גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.




לפי עדכון אחרון (יורד) מאוחסן כרגע מיין באופן כרונולוגי: לפי עדכון אחרון שנה ל(עולה) | לפי תאריך יצירה

עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל

:

       היינו אם המסך משיג את עביותו ואור העליון יורד אליו בזווג דהכאה, שאז מתחדש האור בהפרצוף בע"ס דאו"י ואו"ח, ונבחנים אורות אלו שפניהם למטה, כלומר להשפיע ולהתקיים בהנאצל ונק' ג"כ אורות הטעמים. והוא הפכי מהמדרגות היוצאים בזמן זיכוכו של המסך שהללו פניהם למעלה ( עש"ה).
       ופניהם נק' הגדלות שבהאורות ובחי' ההשפעה שבהם. ולמטה ולמעלה הוא ערכי זכות ועביות שבהכלים והמסך, וע"כ בכל התפשטות מדרגה מחדש נבחנים האורות שפניהם למטה, כלומר שנמשכים להתאחז ולהתלבש בהכלים והמסך היותר עב, והיותר עב הוא יותר חשוב, ויש לו קומה של אור יותר חשובה. והיפוכו הוא בעת שהמסך מתחיל להזדכך, כי אז האורות פניהם למעלה, כלומר להתאחז ולהתלבש בכלים היותר זכים שאז כל היותר זך הוא יותר חשוב להם, משום שהמסך התחיל להזדכך מעביותו ולעלות למאציל. (ע"ע הויה בריבוע ).

:

הוא בעת הסתלקות האורות מגוף הפרצוף מסבת הכאת או"פ באו"מ, ( ע"ע הכאת או"פ באו"מ ) שנזדכך המסך ומתפרק הזווג דהכאה, ומאותו רגע שמתחיל המסך להזדכך הנה כל אותם המדרגות שמוציא בהמשך זמן זיכוכו נבחנים שפניהם למעלה, כלומר להסתלק ולעלות למאציל, כי אינם באים להתקיים בהפרצוף משום שהמסך הולך ומזדכך ( ע"ע הפיכת פנים למעלה) (ע"ע פניהם למטה).

:

פו"א בעולם: היינו מה שיש בעולם מעולם העליון ממנו, דהיינו למשל מה שיש באצילות מעולם הא"ק נק' אחור, ובחינתו עצמו נק' פנים. פו"א בנפש הוא: מה שמופיע בהנפש מבחי' עצמו נק' פנים, ומה שמופיע בו מאו"א שלו נק' אחור. פו"א בשנה הוא: מה שמופיע בהוה נק' פנים, ומה שמופיע בעבר בהיה נק' אחור. (ע"ע ראש כולל ע"ס).

:

המצח נק' פנים והעורף נק' אחור. (ש"ה פ"א ע"ח ). הנקבים הם ממשיכים האור לחוץ דרך הפנים, ומה שאין בו נקבים נק' אחור, ובמקום שעדיין אין שם נקבים וחלונות בפרצוף אין שם הבחן פו"א כמו הגלגלתא, (ע"ח ש"ה פ"א).

:

       מתחיל מזו"נ, ושורשו מובן בסו"ה על כן יעזב איש את או"א, שה"ס השינון דהמשכת ג"ר, וע"כ נעשה סוד נסירה גילוי דבחי"ד המנסר את הנוק' שה"ס טופסא דאמא בסוד אבידת ג"ר, ואח"כ נבנה הג"ר אמנם באופן שלא יהיה דבוק בהם אלא להיפך שיעזוב אותם, ולפיכך תבין תחילת הפירוד מתחיל מז"א: מתחילה לאו"א ואח"כ לאשתו, אמנם ב' אלה ננסרים ונפרדים בבת אחת, וההפרש ביניהם שעזיבה דאו"א לעולמית משא"כ עזיבה דאשתו יש עכ"פ בחי' עתים לזווג.
      לידת פרצוף ע"ב:
      ע"ב: ה"ס פרצוף ב' לפרצוף דכתר: כי אחר שנגלה סוד אור זכר וזווג דהכאה בפרצוף עצמו שנק' הסתכלות ב', (שבהסת"א דהפרצוף עדיין אין שם זווג דהכאה כל עיקר שיהיה מיוחס לאותו הפרצוף, וכל ענין האו"ח העולה ממטה למעלה הנוהג בהסת"א הוא ע"י זווג דהכאה שעושא הפרצוף הקודם בזה אחר זה. שהמה נתקבצו כאן לבחי' אורות, אומנם דבר ההכאה בעצמו לא נגלה כאן ) אז נק' חזה, והתחילו להסתלק האורות בסוד ניצוצי או"ח המסתלקים לשורשו, וכשנתקבצו למספרים הנרצה יצא שוב בחי' הסת"א לפרצוף חדש, ואם נניח שפרצוף הקודם היה כתר, נמצא שהסת"ב שלו עשה זווגין דהכאות והעלאת ניצוצי או"ח במקום החזה שלו עד קיבוצו לשיעור שלם המספיק להלבשה, (כלומר שניכר האו"ח הזה דהסת"ב לבחי' מלבוש זך המלביש לאור העליון) ואו"ח המתגלה בסוד ההלבשה ממטה למעלה אע"פ שהפועל הוא מבחי' הסת"ב דכתר כמבואר, מ"מ השלימות הזה הוא תולדה חדשה לגמרי ונבחן לפרצוף אחר, דהיינו פרצוף ע"ב, שכלפי דידיה נבחן להסתכלות ראשון ובחי' אורות שקדמו לכלים, (ע"ע אורות שקדמו לכלים ) כלומר בלי גילוי למלאכת ההכאה אלא לגמר מלאכה, באופן אשר הסת"א ה"ס גמר מלאכה ולא המלאכה עצמה, ולהיפך שנמנע שם לגמרי אותה המלאכה. והסת"ב: ה"ס פעולת המלאכה המעלה או"ח ממטה למעלה בבחי' ניצוצין, כלומר בזה אחר זה, עד כמה שלא נשלם שיעור המספיק להלבשה כנ"ל.
      פרצוף ס"ג: וע"ד שנתבאר בפרצוף הכתר ללידת ע"ב, כן הענין בפרצוף ע"ב ללידת ס"ג, שאחר שנגלה בו אור הזכר דהיינו הסת"ב שבחזה דע"ב, פעל ענין הזווג דהכאה עד שהספיק שיעור הצריך להלבשה, ואז כשגילה ההלבשה הרי גילוי ההוא בחי' פרצוף אחר, דהיינו שנק' פרצוף ס"ג, והסת"א של הס"ג כנ"ל גבי ע"ב. ( ע"ע שיעור או"ח הראוי להלבשה).

:

       הוא בחי' התלבשות האור בכלים באופן שיהי' ראוי להשפיע לתחתונים.
       בכל פרצוף נבחן רת"ס, דהיינו הסת"א בפה הסת"ב מפה עד הטבור ואו"ח היורד מטבור ולמטה עד סיום רגלין, ( ע"ע הסתכלות ). רת"ס אלו כוללים בהכרח ה' פרצופין: שהם געסמ"ב, כי הראש דפרצוף גלגלתא שהוא פרצוף הראשון אינו כלל בחשבון הפרצוף, משום שאין בו כלים של כלום, וע"כ תחילת הפרצוף מתחיל מגלגלתא דע"ב של הפרצוף, באופן שהראש של הפרצוף הוא ראש דע"ב ומפה שלו עד החזה מלבישו הס"ג. והנה מצד שורש א"ק נחשב ראש דע"ב לראש, ואע"פ שגם בו אין כלים דע"ב, מ"מ כיון שמלביש לתוך דגלגלתא מפיו עד הטבור, ע"כ יש בו עכ"פ כלים דעליון וע"כ נחשב לראש, והס"ג שנמשך מפה דע"ב ולמטה להיות בתוכו גם כלים דחג"ת דע"ב, ע"כ נחשב לגופא ותוך.
       וכ"ז רק מצד שורש א"ק, אמנם מצד שורש נקודים גם ראש הס"ג הוא ראש גמור, משום שלענין עשרה כלים אין בו שום עביות עוד להיותו בחי' או"א שלא נתחבר במ"ן, אכן מחזה ולמטה ששם ראש דישסו"ת שם מתחיל השורש לעשרה כלים עד הטבור, וע"כ נחשב לראש דאבי"ע.
       אמנם מפרסא ולמטה שם ה"ס תוך בבחי' כלים גמורים דב"ן, כלומר בסוד תיקון קוין ומ"ן, באופן שיש להבין בכל פרצוף ה' פרצופין שמלבישין זא"ז זלמ"ז, אשר ד' הראשים דגע"ס וישסו"ת אין בהם תפיסא כלל ואינם ראויים ע"כ להשפיע לתחתונים, ורק פרצוף החמישי המתחיל מטבור ולמטה רק הוא בא עם כלים גמורים, שהעצמות מתלבש בו כדי להשפיע לתחתונים.
       ונתבאר לך שאין פרצוף ראוי להשפיע בטרם שמתפשט לה' פרצופין, כי בטרם זה אין בו עוד כלים כלל, כי כלים גמורין רק מפרצוף ה' הנק' מ"ה וב"ן המה מתחילים שמלבישין רק מפרסא ולמטה דכללות הפרצוף, (עי' היטב בערך פרסא ) שכלפי ע"ב דפרצוף מתחילים הכלים מחזה ולמטה עש"ה.

:

בסו"ה פח יקשו לי. (ע"ע עצם ובשר)

:

       הנה אי אפשר להשיג ולבא בתוך הבנין זולת דרך איזה חלל שבו, כלומר דרך מקום הריקן מבנין הנק' פתח או שער, ודומה לערך הצל כלפי האור. ונודע שיש ב' בחי' של צל האחת נק' צלצלי שמע בסו"ה ויאמר הנני, דע"כ קרא לו הרבה פעמים ובקול גדול. ובחינה השנית הוא צלצלי תרועה בסו"ה ואציעה שאול הנך וכו' כחשכה כאורה. ודע שצלצלי שמע ה"ס הפתח דהיכלא דמלכא, כמ"ש לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכלא, וצלצלי תרועה ה"ס שער וכל עבודתו של האדם הוא רק למצוא הפתח שהעוונות גרמו עד וילאו למצוא הפתח כי הוכו בסנורים. משא"כ אל השער אין צריכים לחפש אלא מגיע בסוד הירושה, כמ"ש ויירש זרעך את שער אויביו, וכמ"ש ז"ל פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם דהיינו בסו"ה ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ.
      שער שופטים ב"ד: ופתח הוא מקום ישיבת יחיד, כמ"ש והוא יושב פתח האהל כחום היום. אמנם שער הוא מקום בית דין ושופטים, כמ"ש שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.

:

כשאין בפרצוף רק אור הנשמה יש אחיזה לחיצונים באחורים שהם זו"ן, וע"כ המה אב"א, ורק פניהם הנשמה מגולה כלפי חוץ. ובבוא חיה בהפרצוף שהוא הטעמים וחכמה אז נגדלים האחורים ואין עוד פחד מחיצונים, ואז חוזרים פב"פ ומזדווגים ( ע"ח ש"ו פ"ב).

:

       ד' המצבים:
      
פב"פ, אב"פ, פב"א, אב"א .
      
הנה ההפרש מבין אחור דזכר לאחור דנקבה הוא, אשר באחור דזכר יש רשימו רג"ר משא"כ בנקבה, כי צדדים אלו שורשם מזמן צמצום ב' דא"ק שנה"י שלו עלה לחג"ת וחג"ת לחב"ד, ונמצא אשר כל הפרצופים הבאים אחריו יש בהם צד פנים מיוחד וצד אחור מיוחד, כי אור דחג"ת בכלים דחב"ד, הרי שהפנים דראש ה"ס חג"ת והאחור דראש ה"ס חב"ד ואור דבהאי משמש בכלים דחג"ת, נמצא אשר הפנים דגופא ה"ס נה"י והאחור ה"ס חג"ת. ולפי"ז נמצא אשר הנוקבא שכל שורשה הוא אור דנה"י המשמש לכל היותר רק בכלים דחג"ת, אשר ע"כ אין לה רשימו דג"ר אלא רק רשימו דחג"ת, משא"כ הזכר ששורשו הוא אור דחג"ת. ומתוך שאור הזה משמש בכלים דחב"ד הרי כלול בו מחמת זה גם רשימו מכלים דחב"ד הנמצאים באחור דראש עכ"פ.
       ולפיכך מוכרח שיעברו על כל הפרצופין שמצמצום ב' ולהלן ד' מדרגות מקטנותם עד גמר גדלותם, כי מתחילתם שנמצא הנוק' במסך דבחי"א מכונה זווג דזכר הזה בשם אב"א ואחוריהם דבוקים, כלומר שאין ניכר כאן שום הפרש ממעלת אחור דזכר על הנוקבא, והוא מסבה שהמסך דבחי"א המשמש להזו"נ אלו הרי אינה מעלה רק אור דחסדים בלבד, ונמצא אחור דזכר נעלם, כי אין שום פעולה להרשימו דג"ר שבאחוריו, ונק' ג' גו ג' כי אור החג"ת שלו הכלול ברשימו דג"ר דאחור אשר זהו כל מעלתו על אור של הנה"י שאין בו רשימו זו כנ"ל, הנה כאן עדיין אינו מגלה שום פעולה מיוחדת, וע"כ נבחן שהוא נעלם וטמון באור של הנה"י. ונק' ג"כ חצ' כותל לשניהם, כי הן להזכר והן להנוק' חסר חצי כותל עליון דג"ר, שאין בהם רק אור דחסדים מחצי כותל תחתון, דהיינו המסך דבחי"א כנודע.

:

      סוד דל"ו פרסאית האמור במארי עלמא ה"ס נעלם, ואפרשו כמה שאפשר, כי ע"י מול"מ ששם נלחמים ב' נתיבות זב"ז נתיב דכגנ"י ונתיב דחבחת"הם, שממלחמתם נולד ענין עיה"נ שעלתה ה"ת בעינים ואח"פ דכלהו פרצופים מרת"ס שלהם יצאו לבר ממדרגה ולבר מפרצוף, אשר סיום החדש הזה הנעשה מכח עיה"נ, מכונה בשם פרסא. ולפיכך יש להבחין בכל פרצוף ג' פרסאות: פרסא דראש מנגד עינים המכונה עקימו דאודנין, ופרסא דתוך המכונה פרסא בגוי מעוהי מחזה, ופרסא דסוף המכונה עטרת יסוד, שפרסא ג' זאת ה"ס הפרסא שע"ג בריאה התחתונה, משא"כ הפרסאות דראש ותוך המה תיקונים לבריאה העליונה, לאח"פ דראש המכונה בריאה כלפי ראש, אח"פ דתוך המכונה בריאה כלפי החג"ת והתוך.
       וסוד האצילות בקטנות ה"ס ל"ו פרסאות שהם י"ב פרצופין, שבכל אחד רת"ס חב"ד חג"ת נה"י, וא"כ יש בכל פרצוף ג' פרסאות, וג"פ י"ב הם ל"ו פרסאות ועל גביהם פרסא נטוי מלמעלה המפסקת בין א"ק לאצילות וה"ס ר', כי הא"ק ה"ס ראש הנעלם לכל העולמות וע"כ רמוזה פרסא זו בשם ר'. וכשעולים העולמות בסוד הגדלות שה"ס או"א עי' ופרצוף חיה, אז נק' כל הפרסאות בשם אלף כמו ספירותיו דאו"א כנודע. וז"ס רל"ו אלף פרסאות והבן.

:

היא נתקנה לתיקון הבריאה שה"ס ג"ר בחושך דחסדים. אמנם הוא שאיב מלעילא (מגו"ע ) אור דחסדים ויהיב לתתא למטה מטבור, לסוד פרצוף ז"א העומד שם. ומקורה נעשה בצמצום ב' דא"ק בעת שנה"י דס"ג ירדו עד סיום רגלין דא"ק, ורצו לתקן ה"ת אשר שם בבחי' אור הבינה וג"ר, אכן נתערבו זה בזה בסוד עיה"נ ובפגמה הס"ג עד בחי' החכמה שבה, כי בינה וחכמה עצם אחד הם כנודע, ואז הוכרחה לעלות למעלה מטבור לקבל תיקון, ומשום עיה"נ העלתה עמה גם בחי' כו"ח דנה"י הפנימיים אשר המלכות וה"ת שלהם בתערבה עם חו"ב שלהם, באופן שבחכמה דנה"י הפנימיים כבר היתה נמצאת ה"ת האמיתית, והם עלו למעלה מטבור לע"ס דחג"ת דס"ג, וגם שם עלו עד החהמה דע"ס אלו. כלומר, שב' מיני מ"ן העלו שם בכח עלייתם, דהיינו מ"ן דבחי"ד הכלולים בכח דבה"י הפנימים ומ"ן דבחי"ב הכלולים בבה"י דס"ג, וע"כ יצאו שם ב' ראשים במקום חג"ת דס"ג: ראש א' הוא גו"ע עד החזה, ושם נפסק יסוד בינה מכח המסך דבחי"ד שאינו מקבל עצמות חכמה, וע"כ נסתיים שם בחי' אצילות דישסו"ת, (שה"ס הע"ס החדשים שיצאו על מ"ן דצמצום ב' בעיה"נ). ומעינים ולמטה דישסו"ת יצא ראש ב' דהיינו בחי' יה"ו באח"פ, והוא שנק' פרסא כי הע"ס שלה יצאו במסך דבחי"ב לבחי' ג"ר דאור הבינה, ע"י זווג עם החכמה בסוד אנקת"ם ולמפרע, ופה דראש הזה אשר בפרסא מכונה טבור. באופן שמן החזה שה"ס חכמה ועינים במסך דה"ת מראש הא' דישסו"ת עד הטבור, בכל המקום הזה מתפשטת הפרסא, והיא נק' רקיע המבדיל בין מים עליונים שמחזה ולמעלה, ובין מים תחתונים שמטבור ולמטה. ובה עצמה אין שום חסדים, דהיינו חושך דאמא אלא אור דעצמות לבד, וע"כ יפה כחה לשאוב אור דחסדים שמחזה ולמעלה, כי מכח ה"ת שבחזה נפסקה מסך דאמא והעלה שם אור דחסדים הרבה בסוד או"ח, וע"כ שואבת ;משם אור דחסדים בסוד הויה אור לי ויהיב לתתא למטה מטבור, ואותם האורות דחסדים העוברים דרך הפרסא שבים להיות אור עצמות וג"ר מכח הפרסא המתוקנת תחתיהם ומתוך ירידתם דרך הפרסא, באופן שכל בחי' ג"ר דז"א הנמצא למטה מטבור הוא נוטל מסגולת הפרסא הזו.

:

       סודה מרומז בפסוק ויקח שם ויפת את השמלה וכו' וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו. כי נח רצה לתקן את ה"ת שלמטה מטבור, שז"ס שרצה להוליד בן רביעי, וע"כ המשיך אור הס"ג דהיינו אור ג"ר דבינה אל למטה מטבור, והבינה מכונה יין כנודע, וז"ס ויחל נח איש האדמה בעלה דאדמה שה"ס בחי"ב, רצה לתקן את הבחי' ד', ואז ויטע כרם, שה"ס ג'- פנים בג' שריגים בסוד פני האחת בתוך, דהיינו בכח המשכת נה"י דס"ג למקום נה"י הפנימיים, ואז וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהל"ה: אהל ה"ת. שבא לידי גילוי פגם שנק' גילוי ערוה, ואז וירא חם אבי כנען את ערות אביו, כלומר שהעלה פגם גם אל אבא, ויגד לב' אחיו בחוץ.
       ואז ויקח שם ויפת את השמלה שנאחזו בתיקון הפרסא המכונה שמלה, מפני שגלגלתא שלה מתחלת מתחת החזה ומכסית ומעלימה על ה"ת דשם, ובכח זה ויכסו וכו' וערות אביהם לא ראו.
       וסוד פניהם אחורנית מרמז על אחורי החזה. וילכו אחורנית היינו בסוד גילוי מלתא למפרע וכל למפרע נק' אחורנית. ועשו בזה תיקון שלם וערות אביהם לא ראו עוד והבן.

:

      מלשון פרשה. כמ"ש ז"ל באר היטב שנתן ריוח בין פרשה לפרשה. וה"ס התוך וההתפשטות דאו"ח מעליון לתחתון ששם נוטה שמים כיריעה, שהדברים ברורים כשמלה כמ"ש על הכתוב ופרשו את השמלה ב' פרסות: (ע"ע, התפשטות א' והתפ"ב ) שכל פרצוף כלול בהכרח מב' התפשטויות, וא"כ יש כאן ב' פרסות: פרסא א' תוך מקוה פרסא ב' אומ"צ. וז"ס שוסעת שסע פרסות: ע"ד שאמרו ליתן ריוח בין פרשא לפרשא. והריוח הזה מכונה שסע כמו בקע וחלל פנוי בין ב' הפרסות, שה"ס גדול שבבחי' עיה"נ נתעלה בחי"ד למעלה ( לכל"א ) ועשאה בקיעה בין התפ"א לבין הסת"ב והתפ"ב (בין מקוה לכל"א ואומ"צ) (בסוד לכן בשתים שמעתי כדי להרבות ההמשכה באופן שנבדלו הרבה זה מזה ) וז"ס ה"ת בעינים יה"ו באח"פ.
       וז"ס סימן טהרה: מפרסת פרסא ( בבחי' ) ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. פירוש, שבסוד הבקיעה שנעשה שם שנגנזה שם הבחי"ד כנ"ל, נמצאת הבח"ד הזו שגורמת אחר השביעה להעלות גרה וה"ס בקע לגלגלת עשרים גרה השקל.

:

       (עיין לקמן בערך פרסא ) ה"ס סיום החדש שנעשה בהפרצופין בזמן עולם הנקודים, כי פרצופי א"ק היו מסתיימין בנקודה דעוה"ז שה"ס חלל הפנוי הנעשה בצמצום ראשון, ונבחנים ברת"ס דע"ס, שהסת"א נק' ראש שהע"ס שלו נק' גע"א חו"פ, ונמצא המסך שבכלי מלכות שעליו נעשה הזווג שעומד בפה, ומפה עד הטבור נמשכים הע"ס דתוך והמסך שלו עומד בטבור, ומטבור עד סיום רגלין העומדים בנקודה דעוה"ז נמשכין ע"ס דסוף, ונמצא מסך המסיים וחותך להפרצוף עומד בנקודה דעוה"ז.
      אמנם בפרצופי נקודים נעשה צמצום שני מחדש מסבת המ"ן שעלה לנקבי עינים ונעשה שם הזווג לע"ס דראש, ונמצא המסך של ראש עומד בנקבי עינים, ומשם ולמטה באח"פ נמשכים ע"ס דתוך עד הפה, ונמצא המסך של תוך המכובה טבור עומד עתה בפה דראש שמלפנים, ומשם עד הטבור דמלפנים נמשכים הע"ס דסוף, ונמצא המסך המסיים וחותך להפרצוף עומד במקום הטבור ולמטה דמלפנים, וסיום החדש הזה מכונה פרסא או רקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים: בין איברי דחיות לאיברים דמזון.
      הפרסא הזו עומדת בעקימו כי מתחלת מחזה ומסתיימת מול הטבור. והטעם, משום דפרצוף ע"ב שמלפנים בפרצופי א"ק היה מסתיים בטבור, כי הסת"ב שלו היה במקום החזה ומסך המסיים במקום הטבור נמצא עתה בצמצום ב' דנקודים, שמסך דפה דע"ב עלה לנקבי עינים ומסך החזה דע"ב עלה לפה ומסך המסיים דע"ב שהיה בטבור עלה עתה לחזה. ולפיכך מצד פרצוף ע"ב נעשה סיום החדש דפרסא במקום החזה, ולפיכך עומד הפרסא בעקימו, כי כל פרצוף כלול מה"פ עסמ"ב כנודע, ולכן מתחלת בחזה ומסיימת שם פרצוף דע"ב, ונמשכת עד הטבור לסיים שם שאר הפרצופ"ן כנ"ל.

:

מ"ה וב"ן הפנימים חזרו וירדו למטה מטבור דא"ק אחר שנתגלה שם הה... פרסא באמצע מבפנים, ומשם היתה מאירה בחינת ב"ן פנימית לב"ן שיצא לחוץ הנקרא עולם הנקודות.

:

נודע דעלמין אתיסדו על ב' נקודות בסוד נקודה דעוה"ז ונקודה דעוה"ב וכל פן עושה נקודה מלשון ואולי, כמ"ש השמר פן, ואל אינו אלא לא תעשה, וז"ס אשר סוד הפנים דא"א דהיינו סוד ב' תפוחין קדושין נק' תיקון הששי שסוד לחם משנה הנ"ל וסוד פן הימין ה"ס בחי"ב, ופן השמאלי ה"ס בחיא"ד וז"ס שנק' ואמת בסוד חותמו של, הקב"ה אמת. ובזה תבין סוד חקל תפוחין: שה"ס ב' תפוחין הנ"ל הזרעים ונצמחים וגדלים בשדה אשר ברכו ה'. גם ז"ס המוזכר בכהאר"י בשם הסתכלות פנים דפרצופין זב"ז . כי בסוד כשם שפרצופיהם אינם שוים זל"ז כך דעותיהם אינם שוים כי הכרעת הדעת על החו"ב יש בו ד' בחי' המסך, ולית לך נקודא דלא תהא כלולה בחברתה בסוד ותלכנה שתיהם, ומאלו באים כל השינויים.

:

עי' ע"ח ש"ה פ"א בהגהת מהרח"ו ז"ל . וז"ל: אך הטעמים הם אור פשוט עכ"ל. משמע שאור נק' אור פשוט, וז"ס שטרם הצמצום היה אור פשוט, כלומר שלא היה מסך להעלות או"ח.

:

ה"ס התפשטות אורו ית' בלי חזרה לאחוריו מבלתי מסך, (ועיין ש"ה פ"א במהרח"ו ) ע"ע אור הפשוט, התפשטות (ע"ע התפ"א ב").

:

       פרצוף גלגלתא שבכל הפרצופים נק' הויה פשוטה, ופרצופי עסמ"ב שבכל הפרצופין מכונין הויות עם מילוים.
       כי כל פרצוף כלול בחיוב מה' פרצופין המכונים: גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שמלבישין זע"ז, כל תחתון למטה מראשו של העליון ממנו, דהיינו רק על הגוף של העליון בלבד כדי למלאות חסרון האורות שנסתלקו משם, (ע"ע הזדככות ) כי ענין הסתלקות האורות הוא מקרה מחוייב בכל גוף, ולפיכך זקוק הוא לפרצוף התחתון ממנו שילבישהו שם וימלא אורותיו, משא"כ בהראשים שאין נוהג בם הסתלקות אורות, וע"כ אין נוהג בהם ענין הלבשת התחתון. ( וזכור כאן שהגלגלתא נק' כתר, ופרצופי עסמ"ב נק' או"א וישסו"ת וזו"נ)
       ולפיכך נק' ד' הפרצופין ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן בשם ד' מילויים, להיותם כולם בחי' מלבישים ומילויים על הגוף של פרצוף א' השורשי הנק' גלגלתא. אמנם הגלגלתא עצמה לא נק' מילוי משום שהוא הראשון, וע"כ מכונה פרצוף הגלגלתא בשם ד' אותיות הפשוטים שבשם הויה שאין בהם מילוי, כלומר שאינם נבחנים למלבישים להעליון משום שהמה ההתחלה שבהפרצוף, שאין להם על מי להלביש ולמלאות חסרונו, (ע"ע מילוא).

:

ע"ע או"פ

:

פנימיות נק' מוחא בערך חיצוניות הנק' גופא. ( ש"ג פ"ג ע"ח).

:

או"מ ואו"פ באורות, פנימיות וחיצוניות בכלים, כמ"ש הרב ( בשער א' ענף ג' וכן בש"ב פ"ג ), ושם כתב שחיצוניות הכלי הוא יותר מעולה מפנימיות עש"ה.

:

מקורם מסוד ההארה הפועלת לקיים האורות בגוף הפרצוף בפנים דוקא, בסו"ה אל תקרב הלום, שמכאן נמשכו כל האורות הפנימיים, ויש הארות הפועלים בחיצוניות הפרצוף ע"ד או"ח היורד, ( ע"ע ירידה ע"ע חוץ) ומכאן נמשכו כל האורות החיצוניות.

:

הבל היותר קרוב למוצא הפה וחוטם נק' פנימי, (וראש) והיותר רחוק נק' חיצון.

:

כל העולמות כולם כאחד אפי' א"ק, כל הכלים שלהם יש בהם פנימיות וחיצוניות. (ש"ג פ"ג ע"ח).

:

       מראה שיעור הגילוי מהעליון הפועל בהתחתון, והוא ענין הפוך מעליון ותחתון, שזה מראה לנו שיעור העלמתו של העליון מהתחתון. למשל כשמובא שפרצוף ז"א יש לו בפנימיותו שיעור מטבור ולמטה של פרצוף א"א, הרי זה מלמדינו אשר כח א"א בשיעורו זה הוא מתחבר לכל פעולותיו של הז"א, כי אע"פ שהחיצון הוא השולט והפועל עכ"ז כל הפנימיות שבו מתחבר עמו בכל הפעולה, ואם היה חסר זה הפנימיות ודאי שכל פעולות החיצון היו מקבלים צורה משונה ואחרת ממה שהמה עתה. ונמצא, דכל השיעורים הבאים ע"ד פו"ח מלמדים לנו שיעור הארתו של העליון המתגלה בהתחתון, אמנם החיצון הוא השולט.
       משא"כ עליון ותחתון, למשל כשאנו אומרים שהז"א הוא למטה מאו"א, הרי זה מלמדינו שאין הארות או"א מתגלים בז"א ושיעור זה נעלם וחסר בפרצוף ז"א.

:

גמרו של הענין נק' פעולה, וכמו מעשה.

:

       ואחז"ל תשע מאות תשעים ותשעה מתים ;מעין הרע ואחד משאר מחלות. ועין הרע, ה"ס העין דבחי"ד הקרב אל שתי עשרה, שתיכף פרח אור העליון משתי עשרה, ונשאר עשתי עשרה נופלים לקליפות מקום המיתה. וזהו סיבת כל המיתות שבעולם, כלומר תתקצ"ט מאלף. אכן א נשאר מאלף שהוא מסיבה אחרת, דהיינו ממדת הרחמים בחי"ב ולא בחי"ד, ואחד זה הוא סו"ה אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחוננו ויאמר פדעהו, דהיינו פדעהו עם עין, לרמז שהעין הרע, דבחי"ד נפדה שם בבחי"ב מדה"ר. וז"ס כל העינין המתהפכים לאלפין. (ע"ע תועבה. ע"ע שמש).
        אבק לה"ר: ה"ס היולי דחכמתא. וזסו"ה ויאבק איש עמו וכו' עד עלות השחר, שהעלו אבק עד כסה"כ עיה"נ.

:

(עי' זוהר פנחס אות תת"מ ) איהי אתקריאת עין מסטרא דימינא, הנה עין הוי' אל יראיו. ואתקריאת אזן מסטרא דשמאלא, הטה אלי אזנך ושמע עש"ה. ובאדרא אמרו, דעינים דא"א, איקרי עין ה' אל יראיו, דעין שמאלא אתהדרא לימינא וע"כ המה עין חד, והכונה על השכינה הק' שה"ס יראת שמים, ובסוד האו"ח ממעלה למטה תוך מקוה, היא עצמה סוד עין ה', שהזדונות נהפכו לזכיות, משא"כ בז"א ה"ס עיני ה' משוטטות בכל, דהיינו בסוד שכר ועונש שהמה ב' עינים יו"ש.

:

לאה ה"ס אימא עי' דהיינו בינה, ומתחילה הי' חו"ב בבחי' אב"א בסוד ינ דצדי, שהפכה פניה מהחכמה מטעם שאין שם אור דחסדים, ולפיכך העינים דלאה שה"ס חכמה המה רכות שחושקים אחר אור דחסדים, (ע"ע דשד"ד).

:

       (ע"ע אזן וע"ע רשר"ד ) הוא ספירת החכמה של ראש המכונה כן, שכח"ב זו"ן דראש מכונים גו"ע ואח"פ. וענין ב' עינים ימין ושמאל הנה תיקון זה נעשה בזמן צמצום ב', שעלתה המלכות ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה ונעשה משום זה בחי' צד שמאל בכל ספירה, שמזה נמשכו כל הכפולות העינים האזנים ב' נקבי החוטם ידים ורגלים, שמשורשם הם ספירה אחת אלא שנחלקו לימין ושמאל מכח התכללות המלכות בהם.
       בפרזופי אצילות שהמה חסרי ג"ר בערך פרצופי א"ק נבחנים העינים לחסד וגבורה, שז"ס רישא דמלכא בחו"ג אתתקן.

:

עינים ואח"פ ה"ס רשר"ד וד' אותיות הויות, שהעינים הוא יוד חכמה, שמיעה ה' עילאה בינה, ריחא ו' ז"א, דיבור ה"ת מלכות (ע"ח ש"ד פ"א) ע"ע עינים אוזן.

:

      וצריך לזכור בכל האמור דבר ערך ההפכי שמצוי תמיד בין האורות נרנח"י ובין הכלים כח"ב זו"ן בעת יציאתם לגילוי, אשר באורות הסדר הוא שהתחתונים מתגלים בתחילה, מתחילה מתגלה הנפש בהפרצוף ואח"כ הרוח ואח"כ הנשמה וכו' עד היחידה המתגלה לבסוף, והיפוכו בכלים שבהם יוצא ומתגלה מתחילה הכתר ואח"כ החכמה ואח"כ הבינה וכו' עד שכלי המלכות שהיא הקטנה שבהם יוצא לבסוף.
       אכן כשמתגלה מדרגה הגדולה יותר באורות, אל תטעה לחשוב שמתלבשת בכלי הקטן דכלים, למשל כשיוצא הכתר בתחילה בהכלים ובא אור היותר קטן דהאורות שהוא הנפש ומתלבש בהכתר הזה ואח"כ כשבא אור יותר גדול שהוא הרוח אשר אז מתגלה בהכלים בחי' כלי דחכמה, אל תטעה לחשוב שאור הנפש בהכתר ואור הרוח בחכמה, שזה לא יתכן כלל שאור גדול יתלבש בכלי הקטן ואור הקטן בכלי הגדול, אלא אז יורד הנפש ומתלבש בכלי דחכמה ואור הרוח בא בכתר. ועד"ז כשמתגלה כלי דבינה ועמה אור דנשמה אז יורד הנפש לכלי דבינה ואור הרוח לכלי דחכמה ואור הנשמה המתגלה עתה יורדת בכלי דכתר. ועד"ז כשמתגלה כלי דז"א ועמו אור דחיה אז יורדת הנפש לכלי דז"א והרוח לכלי דבינה והנשמה לכלי דחכמה ואור החיה המתגלה עתה יורד לכלי דכתר. ועד"ז כשמתגלה אור היחידה יורד אור הנפש למקומו האמיתי שהיא המלכות, וכן כל האורות יורדים למקומם האמיתי ואור היחידה המתגלה עתה יורד לכלי דכתר.
       ובהאמור יובן על בוריו מה שפירשנו לעיל בע"ס דחיה, אשר תכונת הכתר הוא האור בטרם שבא להרגש והתלבשות בהתחתון עש"ה. ובחי' החכמה בחי"א דאו"י הוא אור ו"ק וכו' כי כל זה אמרו בסדר אצילות הכלים והתלבשות האורות בסדר אצילותם על דרכם, כי כשמתגלה בחי"א בערך הכלים הרי היא ודאי כלי דחכמה ועכ"ז האור שבה הוא אור דרוח וו"ק. ועד"ז כשמתגלה בחי"ב הרי היא בינה דכלים ואור ג"ר דנשמה. אכן אז יורד אור ו"ק שהיה בבחי"א יורד לכלי דבחי"ב. אכן אז יורד אור הנפש האינו מורגש אל התחתון ומתלבש בכלי דבחי"א, ואור דו"ק המתגלה עתה עולה לו לכלי דכתר.
       ועד"ז אח"כ כשמתגלה אור דג"ר דבינה שהיא נשמה עם בחי"ב דע"ס דחיה דכלים, הרי אור הנפש שהיה בבחי"א יורד בכלי החדש דבחי"ב בכלי דאוזן, ואור דו"ק שהיה בכתר יורד לכלי דבחי"א, ואור דנשמה החדש מתלבש בכלי דכתר.
       ועד"ז אח"כ כשמתגלה בחי"ג דכלים, דהיינו כלי דז"א ועמה בחי"ג דאורות שהוא אור החיה, אז יורד אור הנפש האינו מורגש ומתלבש לו בבחי"ג, ואור דו"ק שהיה בחכמה יורד לכלי דאוזן להבינה דכלים, ואור הנשמה שהיה בהכתר יורד לכלי דבחי"א, ואור המתגלה מחדש שהוא אור הפנים אור דחיה עולה לו ומתלבש בכלי דכתר.
       ועד"ז אחר שמתגלה בחי"ד דכלים ועמה אור דיחידה, אז יורד אור הנפש האינו מורגש ומתלבש בכלי דבחי"ד שהיא המלכות, ואור דו"ק יורד מבחי"ב לבחי"ג לז"א דכלים, ואור דנשמה יורד מבחי"א לבחי"ב לכלי דאוזן, ואור דחיה יורד מכלי דכתר ובא לבחי"א שהיא כלי דחכמה, ואור היחידה המתגלה עתה מתלבש בכלי דכתר, באופן שרק עתה הגיעו האורות למקומם האמיתי.
       כל מדרגה חדשה אינה מורגשת: ובאמור מתבאר ויוצא כלל גדול בהמדרגות, אשר כל מדרגה חדשה בשעה שנאצלה אין עוד להמקבל בה שום השגה והרגש, משום שאין בה יותר מאור הנפש, (שהוא אינו מורגש כמבואר בכתר דע"ס דחיה עש"ה ), אלא התחלת ההרגש היא בעת ביאה לגילוי מדרגה שניה, אשר אז יורד אור הרוח ממדרגה העלי עליונה ומתישב בהעליונה ואור הנפש שהיה בעליונה יורד למדרגה החדשה, ונמצא כל נאצל מרגיש האור רק בהשיגו מדרגה שניה ואז מרגיש האור במדרגה הקודמת ולא עתה.
       ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך : ובהאמור תבין סו"ה הזה, כי הדיבור והשגה באה תמיד על דרך הזה, דהיינו בשבתך בביתך ה"ס אור הנפש, (שטעמו הוא כמ"ש בספר יצירה לב בנפש כמלך במלחמה כלומר השביתה ממלחמות מכונה בשם אור הנפש, אכן אין זה מורגש לישות או ממשיות של איזו צורה אלא בזה שפטור הוא מללחום עוד והבן) שדרכה לבא להתלבשות בכל מדרגה חדשה בעת חידושה, אכן עמה יחד יורד האור שבעלי עליונה לעליונה, שזהו כבר בחי' אור מורגש ( דהיינו אור דו"ק הנק' רוח שהוא מצוי תמיד במדרגה עליונה).
       נפש ורוח באים בבת אחת: ומהאמור נתבאר לך שבהכרח באים תמיד ב' אורות הללו בבת אחת, כי כבר ידעת אשר אור הנפש כשהוא לעצמו עדיין אין להתחתון שום השגה והרגש ממציאותו בתוכו, ותחילת הרגש והתלבשות בתחתון מתחיל מאור הרוח. (ע"ע בחי"א דאו"י דע"ס דחיה ) גם ידעת אשר אור הרוח כלומר אור המורגש, אי אפשר שישיגה המשיג זולת בכלי הקדום למדרגה של עתה, ונמצא משום זה שמשיג ב' מדרגות יחד: א' הוא אור הנפש שעדיין המשיג אינו מרגישו, וב' הוא אור הרוח שמרגיש עתה מה שיש לו בתוך המדרגה הקדומה. וזה שיעור הכתוב ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, כלומר בשעת החידוש והדיבור דהיינו אור המורגש מחוייב עתה להיות במדרגת ישיבת בית שה"ס אור הנפש ( נפישה ממלחמה ). אמנם הדיבור עצמו הוא ממדרגה הקדומה דהיינו בטרם שבא למדרגה של ישיבת בית, דהיינו "ובלכתך בדרך" שה"ס אור הרוח שה"ס הליכה בדרך ה', וה"ס זמן המלחמה עצמה בסוד מלך במלחמה כנ"ל. ועצם המלחמות מכונים בשם שכיבה וקימה בסוד שבע יפול צדיק וקם, וז"ס ובשכבך ובקומיך.
       מעולם לא זזה שכינה ממקומה: תבינהו עם הנ"ל, כי למשל בהופיע אור הנפש בכלי דכתר ואור הרוח בכלי דחכמה, שזהו מציאות גילוי הראשון מהתלבשות האור בכלים כי פחות מזה אינו נק' התלבשות כנ"ל, ( כתר דאו"י עש"ה ) הבה אח"ז כשקונה אור דנשמה הרי שמתגלה לו מתחילה בחי"ב דכלים שה"ס אוזן עם האור דנשמה, אכן אז יורד אור הנפש מכלי דבחי"א דחכמה ובא לכלי החדש האוזן, ואור הרוח שהיה בכתר יורד לכלי דחכמה ואור הנשמה באה לה ומתלבשת בתוך הכלי דכתר כנ"ל. ונודע שאור הגדול כולל את הקטן לגמרי, כמו שיש בכלל מאתים מנה והקטן דומה בפניו כמו ענף קטן לגבי שורש, וא"כ נמצא עיקר האור בתוך כלי ראשון ומדרגה הראשונה, בלי שום התחשבות במה שיצאה לאח"ז בזמן גילוי כלי דבינה.
       ועדי"ז בעת שמתגלה לו אור העצמות והפנים שנק', אור החיה, הרי מתגלה לו אז בחי' ז"א דכלים ועמו יחד בחי' חיה דאורות כנ"ל, ונתבאר שאז יורד אור הנפש מהאזן ובא לכלי של עתה שהוא בחי"ג וז"א, ואור הרוח יורד מכלי דבחי"א וחכמה ובא לאוזן ואור הנשמה יורד מכתר ובא לחכמה, ואור החיה שנתגלה לו עכשיו עולה ומתלבש בכלי הראשון דכתר כנ"ל. א"כ תראה בעליל שאור העיקרי שהוא אור החיה הכולל בתוכו כל הקטנים ממנו, לא זז ממדרגה א' וכלי א' שהוא הכתר.
       תחתון להעליון כיחס ענף לשורשו: ועד"ז בעת שמתגלה לו היחידה עם גילוי כלי מלכות הבאה לאחרונה, הנה יורד אז אור הנפש לכלי החדש של עתה, אמנם אור העיקרי שהוא אור היחידה עולה לכלי דכתר, וא"כ שוב לא זזה שכינה ממקומה, והבן שאור היחידה וחיה נק' שכינה. ומשמיענו ז"ל אע"פ שדרכה להגלות מקטנות לגדלות בדרך המדרגה, מ"מ היא אינה יורדת עמהם אלא עומדת בכלי ההופעה הראשונה, ושם במקומה הולכת ומתגדלת מתחילה נפש רוח ואח"כ נשמה עד ליחידה, וכל הכלים החדשים שנתחדשו ובאו בדרך המדרגה המה מקבלים חלקם ממנה כמו ענפים מהשורש.
       ע"ס דאו"ח הפכים לע"ס דאו"י: ובהאמור תבין הטעם להפכיות מע"ס דאו"ח לע"ס דאו"י, כי האו"ח ה"ס אור ההסתלקות ( ע"ע או"ח ) בעת מילוי ניצוציו, ומגיע לידי התפעלות בהנאצל, ומובן מאליו שמתחילתו עד סופו אין לו ענין בהאורות זולת בהכלים המרגישים את האורות באותו שיעור שמרגישים. כלומר, באותו שיעור שגורמים להרגיש את האורות בסיבתם. למשל, או"ח דבחי"ג אע"פ שהוא רק ז"א דכלים ואו"י, מ"מ כבר ביארנו שבאמת הכלי דבחי"ג גורם אל יציאת גילוי אור החיה בהפרצוף בעת הופעתו, אלא שעלה אור החיה לכלי דכתר, ובבחי"ג עצמו התישב אור הנפש. וכמו כן אח"כ בגילוי בחי"ד, נתבאר שגורמת אור דיחידה בהפרצוף, אלא שעלה לכתר ובה עצמה לא באה אלא אור הנפש, ומשום זה נבחנת המלכות רק בבחי' אור הנפש דאו"י. אכן למשל בהתבטל המלכות הזו שנתחדשה, הרי נעלם אור דיחידה מהפרצוף ולא כלל אור הנפש, שהרי אור הנפש חוזר ועולה לז"א, וא"כ לא יתכן כלל לומר שאו"ח דמלכות הוא אור הנפש, משום שאור זה אינו מסתלק כלל בסבתה לעולם רק אור דיחידה. וכן בהבטל כלי הז"א לא יתבטל ולא יסתלק אור הרוח, כי אור זה עולה לכלי דבינה. וא"כ איך תאמר שאור הסתלקות הזה הוא אור רוח, אלא ודאי שהוא אור חיה.
       וע"כ כיון שהרצוא ושוב דבחי"ג הוא אור החיה, כי כשהאור הרוח בא לבחי"ג בא אור החיה אל הכתר, וכשהאור הרוח עולה לבחי"ב ומסתלק מן בחי"ג נמצא נעלם אור דחיה מהכתר, ולפיכך רצוא ושוב מכתר לז"א: מעלה או"ח דבחי' חיה וחכמה, כי כפי שיעור הסתלקות כן שיעור קומה דאו"ח, וכיון שהסתלקות חיה הוא מהכתר לכן גורם לגילוי אור חיה בהכתר. ועד"ז רצוא ושוב מכתר למלכות: מעלה או"ח עד אור יחידה להכתר, כי אור ההסתלקות הוא מאור דיחידה, וע"כ גורם שיעור קומה דיחידה בהכתר.
       ורצוא ושוב מכתר לחכמה: מעלה או"ח עד לגילוי אור רוח בקומת הפרצוף, מתוך שכלי דחכמה גורמת קומת רוח בהכתר, ע"כ גם ההסתלקות ודאי אינו יותר משיעור זה, הרי שאין האו"ח הזה יכול לגלות יותר משיעור ו"ק וז"א.
       האו"י בהכאתו, והאו"ח בקומתו: ובאופן זה נמצא תמיד האו"ח בהפכיות להאו"י, כי הרצוא ושוב העולה בכח בחי"א וכלי חכמה גורם קומת ז"א ורוח, ורצוא ושוב העולה בכח בחי"ב גורם לקומת בינה, והרצוא ושוב בכח בחי"ג שהוא כלי דז"א דאו"י גורם לקומת חיה וחכמה, והרצוא ושוב העולה מבחי"ד מלכות דאו"י גורם לקומת יחידה בכתר כמבואר.
       במלה אחת, אשר האו"ח נבחן לפי מדת אור ההסתלקות מכללות הפרצוף, ובעיקר בנקודת הכתר, כי שם עיקר השכינה בסוד לא זזה שכינה כנ"ל, משא"כ בחי' אור ישר מבחינים רק באותו הענף שהכאת האו"י פוגם בו ביחוד, באופן שהספירה דאו"י אנו מכונים לפי נקודת הכאתו, וספירה דאו"ח אנו מכנים לפי נקודת הכאתו, וספירה דאו"ח אנו מכנים לפי גובה קומתו, דהיינו גובה של אור ההסתלקות.

