצאים החסדים בלי הארת חכמה כלל, אין הדינין מתכפיין בז"א, ויש שם במצח דז"א סוד כ"ד בתי דינין כמ"ש לעיל (דף אלף של"ח אות פ"ט). ע"ש. כי אין ז"א נתתקן לגמרי מג"ר דבינה, משום שהוא צריך להארת חכמה. כי עקרו של ז"א דאו"י הוא בחינת הארת חכמה, כי רק בזה הוא נבדל מבינה, כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם.
תיקון ה': נקרא עמר נקי. והוא תיקון השערות שיהיו נקיים מכל מסך וצמצום ודין. כי השערות הם בחינת הלבושים דע"ב המגולה, היוצא על בחינת מסך דצמצום א', כנ"ל בהסתכלות פנימית דף אלף תמ"ג אות י"ב ע"ש. שאחר שנסתלק הע"ב המגולה בבחינת מקיף חוזר, נשארו לבושיו שהם הע"ס דאו"ח שהיו מלבישים אותו, בתוך הראש בבחינת מותרי מוחא, כי אורותיהם נסתלקו מהם, ונודע שבעת שהלבושים נשארים בלי אור הנה כח הדין מתגלה בהם. ולפיכך נעשה בהם התיקון של מל"צ כמו בכלים הפנימים ובחינת ם' שבהם שנתקנו ע"י הגבהת ירכין דנו"ה דעתיק למעלה מיסוד, דהיינו כבחינת ג"ר דבינה, נעשו אז בבחינת ''עמר נקי" כי על ג"ר דבינה אין שום דין וצמצום יכול לשלוט עליה, ואז יצאו ונתאחזו על הגלגלתא דא"א, שהוא ג"כ בחינת ם' דצל"ם. ולפיכך כמו שבחינת הגלגלתא נקרא אוירא דכיא, כן השערות נקראים עמר נקי. וזהו תיקון ה'.
תיקון ו': הוא פקיחו דעיינין. והוא בחינת התיקון ד ל' דצל"ם בב' עיינין וחוטמא, דנפיק י' מאויר של ל' ואשתאר אור, ונפקחו העינים בהארת חכמה בחסדים. כנ"ל בתשובה י"ד. ע"ש. וזה תיקון הששי.
תיקון ז': הוא חוטמא, שה"ס מלכות דנה"י דעתיק, המתלבשת בחוטמא, שממנה מתגלה הארת חכמה בסוד ב' נקבי דפרדשקי מחד נשיב רוחא דחיין, שהוא הארת חכמה, כי ב' עיינין וחוטמא מלבישים לנה"י המגולים של העתיק, כנ"ל, שהם בחינת ל' דצל"ם המשפיעים הארת חכמה ועיקרו הוא החוטם, שהוא קו האמצעי ששם מקום המלכות והזווג כנודע. ומנקב הב' דחוטמא מושפע חיין דחיין, וזה לעתיד לבא, ביומי דמלכא משיחא. כמ"ש לעיל דף א' ת"ד בד"ה תיקון ג'. עיין שם כל ההמשך. (דף א' שט"ז אות נ' עד א' של"ז אות צ"ב).

:

מה) מהם ז' תיקוני גלגלתא דז"א.
ז' תיקוני דגלגלתא דז"א, הם שלמות הכתר דז"א, שמקבל אותם מז"ת דעתיק, שהם ז"א דכתר, כי עתיק הוא קומת כתר דאצילות. וזמן השגתו אותם הוא לכ' שנים, או בשבת במנחה, שעולה אז לג"ר דא"א המלבישין לז"ת דעתיק. ושיעור זה הוא מבחינת מוחין הקבועים דאצילות, אבל מבחינת עלית הפרצופים, נמצא בעת שז"א עולה לג"ר דא"א, שעתיק עלה לגלגלתא דא"ק, ונמצאים חג"ת דעתיק מלבישים לחג"ת דא"ק הפנימי, ונה"י שלו לנה"י דא"ק הפנימי, העומדים במקום ג"ר דנקודים, וכמו שיסוד דא"ק הפנימי השפיע אל או"א דנקודים, נמצא עתה גם יסוד דעתיק המלביש אותו שמשפיע לישסו"ת העומדים עתה במנחה דשבת במקום ג"ר דעתיק הקבועים, שהם ג"כ במקום ג"ר דנקודים, והממעלה למטה דהשפעת יסוד דעתיק מקבל עתה ז"א המלביש לחג"ת דעתיק שהם במקום ג"ר דא"א הקבועים. ונמצא שז"א מקבל ז"ת דעתיק מפי יסוד דעתיק, בדומה לז"א דנקודים שקבל מפי יסוד דא"ק הפנימי שבאו"א דנקודים, והיינו בחי' הממעלה למטה דיסוד דעתיק, כנ"ל, והם עושים ז"ת גלגלתא דז"א, ואז נשלם הכתר דז"א. (אות ר"ז ור"ח. ובאו"פ שם ד"ה וחצי).

:

    בכל מקום שאנו מוצאים את השם ז"א הוא מורה על החסרון ג"ר אשר שם.
     מלכות : ובכל מקום שאנו מוצאים את השם מלכות, מורה על חסרון ט"ר אשר שם. (ע"ע מלכות)
     והטעם הוא, מפני שמסך דבחי"ד ה"ס המלכות. ונודע, שבחי"ד גורם הסתלקות עד הכתר, וע"כ לא נשאר שם זולת אור המלכות לבדה, וז"א שה"ס בחי"ג שאינו פוגם רק עד החכמה. א"כ יש שם אור עצמו הנמשך מהכתר וגם אור מלכות.
     ז"א עסוק תמיד לינק מאמו ואינו רוצה לתת מהשפעתו לזולתו. (של"ט פ"ב ע"ח). פירוש, כי בסימא ליה מאד השפע דאו"א, וע"כ אינו רוצה לפרוש מדעתו ורצונו אפילו רגע, ועסוק תמיד למעלה לקבל שפע הנעים זולת ע"י הכרח, כלומר ע"י התעוררות הנוק' שהנוק' מעוררתו להדבר, דהיינו שמתקשטת עם מ"ן ומוצאת חן בעיניו, ע"ש. וז"ס ע"כ יעזב איש את או"א ודבק באשתו. (ע"ע בחירתו יתברך וע"ע סליק ברעותה).

:

     הוא אור הכתר בבחי' כזו שאין שם כלול אוד חו"ב, כי בחי"ג שה"ס ז"א גורם להסתלקות האורות דחו"ב מהכתר הכולל הכל. אכן באור הכתר עצמו אינו פוגם כלל, וע"כ הוא ממשיך את אורו. ובזה עדיף הוא מהמלכות, כי המלכות חסרה גם אור הכתר כי בחי"ד פוגם עד שם, וע"כ אין בהמלכות רק בחינתה עצמה בלבד וחסרה כל הט"ר. משא"כ בהז"א נשאר גם אור הכתר שהוא באמת אור הז"א כנ"ל, (ע"ע ז"א מלכות). ואור הכתר הזה ה"ס רעיא מהמנא. ובזה תבין סו"ה עוד מעט וסקלוני, כי בחי"ד פוגם עד הכתר כנ"ל, דהיינו בבחי' רעיא מהמנא.
     כתר ז"א : נפש ותורה דאו"א הוא כתר בראש ז"א, בסוד כתר יתנו לך ה' אלקינו מלאכים וכו'

:
ה"ס שמים והמלכות ה"ס כבוד אל, וזסו"ה השמים מספרים, כי י"ס דז"א שה"ס רוח, מספרים ומזהירים למלכות הנק' כבוד אל (ע"ח ש"ה פ"ה).
:

עא) מהו ז"א דגוף.
ספירת נצח הוא ז"א דגוף, כי ה' הבחינות כח"ב זו"ן נקראים בגוף חג"ת נ"ה. עי' לעיל תשובה ל"ח <בינה וזו"ן דגוף> ל"ט <בי"ע שבעוה"ז>, (א' תתפ"ח ד"ה והעלה).

:

ה"ס חתן וכלה בסוד אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית שמים וארץ. שז"א ה"ס המשגיח ומלכות ה"ס השגחה. וצריך להבחין כאן קטנות וגדלות, אשר בגדלות ה"ס מלך ומלכותו שז"ס התכלית, אמנם בסוד ההכנה לזה דהיינו בעת הקטנות, נק' המלך ודאי בשם זעיר אנפין, כי לא מראה פני מלך ומשגיח רק בזעיר שם זעיר שם, והיינו כדי להשפיע למלכות שנקרא בעת ההיא בשם נוקבא, כמו המשתכר לצרור נקוב, ובעת שמתגלה השגחתו נקרא בשם זווג אמנם פסיק.

:

עב) מהו ז"א נועל הבריאה.
היינו בחי"א שהמסך הזה דבחי"א, המוציא ע"ס בקומת ו"ק בלי ראש, הוא הנועל את הבריאה, שכל מה שעובר משם ולמטה הוא בחינת ו"ק בלי ראש, דהיינו כמדת היצירה. (אות ל"ט).

:

עג) מהו ז"א צריך להיות כמו א"א.
א"א מלביש על חג"ת דעתיק, שהוא חג"ת דנקודים, כי ג"ר דעתיק לקחו את הג"ר דנקודים, וז"ת דעתיק את ז"ת דנקודים. ולפיכך אחר שיתבררו כל הכלים הנשברים דז"ת דנקודים, אז יחזור ז"א לקדמותו דהיינו למקום חג"ת דנקודים ששם עומד עתה א"א. הרי שאין תיקון ז"א נגמר עד שיקח בחזרה את מקום א"א, שהוא באמת מקומו. (אות פ"א).

:

מח) מהן ז"ר דהתפשטות בינה בז"א.
עי' לעיל תשובה מ"ז <ז' אורות דהתפשטות בינה בז"א>.

:

     ה"ס עשר ספירות דהסתכלות ב' שבהם הכלים הגמורים וע"כ מכונים גוף, (ע"ע גוף). ונקרא ז"ת להורות שהמה חסרי ראש, כי הראש יש בו כח"ב ונק' תמיד ג"ר דפרצוף, והגוף החסר מראש מכונה ז"ת דהפרדוף.
     ועוד, דהגוף כולל תוך וסוף המתחלקים על הטבור, ומטבור ולמעלה מכונה חג"ת ומטבור ולמטה מכונה נהי"מ, וע"כ נק' ז' תחתונות.

:

פח) מהן ז"ת דבינה דגוף.
ב"ש ת"ת התחתונים נבחנים לז"ת דבינה דגופא. (א' תתפ"ח ד"ה והעלה).

:

פט) מהן ז"ת ובינה דראש.
ג"ר דבינה דראש, מכונים נקבי עינים. וז"ת דבינה דראש, מכונה אזן. (שם).

:

כה) ז"ת, ז"ס תחתונות (ח"ב פ"א או"פ צ'):

ע"ס הנמשכות ממסך ולמטה, מכונות בשם גוף או "ז"ת" (עי' לעיל תשובה י"א). כי בערך, שכל הפרצוף נבחן לפעמים, לעשר ספירות בלבד, יהיו ג' ספירות ראשונות כח"ב, בראש של פרצוף ו"ז"ת" שהן חג"ת נהי"ם בגוף של הפרצוף.

:
ע"ע עצם ובשר
:

המה נבחנים כן מפני שינוי הצורה שביניהם, (ע"ע אורך לעובי) דע"כ לא יוכלו להופיע בעוה"ז זולת בזה אחר זה, (ע"ע זמן). אמנם בבחינתם עצמם נבחנים בזה למטה מזה. כלומר, ע"פ שיעור קומתם וחשיבותם, (ע"ע זה למטה מזה).

:

שינוי זה נמשך מכח השינויים בעביות המסך שבכלי המלכות, דכל העב מחבירו הריהו מעלה בעת הזווג שיעור קומה של או"ח יותר גבוה ויותר חשוב, אשר על בחי"ד יוצאת קומת כתר ועל בחי"ג קומת חכמה בחוסר הכתר, ועל בחי"ב קומת בינה וחסר גם חכמה, ועל בחי"א קומת ז"א וחסר משלושתם, ואם נזדכך לגמרי אין שם שום שיעור קומה אלא כשיעור המלכות עצמה לבד, משום שאין שם עביות אין שם זווג, (ע"ע או"ח) (ע"ע אורך לעובי).

:

כב) זה תוך זה (ח"ב פ"ב או"פ מ'):

פירושו, זה מסובב מזה. כי עיגול חיצון מתבאר, שהוא הסבה והגורם, לעגול הפנימי שבתוכו, המסובב והנמשך מהחיצון, באופן, אשר "זה תוך זה", מראה על היחס של "סבה ומסובב" דהיינו "עילה ועלול" שיש בהם.

:
אין לך פרצוף שלא יהי' נכלל מה"פ א"א או"א זו"ן. (כמ"ש בפמ"ס ענף ט' עש"ה). וכל תחתון מלביש וסובב לעליון, כלומר שממלא המקום חסרון שבעליון מכל צדדיו פו"א יו"ש, (ע"ע מלבוש). וע"כ נבחן שכל עליון מתלבש בתוך תחתונו, גופא דא"א בראש וגוף דאו"א, גופא דאו"א בראש וגוף דישסו"ת, וגופא דישסו"ת בתוך זו"ן, (ע"ע אורך ועובי).
:

      (ע"ע צדיק) זה הוא דבר הבא בגילוי גמור וגדול בלי שום הסתר משהו, דהיינו כמראה באצבעו כי הוא זה. וה"ס צדיק העליון בסוד י"ב בגי', יו"ד ה"ס מלכות שמים, ב' ה"ס ב' אלפים הראשונים במלכות.
      ותבינהו בסור סופך ספר ספור שה"ס או"א שנק' ג"כ שופט, כי השופט הוא הסופר את ספר המשפט.
      ספר ה"ס ת"ת שנק' ג"כ משפט, שהוא ספר הגלוי לכל, איך משפטי ה' אמת שהוא כולל כל האותיות המפוזרות בהמציאות אף אחד מהם לא נעדר. ומטעם גילוי הגמור נק' זה.
      ספור ה"ס יסוד: שה"ס העשיה עצמה, דהיינו פעולות ממשיות על פי כל האותיות וצירופם המפורשים בהספר המשפט. ומתוך שהספור אינו אלא מה שכתוב בהספר, א"כ הוא ג"כ גילוי גמור כמו הספר עצמו, וע"כ מכונה גם הסיפור בשם זח וז"ס זה ישפיל וזה ירום.

:

      עולם הבריאה נקרא זהב ועולם היצירה נקרא כסף ועולם העשיה נקרא נחושת. וכינוים האלו הם ע"פ טעם האורות המתלבשים בתוכם, כי אורות דג"ר מתלבשים בבריאה, ולהיותם החשובים ביותר מכל האורות, ע"כ מכונים בשם זהב מלשון זה- הב. כלומר, שכל שרואה אותם שוב אינו מתפייס בשום אוד אחר תמורתו, והולך ותובע תמיד אותו ואומר זה-הב ולא שום דבר אחר, וע"כ נק' זהב.
      כסף: והאורות המתלבשים ביצירה המה אור ו"ק, שהמה רק אור דחסדים המתוקים לחיך בסו"ה וחיך אוכל יטעם, והכלים נכספים אחריהם מאד. ולפיכך מכונים בשם כסף, מלשון נכסוף נכספתי.
      נחושת : והאורות המתלבשים בעולם עשיה המה אור נחי"מ. דהיינו ג"ר המשך מאור דחסדים שביצירה, ונק' נחושת מלשון נחשתי ויברכני ה' בגללך, כי מקום קביעת המסכים שהאורות מתקשרים בהם נק' בשם עשיה או אור נה"י. ונודע שיש בהם ערך הפוך אשר כל מסך העב יותר הוא מסוגל להמשיך ולקשר אור חשוב יותר, שאין זה כלל ע"פ השכל, כי ע"פ השכל כל היותר זך צריך להמשיך אור יותר חשוב, ומשום שאינו מתקבל על הדעת נבחן זה כמו נחש, שע"פ נסיון אנו רואים כך אע"פ שאינו מובן. וע"ד שאמר לבן ליעקב שע"פ הנסיון ראיתי שברכני ה' בגללך אע"פ שאיני מבין משום מה. ולפיכך מכונים אורות דעשיה נחשת, כלומר שאין בהם הבנה רק הנסיון מלמדנו את טיבם, אשר כל כמה שהמה עבים ביותר כן אורם המתלבש בהם חשוב וגדול ביותר, דהיינו בהיפך מהמקובל.
      זהב כסף נחשת: או מתפרש בא' שהזהב ה"ס כל"א שהחסדים שלו מעולים מחו"ב דאומ"צ וע"כ נק' זהב ושם האודם. והכסף ה"ס אומ"צ שכל הנוגעים שם הכסיפו פניהם בסיתום דבחי' ב'. והנחושת ה"ס מקוה"נ בחי"ד ששם מדוריה דנחש, (ע"ע נחש הנחושת). ואולי גם בי"ע אפשר לפרש כן.

:

     ה"ס רת"ס דמקוה, ולפיכך הזהב אדום שהוא מסטרא דגבור, דהיינו כח תחתון הדומם כמו בראש מקוה.
      כסף: ה"ס תוך דמקוה שה"ס שויתי עזר על גבור, בסוד השגחה פרטית. ואין שם כח תחתון מעורב בו, וע"כ הוא לבן: בלי שום גוון, כי הגוונים והשינוים רק מתחתונים באים.
      גם לובן העליון: מרמז על חכמה, שה"ס תוך שאין בו גוון מהתחתון. גם בזה תבין סוד הלבין לשון של זהורית דיוה"כ, דהיינו שהופיע אד החכמה עילאה ואז אזיל סומקא דזהורית, ואין צריך לעורר שום גבורה כי נמחלו עוונותיהם של כל ישראל, (בסוד עצמו לכם לכופר) ובזה תבין סו"ה וצרת הכסף בידך, כי סוד ריחוק מקום המבואר בכתוב כי ירחק ממך הממם כי לא תוכל שאתו, פירושו הריחוק מחכמה, כי לא תוכל שאת את התוך דמקוה. והוא עד"ה שמנת עבית כשית ותטוש אלקי עושהו, כי מתוך ריבוי הקנינים הבאים לו מחמת הגבורה, הוא מתעבה ומכוסה בכח עצמו ונוטש את השגחה הפרטית, שה"ס תוך דמקוה כנ"ל. וע"כ אומר ונתת בכסף וצרת הכסף בידיך, והוא מלשון הכתוב ויצר אותו בחרט, כי בתוך מקוה לא הי' עדיין שום עשיה רק יצירה בלבד, (ע"ע אבי"ע דהת"א). אמנם עתה כי ברכך ה' אלקיך בפועל ממש, ע"כ כי בעת שתצייר הכסף בידיך העיר והמגדל וכו', תיכף יתקרב המקום אשר יבחר ה' כי תוכל שאתו, ואח"כ תחזור ותפרוט את הכסף להקנינים שהשגת, ואז תמלא ב' הבחי' שבנפשך, דהיינו תאות נפש, שאלת נפש: כי הו"ק סודו תאות נפש והג"ר סודו שאלת נפש. וז"ש בכל אשר תאוה נפשך וכו' ובכל אשר ישאלך נפשך וכו'.
      וסוד נחושת: ה"ס סוף מקוה כל"א, בסו"ה ניחשתי ויברכני ה' בגללך, כי ניחש באומ"צ ולא היה לו ברכה כי עצור עצר וכו', וע"כ הכל"א שלא פסק משם הברכה נקרא נחושת, וז"ס שפירא בזוהר שה"ס חג"ת דהיינו כח"ב שירדו לבחי' חג"ת, והבן. (ע"ע נחש נחש הנחושת).

:

ו ) זו על זו:
זו על זו פירושו, כשהספירות נמצאות כל אחת בפני עצמה ואינה יכולה לקבל או להשפיע לחברתה, משום השינוי צורה הנמצא בין כל אחת ואחת, המבדילן זו מזו. ואז עומדות זו על זו לפי סדר המדרגה. כשפני התחתון באחור דעליון. למשל, ז"א שהפנים שלו הוא בחי"א, נמצא משתוה לאחור דבינה שהוא ג"כ בחי"א. ופנים של הבינה שהוא בחי"ב, נמצא משתוה אל האחור דחכמה שהוא ג"כ בחי"ב. וכו' על דרך הזה. ובמצב זה הן הפכות זו לזו ונפרדות זו מזו (כנ"ל ח"ד פ"ג או"פ סעיף ל') עש"ה.

:
ה"ס אותיות ותגין, דהיינו ב' רשימות הנשארים בכלים אחר הסתלקות הטעמים והנקודות, שרשימו דטעמים נק' תגין וה"ס רוח וז"א, ורשימו דנקודות נק' אותיות וה"ס נפש ונוק', שה"ס האחורים היותר חיצונים שבאפשרות, (עי' ע"ח ש"ו פ"ב).
:

פא) מהם זו"ן דגוף.
עי' לעיל תשובה ל"ח <בינה וזו"ן דגוף>.

:

     ותבין זה ע"פ הכלל דאין העדר נוהג ברוחני, ונמצא בעת שגופא דגלגלתא נזדכך ונסתלקו אורותיו, הנה כל ההסתלקות הזה לא נגע ולא פגע כלל בגופא דגלגלתא, אלא כל אורותיו נשארות בעינם כמו שהיו, ועניני ההסתלקות נופלים רק על התחתון דהיינו פרצוף ע"ב.
      ונמצא אמנם משום זה, אשר הע"ס דגופא דגלגלתא עוד הרויחו הרבה מכל ההסתלקות הזה. והענין, דנודע אשר כל גוף חסר ג"ר בערך הראש שלו, והוא משום דהראש שאינו מוגבל עוד במסך שלו המקשר להאורות בסוד זווג דהכאה, נבחן גם האו"ח היורד מלמעלה למטה שה"ס נה"י, (כמ"ש בפמ"ס ענף י"ג). שגם הוא ראוי לאור העצמות. משא"כ הגוף, דהיינו הע"ס דהסת"ב שכבר המסך ממעל לראשם והמה מוגבלים בו, ולפיכך או"ח היורד ממעלה למטה מהמסך שלהם כבר אינם ראויים לאור העצמות, כי המסך שלהם כמו שחותך על אור העצמות שאינו יכול להופיע מטבור ולמטה, כנודע. (ע"ע רת"ס).
      ונודע כל החסר נה"י דכלים חסר ג"ר באורות , (ע"ע ערך ההפכי), ונמצא הגוף כלפי ראשו חסר ג"ר, משום דאותם הנה"י דעצמות שיש לו להראש כנ"ל המה חסרים בגוף, והיינו משום המסך דהסת"א כבר מגביל אותם ממעל לראשיהם, וז"ס שהראש ה"ס או"מ לגבי גופו.
      ועם וה תבין, שאם למשל יתעלה כל המסך שמעל לראשם, אז ירויחו כל המקיפין שלהם וישובו ע"ס דגוף למעלת ע"ס דראש. ואם יתעלה המסך שבראש רק מדרגה אחת למשל ממלכות של ראש לז"א של ראש, נמצא הריוח הזה מגיע ביחוד לספירת המלכות דגופא, משום שכבר נתעלה המסך מאותה בחי' של ראש המאירה אליה, כי זה הכלל כל בחי' שבגוף מתחייבת לקבל אורה רק מבחי' שכנגדה בראש, מלכות דגוף ממלכות דראש, ז"א דגוף מז"א דראש. אמנם אין ז"א דגוף ראוי כלל לקבל ממלכות דראש, בהיות שאין זה בחינתו ואין לו יחס אליה. ועד"ז מלכות דגוף איננה ראוי' לקבל כלום מז"א דראש שאין לה יחס לו כאמור.
      ועם זה תבין, כי בנסיעה ראשונה של הזדככות המסך, דהיינו שעלה המסך לבחי"ג, הבה כבר נתעלה כנגדו גם המסך של ראש מבחי"ד של ראש לבחי"ג של ראש, וא"כ נתגלה אור המלכות של ראש בשביל מלכות דגוף, שה"ס המקיף השייך לבחי' שלה כנ"ל, ונמצא שהרויחה מקיף התחתון שנק' חיה. ובנסיעה ב' אשר המסך עלה לבחי"ב, ונמצא שגם המסך של ראש נתעלה כנגדו מבחי"ג לבחי"ב ואז נתגלה אור הז"א של ראש, אז קנה גם הז"א בחי' מקיף שלו המיוחס לו לבחינתו. אמנם המלכות אשר היא מקבלת מז"א, ג"כ הרויחה אור מבחי' ז"א של ראש, כי בנסיעה ראשונה רק בחי' עצמה נתגלה והז"א עדיין היה מוגבל בגוף, משום שבחי' שכנגדו בראש עדיין מכוסה במסך, ועתה בנסיעה שניה שגם ז"א של ראש נתגלה, וע"כ מקבלת ממנו כל השייך לה, כי כל הארות של המלכות ע"י ז"א באים, וע"כ הרויחה מקיף העליון.
      ה"פ וב"מ: ותבין סוד ה"פ וב' מקיפין, כי ה"פ ה"ס שלימות התחתון כמה שכלים הפנימיים מסוגלים להכיל בתוכם בגבולם. וסוד ב' מקיפין עליון ותחתון הנה מקיף תחתון יורה כל התוספות הראוי לבא לתחתון לטהרת כלי קבלה שלו, שיהיה ראוי לקבל התוספות אור הגדול מהעליון, שנק' מקיף עליון. ונמצא, שמקיף תחתון הנק' חיה, הוא רק להרחבת גבול התחתון שיהיה ראוי לקבל הגדלות הגדול, ומקיף העליון הוא בחי' הגדלות בעצמו שמקבל מעליון, וע"כ נק' על שם העליון או יחידה, כי כל כתר ה"ס מאציל.
      וע"כ בהגלות המסך ממעל למלכות של ראש קיבלה המלכות מקיף תחתון, דהיינו הרחבת גבולה. אמנם עיקר גדלות האור עדיין לא יכלה לקבל, כי אינה מוכשרת לקבל זה כל עוד שז"א של ראש מכוסה ונעלם במסך, וע"כ בנסיעה ב' שגם ז"א של ראש נתגלה ויצא מהמסך שלו, ע"כ משפיע להמלכות עצמות גדלות האור שנק' מקיף דיחידה.
      אמנם הז"א עצמו, הנה בנסיעה ראשונה שנתגלה המלכות של ראש הרויח מזה רק יחידה פנימיית. פירוש, בהיות מלכות דראש כתר לגוף, וכל עוד שהמסך היה במלכות של ראש, הרי חסר לז"א יחידה שלו, כי כתר עליון נעלם במסך, ועתה שכתר עליון יצא מתחת המסך הרויה יחידה,
      ואע"פ שכלפי מלכות משמשת המלכות של ראש ליחידה גם בהיותה עם המסך, היינו משום דהמסך הזה עצמו ה"ס כתר מלכות, דהיינו העביות שבו והמסך שבו, משא"כ הז"א שענינו אור ולא כלי, ע"כ אין לו בטרם הגלות המסך.
      ובנסיעה השניה שהמסך של הגוף מסתלק לבחי"ב לבינה, שאז עולה גם המסך של ראש לבחי"ב ונתגלה הז"א של ראש, אז קונה הז"א מקיף תחתון דהיינו להרחבת גבולו כנ"ל גבי מלכות, אבל מקיף עליון אין לו, משום שהמשפיע שלו שבראש עדיין מכוסה במסך דהיינו בינה דראש.
      ובנסיעה ג' שהמסך דגוף עולה לבחי"א, ואז המסך של ראש מתעלה לנגדו לחכמה דראש, ואז הבינה מתגלה ויוצאת מתחת המסך, הרי שהז"א הרויח את המשפיע שלו של ראש שיצא מתחת המסך, ומשפיע לו גדלות אורותיו בעצמם הנק' מקיף יחידה.
      וכן הבינה שבטרם ההזדככות נבחנת לנר"ן בחסר חיה יחידה, כלומר אם תקבל המסך במקומה יהיה לה נר"ן, וע"כ גם עתה נחשבת לנר"ן.
      ו בנסיעה א' שעלה המסך לבחי"ג וכנגדו בראש לז"א של ראש, נחשב שהרויחה חיה, כי מלכות של ראש שנתגלתה מתחת המסך משלמת למדרגה רביעית לה, ויש לה עתה קומת חיה.
      ו בנסיעה ב' שהמסך עלה אליה עצמה וכנגדה בראש לבינה דראש, א"כ הריהו דומה ממש להמלכות דגופא, שהי' לה ה"פ משום דהמסך שבבחינתה נחשב לכתר מלכות, (עי' לעיל). כן עתה שהמסך בבינה דגוף, הרי היא בחי' מלכות דמלכות למסך דבינה של ראש, ומסך דבינה של ראש יהיה משום זה הכתר שלה דהיינו יחידה, וע"כ יש לה בנסיעה זו ה"פ נרנח"י שלימים.
      ו בנסיעה ג' הבינה אינה מרוחת כלום, כי אין לה אלא ב' נסיעות מבינה לחכמה ואח"ז מחכמה למאציל, ובעת שהיא במאציל כבר היא בחי' ראש עצמו ואינה מוכשרת שם לקבל מקיפין בשביל הגוף.
      וטעם הדבר, שכל ההבחן דחב"ז דעקודים כלפי ,עצמו הנה בבחי' עלית המסך אם יעלה אליהם למקומם, אע"פ שכאן בגוף גלגלתא לא קרה זה כנ"ל, מ"מ אפשר להעריך כן, כיון שעולים בערך ע"ב.
      וע"כ בנסיעה ג', אם המסך עולה לבחי"א כבר אין שם בפרצוף רק קומת ז,א, ולא יתכן כלל לומר שבינה דגופא דגלגלתא משתבח ממסך דבחי"א, כיון שכבר אפס הבינה לגמרי.
      ועד"ז בנסיעה ב' דחכמה כבר המסך בבחי"ב, שאז נעלם החכמה מהגוף כנ"ל בבינה, וע"כ ודאי שלא ניתוסף לחכמה דגופא אפי' בגלגלתא.
      אמנם הז"א יש לו ג' נסיעות עד בחי"א, כי אז עדיין נמצא בגוף, וע"כ מוכשר להמשיך מקיפין בגוף דגלגלתא.

:
כאשר אין לו בחי' חיה שה"ס טעמים חכמה, עדיין הם דינין ונק' נקודות שהיא הנשמה ס"ג. (דהיינו מג' הקומות זלמ"ז, שיוצאים בעת חזרת אורות למאציל, שנק' אור הנקודות שהם אור דין ואו"ח היורד, משום שהמסך עולה ומזדכך, וה"ס אור נקבה שפניה למעלה למאציל). ולכן כדי שלא יהיה בהם אחיזה אל חיצונים צריכים להיות אחורים היותר חיצונים, שהם בחי' אותיות ותגין (ב' רשימות דטעמים ונקודות) , שהם נפש רוח (דהיינו הזו"נ), צריכים להיות דבוקים יחד, ואינם נגלים רק או"פ שהם נשמה בינה. (שה"ס פניהם מגולים כלפי חוץ, כלומר ראש ונשמה מאור הנקודות כנ"ל) אך בבוא חיה פנימי שהם המוחין, אז אין הקליפות יכולים להתאחז כלל אפי' באחורים, כי אור החיה מאיר עד שם, (בסוד דלא נכוה בפושרין) שהאחורים נגדלים יותר וחוזרים פב"פ ומזדווגים יחד וכו'. (עש"ה כל ההמשך בביאור אבא ונסירה) (ש"ו פ"ר ע"ח).
:

פב) מהם זו"ן דקליפה אב"א.
מטרם החטא דעצה"ד לא היה שום בנין בקליפות והיו רק בו"ק ונקודה שזה נקרא זו"ן אב"א. עי' לעיל תשובה ע' <ו"ק ונקודה דקליפות דאצילות>. (אות רכ"ט).

:

פג) מהם זו"ן דקליפה דאצילות.
אין קליפות אלא מבחינת נפילה לבי"ע, וע"כ אין קליפות כנגד ג"ר, כי גם בשביה"כ, לא יצאו לבי"ע אלא הז"ת דנקודים, אבל מאחורים דכתר ואו"א ויישסו"ת דנקודים, לא נפל כלום לקליפות, אלא שנשארו באצילות במקום זו"ן, ורק ביטול בעלמא היה בהם מחמת נפילתם מראש לגוף. כי כל הנשאר באצילות אין שם בחינת קליפה ח"ו, בסו"ה לא יגורך רע.
אמנם כאן בחטא דאה"ר, כבר עלו העולמות לאצילות, וזו"ן הלבישו את הג"ר, כי ז"א היה במקום א"א, והנוקבא במקום או"א, עלאין, ומחמת החטא נפלו האחורים שלהם לקליפות. והנה בזו"ן אלו שעלו במקום ג"ר. יש ב' בחינות: א' כי להיותם זו"ן, אשר הכלים דאחורים שלהם באו מבי"ע ממקום הקליפות, ע"כ אחר שחזרו ונפגמו חוזרים ונופלים אל המקום שמשם באו, דהיינו אל הקליפות דבי"ע. ובחינת ב' יש בהם, כי אחר שעלו והלבישו לג"ר, הרי האחורים צריכים ליפול לאצילות בבחינת ביטול לבד ולא ליפול לקליפות, וע"כ יש בהם ב' בחינות נפילות: א' היא שורשי הקליפות שהם אחורים דבחינת ג"ר שנתבטלו מהם כנ"ל, והם שנשארו באצילות, אבל אינם ח"ו בחינת קליפות רק שורשים לבד. ובחינת ב' הם בחינת הכלים דאחורים דזו"ן, שכבר נבררו ועלו מהקליפות דבי"ע, ונעשו לבחינת אצילות, שעתה מחמת פגם החטא חזרו ונפלו לקליפות. אבל אלו מקומם תחת האצילות ולא למעלה מפרסא ח"ו. (אות רל"ג).

:

     ה"ס פנימי וחיצוני שהושרש בנקודים מכח עליית המלכות לנקבי עיניים, שנחלקה כל מדרגה לחצאין לגו"ע ואח"פ ואח"פ יצאו מבחי' ראש משום שהסת"א המכונה ראש נעשה במלכות שבמקום עינים למעלה מאח"פ, וע"כ הסת"ב נתפשט למקום אח"פ ונעשו משום זה לגוף ולבחי' חג"ת.
     והנה הגוף והסת"ב חזה אינם יוצאים במקום אח"פ אלא למטה מפה, משום שליטת שורש הא' הקדום לעליית מ"ן לנקבי עיניים. ונבחן שאח"פ דראש יצאו ונשפלו למטה מפה, ופרצוף זה נק' חיצוני ונקבה. אמנם בפנימיות נבחן אשר הסת"ב יוצא באמת במקום אח"פ ממש, כי נמשך אחר המלכות שבנקבי עינים, ופרצוף זה נק' פנימי וזכר. (ע" פנימי וחיצון ).

:

זו"נ של כל עולם ועולם חסרי ג"ר המה, בערך א"א ואו"א דאותו עולם, וצריכים ג' זמנים עי"מ להשלימם. אמנם בערך העולם העליון מהם, יהיו כל ה"פ דעולם התחתון בבחי' זו"נ, וצריכים עי"מ בג' זמנים להשלימם. (ש"ג פ"ג ע"ח).

:

הושרש בנקודים בעת עליית המלכות לנקבי עינים שנעשה משום זה בחי' כלי וקו שמאל בכל הע"ס, והספי' עצמם דהיינו האור שבהם נבחנות לקו ימין. ותדע שקו ימין נק' זכר שבגופו וקו שמאל נק' נוקבא שבגופו, אשר בסוד הזווג ועליית או"ח מתיחדים זב"ז בסוד קו האמצעי המכריע ביניהם, שה"ס או"ח העולה מהכאת אור העליון במסכים שבכל ספירה וספירה.

:

     אין המדרגה בת תיקון אלא א"כ נכללת מג' המדרגות כח"ב, או א"ק אצילות ובריאה, (ע"ע שלישים). ובשעה שלא נגלו בה אלא ב' בחי' דהיינו כתר חכמה או א"ק ואצילות, ועדיין חסר בה בחי' הג' שהוא הבינה או הבריאה, נבחנת לחסירה ולפגומה.
     וז"ס שנים שבים באו אל נח את התיבה, כי ע"כ נעשה המבול והבן עש"ה, וזסו"ה והבה באר בשדה וג' עדרי צאן רובצים עליה. וז"ס בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים, דהיינו שלישים העליונים, שה"ס שליש עליון דמדרגה הג' שהיא בינה או בריאה והבן. (וע"ע שלישים) וז"ס שנים בטמאים שבעה בטהורים.

:

      כל מספר זוגי סודו דין והבלתי זוגי ה"ס רחמים, ותבינהו בסוד הסתדרות תחת שם בן ד', (ע"ע מספר) דהיינו כח"ב זו"ן, שהא' ה"ס כתר והב' חכמה וכו' עש"ה. ונמצא א"ב זוג הראשון שז"ס שביום ב' לא נאמר בו כי סוב. ג"ד ה"ס זוג הב', וז"ס שדלת מלשון דל אשר הגימל ה"ס העשיר ימשפיע לו. אמנם ה' אין לה בן זוג במספר יחיד. ואח"כ ו"ז בן זוג א'. ח"ט בן זוג ב'. י' אין לה בן זוג כמו ה'. והטעם שה' י' אין להם בן זוג, הוא כי היחידות של המספר ה"ס מלכות בטרם שקבלה עליה זכר, שסוד העשירית של המספר ה"ס הזכר. ולפיכך אין שם רק ב' זוגות כו"ח בינה ז"א הן בהספ"א שהם א"ב ג"ד, וב' זוגות כו"ח בינה ז"א בהספ"ב שהם ו"ז ח"ט, משא"כ מלכות דמלכות דהספ"א שה"ס ה', ומלכות דמלכות דהספ"ב שה"ס י', אין להם בת זוג בבחי' מספר היחידות עצמה, רק אחר שמופיע מספר העשירית שה"ס הזכר שלה, וז"ס שאמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, דהיינו אחר שהופיע הסת"א והסת"ב דמספר יחידות והופיע סוד י' כנ"ל, נגלה הדבר אשר של שבת שה"ס יום ז' אשר הו' היה בן זוגו, נתגלגל עתה באות הי' ואין לו בן זוג, ואמר לה הקב"ה ישראל יהיה בן זוגך, שה"ס ז"א במילואו, שנק' אז כנסת ישראל, כי אז יהיה אור הלבנה כאור החמה וכו', ומכאן נמשך הסוד אשר בהלעומת בקליפות, סירס הזכר והרג להנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, להיותם נמשכים מסוד אות ה' שביחידות שאין לה בן זוג כנ"ל, רק כנסת ישראל העתיד להופיע ברוב שכר ורב טוב, דע"כ נעשה מקום לעולמות, וע"כ סירס להזכר דלא יוכל לטשטש העולמות והרג להנקבה ומלחה לע"ל, שזוהי סעודתן של כנסת ישראל והבן.
      כ"ך ה"ס זוג א' דהתפ"א שבעשירית.
      ל"מ ה"ס זוג ב' דהתפ"א דעשירית.
      ם סתומה הוא בן זוג למ' פתוחה, ול"מ ה"ס בינה וז"א דגדלות, ומ"ם ה"ס ז"א ותבונה, נ"ן ה"ס אות ה' ואות י' שלא היה להם בן זוג במספר יחיד, אמנם עתה אחר שקיבלה עליה דכר יש לה בת זוג גם למלכות, כי נון כפופה ה"ס מלכות ונון פשוטה ה"ס בן זוג דמלכות, שקנתה בסוד הזכר, (דהיינו בסוד אנקת"ם).
      נ"ן : ס"ע ה"ס זוג א' כו"ח דהתפ"ב.
      פ"ף: ה"ס בינה ז"א דהתפ"ב.
      צ"ץ: ה"ס מלכות דהתפ"ב שקנתה בן זוג בכח הזכר כנ"ל, בסוד הנון הפשוטה.
      ק"ר: ה"ס זוג א' כו"ח דהתפ"א בסוד הבינה.
      ש"ת: ה"ס זוג ב' דהתפ"א, ע"ד הנ"ל בסוד הבינה דהיינו במאות.
      ך ה"ס חמש מאות בן זוג לכ' כפופה בסוד עשירית, משא"כ בסוד המאות שה"ס בינה אין לה בת זוג.
      ם סתומה עם ן פשוטה ה"ס בן זוג א' דהתפ"ב בסוד הבינה, דהיינו במאות.
      ף"ץ ה"ס בן זוג ב' דהתפ"ב בסוד הבינה דהינו במאות.

:

פד) מהי זוהמא דהתוכא דרהבא.
נודע, שכללות הבחינות שנפלו בשביה"כ, הם ש"ך ניצוצין: שמונה מלכים, שבכל אחד ד' בחינות, וע"ס בכל בחינה שבהם, הם בגימטריא ש"ך. ומתחלקים: לט"ר דכל בחינה שיש להם בירור והם בגימטריא רפ"ח ניצוצין. ולמלכיות דכל בחינה, שאין להם בירור בשתא אלפי שני, שהם ל"ב מלכיות שבל"ב בחינות. ואחר שנבררו כל העולמות ונתקנו מהשבירה, דהיינו מטרם חטאו של אדה"ר, נשארו עוד אלו הל"ב מלכיות הנ"ל בלי שום בירור, והם הנקרא ''היתוכא דזוהמא דדהבא", דהיינו הפסולת הנשאר אחר כל הזיכוך שאין בו עוד שום תועלת. (אות יוד).

:

     מעת ששלט האדם באדם לרע מעטיו של הנחש אז נאמר בדחז"ל שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, כי נפרד האדם מהקדושה ואינו יכול להנות מחכמה העליונה, ואפי' אם מתגבר בהשכלת החכמה אינו יכול לקבל יותר רק קליפה ושטחיות העליון.
     שמתחילה נהנה גם מהקליפות והשטחיות למקצת, אכן הפעולה היא להיפך מהנרצה, כי לא לבד שאינו מספיק לו לקבל התקרבות להשי"ת, עוד גורם לו ענין זוהמה ומיאוס עד שמתפרש ונפרד עוד יותר מקודם, ע"ד שנה ופירש, ונפשו מעתה קצה בהחכמה מלהתקרב אליה פעם שנית, כי קליפות האלו שקלף משטח כל דבר חכמה שהשכיל, המה ממשלת הס"א והנחש, אשר ע"כ ביאתם בהאדם מדחה אותו לגמרי ר"ל מלנסות עוד להתקרב, כי הזוהמא דוחתו, וע"כ קליפות החכמה מכונים נחש להיותו ראש המחטיאים, וביאת הקלי' אלו לשכלו של האדם הם ביאת נחש על חוה שהיתה החוטאת הראשונה בענין ההוא.

:

      הנה המקור דכלהו זווגים הוא, כי טבע אור העליון לירד להאיר לתחתונים בלי הפסק כלל, אלא שאינו נאחז להשראה רק במקום שיש שם מסך בעביות וקשיות, (ע"ע מסך). כי אז נעשה ביניהם בחי' זווג דהכאה, שמכח זה מעלה המסך ע"ס דאו"ח המלבישים לע"ס דאור העליון, שמשם והלאה קשור אור העליון במסך הזה תמיד. ותדע שזהו המקור לכל מיני זווגים.
      ויש הרבה מיני זווגים, הנבחנים ע"י תוספות מלאכות בהמסכים, דהיינו ע"י מ"ן וע"י הורדת המסך והעלתו בסוד מתקלא וע"י ב' פרצופין בכותל א' וע"י ב' פרצופין בב' כותלים, וכן זווג דאב"א ואב"פ ופב"א ופב"פ. (ע"ע כריתת ברית).

:

      יתבאר ע"פ ציור אשר אור העליון יורד אליו בכח ומכה על המסך שבכלי מלכות אשר לתחתון, שמתוך הכאה זו נולד ויוצא אור גדול ממטה למעלה הנק' או"ח, וזהו המכונה בכל מקום זווג דהכאה.
      פירוש, כי ב' הבחנות נמצא במסך שבכלי מלכות, הא' הוא העביות שבו דהיינו שיעור הרצון לקבל והחשק שלו אל האור ההוא, שזהו נבחן לעביות משום שינוי הצורה. (ע"ע צמצום). הבחי' הב' היא הקשיות שבו, דהיינו כח הצמצום הרוכב עליו לעכבו מקבלת האור ההוא.
      וע"כ מצד אחד נבחן שאור העליון יורד אליו בכח שזהו מצד העביות שבו, (ע"ע ירידה בכח). ומצד השני נבחן אשר כח העיכוב שבמסך יוצא לנגדו ומעכב להאור העליון מלבוא בתוכו שזהו מצד הבחן הקשיות שבו, והפגישה של שניהם זו בזו מכונה בשם זווג, ומכונה שמכים זה בזה, דהיינו מפאת הפכיותם, כי אחד מושך והשני דוחה, וע"כ מכונה זווג דהכאה שטבעו להחזיר אור העליון לאחוריו בהתחדשות גדולה המכונה בשם או"ח. (ע"ע כריתת ברית).

:

זווג הנקודות הוא חכמה דאבא עם חכמה דאמא, זווג דאותיות הוא בינה דאבא עם בינה דאמא (ש"ה פ"ג ע"ח).
ב' זווגים הם, א' להחיות העולמות וא' לנשמות.
זווג דלהחיות:
יועיל לחדש הנשמות ישנות שנאצלו בבריאת עולם.
זווג דאותיות:
ה"ס להחיות העולמות, וה"ס זווג בינה דאבא עם בינה דאמא.
זווג דנקודות:
ה"ס להוליד נשמות וה"ס זווג חכמה דאבא עם חכמה דאמא. (ע"ח ש"ה פ"ה)
חומר וצורה: אבא מזריע ונותן בה טפה שכלולה מחומר וצורה, וצריך שהחומר וצורה יהיה כ"א כלול מיוד.

:

     (עי' לקמן זווג זו"נ).
     וז"ס ב' זווגין: כי בסוד שרה יש מים עליונים ומים תחתונים, כי משה משה ה"ס מים עליונים העולים ומסתלקים לשורשו שה"ס דוכרין די"ב פרצופין, וה"ס או"ח העולה ממטה למעלה בסוד ראש.
     ויש עוד בחי' או"ח היורד: שה"ס עשתי עשרה הנופלים ויורדים ממעלה למטה בסבתה של שרה הנ"ל, והיינו י"א פרצופין תחתונים דאצילות והיינו מים תחתונים. וב' בחי' או"ח אלו מתתקנים בב' זווגים:
     הא' זווג דנשיקין שה"ס החזרת פקדון ראו"ח העולה, שז"ס ראש מקוה ששם נתקנו מים עליונים לבד.
     זווג דיסודות: ה"ס זווג הב', החזרת הפקדון דאו"ח היורד, שז"ס תוך מאה בסו"ה אשר לו הים והוא עשהו, ואז כל הנשמה תהלל יה, כי הוא זווג שלם ויחוד שלם.

:

      כבר ידעת סוד נה"י וסוף דכל פרצוף, שה"ס או"ח היורד מעילא לתתא, (ע"ע או"ח היורד). אשר ע"כ אין ענין של הסתכלות נוהג במלכות דשם ודרכו להגלות עש"ה. ועם זה תבין סוד העטרה של הזכר, להיותה סיפא דפרצוף היא ג"כ מסוד האמור, דהיינו מבחי' או"ח היורד מעילא לתתא, אשר משורשו המקורי אין ענין הכאה נוהג שם, וע"כ נופל הוא ובלי עצם, משום שאין שם כלום מאו"י דהיינו אור ההסתכלות, (עש"ה באו"ח היורד). וזסו"ה לא טוב היות האדם לבדו, להיותו בלי או"י שהוא כל החיות והטוב אשר בהפרצוף, ולפיכך נעשה בו תיקון גדול בסוד הנסירה והבנין, כמ"ש ויקח אחת מצלעותיו דהיינו שנתנסר ממנו צלע דבחי"ב השולטת בסוף שלו, (ע"ע רת"ס) ויסגור באוסר בשר תחתנה, כלומר בכוח עירוב דבחי"ד חזר ונפרק ענין האו"ח היורד מעילא לתתא גם מבחי"ב שבזכר, ונמצא בסוד פי שתים בשר- וסגור.
      נסירה: תרדמה: ואח"כ ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם, דהיינו הבחי"ב, לאשה, דהיינו שתהיה מתוקנת במסך דבחי"ב המעלה או"ח מתתא לעילא, בטרם שבא עליה זכר, ותהיה במד בתולה ואיש לא ידעה, (ע"ע בתולה). ואח"כ ויביאה אל האדם ויאמר האדם זאת הפעם וכו': (ע"ע יסוד זכר) כלומר כשהקיץ מתרדמתו, נמצא שחזר וירד בו האו"ח מעילא לתתא לנה"י שלו, ואז נזדווג עם אשתו דהיינו בסיומא דתוך שלה, ששם סוד הטבור המעלה או"ח מתתא לעילא בסוד בשר פתוח להעלות או"ח, ואז אמר אנקת"ם מכח אאב"ח האל של יסוד פתוח דידה.
      באופן, שמתחילה היה אדה"ר בסוד דו פרצופין, שנמשך מכח יום הששי שה"ס י"ב או כ"ב, שהכף שלו היה כולל ב' אותיות מבחי"ב ומבחי"ד, שמחיבורם יצאו המטבור ולמטה שלו נקיים לגמרי בלי הכר נקבה, כי שיתוף ב' הבחינות הם התיקון שכל הבית נסמך עליהם בסוד ב' צלעות הבית. אכן כיון שלא היה בסופן (העטרה שלו כנ"ל) היכר נקבה, ממילא שפסק האו"ח ועמו נפסקו כל אורותיו, כנודע.
      שז"ס תרדמה שינה: מלשון תרד מה. וכן וישן הוא מלשון ישן נושן, שהוא חסר טעם וריח, בסו"ה וישן מפני חדש תוציאו.
      ואז עשה הקב"ה תיקון הנק' נסירה: פירוש, כמו שנתבאר במ"א אשר כל מיני פירוד וחיתוך נעשו בסוד השמינית (ע"ע שמינית) שה"ס בחי"ד, ולפיכך גם כאן הוריד את בחי"ד הטמונה בראשו והמשיכה אל סופו עד העטרה. ומקודם לזה או יחד עם זה נמצא נפרד ממנו בחי"ב שהיתה שם בעטרה שלו מכבר, וז"ס ויקח אחת מצלעותיו דהיינו בחי"ב, אשר במקומה נמשכת ובאה הבחי"ד, שז"ס(*)ויסגור בשר תחתינה. כלומר, אותה התרדמה והשינה שסגרה כל אורותיו, הוכן בסוד בשר הברית קודש הנאחז ונתלקט מן עשתי עשר הנופלים, מע' הקרב אל י"ב והאורות נפלו. (ובאמת היה כאן סוד פשתים דהיינו סתימה מבחי"ב ונפילה מבחי"ד) מי"ב חדשי הלבנה, ומתדבקים בסופו של הזכר בסוד בשר נופל,
      (*)הגה נסירה ובמ"א נת' שענין ויקח א' מצלצותיו, פי' שנקבוה לבחי"ב ועשה אותה כבחי"ד ואח"כ ויסגור בשר, כי סגר המלאכה דבא וסר, דלא לאסתכל באו"מ, וע"כ יפה כחו אח"כ לבנות שוב את הצלע לבחי' ג"ר בסוד אנקת"ם, שז"ס ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח, כמ"ש ז"ל שקלעה (באנקת"ם) וקישטה כמו כלה דשביעי .
      ואז ויבן ה' א' את הצלע שלקח מאדם לאשה. פי' אותה הבחי"ב שגרמה לו מתחילה תרדמה ושינה וחסרת טעם כמו ישן נושן, בנאה הקב"ה לאשה בפ"ע בפרצוף מיוחד כדי שלא יהי' לו תענוג תמידי דלא פסיק, אלא בסוד הזווג דפסיק ולפרקים, ואז היתה לו לאשה כי מאיש לקחה זאת, כי איש ידעה (ע"ע בתולה ואיש לא ידעה).
      וע"כ יעזוב איש את אביו ואמו : שה"ס זווגא דלא פסיק, שאין אדם יכול לעמוד שם כי מביאה לו תרדמה ושינה, ודבק באשתו דהיינו לפרקים והיו לבשר אחד. כלומר, אע"פ שבאמת יש כאן ב' בשרים: סר מטעם נושן כנ"ל סר מטעם י"א,שנפלו מהנקבה ואתדבק בו בסוד בשר של הזכר, אכן בכח הבנין של מעלה, (היכל או"א) דבק באשתו והיו לבשר אחד של בחי"ב.
      באופן אשר עשתי עשרה שבזכר שבו לתחיה בבארה של הנקבה, שבנאה הקב"ה מבחי"ב ובסוד למפרע, כלומר מסופה של בנין הנקבה ששם מקום היסוד אל ראשה ממש, דהיינו א"נ בראש מכח בחינה ב', קמתי בחוזק בבאר של מרים (שלקחה התוף בידה). ואאב"ח בבור ריק שאין בו מים, הרי עתה מוכנים מ"נ ומ"ד.
      באר: נתבאר מכל הנ"ל שבאר זו חסרוה סרים של מעלה מבחי"ב, ולא כמו שהיה בחוה ראשונה שחפרוה סרים של מטה מבחי"ד, שמכוחם נבנה ונתלקט היסוד דזכר, כי ע"כ נק' לילית, אלא כבנין של מעלה חוה ב', שמדת חללה אמנם שוה ממש כמו עשתי עשר שנתדבקו בזכר, כי ע"כ ידע אותה כנ"ל, (ע"ע כריתת ברית)

:

לח) זווג א':
זווג א' שנעשה על המ"ן, פירושו, הביאה קדמאה, שעושה בהעליון כלי ורוחא קדמאה, אשר המ"ן, שהם גו"ע של התחתון הנמצאים עם העליון שלהם באותו הביאה והזווג, אינם יכולים לקבל משם אפילו הציור דעובר, משום שהזווג הזה נעשה בעלי עליון שלהם, והם צריכים לצאת דרך המדרגה, שהוא ע"י הזווג שבהעליון שלהם, וע"כ אינם מקבלים בחינת העיבור עד ביאה וזווג הב' הנעשה במדרגת העליון, ואז מקבלים הציור דעובר. עי' תשובה י"א (ביאה קדמאה) (תשל"ה אות ו' ואות ז')

:

מט) מהו זווג אב"א.
הזווג שבזמן התרדמה והנסירה, שאז עולים זו"ן לאו"א וז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללת באמא, ומזדווגים זה עם זה, נבחן לזווג אב"א. ואע"פ שבהיותם בהיכל או"א, הם פב"פ כמו או"א בהיותם נכללים בהם, אמנם הנוקבא צריכה לקבל אותם המוחין פעם ב' ע"י ז"א עצמו, אחר ביאתו למקומו. וכשבאים למקומם הם אב"א, כי המוחין ההם הם מוחין דאחור כנודע. (אות ק"ג).

:

     אם הזו"נ מזדווגים והפנימיות אינו שלהם אלא מאו"א, נק' זווג הזה אב"א, (ע"ח ש"מ סוף דרוש ד'). כלומר שעלו להיכל או"א ומלבישים אותם, ונמצאים או"א בפנימית זו"נ עש"ה.
     זכרים: ל"ב נתיבות החכמה חם זכרים מחכמה ונתונים באמא תוך ה"ג מנצפ"ך, שהם נש"ב שלה.
     פירוש שבחי' נפש המתחבר עם חומר דאבא לעשותו בית קבול אליה ה"ס ל"ב נתיבות החכמה, ל"ב אלקים, כ"ב אתוון וי"ס דנפש, אמנם מנצפ"ך דאמא יורה על בחי' שורש הנפש שז"ס נש"ב (וצ"ע)

:

עד) מהו זווג או"א בהתלבשות זו"ן.
עי' לעיל תשובה ל' <ב' זווגים דאו"א>.

:

עה) מהו זווג או"א במקומם.
עי' לעיל תשובה ס"ד <הרכנת ראש>.

:

ל"ט) זווג ב':
עי' תשובה ל"ח (זווג א').

:

נ) מהו זווג גמור.
בחינת רי"ו, שהם המוחין של השלמת נה"י דנוקבא, שז"א נותן לה בזווג אב"א, דהיינו בעת שהיא עדיין באחוריו. הנה זווג הזה נבחן לזווג שאינו גמור, משום שאז היא שוה לבחינת המלכות שבגופו דז"א, ואינם בבחינת זכר ונקבה. כנ"ל בתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'> בסופה, ותשובה ח' <ב' נסירות>, רק אחר שחוזרת לנקודה ובאה בעיבור יניקה מוחין דפב"פ שהיא מקבלת אז מוחין דנוקבא ממלכות דאמא, נמצא הזווג דזו"ן בבחינת זווג גמור. (אות ק"ה. ובאו"פ ד"ה הרי"ו).

:

כג) זווג דהכאה (ח"ב הסת"פ י"ח):

פעולת המסך, המעכב והמעלים את האור מבחי"ד, ומדחה את אור השייך לה, אל אחוריו לשורשו, הנה פעולה זו מכונה ''זווג דהכאה", שהוראת השם הזה מורה, שפעולה זו נושאת בתוכה, ב' ענינים הפכיים : כי מצד אחד "מכה" באור, שפירושו שדוחה ומעלים אותו מלהאיר. ומהצד השני "מזדווג" עם האור, שפירושו, שגורם לו רביה והרחבה יתירה, שהרי שיעור אור זה הנעלם ונדחה מבחי"ד, נהפך לאור מגולה גדול המלביש לאור ישר, שנקרא או"ח, שבלעדו, אי אפשר כלל לאור א"ס ב"ה, שיתלבש בפרצוף.

:

עו) מהו זווג דחיצוניות למלאכים.
אין בכלים פנימים דפרצופי אצילות, רק ג' כלים כח"ב, שבהם מתלבשים נר"ן, והאורות דיחידה חיה מתלבשים תוך אור הנשמה. והם נקראים גם כן מוחא עצמות גידין, אבל הכלים דזו"ן נפרדו מהגוף, ונעשו לכלים חיצונים מקיפים, והם בחינת הכלים דעור ובשר, שאינם כלים גמורים אלא רק בחינת מקיפים על הכלים פנימים דגוף, אמנם יש בהם הארת רוח נפש שהם מקבלים מהכלים פנימים. וע"כ יש ב' בחינות נפש רוח בגוף: א' נ"ר האמיתים המלובשים בעצמות וגידין, ב' הם נ"ר דחיצוניות המלובשים בהכלים החיצונים דעור ובשר.
והנה מזווג הכלים פנימים של הפרצוף, נולדים נשמות בני אדם. ומזווג הכלים החיצונים של הפרצוף, שהם הכלים דעור ובשר, נולדים נשמות המלאכים. וע"כ נבחנים הנשמות לפנימיות העולמות, כי יוצאים מן הכלים הפנימיים של הפרצוף. והמלאכים נבחנים לחיצוניות העולמות, משום שיוצאים מהכלים החיצונים של הפרצוף. (אות. קס"ח).

:

נג) זווג דחצות לילה:
בלילה אחר ברכת המפיל נסתלקה כל המוחין דז"א, ואפילו המקיפים דאמא, ולא נשאר בו אלא קיסטא דחיי, דהיינו דוגמת המוחין דב' שנים של היניקה, שהם: נפש דנפש ונפש דרוח, וע"י ק"ש שעל המטה, נמשך הזווג דחצות לילה בבחינת עיבור הב' דקטנות, הנקרא ביאה קדמאה לעשותה כלי, שע"י הזווג הזה מוחזרים אח"פ לפרצוף, ונשלם בעשרה כלים וכן ג"ר דרוח וו"ק דגדלות דאמא. (אות קמ"ג).

:

     (ע"ע זווג) ודע, שבכ"מ שנזכר זווגא דלא פסיק, הנה שורשם נמשך מזווג התוך המקורי המבואר לעיל, אשר יסוד צדיק נעלם ביסוד הנוקבא לנצחיות. אמנם נתבאר שעיקר הזווג הוא זווג זו"נ דפסיק, והנוק' בסוד חסרון לא יוכל להמנות: אלא בכל פעם אחר הזווג מתפרשים זמ"ז, והנקבה חזרה להיות בתולה ואיש לא ידעה, (ע"ע בתולה ואיש לא ידעה לעיל).
      וטעם זווג הזה הנפסק ה"ס מעוות לא יוכל לתעון: כלומר שנמשך מכח הזכר שיש לו בחי"ד בפה דראשו, שה"ס מעוות לא יוכל ליתקון עד גמר התיקון, וע"כ בשעה שבחי"ד זו מתעוררת בראש הזכר הרי זה מפריד אלוף,שה"ס זכר שבזכר (ע"ע ד' רוחין דאהב"ה). אכן לפי"ז יש לשאול, איך יצוייר זווג זו"נ כל עיקר, כיון שהזכר יש בו הבחי"ד בראשו. אלא כאן צריך שתדע יפה יפה אופן בנינם דזו"נ.
      הפרש ממלכות הב' למלכות הג': ומתחילה צריכים לידע את ההפרש מבין מלכות הב' אשר נוהג בה זווג דהכאה והעלאת או"ח ובין מלכות הג' שאין ענין הסתלקות או"ח נוהג בה, (ע"ע רת"ס), ושם ביארנו שזהו נמשך מכח האו"ח המקורי שלכל אחד, כי האו"ח המקורי של התוך נמשכת ממלכות דראש שיש שם בחי"ד. ולפיכך אע"פ שבחי"ד זאת אינה מתפשטת לתוך הפרצוף, כי רק האו"ח הצבור על ידיה הוא המתפשט להתוך, אכן המסך דמלכות התוך המעלה האו"ח בסוד אור ההסתכלות הוא מסוד בחי"ב בלבד, מסוד מי דקיימא לשאלה, עש"ה. עם כל זה מאחר שאו"ח היורד נכלל מכח בחי"ד, ע"כ אור ההסתכלות יוכל להכות על המסך דבחי"ב ג"כ מכח העירוב כח של בחי"ד.
      הכר נקבה: משא"כ המלכות הג' שאו"ח המקורי שלה יורד ממסך דבחי"ב הדק, ע"כ אחר שנלבש היטב בהכלים דמטבור עד סיום רגלין, שוב אין שם שום דינין שיהיו ראויים להעלות את האו"ח, כי אין אור ההסתכלות פועל שם מאומה כמבואר שם. וז"ס שאין שם הכר נקבה.
      נשים דעתם קלה: ונודע אשר הנוקבא מתחלת מהתוך המקורי, כי למעלה מהתוך עדיין אין שם הכר נוקבא כל עיקר כנ"ל. ולפיכך גם ראש הנוקבא מתחלת משם, ואע"פ שאמרנו שבשעה שנאצל הראש הא' יצאו כל הראשים, אכן המדרגות נכללים זה בזה, כי תמיד כל הכחות שבעליונים מוכרחים להמצא בתחתון, וא"כ גם התוך כלול בהכרח מהראש. (ויש לדייק אשר זה היסוד דזכר שבליט שנכנס לתוך חלל הנקב ומילאוה ונעלם בה לנצחיית הנה מ"מ הוא נמצא שם. ותדע שז"ס הראש הכלול בהתוך שהיא השורש לכלהו ראשים דנוקבא).
      וההפרש שבין ראש האמיתי הש"ך להזכר ובין ראש דתוך השייך להנוקבא, הוא בסוד בחי"ד הנמצאת בטהרה בסוד פה דראש המקורי, משא"כ הראש דהתוך שה"ס יסוד הנעלם בהנוקבא כנ"ל, הנה אמרנו שה"ס או"ח היורד מלמעלה למטה אשר עצם בחי"ד לא ירדה עמו. וא"כ נמצא שאפי' הראש של הנוקבא אין בה ממסך דבחי"ד ולא כלום וע"כ דעתם קלה, כי בהכרח שיש בה עירוב דבחי"ד בראשה, כי אפי' האו"ח לפי עצמו נכלל מבחי"ד כי מכחה עלה ושימש בראש המקורי שמשם חזר ונתלבש בתוך הגוף, וא"כ יש בה מדעת דבחי"ד אמנם קלה היא, כי סוף עצם דהמסך לא ירד זולת האור בלבד.
      והתוך של הנוק' נמשך מסיום הע"ס דהתוך המקורי, אשר שם משמשת מסך דבחי"ד מי דקיימא לשאלה כאמור. וא"כ היא נמצאת שם נקיה לגמרי מסוד הדינין וראויה לקבל עליה דכר, דהיינו אור ההסתכלות שבא מהזכר ומכח ראשו שיש שם בחי"ד, (ע"ע יסוד זכר).

:

ע"ע פיוסא בעת זווג, וע"ע חלונות ומסכים.

:

עז) מהו זווג דפנימיות לנשמות.
עי' לעיל תשובה ע"ו <זווג דחיצוניות למלאכים>.

:

נו) זווג דק"ש דיוצר:
אחר שז"א כבר נשלם בכל הד' מדרגות דעיבור ב', ע"י ק"ש של הקרבנות, כנ"ל בתשובה נ"ה. שאז כבר הוא בבחינת ט' שנים ויום א'. הנה הוא ראוי לעלות למ"ן לעיבור ב' דגדלות, שנקרא עיבור ג', שהוא לבחינת מוחין דהולדה. ועיבור הג' הזה נעשה בק"ש דיוצר.
ובמלת ישראל, ממשיכים שוב את המקיפים דאבא דקטנות, כדי לעורר העלית מ"ן למוחין דהולדה. ובמלת אחד, עולה ז"א למ"ן לאו"א בבחינת עיבור ג', ונעשה הזווג דהולדה באו"א, בכל השלמות פנימים ומקיפין דאבא ודאמא. אמנם ז"א לא יוכל לקבל המוחין ההם בבת אחת, אלא עתה במלת אחד, הוא מקבל רק המוחין דו"ק דגדלות אמא מבחינת מוחין דהולדה. וג"ר דמוחין ההולדה, הוא מקבל אח"כ בברכת אבות דעמידה. וז"א עצמו עושה הזווג דפב"פ בשים שלום. (א' קפ"ח אות קפ"ה. ובמרשב"י באד"ר בפירושו על הזוהר דקל"ה ע"ב עש"ה וז"ל: בכל לילה מזדווגים או"א בחצות לילה לעשותה כלי וכו' ואח"כ ביום, חוזרים או"א להזדווג בסוד זווג גמור של ביאה שנית לצורך מוחין דהולדה בק"ש, ומזווג ההוא נמשך אל זו"ן להזדווג גם הם בתפלת שמונה עשרה בשים שלום בסוד זווג גמור שני לצורך הולדה גם הם עכ"ל).

:

נז) זווג דק"ש דערבית:
אחר היום מסתלקים כל הה"ח דאבא, כי אין זמנם של החסדים אלא ביום ולא בלילה, שהם בחינת הפנימים ומקיפים דקטנות דאבא, ולא נשאר מהמוחין דיום, אלא בחינת הגדלות דה"ג דאמא, שנקרא מקיפים דאמא דקטנות, ולפיכך אחר שנסתלקו החסדים כולם, צריכים לחזור ולעורר העלית מ"ן לעיבור ב' דקטנות מחדש לתפלת ערבית.
ולכן, במלת ישראל דק"ש של ערבית, ממשיכים הפנימים דאבא, שהם ו"ק דה"ח, ובמלת אחד, נכנסים בו מקיפים דאבא דקטנות, וו"ק דאמא דגדלות, דהיינו ג' הבחינות דעיבור ב' שלאחר ב' שנים דיניקה. וע"כ אינו ראוי לעיבור ג'. ונתבאר, שבג' הק"ש, שהם: ק"ש דעל המטה, וק"ש דקרבנות, וק"ש דערבית, אין בהם יותר מעיבור ב' דקטנות, שבהם ד' מדרגות: מקיפים דאמא, ופנימים דאבא, ומקיפים דאבא וו"ק דגדלות דאמא, ויותר מזה אי אפשר לז"א שיקבל, כי מטרם שהוא נשלם בכל ד' המדרגות דעיבור ב' אינו ראוי לעלות לעיבור ג' לצורך מוחין דהולדה. ורק בק"ש דיוצר לבד עולה למ"ן לצורך מוחין דהולדה. משום שכבר קבל כל ד' המדרגות של עיבור ב' בעת ק"ש דקרבנות, ע"כ הוא עולה לעיבור ג' לצורך מוחין דהולדה במלת אחד. (א' קפ"ז אות קפ"ד).

:

נה) זווג דק"ש דקרבנות:
המוחין שקבל בזווג דחצות, הם מסתלקים בגמר הלילה, ונשאר ז"א שוב רק בנפש הרוח, כמו בלילה קודם חצות. ולפיכך הוא צריך מחדש לעיבור ב' דקטנות שלאחר ב' שנים דיניקה, הנקרא ביאה קדמאה. וזווג זה נעשה ע"י ק"ש דקרבנות. ויש בזווג זה ד' בחינות: א' היא גדלות ה"ג דאמא, הנקרא מקיפים דאמא. ב' היא ו"ק דה"ח דאבא, הנקרא פנימים דאבא, ג' היא גדלות ה"ח דאבא, הנקרא מקיפים דאבא, ד' היא ו"ק דגדלות דאמא. וכל ד' הבחינות האלו נעשות ע"י עיבור ב' ההוא, שהוא בא ע"י זווג או"א פב"א. שפירושו, שעדיין לא הפסיקה אמא את האחורים שלה המכסה על הארת חכמה.
ובמלת ישראל נכנסים בו מקיפים דאמא דקטנות, שהם ג"ר דה"ג שלה. עם ו"ק דה"ח שהם פבימים דאבא דקטנות. ובמלת אחד, נכנסים בו המקיפים דאבא דקטנות, שהם ג"ר דה"ח, עם ו"ק דאמא דגדלות. (א' קס"ו אות קכ"ג).

:

נד) זווג דק"ש שעל המטה:
עי' תשובה נ"ג (זווג דחצות לילה). (א' קע"ג אות ק"מ וקמ"ב וקמ"ד. א' קע"ט אות קס"א).

:

כ) זווג דרעותא:
הזווג שעל המסך שאין בו רק בחינת שורש עביות לבד, נקרא זווג דרעותא. כי ד' בחינות העביות הן בחינות מדרגות ברצון לקבל, כנודע. ושרשן שהוא הכתר, שהוא שורשם מצד הרצון להשפיע, נקרא, משום זה רעותא עילאה. (תד"ה אות ח'.)

:

     (עי' לעיל זכו, זווג) ושמור תמיד את המקוריות של הדבר, כי זכר סודו משפיע והנקבה ה"ע הקבלה, אשר ע"כ בעת לידה הזכר פניו למטה והנקבה פניה למעלה.
     אכן עיקר ההפרש שבין זכר לנקבה הוא בהיסודות, ויסוד הזכר נקרא בשר מלשון בא סר ואחד הם בעת הזווג. אמנם בטרם הזווג המה שני דברים הפכים מצד צורת הפעולה אע"פ שהחומר הוא אחד, דהיינו כמ"ש לעיל שאותם הניצוצים הסרים ומסתלקים מהמקבל המכונים סר, הנה המה עצמם עולים ומתחברים בהמשפיע, ואין כאן עוד שום חומר אחר, אלא מטעם שינוי צורה של הפעולה, כי בעת ההשראה על המקבל מכונים הניצוצים בשם באים או בא ובעת חזרה להמשפיע מכונים הניצוצים בשם סרים או סר. דהיינו בב' זמנים בזה אחר זה,פעם בא ושורה בהמקבל ופעם סר וחלף מהמקבל. ומטעם זה נק' החומר הזה בשם בשר.
     אין יסוד אלא בסיומו דתוך: ובשר זה נתלה בסיומו של התוך של הזכר. והטעם הוא, כי הע"ס דתוך המה העקריים של הפרצוף, ששם אצור כל ההארה של הפרצוף, (ע"ע ראש תוך סוף). גם נתבאר שם שלא יצוייר שום השפעה זולת ע"י מלכות, בסוד המסך המתוקן שם להעלות האו"ח למקורו, דהיינו ודאי הסיום של הע"ס. כי גופא דע"ס דתוך הנה האורות מלובשים שם בסוד או"ח היורד מעילא לתתא, אשר כן נמשך שם עד הסיום, דהיינו המסך שבמלכותם, ששם מתהפך הענין, והאו"ח בסיבת הכאה חוזר מתתא לעילא ומסתלק לשרשו כציור מלכות של ראש, אלא במלכות של ראש כיון שהאורות קדמו לכלים, כלומר בטרם שהאו"ח ירד מעילא לתתא ע"כ נק' זה
     זווג דנשיקין: או דביקות רוחא ברוחא, כי אותם הניצוצים הבאים וסרים מהמקבל, הנה אפי' בעת ביאה לא התלבשו בהכלים של המקבל אלא רק בהשראה דקה מן הדקה בלתי נודע, (ע"ע ע"ס "כתר").
     לפיכך אי אפשר להגדירים אלא בשם - רוח בלבד מלשון הופעת רוח. (כי הסר עדיין לא ניכר לממשיות שיהי' נקרא ביאה כמו בסר, שפירושו השר הסר הוא ג"כ ביאה בסוד בן פרצי) . ובזה מובן ג"כ אשר בעת סר ששבו ונתדבקו בהמשפע, ודאי לא נטלו עמהם כלום מנחי' כלי, וע"כ נקי רק בשם רוח, אשר בטרם הזווג הרי המשפיע פועל אל עצמו ומקבל לאוצרו כל הניצוצים מאו"ח העולה מהמקבל, ואינו מודיע להמקבל ולא כלום. באופן שיש כאן שומע, אבל אין כאן דעת המשמיע.
     והמקבל אז בבחי' בתולה ואיש לא ידעה : כי בעלה עד לא בא אליה להדיעה שפקדון גדול צבר הימנה, אלא כסבורה היא שכל הניצוצים שסרו ממנה נתפזרו באויר העלם ונאבדו, ודבר זה נימשך עד שהניצוצין מתלקטים ברשותו ואוצרו של המשפא לשיעור הדרוש, ואז תיכף יורדד המשפיע ואוצר כל הניצוצין עמו, בסו"ה שכרו אתו ופעולתו לפניו, והוא מחזיר אותם להמקום שנטלם משם, (ושיעור המילוי דניצוצין ה"ס דפ"ח שה"ס הסתלקות ד"פ ע"ב)
     דהיינו פה הנקבה: כי המקבל נק' נקבה כנ"ל, ואותו מקום הגורם להסתלקות הניצוצים, הוא המסך שבהמלכות של ראש דכל פרצוף שנקי פה ושפת"ם וסיפא דרישא, או שומרי הסף בי ספות: שפה מלאה של המשפיע ושפה תתאה של המקבל.
     וה"ס זווג רוחא ברוחא: כי ברוניות א1 אין שינוי והעתקה ממקום למקום , אלא כל השינויים המה רק בסוד תוספות בסוד מעולם לא זזה שכינה. ולפיכך אותו הפקדין אשר המשפיע צבר אותו יד על יד בעת הפרדו מהמקבל כנ"ל, הנה נשאר דבוק שם לנצחיות, ונקי רוח הזכר, כי עדיין לא בשר הוא מטעם חסרון כלי כ"ל. גם ע"י הידיעה והזווג שהחזיר אז הפקדון למקומו אל פה הנקיבה, הנה שוב שייך זה בודאי אל הנקבה כי שלה הוא ממש מתחילתם. ולפיכך נקי זה רוחא דנוקבא.
     והנך רואה שוב שהחומר הוא אחד, דהיינו הפקדון הנצבר ברשות הזכר, אכן בעת שובו למקומו נמצא מתחלק לשני חלק האי נבחן לרוח הזכר, מטעם תלייתם שם מטרם הידיעה והזווג, וחלק נ' נק' רוח הנקבה כי שלה הוא ומשלה נתן לה.
     רוח זכר שבזכר : ואפשר לחלק זה לד' רוחות, כי חומר הנ"ל המצובר ברשותו דזכר שעתה שב וחזר למקומו, הנה יש בו ב' בחי': בא-וסר כנ"ל, אשר ע"כ בעת חזרת או"ח למקורו שנתלים בהמשפיע, יש להבחין שם ב' הבחנות:
     הבחן א' "צורת הבא" הנמצא בהפקדון, שזהו ודאי של המשפיע הוא, כי אפילו ההשראה הראשונה הכרח שלו הוא, וע"כ נק' בחי' זו רוח זכר שבזכר.
     הבחן ב' הוא צורת הסר שיש בהפקדון, כי ודאי הוספה גדולה נעשה על ההשפעה הקצתיית הזה בסיבת הסתלקותו מהמקבל, בסוד גורעין ומוסיפים ודורשין, כי הדוש שה"ס הזווג שלהם תלוי לגמרי בסוד המספר: כלומר, לא לבד בחומר ההשראה אלא רק במספר החזרה למקורו, כי שיור הגדלתו של היסוד דזכר שיהיה ראוי לביאה וידיעה, תלוי לגמרי בכוחות הרשימו: המתפעל בפה הנקבה בסיבת ריבוי של ההסתלקות, בסו"ה מונה במספר צבאם אשר היציאות וביאות נשלמים בסוד המבין של הפעמים, ואע"פ שחומר השפע לא נתרבה בעצמו ולא כלום מ"מ כל הסתלקות ויציאה של השפע מנחת אחריה רשימו, אשר ריבוי הרשימות עושים את השיער הדרוש לגדלות היסוד. הרי מנין: שהמנין שורה ביחוד על חיציות, דהיינו צורת הסר דוקא ולא צורת הבא, וע"כ ריוח הגדול הערי הזה נק' רוח נקבה שבזכר: דהיינו הרשימו דסר אשר אותו הניצוץ קנה בעת שסר מהמקבל ונתלה בהמשפיע. והנך מוצא ב' 11רוחין בתוך פה של ראש דזכר, שהם רוח דבא ורוח סר.
     רוח זכר שבנקבה: ועם הנ"ל אצל הזכר, מובן ג"כ שבעת הזווג והידיעה עם המקבל אשר כל הפקדון הצבור בהזכר חזר ובא לפה הנקבה, הנה גם אצלה נבחנים ב' הבח' הנ"ל הבא והסר, אשר הבא שלה היא רוח זכר שבהנקבה.
     ורוח נקבה שבנקבה: הוא הסר הכלול בהפקדון כנ"ל, שזה ודאי שלה הוא לגמרי בעת הנשיקין דוקא, (משא"כ בסוד היחוד הגמור הנה גם חלק הסר שיך לגמרי לזכר כמ"ש במקומו).
     והנה נתבאר ד' רוחין של אהבה א"ה הם ב' רוחין דזכר, ב"ה הם ב' רוחין דנוקבא. כי חומר השפע כל עוד שלא בא לכלל דביקות או מצד תלייתו בהזכר גם בעת הזוג כנ"ל, הנה נקרא אלף מלשון מאלף ומאמן שה"ס זכר שבזכר, ואח"כ בעת הידיעה (בראש מקוה) והתדבקות שקנה רשות בתוך פה הנוק' נק' בית, כי נברר שלא יהיה עוד נע ונד בדרך, אלא זכה לבית דירה לשבת בו לנצחיית, וסר מכונה הא תמיד.

:

       מתחילה צרינים להבין סוד לך לך מארצך וממולדתך, שה"ס בחי"ד, שמתחילה היתה ארצו לעבודתו ואח"כ הגדילה ונעשה לו לאם ולמולדת, שהולידה אותו באור כשדים בסוד דוד עבדי.
      וסו"ה אל הארץ אשר אראך ה"ס בחי"ב, שהוא מתנה חדשה ושלמה מן השמים, שאז עדיין לא ידע כלום ממציאותה שה"ס היולי דחכמתא.
      ואח"כ כשבא לארץ הקדושה, הנה השביע לאליעזר עבדו וכו' אל ארצי ואל משפחתי תלך ותקח אשה לבני משם, משום שרצה שבאשת בנו יהי' מבחי"ד, ע"כ שלחהו בהכרח אל ארצו ואל מולדתו, אכן השביעהו שלא ישיב את בנו שמה מטעם פקודת השי"ת והברכה של לך לך מארצך הנ"ל, שאין ברכת אבות שורה אלא בארה"ק כי שם צוה ה' את הברכה כנ"ל.

:

עח) מהו זווג לפרקים.
זווג הב' דאו"א, שהוא בהרכנת ראש, בהתלבשות ישסו"ת וזו"ן, נק' זווג לפרקים. כי בקביעות הם במקומם מלבישים על חג"ת דא"א, אלא כדי ליתן מוחין לבריאה הם יורדים לתנה"י דא"א להתלבש בישסו"ת וזו"ן. (אות ר"ב).

:

מב) זווג מיניה וביה:
אם הפרצוף מזדווג עם הנוקבא שבגופו, ולא בנוקבא נפרדת ממנו, הרי זה מכונה זווג מיניה וביה: "מיניה" סובב על צד הזכר שבו ו"ביה" סובב על צד הנוקבא שבו. (תשנ"ה אות ל"ב)

:

מג) זווג נשיקין:
זווג דנשיקין הוא זווג המתקן את הג"ר של הפרצוף, ונמשך מאור חדש דבקע לפרסא, ויצא דרך הטבור דא"ק, והאיר לג"ר דנקודים. אבל ז"ת דנקודים עדיין לא קבלו תיקונן, עד שירד האור דרך היסוד דא"ק, והאיר ליסודות דאו"א דנקודים. וזווג הזה שהיה לצורך ז"ת, מכונה זווג דיסודות. ומשם ואילך נוהגים ב' זווגים אלו: א', לתיקון ג"ר, וב', לתיקון ז"ת. גם זווג הא' מכונה פעם זווג רוחני, או זווג עליון. והב' נקרא זווג תחתון. (תשמ"ה אות ט"ז)

:

ה"ע אור העליון המתפשט לזווג על מסך הכפול מב' בחי': בחי"ב ובחי"ד, כי מסך הכפול מב' בחי' אלו (או יותר) מכונה בשם מ"ן, ומלאכה זו מקורה מתחיל בהתפשטות נה"י דס"ג דא"ק שה"ס מסך דבחי"ב למטה מטבורו, אשר משום זה נתערבו ונגנזו במ"ה וב"ן הפנימיים דא"ק שה"ס מסך דבחי"ד, ונעשה בזה בחי' מסך חדש הכפול מבחי"ב ובחי"ד והוא המכונה מ"ן, שמזווג על המ"ן האלו יצאו הע"ס דנקודים. וכן כל הזווגים להוצאת הפרצופין שמשם ולמטה, נעשים על מסך דבחי' מ"ן.

:

מד) זווג עליון:
עי' תשובה מ"ג (זווג נשיקין).

:

נב) מהו זווג קול ודיבור.
הזווג דחב"ד של זו"ן, הנקרא זווג דנשיקין דהיינו הזווג דפרצוף הפנימי דז"א הנקרא קול, עם פרצוף הפנימי דנוקבא הנק' דיבור, נקרא בשם זווג קול ודיבור. (אות קפ"ב).

:

נא) מהו זווג שאינו גמור.
עי' לעיל בתשובה נ' <זווג גמור>.

:

עט) מהו זווג שלם.
זווג דאו"א להשפיע נשמות ומוחין דהולדה בשביל זו"ן נקרא זווג שלם. (אות קצ"ו).

:

פ) מהו זווג תדירי.
בחינת הזווג דאו"א במקומם נקרא זווג תדירי. עי' לעיל תשובה ע"ח <זווג לפרקים>. (אות ר"ב).

:

מה) זווג תחתון:
עי' תשובה מ"ג (זווג נשיקין).

:
יורה שהשפע אין שם בהשואה אחת אלא האורות בולטים ומושגים במקום אחד יותר מבמקום השני.
:
יורה על תמונת המרובע שמסומן בזויות נצבות, ופירוש המרובע עי' בפמ"ס דף מ"ח.
:
דנפקי מלבא, ה"ס יוד אמירן שה"ס יוד ספירות דרוח כי הנפש בחי' דבור ורוח בחי' אמירה, וי"ס דרוח ה"ס הנקודות הנמשכין מחכמה הויה דמ"ה.
:

פה) מהי זיהרא עילאה.
מפאת חטאו של אדה"ר נסתלקו הנר"ן דבי"ע דאצילות שהיה לו קודם החטא. ומן הכלים לא נשאר בו אלא כלי דכתר, ומן האורות לא נשאר בו אלא אור הנפש, כי יש ערך הפוך בין אורות לכלים. ונמצא שט"ר דאורות נסתלקו ממנו וחזרו לשורשם, כי אין בחינה נפילה באורות. כנודע. ואלו הט"ר דאורות נקראים ''זיהרא עילאה". (אות קכ"ה).

:

כא) זיהרא עלאה:
טה"ס הראשונות שנשרו מכל פרצופי נשמה של אדה"ר, מכונות זיהרא עלאה. (תרפ"ב אות צ"א)

:

טו) זך (תע"ס ח"א פ"א או"פ צ'):

בחינה א' שברצון לקבל נבחנת לזכה ביותר מג' הבחינות שלאחריה.

:

לט) זך:
הארת חכמה המקובלת בכלים דפנים של הנקבה, שאינה מתעבה מקודם באור דאחורים, מכונה אור זך. עי' תשובה ד'. (דף תק"א אות כ"ד)

:
ה"ע הזדככות החומר הנמשך מן היגיעה בשיעור דבריהם ז"ל יגעתי ומצאתי תאמין, והיפוכו הוא מזל שאינו כלל על הסדר של קודם ונמשך, אלא כמו מציאה בלי הקדם יגיעה.
:

מו) מהם זכותא ומזלא.
האורות המושפעים מג"ר דבינה דהיינו ממוחין הקבועים דאו"א נקראים "זכותא" משום שהם זכים מאד ואין שום צמצום ודינים יכולים להאחז באורות ההם, כנודע. והאורות המושפעים ממוחין דע"ב דאו"א נקראים ''מזלא", משום שאין המוחין ההם מתגלים באו"א זולת ע"י המ"ן של המזלין. וז"ס בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, כי למוחין דהולדה צריכים להארת ע"ב דאו"א הבאים ממזלא, שאז הז"א שלם בב' מיני השפע שנקראים בני חיי ומזוני, כנ"ל בתשובה י"ג <ב' מיני שפע> וכ'. ע"ש. (אות נ"ט).

:

      הוא מסו"ה זכר עשה לנפלאותיו. כי ההבלים היוצאין מהנוק' היו מתבטלים ונופלים לולא שהשי"ת מלקט ותולה אותם בסוד הזכר. מתחילה דרך ליקוט ניצוצין זא"ז העולים מתתה לעילא מכח הנק', והמה מתלקטים ונאחזים בהזכר בזא"ז עד שמצטרפין לאבר שלם הנק' יסוד.
      יסוד דוכרא: ונק' ע"כ בשם יסוד, כי על יסוד הזה עומד כל הבנין הרוחני, כי באותו רגע שנגמר מדתו של היסוד, נמצא יורד מעילא לתתא לתוך הנוק' שנתנה לו את כל ניצוצין האלו בזא"ז כנ"ל, באופן שהזכר משיב לה בבת אחת מה שנטל ממנה בזא"ז, יזהו סוד פקידה וזווג.
      זווג זו"נ: כי הזכר כמו נפקד והנקבה כמו מפקיד, והזכר בא עם פקדונה של הנוק' ומשיבו למקומה של הנוק', כלומר לאותו מקום שמשם יצאו כל הניצוצים הרבים האלה ונתדבקו בו כנ"ל, אכן המה נעשו עי"ז לבשר אחד ממש כמו ראש הדבוק בהגוף (שלא יפרד ח"ו לעולם), דהיינו בהתחשב זה לבן נולד.
      ואפשר לדמות זה לסו"ה כל אשר תאמר אליך שרה (סרה) שמע בקולה, כי מתוך שהיא סרה לראות, נתפז ויוצא ההבל מתוך פיה, והיינו בכח שפה תתאה השייך להגוף כי הגוף נק' שרה. נמצא שבכל פעם שהוא סר לראות, כן מוציא הבלים שנדמה לה שיוצאים לאויר העולם ואין מושיע לה כי בשדה מצאה ואין שומע אותה.
      אכן כבר נתבאר שאינם יוצאים לבטלה ח"ו אלא המה שבים להראש, דהיינו להשורש והג"ר, (דוכרא (די"ב פרצופין) דאריך אנפין), כי השורש מכונה בשם ראש, וזסו"ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי יש שומע המלקט כל הניצוצים בזא"ז והמה נאחזים בו עד שהנוקבא ראויה לקבל עליה דכר, שפירושו שאם יפקוד להזכירה תהיה נזכרת שזהו שורש הנפלאות, וז"ס זכר עשה לנפלאותיו, כי אז ויאמר משה משה וכו', כי הפקדון שה"ס אבר הקדוש מתדבק ובא אל אותו המקום שמשם יצא, בסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר וכו', כי אבר הקדוש השורשי ה"ס שפה עילאה, וכשמזדווג בהשכינה הק' כאמור דהיינו שמביא הפקדון למקומו, נמצא ששפה עילאה נוגע ומתדבק בשפה תתאה, וכל הקולות שה"ס הניצוצים והבלים ששמע משרה אשתו מסתדרים עתה (דהיינו מתוך זווג ב' השפות יחד) לדיבורים, בסו"ה אל תקרב הלום ובסוד אכן נודע הדבר וכו' וכו'. ובסוד גורעים ומוסיפים ודורשים מתגלים כל האלפא ביתות פנים ואחור, כי כל ניצוץ וניצוץ שיצא מפה הנוק' דהיינו שפה תתאה בעת שאיש עוד לא ידעה, נמצא בעת הודעתו שאותו הניצוץ (שיש לו 'דאי מקום מיוחד בהאבר) יורד בחזרה משפה עילאה אל שפה תתאה מהדכר אל נוק', ומתדבקים ונושקים זה בזה, והדיבורים יוצאים ע"י חיתוך שפתים. (בסוד חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם, שאין דברי תורה מתקיימים אלא למי שמוציא אותם בפה), כלומר ביחס העבר שאז נטל ניצוציה בזא"ז בהפסק זמן, ונמצאים ההפסקות שגורמים עתה פתיחת פה וניצוצין עצמם שיצאו אז גורמים עתה דיבוק השפתים כי כן דרך מדבר דבר, ואז אומרים כל הסרים בפה אחד בי מלכים ימלוכו, כי השרים ממליכים את המלך, (ע"ע יסוד זכר).
      זכר : כח החותך אינו נוהג בנקבה אלא בזכר בלבד. (ע"ע רגליה יורדות מות) (ע"ע צור).

:

     (ע"י לעיל זווג זו"נ) נתבאר שם שהמשפיע מכונה זכר והמקבל בשם נקבה.
     ומזה תבין, אשר הראש דכל פרצוף המכונה כתר או א"ס נמצא תמיד בבחי' זכר, והתוך דכל פרצוף נבחן בבחי' נקבה, כי הראש במשך מראש הראשון והתוך דכל פרצוף נמשך מתוך הראשון. כמ"ש בע"ח כשיצא הכתר יצאו כל הכתרים וכו'. ולפי"ז היו כל הפרצופין צריכים להיות בצורה שוה, להיות כל ראש נמשך מראש א' וכל תוך מתוך א' וכל סוף מסוף א', אלא אינו כן כי הפרצופין משונים מאד מאחד לרעהו, כנודע. וטעם הדבר הוא, בעיקר מסיבת ההפרש שבין זכר לנקבה הנעשה בעולם התיקון.
     בנין הזכר: כי יש הפרש גדול המדומה כמו מקצה אל הקצה בין הראש המקורי אל התוך המקורי, (ע"ע ראש תוך סוף). כי הראש המקורי כלול בו בחי"ד הכוללת לכל הדינין, דע"כ מכונה בשם השכל הנעלם מכל רעיון, ושם אין לה שליטה כל עיקר להיות האור למעלה מהכלים, (עי' לעיל זווג דנשיקין). ועוד כי עיקר השליטה של האור הגדול המשמש שם, היה בסוד ב' רוחין אלף בית דאהב"ה (ע"ע ד' רוחין דאהבה).
     שהמה בסוד רוחין דזכר, דהיינו בחי' הבא של באסר או של צבא, משא"כ לב' ההין של אהבה לא היה עוד להם שום שליטה כלל, להיותם ב' רוחין נוקבין דהיינו רשימות המספר והמנין, הנעשה מסיבת המקבל הכלים. וכבר נתבאר שענין הכלים לקבלה לא נגלן אלא בסוד התוך המקורי, דהיינו אח"כ כאשר האו"ח נתפשט מעילא לתתא מפה לתוך הגוף, וע"כ ב' רוחין דנוקבא כמעט נתבטלו ונכנעו לגמרי אל הרוחין דזכר, דהיינו ב' בחי' חסר נתבטלו בב' בחי' של הבא.
     ולפיכך, כל ענין זווג דנשיקין המאריים שייך לגמרי להזכר בשליטה עצומה האך אפשרית, עד שמדומה שלא יהיה עוד לכלי קבלה שום שליטה בעולמות.
     בנין הנקבה: אמנם כבר ידעת החוק, אשר המסך והמלכות של ראש דרכו להתפשט באותו השיעור או"ח שהטיב מלמעלה בהראש גם לתוך הגוף, דהיינו כל הפקדון שנצבר ברשות הזכר ונתדבק בהנקבה בעת זווג דנשיקין בסוד רוחין בעלמא, (ע"ע זווג רוחא ברוחא). טבעם לירד מלמעלה למטה בתוך המקבל גופיה, דהיינו התלבשות העצמות בהכלים, אשר זה נעשה מאליו בלי שום זווג חדש, כדמיון מים הנגרים ממעלה למטה מאליהם. ותדע אשר אחר שנשלמה התפשטות הזה בהמקבל, נתהפך השליטה מהקצה אל הקצה, כי המקום ששלט הזכר נתהפך לגמרי לשליטת הנוקבא, באופן שב' רוחין א' ב' הזכרים נתבטלו ונכללו בב' רוחין ה" ה", הנקבות, דהיינו ב' בחי' סר שלטו בעיקר וב' בחי' בא נכללו בהם, וגם כאן השליטה עצומה בתכלית עד שמדומה שלא יהיה עוד לבחי' זכר בלי נקבה שום גילוי לעולם. אמנם באמת ב' מקומות מיוחדים המה, כי אין שינוי נוהג ברוחני, אלא בראש שולט הזכר בדרכו ואין שם הכר נקבה(*) כל עיקר, ובהתוך שולטת הנקבה ואין שם שום הכר אל הזכר(**) ולא כלום.
     הגהה (*)או"ח היורד. (**)או"ח העולה
     וזהו שאמרנו אשר הראש והתוך המה הפכיים גמורים זה לזה מקצה אל הקצה, וראוי שתדע ששליטת הנוקבא היא גדלות(*) הנקב והחסרון.
       (הגהה*) כי החלל שלה בגימ' חיים ממש שז"ס חיים הם למוציאיהם.)
     ויסוד דוכרא בליט: וממלא אותו החסרון שלה האמור ואז יסוד צדיק נעלם בה לגמרי בלי הכר, כמו שלא היה תלוי בו מעולם. ולא עוד אלא מעתה הנוקבא אינה צריכה להדכר לנצחיות, שז"ס ושורש השבת קודש כנודע, וע"כ אין נק' זה זווג זו"נ, משום דענין זה לא פסיק עולמית לנצחיות, אלא ה"ס יחוד הגמור באד אחד.

:

      (ע"ע עבי"ע דהסת"א והסת"ב)
      שורש הזכר: ואפשר לבאר באופן הקצר ועי' בערך: אבי"ע דהסת"א וב' בסופן, ושמה נתבאר, אשר אבי"ע דהסת"א (רו"ת דמקו"ה) ה"ס זכר, שהראש שלו ה"ס אצילות בראיה יצורה, דהיינו רק בכח ולא בפועל, ובחי' והתוך והגוף ה"ס אצילות בראיה עשויה, דהיינו בפועל ממש, ופה דראש נעשה למרכז הזכר המוציא הבלים ודיבורים מתתא לעילא, המכונים ע"ס דראש, ומביא לקרבו אכילה ושתיה מעליון לתחתון, דהיינו אל עצמו ממש.
      הסת"ב דזכר: ואח"כ נעשה הסת"ב כדי שהשביעה לא יכבה התענוג, הנה בסופו דהסת"א שנק' טבור, נתחדש ויצא מסך חדש הנק' מלכות דהתפשטות פה דראש או טבור, אשר פי הטבור מרכז ב' לחצי פרצוף הזכר התחתון, אשר ממש כמו בחציו העליון הוציא הבלים ודיבורים ממנו, מטבור ולעליון, שה"ס ע"ס דראש של חציו התחתון דזכר, ואח"כ הביא פי הטבור אכילה ושתיה מהעליון אל עצמו בסוד אומ"צ, שמפה הטבור ולמעלה ה"ס אב"ע לבד, שנק' ע"ס דראש דהסת"ב, ומפי הטבור ולמטח ה"ס אב"ע, שה"ס הגוף דהסת"ב. ואחר שבעשה ונגמר שבראיה גורמת חושך נסתיים הפרצוף הזה.
      זו"נ דבוקים אב"א: ודע שאבי"ע דהסת"א ה"ס זכר דזכר, ואבי"ע דהסת"ב ה"ס נוק' שבגופו דזכר, (ע"ע פנים, ונה"י ה"ס אחור).

:

מא) זכרים:
אם הפרצוף מקבל האורות מהעליון, והאורות מקובלים בתוכו, בכל אותה השלימות שהיו להם למעלה, במקום יציאתם בהעליון, אז הוא נבחן לזכר. (תשנ"ח אות ל"ז)

:

פו) מהם זכרים ונוקבות שבבי"ע.
הנה תחילה יצאו הע"ס דנקודים מהזווג שבנקבי עינים דא"ק, אשר ג"ר שבהם נשארו עכ"פ מבחינת הקטנות וז"ת דנקודים נשברו פו"א. ואח"כ נעשה הזווג במצח דא"ק, ויצאו הע"ס דאצילות וג' העולמות בי"ע. ומאלו הב' מיני זווגים הנ"ל יצאו הזכרים והנקבות דאבי"ע: מהזווגים שבמצח דא"ק, יצאו כל הזכרים דאבי"ע, ומהזווג הקודם שבנקבי עינים דא"ק, נתקנו כל הנוקבין דאבי"ע: מג"ר דנקודים שנשארו נעשו הנוקבין דעתיק ודא"א ודאו"א, ושאר הנוקבין נבררו כולם מן הקליפות. (אות י"ז).

:

טז) זמן (תע"ס ח"א הסת"פ ל"ד):

הוא סכום מסוים של בחינות המשתלשלות זו מזו ומסובכות זו בזו בסדר סיבה ומסובב, כגון ימים חדשים ושנים

:

כב) זמן:
עי' אות ל"ו (מקום) (תדט"ז אות כ"ב)

:

     יש אורות רוחניים הנבחנים למעלה מהזמן שה"ס עולם הא"ס ב"ה, אמנם מעולם הצמצום ולמטה נבחנים האורות שהם בתוך הזמן, כלומר שהארתם עושה הזמן בעוה"ז. ותדע כי שורש הזמן בצביונו הרוחני הוא בחי' גילוי של חסרון שהוצרך לתיקון, אשר עם הצמצום ראשון נתגלה בחי' מקום פנוי הראוי לקבל תיקונים, (כמבואר בפמ"א ובפמ"ס ענף א' ע"ש).
     ובאשר שענין החסרון הוא הפכי להשלימות, ונודע שאין ב' הפכים יוכלו לבא בבת אחת בנושא אחד, ולפיכך נעשה נקודת הצמצום בחי' שורש המחייב את תופעת הזמן והמקום בעוה"ז, כי אז יוכלו לבוא ב' ההפכים הנ"ל בזה אחר זה בסדר זמנים או בבת אחת בסדר מקומות דהיינו בב' גופים.
     ומובן מאליו שטרם נקודת הצמצום שעדיין לא הי' שום גילוי חסרון בעולם הא"ס ממולא, עדיין אין שם שורש לזמן ומקום. ועי' בפמ"א (בהשמטות ענף א') .

:

      לשלימות העבודה מוכנים ג' כלים, שהם: חוש, דמיון, שכל, שהשלם עובד ומעביד כל הנימצומים שמתפשטים מגבולי הזמן ומקום.
     וראוי שתדע אשר כל שפע לא נשלם זולת נגיעתו ומפעלו בחוש, וכשמופיע בחושים נודע שבאה עד מקוום ההשלמה אבל אדם ביקר בל ילין, כי מוכרח לתקן בכל הכ"ח עתים, נמצא שבהעתק השפע מחושים נגבל השפע בב' צמצומים, בזמן שעבר, ומקום שתפש לעצמו באותו הזמן, דהיינו, רוחב המקום שנתפשט בהחוש שהיה באותו הזמן.
     ונכח הדמיון מעביר גבול המקום, דהיינו, שאוחז במח הדמיון כל התפעלות שנתפעלו החושים, ובזה מביאם לחושים החדשים, דהיינו, שמשוה בכוחו חושים הקודמים עם חושים ההוים, נמצא שכל פעולות הדמיון נפעלים במקום, אבל חלושים המה לפעול בזמן, כי מה שעבר אין, ואין תחבולה לבא ליום האתמול, לכן אין שפעו מתקיים, וכיון שבתחילת עבודתו עובר חוט הזמן, שהוא כנגד הטבע, לכן טעם שפעו אינו נקי, ומורגש בו צמצום שעושה הזמן, וחוץ מזה אינו מתקיים זמן ארוך, וחייו קצרים ותמיד לעבודה צריך.
     וכשנעתק מדמיון מתחיל עבודת השכל, דהיינו, שמשכיל על העוברות והעתידות ומשכילים לפרטיהם ודקדוקיהם.
     והגם שעבודתו קשה מאוד, כי טרם השתלמותו שפעו פג ומופג מאוד, כי נאבד אפילו מהמקום, כי טבע החושים שאינם מתפעלים משכל בלתי נשלם, כי בעוד שעובד במח המדמה היה משלים מה שהוטל עליו בעת קצרה, דהיינו, שבא ממש למקום ההשפעה אחר עת עבודתו, ולולא צמצום הזמן שמניח רושם אחריו, לא היה צריך כלל יותר, אבל עכשיו שאינו עובד במח המדמה אלא במח השכלי לבד ועבודת השכל אוחז זמן ארוך שעד אותו הזמן כמו מתרוקן מכל וכל כנ"ל, מכל מקום פעולתו שלמה, כיון שבתחילת עבודתו אינו עובר כלל חוט הזמן, כי אין מגדר השכל להתפעל מזמן, ואצלו העבר והוה שוים, לכן לא יפחד כלל מצמצום הזמן, ומטעם זה כשמשתלם כל צרכו שפעו נקיה ותמה ואין צמצום הזמן פוגם בו, כמו שלא סייעו כלל בעת עבודתו.
     וכיון שנתקן צמצום הזמן גם צמצום המקום נתקן מאליו, כי תלוים זה בזה כידוע.

:
ע"ע כריתת ברית
:

מה) זנב לאריות (ח"ג פ"ז אות ה'):
סיום המדרגה העליונה מכונה בשם "זנב לאריות", כי זנב פירושו סוף וסיום, וכשנקודת הסיום יורדת למדרגה התחתונה, נעשית שמה לבחינת שורש, ומכונה שמה "ראש לשועלים ". כי ע"ס שבמדרגה התחתונה כלפי עשר ספירות שבעליונה, נחשבות כשועלים כלפי אריות.

:

פז) מהי זנבא.
עי' להלן תשובה רל"ז <רישא וזנבא>.

:

מו) זעיר אנפין (ח"ג פ"ד אות ה')
עיין מלת אריך אנפין.

:

כט) זעיר אנפין:
זעיר הוא מלשון קטן. ונקרא כן, על שם הגבורות והדינים המתגלים בו, ולכן הוא נמשל לקטן, שמדרך הקטן להיות אכזרי ובעל חימה, וכל שהולך ונגדל הוא מתישב בדעתו. ולכן גילוי הרחמים נקרא בשם זקנה ושיבה. (אות פ"ב ופ"ג).

:

כד) זעיר אנפין, ז"א (ח"ב הסת"פ י"ג):

זעיר אנפין, פירושו, פנים מוקטן, כי אור חכמה מכונה "אור פנים", בסו"ה חכמת אדם תאיר פניו, ועל שם זה, נקרא פרצוף הכתר הכללי שבעולם אצילות, בשם "אריך אנפין", שפירושו, פנים גדולים, מטעם שיש בו עצם אור חכמה. ולפיכך, בחי"ג, אשר עצמותה, היא רק אור חסדים הנמשך מבינה, אלא שיש בו גם הארה מחכמה, אבל אינו עצמות אור חכמה, הוא מכונה משום זה, פנים מוקטן, דהיינו "זעיר אנפין", כי אור פנים שלו, מוקטן וממועט בערך בחי"א.

:

כי שורש או"א להוציא הז"א תמצא עוד בתוך מקוה בטרם הופעת הכל"א, (בסוד שכל בחמודו וכו' ואי זה מקום בינה וכו') והרצון הזה להפרש מחכמה נק' נכל מקום בינה, הרי שהז"א היה שם במוח הבינה, שה"ס טפח במוח הבינה, וכיון שבאמת ה"ס חכמה, נבחן שהז"א הוא טפה במח האב, ואח"כ בכל"א נזדווגו חכמה ובינה הנ"ל, ונמשכו הטפות ההם אל יסודות דחו"ב, שה"ס כל"א בהיולי דחכמתא, ואז בא הז"א בבטן אמא, שע"י הבטה דכל"א נהיולי דחוכמתא, נתקבל הז"א בבטנה בסוד אם התחתונה, מקום לקיבול הולד, אלא שם היה ז"א שרוי בחושך דבטן אמא, ונר דלוק על ראשו דאמא, כי נמשך שם אור הגדול דראש מקוה להכל"א כנודע, דהיינו שחסר ג"ר, ואח"כ נתברר בירחי עיבור והריון לאומ"צ והרויח הג"ר, ולמד שם כל התורה כולה בסוד אורייתא קוב"ה חד הוא. ואח"כ נחשכו נה"י דאמא: דהיינו חכמה בלי חסדים, ולא יכול לסבול ויצא לאויר העולם, ומשביעין אותו תהיה בעיניך כרשע, וחזרו ומשכחין אותו כל התורה וכו'.

:

מז) מהו זקוף ראשו ודיקנא נגבהת למעלה.
א"א מצד מוחין הקבועים שבאצילות נבחן לזקוף ראשו והדיקנא נגבהת למעלה. שפירושו, שאין לאו"א ותחתונים שום אחיזה בראש דא"א, ודיקנא שלו נגבהת למעלה, כלומר, שהיא משפעת לתחתונים רק מלמעלה מרחוק בסוד מקיפים בלבד, אבל בעת הזווג, הדיקנא נשפלת למטה, כנ"ל בתשובה כ"ז <דיקנא נשפלת למטה>. (אות קצ"ג).

:

מח) מהו זקן התחתון דא"א.
השערות דיקנא דא"א בכללם נחלקים על ג' בחי': מל"צ, ע"ד שנחלקים מוחין דע"ב בג' העליות דז"א. כמ"ש להלן בתשובה ס"ח וס"ט. אשר ח' תיקוני דיקנא עלאין, התלוים בלחיי הראש דא"א, הם בחינת ם ' דצל"ם וחב"ד. וד' תי"ד תתאין התלוים בגרון, הם בחינת ל ' וחג"ת. ושערות שביסוד דא"א הם בחינת צ ' ונה"י, ונקראים זקן התחתון דא"א. ונודע, שכל אלו המוחין היוצאים על השערות דיקנא, אין לא"א עצמו שום צורך בהם, להיותו בחינת חכמה דאו"י. אלא שנחלקים בין או"א לזו"ן, שבחי' ם ' ל ' דשערות דיקנא, שהם ב' המזלין, לוקחים או"א, ובחינת צ ' דשערות שהוא זקן התחתון, לוקח ז"א להיותו בחינת נה"י דכתר, כנודע. באופן שכל י"ג תיקוני דיקנא דז"א באים מזקן התחתון דא"א. ואע"פ שאין לז"א י"ג תיקוני דיקנא רק בעלותו לג"ר דא"א, אמנם סולם המדרגות אינו משתנה לעולם, כי בעת עלות ז"א לג"ר דא"א, נמצא אז ג"ר דא"א עצמם שכבר עלו לע"ב דא"ק, ונה"י שלהם עם ז"א, נמצאים במקום ג"ר דא"א שמבחינת הקביעות, הרי שאפילו בעלות ז"א לג"ר דא"א עוד הוא מלביש על יסוד דא"א כמו במדרגתו הראשונה, וע"כ מקבל הי"ג תי"ד עלאה רק מבחינת יסוד דא"א, שהוא מדיקנא תתאה שלו. (אות ק"י).

:

מט) מהו זקן התחתון דז"א.
אין בחינת דיקנא דז"א שוה אל בחינת דיקנא דא"א, כי דיקנא דא"א כוללת כל המוחין: חכמה בינה דעת, שהם מל"צ דשערות דיקנא שלו שח' עלאין הכלולים במזל ונוצר, הם חכמה, והתלוין בגרון וכלולים במזל ונקה, הם בינה, וזקן התחתון הוא דעת. כנ"ל בדיבור הסמוך, כי ג' בחינות מל"צ הם חב"ד. אמנם ז"א אין לו אחיזה אלא בב' עטרין של המוחין שהם ב' כתפין דא"א, שהם מוח הדעת, וכן אינו מלביש אלא נה"י דא"א, ששם בחינת זקן התחתון שהוא צ ' דצל"ם שהוא דעת. הרי שכל בחינת דיקנא דז"א אינו אלא בחינת שערות דמוח הדעת. אמנם גם הם נחלקים לפי עצמם על ם ' ל"צ, כי בבחינת ב' כתפין יש חו"ב ג"כ אלא שהם בחינת טפות הנמשכות דרך היסודות דאו"א ולא בחינת עצמות, כמ"ש להלן בתשובה ס"ב. ולכן בחינת דיקנא עלאה שלו הם מ"ל כמו בא"א ודיקנא תתאה הם צ ' שלו.
ולפיכך זמן ביאתו דזקן התחתון דז"א הוא בי"ג שנה, דהיינו אחר שמשיג בחינת צ ' דצל"ם דמוחין דע"ב, דהיינו שנעשו לו המוחין מן נה"י דאו"א, שהם בחינת ישסו"ת, שאז משיג צ ' דאלו המוחין. ובשבת במוסף משיג ל ' שהיא בחינת ד' תיקוני דיקנא תתאין התלוים במזל ונקה. אמנם נכללים בה כל הי"ב תי"ד כנודע, אלא שהם בחינת ל ' וחג"ת. ובכ' שנים, או בשבת במנחה, אז הוא משיג י"ג תי"ד שלימים, דהיינו שמשיג גם ם ' דשערות דיקנא. ואין להקשות הלא גם בי"ג שנה הוא משיג ט' תי"ד. אמנם זה הוא רק בחינת הארתם בלבד, ולא עצמותם. ועצמותם מתחיל בהשגתו את ה ל ' דצל"ם, ומתמלא לגמרי בהשגתו את ה ם ' דצל"ם, דהיינו בכ' שנה. כנ"ל. והיינו לגמרי כפי ערכם של המוחין חו"ב חו"ג שהוא משיג: שבי"ג שנה אינו משיג מחו"ב אלא הארה בלי עצמות, אלא רק ה צ ' לבד הוא בו בחינת עצמות. ובשבת במוסף, הוא משיג בחינת עצמות דבינה שהיא ל ' דצל"ם וחג"ת. ובמנחה הוא משיג בחינת עצמות גם מחו"ב, כי אז מקבל המוחין במקום יציאתם. ועד"ז נמשכים לו ג"כ המל"צ דדיקנא. (אות ק"י).

:

ל) זקנים:
עי' בתשובה כ"ט (זעיר אנפין) (אלף נ"ג אות פ"ג).

:

     הם ב' הקוין יו"ש שמטבור ולמעלה הנק' חסד וגבורה, (ע"ע ע"ס). ונק' ג"כ ידים.
     ולפעמים הם רק בחי' נה"י דחסד ונה"י דגבורה שנק' זרועות, דהיינו בזמן שאנו מחלקים את הידים בעצמם לרת"ס נבחנים הכפות ידים לראש וג"ר, והידים המחוברות לכפות דהיינו פרק אמצעי נבחן לתוך וחג"ת, והזרועות המחוברות לכתף נבחנות לנה"י וסוף.

:
ע"ע עצם ובשר
:
ז"ס זרע יעבדנו, שמשעה שנזרע נותן בו צורה השכלית, וצריך שהחומר והצורה יהיה כ"א כלול מיוד, כי אין דבר פחות מיוד. וז"ס זרע יעבדנו, (ע"ח ש"ה פ"ה). (וצ"ע, כי הצורה ה"ס הנפש שנמשך מאמא ולא מאבא, ואולי, צורה זה ה"ס הבל דגרמי).

עמוד:  1  2  (הלאה)
הכל