גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



עיין באגרון המונחים באמצעות מפתח זה

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס
ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | הכל

עמוד: (קודם)   1  2  3  (הלאה)
  הכל

ה

:

יז) הזדככות המסך (ח"ב הסת"פ ע"ד):

היא הזדככות העביות שבבחי"ד. להיות קומתו של האו"ח, שהמסך מעלה ומלביש על האור ישר, תלוי במדת גדלה של העביות שבבחי"ד (עי' לעיל אות ב', או"ח), שפירושו גודל השתוקקות שבה, לכן אחר שמדרגה נתמלאה, באור שלה שהמשיכה, מתגבר האו"מ ומזכך את המסך עד איזה שיעור של מדת ההשתוקקות. וזהו מכונה שנזדככה מעביותה שהיתה בה, ונקרא ג"כ בשם "הזדככות המסך".

:

    שנק' ג"כ ביטוש או"פ באו"מ. זהו ענין הנפלא ביותר בחוקי הפרצופים העליונים, כי אור העליון המלובש בפרצוף והעביות המצויה בהמסך שבו, המה תלויים זה בזה, וגם נדחים זה מזה. כי אין האור יכול להתגלות ולהאחז בהפרצוף, זולת ע"י המסך העב המעלה או"ח בסיבת הקשיות שבו, (ע"ע או"ח). ובהסתלק העביות שבהמסך, כן תיכף מסתלק האור העליון בשיעור הזה, ונמצאים ע"כ תלויים זב"ז, (עש"ה). וכלפי זה טבע אור העליון בשעה שמלובש בהפרצוף, לילך ולטהר ולזכך את המסך מעביותו בסדר המדרגה, עד שמזככו מכל עביותו, ואז אין עוד זווג דהכאה ועליית או"ח, וממילא מסתלק גם האור העליון, להיותו תלוי באו"ח כנ"ל. אמנם לא נשאר כך, אלא אחר הסתלקות אור העליון חוזר העביות ונמשך מאליו על המסך, וכיון שנמשך העביות להמסך, ממילא חוזר ויורד אור העליון לזווג ומתלבש בו, וכיון שמתלבש בו נמצא שחוזר ומזככו להמסך כנ"ל, וכיון שנזדכך המסך מוכרח אור העליון להסתלק כנ"ל, וכן חוזר חלילה. באופן שאור העליון ואו"ח קשורים זב"ז ורדופים זח מזח. (וענין זה נק' ג"כ מטי ולא מטי). והוא השורש והסבה לכל שינוי המצבים של הפרצופין, והעליות בשבתות ומועדים וחול, ולכל מיני עליות וירידות ולכל הגלגולים, (ועי' בפתיחה לעה"ח אות י"ב).
    והזדככות זו נוהגת, הן בכל התפשטות פרטי של אור העליון לזווג דהכאה בהמסך, שמוכרח ההתפשטות ההוא לחזור ולהסתלק כנ"ל, וע"כ עושה ה' קומות המכונים לפי קומתם כח"ב תו"מ שבאותו ההתפשטות.
    וכן נוהג בכללות, כלומר. שמסבת ההסתלקות המוכרח להיות בהתפשטות הראשון, הנה נמשך מזה ה' בחי' התפשטויות המלבישים זה על זה, זה למטה מזה, שמכונים ה' פרצופין: גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן. (ועי' כל זה בערך: התפשטות).

:
הנה השם הויה פירושו מהוה ומקיים (ע"ע הויתו) דהיינו מהוה בהוה ומקיימם בזמן לעתיד, אמנם כולל ג' זמנים כי בהכרח שהשי"ת כולל אותם הויות וקיומם עוד בטרם הבריאה וע"ש זה נבחן בהיה שה"ע בכח בטרם גילויו לפועל, וכן בזמן הבריאה שכאן עיקר גילוי המציאות וכל קיומם עד גדלותם הנרצה ועש"ז נבחן הוה, ואח"כ לע"ל שהפועל יהיה כבר מקוים בכל צרכיו כמו שהיה בכח בטרם הבריאה שע"ש זה נק' יהיה. ודע שכל המדובר הזה בהיה והוה ויהיה הוא בסוד אור הפשוט שנק' א"ס ב"ה ולא ח"ו בעצמותו ית', כי לית מחשבה תפיסא בי' כלל וא"א לומר או להגות בו בשום מלה והגא כלל וכלל, וזכור זה לכל המקומות.
:

לג) היכל (ח"ג פ"ח אות ו')
עי' במלת בית.

:

     הוא מלשון הא (לך) כל. ועד"ה הא לך זרע, כי כל הבא אל היכל המלך נותן לו המלך כל אשר לו. כלומר, כל מה שהנברא ראוי לקבל בכל מדרגותיו וגלגוליו המלך נותן לו כל זה תיכף ומיד בבואו אל היכלו, משום שהנותן הוא נצחי ונודע שהנצחי אינו מתפעל ולא כלום מהזמן וגלגוליו, וע"כ כל הטועם מה מהנצחיות נמצא ומוכרח שיקבל כל העתיד להגיע לו תיכף ברגע הראשונה דאי לאו הכי אינו נצחיות.
     ונודע שבעלי התנועה נבחנים בעולם שנה נפש כי נפש המתנועעת צריכה למקום שעליו תתנועע שנק' אולם. וסכום התנועות שהנפש עושה שמה המה מורגשים לנו בתור זמן שנק' שנה, וע"כ ג' גבולים אלו נוהגים בכל הגשמיות, אכן בסוד התפשטות הגשמיות דהיינו כל הדבק וקרב לאלקים שה"ס הנצחיות אע"פ שהוא בהכרח מסתלק מגבולי הזמן כנ"ל שכל העתיד לבא באריכות הזמן נמצא מקבל תיכף ברגע הראשונה, עכ"ז אינו נמלט מגבול המקום הן בהיה והן ביהיה דהיינו עבר עתיד שאינו עומד באותו המקום. וזהו אז כל ההבדל בין הדבוק להנדבק דהיינו בין החלק והכל. וז"ס איזהו חכם המכיר את מקומווע"כ נק' השי"ת בשם מקום כמ"ש ז"ל ברוך המקות משום שאפילו הדבק היותר נשגב שבעולם מוכרח עוד להרגיש בעצמו את גבול המקום שבינו לבין קונו, אלא כמובן שגם הרגשת המקום הוא נתכלית הדקות.
     ומזה תבין שהדביקות בהשי"ת ברגע הראשונה, כלומר בעת שמקבל מהשי"ת כל הטוב העתיד לבוא מוגדר זה בשם מקום או בשם היכל, דהיינו אם מתחשבים עם הגבול הדק שמרגיש בינו לבין קונו אנו מכנים בשם מקום ואם מתחשבים בצורת הנותן והנדבק אנו מכנים בשם היכל, משום שנותן לו כל, כי היכל נוטריקון הא - כל וזה וזה מראה על התפשטות גבולי הגשמיות, באופן שאפי' אח"כ כשמתגלגל בגבולי עשן מכיר היטב את המקום ההוא וכל פעם שרוצה לבוא להתפשטות הגשמיות חוזר שם.
     ובזה תבין סוד הזוהר על משכבי בלילות מקשה במשכבי מבעי ליה ותירץ וכו' לית אורחא דמלכא לאתדבק בי לבר מהיכליה וע"כ ביקשה ולא מצאה משום שלא הבינה אז לעלות להיכל המלך, והבן היטב שאין הכונה אשר המתדבק נמצא ברגע הראשונה המכונה היכל המלך ביתר גדלות מבכל הזמנים שלאחרי כן כי זהו לא יתכן כלל, כי ודאי שהולכים מחיל אל חיל. אלא הכונה על מקום הדביקות המוכשר לקבלת כללות הנצחיות בסוד התפשטות הגשמיות, אשר שום נצחיות אינו מתקבל במקום אחר זולתו אפי' שיהיה המקבל במדרגה יותר גבוה ונעלה. וז"ס שרמז האר"י ז"ל אשר המקום הוא גדול יותר מכל מח שנמצא בתוכו ע"ש, וכן הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו ודו"ק.
     ויש לרמז עוד כי יש סוד תחית המתים : המכונה קימה, ע"ד שאמרו ז"ל בסו"ה הנך שוכב עם אבותיך וקם וכו' שהוא מקרא שאין לו הכרע המרמז על תחיית המתים, וע"ש זה נק' הקב"ה בשם מקום מלשון מקים, כי הקם לתחיה אינו קם מעצמו אלא הקב"ה מקים אותו, וע"כ נק' בשם מקום. (ע"ע תחית המתים).

:

(עי' לעיל היכל) יורה על המקום שבו שורה המלך בקביעות לנצחיות. וז"ס לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה, כלומר אם לא באותו המקום שהוא נצחי. ומכאן תשפוט שכל הזוכה לאיזו דבקות אמיתית בהשי"ת זוכה אותה לנצחיות, ע"ד עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד.

:

      (ע"ע בריאה) תבינהו ממ"ש האריז"ל בסוד עצמות גוף לבוש היכל (ע"ח ש' אבי"ע) שה"ס ד' בחי' הנודעים, ואשר כל העולמות אבי"ע נתקנו רק מסוד נשמה עצמות גוף שה"ס כח"ב, אכן זו"נ נשארו רק בסוד או"מ ולא פנימים כלל, שהמה נתקנו בסוד החיצוניות הנק' לבוש והיכל שאין להם חיבור כלל אל הגוף עכ"ל.
     אין השם מלא: והנך מוצא שבחי' ג' ובחי"ד נפרדו ונבדלו מפרצופי אבי"ע כולם, והזו"נ שבפרצופי אבי"ע נחשבים רק זו"נ דבינה כלומר זו"נ דבחי"ב שהסו"ה כי יד על כס י"ה שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיכלה זרעו של עמלק, דהיינו סוד ב' אותיות אחרונות של הויה שהם וה דהיינו בחי"ג ובחי"ד החסרים מכל פרצופי אבי"ע כנ"ל. ונמצינו למדים אשר אותה הבחי"ד האמיתית ששימשה בעולם א"ק היא שנעשית ונתאית בסוד היכל לבד, ולא יכלה להתקן בסוד שאר הבחי' כלל.
     לבר מהיכלא דמלכא : ובזה תבין מ"ש בזוהר תזריע בביאור הכתוב על משכבי בלילות דלית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה, דהיינו בבחי' היכל המלך המבואר, כי אז יש מילוא לשם הויה בסוד (לבוש) והיכל, כי האור (ע"ע לבוש ע"ע שחור) הגדול ההוא כחו יפה להכניע גם את הבחי"ד, ובסו"ה הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד, וכיון שאין שום אחיזה לס"א שם, ע"כ אורחא דמלכא לאזדווגא רק במקום ההוא בלבד. (ע"ע היכל להלן) (ע"ע שורש נשמה גוף לבוש היכל).

:

לו) מהו היכל הנוקבא.
כשנוקבא מקבלת המוחין מראש דז"א, ונמצאת עמו פב"פ, נבחן שהנוקבא נמצאת בהיכל דידה, בהיכל הנוקבא. כי שם ביתה. אבל במוחין דאחור שהיא מקבלת מאמא דע"ב דמזלא ע"י עליתה לאו"א, הרי היא נבחנת אז שנמצאת ברשותא דחתן, כי או"א עלאין, הם בחינת עליון לז"א, והם רשותא דז"א, ולא של הנוקבא, כי העליון של הנוקבא הוא הז"א. עי' לעיל בתשובה י"ב <ביתא דנוקבא>. (אות קל"ח).

:

לד) היכל עליון:
ז' היכלות הם, והעליון שבהם נקרא "היכל העליון".

:

לה) הכאה (ח"ג פ"א אות ג'):
עיין או"פ כאן פ"א סעיף ע'; פגישת אור א"ס במסך מדומה לב' דברים קשים, שאחד רוצה לפרוץ לגבול השני, אשר השני מזדקף לנגדו בכל תוקף ומונע אותו מלהשיג משהו מגבולו, הנה פגישה כזו מכונה הכאה. ולאפוקי, מפגישת נוזלים, שאינם מונעים זל"ז מלהשיג גבול, ומתערבים יחד, וע"כ אין הכאה מובנת בהם. וכן ב' דברים רכים, אין הכאתם נרגש כל כך, משום שמניחים זה לזה, לכנוס מעט בגבולו, ולדחקו על קליפתו החיצונה במשהו. משא"כ דברים קשים, שאחד אינה מרשה לחבירו לזוז אותו אף במשהו מגבולו, הרי פגישתם מובנה לבחינת הכאה. והנה להיות, שכל עיקר הצמצום היה מצד הנאצל, ולא כלל מצד המאציל, לפיכך אין אור א"ס מקפיד כלל, באותו הצמצום שיש במלכות, אלא שהוא נמשך ויורד להתפשט גם בתוך מלכות. ומובן ג"כ שיורד לשם בכח, והוא, מחמת שבא"ס מטרם הצמצום, היה ממלא שם גם בחי"ד (כמ"ש לעיל ח"א פ"א באו"פ אות כ' ובאות נ' ד"ה והנה עש"ה) וע"כ אין לו ענין לשנות דרכו, ויורד תמיד למלאות גם את כלי המלכות באורו ית', אמנם המסך והפרגוד הנעשה במלכות, מעכב עליו ומפסיק האור, ואינו נותן לו להתפשט בתוכו אף משהו, ולפיכך מובן "אשר אז הכה אור א"ס ית', המתפשט עד שם, בהמסך ההוא" (עי' לה"ת ח"ב אות מ"ג).

ובפרק ב' סעיף ג'. ההכאה של אור העליון המגיע עד שם כנ"ל, הכה בפרגוד ההוא, ומכח אותם הי"ס דאצילות שהגיעו עד שם. והכה שם בהאור שלהם פירוש, כי חוק הוא בעולמות העליונים, שכל מדרגה תחתונה הגורמת תוספות אור למדרגה עליונה ממנה, הנה כל אותו שיעור תוספות אור, חוזר ומושפע, לתחתונה שגרמה אותו, ובעניננו ג"כ, מתוך שמסך שעל מלכות דאצילות גרם את האור החוזר לעלות, ולהלביש לכל ט' ספירות דאצילות, ולהעשות כלים אליהם, כנ"ל, באופן, שזולתו לא היה אור א"ס נתפס ומלובש באצילות, כי אין אור מושג בלי כלי, כנודע, והנה מתוך שהמסך גרם לכל אותו תוספות, דהיינו או"ח וע"ס האמורים, לפיכך, מתרחב המסך והכלי מלכות בסבת האו"ח החוזר ויורד אליו ממקום המסך ולמטה, וממשיך לעצמו כל אותם י"ס דאצילות שלמעלה, בדוגמתן ממש. באופן: שמלכות דאצילות לבדה, הולכת ויורדת ומתפשטת לעשר ספירות מינה ובה, כדוגמת ע"ס אצילות, דהיינו מכתר עד מלכות, והן המכונות עשר ספירות של עולם הבריאה.

:

ה"ס עין הקרב שהקרבה הוא ההכאה שהרי דוחה בזה את האו"י ומחזירו לשורשו. ובזה תבין הכתוב ויך את המצרי וכן רשע למה תכה רעיך והכאת הסלע, וסוד דחז"ל שאמרו בהרמת יד נק' רשע וסוד נטילת ידים.
ונבין קודם ענין הזדככות.

:

הרוח השורה בלב העושים שם דפיקין (הכאות) כנז' בתי' דס"ט ופ"ט, וכד ייתי רוחא לגבי לבא דתמן נפשא (מלכות וסוד המסך הנק' נפש) אתמר בה קול דודי דופק (ש"ה פ"ה).

:

     הקול שבתוכו , ה"ס שם הויה שהוא בחי' הרוח השורה בלב, שה"ס הנקודות העושים בה דפיקו (ש"ה פ"ה ע"ח).
      ז' הבלים דנפקי מלבא ה"ס ע"ס דרוח, (המתפשטים בהכאה על המסך והנפש שבלב) שנק' יוד אמירן (הרוח נק' אמירה והנפש דיבור) ונק' ג"כ ז' קולות.
      ז' קולות דנפקין מלבא, והוא ע"ד ז' היכלות שהיכל עליון כולל ג"ר.

:

מקורו מסוד נבואת משה משורשו, בסו"ה במראה אליו אתודע, ומרא"ה ה"ס הסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סר לראות, כי כל זווגים שבמראות עליונים אפי' זווג גשמי שבהם אינם אלא ע"י הסתכלות שה"ס אור החיה. והנה יש כאן ב' הסתכלויות: הסתכלות א' בסו"ה וירא הויה, והסת"ב בסו"ה כי סו לראות. והעליון מכונה תמיד בשם ראש או ג"ר אלא שדבוק ומתפשט בכל הגון שנק' ג"כ ז"ת והוא סר לראות בעטרה החופפת עליו, וסו"ה וירא הוי' וכו', והאו"ח למקורו הוא בדיוק מפה דראש ולמעלה. הרי לפניך ב' סופיות כי הסתכלות התחתון היה בסוף הגוף שנק' עטרו והסתכלות העליון בסוף דראש נגלה, כי כ' אור המיוחס להעליון הוא בחי' ראש ולא יותר, באופן שב' השפות והסופיות הכו זה בזה וההבל שהוא עולה מז"ת שנעלם שנדחה, נתבצר עתה לנצחיות, כי הראש מלובש בו לנצחיות. וז"ס הדיבור מאצילות לבריאה שאצילות ראש ובריאה גוף וז"ס ויאמר הנני, כי ע"י דחיית ז"ת שה"ס ז' הבלים חג"ת נ"ה ויסוד הכוללם שמיעה ומלכות, שה"ס מקומות הפגישה, שכל אלו בסוד אכן נודע הדבר היו לצלצלי שמע, כלומר לקריאה ולדיבור משה משה עד שאמר הנני. והנך מוצא שהכאת שפה על שפה סוף דראש בסוף דגוף המה דיבורים אמיתיים, כי שמע ואמר הנני (ע"ע קול ודיבור).

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

מתבאר בדחז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל. פי' ששורשו של אותו העשב הנמצא מלמעלה הוא אור מרובה וגדול מאוד, והענף ממנו הנמצא למטה בחושך נפקד ונסער מחמת ההבדל וההפרש הגדול הזה, ע"ד השליך משמים ארץ, וע"כ נבחן שהעליון פוקדו ומזכירו "מאין באת" שעי"ז מגביה את עצמו בתאוה גדולה לחזור לשורשו והוא גדל, שז"ס מכה אותו ואומר לו גדל, דהיינו בהזכירה ופקידה כמבואר.

:

    (ע"ע השתלשלות הרביה) נתבאר שם אשר גם הבח"ב מעכב על אור החכמה ומפסיקתו מלהתפשט אל הנאצל כמו המסך שבבחי"ד, ואין הפרש ביניהם אלא כלפי אור אחורים דחכמה שאינו נפסק מכח בחי"ב ונפסק מכח המסך שבבחי"ד עש"ה. משום שעביותה גדלה על כלם, כי מלבד העביות וקשיות דבחי"ב היורדים בבחי"ד הוסיפה עוד בעצמה עביות חדשה (ע"ע ד' בחי' דאו"י), באופן שבחי"ד היא עביות מקובצת מכל ג' בחי' הקודמים ועוד תוספת עביות דעצמה וע"כ חל עליה כח הצמצום שה"ס המסך המתוקן בבחי"ד המעכב על אור העליון מלהופיע דרך בה, שמעיכוב הזה נעשה זווג דהכאה שמעלה או"ח ממנה ולמעלה המקיף ומלביש לד' בחי' דאור העליון.
    וענין הקפה והלבשה זו האמור באו"ח, פירושו בערך מסבב ומסובב. שהמסבב נבחן כמו מלביש והמסובב נבחן למלובש ומוקף מן המסבב, והוא כי כל כמה שהאו"ח לא היה בהנאצל נבחן שהנאצל חסר מאור העליון, כלומר מאור החכמה משום שבחי"ב מעכבתו ומפסקתו מלהתפשט דרך בה כנ"ל, ונמשך זה עד זווג דהכאה והעלאת או"ח ממטה למעלה מאליו, היינו בלי המשכה מהתחתון ואז בטלה לה כל העביות דבחי"ב, שענינה הוא דבר ההתגברות למשוך אור דחסדים מהמאציל (ע"ע ד' בחי' דאו"י). וחוזרת ומתעצמת עם החכמה לעצם ומהות אחת כמטרם התגברותה להמשכת החסדים, וטעם דבר ביטולה זה הוא, כי מלבד שאו"ח העולה עתה מאליו ממטה למעלה הוא אור גדול שעולה בגדלו עד אין קץ על שיעור אור דחסדים הנמשך בהמשכת הבחי"ב, הנה יש לו עוד מעלה גדולה שהולך ונובע בהנאצל מאליו בלי שום התעוררות המשכה מצד הנאצל, וממילא נמצא עתה פעולת התעוררות והמשכת אור דחסדים דבחי"ב כפועל בטל.
    ונתבאר היטב שמעת הופעת האו"ח בטלה לה עביות דבחי"ב לגמרי, כי חוזרת ונעשית למהות אור החכמה כלמפרע, וממילא נפתחה סתימת אור החכמה בסיבת או"ח שעתה מתפשט אור החכמה בכל הראש והתוך דנאצל עד הטבור, וע"כ נבחן אור החכמה שבפרצוף שהוא מסובב מן האו"ח, כי לולא האו"ח המסבב אותה במה שמסיר העביות דבחי"ב אין אור החכמה יכולה כלל להתפשט בהנאצל, ועל שם זה נבחן האו"ח למלבוש ומקיף על אור החכמה שהוא עיקר ועצמות דאור העליון, ואור העליון שהוא אור החכמה נבחן למלובש ומוקף מאו"ח, או אור העליון נבחן לאור פנימי ואור חוזר ננחן לאור מקיף כמבואר. (ההמשך בהסתלקות א').

:

     (ע"ע צלע) ה"ע ההסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סד וכו', שההסתכלות הזה מושך אליו או"ח מהתחתון והסתלקותו לשורשו נק' בערך התחתון בשם יציאה שז"ס ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם.
     ב' בחי' בהסלע שהם: הכאה אחת, וב' הכאות. ובחי' הכאה אחת ה"ס בארה של מרים שהיתה מלוה אותם כל שנות מהלכם במדבר, דע"כ נק' בארה של מרים בסו"ה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם כלומר שנמשכו מבחי"ד שאינם ראוים לשתיה מחמת מרירות הדין הקשה שבהם, אמנם מעיקרה היו בסוד מדבר שור ג' ימים: שה"ס אומ"צ הגורם לסיתום מי חסדים, וע"כ לא מצאו מים כלל עד שנושעו עכ"פ במרה שהשיגו מים אמנם מבחי"ד.
     ויורהו הי עץ וימתקו המים: שה"ס עץ החיים ולקותא דבחי"ב שעירב במים המרים ההם ואז נמתק מדה"ד במה"ר, וע"כ נעלם המרירות דבחי"ד ומכאן ואילך הי' ההכאה רק בסוד הכאה דפעם א' מבחי"ב לבד שהוציא מים לשתיה, והוא הנק' בארה של מרים אלא שהארירות נעלם כנ"ל מטעם ויורהו ה' עץ. ויש עוד בחינת הכאת הסלע פעמים: דהיינו הגילוי דבחי"ד ג"כ, והכאות שתים האלו הם נק' מי מריבה: שהמה גרמו למיתת משה ואהרון שזהו קרה לאחר פטירת מרים וסילוק הבאר הנ"ל דפעם א', ולפיכך וירם משה אז מטהו ויך פעמים: בבחי"ד ובבחי"ב שאז בסוד דתכלי ושצי לכלא פסק כאן מלהרהר עוד, שזהו מיתת אהרן הכהן ועליתו הר ההר: דהיינו ב' הרים (מטעם ב' הכאות) זע"ז והשרים נעשו לעבדים, וכאן שמת אהרן מת ג"כ משה כי אחים המה, באופן שמיתת מרים דהיינו ביטול דהמתקה הנ"ל ובסוד הכאה דפעם אחת הוא שגרם למריבה ולהכאת ב' פעמים שה"ע הר ההר ומיתת אהרן, ומיתו אהרן גרם למיתת משה בהר העברים דהיינו ב' בחי' עברה: עברה דבחי"ד ועברה דבחי"ב, שהסו"ה ויתעבר ה' ב' למענכם פי' בשביל המריבה שלכם, כי אתערותא דלתתא הגורם לב' מיני הכאות הסלע הנ"ל, הנה בחי' א' נק' בשם לינה, תלונה, וילונו. בא"ה וילן שם כי בא השמש, שאין זה בחי' עברה וזעם ח"ו אלא בחי' תרעומת דקה וסיתום ושינה שה"ס וחרהו ה' עץ כנ"ל, ובסו"ה אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני, ולפיכך בסוד הכאת הסלע דפעם א' כתיב וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית וכו', (ואע"פ שמקודם כתיב וירב העם עם משא אכן אח"כ עזבו את המריבה שה"ס בחי"ד ופתחו בתלונה כמ"ש וילן וכו') משא"כ אח"כ במי מריבה בפ' חומק שמה לא כתוב וילן אלא וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' (בסיתום דאומ"צ) שזה נק' מריבה, עיבור: הגורם להכאה פעמים בהסלע.

:
הכנה לקבל ( דף רצ"ו באו"פ ד"ה הכנה ): כשיש מסך מתוקן בהפרצוף במדת עביות הראויה לזווג ולהמשיך את האור העליון , אז נבחן הפרצוף שיש בו "הכנה לקבל" את האור העליון.
:

כג) הכפלה:
עי' תשובה כ"ב (הגדלה). (שם)

:

כד)הכר העובר: 
עי' תשובה י"א (ג' חדשים להכר העובר) (אות י"ח).

:

לו) הכרעה:
נודע, שבחינת ב' הקוים ימין ושמאל, באה מפאת עלית ה"ת לעינים, שנתרשמה המלכות בכל ספירה וספירה, אשר התרשמות כח הצמצום שבה"ת בכל ספירה, נעשה שם לבחינת קו שמאל, ומהות הספירה עצמה, הוא בחינת קו ימין דהספירה ולפיכך בעת שהמדרגה מקבלת אור הזווג לתוכה, נעשה אז הכרעה בין ב' הקוים ימין ושמאל, שפירושה: שמדת השמאל היא כל כך חשובה כמו מדת הימין, כי בסגולת העביות שבשמאל, נעשה הזווג עם אור העליון, שאו"ח שלה ממשיכו ומלבישו בהמדרגה, ונמצאים הימין והשמאל בקומה שוה. וזה מכונה בשם הכרעה, כי השמאל שהוא דין הוכרע, ונעשה לכף זכות ורחמים. (תתס"ו אות ב).

:

זה נוהג רק בפרצוף הכתר כמו א"ק או א"א אשר החכמה שלו מלבשת את ט"ס תחתונות דכתר שבו, כי כתר דכתר דא"א ה"ס הראש דכתר דא"א (כי כל ראש נק' כתר), וט"ס תחתונות ה"ס התוך שהוא חב"ד דכתר דהיינו האו"ח היורד מפה דראש ולמטה ומתלבש בהגוף (ע"ע רת"ס). והסוף שהוא ו"ק חג"ת נה"י דכתר דא"א (דהיינו בחי' תוך סוף דמקו"ה) הם שניהם נק' ט"ס תחתונות דכתר דא"א והמה מתלבשים בפרצוף חכמה דא"א, כי הראש דחכמה הנמשך למטה אל החכמה מכח הראש דמקו"ה (כנודע כי כשצא הכתר יצאו כל הכתרים), הוא מלביש אל התוך דעליון הנמשך מתוך מקו"ה דע"כ נק' חב"ד כנ"ל, והבן היטב שרק הראש יכול להלבישו כי יש לו מכח מקורו דין קדימה ושליטה על התוך, משא"כ התוך דתחתון אינו יכול להלבישו לעלין, כי התוך דעליון קדום במעלה עליון לאין קץ וע"כ אינו משיגו כל עיקר.

:

ה"ס ההלבשה הבא מכח אנקת"ם אשר משליט בעיקר את הסוף דמקוה, בסוד כ' אשב בחושך הויה אור לי, וא"כ אין לו כלל בחי' חג"ת דעליון שה"ס התוך דמקוה כי מתחיל מכל"א ולמטה, וז"ס שתים זו שמעתי, כדי להרבות המשכה עש"ה. וע"כ חג"ת דאלו הם חג"ת מבחי' ו"ק, משא"כ אם מלביש לתוך דעליון היה החג"ת מבחי' חב"ד. עי' לעיל בהלבשה לחג"ת דעליון.

:

     ובהמבואר לעיל תבין היטב שכל הסת"א דתחתון מוכרח להלביש להסת"ב דעליון, כי בעת ההזדככות דבחי"ד (כמו אבידת המאכלת הנ"ל) מוכרח אמנם להמשך בחי' מסך אחר ופה אל ראשו שישמש לו לגבול ולהלנשת או"ח של ע"ס דראש בעדו, כי אין לך פרצוף שאין לו ראש. ועוד, כי תיכף כשיצא הכתר הא' יצאו עמו כל הכתרים ואפי' כתר דמלכות דעשיה, וא"כ מוכרח שוב להמשיך המסך הכולל בכלי מלכות הכולל המכונה פה כנ"ל, אלא בהזדככות על בחי"ג שיש לו ג"כ בחי' הגבול דעד פה תבוא ולא תוסיף, כמו פה דראש דהתפ"א, אלא שנפקע ממנו העביות הקשה דבחי"ד הסותר לכל האו"פ, דהיינו האו"ח הבא ממעלה למטה המכונה גוף, אלא מסך כזה המקיים עכ"פ לאותו האו"פ שכבר נמשך בגוף דהעליון בהתפ"א.
    וכבר ידעת סוד הסתכלות ב':
    שה"ס או"ח העולה מתתא לעילא אחר שכבר התפשט מעילא לתתא (ע"ע הסת"א הסת"ב). ובזה תבין אשר באותו הפרק שמתחיל ההזדככות דבחי"ד היה מתחיל עמו יחד גם בחי' הסת"ב, אשר בהגמרו לעלות בא אח"ז התפשטות דבחי"ג, דהיינו בחי' פה חדש ומסך חדש המעלה או"ח לע"ס דראש. הנה ודאי שראש הקדום לא נעלם ח"ו אלא שנשאר במקומו נבחי' ראש להעליון, וזה הראש החדש דבחי"ג שיצא עתה מתוך שהוא יכול לקיים את האו"פ דגוף, דהיינו האו"ה שממעלה למטה דהעליון, ע"כ נבחן שמלבישו שמה ומקומו מתחיל מעט למעלה מהסת"ב דעליון, כי הסת"ב דעליון הוא בחזה שלו עצמו דהיינו התחלת הסתלקות דבחי"ד כנ"ל, מש"כ קביעת המסך והפה דעליון מתחיל ממקום המעמד דנחי"ג שהוא ודאי למעלה מבחי"ד, אלא מתוך שבחי"ד נעלמת כנ"ל אינה עולה בשם רק בחי"ג בלבד, וע"כ אנו אומרים שהסת"א דעליון מתחיל במקום הסת"ב דעליון והבן.

:

לז) מהו הלואה ושאלה.
יתבאר להלן בתשובה קל"א <שאילת כלים דלאה מרחל> וקל"ב <מהי שאילת כלים דרחל מלאה>. (אות ל"ג).

:

     ה"ס הנטיות ההפכיות, דהיינו פעם ברגל הימיני ופעם ברגל השמאלי, בסוד ימינא ושמאלא וביניהו כלה בקישוטין אזלא שנק' הליכות עולם, כי ע"י הליכות הללו זוכים לקבל פני רבו בא"ה והיו עיניך רואות את מוריך. באופן, אשר קבלת פנים: איננה באה זולת בהקדם הליכות הנ"ל מרובות.
     רגלים : מלשון מרגלים שלפעמים מאמינים ולפעמים מפחדים, בסו"ה כי חזק הוא ממנו, אלא הצדיקים דביקים בגופא דמלכא, דהיינו מטבור ולמעלה, ובזה קונים רגלים לדבר מכח הקדושה, בסו"ה וישא יעקב רגליו, שהגוף נשא הרגלים. ובזה תבין סוד השמלה שלקחו שם ויפת לכסות ערות אביהם, בסוד אחורים: כמ"ש וילכו אחורנית וכו' ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו, דהיינו שהן ההליכות והן הקבלת פנים היו בסוד למפרע שנק' אחורנית, שבזה נתעורו החיצונים.

:

מו) המסו:
עי' להלן אות קל"ז (קפאון). (א' קל"ג אות כ"א).

:

לב) המעטת אור:
אם הכלי יורד למטה ממדרגתו, גורם זה, המעטת האור להכלי. כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו. (דף תפ"ז אות ד')

:

לז) מהי המשכה בסוד זווג.
המשכת המוחין, שיהיו לבחינת ג"ר בראש הנוקבא, נקרא המשכת המוחין בסוד, פרצוף, כלומר להיות לבחינת ג"ר אל הפרצוף עצמו. ואלו המוחין הנמשכים ליסוד הנוקבא בעת הזווג דפב"פ, אינם לבנין פרצוף הנוקבא עצמה, אלא רק למוחין בשביל הנשמות, והם נקראים המשכה בסוד זווג. (אות ק"ט).

:

לח) מהי המשכה בסוד פרצוף.
עי' לעיל תשובה ל"ז <המשכה בסוד זווג>.

:
ואח"כ מעלים מ"ן (ע"ע עליה וירידה).
:

יח) המתקה:
בהיות הכלים דב"ן פגומים מחמת השבירה, המה צריכים למיתוק, שפירושו הארת הזווג המגיעה אליהם ממ"ה החדש, שהיא ממתקת המרירות שבהם, דהיינו כחות הדין, שיש בהם אחיזה לחיצונים. (דף תרי"ט אות כ"ה ודף תרמ"ו אות נ')

:

    הסת"א ה"ס השגת האור וירא ה' כי סר לראות ויאמר וכו', כנ"ל שזה היה לשרשי כלים שהרי כתוב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט. אכן משם יוצאים ע"ס של ראש כי כל העתיד נכלל שמה בהתחלה אלא בלי התלבשות כי אין שם עוד שום כלי. וסוד הסת"ב ה"ס מ"ש ז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט כי אז נגמרו הכלים ולפיכך המה נק' ע"ס דגופא.
    וע"ז תבין למה הסתלקות אינו נוהג בראש (ע"ע ע"ס), וגדר האור של הסת"א הוא באו"י ביחוד, כי פעולת וחשיבות או"ח אינו ניכר עדיין וגדר האור של הסת"ב הוא באו"ח (ע"ע משה).

:

לו) הסתכלות (ח"ג פי"ב אות א'):
התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במסך שבכלי המלכות להעלות או"ח, מכונה בשם "הסתכלות", משום שאור המתפשט מהא"ס ב"ה, נבחן תמיד לאור החכמה, המכונה אור עינים או ראיה או "הסתכלות".

:

    ה"ס התפשטות אור העליון על המסך, ובסוד זווג דהכאה על המסך מעלה או"ח מהמסך ולמעלה ומלבנישו. אשר ה"ב כח"ב זו"ן נבחנים באור ההאסכלות ונק' ע"ס דאוד ישר ג"ע אח"פ, וה' נחי' כח"ב זו"ן הנבחנים באו"ח נק' ע"ס דאו"ח כנודע.
    הסתר פנים: וה"ס נבואת משה במראה אליו אתודע וארמז הדברים בס"ד מראה הסנה שכתוב וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה וכו' ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים ותמצא בכתוב הזה סוד הסתכלות: וירא ה'. וסוד הבלים היוצים דרך נקב' ראש בסו"ה משה משה. וסוד תיקון המסכים: בסו"ה ויאמר הנני. וסוד האמירה דהיינו דבר הנבואה: בסו"ה ויאמר אל תקרב הלום.

:

    מהעין לא נמשך הבל אלא הסתכלות לבד. פי', שסוד הבל הוא אור העצמות שנחשך על הבינה מצד הפיכת פניה לחסדים להכתר, ואור חשוב זה קיבל הא"ח בסוד וירא אלקים את כנודע, וא"כ מתחיל החבל מן האזן ולא ח"ו מהעינים.
    גם ז"ס שהראיה עצמה לא נמשך למטה אלא מאיר ממקומו בסוד או"מ, והוא משום שאחורים דבינה מכסין עליו כנ"ל, ואפי' אחר זווג דהכאה נשארה ההארה הזאת רק בבחי' מקיף לנר"ן ולא לפנימיותם והבן. (ע"ע הבלי אח"פ וע"ע אח"פ).

:

כג) הסתכלות א' :
עי' הסתכלות

:

    הסתכלות א' הם התפשטות הע"ס של ראש, שאינו מספיק לגלות כלים (ע"ע ראש). ולכן להאסתכלות ב' צריכים דהיינו התפשטות הע"ס של התוך (ע"ע תוך).
    הסתכלות : פירושו זווג, דהיינו הכאת אור העליון בהמסך, שזה מעלה או"ח, (ע"ע אור ההסתכלות).

:

לז) הסתכלות ב' (ח"ג פי"ב אות ה' ובאור פנימי אות ח') הוא:
התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במלכות דגופא, דהיינו, שמזדווג בה בעת הזדככות המסך ממדרגה למדרגה, עד שמוציא הע"ס דזה למעלה מזה, מכונה זה, בשם "הסתכלות ב' ".

:

כאן כשחזר או"ח והעביות דבחי"ד הנה חוזר בכח הסתלקויות החזקות האלו ומגלה ע"ס דכתר, כנודע דאו"ח דבחי"ד מלביש עד הכתר מתחילה בהסת"א כמראש, ואח"כ בהסת"ב (סוד זו"ן דחיה) שה"ס אור דגדלות חכמה. ואח"כ חוזר ומזדכך ומופיע המסך דבחי"ב שה"ס העביות, אשר בזיכוכו נמצא שמעורר העביות דבחי"ד כנ"ל. אכן כייל לן הרב אשר רשימו דבחי' אחרונה נעלמת תמיד, וע"כ לא יכלה עתה העביות דבחי"ד לחזור ולהתעורר ומקומה נטלה העביות דבחי"א, כלומר אותה העביות המתבאר בסוד הטוטפות בין עיניך והבחי"ג שה"ס גדלות החכמה ויצא פרצוף ע"ב ונפסק על הטבור, כלומר שנתעלם הרשימו דבחי"ד. במלה אחת, שחזרו ונתחדשו אותן ב' הפרצופין הראשונים, (ראש ותוך דמקוה) כי גילוי הסתלקויות החזקות דבחי"ד (במקוה"נ ז"א דז"א) חזר ועורר הסת"א והסת"ב דכתר, (ע"ד שנתבאר בראש מקוה) והזדככותו כבתחילה מכח השלימות דחסדי דוד דכתר האניל לבחי"א ובחי"ג קטנות וגדלות דחכמה, והזדככות דבחי"ג עורר למסך דבחי"ב והזדככות דבחי"ב אמנם לא עוררה לבחי"ד כמבתחילה כי רשימו דבחי' אחרונה אינה מתעוררת עוד, וע"כ בא במקומה הבחי"ג בסוד מסך דטוטפות.

:

א) הסתכלות דרך אחור (דף ש"ו באו"פ ד"ה מסתכל):
כשנתבטל הפנים של הכלי , ועדיין הוא מקבל דרך אחוריו , למשל אחר שנתבטלה העביות דבחי"ד , והוא מקבל הארה דבחי"ג מהבחינה העליונה ממנו לתוך בחי"ג שלו , נבחן שמסתכל באור העליון דרך אחוריו , כי בחינה ג ' נבחנת לאחור כלפי בחי " ד. עי ' פנים ואחור דמסך.

:

לג) הסתכלות עיני או"א:
עינים הוא כינוי לספירת חכמה של ראש. וכשחכמה דאבא משפיע לחכמה דאמא, מכונה, הסתכלות עיני או"א זה בזה. והוא קומת כתר דאו"א. ובישסו"ת. כשהחכמה דיש"ס משפיע לחכמה דתבונה, הוא מכונה, הסתכלות עיני ישסו"ת זה בזה. והוא קומת כתר דישסו"ת. (דף תק"כ אות מ"ב)

:

לד) הסתכלות עיני ישסו"ת:
עי' תשובה ל"ג (הסתכלות עיני או"א).

:

לט) מהי הסתכלות עליון.
השפעת המוחין מעליון לתחתון מכונה. בשם הסתכלות עליון. כי ההסתכלות נמשכת מעינים, דהיינו מחכמה דראש הנקרא בשם עינים. כנודע. (אות צ"ג).

:

לח) הסתלקות (ח"ג פי"ב באו"פ אות ח'):
בכל מקום שיש הזדככות העביות של המדרגה, יש עמה בשוה "הסתלקות" האור והשפע שבה, כי מדת "הרצון לקבל" שבמדרגה, היא העביות שבה, ומובן מאליו, שבהעלם הרצון לקבל, נעלם עמו כל השפע המקובל בה, כי אין כפיה ברוחניות.

:

שורשו הוא בראש מקוה בסו"ה ויאמר ;משה משה, וז"ס מ"ש בזוהר משה משה לא פסיק טעמא. פי', שתמיד ענינו אחד, וכמו :שורש בראש מקוה נעשו כל הכלי קבלה בסוד ההסתלקות המרובה משה משה, כן בכל המדרגות כל הכלים נעשו בבחי' הסתלקות דוקא או בצלצלי שמע או בצלצלי תרועה. ובזה מובן המראה לטוטפות בין עיניך.

:

הסתלקות א' (דף שנ"ז אות ס'):
הוא הסתלקות האורות להמאציל שנעשה בפעם הראשונה בהעולמות שהוא בפרצוף הכתר דא"ק.

:

ה"ע הסתלקות האור העליון מפאת הזדככות המסך, (ע"ע הזדככות). ונוהג רק בהסתכלות ב' שנק' גוף ואינו נוהג בהסת"א שנק' ראש, (וע"ע ראש).

:

    (ע"ע הכאות או"פ ואו"מ) נתבאר שם איך כל מהותה של בחי"ד אינה רק קיבוץ דג' בחי' של עביות מג' בחי' הקודמים ובתוספות דעביותה עצמה. גם נתבאר איך הופעת האו"ח מתוך זווג דהכאה מבטל תיכף את כל עביותה דבחי"ב עש"ה. והנה נמשך מזה אשר גם הבחי"ד אובדת שיעור חשוב מהעביות שבה, דהיינו כל אותם חלקי עביות וקשיות שהיו בה מבחי"ב, שזה גורם להזדככות המסך וביטול הזווג דהכאה לגמרי, משום שבטל כח הקשיות והעיכוב ואין כאן עוד שום הכאה דאור העליון בהמסך, ואע"פ שמסיבת ביטול עביות דבחי"ב אינו נעלם רק מקצת העביות וקשיות דבחי"ד, אמנם אין ענין מקצת נוהג ברוחניות ודומה כמ"ש נדר שהותר מקצתו הותר כולו, באופן ששיבת החו"ב פב"פ דהיינו התפשטותו של אור החכמה באו"פ אל הנאצל הוא נבחן למכה באו"מ, דהיינו שמבטל וגורע מחלקי העביות דבחי"ד והמסך עד שנעלם כולו ומתפרק הזווג דהכאח מהפרצוף, וממילא מתבטל כל האו"ח ועמו גם אור החכמה המסובב ע"י או"ח, וזהו המכונה הכאות או"מ ואו"פ זב"ז עד שמסתלקים שניהם מהנאצל כמבואר. ומה שנק' הכאות לשון רבים יורה שלא בפעם א' קרה ההסתלקות הזה האמור, אלא נבחן שהולך ומסתלק בסדר המדרגות כמ"ש בערך: הויה בריבוע.
     וענין הכאה מובן תמיד באורות ההפיכים זה מזה, וגם כאן האו"פ דהיינו אור החכמה מתעצם רק בכלים היותר זכים, דהיינו אחר ביטול האחורים כולו דבחי"ב ואו"ח מתגדל ויוצא רק מכלים היותר עבים: מבחי"ד קומת כתר, ומבחי"ג מתקטן לחכמה, וכו', וע"כ המה מכים ומבטשים זה בזה כמ"ש בהויה בריבוע ע"ש, שהביטוש הזה מתגלגל על ארבע קומות עד שהמסך שנק' או"מ מתלבש כולו ועמו גם אור החכמה שנק' או"פ ע"ש. באופן שאו"פ ואו"מ תלויים זה בזה ונדחים זה מזה.

:

     ונודע, שכל ענין הסתלקות האורות אינו נוהג בראש זולת בהגוף של המדרגה (ע"ע הסתלקות אינו נוהג בראש) דהיינו מפה דראש עד הטבור דאותו פרצוף, שהפה ה"ס המלכות של הע"ס דראש ובחי' כתר אל הע"ס דגוף, שממנח מתחילים הכלים להגלות, כי הע"ס דהסתכלות א' שנק' ראש המדרגה מגולים בלי שום כלים, כי הכלים נמשכים רק מבחי"ד דהיינו המלכות שלו שנק' פה, שמלכות הזאת מתפשטת בעביותה עצמה לעשרה כלים שהם ד' בחי': חו"ב וז"א ומלכות, ואח"כ מתפשט שם אור העליון לבחי' זווג דהכאה על המסך המתוקן במלכות דמלכות הזאת הנק' טבור ועולה או"ח ומלביש על או העליון המתפשט שם, ובזה נשלמו הע"ס דאו"י ואו"א דגוף הפרצוף. כלומר, שהעצמות מלובש בכלים. וה"ס הסתכלות חב' הגומר הכלים משא"כ הע"ס דאו"י ואו"ח שבהסתכלות הראשון שהמה למעלה מפה, כלומר מבחי"ד שהוא המלכות שבספירות ההם אי אפשר שיהיו להם כלום (עי' שם היטב).
      ובהאמור מובן, אשר ענין עליית המסך למאציל הנ"ל הוא לבחי' המלכות של ראש שנק' פה שהוא המאציל ושורש כתר להתפשטות הגוף כאמור. והנה שם נמצאים הט"ס ראשונות שה"ס אור העליון המזדווג בהמסך המתוקן בהפה, שהוא מגולה לגמרי בלי שום כלי כנ"ל.
      ולפיכך בשעה שהמסך מזדכך לגמרי שנבחן שנתעלה לבחי' הכתר שה"ס הפה דראש, הרי אור העליון שוב פוגש בהמסך שעלה, ומתוך שבחי"ב דאור העליון נמצאת שמה בעביותה הראויה לה משום שבד' בחי' דראש לא היה שם שום הזדככות והסתלקות כלל (ע"ע הסתלקות אינו נוהג בראש). נמצא שהעביות דבחי"ב מתפשט בחזרה אל המסך, ומתוך שהמסך כלול בעצמו מג' רשימות חכמה בינה ז"א הנשארים אחר הסתלקות (ע"ע אור תגין) שכל טעם זיכוכם היה משום ההעלם של העביות דבחי"ב כנ"ל, (ע"ע הסתלקות א'). נמצא עתה אחר עליית המסך להפה של ראש שבחי"ב דאור העליון חוזרת שוב ומתפשטת אליו, אשר כל רשימותיו חוזרים ומתעוררים ומתחדשים בעביותם כמו שהיו בטרם ההסתלקות, ונבחן שהמסך קנה שם בחי' עביות דבחי"ג, אשר אור העליון המכה עליו מעלה קומת ע"ס דאו"י ואו"ח עד החכמה.
      אמנם נחסר מקומת כתר, והוא משום שבחי"ד שבמסך לא השאירה אחריה שום רשימו (ע"ע אור תגין) ואינה כלולה משום זה באותו המסך שנתעלה לפה וע"כ אינה יכולה להתעורר בסבת חידוש עביות דבחי"ב של ראש והן היטב.
      והנה נתבאר ענין הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע, דהיינו התעלות המסך בסדר זיכוכו מדרגא לדרגא עד שמגיע להפה שה"ס הכתר דגופא והמאציל, אשר משום זה חוזר ומתעבה ונעשה מוכשר לזווג עם אור העליון ומתפשט בהתפשטות ב' בשפע חדוה כמבואר.

:

    (מרשב"י בראשית דף י"א) כי כל ההבחן שבין ראש לגוף הוא משום שבראש אין כלים רק שרשים לכלים ובגוף יוצאים הכלים (ע"ע ראש). ונודע שכל אלו ההבחנות שאנו מבחינים בד' בחי' סל אור העליון אינם במהות האור העליון רק בדרך הקבלה של הנאצל (ע"ע אור העליון). ולפיכך הבחי"א והבחי"ב שהמה נבחנים לאב"א ושהבחי"ב מפסיקה משום עביותה על הבחי"א, כל הבחנה הזאת אמורה בדרך הקבלה של הנאצל.
    אמנם במהות האור העליון אין בחי"ב מפסיקה כלל על בחי"א, ולפיכך כל עוד שאור העליון לא נתלבש בפנימיות הכלים דהיינו בהיותם בע"ס או"י ואו"ח מהסתכלות הראשון שנק' ראש, אינו ענין כלל לומר שהאו"ח ה ע ולה משיב את החו"ב פב"פ ובחי"ב בטלה והלכה לה כנ"ל בערך: הסתלקות א'. כי שם בראש אשר החו"ב אלן מגולים אינם נמצאים באחורים כלל ואין שום הפרש בין אור דחכמה אל אור דחסדים, ולפיכך ענין הלבשת או"ח העולה על ע"ס דראש ומלבישו. הנה זה אמור שפועל בזה אשר אח"כ שיתפשט אור העליון אל הנאצל דהיינו אל כלי מלכות, לא תפסיק עביות הבינה על החכמה, אולם בט"ס ראשונות של ראש גופיה אינם צריכים לעזרת האו"ח שישיבו החו"ב פב"פ ותתבטל העביות דבחי"ב, משום דבחי"ב אינה מפסקת שם בהיותה עוד למעלה מכלים, באופן שבחי"ב נשארת בראש על תפקידה בהמשכת אור דחסדים כלפי קבלת הנאצל ואינה מתפעלת כלום לקבל איזה שינוי מתוך עליית האו"ח, כי האו"ח רחוק בתכלית מן האו"י להיות שורשו יוצא ומתחיל מתחת האורות, כלומר מבחי"ד הרחוקה מאור העליון של ראש מקצה אל הקצה בהיותה מוטבעת בתכלית הרחקה שלא לקבל מהאור העליון והיא ריקנית מאור העליון והיא בחינת חלל פנוי מצמצום א' ואילך, וע"כ אפי' האו"ח העולה ממנה נמצא מרוחק מאוד שלא יתכן כלל לומר ולהבחין איזה יחס משותף ביניהם. וזהו שאנו מכנים שאו"פ רחוק מהמקיף או שהאורות קדמו לכלים.
    אלא אח"כ שכלי מלכות של ראש מתפשטת מינה ובה בע"ס להסתכלות שניה על המסך המתוקן במלכות דמלכות אשר אז נבחן אור העליון שיורד ומתפשט בד' הבחי' בתוך הד' כלים חו"ב זו"ן דהתפשטות עביות המלכות (ע"ע כח"ב זו"נ). שמה מתחיל ההכר אחורים בין חו"ב אשר אור החכמה נפסקת ע"י עביותה של הבינה ואינה יכולה להתפשט בתוך הכלים ההם עד שנעשה זווג דהכאה והעלאת או"ח, ובזה נעשה יחס קרוב מאוד בין אור החכמה אל או"ח כי מתקשרים זה בזה, להיות אור החכמה לא יוכל להתפשט בלי עזרת או"ח המלבישה וע"כ נעשה שם בחי' הכאת או"מ על או"פ ואו"פ על או"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ). עד שמסתלק האוי"ח ועמו יחד גם האור ישר, משא"כ בע"ס דראש ששם המה רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק כמבואר.

:

טז) הסתלקות ב' (שם):
היא הסתלקות השניה שנעשה בעולמות שהיא בפרצוף חכמה דא"ק.

:

     (ע"ע הויה בריבוע) הנה מקורה של הסתלקות הנוהג באורות העליונים הוא מפאת הזדככות המסך הגורם להתמעטות שיור קומה דאו"ח המכונה או"מ, שמיעוט קומח דאו"ח מושך אחריו שיתמעט ג"כ באותה המדה שיעור קומח של או"י המכונה או"פ (ע"ע הכאת או"פ בוא"מ) . ודבר הזדככות המסך נמשך מתוך האו"ח עצמו שהמסך מעלה, כי האו"ח הזה העולה מאליו דהיינו מתוך הכאתו של אור העליון עליו, נבחן שהוא מבטל את המשכת חסדים שבבחי"ב (ע"ע ד' בחי' דאו"י), היות שאותו האור דחסדים נמשך עתה בהנאצל מאליו מתוך ההכאה בהמסך, וא"כ נעשה פעולת הבחי"ב כמו פועל בטל, ולפיכך חוזר הבחי"ב למקורו לבחי"א ונעלם כל עביותה דבחי"ב, ובזה נפתח הבחי"א מאחורים דבחי"ב שיכול להתפשט בכל הנאצל (ע"ע הסתלקות א'). ומתוך שעביות דבחי"ב הוא השורש דבחי"ד ונותנת חלק אל עביותה, מובן מאליו שבהתבטל העביות דבחי"ב גורם להתעלם באותו השיעור מהעביות דבחי"ד, ונמצא שמזדכך המסך משיעור הקצוב אל בחי"ד שעי"ז מתמעט כח ההתנגדות שבה על אור העליון ונתקטן שיעור החוזק שבזווג דהכאה וממילא נתקטן שיעור קומה של או"ח העולה מזווג הזה. וקטנות קומה דאו"ח מושך אחריו קטנות קומה דאו"י כמ"ש שם, ומתוך שאין ענין מקצת נוהג ברוחניות ע"ד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ע"כ כיון שנעשה מקצת הזיכוך בהמסך מוכרח תכף להסתלק כולו ומתפרק לגמרי אותו הזווג דהכאה, שעמו מסתלקין כל האורות כמ"ש שם.
      הסתלקות ה"ס התעלות מסך: אמנם נבחן אשר גם בהמשך זיכוכו הולך ומקבל זווגים דהכאות -מאור העליון, שמשום זה יוצאים ונאצלים שם ג' מדרגות זה למטה מזה בהמשך זמן זיכוכו, שנק' קומת חכמה קומת בינה קומת ז"א. (ע"ע הויה בריבוע).
      ויש להבין, כמו בדבר זיכוך המסך אשר הגם שהאור הולך ומתעלם עכ"ז המסך כשהוא נבחן ביחסו עצמו הריהו הולך ומתעלה עילוי אחר עילוי כי כל החשיבות שבהעביות הוא ביחס זווג דהכאה והאו"ח. אמנם כלפי עצמו ודאי כל הזך ביותר הוא חשוב יותר ולפיכך כשאנו מבחינים ביחס המסך כלפי עצמו אנו אומרים שהוא מתעלה במדרגות זיכוכו כלומר שנעשה יותר חשוב, וכשמזדכך לבחי"ג נבחן שעלה לבחי' ז"א שבאותו הפרצוף, וכשמזדכך לבחי"ב נבחן שנתעלה לבחי' בינה שבאותו פרצוף, וכשמזדכך לבחי"א נבחן שנתעלה לבחי' חכמה שבאותו פרצוף, ואח"כ שנעלם ממנו גם העביות דבחי"א ונתפרק כל הזווג דהכאה לגמרי, נבחן שעלה לבחי' הכתר שה"ס המאציל דאותו פרצוף מטעם היותו מזוכך לגמרי מכל ד' בחי' העביות בו והבן היטב.

:

מ) מהי הסתלקות השכינה ממעל לז' רקיעים.
אחר חטאו של אדה"ר, נשארה השכינה במצב של אב"א מחזה ולמטה. שהם ע"ס דו"ק בלי ראש. שהם בחינת רוח נפש לבד. וע"י חטאם דז' דורות מאדם עד אברהם, נסתלקה השכינה למעלה מז' רקיעים, שפירושו שז' הספירות התחתונות שבה נתעלו לג' העליונות שבה. שאז נשארה בבחי' נפש לבד, שהיא בחינת ג' גו ג'. (א' תש"ג אות כ"ח).

:

לה) העלאת מ"ן:
מ"ן, פירוש, גורם לזווג. והוא תמיד בחינת נה"י או זו"ן. כי הנקבה מתוקנת באור אחורים דאמא הדבוק רק באור דחסדים ודוחית חכמה. וע"כ אינה מחזרת פניה להזכר לקבל הארת חכמה, זולת אם יש לה איזה גורם המחייב אותה להדבר. וגורם הזה, היא בחינת הזו"ן, שהבינה יש לה קשר אליו להאירו בהארת חכמה, מכח היחס דבינה וזו"ן דאור ישר. וע"כ כשהזו"ן עולה אליה למ"ן, הנה אז תכף מפסקת האחורים שלה ומחזרת פניה אל החכמה, לקבל ממנו הארת חכמה. ונמצאת מזדווגת פב"פ עמו. (דף תקי"ג אות ל"ט. ובאו"פ דף תק"א ד"ה המדרגה הד')

:

אל תערב ענין העלם עם ענין התלבשות, כי התלבשות יורה שנעלם בסבת הבחי' המלבשתו, משא"כ העלמה יכול להיות בסיבת עצמו וכדומה. (ע"ע התלבשות לעיל).

:

הוא נוהג בעת הסתלקות האורות דהסת"ב משום הכאת או"מ באו"פ (ע"ע הכאת או"פ באו"ם). שהמסך מזדכך והזווג דהכאה מתבטל. אמנם נבחן שמסתלק על סדר המדרגה (ע"ע הויה בריבוע). ויוצאים ד' פרצופין זה למטה מזה בהמשך עת זיכוכו, אמנם נק' אור הנקודות ואור אחורים, והוא משום דהמסך והאו"ח הם הולכים ומסתלקים מן התחתונים ואין ענינם להאציל אורות ופרצופין, ודבר אצילותם אותם המדרגות הוא מסבת אור העליון שאינו פוסק מתחתונים אפי' רגע עש"ה, וע"כ אין זה אור הפנים ורחמים משום שאחוריהם לתחתונים כלומר, שאין המסך ואו"ח עומדים אז לקיים האור בהפרצוף, אדרבא שמזדככים ועולים לשרשם, דהיינו שפניהם למאציל כלומר להזדכך לבחי' שורש ומאציל, ומאותו הרגע שהמסך שהוא עקרו של או"ח המלביש ומקיים להאורות מתחיל להזדכך, נבחן אשר האורות הפכו פניהם למעלה, כלומר להסתלק ולהזדכך עד שיבואו למעלה לשורש, משום שאין ענין מקצת נוהג ברוחני וכשרק מתחיל להזדכך מוכרח להזדכך לגמרי מכל עביותו, וע"כ נבחן שתיכף מסלק פניו מלהשפיע לתחתון.

:

     האו"מ ה"ס או"ח המקיף ומלביש את האו"י כמ"ש בשער הכונות בעלינו לשבח עש"ה. והכלי דאו"מ ה"ס המסך המתוקן בכלי המלכות המעלה או"ח בסוד הזווג דהכאה. וכבר ידעת סוד המסך שהוא סוד הצמצום והגבול דכלהו פרצופין בסו"ה עד "פה" תבוא ולא תוסיף. ופה ה"ס הדיבור דאל תקרב, ובסוד שם אל המיוחד מאירים כל האורות העתידים בסו"ה לך לך וכו' הארץ אשר אראך (לעתיד) ואעשך שם לגוי גדול, אמנם ודאי שיש שם או"פ שהרי כתוב ויאמר הוי' אל אברם שהוא לשון הוה, ונודע בפרצופי א"ק שאין שם שיתוף דב' הבחינות בחי"ד ובחי"ב כמו בעולם התיקון, אלא בחי' כלי אחד וקו אחד בלבד שהוא מבחי"ד, גם נודע בסוד הזווג שה"ס הידיעה המוחלטת בכח המסך למניעת האור עד שעושה פיסוק. גם כל ענין האו"ח העולה ומלביש אינו אלא קיבוץ הניצוצין של האסתלקות האורות, (ע"ע זכר זווג).
     והנך מוצא אשר האו"מ והכלי שלו המה ממחשיכי האור ובסוד אל, אכן האו"פ הוא כולו אור מתפשט, וע"ד שאמרו ז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, שהסתרת פניו דמשה ה"ס האו"מ כנ"ל ותמונת ה' יביט הוא ודאי ע"ד או"פ ואין לך קצוות רחוקים יותר מזה. ולפיכך כשהאו"ח נמשך מעילא לתתא מפה דראש לגופא ששם כבר האו"פ מלובש בכלים גמורים, הרי ההן והלאו באים כאחד אלא ע"ד הפח שאסר הוא הפה שהתיר, ולפיכך המה בוטשים זה בזה עד שהאו"מ מתגבר מחמת שהפה הוא באמת כלי המיוחד לאו"מ דהיינו בחי"ד, וע"כ האו"פ מסתלק לשורשו.
     עוד דוגמא מעקדת יצחק שאמר לו הקב"ה העלהו לי לעולה על אחד ההרים אשר אומר (לעתיד שה"ס או"מ) אליך, גם אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (שהוא בהוה ובאו"פ), וכל שומע יבין שהמה הפיכים זל"ז בתכלית כי אם יעלהו לעולה אז יסתלק לגמרי כל האו"פ, דהיינו כל הכלל ישראל היוצאים מיצחק וגם שם אמנם האו"מ גבר והעלהו לעולה, אכן ניצול בקריאת המלאך אל תשלח ידך אל הנער וכו' שזהו כבר בחי' התפ"ב של נבואה ואינה דומה כלל להתפ"א כמובן אלא שז"ס ההזדככות.

:

שבאורות הסדר הוא שהתחתונים נכנסים מתחילה והיפוכו בכלים אשר העליונים מתגלים בתחילה, מתחילה כתר ואח"כ חכמה וכו' לא כבאורות שמתחילה בא הנפש ואח"כ הרוח ואח"כ הנשמה וכו'. ובזה תבין מ"ש (ע"ע ע"ס דחיה) בציור ע"ס דחיה, אשר בחי"א הוא אור ו"ק ובחי"ב אור הבינה ובחי"ג גדלות אור החכמה ובחי"ד סוד גילוי מלכותו על כל הארץ עש"ה. ותבין כי כל זה אמור בערכי האורות, משא"כ בערכי כלים יהיה בחי"א חכמה ובחי"ב בינה ובחי"ג אור ו"ק ובחי"ד מלכות.

:
(ע"ע ע"ס דאו"ח הפכים לאו"י) שורש :ל מיני הפכיות שבכל העלמות והפרצופים והספירות ה"ס האו"י והאו"ח, שהמה הפכים זה לזה מקצה אל הקצה. שהרי האו"י הוא בחי' אור המתלבש ומתדבק בהתחתון והאו"ח הוא האור המסתלק ונפרש מהתחתון, וא"כ אין לך רחוקים באלם יותר מהם, כי הסתכלות הסתלקות : המה ב' האורות ראשיים שבהעולמות, בסו"ה וירא ה' כי סר לראות, שה"ס אור ההסתכלות וס"ה משה משה ה"ס אור הסתלקות והמה הם או"י ואו"ח. וע"כ אתה מצא אשר כתר דאו"ח הוא בחי"ד וחכמה דאו"ח הוא בחי"ג, והוא מטעם התפשתות עם אור הסתלקות, כי הבחי"ד גורם להסתלקות האור עד הכתר שה"ס שכל הנעלם מכל רעיון וממילא מתקבצים הניצוצים וההבלים האוצים עד קומה ההיא. ועד"ז בחי"ג עד החכמה, משא"כ מסך דבחי"ב ובחי"א שאינם פוגמים כלל בהכתר והחכמה אלא באור הבינה וזו"ן, איך אפשר שאור הסתלקות הזה יצטרף פעם לאור הכתר והחכמה (ע"ע או"ח). והיפוכו באו"י שאנו מתחשבים באור הסתכלות, דהיינו בשעת המילוא במה שיש שם מאור העליון הרי בחי"ד לא יש שם מט' ראשונות ולא כלום, כי ע"כ גורמת הסתלקות עד הכתר, ובבחי"ג אין שם אלא בחי' ז"א וע"כ אינו גורם שום פגם בכתר רק עד החכמה, ובחי"ב כבר יש בה גם בינה דאו"י וע"כ אינה פוגמת בהחכמה רק באורה של עצמה לבדה, ובחי"א יש שם גם חכמה דאו"י הפוגם רק באור דחסדים כנודע.
:
(ש"א ע"ב) כל מיני הפסק הנבחן בן הספירות ובין הפרצופון ועולמות הוא בסיבת הבחי"ד שהוא הכלי מלכות המסיימת לכל ספי' ופרצוף, אשר כח הצמצום רכיב עליה שלא לקבל האור בבחי' אחרונה ההיא וע"כ נמצאת ריקנית בלי אור, ונבחנת כמו הפסק בין עליון לתחתון.
:

לז) הפרדת הסיגים:
הה"ת דעביות, שנתערבה בז' מלכין קדמאין, שהיתה סבה לשביה"כ, כנודע, היא נבחנת לבחינת סיגים שנתערבה בהכלים דז' המלכים אלו, ולכן תיקונם הראשון הוא, להפריש מהם הסיגים הללו. ותיקון זה נעשה ע"י הארת אבא. ונקרא הפרדת הסיגים. עי' לעיל בתשובה ט"ו. (תתס"ט אות ט').

:

    וצריך שתדע שמסך דבחי"ג ה"ס מסך מעורב עם בחי"ד אלא בלי צורה מפורשה אלא כמו שהופיע באו"י דבחי"א בצורת הטוטפות, וכל ההפרש מבחי"ג לבחי"א הוא שעביות דבחי"ג גורם להסתלקות אור הפנים והראש וע"כ כחה יפה להמשיך הראש, משא"כ מסך דעביות בחי"א גורם להסתלקות ו"ק מפני שאור דחסדים אינם צריכים לראש, וע"כ אינו ממשיך רק אור דו"ק וע"כ אין שם הבל כמו באח"פ וע"כ נק' הבחי"א הסתכלות דק.
   
הפרש מעביות בחי"ב לבחי"ג: וא"כ חוזר חוק ההזדככות הנ"ל גם על פרצוף ע"ב, מטעם מילוי תפקידו לבלי הוספה כנ"ל בסוד מה תוסיף לו, ואז מופיע פרצוף ס"ג על מסך דבחי"ב. וההפרש מבחי"ב לבחי"ג הוא, כי בחי"ג מעורב בכח דבחי"ד אלא נעלם בה בסוד שנפסק על הטבור ואין לו נה"י, משא"כ בחי"ב הוא סוד מי דקיימא לשאלה ואין לה מבחי"ד שום זכר לגמרי ובסוד ביאור היולי דחכמתא בלבד וע"כ יש לה פתרון, אלא מכח שדוחית לאור הפנים ע"כ כוחה יפה לאור הבחי"ד בצורתה להדיא כבחרושת הגויים. (ע"ע מסך דבחי"ב) (עי' היטב ד' בחי' המסך ותשכח ברירו דמלה).
    אח"כ כשהולך בדרגת זיכוכו והגיע על בחי"ב, כי גם בחי"ג שהוא עביות דכלי ז"א הנק' ו' דהויה גם היא נעלמה, הנה עדיין אור העליון אינו פוסק אלא ממשיך בהכאתו על המסך דבחי"ב הנשאר, אמנם מתוך שהעביות וכח התנגדות דהמסך נתקטן הרי נתמעט ג"כ כח דזווג דהכאה ועמו גם הקומה דאו"ח כנ"ל, ונבחן עתה שנאבד לו בחי' אחת נוספת דהיינו קומת חכמה ועמד על קומת בינה, מפני שחסר לו עתה ב' בחי' של עביות דהיינו בחי"ד ובחי"ג הנק' ה"ת וואו דשם הויה, ונשאר רק בב' אותיות י"ח.

:

(ע"ח ש"ג פ"ב) ה"ס בחי"ד נקודה דעוה"ז, חיצוניות וסוף לכל העולמות.

:

     בל תטעה שרגלי א"ק במקום מדומה גשמי עומדים, אלא כל בחי' אחרונה של המלכות דהיינו דרגתה הג' החותכת גם על או"ח, נק' הר הזיתים בכל עולם ועולם. ויש כאן מובן עמוק בשם הזה שאין כאן המקום לפרשו. ומזה תבין שגם בהר הגשמי שלפנינו בעוה"ז הנק' הר הזיתים, יש לו ג""כ יחס שאול בשייכות לשם הזה, שזסו"ה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים.
      ועם זה אין שום חיוב שהמכנה את ההר הגשמי הזה בשם הר הזיתים שיהי' נביא או בעל השגה שהרגיש שייכותו לבחי' אחרונה דמלכות שמשום יחס הזה קראו כן, אלא יכול להיות שמכנה שם הזה היה איש גס ואפי' עובד ע"ז, והוא משום שהדיבור מתת אלקים הוא והוכן בהשואה אחת לכל מין האדם וע"כ כולם רק שליחי אלקים המה בהשתמשותם הזה. וכל ההבחן בין מכובד לשפל בשמוש של הדיבור הוא רק בערך הדעת, שבעל הדבור מרגיש בדיבוריו, אשר ההמון מרגישים הבנות קלי הערך בדיבוריהם, והמכובדים בעיני אלקים הוא מעניק אותם להבין סופי ההבנות שישנם בכל מלה ודבור.
      ולפיכך מובן שאם בעל השגה קרא שם ההר הזה ודאי שהבין שלימות הבנתו של השם הזה, ואם איזה נבזה קראו כן ודאי שהיה לו איזה הבנה מקלי הערך דהיינו שהזדמן לו איזה מקרה שראה שאדמתו יפה לזיתים או ראה שגדלים עליו זיתים מרובים וכדומה, סוף סוף שעשה שליחותו כחפץ המשלחו, כי הדיבור מעשה אלקים הוא בכל לשון שאתה שומע.

:

     מלשון הכתוב ולא יכנף עוד מוריך וכף. והר מלשון המהרהר אחר רבו (מורו) כאלו מהרהר אחר השכינה. וז"ס מסך דג"ר.
     וענין הר סיני: ה"ס מסך דו"ק, אבל הג"ר היו שם בשלימות וכמ"ש חז"ל שירדה בו שנאה לאומות העולם, שז"ס סיתום חסדים ובסוד היולי דעבידתא שנמשך משנאת הדת שכ"ז נגלה ובא מהסיתום חסדים.
     אין הרים אלא אבות: כלומר שורשים לכל זרע ברך ה', בסו"ה אשר יאמר חיום בהר ה' יראה כי ע"י הר נעשה שר (משה ואו"ח וכלי קבלה).
     וז"ס הר ועיבור: כי הר ה"ס מסך א' ועיבור ה"ס התכפלות ב' מסכים בבת אחת, ע"ד עזאזל שמשתלח בהמדבר והנשמה וחושך דמדבר מכסה ומעלים העזאזל (שיעור דבחי"ד). ואז מתתקן (שעיר דבחי"ד) אאב"ח הא"ל.

:
ע"ע הכאת הסלע
:

וזסו"ה גשה נא ואמושך בני, כי המישוש הנמשך מהעור של הגוף הוא תכלית הבירור, משום שכל הכלים שבהגוף לוקחים חלק בבירור הזה, משא"כ חושי רשר"ד הרי כוחם צרורים רק במקומות מיוחדים וע"כ חוש ההרגש יפה מהם. גם ז"ס וימש חשך דהיינו בבירור הגמור שהוא חושך ולא אור והבן, אמנם אינו ארוך כלומר חסר קומה, שאינו מברר דברים הגבוהים דהיינו הגוונים והקולות והריחות וכו'.

:

    הוא ענין חוש המישוש (בסו"ה גשה נא ואמושך בני) כבגשמיות, וה"ס או"מ המכח על חמסך שבכלי מלכות ומיחד כל הכלים לאחד, באופן שכל ה' כלים שבפרצוף הנקראים מוחא עצמות גידין בשר עור נכנסים כולם ביחד בשוה באותח ההארה. והטעם משום שאו"י הנמשך ממוחא מכה על המסך שבעור הפרצוף, וע"ז עולה האו"ח מן העור ומגיע למוחא.
    ההבחן בין חושי רשר"ט לחוש ההרגש והמישוש הוא, כי הרשר"ט ה"ס ארוך וצר כלומר שכוחם ארוך ובירורם מגיע לכל הדברים, אמנם צר משום שלא כל הכלים של הפרצוף נכנסים בבירור הדברים רק מקומות מיוחדים, כמו עין אוזן חוטם חיך, וע"כ אין עוד בהם שלימות הבירור.
    משא"כ חוש המישוש הוא רחב שכל הכלים שבפרצוף נכנס בבירורם כנ"ל, אמנם קצר כלומר שאין כח הבירור שבהם מגיע לכל הענינים, דהיינו בירורים דגוונים וקולות וכדומה.

:

לט) הרחקה (ח"ג פ"א אות ד'):
עביות דבחי"ב דאו"י, מכונה בשם "הרחקה", על שם שבוחרת באור חסדים, ומרחקת עצמה מלקבל אור חכמה, וכן לאחר הצמצום נבחנת בחינת "הרחקה" מחכמה גם בבחי"ד, כי כל הצמצום והמסך שבה, הוא רק כלפי אור החכמה.

:

יח) הרחקה גמורה (ח"ב ח'):

כששינוי הצורה, גדול כל כך עד שמגיע להפכיות הצורה, הקצה אל הקצה, הוא מכונה "הרחקה גמורה".

:

יט) הריון:
כל הזווגים דקטנות נקראים בשם הריון ועיבור. (תקצ"ט אות ב'.)

:

יט) הרכנת הראש (ח"ב פ"ב או"פ ג'):

כשאורות דז"ת, משמשים גם בראש שנקרא ג"ר, כי האורות דג"ר הראוים לראש, חסרים שמה, מכונה "הרכנת ראש". כלומר, שהראש מושפל למדרגה שוה עם הז"ת שנקראות גוף.

:

סד) מהי הרכנת ראש.
המוחין דס"ג שאו"א משפיעים לצורך הבריאה, אינם מבחינת זווג דאו"א שבמקומם, דהיינו ממקום עמידתם בחג"ת דא"א, אלא שיורדים ומתיחדים עם ישסו"ת המלבישם מחזה ולמטה דא"א, ומתלבשים בזו"ן, שאז מלכות דאמא נוגעת בהפרסא שמתחת האצילות, ובדרך זה נעשה המוחין דאו"א, ויוצאים המוחין בבחינת חסדים מופרשים מחכמה. וזווג דאו"א נקרא זווג "דהרכנת ראש" כי הג"ר מורכנים ומושפלים להזדווג במקום נה"י דא"א, ובבחינת המסך הכלול בפרסא וסיום האצילות עי' לעיל תשובה נ' <ג"ר מבחינת עצמותם>. (אות קצ"ו).

:

מז) השאלה:
נה"י דאמא המתלבשים בבחינת לבושי מוחין תוך ז"א, נבחנים שהאורות נמצאים בהכלים בדרך שאלה. לפי שהכלים הם דאמא, אלא שנשאלים לשימוש האורות דז"א. (א' קל"א אות י"ב).

:
שיעור השגת האדם נמדד בדיוק נמרץ לפי שיעור היגעה אחריה שהוא יכול לסבול, באופן שאם אדם אומר ומיאש א"ע מלהבין איזה דבר, פירוש הענין שהוא מרגיש בעצמו שאין לו היכולת והסבלנות לסבול את רוב היגיעה שצריך לאותו דבר. באופן שהאומר איני יכול להנין, הוא איני יכול עוד לסבול.
:

יג) השואה (תע"ס ח"א א'):

אם אין הכר של הבחן כל שהוא בין ד' המדרגות של הרצון לקבל, נאמר שהן בהשואה אחת.

:

כל המשפיע משפיע בדבר חיותו עב תביניהו בסו"ה ובורא חושך ובסוד או"ח העולה מתוך הכאה, שה"ס הסתלקות האור וחושך, דהיינו דבר עב בתכלית האפשרות. וסוד בוא ראה היינו סוד העינים שהם הדבר היותר זך בהפרצוף, כי כלה שעיניה יפות כל גופה אינו צריך בדיקה. ונמצא אשר כל המקובל מקבל בהדבר היותר זך דהיינו העינים כמבואר, באופן שהדבר היותר עב ה"ס החושך המוחלט ודבר היותר זך ה"ס העינים.

:

     ב' דרכים נוהגים בהשתלשלות המדרגות, הא' הוא בבחי' הפריה כלומר שמדרגה אחת הולכת ומתפשטת לשלשלת ארוכה של ענפים משונים שיוצאים זה מזה בהתחיבות של קודם ונמשך עילה ועלול עד אין קץ. ודרך הב' הוא בבחי' רביה כלומר שהמדרגות מתחלקות זה מזה לצורות נבדלות זו מזו ונפרדות לגמרי אחת מחברתה בלי שום קשר ויחס ישר, וכן מתכפלות ומתרבות לאלפים ולרבבות עד אן קץ ושיעור, והבנה הזאת היא החמורה שבחכמת האמת אשד רבים המה הנכשלים בה מפני אי היכולת להבין ענין הריבוי וההשתלשלות בלי דמיונות של מקום וזמן, וע"כ מערבים חול בקודש ומתבלבלים, שמשום זה נמצאים מחוץ להיכל החכמה ולא יוכלו למצוא הפתח.
      ובראשונה צריכים להבין, שהגם שאין לנו שום מבוא להרהר ולחשוב בדבר מה בלי צבת הדמיוני המוגבל במקומות וזמנים עכ"ז אל לנו להחליט משום זה להכחיש את מציאות הרוחניות, דהיינו אותה המציאות שהוא בן חורין לגמרי מגבולי הזמן והמקום. ונקח את השכל שלנו, כלומר קיבוץ ההשכלות הצרור ומשומר במוחותינו, אשר הגם שכל מושכל ומושכל הגיע אלינו בעזרת הדמיון וע"פ דרכיו וחוקיו בהקפים ממקומות וזמנים, ע"ז השכליות עצמם בכל דרכיהם באים ומתקבצים לתוך מוחותינו מופשטים לגמרי מדרכי הדמיון, כלומר שהמה בני חורין לגמרי מגבולים הקשים האלו המדומים בהדמיון, שהרי אינם תופסים שום מקום במוחותינו. וראיה ע"ז, שאם היו מחוייבים לאיזה שיעור של מקום היה המוח צריך לילך ולהתגדל בשטח ובמשקל כפי שיעור המושכלות שמאסף לתוכו, אולם אינו כן שהרי עינינו הרואות שמוחות של אנשים הולכים ומתקטנים לאחר עשרים שנה אע"פ שאז מתחילים המושכלות להתרבות. מכאן תמצא הקש אמיתי למציאות הרוחנית שאינו תופש מקום ולא זמן, ואע"פ שאין לנו מבוא להבינו ומכ"ש להתעסק בו רק בדרכים שאולים מדרכי הדמיון אן זה חשוב כלל, כי דרכים אלו המה רק צבת לאחיזה עולם אחר האחיזה והשגה אינך מוכרח כלל להצבת השעל רק תשאירם בטהרתם כמות שהם באמת. ואחר ההסברה האמורה נבאר ענין ב' אופני השתלשלות הנ"ל ההפריה הרביה באופנים הראויים לשכליות מופשטות.
      שורשי ההשתלשלות: הם ד' הבחי' הנודעים הכלול ויוצאים באור העליון גופיה, שהם חכמה ובינה ת"ת ומלכות הנק' ע"ס דאור ישר, שענינם מבואר בד' בחי' דאו"י עש"ה, (ע"ע ד' בחי' דוא"י). 
      קוטב ההשתלשלות: הוא חוק ההזדככות הנוהג במסך שבכלי המלכות, (ע"ע הזדככות) היות שמהצמצום ואילך לא יצוייר עוד בחי' אור העליון הפשוט שיופיע בעולמות, אלא כל הארה מורכבת מב' בחי' אור, דהיינו אורו ית' העליון הנק' אור העצמות או אור החכמה המורכב ומלובש באור חוזר העולה ע"י הפגישה של אור העליון עם המסך שבכלי מלכות. (ע"ע מסך) אשר מפגישה הזאת מתחדש ונולד האו"ח העולה ומלביש על אור העליון, שנמצא אור העליון נאחז בהנאצל באותו השיעור גדלות של אור החוזר לא פחות ולא יותר. וע"כ מכונה המסך הזה בשם קו המדה כי במקום שנסתיים קומת האור חוזר שם מסתיים ג"כ שיעור אחיזת הנאצל באור העליון, כי אור העליון הפשוט כלומר בלי ההתלבשות באו"ח ובכלים אינו בגדר האפשרות להיות מושג לשום נברא ונאצל (ע"ע כלי)
      רת"ס: ג' מדרגות הללו הם המתחייבות בכל מדרגה פרטית משום שאין זה אלא השתלמות של מדרגה אחת ושל הארה אחת. והוא מטעם, שאין המסך שבכלי מלכות הנ"ל נגמר על היכנו בטרם שמשתלשל לג' מדרגות הללו, כי בהסתכלות הראשונה דהיינו בהתפשטות אור העליון על ארבע בחינותיו עד לפגישה בהמסך המעכב עליו שמהכאה זו נולד ועולה האו"ח המלביש על אור העליון, הנה בפעם א' אין הכלים נגמרים שיהיו ראויים להלביש את אור העליון, והוא משום שהאורות קודומים להמסך ואין העביות שבכלי מלכות יכולה להגביה א"ע ממטה למעלה, ולפיכך העביות הזו מתפשטת עם ד' בחינות שבאור העליון פעם שנית עד שנעשה הכאה בהמסך דבחי"ד של הסתכלות הב' ומעלה או"ח שמלבישו ממטה למעלה שבזה נגמרים הכלים של הפרצוף, משום שהמסך והעביות קודומים לאורות הללו של הסתכלות השניה, כלומר שאו"ח העולה מהמסך שבהסתכלות הראשון הוא הגורם להתפשטות המסך ממטה למעלה עם אור העליון להסתכלות השניה, ומתוך שהמסך הוא הגורם והאב להסתכלות זו ע"כ העביות והקשיות שלו מקבל אותו ומלבישו מכל צדדיו ממעלה למטה, (ע"ע מלבוש זך).
      והגה נתבארו ב' המדרגות, דהיינו מדרגות ע"ס דהסתכלות א' המכונה ראש, ומדרגות הע"ס דהסת"ב המכונה תוך וגוף.
      וכמו שהמלכות דהסת"א דהיינו מלכות דראש התפשטה לעשרה מלכיות מינה ובה עד למלכות דמלכות הנק' טבור, כן הטבור הזה שהוא מלכות של מדרגת התוך שגם כאן העלה המלכות הזאת ע"ס דאו"ח, ע"כ גם היא מתפשטת מלמעלה למטה מינה ובה לעשר מלכיות עד לאצבעות הרגלים שהוא בחי' מלכות דטבור, דהיינו מלכות דמלכות המלכות.
      וטעם הדבר, משום שאותה המלכות שבה נעשה זווג דהכאה ומעלית או"ח על הע"ס דאו"י נכללת בעצמה מכל הגדלות והתפשטות האור חוזר הזה על ע"ס דאו"י ההם, משום שהמלכות היא השורש המולידה אותם והע"ס דאו"ח המה הענפים שלה, וכלל הוא אשר כל מה שיש בענפים מחויב להיות בשורש כי אין לך נותן מה שאין בו, ולפיכך גם המלכות עצמה מרויחה מכח הזווג דהכאה שמתרחבת ומתפשטת לע"ס מינה ובה ממש כאותו השיעור של או"ח העולה ממטה למעלה על האור העליון.
      וזהו הטעם של התפשטות מלכות של ראש עד הטבור דגופא, וזהו הטעם דהתפשטות מלכות דגופא דהיינו הטבור עד סיום רגלים.
      אלא שיש ביניהם חילוק גדול, כי בהתפשטות של המלכות דראש נמשך גם אור העליון בתוכיותה עד לזווג דהכאה המלכות דמלכות הזאת, מטעם כי לא נגמר המסך המסיים במלכות דראש בטרם שהמסך הזה יורד ומתתקן בבחי"ד של התפשטות עביות המלכות בעצמה, שזה מכונה שהכלים יקדמו להאורות, וע"כ נבחן המלכות של ראש רק בבחי' כתר המלכות, וע"כ אין כח במסך המתוקן שם לסיים ולחתוך באור העליון שלא יתפשט עוד, עד שהמלכות של ראש מתפשטת בעצמה מינה ובה לעשרה מלכיות כנ"ל ומתתקן המסך בבחי' אחרונה דהתפשטות המלכות, אז קנה המסך שלימותו מכח הצמצום והוא חותך ומסיים על אור העליון.
      ונמצא, אשר בע"ס דמדרגת הסוף הנמשכים מטבור עד סיום הרגלים כבר אין שם כלום מאור העליון, אלא הוא רק התפשטות הטבור בעצמו לעשרה מלכיות מינה ובה בבחי' או"ח היורד מלמעלה למטה בלי אור העליון כלל, משום שכבר נפסק על הטבור כאמור.
      עתה תדע היטב ההבחן והצורך לג' המדרגות רת"ס בכל הארה היות שאינה נשלמת באופן אחר, כי מלכות דראש אינה מסיימת על ההארה להיות האורות קדמו לכלים, כי כל בחי"ד הזאת איננה רק העביות הכלולה באור העליון גופיה שיוצא ונולד מתוך התפשטותו של האור ונבחנת לכתר מלכות, וע"כ למסך המתוקן במלכות דמלכות אנו צריכים, דהיינו הטבור, ואז מסיים ועושה סוף על האור דפרצוף ההוא. ואמנם מתוך שהטבור דהיינו מלכות דגופא הוא השורש לאור חוזר שהעלתה ממטה למעלה בע"ס דתוך, ע"כ יש לה כח להתפשט בכמות הזה מנה ובה ג"כ, שהתפשטות הזו מכונה סוף או ע"ס דנה"י, וגם המה מתחייבים כנ"ל ד"ה וטעם הדבר עש"ה.
      והנה זה שנק' הפריית הפרצוף, דהיינו הארה פרטית כמו שהיא מתחייבת להסתעף ולהתפשט עד הגמרה, אשר כללות הארה הפרטית היחידה הזאת מחויבת מתחילה להחלק על ג' מדרגות רת"ס הנ"ל. אמנם כל מדרגה ומדרגה מרת"ס האלו מסתעפת לאלפים ולרבבות מדרגות, כי בכל מדרגה צריך להבחין ע"ס דאו"פ וע"ס דאו"מ וע"ס דלבושים וע"ס דכלים ע"ס דפנימיות וע"ס דחיצוניות וכו' וכ"ז בע"ס דכללות המדרגה, ומלבד זה יש להבחין בפרטיותה ג"כ, כי כל ספירה וספירה הפרטית מע"ס דאיזו מדרגה, יש להבחין בשיעור קומתה אם היא מאותם שקומתם שוה או מאותם היוצאים זה למטה מזה וכו', ומלבד האמור יש להבחין בשינויים מחמת התולדות וכו', באופן שבכל הארה פרטית יש כמה אלפים הבחנות, אולם שורש כולם הם רק ע"ס דאור העליון, דהיינו שנבחן ע"פ ד' בחי' של עביות הכלולות באור העליון, וכדי להתלבש בכלים יש ג"כ ג' שורשים הנק' ראש תוך סוף. וזהו עיקר ההבנה שצריכים לזכור בכל התחדשות מאיזו הארה יחידה.
      ועתה נבאר ענין הרביה הרוחניות. <השתלשלות הרביה>

:

      הנה הארה ראשונה שנמשכה מא"ס ב"ה למקום הצמצום הנק' רשימו מכונה בשם קו הא"ס ב"ה או אדם קדמון. וע"פ המתבאר לעיל, הרי הארה היחידה הזאת מחוייבת להתפשט על ג' המדרגות ראש תוך סוף ע"ד שנתבאר לעיל עש"ה. ותדע שא"ק הזה האמור הנה תחילתו מתחיל מא"ס ב"ה דהיינו ראש הא הדבוק בא"ס ב"ה, וסיומו הוא הנקודה דעוה"ז ממש המכונה הר הזיתים בסו"ה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. כי שם נמצאת המלכות בדרגתה השלישית, דהיינו מלכות דמלכות המלכות שהיא מסיימת גם לאו"ח ונק' סיום רגלין דא"ק. ובזה תדע שהארה א' הזאת היא ממלאת כל החלל וממנה מתפשטים כל מציאות התרבות המדרגות.
      ב' קוטבים לרביית המדרגות:
      קוטב א' הוא הזדכות הנוהג בהמסך, קוטב הב' הוא מדרגה הג' הנ"ל המכונה כלפי מדרגה הא' לבחי' מלבוש. כלומר, לבחי' חיצונה שאין לו שום חיבור עמו כמ"ש להלן. ומתחילה נבאר את קוטב הא':
      הזדככות המסך בה"פ:
      ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן. ומתחילה צריכים להבין היטב את היחסים מבחי"ב דאור ישר אל בחי"ד דאור ישר, (ע"ע ד' בחי' דאו"י). והתבונן אשר שיעור ידוע של הקשיות והעביות שישנם בבחי"ד היא נוטלתם מבחי"ב. ולא עוד, אלא חלקי הקשיות והעביות הללו המה בבחי"ד כמו שאור לעיסה, באשר שבחי"ג עומדת לשורש אל בחי"ד, שהרי כל ד' הבחי' ההם המה רק התפשטות קו אחד של אור בלי שום הבדל, רק בערכי ההתעבות שמשיג האור מפאת התטשטותו לבחי' נאצל. ותשכיל אשר תחילת השורש לכח הצמצום שבבחי"ד (שה"ס נקודה האמצעית שבהרשימו) הנה תמצא אותו בבחי"ב, כי כל כמה שהיתה העביות כלולה באור העצמות בבחי' "כח" הריהו בחי"א ואור חכמה השייך לעיקר חיות הנאצל, ובאותו רגע שיצא מהכח אל הפועל נשתנה משום זה תפקידו של האור, דע"כ נבחן בשם בחי"ב ואור דחסדים שכבר אינו משפיע עצם חיות להנאצל אלא תפקידו הוא לגידול הכלים, שהשתנות הזה באה לו מכח העביות שנתגלה ויצא "מכח אל הפועל", וע"כ יצא האור מגדרו של בחי"א והשיג אותו הגדר של בחי"ב האמור, ונמצא שהאור דבחי"א נתעכב באמצע התפשטותו מפאת חידושו ושליטתו דבחי"ב, באופן שמרגע הופעתו דבחי"ב נשבת אור העצמות העקרי מן הקו הזה עד לבחי"ד של הקו מפני שמקומו לקח בחי"ב, כלומר האור דחסדים שאינו עקרי כאמור. הרי לפניך שגם בחי"ב מעכב ודוחה את אור העצמות כדמיון כח הצמצום דבחי"ד המכונה בשם קשיות, ונודע אשר הצמצום שבמסך אינו על אור דחסדים רק על אור העצמות בלבד, וא"כ בחי"ב ובחי"ד שוים בדחיית אור העצמות.
      וכל החילוק שביניהם הוא רק בבחי' אור האחוריים: כלומר אותו האור המושפע ובא מאליו בתוך ההתפשטות בלי כונה כבלי תשומת לב. והוא, כי אע"פ שנתגלתה העביות בפועל ומשם ואילך נשתנה שם האור לאור דחסדים, דהיינו בחי"ב הנק' בינה. באופן שהמשכת והתפשטות הקו אשר נמשך ונתפשט ע"י הרצון לקבל הזה שנק' בינה הוא אור דחסדים. אמנם ודאי שאור החכמה שמטרם לגילוי שליטתה אינה נבדלת הימנה שלא תוכל להתפשט ברשותה של הבינה, אלא נבחן אשר הבינה אינה מתכונת להמשיכו לרשותה והגם שאינו מעכנתו אמנם אין זה מתפקידה, כלומר ממה שנכלל בהרצון לקבל שלה אלא דומה לנמשך ומתפשט בתוכה שלא מדעתה עליו, ואור כזה הנמשך בלי כונה הוא ודאי ממועט הרבה מהנמשך בכונה, וע"כ מכונה אור העצמות הזה המתפשט מאליו בשם אור אחוריים. (עי' לעיל ערך: הכאות או"פ באו"מ).

:

לז) התדבקות הקליפות:
הקליפות מתדבקים באחורים דנוק' משום שהנוקבא היא בחינת הסיום על האור העליון, שממנה ולמטה הוא מקום חושך ולא אור. וע"כ יש בחינת השתוות הצורה בנקודת הסיום של נה"י דנוקבא, אל הקלי'. וע"כ נבחן זה, שהקליפות מתדבקים שם. עי' אות מ"ט. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

לו) התדבקות פב"פ:
כשיש לאו"א קומת כתר, שאז חכמה דאבא משפיע לחכמה דבינה, נמצאים או"א דבוקים פב"פ מראשם עד סופם, כי אז נבחנת אמא לבחינת אור החכמה כמו אבא. ונמצאים או"א בהשתוות הצורה, המכונה דבקות, כנודע. אבל כשנופל הקומה לבחינת גוף, שאז רק בינה דאבא משפיע לבינה דאמא, אז אין אמא כולה בחינת חכמה כמו אבא, משום שאינה מקבלת רק מן בינה שלו וניכר הפרש ושינוי צורה מאמא לאבא, וע"כ זווג דחכמות דאו"א נקרא התדבקות גמור פב"פ. אבל זווג דבינות דאו"א, נקרא קצת דבקות דפב"פ, משום שמקבלת עכ"פ מבינה דאבא, שיש בה הארת חכמה קצת, אבל אינה התדבקות גמור. כמבואר. (דף תק"כ אות מ"ב)

:

יז) התהפכות פנים למטה (דף ש"ה באו"פ ד"ה ואז הכלי):

היותר עב שבדופן הכלי מכונה פנים, משום שהזווג העליון נעשה עליו , והאור נמשך על ידו , אבל החלק שאינו עב כל כך , מכונה אחור , משום שהוא אינו פועל בהכלי . ואם האו"פ מסתלק מהכלי והכלי מקבל אור מקומה נמוכה , שאין קומה זו מתאימה לפי מדת העביות שבכלי הנה אז יקובל האור ההוא בהחלק שאינו עב כל כך , המתאים לאותה קומה ונמצא עתה שהופך פניו למטה , שהחלק העב שבכלי מתבטל , ואחוריו למעלה , כי החלק האחור שבכלי נעשה עתה למקבל האור . למשל אם הכלי הוא של בחי"ד , והאו"פ דבחי"ד נסתלק , והכלי מקבל אור מבחי"ג הסמוכה לו , הנה אין הכלי מקבל אותו אלא בהחלק שאינו עב כל כך שנקרא אחור הכלי , דהיינו בעביות דבחי"ג שישנה שם , ונמצא האחור נעשה לפנים של הכלי , ומדת הפנים שבו שמקודם , מתבטלת , ואינה פועלת עתה כלום בהכלי , וזה מכונה שהפך פניו למטה.

:

לח) מהי התחדשות הנשמות.
השפעת המוחין דג"ר אל הנשמות נבחן להתחדשות נשמות, משום שכבר היו בהם אלו המוחין בעת הגדלות דנקודים, ולפני חטאו של אדם הראשון אלא שנסתלקו המוחין מהם שנית באדה"ר, שחזרו ונסתלקו ממנו בסוד נשירת אברים דנשמתו. כמבואר בחלק ח' בסופו ע"ש. (אות ד').

:
(ש"א ענף א') ה"ע המחודש ואינו קדמון, ובהכרח שיש לו סוף ותכלית ע"ד סוף מעשה במחשבה תחילה כי כלום יש לך פועל דבר מה בלי תכלית, ונמצא לנו החוק המוחלט אשר כל שיש לו התחלה יש לו סוף ותכלית וכל שאין לו סוף ותכלית אין לו התחלה.
:
ע"ע רוח בהתחלפות חו"ג
:

סה) מהו התחלקות הגוף על החזה.
עי' לעיל תשובה ל"א <ב' חלוקות בגוף מהחזה שבו>.

:

מח) התחלקות הדעת לאדרין ואכסדראין:
בעת הגדלות דז"א, לאחר העיבור ג' הנה אז יש זווג במוח הדעת שלו, המעלה או"ח עד החכמה, ומוציא הארתו לחוץ אל הבינה, ואז מקבל הדעת הארת חכמה, בתוך החסדים שלו, וכן מתהפך ממעלה למטה ומשפיע אותה הקומה אל הגוף. ואז מתחלק הדעת לאדרין ואכסדראין, כי חג"ת שהם בחי' אדרין, שפירושם חדרים פנימים, הוא משפיע בחינת חסדים מכוסים, כי הארת חכמה אינה מתגלית עד החזה דז"א, אלא רק מחזה ולמטה, הנקרא אכסדראין, שפירושים חדרים חיצונים, ששם מתגלה ההארת החכמה שבדעת. וז"ש בזוהר, שהדעת מתפשט אל הגוף וממלא אדרין ואכסדראין דגופא. דהיינו שמתחלק לב' בחינות כמבואר. (א' רכ"ב אות רמ"ד).

:

סו) מהי התחלת העליות דשבת.
התחלת העליות דשבת, היא בע"ש בשעה חמישית בסוד ה' יתירה דיום השמי. עי' לעיל תשובה ס' <ה' יתירה דיום השישי>. (אות ע"ז).

:

יח ) התכללות (דף שנ"ז באו"פ ד"ה אמנם):
ב' אורות מב' בחינות יוכלו פעמים להכלל ולהתיחד זה בזה, ומקבלים הארה זה מזה כמו בחינה א' . וזה יצויר בג' אופנים : או ששניהם בלי כלים, דהיינו זו"ן שעולים אל הראש ונכללים שם בב' הזווגים. או ששניהם בב' כלים, דהיינו בהתפ"ב, שזו"ן נכללים שם בהארת כתר וחכמה בהיותם בב' כלים דבחינת כתר . או בהבחינה הב' של התפשטות, שנקראת פרצוף הבינה דא"ק, שזו"ן דכתר יש להם שם רק כלי א' ומקבלים הארה זה מזה .

:

החסד של הרוח הוא בכלי הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכלי החסד.
וז"ס התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא הנזכר בספר הזוהר (ש"ה פ"ו ע"ח).

:

לט) מהי התכללות או"א במזלא.
הנה או"א דאצילות נשרשים בבינה דא"א, דהיינו בגרון שלו, להיותם בקומת ס"ג שבחינה עליונה היא בינה דאורות. כנודע. והנה בינה זו שאו"א נשרשים בה, היתה בראש דא"א בעת יציאת המוחין שלו ברדל"א, אלא לעת לידה נתתקן הרדל"א במלכות דצמצום ב', וע"כ נתקן הח"ס דא"א בנוקבא בסוד נוקבי עינים, והוציא הבינה לחוץ מראש אל הגרון. ונודע, שאין בינה דא"א זו חוזרת לראש ואינה משגת שוב קומת חכמה זולת ע"י המ"ן דשערות, הבאים מבחי' המלכות דצמצום א', שהם היו משמשים לקומת א"א בעת יציאתם ברדל"א בסוד מ"ן ולבושי מוחין, אלא שיצאו משם לעת לידה בסבת המלכות, דצמצום ב', שנתקן בהם הרדל"א, כנ"ל. ועתה שבינה חוזרת לראש, הנה בהכרח שגם השערות חוזרים למקומם הקודם, לשמש למ"ן וללבושי מוחין כמקודם לכן. הרי שיציאת השערות מן הכלים דמוחין להיות למקיפים ויציאת הבינה מראש דא"א להגרון, הם ענין אחד, הן בעת קטנות, והן בעת גדלות. כי בקטנות ירדה הבינה לבחי' גרון וגוף דא"א, וכן השערות יוצאים ונעשים לכלים חיצונים ומקיפים, וכן בגדלות כשחוזרים השערות לראש חוזרת גם הבינה למעלתה הקודמת להכלל עם החכמה פב"פ. וענין זה מגיע ג"כ אל או"א דאצילות, שקומתם תלויה בבינה זו דא"א, לפיכך, נמצאים גם הם בחינה אחת עם השערות הן בקטנותם והן בגדלותם, כנ"ל בבינה דא"א. וז"ס דאו"א בדיקנא אתכלילו, כי קומת ע"ב שלהם תלויה לגמרי בדיקנא, שבקטנותם, הדיקנא נבחנת להם לבחינת מקיפים בלבד, ואין להם אלא בחינת גוף דא"א בלי שום אחיזה בראש שלו, מחמת בינה דא"א שיצאה לגרון שהיא בחינת גוף. וכשעולים המזלין לשמש למ"ן בעת חזרת הבינה לראש דא"א, אז משיגים או"א קומת ע"ב שלהם. הרי שבחינת ע"ב שלהם כלולה לגמרי בדיקנא. (אות ק"ה).

:

מ) מהי התכללות הגרון בסיום לחיי הראש.
בעת הזווג דנשיקין דא"א בפה שלו להוציא קומת ע"ב לאו"א, שנבחן אז שהדיקנא שלו התלויה בסיום לחיי הראש שלו העומד במקום ג"ר דעתיק, היא נשפלת ובאה למקום החב"ד שלו הנעשים מגרון וחג"ת, כנ"ל בתשובה כ"ו. ע"ש. הנה ירידת הדיקנא הזו נבחן ג"כ לבחינת התכללות הגרון בסיום לחיי הראש דא"א, כלומר שכלפי החב"ד דא"א שהם הגרון וחג"ת שעלו, נבחן הזווג הזה דא"א לבחינת עליה והתכללות בהח' תיקוני דיקנא התלוים בלחיי הראש דא"א העומד במקום ג"ר דעתיק. כי בהתחשב כלפי הח' תי"ד נבחן שיורדים ממעלה למטה, מקומה כתר שבג"ר דעתיק, לקומת ע"ב שבגרון וחג"ת הנעשים לחב"ד. וכלפי הגרון וחג"ת הוא עליה, כי עלו מקומת ע"ב שבמקומם ונכללו בסיום לחיי הראש דא"א הנמצא בקומת כתר במקום ג"ר דעתיק. (אות ק"ו).

:

מג) מהי התכללות הוד בנצח.
עי' לעיל תשובה ו' <ב' מלכים בכתר אחד>. (אות נ"ז ונ"ח).

:

כ) התכללות הספירות (ח"ב הסת"פ צ"ז):

הספירות נכללות זו מזו ב"דרך מעבר" (עי' לעיל תשובה ט"ו), ובהיות שהע"ס דאור ישר, הנמשכות מכתר עד מלכות, אי אפשר שיופיעו במדרגה, זולת בהתלבשותן בע"ס דאו"ח, הנמשכות ועולות ממלכות עד כתר, הנה אין לך ספירה מהן, שלא תהינה בה ב' ספירות מבחינת עצמה: אחת דאור ישר, ואחת דאור חוזר. ועוד שמונה ספירות, שנתכללו בה בדרך מעבר, שמקצתן עברו בה בדרך מעבר ממעלה למטה, ומקצתן עברו בה דרך מעבר ממטה למעלה.

:

מט) התכללות הפרצופין:
הנה הפרצוף דעובר הז"א, מתחלת לידתו, עוד אין לו קומת נה"י בשלימות, אלא רק נה"י דנה"י. פירוש שהט"ס שלו שהם בקומת נה"י, אין שם בכל ספירה רק שליש א' משיעורו. כי בקו ימין שהוא חח"נ, יש לו בהם, רק השלישים התחתונים, שהם: נצח דחכמה, ונצח דחסד, ונצח דנצח. וכן בקו שמאל בג"ה, יש לו רק הוד דבינה, והוד דגבורה, והוד דהוד. וכן בקו אמצעי דת"י, יש לו יסוד דדעת, ויסוד דת"ת, ויסוד דיסוד.
ואח"כ כשמשיג פרצוף היניקה, שהוא קומת חג"ת נה"י, שהוא ג"כ על אותו הדרך שנתבאר בפרצוף העיבור, דהיינו ב"ש בכל ספירה מט"ס דג' הקוים. שהם: חסד נצח דחכמה, וחסד נצח דחסד, וחסד נצח דנצח. ועד"ז ב"ש בקו שמאל, שהם גבורה הוד דחכמה וכו'. וכן ב"ש בקו אמצעי, שהם (דעת) ת"ת דדעת, (ודעת) ת"ת דת"ת, וכו'. ואחר שנשלם הפרצוף הזה דיניקה, הוא מתלבש בפרצוף דעובר, מחזה ולמטה. והנה אז הם נכללים זה בזה, ומשיג גם הפרצוף דעובר בחינת שליש אמצעי לכל ספירה מט"ס שלו, שהם: בחינת החסד בכל ספירה דקו ימין. ובחינת הגבורה בכל ספירה דקו שמאל, ובחי' הת"ת בכל ספירה דקו אמצעי. ויש לו עתה בכל אחד מהם ב"ש, כמו הפרצוף האמצעי.
וכן אח"כ כמשיג פרצוף הפנימי, שהוא קומת חב"ד, הנה אז הוא מתלבש תוך פרצוף אמצעי מחזה ולמטה שלו. ואז נכללים כל ג' הפרצופין זה מזה, ומשיג גם פרצוף היניקה השליש עליון בכל ספירה מט"ס שלו, ויש לו עתה ע"ס שלימות, שיש בכל אחת ג"ש. וכן גם פרצוף העיבור משיג השליש עליון לכל ספירה שלו, ויש לו עתה ג"ש נה"י בשלמות בכל ג"ש: בחח"ן בג"ה דת"י, דנה"י. וכן פרצוף היניקה. הרי נתבאר, איך הפרצופים נכללים זה מזה, שע"י זה הם משיגים את תשלומיהם. (א' ר"ו מאות ר"ז עד אות רט"ו).

:

מקורו מזו"נ דכתר הנ"ל אחר שנזדכך במסע הב' (ע"ע מול"מ). כי אז נעשה שינוי בזווג זו"נ דכתר כי גם אח"כ שעלו אליו החו"ב למ"ן ויצא בו אור חדש, הנה הנקבה אינה מקבלת אור החדש הזה אל הכלי שלה אלא שמתלבש בכלי דזכר ואז נכללים הזו"נ יחד בכלי א' דזכר, ואין כאן בחי' ד' רוחין דאהבה כנ"ל בנ' כלים אלא הנוקבא נכללה בהזכר וגם קומת נוקבא נחסרה מג"ר ואין לה אלא ו"ק כמו הזכר.

:

מקורו מזו"ן דכתר דעקודים בהתפ"ב (ע"ע מול"מ). אשר הרשימו דטעמים שנשאר בכלי דכתר ה"ס הזכר דכתר, ואע"פ שאין בו אלא ו"ק בחוסר ג"ר כי ט"ר שלו נשארו בהעליון מ"מ אור הו"ק שלו הוא גדול לאין קץ, ואור החדש דקומת חכמה שנתפשט עתה להפרצוף הזה המכונה התפ"ב ה"ס הנקבה של הכתר. ואור הזכר יש לו כלי מיוחד מחלק הרשימו שנחשכה ביותר, ואור הנקבה יש לו כלי בפ"ע מסוד הכאת אור החכמה בהרשימו, וכשהם מזדווגים אז נכללים זה בזה בסוד ד' רוחין אשר הזכר נכלל מרוח הנקבה ג"כ (ויש לו רוח דידיה ו"ק) וגם רוח דנקבה הג"ר שלה ונעשה פרצוף שלם ג"ר וו"ק. ועד"ז גם הנוק' כלולה מב' רוחין דידיה ודידה ואוד הגדול של ו"ק דזכר ניתוסף על אור ג"ר של עצמה ואז קונית הגדלות בתכלית.

:

     ה"ס עלייתם בהיכל העליון ומשמשים בהכלים של עליון, אשר אז יש להם בי מיני התכללות:
     א' הוא התכללות נוקבא בדכר שאז מעלת שניהם שוה לגמרי, משום שאין הכלי שלה עמה שבגללה היא פחותה מזכר והבן שה"ס רוח אחד.
     ב' הוא התכללות דכר בנוקבא בהיותה גדולה, היינו כי יש לה ו"ק דזכר כמותו ממש ונוסף לה בחי' ג"ר המיוחסים רק אליה וע"כ נכלל בה הזכר לגמרי, והיינו ג"כ בבחי' רוח אחד משום שאין להזכר אותו הכלי שישנהו במעט מהנוק'. ודע שעיקר השינוי הוא מכח הכלי ואין להאריך.
     ומקורו מזו"נ דכתר הנ"ל בשעה שעולים למלכות דראש (או"א). שאז נעשה רק הזכר למ"ן בבחי"ד דראש שה"ס רשימו דבחי"ד ולא הנוקבא שה"ס בחי"ג, אמנם להיותם בלי הכלים שלהם אין ניכר השינוי של הנוקבא כלל וכלל וע"כ נכללה הנקבה בהזכר לגמרי.
     ואח"ז שיורד הטבור המזוכך לשורש ממקום החוטם להפה, אז יכול המסך דחוטם לעשות זווג דהכאה ויוצא האור דבחי"ג דהיינו קומת חכמה, ואז מגיע האור הזה רק להנוק' לבדה כי היא בחי"ג והזכר מתבטל ונכלל בנוק' לגמרי.
     וכשיורדים משם למקומם באה הנוק' עמו לכלי אחד של זכר ואינה חוזרת עוד לכלי דידה שה"ס ה' דכתר, ושניהם בכלי אחד ביוד דכתר. והוא מטעם שכבר נתרשמה מבחי"ד בהיותה בפה דעליון וקבלה מכתר עליון של ראש, ואינה יכולה עוד לבא לכלי דה' שה"ס בחי"ג ע"כ אין לה הג"ר שקבלה בהיכל עליון ושוב נעשים שניהם בחי' ו"ק. (ע"ע התכללות זו"נ בכלי אחת).

:

מד) מהי התכללות נצח בהוד.
אין ב' הנוקבין דז"א נעשו לאחת אלא מכח התכללות נו"ה זה בזה, כי אז מקבלת הנוקבא הקטנה שהיא בחינת הוד לבחינת נוקבא הגדולה שהיא מלכות דנצח. עי' לעיל תשובה ו' <ב' מלכים בכתר אחד> וז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'>. ויש הפרש בין המוחין דאחור להמוחין דפנים. כי במוחין דאחור נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונעשים ב' הנוקבות לאחת. כנ"ל. אבל במוחין דפנים נבחן לבחינת התכללות נצח בהוד, כי הנוקבא הקטנה אינה נכללת אז בנצח דא"א, ונמצא נוקבא הגדולה שהיא מלכות דנצח, שהיא מקבלת בחינת נוקבא הקטנה שהיא הוד. (א' תרצ"ב ד"ה וההפרש).


עמוד: (קודם)   1  2  3  (הלאה)
  הכל