:

       וכנ"ל כי כשיוצאה הבינה נאצלה עמה כל הבינות ואפילו בינה דזו"נ, כי בחי"ג דבינה הוא בינה דז"א, וכן מלכות דבינה הוא בינה דמלכות. (ע"ע ז"א דבינה) וכשהוציאה את ז"א הנה כתר דז"א ודאי שנשאר בכתר, וחיה דז"א ודאי שנשאר בבחי"ג דע"ס דחכמה, באופן שתחילת אצילות דז"א הוא מז"א ולמטה שהוא ז"א דז"א.
       ז"א דז"א: ותבין מסו"ה אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז. כי ענין אור הז"א ה"ס אור הבינה עצמה המרומז בטירת כסף ( בכל"א ) שה"ס בינה דבינה, וההפרש הוא אך כמו בין המקור לבין הענף, כי אור דחסדים בהמקור ה"ס בינה דבינה, וכבר ביארנו תכונתה שהיא בחי' הפרטיות מהחכמה. והנה אותו האור נעתק אח"כ למטה ממלכות דבינה ונתגלה בבחי' ענף היוצא לחוץ מהבינה.
       ותדע שיחד עם אצילות ז"א דז"א יצאה ג"כ מלכות דז"א: שהיא בחי' גילוי מלכותו בסוד אור הז"א, כי הז"א דז"א אע"פ שאמרנו שהוא ענף יוצא מאור הבינה ולחוץ, ( מקוה"נ ) עכ"ז היה בו כל השלימות, עד הכתר דז"א שה"ס ז"א דכתר ועד החכמה דז"א שה"ס בחי"ג דע"ס דחיה ועד הבינה דז"א שה"ס ז"א דבינה, כי אע"פ שיצא בחוסר ג"ד היינו רק שאין אור ג"ר שלו האמורים שוה לשיעור דהג"ר הללו במקום יציאתם אלא בשיעור קטן מהם, והוא מטעם הצמצום שקדם לו כמ"ש לקמן, שבטרם כל אצילות מוכרח להיות צמצום.
       אכן הצמצום היה בדקות גדולה בסו"ה לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין, כי ה"ס דלא הוי ולא שכיח אלא רצון גדול אתגלי כאן במקום הזה, בסו"ה חזה הוית וכו' ועתיק יומין יתיב ושער רישיה כעמר נקא, וה"ס דינא יתיב וספרין פתיחין, כלומר דאע"פ שהספרים פתוחים ונקראים עכ"ז אין להם שום גילוי אפילו כמשהו, אלא להיפך כי אור הגדול דבינה דבינה ירד כאן בשיעור גדול מאד, גם האו"ח המתיק ופתח להרוחה את כל הסתימות הקודמים שהיו על אור הבינה בסוד פוק חזי במאי ברא דאתינא לגבך.
       ולפיכך נתגלה כאן מלכות דז"א בכל הדרה בסו"ה שני המאורות הגדולים: ששניהם שמשו בכתר אחד שה"ס אור הבינה דבינה האמור שהופיע עליהם בבת אחת. וכל הפרש בין אור דז"א לאור המלכות הוא אשר אור הז"א הוא בחי' האור בערך עצמו לפי עצמו, ואור המלכות הוא ההתפשטות לבחי' מלך על כל הארץ ובחי' סוב ומטיב לרעים ולטובים, ע"ד ההפרש מבחי"ג לבחי"ד באור דע"ס דחיה.
       הזדככות ע"ס דכתר: נודע דסוד ההזדככות לא יצוייר בהסת"א להיותה עוד בלי כלים זולת למעלה מהכלים ושרשי כלים, וכל בחי' הזדככות האמורה נוהג רק בהסת"ב בלבד. והנה ודאי גם בכתר נוהג הסת"א והסת"ב, כי הסת"א דכתר אינו גורם שום או"ח, כי לא יתכן עוד שיתתקן שם בחי' מסך ח"ו, כי כבר ידעת שבכל אורות דכתר אין עוד שום הרגש ושום אחיזה להתחתון, ( ע"ע כתר דאו"י ) אמנם בהסת"ב דכתר שה"ס וירא אלקים כיסר לראות ויאמר משה משה, הרי שיש שם או"ח שה"ס התלקטות ניצוצין למספר משה, אשר בטרם מילוי המספר הזה שיהיה ראוי להתלבשות בהתחתון אז מכונה בשם או"ח דכתר. גם נתבאר שם שאע"פ שאין עדיין להתחתון שום אחיזה והתלבשות, מ"מ נוהג שם כל הד' בחי' דאו"ח עד לבחי"ד, ולא עוד אלא עיקרה דבחי"ד בסוד שכל הנעלם מכל רעיון אין מקומה אלא בכתר, עש"ה. ולפיכך תדע ותבין אשר אי אפר שיתאצל בחי' ע"ס דחיה מן הכתר, בטרם שיעשה צמצום והזדככות בסוד הע"ס דכתר מבחי' הסתכלות הב'.
       ובזה תבין אשר הסת"ב דעליון הוא הסת"א דתחתון: כי במילוי ניצוצין דמספר משה ע"ד הנני, שכל אלו יצא מפאת הסת"ב של הכתר על בחי"ד, יצא ונגלה אור החכמה ( בראש מקוה ) בסוד התפ"א, אכן זה היה בהקדם הזדככות דבחי"ד.
       הזדככות בחי"ד: מתבאר בסו"ה שויתי עזר על גבור וכו' ובסו"ה ברכת אובד עלי תבא. כי מכח המילוי ניצוצי או"ח דמספר משה, ומה גם אשר כל הניצוין מאו"ח דבחי"ד הללו יצאו מבחי' למעלה מהתלבשות כל עיקר', הנה פקעה לה כחה דהמסך דבחי"ד עד לבחי' אובד ממש, ותיכף נעלם עם זה כל בחי' או"ח דבחי' אור הכתר ומקומה לקח המסך דבחי"ג והופיע שם או"ח גדול מאד מבחי"ג, בסו"ה והיה לאות על יוך ולטוטפות בין עיניך או בסוד ותועפות הרים לו, שהאו"ח דבחי"ג מתראה שם כמו תועפות הרים.
       טעם ההזדככות: ודע, שכל מסך הגורם או"ח מפאת התקרבות להאור, הנה הוא בעל גבול בהכרח. ולפיכך בעת שבא על קצו נבחן כמו שנשאב מכל עביותו וממילא הולך לו כל תפקידו, הן לסלק לאור והן להלביש אותו בסוד הסת"ב, אכן הגבול הזה נמדד רק במילוי תפקידו, כלומר שכבר גילה אותו האור המיוחד לו בכל השיעור הראוי לו. ונקוט כלל הזה בידך בכל עיון מעניני או"ח, אשר הסתלקות האור הוא בעצמו הוא הלבשת האור, אלא בטרם מילוי ניצוצי הסתלקות לשיעור ידוע שיספיק להלבשת התחתון, אז נבחן לו כמו הסתלקות ההולך ונכפל כמה פעמים, ואח"כ כשהניצוצין מתמלאים בכל שיעורם אז אותם הניצוצין עצמם הנבחנים להסתלקות הנה הם עצמם ממש נבחנים עתה להתלבשות.
       הזדככות ע"ס דחכמה: אחר שנתגלה הסתכלות ב' דחכמה שהוא בסוד זו"נ דחכמה הנ"ל שה"ס בחי"ג ומלכות, הנה נזדככה מסך דבחי"ג מאד מאד בסו"ה ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. ואח"כ בסוד וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, אז נסתלק העביות דבחי"ג וכל או"ח שלה עמה, והיה זה על סדר המדרגה.
       תחילה היה הזדככות לבחי"ב: שה"ס אור השמיעה וחסדים הנאמנים ובסוד בית תפלה לכל העמים.
       ואח"כ הגיע למצב הזדככות דבחיא: כלומר בדמות שהיה בהסת"א דחכמה בסוד או"ח דחסדים דבחי' ו"ק.
       ואח"כ הגיעה למצב דהזדככות עד לשורש: כלומר בדמות שהיה בבחי' כתר, כלומר שנחסרו מספר ניצוצי או"ח עד שלא הספיקו לשום אחיזה והתלבשות בתחתון, והיא המכונה היולי דחוכמתא או שורש דבחי' מי דקיימא לשאלה, ואז נאצלו ע"ס דבינה.
       הזדככות ע"ס דבינה: אחר שנתגלתה בסוד הסת"ב שה"ס זו"נ דבינה, ( עי' לעיל זו"ן דבינה ) הנה מתחילה נזדככה או"ח דמלכות דבינה, דהיינו שלא יכלה לפעול בסוד הטוב ומטיב לרעים ולטובים ובסוד בגוף ורפוא כאחד. והטעם הוא, כי אור הזה גמר כל תפקידו.
       ואח"כ באה למצב הזדככות דז"א: דהיינו לסוד עמודא דאמצעיתא בסוד צדיק ונושע, ואח"כ בטל העביות דמסך זה ג"כ דהיינו כי מלאה תפקידו, וע"כ חזר ובא למצב הזדככות דבינח: דהיינו לבינה דבינה סוד טירת כסף בלבד, ומשם למצב הזדככות דחכמה: דבינה שה"ס בית תפלה לכל העמים, ואח"כ לכתר דבינה דהיינו שלא הספיקו ניצוצי או"ח עוד לאחיזה בהתחתון, כלומר שנגלה סוד היולי דעבידתא מחרושת הגויים וכאן יצאו ע"ס דזו"נ.

:

       ודע, כי כשיצא הכתר יצאו כל הכתרים עד לכתר מלכות. כי אפי' או"ח דבחי"ד היה נכלל שם, אלא עד שלא נתקבצו הניצוצין למספר הרצוי לא היה עוד האו"ח ראוי להלביש את או"י כנ"ל, (ע"ע מלכות דאו"ח מע"ס דחיה ) ולא עוד אלא אפי' בבחי"א דאו"י נגלה אותה הבחי"ד עכ"פ בדרך השלילה, ( עי' לעיל כתר דאו"ח ועי' לעיל אין גילוי לאו"י בלי בחי"ד ) וכשהאצילה את החכמה לא נתנה לה מחלקה כלום אלא מה שלמטה ממנה נתנה לה הכל, דהיינו מחכמה ולמטה. שז"ס מה שאמרנו אשר כל האור: העצמות והעתיד, הכל יצא בבחי"א. ( ע"ע חכמה דאו"י ) והוא משום שהכתר נתנה להחכמה כל מה שממנה ולמטה.
        גם זהו הטעם מ"ש לעיל ( ע"ע כתר דאו"ח ) אשר המלכות דבחי"ד לא נגלה ( במקוה ) בהסת"ב בע"ס דחיה, אלא היתה כלולה בבחי"ג ע"ש. והוא משום דמלכות זו הוא חלקה של הכתר שהיא השאירה זאת לעצמה, ולא נתנה לחכמה רק מה שלמטה מחלקה.
        כתר וחכמה דבינה: וכמו"כ כשיצאה החכמה יצאה עמה כל החכמות, ואפי' חכמה דמלכות שה"ס מלכות דע"ס דחיה הכלולה בבחי"ג, ( ומזה תבין הטעם שהמלכות נק' חכמה תתאה ) וכשהאצילה את הבינה לא נתנה לה אלא מה שממנה ולמטה, באופן שהכתר דבינה נשאר בהכתר עצמו כנ"ל שה"ס בינה דכתר, והחכמה דבינה נשארה בהחכמה שה"ס בינה דע"ס דחיה, ( ע"ע בחי"ב בינה דאו"י ) ולא נתנה החכמה אל הבינה רק ממנה ולמטה שה"ס (כל"א) גילוי הפרטיות מכל הכלול בבחי"א חיה, כי חכמה היא כלל והבינה היא פרט שבסגולתה היא להוציא לפועל כל מה שכלול בחכמה בדרך כלל.
        בינה דבינה: כבר נתבאר שסגולת הבינה היא לגלות כל הפרטים הכלולים בהחכמה, אכן יש הפרש גדול בין אור החכמה לאור הבינה, כי אור החכמה מכונה בשם אור העצמות על שם הכללות הכל שבה, גם אור הפנים ע"ש הפנים דכתר השורה רק על החכמה בסו"ה והיו עיניך רואות את מוריך. אמנם אור הבינה מכונה בשם אור דחסדים שהוא בערך בחי' גוף אל אור דעצמות, כלומר אם תחלק את אור החכמה לראש וגוף אשר בעצם החכמה ודאי בחי' אחת היא, ולא עוד אלא שהעיקר הוא הראש והגוף טפל לגמרי אל הראש כמובן, הנה הבינה היא רק בחי' הגוף של אותו הראש, דהיינו אותו האור הכדאי וראוי להשראת הראש עליו ע"ד שכתבנו לעיל שהוא גילוי הפרטיות שבעצם החכמה, משא"כ מהראש אין לה ענין, שאין הראש מגולה אלא בסוד החכמה בלבד, ובדבר זה מכנים הבינה בשם תוספות אור על החכמה, כי באמת כבר נמצא בע"ס דחיה הנ"ל כל השלימות בלי הוספה ובלי מגרעת שזסו"ה כי בו שבת מכל מלאכתו, כי אין עוד מה להוסיף, ובסו"ה אם הטאת מה תפעל בו וכו' ואם צדקת מה תתן לו. וז"ס שאין במלכות דחיה שום חלל, כי שם החלל בגי' חיים וע"כ אנו מכנים אותה בשם חיה, ולפיכך יש לתמוה איך יצאה אח"כ אור הבינה, אכן זסו"ה וינפש
        שה"ס נפש יתירה: דהיינו תוספות אור על החכמה, כי התגברה לינק אור מהכתר יתר על שיעור החכמה, והיתרון הזה מובן לנו רק בכלל ופרט. כלומר, שחשקה לפרטיות של אור הכללות שבהחכמה, ועם זה מובן שאי אפשר אל נשמה יתירה זו שתופיע בעולמות זולת בשבת קודש, אשר כבר נגלה מלכות דחכמה בסוד כי בו שבת מכל מלאכתו וכו', ממילא יש מקום שתופיע הנשמה יתירה שה"ס גילוי החכמה בפרטיות כאמור.
        ז"א דבינה: ה"ס גילוי עמודא דאמצעיתא באור הבינה ממש, ע"ד בחי"ג דע"ס דחיה עש"ה. ואע"פ שאמרנו לעיל אשר אין אור הפנים שורה אלא על החכמה בלבד, אכן יבואר זה בסוד הכתוב הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אסונות. שע"ז דרשו חז"ל זכו עם ענני שמיא לא זכו עני ורוכב על החמור, כי באמת לזווג עם החכמה עדיין היא צריכה באופן שתגלה כל העשירות הכלולה בחכמה, ולפיכך ז"א דבינה מכונה בשם עני ורוכב על חמור, כי צריכה לפשוט יד לקבל מהחכמה כמו עני לעשיר ואז מלך ביופיו תחזנה עיניך.
        מלכות דבינה: ה"ס גילוי מלכותו על כל הארץ בלי שום חלל פני מאורו ית' ע"ד מלכות דחכמה, וכל ההבחן בין מלכות דבינה למלכות דחכמה הוא כנ"ל גבי ז"א דבינה כי מלכות דחכמה הוא עשירה וכלום חסר בבית המלך, משא"כ מלכות דבינה היא ענייה וע"כ היא ממשכת עשירות גדול בסו"ה מצפון זהב יאתה. ודע כי מלכות דחכמה נק' שבת להויה ומלכות דבינה נק' שבת היא לכם, וה"ס אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין.

:

      ודע, כי ע"כ באמת עדיין לא נתגלה כי אם ע"ס דחיה וע"ד שפירשנו לעיל, אלא צריך להוסיף אשר המלכות דאו"י לא נגלה שם על מקומה בהסת"ב ( ועי' בסו"ה ומשפטים בל ידעום ) אלא רק בהסת"א, ובהסת"ב היא כלולה בבחי"ג דוקא ובסוד שביעי.
      ומזה תבין ג"כ שע"ס דיחידה לא נגלו כאן בהסת"ב אלא בהסת"א, כי אין היחידה מתגלה זולת בעת הגלות המלכות בהסת"ב, כי אור דיחידה תלוי במלכות דכלים.

:

      ונתבאר היטב שעצם האור ה"ס י ובחי"א, אשר מסיבת ה ה שנשתלשלה הימנו קנה אור ג"ר כמבואר. אכן יש כאן בחי' אור חדש אשר לא היה באמת בעת הופעת ה י ומכונה בשם אור הפנים או עמוד האמצעי, שה"ס אור א"ס שהופיע בבחי' חידוש ממעלה למטה בתוך מקום הזווג של יה ואור עליון החדש הזה דהיינו זיו הפנים שנתגלה בסיבת זווגם ד יה אלו, הוא מצוייר בציור של ו ונק' עמודא דאמצעיתא, משום שמופיע באמצעית ה יה כלומר בין דיבוקם וזווגם והבן היטב.
       והנה יש כאן ב' פנים: גדול וקטן, והוא תלוי בסוד ה י הנ"ל, כי הוא מתגלה ג"כ בב' אופנים, דהיינו בכללות כמו שנתגלתה בכח או"ח דבחי"א. ואופן ב' הוא בפרטות כמו שעתיד להתגלות ע"י האו"ח דכל ד' הבחי', וביחוד ע"י בחי"ד. ותדע אשר בטרם שנגלה היוד הזאת בכל פרטותה עדיין אור הפנים המתגלה ע"י זווגה עם ה ה הוא נמצא בשיעור קטן, ורק בסוד "הויה" דיהיה הוה. ולפיכך בק' אותו ה ו הנ"ל בשם פנים קטן או זעיר אנפין.
       ונק' ג"כ אור ו"ק, וזהו להורות שרק בו בלבדו מתגלה החסרון ג"ר לבחי' חסרון, משא"כ בי"ה שהוא חו"ב אין הג"ר חסרון להם ( מפני קרבתם להמאציל. אשר לפניו קטן וגדול שוים המה ) מפני שלא יצוייר החסרון וההעדר בטרם שמתגלה הישות מאותו הסוג, וכיון שהישות הזה מתגלה ביחוד על ה ו בסוד עמוד האמצעי ובסוד בן י"ה כנ"ל, וע"כ ממנו ובתוכו נבחן חסרון דאור הפנים לחסרון.
       ובזה תבין סוד חכמה עילאה וחכמה תתאה, כי בחי"א ה"ס חכמה עילאה וכמבואר אשר נתגלתה רק בסוד כללות ובעזרת או"מ, וסוד הפרטות של ה י שעליה מתגלה פנים גדול או סוד אריך אנפין היא נק' חכמה תתאה וה"ס י דסופו של השם אדני כנודע, בסוד השילוב דהויה אדני.
       חכמה דאו"ח: הוא בחי' ההעדר דאור בחי"ג דאו"י הנ"ל
       בחי"ד מלכות דאו"י: ה"ס ומלכותו בכל משלה או והיה ה' למלך על כל הארץ. וה"ס ה"ת דהויה על שם שאין הו' הנ"ל בסוד עמוד האמצעי אינו נק' פנים גדול זולת על ידה כנ"ל, מלכות דאו"ח היא העדר אור הזה כנ"ל, ויובן זה על בוריו רק בסו"ה ביום ההוא יהיה הויה אחד ושמו אחד.
       כתר דאו"ח: הוא חסרון האור הזה, והתפעלות הסתלקותו ה"ס ניצוצי ההסתלקות, שבקיבוץ כל הניצוצין מתגלה הכתר, כי המלכות חוזרת להיות כתר. ותבין לשון חוזרת כי באמת מקום בחי"ד הוא בכתר בסו"ה מצאתי דוד עבדי, דע"כ מכונה הכתר בשם השכל הנעלם מכל רעיון, אלא מטעם כי שם בחי' הסת"א ובלי כלים, ואנו צריכים להסת"ב שאינו מתגלה אלא ברזא דאחד.

:

       (ע"ע או"ח ) שם נתבאר אשר עצם השתלשלות האור עפ"י המדרגה נק' בשם ספירות דאו"י, והבחנות העדרם שבאותם המדרגות דהיינו הסתלקות האורות לשורשם שהמה מתקבצים לבחי' מסך המה שנק' או"ח, שז"ס ובורא חושך שהאו"ח הוא חושך, אמנם הוא הוא הפתילה שאור העליון נאחז בו עש"ה ונבארם במקומם.
       כתר דאו"י: הוא אור העליון בטרם שבא לבחי' קבלה והתלבשות בתחתונים, דהיינו בעת שמופיע בתחתונים והם אינם מרגישים בו, דאל"ה לא יתכן לכנותו בשום שם.
       מלכות דאו"ח: הוא העדר האור הנ"ל, אשר גם אז אין להמקבלים שום הרגשה כמו שלא הרגישו בעת ההופעה בהם, ( וה"ס הקול משה משה ויאמר הנני).
       חכמה דאו"י: הוא מופיע בהמקבלים תיכף אחר גילוי זווג דהכאה דאור העליון מבחי' אור דחסדים אור ו"ק בסוד צל הא' דצלצלי שמע. ונק' אמנם אור העצמות משום קרבתו להכתר, פירוש להיותו תחילת הגילוי דאור העליון בהמקבלים, דע"כ נעשה שני להכתר שאין הכתר שורה אלא עליו, ולסבה זו נק' לפעמים אור דחכמה בשם אור הפנים כי הפנים העליון שה"ס הכתר מתגלה בו ישורה עליו, אמנם לא עכשיו זולת אח"כ בזווג דהכאה דבחי"ד כמ"ש לקמן.
       זעיר אנפין דאו"ח: הוא בחי' העדר האור דבחי"א שהוא בחי' חסדים וו"ק כנ"ל, ( כל עוד שאין לו זווג דהכאה הב' דבחי"ד כנ"ל ), והיא הנותנת שזווג דהכאת אור עליון בחושך הזה אינו ממשיך אלא קומת ז"א בלי ראש. וזה הכלל אשר לפי מדת גדלו של ההעדר כן מדת קומתו בהגילוי דאו"ח, (ע"ע או"י ואו"ח).
       בינה דאוי": הוא בחי' אור דחסדים, אמנם יש בו אור דג"ר בבחי' השמיעה, וההפרש דבינה דאו"י לבין חכמה דאו"י הוא, כי החכמה הוא בחי' הראיה בסו"ה והיו עיניך רואות את מוריך, והבינה הוא אור דשמיעה. ויש להבין עפי"ז למה בד' הבחי' דא"ס קדמה שלימות הבינה לשלימות החכמה, כי כלה דששי קדמה לכלה דשביעי, משא"כ בקטנות קדומה החכמה לבינה גם בא"ס.
       ז"א דאור ישר: הוא ו"ק אור דחסדים כמו חכמה דאו"י בקטנות ע"ד שנתבאר לעיל, וז"ס מה שמו ומה שם בנו כי תדע: שמו ה"ס בחי"א דאו"י, בנו ה"ס בחי"ג דאו"י (ונק' ג"כ כל"א או סוף דמקוה ). וכל ההפרש בין בחי"א לבחי"ג הוא, כי בחי"א דאו"י הוא כל כמות האור הבא להשגת המקבל, שע"כ נק' אור עצמות המקבל וחיה שלו, משא"כ בחי"ג דאו"י הוא אור פרטי ובחי' ענף קטן מאורו הכולל של המקבל. ועוד כי בבחי"א דאו"י מאיר הא"ס ב"ה בעצמו בבחי' אור מקיף, כי ה"ס האור בתחילת התפשטותו מהשורש אל הנאצל, משא"כ בחי"ג דאו"י הוא מקבל לאו"מ רק מבחי"ב שהוא בינה דאו"י, שע"כ הארותיו מוגבלים גם חסר ג"ר כלפי אמו הבינה, וחסרון זה לא ניכר כלל בבחי"א בהיות או"מ מא"ס שורה עליו מטעם קירבתו להמאציל והשורש, ולפיכך הדגשנו לעיל אשר בחי"ג הוא חסר ג"ר ע"פ הכרח, משא"כ בחי"א דאו"י אע"פ שהג"ר עדיין לא נתגלה בו, אולם אינו מרגיש זה לחסרון מטעם קרבתו להשורש.
       מלכות דאו"י: הוא המשכה מאור הכתר בסוד נעוץ סופו בתחילתו, דהיינו האור מתלבש בהנאצל מטרם שבא להרגשת הנאצל כי ע"כ מסיים את האור המורגש בהשגתו, וההפרש בינו לאור הכתר הוא, אשר בהכתר האור כלול בלי הכר ספירות, משא"כ בהמלכות כבר נתפרטו בו ט"ר ויש לו הרשימות מהם שהוא מתפעל על ידיהם גם בעת שמופיע האור במלכות דאו"י, נמצאים האורות הראשונים עולים להכתר באופן אשר הכתר נבחן עתה לאור של ט"ס הראשונות החסרים עתה מאור המלכות דאו"י והבן.
       ד' בחי' דאור חוזר: הוא פשוט העדר והסתלקות כל בחי' ובחי' של ד' בחי' דאו"י אלא בערך הפכי, דהיינו הסתלקות האור דכתר דאו"י נבחן כאן בשם מלכות, והסתלקות האור דבחי"א דאו"י שהוא חכמה נקרא כאן בשם ז"א, והסתלקות האור דבחי"ב ובינה דאו"י נק' כאן ג"כ בינה, והסתלקות אור דבחי"ג נק' כאן בשם חכמה והסתלקות אור דבחי"ד נק' כאן בשם כתר דאו"ח.
       והטעם הוא פשוט, כי עומק מדת ההסתלקות גורם חזרת האור לשורש כפי מדת גודלו, ויצוייר זה כמו הבל היוצא מהפה, אשר כל השעור של הרוח שהכניס לפיו כפי שיעור זה מחוייב ג"כ לחזור ולהוציאו לא פחות ולא יותר, באופן שאם הכניס שיעור גדול נמצא שמוציא שיעור גדול ואם הכניס מדה קטנה הריהו מוציא מדה קטנה, ועד"ז תקיש ג"כ כאן, כי תצייר את האור המתלבש שנק' או"י כמו הרוח הנכנס לפה, ואח"כ כשהאור נעדר ומסתלק נמצא בהכרח שהבל העולה ומסתלק לשורשו שוה כמדת או"י שנכנס בו.
       ולפיכך אם אור המתלבש היה אור ו"ק, הנה הבל המסתלק וחוזר הוא עולה ועושה אחיזה באור ו"ק. ואם אור המתלבש היה אור דג"ר, נמצא הבל המסתלק עושה אחיזה באור ג"ר. ויש כאן ג' בחי' ג"ר:
       ג' בחי' ג"ר: וצריך לדעת שמתחילת ביאת האו"י לידי התלבשות להמקבל נמצא בהכרח או"ח כנגדו, דאי לאו הכי במאי יתלבש האו"י. ואפילו בבחי' כתר דאו"י שביארנו שהוא בחי' אור העליון בטרם שבא להרגשתו של המקבל, דהיינו שמתלבש בו בלי הרגש, אל תטעה לחשוב שאין כאן או"ח כלל, כי לא יתכן כלל לחשוב ולהרהר שישנה איזו בחי' של התלבשות או"י בהמקבל בשעה שאין שם או"ח כלום.
       או"ח נק' ניצוצין אלא הענין הוא כך, כי האו"ח התופס את האור ומאחיזו בהתחתון אינו מופיע בפעם אחת בבת אחת, אלא ע"י רצוא ושוב פעמים הרבה, ומזה הטעם נק' בשם ניצוצין. ומזה תדע ותבין שבטרם יתלקטו שיעור הניצוצין לבא לכלל הרגשת המקבל נק' כתר דאו"י.
       כתר דאור ישר: והנה נתבאר היטב, אשר כל עוד שהניצוצין דהבלי הסתלקות דאו"י לא נתמלאו בשיעור הרצוי וראוי להאחיז את האור ישר בהרגשת התחתון, נבחן האור הזה המתלבש בהתחתון בשם כתר דאו"י, כי כל אור בטרם שבא להשגת איזה מקבל נבחן שהוא נכלל בשורש בא"ס ב"ה, שהרי התחתון עוד לא הגבילו כלל ואינו יודע ממנו, וע"כ נבחן שעדיין לא יצא מהשורש וע"כ נק' בשם כתר דאו"י או שורש הכל.
       מלכות דאו"ח: אמנם הבל המסתלק מהלבשה הזאת, הנה יש לו עומק קטן בתכלית הקטנות מתוך שמשוער ונמדד לפי הישות של האור המתלבש כנ"ל, וכיון שאור המתלבש קטן כל כך עד שאינו מורגש עוד בהתחתון, הרי ניצוצי הבלי ההסתלקות ג"כ קטן מאד, ולפיכך נעשה כאן ערך הפכי אשר האו"י שעוד לא יצא מרשות השורש גם אפילו בעת התלבשותו בהתחתון משום שאינו מרגיש ויודע ממנו, הוא נק' בשם כתר וא"ס, משא"כ ניצוצי הבלי הסתלקותו של אותו האור, שהוא משוער בעמקו שנעדר מהתחתון שהוא שיעור היותר קטן דהיינו התלבשות בלי הרגשה כנ"ל, וע"כ מכונה רק בשם מלכות דאו"ח.
       בחי"א חכמה דאו"י: כבר ידעת שהיא תחילת הרגשת המקבל באור העליון המלובש בו, ומהנ"ל מובן מאליו שהאו"ח הוא מוקדם לאו"י, כי כל עוד שלא נתלקטו ונצטרפו ניצוצין דאו"ח (שהם מהבלי ההסתלקות שנגלו בעת שליטת הכתר דאו"י) לשיעורים המלא המספיק להאחיז את אור העליון בהתחתון, אי אפשר לאור העליון להתאחז בהמקבל, וא"כ בהכרח כשאנו אומרים בחי"א דאו"י מובן מעצמו אשר האו"ח קדם אליו.
       ואע"פ שבחי"א דאו"י הוא אור העצמות וחכמה, מ"מ אינו מופיע תיכף בכל גדלותו שלו, אלא לאט לאט בסדר במדרגה, כי זהו ברור שאור הא"ס ב"ה המלובש ( ומחיה כל דבר ) בהעולמות כולם, הוא אינו מקבל שום שינוי מפאת הלבשתו בהתחתונים, ולפיכך אומר הרב אשר אור העליון שוה הוא ואינו משתנה כלל וכלל מראשית הקו ועד סוף העשיה, וכל מיני השינויים וההבחנות שבעולמות ופרצופים הרי זה נאמר רק כלפי המקבלים המרגישים כן, כי הוכנו מכח המחשבה הראשונה נכל מיני הרגשות האלו שהם מרגישים, ואע"פ שבאורו ית' עצמו אין כלל וכלל אפי' משהו שינוי מחמת הרגשת המקבלים כמובן ופשוט.
       ומזה תבין שאפילו בנאצל הא' בראש הקו, יצוייר בו קטנות וגדלות, מטעם כי הוא אינו יכול להתאחז באור העליון זולת ע"י האו"ח. וביארנו שהאו"ח אינו מתמלא בפעם א' ובבת אחת רק בצירוף שיעור ניצוצין, ולפיכך יש בכמות מילואם של הניצוצין ד' מדרגות אשר הולכים ומתמלאים בארבע פעמים שהם ד' מדרגות, וכל עוד שלא נתמלאו בכל הארבע מדרגות אין האור ישר מתאחז עוד בהנאצל כראוי. ולפיכך תדע אשר אלו השמות כח"ב זו"ן דאו"י שאנו מכנים או ד' הבחי' דאו"י, אין זה אמור רק אחר מילוי כל ד' הבחי' דאו"ח, אכן מטרם זה נבחנים הד' בחי' דאו"י בהבחנות אחרות ע"ד הנ"ל. באופן אשר בחי"א א' דאו"י אינו עדיין בחי' ג"ר ועצמות ואור הפנים, אלא אנו מבחינים בו אור דחסדים וו"ק בלבד כנ"ל, כי בתופעה הראשונה דאור העליון לאחיזת התחתון לא נתמלאו ניצוצין דאו"ח רק בשיעור אור ו"ק בלבד. (אכן יש לו ג' מעלות יתירות: קרבתו להמאציל, וכללות כל האור, ואו"מ דמאציל).
       אין גילוי לאו"י בלי בחי"ד: עוד זה צריך לדעת שאע"פ שאמרנו שאור העליון גם באו"י נבחן כלפי המקבלים בקטנות וגדלות משום שניצוצי או"ח מצטרפים לשיעורם בד' פעמים, אין הכונה אשר אור העליון מתלבש תחילה ע"י ניצוצין דו"ק ואח"כ באים ניצוצין דג"ר להתגלות בהתחתון ואחר שנתמלאו לשיעור הראוי יתגלה בו ג"ר וכו', כי אינו כן, אלא אפילו לבחי' ו"ק וקטנות דאו"י כבר מחויבים להמצא בהתחתון כל השיעור שצריך לשלימות הקבלה והאחיזה להאור העליון, דהיינו כל הד' בחי' של ניצוצין, אלא הענין הוא, שאע"פ שכבר נמצאים בו, מ"מ מתלקטים לתפקידם רק בסדר ד' מדרגות, שמתחלה מתלקטים לו"ק ואח"כ לנשמה ואח"כ לחיה ואח"כ ליחידה, (וזה ביארנו בפנים מסבירות אשד כל הד' נכללים עוד בא"ס ב"ה, אלא בסוד הוא ושמו אחד עש"ה).
       ובזה תבין מה דכייל הרב, אם יש בפרצוף ב' מדרגות יש לו רוח, ואם ג' מדרגות יש בו נשמה, ואם ד' מדרגות יש לו ג"כ חיה ע"ש. ובהנ"ל יובן היטב, דהכוונה היא על התלקטות האו"ח בד' הזמנים כנ"ל, ולפיכך ודאי בעת הא' שהופיע בו או"ח דבחי"א, הרי שאין לו רק ב' מדרגות וא"כ הוא מקומת ו"ק, ובעת הב' כשמתלקט אליו גם האו"ח דבחי"ג יש לו נשמה, ובעת הד' כשמתלקט אליו האו"ח דבחי"ד יש לו חיה יחידה והבן.
       בחי"א ז"א דאו"ח: הוא העדר האור דבחי"א דאו"י בעת שהוא עוד בקומת ו"ק, והבן היטב כי בעת שנתמלא שיעור הניצוצין לבחי"א דאו"ח אז יצא בחי"א דאו"י, כי האו"ח קודם תמיד לאו"י כנ"ל. כלומר, בבחי' גילוי אחיזה להמדרגה, משא"כ בבחי' יצירת האו"ח ודאי שהאו"י קדם לאו"ח, שהרי הישות קודם להעדר וגם הוא מקציב מדתו דאו"ח.
       בחי"ב בינה דאו"י: היא בחי' ג"ר הא' דג' בחי' ג"ר שבע"ס, וה"ס השגת השמיעה בסו"ה לשמוע בקולו, ופירשוה בזוהר בסוד "בן י"ה ושמיעה זו ה"ס ג"ר, בגסו"ה ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אלי' כה' אלקינו בכל קראנו אליו, בכל קראנו דייקא. גם לו "אלקים" קרובים דייקא, כי אור ג"ר דבינה ה"ס שם אלקים או הויה בניקוד אלקים, ונודע כי הניקוד הוא המנהיג להאותיות, ונמצא אלקים העיקר שאותיות הויה מתנהגים על ידו, והסו"ה ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, לכל העמים דייקא, ( וע"ע בחי"ג דאו"י),
       בינה דאו"ח: הוא העדר האור דבינה דאו"י, והסו"ה ומי וכו' חרש כמלאכי אשר אשלח, או וחרשים ואזנים למו. כי האו"ח הוא העדר אור השמיעה, וע"כ מכונה בשם חרש.
       בחי"ג ז"א דאו"י: ה"ס עמוד האמצעי דאור העליון המופיע בהנאצל וה"ס בן הנעים בן י"ה.
       וצריך שתבין כאן ענין השתלשלות הד' בחי' דאו"י זה מזה, אשר ודאי התחתון הולך ומתגדל בהשגתם לפי שיעור המדרגות שקבל, כי אינו דומה מי שהשיג ב' בחי' דאו"י למי שהשיג ג' בחי' דאו"י ואצ"ל למי שהשיג כל הד' בחי', גם אם נאמר שהנאצל השיג לבחי"ג דאו"י ודאי הוא שכבר השיג מקודם את ב' הבחי' הראשונים. ולפיכך אל תתמה במה שעצם המדרגות הולכות ונגרעות בדרך השתלשלותם, אכן הנאצל המשיגם הולך ומתגדל בכל מדריגה יתירה שמקבל, למשל כשמקבל בחי"א אין להנאצל אלא קומת ו"ק וכשמקבל בחי"ב נמצא להנאצל קומת ג"ר בסוד השמיעה, ואע"פ שעצם המדרגה דבחי"א חשוב לאין ערך על בחי"ב שהרי בחי"ב הוא תולדה דבחי"א.
       ולפי"ך תבין סוד יה"ו, כי בחי"א דאור ישר שה"ס אור העליון במדרגה הראשונה כשבא ומתלבש בהנאצל כנ"ל, שנק' בחי' יוד בסוד שכל האותיות מוכרחין להתחיל עם נקודה שה"ס יוד. וכבר נתבאר שהוא כל שיעור כללות האור הראוי להתלבש בהנאצל.
       ה ה"ס הנאצל עצמו במה שהוא מוכן לקבל אותו האור דבחי"א, והכנה הזאת מכונה ה ובאמת שהאו"ח המוקדם גרם להנאצל אותה ההכנה, אמנם הכלי קבלה בעצמה הנולדת מאו"ח האמור אינו נק' או"ח אלא או"י, מפני שאין הכונה על הכלי קבלה שהשיג מסיבתו שהוא נק' אור ג"ר. באופן שאותה ההכנה הנעשית להנאצל בסיבת או"ח דבחי"א היתה מספקת לאור ו"ק וה"ס או"ח ואו"י המכונה בשם יוד . משא"כ הכנה הנ"ל שנק' בשם ה היא נעשית ע"י או"ח דבחי"ב, וע"כ או"י ואו"ח דבחי' זו נק' בשם ג"ר.
       ועכ"ז אל תטעה אשר או"י הנמשך להנאצל בסוד ה הוא אור חדש. כלומר, בחי' תוספות בעצמות האו"ח, כי כבר נתבאר שכללות האור הראוי להתלבש בנאצל כבר נגלה ובא בבחי"א אלא הכל תלוי בכלי קבלה, כי מעקרא הכלי קבלה היו קטנים וע"כ לא קיבל מבחי"א רק בסוד יוד משא"כ עתה כשכלי קבלה נתגדלו בסוד ה קיבל מאותו האור דבחי"א שיעור יותר גדול, דהיינו בחי' אור דג"ר שנק' שמיעה או אור האזן. ולפיכך גם תוספת ג"ר זו שבאה בסוד ה שורה בעיקר בבחי"א, שהרי גם ה קיבלה אורה הימנו ואין לך נותן מה שאין בו. ומתוך שאור ה הוכרחה להשתלשל מאור י ע"כ נחשב ה י לשורש ו ה לענף.
       ולפי"ז תבין מ"ש בזוהר חכמה ובינה כחדא נפקין וכחדא שריין, כי עתה אחר שנתגלה ה הנ"ל, הנה נתבאר שעיקר האור שנתוסף בהקבלה הזאת שורה על ה י שהוא חכמה ממש, אכן לא נתגלתה כן בעת הופעתה בטרם הופעת ה ה אלא עתה אחר ה ה באופן שג"ר דבחי' י ואור האזן באו בבת אחת, ונבחן זה כמו זווג דה י וה ה כי שניהם נעשו בבת אחת אור ג"ר, ובאור ג"ר בהכרח שהם מדובקים בהשואה גמורה וע"כ נק' זווג דחו"ב, וז"ס אשת חיל עטרת בעלה, כי אור הג"ר שהיא עטרה לראשו לא השיג אלא ע"י אשתו ה.

:

ע"ע ג' קוין,

:

(ע"י' בפתיחה לספר פמ"א ופמ"ס אות ב' בסופו ) דהוי אמינא משום שמצמצום ואילך נתקנת במסך שלא לקבל בתוכה אור א"ס, נמצא שחסר ממספר ע"ס ח"ו ונשארו בט"ס, ע"כ משמיענו ספר היצירה עשר ולא תשע, כי אתתקנת בסוד העלאת או"ח עש"ה. ועי' בע"ח שער מיעוט הירח פ"א וז"ל: דאמר לה לכי ומעטי את עצמך. היינו דכולהו מלכיות דידה (שה"ס הבחי"ד שבכאו"א) דהוי בכל הט"ס כולה הפילו ונחתי לתתא בהדה מה דליתא הכי בכל ספיראן וכו', אבל מלכות אתנטלית מכולהו ( דהיינו בחי"ד שבכל הספירות ) וכלהו הוי ס' בלבד דכל מה דהוי מינה לעילא בהדייהו נחית לתתא וכו' ומשום הכי הוי אור חוזר עש"ה. והבן אשר מיעוט הירח במשך מצמצום א'.

:

      נק' כח"ב חג"ת נהי"מ. והמה מובנים ע"פ ד' הבחנות מקוריות:
      הבחן הא' הוא עפ"י קרבתם להמאציל שהיותר עליון שבהמדריגה נק' תמיד כתר, והבא אחרי הכתר בסמוך נק' חכמה ואחרי החכמה בינה, עד שהיותר תחתון בהמדרגה הוא נק' מלכות, וערכי עליון ותחתון האמור הוא בשיעור העביות, כי היותר עב שבכולם נק' מלכות והיותר זך מהמלכות נק' יסוד והיותר זך מהיסוד נק' הוד וכו' עד שהיותר זך מכולם נק' כתר, באופן שכל מדרגה נבחנת בה עשר ספירות שיורדות ומשתלשלות מן השורש עד בחי' אחרונה, שפירושו מנקודת גדלות הזכות שבה עד נקודת גדלות העביות שבה שאין יותר עביות הימנה בהפרצוף והיא נק' ע"כ אחרונה או מלכות, וממנה עד נקודת גדלות הזכות יש שמונה דרגות זה על זה שפירושו שכל אחד זך יותר מחבירו עד גדלות הזכות. ותדע אשר הבחן זה הוא ערך כמותי, כלומר שמבחינים רק בכמות העביות שבכל ספירה ולא באיכות תכונתם.
      הבחן ב' , הוא על פי שיעור קומה מהד' בחי' של אור ישר, והוא משוער ע"פ אמת המדה של המסך, כי ד' בחי' של עביות יש להבחין בהמסך המזדווג עם אור העליון המכה עליו, ואם יש לו כל הד' בחי' של העביות אז זווג דהכאה שבו הוא החזק שבכולם, וע"כ הוא המובחר שבכולם ומעלה קומת או"ח יותר גבוה מכולם. וזה הכלל אשר הערכים שבהמסך הם הפכים מהערכים שבהספירות, כי כאן כל היותר עב הוא היותר חשוב ואין המסך על תכלית שלימותו זולת ביש לו כל הד' בחי' של העביות, כי אז הכאתו חזקה והעלאת אורו גבוהה ונבחן אז שעומד בכלי מלכות דהיינו במלכות דאור ישר שהוא היותר עב כנ"ל, ואם אין לו אלא ג' בחי' של עביות נבחן שהמסך עומד בז"א ונחלש מעט כח הכאתו באור העליון, וע"כ נתמעט קומתו על חלק א', דהיינו אם לשער ע"פ הכלים נאמר שחסר לו כלי מלכות שהי נשארה חשיכה בלי אור להיות המסך עומד בבחי"ג דהיינו בז"א כנ"ל ואם לשער ע"פ חשיבות האור נאמר שחסר לו ספירת כתר, דאור ישר, כלומר שאו"ח שלו נתמעט ואינו מגיע להכתר רק עד החכמה, ועד"ז אם אין בהמסך רק ב' בחי' של עביות נתמעט האו"ח שלו בב' בחי' ואינו מלביש רק עד הבינה, ובערכי כלים נמצאים הז"א והנוק' חסרים באותה מדרגה משום שהמסך למעלה מהם, ואם אין בו רק בחי"א של עביות אז נתמעט על ג' בחי' ואין לו אלא קומת ז"א באור, ובערכי כלים חסר לו בינה וזו"נ ואין לו אלא כתר חכמה לבד, ובהיותו על תכלית הזכות המצוייר בו נבחן שהמסך עלה לבחי' כתר, ואז פסק ממנו כח הזווג דהכאה ואינו מעלה שום שיעור קומה של או"ח כלל.
      ותדע שד' שיעורים שבקומה המבוארים כאן המה נקראים עשר ספירות, כי אותה מדרגה שיש לו מסך דבחי"ד נק' כתר והמדרגה שיש לה מסך דבחי"ג נק' ספירת חכמה והמדרגה שיש לה מסך דבחי"ב נק' ספירת בינה והמדרגה שיש לה מסך דבחי"א נק' ספירת ז"א והמדרגה שהמסך מזוכך בה לגמרי נק' ספי' מלכות. באופן אשר עיקר ההבחן כאן הוא רק בשיעור קומה של האו"ח שיש בהספירה, והספירה כולה נקראת על שם בחי' היותר גבוה שבו, שאם האו"ח מלביש עד הכתר נק' כל הספירה רק בשם כתר, ואם מלביש עד החכמה נקראת כולה רק בשם החכמה וכו' עד"ז וכאן צריך שתזכור תכונת איכותם של ע"ס דאו"י (עי' בפמ"ס ע"א).
      הבחן ג' על פי רת"ס, והוא באמת המדה של שליטת כח המסך והעביות שבו על האורות המלובשים בתוכו, שיש בזה ג' דרגות: דרגא א' נק' ראש, והם הע"ס היוצאים בהסתכלות א', (ע"ע רת"ס ) שע"ס האלו נבחנים כמו שאינם מלובשים בכלים כלום, משום שהמה הם רק המולידים של המסך והמסך הוא עלול מהם, וע"כ אין העביות של המסך יכול לעלות אל מדרגה הגבוה ממנו ולהלבישם, ותדע שדרגא זו נק' ע"פ רוב בשם כתר, כלומר היותר קרוב אל המאציל דהיינו היותר זך שבפרצוף נק' יותר קרוב אל המאציל כנ"ל. דרגא ב' הוא הע"ס היוצאים בהסתכלות ב', אשר המסך של ראש העומד במלכות של ראש מתפשט לע"ס מינה ובה עד למלכות דמלכות הנק' טבור, שכאן נבחן שהאורות מתלבשים בכלים. ואח"כ גם הטבור מתפשט לע"ס מינה ובה באו"ח בלי אור ישר, (ע"ע סוף ) והם המכונים ע"ס דסוף.
      ותדע אשר בערכי הכלים נק' דרגא א' שהוא הראש בשם ספירת כתר כנ"ל, וב' דרגות התוך והסוף נק' ט"ס תחתונות שהם חו"ב חג"ת ונהי"מ, והוא משום שבראש אין שום כלי רק המלכות ששם המסך והיא המתפשטת בע"ס מינה ובה, נמצא שהכתר של התפשטות עומד במלכות דראש וע"כ נק' כל הע"ס של ראש רק בשם כתר, וט"ס תחתונות שלה המה מתפשטים עד הטבור, ולפיכך נק' כל הע"ס דתוך בשמות חו"ב וחג"ת נה"י, והטבור ולמטה עד הסיום נק' רק בשם מלכות, להיותה רק התפשטות הטבור שהוא המלכות דהסת"ב בלבד, וזהו בדיוק ע"פ ערכי הכלים דהיינו ע"פ התפשטות המסך של ראש, ואם נשער לפי חשיבות האורות אז להיפך אשר עיקר הע"ס הם בראש בלבד, וע"כ נק' הראש בשם ט"ס ראשונות כח"ב חג"ת נה"י, וב' הדרגות התוך והסוף נק' יחד בשם מלכות לבד, כי, אינם רק התפשטות של המסך של ראש, כנ"ל, שהמסך העומד במלכות של ראש מתפשט מיניה וביה לע"ס עד למלכות דמלכות הנק' טבור, ונמצא שכלהו ע"ס דתוך המה רק ט"ס ראשונות דמלכות והסוף הוא רק בחי' מלכות דמלכות, באופן שט"ס האמיתיות הנק' כח"ב חג"ת נה"י עומדים בראש והמלכות הנמצאת מתחתיהם בהראש היא לבדה המתפשטת בתוך והסוף של הפרצוף.
      הבחן ד' ע"פ תיקון קוין, והולך תמיד יחד עם הבחן הג' הנ"ל של רת"ס, ומקורו של הבחן זה מתחיל מהנקודים שנק' אור העינים, אשר המלכות שנמצאת למטה מכל הספירות עלתה ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה שנק' עינים, ומשום התכללות הזו נעשה ב' צדדים בכל ספירה וספירה אשר צד ימין שבכל ספירה היא עצמותה של אותה הספירה וצד שמאל שבכל ספירה הוא בחי' המלכות שנכללה באותה הספירה, והמה מתיחדים אח"כ ע"י האו"ח העולה ממטה למעלה וע"כ מכונה זה בשם קו אמצעי המכריע ביניהם וע"פ זה מכונים הע"ס כולם של דרגא א' שהוא הראש בשם כח"ב או חב"ד, שקו הימין דהיינו עצמותם שבכל הע"ס דראש מכונים בשם חכמה, וקו השמאלי דהיינו בחי' המלכות הנכללת בכל ספירה וספירה מע"ס דראש ההם מכונים כולם בשם בינה, וקו האמצעי דהיינו האו"ח העולה מהזווג שבבחי' אחרונה הנמצאת בראש מכונה בשם דעת. ועד"ז כלהו ע"ס דתוך מכונים בשם חג"ת, קו הימין כולו נק' חסד וקו השמאלי כולו נק' בשם גבורה וקו האמצעי המכריע ומייחד ב' הקצות ימין ושמאל שבכל ספירה וספירה מהע"ס דתוך נק' כולו בשם ת"ת. ועד"ז כלהו הע"ס דסוף נק' בשם נהג"י, קו הימין נצח וקו השמאל הוד וקו האמצעי יסוד כמו בהנ"ל.
      תכונתם של הע"ס: וע"פ ד' הבחנות האמורים אפשר להבין את תכונת הע"ס במקומות שעוסקים מהם, כי כולם יחד באים בהבנת הספירה דהיינו או בקיום כל ד' הבחנות או בשלילת מקצתם, וכן ענין השינויים שמקבלים בדרך ירידתם ועלייתם שהם המתבארים בכל החכמה שלפנינו, ואי אפשר לגדרם בגדרים מסוימים כמובן. אמנם את התכונות המקוריות העליונות שמשפטם קבוע, זה שמצאתי לגדר אותם כאן כדי שלא יזיזו מעיני המעיין בכל משך טיול בהחכמה, כי זולתם אי אפשר לפסוע אף פסיעה אחת בפרדס החכמה.
      תכונת הכתר: הבחן העקרי שבכלי דכתר הוא בהמסך שלו שהוא בעביות דבחי"ד, ומתוך שבחי"ד הוא מדת הדין השורשי שרק עליה היה צמצום א', וג' בחי' הקודמות לא נתצמצמו כלל, ( עי' פמ"ס ענף א' ) וע"כ המה נק' מדת הרחמים. לפיכך הבחי"ד וג' בחי' הקודמות המה הפיכים זו מזו משורשם, ונמצא אשר כלי דכתר הוא במשונה בתכלית הריחוק מהכלים דחו"ב וז"א ומלכות, כי הכלי דכתר נבנה מבחי"ד והט"ת נבנים משאר ג' הבחי' כנודע.
      הבחן ב' , אשר בכלי דכתר לעצמו יש להבחין בו כל הד' קומות חו"ב וזו"נ. והוא שנתחדש בהתפשטות ב' דעקודים דא"ק, שמתוך שהרשימו דהתפ"א נשארה בכתר לתמידיות ולא זזה משם לעולם ורשימו זו היא רשימו מבחי"ד ומדת הדין כנ"ל, ע"כ כחה מתראה ומתלוה בכל הקומות שיצאו בכלי דכתר. ואפי' במלכות דכתר שפירושה שכבר המסך דבחי"ד נזדכך עד השורש, מ"מ עדיין נשאר שם שינוי רחוק מכלי דחכמה הנבנית ממסך דבחי"ג. כי אע"פ שעביות דמסך דחכמה מרובה הרבה על המלכות דכתר, עכ"ז המלכות דכתר נבחנת לשירי מדה"ד מפני כח הרשימו דהתפ"א שנשארה בה, (ע"ע מול"מ) משא"כ הכלי דחכמה אע"פ שעביותו דהמסך מרובה מ"מ כולה ממדת הרחמים היא. ומכ"ש שאר הכלים בינה וזו"נ.
      הבחן ג' , שינוי השינוי וההפכיות מבין כלי דכתר לשאר הט"ת אינם נבחנים רק בפרצופי א"ק מטרם הנקודים, דהיינו בטרם שנשתתפו מדה"ד עם מדה"ר בסוד תיקון מ"ן, דאז הבחי"ד הוא מדת הדין הגמור בלי שום מיתוק וג' בחי' הקודמות הם מידת הרחמים בלי שום תערובת ושיתוף ממדת הדין, ולפיכך המה משונים זה מזה בתכלית הריחוק. וזהו הטעם אשר בעקודים דפרצופי א"ק נעשו האורות בסוד מטי ולא מטי, מסי בכג"ני ל"מ בחבחתה"מ עש"ה. והוא משום דשליטת הכתר מבטל לשליטת ג' בחי' הקודמים, וכן להיפך, כי אינם יכולים לשלוט בזמן אחד משום הפכיותם כנ"ל, דזה מדה"ד הגמור וזה מדה"ר הנקי.
      תכונת החכמה: הבחן העיקרי שבה תחקור מסוד בחי"א דאור ישר, דהיינו ספי' החכמה דאור ישר. וזה הכלל שהספי' הראשית שבכל קומה היא השולטת בקומה ההיא, ולפיכך כיון שיש בהכלי מסך דבחי"ג שמעלה או"ח ומלביש עד בחי"א דאור ישר שהיא החכמה, הרי החכמה שולטת שם ושאר הספירות בטלים לה, ועד"ז בקומת בינה וכו'. ודע אמנם אשר עיקר ההפרש בין הכתר לחכמה הוא, כי הכתר ה"ע שורש להפרצוף אשר כל הבחי' המתגלות בהפרצוף המה ענפים לו, והחכמה היא העצמות והחיות שבהפרצוף באותה מידה שבאה לגילוי באותו פרצוף שנחשב לענף אחד פרטי הנמשך מהכתר, אבל ענף זה הוא העיקרי שבהפרצוף.
      תכונת הבינה : עיקר השליטה שבה הוא אור החסד, כי כן צורתה בבחי"ב דאור ישר, ואע"פ שעצמותה של הבינה הוא ממש חלק מהחכמה דהיינו בחי' חיה ועצמות, אכן אנחנו מבחינים אותה באותה בחי' שנבדלה ויצאה מהחכמה לקנות שם בפ"ע, דהיינו התגברות הרצון לאור דחסדים המכונה בחי"ב. באופן שיש בה ב' בחי' אור: הא' מעיקר בנינה נבחנת לאור עצמות להיותה חלק מהחכמה. הב' מצד שליטתה שנבחנת לאור דחסדים שזהו כל חידושה כנ"ל. ועוד כי במקורה בד' בחי' דאו"י היא נמצאת בהפיכת פנים לאור העצמות כנודע, בסוד י' הפוכה עם נ' של צדי כזה צ . ונמצא אשר החכמה הוא רק אור יחיד, אבל הבינה יש בה ב' מיני אור כמבואר.
      תכונת החסד: צריך שתדע, שכל מבינה ולמטה נבחן שהמה חסרי אור העצמות ואין בהם אלא אור דחסדים בלבד, ובאו"י נבחנים כל הז"ת חג"ת נהי"מ תחת בחי"ג ובחי"ד, חג"ת נה"י תחת בחי"ג ומלכות תחת בחי"ד. ומצד המסך ושיעור קומה נמצאים חג"ת נה"י כולם יוצאים על מסך דבחי"א וע"כ המה חסרי ג"ר, והמלכות יוצאת על מסך המזוכך לגמרי עד השורש, באופן שקומת כל הו"ס התחתונות שוה זל"ז, ואעפ"כ נבחנים לקצוות הרחוקים זה מזה כמשל מקצה אל הקצה, והמה מכונים בכל מקום ששה קצוות.
      וראשית ההבחן נמצאנו למדים ממלאכת מול"מ עש"ה, שנעשה בעקודים דגע"ס דא"ק, שנעשה שם ד' הבחנות כזה: ג"ר, ו"ק, בחי"ב, בחי"ד. כי נתבאר שם דמטי בכגנ"י לא מטי בחבחתה"מ וכד מטי בחבחתה"מ ל"מ בכג"ני. ועיקר הבחן בין קומת כתר לקומת חכמה הוא אשר בכתר משמש רשימו דבחי"ד ובהחכמה בחי"ג או בחי"ב כמ"ש שם, שכלפי בחי"ד נבחנת למדת הרחמים. ועוד נבחן כד מטי בכגנ"י לא היה שם אור ג"ר ועצמות וכד מטי בחבחתה"מ היה בהם אור ג"ר ועצמות, ולפיכך נשתנו הז"ת זה מזה ע"פ ד' הבחנות האמורים: ג"ר, ו"ק, בחי"ב, בחי"ד.
      באופן שבתכונת החסד: יש ב' הבחנות: א' אשר בהפרצוף נמצא אור דג"ר בחו"ב, וע"כ ודאי אע"פ שהחסד עצמו הוא בקומת ו"ק מ"מ מחוברת לג"ר עכ"פ. הב' הוא, אשר המסך המשמש בה הוא מרשימו דמדת הרחמים שיורין דבחי"ב שנזדכך לבחי"א.
      תכונת הגבורה: הא' שאין ג"ר בהפרצוף וחו"ב עלו ונכללו בהכתר בבחי' חסד ג"ר כמ"ש שם. הב' שמסך המשמש בה הוא מרשימו דבחי"ד ומדת הדין שנזדכך לבחי"א, כמ"ש שם.
      תכונת הת"ת: הא' שיש ג"ר בהפרצוף בחו"ב עכ"פ. הב' אשר המסך שבה משותף מב' הרשימות מבחי"ד ומבחי"ב, וע"כ הארת אור החסד מרובה בה ועי"כ מתייחדים בה ב' התכונות דחו"ג הנ"ל.
      תכונת הנצח: הא' שאין ג"ר כלל בהפרצוף כנ"ל דל"מ בחבחתה"מ. הב' שמסך דרשימו דבחי"ד ומדת הדין משמש בה, אכן מעלה גדולה לה על ספירת הגבורה, כי כאן כבר נתמתקה בחי"ד בתוך הת"ת כמ"ש שם.
      תכונת ההוד: הא' שיש ג"ר בהפרצוף, הב' אשר משמש ברשימו של מסך דמדה"ר כמ"ש שם.
      תכונת היסוד: שאין ג"ר כלל בהפרצוף, והמסך המשמש הוא מסך משותף דמדה"ר ומדה"ד כמו הת"ת.
      תכונת המלכות: שיש ג"ר בהפרצוף ורשימתה הוא ממדה"ר, אכן נזדכך ונפסק האו"ח,
      תכונת עשר הספירות: דע, שמלבד ההבחנות שנתבארו כאן כניתוספו עוד הבחנות מרובות אח"כ בצמצום ב' דא"ק, אשר אח"פ ירדו לחג"ת וחג"ת ירדו לנה"י ונתפעלו זמ"ז, ואח"כ ביציאת גדלות דנקודים שגופא דאו"א נתלבש בחג"ת וגופא דישסו"ת נתלבש בנה"י, ובעת ירידה ועליה דשביה"כ שחלפו מקומותיהם פעמים הרבה, ואח"כ ביציאת מ"ה החדש ואבי"ע, וכל אלו הבחנות האמורים יש להבחין חילוקים גדולים באיזה פרצוף עומדת הספירה אם בכתר אם בחכמה אשר זהו העיקר, ולבאר כל הבחנות אלו קצר המצע מלהשתרע.

:

      כל ראש יש לו ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ. אמנם באמת אינם אלא ה' בחי' כח"ב תו"מ, וא"כ מאין בא מספר של ע"ס. ותדע שהוא נמשך מכח תיקון האצילות שהזו"ן יצאו לבר מראש, דהיינו תו"מ, ולא נשאר בראש זולת ג' בחי' כח"ב, והנה משום זה היציאה, קנה הת"ת השם של שלשה ספירות חג"ת, בג' בחי' כח"ב. ואור דנו"ה בת"ת שהוא בחי"ג שלו, ואור המלכות ביסוד שהוא בחי"ד. שלו והמלכות קנה שם יחיד של כתר, כי כל הד' בחי' נחסרו הימנה, ולא נשאר לה שורש בעליונים וע"כ קנה הראש שם של ע"ס דהיינו ג' בחי' כח"ב, הנשארים בראש בשלימותם, והשורשים של ו"ק דז"א ושל יחידה דמלכות, וע"כ המה עשר ספירות. (עי' עוד ע"ס עי' ערך ו"ק)
      ב' סדרים של ע"ס א' נמשך מא"ס ב"ה ובסוד צמצום א' מד' בחי' הנודעים, שהשורש ה"ס כתר, ובחי"א חכמה, בחי"ב בינה, בחי"ג ת"ת, בחי"ד מלכות, שתכונתם מפורש בפמ"ס ענף א' וענף ג'.
      וסדר ב' של ע"ס נמשך מסוד צמצום ב' בזמן הנקודים, שמטעם עליית המלכות בסוד מ"ן עד לנקבי עינים שה"ס חכמה, נעשה בחי' קו שמאל בכל הפרצופין ובכל ספירה, דהיינו מהעביות דמלכות שנכללת בכל ספירה מצד עלייתה לחכמה, וע"כ נבחן בכל ספירה ב' קוין, כי קו ימין הוא עצם הספי' וקו שמאל הוא מהעביות דמלכות שנכלל שמה, ואח"כ שנמשך הזווג מא"ס ב"ה ויחד הקצוות הנ"ל שבכל ספירה וספירה ועלה או"ח, מכונה זה קו האמצעי. כלומר שהוא מכריע בין ב' הקצוות המכחישין זא"ז.
      והנך מוצא שנעשו ג' קוין יש"א בכל ספירה וספירה, וכיון שכל פרצוף מחויב בג' מדרגות רת"ס, לפיכך כל קו הימין שבהע"ס כח"ב תו"מ שבראש נקראים בשם חכמה, וכל קו הימין שבהע"ס כח"ב תו"מ שבתוך מכונה בשם חסד, וכל קו הימין שבהע"ס דסוף מכונה בשם נצח. ועד"ז קו השמאל דג' דרגות רת"ס מכונה בג"ה, וקו האמצעי דג' דרגות רת"ס מכונה דת"י.

:

עי' לקמן ביאור ארוך מע"ס בפרטיותם (ועי' לקמן מערכת "רוח ) ושם תראה כי התחלת שם הע"ס יתכן באור הרוח, אמנם באור הנפש הוא שם שאול. (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

       תבינהו מסו"ה ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, כי לא (*)קיים הכתוב ע"כ יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו כמו יעקב אבינו ע"ה שקיים כל התורה כולה, אלא אפי בשעה שיעקב עבד בעד אשה י"ד שנים וכן בעד הצאן שש שנים גם אז לא עזב עשו את או"א, ולפיכך היו ידיו שעירות גם צוארו, משום שלא פרש מאו"א והבן, כי ע"כ עון עקביו יסובבוהו וסער על ראשו חל. שז"ס שעשו קיים היטב כבוד אב ואם משא"כ יעקב באותו י"ד שנה ששימש בבהמ"ד של שם ועבר נמצא פרש מאו"א, וז"ס מפני הי"ד שנשתלחה במקדשיך.
      (*)הגהה שז"ס שעשו קיים היטב כבוד אב ואם, משא"כ יעקב באותן י"ד שנה ששימש בבית המדרש של שם ועבר נמצא פרש מאו"א, וז"ס מפני הי"ד שנשתלחה במקדשיך.
      וז"ס עקב: וסו"ה ויעקביני זה פעמים: דהאי יוד דאטיל עשו לעקבוהי (בסו"ה ורגליה יורדות מות) ארמה יעקב לרישיה, שזסו"ה וידו אוחזת בעקב עשו, דהיינו אותו היוד שתיקנה על רישיה בסוד עטרה לראש צדיק דהיינו בסוד כתר, כי העלה אותה מסוף המדרגות עד לכתר עליון כנודע בסוד דדל"א, ואח"כ ויזד יעקב נזיד בסוד עדשים שאין להם פה דהיינו אנקת"ם ואאב"ח, ובעת ביאתו מהשדה עייף להורגים סוער מסער והרגיש נזיד דיעקב הנ"ל, ויאמר הלעיטני נא מן (*)האדום האדום הזה, ואז ויקם וילך בסוד אנקת"ם וביזה את הבכורה של עצמו, כי ראה כי הולך למות לולא נזיד עדשים הזה שפעל יעקב מתוך הפרישו דאו"א הפנימים ועליית אל או"א החיצונים ישסו"ת אשר שם יעקב הבכור.
      (*)הגהה ב" אדום ה"ס ב' ההין, דהיינו עיה"נ.
      והבן בסוד נזיד עדשים שעל עתה רמז הכתוב וידו אוחזת (*)בעקב עשו, דהיינו שהעלה לגמרי ברשות הקדושה ( אלא אח"כ בסוד ויאבק איש עמו נגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בסוד עקבו של עשו שרצה לתקן כנ"ל) ולפיכך בעת הברכות פעם ב' עקב את עשו, כי בטרם שהשיג הברכה השייך באמת לעקבו של עשו התקדם יעקב ותיקן את העקב וממילא שירש ברכותיו.
      (*)הגהה אם אשב בחושך: שה"ס עקבו של עשו, הויה אור לי.

:
ה"ס דבר נוסף הנמצא בפרצוף סוד ע' הקרב אל שתי עשרה, וכל המוסיף גורע, ובראש מקוה נעשה הסרת הערלה בסו"ה אל תקרב הלום, וע"כ נגלה שם עטרת תפארת הדר כל העתיד, וז"ס שאדה"ר נולד מהול שבבחינתו ה"ס הפרישו מדבר נוסף הנ"ל בסוד האיסור דעצה"ד, שבחטאו בעצה"ד נמצא מושך בערלתו.
:

      יש ב' הבחנות בעליון ותחתון, (עי' לעיל ) או שהעליון נשאר מעט מלובש בתחתון ע"ד פנימיות וחיצוניות, עד"מ או"א עליון והז"א תחתון הימנם, אמנם עכ"ז נה"י דאו"א מלובשים בפנימיות ז"א. ועד"ז נהאי דא"א בפנימיות נה"י דאו"א, באופן שכל רגלי ה' פרצופין שוים הם למטה, אע"פ שלמעלה הם זה למטה מזה, ע"ד עליון ותחתון.
       והנה כל הפרצופין האלו נבחנים לעולם אחד ויש הבחן ב' בעליון ותחתון, אשר העליון כולו למעלה מראשו של פרצוף תחתון, והעליונים אינם נכנסים כלום לפנימיות התחתונים, ע"ד רגלי ה"פ אצילות המסתיימים למעלה מראשם דפרצופי בריאה. והמה נבחנים משום זה לעולם אחר.
       וזה הכלל כשהעליונים אינם מלובשים כלום בהתחתונים אז נבחנים לב' עולמות, וכשהעליונים מלובשים מעט בהתחתונים אז נבחנים לעולם אחד.

:

אין לך מדרגה עליונה שלא יהיה בה ע"ס, מטעם שכל עליון נבחן לבחי' ראש ביחס התחתון שהוא בחי' גוף בערך לעליון. והטעם הוא, כי כל עליון הוא זכר כלפי התחתון ובחי' משפיע, ומקורו נמשך מראש מקוה וראש יש בו ע"ס (ע"ע רת"ס ), וא"כ בהכרח שיש בכל עליון ע"ס, אכן התחתון נבחן תמיד כלפי עליון בבחי' גוף, שמקורו נמשך מתוך מקוה, וע"כ בשעת קטנות שחסרים לו הכלים התחתונים בינה וזו"ן ואין בו אלא הכלים דכתר וחכמה באורות דרוח ונפש, א"כ הוא חסר ג"ר.

:

      מראה שיעור העלם דאורות העליון מהתחתון, בהיפך מפנימיות וחיצוניות שמראים לנו שיעור הגילוי מאורות העליון בתחתון. (ע"ע פנימיות וחיצוניות עי' לקמן: עולם ופרצופין)
      מקורו: נמשך מהזדככות המסך, שכל מי שיש לו מסך יותר עב הריהו יותר עליון ומי שהמסך שלו יותר קלוש הוא יותר תחתון, (ע"ע הזדככות ) וכפי שיעור המדרגות החסרים בעביות בעולמות כן יחסרו מדרגות בשיעור קומה.

:

יניקה ה"ס ההתעבות שקונה בעת שהייתו בפה דעליון, שיש בו ג"כ ב' הבחנות כמו בהסתלקות, דהיינו עת יניקה וגמר יניקה. (ע"ע גמר יניקה),

:

       הסתלקות כל אור אינו אלא משום הזדככות המסך כנודע. גם נודע שאין אור המאציל נפסק אפי' רגע מהתחתונים, אשר ע"כ נבחן אשר אפי' בעת הסתלקות והזדככות המסך, מ"מ אור העליון מזדווג עמו בזווג דהכאה בתוך מדרגת זיכוכו, שע"כ יוצא שם ד' קומות ( ע"ע הויה בריבוע ואור הנקודות ) דהיינו על סדר של הד' בחי', שבהזדככו מבחי"ד לבחי"ג נעלם קומת כתר ויוצאת קומת חכמה, ומהזדככו מבחי"ג לבחי"ב נעלם קומת חכמה ויוצא קומת בינה עש"ה. ולפיכך יש להבחין כאן זמן הזדככות מבחי' אל בחי', דהיינו אותה העת שמזדכך מבחי"ד בטרם שבא על הבחי"ג אשר אז אין עדיין זווג דהכאה בהמסך ההוא, משום שעוד לא נגמר בחינתו ודרגתו של בחי"ג שיצא עליו הזווג דקומת חכמה, וזהו שנק' עת הזדככות שכאן נבחן רק העלם קומת הכתר בלבד, אמנם קומת חכמה עדיין אין בפרצוף כי עדיין לא הגיע המסך על גמר הצורה דבחי"ג.
       ואח"ז שכבר הגיע המסך על בחי"ג שאז מקבל שוב אור העליון לזווג לקומת חכמה, הנה נבחן שבא אור חדש בהפרצוף, דהיינו קומת החכמה וקומת כתר שמקודם זה כבר טומת החכמה וקומת כתר שמקודם זה כבר נסתלק כולו, וזהו שנק' גמר הסתלקות כלומר שכבר נגמר ההסתלקות דקומה הא', וע"כ בא במקומו קומה הב'.

:

      ה"ס החילופין המתגלגלים בעולם ע"ד שביאר הקוהלת י"ד עתים לטובה וי"ד עתים לרעה, ותדע בכ"מ שנזכר לשון עת עתי עתים בתנ"ך המה מראים על סוד החילופין האלו איך אלו ואלו דברי אלקים חיים. וע"ד שפרשו חז"ל על הכתוב אני ה' בעתה אחישנה, ואמרו זכו אחישנה לא זכו בעתה. פי' כי יש שני דרכים לבא לפני המלך מלכי המלכים כמ"ש ר' יוחנן בן זכאי ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים ואיני יודע באיזו דרך מוליכים אותי אחד לגיהנם ואחד לגן עדן, כלומר שדרך אחד הוא דרך הצדיקים ובעלי מע"ט, דהיינו דרך התורה שהמקיימים זוכים לקרבת אלקים כפי מדרגת צדקתם, ויש כנגדו דרך של דינים ויסורין קשים ומרים אשר הבלתי מקיימים את התורה מחויבין לעבור את כל הדרך הארוכה ומרה הזה עד שזוכים לדביקותו ית' בסו"ה ולא ידח ממנו נידח וע"ד שאמרו ז"ל הקב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן ובעל כרחם מחזירם למוטב ודרך זה נק' דרך של גהנם. וה"ס הי"ד עתים לרעה שהשי"ת הכינם ביחוד בשביל הרשעים שיזכו ע"י דינים ויסורין הללו להתקרב ולבא לפניו.
      אכן יש צדיקים בעלי מדרגה גדולה אשר דורכים על שני הדרכים כאחד דהיינו שבאים בכל עת אל הקודש וז"ס שאמרו ז"ל צדיקים ניזונים בזרוע, דהיינו במדת הדין. וז"ס שאיתא בספרים הקדושים אשך גם הצדיקים עוברים דרך הגהנם אלא שיוצאים תכף בלי שיהוי זמן דהיינו ג"כ בסוד הדרך של י"ד העתים לרעה ודרך הגהנם. וזסו"ה גבי השעיר לעזאזל שיוליכו אותו ביד איש עתי המדברה, כי ע"כ כחו יפה לישא את עוונות בית ישראל, וע"כ שליח הזה מוכרח להיות איש עתי שיהי' כלול מהי"ד עתים לרעה ג"כ שידע איך להמתיקם והבן.
      בכיה: וזה שבכה ריב"ז לפני מתתו כמו שביאר לתלמידיו אשר ידע בעליל שמוכן לבא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה שה"ס מיתת נשיקה, וז"ש אם לפני מלך ב"ו מוליכים וכו' ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, כלומר שאי אפשר לבא להתקרבות אמיתי לפני ממהקב"ה זולת ע"י ב' הדרכים יחד דהיינו כנ"ל, והוא עוד לא ידע באיזו דרך מוליכים אותו. כלומר, שלא השיג עוד את הי"ד עתים לרעה, וא"כ עדיין הוא חסר כנ"ל, אמנם זהו שהשיג אח"כ בשעת מיתתו שז"ס מיתת צדיקים. והבן שאין החכם שמח אלא בריבוי הידיעה ואין החכם בוכה אלא במיעוט הידעה.

:

       תביניהו בסו"ה ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול. פי', כי זרע ברך ה' של נח היו בעיקר רק שם ויפת : שה"ס ראש ועיר היפהפיה כמ"ש ונעשה לנו שם בכח המשכת וראשו בשמים. אכן חם נתקלל להיותו בסוד המגדל בסוד שליש העליון שנשרף בחום מן חום האש של מעלה, וע"כ נק' חם מלשון כחום היום, ומתחילה היה משכנו של שם בתוך בני חם וגם משכנו של יפת בתוך בני חם, דהיינו בטרם שנתקלל מכח בנו הקטן כנען שהגדיל על אביו עם בנו זה הרביעי סרח העודף בעריות כמעשה ארץ כנען, ונתקלל ולא שרה עליו ברכת ה' אלא בבחי' עבד עבדים יהיה לאחיו, דהיינו עבד לשם ועבד ליפת ועבד כשהם יחדיו ובו עצמו רובץ הקללה התמידית, (מסיתום דתחות אומ"צ).
      גם עבד עבדים: ומכח עבדותו של חם נולד גמגום בשם, וז"ס יולד גם הוא וגם הזה שזכה ע"י מעשה של חם אבי כנען, נמשך לו כח להוליד כל בני עבר: הבנין דעבר בסוד אנקתם, שה"ס היה. וה' מלך בסוד אחי יפת הגדול: שבכח גדלותו הנפלאה של יפת זכה וקנה שם בסו"ה וראשו בשמים. וז"ס ועבר ילד את פלג: כי בימיו נפלגה הארץ. דהיינו פילוג כל המדרגות בסוד מטבורו ולמעלה אלקים ומטבורו ולמטה איש, ומתוך שכל חכמתו מתחילת שזכה אברהם אבינו הי' מכח השימוש בבה"מ של שם ועבר, כלומר רק בבחי' ה' מלך, ע"כ נק' אברהם אבינו בשם אברם העבר'. כמ"ש ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, כי בכחו זה הציל את לוט והרג לארבעה המלכים, אולם ויחלק עליהם לילה ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק בסוד שלא נכוה בפושרין זולת בחמי חמין שה"ס עיר חובה בחי' השמאל דדמשק אליעזר עבדו בן חם אבי כנען, ולא יכול אמנם ללחום יותר מזה כדי שלא יתדבק בארור חם אבי כנען, כי היה מוחק חובה זאת דבחי"ד היה שב מאליו לסיתום דאומ"צ, ע"כ ויחלק עליהם לילה ועמד בנקודה זו בשעה שכבר כבש כל שממנה ולמעלה דהיינו מטבורו ולמעלה, וזהו שנפלגה הארץ בכח ועבר ילד את פלג, וז"ס אשר(*)מצרים לא יכלו לאכל את העברים לחם, כ' המצרים
      כוש: נמשכו מיום ב' ומזרע חם ואחיהם של קוש, דע"כ יעבדו ב"י בעבודה קשה ובפרך, דהיינו מטבור ולמטה ששם פי תהום בהיפך מהעברים.
      (*)הגה וז"ס בארץ לא להם, כי זהו ההיפך מהעברים שהם מטבור ולמעלה והמצרי מטבור ומטה.

:

הע"ס נבחנים על ב' בחי': עיגולים ויושר, כי בטרם שיצאו הע"ס דיושר ברת"ס שהם כעין קו המושג ומוגבל מב' קצותיו מראש ומסוף, יצאו מקודם הע"ס דעגולים שאינם מוגבלים מראשם אלא מתוכיותם בלבד, וע"כ המרכז הוא נקודת הסוף ובחי' המלכות המסיימת שבהם, (ע"ע סוף ) אבל הבחנות של ראש ותוך אין בהם, (ע"ע עליה וירידה ).

:

       (ע"ע שיורי לבוש דיושר הוציאו העיגולים ) עגולים ה"ס ספירות דראש בשליטה לפי עצמם כמות שהם בעת שנאצלו, (בראש מקוה ) שהמה מוגבלים מסוד א"ס וא"ת, ובמקומם הראשון לא ניכר כ"כ (בסוד הוא ושמו אחד) אכן למטה בכל מקום שנאצלים העגולים נק' שם צמצום: כלומר שמצמצמין שליטת היושר להיותם הפכיים ממנו, כי העגולים כל שליטתם הוא שלא להתפשט ולא להתלבש בתחתון לירד אליו. והיפוכו יושר: שכל שליטתו הוא אך לירד ולהתפשט להתחתון, ומפני ששניהם יוצאים מע"ס דראש ע"כ אפילו בהראש אנו מבחינים עגולים ויושר.
       ראש בעגולים: פי' בשליטתו עצמו כמו שמשמשים במקומם, דהיינו מבלי להתפשט.
       ראש ביושר: פי' בבחי' מה שנתפשט אח"כ וירד להתחתון (בתוך מקוה ) ונתחבר עמו כמו הראש לתוך. ובזה תבין שאין פרצוף חדש מבלי הקדם צמצום.

:

       עקודים יורה שאין שם אלא כלי א' שכל העשרה אורות עקודים בו והיינו בפרצוף א"ק מה"ס קו אחד מטעם האמור. ועקודים הוא התוך דפרצופי א"ק, כי בראש אין כלים ואין הכאה, (ע"ע ראש תוך סוף ) ואע"פ שיש שם או"ח מתתא לעילא. אכן ה"ס אורות שקדמו לכלים: כלומר, שבחי' זווג דהכאה שהיה שם אינו נחשב על ראש הפרצוף ההוא, אלא על חשבון פרצוף הישן הקדם לו, משא"כ בפרצוף ההוא אין שייך זווג דהכאה בהראש. ולפיכך נבחן שפרצוף זה קיבל רק האורות העולים מתוך זווג דהכאה שעשה פרצוף הקודם, ומהאורות הללו נמשך לו אח"כ סוד המסך הכלול באורות ההם, אשר ע"כ הוא מצוי בהם מלמטה שהרי הוא תולדה מהם והמסך הזה יש בכחו להתפשט ממעלה למטה לגוף דפרצוף זה באותו הכמות שהאו"ח מלביש להראש ממטה למעלה, דהיינו בסדר האורות שקבל מפרצוף שקדמו וכ"ז בלי שום הכאה, רק אח"כ שכבר התפשט האו"ח ממעלה למטה בתוך התוך עד למלכות דמלכות, אז מתחדש גם בפרצוף זה סוד המסך המעכב אשר אור עליון מכה בו ועולה או"ח ממטה למעלה, וסוד זווג דהכאה החדש הזה שנולד ויצא בתוך דא"ק הוא המכונה עקודים להיותו בטרם השיתוף דמדה"ר בדין.
      והנה נה"י דעקודים דס"ג דא"ק אין שם הכר נקבה כלל (ע"ע רת"ס ) וממילא אין שם זווג דהכאה, וע"כ נעשה שם השיתוף דמדה"ר ברין שה"ס התכללות בחי"ב בבחי"ד, ועלתה המלכות לעינים וט"ס באח"פ שה"ס ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ, ונעשה כלי בכל ספירה וספירה, ומשום זה יצאו רת"ס בנקודים, ובהגוף דנקודים נעשה זווג דהכאה מחדש ושם לא נק' הזדככות אלא שביה"כ. ואח"כ יצאו עוד רת"ס דנה"י דנקודים שנק' ישסו"ת לראש, וכלים דנה"י לתוך סוף, שבגוף דישסו"ת נעשה זווג דהכאה ונשברו גם כלים דבה"י דנקודים, ורת"ס זה כשחזר ונתחדש בעולם התיקון נק' ברודים.
      ברודים: שהנה"י דברודים ההם נק' בשם זו"ן דאצילות.

:

      כשנסתכל בסוד העיגולים המה מתחלקים בהכרח לחצאי עיגולים עליונים. כלומר, מנקודה דאמצעית ולעילא, וכנגדם חצאי עיגולים תחתונים דהיינו מנקודה האמצעית ולמטה. והמה הפכים מקצה אל הקצה, כי בחצאים העליונים נבחן שכל היותר עליון הרי זה משובח, ובחצאים התחתונים נבחן שכל היותר תחתון הוא משובח. באופן שעיגול הכתר הוא היותר עליון בחצאים שמנקודה ולעילא, והוא היותר תחתון שבחצאים שמנקודה ולמטה כזה ומתחילה צריכים להמשיך האור למטה, כלומר לאיזו ספירה שאנו רוצים לעלות,
       אנו צריכים מתחילה להשתלשל בהחצאים התחתונים מנקודה ולמטה, עד שאנו באים לחצי העיגול התחתון שלאותו הספי' וממשיכים שם האור העליון, וא"כ אנו מסבבים ועולים דרך העיגול ע שאנו באים לאותה הספי' מבחי' מהנקודה ולעילא כזה שבזה מתיחדים כל הספירות שבירידה ועליה ההיא, והבן שבחי' הירידה ה"ס העלאת מ"ן מאותה הספי' מצד הגרוע המכונה תחתון,
       שז"ס הסיבוב הימני שהולך ועולה באותו העיגול, וכשהוא בהספירה במקום עמודא דאמצעיתא שבחציו העליון בסוד היושר שבו, אז גורם להורדת מ"ד מעילא לתתא כנ"ל, ומתיחדים דרך עמוד האמצע' שבסוד היושר.

:

      (עי' לקמן ע"ס דכלים הפכים לאורות דלא זזה שכינה ממקומה ) שבמקום התגלות האור בראשונה נבחן שהכה "שורש" שמה, ואע"פ שמתגלה ובא בדרך המדרגה עם כל זה אין השורש עצמו בא עם המדרגות אלא מתגדל במקומו ושולח רק הארות קטנות ממנו לכל כלי שגרמה לו גידול, באופן שהענפים מתקטנים עם השתלשלותם אע"פ שגורמים בכל ירידה התגדלות יותר חשובה להשורש במקומו. כי בירידת המדרגה לז"א גורם גידול להשורש שהוא הכתר עם בחי' חיה, ובירידת המדרגה למלכות גורמת גידול להכתר עם בחי' יחידה, כמ"ש שם.
       והנך מוצא אשר הענפים מתחלשים מסבת התרבות המדרגות, אמנם השורש מתגדל בשיעור חולשתם. כלומר כי בריבוי הענפים לשיעור הגדול ביותר הרי מתחלש ומתקטן משום זה ביותר, ובשיעור חולשתו שבענף נמצא שיעור קומה יותר גדולה בהשורש.

:

תבינהו בסו"ה היום הזה נהיית לעם, ודרשו ז"ל כל יום ויום יהי' בעיניך כחדשים . הכתוב היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את כל החוקים האלה , בכל יום יהיה בעיניך כאלו היום באת בברית (ע"ש ברש"י נצבים). והענין, כי הנצחיות המופיע בזמן בזה אחר זה הוא מאיר בשעת הארתו ברגע הראשונה בכל העתיד להופיע בזה אחר זה בזמן, כי אם שהיה צריך למשל ב' רגעים שוב אינו נצחיות, אלא ודאי שדי לו דקה היותר קטנה מהזמן להופיע שם בכל השלימות הנמצא בהמאור ההוא, נמצא כל אור עליון בתחילת הופעתו שם נמצא כל שלימותו, ושמה נמצאו בהכרח הכלי קבלה ג"כ מוכנים לקבל כל אותו הכללות, שז"ס או"פ או"מ כלי פנימי כלי מקיף. ולפיכך כל מצוה ומצוה אי אפשר לקיימו בכל שלימותו, זולת בעת נתינתו משמים שהמקבל המוכן בזמן ההוא לקבלו הוא המקיימה בשלימות מפני שהכלי קבלה שלו המה בשלימות. וז"ס עליית נשמה, דהיינו שעולים ונכללים באותו המקור ובאותו המקבל שקיבלה להמצוה ממקורה בעת הופעתה בהעולמות, וע"כ גם העולה לשם זוכה ומשיג כלי הקבלה השלימים האלו, וע"כ מקבל ג"כ לאור העליון השלם והבן ודו"ק.

:

       דבר זה מחויב בכל מדרגה של קדושה. ויש כאן ענין עמוק אשר הקבלה מוקדמת השפעה, כי בשעה שהתחתון מקבל את אור עליון אין האור פועל בו עוד, ונדמה כמו שהעליון עדיין לא נתעורר להשפיע אליו, אלא אח"כ בפעם ב' נתעורר בו אותו האור שקבל מכבר, ומראה ומגלה את כח ההשפעה האצור בו בכל שלימותו ותפארתו. ולפיכך נבחן כאן ב' דברים, שהם דבר הקבלה שנגמר לגמרי בפעם הראשון כנ"ל, ושנית דבר ההשפעה שהיתה נעלמת לגמרי בהתחתון עד שהגיע זמנו בפעם השניה כנ"ל. וכללא הוא שכל המקבל מחוייב לקבל בדבר היותר זך שבתוכו, וכל המשפיע דרכו להשפיע רק בדבר היותר גס ויותר עב שבאפשרותו, כדהאר"י ז"ל. ולפיכך ענין הקבלה מכונה בשם עליה שפירושו זכות וחשיבות כי המקבל מחוייב אז להזדמן לפני אור העליון בכלים היותר זכים שבאפשרותו, דאם לא כן אינו מוכשר לקבלה ולא כלום כאמור. אמנם ענין ההשפעה מכונה בשם ירידה: שפירושו גסות ועביות. כי המשפיע דרכו לשמש אז בבחינות הגסות והעבות מאד המצויים באפשרותו, ולא עוד אלא שההשפעה מתקטנת במיעוט העביות והיא מתגדלת בריבוי העביות, וע"כ נק' כל ההשפעה בשם ירידה וז"ס וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל וכו' וז"ס וירד ה' על הר סיני וכוי וז"ס ומשה עלה אל האלקים.
      ותדע שבשעה שהשפע אינו שלם מחמת קלקול התחתונים, נבחן כל הפגם רק בהירידה, כמ"ש יעלו שמים ירדו תהומות, והבן זה. דהיינו בעת שהאור מתחיל להתגלות ולהשפיע בהמקבל מהאצור בתוכו כנ"ל, משא"כ מקודם זה אין אחיזה לחיצונים ולא כלום.

:

       חג"ת ה"ס כח"ב עצמו בשיעור שמויפעים אחרי הגלות הבינה.
      ובינה עד הוד אתפשטותי' : (כל"א ) כלומר עד יום ה', באופן שביום ה' נגלו חג"ת מקום כח"ב, ות"ת לרקיע המבדיל בין חו"ג שהם מים עליונים ובין נו"ה שהם מים תחתונים, אכן יסוד ומלכות עדיין לא נגלו כאן שהמה באים מסוד כללות מדה"ר בדין בשיתופא. וזה כבר היה בסוד הבת הכוללת אלפים ואתיליד יוסף ביום הששי ע"י הוחש שנימשך והכיש לאייללתא, שה"ס בת דיום ד' ואתעריב בחי"ד דנחש בבחי"ב ואתיילתא ואתיליד יוסף, וזה נק' עליית נה"י לחג"ת ויוסף נעשה לרקיע. (ע"ע, ה"ח ה"ג).

:

ע"ע נה"י דס"ג שעלו שוב לא ירדו.

:

עי' לעיל אות ה' בערך: הארה דרך עליה.

:

היא ענין הסתלקות ממקום שהיה בו לענין אחר. עד"מ, כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולם כדי להיטיב וכו', המובן הוא שסילק רצונו מבחי"ד שה"ס גדלות הרצון הנוהג בעולם א"ס ב"ה, והעלהו לבחי' רצון של ג' בחי' הראשונות אשך מיעוט רצון הזה מכונה בשם צמצום, כמ"ש באורך בפמ"ס ענף א' עש"ה, וכן תשכיל בכל המקומות שנמצא עלה או התעלות, שהוא בחי' הסתלקות מהענין שהיה בו לענין אחר, וכן בלשון הזוהר סליק ברעותא וזכור זה. (עי' לקמן עליה וירידה),

:

הוא ר"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והם ד' פרצופין זה למטה מזה, שמתמעט והולך מסיבת התמעטות העביות שבהמסך שבכלי מלכות, אשר מזווג דהכאה על המסך דבחי"ג יוצא פרצוף ע"ב שהוא גימ' דהויה כבמילוי יודין וקומתו עד חכמה. ומזווג דהכאה על המסך דבחי"ב יוצא פרצוף ס"ג שהוא גי' מהויה במילוי יודין ואלף. (ע"ע ס"ג ). ומזווג דהכאה על המסך דבחי"א יוצא פרצוף מ"ה שהוא גימ' דהויה במילוי אלפין. (ע"ע מ"ה). וכן הב"ן שהוא גימ' דהויה במילוי ההין. (ע"ע ב"ן).

:

ה"ס הויה במילוי יודין, כזה: יוד, הי, ויו, הי, שבגי' ע"ב ונק' פרצוף הזה בשם הויה במילואה, להורות שעיקר גילויו הוא רק כדי למלאות את הפרצוף השורשי (ע"ע מילוי ), ואותיות המילוי הם יודין, להורות על בחי' חומר הכלים שלו אשר הוא בחי' הג"ר, כי ה"פ געסמ"ב נבחנים בכללותם על ראש וגוף, שגע"ס הם ראש ומ"ה וב"ן הם גוף. ע"כ הע"ב הנחשב לבחי' ראש יהיה המילוי באותיות יודין המורים תמיד על כלים דג"ר, (ע"ע ס"ג, מ"ה. ב"ן ) כי כמו שהראש הוא שורש לגוף כן היודין הם שורש לאותיות, כי כל אות שתתחיל לכתוב אתה עושה מתחילה נקודה שהיא תמונת יוד.
מקורו: ה"ס התפשטות הב' של פרצוף הפנימי השורשי, כי אחר שאורות דגופא שלו נסתלקו מטעם הזדככות המסך שבגוף, נבחן אשר המסך עולה לפה דראשו, ששם מקבל מאור העליון השופע בע"ס דראש בחי' שפע חדש, דהיינו התעבות המסך וזווג דהכאה מחדש, המעלה ומאציל ע"ס דאו"ח ואו"י מבחי"ג ,(ע"ע הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע ) דהיינו ראש וגוף, שהע"ס שלהם בקומת חכמה, עש"ה, ובהתפשטות חדשה זו נבחן שהארותיו ממלאים הכלים דגוף דפרצוף השורשי שנתרוקן מאורותיו, דהיינו מפה עד הטבור. (ע"ע טבור דעליון פה לתחתון ).

      ונבחן לפרצוף שני מובדל לגמרי מפרצוף הפנימי השורשי, ואע"פ שגם הוא מתפשט ויוצא מפה דראש של פרצוף השורשי כמו התפשטות הקדום הנק' גופא שלו, עכ"ז הרי יש כאן בהתפ"ב חומר כלים דבחי"ג, שהם אינם דומים כלל לכלים דגופא דפרצוף שורשי שהם מבחי"ד, וגם קומתם אינה שוה כי בפרצוף השורשי יהיה קומת הע"ס עד הכתר ובהתפ"ב שנק' ע"ב הרי קומת הע"ס שלו עד החכמה וחסר מכתר, וע"כ פרצוף ע"ב נבחן לפרצוף אחר מובדל מהראשון לגמרי הן בחומר הכלים והן בקומת אורותיו, וכל היחס שביניהם הוא בבחי' עילה ועלול כמו אב ובנו, משום שהע"ב יוצא ונאצל מפה דפרצוף הפנימי השורשי כנ"ל.

      ובשביל שכליו של הע"ב חדשים המה, צריכים לעצמם ב' זווגים המכונים הסתכלויות דהיינו הסת"א לראש והסת"ב לגופא, וגם בגוף הזה נוהג הסתלקות מאותו טעם האמור בגוף דפרצוף הפנימי ,(ע"ע הויה בריבוע ) דהיינו שאו"פ מזכך את המסך עד שאובד כל עביותו ושוה לשורשו, דהיינו אל המלכות שבראש שנק' כתר לכלים דגופא, ואז מקבל שפע דהיינו עביות וזווג מאור העליון שבראש, וחוזר ומתפשט פרצוף חדש על מקום כלים דגופא דע"ב שנסתלקו אורותיהם, ופרצוף חדש הזה מכונה ס"ג (ע"ע ס"ג).

:

הוא ענין אורות מקיפין שמאירים אל הפרצוף מבחי' עתידות, שז"ס הברכות והשבועה והבטחות שהשיגו האבות מהשי"ת בעדינו, שכל זה נמשך מסוד אורות המקיפים מסוד העתיד.

:

כל האורות הנמצאים בפרצופין מטבורם ולמעלה ה"ס עבר. כלומר, שאינם מתגלים בהוה. וכל האורות המתגלים בהוה נבחנים שנמשכים מטבור ולמטה דהפרצוף. ומזה נמשך אשר הז"א אינו יכול להשפיע למטה זולת ע"י הנוק' משום שהז"א ה"ס חג"ת. כלומר, כללות האורות שמטבור ולמעלה דכל פרצופין דאצילות והנוק' דז"א ה"ס נה"י, כלומר כללות האורות שמטבור ולמטה דכל פרצופי האצילות, וכיון שהעוה"ז מוכרח לקבל בבחי' הוה, וע"כ מחוייבים לקבל בהכרח מהנוקבא.

:

יורה תמיד על ענין המסך או על כלי מלכות שבאותו פרצוף או עולם, וע"כ נק' עולם הזה עולם העשיה, משום שכל המסכים הנמצאים בעולמות עליונים מגלים פעולתם כאן. ועד"ז בכל פרצוף וספירה פרטית יהי' מקום הגילוי דכח המסך נק' תמיד בשם עשיה, וכל מקום שתמצא לשון עשיה או נעשה עושה וכדומה תבין אותו כאמור.

:

פירוש, כי שורש הדומם הוא מראש מקוה בסוד בורא חושך עש"ה. שה"ס צלצלי שמע דמשה וה"ס לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך, דהיינו ארץ שראויה לזריעה, ובסוד אמא נק' אדמה. אמנם אם אינם שומעים בקולו ית', נמצאת האדמה בקללה דצלצלי שמע, ונמשך מזה שבר ב' צלצלי תרועה שנק' עפר שאינו ראוי לזריעה, שכופר בכל מלי וכפר אדמתו עמו.

:

       אור החכמה מכונה בשם עצמות, להיותו עיקר עצמות האור המלובש בהספירות הק'. אכן אין זה אמור בעצמות הבורא ית' שאין לו שם ולא הגא כלל, וכבר אמרו שגם א"ס ב"ה אינו בחי' עצמותו ית', כי המלה א"ס גם הוא שם המורה איזו תפיסא שאנו תופסין אותו ית' בגדר השם הזה, דהיינו שאין לו סוף ותכלית, שלא יתכן זה כלל להגדיר בעצמותו ית'.
      אמנם אין לטעות משום זה אשר משיגי המדרגות ושמותיו ית' אינם משיגים רק הארות בעלמא, כי אי אפשר כלל להשיג אפי' המדרגה היותר קטנה אם אין לו השגה מספקת בעצמות הבורא ית', ואבין לך ע"ד משל כמו שאנו משיגים את חברינו הגשמי כמותנו, דהיינו רק ע"פ פעולותיו המתגלה אלינו בהדרכים המוכנים לזאת, וכשאנו מתמידים עם איזו מכיר וידיד עד שאבו יודעים את מדת טובו בדיוק ומדת נקמתו וקנאתו בדיוק, וכדומה משאר התכונות שבפעולותיו הן כלפי עצמו הן כלפי אחרים, אז יש לנו הרשות לומר שאנו מכירים אותו האיש בשלימות ההכרה בהחלט, כן כשאנו משיגים כל שמותיו הק' (שהם דוגמת התגלות הפעולות הנ"ל אצל חברינו הגשמי ) הוא עצמו ית' מתגלה אלינו בהכרה המוחלטת, באופן שדרכי ההשגה הם השמות והמדרגות הק' שהם הארות ידועים המתפעלים בדרכיהם באופנים המוכשרים לבא לידי השגת האדם, וודאי שאין כאן שום מדובר בעצמותו ית' רק בהארות, אמנם עצמותו ית' מתגלה בהחלס ע"י השגות ההארות האמורות, כי לא באים אלינו רק לגילוי עצמותו ית', ולא עוד, אלא אם אין סופן של אותם הארות ראויים לגילוי עצמותו ית', אז אנו מכנים אותם בשם קליפות וס"א, משום שאינם ראויים למילוי תפקידם.

      לית מחשבה תפיסא: גם אל תטעה בהכונה של גילוי עצמותו ית' הבא ע"י השגות כל שמותיו הק', שכונתינו ח"ו לומר שאחר כל הנ"ל יש איזה תפיסא בעצמותו ית' לעצמו, ח"ו לומר זה. אלא כמו במכירינו שאין אנו מכירים ממנו רק פעולותיו ומדותיו, אע"פ שאין לנו השגה כלל בעצמות נפשו הרוחני העיקרי הפועל כל אלה הגילויים, מ"מ די לנו לגמרי ואין לנו שום תביעה אפי' להכיר עצמותו. כי זה הכלל, כל שאינו ראוי להגלות אין לנו תביעה לו, כמו שאין לנו תביעה לאצבע ששית.

:

(עי' לעיל <עצמות>) ה"ס ,אור החיה המלובש בעצמות, כי נרנח"י מתלבשים במוחא עצמות גידין בשר עור, גם פרצוף החכמה נק' עצמות. ועי' זוהר שופטים אות י"ב וז"ל: רשע עוונותיו חקוקים לו על עצמותיו צדיק זכויותיו חקוקים לו על עצמותיו ( פי' בשעה אשר הזדונות נהפכו לזכויות ). ובגי"כ אמר דוד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, ובגינה אתמר מי מעיד על האדם קורות ביתו (מלשון קרירות וזדונות ). גרמין בנויין על מוחא דאיהן מיא ועלייהו קא רמיז המקרה במים עליותיו, המקרה לשון קורות. ואמאי בגרמין יתיר מבשרא וגידין ומשכא, בגין דגרמין אינון חיורין ( והסו"ה וברכתו מכל הימים). וכתיבא אוכמא לא אשתמודע אלא על חיורו וכו' וגופא על גרמין.

:

       הוא מלשון הכתוב עוצם עיניו מראות ברע, והעצמות הם עיקר בנין הגוף החי, כמ"ש ז"ל כל בריה שאין בה עצם אינה חיה י"ב חודש. והרמז בראש מקוה, שהעין מפחדו שלא יוסיף על שתי עשרה ויעשה עשתי עשרה, ע"כ הוא צם ומצמצם עצמו שלא יקרב לשם, מתוך ששם ברור כל החיים מעוה"ז והעוה"ב. (ע"ע ספי' חכמה (ע"ע ע"ס) וע"כ מכונה זה בשם עצמות.
      וז"ס עצם מעצמי ובשר מבשרי : ונודע שאין לך אבר שאין בו עצם זולת אבר התשמיש. והטעם משום שאבר התשמיש נמשך מיסוד העליון, מתוך דמקוה שהוא שורש כל המציאות הגדול, בסוד הפריה ורביה וע"כ נק' היסוד בשר משום שכל התענוג ה"ס קומי צאי מתוך ההפכה, אשר ההסרה היא עיקר ההתקרבות, וסר משמעותו בא ( ע"ע בשר ). וע"כ אמר זאת הפעם ( מלשון הולם פעם כי הכתר הולמתו ), והרגיש ע"כ בעת זווגו שהוא בתכלית השלימות על ידיה כי זכה לעצם ובשר שניהם יחד, אשר מטרם זה בעת זווג בחוה ראשונה היה לו בשר אמנם חסר לו העצמות, ונודע שכל בריה שאין בו עצם אינו חי י"ב חודש, כי העין הקרב אל סוד שתי עשרה נעשה עשתי עשרה, משא"כ שזכה העצם ובשר זכה לחיים וע"כ קרא אותה חוה, להורות שהיא אם כל חי והבן. וזסו"ה ועצם לא תשברו בו, כי מתוך שלא הגיעו להמשקוף אלא עם סגולת זריקת ושפיכת הדם, (שה"ס קמתי ואאב"ח ) ע"כ נשמרו משבירת העצם, משא"כ מטרם זה נשברו העצמות בעת נגיעתם בהמשקוף שה"ס שביה"כ. ובזה תבין סוד שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה, כלומר מתוך התיקון דבחי"ב שה"ס ויקח א' מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה, דהיינו בחושך ובסתימות גדולות שנעשו מסיבת גילוי בשר. והנה בסגירה זו נשמרה היטב צלע האחת עכ"פ בסוד אנקת"ם, נמצא מזה התיקון שהרויח שניהם עצם ובשר יחד, שז"ס אחת מהנה לא נשברה.
      אכילה: ובזה תבין שהעצמות אינם לאכילה, רק הבשר בלבד ראוי למאכל אדם שה"ס מאוכל יצא מאכל.

:
הזווגים לצורך התהוות איזו מציאות חדשה מכונה בשם עונה. והזווגים לצורך המשכת קיומו לצורך אותו המציאות מכונה בשם: שאר. (ע"ע שאר).
:

       הוא הגדר של שינוי הצורה הנמצא בכל נאצל שמפאת הבחן שינוי הזו אנו מבחינים המדרגה בשם נאצל, ולולא שינוי צורה הזו הי' נמצא עוד בבחי' מאציל.
      ותדע שכללות שינוי צורה הנמצא בנאצלים ונבראים ונוצרים ונעשים במשונה מן המאציל העליון ית', הוא ענין המציאות של הרצון לקבל שפע ותענוג המצוי בנאצל לקבל מהמאציל ית', או ממדרגה עליונה הימנו, אשר צורה זו איננה נמצאת בשום פנים במאציל ית', כי ממי יקבל ח"ו. ולפיכך נבחן שינוי זה בשם עביות (עי' פמ"ס ענף א' ) ותדע שא"א שימצא התפשטות אור בלתי התעבות. ויש ב' עקרים:
      א', מהותו הוא ענין המציאות של כלים הן בבחי' החומר והן בבחי' המדה והשיעור לכל פרצוף, כלומר שעל ידיהם נאחז ונמדד כל שיעור השפע שבפרצוף או בספירה ההיא דע"כ מכונים לנו תחת שם כלים לאותו פרצוף. וטעם הדבר הוא, משום שאין כפיה נוהגת ברוחניות, וע"כ ודאי לא נמצא אף משהו אור יותר בשום פרצוף וספירה מן שיעור הרצון לקבל המוטבע שם, דהיינו העביות וחומר הכלים שבו כנ"ל.
      ב' , עביות זו משוערת בהכרח בד' דרגות זה למטה מזה ( עי' פמ"ס ענף א' ) המכונים ע"ס דאור ישר או חו"ב תו"מ, כלומר שד' דרגות של עביות האלו דבוקים ובאים תמיד בהכרח מעורים יחד עם אור העליון המושפע לכל בחי' נאצל אור נברא או נוצר ונעשה, באופן שמצד אור העליון אין שום הבחן של קטנות וגדלות בין מדרגה למדרגה מראשית הקן עד סוף עשיה, כי בכולם יחד ובפרטיותם נמצאים רק ד' בחי' הללו בצורה שוה לקטן וגדול, וכל ההבחנות המרובות לאין קץ שאנו מבחינים בין המדרגות, באים ונמשכים רק מכח ההפרשים שנמצא במסך שבכל אחד מהם, (ע"ע מסך).

:

      הוא מלשון סר ראות. וסריסי המלך נק' להיותם רואי פני המלך. ועיקרם הם ג' שרים: שר המשקים שר הטבחים שר האופים. פי' כי יש מלאכי השרת המשרתים פני המלך היושבים ראשונה במלכות.
      וענין שרת: הוא מלשון סר אש, שבשעת הסרה המה מעלים אש שורף שבאש הזה נדלק ונשרף כל הקשין, בסו"ה ובית עשו לקש דהיינו שמלאכים האלו מקבצין כל הקשין שבעולם ומקרבים להאש, וע"כ נק' מלאכי השרת.
      ויש עוד בחי' מלאכי השלום: שכל הסרה שלה הוא להרבות שלום בעולם, דהיינו להשקות מים חיים מן המוכן מכבר ע"י מלאכי השרת.
      וזה דומה לסוד אש מים: אור מים רקיע: כי כשהאור במדה מרובה הרי האור נהפך לאש, כמשל אור המצומצם ע"י משקפת מן השמש ששורף כל הנוגע ומזדמן לעומתו, והאש הזה הוא היסוד למים העליונים שנק' שמים שהם כוללים אש ומים; שמים. שנעשה שם שלום ביניהם, ואין המים מכבין האש אלא האש עומד בתוקפו עם אור הגדול ואין האש מכלה את המים האלו, אדרבה שרויים יחדיו באהבה מתוקה והמשמשים להתגלות אור הגדול ההוא נק' מלאכי השרת כנ"ל, משא"כ מלאכי השלום שהמה עושים ההסרה להשקות מים מתוקים המכונסים מכבר וע"כ נק' שר המשקים: והוא ג"כ משמש את פרעה. אכן שר האופים: גדול הימנו להיותו בחי' משרתי פרעה, כי הוא מוציא אש מציון הנהפך למחלוקת במים התחתונים שמכלים את המים לגמרי, אלא אופה לחם פרעה בסוד התנור המכין שיעור אש מדויק לבשל בו את הפת, שז"ס תנור לו בירושלים: תנור מלשון תן אור ירושלים אותיות ירא שלם, שביראה בלי אהבה קונה ג"כ שלימותו.
      ונוסף עליהם יש סרים ג' והוא שר הטבחים: שיש לו סכין דבחי"ד שבו שוחט ומספק בשר לסעודת פרעה, כי הסרה שלו הוא כדי לשחוט בהמות. (ע"ע גפן).

:

      יש כאן ב' נקודות לסיומא:
      הא', הוא נקודת צמצום א' בעוה"ז ששם נסתיים רגלי א"ק הפנימי דהיינו גלגלתא דא"ק, וכן הס"ג דא"ק מתחילתו.
      הב', הוא נקודה דצמצום ב' בטבורו דא"ק הפנימי כמו ע"ב דא"ק, שנק' נקודה דעוה"ב ששם   נסתייים הס"ג דא"ק וישסו"ת דא"ק וב"ן דא"ק הנק' ע"ס דנקודים.

:

      (מובן הכללי ) התפשטות הסיבה המסיימת לכל הארה שמעכבת לה שלא תתפשט יותר היא נקראת סוף של ההארה ההיא.
      ויש כאן ה' עיקרים:
      א ' , כל מהותו הוא רק התפשטות דע"ס דאו"ח מהמסך שבכלי מלכות המכונה חזה או טבור, ששם כבר נעשה הסתכלות הב' המספיק לגמור כל הכלים של הפרצוף.
      ב' , ומשום זה אין כאן ענין שיתפשט עוד האו"י לזווג והסתכלות ג' על המסך שבכלי מלכות דע"ס הללו של הסוף המכונה עקביים, וממילא שנמצאים רק בע"ס של או"ח לבד בלי או"י.
      ג ', ולפיכך המלכות דע"ס הללו מסיימת הפרצוף וחותכת לאותה המדרגה, משום שאין המלכות יכולה להתפשט בלי זווג עם האו"י.
      ד ', לפעמים גם הסוף עצמו נבחן לרת"ס, אמנם אין לטעות להבינם ע"פ מובן הפרטי, דהיינו בב' הסתכלויות לרו"ת והתפשטות או"ח לסוף, שהרי נתבאר לך שבבחי' ע"ס דסוף כבר אין שם זווג דאו"י כנ"ל, אלא צריך להבין אותם ע"פ מובן הע"ס בלבדו, כח"ב ראש חג"ת תוך נהי"מ סוף.
      ה' , בחי' סוף נוהג ג"כ בע"ס דעגולים, כי יש שם בחי' מלכות המעכבת על האור ומסיימת הספירה, אמנם ראש ותוך המורים על הסת"א והסת"ב אין בהע"ס דעגולים.

:

      אור הע"ב בעביות דבחי"ד נבחן למסיים וחותך את המדרגה ומעמידה על סופה.
      ואין העביות ראויה לסיים ולחתוך את הפרצוף, בטרם שהוכר עביותה בגלוי לבחי' גרעון ופחיתות, והיינו בהמצאה לבדו מבלי או"י המזדווגים במסך.
      פירוש, כי כל כמה שיש זווג במסך שהעביות ממשיך ומקיים את אור הפנים בהפרצוף, (ע"ע מלבוש זך ) אין אור העב מקובל כלל לבחי' חסרון, שהרי מעלתו ניכר בריבוי העביות דוקא, שבחי"ד חשובה יותר מבחי"ג וכו' כנודע וע"כ אפילו הטבור אינו ראוי לחתוך ולסיים כללות המדרגה, עד שהסבור שהוא מלכות דמלכות מתפשט באו"ח בלי או"י ובלי זווג דהכאה. אשר אז מתחיל הגרעון שבאור העב להגלות, כי העביות איננה בזווג דהכאה, וממילא ודאי אשר אור הזך חשוב ביותר וממילא בחי"ד ההוא הוא הקטן והחשוב שבע"ס דנה"י, שהוא ענין הסיום והחיתוך, כי החושך מסיים את האור כמובן (ע"ע חיתוך המדרגה)

:

      היא אחר לידת יסוד. שאז נעשית ההכרעה בסוד הספירות ממטה למעלה, כלומר שהחסדים דכל"א חשובים מחכמה דאומ"צ בסוד אנקת"ם,
      ואז ש"ת דבינה שה"ס דעת : כולל עטרא דחסד ועטרא דגבורה שהם מכריעים על חכמה ובינה וע"כ נסדרו כזה:
     חכמה   דעת   בינה   חסד   ת"ת   גבורה   נצח   יסוד   הוד.

:

       (עי', כל האמור בערך: שלישים ) כל ההפרש שבין טעמים ונקודות הוא בלידת היסוד, כי בטרם דאתיליד היסוד היו רק ה' בחי' כחבנ"ה או חג"ת נ"ה. פירוש, כי הסת"א בהוד היתה, ששם נקודת הצמצום, כי נצח ה"ס ז"א הכולל ו"ק ומלכות ה"ס הוד שז"ם איהו בנצח ואיהו בהוד, וע"כ בהסת"א יצאו כח"ב נ"ה כהלכתן כי המסך אינו מעלה עביות ממטה למעלה, אבל אח"כ כשנתפשטה המלכות מינה ובה לע"ס בסוד הסת"ב: לא יכלו כח"ב להתפשט מחמת עביות המסך שבפה דראש, וע"כ נהפכו הכח"ב לבחי' חג"ת, ויצאו ע"כ חג"ת נ"ה: במקום כח"ב נ"ה. (ע"ע שלישים ) ונבחן ע"כ ב' בחי' רת"ס בגוף: חג"ת הם רת"ס עד הטבור וש"ת דת"ת ונ"ה הם רת"ס מטבור ולמטה, וכח"ב הם רת"ס דראש, באופן שהם ג"פ רת"ס.
       עתה תבין סוד סגולתא דטעמים: כי נודע שבינה שה"ס סוף דראש בחי' פה, יצאה מתחילה לבר מראש, ואח"כ בא נצח שה"ס ז"א ובירר אותה (בסוד אומ"צ המברר לכל"א).
       אז נעשית שוה עם חכמה כי נכנסה שוב לבחי' ראש, וע"כ נעשית חו"ב בקומה שוה וכתר על גביהם כזה חכמה כתר בינה. וחג"ת שהוא רק העתק מכח"ב נעשית ג"כ גבורה שוה לחסד וש"ת דבינה על גביהם, כי דעת ה"ס שליש תחתון דבינה, כי רו"ת דבינה לחכמה ונסדרו חסד דעת, גבורה
       ועד"ז ש"ת דת"ת ע"ג נ"ה כזה:
       נצח ת"ת הוד.

:

ע"ע ג' קוין.

:

       הס"ג דא"ק היה מחציו ולמטה, (היינו החזה שהוא מחצית הפרצוף על היותו סוד נקודה דאמצעיתא. ע"ע שיעורים ע"ע בינה ותבונה ) שהם הנקודות שבו מלובשים במ"ה וב"ן דא"ק מטבור ולמטה דא"ק, (ש"ה פ"ה ) ( וצ"ע איך קורא מחזה דס"ג ולמטה בחי' נקודות, הלא המה נה"י דס"ג וא"כ המה מ"ה וב"ן דס"ג ולא נקודות, וצ"ע).
      טעמים דס"ג : מ"ה וב"ן הפנימיים עלו אל הטעמים עצמם דס"ג, שאינם מלובשים תוך מ"ה וב"ן הפנימיים, והם בערך או"א אל ישסו"ת (ש"ה פ"א ע"ח). והטעמים דס"ג מזדווגים עם כל הע"ב (שם). גם כאן צ"ע איך מכנה מחזה ולמעלה דס"ג בשם טעמים עצמם דס"ג, והלא שם בחי' חג"ת דס"ג וגופא שהם נקודות,
      גם צ"ע איך מזדווגים טעמים דס"ג עם ע"ב, הלא המה פרצופין בבדלים אב ותולדה שאינם כלל בבחי' זווג כנודע.

:

ה"ס התפשטות ב' היוצא מפה דע"ב על בחי' מסך של בחי"ב שקומתו עד הבינה. התחלתו: מפה דע"ב וע"ס דראשו מסתיימים בחזה דע"ב, שהסת"ב דעליון נעשה הסת"א בתחתון, ובחי' התוך שלו מתחיל בחזה הכולל ומסתיים בטבור הכולל, ובחי' הסוף שלו יורד על בה"י הפנימיים דא"ק מטבור הכולל ולמטה.

:

      הוא שם דהויה במילוי יודין וא' כזה יוד הי ואו הי. ומקורו יוצא מהתפ"ב דפה דראש ע"כ, (ע"ע ע"ב ) וקומתו מתמעט עד קומת בינה וחסר חכמה וחסר כתר, והוא משום דהמסך שנזדכך בגופא דע"ב לא נשאר בו זולת ב' רשימות שהם מבחי"א ומבחי"ב, אבל בחי"ג לא השאיר רשימו בגופא דע"ב, מפני שהמסך והכלי מלכות דע"ב בתקנו בבחי"ג אצל הע"ב, ונודע אשר בחי' אחרונה אינה משאירה אחריה רשימו. ( ע"ע אור התגין ) ומתוך שבמסך הזה שעלה לפה דס"ג אין בו רק רשימות דבחי"א ובחי"ד, ע"כ לא יוכל להתעבות ע"י בחי"ב דאור העליון היורד אליו רק בבחי"ב, ( ע"ע הסתלקות אורות להמאציל לקבל שפע ) וע"כ אינו מעלה או"ח רק בקומת בינה.
      וגם הוא יוצא ברת"ס כמו פרצוף הע"ב ופרצוף הפנימי, וגם ענין ההסתלקות בגוף שלו כמו בגופים הקודמים אליו, וגם התפ"ב מפה דראש שלו הנק' מ"ה וב"ן. (ע"ע מ"ה )
      פרצוף זה נק' מילוי המילוי, בהיותו משמש בעיקר למלאות חסרון אור דגופא דע"ב, שכל הע"ב הזה אינו שורש רק בחי' מילוי לפרצוף הפנימי השורשי. ( ע"ע ע"ב),

:

      הרבה טעמים יש. וגם זאת צריך לידע שהמושג הוא זלזול בעצם החכמה והאינו מושג ממשיך על עצמו בחי' יקר כי כן הטביע השי"ת בעולם שהעני מחשיב מאד את העשירות, באופן שאפי' מאה מנה הוא אצלו חשיבות ויקר לאין קץ, אמנם אחר שמשיג מאה מנה נעשה לו דבר פחות וזול, רק המאתים האינו מושג לו זהו עתה דבר היקר והחשוב שלו, וכן כשיש לו מאתים שוב נעשה המושג בזלזול וכו'. ועד"ז ממש בחכמה, אשר כל דבר שאינו מושג הוא חשוב אצלו, ותיכף כשמשיגה מזדלזל אצלו ורודף אחר אינו מושג אחר. ולפיכך העמי ארצות מחשיבים מאד החכמה מחמת שכולו אינו מושג, אמנם כשמגלים להם איזה שיעור נמצא שאותו השיעור שנגלה להם גרמנו שיזדלזל ודומה לחילול, משא"כ לחכמים מותר ודאי לגלות מפני שמלאכתם בכך לרדוף חכמה כמו שרודפים אחר הון וכסף וכשיש לו מנה רוצה מאתים.
       ואדרבא אע"פ שדבר זה נתזלזל, אמנם זה יגרום להם רדיפה אחר אינו מושג אחר והבן. ובכאן יש לזכור אשר כל העולם לא נברא אלא בשביל צדיק אחד ואותו צריך לשמש ולהועיל וד"ל. וז"ש צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם והבן.

:

סר משמש בב' לשונות במשמעויות הפוכים. לפעמים הוא מורה מלשון הסרה והפרשה והרחקה כמו מסיר אזנו משמוע וכו' וכמו ויסר המלך את טבעתו וכו' וכמו סר לראות, ולפעמים בהיפך שמשמעותו הגשה וקריבה כמו סורה רדה אלי, דהיינו שקרא אותו שיתקרב אליו. וה"ס גדול מאוד שהסו"ה לשמוע בקול ה' וה"ס ויקרא אל משה וכו' והקול קול אליו, כי קריאתו ית' היה בסוד סורה רדה אלי, כי ההסרה וההורדה הוא סוד קול ה' אשר בזמן הפעולה הוא הסרה כלפי העליון שמסיר רוח חיותו מהתחתון והוא ירידה כלפי התחתון, כי ע"כ נופל התחתון ויורד לשאול, וז"ס שאמרו ז"ל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה פרחה נשמתם והבן. אכן כשהמלה הזאת הוא בסוד קריאה והזמנה אז משמעותו התקרבות והגשה כאמור לעיל ע"ד סורה רדה אלי, (ע"ע ישועות ע"ע מש).

:

פי', בטרם שהיתה נבראת נקבה בעולם איך אפשר שיהיה זווג לבריאת העולם ולתחילת אצילות, ואיך הזכר העליון עזב את או"א לפרוש מהם ולהזדווג בנוק' בלי הכרח והתעוררות, וז"ש הרב בשל"ט דרוש ב', לכן עלה ברצונו הפשוט ובבחירתו ית' שאפילו בלתי העלאת מ"ן נזדווגו וכו' ולא היה בבחי' יסוד דיליה ביסוד דילה כי לא היה עדיין נקבה נבראת וכו' ע"ש. (ז"ס כל"א) (ע"ע בחירתו ית').

:

הוא מלשון ספיריות וזוהר, בסוד השמים מספרים כבוד אל, כי השמים שהוא ז"א בחי' רוח הכולל י"ס, המספרים ומזהירים למלכות הנק' כבוד אל. ( ע"ח ט"ה פ"ה).

:

יורה שהוא מקיף או מוקף מכל הצדדים. (ע"ע צד ).

:

הוא כתר עליון דאיהו שלימו דנש"ב דלא אתיהיב למשה (ע"ח ש"א ענף ה')

:

       כתיב הנסתרות לה' אלקינו וכו'. פירוש, בכל שתא אלפי שני אשר הבורא חקק אותם לזמן ועבודה בעד הבריות, ענינים כמו חבל ארוך שעב ומגושם מאוד בראשו, והוא הולך ומדוקדק דק אחר דק עד לסופו שעולה לרוחניות גמורה כמו ממעל לראשו. ובתחילתו נקרא חטא, דהיינו חסרון העומד לתיקון והוא סילוק כבודו וסילוק שכינתו, שבסוף חבל הזמן החסרון מתמלא והכבוד מתגלה בכל דיירי ארעא ואין מקום בסתר. וז"ש והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות. דהיינו שזהו נקודת ומטרת כל העשיה והעבדות, אשר הנסתרות יתגלו לנו כמו שהי' ממעל לחבל הזמן. ובכל שנה ושנה דור ודור מזדכך הגשמיות ומתדקדק החבל המגושם ע"פ גלגלים שונים מעשה ידי יוצר כל ותחבולותיו העצומים, אשר לפי ערך הזיכוך לאט לאט מתגלה הנסתרות. וזהו גמר הכתוב את כל דברי התורה הזאת. פירוש, שאלו העשיות שאנו ובנינו עושים הן המה עצם אותיות התורה הזאת, כמ"ש ז"ל שכל התורה שמותיו של הקב"ה דהיינו השגותיו והבן.
      וזהו שכל התעצמות שכל החיצוני וערכן הוא ג"כ משוער רק בגילוי נסתרות ודו"ק. מפני שכל מהות החיצוניות נמשך מפנימיות לכן דרכו כמוהו. וזהו כלל ופרט, כי אלף הז' נקרא כלל, דהיינו גילוי כל הנסתרות וגם גילוי כל העשיות שנתגלגלו בזא"ז ברגעי הזמן שבשתא אלפי שני. וכל רגע ורגע שבזמן נקרא פרט, ונבדלים זה מזה, ורגע זה אינו כזה, שלטעם הזה דהיינו מפני הרגש ההפכיות שבהם ניתן זמן לשניהם שיבואו מקודם בזא"ז, שאח"כ באלף הז' יבואו ממש בב"א.
      ובזה מובן שכל שנתפס בזמן הוא גשמיות וכל גשם הוא מורכב, דהיינו שנמצא ב' בחינות שאינם ראוים לבוא בבת אחת, לכן מבררם בזמנו שניתן לו בזה אחר זה, שלאחר הבירור והיגיעה יבואו ב' הבחינות בבת אחת שלא יפריעו ולא יעלימו זע"ז כלל, ואז נקרא מסולק מגשמיות ומסולק ג"כ מזמן ובא לגדר הנצחיות אלף ז'. וזה שרמז המשורר ז"ל ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, שגמר התיקון נקרא ירושלים הבנויה, דהיינו שאין הנגאלים בונין אותה אלא מתפלאים בהשגתם שכבר היא בנויה ומעולם לא הי' בה שום פגם, כי כל שינוי מקום ושינוי מעשה ושינוי השם שזהו בעצמו רגעי הזמן שבגלות, כל אלו ההפכים נתחברו יחדיו, והוא פשיטות גמור כמו הכלל שמתגלה בהתקבץ עליו כל חלקיו ופרטיו.
      וז"ס פרט וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט בלי שום חידוש כלל וכל אריכות הגלות לא הוסיף כלום כמ"ש לא תוסף ולא תגרע שכן טבע דבר אמת. אלא כל שאינו בזה זה בב"א אינו, וז"ס ולפני אחד מה אתה סופר וז"ע טף למה באים כדי ליתן שכר למביאהם, כי יש ב' אורות פרטים א' נקרא ט' דהיינו שלא נתפשט האור אפי' לצ וכשהמנצח מסתכל באותן ב' הפרטים אינו רואה בהם לא תיספות ולא מגרעת.

:

      קמץ, פתח, צירי, סגול, שבא, חיריק, שורוק, מלאפום.
     
קמץ: הא"ס כתר, בסו"ה וקמץ הכהן משם מלא קמצו מסולתה ומשמנה.
      סולת: מלשון שאולת. שמן הוא השם המופיע ע"י הסולת, וה"ס הראש הכולל כל האורות שמתחתיו, וע"כ האורות שמה בתכלית מילואם אלא שמקובלים בסוד כף, וז"ס וימלא כפו, אין הכתר מקמץ אלא רק החכמה וז"ס נקודה שחורה.
      פתח: הא"ס חכמה, בסו"ה בחכמה פותח שערים ובסוד שאו שערים ראשיכם וזה השער לה'. ודע שלא פתח החכמה, אלא הקימוץ דכתר, בדומה להמקמץ כפו ואח"כ פשט אותה ונראה בעין כל הטוב המקומץ וגנוז בהכף. ותבין כף נק' בעת סגירתה וקמיצתה, יד נקי בעת פתיחה. באופן שלא יתכן לומר למי פתח ידך ונראה מה שיש בה, אלא פתח כפך ונראה מה שיש בה והבן. וה"ס קו בכל המרחב כזה .
      צירי: ה"ס הבינה, בסוד מחליף את הזמנים, כי סוד שבת קודש היתה בסוד פתח גדול ובסוד תכלית שמים וארץ שנתקדשו כל הזמנים ואורו ית' מילא כל החלל, ואחרי כן יצאה הבינה (כל"א) וחידשה עוד הפעם את הזמנים והעתים בסו"ה ואל יבוא בכל עת אל הקודש. וסוד צירי כולל ב' ראשונות כתר וחכמה, כי הבינה בעת אצילותה היתה אב"א עם החכמה, וע"כ המשיכה אור הכתר לבחי' ימין ואור החכמה לבחי' שמאל, ולא עוד אלא שנתמעט אור החכמה מחמת עמידתה זו, וע"כ נבחן הצירי שנקודת החכמה הזאת היא חסרה ג"ר ואין בה אלא ו"ק דחכמה בלי ראש, כי הראש שה"ס הכתר אינו שורה עליה ממעל לה כמו שהיתה בסוד קמץ פתח, אלא עומד לימינה בשוה לקומתה עצמה ואין הכתר משמש לה לבחי' ראש. גם דע שבחי' חכמה כזו נק' בשם אור הבינה, באופן שיש להבחין בצירי זה רק כתר ובינה בחסרון חכמה, כי ו"ק דחכמה לבינה תחשב והבן.
      סגול: הוא שם החסד, ונודע שהחסד כולל ג"ר דהיינו כח"ב, וע"כ יש בה ג' נקודת, כי אחר שיצא הת"ת ביום ד' בסוד ב' מאורות הגדולים חמה ולבנה, ושניהם שמשו בכתר אחד להבינה שה"ס צירי. כלומר, שהמשיכו את הראש להחכמה העומדת בשמאל, וע"כ ירדה הבינה שהיתה שם מקודם ולקחה מקומה מתחתיהם, כזה: כתר-בינה- חכמה. אמנם צירי במקומה עומדת כי אין העדר ושינוי ברוחני אלא הוספה בעלמא יש כאן.
      ולפיכך, כל השלימות הזה שיצא מחמת מאורות הגדולים בסוד סגול כנ"ל, הרי הם אור הת"ת ומלכות, ונמצא ע"כ מצב הנקודות כזה'' :,
      וטעם של נקודת שבא: שיצא אחר הסגול. הוא מחמת גילוי החכמה בגבורה קדושה. (בסוד אחימן) כי אחר שהת"ת המשיך אור החכמה והג"ר אל הבינה בסוד סגול כנ"ל, התגבר עוד להמשיך מצב הכתר וחכמה כמו שהיו בסוד קמץ פתח, אשר אז היו בזה תחת זה שכתר עמד ממעל להחכמה, אלא שנתמעטה בהרכנת ראש ע"י הבינה שהעמידה הכו"ח זה אצל זה בסוד צירי כנ"ל, אשר ע"כ עתה אחר התיקון דאור הת"ת לגדלות החכמה בסוד סגול, התגבר עוד להעמידם זה למעלה מזה, כתר חכמה שה"ס שבא, ונק' שבא מלשון שב, ששב לקדמותו כדי לתקן את הסיתום (דאחימן). והחזיר את הכתר וחכמה במצב זה על זה שהכתר ישמש ראש גמור להחכמה.
      ואז יצאה חולם: שה"ס ת"ת עצמו, בסוד בריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. פי' כמ"ש לעיל שהיה הת"ת פועל בסוד השוא להעמיד הכתר לראש לחכמה, ופעולה זו הוא מתחת לאותיות שה"ס יום חמישי האחרון לה' בחי', שה"ס קצה הארץ, וע"י העלה האור משם עד הקצה העליון הנק' קצה השמים, וע"כ נק' בריח מל' בריחה להיותו מבריח האור מהקצה אל הקצה, דהיינו ממעל לאותיות ונק' נקודה יחידה הזאת בשם חולם, מלשון חלום שפי' בזוהר שה"ס סתימו דעיינין, דהיינו סתימו דחכמה, דעינים ה"ס חכמה וה"ס זרקא דזרקין לה לא"ס, וע"כ אשתארת המלכות בלי נקודה, ואע"פ דהמלכות עצמה אין לה שום ענין לכאן להיותה מבחי' יום רביעי והאי נקודה דחולם דהיתה מסוד שבא דיום ה', אכן בסוד מבריח מקצה אל הקצה הגביה האי נקודה תתאה של הסגול וזרקה למעלה ממעל להצירי, שעם זה עלתה בחי' דיום ה' בעינים באותו החכמה שהיא בסוד פתח שנק' שמים, שזסו"ה בדבר ה' שמים נעשו.
      וזה נק' סגולתא דטעמים שלמעלה מאותיות כמו נקודת החולם כי ענין אחד הם, שע"י פעולת הת"ת שבשוא ביום ה' שה"ס בחי"ד. נעתק הכרעת הכתר שבסגול שנמשך מסוד נקודה תתאה שבסגול שה"ס אור ת"ת ומלכות שהמשיכו כתר בינה ובסוד הנ"ל עשה וגרם שתחזור אור הזה למקורו העליון לסוד השמים בסו"ה לעולם דברך נצב בשמים, שז"ס סגולתא דטעמים שנהפכה מסגול דנקודות כזה '. ' אל.'. וכיון שנתערבו הקצה העליון בקצה התחתון גרם זה אל מיעוט הירח כי המלכות ירדה עוד למטה מיום ה' לסוד לבר מאצילות להבריאה, משום שהכתר אחד שה"ס נקודה תתאה דסגול נתעלה ממעל לצרי, וה"ס באר חפרוה שרים, כי ט"ר שלה נפלו לבריאה ורק רשימו נשאר באצילות במקומה ביום רביעי, ורשימו זו לא זזה ממקומה. וכאן נק' ירח: מלשון והריחו ביראת ה', בסו"ה לריח שמניר טובים, כי הריח הזה שהירח קבלה מיום ה' בחי"ד גרם לעשיית שם, בסו"ה ויעש דוד שם, בסוד גורעין ומוסיפין ודורשין, דאח"כ אגלאי מלתא למפרע בסוד ונסתרה והיא לא נטמאה ונקתה וכו', ואז נק' לבנה: ע"ש הטהרה שנגלה בה וע"כ נק' שם שמים. אכן פעולה זו נעשה ע"י מלאכות רבות, כי אחר שהת"ת הבריח הנקודה למעלה מאותיות בסוד החולם, הנה אח"כ ירד למקומו למטה מרקיע ונטל עמו הירח דהרשימו שנשארה ביום ד', ותיקן ב' נקודות חיריק שורוק, דהיינו קיבוץ. חיריק ה"ס נצח, בסוד נצח לקרנא, אלא בסוד אך ריק, אין בו אור, בסו"ה כרוה נדיבי עם מלשון קרוה וקרירות, כי בעת ששמשו בכתר אחד היה אור יקרות וקפאון, והוא חורין וריקן.
      חיריק: וחיר' מלשון חירות, רק, מלשון ריקות. וע"כ עמד אותו לימין משום שתפקידו לשמור על נקודה תתאה דסגול שלא תתהפך לסגולתא כנ"ל, עש"ה. ואח"כ הוציא הנקודה שנק' קבוץ או שורוק שהיא שלשה נקודות בארך \ והיא נק' קבוץ משום שנתקבצו שם סוד מדה"ד ומדה"ר כאחד, כי ב' נקודות עליונות דהקבוץ ה"ס שבא, ששם סוד בחי"ד שביום ה' שה"ס דינא קשיא, וחיבר אליה יחד גם בחי' נקודה א' דנצח דהיינו החיריק הנ"ל, שה"ס רשימו דירח דיום ד'. ונקודה זו נק' הוד.
      הוד ולא דוה: ותמצא ע"כ באותיות הוד אותיות דוה בהיפך אתוון. והענין כמ"ש שסוד נקודת הוד הוא ג' נקודות שו"א, שה"ס ה' למעלה וחיריק מסוד יום ד' למטה, וכשהם בסדר הזה נמצאים האותיות מסודרים ג"כ בסדר זה, אשר אות ה' למעלה (ה"ת בעינים) ו' שה"ס האור המושפע אחר גילוי השבא הוא באמצעיתא, ולבסוף ד' שה"ס רשימו דמאור מיום ד', וע"כ נמצא סיפא דקיבוץ שה"ס ד' ראויה לזווג ומקבלת עליה זכר בסוד השם לבנה כנ"ל שחזרה לאצילות, ואע"פ דרישא, בפרודא להיותה בסוד ה' ושבא כנ"ל, אמנם הכל הולך בתר החתום, וכן דרך הקדושה דרישא בפרודא וסיפא בחיבורא שזסו"ה וכנפיהם פרודות מלמעלה, להיותם צריכים לכסות פניהם בסוד בשתים יכסה פניו, משא"כ אם מתהפך הסדר שמתחילה בראש ישמש החיריק שה"ס ד' ולבסוף ישמש השבא שה"ס ה', אז כשהו' נמשכת באמצע אז גילתה את מקורה, והדם הבא מהמקור (בחי"ד) טמא ומטמא ומדאיבה מאד, בסו"ה והדוה בנידתה.
      שרי ביחודא וסיים בפרודא: שה"ס מעשה הנחש והס"א, דשרי ביחודא בנקודה דחיריק שה"ס עטיא דנחש שאמר לא מות תמותון ודחף אותה לנגוע בעצה"ד מבחי' עליונה דקיבוץ שהעמיד שם את נקודה דחיריק, ואח"כ סיים בפרודא שלקחה מפריה שבסוד שבא ותאכל שה"ס ותתן לאשה עמה, כי אדם היה בסוד שבא בפעולה הנוהג בת"ת, כדי להאציל נקודה דחולם (עי' לעיל).
      וז"ס איהו בנצח ואיהי בהוד שמתחילה יצאו שניהם כאחת בסוד דו פרצופים והיו שניהם בהוד, שהוא היה בסוד החולם שממעל לאותיות, ונמשך להאיר בספי' הוד בסוד דו פרצופין: כי החולם להיותו ממקום גבוה, לא היה יכול להשפיע לתחתון בטרם שנגלה ה' דהוד, ונשארה משום זה ד' דהוד שה"ס רשימו דירח עצמה בלי שום אור, דלית לה מגרמה ולא מידי. וע"כ תיכף כשקבלה צורת השבא שה"ס ה', נמשך החולם אליה בסוד ו' והשפיע להד' דהוד, שז"ס ונתת מהודך עליו, כי מילא אותה מאורו אלא שהיתה בסוד אחורים ושמאל, אכן אחוריהם ביתה כי האור דיום ו' מילא וכיסה את השוא ולא נראה החוצה אלא סוד ד', שה"ס פניהם כלפי חוץ, והיו שניהם משמשים עם כותל אחד: והיינו ד' דהוד, וה' היתה טמונה וגנוזי מלגאו, ובשביל זה גם נו"ה מלך אחד: כי לא ניכר שום הפרש בין חיריק לקיבוץ, מאחר דסוד ה' דהוד נגנזה ולא נראה החוצה, נמצא אין חילוק מנצח להוד ולא כלום.
      סגול ע"ס בצורת סגול: ע"ע ג' קווין.

:

      היא המדרגה היותר גרועה שבמלכות, ושורשה כן נמשך מזמן מלכין קדמאין, שיצאו ז"ת דנקודים בפרודא בלתי מקושרות, ונמצא המלכות בפרודא מן היסוד, כי אינה מלבשת את היסוד בסוד עטרה לראש צדיק, אלא העטרה היתה אז בסוד נקודה נפרדת מתחת היסוד.
     אור נקודות: היות כי אור הנקודות הם אור החוזר, לכן עולים תמיד בסוד זרקא. (ש"ה פ"ו ע"ח).

:

הוא בחי' עשיה שבהפרצוף, דהיינו בחי' המסך המתוקן בו להעלות או"ח.

:

מפני שז"א אינו אלא ט"ס כמנין א"ח (דאחד), והמלכות אין בה נקודה כי היא בחי' נפש, (כלומר שאין בה זווג דהכאה כנודע).

:

זווג דנקודות הוא חכמה דאבא עם חכמה דאמא. וזווג דאותיות הוא בינה דאבא עם בינה דאמא.

:

הטעמים והנקודות נחלקים לג' חלקים: כי יש בחי' טעמים ונקודות עליונים ע"ג האותיות וכן יש למטה מן האותיות וכן יש באמצעית האותיות (ע"ח ש"ה פ"א). כלומר שהעליונים ה"ס אורות דאוזן נשמה, האמצעים ה"ס אורות דרוח, אור החוטם התחתונים ה"ס אורות דפה נפש.

:

      הוא פרצוף תחתון ושני לפרצוף הטעמים, מכונים ג"כ טבת"א.
      ועיקר שם נקודות יורה על פרצוף האמצעי בין מאציל לנאצל שנתחדש בצמצום ב', אשר ג' פרצופין רת"ס או ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן נתחלקו על ו"ב פרצופון, והוא משום דכל מדרגה נחלקה לארבע שהם פו"ח גו"ע ואח"פ, כמ"ש בפמ"ס דף קיז ע"ש. שהפנימי ה"ס הזכר והחוצון ה"ס הנוק', וכל אחד מהם נחלק לגו"ע ואח"פ.
      ולפיכך, בחי' הטעמים נשארו רק בג"ע דכל מדרגה כי הטעמום ה"ס הראש, ובחי' הנקודות קבלו האח"פ דכל מדרגה להיות המסך כבר ממעל להם בנקבי עינים שהוא בחי' גופא ולא ראש. וכיון שכבר יש בהם העביות של המסך ע"כ מכונים בשם נקודות, כי המסך מכונה בכ"מ בשם נקודה, כי קשיות דנקודת הצמצום רכוב עלון. שזהו כל שבחו לזווגים כנודע.
      באופן שב' פרצופון תחתונום דכתר הנק' אריך ונוק'. מכונים בשם נקודות דכתר. וב' פרצופון תחתונום רע"ב, דהיינו אח"פ דראש ע"ב שיצאו לחוץ, מכונום בשם נקודות רע"ב, וב' פרצופין התחתונום רס"ג, דהינו אח"פ דראש ס"ג שיצא לחוץ, מכונים בשם נקודות דס"ג וכו' (עי' בפמ"ס צ"א)

:

ט' נקודות הם: קמץ פתח צירי חולם סגול שבא חיריק קובוץ שורוק. וה"ס סדר ב' של ע"ס דרת"ס ע"פ תיקון קוים, המכונים חב"ד חג"ת נה"י. (ע"ע ע"ס. ע"ע נקודות קמץ פתח) ב' הקוין ימין ושמאל שבראש מכונים קמץ פתח, וקו מכריע מכונה חולם. ב' הקוין ימין ושמאל שבתוך מכונים סגול ושבא, והמכריע מכונה שורוק, וב' הקוין ימין ושמאל שבסוף מכונה חיריק קובוץ, והמכריע ה"ס המלכות בלי נקודה, (והטעם עי' בפמ"ס דף פ"ח ד"ה והענין), ונק' נקודות ע"ש המסכים שנתחדשו כמו ע"ד יש"א, שהמסכים נק' תמיד בשם נקודה משום שמקבלים כח מנקודת הצמצום לסוד זווג דהכאה.


עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל