גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.




לפי עדכון אחרון (יורד) מאוחסן כרגע מיין באופן כרונולוגי: לפי עדכון אחרון שנה ל(עולה) | לפי תאריך יצירה

עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל

:

ויש לו ב' מיני אורות (או"ח ואו"י) א' מלמטה למעלה בפנימיות מהטבור עד העינים ומשם יוצא עיקר ההארה לצורך נקודים שהוא שם ב"ן נוקבא אבל נעשה מאו"ח כנ"ל, ב' גם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור (הפרסא) מטבור ולמטה ומאיר בנקודים וכו'. (ש"ה פ"א ע"ח). פי' כי אור הא' שמכונה או"ח הוא הנמשך מראש דישסו"ת מעינים שלו, אשר רק בחי' נה"י יורדים ממנו לנקודים, כלומר או"ח היורד ממעלה למטה בלי או"י, ואור הב' שמכונה בשם אור ישר הוא הארת יסוד א"ק לצורך הגדלות.

:

אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור (הפרסא) מטבור ולמטה, ומאיר בנקודים דרך נקבי העור דרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור (ש"ה פ"א י"ח).

:

      ב' מיני אורות (או"י ואו"ח מאירים בנקודים) אחד ממטה למעלה בפנימיות מהטבור עד העינים (שה"ס ראש דישסו"ת) ומשם יוצא עיקר הארה לצורך נקודים שהוא שם ב"ן נוקבא אבל נעשה מאו"ח כנ"ל וגם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך נקבי העור ומאיר בנקודים מלמטה מטבור דרך נקבי העור ודרך פי הטבור ופי היסוד ונקב האחור.
      כתר נקודים: עיקר הנקודים הם מאורות עינים וכתר לוקח מאור האוזן את האורות והכלים, הנכלל שם (בעינים) חו"ב לוקחים מחו"פ ושיעור מועט מאזן ז"ת לוקחים מעט מחו"פ ואינם לוקחים כלל מאוזן כתר לוקח מהטבור או"א לוקחים מהיסוד ז"ת עם ד' האחוריים דאו"א וישסו"ת לוקחים מיוד אצבעות רגלים בסוד נעץ צפרני רגליו בקרקע (שער ה' פ"א) וצ"ע כאן הרי הזרע יוצא דרך צפרנים למקום בי"ע דפרודא.

:

הוא פרצוף ב"ן דא"ק, דהיינו התפ"ב דפה דס"ג דא"ק ששם היה צמצום ב' הנודע, ונק' נקודים משום שתחילת יציאתם של הע"ס ההם היו רק בחי' המסכים שבמלכיות המיוחס להע"ס ההם. והמסכים מכונים בשם נקודות משום שכח הצמצום דנקודת הצמצום רכיב עליהם, שזה כל מעלתם והכנתם לזווג להעלות או"ח כנודע. (ע"ע או"ח ע"ע אורך לעובי).

:

שזה הכלל, שכל מקבל אינו כדאי לקבל אורות מהעליון כל עוד היותו במקומו למטה מהעליון, וכן העליון אינו יכול להשפיע לתחתון בהיותו למעלה הימנו. אמנם כשהם פב"פ שפירושו שיש להם קומה שוה לשניהם אז יש השפעה וקבלה מזה אל זה, והיינו בשעת הזדככות מסך דעליון שאז הופך פניו למטה ואז משתוה להתחתון. למשל כשהעליון בחי"ד שקומתו עד הכתר, והתחתון בחי"ג שקומתו רק עד החכמה, נמצא שבשעת הזדככות שהעליון מזדכך מבחי"ד שלו שה"ס הפנים שלו, שנותן לו קומה החשובה דכתר, והוא מזדכך הימנו ונותן פנים הזה למטה לזלזול שהרי מזדכך הימנו, ונמצא ע"כ בשעה שעומד על בחי"ג שהוא משוה קומתו כמו קומת התחתון ונמצא עמו פב"פ, ואז התחתון מקבל הימנו אורותיו. (ע"ע מול"מ).

:

ה"ס ההארה הקטנה המתלבשת בחיצונים ובקלי' כדי לקיימם, בסוד ומלכותו בכל משלה.

      ומקורה יוצא מיסוד דנוק': פירוש, בהיות ההזדככות מסבת הכאות או"פ שה"ס ביטול אחורי אמא באו"מ אז יוצא טפת זרע ממוחין. כלומר, שמסך דבחי"ד העומד בטבור מזדכך עד השורש לכתר, ומשם מקבלת חיות מחדש רק לג' בחי' משום דבחי' אחרונה אובדת רשימתה שה"ס נפש החופפת, ורק אותם שיש להם רשימות עומדים בהכתר לתחיה. (ע"ע ע"ב).
      וטפת מוחין היורד מהכתר בא אל רחם להכאת אור העליון בזווג דהכאה, ואז יוצא דם טמא לחוץ, דהיינו מאותה בחי' אחרונה שנעלם רשימתה שאינה עומדת לתחיה כנ"ל.
      ובדם הזה היוצא בבחי' פסולת כאמור, יש בהכרח בחי' הבלי דגרמי, שה"ס אור ד' דנקודות הנק' אור ניצוצין הנופלין ע"ש. שה"ס אותיות בלי תגין, ונמצא שהקלי' והחיצונים נוטלים אצלם את הבלי דגרמי הזה לינק משם, והבל דגרמי הזה ה"ס נהורא דקיק.

:

       ובהיתמור תבין בפשיטות סוד הנשיקין. דהיינו ההארות המקובלות מהעליון לתחתון בטרם שהעליון נתפשט לגוף התחתון. (בסוד או"ח היורד) שנבחן שעדיין לא נאצלו יותר רק ב' ראשים, וההארות מושפעות ומקובלות בסוד המלכות דראש הנק' שפה. וכיון שאו"א כבר נמצאים בסוד התכללות כנ"ל, א"כ ההארות יוצאות משפתים דעליון לשפתים דתחתון שהמה בחי' נשיקין ודאי.
      זווג רוחא ברוחא: נק' כן משום שבראשים עדיין אין כלים, שכל ראש סודו כתר, דהינו בטרם ירידת העליון להתלבש בהתחתון, וגם התחתון הוא נבחן עדיין בסוד ההבל בטרם צאתו לחוץ ונודע שאין כלים זולת מסוד ההבלים היוצאים לחוץ.
      חיבוק הימין: וצריך שתדע שימין ושמאל דראש הפכים המה לימין ושמאל דגופא. ותבינהו בהתחתון שה"ס הבלים הנבחנים בשתים, הא' הם ההבלים בטרם צאתן לחוץ שמשם נמשך סוד הברכה. ובחי' הב' הם ההבלים אחר צאתם לחוץ שמשם נמשך סוד בכורה והקדושה. ובראש ה"ס גילוי הברכה, וע"כ ההבלים בטרם צאתן לחוץ הממשיכים את הברכה המה הימין. והבלים אחר שיצאו לחוץ המה סוד השמאל בסו"ה ואלה יעמדו על הקללה.
      יו"ש דגופא הפכים ליו"ש דרישא: משא"כ בגופא אחר שקיבל האו"ח היורד ומתלבש בהכלים. ונודע אשר כלים באים מהבלים שיוצאים מהגוף דוקא, והמה הם הממשיכין את האור של ראש לתוכם. וע"כ נבחנים המה לסוד הימין: כי מחמתם בא הגדלות להפרצוף והבכורה והקדושה. ולפיכך ההבלים אחר שיצאו מהגוף המה העיקרים, והימין וההבלים בטרם שיצאו מהגוף שהמשיכו רק בחי' אור הקטנות אל הפרצוף נבחנים לבחי' השמאל דגופא.
      ונמצא ימין דראש משפיע לשמאל דגופא: ששם בחי' הבל בטרם שיצאו לחוץ המקבלים בחי' הברכה בלבד.
      שמאל דראש משפיע לימין דגופא: ששם בחי' הבלים אחר צאתו מהגוף המקבל אורות דגדלות והבכורה והקדושה. ונתבאר לעיל שבסוד או"א באים עליון ותחתון בהתכללות זמ"ז, ונבחן בעליון ראש וגוף וגם בתחתון ראש וגוף, וע"כ בשעה שהעליון משפיע סוד הגדלות להתחתון ה"ס חיבוק הימין המעורר אהבה וחימום לסוד זווג: כי אין מציאות זווג אלא בגדלות, וע"כ בהכרח לימין דגוף צריכים, שאז ראויים לזווג באור החיה.
      נשמה רוח נפש: והמה ג"כ סוד רת"ס דמקוה, שנשיקין נמשכים מראש משכן הנשמה, והחיבוק נמשך מתוך מקוה משכן הרוח. חיה והזווג נמשך מסוף דמקוה מכל"א ששם משכן הנפש חיה.

:

     נמשך בסוד נשמה רוח נפש. כי אורות דראש מושפעים ג"כ בדרך זו"נ המכונים או"א, וכל השפעה הוא בדבר היותר עב בהעליון, וה"ס מלכות (ההנהגה או המלאכה) דעליון, ונק' שפה (סוף) דעליון. וכל הקבלות מקובלים בדבר היותר זך מהתחתון, ונק' שפה תתאה שהיא באמת רישא דגופא, כי לחי התחתון שייך לגוף.
      שפתייםעצוב*) ונודע שהעליון ביחס התחתון הוא ביחס של ראש לגוף, אלא בבחי' או"א נמצאים העליון והתחתון נכללים זה בזה, ואנו מיחסים גם גוף העליון דהיינו בחי' מה שהוא ירד ונתלבש בגוף התחתון נק' גוף דעליון.
      (*)הגהה וז"ס רואה מסוף העולם עד סופו שה"ס ב' שפות אלו .
      ועד"ז אותה ההארה שהתחתון (בעל הגוף) מקבל בעת שהעליון (בעל הראש) עדיין לא נתפשט לגוף התחתון, הוא נבחן לבחי' ראש דתחתון: וז"ס התכללותם של עליון ותחתון ונבחן משום זה ראש וגוף בעליון וכן ראש וגוף בתחתון. ומשום התכללות האמור נבחן ג"כ ב' שפות לעליון וכן לתחתון כי אחר שנבחן גם בחי' גוף לעליון כנ"ל, א"כ נבחן ג"כ להעליון (בעל שפה עילאה) שיש לו בחי' שפה תתאה ולחי התחתון. כלומר, בחי' רישא דגופא שלו שהוא דבר הזך ביותר מכל בחי' גופא דעליון, ונבחן ג"כ בחי' שפה עילאה להתחתון (בעל השפה תתאה). כלומר, דבר היותר עב מבחי' הארות הראש דתחתון.
      וז"ס ד' רוחין דאהבה, זו"ן דזכר זו"נ דנקבה: כי ראש דעליון ה"ס אור הזכר דזכר, וגוף העליון ה"ס אור נקבה דזכר, וראש התחתון ה"ס זכר דנקבה, וגוף התחתון ה"ס נקבה דנקבה. ועד"ז השפתים, ששפה עילאה דעליון ה"ס זכר דזכר ושפה תתאה דהעליון ה"ס נוק' דזכר, ושפה עילאה דהתחתון ה"ס זכר דהנקבה ושפה תתאה דהתחתון ה"ס נקבה דנקבה.

:

כל כמה שהמסך שבהאחד משונה מבחבירו נבחן אשר בשיעור ומדת השינוי כן הוא מדת התרחקותו מחבירו ואינו יכול לנגוע בו. ומזה תבין כשנאמר שנוגע בו, הרי שהמסכים שוים זה לזה באיזה בחינה, וע"כ נבחן שבבחי' ההיא שמשתוים נמצאים נוגעים זה בזה, ואין זה דביקות, משום שבשאר הבחינות נמצאים משונים זה מזה. (ע"ע ברד).

:

ע"ע שלשול.

:

הספי' והפרצופין דעולם העשיה נק' נעשים.

:

הספירות והפרצופים של עולם היצירה נק' נוצרים.

:

הספירות והפרצופים של עולם הבריאה נק' נבראים.

:

הספירות והפרצופים של עולם האצילות נק' נאצלים.

:

הוא תיקון מיוחד להוצאת הפסולת שאינו ראוי לאותו פרצוף.

:

העור כולו נחשב לבחי' מסך מסיים על הפרצוף מפנימיות לחוץ בסוד ה"פ: מוחא, עצמות, גידין, בשר, עור. וע"כ נוהג בכללו בחי' הכאה, וע"כ ממשיך הבל מפנימיות לחוץ דרך נקביו וע"כ העור עשוי ככברה מעשה רשת.

:

      (עי' שי ל"ה פ"ב) וז"ל: ודע כי אורות אלו הנמשכים מז"א לנוק' אינם יוצאים ממש ומאירים ועוברים דרך דופני המחיצות דז"א כולם אל הנוק' דא"כ ברגע אחת היה נותנין בה כל המוחין וכו', אך עולים תחילה ממטה למעלה מהיסוד על החזה ששם הוא הנקב שעשה בוצד"ק בחזה דז"א לעבור משם (מחזה) אל האחור דז"א ומשם יוצאים האורות, דהיינו שחוזר ויורד אל הנוק' מלמעלה למטה מכתר שלה (שהוא נגד אחורי החזה) עד סיומא דגופה, והאורות נעשים צלם אחד אל הנוק' (דוגמא דצלם לדכורא). ומשם נכנס מעט מעט כל בחי' ובחי' בכל שנה עד תשלום י"ב שנה.
      וכיון שאחר שעלו הגבורות מהיסוד להחזה ומהחזה לאחור דז"א, ואחר שעלה שם חוזרים לכפף ולירד מלמעלה למטה אל הנוק' מכתר עד סיום גופה כנ"ל, ולפיכך נק' אש נכפפת וז"ל אש נכפפת שהזיקה.

:

אור ישו שהוא נוקב ועובר דרך העור (פרסא) מטבור ומלמטה, ומאיר בהנקודים דרך נקבי העור ודרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור.

:

רוח הוא נקודות וגם הם נקבות כי הם או"ח והטעמים הם בשמה זכר.

:

     באותם המקומות שבפרצוף שנמצא שם בחי' מסך לזווג דהכאה שנעשה שם המסך למעיין נובע או"ח ממטה למעלה, אז מתפשט האו"ח הזה תמיד גם משם ולמטה, וגם משם בוקע בדופני הגוף וממשיך האור מפנימיות לחוץ כמו נקבי אח"פ וטבור ויסוד ואחור.
      וזה הכלל, כל מקום שנמצא נקבים בפרצוף נחשב לפנים וכל מקום שאין שם נקבים נחשב לאחוריים, ומטרם שמתחיל בחי' נקבים דהיינו למעלה מעינים ואזנים אין עוד שם בחי' פנים ואחור בפרצוף. (ש"ה פ"א ע"ח). (ע"ע נקב).

:

      מקרה נקב לא יתכן זולת בכלי שהיה שלם. ומזה תשפוט שבחי"ד אינה נוקבא אלא חלל פנוי, דע"כ מסיימת וחותכת לכל הארה, (ע"ע חיתוך). אמנם בחי"ד שברו"ת אינם בנות חיתוך כי מחוברים עם או"י והעב הוא יותר חשוב, וע"כ בחי"ד המתוקנת במסך דזווג עם או"י נבחנת לכלי שלם בלי שום נקב כלל, אמנם בתוך שהטבור נפגע מהכאת או"פ אור החכמה והתחיל להזדכך (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) ונשפכו ונסתלקו כל אורותיו, אז נעשה נקב באותו הכלי המתוקן שע"י זווג חדש בפה דראש מתתקן הנקב ושוב נעשה לכלי קבלה הנק' ע"ב. ותוך דע"ב חזר והתנקב ונשפכו אורותיו. ואח"כ בפה דראש ע"ב חזר ונתקן הנקב במסך דבחי"ד ויצא כלי שלם דס"ג, ואח"כ נה"י דס"ג שנתחברו עם (הז"א) נה"י הפנימים חזרו והתנקבו בב' נקבים אחת בסוף בנה"י דס"ג ואחת בתוך בחג"ת דס"ג שלמעלה מטבור, וע"כ עלה נוק' תתאה לעילאה למעלה מטבור ועמה נה"י דגלגלתא הזכר שנוקב אותה, ונתקנה הנקב מחדש בתוך ובסוף דס"ג, ותיקון התוך ה"ס או"א ותיקון הסוף ה"ס ישסו"ת. ותיקונם הי' ג"כ במסך דבחי"ב ופרסא.
      וכלי השלם הזה דלמעלה מטבור שנקב שלו נסתם במסך דבחי"ב המכונה ישסו"ת דא"ק, שוב נתפשט הימנו בחי' גוף למטה מטבור, שמתחילתו הי' ג"כ כלי שלם כי שלם במשך משלם. אמנם אח"כ נזדקק אליו (יסוד) ז"א ומ"ה הפנימי וחזר ונקבה.
      ויש אמנם להשכיל כאן, כי מתחילת הזדככותו אדרבה עשה אותה כלי ובית קבול להאורות דג"ר שהמשיך בביאתו בכתר וג"ר שלה. אמנם אח"ז היה מוכרח להוציא היסוד בסו"ה וינס ויצא החוצה, ואז נתנקבה.
      והבן שמדת הנקב אינה גדולה יותר מאותו השיעור של האורות שהטיבה שם כי לא נתבטלו, אלא אורות דאחורים שנמשכו בסגולת יסוד דא"ק. משא"כ אורות דפנים שנמשכו מישסו"ת דא"ק המה נשארו בהג"ר ולא נתנקבו כלל, וע"כ גדלו של הנקב כגודלו של אור היסוד.
      ואח"כ נתקנה לו ראש ג' מהתפשטות ג"ר לו"ק, והיתה ג"כ כלי שלם ונזדקק אליה היסוד וניקבתה, (ע"ע ג' נשים. ע"ע נקב) (וע"ע נקבים).

:
ה"ס מקום הנחפר בסיבת או"ח העולה ממטה למעלה דהסת"ב ע"י זווג דהכאה, עד שנגלף ונשלף משם רפ"ח ניצוצין, (ע"ע רפ"ח ניצוצין) הוא המכונה בשם נקב (ע"ע תיקוני נקבים). ונקב הראשון נעשה בפה דע"ב המלביש לחזה דגלגלתא דהיינו בהסת"ב דגלגלתא שהיא הסת"א דע"ב, (ע"ע ע"ב) שה"ס המסך דבחי"ג (הנעשה בכל"א), וה' מוצאות הפה דע"ב הזה נעשה מסוד הסת"ב דעליון, אכן סוד הלשון נעשה בסוד הסת"א דע"ב עצמו, שה"ס גמר מלאכה דהכאה דהסת"ב דעליון. (ע"ע שיעור או"ח הרצוי להלבשה).
:

      יש בחי' שנק' חלון ויש בחי' שנק' נקב או נקב קטן, ושתיהם שמות של יסוד המה שדרך בו עוברים כל האורות מפרצוף העלין אל התחתון.
      וכשנמשך מהיסוד דעליון הארת ג"ר אל התחתון אז מכונה בשם חלון, בסו"ה משגיח מן החלובות, המאיר אל הבית בהרחבה. ואם אינו נמשך אלא בחי' ו"ק, אז נק' היסוד, בשם נקב. ואם לא נמשך אלא בחי' נה"י, אז נק' בשם נקב קטן וצר. (עי' לקמן ד"ה נקב)

:

      (בע"ח של"ט פי"ג) וז"ל כל בחי' שיהיה בכל מקום שיהיה הנה כאשר אור עליון מתפשט אם הוא מקום שאינו עובר דרך מחיצה נקרא זכר, שכן ז"א מקבל אורותיו היוצאים מגולים מתוך יסוד דאמא אשר בחזה דז"א, והם עדיין ממש כמו שיצאו ממח האב ולכן אפילו הגבורות שבו זכרים הם, אבל כאשר האור עובר דרך מחיצה שנוקבת האור ויוצא דרך מחיצה דמיון אור היוצא להנוק' דרך נקבי מחיצות גופא דז"א, נקרא נקבות כי הוא יוצא דרך נקבים וגם נחלש כחו כנקבה בעוברו דרך נקב בלי ספק, וזהו עיקר הפירוש בענין זה כי חלישת כח הוא להיותו יוצא דרך נקב, ובודאי אין חלישת כח רק בסבת עוברו דרך מסך הנקבים. וזהו נקבה נקב ה' שהוא מלכות הנק' נקבה ונק' ה' כנודע.
      וע"כ נקבה תסובב גבר: שו ר ש הדבר הוא מקודם דצמצום ב', אשר אז היה הנה"י דס"ג נמשך עד סוף רגלין דא"ק, דהיינו גם במקומו של זו"נ הפנימים דא"ק. ולפיכך היה הז"א הפנימי דא"ק שנוק' שלו היה הבחי"ד, היה שואב הארה תמה ושלימה דנה"י דס"ג והיה בא בכל עת אל הקודש, ונמצא אשר ז"א השורשי עזב נוק' אמיתי שלו שה"ס בחי"ד ונזדווג בבחי"ב שה"ס בינה עילאה, ונשלם מאוד בהארתה כמובן. וע"כ גם אח"כ כשעלו ב' אורות הללו למעלה מטבור בסוד צמצום ב', אז הז"א שעלה שם מכונה בשם ישראל סבא: ישראל נק' משום שז"א נק' ישראל, וסבא נק' ע"ש מעלתו השלימה שהיה לו מטרם צמצום ב' כנ"ל. ונה"י דס"ג שעלו עמו נק' בשם תבונה, שנוטריקון שלו הוא בן ובת כמ"ש בזהר, דהיינו על בחי' הבת ובחי"ד דא"ק שנתעיבה עמה, וע"כ לא נק' עוד בשם בינה. ובאופן זה נמצא גם עתה שנתקן שם בסוד העליה בלתי ירידה, שה"ס שעלה שוב לא ירד, (ע"ע נה"י דס"ג שעלה שוב לא ירד). דהיינו בסוד אגלאי מלתא למפרע, נמצא אשר נה"י דס"ג שהוא נקבה, הריהי תסובב ומגינה על הגבר שהוא ז"א דא"ק שיש לו קומה וג"ר והבן. (ע"ע למפרע).

:

      כתב בינה: הם אותיות סגול שבא בצורת תגין, אלא לפי שבינה נקבה גברה הגבורה וקדמה נקודה דשבא לסגול.
      והנקבה להפך ממש כי באה ממטה למעלה והוא אש"ם וה"י (ש"ה פ"ז ע"ח).

:

ז"ת, יען שיש בהם דין ורחמים שהם או"ח ואו"י. כי בחי' עצמו רחמים ובחי' מלכות שבכל אחד מהם הוא דין, (ש"ה פ"ז ע"ח).

:

הוא המלכות דאצילות המלבשת להז"א ז"ת שלו בסוד נקבה תסובב גבר הויה דב"ן שקדמה להויה דמ"ה בא"ק ה"ס תפילין דר"ת וה"ס נקבה תסובב גבר.

:

ה"ס קו שמאל שבפרצוף, שמקורו מסוד עליית המלכות דא"ק לנקבי עינים, שבדרך עלייתה נתכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, וכמו קו ממטה למעלה, וכללות המלכיות אלו יחד נקראות נוק' שבגופו.

:

      (ש"א ע"ב ע"ח) פירושן שהעליון משפיע להתחתונים רק ו"ק בחסרון ג"ר, ואז נה"י דעליון בבחי' נקב ולא בבחי' חלון, וע"כ מכונה הארתו בשם נוקב ועובר או נוקב ומתלבש (ע"ע נקב).
      ודע שיש הבחן גדול בהפרצופין שהמה חסרי ג"ר אם הם כך מסיבת המסך שבהם או מסבה שהעליון נוקב בהם כנ"ל. והוא, כי אם המה חסרי ג"ר מסבה שהעליון נוקב ועובר בהם אז ראויים להשגת ג"ר בסוד הקוץ העליון, (ע"ע רישא גזעא ושבילא). שמתקבצים בו ה"ח וה"ג וכו' עש"ה. משא"כ אם החסרון ג"ר שבהם מחמת המסך שבהם עצמם בא, אז אין תקוה להם שישיגו עוד ג"ר זולת ע"י עליה למקום העליון, וזהו כל החילוק שבין אצילות להבריאה.

:

האו"ח כשהוא בלבדו בלי האו"י מכונה בשם ניצוצין או נצצין ניצוצות אורה, ועם האו"י נק' עצמות ממשות: כמ"ש בע"ח ש"ג פ"ב על מלכות דא"ק. וז"ל: ואין הכונה ח"ו עליה עצמה רק על הארת ז"ת שבה המתלבשים בי"ס דאצילות, אך עצמות ממשות הז"ת שלה נשארו למעלה במקומו רק ניצוצי אורם הם היורדים להתלבש באצילות ע"ש.

:
ה"ס המדרגות היוצאות זה למטה מזה בעת הזדככות המסך, (ע"ע הויה ברבוע). ומתוך שהמסך עומד באמצע זיכוכו, אין המדרגות אלו בני קיום, שהרי המסך תיכף מסתלק לגמרי לשרשו, וע"כ מתדמים כד אומנא אכתיש בפרזלא ונפקי ניצוצין לכל עבר, (לכל ד' קומות) ואתדעכו לאלתר כי אינם בני קיום כאמור. ונודע שניצוצין אלו נופלים להכלים אשר מהם גמר מלאכתם, ואע"פ שהזוהר מיירי בשבה"כ, מ"מ נודע ששביה"כ היה ג"כ מהזדככות מסך.
:

(ע"ע תוהו ובוהו) גם דע שהאו"י מכונה תמיד בשם אורות, והאו"ח מכונים בשם ניצוצין. (עי' שמרשב"י) כדברי האריז"ל. אמנם ג"ז מתאים עם הנ"ל, כי האו"י ה"ס אור הסתכלות והאור חוזר ה"ס אור המציץ. האו"י הוא שהעליון מסתכל בתחתון, והאו"ח הוא הצצה דתחתון בהעליון.

:

הוא מלשון מציץ מן החרכים, הציץ ומת. אשר מסבת המסתכלים למעלה מדרגתם נותנים כח לס"א האוהבת להסתכל בארובות, והוא רוצה להתאחז ולהסתכל במקום קדוש, וע"ז אמרו ז"ל גמלא אתי למבעי קרנא אודנין דהוי ליה חתכו מיניה. ומאי דחתכי מניה נק' ניצוצין מלשון התפעלות ע"י שהציץ. (ע"ע ברד ע"ע תוהו ובוהו).

:

       (עי' לעיל <נסירה>) ואפשר להסביר זה עם סו"ה הביטו אל דור חוצנתם ואל מקבת בור נוקרתם, שדרשו ז"ל על אברהם ושרה, אשר גם אברהם עקר הי' ע"ש.
      וסוד צור ובור: תבין במ"ש ז"ל אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי אינו מולידה שרה מולידה. וכן אז"ל אשר י של שרה נחלקה לשנים לב' ההין, כי ב' ההין בגי' יוד וה' אחח נטל אברהם וה' אחת נטלה שרה ונק' הוא אברהם והיא שרה. וכן דרשו ז"ל על בהבראם אשר בה' דאברהם נברא העולם, כ' בהבראם אותיות באברהם.
      ותבין כ"ז מסוד ה"פ שבכ"ב אותיות הנק' עבגעם. (ע"ע גוף). ונתבאר שם אשר מלכות דמוחא שה"ס ה' נזדככה לע"ב ונעשית י, דהיינו הזדככות מבחי"ד לבחי"ג (ע"ע הזדככות). ומה שנתוספה ונכפלה בחשבון עשרה הוא משום שכוח העליון בתחתון, כי גם ה' דגלגלתא נכללת בה' דע"ב ע"כ חשבונם יוד, אלא שה' דגלגלתא מלובשת ונעלמת בפנימית ה' דע"ב כי המלובש הוא תמיד נעלם ובלתי ידוע, והמלבישו דהיינו החיצון הוא השולט והוא ידוע.
      ועוד צריך שתדע כאן, אשר כל פרצוף תחתון נתוסף מספרו על פרצוף עליון משום שכל הכוחות מהמסכים דעליון באים ונמשכים גם בתחתון שהמה נוספים על המסכים שבעצמו, ונמצא שמספרו נכפל דהיינו ממסכים דידיה ומסכים דעליון.
      ויש כאן כלל אשר הזכר הא' נכפל בחמשה והנקבה הא' נכפלת בעשרה. והזכר הב' נכפל בחמישים והנקבה הב' נכפלת בתשעים.
      והטעם הוא, כי כוח העליון בתחתון ועיקר כוח העליון אינו יותר אלא המסך שבכלי מלכות שבו, ולפיכך מתוך שהמסך אינו מגביה עצמו ממטה למעלה אפי' כמלוא נימא, ע"כ מלכות דגלגלתא אינה פועלת ומוסיפה כלום על חשבון כח"ב ז"א שהם א"בג"ד שמלפניה, משא"כ על פרצוף ע"ב הנמשך למטה ממלכות זאת הרי בהכרח שכל כח המסך שבמלכות זאת נרשמת ופועלת בכל ספי' וספי' דפרצוף ע"ב אפי' בכתר שבו.
      ולפיכך סוד כתר ע"ב נרשם באות ו שהיא באמת א' דוגמת הכתר דגלגלתא שהוא א אלא כוח המלכות דעליון ה נוסף על א שלו והריהו בחשבון ו. וע"ז ז' הוא חכמה דע"ב שהוא עצמו הוא ב' כמו חכמה דגלגלתא אלא ה דעליון נוספת בו שבגי' ז. ועד"ז בינה הוא ג' עם ח', ז"א דע"ב הוא ד עם ה שהוא ט. ומלכות דע"ב הוא ה עם ה שבגי' עשרה שהוא י.
      ועד"ז מלכות דס"ג שהוא הנקבה והתולדה דע"ב, נמצא כוח הע"ב כלולה בכל ספירה וספירה דע"ס דס"ג הבא מלמטה דהמסך די'. ועוד יש הפרש מספירותיו דזכר לספי' ה נ קבה כי הזכר אין המסך וכוח דעליון מתערב בעצם ספירותיו, כי הכתר דע"ב הוא במספר יחיד וא' כמו הכתר דגלגלתא משא"כ הכתר דס"ג בבחי' עצמו הוא כבר בחי' י ולא א'. וכן חכמה דס"ג ב' יודין חוץ מתוספת כוח העליון, וכן בינה מג' יודין וז"א מד' יודין הרי שעצמיות ספירותיה נעשו יודין.
      וטעם שעצמות ספי' הנקבה נתרשמו כל או"א בהמסך חוץ מהוספת כוח דעליון, הוא מחמת שכל ענין הנקבה אינו אלא התפשטות המסך לקבל דהעליון כי כולה רק לקבל עומדת, ומתוך שבמלכות דעליונה נתרשמו כלי הקבלה במספר י, הרי כל ספי' יחידה שלה הוא בחשבון י.
      משא"כ הזכר, שמלכות דעליון אינו מצטיר בט"ר שלו כלום רק כוח העליון המוכרח לשלוט ולפעול בו, באופן שהזכר צורת ספי' עצמיות שלו הוא שוה כמו מולידו בלי שום הוספה, כי כל ספירותיו ספי' של השפעה ואינם משתנים אפי' מה שהוא פחות ממולידו, מלבד התכללות המסך דמלכות דעליון בבחי' כוח עליון בתחתון.
      ולפיכך כתר דמ"ה שהוא זכר הוא בחי' יוד א' וחכמה דמ"ה ב' יודין וכו'. עד הז"א דמ"ה שהוא ד' יודין, מלבד מה שנתוסף עליו מכוח העליון דהיינו מלכות דס"ג שהוא נ' וע"כ כתר מ"ה הוא עצמו יוד, וכוח העליון הוא נ' שהוא בחשבון ס' וכן חכמה דמ"ה עצמו ב' יודין כמו חכמה דס"ג, וכוח עליון שהוא נ' וע"כ הוא ע ובינה דמ"ה עצמה ג' יודין ועם תוספות כוח עליון שהוא נ' הרי הם יחד פ'. וז"א דמ"ה הוא ד' יודין ועם כוח עליון שהוא נ' הרי הם יחד צ. וכן המלכות דמ"ה ה' יודין ועם נ' דעליון הרי ק.
      זו"ן דב"ן נפרדו ללבוש היכל: ועד"ז הנקבה הב' דוגמת נקבה הא', נמצא כוח מלכות דעליון מתערב אפי' בט"ס שלה עצמה, אשר הכתר שלה אינה כמו כתר דעליון שהוא בחי' י' א' וחכמה ב' יודין כנ"ל, אלא כל ספירה עצמיות שלה הוא בחי' ק' באופן שהכתר שלה הוא ק' ובתוספת עליון הרי הכתר דב"ן בחשבון ר' וכן החכמה שלה ב' קופים ועם כוח העליון שהוא ק' הרי ש' והבינה שלה ג' קופים ועם קוף דכח העליון הוא ת.
      ובזה תבין אשר ז"א ומלכות דב"ן נעלמו מבנין הב"ן ונעשו נפרדים בסוד לבוש והיכל, ובזה תבין סו"ה פרס רשת לרגלי, שהוא סוד כח"ב דפרצוף עור כמבואר.
      ונחזור לענין נסירה, אשר אברהם ושרה ה"ס עצמות ומוחא גלגלתא, וע"ב ומלכות דע"ב ה"ס י' כנ"ל, שה' דגלגלתא טמונה וגנוזה בה' דע"ב. כלומר בחי"ד גנוזה בבחי' ג'. ונודע שבחי"ג ה"ס סיתום דחסדים, וע"כ אין שם המשכה דחכמה וחיות כי הצמצום היה רק על בחי"ד ולא על בחי"ג. וז"ס ושרי עקרה, כי עיקר בית מטרין לא היה לה כי אין בית מטרין רק מנקודת הצמצום שה"ס ה' ולא י'. וז"ס אברם אינו מוליד, להיות בחי' עטרת יסוד שלו דהיינו ה' דהבראם בחלקה של יסוד דשרה.
      וזה סוד אב"א אחוריהם דבוקים. כלומר, מלכות דזכר ומלכות דנקבה דבוקים זב"ז, ואין לזכר אבר המוליד ואין לנוק' חלל פנוי לקבל, ובסוד פקד את שרה חצב הקב"ה את ה' דכוח העליון כותל דזכר מתוך פנימיות הי' ואז נשארה שרה בבחי' בור בצורת ה' דע"ב, אמנם בחלל מתוך נקיבה מתוכה את ה' דגלגלתא. וז"ס מקבת בור נוקרתם כי נוקרה ה' מתוך יוד, ואת ה' הנחצב הוא נק' צור, ונוספת על יסוד דאברהם כותל זכר, ואז יש כותל שלם לזה וכותל שלם לזה.

:

       וזהו מובן היטב עם הנ"ל, אשר שליש האמצעי חסר הוא להיסוד מחמת חיזו דעבידתא שבמקוה"נ, ותדע שאותו החלל הפנוי נק' נקודה דפנים דהיינו המלכות בדרך תיקונה, אמנם בעת אצילותה יצאה הנוק' מאחוריו דחו"ג דז"א כלומר תחת הכח"ב שירדו לחג"ת שהיא במקום נוק' (דחזה) דכל"א שהיתה שם בסוד דו פרצופין ששמשו בכתר אחד: ולא היתה שם נקודה אלא בח' ספירה ממש, כי אחור דז"א שה"ס הארת ג"ר דבינה נעשה פנים לנוק' אלא שעומדת מתחת החזה וה"ס יום רביעי דמע"ב: שנאמר יהי מאורות ונאמר שני המאורות הגדולים, דהיינו ששמשו בכתר אחד בחי' ג"ר דבינה שהוא אחור לז"א בסוד הארת עליון בלבד שנק' תמיד אחור אמנם פנים לנוק', כי נעתקה ובאה מסוד כל"א בטרם דאתבורא באומ"צ דהיינו תמה ושלימה בתכלית השלימות.
      וז"ס ששורש נוק' גבוה מז"א: משום שעיקר ז"א מתחיל מאו"מע, משא"כ הנוק' שורשה מכל"א שהוא למעלה מאומ"צ זו"ן דבוקים אב"א: שבבחי' אחורים דז"א יצאה הנוקבא כנ"ל, שאחור דז"א כמו אחור דנוק' ה"ס הארת ג"ר דבינה דאו"מב כנ"ל, וא"כ דבוקים המה בלי שום הבחן והפרש כלל, אלא פניהם מגולים כלפי חוץ כלומר יציאה לבר והמשכת שם אלקים. וכאן יש הפרש בין ז"א לנוק', כי פני ז"א נתגלה לחוץ מחמת חיזו דעבידתא ובחי"ד שה"ס מקו"נ, משא"כ פני נוק' נתגלה לחוץ מחמת ירידת הכח דכל"א דבחי"ב. והנה נתבאר שכל עיקר הארתם ופנימותם עומדים באחוריהם והם בחי' אחת ממש, דהיינו הארת ג"ר שבסיתום דאומ"צ מלובשים החזרת פב"פ: אי אפשר רק בנסירת כל אחורים מהז"א שהם דינין דאלקים כנ"ל, ולהשאיר אותו כולו חסר דהיינו חסר פשוט דכל"א.

:

      מתחילה הי' זו"ן דו פרצופין דבוקים אב"א, פירוש שהז"א בשורש שלו תחילה היה רק ו"ק חג"ת נה"י, כי כל"א ה"ס בינה הממשכת אליה רו"ת דמקוה ונמצא כל"א עצמה רק בחי' סוף דבינה ונה"י שלה. ונבחן כאן פנימיות וחיצוניות: שכל הארה במקומה מאירה ביותר מאח"כ שנתפשטה להלאה ממנה, וע"כ ההארה במקומה נבחנת לפנימית וההתפשטות לחוץ מכונה חיצוניות. ותדע אשר החיצוניות דכל"א ה"ס ז"א בשורשו: ואותו הז"א לקח אמנם עמו מבחי' נה"י דבינה כנ"ל, שע"פ שורשם נבחנים ג"כ שמתלבשים בפנימית חג"ת דז"א. וסוד חג"ת: ה"ס כח"ב שירדו לחג"ת, כי מחמת ראיית גרעון מקבלים הג"ר לבחי' ו"ק כלומר לחסר ראש, וזסו"ה והוא ראה את ערותה וכו' חסד הוא וכו', כלומר שהוריד ע"י עון הזה את בחי' החכמה להיות חסד ואת בחי' הבינה להיות גבורה, וקו האמצעי דהיינו אותו השיעור שיוכל להמשיך מסוד ראשו בשמים נק' ת"ת: כלומר בלי דעת דג"ר. ואח"כ נתבררו נה"י דבינה וחג"ת עלו שוב להיות חב"ד שזהו נתברר באומ"צ, וחזר והמשיך לאותו ראש הנעלם מכל"א, וממילא חזרו חג"ת להיות חב"ד. אמנם אין העדר ברוחניות ונמצא גם חג"ת נשתייכו בפרצוף, כלומר עיקר עצם דז"א בטרם שהמשיך הג"ר.
      וצריך לזכור תמיד אשר כח"ב חג"ת ה"ס, א"א וז"א: כלומר שבאמת בחינה אחת הם רת"ס דמקוה, אלא מתחילה בא אור פני מלך בגדלות בתוך מקוה, וע"כ נק' אריך אנרין: כלומר פנים גדול בתכלית, אמנם אח"כ חוזרים ונעתקים משם ובאים לכל"א בסוד חיזו דחוכמתא, אשר אז ירדו כח"ב לחג"ת ונק' זעיר אנפין: כלומר פנים קטן, שת"ת באה במקום הכתר והראש וחכמה כמו חסד ובינה כמו גבורה, דהיינו ודאי פנים קטן. וז"ס מש"כ בכתאר"י שא"א וז"א אחד הם עש"ה. ותדע שנפילת כח"ב לחג"ת ה"ס שורש לכלהו ז"א שבעולמות בסוד מוחין דגדלות, שחג"ת שבים להיות כח"ב ומוחין.
      ועוד תדע אשר שורש נה"י דכלהו פרצופין: ה"ס אומ"צ בסוד בירור הכל"א, וסוד מקוה"נ בסוד בירור ופתיחה דסיתום חסדים, אלא שיש כאן ג' שלישים דנו"ה: ששלישים עליונים הם עצמות הקוליית שבכל"א, ושלישים האמצעיים הם הרגלים שה"ס אומ"צ, ושלישים תתאים יש הפרש בין נצח שה"ס הסיתום דאומ"צ שה"ס תוך ואמצע דהוד כי אומ"צ עצמו שייך לנצח לאמצע וש"ת דהוד ה"ס נקב דמקוה"נ שפתח הסיתום באופן רת"ס דנצח כל"א אומ"צ וסיתום ורת"ס דהוד הם אומ"צ וסיתום ומקוה"נ וקו אמצעי.
      אמנם שה"ס יסוד בשורשו יש לו רק בסוד הנצח ב' שלישים (כל"א) ואומ"צ הם מליש עליון שלו וסוד הסיתום ה"ס שליש אמצע שבו דע"כ הוא נופל, אבל שליש תחתון חסר דהיינו הוא הנקב והחלל הפנוי דנגלה במקוה"נ שנפסק שם יסודא דבנין, אמנם קם ויחי בסוד הנוק' בזווג דאנקת"ם.

:

      בבוא ההויות שהם רוח, אז נגדל הז"א ונעשה בן י"ס גמורות אפילו בבחי' הכלים, ואז ננסרת הנקבה (ע"ח ש"ה פ"ו). ולקחה הנקבה את הדין של אלקים והזכר ההויות, ונק' הויה אלקים שמא שלים. (שם).
      סוד הנסירה: ה"ס שהויות דוחין את האלקים (שם), (וע"כ נדחית הנקבה וננסרת. עי' מענין זה בערך: זו"נ אב"א וזו"נ דקטנות).

:

      ה"ס בנין נוק' שתהיה ראויה להוליד בנים לימודי ה' לסוד שלשלת נצחי. ומתחילה היה האדם לבדו כלול הכל, כל ה"ח וכל ה"ג, ואח"כ נאבד ממנו צלע אחת מצלעותיו, שהי' לו ב' צלעות אשר הבית נשען עליהם, שה"ס ב' וה' שבו ב"ד קבועים, והאחת ה"ס ב' שנפתר בד' והשנית ה"ס ה' שהיתה בסוד כף חובה, וז"ס ויפל ה' אלקים, תרדמה על האדם ויישן.
      תרדמה: ה"ס לשון ארמית מיום ה' (ע"ע לשון ארמי). ויישן ה"ס האבדה שנאבד שבו נוטל ובתנסר הג"ר שהיו בסוד אחת מצלעותיו, עם התיקון הגדול של ויסגור בשר תחתינה. כלומר שנסתם שם הבשר מכח סיתום דאומ"צ, ובכח זה ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה, כלומר שמעתה הוא יכול להוציא בשר ע"י שנשאר אצלו כח דיום ה' שה"ס הפותח את הסגירו, ומאז חסד נגלה אפומא דאמה בסוד ונתתי לכם לב בשר, להוציא בשר.
      אמנם החיות תלוי בהאשה, כי מצא אבדתו בסוד אנקת"ם, וע"כ וידע אדם את חוה אשתו, כי היא היתה אם כל חי וכו'.
      איהו נקיט חסדים: כלומר שהוא שדעתו שלם מיום ה', הוא ראוי ע"כ לגלות החסדים מה שלא היה אפשר כלל זולתו.
      איהו נקט גבורות: ב' הגבורות סיתום דד' ודמות של יום ה', מלובש בה מכח זווג והיו לבשר אחד: שנכללו זה בזה, ויום ה' הוציא בשר ויום ד' השפיע בהבשר סוד נשמת חיים, ומשניהם יחד הקים את הברית והוליד בנים של קיימא. (ע"ע נסירה לעיל. ע"ע כריתת ברית).

:

       אדה"ר הי' לו ב' נשים: חוה א' היא לילית, חוה ב' שבנאה או"א. וטעם החיוב לב' נשים, היה מפני היסוד דזכר שכל עיקרו בא וניתוסף מסיבת החסרון שבנקבה, ע"ד שנתבאר בסוד עשתי עשרה ימים העודפים ובולטים מגלגל החמה יותר ונוסף על שתי עשרה חדשי הלבנה, (ע"ע שמש, חמה) שהוא מכח העין הקרב לשתי עשרה ונעשה עשתי עשרה. דשנת הלבנה נדחים ונופלים ועולים ומתדבקים בשנת החמה, כמו בשר נופל המוצאים תרופה ביוה"כ ע"י הזווג הפנימי בכח קדושת הגורלות.
       שעיר א' לה' ושעיר ב' לעזאזל: יהנה מבואר שמקורו של היסוד נבנה מכח עשתי עשרה אורות הנדחים מהנקבה בסוד עין הרע (ע"ע עין הרע) שתתקצ"ט המיתות על ידה, והיינו השעיר לעזאזל מלשון שעירים ירקדו שם ונקבה זו שהמות דבוק בה כמבואר היא הנק' לילית או חוה א', מהיסוד דזכר מעומס הימנה כמבואר. אכן במלכות דמלכות דהיינו הטבור לא היתה נקבה זו ניכרת כלל, דע"כ או"ח המתפשט מטבור ולטלה הנק' נהי"מ היו הזו"ן משתמשים עם (ע"ע ט"ר דנוקבא) כתר אחד דבחי"ב, כי הנקבה לא היתה בשום חסרון שיהיה עודף בשבילה בהזכר, ואע"פ שהיה נכלל בו אותו העודף מכח לילית א', אכן אור הנקבה היה מכסה עליו באחורה (שה"ס הסיתום דבחי"ב מכח העלם או"ח בנה"י כנ"ל)
       וע"כ כותל אחד משמש לשניהם: דהיינו כותל מחסרון אור דחסדים שהיתה מכסה על יסוד דזכר לגמרי עד שלא היה ניכר בו כלל.
       וזה הנק' אב"א: שזו"נ דבוקים אב"א, ושום זר וחיצון לא יוכל ליקרב לגלות ערוה ושאר בשר, באופן שיש ב' צלעות: באדה"ר עכשיו דהיינו ב' כתלים, כותל אחד דיסוד דזכר המכוסה ובעלם בתוך כותל דאחורי הנוק', אלא שאינו ניכר רק צלע אחת דחושך דנוק', דע"כ היה בסוד תרדימה ושינה (ע"ע זווג) וכדי לבנות אם כל חי, אז ויקח אחת מצלעותיו: דהיינו כותל דאחורי הנוק' ששימשה לשניהם ועם לקיחה זו נתנסרו זה מזה, וממילא נתגלה לעין הבשר שהיה מכוסה ונעלם מעיקרה מכח אחור דנוק', וכיון שלקח ונסר את אחור זה מן הזכר ממילא נגלה היסוד האמיתי השיך לו המעומס מעשתי עשרה דלילית וחוה א' כנ"ל.
       וז"ס ויסגור בשר תחתינה: ע"ד שאיתא בזוהר, בראשית אתיליד יוסף, כי עתה נגלה ונולד יסוד דאדה"ר ונעשה איש מלחמה וראוי להוליד.
       איש: הוא מלשון אש ונמשך מסו"ה וירא מלאך ה' אליו בלבת אש, וע"כ הסריס או הקטן המה קרים בלי חמימות ואינם ראויים להוליד. ואש הזה מושרש ביסוד הזכר מכח עשתי עשרה הנ"ל.
       ונודע שהוא פותח וסוגר: כמ"ש בסד"צ שה"ס מפתחא דכליל שית שלפעמים פותח כל האורות ולפעמים סוגר, ועתה סגר האורות מכח עשתי עשרה הנ"ל, עד שבנה ה' את הצלע שלקח מהאדם, ויביאה אל האדם, והאדם ידע את חוה אשתו.
       כותל מיוחד לזה וכותל מיוחד לזה: פי' כי אחר דאתיליד יוסף נגלה כותל אמיתי השייך לזכר לבחי' סוף שלו, אשר שאב ונטל מתוך החסרון שבהנקבה אשר היה מלא חסדים בטרם שנאצלו המטבור ולמטה שלו, (בסוד כל"א שהאור דחסדים קבוע וקיים שם בסו"ה הויה אור לי) ואז מתוך זה.
       איהו נקיט חסדים ואשתלים כותל דידיה: כי עכשיו נמתק היסוד דזכר ובליט לעיינין בחסדים נאמנים המשלימים על חסרון ג"ר, בהיותם חשובים וקודמים לג"ר (לאומ"צ).
       ואיהי נקטא גבורות ואשתלים כותל דידה: פי' אחר הזווג הנעשה בהיכל או"א שמדת חללה היתה כמדת עשתי עשרה שנפלו מן חוה ראשונה, (ע"ע זווג) אשר עם זה בא האדם עם יסודו דבליט על עשתי עשרה, וממלא אותם שוב באו"ח היורד מעילא לתתא, וידע בעליל את חוה אשתו. ויאמר האדם זאת הפעם, כלומר בפתיחו דאומ"צ נתברר היטב עצם מעצמי (ע"ע עצם) שה"ס החסדים הנובעים תמיד רק מסוד עצם. ובשר מבשרי, אשר הסר נהפך לבא, שה"ס הגבורות הקדושות המתגלים בעת הזווג מתוך ידיעתה אותה והבן. ואשתלים כותל דידה: כלומר אותו השעור שחפרו בה או"א, זה השיעור נשתלים והיה מספיק לגמרי לעת הזווג.
       כרוה נדיבי עם, חפרוה שרים: דע ששני פעמים חפרו או"א בסוף בנין הנקבה עד שהכשירוה לזווג, פעם אחת בראש הנקבה: בכל"א ששם סוד הטבור בסוד הסת"ב, (ע"ע רת"ס) שהאו"ח הוא שם כמעיין תמידי דלא פסיק ונובע ממטה למעלה, ושם נקרא מעשה זו בשם כריה. ופעם שניה חופרים בה או"א בסוד העלאת הנוקי להיכל דידהו, ושם נק' המעשה בשם חפירה: להיותה מתביישת מאד מחמת החסרון הזה שעושים בה, שז"ס הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, כי הצדק עמה והמה לא עשו זאת זולת הזכר, כדי שבשר דזכר ימלא החסרון הזה, ויפרו וירבו בנים ברוכי ה' (ע"ע מספר - עשירי, ע"ע נסירה, ע"ע כריתת ברית).

:

      נחושת. (ע"ע זהב כסף נחושת) (ע"ע מטה הנהפך לנחש)
      יש ב' מיני נחש הא' נחש בריח,
      נחש בריח: וסודו שמבריח מהקצה אל הקצה, והיינו הנחש דבא על חוה והטיל בה זוהמה, ונחש הוא מלשון נסיון עד"ה ניחשתי ויברכני וכו' וה"ע בחי"ד.
      ויש עוד בחי' נחש עקלתון: מסוד אכלה ומחתה פיה, כי תלתה קלקלתה בעליונה ועליהם כתיב לא תנסון את ה' ופורץ גדר ישכנו נחש. ויש בחי' נחש הנחושת, כלומר שכבר מנוסה ובדוק, ומנחש רק במה שכבר מנוסה, וז"ס נחש שעשה משה במדבר והיה כי ישכנו נחש בריח שארסו דבחי"ד ממית, אז תיכף והביט אל נחש הנחושת (דכל"א) ונשאר בחיים.

:

       כשנתאמץ להבין את המציאות בכלל כל הכללות מתחלק אלינו בשתים שהוא אפסיות וישות: ואע"פ שהרבה אומרים שאין ריקות נמצא כלל, אכן איני נוגע בענין המציאות כמות שהיא, כי זהו בכלל למעלה מהשגתינו, כי אין אנו מבינים מציאות של משהו יותר מהמובא אל תפיסתינו, אשר ע"כ כדי שלא להכשל בהבנה צריכים אנו לשפוט רק מה שמושג לנו ממנה. ולפי זה כשנתבונן בתוך עצמינו סוף סוף אנו מרגישים באפסיות ולכל הפחות בנו עצמינו, שהאדם מרגיש שלאחר מיתתו הוא אצלו הכל באפסיות וריקות, רצוני לומר כלפי עצמו בלבדו. אכן באמת אפי' בחיים חיותו מרגיש ג"כ אותה התמונה, שכל שהוא לבר מגופו עצמו הריהו כאפס ואין אצלו כלא היה ולא יהיה.
       אמנם לפי השכלה המופשטה מובן באמת לנו ההיפך, אשר כל שמחוצה לנו הוא הישות והנצחיות אך אנו בלבדנו הוא האפסיות, שהרי אנו יודעים בעצמנו בלי שום ספק דק שסופנו להיות אפס.

ב' הפכים: הרגשה והבנה:
      ולפי האמור הרי הם ב' הפכים, כי לפי ההרגש שלנו נמצא כל הישות צרור וחתום רק עמנו ובנו וכל שבסביבתינו מורגש לנו כאפסיות כלפינו, וע"פ הבנתינו הוא להיפך כי אנחנו נמצאים במובן האפס המוחלט וכל סביבתינו הם חיים וקיימים לנצחים.

:

     כי נהדי הוצא לקי כרבא. והפגם של הוד נתערב ועלה גם בנצח, ואע"פ שהנצח נמשך מסוד מי דקיימא לשאלה וההוד נמשך מבחי"ד, ועכ"ז ניתן רשות ולא הוכר שום הבחן וחילוק בין זה לזה ונדמו כמדרגה אחת.
     אכן בהפנים נו"ה ב' מדרגות נבדלות המה, כי זה כל התיקון של נו"ה, אשר בסוד אור הפנים הובררו זה מזה ואיתבריר לעיינין אשר בהנצח אין שום פגם מעולם, אשר בכח הזה הדר הנצח ותיקן עמו יחד גם ההוד. (ע"ע צבאות).

:

שמטרם צמצום ב' היה ענין הקימה מתפשט גם אל הבא בלי הפסק, כלומר בכל עת שרצה. אכן אחר שנתערבו נה"י הפנימיים (ז"א) דא"ק בנה"י דס"ג, דהיינו שצלע התחתון דז"א דא"ק שה"ס בחי"ד, שאב הארתם דבה"י השלימים דס"ג, אז נאמר ואל יבא בכל עת אל הקודש, כי אז עלה אור נה"י דס"ג למעלה מטבור דא"ק, כלומר שנאסף אור הקימה למעלה בסוד אגלאי מלתא למפרע, "ושוב לא ירד" להאיר בכל עת, דהיינו מכאן ולהבא המכונה למטה מטבור והבן. (ע"ע נקבה תסובב גבר).

:

נודע שחסרון נה"י גורם חסרון ג"ר. ויש כאן ב' טעמים, א' מטעם ערך ההפכי בין כלים לאוות, אשר בהכלים העליונים באים מתחילה בפרצוף ואח"כ התחתונים, באופן שג"ר דאורות ונה"י דכלים באים כאחד. וטעם ב' הוא מפני שו"ס העגולים כח"ב דעת חסד גבורה מסתימים בגבורה דבחי"ד כמו גבורה דעקודים. (ע"ע מול"מ) ולפיכך אינם ראויים לג"ר עד התגלות נהי"מ, אשר שם מלכות הממותקת בבחי"ד בסוד חרן וגרון . (ע"ע חרן). באופן אשר נהי"מ הללו המה הכלים האמיתיים המוכשרים לקבלת ג"ר בסוד נפילה וקימה.

:

בהיותם בסוד מילוי לנה"י דגלגלתא (לש"ת) נחשבים לג"ר כלפי הגלגלתא. כלומר, כלפי ש"ת דנה"י דגלגלתא. והטעם, כי במקום שאין זווג דהכאה נבחן שכל הזך יותר הוא חשוב יותר, וא"כ בבה"י שאין שם מקום זווג נבחן נה"י דבחי"ב לג"ר ודבחי"ד לו"ק.

:

יורה על בחי' ע"ס דנה"י של פרצוף הראשון הפנימי דאותו פרצוף, דכל פרצוף נחלק על ה"פ געסמ"ב ופרצוף גלגלתא נק' פרצוף הפנימי.

:

       ר"ת נצח הוד יסוד, והמשמעות הוא תמיד על בחי' הסוף דכל פרצוף, כי הראש מכונה חב"ד והתוך חג"ת והסוף נה"י.
       ב' , בנה"י לא יש אור הזכר ועצמות כי אם אור דחסדים ואור הנקבה. כלומר, שמקבל לעצמו ואינו יכול להשפיע לאחרים.
       ג' , גם בנה"י יש ע"ס משום שהמסך דהסת"ב שה"ס מלכות דמלכות המכונה טבור, הנה מתוך שהוא מעלה או"ח ומטיב לספירות דחג"ת, ע"כ כחו יפה להמשיך כשיעור הזה שמטיב לחג"ת גם מטבור ולמטה, וע"כ כל מה שיש בחג"ת יש ג"כ בנה"י, זולת אור ישר אין שם משום המסך דטבור שכבר גמר לכלים ונקבע עליו כח הצמצום וחותך את אור הישר שלא יתפשט עוד מטבור ולמטה.

:

      מלשון נף-אש. דהיינו תנופת אש המביא חימום וחיים לגופו של אדם, וה"ס כח התבועה והעבודה. ובזה תבין סוד דחז"ל על הכ' כי בו שבת וינפש, וי אבדה נפש. פי', כי השביתה ה"ס ביטול התנועה והעבודה אחר גמר הכל, ונמצא שנאבד הנפש חיה להיותה בלי שום צורך והבן.
      וז"ס בשמים במוצש"ק: אשר ע"כ צריכים לרוח חדש שיביא מאור הנשמה לתוך הנפש, בסו"ה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. (ע"ע בי"ע). וע"כ לאיזה גורם אנו צריכים, והגורם הם הבשמים שמביאין ריח לתוך האף מדברים שלתתא שהם סימנים ידועים, והמה משיבים הנפש וכח התנועה והעבודה, ונגלה משום זה המוצאי שבת.

:

הנפש יש בה אחיזה לקליפות בהיותה בלי רוח, בסו"ה גם בלי דעת בנפש לא טוב. (ע"ע מוחין ש"ה פ"ה). נפש וגוף ה"ס שותפין כמו התגין שעל האותיות. האותיות וגוף נמשכים מז"ת דאמא ונפש מג"ר דאמא. אותיות וחומר הגוף מטפת לובן דאבא, והתגין והנפש ה"ס טפת אודם מנצפ"ך מאמא.

:

רוח הוא נקודות וגם הם נקבות כי הם או"ח, והטעמים הם נשמה זכר (ע"ע פב"פ) (ע"ח ש"ה פ"ו).

:

הנשמה יש לה בחי' ראש וגוף, כי קצת מהנשמה מתפשט בראש האדם וקצתו האחרון היותר עב מתפשט בגופו של האדם. (ש"ד פ"ב). ועד"ז תבין בנר"ן שבפרצופין העליונים שנבחנים על ראש וגוף. (שם).

:
האור המלובש בכלי דבינה שבפרצוף נק' בשם נשמה. כי ע"ס דאורות מכובים נרנח"י וע"ס דכלים מכונים כח"ב זו"נ, (ע"ע נרנח"י). וזה אמור רק אם כבר יש ג' מדרגות שם.
:

      (ע"ע בריאה יצירה עשיה).
       אור הנפש הוא אור הכולל כל נרנח"י ואע"פ שהוא הקטן שבאורות. והטעם הוא, מפני שכללא היא אשר באורות התחתונים באים מתחילה, נמצא שאור הנפש הוא אור הראשון שבכל פרצוף, ולפיכך מוכרח שיהי' כלול מכל האורות הבאים אחריו. ונק' נפש מלשון נפישה, כי טעמו כמו מנוחה אחר טורח מרובה, וכמו האדם הלוחם ומתיגע להשיג איזה דבר עד שמשיגו, והנה כשמשיגו הנה מלבד עיקר הקנין והחפץ המושג הזה נוסף עליו תענוג וקורת רוח מחמת שנפטר מכאן ולהבא ממלחמותיו ומעתה יהיה שרוי במנוחה. ותדע שאור המנוחה הזאת יש לו מחיר חשוב מאד בתוך ערכו של חפץ המושג, והראיה כי ריבוי היגיעה מחשבת את הקנין ביתר שאת, ואותו הקנין שהגיע לו בנקל אינו חשוב אצלו כל כך, כמו שתמצא כמתנות וירושות שאינם חשובים אצל בעליהם כמו המושגים ביגיע כפם, ואע"פ שגוף החפץ שוה הוא בשניהם. אלא מכאן שאור המנוחה מעומס במחיר החפץ המושג, ולפיכך כל פרצוף המשיג איזה בחי' של אור, לו יהי' הבחי' היותר קטנה מ"מ יודע שנפטר מגעגועיו, כי ברוחניות התופס מקצתו כתופס כולו כמו בדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולפיכך הכרח הוא שאור הנפש מושג בראשונה בהפרצוף.
       רוח: אור הרוח כולל ב' חלקים, דהיינו ראיה והכאה והוא מלשון ראי-אך, וסודו גבורה, כי ראיה בגי' גבורה, ואך פירושו הכאה במסך המתוקן המעלה ומוריד או"ח בתוך פנימיות הפרצוף, כי בעת שאו"ח מתפשט להפרצוף, הריהו רואה ומביט בפני פרצוף העליון איך הוא מסתכל בהמסך של עצמו דתחתון, ומעלה משם או"ח בסוד הכאת אור הסתכלות בהמסך, ולפיכך מכונה אור הזה בשם ראי ואך: ראה איך שאני מכה בכלי מלכות.
       סוד דו פרצופין : והנה מתחילה היה אור הרוח כלול באור הנפש כמו בדו פרצופין, ואז היה ניכר רק אור הנפש כנ"ל, אלא אח"כ כשאור הנפש נתפשט ונתגדל וכן אור הרוח הכלול בה נתפשט ונתגדל בסוד הברכה ושמירה, אז כמו שנתנסרו זה מזה ונגלה אור הרוח במקום אור הנפש להיותו גדול לאין שיעור על אור הנפש, ולפיכך בטל שם אור הנפש כלפי הרוח כמו נר בפני אבוקה, אלא למטה משם ניכר ובראה היטב, נמצא שאור הנפש יורד ממקומו. והטעם שהרוח יורש מקום נפש הוא בסוד מעולם לא זזה שכיבה ממקומה. ובאמת גם הנפש ישנה בעיקרה במקום שיצאה מתחילה, אלא שאין לה הכר שם כנ"ל, לכן נבחנת למטה דהיינו במקום שהיא נראית וניכרת. וז"ס כלי ב' שנגלה להפרצוף.
       נשמה: ה"ס אור המקורי שבהפרצוף כמו שהגיע מהעליון להתחתון, וגם היא היתה נכללת באור הנפש כנ"ל, אלא טרם שנכשרו הכלים לא היתה מורגשת וניכרת בהפרצופין, וע"כ אחר שנגלה הרוח והכלי שלו שהיתה אז בהרחבה גדולה בהפרצוף, נתגלה אור נשמת חיים בהפרצוף.
       ותדע שאין אור חדש מתגלה בהפרצוף זולת בהקדם כלי חדש. וכתוב ויפח באפיו בשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, והנה מתחיל בנשמה וסיים בנפש. והענין, כי אור הנפש שירד לכלי ב' לא היה יכול לכלכל את הכלי הרחב הזה והיה כמו נפש בלי חיות, ועיקר החיות שבהפרצוף היה צרור בכלי א' בסוד הרוח כנ"ל, וכבר ידעת שגם אור הנשמה היה צרור שם אלא בהעלם גדול כי היה חסר מקום בינה שה"ס אור הנשמה בעצמותה, ונשמה הוא מלשון נשימה ונושם בבחי' רצוא ושוב בסדר גמור, וכלי זה נק' אף או חוטם, וכיון שנגלה הכלי תיכף נתגדל האור כולו בבחי' התנועה לצאת כולו דרך האף וכן לשוב דרך האף, אכן לקשר הוא צריך כדי שלא יפרח כל האויר וימות, וקשר זה נעשה בסגולת אור הנפש אשר נתיישב בהאף בנייחא דרוחא בסוד....

:

      ר"ת נפש רוח נשמה חיה יחידה, שהם ע"ס דאורות המלובשים בכלים דכח"ב זו"נ.
      ובענין הלבשת האורות בכלים יש הפכיות, כי באורות התחתונים נכנסים מתחילה נפש ואח"כ רוח וכו', ובכלים העליונים נגדלים מתחילה. ואם אין שם אלא אור הנפש הרי הוא נכנס בכלי דכתר. ונמצא שבבחי' הכלים נתגדל הכלי דכתר מתחילה ושאר הכלים חו"ב זו"נ עדיין ריקנים מכל אור, אמנם מבחי' האורות הרי הנפש נכנס בהפרצוף ורנח"י עדיין אינם בהפרצוף. ועד"ז בביאת אור הרוח להפרצוף יורד הנפש מן כלי דכתר אל כלי דחכמה ואור הרוח מתלבש בכלי דכתר ואז נתגדלו ב' כלים העליונים שבהפרצוף, דהיינו הכתר והחכמה עם ב' אורות התחתונים רוח נפש.
      וע"כ בשמות הע"ס דאורות אנו קוראים אותם ממטה למעלה, היינו נפש רוח נשמה חיה יחידה שהוא על סדר כניסות לפרצוף. וכשאנו קוראים שמות הע"ס דכלים אנו קוראים אותם ממעלה למטה דהיינו כתר חכמה ביבה ז"א מלכות, והיינו על סדר גדילתם בהפרצוף כאמור. (ועי' בפמ"ס ענף ט').

:

התוה"ק היא נצחיות ונוהגת כל שעה, וזה שרמזו ז"ל דין ארבע מיתות לא נתבטלה וכו'. ותדע שבכ"מ שכתוב בתורה מיתת ב"ד הנה כבר אותו האדם מת בחטאו בבחי' הרוחנית, כי יש להאדם גוף ונפש רוחני המלובשים בגוף ונפש הבהמי, ובעבור האדם על המצוה מתחייב מיתת ב"ד הנה תיכף מת בתוכו גופו הרוחני שהוא העיקר הנושא של חיי האדם וע"כ ב"ד לא עבדי מידי כי גברא קטילא קטלן, ועיקר הנרצה מזה נשאר רק לגבי אחרים כמש"כ למען ישמעו ויראו וכו', אמנם לגבי הנהרג עצמו לא הפסיד כלום כי ברוחניות כבר גופו נסקל או נשרף והבן זה.

:

      עוד יש לבאר. שמאה ה"ס עשירית דעשירית ע"ד יום השבועות שה"ס שביעי דשביעי בסו"ה שבע שבתות תמימות תהינה, דהיינו השביעי השלם מיומא תנינא דעובדא דבראשית חזר שוב לסוד זווג דהכאה ואו"ח העולה, שה"ס הסתלקות האור דשביעי לשורשו, שה"ס מחיות האור, לשון מח אורות, שהסו"ה וספרתם לכם ממחרת השבת, שענין זה היה ע"י עומר התנופה שנכללו מלכות תתאה במלכות עילאה ע"י תנופה זו בסוד עיה"נ, וע"ד התכללות דשביעית יש ג"כ התכללות דעשירית זה בזה תתאה בעילאה, ואז הוא עשירית דעשירית.
      וז"ס בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם (ע"ע עין רע) אמנם שרה אמנו היתה במאה כמו בת עשרים ליופי וכבת שבע בלא חטא.

:

ה"ס מדרגה תמה בסוד ע"ס שכל אחת כלולה מעשר, וה"ס מלכות דמלכות המתגלית בכל הדרה, כי מלכות דראש מתפשטת למלכות דתוך בזווג דהכאה ודרך שם מתגלה קומת המלכות בכל עשר הספירות דמלכות עצמה, ונמשך מזה עשר ספירות גם לט"ס ראשונות שבהראש הרי מאה.

:

      האור המתלבש ומאיר בהוה בהפרצוף ה"ס או"פ, והאור העתיד להגיע אל הפרצוף נק' או"מ.
      ה' בחי' נרנח"י פנימים וב' מקיפים: חיה, המתחלקת לג' בחי' מקיפין לנר"נ ויחידה, שאינה מתחלקת רק או"מ יחידה (ש"ה פ"א ע"ח) ויש ג"כ מקיפין פנימיים והם יותר מב' שהם: מקיף, ומקיף למקיף, ומקיף על ב' המקיפין (שם).
      ויש ג"כ ה' מקיפין פנימיים מנרנח"י, דהיינו מקיף לכל א' מנרנח"י (ש"ה פ"א ע"ח)
      בי מקיפים: מעולם הנקודים ולמטה שהוא בעולם האנילות אין יותר מה' אורות פנימיים וב' מקיפים חיה יחידה ואין להם מקיפים מפאת עצמם מבחי' נר"נ. (ש"ו פ"ב ע"ח).

:

(ש"ד פ"ג ע"ח) כל פרצוף נבחן אשר החזה שבו ה"ס נקודה האמצעית שבפרצוף, כי שם סוד כלי מלכות הגמורה בהסת"ב, (ע"ע הסת"ב). שהמסך שהוא סוד הצמצום דנקודה האמצעית שורה שם. ולפיכך נבחן הפרצוף לב' חצאין: חציו העליון עד החזה וחציו התחתון מחזה ולמטה.

:

בב' נחי' מופיע העליון על התחתון, הא' בסוד הביאה וההשראה. הב' בסוד יציאה והסתלקות שה"ס בא' צא' דצבאות. והביאה ה"ס המזונות והיציאה ה"ס הדיבורים (ע"ע פה). וז"ס ניזונים מזיו השכינה (ע"ע דיבורים).

:

אך יש עדיין פחד שמא יכנסו החיצונים בין הדביקים בין אחור לאחור וינקו משם, ולכן בעוד שאין שם רק בחי' נשמה לבד עשה המאציל סדר א' שגם אורות של הנקבה לא ימשכו רק ע"י הזכר, והזכר יקח ב' הבחינות שלו ושלה והאורות יצאו ממנו אליה דרך נקב אל אחוריו, ושם תדבק ותתקשר עמו הנקבה לגמרי בכותל אחד, ואין שם מקום פנוי: בין הדביקים לכנוס שם זרים. (ש"ו פ"ב מ"ו).

:

היינו שמפונה לקבל תיקונים, מפני שיש שמה איזה חסרון.

:

מקום חשוב.

:

המלכות מכונה בשם מקום על שם היותה בחי' המקום לכל נאצל ולכל מהות שבכל המציאות, הן בכלל בסוד צמצום ראשון שלא נעשה בשום ספירה רק בה לבדה, כלומר בבחינתה, שעל ידי צמצום האור מבחינתה הוכן המקום שיופיע בו הנאצלים והנבראים הנוצרים והנעשים, (ע"ע צמצום) והן בפרטיות במה שאנו מבחינים הע"ס בכל פרט ופרט מהעולמית, יהיה בחי' המלכות שבפרט, בחי' המקום, שבו נמצא הפרט ההוא.

:

עי' פמ"ס.

:

פי' שאין שם מקום פנוי. כלומר, שאין שם שום מקום שנצרך שם איזה תיקון אלא הכל מלא על שלימותו האחרון.

:

ע"ס דיושר היוצאים בתיקון קוים וברת"ס וכלול ה"פ שבהם רמ"ח איברים, הם מכונים מראה אדם, משום שאדם התחתון נחתם בצלמם בדמותם.

:

הוא כמו קצבה (ע"ע קצבה).

:

אור המלובש בכלי שלו מכונים יחד מאור.

:

כלומר אור שאינו מלובש בכלי, ואין לנו שום תפיסא זולת באורות המלובשים בכלים.

:

      ה"ס אור חכמה ע"י התלבשות, ע"ד שנתבאר ברג"ש (ע"ע רישא גזעא ושבילא).
      עולם האצילות נק' עולם המחשבה, ועולם הבריאה נק' עולם הדיבור בשביל שהוא למטה מפרגוד ואינו דבוק בא"ס, ע"כ אינו מתנהג במחשבה (מחשב ואיבריו עושים) אלא בדיבור כמלך המדבר לעבדיו, ואז עושים.

:

כאשר לא יש בהפרצוף בחי' חיה שה"ס: טעמים, חכמה, ע"ב, א"א להזדווג, (כי באור הנשמה יש באחורים אחיזה לקלי' וצריכים להיות אב"א. ורק פניהם מגולים כלפי חוץ שהוא אור הנשמה לבד). אמנם בבוא חיה מאור החיה באחורים נגדלים יותר ואין עוד אחיזה בהם לקלי', ואז חוזרים פב"פ.

:

ה"ס ג"ר ובחי' ראש שמתלבש בו אור הנשמה.

:

      בדבר המדרש שלפיכן לא גלה הקדוש ברוך הוא שכר המצוות, המתיקו במשל למלך שאמר לעבדיו לקטו לי את כרמי וכו', לערב באו לשכרן, לזה שהיה עושה בתאנים נתן לו ב' זהובים. בענבים ג', בזתים ד' והיו מתרעמים למה לא אמרת לנו ששכר הזתים ד' והייתי עושה בזתים, אמר להם, אם כן היתם כלכם עושים בזתים, ולא היה מלאכתי נגמרת. (עיין דברים רבה פ"ו)
      ולפי זה יש לדקדק על בחינת הרגש השלימות שיהיה לעתיד, כי עדיין יהיה נמצא תרעומת בלב המרויחין מועט.
      ואמתיקו במשל כפי הראות אשר האב העושה שליטתו על בניו בכח גדול המה מכבדין אותו ונמשכין אחר הנהגתו בלי שום הרהורים ותרעומת, על כן מלאים אהבה לו כי מתבטלים אליו, וכל דבריו כחוקות אצלם נמנע ההרהור אחריהם.
      אבל האב שעושה שליטתו על בניו בכח חלוש אינו מכובד בעיני בני ביתו כל כך, לכן אינם נמשכים בתמימות אחר הנהגתו ומלאים הרהורים ותרעומות במדת הנהגתו, כי אינם מתבטלים אליו ושוקלים את דבריו בפלס שכלם, וזה לא ימלט מהרהורים אחריו על הטבתו לאחיו יותר משלו וכדומה, ולכן אינם בשלימות האהבה אבלו.
      מזה אפשר לשפוט כי בהתגלות השלימות, מובן שיהיה מושג גם כן כח הבורא וממשלתו התקיפה, אם כן יהיה התבטלות כל הכחות אליו במדה שאין שיעור, אם כן לא יצוייר במצב זה שום הרהור ותרעומות. וכשתדקדק תראה שאין אדם מתרעם אחר כח שלא יצויר שום אפשרות להתחפש ממנו, כמו שאין אדם חומד דבר שאי אפשר בשום צד להשיגו.
      וז"ש ונשגב הוי' לבדו וכו', והיה הוי' למלך על כל הארץ וכו', פירוש, שבעת התיקון יתגלה גם כן ממשלתו האמיתי, וממילא לא יצויר שום חסרון והרהור אחר ההנהגה מכל צד, ויהיה כל אחד שמח ושלו בחלקו בלי קנאה כלל.

:

      הוא שם הת"ת המבריח מן הקצה אל הקצה, וה"ס ו גדולה עם ראש. השכל ה"ס חכמה של ראש. השכל משכיל: ה"ס י'ה או"א. כי אור העליון אינו מקבל שינוי ותמורה, וכמו שהוא בראש המדרגות כן הוא בסופם, שאינו שולט בו שום פגם, שה"ס כללות השפע העתיד להתקבל להתחתון, הוא המכונה בשם "השכל" ויש אמנם (וה"ס י)
       משכיל: באותו ההשכל האמור. כלומר, התחתון המקבל לאותו השפע הכללי האמורה ומשכיל אותה, הוא המכונה בשם משכיל. ובחי' ה' עילאה שסודה בעיקר צורתה ה"ס ו' קטועה שנמצאת לרגלה דה' משום שצופיה למעלה ומקבלת מכח אותו הי' הנ"ל בחי' ו' קטועה בלי ראש, שמכאן השורש לכל העבורים והרהורים שעל ידיהם לא יוכל אותו הו' קטועה להשאר שם כן בלי ראש (כבראש מקוה) בקביעות, אלא ותהר ותלד בן:
       שה"ס מושכל : שה"ס בן הנעים והבחמד שבק' ו עם ראש, בסוד הוציא ראשו הרי זה כילוד, (ששורשו ה"ס תוך מקוה). דאז אמרה אמא שנק' משכיל אל אבא שה"ס השכל: פוק חזי במאי ברא דאתינא לגבך, שהרי ממך לא קבלתי אלא סוד טפה שה"ס י: אשר בתוך מעי נעשית לסוד ו' קטועה בלי ראש, ועתה בתוך ההריון והעיבור הקדום לי ושנשאתי אותו במעי המשך ירחי עיבור, אז זכיתי להוליד מאותה הטפה הקטנה בן נעים ונחמד שה"ס ו עם ראש כנ"ל.
       משכיל ב' ה"ס ה"ת: כי הו' בסוף התפשטותו נמצא שמתחדד שה"ס יציאה לבר או פסיעה לבר: ואז משתרשת בחי' משכיל ב' שה"ס הסתכלות ב', שסודו ה' תתאה, אשר היא בלבדה עצמה כוללת ג"כ בחי' השכל משכיל מושכל, שה"ס כל"א דאתפרש בהמושכל דאומ"צ, וכל האמור ה"ס יהו' ה"ת דפרצוף אחד. והבן בזה סוד ה, ביוד, ה בו' קטועה שענינם אחד, דהיינו הטפה דאבא המתקבלת ביסוד אמא, אלא אם נבחן הקבלה האמורה ביחס החכמה ה"ס ה' עם יוד, כלומר חומר גלמי בלי הבחנות שה"ס אור העליון שאינו מקבל שינוי. ואם נבחין ביחסה של אמה עצמה שה"ס ע"פ הצורה הנקבעת בהמקבל, הרי שהטפה נצטיירה בה בבחי' ו קטועת ראש בדיוק, כי כן קבלה ואי אפשר באופן אחר.
       ועוד יש להבחין, אשר ה בסוד ו' קטועה ה"ס אמא: בסוד משכיל א', כי היא דוקא מציירת הו' קטועה משום שהיא קבלה הטפה בטרם שנולד הו' בראש, משא"כ משכיל ב' ה"ס ה עם יוד ולא ו' קטועה משום שהיא מוכרחת לקבל הטיפה ע"י הו' שקדמתה, וע"כ לא תוכל לקבל ההיפך מהעליון שלה דהיינו ו' קטועת ראש, וע"כ מוכרח הטפה להצטייר בה בסוד חומר גלמי שה"ס י, וע"כ נקרא חכמה תתאה. שהרי ה עם יוד, הוא יחס של חכמה כנ"ל.

:

הוא שם היסוד, כי על יסוד זה עומד כל הבנין. אמנם משורשו הוא יסוד אמא וה"ס ו' קטועה.

:

      (ע"ע <מספר אופן א'> לעיל) ויש לפרש באופן ב', והוא כי זה הכלל שאין לך דבר או הנהגה שלא תהיה מחולקת באותיות שם בן ד', שהם קוצו של יוד ויאה ו"ה, ובספי' כח"ב זו"ן ובאורות נרנח"י כנודע. ובזה תבין שה' מספרים הראשונים ודאי הם ה' בחי' כח"ב זו"ן הנ"ל, כי בכלים העליונים נגדלים מתחילה כנודע, והאותיות ה"ס כלים. ונמצא אשר
       א' ה"ס כתר וב' ה"ס חכמה וג' ה"ס בינה וד' ה"ס ז"א וה' ה"ס מלכות. גם נודע שנעוץ סופו בתחילתו, ולפיכך אחר שנגמר גלגל הראשון דהאותיות דהיינו עד ה' שה"ס המלכות והסיום, בסוד אם רץ לבך שוב לאחור, חזר ומתחיל סוד כח"ב זו"ן שניים שהם ממש על סדר הנ"ל.
       אשר ו' ה"ס כתר ז' ה"ס חכמה ח' ה"ס בינה ט' האם ז"א יוד ה"ס מלכות. וכשנגמר גלגל השני דיחידות מתחיל גלגל ראשון דעשיריות, אשר י"א ה"ס כתר ויאב ה"ס חכמה וי"ג ה"ס בינה וי"ד ה"ס ז"א וט"ו ה"ס מלכות. וכשנגמר גלגל ראשון דעשיריות מתחיל גלגל ג' דעשיריות, אשר ששה עשר ה"ס כתר: ושבעה עשר ה"ס חכמה ושמנה עשר בינה ותשעה עשר ז"א ועשרים ה"ס מלכות.

:

      (עיין לקמן <מספר אופן ב'>).
      ראשון אחד: ה"ס ראש דמקו"ה ששם רשות היחיד הגמור, והוא אחד ואין שני להמשילו לזולתו.
      שני שנים: ה"ס תוך ששם נתהוה שורש למספר, משא"כ הראשון ה"ס אחד ואין שני כנ"ל. ונק' שני מלשון שנינה בסוד כסא שן וסוד ושננתם, שה"ס ישיבת ב"ד הקבוע לזכות ולא לחובה.
      שלישי: דומה לאחד אלא בסוד כלל ופרט, כי אחד ה"ס הכלל הכולל הכל והשלישי ה"ס הפרט המוצל, ומכונה פעם בהכתוב אחר אחת בתוך, שבהעריכינו כלפי האחד נק' השלישי אחת לשון נקבה, והוא שורש עמודא דאמצעיתא המופיע ועולה מתוך חסד וגבורה וה"ס סוף המדרגה. (ובו קויית המים למקום "אחד" כמבואר).
      רביעי: הוא מלשון רביצה מלשון רובע ונרבע, משום שלקו בו המאורות בסוד אור יקרות וקפאון. אכן יש בו בינה גדולה המשלמת על שלישי, וה"ס בן ארבעים לבינה שזהו מתגלה בעיקר אחר העשיריות. (ע"ע עשירי).
      חמישי: הוא מלשון "חם אש" או '"חום אשי". משום שיש בו קביעת ישיבת ב"ד ונוטים לחובה, וממנו כל ילידי המים רבים אדירים משברי ים שה"ס מדה"ד, וז"ס שער החמישים שלא ידעו עיט, וז"ס אש אוכלת בראש ההר, דהיינו אש של מעלה. אכן מצוה להביא אש של מטה בסוד חמישי כאמור בסוד עיה"נ.
      ששי: הוא מלשון אשאשי שבמבטא נשמע כמו הששי כי אז ותכל כל המלאכה שבשמים וארץ. והסו"ה לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, שפירוש ב' אשות אש של מעלה ואש של מטה, דהיינו הרבוץ כאריה מלשון אראה, והרבוץ ככלב החורץ לשונו ונובח כדי להבריח הנכרים והזרים מבית הבעלים, שז"ס גר הייתי בארץ נכריה. והראשון נאבל בשלישי והשני נאצל בחמישי, אכן כאן ה"ס השתתפותם יחד וע"כ מכונה בשם ב' אשות אשאשי כנ"ל. ודע שכל התיקונים תלויים בשיתוף הזה, וע"כ נשלמה כל המלאכה.
      שביעי: הוא מלשון שבועתי, ומקורו מיום ב' אלא שלא יוכל להתגלות בסוד הברכה והקדושה זולת אחר יום הששי, כי מי שלא טרח בע"ש לשחוז הסכין בסו"ה והכינו את אשר יביאו דהיינו לחזור ולעורר ולהמשיך את האש של מעלה שנגלה בשלישי שה"ס מי דקיימא לשאלה ולשתפו יחד באש של מטה, שאז חזר ונגלה המאורות הגדולים בסוד השבועה, בסו"ה אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב, אלא שהאחת מספיקה לכסות באורה הגדול גם על השניה (עי' לעיל בשלישי שנק' אחת)
      צ"ע?
      שמיני: הוא מלשון אשר מונה שמונה. וה"ס התעוררות מיום החמישי להתחיל שבוע שניה ומדרגה שניה, וכאן סוד הערלה והחיתוך וגילוי העטרה, בסוד ברוך כבוד ה' ממקומו. וכאן מוכרח להתעורר ראש המדרגות, כי אין שום תרופה לכח הזה זולת בראש, כנודע שמוכרח להתחיל הכל מראש. (ע"ע עיבור ז' חודש).
      תשיעי: הוא מלשון תשועה תשועתי. כי בכ"מ שנגלה הראש נגלה עמו יחד כח ההשפעה השלימה התמה, ששם הוא בסוד לעולם לא זזה שכינה. באופן ששמיני ותשיעי הם כמו אחד, אלא השמיני מלאכת ההמשכה שלו והתשיעי הוא אורות הראש בעצמם הבאים לגילוי. וכשבאים אחר ח הנ"ל נעשה ח ט וע"כ תרופתם י'.
      עשירי: הוא מלשון עין שרי, שה"ס התוך שמוכרח תמיד להתעורר אחר הראש, בס"ה והעשירי יהיה קודש לה'. דהיינו חכמה עלאה המתגלה כאן מיום שני (ו"חט"י הם כמו אב"ג אלא בקטנות כמו ג"ר לג"ת וצ"ע).
      עשירי הוא מלשון אסירי, בסו"ה מלך אסור. ומתבאר בסו"ה באסור לחודש השביעי תענו את נפשותיכם וכו'. שבו לובש הכהן בגדי ב"ד, ובסוד אין מתחילין בב"ד. כי הא' הוא קודם לב', שהב' נמשך הימנו בסוד פה שאסר הוא שהתיר והד' נמשך מג', ונמצא שעשירי ושביעי ענינם שוה, (ע"ע שביעי) אלא שהשביעי ה"ס שבת להויה, בסו"ה השמים שמים להויה, שה"ס יום ב'. אמנם העשירי הוא שבת לכם, דהיינו הארץ נתן לבני אדם, גם הוא שבת שבתון בעינוי נפש. ובזה תבין סו"ה ויוסף בן שבע עשרה שנה וכו'. והחילוק בין רביעי לעשירי הוא כי העשירי בא אחר החמישי והשמיני, אלא שנמתק בכסא ליום חגינו בתיקונים דראש השנה.

:

האורות מקבלים ריבוי ע"י שינוי ה צורה שקונים ע"פ התלבשותם בכלים, ולפיכך יש בהם מספר.

:

ה"ת (ז"א) נק' מספר, וז"ס מונה מספר לכוכבים (ש"ה פ"ה ע"ח).

:

עיקר השם הזה הוא על יסוד, אלא בסוד הסת"א בהיות האו"ח עוד מתתא לעילא בטרם שנגלה האו"ח מעילא לתתא, (עי' או"ח מתתא לעילא) נקרא יסוד הזכר רק שהוא תלוי באויר. כלומר בלי התלבשות בכלים שהרי התחתון עדיין אינו מרגיש כלל מאור חוזר הזה לממשות של כלים, ואדרבה להיפך שמרגישו להעדר ולהסתלקות, וע"כ הוא תלוי באויר כלפי התחתון. אמנם בהסתכלות ב' שכבר נגלה האו"ח מעילא לתתא בסוד אור הנקבה, (עי' או"ח מעילא לתתא) לכן ניצוצי האו"ח העולים מהנקבה הנ"ל ומתדבקים בהעלאן באד יסוד הזכר, כבר עכ"פ מכונים בשם מגדל, בסו"ה מגדל עוז שם ה' בו יקוץ ונשגב. אלא מתוך ששוב באו לסוד או"ח מתתא לעילא, נק' זה נשם דהיינו זווג דהכאה, ואתר היסוד המקבץ לניצוצין נקרא בשם מגדל עכ"פ, אלא שפורח באויר.

:

ע"ע רי"ו.

:

      מלשון לא ימיש מתוך האהל, דהיינו סילוק. ומש הוא שורש בן ב' אותיות כמו עש מן מעשה עשה. באופן שפירוש הכתוב ותקרא שמו משה כי מן המים משיתיהו, הוא כמו הגזרה עשיתיהו, כלומר מן המים סילקתי אותו.
      וסוד הסתלקות הזה מן המים, נמשך מסוד הכאה דאו"י במסך המעכב על או"י שלא יעבור דרך בו. ויש כאן עמקות רום גדולה מאד, כי בהמלה מש יש שתי משמעות הפוכים זל"ז, כי לפעמים פירושו בבחי' דחיה כנ"ל, מלשון לא מש מקרב המחנה, שפירושו לא נסתלק דהיינו לא נדחה, ונמצא פירוש מש כמו נדחה או מסתלק, ולפעמים פירושו בבחי' משיכה כמו שפירש"י מן המים משכתי אותו עש"ה.
      וטעם ב' המשמעיות ההפכים האלו הוא, מפני שגם בהכאת או"י בהמסך נבחנים ג"כ ב' המשמעיות האלו בלי הכרע. וכדי לשבר את האזן אבאר זה, בציור העין המתדבק אל שתי עשרה שנגרע ונעשה אחת עשרה, משום שכל עיקר מדת הרוחביות הוא בסו"ה לא תוסיף ולא תגרע, וכל המוסיף גורע וכל יתר כנטול דמי, וע"כ העין שהוא דבר נוסף מן הקלי' הקרב אל מדת שתי עשרה פרצופין דקדושה, תיכף נגרעים מטעם הפרצוף העליון דוכרא דא"א המסתלק ועולה למעלה, ועשתי עשרה התחתונים נדחים ונופלים לחלקם. ונבחן ג"כ כמו ראש וגוף שבסיבת העין הקרב אל הקודש נסתלק אור הראש מהגוף, והגוף נדחה ונופל לחלקם שה"ס המיתה כמו מישה, כי מת הוא כמו מש בשין שמאלית.
      תחית המתים: ונודע בסוד הקבורה שאין גוף המת נאבד כלל, אלא אדרבא משם עומד לסוד התחיה בסו"ה ולא ידח ממנו נדח, אלא אדרבא ואתנו ישוב נדחים קובץ, כלומר שאין השי"ת שב אלינו זולת בשעה שמתרבים הנדחים לשעור קצוב הראוי להתגלות הכבוד עליהם, שז"ס מקבץ נדחי עמו ישראל, כי התגלות הכבוד הוא המקבצם לחטיבה אחת, ובסו"ה אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו, באופן שאותם הגופים הנראים כמתאבדים ונופלים לשאול תחתית בטרם שמופיע עליהם אור התחיה, המה הם הכלים האמיתיים המוכנים מכל מראש לקבלת אור החיים הנצחיימ כי מיתתם מכשיר אותם לנצחיות, בסוד יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים, שזהו התכלית הנרצה ממנו ית', בסוד תכלית שמים וארץ וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, כי בטרם שמתו היה חייהם רק בסוד הימים, כלומר חיים קצרים בדרך יום ולילה, בסו"ה למען ירבו ימיכם וכו' כימי השמים על הארץ, אשר כל בעלי חיים האלו בני תמונה המה. אכן כל אלו מחוייבים להתגלות מתחילה בסוד הברכה, שאינה חלה זולת על חיים הקצרים בדרך יום ולילה, שז"ס וברכתו מכל הימים שהם האורות המתגלים בשיעור קזוב, בסו"ה ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ואחר שנתרבו המתים והנדחים האלו ובאו לשיעורם הנרצה, אז השי"ת מופיע עליהם באור התחיה בסו"ה מארבע הרוחות בואי הרוח ופחי בראוגים האלו, ועליהם נאמר וקדשתו מכל הזמנים דהיינו מזמני הקבורה, כי אז נעשו מזומנים ומקודשים לאור התחיה.
      וז"ס תשע אלפים ותשעה ותשעים מתים מ עין הרע ואחד משאר מחלות, דהיינו הען הקרב אל, שתי עשרה ונעשה עשתי עשרה כנ"ל, שמשם כל המיתות כלומר מישות בעין שמאלית, בבחי' הדחיה שנדחים ונופלים לשאול תחתית, וכמו תועפות הרים עי' לעיל.
      אכן בסוד או"ח בשעה שהמסך מתוקן בכלי מלכות כראוי, דהיינו כשיש שיעור נדחים כראוי בסו"ה ויאמר הנני, הנה לאט לאט מתגלה שאין זה דחיה אלא אדרבא הוא משיכה, בסו"ה משכני אחריך נרוצה, כי בשעה שאור העליון מכה על המסך הנה ממשיך ומוציא אורו הנדחה אל על אליו למעלה, שז"ס שאו"ח עולה עד הכתר. ונמצא פירוש הכתוב מן המים משיתיהו כפירש"י משכתיהו והבן. (ע"ע תחית המתים).

:

      מלשון ומש חצי ההר וכו', או לא ימיש מתוך האהל, שפירושו שליפת חלק מחלק כמו אצל שופר ששולפין הזכרות מהנוקבות, שנמצא הנוקבות מש והולך לה מן הזכרות וראוי לתקיעות להשמיע קול. ועד"ז כאן אשר מסבת הסבה או המסך נמצא התחתון מש והולך לו מן האור העליון, ובסוד הסת"א נמצא בדמה כמו אפס וריק, ועתה בהסת"ב השיג אשר זה האור חוזר המסתלק הוא אור מלביש ומקשר ומבליט אור העליון. ולא עוד אלא שמופיע האור מהמסך הזה ולמטה אל התחתון, ובמקום לבת אש נמצא לב מלא רוח חכמה ובינה ודעת ה', וע"כ קנה שם מפורסם ונכבד מאד דהיינו משה.
       או"י: מושג העקרי המקורי מתחיל מסו"ה וירא ה' כי סר לראות.
       מסך סנה: מבואר בהקריאה משה משה ויאמר הנני, כלומר שסיפא דאו"י הכה בהסנה בנגיעתו בו מטרם שבא לאחוז, ומצוייר בסוד הכאת שפה אל שפה, כי שפה העליונה הוא סיפא דרישא ושפה תחתונה שהוא הסנה או המסך הוא רישא דסופא, ומתוך שהכפילו ההכאות בדרך הנ"ל בסו"ה צלצלי שמע אז שמע ויאמר הנני.
       עביות שבהמסך: מבואר בכפילת השם משה משה, כי הסתלקות וחזרת אור דראש למקורו בכל הכאה והכאה, גילה עביות ושנאה גדולה בהשפה תתאה ברישא דסיפא, שנק' ע"כ סנה או מסך.
       קשיות שבהמסך: מבואר בהדיבור אל תקרב הלום, שפירושו הזהרה נוראה שלא יבא לקבל אור העליון המאיר בלי גבול כמ"ש לעיל.
       או"ח דהסת"א: מבואר בשמיעת שחו משה משה אך בבחי' צלצלי שמע ואח"כ בביאור יותר בסו"ה אל תקרב הלום דכאן זכה לנצחיות, והעיקר נגלה אליו בסו"ה
       של נעלך מעל רגליך: נעל ה"ס אור העליון המופיע בכלים דתחתון, אשר סיפא דראש מכונה בשם רגל (כל סוף נק' רגל) והתחתון המקבל אורות דראש מתוך הסתופפות ויראה גדולה להגביה את עיניו, הוא מכונה במצב הזה בשם נעל בסו"ה גן נעול ובמצב הזה כשהנעל מלביש את הרגל דעליון, הרי שואב ומתענג ודאי באור העליון כי הוא דבוק בו מפנים ואחור ומכל צדדיו. ומתוך שנאמר למשה אל תקרב הלום במצא בזה סתירה והפכיות לנשמתו דמשה, כי כל עיקרו הוא הבחי' הנשלפת ומסולקת מאור העליון שלא יצוייר זולת בעת שרוצה להתקרב כנ"ל. ולפיכך תיכף בתוך כדי דיבור נאמר לו של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. כלומר אע"פ שאמרתי לך אל תקרב הלום, לא אמור זה כלפי אותו מקום שאתה עומד עליו, ואדרבה מתוך שאתה כבר עומד על אדמת קודש הנה כל מגמתי של נעלך מעל רגליך, כלומר שתעסוק בזה תמיד לשלוף הנעל מעל הרגל, שכן מתגלה ובא התורה והחכמה והבן היטב. כי כתוב מה יפו פעמיך בנעלים, וזהו אמנם לכנסת ישראל, משא"כ משה שה"ס בעלה דמטרוניתא, כל תפקידו הוא אך לעסוק בשליפת הנעל מעל רגלו כי יציאתו יותר הנאה לו מביאתו.
       אדמת קודש: נק' רק אותו המקום ששם שליפת הנעל מעל הרגל יחשב למלאכת ה', וע"כ נאמר לכל העומדים שם של נעלך מעל רגלך. ואל תטעה לדמות ענין זה לחליצת הנעל דיבמה, כי שמה המה עומדים על אדמת חול, וע"כ אדרבה וירקה בפניו וכו', והוא מבוזה מאד בשמו חלוץ הנעל שהוא לו בזיון גדול.
       מטה הנהפך לנחש:
       ונחש הנהפך למטה. הנחש נברא ביום חמישי כמ"ש ויברא אלקים את התנינים הגדולים. ומקודם תבין סוד
       נחש בריח נחש עקלתון: כי הוא מתחיל ממקום היותר גבוה, ומשם נק' נחש בריח, כי הוא מבריח מן הקצה (ראש מקוה) אל הקצה, (מקוה"נ) יהכל בורחים מפניו, אכן לבסוף בסוד הנוק' ביום ה' נברא בעיקר נחש עקלתון, אכן נמשך לשם עמו יחד גם בחש בריח.
       והמה תנינים הגדולים: וזסו"ה עקוב הלב מכל ואנוש הוא ומי ידענו, שזהו גרם נחש העקלתון, והנחש הוא הנושך את האיילתא כדי שתלד, וה"ס זנב הנחש, כי נשיכה זו הוא עושה בבחי' הזנב, בסוד הנחש כופף את ראשו ומחי בזנביה.
       וז"ס ראש המטה: אשר משה אחז בו וכשהשליך את המטה ארצה ולא שימש בו, אז תיכף ויהי לנחש, כי נגלה רישא דחיויא שכל ארסו טמון שם, ואז הורהו ה' שלח ידך ואחוז בזנבו, דהיינו בזה המקום שהכה ופתח רחם דאיילתא שנק' זנב כנ"ל, ואז ויהי למטה בכפו. וז"ס שאמרו חז"ל ואפי' בחש כרוך על עקבו לא יפסיק בקריאת שמע, והבן.
       רישא וזנבא דחויא: או אפשר לפרש אשר הנחש כולל שתי הבחי' יחד, כי אחר שביה"כ נתערבו זב"ז. ונודע שהקדושה שארי בפרודא וסיומא ביחודא, בסו"ה וכנפיהם פרודות מלמעלה, אמנם הס"א הוא להיפך כי שארי ביחודא וסיומא בפרודא, לפיכך רישא דחויא יהי' הארס של בחי"א שתולה הקלקלה בעליונה, וז"ס כי ישוך הנחש בלא לחש, וזנבא דחיויא הוא הארס דבחי"ד ששם הפירודא, וז"ס כפיף לרישיה, כי הדינים דשם לפעמים נכפפים ואז שוב לא נשמרו ממנו והוא מכה אותם בזנבו, משא"כ בשעה שמגביה ראשו ותולה קלקלתו למעלה, אז נשמרים ממנו ואינו יכול להציק. ואחוז בזנבו יהי' הפירוש כדי שלא יוכל לכפוף לראשו.
       שז"ס והביט אל נחש הנחושת וח': כי אז היו הנחשים נושכים אותם בראשם, דהיינו בארס דבחי"ב ולא יכלו להתרפא, כי בהרפואה דיום ד' היה ג"כ ליקוי ופריחת אור החיים, וע"כ עשה משה נחש הנחשת, דהיינו מלשון נחש דנחש. כלומר, עיקר כוחו גילה שהוא בזנבו, ואחר שראו כוחו זה נתרפאו, כי פרשו מעבודת פרך, (ע"ע מטרה). ונמצא זה דומה כמו כאן לאחיזה בזנבו והבן, כי אז נהפך בידו של משה להיות מטה, שבו עשה כל האותות והמופתים.

:

      עי' תיקוני זוהר בסוד איהו מלאך ואיהו מלאכה, שז"ס ארור עושה מלאכת ה' רמיה. ותבין זה מגילוי נבואה הראשונה למשה רבינו, דכתיב וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה.
      סנה: ה"ס המסך המתוקן בכלי המלכוח המעכב על אור העליון מלעבור דרך בו. והטעם, כי אור העליון מאיר בלי גבול שלא יגביליהו שום כלי שבעולם, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, וזה נת' בלשון חכמיב בלי גבול. אמנם בכל יכלתו הוכן בחי' אחיזה להתחתון, והוא רק בסוד או"ח בסו"ה וחשכו כאורה שהוא מלאכת ה' אשר לילה כיום יאיר, ומקום זה נק' מלכות, כלומו שמלאכה זו מועילה לגילוי מלכותו ית' בכל הארץ, ולפיכך מתוקן בכלי מלכות הזאת בחי' סנה או מסך על אור העליון, אשר סודו הוא בחי' גבול של התחתונים, אשר בו בעת שהמקבל מתעורר לנגוע את אור העליון הבלתי מוגבל, נמצא שכבר אור העליון חזר למקורו למעלה ואיננו. באופן ששום פעם לא יאונה אשר הסנה או המסך יגע במשהו מן המשהו באור העליון, אשר ע"כ התחתון מרגיש כאב נורא מאד, כי בטרם התעוררות הסנה לאחוז באור העליון הרי אורו ית' מתפשט על התחתון בלי גבול כמו שצריך להיות, ונמצא התחתון דבוק בכל טוב. אכן ברגע התעוררותו של הסנה, נמצא התחתון עזוב וריק מכל, ונמצא שתחת אשר הסנה רוצה לאחוז באור העליון, נמצא שנאחז באש גדול ונורא השורף את נפשו ופנימיות שלו כולו בכל פעם ופעם שמתעורר להתאחד כמבואר, כי אור העליון במהר ושב וחזר למקורו. ובזה תבין ענין או"ח ובסוד שאין ריקות נמצא.
      ריק: כמו שהכתוב אומר כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם. פירוש, אשר אותו הסבה הנ"ל או המסך המתוקן בכלי המלכות אשר גורם תמיד הסתלקות האור מהתחתון כאמור, לא יעלה על דעתך שמשום זה נשאר התחתון ריק מהאור כמו שמורגש בהמעשה הנ"ל שהתחתון נשאר עזוב ואנוש מכל, אשר ע"כ מכונה התחתון בשם לבת אש כאמור, כי הסנה במקום אחיזתו באור העליון נמצא תפוס ונאחז באש העליון. אמנם אינו כך כי אותו או"ח שחזר למקורו לעיני התחתון, נמצא אדרבא כי הוא מכפיל האור ומלבישהו ומקשרו באותו הסנה שגרם את חזרתו למקורו, אשר התחתון מוצא מחמת זה דביקות שלם ונצחי באור העליון, שזסו"ה כי הוא חייכם, והבן. וזהו שנק' הסתכלות א' בסוד צלצלי שמע, וזהו שנתפלא משה שנאמר וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, כי אמרנו אשר לעיני התחתון ולהרגשתו מצוייר המראה של המלאכה הנ"ל בבחי' לבת אש אשר הסנה נשאר תמיד אחוז באש במקום אור, וא"כ היה צריך הסבה להשרף ולהאבד מהעולם, אמנם לגודל תמהונו ראה שאינו נאבד ואינו נשרף אלא אדרבא ממנו נצמח כל החיים וכל הטוב, וע"כ מכנה אותו בשם מראה הגדול, ובזה השיג את הסתכלות ב'.
      הסת"ב: שזסו"ה וירא ה' כי סר לראות וכו' ויאמר משה משה, כלומר כי בהסתכלות א' נדמה לו המראה בבחי' מלאך ה', כי השיג את מלאכת ה' בלבד, אמנם עתה זכה והשיג כי ה' עצמו אמר לו משה משה.
      והבן היטב כי בהסת"א לא השיג אלא המלאכה שבהסנה, כלומר את ההסתלקות ממטה למעלה של האו"ח, ואת התחתון בדמה לו כמו עזוב וריק בלי שם כלל, משאת"כ עתה השיג שנים: א' את ה' עצמו הפועל זה, ב' התפשטות האור מלמעלה למטה בשם משה.

:

יורה על האורות החשובים מאד, שאינם מושגים זולת בקשיים מרובים. ולפיכך מכונה השגתם בשם משא כמו נושא משא כבד, וזסו"ה ולבני קהת לא נתן כי וכו' בכתף ישאו וזסו"ה ישא ה' פניו אליך, ומרמזים על השגת אור הפנים והג"ר הנישאים בכתף, ששם קשר של חוט השדרה הנושא את הראש. אכן בני גרשון ומררי נסתייעו בשש עגלות צב (צ"ב צבאות) שהמשיכו בזה רק אור דו"ק בסוד שש עגלות צ"ב והבן.

:

(ע"ע זכר) ההבלים היוצאים ומסתלקים מהנוק' המה אינם נאבדהם ח"ו באויר העולם, אלא מתלקטים ונאחזים בהזכר עד שמצטרפים כשיעור יסוד דיליה, ואז פוקד להנוק' ומחזיר לה את פקדונה.

:

      ויאמר הוא לשון מחשבה כמו אמר בלבו, וכמו ותגזור אומר ויקום לך, שה"ס גזר והעלה מ"ן, שגזר את המחשבה הנק' בחי"ד. ונק' אומר, באופן שעשרה מאמרות ה"ס עשרה מחשבות, וה"ס אצילות שפירש בע"ח שער מ"ב כאדם עם מחשבתו.
     אמנם וירבר דיבור : ה"ס מוצא פה, שכל המתגלה דרך מוצאות הפה נק' דיבור. וז"ש ז"ל דיבור קשה. וז"ס כה תאמר לבית יעקב, דהיינו שתחשוב בלבבך בשבילם. וז"ס בריאה: שפירשוה שם בע"ח כאדם המדבר עם חבירו בסוד הכאה שפה אל שפה עש"ה. וז"ס לא דברה תורה אלא בבריאה, כי משם תצא דבר תורה ומשם מוצאות הפה כנודע.
     וירא ה"ס אצילותי שזע"מ וירא אלקים את האור, אכן תבין זה בסוד יוצר אור ובסוד אצילות בראיה יצירה, וע"ע אבי"ע דהסתכלות א').
     ויקרא ה"ס הזמנה כמ"ש בזוהר מאי וקרא וזמין, שהשי"ת הזמין הכל בסוד אצילות. וכיון שאצילות ה"ס נצחיות והבריאה מלובשת בזמן, ע"כ כל הנמשך מהאצילות לבריאה בבחי' הזמנה ה"ס מקרה. וז"ס אלהי העברים נקרה אלינו וכו', כי הנצחיות בזמן הוא מקרה, שהרי הזמן אינו יכול להלבישה, וכמו ברק התופס זמן קצר ואינו מלובש כי אין לו כלי בהמשך זמן, ולפיכך שום תנועה אינו מורגש לראיה בעת הברק. לילה: הוא מלשון לי לא, שה"ס החושך המונע לרשעים ליקרב אל הקדושה והקליפות מוכים בסנורים. וז"ש ז"ל לילה אלו מעשיהם של רשעים, וז"ס שצעק האילן רשע אל תגע בי.
     הבדלה: מאור לחושך הוא ודאי ע"י דבר המבדיל. ותדע שה"ס מעשיהם של רשעים שנצטיירו שבהם ניכר יתרון האור מעל החושך, עד"ה ויצאו וראו בפגרי האנשים וכו'.
     הבדלה ממים למים: הי' ע"י רקיע שנעשה. ויש לפרש רקיע מלשון קריאה בהיפוך אתוון, שע"כ הרעיש בן זומא את העולם כי נדמה לו כקערה שנהפכה.
     ונתבאר כל קריאת הזמנה וכל הזמנה היה ביום א', שז"ס בראשית נמי מאמר הוא שכתוב שם את השמים ואת הארץ, וכל המרחק ביניהם של תוהו ובוהו, אלא שם הוא בבחי' קריאה והזמנה כנ"ל, וכאן נהפכו האותיות בסוד ותתיצב כמו לבוש, ושם כתוב ורוח אלקים מרחפת על פני המים, כי עוד לא היה הבדל ניכר בין מים עליונים לתחתונים, וכאן כתוב ויעש וכו' ויבדל, כי נקרשו המים כראי מוצק לא ימוש לעולם ועד, ועל הרקיע הזה היה רוח אלקים בסוד השמים, ועדיין לא נברא כאן הארץ אלא המלאכים בלבד, וגם הם בסוד אש ומים יחד שה"ס שלום עליכם וכו', דהיינו עושה שלום במרומיו.
     עשיה : לא כתוב עשיה אלא בג' מאמרות. שעשיה מלשון שלימות, ויעש כמו ויהס כלב וכו', וביום ב' ויום ד' נגלה השלימות כנודע, וע"כ כתוב ויעש אלקים את הרקיע וכו' ויעש אלקים את ב' המאורות וכו'. יום ששי כתיב ג"כ ויעש גבי נפש חיה, כי בבחי' המשכות חיות היה השלימות ביום ששי, כי תראה שעד יום חמישי לא היה עוד שום חיות בעולם מבחי' פנימיות העולמות כי ביום שני נבראו המלאכים, והמה סוד חיצוניוה העולמות כנודע. אמנם חיות פנימיות לא היה בעולם, וע"כ לא נזכר חיות עד יום ה' בבריאת המים והעוף, ושם לא כתיב ויעש כי לא היה שם שלימות של כלום, כי המים לא נועדו לישוב, אלא יום ששי כתיב בחיות החיצוניות דבהמה וחיה ויעש, כי הם נשלמו במדרגתם, כמ"ש ז"ל שור בן יומו קרוי שור. משא"כ גבי אדם לא כתיב ויעש אלא נעשה לעתיד לבא, דהיינו שהיה כן במחשבה אבל לא בפועל.
     חצי מדרגה: וסוד הדברים, כי הבהמות וחיות הם בחי' חצי מדרגה, וע"כ אין קומתם זקופה כבני אדם. וסוד הזה נמשך מבחי' כלה דששי, (ע"ע כל, כלה) ששם סוד, ואתה תשמע השמים שבחי' הקול נגמר ונשלם כל צרכו שה"ס השמיעה, משא"כ הדיבור לא נשלם משם, אלא מסוד יום ב' כלה דשביעי הכל נשלם חוץ מהאדם. וסוד יום ששי ה"ס יום א' במהדורא שניה, (ע"ע מספר בפי' הב') ולפיכך כתיב אצל בהמות וחיות ויעש כי בבחי' זו כבר נשלמו ואין עליהם מה להוסיף, אלא שנבראו כדי לשמש את האדם בלבד שהוא נברא בקומה זקופה בסוד מדבר.
     וז"ש ז"ל נתנה עלי בקולה וכן אשר שמעת בקול אשתך, וכן וישמע את קול אלכים מתהלך בגן לרוח היום, שז"ס חצי המדרגה שכבר נשלמה שה"ס כל" או קול, ולא שייך בה שום פגם, שהרי אחר אכילת עץ הדעת שמעו קול ה'. ובזה תבין אשר ששי ושביעי: הם מדרגה אחת שלימה, אלא שנמשכים מב' ימים דמעשה בראשית יום א' ויום ב', שבסוד יום א' נשלם הקול לגמרי בלי הוספה שז"ס ויכל דששי, ומשם נמשכים כל החיות והבהמות אשר נבראו להועיל להאדם, והאדם עצמו ה"ס מדרגות ב' הימים יחד כאחד, אלא ההתחלה שלו היתה ודאי בששי וגמר שלו בשביעי בשבת קודש, וז"ס כל שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת, כי בשבת אסור המלאכה לגמרי כנודע, וע"כ כתיב בהאדם נעשה לעתיד.
     וז"ס אשר ברא אלקים לעשות: כי כל העולם לא נברא אלא להשלמת האדם שנברא בצלם אלקים בקומה זקופה מסוד יום א' וב' אלא ששי ושביעי שהשי"ת התחיל בעדו ביום הששי ונתן לו תורה ומצוות לעבודה עד שנשלם בסוד השביעי. ולפי שצריך ליגע בתורה ע"כ כתיב נעשה אדם בשיתוף כל מע"ב, כי העשיה שלו לא נגמר אלא ביגיעה שלו ובעזרת כל הבריות, אמנם חוץ מהאדם כבר הכל נשלם.

:

ה"ס אמא בסוד אומר ועושה, אומר אבא בסוד הויות, ועושה אמא בסוד אלקים (ש"ה פ"ה ע"ח). אמירה ה"ס רוח מ"ה, דיבור כי ה"ס נפש ב"ן.

:

ה"ס סדוי היחוד והרכבת העולמות והספירות זו בזו, עד שנמשכים ושורים על האדם המייחד אותם, ע"ד שאמרו בב"ר האבות הן הן המרכבה. ובזה תבין למה דוקא בעסק במעשה המרכבה מביאים חז"ל שירדה אש משמים והקיפה אותם (חגיגה י"ד) גבי אלעזר בן ערך, וכן שמלאכי שרת הי' מתקבצין ובאין לשמוע כבני אדם במזמוטי חתן וכלה גבי ר' יהושוע (באין דורשין, שם). ובירושלמי איתא שהיו מלאכי השרת מקפצין לפניהם כבני חופה. והיינו מטעם הנ"ל שהוא עסק היחוד של מאורות העליונים.

:

ה"ס מציאת העולמות והספירות והפרצופין לכל פרטיהם ודקדוקיהם כמות שהם.

:

חכמת הקבלה היתה נק' כן בפי הראשונים בדרך כלל, ובפרטיות חילקו הראשונים את חכמת הקבלה על ג' חלוקות: א' סוד העיבור, ב' מעשה בראשית, ג' מעשה מרכבה. סוד העיבור הוא חלק היותר מכוסה ויותר מוצכע עד כמעט שהיה נשמרים אפי' לרמז עליו.

:

ה"ס הנביאים והחסידים שזכו להיות כלי מוכן להשראת השכינה, ונבחנים שנעשו מרכבה לשכינה הקדושה. כלומר, כמו המלך שמתראה רק במרכבתו המיוחדה, כן השכינה הקדושה בחרה לה החסידים הללו לשרות עליהם ולהתראות על ידיהם. כמ"ש ז"ל בבראשית רבה האבות הן הם המרכבה, ע"ד שנראה השי"ת למשה בסו"ה אנכי אלקי אביך אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב.

:

      בדומה למלך שאינו מתראה במדינה גלוי לכל עבדיו זולת במרכבה המיוחדת לו, כן אין השי"ת שורה על הצדיקים זולת אם יזכו לקבל הארה תמה המורכבת מסוד ג' החיות.
      אריה שור נשר: בסו"ה רכב אלקים רבותים אלפי שנ"אן: ר"ת שור נשר אריה אדם.
      אריה: הוא המלך שבחיות. שכל החיות שבעולמות עבדיו הם להיותו הכולל אותם כמו המלך שהוא הכלל של כל פרטי המדינה וע"כ מושל על כל פרט ופרט מאישי המדינה, והוא מלשון אראה או אור. ואע"פ שנברא ביום חמישי אמנם שורשו ודאי מיום א' הוא, וה"ס צבאות (ע"ע צבאות) כי חיה זו מתפרנסת מכל הקרבנות שבעולם בסוד מ"ש בזוהר אריה אכיל קרבנין, שמתמצית דמן של כל אלו הוא ניזון וחי. ובזה תבין סו"ה אשונה אראה צאנך אשמור, כי אראה ה"ס אריה כנ"ל וה"ס ימין.
      שור : הוא המלך שבבהמות. דהיינו הכולל כל מיני הבהמות שבעולמות, וגם הוא נברא ביום חמישי ושורשו מיום ב' בסו"ה ורב תבואות בכח שור. וענינו לשון הסתכלות כי צופה תמיד פני הרמה והוא אינו אוכל קרבנין, כי אינו שופך דם לכלכלתו ואינו ניזון מחיותם של אחרים כמו האריה שנוטל חלק חבריו כנ"ל, מפני שכל קיומו וחיותו בא לו מדברים היותר נמוכים שבעולם דהיינו הקליפות של הצומח הנק' קש ותבן, והוא ג"כ מלשון "סר". ודע שהסתכלות ממטה למעלה נק' שור גם בתנאי שיהיה הדבר רחוק ממנו בסו"ה אשורנו ולא קרוב, וההסתכלות ממעלה למטה נק' הבטה כמו הבט משמים וראה.
      נשר: הוא המלך שבעופות הכולל כל העופות שבעולמות, וגם הוא נברא ביום ה' ושרשו מיום ב' שמשם כל כחו להגביה עוף ופרנסתו מפגרי בהמות וחיות, בסו"ה אשא כנפי שחר כי כל כחו בכנפים השחורות הללו. ובזה התפלא החכם מאוד כמ"ש דרך הנשר בשמים. ותדע שכל החיות שלו נוטל מאריות וכל כוחו לעוף השמימה הוא נוטל מתבואות השור, בסו"ה תבואתה לראש יוסף.
      אדם: מלשון דממה, כי כל הברואים בערך האדם הם כערך הפרטים כלפי הכלל שבהם, כי הכלל אינו מוסיף כלום על הפרטים שבו אלא בבחי' קיבוץ בלבד, כן האדם אחר שנבראו כל פרטי המציאות יוצא ונברא הדם בבחי' כלל שבכל המציאות כמו בחי' סך הכל על פרטים שבחשבון. ובזה תבין שפני אדם הוא היוצא פועל והכלל מכל ג' מלכים הנ"ל, אריה שור נשר ונברא ביום ששי ושורשו מיום א'...

:

פירושו נמשך, כי כל פרצוף מאוחר הוא עלול ונמשך מהקודם.

:

היסוד נק' מערב, כמ"ש בע"ח שי"א פ"ד וז"ל כשנתלבשו המוחין (דז"א) תוך נה"י דאו"א נתלבשו נה"י בנה"י, ואז יסוד אבא נתלבש ביסוד אמא ונתערבו שם יחד החו"ג, לכן נק' היסוד מערב כי שם הוא עירוב החו"ג יחד עש"ה.

:

הוא כינוי לפרצוף נוקבא דז"א המקבלת השפע מז"א, והיא נקראת ערב או לילה או לבנה, הכל ע"ש קבלתה מהז"א שה"ס השמש ואור היום, כי כל האורות המופיעים בלילה אינם אלא מה שמקבלים מאור היום דהיינו השמש כנודע. ונק' מערב מלשון הכתוב ויהי ערב, וערבית.

:

הוא כינוי של פרצוף ז"א שנק' אור השמש, שהוא האור המקורי המשפיע לתחתונים, וע"כ מכונה בשם מזרח. וצד מזרח ורוח מזרחית הכל על בחי' זריחת השמש וגילוי יציאתו להאור מצד הזה.

:
היינו הטבור שממנה ולמעלה היכלא דאו"א, שהוא שורש ההתחלקות מהבחן הזמנים: היה, הוה, יהיה, שמטבור ולמעלה הוא מאיר כבחי' עבר, ומטבור ולמטה בבחי' הוה ועתיד.
:

ענין מעלה מטה נבחן בחשיבות, כי כל היותר חשוב הוא יותר עליון והגרוע הוא יותר תחתון, וכ"ז אמור רק אם הכלים ריקנים מאורות, דהיינו שהם בבחי" הסתלקות, (ע"ע הסתלקות) משא"כ אם העצמות מלובש בכלים אז יש ערך הפכי בין הכלים להאורות, כי בכלים שה"ס המסכים נבחן כל היותר עב שהוא יותר חשוב, והוא משום שהמסך העב והקשה מעלה אוי"ח בקומה יותר גדולה מכמה שמעלה המסך הזך, (ע"ע אוי"ח) והפוכו באורות דכל היותר זך הוא יותר חשוב ויותר משובח, כי בחי"א באורות פירושו אור החכמה ובחי' א' במסך פירושו קומת ז"א ואור הרוח וכוי וזכור זה.


עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל