גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.




לפי עדכון אחרון (יורד) מאוחסן כרגע מיין באופן כרונולוגי: לפי עדכון אחרון שנה ל(עולה) | לפי תאריך יצירה

עמוד:  1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
הכל

:

מלשון ירה יירה. דהיינו לרמז שאי אפשר להגיע לשלימותו אם אינו מרגיש רוממותו ית', עד שבטרם חושב להתקרב ולהדבק בו מזדזעים ומרתתים כל רמ"ח איבריו וגידיו, וה"ס שבתגלה להם לישראל בשלשת ימי הגבלה, כל הנוגע בהר סקל יסקל או ירח יירה להיותו הפתח והשער לשלימות השגתה.

:

       כן פי' האר"י ז"ל, כי מפני ההעלם הגדול הוא מתהה עיני השכל שה"ס השכל הנעלם מכל רעיון, ומתוך כך משתוקק השכל לצוד משהו משם, וע"כ נק' ג"כ צדיא. וזסו"ה כי ציד בפיו או יודע ציד (שה"ס ראש מקוה).
       בוהו ה"ס א"א: בסוד נידחים יקבץ, כי א"א יורה על תיקון העתיד שלא ידח ממנו נדח ויקבץ כל אלו ניצוצין ויאריך פניו אליהם. וע"כ על שמם נק' דהיינו בוהו שרומז על המתרוקנים כתרגומו הנ" ל (וה"ס תוך מקוה).
       וע"כ נק' ג"כ ניצוץ נברא כי ניצוץ הוא מלשון מציץ מן החרכים, ובטרם כל יציר נברא נמצא רק סוד ניצוץ בורא כלומר, שלא היה עוד שום נברא שההסתכלות יחול עליו, ומכח הזה ה"ס עתיק שנעתק מכל רעיון, ומסוד הזה בנמצאים הרשעים בעוה"ז כמוץ אשר תדפנו רוח, מוץ הוא המקור של מציץ כמו ראיה מן רואה, וע"כ נדמו למוץ שתדפנו רוח העליון וכעלה נדף, וכ"ז הוא מסוד ניצוץ בורא, ובסוד ניצוץ נברא: כי לעת נעשה בחפצו כל הנברא, הבה אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, וגם המציצים הנדחים לאבדון יש להם תקון, וכשא"א מקבץ אותם נק' על שמם ניצוץ של נברא והבן.

:

כתרגומו צדיא וריקניא. כלומר, שאין להקלי' שום אחיזה באור גדול הזה, ובטרם שבאים לצוד מהאור נמצאו תיכף מתרוקנים מכל חיותם ונדחים לאבדון.

:

       טנת"א וז"ס טנת"א כי החוטם שה"ס ראש הב' (כי בראש הא' אין מדובר) ע"ב וכתר וטעמים, והאזנים שה"ס ראש הג' ה"ס הס"ג וחכמה ונקודות, והעינים שה"ס ראש הד' ה"ס מ"ה בינה ותגין, והגלגלתא שה"ס ראש הה' ה"ס ב"ן ז"ת ואותית.
      ועם כל המתבאר בתיקוני שערות תבין אשר הגלגלתא שה"ס הזדככות המסך עד השורש מכאן נמשכו סוד האותיות.
      והעינים שה"ס ז"א בחי"א ורוח שערות, המה הנוקעום בעצם הגלגלתא ומוצואום רוח שערות לחוץ שהוא ראש ד' הוא חופף על האותיות מלמעלה, וה"ס בינה כי הוא ראש הד' דישסו"ת המלבוש על חג"ת רס"ג מחוה הכולל ולמטה.
      ובזה תבין קושי' גדולה שאומר שם (ע"ח ש"ה) שנקורות דס"ג מלובשום במ"ה וב"ן. ובזה מובן שנקודות רס"ג היינו חג"ת דס"ג והמה מלובשים בישסו"ת שה"ס מ"ה ובחי' תגין כנ"ל.

:

הם מג"ר דבינה, וה"ס נפש דאותיות שהם גוף נמשכות מז"ת דבינה, ותגין נמשכות מג"ר דבינה (ש"ה פ"ה ע"ח). וגוף ונפש שותפין המה ע"ד תגין ע"ג אותיות (ונראה שה"ס עיה"נ שיתוף דמה"ר בדין).

:

       (ע"ע קומתם שוה) ונתבאר משם שאין בכלל אלא מה שבפרט, וכמו שבהכלל אנו מבחינים אחר כל הזדככות והסתלקות אשר הראשים נשתיירו בשלימותם, באופן שכל הרת"ס דקו הפנימי ממולא באורות חוץ מש"א דנה"י שלו דהיינו מחזה ולמטה (י"ב הראשים: ישסו"ת המלביש ש"א דנה"י עד ברכים דהיינו טבור הכולל, וראש דב"ן המלביש שליש עליון מהברכים עד הכפות, אין לחשוב כאן משום דע"י צי"הנ באו, וכאן בא"ק אין עיה"נ כנודע). דהיינו ג' ראשים גלגלתא ע"ב ס"ג זה למטה מזה עד החזה הכולל, מקום סיום (ת"ת) ב' עצמי הקוליות שהם שלישים עליונים דנה"י הפנימיים ובחי' חזה הכולל. (וז"ס שש"ת דת"ת נחשב לגופא משום שמלא אור בגופא דא"ק פנימי, ששם ראש הס"ג בטרם עיה"נ וזכור זה)
       וכאן צריך שתזכור הכלל מערך ההפכי בין כלים לאורות, אשר בכלים העליונים נגדלים מתחילה ובאורות התחתונים באים מתחילה, באופן שגלגלתא דכלים הוא ראש האחרון מן הזדככות ובאורות אין בו אלא עצם המסך המזוכך לבחי' שורש בלי שום זווג דהכאה א"כ אין שם אלא נפש. והנך מוצא אשר בכתר דכלים אין בו אלא נפש דאורות, ועינים שה"ס ראש הנשאר אחר הזדככות דבחי"א שהוא בחי' חכמה וע"ב דכלים אין בו אלא אור הרוח דהיינו קומת ז"א, והבן שאין זה כלל בחי' ראש כי ז"א חסר ראש, וז"ס שעינים הם חו"ג, וז"ס שאין אנו מדברים מגו"ע להיותם נעלמים לגמרי מתורת ראש, וז"ס יציאת אורות דע"ב דרך שערות ראש וחופפים עד המצח ועד האזנים, כלומר שלא נשאר ממנו זולת אור הרוח, והמה נק' שערות מלשון רוח שערה היוצא לבר מראש. אמנם עכ"ז נחשב למקיף ולכלי חיצון.
       ואזנים שה"ס ראש הג' הנשאר אחר ההזדככות, שממנו אנו מתחילים לדבר כי יש בו תורת ראש, כי ג"ר חשובים כאחת והוא סוד קומת בינה, ע"כ נחשב כראש הראשון לכלים ולאורות, כי גו"ע המה ראשים דכלים בלי אורות, וע"כ נחשבים רק למקיפין ולא לפנימיים כי אין בהם כלום מאורות דראש. אמנם מאזן ולמטה נחשב לראש, כי כבר יש שם בחי' נשמה. וז"ס שאזנים הם חו"ב, אמנם בערך האורות עדיין הוא חסר ג"ר דראש דהיינו יחידה וחיה, והוא בערך רק בחי' סוף דראש, כי יחידה חיה נשמה כמו רת"ס דראש, ובערך הזה נחשב לו"ק דראש ובחי' רוח דג"ר, ורוח זה הוציא לבר מראש שהם השערות דיקנא.
       וחוטם שה"ס ראש הב' הנשאר אחר הזדככות הע"ב הפרטי דגופא דא"ק הפנימי שהוא בחי"ג ז"א דכלים, הרי יש בו חכמה וחיה דאורות והוא לא הוציא שערות דיקנא לבר, וע"כ אין לו דיקנא אלא שערות ראש לבד שהוא רוח שערות דכתר שהוציא לבר מראש, וע"כ מתפשט אור החוטם עד החזה, להורות שלא בחסר לו אלא בחי' מטבור ולמטה דכלים שבערך ההפכי הוא אור דיחידה.
       והפה ה"ס ראש הא' הנשאר אחר הזדככות שהוא בחי"ד מלכות דכלים ובחי' היחידה דאורות, והוא לא הוציא שערות לחון, וה"ס רישא חיורא או לבנוניתא שע"ג גלגתא, ואורותיו מתפשטים בגופא דא"ק פנימי עד סיום רגליו. כלומר, שלא חסר בו כלום מבחי' כלים ע"ב לא חסר בו כלום מבחי' אורות. ובה' ראשים שנשתיירו בגופא דע"ב נתפשם ראש הזה רק עד הטבור, כי פרצוף ע"ב מסתיים על הטבור בכל בחי'. אמנם אין אנו מדברים כאן מהתפשטות הגופים, כי המדובר כאן הוא אחר ההסתלקות, אלא מהתפשטות ראשים בלבד.
       ומה שאנו אומרים שהפה נתפשט עד הטבור, היינו בבחי' התפשטות של ג' ראשים גלגלתא ע"ב ס"ג התופסים כל שיעור הזה מקו הפנימי, באופן שהפה נבחן לראשית הקו הזה דהיינו ראש דיחידה, ומתחתיו עד הטבור של עצמו מלביש ראש הב' של חיה שהוא החוטם המסתיים בטבור הפנימי, ומתחתיו עד החזה הכולל שהוא טבור דחיה מלביש הראש הג' של נשמה בחי' אזנים. ונמצא שהפה בסוד יחידה הוא מ הפנימי שמלא אור עד בחי' חזה הכולל. אמנם בחי' עינים שה"ס ראש ד' דרוח עדיין לא יצא ומכ"ש דבחי' גלגלתא שה"ס ראש חמשי דנפש, משום שעדיין לא יצאו בבחי' א"ק עצמו אלא יציאתם הוא בעולם האצילות בסוד עיה"נ שהוא עולם אחר לגמרי. אלא תחילתם יצא בנקודים דהיינו ראש הד' דבחי' עינים. וז"ס שעולם הנקודים נק' אור דעינים ראש הד', וע"כ ראש הד' מרומז בא"ק רק בשערות דיקנא וראש הה' בשערות רישא.

:

       סדר בקיעות הנקבים וחלונות, נודע שאין הכלים נגמרים זולת בהסתלקות אורותיהם, ונשארים ריקנים מאורם, אז הוכר עביותם ונקבע צורתם. גם נודע שבראש הא' אין שם הכר כלים כלל, להיות המסך והמלכות ממטה לאורות, ותחילת הכלים מתחילים מתוך דגופא דא"ק הפנימי מפה עד הטבור הפנימי. גם נודע שראש דע"ב מלביש על התוך דא"ק הפנימי מפה עד הטבור הפנימי, אשר קרקפתא דא"ק מתחיל מפה, ופה דא"ק מסתיים בטבור הפנימי, ונמצא בזמן הסתלקות הע"ס דתוך דא"ק הפנימי הנה הסחלק ונעלם על סדר המדרגה (ע"ע התפ"א). שמתחילה נזדכך דמסך לבחי"ג ונעלם ונסתלק האור מבחי"ד ונשארה ריקנית מאורה הקדום, וכשאנו מכנים הע"ס דתוך אלו על השמות גו"ע ואח"פ דע"ב המלבישים אותם, נמצא נבחן שמתחילה היה המסך בפה בבחי"ד ואז העלה או"ח ממטה למעלה לע"ס דתוך וכנגדו ירד ממעלה למטה לע"ס דסוף עד סיום רגלין. אמנם מתוך שנזדכך בחי"ד שהוא הפה, הרי כמו נסתם הטבור הזה שהוא פה דע"ב כי אינו מוריד עוד או"ח משם ולמטה, ובמתומו נעשה נקבי החוסם כי שם עומד המסך דבחי"ג ומעלה או"ח מחוטם ולמעלה, ועד"ז בוקע ומוריד למטה או"ח היורד עד החזה.
       ובחזה נעשה ב' נקבים שהם ב' בחי' מסך הממשיכים אור לאו"פ ולאו"מ, כי הזווג דבחי' חוטם חסר ג"ר בערך זווג הפה, וע"כ לאו"מ ולכלי חיצון צריכים להשלימו, וזה שנעשה כאן ב' נקבים אמנם סמוכין, כי החסרון מבחי"ג לבחי"ד אינו מובדל וניכר כ"כ, ואח"ז שנזדכך המסך לבחי"ב אז נבחן שעלה המסך למקום האזנים המעלה או"ח מאזנים ולמעלה עד הקרקפתא ומוריד או"ח היורד משם עד השבולת.(*) וגם כאן נעשה ב' כלים דהיינו נקבים לאו"פ דבחי"ד. ולג"ר דבחי"ג שנעלמו שנק' או"מ. וההבדל ביניהם רחוק אמנם מאד, כי או"פ הוא אור דחסדים ואו"מ הוא אור דעצמות, וע"כ נקבי האזן רחוקים זה מזה, ואח"ז שנזדכך המסך לבחי"א נבחן שעלה למקום עינים המעלה או"ח מגלגלתא לעינים וכו''(**) וגם כאן ב' נקבים השמאלי לאו"פ דעינים שהם ו"ק, והימני לאו"מ דהיינו לג"ר דבחי"ב שבעלמו, והם אמנם לא רחוקים כ"כ כמו נקבי אזנים, דסוף סוף שניהם הם אור דחסדים אלא זה ו"ק וזה ג"ר.
       (*)הגהה. סיומי פרצופין: כי סיום רגלין הוא בחזה דע"ב והטבור במקום פה דע"ב דהיינו שבולת.
       (**) וסיום רגלין הוא הטבור דס"ג שהוא פה דע"ב, והטבור הוא נעלם לגמרי בפרצוף זה ואין בו אלא ראש ותוך שהם חג"ת נה"י דאורות, ופה בנקבי עינים שהוא חג"ת, וטבור הוא בשבולת, ושם נסתיים שאין בו אלא תוך וסוף לבד באורות, וראש ותוך לבד בכלים.

:

קבלת התפילה:
באמת הקדוש ברוך הוא שומע תפלת כל פה חוץ מאותו שמבקש ממנו דבר בזוי או מזיק, שמחמת שטותו אינו מרגיש בין טוב לרע, והבורא כאב רחמן לא יאבה לו, ולא ישמע לו, אלא לאט לאם ילמדו חכמה ומוסר, עד שידע להבחין בין טוב לרע, ואז ידע לבקש מבוראו דברים טובים ומעולים, ואז נענה באמת על כל מבוקשיו, איש מהם לא נעדר, כחפן הטוב להיטיב ודו"ק.

       שינוי מקום ושינוי העתים:
      
ענית תפילה ושומע תפילה:
      
על כל התפלות שאדם מתפלל כל ימי חייו מתקבלים להבורא ית', בשתי פעמים פעם א', נקרא עניה, דומה לאדם שעונה לחבירו בשעה שקורא אותו, ופעם הב' נקרא שמיעה, דומה לאדם ששומע צרת חבירו ופיוסו, וזה שכיון הנביא, "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים, ואני אשמע" דהיינו, ב' הקבלות הנ"ל. והענין, שעל קיבוץ התפילות ממין הא', כשהקדוש ברוך הוא עונה אותם משפיע לו על תפילותיו בחינת תוספות טובה שבאותה התוספות טונה משלים כל רצונות של אדם, מה שאין כן בקיבוץ התפילות ממין הב' כשהקדוש ברוך הוא עונה אותם לא ישפיע לו בעניתו שום חידוש ותוספות אלא רק מודיעו בעליל ששמע היטיב כל תפילותיו, וזה ענין עוד הם מדברים ואני אשמע. ונמצא עניה של התפילה דבוק ממש בהתפילה גופא, וגם מובן שמתקבלת ונענית ישר עם דברי התפילה, כי לא יתוסף לו כלום, אך רואה את עניית התפילה בתפילה עצמה.
       ואפילו ההודעה מבורא ית' משיג גם כן בדברי תפילתו גופא, וזה ממש שיעור הכתוב עוד הם מדברים ואני אשמע, אלא בעודו בגלות, אינו יודע ששומע הקדוש ברוך הוא את דבריו, ואחר כך ברגע הגאולה רואה בתפילתו גופא שהבורא ית' שומע כל דבריו, איש מהם לא נעדר, ודי לו למילוי כל מבוקשיו, והבן.
       ודע שהבורא יתברך שומע תפלת כל פה, ולא יקרה זאת בעולם שתהא שום תפילה משום בן אדם נאבדת, אלא כל תפלה ותפלה תהיה ממי שהוא נענית תיכף בהוה בלי שום זמן, כי הקדוש ברוך הוא, למעלה מן הזמן, אלא שיש חילוק בגופים, דהיינו, שתשע מאות ותשעים ותשעה אנשים מתפללים תפלות גדולות בכל מורשי לבבם כל ימי חייהם, ומכל מקום לא הגיעה המענה אלא לאחד מהם, ואותו איש האחד, משיג ממש כל שיעור מבוקש של התתקצ"ט אנשים הנ"ל, והטעם מפני שאינם מוכנים לקבלת המבוקש, ואי אפשר להם בשום אופן לקבל המענה על ופלותיהם מרוב עכירותם. אבל מחמת תנאי שיש להבורא עם בריותיו בא ומגיע המענה לאותו האדם שמוכן לקבל אותה.
       וזה סוד ב' הצמצומים שבגשמיים, דהיינו המקום והזמן, שהמה סבות העבודה לגבוה.
       וצמצום הזמן מתוח אפילו לאדם אחד, כי אם לא היה נברא זמן בעולם היו אותן ב' המענות הנ"ל דבוקים בו תמיד, ולא היה עולה ויורד ופשוט הוא.
       וצמצום המקום הוא יותר מגושם, כי אלמלא לא היה מקום, לא היה יותר מאדם אחד בכל שבעים שנה וכל אחד ואחד היה מוכרח להשתלם בזמנו, ובכח המסירה מדור לדור היה התיקון קרוב מאוד.
       אבל כיון שנברא מקום לריבוי אנשים, ואין השלימות מוכרחת לכולם, כי תנאי של קבלת התפילה יתקיים אפילו באחד מהם לפי אותו הסדר, אם כן, אין המסירה מדור לדור עולה יפה.
       ודע שאדם בעברו ממטם למקום הוא נעשה כמו בריה חדשה לפי מקום החדש, והאות, כי מצב דרכי בריאותו ואכילתו ותאוותיו הכללים ישתנו לפי מקומות אצל כל אדם ובשיעור זה ישתנו גם כן צינורות שכלו.
       וכיון שימי אדם קצרים ואי אפשר לו בחיי הבלו לשוטט בכל המטמות, על כן נתרבו הגופים ונפונו על כל המקומות המשונים על...

:

      כל התכלית אשר מוכן לעולם אחר כל המעשים הרי התענוג מחויב להתלוות עמו, כי באשר שבעולם מושג התענוג, על כן הוא חלק מן היחוד האמיתי, כי אין לך נותן מה שאין לו, ואם כן בהשבת הענפים לשורשם על כן מתיחד בהם התענוג. וצריך להבין שאין שום השארה לנצחיות זולת לשכליים בלבד, ואם כן מין התענוג הוא גם כן מנושא ושכליים.
      ולפי זה לא יפה דימו המחברים ענין תענוג השכלי כמו תענוג של התרת הספיקות. שזה אינו, מפני שתענוג הזה מתעצם בתחילתו יותר מלאחריו, שאין זה מגדר הנצחי, שאינו משתנה כלל מהזמן.
      אלא אפשר לדמות לאדם שעומד ומשמש לפני אורחים הגונים ומהנה ומענג אותם, שהגם שלאותו האדם לא יורגש דבר זולת שרואה שאחרים נהנין על ידו מכל מקום עולה תענוגו על כל התענוגים שמקבלים קרואיו ומזומניו, ומתעלה כפי שיעור קבלת תענוגם שזה הוא גם כן תענוג שכלי והוא למעלה משכל מפני שהוא באמת תענוג רצוני ושורשי עד שאין השכל מגיע אליו כי אין חשבון וטעם ברצון כנודע, וזהו דמיון אמיתי לתענוג הקבוע לנצחיות, דהיינו, שירגישו הנשמות גודל השעשועים שבוראם משתעשע עמהם שהם יתענגו מאוד מאותו ההרגש, ודו"ק.
      ובזה תבין שנצח והוד נקראים רגלים, כי הגם שעיקר הקומה מסומך על ידם בסוד "כפיה תמכו פלך", מכל מקום. עדיין חסרי השלימות, והמה מלשון אומנים, בסוד תרגלתי לאפרים, אבל עיקר הוא המוחין הפנימיים, דהיינו למעלה מן המדות בחינת שקיו דאילנא, וסבת כל הסבות, ולכן עובדי הוי' שיניקתם ממקום הזה ועובדים דוקא בבחינה זאת, הן המה מתקנים כל ענפי הבריאה בבחינה זאת, כי דוקא על המוחין הולך וסובב כל הבריאה המאוימה וארוכה הזאת, וכיון ששכל העולם הוא אחד שמתחלק בין נשואים מרובים נמצא אם שנים מחשבים שכל אחד המה לנושא אחד יחשבו ואם יש ביניהם איזה היכר הוא דוקא בגודל וקוטן, וטבע העולם שהקטן נכנע לגדול, אם כן אותם השוטים שמחשבים ממש אותה המחשבה של החכמים כנושא אחד עם החכמים יחשבו, ומבלי רצונם נכנעים ומתאחדים עם החכמים כטבע הבריאה, שבדרך הזה הולך ונתקן העולם כולו.
      ובזה תבין, שאין השלימות בהתרת ספיקות, כי זה לא יצוייר אלא במקרה, אבל לא לילך תמיד ולהיות קובע עבדות במין הזה.
      אבל בהנ"ל ניחא, כי עיקר החפץ הוא להיות הולך ומשמש לפני בוראו שלנצחיות תהיה הרגשה הזו קבועה לתענוג, ואם כן עיקר השימוש המעולה שייך דוקא לשלימים כנ"ל, שבזה שהולכים וחושבים מחשבות פשוטות אמיתיות מתקנים כל בני העולם, אם כן עיקר התאמצות שלהם הוא להיות באותן המחשבות אשר מגיע על-ידי זה תענוג גדול לבורא יתברך שמו שמשלימים מעשיו יתברך.

:

      אע"פ שאנו מבינים בהשי"ת בבחי' א"ס ואין תכלית הרי זה בבחי' עצמותו ית'. אכן בפעולותיו והארותיו אנו אומרים שתכלית הבריאה היא להנות לנבראיו, והגם שהוא מושג קשה מאד להתבונן איך יוצא בחי' תכלית מבלי תכלית ששני הפכים המה, כבר ביארנו את זה בפמ"ס ענף א' עש"ה בהשכל והתעמקות.
      ההשפעה הוא התכלית: אכן ההמונים אומרים שאין תכלית גם בהמציאות, אבל דבריהם אך לעצמם, כלומר לעגואיזם שלהם ודאי אין תכלית, כי כל התכלית האמור בדחז"ל בבחי' להנות לנבראיו, אין הפרוש במדות הכלי קבלה שבהנבראים להיותם מצומצמים מאוד אפי' לפי הבנה שלבו ואצ"ל לפי הבורא ית', וכל הפועל הריהו פועל ממדותיו עצמו, ובזה הארכתי בפמ"ס, כי אדרבא ענין להנות לנבראיו במדה הסופית לא יצוייר אלא רק בכלי השפעה שאין להם סוף וגבול ואין שום שביעה נוהג בהם שיהי' מכבין את התענוג, וזסו"ה כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו' וכן אומר כל פעל ה' למענהו.
      וזהו יצוייר רק במדה שהנברא משפיע נ"ר ליוצרו, וזהו התענוג והנאה שנכלל בהתכלית הנק' להנות לנבראיו, כלומר שנתן להם ענין ודרך התפתחות עד שיכולים לבא למדרגה גבוהה כזו להשפיע נ"ר ליוצרם, שהנאה והתענוג הזה של הנברא הוא ממש בלתי גבול וסוף, כמ"ש ז"ל עין לא ראתה אלקים זולתיך. ואפשר לצייר זה במדות שלנו בעוה"ז כמה מן התענוג לאדם שעושה סעודה גדולה לאורחים חשובים מאד וזהו תענוג מיוחד לכלי השפעה שבתוכיותינו, באופן שכל תכלית הבריאה במדתה הסופית הוא הרחבת כלי השפעה ועי' בפמ"ס שם.
      המתוק הוא קוטב כל המטרות: ועוד זאת צריך להבין בדבר תכלית הבריאה, שמלה זו נשתבשה לגמרי בפי ההמונים, כי בעולמינו אין ביקוש התכלית אלא בדברים מרים משא"כ בדברים מתוקים אין אדם מעיין בתכלית, למשל כשאדם שותה (*)ריצינאייל שואל א"ע לאיזו מטרה ותכלית עושה זאת, וכן כשמתיגע בעבודה קשה מחויבת המטרה להגן עליו ולהעמידו ביגיעה וכאבים, משא"כ באוכל בשר טוב ומתוק לחיך אין פתי שישאל ענינה לאיזו מטרה הוא אוכל זה וכן ביתר התענוגים, כי המתוק הוא חשוב לאין ערך על כל מיני מטרות כי כל המטרות המצויירות להאדם אינם אלא חלק גדול או קטן מן המתוק, ואין לך תועלת שלא יהי' להמתיק את החיים.
      (*)שמן קיק. המו"ל.
      ולפי"ז תבין התכלית של הבריאה במלה אחת, כי הבריאה יצאה מלפניו ית' בשיעור נמוך ופחות מאד, שאפי' הכלי קבלה ואגואיזם לא היה לה מתחילתה, ובדרך התפתחותו ע"י מעשים טובים מתתקנים כלי קבלה לקבל הטוב המצוי לקבל ע"פ מדה קטנה של הנברא, ואח"כ יש התפתחות שניה להפך את כלי קבלה הקטנים על כלי השפעה שאין להם קץ, באופן שכל עוד שאין אנו מקבלים את התענוגים ואנו מצויים בצער מרובה על העונג, יש לנו להתיגע ולתקן מעשינו להרחיב כלים שלנו עד שנזכה לעולם שכולו תענוג וכולו טוב. כלומר, שיאבד הצער ונקבל תמיד רק תענוג וטוב בלי סוף, וכשנבא לזה הרי שבאנו על התכלית.

:

כל העולמות שמצמצום א' ולמטה יש בהם תכלית, דהיינו להפך הכלי קבלה ע"מ להשפיע, שאז ישובו ויתהפכו כמו שהיו מטרם הצמצום, כמ"ש בפמ"ס ענף א'. אמנם בא"ס ב"ה אין אחרית ואין תכלית שם, שהכל מצוי שם בסוד האור הפשוט ורצון הפשוט (ע"ע רצון פשוט) בסוד הוא ושמו אחד. (עי' פמ"ס צ"ח).

:

      ה"ס אור אוכמא, ע"ד שאמרו בזוהר אשר כתר עליון אוכמא הוא לגבי עילת העילות. כלומר, שכל יקר גדולתו הוא מבחי' אוכמא שבו וכל היותר שחור אורו יותר חשוב, וע"כ מנהגי השרים ללבוש תכלת כמ"ש ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וכו', כי שורשו ה"ס הלבוש אשר לבש בו המלך. ורוב עומק האוכמא והחושך שבו מתפרש בזוהר מהו תכלת דתכלי ושצי לכלא, אכן כשמתתקן בסוד בגד ולבוש בסוד לא חבושי, אזי הוא סוד המביא את תכלית שמים ארץ. בסוד וקדשתו מכל הזמנים.
      ובזה תבין מש"כ בזוהר שופטים רע"ה וז"ל בגין דגרמין אינון חיורין וכתיבה אוכמא לא אשתמודע אלא מגוי חיורא כגונא דאוריתא דאיהי חיורא מלגאו אוכם מלבר אוכם וחוור חושך ואור ואית חשך תכלת ואתמר ביה גם חושך לא יחשיך ממך, ותכלת אוכם איהו נוקבא לגבי חיוורא עש"ה.
      ובזה תבין הסוד אשר ציץ וצצית לפתילי תכלת דוקא המה צריכים, כי לא היה בהם האור המיוחד זולת התכלת שה"ס החושך דלא יחשיך וסו"ה כחשכה כאורה והבן.

:

ה"ס קבוץ נדחים, ונמשך מסוד תכלית שמים וארץ שאז שמים וכו' כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו, וה"ס הדחיה והמשיכה הבאים בנושא אחד, (ע"ע משה). כי אין שם הכרע, ומש משמש בב' הפכים, לפעמים פירושו מסתלק כמו לא מש מקרב המחנה ולפעמים פירושו ממשיך כמו מן המים משיתיהו, וזסו"ה הנך שוכב עם אבותיך וקם וכו', שהוא מקרא שאין לו הכרע, כי לא מוחלט לא שכיבה ולא קימה, והשכיבה עצמה היא הקימה בסוד הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולפיכך אין לו הכרע, והבן הסוד וקם העם הזה וזבו, אשר אם לא קמו אחר השכינה אז לא היה זנו ודו"ק. ועי' זוהר שופטים זכוי וחובי חקוקים על גרמי דיליה, ואם יזכו יקום גופא על גרמי דיליה ואם לאו יא יקום ולא יהא ליה תחיית המתים עש"ה.

:

הנפש משעת זריעה אינה נפרדת לעולם מהחומר, ואף כי אחרי מותו נפשו עליו תאבל עד תחיית המתים. (ע"ח ש"ה פ"ה)

:

אין לשון תועבה נופל אלא במקום תאוה, שמשמעותה היא תאוה מאוסה, והוא מהמלות אשר העין באה תחת אלף, כי יש עין רעה כנודע שתשע מאות תשעים ותשעה מתים ממנה, ואין תיקונה אלא א' מאלף הנשארה, בסו"ה אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחוננו ויאמר פדעהו, (עם עין בתוכה והבן). (ע"ע שמש). ולרמז הזה האלפין ועייניו מתחלפין במלות אלו.

:

פירושו הוספת מסך מקשיות ועביות, כי בזה תלוי כל המשכות האורות ושיעור קומתם, משא"כ באורות אין נוהג שום תיקון כי אור העליון אינו פוסק מלהאיר לתחתונים אפי' רגע ורק לכלים מתוקנים הוא צריך, ובכל מקום שמוצא כלי מתוקן תיכף מושפע מאורו ית' לפי הקצבה שבמסך שלו, (ע"ע קצבה).

:

המסך שבכלי המלכות, שפירושו כח של הצמצום שלא לקבל בבחי"ד השורה בהמלכות, הוא הנותן תחום לאור העליון ומפסיקו על דרכו, וע"כ הוא מגביל ונותן תחום על האורות בסו"ה עד פה תבא ולא תוסיף וכו',

:

כמה שהתחתון בהשואה אל העליון הנה בשיעור הזה הוא דבוק בו, ואם אינו שוה בכל בחינותיו רק בבחי' אחת, הנה הוא נבחן שהוא כך תלוי בעליון, דהיינו שדבוק בו רק מצד אותה הבחי' שהוא שוה אליו אבל אינו דבוק משום השינויים שביתר בחינותיו, כי כל הבדל בין הרוחניים הוא ענין השינוי המצוי ביניהם.

:

פירושו השגה.

:

הוא פרצוף הכתר, ונק' כן משום שמתהא עיני הבריות להיות שם אפיסת ההשגה. הכתר כולל ב' פרצופין עתיק ה"ס תוהו וא"א ה"ס בוהו. (ע"ע בוהו).

:

(ש"א ע"א ע"ח) יורה שההארה מתפשטת בפעם אחת על שלימותה הנרצה. והיפוכן הוא לאט, שמשמעותן שאונה משתלמת תוכף, אלא שנצרכה לזווגים הרבה דאו"י ואו"ח עד שנגמרת.

:

      ההתפשטות של כל הארה נק' תוך. כלומר, עיקר תוכנה וצורתה של הארה ההיא
      ויש בו ד' עיקרים:
      א' מהותו הם ע"ס דאו"י ואו"ח דהתפשטות המלכות של ראש עד למלכות דמלכות, בסוד הסתכלות ב', (ע"ע הסתכלות).
      ב' כאן יוצאים ונגמרים הכלים של הפרצוף, שמשום זה נוהג בו השגה והתלבשות לתחתון, משא"כ למעלה בע"ס של ראש הפרצוף אין בו שום תפישה והלבשה, משום שאין שם כלים ואין לך תפישה באורות בלתי כלים.
      ג' נוהג בו תמיד ב' התפשטויות דע"ס, משום שהתפשטות הא' דרכו להסתלק בסיבת הזדככות המסך. (ע"ע התפשטות).
      ד' התוך מכונה לפעמים פרצוף חג"ת או פרצוף ס"ג ונשמה, ואלה מובנים מתוך הענין - או פרצוף חיה. (ע"ע פרצוף).

:

       הנה מדרך ההכרה שמתחלה מזדמן גופו מל חבירו, ואח"כ כשמתחיל התחברותו עמו מזדמן מלפניו דעתו ושכלו ג"כ, ואפילו כשנעלם חבירו מעיניו הרי נעלם דוקא מעיני הגשמיים אבל מעיני הרוחניים שמתדבק דוקא בשכלו הרי לא נעלם מהם כלום. כי שכלו נמצא בזכרונו כמאז כן גם עתה כמעט בלי שום שינוי כלל, ואפילו תואר צורת גופו שהוא רוחני לא יפול עליו שום העלמה.
       ולפי זה הגם שעיקר שכלו של אדם לא יהיה נתפס זולת בראיית תואר גופו הגשמי, להיותו תמיד נמצא לנגד עיניו, וכיון שהשיג שכלו ודעתו בהכרה שלימה מצורף עם גופו הגשמי כבר נשלמה הפעולה, והרי יכול להיות מדובק בשכלו תמיד.
       וזה ענין הכלל המוקדם לפרט, שבכלל הושם ההכרה התכליתי מה שלא שיך לעולם הזה, והיה זה כדי להשיג הפועל בצרוף עם שכל הפועל שזה די להכרה שלימה. משא"כ אם לא היה משיג הפועל בעצמו הגם שהיה משיג שכל הפועל לא היתה השגה זו שלימה. משא"כ אם פעם אחת השיג אותם בצרוף יחד, אינו מחוייב הפועל להיות מצוי עמו תמיד, שזה לא יוסיף מעלה אפילו בענין השכל בעצמו כמו במשל הנז"ל. וכיון שנשאר עמו משך זמן שיהיה להכרה שלימה להשפיע עליו שכלו הנרצה, אינו מן הכבוד שישאר עמו לבטלה, כי לא שייך תשוקת הדבקות בפועל עצמו כי עם בשכל הפועל בזה שייך דביקות, דהיינו רוחני ברוחני מין במינו, משא"כ החושים הגשמיים על שכל רוחני הוי מין בשאינו מינו, ובסדר הכללי היה זה לשימוש בעלמא לגלות שכל הפועל שתדבק הפעולה בה קומה בקומה.
       וכדי להבין צריך להאריך קצת, ומעיקרא צריך לידע סוד היחוד השגור בכל הספרים. דהנה פתרון חידה זו היא בדרך השלילה, דהיינו ששולל כל בחינת פירוד איזה כח מהשם יתברך, אלא הכל מתיחד בקדושתו ית'. דרך משל: השמות חכם ועושה חסד נופל השם על מציאות בחינת חכמה המחויבת בו ומציאות מחסד וטוב המחויב בו, ואין צריך לגלות סכלות לידע טיב החכמה וכן בחיבת רשע לידע טיב החסד, כי החכמה והחסד יוכלו להתגדל ולהתפאר ממציאות עצמה ואפילו אם לא יהיה הפכי להם. משא"כ במלת היחוד שם זה מתגדל ומתפאר דוקא ממציאות ההיפך מיחודו, ועד כמה שמתחזק ההפכי מגדיל ומתפאר יחודו העצום שמעביר ומבלה את כל, ולמשל אם לא היה כלל ממידת ההפכי לא נודע לנו כלל מבחינת היחוד, אלא הכל היה כצל הנמשך אחר אדם וכעבד דשקיל וטרי אחורי אדונו. ולכן מתרומם יחודו לפי שיעור מדרגות ההיפך, ולכן נחקור קצת במורדי אור מה טבעם.
       הבה העובדי ע"ז, שבע תועבות בלבם. כת א' אומרים שהבורא אחר שעשה פעולתו נתרומם מהם, ועזב אותם ואינו מביט, ומכ"ש שאינו מזדקק לשפלים האלו, אלא ההנהגה שם בשרים וכוכבי שמים ע"כ עובדים להם.
       כת ב' אומרים שאין למעלה מן הטבע שום כח והכל תלוי או במזל או במעשה וחריצות של כל אחד, ועצלותם הוא המזיק וחריצותם הוא המועיל, ולפעמים מזל יום גורם או מזל שעה.
       כת גי, דעת גויי ארץ. שכיון שהשי"ת בחר בישראל וקרבם בתורה ומצוות, וחטאו והרשיעו לפניו, כבר מאס בהם לנצח וכבר נמאס... להם, ואורך הגלות יוכיח להם, והחליפם באומה אחרת.
       כת ד' יודעים ריבונם ומכוונים להכעיס ולמרוד בחוקיו, באומרם ש... לעשות נגד השי"ת כיון שמסר להם החוקים והשמות שנבראו בהם שמים וארץ, הרי הטביע בהם הכח ולא יעבור, ואפי' מי שאינו הולך בדרכיו ומוצא חן לפני' מ"מ יכול להמשיך השפעה והשגה ע"פ מלאך, וזה חטא דור הפלגה ודור המבול וכמו שאמרו לירמי' שהי'... להם חורבן המקדש, אמרו אנא אקפי לה אשא אנא אקפי לה מיא.
       ויש עוד מין אחד שאמרו שתי רשויות, יש בורא טוב ובורא רע. כיון שלחקירות...כניכול להיות בחינת ההרכבה בהבורא ורואים פעולות ההפכיות, על כן עשו לו... מאחד נמצאים טובות שבעולם ומאחד נמצאות רעות שבעולם. ומקרא כתוב: יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני הוי' עושה כל אלה, הרי מפורש שהקב"ה מקיים בעצמו כל המציאות, באופן זה ה...לו פי' שמנהג את עולמו בהנהגה מסופקת ונתן מקום לכל הטעויות המכשילות הנ"ל להמצא, כי מתוכן יוודע כח היחוד העצום... לכל היצור ומחשבותיהם נבלעים בשורש יחודו העצום.. אפילו. כמ"ש ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו...

:

      העולם מקשים למה לא כתוב שכר ועונש בכל התנ"ך. והענין, כי התורה הק' היא שלשלת האורות העליונים כמו שהם במציאות, שז"ס כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, וענין תורה ומצוות לא ניתן לנו אלא כדי למהר לקרב אותנו אל תכלית הבריאה כמו שחשב השי"ת בשעה שבראנו לכבודו ית', שהוא כמשחז"ל להנות לנבראיו, (וע"ע תכלית הבריאה). ושם נתבאר שהטוב והתענוג כבר מוכן, וכל עוד שלא באנו להתכלית מצויים אנו בצער ויסורים המרובים על הנחת ותענוג. והנה אין לך עונש גדול מזה כל אחד כפי מכאוביו הנודעים לו עצמו, ואין לך שכר גדול מזה, כמ"ש בתורתינו לדבקה בו. ומובן מאליו שאין ארור מתדבק בברוך, ואין בעל המכאובים דבוק בבעל התענוג והחדוה אלא למע"ט צריכים.
      וענין שו"ע שכתבו חז"ל הוא מובן בפשיטות בסוד הגלגול, שכל זמן שהאדם עדיין לא בא על התכלית הנ"ל, הוא מוכרח להתגלגל פעם שנית ושלישית וכו' עד שיתוקן ויבא על התכלית הנ"ל, להיותו מחויב ומוכרח כמו שבארנו במאמר התפתחות. והנה לאחר פטירה כשהאאם קלקל את מעשיו עוד יותר מעת ביאה לעולם, אינו ראוי להתגלגל לעוה"ז פעם שנית עד שיבא באותו העונשים האמורים בחז"ל, וזהו ענינו של השי"ת לו לעצמו כי לאחר פטירתו של האדם כשאין לו גוף אין לו מע"ט, ולפיכך אין להקשות למה לא נרמז בהתורה, כי אין צורך ועוד הרבה דברים יותר נצרכים לנו אשר לא נתנו בכתב זולת בע"פ, ועיקר השכר הכתוב בתורה הוא ענין השלום ומנוחת הפרנסה, שהוא תנאי מוכרח לעסק העבודה המביאה אותנו להמטרה ולדבקה בו, והבן כי קצרתי.

:

       מהם יצאו העיגולים שנק' שמים. שיורי לבוש דעליון הוציא עולם התחתון וז"ס עוטה אור כשלמה שנתעטף הקב"ה בלבוש ששם או"מ, ואז משיורן נטה שמים כיריעה שה"ס העגולים הנק' שמים, (ע"ש בע"ח שמ"ב פ"ד). והקשו שם הרש"ש והיפה שעה ז"ל, הלא העיגולים קדמו ליושר, והניחו בצ"ע, אמנם פירוש הדברים הוא פשוט, שהכונה מעליון לתחתון, כלומר דשיורי לבושים דאצילות יצאו מהם שמים דבריאה.
       מזווג דהכאה על נעל דאצילות יצא כל הבריאה: ונודע, כי או"פ דעליון נעשה או"פ ואו"מ לתחתון. ונודע ג"כ שמסך דגג הבריאה היא מחיצוניות דנה"י אמא המלביש על חיצוניות שהוא העור דזו"ן שמתחת רגליהם הנק' נעל, וה"ס שיורי לבוש (ואולי ז"ס הצפרנים שה"ס החשמל שנשתייר על הקצוות דאצבעות ידין ורגלין דאה"ר, וע"כ נק' שיורי לבוש והבן). אשר בסוד זווג דהכאה על מסך הזה יצאו כל הבחי' מפנימים ומקיפים דבריאה.
       ב' דבראשית היא בריאה: ונודע ג"כ שבית דבראשית ה"ס בינה דהיינו בריאה שנק' בית חדש, ושם שמים וארץ דבראשית, כי לא דברה תורה אלא בבריאה.
       באופן אשר נתעטף ז"א בחשמל דבינה ה"ס עוטה אור כשלמה, כי ז"א ה"ס הקב"ה כנודע, אשר נתעטף בחשמל דבינה מכל צדדיו ומתחת רגליו והחשמל נק' לבוש כנודע, ומתחת רגליו שה"ס נעל היא שיורי לבוש כי הנעל בלבד החתים וחקק כל מה שבאצילות בבריאה, שז"ס ואז נוטה שמים כיריעה דהיינו שמים דבריאה וכל אשר בבריאה.

:

      ראובן: ה"ס חכמה (תוך מקוה), וע"כ אמרה כי ראה ה' בעניי, שה"ס הראיה השלימה.
      שמעון: ה"ס בינה (סוף מקוה), וע"כ אמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי, שה"ס האזן והשמיעה.
      לוי: ה"ס אומ"צ שיש לו תום ואור בסו"ה תומיך ואוריך לאיש חסידיך. תום ה"ס סיתום דאומ"צ. אור ה"ס חכמה השלימה.
      יהודה: ה"ס מקוה"נ בחי' הוד, וע"כ אמרה הפעם אודה את ה'. ובזה תבין שיהודה ה"ס מלכות: דהיינו בסוד איהו מלך ואיהו מלאכה. (ע"ע מלאך) משא"כ לוי בהיפך לא היה לו חלק בארץ כי הויה הוא נחלתו, בסו"ה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים. תו"ס מקוה שה"ס ראובן שמעון, ואומ"צ שה"ס לוי, מלשון כמער איש ולויות.
      ודע, כי יוסף הוא ג"כ בחי' לויה, בסו"ה ויקח משה את עצמות יוסף עמו, אלא צריך שתדע כל השלשלת דקדושה, כי לבן ה"ס לובן העליון דעקודים, דהיינו הסיתום דאומ"צ, וז"ס ארמי אבד אבי וירד מצרימה, כי לבן בקש לעקור את הכל, כי כן היה הסיתום הזה גדול מאד בכח אחימן וכמעט שנבטל כל העולמות, עד שבא למצרים למקוה"נ שהוא הארץ לא להם ופה רעה (בחי"ד) מולך שם.
      שבסוד כור הברזל דהיינו בחי"ד נצרפו ויבאו וניצולו, באופן שלבן הארמי ה"ס סיתום הנ"ל שנק' ג"כ שור תם: והיה לו ב' בנות שם הגדולה לאה.
      לאה: מלשון ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור, (כי בעת שהדגים מתים שה"ס חמישי כמו שקרה בסיתום דאומ"צ שהמים שבהיאור נהפכו לדם). וז"ס ועיני לאה רכות, דהיינו שעינים טובות היו לה רק רכות בסוד אב רך, (ע"ע אברך). מכח הסיתום דשם.
      ושם הקטנה רחל: שה"ס ובורא את הכל: ראה כל. אכן בסוד רחל נאלמת מפני גוזזיה, דהיינו לשון אלם דהיינו בחי' הראיה דמקוה"נ, שהיתה עולמתא שפירא דלית לה עיינין.
      יעקב ועשו: והפוכם היה יעקב ועשיו, כי רבקה: אחות לבן הארמי היתה כנודע, שהיא ג"כ בבחי' סיתום דאומ"צ, אלא ע"י ויעתר יצחק לנכח אשתו, הרתה במקוה"נ. ויתרוצצו הבנים בקרבה ויצא הראשון (מסוד תוך דמקוה יצא) אדמוני כולו כאדרת שער, דהיינו בחי"ד עצמה. ויקראו שמו, לשון רבים (דהיינו כל עובדי כוכבים ומזלות) עשו, מלשון עשב הארץ: ואחרי כן יצא אחיו, שה"ס האיש תם מלשון סיתום, אמנם מכח וידו אוחזת בעקב עשו, נמצא עכשיו שזכה ג"כ להיות יושב אהלים, דהיינו רואה צאן ומקנה, שז"ס ורב יעבד צעיר, יכין רשע וצדיק ילבש.
      אהבת יעקב לרחל: וז"ס ויאהב יעקב את רחל, כי להיותו בחי' תם היה כל שמחתו בכח רחל, ע"ד וידו אוחזת בעקב עשו, כי השורה בלא אשה שורה בלי שמחה, אכן ויהי בערב (עוה"נ) ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו ויתן לה
      זלפה שפחתה, מלשון זל פה. כי ה"ס התמונה דבחי"ד נתן לה לשפחתה, ולחסר אותה כדי שתהא ראוי' לביאה שפחה הוא מלשון פח כרו לי והבן.

:

        ותדע שז"ס שאין בני ישראל נגאליו אלא אחר שיתגלה חכמת הנסתר בשיעוו גדול, כמ"ש בזוהר בהאי חיבורא נפקין בנ' ישראל מגלותא. כי היה בזמן הלז תקוו לגאולה, שכתיבת הזוהר שהתחילה בים רשב"י היתה בזמן גילוי בר כוכבא, שר"ע רבו של רשב"י אמר עליו דרך כוכב מיעקב וכן אחר חורבן ביתר היה התקוה גדולה. ומשום זה הרשה רשב"י את עצמו וגילה או חכמת הנסתר, דהיינו בספריו זוהר ותיקונים, אכן בשמירה גדולה כי לא הרשה לכתוב דבריו אלא לר' אבא שיכול לגלות ברזא, שחכמי בני ישראל לבד יבינו הדברים וחכמי האומות לא יבינו, מפחד שמא ידעו חייביא למפלח למאריהן. ומשום זה תיכף שרא שעדיין הזמן מוקדם לגאולת ישראל אז הצניעו אותו שהיה בזמן רבנן סבוראי, כי אנו מוצאים הרבה מרבנן סבוראי שכתבו עניניו בתוך הזוהר כנודע. והיה אמנם רצון השם שיתגלה, ע"כ נתגלגל הדבר עד אלמנת ר' משה די ליאון שירשה הכת"י מבעלו, וכנראה שלא גילה לה כלום מאיסור, ההתגלות, וע"פ מקרה נתנה אותו למכירה כנודע, אכן עד היום הזה גרם הדבר חורבנות מרובים בכרם בית ישראל מטעמים הנ"ל. אכן אין לך רעה בלי טובה, וע"כ השליט הזאת שהאומות השיגו ע"י גניבת סודות, התורה גרמה ג"כ דחיפה גדולה להתפתחות הקדושה, אשר לפי השערתי הננו בדו עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חכמת הנסתר בהמון, כי מלבד טעם הפשוט של חיל בלע ויקיאנו, כי בזה יתגלה לעין כל מה בין בני לבין חמי וההבדל בין עיקר הגרעא ובין הקליפ העליונה שקלפו ממנה כל חכמי האומות שבעולם, כי בטח ישובו כל מחנות ישרא שכפרו בהתורה ישובו להשי"ת ולעבודו, הנה יש בזה עוד טעם, כי קבלה בידינו שיש חיוב מוקדם להגאולה אשר כל אומות העול יודו לתורת ישראל בסו"ה ומלאה הארץ דעה, דוגמת יציאת מצרים שהיה חיוב מוקדם שגם פרעה יודה לאלקים אמת ולמצותיו וירשק להם לצאת, וע"כ כתוב שכל אחד מהאומות יחזיק באיש יהודי ויוליכהו לארץ הקדושה, ואינו מספיק מה שיוכלו לצאת מעצמם. ותבין אמנם מהיכן יבא לאומות העולם דעת ורצון כזאת, תדע שהוא ע"י הפצת החכמה האמיתית שיראו בעליל אלקים אמת ותורת אמת.
        והפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם, שאפי' האומות ישמעו ויודו כי יש חכמת אלקים בקרב ישראל. ותפקיד הזה אמרו על אליהו הנביא, כי גילוי רזין דאורייתא מכונה תמיד בשם גילוי אליהו: וע"ד שאמרו ז"ל יהא מונח עד שיבא אליהו, וכן תשבי יתרן קושיות ואבעיות. ולפיכך אמרו שג' ימים (שהוא רמז ידוע) קודם ביאת המשיח, ילך אליהו על ראשי ההרים ויתקע בשופר גדול וכו', ותבין רמזים האלו שאין ענין השופר הזה רק גילוי חכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדם ומחוייב לבא בטרם הגאולה השלימה.
        ולזאת יעידו הספרים שכבר נגלו על ידי בחכמה הזאת, שדברים העומדים ברומו של עולם נפרשו לעיני כל כמו שמלה, שזהו עדות נאמנה שאנו מצויים כבר על סף הגאולה, וכבר נשמע קול השופר הגדול אם לא במרחקים כי עדיין קול דממה דקה עשמע, אכן התחלת כל גדלות הוא מוכרח לקטנות מתחילה, ואין קול גדול אם לא תקדים אותו דממה דקה, כי כן דרך שופר שקולו הולך וגדול. ומי עוד כמוני עצמי יודע שאיני ראוי כלל אפילו להיות רק שליח וסופר לגילוי סודות כאלו, ואצ"ל להבינם על שורשם, ולמה עשה ה' לי ככה, אין זה אלא מפני שהדור ראוי לכך שהוא הדור האחרון העומד על סף הגאולה השלימה, ולפיכך הוא כדאי להתחלה של שמיעת קול שופרו של משיח, שה"ס גילוי נסתרות כמבואר.

:

       דבר זה צריך הסבר גדול. וכדי שיהי' מובן לכל, אבחר לפרש הענין על פי המתגלה לנו מסיבה זו ונמשך אלינו כאן בהנהגת העולם הזה.
       פנימיות החיצוניות: והענין הוא, כי שורשים העליונים ממשיכים כחם בהשתלשלות עד לגילוי בענפיהם בעוה"ז, כמ"ש בביאור ענף ושורש. והנה העולמות בכללם נבחנים לפנימיות וחיצוניות, בדומה למשא כבד שאין בכחו של מי להגביה ולטלטל אותה ממקום למקום אז מטכסים עצה לחלק את המשא לחלקים קטנים, ואז מעבירים אותו בזה אחר זה, כן בענין שלנו להיות תכלית הבריאה הוא נפלא עד לאין ערך, כי ניצוץ קטן ודל כמו נפשו של אדם אפשר לו לעלות בהשגתו אל על יותר ממלאכי השרת, ע"ד שאמרו ז"ל על הפסוק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שפרשו שהמלאכים עליונים ישאלו לישראל מה פעל אל?
       והנה כל ההפלגה הזאת תגיע אלינו רק על דרך ההתפתחות בזה אחר זה, בדומה להמשל הנ"ל אשר גם המשא היותר כבד, האפשרות להגביה אותו אם נחלקו לחלקים ולהגביה החלקים בזה אחר זה. ולאו דוקא התכלית הכללי מגיע אלינו כן אלא אפי' התכלית הגופני שהוא רק ענין מכין את התכלית הכללי היא ג"כ באה אלינו בהתפתחות דרגתי לאטו. ולפיכך נתחלקו העולמות לפו"ח, שכל עולם ועולם יש בו הארות המוכשרים לפעול בהתפתחות אטית והם נק' פנימית העולם, ולעומתו יש הארות המסוגלים לפעול רק בבת אחת, וע"כ כשמופיעים כאן בענפיהם שבעולם הזה ונתנים להם שליטה אז לא לבד שאינם מתקנים אלא המה גם מקלקלים. וענין זה מכונה בדחז"ל בהשם פגה: עד"ש ז"ל בעצה"ד באדה"ר שאכלו פגה. כלומר, שהוא באמת מאכל תאוה ונעים עד אין קץ וגם עתידה לענג את האדם אלא לעתיד ולא עתה, להיותו בדרך הגידול וההתפתחות, וע"כ דימו זה לפרי בטרם בישולו, כי גם התאינה שהיא הפרי היותר מתוקה ונעימה מ"מ אם יבא מי לאוכלה בטרם בישולה יקלקל קיבתו וימות.
       אכן יש לשאול מי הוא הממשיך פעולה זו בעולם, כי נודע שאין פעולה בעולמנו מתבוא בלי הכאה משורש העליון. ותדע, מזהו הנק' אצלנו שליטת חיצוניות אשר הוכן בסו"ה זה לעומת זה עשה אלקים, שיש בו כח דוחף ומזרז אל גילוי הנהגה הפנימיות, עד"ש ז"ל הנני מעמיד להם מלך כהמן ובעל כרחם מחזירם למוטב.
       ואחר שבארנו השרשים העליונים נבאר את הענפים שבעוה"ז. ותדע שענף הנמשך מהפנימיות המה עם ישראל שנבחרו לפועלי התיקון והתכלית הכללי, ויש בהם אותה ההכנה שיכולים להתפתח ולגדול עד שיגיעו גם יניעו את האומות להגיע אל התכלית הכללי.
       חיצוניות, ואומות העולם : והענף הנמשך מחיצוניות הם שאר האומות שלא הוכנו בהם אותם הסגולות, שיהיו ראויים לקבל את דרכי התפתחות התכלית בזה אחר זה, אלא שמוכשרים לקבל את התיקון בבת אחת בכל מלואו, ע"ד שורשם העליון. ולפיכך בשעה שמקבלים שליטה משורשם המה מחריבים את הסגולות שבבני ישראל וגורמים יסורים בעולם.
       עבד ושפחה. והנה השורשים העליונים שנק' חיצוניות ע"ד הנ"ל, נק' בכללם בשם שפחה ועבד. והיינו להראות אשר אין ענינם ח"ו להזיק ולקלקל כמו שנגלו לשטחיות העין, אלא המה משמשים ומשרתים להפנימיות כמו העבד ושפחה המשמשים לאדונם.
       ושליטת החיצוניות האמורה נק' בשם גלות ישראל לבין אומות העולם, שמביאים בזה להאומה הישראלית יסורין ובזיונות וחורבנות באופנים וגוונים מרובים. אמנם למען הקיצור נבאר רק המתגלה מתוך מבט הכללי שהוא התכלית הכללי, שהוא בענין העבו"ז ואמונות תפילות בסו"ה ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם, שהוא הרעל היותר נורא ומסוכן המשחית נפשות ישראל, להיותם מקרבים את הבליהם לדעת האנושי. כלומר, שאינם דורשים עמקות מרובה להבינם, ובזה משרישים את יסודות עבודתם ללבות בני ישראל. ואע"פ שאין איש ישראלי מוכשר לגמרי לקבל את הבליהם, מ"מ גורמים סוף סוף שיקוץ וזוהמא עד לכפירה מגולה עד שאומר כל אפין שוים ח"ו.
       ומזה תבין ענין גניזת חכמת הנסתר מעיני החיצונים, גם מה שאמרו ז"ל אסור ללמד גוי תורה. ולכאורה יש סתירה לזה מתנא דבי אליהו שאמר אפי' גוי ואפי' עבד ואפי' שפחה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה עמהם, והאיך הורו ז"ל שאסור ללמד גוי תורה. אכן הכונה של תנא דבי אליהו הוא בגוי שנתגייר או עכ"פ שפירש את עצמו מעבודה זרה דהיינו מאמונות התפילות, והכונה של חז"ל היינו במי שלא פורש מע"ז אלא רוצה לידע מתורת ישראל וחכמתו כדי לקבל ממנו חיזוק וכח לע"ז שלהם.
       ואם תאמר מאי אכפת לנו אם הגוי הזה נעשה בסיבת תורתינו הק' יותר אדות בע"ז שלו אם לא יועיל מה יזיק? אכן ע"ז בכה רשב"י בטרם שביאר איזה סוד חשוב בחכמת הנסתר, כמ"ש בכי ראש ווי אם אימא ווי אם לא אימא, אם אימא ידעון חייביא למפלח למאריהון ואם לא אימא יאבדון חבריא מלא דא. כי היה ירא פן יגיע הסוד הזה לעובדי ע"ז ויפלחו לע"ז שלהם בכח שכל הקדוש הזה, שזהו המאריך את גלותינו ומביא לנו כל היסורין והחורבנות, כמו שאנו מוצאים עתה לעינינו אשר חכמי האומות חקרו ודרשו את כל ספרי בני ישראל ועשו בזה מטעמים לחזק אמונתם, דהיינו החכמה שלהם הנק' תיאולוגיא. ושתי רעות עשו, כי מלבד שמתעטפים בטלית שלנו ואומרים שכל החכמה ההיא הם מהשגת רוח הקודש שלהם, שהמעתיקים הללו קנו אצלם שם גדול על חשבוננו אשר בזה מחזקים ודאי את תורתם המזויפת וקונים כח להכחיש את תורתינו הק', אלא עוד רעה יותר גדולה הגיע לנו, כי המסתכל בתוך התיאולוג' שלהם מוצא בהם סברות וחכמה בעבודת ה' שנראים לו יותר כנים ואמיתיים מחכמה שלנו. והוא מב' טעמים, הא' הוא משום שהמה חברה גדולה ונמצא ביניהם בלשנים גדולים ומובהקים, היודעים המלאכה ההיא איך לקרב דברים שיהיו מקובלים על דעת אנשים הדיוטים, וענין בלשנות הוא מחכמות חיצוניות, שודאי הוא אשר חברה של שמונת אלפי מיליאן איש יכולים להמציא בלשנים יותר גדולים ומרובים מן חברה שלנו שהוא כמו חמשה עשר מליון איש, וכיון שכן נכשל המסתכל בספריהם וקונה ספק אולי הצדק עמהם ח"ו, או עוד יותר גרוע כמובן. וטעם הב' הוא וזהו העיקר, כי חכמי ישראל מצניעים את חכמת הדת בחדרי חדרים ובכל האפשרות מרבים חכמי כל דור ודור להציע פשט פשוט אל ההמון ודוחין אותו בכל התחבולות מן הרבון אפילו לבא ולוש בחכמת הנסתר.
       ווי אי אימא: ועושים זאת מפחד שמא יפלו הדברים והחכמה לעובדי ע"ז, כמ"ש רשב"י אם אימא ידעון חייביא איך למפלח למאריהון, כי על דברים הפעוטים שגבנו מכלינו אנו סובלים בזיון וקצף די מאד, אשר נפלטו אליהם אחר כל השמירות המעולות.
       ומזה מובן מה שהיה לנו אם חכמינו היה מגלים חכמת הנסתר לעין כל. ומתוך שאנו מצניעים, נמצא אשר האיש הפשוט שלנו כל עוד שאינו כדאי למסור לו רזי תורה, הנה אין לו שום מושג כלל בחכמת הדת, וע"כ מובן מאליו איזו התפעלות שאדם כזה קונה בעת שמוצא טעמים וחכמה של מה בהתיאולוגיא שלהם, שכל עיקרה אינו אלא קיבוץ של ידיעות גנובות מהנסתר שלנו בתוספות מטעמים ספרותיים. ואחר שרואה זה אומר ומכחיש את תורתינו המעשית ואח"כ לכפירה לגמרי רחמנא ליצלן. ודבר זה נק' שפחה כי תירש גבירתה, כי כל כח הגבירה דהיינו שליטת הפנימיות הוא בכח החכמה ודעת שלנו, בסו"ה ונפלינו אנו ועמך מכל העם אשר על פני האדמה. ועתה קדמה השפחה ומתגאה בהמון, כי היא ירשה החכמה הזאת ח"ו. ותדע שכחם זה הוא השלשלת שבו כובלים את רגלי בני ישראל בהגלות תחת שליטתם.
       ונתבאר, שכל עיקר כבלי הגלות ותוקפם, הוא מחכמת התורה ורזיה שהספיקו לגנוב ולשים בכליהם אחר כל השמירות המעולות והגניזות שעשינו, שבזה מטעים ההמונים שהמה ירשו את עבודת אלקים ומטילים ספק וגם כפירה בנפשות ישראל כנ"ל.

:

       ע"פ הכמות: התבונה מחצית הבינה משום שמלבשתה מחזה ולמטה, שהוא חצי הפרצוף כמו מחזה ולמעלה. וע"פ האיכות: התבונה רביעית הבינה, כי הבינה ה"ס יה"ו והתבונה ה' אחרונה. (ש"ד פ"ג ע"ח). וצ"ע דלקמן אמר שנה"י שליש גופא הוא כי הם ג' חלקים כח"ב חג"ת נה"י.
       נה"י הוא שליש של התבונה: המתלבשת בז"א, כי הם ג' חלקים כח"ב חג"ת נה"י, (ש"ג פ"ג). ולעיל אמר שמחזה ולמטה דהיינו נה"י דבינה, הוא מחצה או רביעית ע"ש. ואפשר לחלק בין בה"י דבינה לבה"י דתבונה המתלבשת בז"א.

:

       כל מדרגה המתגלית בעולמות בהכרח שהיא כלולה מכל המדרגות הקדומים לה, שהרי כל מדרגה אפילו הקטנה בתכלית מוכרחת שתרד מאת א"ס ב"ה אשר ממנו ב"ה עוברת ויורדת לא"ק ומשם לאצילות ומאצילות לבריאה וכו' עד שמגעת למקומה. ונודע חוק הרוחבי אשר ההעדר ודין בן חלוף אין נוהג בה לעולם, ואם אנו מבחינים שם איזה חילוף מקום, יהיה הכוונה בבחי' התוספות. כלומר, שגם בחי' המקום הראשון לא הפסידה כנודע בסו"ה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. ולפי"ז נמצא כשהמדרגה יורדת מא"ס ב"ה לא"ק קונית תוספת מבחי' א"ק, וכשיורדת מא"ק לאצילות קונית תוספות ב' ממקום אצילות, וכשיורדת מאצילות לבריאה קונית תוספות ג' וכו', וא"כ הכרח הוא שכל מדרגה באיזה מקום שנמצאת מחוייבת להכלל מכל המדרגות הקודמות לה.
       ומכאן נמצא לנו החוק, אשר מעולם התיקון ואילך אין לך ניצוץ קטן בעולמות שלא יהיה נבחן בה בדרך כלל ה' מדרגות, שה"ס שם בן ד' וקוצו של יוד, שהם הם ה' העולמות א"ק ואבי"ע בדרך כלל, או כח"ב זו"נ בדרך פרט. אכן ה' המדרגות הללו כשאנו מדברים מבחי' הארות מתוקנות כל צרכם, אינם באמת אלא ג': דהיינו כח"ב, או א"ק אצילות ובריאה, או קוצו של יוד וי"ה של שם הויה. והוא משום שאותיות ו"ה שהם בחי' יצירה ועשיה אינם מתוקנים כל צרכם עד גמר התיקון. ולפיכך יוצא לנו הכלל, אשר אין לך שום מדרגה מעולם התיקון ואילך שלא תהיה נכללת מג' שהם כח"ב או י"ה, כי רק המה הם המתוקנות כל צרכם, וע"כ רק בהם ראוי להבחין כאמור.
       וזהו סוד השלישים שאנו מבחינים בכל מדרגה ובכל פרט ופרט של המדרגה, שהמה הם ג' המדרגות כח"ב, שבהכרח אותו הפרט ירד דרך מקומותיהם, וע"כ נכללת מהתיקונים הגדולים שבהם. ולפיכך אנו מחלקים אותו לעליון ואמצעי ותחתון, ששליש העליון שבאותו פרט נבחן בו תיקוני הכתר, ושליש אמצעי מתיקוני החכמה, ושליש מתיקוני הבינה. וכאן צריך שתזכור ערך ההפכי שיש בין כלים לאורות, ואשר באורות התחתון נכנס מקודם והיפוכו בכלים (ע"ע חג"ת בסופו).
       סוד השלישים: ה"ס רת"ס ויש אמנם ב' מיני רת"ס: א' רת"ס דגופא המכונים כח"ב או חג"ת, ויש רת"ס לבר מגופא המכונה: ש"ת דת"ת בצח הוד. והיסוד אינו מכונה כאן לסוף להיותו בחי' כוללת החג"ת נ"ה, ובו לפ"ע נבחן ג"כ רת"ס, המכונים יסוד ועטרה וערלה. אכן הערלה נגזרת ונטמנת בחול בסו"ה ויך את המצרי ויטמנהו בחול, וע"כ ירך בצנעה גדולה, שהרי כתוב ויפן כה וכה וירא כי אין איש וכו' והבן ודו"ק. ולפיכך אין ביסוד בחי' רת"ס אלא ראש תוך בלבד, שהם היסוד והעטרה.
       ובזה תבין סוד חג"ת הנעשים לחב"ד: שפעם איתא בע"ח שחג"ת כולו נעשה לחב"ד והנה"י הקודמים נעשו לתג"ת, וע"כ חסרים לו בה"י וע"כ יוצאים לו בה"י חדשים, ופעם כתב שב"ש הראשונים דחסד מצטרפין עם ש"ע דנצח ונעשין לחכמה דז"א, ועד"ז ב"ש עליונים דגבורה עם ש"ע דהוד דאמא, מצטרפין ונעשין למוח בינה דז"א וכו', עש"ה.
       ה' בחי' כח"ב נ"ה. ותבין היטב עם הנ"ל, דנודע שאין בע"ס יותר מה' בחי' כח"ב זו"ן, אשר ז"א ה"ס נצח שהרי מלביש לנצח דא"א. והנוק' ה"ס הוד שהרי מלבשת להוד דא"א, וא"כ הרי הם כח"ב נ"ה ולא יותר. אמנם אפשר לכנות ה' הבחינות כן: כח"ב נ"ה רק בא"א ואו"א, משא"כ בז"א להיותו משורשו גוף בלא ראש, כי כח"ב שלו ירדו ויצאו מבחי' ראש לבחי' לבר מרישא, וע"כ נשתנו שמם ונקראים אצלו הכח"ב בשם חג"ת. באופן שכמו שיש בג"פ ראשונים ה' בחי' בשם כח"ב נ"ה, כן יש בז"א ג"כ ה' בחי' אלא בשם חג"ת נ"ה, והוא להיותו לבר מרישא כמבואר. (וכ"ז אמור רק בטרם עולם התיקון. כי אחרי התקון נתקנו בסוד הכרעה וכל אחד כולל כח"ב חג"ת נה"י. כמבואר במקום אחר).
       לבר מגופא: ונודע שהספירות כלולים זה מזה, אמנם בשורשם אנו מבחינים ספירות דגופא לחוד שהם כח"ב או חג"ת, וספירות דבר מגופא לחוד שהם נ"ה ושליש ת"ת התחתון כנ"ל.
       נקב וחתך: והטעם דש"ת דת"ת מצטרף לכאן ולכאן הוא, כי ענין סיום מדרגה מתגלה, או משום התהוות נקב או בחתך, ובמקום שיש רק התהוות נקב נק' המדרגה שלאח"כ בשם לבר מהראשונה, אבל לא נפרד ממש משום שהתחתונה דבוקה שם תמיד ומקבלת דרך נקב ההוא כל חיותה וקיומה, אבל בהתהוות חתך אז נפרדה המדרגה ראשונה מאחרונה, ובעת שהתחתונה צריכה לקבל אור וחיות מעליונה צריכה לבחי' עליה לשם, אשר אחר זה היא מוכרחת שוב להפרד ממנה ולירד למקומה.
       מאה שערים: וההפרש שבין נקב לחתך הוא, כי נודע שב' בחי' התגברות יש בד' בחי', שהם בינק ונוק': בחי"ב ובחי"ד, ובסוד ותלכנה שתיקם הם סוד מאה שערים, כי כל אחת כלולק מה' בחי' וכל בחי' מע"ס הרי מאה. ונק' שערים משום שהנקבה שעריה פתוחים לקבל מכל קט"ר, בסו"ה פתחו לי שערי צדק וכו'. וז"ס ויחביאם חמשים חמשים איש במערה, הכתוב גבי עובדיה שהיה ירא את ה' מנעורי', כלומר אפי' בבחי"ב שנק' נער' והבן. וז"ס מ"ש בהקדמת הזוהר שיש מי דקיימא לשאלה ומי דלא קיימא לשאלה, כי מי דקיימא לשאלה ה"ס בחי"ב בינה. והטעם, כי התגברות דבינה לא היתה על אור החכמה כי זה היתה לה במילואו כי הבינה עצם החכמה הוא, וע"כ היא בכלל הג"ר, אלא שהי' חסרה מאור דחסדים וע"כ התגברה על החכמה להמשיך תוספת שפע, וע"כ נק' מי דקיימא לשאלה, כי על בחי' אור דחסדים לא היה צמצום מעולם כנודע, ונמצאת שאלה כהוגן וע"כ קיבלה כל מה ששאלה.
       נקב: וע"כ בית קיבול זה שנק' שער או נקב נקבע כן לנצחיות, ושפע זה לא יחסר בה לעולם, משא"כ בחי"ד שה"ס הנוקבא ה"ס מי דלא קיימא לשאלה. כי הז"א שהוא התפשטות אור חסדים שהמשיכה הבינה, אין בו אלא בחי' בינה ואור דחסדים שהמשיכה, וע"כ כשבחי"ד שהיא הנוקבה עושית התגברות אחר תוספות שפע על מה שישנו בז"א, נמצאת שואלת אור העצמות שה"ס אור החכמה מה שאין לה מן קבלת הז"א, ונודע אשר על החכמה היה הצמצום א' ונמצאת שלא שאלה כהוגן, וע"כ לא ניתנה לה מה ששאלה, ובזה נמצאת במקום הזה חתך ולא נקב, כי חתך: יורה מקום הפסק השפע, שהרי מז"א לא רצתה לקבל ואור העצמות ששאלה לא ניתן לה, וא"כ נפסקה שם השפע לגמרי ונגמרה המדרגה, ואע"פ שתיכף נתקנה בסוד המסך והעלתה או"ח ממטה למעלה, אמנם האור ישר נפסק וכן מסתיים כל פרצוף ופרצוף.
       או"ח ה"ס אור החכמה ודע אמנם שהתגברות המלכות אחר אור העצמות לא היתה ח"ו לבטלה, כי אע"פ שלא ניתן לה מ"מ או"ח זה שהעלתה עד הכתר המשיך בה באמת תיכף אור העצמות, אמנם רק לקבלה לעצמה ולא להשפיע, וא"כ נבחן שנפסק האור ישר ואור הזכר, וע"כ נבחן לסיום גמור והבן זה היטב. ולא עוד אלא בתיקון וזווג נבנה נוק' זו לפרצוף נבדל בפ"ע, וע"י זווגים רבים ובנים רבים ממשכת ג"כ אור ישר עד שנתמלאה שאלתה לגמרי, וז"ס עשר ולא תשע. ואז נק' הנוקבא מאה שערים כי סוד שער הוא רק להמשכת אור העצמות. וסוד נקב הוא להמשכת אור דחסדים ואו"ח דחכמה, וזה נק' מאה ברכות בסוד וברכתו מכל הימים.
       ב' נקבים פה וטבור: ובהמבואר תבין היטב, שנקודת ההתגברות דבינה נקרא פה שהוא נקב דראש, באופן שבחי' ראש ותוך הכלול בהכרח בהבינה, שהרי עצם חכמה היא וחכמה עלול מכתר, (דע"כ ג"ר חשובים כאחת). הנה רו"ת אלו הם מפה דראש ולמעלה ומפה ולמטה, שה"ס גרון: ה"ס סוף דבחי' ראש, וזה שאמרנו שג' שלישים דראש הם כח"ב.
       אמנם נקבים עליונים דראש שהם עין אזן חוטם, המה נעשו אח"כ בעולם התיקון בסוד עלית המלכות עד הכתר כמבואר בפמ"א ופמ"ס, אמנם אנו מדברים עתה בבחי' שורש ושם הושרש רק הפה בלבד ולמעלה מפה עדיין לא היתה שום נקב. ובזה ירדו חב"ד דראש לבחי' חג"ת: שהם כמו חב"ד, כלומר כח"ב. אלא משום שהבינה דחתה אור החכמה והמשיכו חסדים, א"כ נחשבו עתה (כלומר אחר יציאת הפה) לבחי' חג"ת, שכתר ירד לבחי' חסד וחכמה לבחי' גבורה ובינה עצמה שמפה ולמטה לבחי' ת"ת, וחג"ת הללו אינם שולטים למעלה מפה כי אין עביות מתעלה למעלה ממקום יציאתו כנודע, אלא מתפשטים לבחי' גופא עד הטבור ועד היסוד: פירוש, כי חג"ת הללו יש בהם רת"ס כמו כח"ב, שה"ס ג' שלישים שבחג"ת: באופן שרו"ת דת"ת אשר בראש הם מפה דראש ולמעלה, נמצאים עתה מטבור ולמעלה: כי פי הטבור הוא ממש בחי' פה דראש, דהיינו בחי"ב, אלא בבחי' הראש שירד לבחי' גופא וכח"ב לחג"ת כנ"ל. ונמצא אשר מטבור ולמטה: עד סיום הת"ת, הוא כמו סוף דראש כמו פה וגרון הנ"ל.
       וז"ס זקן עליון זקן תחתון: כי סביב הנקב דבחי"ב יש סערות שגרמו את הנקב, המה ע"כ מקיפין את פה דראש בסוד זקן עליון, ולפי"ז קשה שהי' צריך זקן תחתון להמצא סביב פי הטבור, ואינו כן אלא סביב היסוד.
       רת"ס: ג' שלישי נה"י: והענין כי נה"י דאמא מלובשים ברת"ס דז"א, ונודע שהמה מעלימים הנוקביות דאמא, בסוד אתא מפתחא דכליל שית וסתים לפתחוי (עי' בסד"צ). באופן שאותו הנקב והפה שה"ס בחי"ב, חזר ונסתם בסוד הנצח שה"ס הז"א, (סוד אומ"צ המשיב ג"ר להבינה לכל"א). וע"כ אמא בדכורא אסתיימת מכח התלבשות נה"י שלה בז"א, וזהו דוקא בבחי' פה דחג"ת שלה, כי רישא דז"א בחו"ג אתתקן והראש שלו מתחיל בחג"ת כנודע.
       סתימת נקב הטבור ופתיחת פה דראש: ומשום זה פה דראש דכח"ב לא נסתם, כי הז"א אינו מגיע עד שם, וע"כ בעוד שהז"א נכלל באמא נמצא אוכל דרך פי טבורו.
       אוכל דרך פי הטבור: (ע"ע יסודות דזכר ונקבה)(ע"ע פי הטבור) כי עובר ירך אמו הוא ונכלל בה, וע"כ כל עוד שלא נולד הז"א נמצא פי טבור דז"א פתוח כמו פה דראש דאמא, כי זה וזה בחי' נקב דבינה הוא כנ"ל, משא"כ כשנולד אז נסתם בחי' נקב דאמא שבטבור בסוד מפתחא דכליל שית דסתים לפתחא, וע"כ נפתח לו פה דראש כמו לאמא עצמה, כי שם אין בחי' ז"א יכול לסתום כי אין לו ראש כמבואר.
       זקן הוא בסיום ת"ת: ומזה הטעם אין שערות בפה הטבור, משום שנקב הזה לא אתקיים אלא נסתם עם לידת ז"א רק בפי היסוד, שה"ס סיום המדרגה כולו שה"ס חתך, שם יש נקב ושמה יש שערות הן בנוקבא והן בז"א, כי המה מקיפין היסוד מלמעלה במקום סיומא דת"ת ו לא בסיום היסוד, כי עטרת היסוד אינה מלכות אמיתית אלא מלכות הכלולה ביסוד שהיא נמשכת מפה דראש כמ"ש להלן בע"ה.
       ב' בחינות בש"ת דת"ת: הא' מירחי העיבור, שאז מגולה בו בחי' נוקביות כמו פה דראש, הב' מעת הלידה דז"א שאז נעלם הנקב ואין שם הכר נקבה. וע"כ נוקוביות דת"ת ה"ס סוף דחג"ת: שבבחי' זו דומה לגמרי לבחי' רת"ס דראש העתק אמיתי כמו חותם מחותם.
       אמנם זכריות שבש"ת דת"ת ה"ס ש"ע דנה"י כי כל הזכריות אינו אלא מבחי' ז"א שהיא בחי"ג דאו"י דהיינו בחי' נצח כנ"ל, וע"כ הוא שייך לז"א ולבה"י ולא לחג"ת שהוא בחי' ראש הנעתק לחג"ת, כי שמה עוד לא נולד הז"א וע"כ יש שם הכר נקב, וע"כ ש"ת דחג"ת הם סיפא דחג"ת ורישא דנה"י כמבואר, שמסוד העיבור שהנקב פתוח נחשב לסיפא דחג"ת ובסוד הלידה שהנקב נסתם נחשב לש"ע ורישא דנה"י.
       ועתה נבאר סוד תוך סוף דנ"ה: והנה ש"ע דנה"י נתבאר היטב שהם בחי"ב כמו פה דראש, אלא לאחר שהפה זה נסתם מכח מוחין דז"א, (שביררם לבחי' ג"ר באומ"צ), נעשו שלישין עליונים לנ"ה. אמנם עדיין הם במקום סיפא דבינה, כלומר במה שהבינה קיבלה מבחי' הז"א ונעשית דכורא, משא"כ התוך דנ"ה הוא בחי' הנצח בעצם, שהוא עצם הז"א המברר, באופן שסוף דאמא שנתבררה ה"ס ש"ע, ובחי' ז"א המברר ה"ס שלישים אמצעים, ובחי' החיתוך שה"ס הוד ה"ס ש"ת דנ"ה. נה"י דאמא מחולקין ג"כ לרת"ס ע"ד נה"י דז"א כי הם כלולים זה מזה. באופן שש"ת דת"ת שלה ה"ס שליש עליון דנצח, כי מתוך שהבצח בירר לש"ת דת"ת ננחן כמו שעלה חלק מנצח שם, וזה החלק נק' ש"ע ודאי כי במקום בינה הוא.
       ובחי' נצח עצמו שהבינה נכללת ממנו במקום הנצח, הרי זה בחי' תוך דנצח. ובחי' הוד הנכלל בנצח בסוד בהדי הוצא לקי כרבא, ה"ס סוף דנצח. ועד"ז בהוד אשר הוא נכלל בהנצח ויש לו ג"כ אותן רת"ס האמורים בנצח כמו הנצח עצמו. באופן שרק תו"ס דנ"ה לבר מגופא: כלומר מבחי' אמא, כי ת"ת ה"ס בינה כנ"ל וכל גוף ה"ס בינה בסוד שורש עצמות גוף, (עי' בע"ח שמ"ב), וכן ב"ש עליונים דנ"ה שעלו שם הם ג"כ בחי' בינה, כי במקום ת"ת המה, משא"כ תו"ס כבר אינם מבחי' גופא אלא לבר מגופא כי בחי' ז"ן המה כמבואר. ובזה תבין מ"ש כי ב"ש עליונים דחסד נעשה לחכמה דז"א בצירוף עם ש"ע דנצח דבינה, כי המה כולם במקום אחד, דע"כ שליש עליון דנצח אמא מלובש בחסד דז"א, ושליש אמצע בנצח צמו דז"א, שהמה ג"כ במקום אחד, וע"כ חסד נתעלה לחכמה ונצח לחסד. כי חג"ת המה כח"ב שירדו לחג"ת, מחמת נקב דפה הראש כנ"ל, וע"כ עתה בחג"ת דז"א שנסתם פי הטבור א"כ חזרו לבחי' ראש. וזה יצויר דוקא במקום ג"ש עליונים דנה"י דאמא, שהמה בתוך הגוף שהוא מקום ג"ר, וע"כ המה העלו לב"ש עלאין דחסד ודגבורה לבחי' חו"ב, וב"ש ת"ת לבחי' דעת.
       אמנם ש"ת דחג"ת דז"א לא יכלו לעלות יבחי' ראש, שהרי א"א שיסתום הפה דראש כי עכשיו חב"ד וראש הם, (ע"ע סגולתא דטעמים ונקודות).

:

ששה הכלים חג"ת נה"י, חוזרים להיות ע"ס רק בסוד התחלקות השלישים (ע"ע חג"ת) בצירוף הבינה.

:

       מקורו מן נה"י דגלגלתא דא"ק המתלבשים בראש תוך סוף דס"ג דא"ק בטרם שביה"כ, שמטבור עד סיום ת"ת (יסוד דנוק') מתלבש בראש דס"ג, ונמצא היסוד דפרצוף הפנימי גנוז בפה דראש דס"ג, (וז"ס דעת גנוז בפומא דמלכא כי גם יסוד דא"א נוק' גנוז בפה דראש דז"א שהוא השלישי הימנו. בדמיון הס"ג לפרצוף פנימי דא"ק) וחלק זה נק' שלישים עליונים דבה"י.
       והירכין דפנימי דא"ק מלובשים בחג"ת דס"ג עד המלכות דהסת"ב דס"ג המכונה טבור, ששמה מסתיימים רגלי ע"ב, וע"כ נק' זה החלק שלישים אמצעים דנה"י.
       והרגלין עם העקביים והאצבעות דפנימי דא"ק מלובש בסוף דס"ג, דהיינו מטבור הכולל ולמטה עד נקודה דעוה"ז והם שנק' שלישים תחתונים דנה"י דפנימי דא"ק.
       ומתוך שנה"י דעליון מתלבשים בתחתון בכל הפרצופים, ע"כ מתחלקין לשלישים בהתלבשות רת"ס דתחתון, ותכונתם צריך להבחין ולהבין ע"ד שבאו בס"ג דא"ק כנ"ל. והרבה פעמים צריך להבחין ג"כ בתכונת כל שליש גם מבחי' ע"ב דא"ק, המלובש באמצע בין הפנימי דא"ק לבין ס"ג דא"ק. שבשלישים עלאין נמצא חג"ת דע"ב והשלישים אמצעים נה"י דע"ב והשלישים התחתונים ריקנים לגמרי מאור דע"ב.

:

        ה"ס נרנח"י מלובש בכליו בסוד ה"פ. וה"ס סוף מעשה במחשבה, וכן הראי' מסוף העולם עד סופו. כי אין לך שום הארה עליונה אמיתית שלא תהא כלולה מה"פ מלובשים זה בזה, וע"כ אנו מכנים אורות העליונים בבחי' קומה ורמ"ח איברים, לאפוקי מאותם המתחכמים להבין אורות העליונים כדמות שכליים ומחשביית, אלא כל נשמה וכל הארה היא קומה תמה בראש תוך סוף, כמו הענפים שלו המשתלשלים לעולם העשיה שנק' גוף האדם או החי. ויש בהם אברים שהנשמה תלויה בהם ושאין נשמה תלויה בהם ומום עובר ומום קבוע ומחלות ורפואה. במלה אחת, כל מה שנוהג באדם גשמי מגידול והזנה וזווג ומיתה ותחיה, הכל הוא רק ענף לשורשו הרוחני, דהיינו האורות והנשמות העליונים.
       ובזה תבין סוד כתר שה"ס ראש. כלומר מקום הלבשת האור מיחס הא"ס להנאצל וז"ת דרדל"א בחשבין לא"ס ב"ה, דהיינו איך שמלובש בכתר לנצחיות. והנה הגלגלתא עצמה ה"ס השראה העליונה שנבחן להתחלת הפרצוף, ואינו מגוף הפרצוף אלא מתחבר בו, ומכונה בינה דעליון כי כל הבינות אשתרשו תמן, ושם מלובש כל החסד דא"ס ב"ה. ונק' גלגלתא מלשון גילויים בסוד ותועפות הרים לו, ולטוטפות גבורה דרדל"א מלובש במו"ס דאסתם דלא לאתפתחא עוד, והיינו מכח השראה העליונה דחסדים דא"ס המלובשים בגלגלתא, ואז קרומא חפייא על האי מוחא ולא את פסיק לעלמין. וז"ס שויתי עזר על גבור, כי חסד דעליון ה"ס עזר, ומו"ס ה"ס גבורה, וקרומא דאתחפיא ה"ס ת"ת דעליון: שהרי כל הת"ת נקשר בקרום זה דאסתם ואתחפיא, והוא אבר שהנשמה תלויה כי נקיבתו במשהו כנודע. ואח"כ נצח דעליון נתלבש בעיינין וההוד באזבים. כלומר, שנצח היה כאן כמו סוד פקח עיניך וראה שוממותינו, שיש נצח בראיה דשממה עצמה ואח"כ בסוד היתרון שה"ס ראיה האמיתית שזהו נתפתח אח"כ. והאודנין ה"ס שמיעת קולו בסוד משה בסוד ב' ביעין, כי אח"כ הוכפלו האברים הללו כמ"ש להלן.
       יסוד דעליון בהחוטם: שבו ניכר הפרצוף וכל כללותו, כי אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואם ח"ו נתקלקל החוטם פסול לעדות. וה"ס נייחא דרוחא וריח הטוב בסוד קבלת העטרה עליו וממנו, ויסודו החי הוא יצירה והעטרה חופפת וכו' ונק' חוטם מלשון חותם ומלשון תהלתי אחטם לך.
       מלכות דעליון בשפתים, ושפה העליונה דומה לגלגלתא דתחתון שה"ס העטרה המתפשט מתחת החוטם, ומשם והלאה מתחיל גופו של הנאצל דהיינו בשפה תתאה הוא מתחיל.
       וז"ס מסוף העולם עד סופו ב' שפות דעליון ודתחתון, אשר נפתחו אח"כ בסוד נשיקות בסוד ד' נשיקין דאהבה. ובחיצוניות יש כאן זווג דהכאה כי מכין זה בזה, והקול דמשה משה יוצא מאצילות לבריאה, ובדרך זה נחתמים כל ספירות דאצילות בעולם הבריאה, בסוד ע"ה מכה ובועל, משא"כ בפנימיות אין כאן הכאה אלא זווג דנשיקין שמשם נבראו המלאכים ביום ב', וה"ס פיוסא דקדים לזווג היסודות. וז"ס ישקיני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. (ע"ע פתיחת פה) (ע"ע נשיקין).
       ובזה תבין סו"ה ה' אמר אלי בני אתה וכו', כי כל המציאות דבוק בא"ס ב"ה כי א"ס ב"ה מקיף הכל שפירושו שסוף סוף יבואו אליו, וענין הדביקות ה"ס העבודה, ונודע שאפי' הרשעים מלאים חרטות. וכן הדביקות יצוייר בנ' אופנים או מאהבה או משנאה, כי גם האויבים אינם מפילים זא"ז בטרם ידבקו אחד בחבירו, וע"כ כל בן הנולד כמובן הוא פרצוף נבדל מאמו וע"כ מחוייב לצאת מגוף אמו, וז"ס גלגלתא וכל הנ"ל, כי בזה ה"ס לא ימושו לנצחיות, באשר שלא יצוייר פתי כזה שיתחוב סכין בבשרו עצמו ללא תועלת, שז"ס ואהבת וכו' בנפש הנצחי. וז"ס האי קרומא דאתחפיא דלא לאתפתחא לנצח נצחים, ובזה נבדל ממאתצילו וקנה שם נאצל, וסוד ב"ן חסר א' מטעם אבן מאסו הבונים בטרם שנגדלו וראו אותה לראש פינה ביום ב', וז"ס שביקש ממנו שאל ממני ואתנה גויים נחלתיך, וז"ס כל ההשראה העליונה בדרך קודם ונמשך על דוד בשעה שהוציא ראשו מחוץ לא"ס, שזה לא יתכן כנ"ל שאפי' הרשעים דבוקים בו ית' שיש בהם מציאות השאלה, ע"כ תיכף ומיד אמר לו ה' בני אתה אני היום ילידתיך, שה"ס השראת הגלגלתא והראש. אכן כששאל אחר נחלת גויים, אבד ההשראה החשובה הזו.
       והבן ברמז ג' ראשים: מו"ס ה"ס הנאצל עצמו דלא ניכר מה דאית בגויה כי סתום הוא, ואדרבה להיפך מכל מיני התגלות שתצוייר בעולמות, אכן הוא מוקף באוירא: שה"ס רוח וסוד ו"ק שנק' אויר. וצ"ע שכל האורות שישנם מוכנים לכל האצילות והעולמות כולם הם במוחא דאוירא הזה, כי מקצת מהמקצת בסוד אהי' נתלבש באו"פ במו"ס וכל האור נשאר באו"מ, וה"ס אוריתא בטרם שנברא העולם בסוד ירה יירה. ועליו ראש העליון גלגלתא: שמשם נמשך כל ההארות המצוייר במוחא דאוירא, שהגלגלתא ה"ס שורש לו וסוד השראה בלבד, ואו"פ ממנו מקצת דמקצת נתלבש תיכף באוירא בסוד והיה, וה"ס עצם בלי מוח, מפני הנצחיות הנגלה בקרומא דחפיא על מו"ס נתקשה מאוד האו"פ דעליון והיה לשמירה נצחיות על הנאצל שלא ינקב הקרום ח"ו.
       אלף שנים: ואח"כ בסוד אודך כי עניתני, נמשך או"פ במדה מרובה מאוירא למו"ס ונתגדל הפרצוף כולו במה שצריך לעצמו, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, וה"ס וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וה"ס עץ החיים מהלך ת"ק שנה, דהיינו חצי פרצוף דזכר. אכן הגלגלתא כמעט לא פעלה עוד בזה אלא האוירא בעצמה בלבדה שה"ס ותהי לי לישועה, ואח"כ בסו"ה אבן מאסו הבונים וכו' נתגלה ג"כ מוחא שבנקבי גלגלתא ואז נשלמה המלכות ג"כ.
       וה"ס אלף שנים: אכן מבשרינו בחזה, כי הגלגלתא לא נתרכך כלל מחמת זה, כי אין העדר וחרטה בעליונים שז"ס לכן מדד מקנתי באמנתי. וע"כ גם מוחא דאוירא ה"ס נצחיית וגם קרומא דאתחפיא, אלא שיש כאן מוח חדש וקרום חדש אשר יצאו רק משערות דיקנא דמו"ס, והאי קרומא דלהון נבקע ואתפתח בל"ב שבילין, וה"ס מגרון עד החזה איברי החיות.

:

       (ע"ע שור כשב עז) ומתחילה תדע סוד הבהמה חיה ועוף, שהמה רק פרטי ענפים הכלולים באדם, ומקורם מעולם התוהו, אשר כבר קרא להם האדם שמות, כלומר שהשיג אותם על שלימותם האחרון, שז"ס שבא האדם על כל בהמה וחיה בשלימותו דאומ"צ, ולא נתקררה דעתו (כי היה שם סיתום גדול שז"ס התרדמה ושינה שנפלה עליו) עד שבא על חוה, שה"ס עולם התימן בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מהאדם. אמנם ברוחביות אין דבר נעדר אלא רק תוספות יש, וע"כ כל הענפים שיצאו מטרם שבא על חוה נשארו בעינם לפרטיהם.
       בעל השור נקי: וכח הסר כבר נתבאר בסו"ה ורב תבואות בכח שור. אלא שיש בו ב' בחי'. בחי' צלצלי שמע שבא מכח שור תם מלשון תמימות שאינו יודע לראת ויש לו בעלים ודאי שה"ס מרעיא מהימנא, אמנם פעמים שנוגח עם קרניו איש או אשה בלי דעת בעלים, דע"כ נק' תם אז ודאי השור יסקל, כמ"ש אם בהמה אם איש לא יחיה. אלא שבעל השור שה"ס הרועה האומן אותו נקי, וע"ד שפירשו ז"ל יצא פלוני נקי מנכסיו, שאין לו הנאה של כלום כי כל רכושו נסתלק הימנו ולא נשאר לו רק נפשו.
       שור מועד: אמנם אם הועד בבעליו ולא ישמרנו, כלומר שנודע לו כי שור נגח הוא מתמול (הסת"ב) שלשום, (הסת"א) דהיינו שנוגח מדעת, אז נגרם לו בחי' צלצלי תרועה שהשור יסקל תיכף כנ"ל, (שה"ס שאובד כל נכסיו ויוצא נקי כמו בצלצלי שמע), וגם בעליו שה"ס הרועה המהמן יומת, מחמת הכופר שיושת עליו ונתן פדיון (את) נפשו עצמו, כי ירה יירה בסו"ה ולא יכנף עוד מוריך.
       סקל יסקל אן ירה יירה: סקל פרושו שוקל, כי החושך שוקל ומבליט ומכריע את האור. ירה יירה הוא כמו מראה באצבע על האור דבליט.

:

      אהיה דיודין בינה עילאה הויה דס"ג הוא תבונה, וגבוה מעל גבוה שומר, כי יש הויה דס"ג למעלה מאהיה דיודין הנ"ל הכולל בינה ותבונה. (ש"ד פ"ג ע"ח).
      שם מ"ה דאלפין: שהוא בחוטם דז"א, כי שם מ"ה הוא בז"א וגם החוטם גי' ס"ג וכו' (ש"ד פ"ה בצ"ח).

:

       כל זה נמשך מראש מקוה, כי ראה איך הרשעים חבים להשי"ת והראה לו כבאצבע כה חבים החייבים בע' הקרב לשתי עשר, וראה והתקין נורת הלבנה בגלגוליה ללמד ימים ולילות, והכוכבים העשתי עשרה היו משמשים להירח בסו"ה והריחו ביראת ה', כי גם בחי"ד בסוד שכל הנעלם נזדמנה לו שם להריח בה, אמנם יוסף עוד לא שלט על הכוכבים המזהירים בסוד משה משה כי היו אז רחוקים ממנו ותקיפים ונצבים לקראתו. חלום יוסף הא': אכן כשבא יוסף לבחינה הנמשך מתוך מקוה, ראה שגם עשתי עשר הכוכבים הנ"ל המה כולם עם השמש והירח משתחווים לו, כי יכול לספור אותם כמ"ש בתוך מקוה.
       חלום יוסף הב': אח"ז נמשך לו הסוף מקוה כל"א, אשר שם כולם מאלמים אלומים בסוד יונת אלם ואז רק אלומת יוסף קמה ונצבה, דהיינו הבשורה שיוסף לו ה' בן אחר תחת תוך מקוה בסוד אשר זרעו בו, בסוד במלין סתימין תגלון פתגמין ותימרון חידושא על ציון דייקא, וע"כ אח"ז ותסובנה אלומותיכם דהיינו כל זרע עם הקדוש, ותשתחוינה לאלומתו דיוסף הצדיק.

:

      בראשית: ה"ס חדש ניסן ראש חדשים אלא זה בסוד שנה וזה בסוד עולם.
      ברא אלקים: מלשון בו וראה בסו"ה אני ולא שליח, וכאן שלט בעיקר שם אל תקרב הלום מראש מקוה.
      את השמים ואת הארץ: את יורה הכלי שחופרין עמו בארות מים, ויש כלי מיוחד להארץ שה"ס קצה הארץ: והוא שנתחדש עתה בסוד בראשית ובסוד ניסן, אכן יחד עמו נראתה את גם בשמים (אשר עד עתה היתה כבר בטלה באומ"צ), וזסו"ה מקצה השמים מוצאו: שזהו נגלה יחד עם בראשית כאמור, ועתה מתחיל לבאר מאותו מקום אשר ארעא ורקיע נשקי בהדי הדדי ואומר והארץ היתה תוהו ובוהו תוהו כמו מקשה שאפס תירוץ שמתהה שכל האדם ובאומ"צ אמנם נתברר להדיא שבו הוא בסו"ה היש ה' בקרבינו אלא בלי שלימות.
      וחושך על פני תהום כלומר אע"פ שבו הוא מ"מ לית אורחא דמלכא לאזדווגא לבר מהיכליה, ולפיכך כיסה חושך את התהום (סיתום תחת אומ"צ), ועתה בסוד בראשית הנ"ל היה עוד בסוד וימש חושך שז"ס ורוח אלקים מרחפת על פני המים: פירושו נוגע ואינו נוגע משום דל"ה ול"ש, וצרין לידע שטרם הבריאה דבראשית היתה כל הארץ מכוסה במים ורוח אלקים דבוק בהם אלא בהמקור של אותו המים שנק' תהום: היה החושך מכסה עליו, משא"כ עתה נעשה מרחפת: דהיינו במים עצמם נעשה החידוש של נוגע ואינו נוגע כנ"ל, ומעתה יש ב' גרעונות: א' חושך בתהום, ב' מרחפת על פנ' המים ואז נתקן התהום בסוד ויאמר אלקים יהי אור: וצריך שתדע סוד ותגזר אומר ויקם לך אור מים רקיע ומאח ברכאן כמ"ש בזוהר, כי שורש הכל הוא האור ושורש גילוי האור כמ"ש נתעטף הקב"ה באורו והבהיק את העולם כולו מאור. וסוד עטיפה: הוא העלם האור בסוד צלעלי שמע שגורם לגילוי האור, בסוד והבהיק, כלומר שאין זמן להסתכל באותו האור הגדול משום שעולה למעלה בסוד רוח האדם העולה למעלה שה"ס הא' דשתי עשרה העולה בסוד משה משה שה"ס עטיפה.
      מים מרוח: דהיינו מן רוח הבהמה היורדת למטה מן י"א היורדים בסוד ע' הקרב אל שתי עשרה וכשהרוח הזה יורד נק' מים.
      רוח העולה נק' אור רוח היורד נק' מים: ומתחילה נתקן תמיד רוח העולה (כבראש מקוה), שזסו"ה יהי אור: לעולם הזה כמ"ש בזוהר, דהיינו לאת הארץ (עי' לעיל) ויהי אור לעוה"ב כנודע שהאת הזה נגנז ועליו לא שכן האור, אלא רק בסוד שיתוף דמדה"ר בסוד את השמים (עי' לעיל), ואחר שנתקן רוח העולה בסוד אור חוזר ותיקן לרוח היורד, בסוד רקיע: בסו"ה ישמח ה' במעשיו נטה שמים כיריעה וראה קיא ורחקו כל מבלעיך. וז"ס המקרה במים עליותיו כי בסוד הקיא הנ"ל הבדיל המים, כלומר תיקנם בסוד מים חיים ויקרא אלקים לרקיע שמים: כלומר מרקיע ולמעלה נזדווגו אש ומים למים חיים ממש, אבל מרקיע ולמטה: היה החושך על פני תהום, ואז נגלה המאמר בראשית כנ"ל ונגלה עליו מאה ברכאן בסוד ועתה מ"ה ה' אלקיך שואל ממך אל תקרי מ"ח אלא מאה בסו"ש בזוהר מ"ה פשפשת ומ"ה ידעת הכל סתום כבקדמיתא, וכאן נגלו כל הברכות שבעולמות בסוד ב' דבראשית כלומר בהביאה לשם בלבד, אכן ראשית עצמה נעלם מאד כי נגנז כנ"ל ועיקר הכל הוא הבדלה.
      הבדלת האור הוא מתוך החושך שהקדים על פני תהום.
      וז"ס ויקרא אלקים לאור יום: יום ה"ס ים עם ו כי כבר קנו המים כל החשיבות, אלא שהיה עליהם פגם דהחושך על פני תהום, ולפיכך כאשר הופיע האור ונמח החושך ממילא הדר בסיבת האור חשיבת המים כמעיקרא, וז"ס שם יום שנקרא עתה האור.
      ולחושך קרא לילה: מלשון יללה כי הכין ע"כ החושך ע"פ תהום כדי להרחיקו כי היה ליללת תנים.
      ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד: יצויר להבין כי ע"כ עדיין לא היה בחי' ערב בעולם, והוא התחיל מעת הופעת החושך ע"פ תהום עד חידוש "את הארץ" דבראשית, שהוא בא מסיבת הביקור להודע איזה מום יש כאן שאז הופיע "את הארץ" והדר האור כלמפרע, ובסוד הים העליון נתאחד הערב עם הבוקר לאחד ממש בסוד כחשכה כאורה, שעיקר שם "יום" על שם האחדות הזה יצא, שז"ס יום אחד מערב ובוקר יחד.
      ויאמר אלקים יהי רקיע וכו' ויהי מבדיל: כי בטרם הבריאה לא היה הרקיע דיום ב' מבדיל כלל בין מרקיע ולמעלה ומרקיע ולמטה אלא הכל היה שוה, ובסוד גילוי חידוש דבראשית אמר והבדיל שרק מרקיע ולמעלה יהי' רואים פני המלך ולא מרקיע ולמטה, אמנם הרקיע עצמו כבר היה מקודם זה והבן.
      וסו"ה ויעש אלקים את הרקיע: ה"ס עיה"נ שאת התחתון עלה לאת השמים, שה"ס את הרקיע שעשה עתה שהיא העיקר.
      ויאמר אלקים יקוו המים אל מקום אחד: נמשך מג' דקודם הבריאה, אלא שם לא הספיק להראות היבשה, (כי תיכף נתכסה במים דאומצ"צ) משא"כ עתה נקבע זה היטב ונראה היבשה לעיני כל, והמים בסוד (י"א היורדים) נקוו למקום אחד העליון דכל"א. ואע"פ שהמים האלה היו מים חיים, עכ"ז בכח עיה"נ נתכנסו למקום תחתונים והיו בוכים לראות פני המלך, וכיון שבראה הארץ ליבשה בלי מים אז הוכן מקום לכל הברכות.
      וז"ס וירא אלקים כי טוב ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע וכו': כלומר, שהוכן כאן המקום לעיטוף הארץ, (עי' לעיל סוד התעטף הקב"ה באורו) שה"ס צלצלי שמע, שהעיטוף הזה גורם אל עשב מזריע זרע: דהיינו לגלות עוד צלצלי תרועה שהוא זרע ברך ה', כי מצלצלי שמע בא אחריו צלצלי תרועה.
      עץ פרי עושה פרי: כלומר, כמו שנגלה מכבר אשר אחר שנתקן העיטוף דצלצלי שמע בסוד פרי (פה ראי: ראש מקוה) הנה נתקן עמו אח"כ עושה פרי אשר זרעו בו דהייגו בחי' צלצלי תרועה ג"כ, בסו"ה ותרועת מלך בו. וזה אמרו למינהו, כלומר כיון שכבר נגלה זה הרי קרוב הדבר יותר שיתגלה גם עתה אותו הדבר, כי בתר מינו גריר. אכן למעשה לא נגלה זה כי עצו ופריו לא היה שוה והעץ לא היה ראוי לאכילה עוד אלא לעתיד.

:

       ה"ס התכלית השלם, כמ"ש ויכל אלקים ביום השביעי את כל מלאכתו אשר עשה. ועי' בזוהר חדש יתרו (אות צ"ג) וז"ל: יום שבת מלכות דרגא דבן י"ה דאיהו ו' דמהלך חמש מאות שנין וכו'.
       יום שבת איהו משה רבינו דדרגיה בינה ויום שבת כליל כלא כגוונא דא: ויכל אלקים דא יומא קדמאה (פי' מאמא קדמאה). מלאכתו דא יומא דביעאה (כי כל המלאכות בבחי"ב הם ולא בבחי"ד). וישבות ביום השביעי דא יומא תנינא דתמן הי' השביתה (בסוד אם חטאת מה תפעל בו ואם תצדק מה תוסיף לו). מכל מלאכתו אשר עשה דא יומא חמישאה דביה אתחרב בי מקדשא, ולא הוי בנינא ביה באלף חמישאה (פי' מכל מלאכתו הכל מרבה גם מבחי"ד דאשתלים לגמרי ביומא תנינא, שהרי שם נגלו כל טעמי תורה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שגם רזא דאחד מתגלה מכללותם כנודע). ויקדש אותו דא יומא תליתא ופי' דסוד תוספות הקדושה נתאפשר אחר השביתה הגמורה היה כך בכח יום השלישי ששם צרור הכנה הזאת כנודע).
       כי בו שבת מכל מלאכתו דא יומא שתיתאה (פי' שיום הששי כולל ב' הנקודות בחי"ב ובחי"ד שה"ס יום ג' ויום ה' וע"כ נק' כל מלאכתו אשר השביתה דיומא תנינא כולל אותו ומשפיע עליו לעתיד, דהיינו מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות לעתיד). אשר ברא אלקים לעשות דא גופין לנשמתין דרשיעיא דלא בעא למעבד לון גופין (פי' ביום הששי לא בא למעבד לון גופין כמו שהיה להם ביום ב'), ואזלין כולהו נע ונד ודא דזא יד ליד לא ינקה רע. (פי' כיון דביום הששי נתכללו בחי"ב שה"ס יד ובחי"ד שה"ס יד ע"כ גם יום ב' ניצל בסוד בהדי הוצא לקי כרבא, ושבת דכלהו נייחא דכלהו (פי' אכן בסוד יום השבת בא נייחא ליום הששי והא משה דאיהו דוגמת בן י"ה דבת זוגיה מלכות שבת (פי' י"ה ה"ס כללא דאוריתא כולה דרק ע"י בחי"ב מתפרשת המכונה י"ה, ומשה זכה בכל זה בסוד זכרו תורת משה (ע"ע אות משה) אשר בסיבת גילויה הופיע התכלית שמים וארץ ובחי"ד נפתרת שם לגמרי), שבת ודאי דעלה אתמר ומלכותו בכל משלה דאיהי מלאכתו דאדכר ביומא דשבתא ולא כמא דחשבין טפשיו דקב"ה עביד עבידתה ביומא דשבתא או טרח למעבד עבידתא ונח ביומא שביעאה כבר נש דטרח בעבידתה ולבתר דסיים נח, ח"ו. אלא בזמניא דשכינתא איהי בגלותא איתמר בה ולא מצאה היונח מנוח דלא אשתכח צדקיא דיהא לה נייחא ביה וכו' ודא איהי וישבות ביום השביעי, שביתה דאלקים: דאיהי שכינתא ולא אמר וישבות.
       הויה: אימא: איהי טרחא בבנין הה"ד ובפשעכם שלחה אמכם (פי' שכל ענין הגמר מלאכה והשביתה שנגלה ביומא תנינא הוא מסטרא דאימא שה"ס ובורא חושך (ע"ע בריאה. בינה) ולפיכך אחר שנגלה ונתקבץ הקדושה מכל הזמנים אית לה נייחא גמורה בסוד אם תצדק מה תוסיף וכו', מה שאין כן שם הויה שה"ס התגלות כל האור הכלול ביומא קמא לכל פרטיה, זה ודאי לא נגלה עוד ביומא תנינא) עש"ה.

:

       פירשנוהו במ"א שה"ס ה' בחי' כח"ב זו"נ, ויום הששי הוא התכללות של יום ג' ויום ה' נעיה"נ, שהוא מכין לשבת הממדש בבחי' יום ג' ומספיק גם על יום ה' הנטמן ונעלם בז' באד לבר נסלין ולא עאלין, וע"כ יש י"ד ספי' המפסיקים בן הקדושה לקלי' בסוד אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מפחד שמא יפגוש בחי' ה' השורה נקלי' ויגרום חלל ביום השבת וימות, כי אורו ית' צריך למלאות כל החלל.
       ויש לבאר ביתר התרחבות שראש תוך סוף דמקוה המה ג' ימים הראשונית שבראש נברא האור וחושך ממנו ית' בסוד משה משה, ובתוך נברא הרקיע המבדיל בין מים שממעל הרקיע שמכח הבדלה זאת נברא הרקיע בסו"ה נוטה שמים כיריעה (ובסוד ופרשו את השמלה דברים ברורים כשמלה). ובסוף נקוו המים אל מקום אחד (היולי דחוכמתא) וחזר ותראה היבשה והוא יום שלאשי והב' יום שנינה והראשון הוא הראש שלנו.
       ויום רביעי כמו ריב הוא מלשון הכי כי שם רבו בי' וכו' היש ה' בקרבנו אם אין.
       אין: ה"ס יום גי המושך אין מיום א' הוי"ה ה"ס יום ב', וכאן חזרו ג' ימים הראשונים בזורה חדשה ונמשך מיום א' סוד המאמר יהי מארות ברקיע השמים.
       והבן זה היטב שיום רביעי הוא רק חלק מיום א', אמנם כולל אותו כולו בסוד עשב , אסף: שפירושם שכל מעשה שמים וארץ הכלולים ביהי אור דיום א' נאספו לאור פניו לבחי' אחת תכליתית שה"ס וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, שז"ס יהי מארות ברקיע, כלומר שכל המארות כולם נאספו לבחי' נוטה שמים כיריעה. והתכללות הזו של יום א' נק' רביעי מל' הרב את ריננו ומל' יש לי רב.
       משא"כ אור דיום א' עצמו נק' כל: מסו"ה כי כל בשמים ארץ, כי הארתו שוה הן בשמים והן בארן, ויום חמישי מל' חום אשי דהיינו חמימות כל החיים היוצאים מהארץ ע"י הרצון לקבל שז"ס תוצא הארץ נפש חיה למינה, ויצאו בהמה מיום ג' וחיתו ארץ מיום ב' ועוף השמים מיום א', ונקראים כן בהמה מל' כי לא ידעו מה הוא, אבל בחיות גמורה מיום ב' ואוכלים אסף דוקא חיה: היינו החיות עצמו שמקורו הוא יום ב' כנ"ל שבו נשמת חיים, וכל אשר רוח חיים באפו משם מגיע לו כנודע, ואוכלים בשר טרף שניזונים מהכפירה בסו"ה הכפירים שואגים לטרף כי עשב מזריע זרע: ה"ס צלצלי שמע, בשר טרף: ה"ס צלצלי תרועה.
       עוף השמים: אינם צריכים כ"כ להארץ והכל תלוי בסוד דנפים כי בשעה שפורשים היטב כנפיהם דצלצלי שמע פורחים ממש השמימה אלא בעמדם מזה; תרפנה כנפיהם.
       דגת הים: היינו שלא יצאו מבחי' המים דיום ב' לעולם.
       וסוד ים: ה"ס מקוה המים שעשתי עשרה הנופלים מחמת המים הנראים כתועפות הרים נתקבצו לתהומא רבא וכמים לים מכסים, אשר ביום ב' בא גם שם רוח חיים בסוד תנינים הגדולים.
       נחלים ההולכים אל הים: מי הים כבר נתבאר שהם בחי' י"א היורדים. כי א' המסתלק למקורו ה"ס רוח: שהסו"ה ורוח אלקים מרחפת על פני המים, וה"ס רוח האדם עולה למעלה וי"א היורדים המה היו מי הזדונים וה"ס רוח הבהמה היורדת למטה, והמה הם הנחלים ההולכים אל הים שבין הרים יהלכון והולכים ויורדים אל הים, ובסוד יום ב' נתיחס שמו ית' אל הרקיע (ראה קיא) משום ותועפות הריס המורידים הנחלים אל הים שלו ית' המה, שז"ס אשר לו הים והוא עשהו וזה הים גדול ורחב ידים שם רמס ואין מספר, חיות קטנות (הושוו יחד) עם גדולות.

:

       (המשך מן אמא) נת' שם סוד עין שרים וסוד אומות העולם וסוד אמא שהוא מלשון אומנות שה"ס שרה אשת אברהם (ע"ע בינה ע"ע או"א ע"ע אצילות). והנה ג' חלקים נכללים באומנות דאמא הא' הוא הסר הב' הוא הריקנות והרשימו אחר חזרת האור בסוד צדיא וריקניא (ע"ע תוהו) הג' ה"ס המסך בצורתו.
       ותדע שענין הא' נק' שור מלשון אשורנו ולא קרוב וע"כ נאמר רב תבואות בכח שור: כי אבא אינו נותן בה אלא טפה ואמא אומנת את הטפה הזאת שהשיגה ע"י הביאה דאבא עליה בכח השור שיש לה, דהיינו הבטה: כנ"ל ועושה האברים הגידים ובשר ועור עד לחיות השלימות, והרביה הזאת מכונה רב תבואות כמו שמן ביאה א' נתרבו לביאות מרובות, וכ"ז ה"ס צדיא.
       כשב: ה"ס ענין הב' דהיינו ריקניא שה"ס הרשימו הנשאר מסיבת עבודת השור.
       עז: ה"ס ענין הג' דהיינו עיקרו וכחו של המסך שמקורו הוא שני בחינות דחוכמתא ועבידתא, והם המכונים שני גדיי העזים: שעירים: שהם המרקדים ומסעירים את השרים והמה הם המלאכים שהפילו הם עוזא ועזאל: אשר גדי העזים הא' אינו קשה כל כך וע"כ אין בו שם אל שהוא מלשון תקיפות דאל תקרב, ולפיכך בא השני בעוז וסערה שבו שם אל דהיינו בחרשת הגוים, וה"ס גורלות על שני השעירים: שהא' שעלה עליו הגורל לה' בסוד גור לאות שהיא אותיות גורלות כמ"ש גור בארץ הזאת: גרשום: כי נפל עליו הגורל לה' ונוה הקב"ה ישחטו חטאות לכפרת העון של שר ההוא ינכרי, משא"כ השני שה"ס בחי"ד דעבידתא לא צוה הקב"ה לשחטו אלא יעמד חי ושלח אותו ביד איש עתי המדברה דהיינו אאב"ח במדבר ושממה הא"ל ונשא עליו את כל עוונותם לארץ גזירה.
       כלומר שהג"ר מתגלה על ידו בלמפרע ונגזר לו מכאן ולהבא, וע"כ נקרא ארץ גזירה: וה"ס כל הגזירות טובות של המלכים דהיינו בסו"ה ואוכל מכל (משעיר שלמפרע עלה עליו הגורל לה'), בטרם תבא עם שעיר הנשלח לעזאזל המביא עלי חרדה גדולה מזמן ועת שהוא חי וע"כ הוא מקרה הקרה כי יצחק הרגיש את המהירות של יעקב בעת עשיתו המטעמים הללו וע"כ אמר לו מה זה מיהרת למצוא בני, (ע"ע אמא) וע"ז ענה לו יעקב כי הקרה ה' אלקיך לפני, כלומר כי מקרה לשעתו לעיתו היה בעת שנשלח בסוד איש עתי המדברה ולא ענין תמידי, כי אי אפשר לעמוד במדבר השממה זמן הרבה וע"כ לא אוכל להמשיך ולהאריך בעבודת המטעמים אכן באמת נמצאים ב' בחי' בסוד ב' השעירים כי שעיר שמעמידין אותו חי כדי לשלחו המדברה הוא גדי עזים דבחי"א דהיולי דחוכמתא והוא הנושא עוובות ושעיר שעלה עליו הגורל לה' ונשחט היא בחי"ד הנמתק בבחי"ב במדת הרחמים שה"ס הוי' אלא שבדמה להדדי בלי הכר שזה היה נס גדול שעצמו של יום כפר שה"ס יוה"כ מלשון כפרה, מחיקה שמוחק את הצורה של בחי"ד הרשום על הגדי עזים שעלה עליו הגורל לה'.
       קינוח סעודה: שעצם היום קינח הלכלוך וע"כ באים המטעמים שעשה רבקה בסוד הקינוח כנ"ל שהוא סוד כל כפרת עונות.
       משא"כ סליחה: הוא מסו"ה ושילח השעיר המדברה דהיינו השליחה להשממון הוא שמשך הג"ר ובגדי חמודותי. (המשך ע"ע בהמה וחיה)

:

       דע שאין לך בריה או הנהגה של בריה בעוה"ז שלא יקדים לה מקור רוחני בעולמות העליונים המכונה אצלנו שורש, והנמשך ממנה בעוה"ז מכונה אצלנו ענף לאותו השורש.
       גילוי הקבלה ה"ס גה"ת: וטעם הדבר, מפני שבזמן שביה"כ בעולם הנקודים ירדו הכלים עד לעוה"ז, ומאז כל הבחי' שנכללו בכלי הרוחניים האלו הוציאו דוגמתן בעוה"ז אלא מפני הערבוב של השבירה וירידה נתבלבלו מאוד עד שקשה מאד להכירם שז"ס הקליפות והס"א הדבוק בהם, ואין להם תיקון עד שבני האדם יכירו כל הענפים הללו לאיזה שורש הם שייכים, בסו"ה ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, שה"ס בירורין העולים בכל יום ויום עד הגמרם אשר בהכרה הזאת מסולקת הקלי' והזוהמא עד בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.
       תורה שבכתב: וז"ס התושב"כ שנתקבצו בה כל הבריות וכל הנהגות של בריות אשר נבררו בכח השעבוד והגאולה של מצרים, והמה יעידון באר היטב על שורשם הרוחני של כל בריה וכל הנהגה המובאות בתושב"כ.
       תורה שבעל פה: אמנם הבירורים העתידים להגלות ע"י שאר גלויות לא היה אפשר שיבואו מגולים בהתורה בהיות שעדיין הקלי' והס"א רובץ עליהם ואינם ניכרים כלל אלא בסוד דחז"ל שהראה הקב"ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ע"כ נרמז לו סוד תושבע"פ ההולכת ומתגלית בכל דור ודור עד גה"ת אשר אז כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וע"כ החושך כאור תהיה והי' למשיסה שוסיך ורחקו כל מבלעיך ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה.
       כלה סוד תושב"פ: ובזה תבין למה נק' תושבע"פ בשם כלה ותורה שבכתב בשם ז"א, כי כלה הוא מלשון תכלית בסו"ה ביום כלת משה, (עי' בזוהר) ומתוך שבעת גילוי הבירורים דתושב"פ יגמר התיאן ויתגלה תכלית שמים וארץ ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך ע"כ נק' בשם כלה.
       חתן סוד תושב"כ: אכן מתוך שתחילת הבירורים הוכרחו להעשות עאי העליון בסו"ה אשר ברא אלקים לעשות, ע"כ נק' תושב"כ שה"ס תחילת הבירורים בשם חתן וז"א המשפיע לכלתו והבן.

:

      ה"ס הסדר של התפשטות הענפים ממעלה למטה. וכאן צריך שתזכור את הכלל שהעליון כלול מכל מה שלמטה הימנו, משא"כ התחתון אינו מחויב להיות בו כל מה שבעליונו.
      שורש: ולפיכך השורש כלול ודאי מכל ה' בחי' שנגל"ה, כמו אדם בעל נשמה הלבוש בלבושי תפארת יושב בהיכלו כולו אומר כבוד, אלא כל זה בבחי' שורש, באופן שכלהו בחי' תתאין מקבלין מכאן את שורשם, דהיינו כל בחינת חיותם ועצמותם וכוחותיהם המה מקבלים משורש זה, כי לא יוכל להיות בהם שום ישות זולת ממה שהשורש נותן בהם עצמות, נשמה: ה"ס צורה ראשונה של התפשטות האור השורשי, עד"מ או"ח העולה מתתא לעילא ה"ס ראש וה"ס שורש, וכשהאו"ח מתחיל לירד משם ולמטה הרי התפשטות הזאת נק' בשם נשמה או עצמות.
      גוף: ה"ס צורה השלישית של התפשטות וכנ"ל בסוד הנשמה, אשר ה"ס התפשטות האו"ח מפה דראש ולמטה שממשכת לשם ע"ס עד למלכות כמו בראש, הנה אח"כ כשמתתקן מסך בהמלכות הזה שמעלה שוב או"ח ממטה למעלה, הריהי מדרגה ג' ונק' גוף הכולל ממקום הטבור עד פה דראש.
      לבוש: ה"ס צורה רביעית של התפשטות השורש וכנ"ל בסוד הגוף, שה"ס התפשטות אור העליון להכאה על מסך דמלכות המלכות ומעלה או"ח ממטה למעלה, הבה אח"כ כשהאו"ח הזה חוזר ומתפשט ממעלה למטה הריהו מדרגה רביעית ונק' לבוש. ותשכיל שעיקר האדם ה"ס העצמות והנשמה שהוא כלל חיותו המורגש בו ומתלבש בו, אכן הגוף של האדם שהוא באמת רק מלבוש להבשמה שלו אלא הוא מלא חיות והרגשה עד שאין האדם מבחין כלל אותו לענין נפרד ומקרה בו אלא כמו עיקרו, משא"כ הלבוש הגם שכל כבודו ניכר בלבושו בסוד מאני מכבדותא, עכ"ז אין בו שום הרגשה וחיות כלום והוא נבדל לגמרי מהאדם אלא מקרה הגורם לו כבוד גדול כמו היוצא בלבוש מלכות.
      היכל: ה"ס צורה החמישית של התפשטות האור השרשי וכנ"ל בסוד הלבוש שה"ס או"ח היורד ממלכות דמלכות שנק' טבור ולמטה, הנה כשהגיע לשם בגמר התפשטותו שוב נעשה איזה בחי' של מסך להעלות או"ח ממטה למעלה כמו מצפרני רגליו עד הטבור. אכן מסך זה קשה ושפל עד לתכלית וע"כ הורחק לגמרי מהגוף והוא בהיפך הלבוש שהוא הקרוב לגוף האדם יותר מכל שאר כלי תשמישו, משא"כ מסך זה והארה זו הוא רחוקה מגוף האדם ביותר מכל כלי תשמישו, וע"כ ה"ס המקום המקיף את כל הישות והמציאות שה"ס בחי"ד שממנה נעשה חלל ומקום ריקן למציאת העולמות (ע"ע היכל). באופן שהלבוש ה"ס מקיף קרוב ומקיף רחוק: וההיכל הע' מקיף הרחוק.

:

הוא בחי' הד' שבד' בחי' דאור ישר המכונה נקודה האמצעית, וה"ס מלכות דא"ס ב"ה שהיתה שם בסוד הוא ושמו אחד. (עי' פמ"מ ענף א').

:

ע"ע ענף ושורש.

:

       כן נק' הע"ס שבכל ראש, ונק' כן משום שהכלי קבלה אפשר להתגלות רק אחר ירידת האו"ח ממעלה למטה בסוד בחכמה פותח שערים, (דהיינו בכח הבא מחמת תוך מקוה) משא"כ בראש בעוד שהאו"ח עולה ממטה למעלה שאין עוד שם שום התלבשות זולת מלבוש הדק של האו"ח העולה מכלי האחד כלי אחת וברשימין לד' בחי' ועכ"ז אע"פ שאין כאן יותר מכלי אחד, דהיינו מבחי' אחרונה שבד' בחי' שמשם עולה האו"ח, מ"מ יש שם השרשים לד' בחי' שכח המסך המוכה מרשימם כן.
        הכתר: צורתו מתרשמת מתוכה עצמה ממה שנעשית אח"כ לבחי' כתר מלכות, אכן עתה הוא רחוק ממנו מפני שהיא כמו חסרה זמן להתפשטות, שע"כ משגת אותו בבחי' הבלתי מושג.
        חכמה: צורתו כמשמעו, אלא בעליון היא מצוירת בסו"ה בחכמה פותח שערים, שה"ס לטוטפות בין עיניך, או ותועפות הרים לו. אכן בטרם התפשטותו להתלבשות נבחן לפתיחת השעה, דהיינו רשימו בעלמא להבחין דע"כ הוא חכמה אמנם לאח"כ בסוד או"ח היורד מתגלה החכמה, בסו"ה זה השער לה' צדיקים יבואו בו, דהיינו בזמן שהמלכות קיבלה לצורת כתר מלכות (ע"ע קומתם שוה).
        בינה: צורתה היא ההתבוננות מהמושכל בצורת החכמה, שה"ס משה משה, ומתוך ההתבוננות בשם הזה אמר הנני. ונמצא השם משה שה"ס החכמה והנני ה"ס הבינה, וז"ש ז"ל שבינה הוא מבין דבר מתוך דבר להיותו מתגלה מתוך החכמה כאמור. וזהו ג"כ בחי' הרשימו לכלי בינה שנתרשם בזה דע"כ הוא בינה פי' להורות שזוהי תכלית ההשגה ממה שאפשר להשיג ותו לא מידי - והיא בצורת אור עליון בסוד או"ח העולה. אמנם כשמתפשטת למטה בסוד האו"ח היורד ומתלבש בהתחתון, איתמר ובה הלב מבין.
        ותבחין בחו"ב שבעליון נמצאו חו"ב וה למטה מזה שהרי החכמה ה"ס העליון הקורא ומזמין, והבינה ה"ס התחתון השומע בטלו בסוד הנני, וא"כ אין קומתם שוה וסוד ראש וגוף כי כאן העליון כמו ראש המשפיע והתחתון כמו גוף ונוק' המקבלת, כי העליון בסוד פוקד והתחתון כמו נפקד (ע"ע זכר) ובאו"ח היורד חו"ב קומתם שוה וכחדא נפקין וכחדא שריין.
        נפקין: ה"ס יציאת האורות לחוץ מהגוף עד שנתלקטו לסוד או"ח העולה ומלביש עד הכתר, ונמצא כתר אחד לשניהם לחו"ב כי הבינה שבה סוד ההבל והאו"ח גרמה ראש: להחכמה עמה (בסו"ה ותתן גם לאשה "עמה" ויאכל) ביחד, וכיון שכתר אחד לשניהם נמצא בהכרח שקומתם שוה וכחדא שריין: ה"ס ביאת האורות לתוך הגוף שנתחדש עתה בעת האו"ח היורד, שאז גוף אחד לחו"ב ודבוקים בבטן: כי כח היציאה עצמה התפשט לתוך הגוף דאמא בסוד אבא יורד ונוקב כדי להתדבק באמא: ונמצא אשר אמא גרמה לו הגוף הזה מתוך "שאמא מכה ויועאת לחוץ" כדי להדבק בשל אבא, באופן אשר החכמה מעיקרה עצמה אינה רק נה"י דראש: שה"ס השרש של צא מצבאות ומתוך הבינה באו"ח שלה היורד הרויח ג"ר דראש, וגוף: כמבואר לעיל, דהיינו בסוד בא דצבאות שאחר שנתגלה הג"ר לראש החכמה בכח או"ח היורד נמשכו נה"י דחכמה לגוף דבינה ונתדבקו זה בזה כגוף אחד בזווג תדיר דלא פסיק לעלמין, שז"ס כחדא נפקין וכחדא שריין וכו', אכן מטעם החסרון דאו"ח העולה שה"ס או"מ חזרה הבינה וחכמה אב"א: כלומר שהבינה התחילה לחשוק לאור נה"י דראש שקבלה מעיקרא בסוד או"ח העולה.
        וכל בחי' אחור ה"ס נה"י: ונמצא שהבינה לא רצתה לקבל מג"ר דחכמה מאור הפנים אלא מאחורי החכמה שה"ס נה"י דראש, דהיינו מסוד הפתיחה דשערים, ואז בינה בסוד אמא אב"א הוציאה אמא לחוץ אודות בנה דהיינו פשוט כמו שהיתה קודם לכן בסוד או"ח העולה שהיתה שם רק בבחי' גוף נפקד להחכמה הפוקד, אכן בחילוק גדול מב' הבחנות: הא' הוא אודות בנה שה"ס
        בן הנעים: ז"א: (שה"ס אומ"צ) שז"ס נה"י דאמא מתלבשים בז"א: בראש ז"א כי מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כי מתוך שיצא אמא לחוץ (בכל"א) כנ"ל בסוד או"ח העולה שה"ס אמא מכה ויוצא לחוץ שהיתה בסוד אב"א עם אבא שם, דהיינו בחסרון ג"ר ובחסרון נה"י דאו"ח היורד וכדי להשתלם לחזור פב"פ עם אבא האצילה לבן הנעים שה"ס ג"ר דז"א המשלימים בחי' נה"י חדשים לאמא כעין נה"י דאו"ח היורד בזמן, שהיתה בקומה שוה עם אבא והרויחה גם בחי' ג"ר ופב"פ עם אבא, בסוד חזי בהאי ברא דאתינא לגבך כי ז"א הזה בירר לג"ר דאמא: ואבא חזר וזכה בבת זוגיה דהוית פרישא, כי גם נה"י דאבא חזרו וירדו בסוד או"ח היורד לגוף דאמא ושוב נעשו קומתם שוה (כנ"ל בתוך מקוה), וגם הוא חזר והרויח הג"ר דליה שבזמן יציאתה ממנו לחוץ נבחן שאבא נזדווג עמה, בסוד הרכנת ראש: דהיינו כמו בראש (מקוה) ששימש רק בנה"י של ראש, שה"ס אחור הראש דהיינו בבחי' ירידה להכאה: וכיון שלא האירה פנים אל פנים הג"ר שלו נק' זה הרכנת ראש, אכן עתה נמצא שמשמש עמה בהג"ר דראש וכל זה מכח הז"א שהשלים למוחין דאו"א כמבואר, והנה נתבאר הבחן הא',
        והבחן ב' ה"ס אבא יורד ונוקב: כי בראש מקוה יש עמה בסוד עליה בלבד, שנה"י שלו הכו במסך דידה בסוד משה משה, ועדיין לא היה שם הכר נקבה: כי בטרם שנזדווג עמה בסוד או"ח היורד ועודנה לא היתה כלל בבחי' כלי לקבל, נמצא התשמיש כמו בחי' דכר בלי נוקבא המוכנת לקבל הטפה כי גם היא היתה רק ביציאה לחוץ ובסוד הסתלקות, כי כל מלאכתה היה רק להכות על אור העליון ולהעלותו לשורשו, משא"כ עתה אחר שכבר קיבלה להתפשטות אור העליון בסוד או"ח והיתה לפב"פ בזווג לעשותה כלי, הנה אח"כ כשחזר אבא בירידה להכאה נמצא בסוד אבא יורד ונוקב דהיינו סוד זווג בפיוסא: כי מטרם שמעלה ממנו האו"ח העולה הוא מוכרח מתחילה להמשיך בה או"ח בבחי' פיוסא: דהיינו או"ח היורד לגוף דאמא, ואח"כ כשחוזר ומעלה את האו"ח לשורשו נמצא כמו נוקב אותה בהעלאת או"ח, והבן היטב כי ההקדם של או"ח היורד ומתלבש בתוך גופה נמצא ממלא כל החלל שבה, ואח"כ כשחוזר ושולף הריהו נוקב וכורה בה כל אותו השיעור ששולף ממנה, וכ"ז עושה רק להדבק בשל אמא: כי מאחר שנתנקבה הרה וילדה בן שממלא שוב אותו החלל שעשה בה אבא, בסוד מה שמו ומה שם בנו כי תדע. כי כמו שאביו הוריד את או"ח ומלאו נה"י שלו לחלל דאמא, כך בן הנעים מילא בראשו את מקום חלל ההוא עצמו כמעשה אביו, אמנם כ"ז הוא בסוד עיבור דז"א: בסו"ה ויתעבר ה' בי למענכם, ונק' עיבור מלשון מתעבר ונזעף, כי אחר שראש דז"א מילא להחלל דאמא שנק' "אם" הנה נסתם פי האם (שבו מונח הולד) בסוד מ"ם סתומה, וזהו גרם לה צער גדול, כי חסרה מאור דחסדים וחזר עליה אותו ענין אב"א עם החכמה כמו שהיתה בתחילת אצילותה.
        וז"ס צער עיבור: שהוא מחמת הסיתום דפי האם (כים של הולד) כנ"ל, ומחמת החשקות לחסדים מהכתר. (כבראש מקוה)
        אילה זו רחמה צר: כי נסתם בג"ר דז"א.
        לידת ז"א: ואז הקב"ה מזמין לה בחש ומכישה באותו מקום, דהיינו בפי הרחם שנק' אם הנסתם, והנחש פותח אותה כמו שהיתה בטרם שקבלה לאו"ח היורד, דהיינו ששוב הרויחה את או"י המכה ומעלה או"ח ואז הולידה לז"א ונוק' לחוץ אל אויר העולם. והבן היטב ההפרש הגדול הזה שנתגלה ביציאה השלישית הזאת, כי ביציאה א' (דראש מקוה) היה האו"ח העולה בבחי' עליה בלי הכר נקבה והסתלקות בלבד כנ"ל. ויציאה השניה (דכל"א) היה אבא יורד ונוקב כדי להדבק באמא, כי כבר עשאה כלי, וע"כ היה שם זווג דפיוסא ואמא מכה ויוצאה לחוץ כדי להדבק באבא, וביציאה זאת כבר אין אמא יוצאת כלל לחוץ, אלא אותם הניצוצים העולים בסוד או"ח העולה נחשבים לגופים נכרים ממנה שהם בניה זו"נ, שמקודם מלאו באורותיהם הגדולים את הרחם וסתמוה והי' לה צער גדול כנ"ל, ועתה בסוד הזווג דהכאה יצאו לאויר העולם ואמא שבה למקומה כבתחילה. אכן ב' יציאות יש בסוד ויהי אך יצא יעקב, וכשיצא ראשו הוי כילוד דהיינו כאן (במקוה"נ) שהספיק לגלות לחוץ לאויר העולם רק את ראשו בלבד שנמשכו לו סוד זווג דהכאה מראש (מקוה) שהספיק לו לשרשי כלים בסוד כקרני חגבים היו, ואח"כ נולד ויצא גם גופו לאויר העולם, דהיינו בגילוי דהוי ושכיח, שאז יצאו הזו"ן לגמרי מבטן אמו בסו"ה ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו בפרישו גמירא בסוד ביתה תתאה, וגילוי החדש ה"ס הסכין החותך את מעי הקשור באם. אכן היציאה לחוץ הוא מכח סיתום האורות.

:

       ה"ס השדה אשר ברכו הוי', כמ"ש חז"ל בסו"ה ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', שה' נתן בו ריח טוב, וזהו שדה תפוחים (עי' רש"י תולדות) דהיינו שבשדו תפוחים נמצא ריח טוב.
       וה"ס של המשיח שאחז"ל מורח ודאין: (סנהדרין צג) בסו"ה והריחו ביראת ה'. והוא הדבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף כאז"ל. והסעם הוא, מפני שיעקב מיהר למצוא ולא הספיק לכנוס להגוף, וזהו שהתפלא יצחק מה זה מהרת למצוא בני, וכן אמר ליצחק קום נא שבה ואוכלה מצידי, כי הקימה צריכה להיות במהירות ותיכף לשבת, ובאותו רגע שקם הריח ריח בגדיו ולא הספיק להבות להגוף. וז"ס חקל תפוחין קדישין, דהיינו ריח של הבגדים.

:

      ה"ע ההיפך מהלבן, כי הלבן הוא בח' היולי ומצע המוכן לקבל גוונים שהם בח' מדרגות בעכירות, והלבן עצמו דהיינו המצע נבחן טהור ונקי מכל מיני עכירות עד למשהו. והשחור ה"ע העכירות האחרון שאך אפשר להמצא, באופן שהוא ההיפך המוחלט מהלבן, והוא המכונה בחי"ד שעליה היתה סוד הצמצום ונשארה נקודה שחורה הא'.
      שחור אדום הוא שלקה: ובזה תבין מ"ש חז"ל האי שחור אדם הוא אלא שלקה, פ' כמ"ש בע"ח ש' אבי"ע, שכל העולמות נתקב רק בג' בחי' כח"ב, ואפי' הזו"נ שבהם המה רק בחי' זו"ן דבינה דהיינו זו"ן דבחי' ב' אלא שנתערבו בסוד עיה"נ והבחי"ב שה"ס גוון אדם שמלך אדום ה"ס בינה דקלי': הנה היא לקתה בעולם הנקודים מכח בחי"ד וע"כ נתהוה בהבינה בחי' שחורה הנק בחי"ד, אכן אינה שחור אמיתי, כי השחוו האמיתי נעשה לבחי' היכל (ע"ע לבוש היכל)

:

      בסו"ה הך בכפתור וירעשו הספים, דהיינו מלשון סוף, ומקורו הוא בחי' היחסיות מעליון לתחתון ומתחתון לעליון. פי', כי אין לך שום תפיסות והשגה זולת על הגבולים, כמו המישוש והראיה הפוגעים ביחוד רק על גבולי החפץ, דהיינו רק השטח הממושש והנראה, שהוא סופו של החפץ, לפיכך גם בעליונים תבין כן שמקום הפגישה של העליון והתחתון הוא במקום הסוף של כל אחד. ונודע שהעליון מושג בסוד משה משה, אכן בסופו של השם הזה, דהיינו אחר שבא על סוף הפעולה בסוד לא ימושו מפיך.
       והנך רואה שסוף של העליון הוא בסוד לא ימוש ולא יזח, והנה גם התחתון מוכרח להמציא לעליון את סופו. ונודע שהתחתון מתקרב בסוד שר לראות, אכן רק בסופו של השם הזה, דהיינו לא תסור.
      
לא ימוש שפה עילאה, לא תסור ש"ת: והנה נתבאר היטב סוד השפה של העליון שנק' ראש הוא בסוד לא ימוש, וסוד השפה של התחתון שנק' גוף הוא בסוד לא תסור שהם פשוט ב' סופיות, דהיינו גבולים אשר סף העליון מתדבק כן בסף התחתו (שמכאן במשכין למטה ב' שומרי הסף והבן) וז"ס שפתים ישק. (ע"ע כפתור).

:

ובזה תבין סו"ה למנצח על השמינית שה"ס המילה שנתנה בשמינית, דהיינו בחי' חריפה ומחודדת שבכחה לחתוך את העור הנוסף מקום החרפה, שממנו באים ונאחזים כל המחרפים והמגדפים, וקלי' זו מתתקפת לעלות עד הכתר שהסו"ה הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. שוא ידברו איש את רעהו וכו'. והבן שזהו ממש צורת הפה והלשון המונה מספר לכוכבים וזסו"ה שבעת ימים יהי' תחת אמו, שבזה הגיע על אור התכלית, אמנם עדיין אינה נרצה להקרבה לריח ניחוח עד שזוכה ליום השמיני הנ"ל, שמיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' (ע"ע שמיני לעיל באופן אחר).

:

הוא מלשון מנין "אשר מונה'" כמו שמונה והסו"ה מונה מספר לכוכבים, כי כל פרצוף רוחני אחר שמתגלה בכל שלימותו הוא מסתיים, וממקום הסיום ולמטה מתחיל פרצוף שני. ונבחן זה כמו שנחתך מדרגה העליונה ונעשה מקום למדרגה תחתונה, וע"כ יש להבחין כאן ב' בחי': הא' הוא בחי' התכלית והשלימות שנתגלה בפרצוף העליון וזה מכונה בשם שביעי, שהוא מלשון שבי-הוא או שבועה בסו"ה אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב, דהיינו בחי' תכלית ושלימות עד"ה אתה קדשת את יום השביעי תכלית מעשה שמים וארץ וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים וכו', ואחר שנתגלה בחי' התכלית בהפרצוף מתחיל ענין בחינת הסיום של הפרצוף שהוא כמו חיתוך, ואותה הבחי' שחותך הפרצוף ומסיימו מכונה בשם שמונה אשר מונה ומבדיל בין פרצוף הקודם אל הפרצוף הבא אחריו, וה"ס היולי דעבידתא.

:

       תבינהו בסו"ה שבעת ימים יהיה תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. כי אחר השביתה הגמורה דז' מוכרח לבא בחת, שה"ס סיתום דאומ"צ ונפילת פנים דקין, ואחר שנלאה שם הגיע אליו התשועה ביום התשיעי שה"ס כח יום ה' דמע"ב, וע"כ משמיני והלאה ירצה. והלאה מלשון נלאה, ירצה ביום התשועה כי אז נזבח הקרבן לשמו ית' ע"י המאכלת דחמישי.
       וז"ס עפרון יושב בתוך בני חת: עפרון ה"ס עפרא דיום ה' דמע"ב כי הכל היה מן עפר ששם יצאו ונגלו כל בהמה חיה ועוף השמים, ולכבודו של אברהם ולהצלחתו העלהו השי"ת בתוך בני חת דהיינו שכללו ביום השמיני כנ"ל ונעשה מערת מכפלה. (ע"ע שמיני לקמן באופן אחר).

:

        נודע מהכ' יודע ציד איש שדה, אשר שם מקום הצידה לעופות ולחיות השדה, שזה היפוכו דאיש תם יושב אהלים שאין לו שום עסק עם הבריות, שזהו נמשך מראש מקוה מסוד או"ח שממטה למעלה בטרם שהגיע לכלים. ועשו היה איש שדה דהיינו כל פינותיו ומעשיו היה רק בחשבון עם בריות אחרות להתגבר על כל, והוא נמשך מתוך מקוה, דהיינו מאו"ח המתפשט בכלים. וזסו"ה ועתה שא נא כליך (כי בתוך יש כלים) תליך מראש מקוה (מלשון "תלי" בעולם כמלך על כסאו).
       וקשתך ה"ס כל הקושיים הנמתקים בתוך מקוה, דהיינו כמלך במדינה יצא השדה כמלך במלחמה. ובסוד הזה קרא יצחק להר המוריה בשם שדה, דהיינו כשדה אשר ברכו הי בתוך מקוה, גם הכ' ויצא יצחק לשוח בשדה. אמנם יעקב שכל כוחו מראש מקוה ששם סוד מלך על כסאו, דהיינו בלי שום חשבון עם בני המדינה וע"כ קרא גם להר המוריה בשם בית כי זהו העיקר, ואברהם קרא להר המוריה בשם הר גבוה ונראה, בסו"ה ולא יכנף עוד מוריך.

:

ה"ס יסוד החמה, דהיינו המקובל ועולה ומתדבק בה מסוד עשתי עשרה ימים הנופלים מהלבנה מסוד שתי עשרה חדשיה (עי' לעיל) ואמו קידש אותו תיכף מטרם הריונה ואצ"ל לידתו לנזיר אלקים, וע"כ היה כחו ומדרגתו יפה והלך אחר עיניו ומתפאר לפני הגוים עם חידתו מעז יצא מתוק.

:

        העיקר תביט בהבדל שביניהם, דהיינו סוד עשתי אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע כי הזכר הוא סוד אור החמה המתגלגל בסוד שס"ה ל"ת, והנקבה ה"ס אור הלבנה המתגלגלת בסוד רמ"ח מ"ע. ובסוד שתי עשר חודש שבאלו י"ב חדש נשלמה בסוד שנה אחת תמה ושלימה, (שז"ס בן שנ"ה שאול במלכו). אכן כתוב ושננתם שצריכים להרבות שנים, ועל זה יש ענין ע' סרים, דהיינו עין הסר אל שתי עשרה חדשי הלבנה, ואז נעשים עשתי עשרה הנופלים ויוצאים לבר משנ"ה, כי דוכרא דא"א המתלבש בשתי עשרה הפרצופין פרח ונסתלק בסוד עין הסר כנ"ל.
      וזה הכלל אשר בכ"מ שהעין קרב אל שתי עשרה פורח ומסתלק אור חיותם שנק' פרצוף א"א אל שורשו למעלה, ועשתי עשרה הנותרים נופלים לר בסוד נע ונד בארץ, דהיינו לקלי' כנודע. ולפיכך בסוד ההכנה לשנה חדשה דהיינו בא' דראש השנה שהוא באמת כמו ערב השנה (כי השנה מתחלת מב' דרה"ש), אז קרב העין אל השנה התמה ושלימה בת שתי עשרה חודש, ותיכף מצטרף ונגלה אחד עשר הנופלים לבר (שה"ס נע ונד). ואז נעשה מקום לגילוי ראש השנה החדשה, והעשתי עשר הנדחים הם כמו תלויים ביני וביני המבדילים בין השנים ומחברים את השנה הישנה אל החדשה בסוד יוה"כ.
      (הגהה-תיקון י"א : וי"א הנדחים אלו מתתקנים בסוד שלשה מנים יתירים שהכה"ג שוחקן דקה מן הדקה בעיוה"כ, שה"ס ג' דאנקת"ם שלא נכוו בפושרין, וע"כ הוחזרו למכתשת להיולי דעבידתא חמי האש, ואז יכלו שוב לשלוט על מקומם בסוד ג' דאנקת"ס כנודע.)
      ובזה תבין סוד קדש ברנע: כי אותן עשתי עשרה ימים הנדחים ונופלים מסוף השנה הישבה בערב השנה חדשה, מחמת הסתלקות דוכרא דא"א כנ"ל, הנה זה הוא רק מקרה של שנת הלבנה שהיא צריכה להיות בסוד נקיבה שיש לה חלל פנוי בסופה, וע"כ נתקנת כאמור בסוד עין הקרב לשתי עשרה כמבואר, אמנם בפרצוף החמה הוא להיפך ממש, כי הוא עוד מרויח מחמת קרבת עין לשתי עשרה וממש שיעור הריוח שלו כשיעור ההפסד שלה, באופן שסוד העליון מי"ב חדשי הלבנה שנסתלק ממנה לשורשו למעלה, תדע אשר החמה הוא השורש העליון שקיבל אותו אור וחיות שנסתלק ממנה ונתדבק ג"כ בסוף פרצופו, דהיינו ג"כ כמו איכות ההפסד שבהנקיבה שהיה בסוף פרצוף השנה כנ"ל.
      וע"כ בסוד פנימיות יום הכפורים נעשה הזווג דזכר ונקיבה דהיינו פרצוף שס"ה דחמה עם פרצוף שנ"ה דלבנה. וסוד הזווג הזה מכונה בשם קדש ברנע כי אותם השתי עשרה אורות שירדו ונתרוקנו משנת הלבנה ונעשו נ"ע ונד בארץ בתוך הקלי', הנה עתה נתקבצו ובאו כל הנדחים האלו למקומם ונעשו קדש לה', והנעים לבר דהיינו בר נע נכנסו שוב לפנים במנוחת נצחיות ע"י ביאת יסוד החמה, (דהיינו אור המסתלק מסופה דשנת הלבנה הנדבק בהחמה) בתוך יסוד דהלבנה (דהיינו מקום הפנוי הנ"ל מטעם נפילת העשתי עשרה אורות מסופה כנ"ל). וע"כ הבר נע נעשו קדש, כי הם גרמו לזווג שזולתם היה המקום כולו סתום, משום שלא נכוו בפושרין (עי' לעיל בהגה) ולא היתה ראויה לקבלת הזכר שה"ס אור החמה. וז"ס אחד עשר מחורב יום דרך הר שעיר שהוא מלשון הרהורא דסער, מסבת עין הקרב אל הקודש. אכן בסוד יסוד הזכר המזדווג בסבתם ביסוד הנוק' כבר נק' אחד עשר, משום שאין דרך אחר לסוד קדש בר נע כנ"ל, כי אותו העין הרעה שבעשתי עשר חזרה ונעשית לא שה"ס יחודא וקדושה.
      ודע שאותו יסוד החמה האמור נקרא בלשון חכמים שמש: משום שה"ס המקור לתשמיש זו"נ כמבואר, וע"כ ה"ס בשר בלי עצם. וסוד בריה בלי עצם שאינו חי י"ב חודש אלא אחר שמשתלמים כל הי"ב חודש אז פרח האור מסופה של שנת הלבנה ועולה לשורשו להחמה ומתדבק שם בסוד בא סר, דהיינו ע"ש עין הסר ואח"כ בסוד אחד עשר כשנעשה הזווג אז קם השמש בתוכה וחי, משא"כ מטרם הזווג אינו ניכר כלל מחיותו והוא כמו מת ונופל וכל חיותו הוא בה. וזסו"ה קרא לשמש ויזרח אור, דהיינו אותו אור הנוטל מסופה דהלבנה המתגלה בהזכר. (הגהה בסוד הויה אור לי. והיינו חסדים דמתגלין אפומא דאמא)
      בראש השנה החדשה כי אז נדבק אבר התשמיש בהחמה, המכונה משום זה בשם שמש שבגי' תמר: כי מתגלה מתוך חסרון ומרירות של הנוקבא.
      וז"ס צדיק כתמר יפרח: כי כל צורתו ושיעורו עולה ומשוער בכמות ואיכות החסרון והמרירות של הנוק', וע"כ הוא פורח וגדל עם מרירותו דנוק'. ולפיכך שמש עולה בגי' תמר דהיינו ב"פ ש"ך, כי בפושרין דבחי"ב לא ש"ך, וע"כ נתוסף בחי"ד כי אז ש"ך. וז"ס וחמת המלך שככה, שה"ס ב"פ ש"ך והבן. עי' לעיל בהג"ה והבן.
      שמש טוב שנאבד מהעולם: גם בזה תבין סוד שמש שדרשו חז"ל בסוד הנחש לפני החטא דאדה"ר שהוא נמשך מסוד היסוד דזכר הנ"ל שנק' שמש, כי אז היה העין הרע בסוד שמש טוב ועין טוב, והעשתי עשר היו בסוד אחד עשר כנ"ל. אכן בעת הסתה להחטא נעשה ונתהפך שוב לעין רע, וזה שטען ונפקחו עיניכם וסו"ה ותאוה היא לעינים. ועתה (*) חזר האחד עשר לסוד עשתי עשרה ותאוה נעשה לתועבה כי האלפין נעשו שוב לעיינין בישין ותועבה היא, שה"ס הזוהמא שהטיל בה שלא פסקה עד המעמד דהר סיני כי אז פסקה זוהמתן.
      הגהה (*) כי הע' הנוסף על שתי עשר נעשה שלש עשר בגי' אחד וה"ס ע' טובה שאינו גורע.
      חמה ונרתיקה: כי סו"ה שמש צדקה ומרפא בכנפיה, דהיינו לאפוקי מאשה השורף שה"ס בחי"ד כנ"ל, כי החמה מתגלגלת באורה המאיר לארץ ולדרים בתכלית השנינות, אשר אז כשנגמר המקבל בסוד שנה אחת מתחילים עשתי עשר יום לשלוט, עד שנגלה אשה השורף דבחי"ד, ואז תיכף מתגלה ובא ומכסה אותה סוד הנרתק דבחי"ב שה"ס כנפי יונה נחפה בכסף וסו"ה אם חומה (מלשון חמה) היא נבנה עליה טירת כסף. וכשהחמה מתעטפת בכנפים אלו, אז הוא בסוד שמש צדקה ומרפא בכנפיה והבן.

:

      הבל ה"ס כל"א, קין אומ"צ, שת מקוה"נ, אדם הוא הכולל. והנה לקח ה' את הצלע האחת מאומ"צ ויבנהו. לקח פירושו קלקל, כי במקוה"נ קלקל תיקון דאומ"צ. ויבן פירושו תיקן, דאח"כ גזר הבחי' ממקוה"נ והעלימהו לעילא וחזר האומ"צ למקומו. באופן שלא נשאר באדם מאומ"צ רק בשר הסגור, (שה"ס הסיתום דתחת אומ"צ). ובהאשה גם בשר זה נתנקב שהיא רשימו מה שנחסר האומ"צ ע"י מקוה"נ. ואח"כ חזר ה' ויביאה אל האדם, כלומר שהביא ה' את הנקב והחסרון שבה אל בשר השלם הנופל וסגור שנקבע באדם, ואז שכינה שרויה ביניהם דסוד אנקת"ם שה"ס זווגם.
       עיבור ז' חודש: למקוטעין, ותהר ותלד את קין שה"ס החסרון שפירושו הרהור הריון, והיה זה מכח נקב דידה, אלא שהיה רק מהיולי דחכמתא שנק' עיבור למקוטעין, כי ' היולי דעבידתא נגזר ונעלם מהריון הזה ובעזרת ה' ותלד את קין דהיינו מכח בשר דאדם, כלומר שחזר תיקון אומ"צ למקומו שז"ס קניתי איש את ה', כלומר שקנתה ב' בחי' יחד: חסדים קנתה מחמת הנסירה הנ"ל, חכמה קנתה מחמת מחמת גילוי בשר דאדם בסוד אנקת"ם, וע"כ אמרה קניתי, כלומר למפרע.
       וז"ס עיבור י"ב חודש: ותוסף ללדת את אחיו את הבל. כלומר, מתוך שהיה גם בחי' כל"א נכללת בה, (שה"ס פרישו דאו"א) ע"כ ילדה גם לחסדים הנופלים מחכמה, בסוד כל"א בלי אומ"צ, שה"ס הבל. ונכתב ב"פ את שה"ס ותלכנה שתיהם ב' ההין כחדא, אלא העליונה שולטת שה"ס הבל והיא עיבור י"ב חודש. יוד ה"ס נקודה, ב' פי' שהנקודה כלולה מב' יחד כנ"ל. ולפיכך בשעה שקם קין שביצר למדרגתו בבהירות אומ"צ, נמצא שהרג להבל אחיו כי בטיל היולי דחוכמתא.
       עיבור ט' חודש: וז"ס ויקרא את שמו שת כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. שז"ס לידה דהיולי דעבידתא משום שלא נכוה בפושרין וידון בחמי חמין, כי לולי שהרג קין להבל לא היה צריך למקוה"נ. ונמצא תיקון הגדול למקוה"נ בדמות וצלמו דאדם שנכלל באנקת"ם וחי וז"ס עיבור ט' חודש.

:

       ה"ס שהקב"ה נעץ אצבעו ביניהם ושרפם הוא ית' ולא אחר ח"ו, (כל"א.) וע"כ בשתים יכסה פניו וכו', והמה עומדים: ממעל לו, (סוד חו"ג שלמעלה מחו"ב). כי הוא ית' נגלה (באומ"צ) בסו"ה כי לא יראני האדם וחי. וממעל למדרגה הנשגבה ההיא עומדים השרפים, (באנקת"ם) ומלמטה למדרגה ההיא נמצאים הרגלים (מלשון רגלים לדבר) אשר אותה המדרגה הנשגבה מגביה אותם שלא יהי' רגליה יורדות מות.
      כנפים: וז"ס שש כנפים וכו' בשתים יכסה פניו, שלא יסתכלו בשכינה הק' שהמה עלו מכח הרגלים הנ"ל ומסיבתם.
      ובשתים יכסה רגליו: שהם נשתלשלו ונגלו מכח הכנפים המכסה פניהם. ובשתים יעופף דהיינו מכח האמצעי שממעל לו עומדים השרפים הללו. (באנקת"ם) שבכחו יוצאים כנפים אמצעיים לעופף למעלה למקום השרפים. ולקבל משם חו"ג ימשובחים מחו"ב להיותם כוללים שניהם.
      ז"ס כנפי רוח: שנסתלקו מסוד מרחפת על פני המים, שמשם נמשך רק תוהו ובוהו, מש"כ עתה אינם בבחי' מרחף המהלך רק עופף למעלה לקבל חו"ג, בסוד הויה אור לי, וזסו"ה על כנפי רוח לחו"ג.

:

ע"ע רובצת ע"ע כלה קין הבל.

:

אית אחד בשתוף כגון דכר ונוק' ואתמר בהון כי אחד קראתיו, אבל (א"א) איהו חד ולא בחושבן ולא בשתוף ובג"כ אמר ואין אלקים עמדי, שהיא בחי' הנוק' הנק' אלקים שהיא דין. (ע"ח שי"ב פ"ב).

:

       המסך ה"ס קו המדה שעל פיו נמדד ומשוער שיעור קומתו של המדרגה, מפני שאין אור העליון מתלבש בהנאצל זולת ע"י מלבוש זך שנק' או"ח, והוא מטעם האחורים דבחי"ב שבאור העליון המפסיק על החכמה ומעכבו מלהתפשט בנאצל. (ע"ע מלבוש זך) ורק האו"ח פותח את האחורים הזה שיוכל אור החכמה שהוא עצמות אור העליון להתפשט בהנאצל. ומתוך זה כל שיעור אור העצמות המלובש בהנאצל תלוי בכמות ואיכות של האו"ח העולה מזווג דהכאה שעל המסך, וכמות ואיכות של האו"ח תלוי בשיעור קשיות ועביות הנמצא בהמסך, שיש בו ד' בחי' שהם שיעורים של קשיות ועביות, אשר בחי"ד הוא בתכלית העביות וקשיות, וע"כ המסך הזה מעלה או"ח בתכלית הגובה והחשיבות שנק' קומת כתר. ומסך של בחי"ג הפחות ממנו בחי' אחת מעלה או"ח רק בקומת חכמה, ובחי"ב בקומת בינה, ובחי"א שיש בו שיעור קטן מכולם מעלה או"ח בקומה הקטנה מכלם דהיינו קומת ז"א. (ע"ע קומתם שוה).
       והטעם פשוט, שדומה לאור השמש המכה בזכוכית הצבועה בצבע עכור מעבר הב', המוליד בהיקות אור ע"י קוי אור המוחזרים לאחוריהם, ותמצא שם באם שהעכירות המשיחה מעבר הב' הוא בשיעור גדול, יהי' בהיקות האור הנולד ג"כ בשיעור גדול, ואם יתמעט העכירות כן יקטן בהיקות האור לפי שיעור הזדככות שיארע בהעכירות. ועד"ז כאן אם כח העיכוב וההתנגדות שיש בהמסך על אור העליון הוא בשיעור גדול דהיינו בחי"ד של עביות, אז האו"ח הוא בתכלית שיעור גבהו, ובהתמעט השיעור כן הולך ונתמעט שיעור האו"ח. ונודע שכל ערכים שבעולמות מסתדרים ובאים תמיד בד' בחי' לא פחות ולא יותר, ולפיכך אנו מבחינים גם כאן ד' קומות ההם. (ע"ע ד' בחי' דאו"י).

:

      ישנה בגי' שס"ה, שהשס"ה גידין של דם הוא מהנקבה הנק' אני. וכיון שהדם שהוא הנפש מסתלק מהגידין וכל כחם מתקבץ בתוך הלב לבדו, וע"כ נק' הגידים שישינים.
      וסוד השינה ה"ס הסתלקות הרוח הג"ר מהפרצוף שעולה בסוד מ"ן למעלה, והנפש והגוף נשארים למעלה, למטה ואז יש פחד מהקלי' שלא יינקו מהנפש, משום שבשעה שהנפש בלי רוח יוכלו הקלי' לינק ממנה, בסו"ה גם בלא דעת נפש לא טוב, ובגין דא תרעין דג"ע דאינון עיינין דלבא סתימין, כגוונא דתבת נח דכל נהורין סתימין בגוה דאינון מלאכין (וורידי הדם) דמתפשטין בכל אברי דגופא כלהו סתימין בלבא. (ע"ע התפשטות, שבשעה שהמלכות מתפשטת יש יניקה לקלי') שנסגרת ונסתמת היא וכחותיה בתוך הלב מפני המזיקין שהם מי המבול.

:

ע"ע אבן שתיה.

:

שתות ה"ס יום ו' המכין לשביעי, וה"ס או"א דחיך וגרון המתבארים בזרועות דא"א. (ע"ע גרון ע"ע חרן). וסודו הוא השם וקונה הכל שעי"ז הולך וקונה כל המדרגות דאבי"ע, והבן. וז"ש ז"ל שתות, כלומר אם מתאנה בסוד שתות הנ"ל נמצא קנה המקח לעצמו ואינו יכול לחזור בו, כי קונה אותו לנצחיות שמחזיר האונאה ביום השביעי בסוד יונה מצאה בו מנוח בסוד אנקת"ם וכו'. אמנם אם התאנה פחות משתות שה"ס בחי"א בטרם שנשתתפה בבחי"ד, אז אינו צריך להחזיר האונאה כי מחל לו ביום הרביעי, (דהיינו באומ"צ), שה"ס מחילה וסליחה דיוה"כ בסוד עינוי הנפש וחושך דאמא בלבד. אכן אם התאנה יתר על שתות, שה"ס ה"ת שבעינים בחי"ד בלחודוי בלי מיתוק דבחי"ב אז בטל מקח. והבן שבסוד יש אם למקרא הוא שטות שה"ס עני שטים שממנו נעשה הארון לקבלת לוחות העדות. אכן בחי"ד אינה בחי' שטות, שז"ס ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה', והיינו ג"כ ע"י שיתוף דמדה"ר הנק' מערת המכפלה העומדת אמנם ברשות בני חת כי שמה קברו את אברהם וכו'. וז"ס המחכה לגה"ת בסו"ה והסירותי את ל"ב האבן ואז ובלע המות לנצח.

:

      (ע"ע ע"ב) נתבאר שם שכל ענין הסת"א אינו אלא גמר מלאכה של הכאה. כלומר, אחר שנתמלאו ניצוצי או"ח העולים ומסתלקים בסיבת הסת"ב לשיעורם הרצוי להלבשה על אור העליון. גם נתבאר שם שענין המילוי ההוא כשהגיע שעתו, מכונה בשם לידה לפרצוף תחתון הימנו עש"ה.
       ותדע שכמות הניצוצין האלו המה לא פחות ולא יותר מהסתלקות כל האורות דרוח נשמה חיה יחידה, שנשארים רק בבחי' נפש בלבד, שזה מכונה בשם הזדככות המסך עד הכתר, אשר אז נגמר מלאכת ההכאה כי כבר נגדל האו"ח וראוי להלבשה.

:

טפת אבא (שמזריע באמא) לא היה רק חומר יבש, רק ודאי קצת חיות בתוכה הנק' הבל דגרמי, שה"ס ש"ך ניצוצין דנפקי מחכמה. (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

שורש שביה"כ הוא מפני שכל עיקר השורש דה"פ נקודים ה"ס נה"י הפנימיים דא"ק ונה"י דס"ג שעלו למעלה מטבור ושוב לא ירדו, אלא שנעשו שורש לאור העינים. והנה יש"ס זה ה"ס ז"א דא"ק הקדום שהי' לו מסך דבחי"ד, דהיינו נה"י הפנימיים, וע"כ גרם שביה"כ בכלהו ז"א דה"פ נקודים. (ע"ע ישסו"ת שעלו).

:

       פירושי ענין תיקון הבא ע"י הקדם השבירה הזאת, באופן שהשבירה עצמה היא תיקון גדול. ויש שפרשו שהוא קלקול ע"מ לתקן, אמנם הלשון אינו נכון, שיש להקשות על לשון זה למה לו לקלקל ואח"כ לתקן, לא יקלקל ולא יהא צריך לתקן.
       אלא הענין הוא, אשר כל עיקר התיקון והריוח הגדול אשר חשב הבורא ית' בתחילת הבריאה, כל זה לא היה בא לעולם זולת ע"י קלקול הכלים באופן הזה, ואשר כל תיקונם הוא בסוד אגלאי מלתא למפרע שלא היו מקולקלים מעולם.

:

יורה על ההארות העוברים לתחתונים בדרך משופע ואלכסונא, שמקורו ה"ס התחברות ושותפות דמה"ד ומדה"ר, בסוד הו המשופעת בין תרין יודין שבצורת הא, דע"כ כל השפעות (העוברת) בשיתופא נק' משופעות או אלכסונות, וע"כ י"ב הפרצופין הנמשכות מסוד הא' הנ"ל נק' י"ב אלכסונים או י"ב גבולי אלכסון, והאורות שבהם מכונים שפע והשפעות.

:

הוא שם כולל לאורות וכלים העליונים המושפעים מעליון לתחתון.

:

יורה על הנועם והחדוה המתקבלים מחמת הפיכת היגון לשמחה והרע לטוב וכדומה מהפיכים. וה"ס בדיחא, בדחן המשעשע את המוזמנים במליצות שמשמעותם הפוך מן המקובל, וז"ס דוד בדיחא דמלכא הוא. וע"כ יש למלה שע משמעויות הפוכות שלפעמים יורה הסרה כמו שעו מני ואמרר בבכי, ולפעמים יורה התקרבות כמו ואל קין ואל מנחתו לא שעה.

:

יוצא מס"ה שאו שערים ראשיכם וכו' ומקורו ה"ס שערי צדק. וכ"מ שנזכר שערים הכונה על שערים הללו. וזסו"ה אז ירדו לשערים עם ה', וז"ס נ' שערי בינה או שער הנון דלא אתיהיב למשה, ולע"ל ויירש זרעך את שער אויביו. והבן היטב אשר החומר של השעך הוא כולו מעשה ידיהם של האויבים וה"ס הירושה, והצורה של השער הוא מאור פניו ית' מישועתו המלאה והרחבה.

:

ה"ס נש"ב, ולכן נק' שערים יען הם פתחים פתוחים ונקבים של אמא הנק' נקבה, כי הנקבה שעריה פתוחים לקבל בתוכה נתינות חכמה. (ע"ח).

:

(ה"ס מקיפין) ע"ב הכולל הפנימי שהוא השערות של הכתר, מקיפין ראשו מבחוץ עד המצח ועד האזנים. (ש"ה פ"א עטח). (עי' לקמן ד"ה שערים ותבין שמכל סער סופו להתהפך לשער להרוחה).

:

ע"ע קטורת.

:

המה פרקין עילאין דרגלין דהיינו כח"ב דנה"י, שהרגלים הם ב' קוין ימין ושמאל שבע"ס שמטבור ולמטה, והם מתחלקין לג' פרקין דהיינו ראש תוך סוף: כח"ב חג"ת נה"י, שפרקין עילאין ה"ס ראש וכח"ב דנה"י, ופרקין האמצעים ה"ס תוך וחג"ת דנה"י, וב' פרקין תתאין ה"ס סוף ונה"י דנה"י.

:

היינו בחי' העביות שיש בכל ספירה ופרצוף מכונה בשם שמאל, ועצמות הספירה או הפרצוף מכונה בשם ימין.

:

יש לו ב' משמעויות, כי מגדיר את הנפש והאיש הנרצה לנו, גם מגדיר את המקום הנרצה, כי אנו מציינים את האיש בשמו ואת המקום מציינים ג"כ בהמלה שם. ויוצא מסו"ה במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, אשר ב' הוראות האלו מבארים כאן שמו שם. אכן בהמקור הוא ודאי ענין אחד, כי ברוחניות נמצאים העולם שנה נפש בבת אחת, אלא שמתחלקים אח"כ בסיבת המקבלים, והבן. כי שם המורה על האיש נמשך מפנימיות ושם המורה על המקום נמשך מחיצוניות. כלומר, שהתחתון לא יוכל לקבל כל ההארה בשלימותו, ולפיכך מקבל עכ"פ את החיצוניות ומרומז בהמלה שם.

:

פירושו השגה, כי כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם, וכל שם משמותיו ית' יורה שאנו משיגים פעולותיו כהוראת השם ההוא.

:

יורה שהאור שבו הוא מקורי, בדומה להשמש שכל הכוכבים מקבלים הימנו אור ובו עצמו אצור האור במקוריית. ושם הזה מיוחס לזעיר אנפין שאין שום אורות בעולם רק המושפעים הימנו, משא"כ מאורות הקודמים לז"א אין העולם כדאי לקבל.

:

כשספירה אחת נוטלת אור ושפע מחברתה שלא באורח ישר, כלומר שמצד בנין הכלים אינה ראויה לקבל אלא מטעם איזה מקרה וסיבה, דהיינו שעוברת דרך שם וכדומה, אז מכונה בשם שואב או שואבים. כלומר שאין העליון נותן לתחתון כדרך כל השפעות אלא שהתחתון שואב ונוטל מכח עצמו בלי התעוררות דעליון, (כמו בשאיבת עינים מאח"פ. ע"ע עובר מעבר).

:

פירושו שהאור נמשך ממקום חשוב ומתפשט עד מקום הגרוע.

:

כשהמדובר הוא מאורות וכלים בביאור ערכי היחס מזה על זה, אז מכנים הכלים בשם שחור והאורות בשם לבן. (ע"ע לבן) (וע"ע צבעים).

:

הזווגים לצורך פרנסת המציאות כדי להמשיך קיומם בלבד, נבחנים תחת שם שאר מלשון שארה כסותה וכו'.

:

בחי' אחרונה אינה מניחה רשימו שלה בעת הזדככות, מחמת כי אז הופכת פניה שה"ס בחי"ד למטה, כלומר כמו עליונים למטה ותחתונים למעלה, כי היא מזככת עצמה ממנו וא"כ משפילותו שבזה מאבדת אותו. משא"כ כלי דבחי"ג אע"פ שגם היא מהפכת פניה למטה, אמנם בעת ההיא מחזרת כלי מלכות פניה כדי לקבל העביות דבחי"ג ממנה, מכח חושך הכפול דב' מרחקים,( ע"ע בחי' אחרונה אינה מנחת רשימו עש"ה).

:

       (ע"ע עש ע"ע עצם ובשר ) ודע שאין באותיות יותר מב' תמונות דהיינו ניצון ורקיע.
       וה"ס יסוד ומלכות: כי רקיע יורה מלאכה כבדה וארוכה, שמרקעין את המתכת עם קורנם ופטיש עד שנעשה דק מאד עד שיצלח למעשהו לחפות על הכלים לצפוי, ע"ד שכתוב במחתות אש דקטורת ע"ש. וה"ס יסוד דבטיש בנקודת ציון וע"כ ארוך וצר הוא, וכל הרוחב שלו הוא בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, שה"ס ד' שע"ג ו' (ע"ע עש ) ושורשו מסוד הפרסא שבא שהיה בשעתו זקופה כזה א וכן הוא בכתב עברי הישן. וע"כ האור דהא' הזו ששמש בששת ימי בראשית, לא היה מבחין כלל בין מים עליונים לתחתונים. ונודע שו' זו נתחבר אח"כ באצילות הב' שחיבר העליונים ותחתונים ומילא הכל, ומן הב' בא לג' ומג' לד' ומד' לה' וכו', עד שנעלם ביוד בסוד העטרה שלו בלבד.
       יסוד נוק' קצר ורחב: אמנם סוד הניצוץ, ה"ס נקודת ציון ששם צוה ה' את הברכה והחיים עד העולם. ובקטנותה נק' ניצוץ, והוא מתפשט לרוחב, והיינו יסוד נוקבא שקצר ורחב, כי אין לה אורך להיותה שקועה בלי שום פעולה ומעשה, בסוד אמא אין לה דבור אפי', אלא הכל נפעל ונעשה בסוד הרקיע, וע"כ בליט בחסדים כדי לפייס את בת זוגו שתקבל בטישותיו ותשתוקק אליו. וז"ס א דכורא בית נוקבא כי בא' אין שום התפשטות ושליטה לשום ניצוץ לא לעליון ולא לתחתון, והתפשמות הראשון היה בהב' כי שם נתפשטו ב' הניצוצין דא העליון עם התחתון. ובזה תבין החסרון שבד' כי לא נתפשט ניצוץ התחתון רק ניצוץ עליון בלבד, כזה ד וע"כ היה ראש בלי גוף.

:

      רמזי נרנח"י
     
ועוד נראה, כי הרוח מקבל מנשמה וחיה, כי הז"א מקבל מאו"א שז"ס איוי"ע. אב הראשון ה"ס אברהם וה"ס חיה וה"ס חסד ז"א ששב להיות חכמה, וה"ס ה"ח וזכר, בסו"ה בכל מקום אשר אזכיר וכו'. ויצחק ה"ס נשמה וה"ס גבורה דז"א החוזר לבינה. ורוח ה"ס יעקב מלשון עוקב, שפירושו ההולך בדיוק נמרץ אחר עקבותיו של חבירו, וה"ס והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, וה"ס מטתו שלימה, מטתו דוקא. וז"ס מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם, כי לא פנה לא לימים ולא לזמנים שנק' מגוריהם, מלשון מגור מסביב, אלא כרואה את הנולד. ורוח ע"כ אותיות ראי אך, נשמה שהוא מלשון ריקניא ושמם, ואת החיה שה"ס תתן חסד לאברהם ואחריהם היה עוקב תמיד ובעקבותיהם. וז"ס הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, שוכב בדיוק ארץ החיים. וז"ס סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו, שעקבי אברהם ואביו יצחק היה רואה תמיד, וע"כ נק' רוח.
      ותדע שסוד שמים : ה"ס שמם ונשמה, אלא שסוד י' בתוכם. וע"כ קרא אלקים לרקיע שמים, פי' כי השם המפורש לא כתיב כאן אלא בבחי' אלקים נק' כן, שה"ס יצחק ונשמה, ויעקב שהיה בבחי' רוח ראה כן, וכן התורה ה"ס יעקב והבן זה. וז"ס כמראה אדם עליהם מלמעלה, כלומר ממעלה דאברהם יצחק שה"ס ראשו מגיע השמימה, וה"ס כתר ויחידה שע"ג חיה ונשמה. גם אותיות שם נגזר משמים, כי עיקר ראה את יצחק שהוא היה אביו ממש שנמשך ישר הימנו, וע"כ ה"ס הנקבה המקבלת, אמנם ההשפעה ה"ס זכר הנותן והמברך, בסוד בכל מקום אשר אזכיר ( זכר ) את שמי ( נקבה ).
      ובזה תבין סו"ה ויפח ( רוח ) באפו נשמת חיים. כלומר, שע"י הנשמה נתנקב לו אף שהם נחירים דחוטם, וע"כ ויהי האדם לנפש חיה, כלומר ראוי לקבל חסדים הנאמים דדוד ואברהם.
      ויש כאן סוד יחידה ( דנפח ) ונשמה וחיים, שהם נשמה חיה דזווגם לא פסיק וכחדא נפקין וכחדא שריין ע"י הפועל שנק' רוח הרצוא ושוב בסו"ה והחיות רצוא ושוב, וחד ריצה הוא מלשון ראה וצא, והשוב ה"ס הרוח בנשמה וחיה שאין כאן יציאה אלא ביאה בלבד, וז"ס ויעקב הלך לדרכו לראות בנשמה וחיה, וע"כ ויפגעו בו מלאכי אלקים.
      נפש: ה"ס ויהי האדם לנפש חיה. נפש הוא מלשון תנופת אש, כי הרוח האמור בסוד רצוא ושוב מחוייב לכלי מוכן שיתקשר בה באופן זה דנשמה וחיה שהתנופה מביא החיות ואש דנשמה מביאה את חיה, וע"כ הכלי המוכן להחזיק את הרוח בתוכו נק' נפש חי וזהו נעשה ע"י הרוח דנפח באף נתקב ונעשה כלי דנפש ואור לנפש, ומשם והלאה היה האדם לנפש חיה שנקשר החיים בהדם שלו ולא היה דממת מות, אלא דממה שמביאה חיים, ( ע"ע עצה"ד ועצה"ח).
      ראש תוך סוף עש"נ: איתא בספר יצירה, תלי בעולם כמלך על כסאו גלגל בשנה וכו' פי', כי בראש ( ראש מקוה ) עיקר המעלה הוא המקום בסו"ה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם, כי בראש לא שייך הסתלקות אור, אלא שהוא בסוד בלי תנועה וה"ס מקומו הקבוע של המלך בסוד מלך על כסאו, כלומר כשהמלך מתגלה (בתוך מקוה ) אינו מתגלה אלא במקומו על כסאו, (שצריך לעלות לראש מקוה כנודע ).
      גלגל בשנה: ה"ס התוך, (תוך מקוה) ששם ניכר ונגלה איך המלך עושה תנועות לבני מדינתו ממקום למקום בסוד צדק ומשפט, וזהו עיקר מעלת התוך שנבחנים כל התנועות שה"ס כ"ח עתים ברזא דאחד.
      לב בנפש: ה"ס סוף, (סוף מקוה ) ששם מתגלה איך המלך עושה מלחמה עם האויבים ומחזירם לאט לאט לאוהביו, וכוללם יחד (אחר ככלות הבל ) בבני מדינתו, ומלחמה זו בפועל נק' לב בנפש שמראהו כמלך במלחמה.

:

       שורש הנפש, מורח ודאין, ראיה, שמיעה, מור, מוריק.
       נפש יתירה
      
הוא מל' ראיה הך, (ע"ע בי"ע) ותבינהו מסו"ה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, הרי מפורש ששורש הנפש ה"ס הריח, שכן נק' השפע הסוב המקובל לתוך אפו של האדם, והחשוב שבסימנים המעלים ריח הטוב הוא המור בסו"ה צרור המור דודי לי בין שדי ילין, וע"כ מכונה השי"ת בשם מורה כמ"ש ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך, כי כן עשה האדם לנפש חיה בסוד הריח שנפח לתוך אפיו, שה"ס צרור המור דודי לי.
      
וזסו"ה והריחו ביראת ה', שאמרו ז"ל לא כמשה שדן ע"פ הראיה שנאמר ואתה תחזה ולא כשלמה שהיה דן ע"פ השמיעה שהחיות שבכסא המלוכה היו מכריזין פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב והוא שמע וידע, אלא ע"פ הריח דמורח ודאין, (סנהדרין צג;).
       שה"ס נייחא דרוחא: שיש רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים, ועליו נאמר לא ברוח ה' שאחריו יש רעש גדול, ולא ברעש ה' אלא קול דממה דקה אשר הרוח הזה הוא ריח טוב המביא נייחא דרוחא כשמגיע לתוך אפו של האדם, והוא משיב את הנפש: כלומר שבטרם יציאת השבת נאמר כי בו שבת וינפש, וכדחז"ל וי אבדה נפש, כי בהגלות סוד השביתה על סופו כי נגמר כל מלאכתו נמצא שנאבדה הנפש היתירה.
       ונקי נפש יתירה: מלשון למותר כי דבר הנפש ה"ס כח התנועה והעבודה שאותיותיה נף אש: תנופת אש, וזהו נצרך כל זמן שצריך למלאכה, משא"כ אחר גמר הכל על תכליתו בסו"ה וישבות אלקים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, נמצאת הנפש הזאת לא נחוצה כלל והיא אך למותר תחשב וע"כ נק' נפש יתירה, כלומר שאיננה נצרכת שע"כ נתבטלה ממלאכתה, וז"ש וי אבדה נפש, כי אין ענין של מותרות יכול להתקיים ברוחניות, וע"כ מריחים אז בשמים כדי להשיב את הנפש ולהכשירה למלאכה, אכן בנייחא דרוחא כנ"ל בסוד קול דממה דקה, כי כן מתגלה החכמה בסו"ה דברי חכמים בנחת נשמעים, נחת רוח שפירושו נייחא דרוחא, כי כן מתגלה התורה הנמשכת ממורה כנ"ל.

:

הוא מלשון ראי הך שזה כולל ב' שמות הקדושים תחתון ועליון דהיינו אור ההסתכלות המכה על המסך, ונמשך מסוד או"ח היורד מעילא לתתא. ולפיכך אינו נבחן למקורי אלא לבחי' נקבה, אמנם הטעמים הם אור המקורי ובחי' ראש ובחי' זכר.

:

ורוח הוא נקודות וגם הוא נקבות כי הם או"ח, והטעמים הם נשמה ( ש"ה פ"ו),

:

(ש"ה פ"ו) ד' בחי' שברוח מכונים מזרח מערב צפון דרום, וד' בחי' ( שם ) שבגוף מכונים ארמ"ע והם מתלבשים זה בתוך זה, עד"מ רוח דרומית הוא חם ויבש ובו מתלבשים מים קרים לחים וכן... רוח. בבוא הויות שהם רוח שה"ס המוחין דז"א, אז נגדל הז"א ונעשה בן י"ס גמורות אפילו בבחי' כלים, ואז (דו פרצופין עסרין ) ננסרת הנקבה. (ש"ה פ"ו ע"ח).

:

       הרוח שהוא י"ס אינם כסדר הכלים, כי החסד של הרוח הוא בכלי הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכלי החסד, וז"ס התכללות. (ש"ה פ"ו).
       וסוד ההתכללות ההיא וסוד התחלפות החו"ג בי"ס דרוח: הענין הוא, כי בדרך זה מוכרח הוא שהאורות דחו"ג באים בבת אחת מלובשים בהכלים, כי בו בעת שאור הגבורה מתקבל בכלי דחסד, עד"מ בנבואת משה אשר הקריאה אליו משה משה ה"ס אור הגבורה, (ע"ע משה ) ויאמר הנני, דהיינו השמיעה שלו היא ודאי כלי דחסד שזכה לשמוע בקולו ית', ונמצא שאור הגבורה מתקבל בכלי דחסד, אכן בעת הזאת ממש הגיע אליו אור החסד ומתלבש בכלי דגבורה, עד"מ כנ"ל כשאמר הנני והכיר החשיבות הגדול של אור הגבורה עד שקבלה בכלי חסד הנה יחד עם זה קנה כלי דגבורה קדושה, שה"ס ויסתר משה פניו וכו' שה"ס נפש הנצחי שבה קבל כל החסדים הנאמנים, כמ"ש בפרשה של אהבה: בכל נפשך ובכל מאדך, שבו בעת שזוכים אל נפש הנצחי השלימה תיכף מתלבש שם כל מאד הראוי לו. הרי אשר אור החסד מתלבש ומתקבל רק בכלי דגבורה.
       (ויתכן שמזה נמשך ג"כ הכלל, שבאורות התחתונים באים מתחילה, ובכלים העליונים באים מתחילה, וע"כ כשבא אור התחתון דהיינו הגבורה מוכרח להתלבש בכלי העליון שהיא כלי חסד וכו', אכן יש לציין לפי"ז היה צריך להיות אח"כ כשבא אור החסד היה צריך הגבורה לרדת לכלי גבורה ואור החסד לכלי שלו החסד וצ"ע).
       התחלפות החו"ג: וכדי לישב זה אפשר לפרש באופן אחר, כי אור הגבורה ה"ס משה משה כנ"ל, והוא בא מתחילה והתישב בכלי דחסד שה"ס כלי דנפש הנצחי, בסוד בכל לבבך ובכל נפשך באהבה נצחית. ואח"כ הגיע אור החסד דהיינו היורד מעילא לתתא, כי מתחילה עדיין היה בסוד או"ח העולה מתתא לעילא בסוד משה משה ובסוד לטוטפות בין עיניך ובסוד או"מ, וע"כ היתה אז אור הגבורה, אכן אח"כ כשנתפשט האור בסוד או"ח היורד ממעלה למטה אז עצם האור מקיף המאיר עתה בסוד או"פ בסוד וברכתו מכל הימים ה"ס אור החסד, והוא בשאר בהכרח ומתלבש בכלי דחסד, דהיינו הכלי הנגלה מתחילה כנ"ל, בסוד בכל לבבך ובכל נפשך. אבל אור הגבורה דהיינו צורה הראשונה של משה משה ירדה עתה למטה מכלי דחסד, דהיינו לבחי' תוך מקוה ונתלבש בכלי דגבורה שנתלקט שם בסוד וקדשתו מכל הזמנים.
       במלה אחת, אשר אור דגבורה הוא שנתגלה מתחילה בפרצוף הרוח בסוד משה משה שה"ס הסתכלות המאציל, ונתקבל שם בהכלי שנתלקט מכל הימים, כי כלי זו מתגלה בראשונה בפרצוף תמיד. (ואע"פ שויאמר הנני נתלקטה מכל הזמנים בסוד צלצלי שמע, אמנם קטנה היתה ושם עוד לא נגלה צורתה) כי בכלים העליונים נגדלים מתחילה, ואח"כ כשהגיע אור הגבורה שה"ס אור דקדושה נגלה עמו יחד הכלי המיוחדת לו, דהיינו שנתלקטה מכל הזמנים בסוד צלצלי תרועה. אכן באורות התחתונים באים מתחילה וע"כ מתחילה נגלה אור הגבורה דהיינו משה משה בסוד קדושת המקום, כי עדיין לא נגלה אור החסד, ואח"כ כשנגלה אור החסד שה"ס אור דברכה אז ירד אור הגבורה בסו"ה משה משה אל הכלי דגבורה שנתלקט לו, שה"ס המלוקט מכל הזמנים. ואור הברכה בא בכלי שלו המלוקט מכל הימים.

:

       ה"ס האור המלובש בז"א, ועיקר התחלת הע"ס הם ברוח. אמנם ע"ס שבנפש הוא שם שאול. (ש"ה פ"ה ע"ח).
       י"ס דרוח: הם יוד הויות בנקודות מחולפות קמץ פתח צירי וכו' כבז' בתיקונים דקכ"ח. ולפעמים נק' ז' הויות או ז' קולות או ז' הבלים, והוא ע"ד ז' היכלות, שהיכל עליון כולל ג"ר, (ש"ה פ"ה ע"ח ). הנפש בחי' דיבור והרוח בחי' אמירה, לכן נק' י"ס דרוח יוד אמירן.

:

      כ"מ שאין שם קומה של כח"ב ואפילו מקצתם אלא רק קומת ז"א, נבחן הפרצוף הזה שחסר ראש משום שאורות דנ"ר מתיחסים לאור דחסדים שהוא אור דכלים, וע"כ אינם צריכים לב' הסתכלויות הסת"א לראש והסת"ב לגופא (ע"ע הסת"א). משום דתיכף בהסת"א נחשב למלובש בכלים היות שאין שם אור העצמות כלל.
      ומתוך שא"צ להסת"ב ע"כ נחשב המלכות דע"ס דרוח לבחי' מסיימת על אור ישר, כי הכלים נגמרים ומכונה משום זה טבור, באופן שהע"ס היורדים ממלכות הזו ולמטה המה אור חוזר לבד שנק' ע"ס דנפש, שכל הזך הוא היותר חשוב, כי מתוך שאין כאן זווג דהכאה אין שום חשיבות להעביות, וע"כ המלכות דאו"ח הזה הוא חושך בלי אור וע"כ חותכת הפרצוף.
      אמנם אם יש שם קומת בינה שנחשבת לאור העצמות במקצת, כי בחי"ב הוא התפשטות דבחי"א דהיינו בחי' הפועל המתגלה באור העצמות, (ע"ע ד' בחי' דאו"י) ולפיכך נחשבת לאור וע"כ אינו מספיק הסת"א לגמור הכלים שילבישו לאור הבינה אע"פ שהוא אור דחסדים מ"מ עצמותה הוא מחכמה כנ"ל, וע"כ לב' הסתכלויות צריכה וע"כ יש בה ראש תוך סוף, ועליה נאמר דמקצת ג"ר הריהו כג"ר.

:

הראיה הוא חיה יוד של הויה הנק' חכמה, כי חכמה עליונה מאירה דרך העינים, (ש"ד פ"א ע"ח). ראיה זו גי' גבורה.

:

ה"ס האור הנמשך מהעינים שה"ס אור החכמה. (ע"ח ש"ד פ"א) וז"ל: העינים שהם סוד ראיה שהוא החכמה ה"ס נשמה לנשמה (הנק' חיה ) עש"ה.

:

אין רחיצה אלא במים הנמשכין ממעיין העליון דחכמה לובן שבלבנון אל הבינה, בסו"ה וזרקתי עליכם מים טהורים ובסוד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, וע"ב הבינה סוד הסליחה והמחילה וסוד רחיצת כל הכתמים מהדינין והקליפות.

:
      לידה
     
הסי"ה ורוח אלקים מרחפת על פני המים, מלשון פרח בסוד המוסיף גורע. וענין זה בא מתוך זווג דהכאה דהסת"ב דעליון, אשך הוא מעלה ניצוצין אלו בסוד או"ח המסתלק ממטה למעלה בזווגים מרובים בזה אחר זה עד שמתמלאים לשיעור הראוי להלבשת אור העליון בסוד או"ח המלביש לאור ישר, דהיינו שנק' הזדככות המסך על סדר המדרגה, וכשהגיע הזדככות לכתר אז נבחן שנתמלאו רפ"ח ניצוצין (בסוד ד' פעמים ע"ב ) ואז נגמר מלאכת ההכאה על תכליתו ואז יוצא התחתון בסוד ( יצא ראשו ) הסת"א (ע"ע ע"ב ע"ע שיעור או"ח הרצוי להלבשה) ולפיכך ביום א' דמע"ב בטרם שיצאו פרצוף הכולל שמים וארץ כתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים שה"ס הסת"ב דעליון, ואח"כ תיכף כתיב ויאמר אלקים יהי אור וכו' והבן, (ע"ע אבי"ע) ע"ע ראש).
:

       ותבין זאת בסוד ם' דצלם שה"ס ד' מוחין חו"ב חו"ג, שג' מוחין חוב"ח הם ג' ע"ב שהם חסדים, ומוח הד' גבורה מקבל מג' ע"ב הללו ונעשים בה בחי' ג' גבורות וע"כ נכללו בגי' ר"יו, כלומר ג' ע"ב שיצאו מחסדים ונעשו גבורה.
       וז"ס אויר בגי' רי"ו: כי אור ה"ס ג"ר (ע"ד אור מים רקיע) ואויר פירושו רוח שהוא ו"ק, וז"ס ג' ע"ב שבמוח הדעת. הנה יוד הד' שהוא הגבורה שבה נכנס בג' חסדים ג' ע"ב שהם חו"ב חסד שהם ג"ר ונעשו בה בחי' נק' שה"ס אויר.
       וז"ס מגדל הפורח באויר: שה"ס יסוד הבינה הכולל ב' מוחין דחו"ג כאחד, וע"כ נמתק אותו הגבורה מוח הד' שבם' דצלם ונעשו רק ל' שה"ס ג' מוחין ולא ד'.
       שז"ס י' דנפיק מאויר ונעשו אור: כי מחמת גניזו דר"יו סוד הי' דמוח הד' בתוך יסוד אמא, נבחן כמו שאותו הי' נפיק משם ונשאר שוב ג' ע"ב שהם ג' חסדים וממילא חזרו לבחי' ג"ר שה"ס ל' דצלם, כי כ' הוא כתר דס"ג ול' ה"ס חכמה דס"ג.
       שז"ס מגדל עוז שם ה' וכ"ז נעשה בסיבת יסוד תבונה שהעלימה את היוד ונעשה בה ג' מוחין במקום ד' מוחין, אמנם יוד זו שנעלמה הנה דרכה להגלות ואז חוזרת ומגלית כוחה.
       ואז נמצא מגדל זה פורח באויר כלומר לפעמים אור בהעלם הי' דריו ולפעמים חוזר להיות אויר שנגלה הי' דרי"ו, וגם זה סוד התר נדרים פורחים באויר כי שיבת הו"ק לג"ר נק' התר נדרים, כי נדר ה"ס בינה דהיינו ג"ר.

:

       יורה שהמשפיע עצמו הוא בחסרון ראש. והענין, כי קומה נבחן בג' שלישים רת"ס חב"ד חג"ת נה"י. והיושב הוא חסר ש"ת דכלים דהיינו הרגלין, וש"ע דאור דהיינו הראש.
      ופרצוף ז"א ה"ס פרצוף נה"י דכללות האצילות, דע"כ מלביש על נה"י דא"א.
      ועיקרו של הפרצוף ה"ס קו אמצעי, כי הקצוות נבחנים לחסרי אור עד שבא קו אמצעי ששם נעשה הזווג על המסך שה"ס נקודה אמצעית.
      ולפיכך אין ביסוד כי אם ב' שלישים, דהיינו רו"ת דכלים וחסר סוף וש"ת, ותו"ס חג"ת בה"י דאור וחסר ש"ע וראש, דע"כ ה"ס ו' קטיעה דשלום שחסר ראש.
      וז"ס דאין השפעה אל היסוד זולת ע"י זווג דו"נ, כי יסוד דבוק' קצר ונבחן בה רק שליש אחד שה"ס עטרה שיפולי מעיים משא"כ יסוד אין לה, באופן שנבחנת לחסר תוך סוף דכלים וע"כ הוא בחי' ראש בלי גוף שנק' כתר או עטרה, וכן בערך האורות היא חסרה ראש ותוך ואין לה רק בחי' סוף בלבד.
      ומתוך שהיסודות מתחברין כמו פרצוף אחד, נבחן שיסוד הזכר נשלם בכל ג' שלישים, כי נוטל ממנה את ש"ת דכלים החסר לו ואז מתחבר עמו גם ש"ע דאור החסר לו ואת זה נוטל מאמא.
      באופן שאין להיסוד (דכללות אצילות שה"ס ז"א) שום שלימות, אלא כשמתחבר עם ב' נוקבין נוק' תתאה להשלים ש"ת דכלים ונוק' עילאה המשלמת ש"ע דאור, ואז קונה היסוד קומתו דהיינו רת"ס באורות ובכלים, בסוד והקימותי את בריתי.
      והנה גם שלישים עלאין דאור שמקבל מאמא צריך לו בחי' כלי לאור הזה שנקרא צלמי מוחין, שבלי זה אינו ראוי לקבל שום אור מאמא.
      והצלם הזה ה"ס המסך של ראש המוציא אורות של ראש. ודע שהוא ג"כ בחי' יסוד דאמא, וכמו שבחי' עצמו שהוא יסוד, כן צריך לקבל מעליונו או מתחתונו, ונמצא שמקבל מאמא בחי' שיפולי מעיים דידה כי יסוד אין לה.
      כי מתחילה עושה אימא זווג דרובצת שיושבת ומרכנת ראשה, כלומר שהקומה חסרה ש"ע דאור וש"ת דכלים (ועי' בפמ"ס בענף י"ן בסופו) אשר ה"ס צמצום נה"י הנעשה קודם כל לידה חדשה שהוא סוד עליית גלגלתא ועיניים דכל תחתון לאח"פ דכל עליון, דהיינו שמשתוים זה עם זה.
      ויש כאן עליה וירידה, כי ב' מדרגות בכל פרצוף הנק' פנימי וחיצון, אשר הפנימי מעלה גו"ע שלו לאח"פ דעליון והחיצון אינו יכול להתעלות ממקומו, וע"כ אח"פ דעליון יורדין לגו"ע דתחתון. כי זה הכלל דפנימיות (גו"ע) דתחתון נעשה חיצוניות בעליון (ובחי' אח"פ שלו ), וחיצוניות ( אח"פ ) דעליון נעשה פנימיות לתחתון (שנק' שיפולי מעיים ) וז"ס שאמא מגבהת ראשי ירכין שלה, דהיינו שלישים עליונים דנה"י (גו"ע) אל החג"ת שלה, דהיינו לאח"פ דחג"ת כנ"ל, והוא משום עלית מ"ן לנקבי עיניים, ואח"פ נעשו לחיצוניות, וחג"ת נשתווים עם הבה"י, וע"כ יכול הפנימי לעלות שם ולהיות כעליון ואז היסוד שלה נשפל למטה מהם, פירוש, שבחי' מסך דידה שהיה עומד בסיום דגופא שלה שה"ס (אח"פ) יוצא לגמרי חוץ מדרגתה ומשתוה למדרגת התחתון שה"ס נה"י דכללות הנק' ז"א, וע"כ חיצוניות שלה נעשה פנימיות וש"ע לז"א וליסוד, ושיפולי מעיים אמא שנשפל לראש ז"א (גו"ע של היסוד ) ה"ס צלם שפירושו כלי למוחין, הרי שאי אפשר לז"א לקבל צלמי מוחין מאמא (שיפולי מעיים) רק בסוד הגבהת ירכין דאמא והשפלת יסוד למטה מהם, שה"ס זווג דרובצת.
      וז"ס יום לתחתון לילה לעליון , כי כשאמא רוצית להשפיע צלמי מוחין לז"א מוכרחת להגבהת ירכין שבזה נחסרה ראש וש"ע שלה כנ"ל.

:

      שילוח הקן
      הוא מלשון ראה בוץ והשמך מנפילה כי לא תוכל לקום, שז"ס נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, וכמו שפי' הזוהר שלא תוסיף עוד לקום מעצמה כמו שהיה בגאולות הקודמות דע"כ לא היו לגאולה שלימה, רק הקב"ה יוקים לה ואז תהיה הגאולה שלימה לנצחיות. וז"ס והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים.
     
האם "דקן ציפור" ה"ס בחי"ד שנק' "צפור" מלשון צף אור, ומלשון ויצף הברזל, כי כל הפוגש את הצפור הזה מוכרח בהחלט לעלות ולצוף למעלה לכ"לא (ע"ע כלה קין והבל) ודרכה לרבוץ שתי פעמים, מתחילה בסוד ביצה שהוא מלשון בוץ כנ"ל ואפרוחים לאח"כ, דהיינו מתחילה בל"ה ול"ש ואח"כ בהוי ושכיח, כי הביצה קיבלה רוח חיות מן הרקק ואחר גילו' ב' פעמים אלו נעשה שם תיקון גדול בסוד רובצת על הבנים שה"ס בריאה שה"ס אאב"ח הא"ל.
      באופן אשר, ביצה עשיה, אפרוח יציאה, בנים בריאה. ואחר שנתגלו כל התיקונים האלו אז שוב שלח תשלח א"צ להאם דהיינו את את האם: הבחי"ד להרחיקה ולהעלימה מעיניך כי אין צורך בה עוד. אכן הבנים תקח לך: שה"ס כל נשמות התורה תלקטם ותאחיזם בדרך הזה, אכן בלי האם שה"ס הצריך להעלים מאוד והבן.

:

רצון הוא מלשון ריצה, בסוד אם רץ לבך שוב לאחור, שה"ס הסר לראות. וד' בחי' רצון לקבל יש: בחי"א לא אפשר ולא קמכוין בחי"ב אפשר ולא קמכוין בחי"ג לא אפשר וקמכוין בחי"ד אפשר וקמכוין, והם סוד הכלים, דהיינו בסוד הכאה ואו"ח העולה, (ע"ע או"ח).

:

כי רצון ה"ס הכלי ואין לך שום אור בא"ק ואבי"ע שלא יהי' מלובש בכלי, ונמצא כל פרצוף מורכב מב' מאור ומכלי, והכלי ודאי משונה מהאור, דע"כ היא מצמצמת את האור שבתורה. אמנם בטרם הצמצום דהיינו בא"ס ב"ה אע"פ שענין הרצון מצוי גם שם לקבל מעצמותו ית', אמנם הוא זך בתכלית הזכות ואין שום שינוי בין האור ובין הרצון להחזיק האור, שז"ס שאמרו ז"ל שבטרם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, הוא ה"ס האוד הפשוט ושמו ה"ס הרצון להחזיק האוד שהוא רצון הפשוט, ושמו בגי' רצון. ומתוך שאין שינוי כלל ביניהם א"כ הם אחד ממש, דכבר נתבאר שלא יתכן שום הבדל והפרש ברוחניות זולת בשינוי הצורה (ע"ע שינוי) .

:

ה"ע הכלי קבלה הנוהג בכל רוחני והוא בחי' החשק והאהבה להחזיק ולקיים את האור שבו ויש ד' בחי' ברצון הזה שהם המבחינים בעשר הספירות: בחי' א' נק' חכמה בחי' ב' נק' בינה בחי' ג' נק' ז"א הכולל חג"ת נה"י בחי"ד מלכות.

:

       אין לטעות שיש איזו תנועה ח"ו ברוחניות, דא"כ המה ג"כ מוגבלים בזמן ומקום, דכל מתנועע צריך למקום להתנענע וממילא המה שוהים זמן לפי סכום התנועות כנודע. אלא עמקות גדולה ישנה כאן, כי באמת אין כאן שום תנועה בהבחן בין הרצון אל השוב, אלא שהוא הבחן כלפי התחתונים, כי רוח העליון ביחסו לעצמו אינו משתנה מאומה, אלא בסוד כל המוסיף גורע נמצא בעת שהתחתון מגביה עצמו לשאוב את רוח העליון הגבוה ממדרגתו הנה מלבד שלא יוכל לקבל משם כלום משום חוסר הכנתו לאותו המדרגה הנה עוד אובד את רוח חיותו עצמו בסו"ה: תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון, כי כל המוסיף גורע, וכמ"ש ז"ל גמלא אזיל למתבע קרני אודני דהוו ליה גזזין מיניה. ורוח חיות הזה הנגרע ממנו מסבת הליכתו לתוספת רוח, נבחן לבחי' של '"רצוא". כלומר שרוחו רץ הימנו ונסתלק לשורשו.
       ונודע אשר אין שינוי אלא בכלים. וכבר נתבאר במ"א שאין שום שינוי באור העליון ממה שהיה קודם הצמצום לבין אחר הצמצום, כי לא היה הצמצום רק מצד המקבל וע"כ לא חל הכח הזה אלא על הכלי קבלה, כלומר אור א"ס ית' ממלא את כל החלל גם לאחר הצמצום אלא הכלי קבלה נתקלקלו וע"כ אינם מרגישים אורו ית', וכיון שאינם יודעים ואינם מרגישים נבחן זה כמו שאור א"ס ב,ה נסתלק מהם, בדומה לאדם שהניח לו אביו ירושה גדולה סמון באוצרו בתוך ביתו שיושב בו אלא שאינו יודע מזה, אשר ודאי נחשב לעני גדול ויכול למות ברעב ואינו חשוב למאומה מה שהאוצר הגדול מונח ברשותו, כן כאן אע"פ שאור העליון באמת לא נסתלק מ"מ כיון שהתחתון אינו יודע נחשב זה למסתלק משום שלא יוכל להנות ממנו ולא כלום.
       שוב: ובהאמור תבין אשר בזמן השוב ג"כ אין כאן שום תנועה, אלא רק הכלי חזר להכשירו ונעשה ראוי לקבל את אור החיים בחזרה, כלומר שנתקנו הכלים ונדעו מהאור המלובש בהם.
       רצוא: פירושו שיורד ממעלה למטה וכל היורד יורד במרוצה, (ע"ע כל היורד ) כי העליון אין לו עיכובים ומסכים שכל זה הוא ערוך רק כלפי התחתון כנודע, משא"כ העולה ממטה למעלה: הרי יש לו מסכים ועיכובים רבים על דרכו, שמוכרח משום זה לעשות הפסקות למנוחה בשיעורים גדולים על דרך ההולך לאט לאט שעושה הפסקות מנוחה רבות בתנועת ההילוך שלו, וע"כ בדרכו שוהא זמן מרובה והבן.
       ולפי"ז נמצא אשר שוב : פירושו שעולה וחוזר ממטה למעלה שהוא בנחת, אשר כל העולה בנחת משום רוב ההפסקות שעושה כנ"ל.

:

הבריאה הוא רישא דדהבא כי הוא בחי' זהב (ע"ח ש"ג פ"ב).

:

כי אין הפרצוף נחתך רק בסוד השמינית, בסו"ה וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ועד"ז פרצוף הנקבה נסתימת ונחתכת ג"כ בסוד הנ"ל, (ע"ע שמינית ) וה"ס בחי"ד הנק' מבת, ומשום שענין גילוי העטרה והסרת הערלה שה"ס כח החותך, אינו נוהג אלא בהזכר ולא בהנקבה, ע"כ יש אחיזה ברגליה במקום החיתוך כי שם נשאר כח החותך הנ"ל והבן.

:

הם ב/ הקוין ימין ושמאל הנמצאים מטבור ולמטה, ונק' ג"כ נצח והוד, ולהיותם התפשטות הטבור שהוא מלכות המסיימת להמדרגה, ע"כ מכונים רגלים מלשון סיום וסוף. ונתבאר במקום אחר, אשר עיקר השמות שבענפים התחתונים הם ע"פ שורשם שבהעליונים והבן היטב.

:

       פי' כשהתחתון מרוחק ממקום העליון, כי כל תחתון בחוקו להלביש כל גופא דעליון ואז יש לו פרצוף שלם ברת"ס, אמנם זה היה נוהג רק בפרצופי א"ק אבל בעולם התיקון נעשה הרחקת מקום בין תחתון לעליון, שהתחתון אינו מלביש רק נה"י דעליון דהיינו מטבורו ולמטה.
       ודע, שזהו נבחן רק בפרצוף הכתר של התחתון, (דכל פרצוף כלול בחיוב מה"פ) כי המלביש את העליון וע"כ נבחן בו ריחוק המקום, כלומר בחי' המסך הגורם לזה, וכן הפרצוף הנוק' דז"א של התחתון, משום שכל מדה של חסרון שאנו מבחינים באיזה פרצוף הרי הוא ניכר בראש או בסוף, כי בערך האורות שהתחתונים נכנסים בתחילה ניכר החסרון בראש דהיינו בכלי דכתר שבפרצוף שאין שם האור הראוי לכלי דכתר אלא בחי' שפלה, אמנם בערך מילוי והגדלה שבכלים ניכר החסרון בסוף הפרצוף משום שבכלים העליונים נגדלים מתחילה. עד"מ אם הפרצוף חסר ג"ר ואין שם אלא נפש רוח נמצא אור הרוח בכתר, ולהיות ראוי לאור יחידה הרי ניכרבו חסרון יחידה חיה נשמה, ואור הנפש החכמה ובינה וזו"נ נשארו כלים ריקנים וחשוכים שאינם ראויים לתשמיש, הרי שהחסרון ניכר בכלים התחתונים.

:

רחמי הבורא יתברך מיוחסים רק אל השכל ולא לגוף הגשמי כידוע, אבל נמצא ב' מצרים. א' מצר הגוף, דהיינו טרם שנתגלה הוית השכל, וב' מצר השכל, וזה שאמרו חז"ל ורחמיו על כל מעשיו כתיב. דהיינו. שהתפשטות רחמיו ית' אין לו שום גבול כנודע, ומענג הגוף כמו השכל כידוע, אם כן אי אפשר כלל להיות דבוק ברחמיו העצומים לאמתו בשכל לבד, כי הגוף מדמה לו חסרון בדביקות, ואף על פי שאינו נוגע כלל באמיתיות הרחמים, כי אומר שהוא גם כן מרחמי הבורא כמובן.

:

      הוא מלשון פטר כל רחם, ושורש מלה זאת הוא מבחי' הזכרון של אב בבנו שבנו הוא, אז מתמלא רחמים. ושימוש מלה זאת בלשונינו הק' נובע מדחז"ל אשר פרה שאינה רוצית להניק את בנה משימין מלח על פי הרחם שלה ונזכרת בצער חבלי לידה ואז מרוצית להניק אותו והבן. והנך מוצא שענין זכירת אבות לבנים נמשך מכח פי הרחם ומכאן הושאל המלת רחמים לכל דבר.
      כ"ב תמוז אפר"ת

:

      הוא כינוי לשמו ית' שמרחם על בריותיו ומושיעם בעת צרה.
      ודע ששורש הרחמים הוא בעיקר נוהג בין אבות לבנים בסוד רחמי אב על בנו, והוא מלשון פטר כל רחם, כי נזכר שבנו הוא ומתמלא רחמים עליו.

:

זווג זה מרומז בהכתוב כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף וכו' וכמו שפירשו חז"ל מוטב שיכנס החן בי ואל יכנס בבני, כי בסוד העלאת ראשי ירכין דידה נחסרה בחי' ג"ר שלה שזהו נק' כמו חצי מלשון מחצית, כי היא סיבה טובה שירד השיפולי מעיים שלה לבנים לצלמי מוחין והבן.

:

התפשטות המלכות דכל פרצוף שה"ס בחי"ד וה' אחרונה דשם הויה, נבחנת לרביעית הפרצוף (ש"ד פ"ג ע"ח).

:

       נודע ששורש הנקבה מתחלת מתוך דנוק', ( ע"ע זווג נשיקין ) וא"כ צריך להבין, כיון בשעה שיצא הכתר יצאו כל הכתרים דהיינו הראשים, ולפי המבואר אין עדיין להנוק' שום שורש שמה.
     
יסוד עתיק בא"א מפה לחזה: והענין, כי המדרגות נכללים זמ"ז, וע"כ גם בתוך דמקוה נמצא בחי' ראש, והיינו בחי' או"י הנמשך עם האו"ח היורד מעילא לתתא מהראש להתוך, וה"ס יסוד דבלים יסוד דוכרא כמו יסוד דעתיק היורד מהראש דא"א ומתלבש בהתוך דא"א עד החזה. ותדע שה"ס ושורש לראש הנוקבא, דהיינו הראש הנעלם ומלובש בתוך עד החזה, כלומר מחזה ולמעלה, משום שהחזה ה"ס הסת"ב והמסך המעלה או"ח מתתא לעילא (ע"ע הזדככות ) (וע"ע רת"ס ) אשר שם כבר פסיק בחי' או"ח היורד מעילא לתתא כמובן.

:

       כל פרצוף מחויב להיות בו ג' מדרגות האלו, אשר הראש ה"ס ע"ס השרש שבאותו הפרצוף, והתוך הם ע"ס העקריים שבו, כלומר אשר העצמות המושרש בראש נמצאים מתלבשים ומתגלים בע"ס התוך, וע"כ נק' גופא כמו גופא דעובדא, והסוף הם ע"ס שבסופן מתגלה החיתוך והגבול, דהיינו הפסק ההארה.
       צורת הע"ס דראש ותוך: ובדרך רמז יתבאר היטב, כי נודע שהסתכלות א' בסו"ה וירא ה/ כי סר לראות, עושה ע"ס דראש, שמכח ההסתכלות האמור נעשה ההכאה ד... העליון בהתחתון בסו"ה משה משה, אשר האור מסתלק וחוזר לעילא למקומו והם הנק' ע"ס דאו"ח שמתתא לעילא (כמ"ש בראש...) והיינו דוקא בעת שהתחתון בסו"ה ויאמר הנני שאז נש... ואחרי כן לאט לאט מתפשטים הע"ס דראש הנ"ל בסוד אותו המסך שהעלה האו"ח מתתא לעילא כנ"ל, בכמות ואיכות שיעור אשר שם ממש, שה"ס ע"ס דאו"י עם ע"ס דאו"ח הנמצאים בראש ומתפשטים ויורדים למטה מהראש בסוד התלבשות... העליון בהתחתון, והמה המכונים או"ח היורד מעילא לתתא, והאו"י אע"פ שמתפשט ג"כ כאמור מ"מ אינו עולה בשם, משום שאין כאן שום חידוש צורה יותר או מעט שינוי ממה שהם בראש וכל החידוש שורה רק על האו"ח בלבדו, אשר בראש נמצא בסוד ההסתלקות וחזרה... למקורו וכאן להיפך כי נמצא בסוד התלבשות גמורה.
       ומשום זה ענין התפשטות האו"י והאו"ח של ראש לתוך הכלים והגוף מכונים רק על שם האו"ח בלבד, דהיינו בשם או"ח היורד מלמעלה למטה כמבואר.
       או"י דהסתייב: כלומו סו"ה וירא ה' כי סר לראות, הוא אור העצמות ואו"י גם בהסת"ב כמו בהסת"א כנ"ל, כי או"י ואור ההסתכלות היינו הך וע"ס דאו"ח שבכאן נק' או"ח העולה מתתא לעילא, ובנקודה זו נגמרים הע"ס דאו"י ואו"ח אשר בהתוך והגוף, ונקודה זו נק' טבור או חזה ( והיינו היולי דחכמתא ).
       הסוף והע"ס שלו: ועתה נבאר הע"ס דסוף וסוד הסיום דכל פרצוף, כי אחרי כן חזרו ונתפשטו אותם הע"ס של האו"ח של ההסתלקות הנ"ל, וירדו ונתלבשו מנקודת הטבור ולמטה בתוך הכלים ממש כצורת האו"ח היורד מעילא לתתא שה"ס אומ"צ היורדים מפה של ראש ולמטה, אלא שיש הפרש גדול כי שם מפה ולמטה ירד האו"י של ע"ס דראש מלובשים בתוך האו"ח, אכן כאן בטבור ולמטה לא ירדו הע"ס דאו"י שבהתוך אלא נשארו עומדים למעלה מהטבור שהסו"ה תצא רוחו, וכל מה שירד מטבור ולםטה הוא רק אותו או"ח המסתלק בסוד הכאה בנקודת הטבור, הנה עתה (ובאומ"צ) נמצא שחזר וירד ונתלבש היטב בתוך הכלים, באופן שאין כאן זווג דהכאה עוד, ומתוך שמאו"י לא נתפשם כלום ממילא אין כאן מי שישפיע עוד, כי האו"ח היורד הוא נמצא תמיד בסוד אור נקבה המקבלת ואינה משפעת, וע"כ נעשה בכלי המלכות שבע"ס שמטבור ולמטה בחי' חושך שה"ס שורש לסוד חושך דאמא שמתחת לאומ"צ.
       ובכלל אתה מוצא כאן ג' מלכיות: כי נודע שאין השפעה זולת בסוד או"ח העולה מהכאת אור העליון בהמלכות בהמסך המתוקן שם כראוי לדבר הזה בסוד משה, ולפיכך אין הפרצוף נגמר אלא בג' מלכיות: הא' רק לשורש, הב' הוא עקרת הבית דהיינו להשפעה, כי מלכות השורשית אינה ראוי' להשפעה להיותה בלי כלים, כלומר למעלה מהכלים שהרי האורות לא הספיקו עוד להתלבשות כמבואר לעיל, משא"כ מלכות הב' שה"ס מלכות דמלכות כיון שהיא למטה מהכלים ע"כ היא ראויה להשפעה בכח זווג דהכאה הנוהג בה. אמנם מלכות השלישית שהיא מלכות דמלכות המלכות, כיון שאין זווג דהכאה נוהג שם מטעם חסרון אור ישר שה"ס אור ההסתכלות, כי אין שם אלא ע"ס דאו"ח היורד והתלבש כנ"ל, ולפיכך מלכות זאת אינה יכולה להשפיע מאורה למטה ממנה, וע"כ נפסקה הארת אותו הפרצוף במקום הזה.
       והטעם למה מלכות ג' אינה ראויה להסתכלות: משום שאין שם ערוה ודינין, כי נקודת הזווג דהכאה אשר בהטבור ה"ס מי דקיימא לשאלה, וע"כ או"ח זה אחר שהתלבש נמצאים דינין נייחין לגמרי במקום המלכות, ואין הסתכלות פועל זולת במקום שיש דינין משא"כ מלכות השורשית של ראש שיש שם מסך בחי"ד שה"ס מי דלא קיימא לשאלה, ולפיכך או"ח זה גם אחר שירד והתלבש נמצאים עוד הדינין דבחי"ד מעורבים בו, ולפיכך נוהג בו אור ההסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סר, והבן היטב.

:

       תבינהו ממקורו בסוד השררה שניתן למשה בסו"ה צלצלי שמע, ככתוב וירא ה' ( הראש ) כי סר לראות וכו' ויאמר משה משה פעמים הרבה עד ששמע ואז ויאמר הנני, דהיינו שנבטח שהראש ישכון בין כתפיו לנצחיות, דהיינו מכח המסך החזק שנולד ויצא מצלצלי שמע, והארת ראש הזה אצל העיבור (בכל"א) הוא בין ברכיו, כלומר שנתפשט ובא (מראש מקוה ) עד סיום כל קומתו, והאו"מ דחג"ת שלו שה"ס הסת"ב נכלל לגמרי בהסת"א שלו שה"ס הראש, ונמצא פה דראשו במקום טבורו שמשם מאיר הארת ראש לנה"י שלו לברכיו, באופן שאין לו כלל בחי' טבור שה"ס מסך בצלצלי תרועה, (כי סוף ואין סוף התאחדו בו כאחד ) וסוד מלכות דמלכות.
      ובהאמור תבין טעם למה אין כלים בראש, שהוא מפני שהאורות קדמו לכלים כי שם בריש מקוה נגלו רק האורות, אלא שהאורות עצמם גילו לצרכם בחי' מסך ועביות כדי שיתגדל הארתם ביותר, באופן שלא היה שום שליטה להעביות שתוכל להתבלט באפס מה, וא"צ לומר שיוכל להתעלות למעלה ממקור נילוי, אמנם כל גילוי שלו היה רק להלביש את האורות ולקשרם.

:

       נודע שראש פיוושו בחי' הסת"א ובחי' עגולים, דהיינו שלא להתפשט למטה, והוא שיצא מתחילה בעת הצמצום, אלא שאח"כ שנגלה סוד הקו יצאו הרו"ת בבחי' היושר כמו שהיו במקוה ואח"כ הופיע הסת"ב, דהיינו אחר שכבר הופיע או"ח היורד מלמעלה למטה שה"ס תוך אז נגלה מלכות המלכות ונעשה שוב הסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סר, ונתפשט הסוף וסיום שנק' נה"י. וזכור שיש ב' בחי' סיום או דחושך וסיתום כמו מתחת לאומ"צ, או דבחי"ד כמו במקוה"נ מקום הצמצום.
       ע"ס דראש השורשי: ומתוך שכל ראש נמשך מראש השורשי שבמקוה"נ ומסוד הסת"א שבראש מקוה שירד ונגלה במקוה"נ בכח גדול בסוד עגולים, וע"כ יש לו ע"ס שלימות בלי שום אחיזה לחצונים כי אין אחיזה בעיגולים, ע"כ יצאו שוב ונגלו כל הע"ס שהם רת"ס דמקוה בסוד כח"ב ואומ"צ, ומקוה"נ בסוד זו"נ, והמה הם הע"ס השורשית והן עצמם חזרו ונשנו בסוד התפשטות הקו גם לבחי' התפשטות פה בע"ס שלימות כמו שהיו בראש, אמנם בבחי' התלבשות גמור שה"ס היושר דכל המקומות כנ"ל.
       ע"ס דיושר שה"ס תוך השרשיים: ה"ס התפשטות א' דגלגלתא דא"ק בסוד התפשטות הקו לע"ס הראשונים דא"ק, אכן דע כי לא נתפשט הקו רק אחר הזדככות דבחי"ד לבחי"ג, כלומר שעלה אותו המסך שעשה מקודם את הצמצום בכחו שנטל מסוד בחי"ד, הנה נתפשט מצורה דבחי"ד וקיבל הצורה דבחי"ג ואז היה אפשר להופעת הקו בסוד ראש ותוך דיושר: כנ"ל, כי בחיצוניות שה"ס הוה ותחתון (ע"ע פו"ח בעש"נ) אין כלל בחי' יושר לצורת מסך דבחי"ד והמה מתחילים מבחי"ג כאמור שה"ס ראש ותוך דע"ב, באופן שהופעת הקו היה רק על ג' בחי' וחסר את הבחי"ד אלא בסוד היה ועליון.
       פנימית א"ק ה"ס רו"ת דגלגלתא: שנק' באמת חוט א"ס ב"ה.
       חוט וקו: פו"ח א"ק: ונתבאר לך היטב, שמה שכתוב בע"ח שהתפשטות הקו לתוך הצמצום ה"ס ע"ס הראשונים דא"ק הנה זה רק בסוד חיצונית וסוד ע"ב דא"ק. משא"כ בסוד פרצוף גלגלתא דא"ק נמצא שחוט א"ס ב"ה המתפשט בפנימיות הקו המה הם ע"ס הראשונות דא"ק. אלא כבר ידעת שפנימית פירושו הופעת העליון בהתחתון. ( ע"ע פו"ח בעש"נ ) אשר באמת אין זה נחשב כלל לבחי' התחתון עצמו, ולפיכך אומר הרב בצדק שהתפשטות הקו המה הע"ס הראשונות דא"ק עצמו, כי פרצוף גלגלתא שבו לבחי' א"ס ב"ה יחשב, כלומר חוט הא"ס המתפשט לתוך הא"ק.
       ומכאן אמר הרב אשר הוא ושמו אחד בא"ס ב"ה: וכן בספר חפצי בה אומר שכל העולמות היו כלולים בא"ס ב"ה אפילו בחי"ד, אלא שם אין הבחי"ד עושה שום צמצום וחלל, שז"ס שאור א"ס ב"ה ממלא כל החלל, וע"כ אפי' אחר הצמצום מתפשט בפנימיותו אור א"ס ב"ה הזה אשר בחי"ד טהורה וחשובה ממש כמו ג' בחי' הראשונות בלי שום הכר כלל ביניהם, ומ"מ אין זה פועל כלל להשיב ולמלאות החלל בפרצוף א"ק, כלומר להמשיך את הקו עד למטה מבחי"ד, משום שעיקר השליטה הוא תמיד לחיצוניות, דהיינו התפשטות הקו שיצא רק על מסך דבחי"ג, ונקודה דבחי"ד עשתה את החלל והמקום לכל העולמות (ע"ע אבי"ע דהסת"א).

:

       כשיצא ראש א' (בתוך מקוה ) יצאו כל הראשים, כלומר שהראשים דכלהו פרצופין אינם יותר רק העתקה מהראש הא', ותבינהו היטב בסוד העגולים, כלומר ששליטתו במקומו לפי עצמו אינו עשוי כלל להתפשטות ולהיפך ששליטתו מצטייר דוקא שלא להתפשט כלל ממרכזו ולמטה.
       וז"ס אשר הצמצום מוקדם לאצילות כל פרצוף. כי צמצום פירושו שליטת העיגולים כנ"ל, דהיינו שלא להתפשט לתחתונים, ומתוך שהראש נאצל מתחילה להפרצוף, נמצא שהצמצום קודם להפרצוף.
       אכן יש בחי' ראש בלי עגולים: שהם ראשי ע"ב ס"ג דא"ק, בסו"ה אשר עשה האלקים את האדם ישר, כמ"ש בע"ח ש' נקודים.
       והענין, כי בגע"ס דא"ק עדיין לא הי' אלא קו א' וכלי א': שה"ס בחי"ד ופה דראש, באופן שהעיגולים לא יצאו אלא בסוד הכתר שה"ס בחי"ד, משא"כ החכמה שה"ס התוך דמקוה היתה בהפכיות מהכתר, שהכתר עיגולים והחכמה רק יושר, וע"כ הי' עדיין בסוד זה למעלה מזה בלי התלבשות כי הפוכים היו, וע"כ בשעה שיצא התפ"ב דגופא דכתר שנעלם בחי"ד ויצאו הע"ס על בחי"ג ויצא אור הכתר בכלי דחכמה ושמשה כלי דחכמה שה"ס יושר בהראש, וע"כ לא היה שם עיגולים כלל. ועד"ז ס"ג דא"ק, משא"כ מנקודים ולמטה נעשה צמצום חדש הב' ויצאו עיגולים, ואח"כ בה"פ אצילות יצאו כולם בבחי' עיגולים לראש, כי שמה כבר נתלבשו הפרצופין זה בזה (ע"ע אורך לעובי).

:

       ג"כ בחי' היה ודע שאפילו באדם הגשמי נבחן ג"כ הרת"ס שלו בבחי' היה הוה ויהיה, כי המוח שבראש הוא ממש אוצר שגנוז בו כל המחשבות והשכליות שהיו משמשים באבותיו ואבות אבותיו מכל הדורות, כמו שהוכיחו בעליל חכמי הפסיכולוגיה, שמקומם הוא במוח המארך (*) (הנ' סובקאנשיס ) והמה הם האיבסטינקטים והטבעים המפרישים בין אדם לחבירו, דהיינו לפי שיעורים שירשו מאבותיהם וע"כ הולכים ומתפתחים הדורות כנודע. הרי שהראש בסוד היה, ובנה"י שלו כלי הולדה שמשם יוצאים כל הדורות העתידים דהיינו יהי'.
      (*)תת הכרה. המו"ל.

:

סודו היה והוא דומה לבחי' סוף לנה"י בכל בחינותיו, ועכ"ז הראש הוא רחמים גמורים והסוף הם דינין גמורים, והטעם הוא, מפני שהראש הוא בסוד היה וקבלת הדינין המה רק בבחי' תוך שה"ס הוה. וחוק הוא בטבע הבריאה שאין ההוה מתפעל ודואג כלל מהדינין שעברו מכבר, ולפיכך נמצאים בהראש רק בחי' השכר המרובה היוצא מעמל המרובה והעמל עצמו אינו נרגש. והיפוכו הוא הסוף והנה"י, כי הוא בסוד יהיה עד"ש היום לעשות ולמחר לקבל שכרם, ולפיכך ההוה שה"ס התוך הוא במציאת הרגש הדינין והעמל, והשכר העתיד אינו מכבה אש דדינין לגמרי כי כן טבע הבריאה.

:

      תחילת התהוות של כל הארה נק' ראש, כלומר שורש והתחלה ובו ה' עיקרים.
      א': סדר אצילותו (ע"ע זווג דהכאה).
      ב': מהותו, הם ע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח היוצאים ע"י זווג דהכאה הראשונה הנק' הסתכלות א', על המסך שבמלכות הכללית המכונה פה.
      ג': מלכות הזאת אינה מסיימת להמדרגה, אלא שמתפשטת עוד עם או"י לע"ס כח"ב חג"ת בה"י מינה ובה כמ"ש להלן.
      ד': הע"ס דאו"י ואו"ח של ראש האמורים נבחנים לאורות בלי כלים, כי עדיין אין כאן אלא שרשים לכלים, והוא משום שהעליון אינו מתעבה מכח תחתון הימנו, ומאחר שכל מהותם של הכלים נבנים מכח העביות שבכלי מלכות שהוא מתחת הט"ר האלו של הראש, נמצאים ע"כ הט"ר בלי כלים. וזה הכלל, אין שום עביות יכולה להגביה את עצמה אפי' כחוט השערה לעלות למעלה ממקור מציאותו.
      ה': המלכות הזאת נבחנת לכתר מלכות המכונה פה, כי בכדי לעשות כלים לאותה מדרגה צריכה המלכות של ראש להתפשט לע"ס מינה ובה, והט"ת שלה מתפשטים ויורדים לתוך דהמדרגה בסוד הסתכלות ב' על מלכות דמלכות המכונים חזה, שאז מתגלים ויוצאים הכלים של המדרגה בשלימותם.
      ו': הראש מכונה לפעמים בשם פרצוף כתר או ג"ר או פרצוף ע"ב, והבחן זה לפי הענין המדובר, (ע"ע השתלשלות הפרצופין ד"ה וטעם הדבר).

:

       ה"ס וקמץ הכהן וכו'. דהיינו הסיתום דתחית אומ"צ, אשר הלבוש אינה מבחי' קלי' וחיצוניותו, אלא בסוד עורו כבשרו דהיינו כלי שום קלי' כלל, ומ"מ הוא חשך ולא אור. וז"ס שאמר בע"ח בשער הכללים על נקודת הצמצום וז"ל: כשעלה ברצונו ית' וכו' האציל נקודה א/ הכלולה מיוד(*) ולא היה נראים וכו' גם אור וחיות נקודה זו יורדת מהמאציל בתוכם (בי"ס) ביחד, שהוא הכלי עם נשמתו כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה.
       (*)הגהה עי' לקמן שהיוד ה"ס ב' מלכויות עגולים ויושר כלולים יחד, אלא שמלכות דיושר עוד לא נראה שם עד שנגלה אור הקו, אמנם היה כלול שם גם הבחי"ד שהרי משם יצא, ואין לך נותן מה שאין בו.
       והיו בה יוד פנימים ויוד מקיפין ואה"מ מבחוץ לכלי וכו', עש"ה. פירוש, שמתחילה האציל נקודה שיורה נקודה שחורה בל' אור כלומר, שסילק האור בסוד האמצע דאור א"ס ב"ה,
       ונק' אמצע מלשון הכתוב אחר אחת בתוך. וכן סוד והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. וע"כ נק' ג"כ סוף וסיום, כי העגול סופו באמצעו, שה"ס תכלית שמים וארץ מסוף העולם עד סופו. וה"ס צמצום. (ע"ע צמצום) וקו א"ס ב"ה ה"ס אור וחיות נקודה זו, שנמשך בסוד זווג דהכאה על בחי"ד, ( מקו"הנ ) שכאן חזר ונגלה כל היוד ספירות שהיו נעלמים בסוד נקודה הנ"ל. וגילוי הזאת נק' נשמה, ומקום הצמצום ה"ס הכלי בצירוף עם בחי"ד דמקו"הנ שנוספת לסוד אורות דיושר, כי מנקודת הצמצום לא יצאו כי אם כלים דעגולים כנודע. (ע"ע עגולים ויושר ) ותדע ההפרש מבין מלכות דעגולים למלכות דיושר, כי מלכות דעגולים ה"ס קמצא דלבושיה מיניה וביה, וע"כ לא היה שם לא אור פנימי ולא אור מקיף.
       והיה בסוד עגול שיורה בלי שום קלי' ופגם. אלא כך עלה עלה ברצונו פשוט: משא"כ מלכות דיושר ה"ס בחי"ד, וע"כ היה שם סוד או"מ מבחוץ לכלי גם זווג דהכאה.
       ובזה תבין סוד קמצא ובר קמצא: דהאי גברא דמרחמיה קמצא שה"ס מלכות דעגולים הנ"ל, שאין שם קלי' וע"כ אהב אותו. ובעל דבביה בר קמצא דהיינו מלכיות דיושר שיש שם בחי"ד וע"כ שנא אותו. ועבד סעודתא שה"ס סעודתא דמהמנותא, ובמקום קמצא קרא לי' שמעיה לבר קמצא, ומתחילה יהיב לי דמי פלגא סעודתא, שהמשיך לו הו"ק שה"ס חצי דבר. ואח"כ יהיב לי' דמיה כולה סעודתא שהמשיך לו ג"כ הג"ר, ומ"מ דחאו מהסעודה ולא רצה לזכור אותו, וע"כ אכל קורצא ביה מלכא וכו' ועשה מום בקדשים בדוקין שבעין שנק' תבלול בעינו.
       שה"ס רוכתא דלדידן הוי מומא ולדידהו לא הוי מומא. שה"ס שבחר בנו מכל עם ולא בעובדי ע"ז, אמנם לעובדי ע"ז עצמם ודאי שאין זה מום, כי זהו כל צורתו דאותו בר קמצא: כנ"ל.
       ה"ס ענותנותן דזכריה בן אבקולם שהיה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה שהיה חסר לו שער הנון, וע"כ זכר י"ה: שסוד י ה"ס מלכות דעגולים קמעא בהתכללות בר קמצא ג"ר. ה' ה"ס מלכות דיושר בר קמצא. והיוד ה"ס עשירי יהיה קודש שאין שם קלי' ניכרת, אע"פ שבר קמצא כלול בו, וזהו שהחריבה את ביתנו.

:

      א) חמר העץ עצמו שיש לו ב' קצוות מבחי"ד ובחי"ב.
      ב) החבל המתוח על ב' הקצוות הנ"ל שנק' יתר, מלשון כל המוסיף גורע ובסוד כיתרון האור מן החושך. שז"ע יתרו חותן משה, שהוסיף פרשת ואתה תחזה בהתורה. ואם החבל הזה אינו מתוח בתוקף אינו יכול לירות ולא כלום. ואם הוא מתוח אם בהמה אם איש לא יחיה. בהמה נברא בחמישי שה"ס בחי"ד, איש נברא בששי שה"ס בחי"ב בבחי"ד תמים יחדיו.
      ג) אכן אם הוא מתוח ומתחבר בו סוד האבן הנזרק מכח היתר בכח גדול שה"ס החץ, שאז סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה כנ"ל, כי מפריד הגוף מהראש בסוד צדיא וריקניא, (ע"ע ציד ) כאופן שיש ג' גוונים בו: העץ-הכולל ב' קצוות הנ"ל דחכמתא, והיתר-שה"ס המוסיף נורע, והאבן - שה"ס הנגיעה המפריד בין הראש להגוף.

:

      קידוש החודש והשבת
     
ה"ס משאח"זל ישראל מקדשי הזמנים. פי', שיש ב' אופנים בהשגחתו ית: אופן א' מכונה בשם ימים, שהוא מלשון בהיות ודעת ועונג. כלומר, כל בחי' הטוב המורגש תיכף בשעה שמקבלה כי טוב הוא, כל אלו מוגדרים בשם ימים:
      ויש אופן ב', המכונה בשם זמנים, שהוראתם שבעת הקבלה והשגה מדומים שאין בהם משהו של טוב אלא אדרבא ההיפך, אכן כששומר ועובד בהם בדרך התורה הק' כמצווה עלינו, אז מתגלה הסוב שבהם לסופם, ואגלאי מלתא למפרע שהענינים האלו באו לנו מבחי' הזמנה לטוב העתיד שההשגחה זיכתה אותנו ע"י ענינים הללו.
      וה"ס זמנים: מלשון הזמנה מלתא היא. ותדע אשר עיקר האורות ועצמותן מגיעים אלינו בסוד השגחה הנק' זמנים כנ"ל.
      ובזה תבין ברכה וקדושה: אשר כל הטוב והנועם המושג לנו מהשגחתו ית' תיכף בקבלתם מכונים בשם ברכה. ועתות הקבלה מכונים בשם ימים. אכן כל האור והנועם המושג לנו בדרך הזמנה, כלומר שבשעת הקבלה מורגש לנו ההיפך מן הטוב המה מכונים בשם קדושה, וזמני ההשגה מכונים בשם זמנים.
      ישראל מקדשי לזמנים: ובהאמור תבין, אשר באורות המכונים ברכה אין לתחתון שום חלק בו, כמ"ש מי הקדימני ואשלם. אמנם בהאורות המכונים קדושה, אשר אין בהם שום לחלולית של ישות וטעם בעת קבלתם, אלא אדרבא יסורין נוראים, הנה ודאי שמתנה הזאת אין בה שום ערך ומחיר כלפי הנותן כי אינו נותן כלום, אלא אדרבא הוא נוטל עוד מהתחתון, ומאי דהוי ליה נטל ממנו. ואם אמנם התחתון הולך בענינים ההמה בדרכי ה' המצווה אלינו, וגורם אשר היסורין והשפלות שקבל מהשגחתו ית' נתהפכו והיו לאורות ולישות של טוב מאד המכונים בשם קדושה כנ"ל, נמצא ממש אשר כל ההון העצום הזה הריהו מיוחד כולו אל פעולות התחתון והמקבל, שהרי ההשגחה לא הניחה בעסק הזה שום דבר של ממשות. וז"ש ז"ל ישראל מקדשי לזמנים ולא השי"ת כביכול. כלומר שכל הישות הנצמחת מסוד הזמנים נחשבים לגמרי על שם ישראל, כי מצד השגחה לא הגיע כאן שום ערך של כלום. ולפי"ז צריך אמנם להבין הכתוב אני ה' מקדישכם: הרי מבואר שגם בסוד הקדושה הוא השי"ת עשנו ולא אנחנו, וכן דרשו על הכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני וכו', שקדושתי למעלה מקדושתכם, וא"כ איך אמרו שישראל מקדשי לזמנים כנ"ל.
      אמנם סוד גדול יש כאן, כי באמת בלתי עזרתו ית' אין לנו שום כח ותנועה, ואם באמת היה בחי' הזמנים דבר בלי שום מרך מצדו ית' לא היינו יכולים לעשות בו ערך, כי לולא יתקבצו כל החכמים שבעולם לא יוכלו לבראות אפילו יתוש א' ושום חידוש נוסף על מעשי השי"ת, אמנם על דבר זה ניתנה לנו השבת, שה"ס גילוי האורות הנק' קדושה, אשר הוכנו ונגמרו מצד המאציל ית' בטרם כל נברא.
      וה"ס תיקון ג/ בחי' ראשונות מד' בחי' הנודעים, שכללותם מכונים בשם מדת הרחמים, או חו"ב ת' או בחי"ב. ובסוד ג' בחי' אלו נתגלה כל התכלית והקדושה והברכה, עד שלא נשאר להוסיף על פעולתו ית' ולא כלום, לא לפגם ח"ו ולא לשבח, לא באורות דברכה ולא באורות דקדושה, כמ"ש אתה קדשת את יום השביעי לשמיך תכלית מעשה שמים וארץ. (שפירושו של תכלית הוא, היינו שעליו אין להוסיף ולא לגרוע, והוא משום) וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, והיינו ודאי בסוד עולם הנשמות, כי שורשו הוא מטרם הבריאה ומטרם החטא דעצה"ד. (ואע"פ דחטא בששי מ"מ לא נסתלק אור הגנוז עד מוש"ק) ובקדושה וברכה האלו בתקנו העולמות בכל השלימות לשעתן, וכן מופיעים ממש לאחר הבריאה בסוד יום שבת, שכל זה נק' תיקון המאציל מצד עצמו בלי שיתופא דתחתון כלל ועיקר, אלא שהבחי"ד שבהמלכות לא שמשה שם, וז"ס שאמרו ז"ל שבע"ש עם חשכה ברא את הרוחות של המזיקים ולא הספיק לעשות להם גופין עד אשר קדש השבת, וע"כ נשארו רוחין בלי גופין, שה"ס הנק' שדים: רוחות בלי גוף. שרוחות נמשכו מג' בחי' הראשונות וגופין נמשכים רק מבחי"ד. והנה ודאי שא"א היה שיופיע אור התכלית בשבת בראשית, אם לא היה צורת המזיקים בעולם. כלומר, בחי' השגחה דאופן ב' הנ"ל הנק' בשם זמנים שהרי עיקר האור וסוד הקדושה, רק בכח זמנים נמשכים כנ"ל, והכ' אומר וקדשתו מכל הזמנים ואי לאו הכי אין שום תכלית כנ"ל. אלא שהמזיקים האלו היו רק הס"א שכנגד ג' בחי' הראשונות כנ"ל שהמה רוחניות, וע"כ מכונים רוחות בלי גוף, כי הגוף שלהם ה"ס הס"א שכנגד בחי"ד, וזה עדיין לא נברא, אלא שבו שבת מכל מלאכתו הנכללים בבחי"ב מדה"ר אשר ברא אלקים לעשות, כלומר אחר שכבר נגלו הברכה והקדושה הנכללים ,בבחי"ב, אז אפשר לצדיקים לעשות חפץ השי"ת ולתקן גם הבחי"ד אשר השי"ת לא הספיק לברוא אותם בשבת בראשית.
      ושדים אלו נק' שעירים ירקדו שם: וכן אשר לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, כי אע"פ ששדים הללו כבר נשלמו על בוריים בשבת בראשית, כי כבר נגלה התכלית וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, עכ"ז במוצש"ק אחר הסתלקות אור הגנוז לצדיקים לע"ל , (המכונים עתודים העולים על הצאן ) ונתגלה זוהמא דחיויא שה"ס בחי"ד בכח חטא דעץ הדעת, אז חזרו השדים לקלקלתם הראשון דהיינו לבחי' מזיקים לג' בחי' ראשונות, ע"ד שהיו קודם שהופיע ( עליהם ) שבת בראשית כנ"ל. באופן שנעשו ב' בחי' של מזיקים, הא' הם השדים והשעירים הנ"ל הלעומת דבחי"ב, והב' ה"ס בחי"ד בעצמה זוהמא דחיויא והארס גופיה שהטיל בחוה. והתחתונים נפגעים ע"י ב' מחנות.
      מחנים: אמנם בכל הקלקולים הנמשכים ממחנה א' הרי מתוקנים המה בכל שבת ושבת. כלומר, כיון שאור דשבת בראשית מתחדש ומגיע אלינו בכל שבוע ושבוע, הרי כל הס"א והדינין הנמשכים מג' בחי' ראשונות, מתוקנים באור הזה עד תכליתם כבראשונה. משא"כ הקלקולים הנמשכים ממחנה הב', הרי קדושת השבת אינו פועל עליהם כלום, משום שהמה לא נכללו בתקון דשבת בראשית כנ"ל.
      וז"ס אל יצא איש ממקומו ביום השבת: וכן ז"ס תחום שבת שהשי"ת בכל יכלתו עשה תחום ולא הרשה להס"א דבחי"ד הנ"ל שתוכל להתעורר ביום השבת, דאלמלי נתעוררו היו מונעים את התחתונים שלא יוכלו להנות כלום מאור הגדול דיום השבת, משום כח הבחי"ד שאינה מקבלת כלום משם כמבואר. וז"ס של האריז"ל לבר נטלין ולא עאלין הנין כלבין דחציפין שבחי"ד הנ"ל נק' כלב נובח ואי אפשר לשתקו. משא"כ ביום השבת נשארים כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח, והיה זה עד מוצאי שבת שאז שוב ניתן להם הרשות לנבוח והרשעים שבים לדינה של גיהנום; הב הב: דהיינו לא לבד שהכלבים אלו קונים כח עצמם שה"ס בחי"ד פעם א' הב שהוא חלקם, אלא הקב"ה נותן להם רשורת להתאחז גם בבחי"ב שהוא פעם ב' הב, שמשם נמשך המטבע אשך בחור ובתולה מצד זה זקן וזקנה מצד זה, אשר הזקנה ה"ס בחי"ב והבתולה ה"ס בח"יד שאיש לא ידעה דהיינו כתוב דלא ידעו עיט זה משה שנק' איש מצד בחי' ד' ונק' אלקים מצד בחי"ב, וז"ס אשר נתקשה משה בקידוש החודש, כי בחי"ב הנ"ל היה אפשר לו לקדש ולהמשיך עליה אור התכלית דבחי' שבת, בסוד שלש סעודות ג' פעמים היום, שאפי' ליל שבת כיום תהיה כחשיכה כאורה, וע"כ היום הא' על סעודת ליל שבת נאמר, משא"כ בחי"ד לא מתזנא כלום מג' סעודות אלו מטעם הנ"ל, דלא היה הזיקה מצוי שם שתהי' מתוקנת בשבת בראשית, דע"כ קידש היום ולא הספיק לעשות להם גופין כנ"ל. ומשום כך נתקשה משה ולא היה יכול לקדשה עד שהראה לו הקב"ה מטבע של אש בדומה למטבע הנ"ל בחור ובתולה וכו', ואמר לו כזה ראה, כלומר בזקן וזקנה, ואז תוכל לקדש אותה והבן.
      קרושה עלאה תדושה תתאה:
      והנה נתבאר סוד קידוש החודש הוא, אשר הקב"ה מראה לו להסתכל בבחי"ב, שמצד השני כלולה בה בחי"ד, וע"כ כשמושך אור התכלית אל בחי"ב הנה גם בחי"ד מתוקנת עמה, באופן שלולא התחיל הקב"ה לגלות אור התכלית בשבת בראשית בסוד וקדשתו מכל הזמנים, אז לא היה שום מציאות לקדש את החדש לתתא שה"ס בחי"ד.
      ובזה תבין דחז"ל, קדושים תהיו כי קדוש אני ה' מקדישכם, אשר קדושתי למעלה שה"ס אור השבת עומד עליכם ונותן לכם מציאות אל קדושתכם עצמכם שה"ס בחי"ד. באופן אשר גם בבחי' הקדושה, לעזרתו ית' אנו צריכים.

:

        הוא מלשון הקהה את שיניו, בסו"ה שיני רשעים שברת. וסוד השנים ה"ס כח הפועל להאוכל, בסוד מהאוכל יצא מאכל, ובסוד אריה דאכיל קורבנין. ובזה תבין אל תקרי שברת אלא שרבבת, כי עוג הרשע עקר טורא בן ג' פרסי, אמר אזרקיני' על מחנה ישראל שהם ג' פרסאות. שה"ס שפחה כי תירש גבירתה שהתחתונה תלתה קלקלתה בעליונה, (בסוד אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און) ואז רברב הקבה את שכניו, אחד ננעץ בקדם ההר ואחד לאחורי ההר ולא יכול להזיזו ממקומו, ובא משה שגבהו עשרה אמות וקפץ עשרה אמות ונטל חרב בת עשר אמות והגיע לקרסוליו והרגו.( ברכות נדחיוך והבן זה כי מתוך שן בהמות שלו דבחי"ד עלתה למעלה אל הקודש, נבחן ששם עמדו רגליו וקרסוליו. ולפיכך משה עצמו שהיה בעשרה התחתונים ( ממקוה"נ ולמטה ) נטל חרב דאאב"ח ובזה קפץ עשר אמות דאומ"צ, בסוד חרב להויה מלאה דם, וע"כ ירש גם עשרה האלו בסוד מלך אסור ברהטים, וקפץ עוד למעלה לכל"א בסוד הויה אור לי, ובזה נפל עוג הרשע שדוד כי קיצץ קרסוליו וראשו נפל מאליו, וכגון זה ה"ס הקהה את שיניו, כי אע"פ דיש לו שנים אינו יכול להזיק בסוד אאב"ח הוי אור לי, ושוב אינו יכול לנבוח עוד, כי אלמלא היה שם באומ"צ לא היה נגאל במקוה"נ, ונשאר בחושך מצרים ששמה נקברו הרשעים האלו שלא היו כדאים לצאת ממצרים.
      נה"י שעלו לחג"ת: ובזה תבין סוד עליה זאת, כי ג' פרסאות דמחנה ישראל ה"ס חג"ת, והאי טורא דג' פרסאות דעקר ה"ס נה"י, ורצה להעלות דינין דנה"י ולפגום החג"ת ח"ו, אמנם מכאן מפלתו בסוד ואם יעלו השמים משם אורידם, כי מתוך זה היה משה יכול להרגו כנ"ל.
      וז"ס ערש ברזל: דהיינו דינין קשין דבחי"ד, ועכ"ז יכול לו משה והרגו ואת ארצו ירש כנ"ל.

:

      שם עוף טמא ומאוס עד להקאה, וע"כ נק' קאת. וה"ס יקאת עמים, וקלי' זו נמשכת מבחי"ד ואין לה ביטול עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים.
      וזסו"ה והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשי. ותדע שהעוף הזה היתה הקאת הנ"ל, וע"כ פתר יוסף שפרעה יתלה אותו ויסר ראשו מעליו, כי הבחי"ד הזאת אין לה תיקון עד כי יבא שילה והבן. כי העוף הזה שראה בחלומו לא אכל מן הסל אלא בשרו ממש, דהיינו אחר שנפתר החלום (בבחי' הוי ושכיח).

:

      מצאנו בנביאים ג' בחי' קריעה:
      הא' , אצל שמואל ושאול שאחז בכנף מעילו, כמ"ש ויחזק בכנף מעילו ויקרע ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך.
      נצח: וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. וזהו ג"כ קריעת דוד בלאט.
      עשתי עשרה: הב', אצל אחיה השילוני עם ירבעם בן נבט שקרע לי"ב קרעים, שעשרה נתן לירבעם ואחת למב"ד. ( והקרע י"ב הוא שנתעלה לה' בסוד שבט לוי. שה' הוא נחלתו)
      שתי קרעים: הג', אצל אליהו ואלישע, שאחר התעלות אליהו ממנו קרע אלישע עצמו את בגדו לב' קרעים, שה"ס לבחי"ב ובחי"ד נפרדות. והענין הוא, כי סוד בגד ה"ס בגד בוגדים בגדו, שמשם נתהפך לבגדי כבוד ולתפארת והרע נהפך לטוב. אכן בסוד הקריעה הדר הזוהמא כמתחילה, ונראה כל הרע השורשי שבהבגד, וא"כ קריעה אותיות כרעה, כי רעה הוא בעיני אדוניה. וסוד שלל ה"ס איחוי הקרע, כלומר שע"י מלחמה ועבודה אפשר להחזיר את הרע להיות טוב בסוד בגדי כבוד, וז"ס שאמר לו שמואל לשאול ותעט אל השלל.

:

       כן נק' השכינה הק' מבחי' ההכנה לאור התכלית. ועי' זוהר שופטים (אות י"א ) מי מעיד על האדם קירות ביתו. מאי קירות ביתו אינון קירות לבו (קרירות הלב ), ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ואוקמוה רבנן מקירות לבו. גרמין בנויין על מוחא דאיהי מיא ועלייהו רמיז המקרה במים עליותיו.
      יחוד הקטורת: (עי' זוהר קרח אות כ' ) ויאמר משה אל אהרון קח את המחתה. רבי חייא פתח, חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה וכו', בשעתא דמאריהון דדינא קיימין על עלמא ורוגזא תלי, אי אשתכח בדרא זכאה דרשים לעילא (פי' שיש לו הנשמה מתוך מקוה שה"ס איש חכם) קב"ה אשגח ביה, ( בסוד או"ח מעילא לתתא ) ואשתכך רוגזא ( בסוד קיבוץ הנדחים ). למלכא דאתרגז על עבדיו וכו' אדהכי לאל רחימא דמלכא (הנשמה דתוך מקוה) וקם קמיה, כיוון חמא ליה מלכא אתנהירו אנפוי ( שה"ס גילוי אור הפ"נים ) שרא האי רחימא דמלכא לאשתעי בהדיה ( שזהו יד לכל כלי טהורה בו תאחז לגלות אורה ), ומלכא חדי (בסוד שלום הנצחי ובסוד שבת ) לבתר כדאתי סניטרא חזא אנפוי דמלכא חדאן, אסתלק ואזיל ליה ולא עביד דינא, ובג"כ ואיש חכם יכפרנה.
      אוף הכא כד חמא משה דרוגזא הוי תלי, (מכח ירידת עדת קרח חיים שאולה ) מיד ויאמר משה אל אהרון בגין דאיהו שושבינא דמטרוניתא ( תוך ) (ומשה הוא ראש שושבינא דמלכא) וקטורת לא סלקא אלא בידוי דאיהו אסגי שלמא בעלמא, (שה"ס תוך מקוה) וקשור קשרא דמהמנותא, (שהרי משה אמר ) קטורת הא אוקמוהו חדותא דלעילא ותתא (שאז גם מים תחתונים הוי לאפי מלכא כמו מים עליונים), קשירו ( דמהימנותא ) סליקו דרוגזא (כלומר אם התוך מקושר ונגרר אחר הראש אז כל דינין משתככין) הה"ד שמן וקטורת ישמח לב. ( שמן: ה"ס היורד על הראש, וקטורת: ה"ס התוך) וכדין איש חכם יכפרנה וכו'.
      כד דינין שריין בעלמא מסטרא דשמאלא (מכח התוך ) ימינא יהא מקרבא ( ובמאי ) בקטורת, דאיהי בחשאי וברזא דקיק פנימאה מכלא (תוך דמקוה).

:

       יורה קשר, התקשרות. ה"ס והריחו ביראת ה', ובסו"ה יראי ה' ברכו את השם. וגם ה"ס הנוק' דכתר, אלא רק בסוד הריח כי לית מחשבה תפיסא בי' כלל, ואיהו כתר ואיהו כתורת כמו קטורת, כ"ת מתחלפים בק"ט.
      ויש כאן מחחתה, אש, סימנים: סימ"ן הוא מלשון סומא, בסוד וחשכה כאורה תהיה, וכמ"ש ז"ל אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, שה"ס י"א עשתי עשרה הסמויים מן שתי עשרה מן ה ע' הקרב אל שתי עשרה, ונעשה סוד עשתי עשרה הנדחים להקלי', ועשתי עשרה סמויים מן העין הקרב, והוא משום שאין אני והוא (העין הקרב ) יכולים לדור במדור אחד, ולפיכך בטרם יקרב העין להסתכל בשתי עשרה נבדל ונעלה האחד מהם. ודע אשר כל הפרדה מוליד אש: כי בכ"מ שב' יסודות מחוברים זה בזה באהבה, ומתקרב אליהם יסוד ג' שדרכו למשוך אליו אחד מב' החבירים, ועושה פירוד לריעים האהובים הקודמים, ועושה קשר אהבה בינו ובין יסוד החדש, והנה פירוד זה וקשר זה מוליד אש כידוע בחכמת הכימיא.
      ויש אש של מעלה, אש גבוה: כלומר שהפרדת היסודות הנ"ל נעשה בכח עליון, דהיינו הע' הקרב לסוד שתי עשרה נעלה ברעותא עילאה, שז"ס סליק ברעותא למברי עלמא הנאמר בכ"מ בזוהר. וגם כאן יש לפנינו ג' יסודות:
      שהם א' שה"ס דוכרא (דא"א ) דעתיק או הראש די"ב הפרצופים. יסוד הב' ה"ס י"א הנידחים, שמתחילה היו שני היסודות האלו בסוד רעים אהובים בסוד י"ב פרצופים או בסוד ראש וגוף. ויסוד הג' ה"ס הע' הקרב שהוא ממשיך אליו את הי"א, כלומר שגורם יסוד הראשון שהוא סוד הדכר דעתיק להפרד מן השתי עשרה ולהסתלק לשרשו, ואת הי"א הנידחים ממשיך ומתחבר עמו. והשלהבת היוצא ממלאכה זאת נק' אש שלמעלה, כלומר אש הנולד מסבה עליונה, ויש אש של הדיוט: אש שלמטה: אש זרה אשר מלאכת ההפרדה דהיינו קרבת הע' לשתי עשרה, נעשה מתוך רצון התחתון. (ע"ע אש, אש אכלה אש).

:

      ב' מיני ע"ס יוצאים בכל התפשטות ע"ס. הא' הם שקומתם שוה לזה, דהיינו באמצעות האו"ח המשוה קומת כל הספי' שוה בשוה, והוא מתוך שהמלכות נעשית ונתקנת בכח המסך ( ע"ע מסך ) למעיין נובע או"ח ממטה למעלה, א"כ נחשבת משום זה השורש שנק' כתר אל האו"ח, שע"כ השוה קומתה כקומת כתר. (וז"א דאו"ח הוא כמו חכמה דאו"י וכו' ) נמצא בזה שאין שום הבחן בשיעור קומה בין ספירה לספירה, כי בחי' מדרגה דמעלה מטה יצאה בשביל גילוי העביות בבחי"ד, שמשום זה נעשה ג"כ בחי' מעלה ומטה בג' בחי' הקודמים, דהיינו דכל בחי' היותר קרובה לגילוי עביות דבחי"ד נעשה יותר שפלה, והיותר רחוקה מגילוי עביות דבחי"ד נעשת יותר גבוהה וחשובה. דע"כ החכמה שהיא רחוקה יותר מכולם, נחשבת עליונה מכולם, והבינה לבחי"ב ששפלה למטה מהחכמה, והז"א לבחי"ג וע"כ הוא למטה מהבינה, כי הוא היותר קרוב לגילוי בחי"ד. אמנם עתה אשר בחי"ד עצמה שגרמה לכל זה עלתה מעלתה כמו כתר, א"כ ודאי אשר כל ההבחנות מספירות עליונות נתבטלו, וכולם כמו קומת כתר.
      קומתם שוה: וזלמ"ז: הבחנה זאת היא העיקרית שבהבחנות וצריכה ע"כ לתשומת לב מרובה. והענין הוא רק בהבחן של האו"ח בלבדו, כי האו"ח העולה מלמטה למעלה נמצא שמשוה משום זה קומת כל הספירות, או עד הכתר או עד החכמה וכו', דהיינו לפי העביות שבהמסך. אכן כולם בהשואה אחת, כי ע"כ אנו אומרים שבראש אין כלים אלא שרשים לכלים. ונודע שהאו"ח העולה מלמטה למעלה הוא כמו ראש, וכן הדין אפי' מטבור ולמעלה, משום שכל או"ח העולה מלמטה למעלה אינו עושה כלים, ואם אפי' הוא משמש מ"מ נבחן שהוא עצמו אינו עושה רק שרשי כלים, אלא שמשמש בכלים הישנים הנמצאים שם מכח או"ח מוקדם שירד מלמעלה למטה, וזכור זה.
      והנה מלכות: וכתר מלכות :הם כמעט בחי' אחת, ורק בשעה שהמלכות משפעת ע"י האו"ח העולה ממנה ולמעלה היא נקראת מלכות, שהוא שם העצם של ההנהגה גופה, משא"כ כתר מלכות: נק' בעת שהאו"ח שלה יורד ממנה ולמטה, דהיינו שמתפשטת לע"ס מינה ובה עד למלכות דמלכות שאז מתראה המלכות ומושגת לתחתונים בכל הדרה ויפיה, וקונית המלכות בשם כתר מלכות. כלומר, שהכל מכירים מלכותה משום הכתר שעל ראשה, דהיינו אותה המלכות המשמשת ממטה למעלה היא עצמה מתהוה לבחי' כתר המלך, וע"כ נעשה כאן בחי' זה למטה מזה: שבהיות ההנהגה מגלית כל השיעור שבהמסך שלה שיש לה ד' בחי' בהמשכת האו"י שהם חו"ב זו"נ, והם ודאי זה למטה מזה, כי חכמה דאו"י חשובה לאין ערך על הבינה והבינה על הז"א והז"א על הנוק'. ובהיותם באים ומתלבשים בכלי הקבלה כדרכם, הנה בהכרח שמושגים בהם זה למטה מזה, משא"כ כשמשפעת האו"ח להעליונים, דהיינו בטרם באה לגילוי בהתחתונים, ע"כ אע"פ שיש שם ד' בחי' מ"מ כלפי העליון גופיה אינם נבחנים למדרגות נבדלות, כי האור עצמו אין בו שינוי וכמו שהוא למעלה כן הוא בסוף עשיה.
      קומתם שוה: ועוד, דכל החשיבות נכללת אז בהמסך שבכלי מלכות באיזו בחי' שהיא אם בחי"ד או בחי"ג, וכל שלמעלה מבחי' עביותה אינו מראה חשיבות של כלום, ואדרבה אם הי' זה בהמסך היה ממעט את האו"ח וממעט ההשגה. וז"ס מאה ברכות שכולם שוים זל"ז.
      ואין להקשות, לפי"ז היה המלכות או הז"א צריך להיות יותר עליון מהחכמה וכתר, שזהו א'-אפשר, כי סוף סוף אין הכלי יכול להיות חשוב מהאור גופו ודיינו אם הכלי מתעצם להיות שוה להאור, ומתוך שמתעצם הכלי להיות חשוב כמו הכתר ממילא שהוא חשוב ג"כ כמו החו"ב וז"א שלמטה מהכתר, אכן לא יותר חשוב אפי' מהז"א, שהרי הז"א ה"ס אור ישר, והמלכות רק כלי. באופן אשר בסוד קומתם שוה.
      כלי והאור שוים יחדיו: כמו הכוס והמים שבו שקומתם שוה, להיות האו"י נמדד בעביות שבו המעלה או"ח, ואי אפשר להאור שיגבה קומתו אפי' משהו מקומת האו"ח שה"ס כלי שבו. וכ"ז נכון בטרם שהכלי עצמו מתפשט לקבלתו של האור לפי ד' הבחינות כח"ב זו"נ זה למטה מזה. משא"כ כשהאו"ח יורד מלמעלה למטה, הרי מלכות המעלה או"ח לעליונים נעשית לשורש הכל, וכתר הוא ודאי גבוה מכל ההתפשטות שלמטה. ואח"כ בחי"א דהתפשטות, משום סמיכתו לשורש נמצא שמקבל עיקר האור שבהשורש שנק' חכמה או עצמות, וע"כ נק' ראשית חכמה ובכור שבבנים. ואח"כ מתוך חסרון שבבחי"א מאור דחסדים יוצא גוף הבינה, ומחסרון חכמה שבה יוצא הז"א, ומגלה מסך חדש שה"ס מלכות דמלכות.
      ונתבאר אשר התגלות או"ח בהכלי מלכות השוה לכל הספירות במעלה אחת, ובטלה לה ההבחן דלמעלה מטה בין הספירות, וע"כ אנו מבחינים שבסיבת הלבשת או"ח את הד' בחי' דאו"י יצאו משום זה הע"ס שקומתם שוה בלי שום מיעוט אחד מחבירו, והוא מסעם הנ"ל, דכל ענין מעלה ומטה היה מחמת שהעביות הכלולה בכל אחד נחשב לחסרון באור, אשר עתה נעשת העביות מעלה בפ"ע בדומה להזכות כנ"ל.
      ה' קומות זלמ"ז: עסמ"ב ונודע ענין ההזדככות והסתלקות הנוהג בגופין דא"ק הנק' עקודים, אשר אור הפנים מכה על המסך ומזככו, (ע"ע הזדככות על סדר המדרגה ) שעמו הולך האור ומסתלק עש"ה. שמתחילה נזדכך לבחי"ג ויוצאים על מסך זה ע"ס דאו"י ואו"ח בקומת חכמה ואח"כ לבחי"ד המוציא קומת בינה ואח"כ לבחי"א המוציא קומת ז"א ואח"כ לבחי' שורש, שבזה נעלם כל הזווג ואין שם או"ח וממילא אין שם או"י. והנך מוצא אשר בדרך הזדככותו והסתלקות האורות דעקודים, יצאו הע"ס זה למטה מזה, אלא שיצאו ממעלה למטה, מתחילה יצא קומת כתר דהיינו בטרם ההזדככות, וכשהתחיל להזדכך יצא קומת חכמה שחסר שם מעלת הכתר, ואח"כ יצא קומת בינה שחסר שם גם מעלת חכמה, ואח"כ יצא קומת ז"א שחסר שם גם מעלת בינה, ואח"כ בחי' מלכות לבדה כלומר בלי שום זווג עם או"י. ואתה רואה סדר יציאתם בזה למטה מזה שנולד ונתחדש מסיבת ההזדככות.
      ה' קומות זלמ"ז הפרטיים: ותדע שענין יציאתם זלמ"ז נוהג הן בכלל והן בפרט, כלומר דעיקר הבחנה הנ"ל אנו מבחינים רק בכלל דהיינו ביציאת ה"פ ג' ע"ס מ"ב דא"ק, שבכל פרצוף ופרצוף יש בו רת"ס (ע"ד שנתבאר בהשתלשלות הפרצופין ע"ש). אמנם כל מה שבכלל נוהג ג"כ בפרטים, כי בהכרח הוא אשר תיכף בגוף הראשון דא"ק הנק' גלגלתא דא"ק, בעת שקרה שם מקרה הסתלקות האור והזדככות המסך, הרי מוכרח שהמסך נזדכך על סדר המדרגה, אשר בטרם שנזדכך לבחי"ב בודאי שנזדכך לבחי"ג ובטרם שנזדכך לבחי"א ודאי שנזדכך לבחי"ב וכו', וא"כ מתוך שאור העליון אינו פוסק מהנאצלים אפי' רגע, כי כל התנועות המחודשות אנו מבחינים רק בהמקבלים את אור העליון, וא"כ ודאי ומוכרח אשר אור העליון מזדווג ומכה על המסך בהמשך עת הזדככותו ומעלה או"ח הימנו מכל בחי' ובחי' שנשארה בו באותו זמן, עד שנזדכך כולו ונפסק כח הקשיות מהמסך לגמרי ובטל כל הזווג, ולפיכך בהכרח שיצאו אותם ה' קומות ברת"ס גם בע"ס דגוף דפרצוף א"ק הפנימי, ממש בכל הפרטים שאנו מבחינים בה,פ עסמ"ב הכוללים שבה"פ ( עי' היטב בערך השתלשלות הפרצופין).
      ה' ראשים נשארים תמיד: וכמו שנתבאר שם אשר בהראשים אין מקרה הזדככות נוהג רק בהגופין, וע"כ רק בגופין נעלם האור. אמנם הראשים דה"פ א"ק נשתיירו כולם זה למטה מזה, דהיינו ראש דא"ק הפנימי בראשית הקו, וראש דע"ב מלביש על תוך שלו ( שנסתלק ) עד הטבור, וראש דס"ג מתחיל מפה דע"ב ומלבישו עד החזה, וראש דישסו"ת מלבישו מחזה עד הטבור. באופן שלא נשאר מגולה מן הקו דפרצוף הפנימי דא"ק אלא רק שליש תחתון של בחי' הסוף, כי ראש דע"ב מלבישו מפה עד טבורו וגלגלתא דס"ג מתחלת בפה דע"ב שהוא טבורו של הפנימי ומלבישו עד טבורו דע"ב העומד בש"ע דנה"י הפנימיים: חזה הכולל וגלגלתא דישסו"ת מתחלת בחזה הכולל שהוא ש"ע דנה"י הפנימיים, ומסתיים בטבור שהוא שליש אמצעי דנה"י הפנימיים.
      והנה כל אלו הראשים עומדים עם אורותיהם בעינם, כי בראשיהם לא קרה שום מקרה הזדככות, לפיכך אתה מוצא ד' ראשים זה למטה מזה, ראש א' ע"ב ס"ג ישסו"ת הממלאים ומלבישים הקו הפנימי עד שליש תחתון דנה"י שלו שנשאר מגולה אשר שם מקום הנקודים, וגם שם ראש החמישי הנק' ב"ן שנשתייר אמנם רק בבחי' אחורים.
      ועם זה תקיש אל כל גוף וגוף הפרטי, אשר אע"פ שאנו אומרים, שבגופים דכל פרצוף מה"פ א"ק היה בהם הזדככות, אמנם כל פרט בהכרח שיצאו שם ה' קומות זה למטה מזה, ובהכרח שבכל קומה נבחן רת"ס, באופן שלא נעלמו כל האורות דגוף כי הראשים דכל קומה בהכרח שנשארו, וא"כ אתה מוצא ה' בחי' ראשים בגוף הפנימי דא"ק שנשאר אחר הסתלקותו וה' בחי' ראשים זה למטה מזה בגופא דע"ב אחר הסתלקותו וה' בחי' ראשים זלמ"ז בגופא דס"ג וכו', ומזה יצא התוך אשר מכל זווג וזווג יצאו ע"ס שקומתם שוה דהיינו בטרם הזדככות או בראשים וע"ס זה למטה מזה דהיינו אחר שנזדככו נשארו בהגוף ה' בחי' ראשים זה למטה מזה כאמור, (וזכור כאן שענין ה' בחי' נק' ע"ס בכל מקום).
      ובדרך רמז תבין אשר קומתם שוה: ה"ס וחשכה כאורה ובסו"ה ואציעה שאול הנך. וה"ס השגחה פרטית, בסוד ישמח ישראל בעושיו וכו', ובסוד פניתה לאל חי מסילות את שם פועלך ( פועלך ודאי ) וכו' פני אל תפילתך ברוצך לחלות (מל' חילול) את פני האדון ה'. וה"ס פרשה א' דק"ש ואהבת וכו'.
      זה למטה מזה: ה"ס יום ולילה, וה"ס השגחת שכר ועונש. וה"ס והיה אם שמוע פרשה ב' דק"ש דלא כתיב שם ושננתם לבניך וכו' אלא ולמדתם את בניכם וכו'.
      זה אצל זה: ה"ס צירי. שהוראתו אשר החכמה העליונה שהיתה לאין קץ גבוה וחשובה מהבינה, ( במקוה ) הנה ( בכל"א ) הרכינה ראשה בהשואה עם הבינה, וחו"ב נעשו כ"ב נקודות שונות משום דלא שמשה שם אלא ו"ק דחכמה. (ע"ע נקודות ).
      זה למטה מזה: כן הי' בחכמה עי' וכן הוא בא"א, שהכתר וחכמה הם זה למטה מזה אלא אח"כ בזרועות נעשו בסוד צירי, (ע"ע נקודות).

:

ה"ס המשכת אורות דג"ר כי הוא אז במלוא קומתו, משא"כ היושב בישיבה על הכסא הרי הוא חסר שליש קומתו, (ע"ע תחית המתים).

:

ע"ע בעל קומה זקופה.

:

קליפות דיצירה כסף ונחושת, קליפות דעשיה פרזלא וחספא ( ע"ח ), הקליפות שכנגד אצילות אינם שם רק בבי"ע. בכללות נבחנים הקליפות כלבוש לאצילות דהיינו מדרגה ג' הנק' מלבוש, כי האצילות עצמות, ובי"ע גוף, והקליפות מלבוש, (ע"ח ). בכללות לא יש יותר מג' מלבושים: אצילות מלבוש הא"ס, בי"ע מלבוש לא"ק, הקליפות מלבוש לאצילות.

:

      המה הכחות השולטים על בני האדם שלא יעיינו בכל דבר עד סופו אלא שיסתפקו במועט. דהיינו שדי להם הבנה של שטחיות קלושה, שנדמה כמו שקולף קליפה העליונה מהחכמה ומניח את העיקר. וע"כ לא יועיל שכל האדם להבין בעבדותו ית', כי העוונות משליטים עליהם כח הס"א הנ"ל, ולא יוכלו לעיין כל צרכם בהתורה והחכמה הקדושה וע"כ מורדים בו ית'.
      טעם שלשוני בלי מליצה: ומטעם זה מנעתי א"ע מלכתוב ספרי במליצות ושירים כמ"ש קודמי, מחמת שראיתי איך בני אדם מרשים לעצמיהם לקלוף את החכמה הקדושה וליתן בכליהם הגסים, ע"ד שעשו לשיר השירים ולאגדות חז"ל, ולקבלת רמ"ק שאמרו עליו שמשורר ומליץ הוא, שדומה עלי כמעשה שהי' באותה בת הרשע שחמדה לד' ישמעאל כהן גדול וביקשה לאביה שלא יהרגהו, ואחר שלא יכלה לפעול זה אז הסתפקה בזה אשר התליין יקלוף את עורו וכו'. ע"כ כתבתי בלשון פשוטה שידי אויבי החכמה לא יפגעו בה. אכן האמת הוא אשר הקבלה מתבטאת במליצות : מטבע החכמה עצמה שהשכל הפשוט שבה מתבטא במשל ומליצה, מטעם שמתפרשת דוקא על ענפים הגשמיים כנודע. אמנם מטעם הנ"ל נדחקתי כמה שאפשר להמנע מסגנון הזה.

:

      כל החיצון לחבירו נבחן כמלביש וכקליפה על חבירו, אמנם קליפות הוא מיוחד לפרצופי הטומאה, והוא מלשון קליפות של פירות שאין בהם טעם ואוכל, ומקומם מחוץ לאלו המלבושים (דאצילות ) שהם בי"ע, (ע"ח ש"ג פ"ג).
      דבור אמירה: אמירה ה"ס י"ס דרוח, דיבור ה"ס נפש.

:

המקבל מחויב להמציא כלים היותר זכים וכו', (ע"ע עליה וירידה ). והמשפיע ממציא לתחתון מבחי' היותר גס ועב (שם).

:

הגוף דאלקים יורד לפעמים בבי"ע, ושם מתקשטת ומתלבשת באותם הלבושים להתנאות בפני בעלה לומר ראה גדולים שגדלתי. (ע"ח ש"ה פ"ו).

:

ה"ס המסך המסיים לאותו העולם שהוא הקרקע לעצמו ובחי' הגג לעולם התחתון, כי מלכות דעליון נעשה לכתר לתחתון.

:

       הוא הגלגלת הנק' כתר.
       קרקפתא דא"ק ה"ס כתר דע"ב ובחי' פה דראש א' דא"ק, כי למעלה מקרקפתא זו אין שום שורש כלי כלל ועיקר.

:

(ש"ד פ"ב ע"ח ) המסן המתתקן בכלי מלכות דעליון דהיינו הפה של ראש שמעלה או"ח ממטה למעלה, מכונה קשר אמיץ. משום שמלכות הזאת הוא בחי' כתר אל התחתון, ונק' קשר על שם המסך המעלה או"ח ומקשר בזה את אור העליון להפרצוף. (ע"ע אור מורכב ) ונק' אמיץ, על היותו בחי' הכתר והשורש להתחתון.

:

      בעקודים וכו' יוד אורות פנימיים ומקיפים מקושרים בתוך כלי א' ( מסך דבחי"ד ) (ע"ח ש"ו פ"ד).
      מלשון ויעקוד את יצחק, ר"ל ויקשור (שם ), בצאתם מחוץ לפה קשורים יחד (שם).

:

ע"ע התקשרות.

:

כל עוד שההארה בפנימיות הפרצוף, דהיינו בריאה בגרון נק' ההבל בשם קול, ובצאתו לבר מהפרצוף בסוד ה' מוצאות הפה מכונה דיבור, דהיינו שמוציא אותם בפה בחיתוך שפתיו ובחיתוך אותיות.

:

      תבין מסו"ה משה ידבר והאלקים יעננו בקול, פי' בסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר לו משה משה. הרי לפניך ענין הסתכלות וירא הוי', וענין אמירת משה משה שה"ס דיבור. ונודע שאור הראיה מתלבש ובא בפנימית הפרצוף, וגם יוצא לחוץ ומתלבש באורות ההבלים היוצאים לחוץ, מאזן בחי"ב ומחוטם בחי"ג שה"ס הנחלים ההולכים למלאות הים, שה"ס קיבוץ כל הבלי הפרצוף היוצאים לבר מהפרצוף במקום הפה המכונה את בסו"ה וירא אלקים את וכו', שה"ס הבל הפה שמתקבצים בו כל הבלי.. והפרצוף המכונה מסך, ושם נעשה הכאת השפתיים זה על זה, והאו"ח שה"ס אור ההסתכלות הנדחה לאחוריו עולה ומלביש הע"ס ממטה למעלה וכו'.
      וזהו אינו דבור אלא סוד אמירה משה משה ויאמר לו הנני, שה"ס השכינה מדברת מתוך גרונו של משה, כלומר בטרם צאתו לחוץ ובטרם נחתך בשפתים, שה"ס רואים את הקולות, דהיינו שהיו דבוקים במשה ומקבלים סו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר לו משה משה, מלשון בסוד וארון אלקים לא מש מקרב המחנה.
      ובהשגה האמורה דראית הקולות משה משה, כבר די ומספיק להשגות כל התורה כולה בבחי' פנימיותה, שה"ס, הקול בטרם צאתו מהגרון ולחוץ, אלא שמושפע בסוד האמירה משה משה. אמנם הדיבור עצמו א"א בסוד זה להגלות כי למקום קיבוץ ההבלים אנו צריכים שז"ס משה ידבר, כלומר היציאה לחוץ במוצאות הפה וחתוך שפתיים אינו מתגלה אלא ע"י התפשטות נשמת משה מחוץ לפרצוף, בסוד בכל דרא ודרא או ע"י דרא דחיך וגרון או ע"י שינים ושפתים והבן.
      וזסו"ה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך וכו', כי סוד הראיה עצמה בטרם צאתה לחוץ בסוד הסתכלות במקום קיבוץ הכלים נק' מראה הנאוה, אור העצמות הבוקע בעור הפרצוף ומהפכו לאור החכמה כתנות אור, שהוא נמשך מכלה דשביעי. ובטרם זה יש כלה דששי שה"ס הקול מגרונו של משה משה כנ"ל. והסו"ה ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, כדבר איש אל רעהו...

:

סודו מראש מקוה, שבסוד ההקדם המספיק של צלצלי שמע נשמע קול ה'. אכן קול הזה נתלבש בהבלים של משה. כלומר, אותם הבלים המרובים שנדחו ויצאו לחוץ ע"י שליפת הראש מתו, ורק אז שמע קול ה' בכח בסו"ה אל תקרב הלום, (עיין לקמן קול ודבור).

:

סוד הבינה הם קולות הנשמעות באוזן, שת"ת ומלכות אינם ניזונים אלא מהקולות האלו ולא מסוד אכילה ושתיה, (ש"ד פ"ה ע"ח). וה"ס אכילה ושתיה פנימיות דיוה"כ.

:

ה"ס הרוח השורה בלב שעושה שם דפיקו, וה"ס שם הויה.

:

בפרצופי א"ק אין שם זולת כלי א' של המלכות וקו אחד, ומנקודים ואילך יש בכל פרצוף שלם ג' קוין. וקו אחד יורה בלי שיתופא, או בחי"ד ומדת הדין בלבד או בחי"ב ומדת הרחמים בלבד. וג' קוין יורה שיתוף מדה"ר דהיינו בחי"ב ובחי"ד מתוקנים יחדיו.

:

יורה שיש בו התחלה ויש בו אחרית ותכלית.

:

הוא ענין השואת הצורה
(ע"ע השואה).

:

ה' בחי' של עביות נבחן במסך שבכלי מלכות, אשר כל מסך העב ביותר מעלה או"ח בשיעור קומה יותר גבוהה, כי עביות דבחי"ד מעלה או"ח וממשיך קומת כתר, ועביות דבחי"ג מעלה או"ח יותר קטן וממשיך רק לקומת חכמה, (ע"ע או"ח ). ונמצא דשעור של בחי' המסך שבהפרצוף, הוא הנותן קצבה לשיעור האורות שימצא בהפרצוף.

:

פירושו כמו מאומת, מלשון שטר מקויים.

:

פירושו שורש לכל השרשים.

:

פירושו גורם ושורש ועילה, אשר האחר, הוא נמשך הימנו ועלול הימנו.

:

ה"ע כח העיכוב הנמצא בכל מסך השולט שם מכח צמצום א', כלומר, שאור העליון נתעכב מלהאיר שם בסבת אותו כח העיכוב המפריע דרכו, (ע"ע מסך ), כי כן מדומה לנו כל דבר קשה, אשר נמצא בו התנגדות בתוקף מבלי תת לחבירו לבוא במשהו לתוך גבולו. ודבר רך מובן לנו שאינו מקפיד כ"כ לשמור על גבולו, כי מרשה לחברו לקחת מקום בתוך גבולו פחות או יותר, והבן.

:

       צלם ודמות
      
ב' גזרי עצים: מקושש: צלפחד ר"ת צל פחד, כי הוא היה כמקושש ב' העצים הידועים. עץ הוא מלשון נעוץ סופו בתחילתו, וה"ס ב' מיעוטים: מיעוט א' ה"ס בחי"ג, מיעוט ב' הוא בחי"ד. מיעוט א' נברא ביום ג' שה"ס עץ עושה פרי, כי כל הפריה ורביה נמשכת מן מיעוט א', והוא אינו מטיל אימתה ופחד כלל אלא כדמות צל בעלמא, כמ"ש בכל"א וה"ס מי דקיימא לשאלה, וה"ס שהתעורר בלי הכר נקבה כלל, וה"ס גזר והעלה מ"ן. ומיעוט ב' עץ שאינו עושה פרי אלא אילן סרק, וה"ס אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, בסו"ה אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף וכו' והוא מטיל פחד גדול.
       וה"ס ארץ גזירה: ולפיכך ב' המיעוטים הללו מכונים ב' גזרי עצים, וצלפחד המותנה מב' המיעוטים צל פחד, היה מקושש ביום השבת מחמת שהיה בן חפר, כלומר איש יודע לחפור, וה"ס גדול ונורא שהרי ביום השבת כבר נתקדשו כל העולמות בסוד דאור הפשוט שממלא כל החלל ולא היה אז שום מקום לקלי', כי הגם שבחי"ד לא היתה מטוהרת הוא מפני שלא היה לה מקום להופיע שמה, כי אי אפשר שתופיע בטרם מיעוט הא', דהיינו אחר שנעשה הצל על החכמה העליונה מסוד בחי"ג היולי דחוכמתא אין שום פחד מחמת בחי"ד שהיא הלעומת דו"ק או ג"ר המצומצמים בצל,
       שהסו"ה בצלם אלקים ברא אותם: אז אפשר לו להכשל בדומה לו, דהיינו עצת הנחש וזוהמתם כי מי ידמה לו, ואם אינו בקדושה אי אפשר לו כלל וכלל שידמה לו ויערוך לו ואפילו אם נדמה לו מאי איכפת ליה, וכלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה, ואין כאן אפי' מקום לבדיקה ולא להאמין בעיניו, אכן אחר שנברא האדם בצלם ומיעוט א' בא דמות: שה"ס מיעוט ב' שה"ס חוה המוכנה לעטיו של נחש, וגם האדם בסיבת הצל היה צריך להתעצם ביותר בקדושתו ועברו על בל תוסיף, כי הוסיפו מה שלא שמעו מפי ה' כל המוסיף גורע, כי העין קרבה כאן לסוד שנים עשרה ובמספר נקבה ה"ס שתי עשרה, בסו"ה מלך אסור ברהטים, שהמה שקתות המים ב' שקתות: שקת דבחי"ג שקת דבחי' א' שה"ס מקושש ב' קשין הבאים בזה אחר זה, ואי אפשר למיעוט הב' שיופיע בלי מיעוט א', וע"כ נק' מיעוט הב' בלבד שקתות המים או מקושש, משום שלא יארע מיעוט ב' בלי מיעוט א', ולפי"ז נמצא בפשיטות אשר באור הנצחי והפשוט דקדושת השבת נמצא גם בחי"ד הקשה שמתבטלת לגמרי, ואין לה שם שום מקום להופיע מחמת שאין עוד שם אפי' מיעוט ראשון כי אין שם צל כלל וכלל.

:

       צלם הוא בחי' דכר, דמות ה"ס נוקבא. כי צלם ה"ע מסך המעכב על האור מלהאיר באותו המקום. למשל, כשהתחתונים אינם הולכים בדרכיו ית' ואינם מקיימים סוד שם אל המיוחד, אז כשהם פונים לבם ממצות השם, תיכף עושים בזה מסך על האור, וה"ס צלם.
      ונמשך ממנו סוד פסל : כי הוא פוסל את האור מלהאיר כאן, וז"ס אך בצלם יתהלך איש.
      ויש אמנם סוד דמות : שזהו כמו חותם חיצון על הצלם שישאר בקביעות.
      ונק' ג"כ תמונה : שבסוד בחי"ד הוא ענין ע"ז, שה"ס עבודת כוכבים ומזלות, כי מצוירת אלי' בבחינת כוכב ומזל המשפיע מכח עצמו בלי אחדותו ית' השולם על הכל ומשגיח על הכל. וזסו"ה לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר פסל ה"ס האיש אשר לבבו פונה ללכת ולעבור על מצוותיו ית', שהוא בחי' זכר דקליפה העושה הצל תיכף, מחמת שפונה אל האלילים. ואח"כ במשך מדכר גם בחי' נוקבא דקליפה דהיינו התמונה עצמה של עבוד"ז, אם מבחי"ב ( כוכב ) אם מבחי"ד ( מזל ) ( או להיפך: מבחי"ב מזל ומבחי"ד כוכב).
      וג' בחי' חושב הכתוב: בשמים ממעל. ועל הארץ מתחת. ובמים מתחת לארץ. אשר בשמים שה"ס תוך מקוה, דשם אתקן הכל בבחי' היהיה ואפילו בחי"ד, ומשם נמשכו כל התיקונים העתידים. הארץ מתחת ה"ס ארץ עליונה שהוא תחת השמים, וה"ס התיקון דבחי"ב הבא בסוד אומ"צ, ובמים מתחת לארץ ה"ס בחי"ד שצללה כמו אבן בסו"ה תהומות יכסיומו והתכסה מעין רואים.
      וז"ס כי לא ראיתם כל תמונה, שהרי בסוד ג' תיקובים הנ"ל: שמים, ארץ, ומים מתחת ארץ, נתברר לעין כל שאין כאן שום תמונה ( ולא כתוב כי לא נמצא שום תמונה, מטעם בחי"ד שצללה במים אדירים ונכסה מעין רואה).
      ומכאן נמשך ג"כ ב' השמירות על דרך עץ חיים: א' הכרובים שהם מבחי' צלם ומסך ופסל, דהיינו בחי' דכר ומחרחרי ריב בסו"ה מסה ומריבה, וע"כ נק' כרובים והם שנים בסו"ה כרוב אחד מקצה מזה בסוד כל"א ארץ עליונה שמתחת השמים. וכרוב אחד מקצה מזה, שה"ס במים שמתחת לארץ במקו"הנ ועל הכרובים נוסף. אמנם בחי' תמונה ומסכה שה"ס להט החרב המתהפכת שהם ב' הנוקבות לב' הדכורין הנ"ל שנק' כרובים, שמה כוללם ב' תמונות כאחת, וכמו"ש בזוהר דמתהפכא מרחמי לדינא ומדינא לרחמי, כי תמונה דבחי"ב ה"ס רחמים ותמונה דבחי"ד ה"ס דינא, וכדי לתקן זה נקדים התיקון על האדם בסו"ה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שה"ס דינ' דבחי' הרחמים המתקנים אח"כ את בחי' הכרובים ולהט החרב המתהפכת להיותם באים בשלימותם באומ"צ, שע"כ מקבלים תיקון דאנקת"ם.
      ב' נשים לאיש: ולא להיפך, והטעם מובן היטב עם הנ"ל, כי האיש להיותו בסוד צלם בעלמא בטרם דאתפרש התמונה ולכן אין לו הפרש מבחי"ב לבחי"ד, כי תיכף כשפונה לבו נמצא מציל על האור ואין לו ענין כלל עם צורת התמונה, ולפיכך אותו הדכר של בחי"ב הוא אותו הדכר של בחי"ד כתכונתו וכצורתו בלי שום הפרש ושינוי כלל וכלל, ולפיכך נמצא להדיא איש א' עם ב' נשים כי אותו האיש שלקח לו סוד התמונה דבחי"ב חזר ולקח לו גם את התמונה דבחי"ד שז"ס דרכו של איש לחזור אחר אשה, כי התמונה נמשך תמיד מכח הצלם בסו"ה וילן שם כי בא השמש. כי אחר שנטה צללי ערב אז מתחיל וילונו העם, כי אחר הצלם שה"ס ביאת השמש והערב השמש נמשך התמונה הרי שהדכר חוזר וממשיך את הנוק' אמנם לא להיפך, כי אין שום התעוררות להתמונה במקום האור והשמש מעולם לא ראתה חמה בפגימתה של לבנה. כי במקום שמאיר בטח אין שם שום פגם ואין שום תמונה ראויה שם להגלות, הרי שאין האשה ממשיכה וחוזרת אחר האיש, ולפיכך אין אשה יכולה להנשא לב' אנשים אלא רק לאיש אחד, דהיינו לאותו האיש שחזר אחריה והמשיך גילויה לעולם.

:

פרצוף שלם שיש בו רת"ס, ותיקון קוין נק' צלם אלקים.

:

      הרה ויולדת יחדיו
     
הכל אומרים שהוי' הוא הצדיק, ואפילו פרעה הרשע אמר כן, אבל לא באמירה ומחשבה מקריות פרטית תליא מילתא, כי אם שכל שכלו ודעתו יבין, בפשיטות והחלט, שמטוב לא יצא שום רע, לשום בריה מבריותיו. וכל עוד, שאבר אחד מאברי אדם אינו נוח, מהנהגת הבורא ית' עמו, ואותו אבר פרטי מרגיש שרע לו מהנהגת הבורא עמו, הרי הוא רשע, כי כל הפוסל במומו פוסל ודו"ק.
      אבל המתאמצים בעבודה בכל כחם, לאם לאט ישיגו שכל אמיתי והשלם, ואז רק אז, כל אבריהם מלאים נייחא דרוחא ושואבים שפע הטוב מכל מיני ההנהגות שהשיגו, וישיגו מן הבורא ית'.
      וז"ש צדיק הוי': פירוש, כי כן האמת, ולכן צדקות אהב: פירוש, שאוהב שיגלו לעין כל בשר כל צדקותיו שעושה עמהם, ואז כשיגלו להם בהרחבה לעין שכלם, צדקות הוי' ששורה על כל מיני הנהגות שבמציאות, אז ישר יחזו פנימו: פירוש. לאפוקי מעיקרא, טרם שזכו לתכלית השלימות היו רואים הפלאת הבורא יתברך, איך שטובתו מתיחד על כל רע, כיתרון האור מן החושך, ורשע מכין לצדיק, שעדיין אין זו הבטה שלמה, כי אינה ישרה ותמיד באה על ידי רע וטוב ודו"ק.
      אבל כשיזכו לגאולה שלימה, יראו עין בעין בשוב הוי' ציון, פירוש, שאין כאן כלל ציה ושממה, והציה בעצמה, היא סבת מסבב הסבות, ואין כאן רע, אלא אדרבה מלא טובה וברכת ה', וזה נקרא הבטה ישרה, בלי תערובת הרע, אפילו בדרך הכנה ודו"ק.
      וזה סוד עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות, פירוש: שאין צריך הכנה ללחם סעודתו בחרישה, וזריעה, ואפיה, אלא תוציא ברגע ורגע גלוסקאות מבושלים, וזה סוד הרה ויולדת יחדיו, בלי זמן על הריון, אלא ההריון ולידה באים בבת אחת ודו"ק.

:

      מלשון צר ציר. (ע"ע תוהו ) ומתרגמינין על תוהו ובוהו צדיא וריקניא, אשר לא די שלא צד מאומה הנה מעשה זה גרם שגם מה דהוי ליה אתרוקן מיניה, ע"ד שאמרו, גמלא אזיל למבעי קרני אודני דהוו לי' גזיזן מיניה סנהדרין ק"ו. ובסו"ה אם תלכו עמי קרי אף אני אלך עמכם בחמת קרי ובסו"ה ויחר אף ה' כי הולך הוא, להיות הליכה זו דרך רשעים, אשר הם כמוץ אשר תדפנו רוח.
      אכן לא כן דרך צדיקים: כי יודע ה' דרך צדיקים. כי הצדיק יש לו נוקבא מוכנת בסוד איהו צדיק ואיהי צדקה שה"ס יסוד הנמשך ממוח שבראש מסוד ג"ר העליונים על כל, ששם נגלה מלכותו ית' אשר בכל משלה בסו"ה צדק ומשפט מכון כסאך, ושמה נגלה לעין כל שהצדק שה"ס כל הדינין שבהמציאות המה חסד גמור, בסוד שמאלא דאחדרא לחיות ימינא ממש בסו"ה אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי דגמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, וכל זה נגלה בסוד אמת: כלומר, כי נטה שמים כרקיע והכל רואים משפט ה' כי אמת הוא, ובמשפט הזה נגלה מאליו אשר צדק הוא חסד ממש, והמשיגים זאת מכונים: ישרי" לב או מישרים פי' בסו"ה עקוב הלב ואנוש מכל ומי ידענו, כי בשעה שהצדיק אבד נמצא הלב אנוש מכל, הצדיק מכונה כל מטעם הנ"ל, וכמ"ש כי כל בשמים וארץ ומתרגמינין דאחיד בשמיא וארעא כלומר, כי כל פעולותיו בשלמות התחתונים המה פעולותיו ממש בעולם גבוה מעל גבוה כמו שפועל בבת אחת ממש, וע"כ אומר הנביא ואנוש מכל עקוב חלב שזה תלוי בזה, כי מחמת שאנוש מכל שהוא הצדיק לכן עקוב הלב, אמנם למעלה בשליטת כל שהוא הצדיק נמצא הלב ישר והמקבלים משם נק' ישרי לב, כי השכינה הק' (בסוד גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיה ) שורה בלב ואהבתם נצחית ותמה ושלימה וע"כ כתיב מישרים אהבוך.
      וז"ס אור זרוע לצדיק וכו' כי כל הפעולות הנכללות בשם צדק דהיינו שאינם נמתקים אלא במי בסו"ה ואנוש מכל ומי ידענו דהיינו דינין הקשין מאד, נמצאים מתגלים בשם זרע זרוע, ובאים בהסתרה גדולה בסוד הסתר פנים: וכמו הזרע שאינם נסתרים באדמה רק לגלותם על פני האדמה בברכה מרובה, אף כאן לא באה ההסתר פנים זולת לגלות אור הפנים ונק' זרע מלשון זה רע, רק רע רע יאמר הקונה, להיות שאין קנין בלי יסורים.
      וז"ס קונה הכל: וכ"מ שנאמר שם קנין וקונה מראה על סוד רע רע יאמר הקונה, וע"כ הצדיק העליון הממשיך מסוד וקונה הכל, עושה פעולותיו בסתר גדול ירך בסתר: כנודע, אמנם כל התולדות אינם באים זולת ע"י אור זרוע לצדיק, ובסו"ה מבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע.
      וז"ס ברכת אברהם: ברכת הבנים: כי ע"כ הוציא אותו החוצה, כלומר מחוץ לכל האורות שהיה לו במציאות גם פקד אותו בסוד מ"י.
      הבט נא השמימה: שהיא המעלה היותר רמה שבכל המציאות, כל זה להורותו את אי ידיעתו בסו"ה אם תוכל לספור אותם, אמנם היה לו נוקבא מוכנת לקבל את הטפות היוצאות החוצה, דהיינו האשת חיל העליונה בת זוגיה דצדיק העליון, וע"כ בטח בלי שום פחד אשר כה יהיה זרעך "כה" הוא מלשון הכאה, אשר הטפין היוצאים מהצדיק לבטן בת זוגיה דרכם לצאת ביריה כחץ.
      בסוד יורה כחץ מוליך: מלשון הכתוב סקול יסקל ירה יירה כל הנוגע בהר והפנימית מסולק לשורש באו"ח, והחיצוניות שהוא הטפין באים לבטן הנוקבא.
      בטו הנוק': ,בסוד האמירה הנ"ל הבט נא השמימה נק' מקום קבלת הטפה לברכה בשם בטן, מלשון הבטה שלנו ממטה למעלה, בסוד או"ח העולה ממטה למעלה כי דרך הזווג שהוא ממטה למעלה מהנוק' המוכנת לו ולמעלה, וע"כ נק' בת זוגיה צדקה: ולא צדק, משום דצדק נק' בטרם שקבלה עליה זכר שהיתה בתולה, כלומר בלתי מעובדת, מסו"ה והוא מלך לשדח נעבד. וע"כ נק' אז בתולה מלשון קרקע בתולה.
      ועוד בתולה: אותיות בת אלה כי רת"ס מקוה הם ג' אותיות א'ל'ה' דאלקים, ומתוך שה' דאלקים היא סוף מקוה וה"ס מי דקיימא לשאלה ע"כ היא ודאי נקבה, ובעלה דידע אותה ה"ס י' דאלקים יום רביעי, וע"כ בטרם דאתחבר בה י' הנ"ל מכונה בת אלה וחסרה ים כי אז עוד איש לא ידעה, וע"כ הסוף דמקו"ה ממלא חן וחסד גדול על הבתולות דבית ישרזאל, ובשעתא דקבלא עליה זכר שה"ס הי' הנ"ל אז שורה עליה כל הענינים שבסוד מיעוט הירח. אמנם בחופה וקידושין וכל התיקונים הראויים לה מבית המלך היא מביאה שמחה לעולם, כמ"ש ז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה. כי הצדיק ה"ס ישר ובת זוגיה ה"ס
      לב : וכשמזווג בה נק' שניהם ישרי לב, ואז אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
      וז"ס והאמין בה' ויחשביה לו צדקה: כלומר, כל החילוק בין צדק לצדקה הוא, כי צדק איננה נוק' מוכנת וראויה לקבלת הטפה וע"כ יוצא הטפה לבטלה, כי הצדיק אין לו אמונה בה, משא"כ בשעה שהאמין בה' שכבר זכה לבטחון ואמונה גדולה הנה אדרבה נמצא שהוא מחשיב אותה הרבה, כמ"ש ויחשביה לו שהחשיב אותה מאד וכל אשר אמרה לו שמע בקולה, וע"כ קרא לה צדקה: מלשון צדק- ה. האי ה' דאלה הנ"ל דאלקים, משום דכן קימא לשאלה בסוד יראה זרע יאריך ימים: וגם על זה אמרו ז"ל ביהודה שאמר צדקה ממני, ואמרו ז"ל צדקה כי ממני יצאו הדברים, כלומר שת"ת העליון אמר כן שהוא הפועל הכל וכל היציאות ממנו באים, בסו"ה ישמח ישראל בעושיו בני צאיון יגילו במלכם. כי יהודה הוא בן הרבים סוד י' הנ"ל וכלביא מי יקימנו היוצא מהנ"ל, כי ת"ת נק' משפט ויש לו צדיק דאזדווג בצדקה ( ע"ע זה אל זה).

:

זה נוהג באור החיה אורות דראש, שאין שם השגה זולת בסוד הצידה, כי בסוד הקשת המשיך בחוזק גדול ( מראש מקוה ), נמצא זורק ( בתוך ) חץ אל המטרה ואל יחטיא את השערה, פי', כי הקשת מקורו מראש מקוה בסוד צדיא וריקניא, ( ע"ע תוהו ובוהו ) ונמצא הניצוץ הפוגש נדבר נוסף שנק' יתר שעל גבי הקשת נמצא שמתרוקן כל פנימיותו וכחץ יפלח לבותם, ומשם מתקן מאד היתר ע"ג הקשת ונעשה מתוח היטב, ואח"כ בתוך מקוה שוב לא יחטיא את המטרה כי יודע ציד. ( ע"ע קשת ).

:

תלוי בבחי' מסך שבמלכות המעלה או"ח ומחבר הספירות כולם בקומה שוה ובמאציל.

:

ה"ס עשר הספירות דא"ק שנק' בקבלת ראשונים עשר צחצחות על גבי כתר עליון. ( ש"א פ"ד ע"ח ).

:

ע"ע עצם ובשר (ע"ח ש"א ע"ב).

:

       ה"ס נצח והוד: צא ה"ס נצח, בא ה"ס הוד. ובזה תבין סו"ה אין שלום ליוצא ולבא. מפני הצר, ואע"פ שבסוד נצח אין פגם: מפני שנמשך מסור מי דקיימא לשאלה, עם כל זה בהדי הוצא לקי כרבא: כי הצר יש לו אחיזה בכל הבא והתחתונה תלתה קלקלתה בעליונה, ובזה נפגם גם היוצא שה"ס הנצח. (ע"ע נצח והוד).
       הפכיות הכלים והאורות: וז"ס הפכיות הכלים והאורות, שאמרו ז"ל ואל יפרוש באבר חי שיציאתו יותר הנאה לו מביאתו אלא באבר מת. הרי שכלפי הכלים הביאה הוא העיקר, כי לא יכול לפרוש באבר חי שה"ס צואה אצלו, מלשון צאצא נאמר לו, דהיינו הס"מ הרשע, משא"כ כלפי האורות אדרבא שה"ס צא מצבאות שורש כל החיים והבן. שז"ס שאמרו ז"ל חלל בגי' חיים, שה"ס תחיית המתים והבן. (ע"ע תחיית המתים).

:

הכחות לא יופעלו אלא בסוד חזרתם וצירופם אל מקוריהם, ואז יושפע עליהם שפע רב וחזק שיוכלו הם לפעול פעולתם בחוזק.

:

      ה"ס בחי"ד דנגלה בסוד הוי ושכיח, שהוא כח החותך את בשר הערלה הדבוק בבשר, (כמנהג חו"ב פנימיים) ואינו מניח לגלות את העטרה לראש צדיק, כמ"ש בסתימו דאומ"צ, שבא יום השמיני ונגלה כח החותך (ע"ד דלא נכוה בפושרין אלא בחמי חמין ) ואז בחתך בשר הערלה.
       עפר, מלון, דרך, חתן, פגישה, מילה, דמים, חיתוך: וזסו"ה ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. פי', כי בסוד ויהי בדרך, בסוד בירורין דכל"א באומ"צ, שבירורין אלו מכונה בשם מלון. כי שם קרה ענין התלונה וענין המילה, וכמו"ש ויפגשהו הוי' ויבקש המיתו. פי', כי הפגישה בהויה היא עצמה גורם המיתה, בסו"ה כי לא יראני האדם וחי, עד ותקח צפורה צור וכו' ותגע לרגליו של משה ותאמר כי חתן דמים אתה לי. פי', חתן ה"ס ירידת העליון למקום התחתון כמו חתן למקום הכלה, והוא מלשון חות דרגא ונסיב אתתא, ובסו"ה ויבקש המיתו נעשה לדומם בבחי' עפר, וע"כ צעקה צפורה כי חתן דמים אתה לי, כי הירידה גרמה לכך שתהיה לי לדומם, ולפיכך המשיכה את הצור הנ"ל ותגע לרגליו, דהיינו בחי' אחרונה דמשה כדי לשתף בבחי"ב ורק אז וירף ממנו דהיינו שנשאר בחיים, אז אמרה חתן דמים למולות: כלומר שאין תקנה אחרת להחתן היקר שלה שנעשה לדומם אלא רק למולות דהיינו לחתוך הערלה בצור הזה וסו"ה ותגע לרגליו הוא משום שכח החותך הזה אינו נוהג רק בהזכר שיש לו יסוד בבחי' יסוד דבליט בחו"ג: וכנודע שהחסד כולל ג"ר והוא תמיד כח הפועל, דהיינו להפגש בהויה, משא"כ הנקבה ה"ס קרקע עולם וכל מה שיש לה הרי זה מעשה ידיו של בעלה, וע"כ בשר העודף מטבורו ולמטה שנעשה מכח הגבורה של הפגישה בהויה שה"ס חתן דמים כנ"ל, הנה הוא לא נשלם עד שזכה להחסדים דאתגליא אפומא דאמא שה"ס ותגע לרגליו, (וה"ס ותשלח את אמתה ותקחהו ) ואז בליט לגמרי בכל שלימות, הן בגבורות קדושות והן בחסדים המתוקים ונחמדים.
       ולפיכך מעשה הנקבה: כמ"ש בסוד הנסירה איהו נקיט חסדים ואיהי נקטה גבורות, כי ( משה ) דבת כהן מדין היה לה הגבורה דבחי"ב בלבד, ומבחי"ד אין לה כלום כמ"ש שסירס את הזכר והרג לנקבה ומלחה וכו', דהיינו שלא נשאר האי נקבה דבחי"ד אלא הזכר בלבד בסוד אל אחר (דאסתרס ולא עביד פירי ). ולפיכך אותו הצור ש... בחי"ד יכלה רק לנגוע מעט ברגליו של הזכר.

:

       בחי"א ובחי"ב מכונים צלצלי שמע דהיינו צל הכסף כנ"ל. ונק' צלצלי שמע משום שהמה משמיעים סוד משה משה עד שאמר הנני. וההפרש בינהם הוא אשר בחי"א הוא שמיעה שבשמיעה, ובחי"ב הוא ראיה שבשמיעה, בסו"ה וכל העם רואים את הקולות.
      צלצלי תרועה: ה"ס בחי"ג ובחי"ד דהיינו צל החכמה בלבד, וההפרש ביניהם הוא כנ"ל. ותרועה מלשון ראיה, וע"כ נק' החו"ב רעים האהובים, והצל שעליהם נק' צלצלי תרועה, משא"כ זו"נ שהם בחי"א נק' דודים דהיינו כיסופין, בו יכספו ויחשקו איש לרעהו מאד, שע"כ נשמע ונרגש הצל שביניהם בכל אברי דגופא, וע"כ נק' צלצלי שמע גם צל הכסף, וזסו"ה עד שיפוח היום ונסו הצללים וכו'.

:

בחי"ג ובחי"ד מכונים צל חכמה, מפני שהמסכים האלו מצילים ומעלימים על ג"ר זה בהיולי דחכמתא וזה בהיולי דעבידתא בחי"א ובחי"ב מכונים צל הכסף בהיותם מצילים ומעלימים רק על ו"ק שה"ס אור דחסדים לבד. וכסף הוא מלשון כיסופים, העולים מתוך קבלת אור דחסדים שהמה מורגשים, אמנם בסוד המדות וכלים דו"ק בלבד.

:

       התהפכות הצורות
      
תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח ). כי שורש הכלי הוא כמו שמבואר ולדבקה בו, אבל המגיע לאותו השיעור האמיתי בפועל צריך לידע חשיבות הדביקות כל צרכו, דהיינו, שיעור המכבד ושיעור המכובד, כי ידיעה זו לפי מעלתה יתעלה שיעור הדביקות כמובן.
       לכן מתחילה, ידיעה זו מתפשטת בדרכים ומקרים חומריים, ואחר כך מהפך הקדוש ברוך הוא צורה זו על צורה נפשית כנודע.
       ואין לתמוה, ומי איכא שינוי לפביו ית'. אבל ז"ש ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לפי זה יש לדקדק גם כן על כל בתי חומר שבעולם הזה שהכל למיתה הן עומדים, אם כן למה ברא הקדוש ברוך הוא דבר בכדי, שאין לו קיום, אלא על כרחך עיקר בריאתו לא היה אלא לבטלה, כי כל דיבוק החומר על הנפש היא כדי שהנפש תפליטנו ותקיאנו, אם כן אין תרעומות כלל בהגיע השעה שתפליטו ותתפטר מכל גילוליו וגיעוליו.
       כמו כן יקרה לכל משיגי הגוף החומרי הזה, כי זה פשוט שבהעדר החומר יתבטלו גם כן כל משיגיו הדימיונים המורכבים.
       וז"ש אני הוי' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך, כי כבוד ה' מתפשט בתחילה עד החומר לא לקביעות ח"ו אלא אדרבה כדי לבטל אותו וכו', ולא יבא בריקות דבר הוי', אלא היא עצמה מתהפכת מצורה חומרית לצורה שכלית וזה סוד תחיית המתים.
       וזה סוד שאמרו: עתיד הקדוש ברוך הוא להחיות המתים במומם, ואחר כך מרפא אותם, כדי שלא יאמרו לא זהו שמת. פירוש, לפיכך התפשט הכבוד מתחילה במשיגים החומריים הגם שלא בחר כלל מעודו בהחומריים ודרכיהם, ולא ימצאו כלל חן בעיניו, לא עשה זה אלא כדי שלא יאמרו לא זהו שמת ויכפרו בתחיית המתים, כי יאמרו שכל הבריאה החומריית לבטלה ולריקות נבראה, כיון שגוף החי לעולם, אין לו שום מום שיהיה לו איזה דמיון עם נפשות המתים.
       ולכן מראה גם הקב"ה את נפשות חסידיו, איך יהיה סדר תחיתו את החומריים, דהיינו, מתחילה מחיה הנפשות עם כל משיגי החומריים. ואחר כך מעביר אותם המומין מן נפש החיה, דהיינו, שמהפכם מצורה גשמית לצורה רוחנית, נמצא שהכל יודעים שזו היא ממש נפש המת שנתהפך לתחיה עולמית. ונמצא שאפילו משיגי הגוף אינם לריקות והעדר, כי המה ממש קיימים לעד ולנצח, אלא שמתהפכים לצורה האמיתית שאין בה כלל ממשיגי הגוף והבן ודו"ק.
       ובזה מובן החרוז: יכין רשע וצדיק ילבש, תחת אשר עינו, וככלותו להכתיר את הצדיק רעתו תאכלנו, דהיינו כנ"ל. שלולא נפשות המתים לא היה נודע לעין מי הוא מכתיר זר תפארה על ראש הצדיק, נמצא ששבח כל עטרותיהם שבראשיהם עולה מצורה החומרית ביחד עם התהפכותה לנפשית, אם כן אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, והכל עולים בקנה אחד.
       סדר התיקון: מתחילה היו המחשבות עושים פעולות בכח שאותן הפעולות הטביעו בכח בהבריאה, והמה כל המציאות שבבריאה הזאת כמו האש והמים והארץ וכל צבאיה וכו', ואז התעלמו המחשבות ויצאו כחות הבריאה מכח אל הפועל, וזה ענין בי"ע בכל שליטתם. ובבא התיקון, נתגלו אותן המחשבות מחדש על אותם הפעולות שנתגלו גם כז כמותם בסוד וראו מי ברא אלה, ואו עולם חדש ראיתי וכו', וזה ענין עילת העילות לא נחית יחודיה עלי' עד דיהבינן ליה בת זוגיה, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו.
       וענין התעלמות מחשבותיו, והגלותב במשך זמן משוער היא כדי ליתן להפעולוח שנתחדשו מן הכח בהמחשבות שיהיו פועלים מה שבחוקם לפעול דהיינו כח האש וכח המים וכו'. וכח ארי, וכח שור ונשר וכו' ולאחר זה כשמתגלים גם כן כח מי ברא אלה נמצא שכל הבריאה הנוכחי מושפע בגאון ותפארת.
       ואם לא נתעלמו הספירות מתחילה, לא היתה יוצאת כל הבריאה אל הפועל, והיו, נשארים רק בכח.
       בנין האדם ויצירתו: צא ולמד בחינת חומרו היה מכח הגדול ומגושם שבחומריים דהיינו: בחינת עפר שאינו ראוי אפילו לזריעה שהוא מיסוד הדומם שלא יצלח לכלום. אבל בכח אלקי שנגע בו נעשה בחינת קמח ( לשון מחק ), ולכן בגיעה זו תיכן הטביעה כחות ההפכיים שהוא האש היסודי ומי תהום, ולכן אין לתמוה על השלום שביניהם, כי אז הכל שוים לפניו, מפני כח האדמה לשון אדמה למאן דתני אידיהן לא משתבש, ומאן דתני עדיהן לא משתבש. אבל לולא שנתגלה אז השאור שבעיסה זו בחינת כתם אופיר לא היה מחמיץ לעולם כידוע אבל אין לתמוה על המלח שבעיסה שהוא היפך משאור שבעיסה. כי הכל שוים לפניו. וכל הכחות הי' משתלשלין זה מזה וצריכים בשעתן לכולם, כמו אדם הצריך לכל אבריו ואפילו אותם המוציאים אשפה, ולכן בא הציווי: כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להוי', כי כבר הוסר הזוהמא בבית הבחירה.

:

ה"ס ז"ת חג"ת נהי"מ. פי', כי יציאת האורות מהכלים דהיינו מכח הזדככות הנוהג בהמסך (ע"ע הזדככות ), המה מכונים אז בשם צאן מלשון יציאות. ונודע, שאין ענין הזדככות והסתלקות נוהג בראש אלא מפה ולמטה במקום ז"ת, ולפיכך מכונים הז"ת תמיד בשם צאן, בשעה שרוצים לרמז בעיקר על סוד יציאת האורות. ( ע"ע ו"ק, ז"א).

:

הוא שם קו אור הא"ס שהאיר בהחלט לאחר הצמצום, כי מתוך שבחי"ד דהיינו נקודה דאמצעיתא עיכב על אור העליון שלא ישפיע בתוכה והעלה או"ח, נעשה מכח זה ב' מיעוטיו: א' שלא יכול למלאות כל החלל כמקודם ונשאר מקום הנקודה חלל פנוי וריקן מאור. ומיעוט ב' שאפי' אותו השיעור שהיה מאיר היה בדקות גדולה לעומת אור א"ס שמלפנים, וע"כ מכונה הקו הזה בשם צנור דק,

:

מכח שנמשכו נה"י דס"ג דא"ק עד לסיום רגליו כדי לתקן את הבחי"ד וה"ת אשר שם בסיומו, ראה שאין התחתונים כדאים לקבל אורו. כלומר, כי ראה אשר ה"ת אינה יכולה לקבל את אורו דס"ג, ומתוך ירידתה דאור ס"ג לה"ת נתערבו האורות דבחי"ד ובחי"ב זב"ז, שזהו מכונה שיתוף מדת הרחמים בדין כי בחי"ב רחמים הוא, ואין שם שום דין ושום אחיזה לחצונים, והיא נתערבה ונכללה בבחי"ד שה"ס מדת הדין, ומכח שיתוף נעשו תיקונים.

:

ה"ס צמצום נה"י דא"ק ועלייתם לחג"ת שלו, שמשם יצאו ע"ס דעולם הנקודים. ודע שצמצום א' עדיין אינו נחשב שורש לעוה"ז, ותחילת השרשת העוה"ז מתחיל בעולם הנקודים שיצא ע"י צמצום ב'.

:

      (עי' לע"ל <צמצום ראשון> ) ודע אמנם שצמצום א' ה"ס כלי מלכות הראשונה שבמציאות, להיות שבטרם הגלות המלכות אין מציאות לאור העליון שיתפשט ויתלבש בתחתונים, ואין ט"ס ראשונות עולים אפי' בשם, ודומה להגרעין ביחס הפירות. כי אע"פ שכל האילנות והפירות העתידים לצאת ולהגלות בהגרעין הנזרע בקרקע הזה כבר נכללים בטח בגרעין, אמנם עכ"ז בטח אין שום דמיון להגרעין עם האילנות הראוים לצאת הימנה, כן הט"ס ראשונות בטרם הגלות המלכות, גם לא לבד המלכות דהתפ"א שה"ס המלכות שקומתה עד הכתר, אלא גם המלכות דהתפ"ב שנשארה בלי אור. (מטעם הופעת אור החכמה בכלי דכתר ). ותדע שהמלכות ההיא שנשארה בלי אור ה"ס נקודת הצמצום.
       בחי"ד היא מלכות: ומה שנק' המלכות ההיא בחי"ד, אע"פ שבאמת אין שם זולת העדר האור בלבד, הענין הוא מטעם תיקון המסך במלכות ההיא הראשונה ה"ס מסך דבחי"ד, משא"כ בכלי מלכות לבד אין שם שום בחי' רק העדר אור. (ע"ע בריאה ע"ע מלכות).
       עגולים ויושר: ועם הנ"ל תבין אשר הכלי מלכות בעצמותה שבה נעשה הצמצום א' כנ"ל, ה"ס ע"ס דעגולים שצמצומו מתוכו, מסוד הרצון שבתחתון בלבד. אכן אחר שנתקן המסך כבר נעשה בו זווג דהכאה ויוצאים ע"ס דיושר ראש וגוף בסוד קו אחד.

:

       היינו ראשית התהוות מקום חלל וריקני באמצעית אור א"ס ב"ה שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים הנוצרים והנעשים, אשר מקום זה הוא בחי' חידוש יש מאין, כלומר שלא היה בטרם זה דהיינו בעולם א"ס ב"ה, (ע"ע א"ס) כי אז ודאי לא הי' בחי' מקום ריקן מאורו ית' . (עי' פמ"ס ענף א' אות ה').
      מהותו: הוא הסתלקות הרצון של הנאצל מלקבל שפעו ית', ומתוך שענין הכפיה אינו נוהג ברוחניות א"כ ודאי עם התעלות הרצון לקבל נסתלק ג"כ האור מן הנאצל ההוא ונשאר ריקן מאורו ית'. ותדע שענין התעלות הרצון לקבל הוא ענין צמצום ראשון שנעשה בזה מקום ריקן למציאות העולמות שלפנינו.
      סבתו: הגם שאין שום תפיסא שולטת בעולם א"ס ב"ה, על היותו למעלה מכל גבול וכלי ואין בנו הכנה לתפוש ולהרהר בבחי' אור בלי כלי ואיזה גבול, עכ"ז בהכרח הוא, שכללות אור א"ס ב"ה יש בו שינוי של מה מהמאציל ית' שחידש אותו, כי ע"כ הוא נאצל ולא מאציל. והנה אותו השינוי אנו מבינים אותו בענין הרצון לקבל המוטבע בהנאצל ההוא, כלומר החשק וההנאה המוטבע בו לרצות בשפעו שהעניק לו המאציל ית', אשר רצון לקבל הזה ודאי אינו נוהג בהמאציל לא ממנו ולא מקצתו, כי ממי יקבל? ולפיכך כיון שכל הבדל ופירוד ברוחני מובן לנו רק בענין שינוי צורה, ע"כ נשפוט באמת ובתמים אשר זה האור בכללו של העולם א"ס ב"ה שהתפשט מהמאציל ית' וקנה שם בפני עצמו, כלומר שהאור יצא להיות נאצל ולא מאציל כלמפרע, הרי ודאי שהשיג וקנה איזה שינוי צורה שבגלל זה נבדל ממעלת המאציל להיות בחי' נאצל, ונשפוט אשר הוא הרצון לקבל האמור שאינו נוהג בהמאציל לא מניה ולא מקצתו ח"ו בשום פנים. וכשבא האור לכלל נאצל בהכרח שבכלל מהרצון לקבל. ונתבאר שהבדל העקרי המוחלט מכל הצדדים אשר השיג הנאצל לצאת בשם בפ"ע הוא שינוי הצורה המובנת בהרצון לקבל הכלול באור ההוא הבא לעולם א"ס ב"ה.
      ותדע אשר רצון לקבל הזה מכונה אצלינו בשם מקום, להיותו המקום המקבל לתוכו כל שפע וגם נותן הקצבה לכל שפע, עד"מ אנו אומרים שאלמוני יש לו מקום לאכול יותר מרעהו הרי המדובר רק בענין החשק לאכילה המוטבע בו דהיינו הרצון לקבל ולא על מדתו וגודלו שבבני מעיו. הרי לפניך שאפי' בהחומרים הגשמיים נמדד השפע רק בשיעור של הרצון לקבל, ומכ"ש בהרוחניים. וזהו שאמרנו שהרצון לקבל הוא המקום לכל שפע, הן להחזיקו והן לשיעור מדתו.
      וכשם שבדבר חומרי מופרד החלק מן כל ע"י קרדום וכדומה, כן מקובל לכל בעל הגיון אשר ברוחניות מופרד החלק מן הכל ע"י שינוי צורה, ולפיכך הזהירנו חז"ל, אשר מטרם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, דהיינו בעולם הא"ס ב"ה מטרם הצמצום שהוא קוטב הבריאה, שאל תטעה לחשוב שיש שם איזה הפרש ח"ו בין הוא ובין שמו, דהיינו בין אור א"ס ב"ה הנמשך מעצמות המאציל, שמכונה הוא, ובין המקום, דהיינו הרצון לקבל האמור, המכונה שמו (שבגי' רצון, וכנודע שכל שם יורה השגה כלומר שמושג בדרכיו של אותו השם) להיותו בבחי' שינוי הצורה שבגללו בחלק מהכל כאמור, וא"כ אנו מוצאים הפרש ומרחק רוחני שם בא"ס ב"ה. וע"כ הגיע לנו ההזהרה שאינו כן, אלא הוא ושמו אחד בלי הפרש ביניהם כלל. והיינו ודאי בבחי' כל יכלתו ית' שאיננו לפי דרכי השגתינו, היות שאנו מבינים השינוי צורה להפרש ולמרחק כאמור. (ועי' בפמ"ס ע"א דף כ' ד"ה המתבאר, שהארכנו שם לבאר, אשר אע"פ שלגבי המאציל ית' נבחן בסוד הוא ושמו אחד עכ"ז כלפי הנאצל עצמו נבחן השינוי צורה הזאת להפרש ולקושי סבלנות בדוגמא לנגד הטבע, היות שאין צורה זאת כלולה בהמאציל ית' שהוא שורשו, וחוק הוא לכל ענף שטבעו שוה לשורשו, באופן שכל הענינים הנהוגים בהשורש אהובים המה גם להענף ויחמדם, וכל הענינים שאינם נהוגים בשורשו שנואים המה להענף לא יוכל לסבלם, ע"ש כל ההמשך).
      ולתקן את זה נמשך ענין הצמצום: והוא, כי הרצון לקבל האמור הכלול באור א"ס ב"ה, שגרם ענין קושי סבלנות כלפי הנאצל עכ"פ, שהוא מכונה אמצעית אור א"ס ב"ה מפני היותה הקוטב והמרכז הנושא לכל האור והשפע שבמציאות עולם הא"ס ב"ה כנ"ל, הנה היא קשטה בעצמה ברצותה להשוות צורתה להמאציל ית', דהיינו להתדבק בו ביותר, וכמו שנתבאר ששינוי הצורה הוא מדת הפירוד הרוחני והשואת הצורה הוא ענין הדביקות הרוחני, ולפיכך מיעטה את רצונה מלקבל שפעו ית' בבחי"ד שברצון לקבל ההוא (ע"ע ד' בחי' שבאו"י ), בכונה, שעל ידי כן יתאצלו ויבראו העולמות עד לעוה"ז המצוי בזמן ומקום, ובאותה מציאות הנפלאה שאור העליון יתלבש בחומר עכור הנק' גוף, שבאופן זה מסובב שמתתקן צורת הרצון לקבל וישוב אל צורת השפעה, שזהו מכונה גמר התיקון דהיינו השגת הדביקות להמאציל ית', שפירושו השואת הצורה, כאמור. (ע"ע גמר התיקון ). וכיון שמיעטה והעלתה הרצון לקבל שבה, ממילא שנסתלק משם האור, (מפני שאין ענין כפיה נוהג ברוחניים ) והסתלקות האור הזה מכונה בשם צמצום ראשון. (ע"ע אורך לעובי)
      תוצאותיו: הוא מציאות כח העיכוב בכלי מלכות שבכל הפרצופין דקדושה המונע את אור העליון שלא ירד דרך בה, וכח העיכוב הזה מכונה בשם מסך. ותדע שכל הקוטב שעליו מתגלגל גלגל שינוי הצורה בכל חילופיו ותמורותיו, אינו לא פחות ולא יותר רק כח העיכוב הזה האמור המכונה בשם מסך (ע"ע מסך).

:

ה"ס התעלות הרצון של הא"ס ב"ה שלא לקבל עוד בבחי"ד, שה"ס גדלות הקבלה הנוהג בעולם א"ס שיש בו שינוי מעצמותו ית', והי' זה כדי להיטיב לנבראיו. כלומר, כדי שסוף סוף יוצמח מעלית הרצון הזה ומצמצום הזה בחי', נשמות המלובשים בגוף בעוה"ז, שיהפכו את גדלות הקבלה כולה ע"מ להשפיע, ואז תהי' להם השואת הצורה עם עצמותו ית', ויהיו ג"כ ראויים לדביקות עמו ית', שה"ס להיטיב לנבראיו. כי יוכלו לקבל גדלות האורות המקובלים בבחי"ד המכונה בת זוגיה דא"ס, ועכ"ז לא יהיו מחמת זה נבדלים ונפרדים הימנו ח"ו משום שינוי הצורה של הקבלה שאינו נוהג בו ית', והוא משום שכל כוונתם של הקבלה ממנו הוא רק משום שהוא רוצה בכך, וכל מגמתם לעשות נ"ר ליוצרם. וז"ס א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינין ליה בת זוגיה. (ע"ע שינוי הצורה) (עי' כ"ז באורך בפמ"ס ענף א').

:

פרצוף אמא מכונה בשם צפון או רוח צפונית וכדומה, והוא משום שמצפנת ומעלמת על אורות דאבא שלא יופיע לתחתונים זולת על ידי הכלים שלה. וז"ס שרוח צפונית הולכת עם כל הרוחות, כי רוח דרומית שה"ס אבא מוכרח להתעטף בכליה שזולת זה אין לו שום גילוי כנ"ל. וכן רוח מזרחית שה"ס ז"א אור השמש א"א לקבל אורות דאבא שהוא עיקר עצמות אור השמש, זולת ע"י מלבוש מרוח צפונית, (ע"ע דרום ). ורוח מערבית שהוא פרצוף נוק' דז"א, שמקבלת כל אור העצמות שלה מז"א שה"ס ( אור השמש ) רוח מזרחית, אשר כבר מחובר עם מלבוש דרוח הצפונית, ונמצא רוח צפונית גם ברוח מערבית. והנך מוצא שרוח צפונית הולכת עם כל הרוחות. והטעם, כי אמא ה"ס השיתוף דמדה"ד שכל המיתוקים ממנה באים והבן.

:

       היינו בחי"א שה"ס החכמה שהוא היותר זך ויותר חשוב, וע"כ יכול להשתוות ולהתדבק בא"ס ב"ה (ע"ע ד' בחי' דאור ישר)
       וזהו נבחן כמו נגיעה מצד אחד, כי ביתר ג' הבחי' הוא משונה מא"ס ב"ה שאין שם בחי' עביות על בחי' הקבלה.

:

      כל שינוי קטן או גדול שאנו מבחינים ברוחניות, הוא ע"פ ערך של שינוי הצורה, אשר שינויים אלו מקורם הוא נקודת הצמצום, אשר המסך שבכלי מלכות או בעטרת יסוד דכלהו פרצופין דאבי"ע, נוטל חלק של קשיות ועביות הימנה, (ע"ע מסך ), ומשום שאור העליון אינו מבחין בבחי' כח הצמצום השורה על המסך ואורו אינו פוסק מתחתונים אפי' רגע, ע"כ כשאור העליון פוגש במסך הוא רוצה לעבור דרך בו, וכח הצמצום שבמסך מעכב עליו. ונבחנים ע"כ שמכין זה בזה ונולד מזה או"ח גדול ממטה למעלה, (ע"ע או"ח) ולפי גדלו של האו"ח כן שיעוך קומה של אותה החזרה.
       ולפי שיש בחי' הרבה בהעביות וקשיות של המסך, לכן נבחנים שינויים רבים בצורת הפרצופין שהם נק' צדדים, צד ימין צד שמאל (ע"ע ימין ) צד פנים צד אחור. (ע"ע פ"א) ויש פרצופים שמאירים זל"ז רק בצד הפנים ולא בצד האחור או בימין ולא בשמאל, ויש שמאירים מכל הצדדים דהיינו פו"א יו"ש.

:

       חכמת האמת בכל הקיפה מכונה בשם פרדס כמשז"ל בחגיגה, ד' נכנסו לפרדס והוא ר"ת פשט רמז דרוש סוד, שהמה מורים על הע"ס דאור ישר אשר כל תכונתם הוא רק בד' בחי' המשמשים במסך: בחי"א בחי"ב בחי"ג בחי"ד (ע"ע מסך).
       כי בע"ס דאו"י בעצמם אין שום חילוק והבחן זולת בהמסך המתפעל ומקבל מהם ומתגלגל בסוד הזדככות (ע"ע הזדככות ) על ד' בחי' ההם שבו נמדד שיעור קומה וכל שינוי הנוהג בפרצופין ובעולמות.
       בחי"ד ה"ס פשט בשביל שאינה נמצאת על שלימותה זולת בא"ס ב"ה שנק' אור פשוט, וע"ש זה נק' בחי"ד פשט, והיא המדרגה החשובה שבכולם.
       בחי"ג הוא רמז מלשון ומה ירזמון עיניך, ועינים ה"ס קומת חכמה. ומכונה רמז משום דבחי"ד נזדככה ונעלמה בו ועכ"ז נשאר בו בחי' רמז דבחי"ד בחי' דכר שלה דהיינו כלי דז"א, ועל שמה נק' רמז כלומר רמז דק.
       בחי"ב נק' דרוש, מלשון ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף. פירוש שבחי"ד נעלמה ממסך הזה לגמרי ואפילו בדרישה אחריה לא תמצא אפי' רמז דק ממנה, וע"כ מצוה לדרוש ולבקר, ועל שם זה נק' דרוש מלשון דרוש וקבל שכר, וכאן סוד ע' פנים לתורה כפטיש יפוצץ סלע וסוד ע' סנהדרין.
       בחי"א נקי סוד, מלשון הכתוב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, וכל סתרי תורה נובעים מפרצופים דבחי"א שהם בקומת ז"א, וה"ס הכתוב הנסתרות להוי' אלקינו.
       ומכאן תדע דסתרי תורה וסוד, א"א להשיג זולת בהשגת נפש רוח שהוא קומת וז"א.
       ודרוש בסוד ע' פנים לתורה א"א להשיגזולת בהשגת נשמה שהוא קומת בינה.
       ורמז א"א להשיג זולת בהשגת חיה וחכמה מלאה שהיא קומת חכמה.
       ופשט א"א להשיג זולת בהשגת כל נרנח"י על שלימותו האחרון.

:

      הטבור ה"ס הכתר דנקודים המלביש לשבולת דישסו"ת דא"ק, סוד הקיבוץ דחו"ג שביסוד דישסו"ת נקרא שבולת, וע"י זווג דיסוד א"ק נתלבש השבולת הזה המכונה נה"י דכתר בתוך ראש הב' שהם או"א דנקודים, כלומר שיצא מבחי' מסך דבחי"א מעינים וירד למלכות לפה דג"ר נקודים, שז"ס התלבשות נה"י דכתר באו"א דנקודים.
      ובשבירת מלך הדעת שה"ס התפ"ב מהתלבשות הכתר הנ"ל, הרי שוב נתעלה השבולת מפה דראש נקודים לחוטם, ובשבירת חו"ג דנקודים נתעלה לעינים כמקדם לחכמה דמלכות לבחי"א, ואז נפגמו נה"י דכתר דהיינו כל אותו השיעור שמעינים עד הפה דראש שנתארך מחמת הזווג דיסוד א"ק, הנה כ"ז נתבטל ונפגם.

:

      (ע"ע תיקוני הנקבים ) פרצופין הם: או"א, או"א זו"ן: ויש להוסיף עוד על מ"ש שם, כי ענין התפשטות מעילא לתתא ה"ס בקיעת הנקב, כי הנקב כולל ב' בחינות, כמו שפה עילאה שה"ס ההסתכלות ועליית האו"ח ממטה למעלה, וגם בחי' שפה תתאה שה"ס ההתפשטות וירידה האור ממעלה למטה, ולפיכך כל עוד שאין שם ענין ירידת האור והתפשטותו ממעלה למטה נבחן שהוא כלי סתום, כי התחתונים לא יוכלו לינק משם ולא כלום להיותה בחי' עליה בלי ירידה להשפיע לתחתונים, ובעת שמתחלת לירד ולהתפשט לתחתון נבחן שנבקע שם נקב : בחי' שפה תתאה המשפיע לתחתונים, ומזה תשפוט ג"כ אם אח"כ נתבטל משם דבר ההתפשטות ממעלה למטה נבחן אשר חזר ונסתם הנקב. ובזה תבין סוד פתיחת הטבור בעובר, וסוד יציאה לאויר העולם הגורם לסתום הטבור ולפתוח הפה. כי יש ג' בח" הסתכלות והתפשטות בכל פרצוף במקורו. אמנם בפועל אי אפשר להיות רק ב' בח" הסתכלות והתפשטות בלבד, והענין שהתפ"א והסת"א ה"ס הפה שה"ס עליית או"ח לבחי' ע"ס דראש וירידתו מעילא לתתא לע"ס דגופא באותו שיעור שהאו"ח הלביש בראש. ואח"כ יש הסת"ב והתפ"ב שנק' טבור, והוא משום שבסופו של התפ"א במלכות דאותו הירידה, (שה"ס כל"א) חזר ונעשה סוד הסתכלות מחדש, (בסו"ה וירא ה' כי סר ) ואח"כ התפשטות מעילא לתתא, (שה"ס אומ"צ ) וע"כ נבקע שם נקב שנק' נקב הטבור, אשר שפה עילאה של נקב ההוא מעלה או"ח ממטה למעלה מטבור עד הפה בסוד ע"ס דראש, ושפה תתאה מוריד אותו השיעור דהלבשת הראש מטבור ולמטה בסוד ע"ס דגופא ותוך, והתפשטות הזה נק' רגלים או נה"י (שה"ס אומ"צ). וז"ס ראש דעובר: המכונה ראשו בין ברכיו. כלומר, לאפוקי מראש האמיתי דהסת"א שהאו"ח עולה מבין כתיפיו בסו"ה ובין כתיפיו שכן. ובחי' התפשטות למטה שלו נק' ידים וחג"ת, כי התפ"א נק' ידים: משא"כ התפ"א שהיא בחי' או"ח היורד מן ראשו בין ברכיו הוא נק' רגלים: או נה"י. וב' הסתכלויות אלו אינם נוהגים אלא באו"א הפנימיים או בסוד עובר במעי אמו. שאוכל מה שאמו אוכלת, (בסוד או"א הפנימיים שאבא ה"ס מטבור ולמעלה ואמא ה"ס מטבור ולמטה) ואינו מטיל רעי, כלומר שבבירורין אלו אין בחי' פסולת כדי שלא יהרוג את אמו שהיה מתבטל לגמרי ענין התפ"ב וסוד אמא הפנימיות, כי בירורין אי אפשר שיתחדשו בסוד התיקון כי נגנזו בחי' או"א הפנימיים כנודע, שז"ס שאמרו ז"ל על רבינו הקדוש לא הוריד ידין מטבור ולמטה כלומר שלא פתח הנקב הזה אחר שנסתם ונשאר בבחי' עליה בלבד בלי ירידה, שז"ס האי קרומא דאסתם דלא לאתפתחא עוד גם ז"ס ע"כ יעזב איש את או"א ודבק באשתו כמ"ש להלן.
      הסתכלות ג': במלכות דנה"י שוב נעשה הסתכלות, ומתוך שלא היה שם בחי' התפשטות ממעלה למטה, נמצא שנחתך ונפסק ההארה שלא תתפשט משם ואילך ע"כ נעשה שם סיום הפרצוף, ( משא"כ בנקב הטבור אצ"פ שנסתם בשעת היציאה לאויר העולם שפירושו שאין עוד התפשטות שם מעילא לתתא, מ"מ עדיין לא נפסק הפרצוף משום זה, והוא משום ששורשו מעת העיבור מקיים אותו ההמשך כמ"ש בע"ה).
      חג"ת א"א מוחי או"א ונה"י לז"א: והנה נתבאר שהתפשטות א' ה"ס ידים וחג"ת שנמשך מפה עד הטבור, והתפשטות ב' ה"ס רגלים ונה"י שנמשך מטבור עד סיום בסוד העובר בעת שטבורו פתוח. ובזה תבין סוד או"א שנמשכים מסוד התפ"א וע"כ חג"ת דא"א הם המוחין שלהם, וסוד זו"ן שנמשכים מסוד התפ"ב וע"כ נה"י דא"א מתלבשים בהם למוחין. ונתבאר היטב סוד התפ"א שהוא מפה ולמטה בסוד או"א והתפ"ב שהוא מטבור ולמטה בסוד ז"א, ועתה נבאר סוד מנקב היסוד ולמטה, ע"ד שנתבאר שסוד נקב הוא דוקא במקום שיש התפשטות מלמעלה למטה.
      עשר ספירות: ונבאר מתחילה סוד ע"ס במקור אצילותן, ונודע שהם שורש וד' בחי' דאו"י, שהשורש נק' כתר, והתפשטות א' מפה עד הטבור נק' חכמה, והתגברות א' שה"ס הסתלקות החכמה והמשכת חסדים נק' בינה ונק' הסתלקות א', ואח"כ בא התפשטות ב' ממעלה למטה שנק' ז"א, ואח"כ הסתלקות ב' שה"ס הסתלקות דהתפשטות ב', והמשכת חסדים נק' מלכות חג"ת נה"י. ובזה תבין למה נק' הז"א חג"ת נה"י, כי בהתפשטות ב' שה"ס ז"א הנה בא החכמה בכלי דכתר, כלומר שאור הכתר נעלם למקורו ולא נודע בהפרצוף זולת בחי' התפשטות א' שנק' חכמה, אכן לא בבחי' התפשטות ממעלה למטה, שזה הוא כלי דחכמה, אלא בכלי דכתר שה"ס הסתכלות וראש, שהאו"ח מלביש ממטה למעלה. וההפסד בשנים: א' שחסר אור הראש והכתר, והב' שבחי' אור החכמה שישנו גם הוא אינו מתפשט למטה כמו שהיה מקודם, ולפיכך נשתנו שמות הספירות, כי אור החכמה של עתה בבחינת ממטה למעלה נק' חסד כי לא יוכל להתפשט למטה רק אור דחסדים, וסוד אור הבינה בכלי דחכמה נק' גבורה : כי נקבה צריכה להיות פניה למעלה בבחי' התגברות, והכלי הוא אמנם בבחי' התפשטות למטה דהיינו מפה עד הטבור, ומ"מ האור אינו הופך פניו, דע"כ נק' אור הבינה שהוא נקבה. ולפיכך נק' גבורה ולא בינה, משום שספירת החכמה אינה משפיע לה אלא ספירת החסד. ואור ז"א בבינה נק' ת"ת: משום שמתפאר בבחי' הקטנות שבו ע"י המוחין שהמשיך בכלי דבינה, שמתיישב בה מה שהיה חסר מקודם לאור הבינה נה"י: והנה נתבאר שבחי' כח"ב שהופיע בזמן התפ"א ירדו בזמן התפ"ב לבחי' חג"ת, ואור התפ"ב עצמו שנתפשט מטבור ולמטה ה"ס נה"י, וההבחן בין חג"ת לנה"י כמו מג"ר לו"ק, כלומר מראש לגוף, כי חג"ת קבלו עתה בחי' ראש, כי הרי אפילו ספירת החכמה מחויבת להפוך פניה למעלה משום אור הבינה שנתיישב בה כנ"ל, וא"כ שוב אין כאן בחי' התפ"א ולא כלום, ונמצא ג' ספירות הללו חג"ת שאינם מתפשטים למטה כלום, ואמנם בחי' התפשטות ממעלה למטה עצמו שהוא ההתפ"ב השולט עתה הוא הנק' נה"י, כלומר מה שמתפשט מחג"ת לתחתונים נק' נה"י לאפוקי מחג"ת עצמם שאינם מתפשטים והמה ג"כ העתקה בעלמא, אשר השפעת החסד נק' נצח והשפעת הגבורה נק' הוד והשפעת הת"ת נק' יסוד.
      מלכות: והנה נתבאר כח"ב שה"ס הסתכלות והתפשטות א' והסתלקות א', וחג"ת נה"י שה"ס מטבור ולמעלה נק' חג"ת, ומטבור ולמטה שהוא בחי' התפשטות ב' עצמו הוא נק' נהג"י, ועתה שנעשה בחי' הסתלקות ב' שחזר ונסתלק אור נה"י למקורו אשר בחי' זו נק' מלכות.
      פרצוף ע"ב: עוד תדע שהסתכלות עם התפשטות א' המה בחי' פרצוף גלגלתא ונק' טעמים, והסתלקות א' עם התפשטות ב' הוא בחי' פרצוף ע"ב ראש וגוף, ונק' נקודות.
      פרצוף ס"ג: והסתלקות ב' אשר נק' אצילות מלכות כנ"ל, הנה עלה אור הנפש בכלי דבינה, (כל"א) שבחי' התפ"ב נעלם מהם האור ובטל כלי ע"ב מהיכנו ונעשה אז שליטה לכלי בינה, (כל"א ) וע"כ נאצל בזה פרצוף ס"ג בנר"ן בכח"ב.
      פרצוף מ"ה: ואחר כך שנזדכך גם בחי"ב (כל"א ) ועלה אור נה"י בחג"ת, יצא בחי"א, בפרצוף של רוח ונפש בלבד שנק' ז"א חסר ראש, הנפש בחכמה ורוח בכתר עד שעלה הנפש בכתר שנעלם כל האור.
      ע"ס דראש בסוד רת"ס: אחר שיצא פעם א' בחינת רת"ס שהם נמשכו מד' בחינות דאו"י, שהתפ"א והסת"א בסוד חו"ב דאו"י, שעד הטבור נק' התפשטות האור מהשורש ממעלה למטה שנק' חכמה, וענין בחי"ב שה"ס התגברות הבינה אחר תוספות שפע שדחתה החכמה והמשיכה חסדים שנק' הסתלקות א' ונק' בינה. ואח"כ התפשטות אור דחסדים ממעלה למטה דהיינו מטבור ולמטה נק' בחי"ג או ז"א, ואח"כ התגברות ב' שבא"ס היתה התגברות אחר אור החכמה שנק' בחי"ד או מלכות, אשר אחר הצמצום כבר אינה ראויה לקבל כלום ע"כ עשתה סיום לאותו הפרצוף, (כי עניו או"ח נוהג רק בפה דראש ולא במלכות אחר נה"י) הנה אחר שנפרט זה שוב נתרשמו ד' נחי' דאו"י גופיה בסוד רת"ס הנ"ל. כי אפילו בע"ס דראש גופיה שהם ממטה למעלה נבחן ג"כ בהם בחי' רת"ס, אשר כח"ב שהם ג"ע אזנים ה"ס ראש, וחוטם ה"ס תוך ופה ה"ס סוף. או גלגלתא ה"ס ראש וחו"ב ה"ס תוך וז"א ונוק' ה"ס סוף.
      וכדי להבין נבאר סוד ו"ק שנק' ז"א: חג"ת נהי"מ : כי כבר נתבאר שהתפ"א נק' חכמה והסת"א נק' בינה שה"ס עינים ואזנים בסוד ראיה ושמיעה. ונמצא גלגלתא ה"ס ראש דראש המשפיע ממטה למעלה, ואין בחי' כלי קבלה רק סוד עינים ואזנים שה"ס התפ"א, והסת"א הם כלי קבלה הראשונים, ואח"כ נאצל ויצא סוד חוטם שהוא ז"א שיש לו ראש מיוחד לעצמו שנק' חג"ת, ותוך מיוחד שנק' נה"י וסוף מיוחד שנק' מלכות, שה"ס שתא אלפין שבחוטם : בסוד שתא אלפי שני. וצריך שתדע שבעת שיצא ונאצל הבחי"ג שהוא ז"א שה"ס התפשטות ב' מטבור ולמטה, הנה אז יצא חכמה בכלי דכתר ואור הכתר נעלם בשורשו. והטעם, כי בחי' התפשטות ב' ממעלה למטה מביאה אור נפש בכלי דז"א ואור ז"א לכלי דבינה. שבזה מגביה את אור הבינה לכלי דחכמה, (שה"ס ג"ר דבינה מכל אומ"צ ) ומעלה אור החכמה לכלי דכתר, ( שה"ס הע"ס היוצאים על זווג דהכאה דבחי"ג כנודע),

:

והנה ידאי שגם העיבור צריך למזונות ושפע מעליון שלו, אכן מזונותיו ממטה למעלה, כלומר מסיומא דכל גופו (בסוד אוכל מה שאמו אוכלת ). כלומר דשפע באה לו רק מסוד מש"מ, שהוא הסתלקות כל השפע, והתפשטות כל השפע דרך מעי דטבורא דאם התחתון דאמו וההארה לחיותו באה מפעולה תקיפא הזאת בסוד קול ה' בכח, אכן בהעיבור עצמו אין הסתלקות שפע.

:

      או נפתח הסתום: (ע"ע שיעור קומה) ויש להסיף על מה שכתוב שם, כי העיבור אין לו אלא ג' ספירות שנקראו ברכים שה"ס הברכה העליונה שנק' נ"ה או לימודי ה'. (והבן היטב שיסוד אין לו אפי' לתינוק מכ"ש לעיבור במעי אמו ) ובאמת הם שניהם רק טפה אחת. אלא שאנו מבחינים בקל מקום זו"נ שה"ס ופועלה. ובסו"ה סר לראות נק' נצח שז"ס פועל, ובסוד השמיעה דמשה משה נק' הוד (וסר לראות ה"ס קרני הוד)
      יסוד כלול בנ"ה: שהיסוד ה"ס הנני הנגלה לאור ע"י הבישול הזרע דב' ביעין הנ"ל.
     
      אכן באמת יש כאן חג"ת נה"י: ג' גו ג': והענין שבכ"ד יש פנימיות וחיצוניות, והחיצוניות הוא הנראה בשטחיות תיכף
      חיצוניות ופנימיות משא"כ הפנימיות צריך זמן. ובזה תבין אשר אותן החיצוניות הנ"ל שנק' נה"י הנה בפנימיותם המה בחי' חג"ת. כי כל הברכה והחסד מגולה על סר"ל, וכל העוז והגבורה מגולה על מש"מ, וכל הת"ת מגולה על הנני.
      וכאשר תדתדק תבין שיש עוד פנימי פנימיות: לפני ולפנים: והמה בחי' כח"ב, כי כסר הוא כתר נגלה על סר"ל, וכל החכמה נגלה על באסר זך דמש"מ, וכל הבינה נגלה על הנני שה"ס מבין דבר מתוך דבר (שה"ס הבת שנעשה לאם).
      חיצוניות: נה"י: ובהרחבה יותר: לפי הכלל שיש ערך הפכי בין אור לכלים הנה מתחילה נגלה ב' הכלים היותר חשובים שהם גלגלתא ומוחא שנק' כתר וחכמה, ונקראו כן ע"ש העתיד בשעה שיופיע בהם היחידה והחיה, שבסר"ל נגלה סוד הפועל היחיד שה"ס היחידה וסוד אחד וסוד לית אתר פנוי מיניה.
      וחיה: שה"ס חכמה: נגלה אח"כ בעתיד במוחא שה"ס הכלי דמש"מ, שבזה כל הפעולה המגיעה לעולמות ברזא דאחד, ושני אלה הם דבר אחד.
      וז"ס דבר ולא חצי דבר: כי עתה בסוד אהי' שה"ס עובר, אין שם כי אם אור הנפש שה"ס הנני, (וסוד נשמה ובינה המבין דבר מתוך דבר לעתיד ) וע"כ הם נק' ברכה: שבאור הנפש בהעובר לא נגלה הפועל שה"ס הסר"ל ברזא דאחד, אלא רק הפעולה דמש"מ הוא נגלה על שלימותו, וע"כ נכללו נ"ה חד גופא באחורים: משום שאור הנצח שה"ס הפועל היה בטמירו ואין כאן בגילוי אלא הפעולה שה"ס הוד וה"ס חצי דבר אמנם בסוד פנים הנו"ה ב' כלים הם: כי לעתיד שיגלה הסר"ל ברזא דאחד, הרי הנצח ג"כ כלי יקר הוא, שז"ס פועל ה' יביטו: וז"ס וירא ה' כי סר"ל, וע"כ מה שנק' בעובר נו"ה הוא על שם העתיד. ועוד תשכיל כי גבורה בנצח וחסדים בהוד: כי הפעלה דמש"מ היה לכלי לכל ברכת הנפש הנ"ל וע"כ ה"ס חסדים, משא"כ ענין הסר"ל היה כלי לפועל גבורה, וצ"ע בזה.

:

      (ע"ע יסודות זכר ונקבה, ע"ע שלישים ) ונתבאר שם שג"פ ג"ש הם רת"ס דראש שנק' כח"ב, ורת"ס דגופא שנק' חג"ת, ורת"ס דלבר מגופא שנק' נ"ה וש"ת דת"ת עש"ה. ובהמתבאר שם תבין סוד פה דראש הסתום בעיבור: כי סוד הנקב ה"ס השאלה, וסוד השבה למקומה ה"ס הסיתום דהנקב. ולכן מתחילה נפתח הנקב דפה דראש בסוף דראש שה"ס בינה, ואז ירדו הכח"ב ונעשו לחג"ת והיה הנקב פתוח, אמנם אח"כ כשנגלה הנצח (אומ"צ ) תיכף נסתם פה הזה דהיינו נקב דראש האמור, באופן שאפי' בעיבור מוכרח להיות מתחילה פתיחת פה דראש אלא שבגילוי הנצח חוזר ונסתם.
      פתיחת פה דראש בעיבור: ואח"כ בגילוי ההוד חזר ונפתח נקב מחדש, אבל לא (בכל"א ) בנקב דסוף דראש, אלא דוקא בנקב דסוף דגופא שנקרא פי הטבור: דהיינו בש"ת דת"ת, ואע"פ שה"ס בחי"ב וסוד הבינה שירד לת"ת כנ"ל, אמנם ז"ס בהדי הוצא לקי כרבא ובחי"ב נלקה מבחי"ד, אלא לא בחי"ב האמיתית שה"ס סוף דראש ובינה, אלא רק אותה הבחי' שנעשית לת"ת וגם לא כל הת"ת אלא בחי' סוף דת"ת שה"ס פי הטבור. ובחי"ד גופה ה"ס מעי המחובר לאמא תתאה ברחם אמא עילאה שבסוד זה אוכל מה שאמו אוכלת בפה דראש בחי' בינה ממש והיא מקבלם לבחי"ד דבחי"ב, שנק' פי הטבור: וסוד אכילה זו ה"ס החסדים דאתגליא בסיבת הנקב, (דכל"א) בסוד יומם יצוה וכו' (ע"ע שיעור קומה ועי' להלן פתיחת פה דראש באופן אחר) (ע"ע יסודות דזכר ונקבה).

:

הוא בסוד דחז"ל שהתרנגול מבטיח לנוק' ברמז שמושיט כנפיו עד הקרקע כי יעשה לה לבוש ארוך עד הקרקע, (עירובין ק), כי זהו כל ההפרש שבין זווג דו"נ דאצילות שהם זווג דפיוסא, כי אע"פ שהמשפיע הוא משפיע בדבר היותר ע"ב, מ"מ אין לה שום נכיון והפסד מחמת הזווג, להיות שם טפת החסדים המתגלים אפומא דאמא ( שנק' חלון ) מלובשים בלבוש ארוך מסוד ג"ר, משא"כ בבי"ע דפרודא הזווגים המה בסוד ע"ה מכה ובועל, כלומר שיש להנוק' הפסד וניכיון מסבת עביות הזווג, כי זווג דהכאה שבבריאה נותן להנוק' ג"ר בלי ו"ק, שז"ס חושך דבריאה ונמצא ניכיון בחסדים, ובעולם היצירה גיתן לה טפת ו"ק בחסרון ג"ר הרי יש ניכיון בג"ר, שזה מכונה מכה ובועל, כלומר שמנכה להנוק' בשעת הזווג או מחכמה או מחסדים, משא"כ באצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, כי חיוהי ה"ס חיה וחכמה שמשם סוד לבוש ארוך, וגרמוהי ה"ס טפת חסדים בעצם דמתגליא אפומא דאמה מיוחדים באנקת"ם באחד ממש וע"כ הכלים ג"כ אלקיות. (ע"ע חלונות ומסכים).

:

ע"ס הראשונים שיצאו בעת הצמצום א', ( מקוה"נ) שהסת"א היתה על מסך דבחי"ד יצאו פו"ח דא"ק, שפנימי ה"ס התפשטות אור א"ס ב"ה בא"ק, בסוד פנימית בסוד היה ובסוד עליון (ע"ע פו"ח בעש"נ ) על סדר רת"ס דשם ( שנק' כח"ב זו"נ אצל א"ק) ראש תוך, והסת"ב בכל"א שה"ס סוף וא"ס יחד, ונקרא פרצוף גלגלתא דא"ק או עתיק שלו שכל העתקות באים משם בסוד שאין לך שום חידוש רק מא"ס ב"ה. עתיק ה"ס א"ס ובאמת פרצוף זה אין לו ענין לא"ק עצמו כי עליונו דא"ק: יחשב, אלא שפועל בו בסוד פנימי בלבד, ועיקר השליטה הוא תמיד להחצון שה"ס פרצוף ע"ב דא"ק: וסדר אצילותו שמתחילה נזדכך בחי"ד האמורה ועלה המסך לבחי"ג, ואח"כ ירד הקו (שה"ס וירד ה' לראות ) בסוד הסת"א על מסך דבחי"ג בזווג דהכאה להעלות או"ח מתתא לעילא, ואז יצאו עד"ז ע"ס דראש ע"ב מפה דגלגלתא ולמטה עד החזה דגלגלתא ששם נעשה פה דראש ע"ב וזווג דהכאה דהסת"א, ואח"כ נעשה התפ"א שה"ס ירידת או"ח מעילא לתתא בסוד תוך, (ע"ד תוך מקוה אלא מבחי"ג ) ואח"כ נעשה הסתכלות ב' דע"ב א"ק: שנמשך מכל"א כמו שאחר שנשלם או"ח היורד דמקוה נעשה שם הסתכלות ב' המעלה או"ח מתתא לעילא ממסך דבחי"ב.

:

       בסו"ה פה אל פה אדבר בו, דהיינו פה דיום ד' שה"ס אלם מתלבש ומתחזק ע"י פה דיום ה'. וע"כ זכה משה לגילוי שכינה בהקיץ ממש כדבר איש אל רעהו ומשה ידבר והאלקים יעננו בקול, כי מיום ד'
       קול: נמשך ולא דיבור מסעם הנ"ל, ששם סוד אלם חסר ה' דאלקים, דע"כ אמר משה לא איש דברים אנכי כנ"ל, אכן ה"ס קול ה' אשר קול הזה המתלבש בסוד הפה דיום ה' יוצאים כל דברות ה' משא"כ פה אהרון: שה"ס יסוד אמא שהוא קצר ורחב, דע"כ לא נמשך אלא עד יום ד,.
       בסוד הבל קול ( דיבור ) בלי דיבורים, וזסו"ה ודברת אליו ואנכי אהיה עם פיך ( מיום ה' ), ועם פיהו (יום ד' ) והורתי אתכם את אשר תעשון.

:

ההבחן בין אהרון למשה הוא כמו מאבא לאמא. כי משה הוא בחי' יסוד אבא דאריך, כי תופס ונמשך כל חמש הבחינות פה אלם חרש פקח כנ"ל, וז"ס פה אל פה

:

      אלם, חרש, פקח, עור. הם נמשכים מסוד ה' ימי בראשית הפה בפתח במקוה"נ, וז"ס שאמרו על משה שאין כחו אלא בפה כי משם גבורתו ביד חזקה ובמורא גדול.
      אלם: באומ"צ ביום רביעי שלא הי' להם שום פתחון פה רק בסוד מם סתומא כמו בתבה, (שה"ס תיבת גומא שנצפן משה בתוכה ) דהיינו סיתומין דאמא.
      חרש ה"ס כל"א יום ג' ששום דבר רע לא נכנסו באזניו, (רק תמר תמר ותו לא ) שז"ס ומי חרש כמלאכי אשר אשלח שה"ס מלאך ה' מן השמים, ובסו"ה מקצה השמים מוצאו דהיינו ביום ג', ותקופתו על קצותם דהיינו ביום ה', כי שם נפתח הפה כנ"ל.
      פקח: ה"ס תוך מקוה יום ב' שמשם כל החכמות והפקחות, כי נפקחו עיניו ומשם סוד המראה.
      עור: ה"ס ראש מקוה יום א', כי בסו"ה ויסתר משה פניו נדמה לכאורה כמו עור לעולמות אשר ביום ב' סו"ה הוציא עם עור ועינים יש, תמול שלשום וזסו"ה ויאמר משה בי אדני בסוד יום ה', לא איש דברים אנכי מיום ד', גם מתמול מיום ג', גם משלשום מיום ב', גם מאז דברך אל עבדיך מיום א', ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם ביום ה', או מי ישום אלם ביום ד', או חרש ביום ג', או פקח ביום ב', או עור ביום א', הלא אנכי הויה כולל כלם.

:

או חזה: (ע"ע הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע ) ונתבאר שם אשר התפשטות הע"ס הא' דגופא דכל פרצוף מתחיל מפה דראש, דהיינו מהמסך שבמלכות דע"ס שבראש ומסתיים בטבור. דהיינו בחי' מסך ומלכות דמלכות של ראש, ומשום חוק ההזדככות הנוהג בכל מלכות דמלכות, נבחן אשר המסך שבה מזדכך ועולה על סדר המדרגות, מתחילה מבחי"ד לבחי"ג ונבחן שנתעלה למדרגת ז"א. ואח"כ מבחי"ג לבחי"ב ונבחן שנתעלה למדרגת בינה. ואח"כ מבחי"ב לבחי"א ובתעלה למדרגת חכמה. ואח"ז כשמזדכך מכל בחי' העביות נבחן שבתעלה לבחי' השורש דהיינו הפה שה"ס המלכות שבראש בסוד שנעשה כתר למדרגות הע"ס דגופא. ואז חוזרים עליו ד' בחי' דאור העליון שבראש ופוגע בהמסך המזוכך ההוא שעלה לשם שמשום זה נתעבה תיכף לבחי"ג, עש"ה. ומתוך שנתעבה לבחי"ג הרי חזר וירד ממעלתו לעביות דז"א, ע"כ נבחן ששוב נתפשט המסך וירד מבחי' פה דראש לבחי' טבור, כלומר בסמוך לטבור ששם בחי"ג, וכשהוא שם אור העליון של ראש יורד ומכה במסך ההוא, ועולים הע"ס דהתפשטות החדש או"ח ואו"י בבחי' הסתכלות א' לראש, ונמצא שהטבור דעליון דהיינו מקום הסת"ב דעליון נעשה למקום הסת"א דתחתון, כי שם ירד בחי' המסך דמלכות של ראש דהתפ"ב החדש המכונה תחתון, להיות חומר הכלים שלו מבחי' אחרת מהחומר דפרצוף הקדום, כי חומר דפרצוף הקדום דהיינו המלכות שלו הי' מבחי"ד וחומר דפרצוף חדש הוא מבחי"ג.

:

ב' פעולות בפה: הוצאת דיבורים והכנסת מזונות, הדיבורים נמשכים מסוד צ"א דצבאות והמזונות מסוד ב"א דצבאות, וזס"ה רוחי אשר עליך שה"ס מזונות ע"ד "ניזון" מזיו השכינה, "ודברי אשר שמתי בפיך" ה"ס הדיבורים שהם הבלים יוצאים דרך פה כנ"ל. ואע"פ שאין לך שום דבר שלא יהי' כלול מערב ובוקר יציאה וביאה, שהרי בכל ימי בראשית כתיב יהי' ערב ויהי בוקר, אמנם המדובר לעיל הוא סובב על השליטה, שבהמזון עיקר השליטה להבא, ובהדיבורים עיקר השליטה לצ"א.

:

ה"ס השורש לאו"ח וה"ס הכתר לתחתון ולגוף דהיינו בהסת"ב ( ע"ע מלכות דעליון כתר לתחתון ). וע"כ נבחן שם אור א"ס ב"ה כי כל כתר ה"ס א"ס ב"ה, והבל הפה במקום הפה ממש הוא עצמות אור א"ס ב"ה ממש המתפשט, ושם ה"ס פנימי וראש דנפש, והמתפשט מפה ולהלאה ה"ס גוף וחיצונית הנפש. ועד"ז תקיש בהבל אוזן והבל חוטם. (ע"ח ש"ד פ"ב )

:

(עי' ע"ח ש"ד פ"א) וז"ל הפה שה"ס המלכות דתבונה,

:

הפה הזה יצאו וכו' מנגד הפנים עד נגד הטבור. (ש"ו פ"א ע"ח).

:

דעת גנוז בפומא דמלכא, כי הגבורה של דעת נגנזת בפה בסוד ה' מוצאות הפה, שכללות הפה מהם נעשה והם נגנזו שם. גם אמרו גנוז הוא כי ברצונה מוציאה גניזת האותיות הנ"ל בסוד קול ודבור, וברצונה גונזת אותם בפנים בסוד נאלמתי דומיה. ( ש"ה פ"ג ע"ח).

:

מלכות של ראש נק' פה, שהספירות של ראש מכונים גו"ע אח"פ. וכאן מקום המסך המזדווג עם אור העליון ומעלה הע"ס דאו"ח, וכאן מקום יציאה ולידה של התחתון בפרצופי א"ק. אמנם באצילות נעשה שינוי מקום ללידת התחתון שיוצאים מפי היסוד.

:

      (ע"ע וכר ונקבה ממקורם בסופו ) הפרצוף נבחן לפנים ואחור, אשר כלל הפרצוף אינו מתראה אלא רק שטח העליון והחיצון שלו הוא המתראה, וע"כ אותו החלק המתראה נק' פנים, ואותו החלק שאינו מתראה עתה בהוה דהיינו כללות הפרצוף כולו הוא הנק' אחור. ודע אשר כל חיותו ועיקרו של הפרצוף באחורים, הוא בסו"ה וראית את אחורי, וראיה ה"ס חכמה וחיות, אשר ע"כ המוח וחוט השדרה וכל שרשי בנין הפרצוף מאחוריו נמצאים, (ע"ע פו"א בעש"נ).
       פנים דעליון אחור בתחתון (עי' להלן ) אמנם הפנים ה"ס (עי' לקמן אחור דעליון פנים בתחתון ) ההשפעה של הראיה והחיים, בסו"ה מלך ביפיו תחזינה עיניך, אלא שהפנים דעליון נעשה בחי' אחור אצל התחתון, ומתבאר זה בסו"ה כי לא יראני האדם וחי, אלא באחור.
       חג"ת: ה"ס פנים: ותדע שהפנים מושפעים בב' בחי' דוקא שנק' חו"ג שה"ס ימים וזמנים, וע"כ כל השפעת חו"ג נק' פנים כלומר שממנו נגלה הפנים והחכמה והחיים בכל פרצוף.
       וז"ס חג"ת נעשים לחב"ד: כלומר שבמשך העת של ההשפעה והכנה שבאים ע"י ב' בחי' ימים וזמנים כנ"ל.
       שה"ס חסד דין ורחמים: כי מבין החו"ג הולך ומתגלה הרחמים,
       שה"ס התפשטות רחמי אב: שהתחתון לא היה מרגישו זולת ע"י הדינים המסלקים את החסדים, (בסוד משה משה ויאמר הנני).
       והרחמים: כולל שתיהם ממש, וע"כ הוא קו אמצעי: המורה על הפנים המתפשט מעליון לתחתון באמצעות חסד ודין כמבואר.
       חב"ד המתמלאים מחג"ת: והנה כשמשתלמים אלו הימים וזמנים בסוד קו אמצעי כנ"ל, אז חוזר החסד להיות חכמה שה"ס ישות של השפע המתמלא ובא מברכת כל הימים, והגבורה חוזרת להיות בינה שה"ס ההבחן של השפע מה ומי היא, בסו"ה שאו מרום עיניכם וראו מי וכו', שזהו מתמלא ובא מקדושת כל הזמנים, והרחמים עולה להיות דעת בסו"ה כי כלם ידעו אותי מגדלם שה"ס חסד וחכמה, עד קטנם שה"ס גבורה ובינה.
       פנים דעליון אחור בתחתון: (עי' לעיל ) שז"ס הארת נה"י של כל פרצוף הנמשך מחב"ד דעליון שה"ס פני מלך חיים המתמלאים מחג"ת, אכן התחתון בסוד לא יראני האדם וחי נק' זה בחי' אחור שמושפעים ע"י נה"י.
       נה"י ה"ס אחור: בהיפך מהחג"ת שחוקו קבוע לפעול ולגלות הפנים, ע"י ימים וזמנים כנ"ל. אמנם נה"י כל השפעתם מבחי' אחור ולא פנים ה"ס וראית את אחורי, אשר ספי' נצח : משפיע מחכמה הנמעאת באחור, וספי' הוד : משפעת מהבינה הנמצאת באחור, וספי' יסוד : משפיע מסוד קו אמצעי, שה"ס ספירת דעת : העומד באחור. ולפיכך נק' יסוד : שעל זה עומד כל הבנין מתחילתו עד סופו שה"ס תכלית שמים וארץ, וע"כ כל בשמים וארץ, ה"ס יסוד דהיינו לשון תכלית, ומכאן שם כלה המתנשאת לכל לראש, כלומר ע"י השפעה מבחי' כל הנ"ל, הולכת הכלה ומתנשאת לעילא ולעילא עד הראש של כל הזה דהיינו הדעת הנ"ל, שהכל ממשיך ממנו.
       ועם זה תבין ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו וכוי שאמרו ז"ל שביקש לעבוד ח"ו עבודה זרה, וגם זה סו"ה ודוד עבר מעט מהראש והנה ציבא (צא-בא) נער מפיבושת לקראתו וכוי ויאמר המלך לציבא הנה לך כל אשר למפיבושת. והנה נתבאר היטב אשר:
       השפעה דפנים ה"ס חג"ת.
       השפעה דאחור ה"ס נה"י.
       וקבלת פו"א ה"ס חב"ד.
       אחור דחג"ת ה"ס צלצלי שמע המגלה שם אל המיוחד, כלומר שאין שם חסרון ג"ר משום שאור ג"ר מהעליון נמצאים שם כנ"ל, אלא שאין שם זולת חסרון אור דחסדים בלבד, וז"ס ימים וזמנים דחג"ת שהם פו"א: שהפנים ה"ס השפעת החסדים בסוד ימים כנ"ל, והזמנים ה"ס השפעה דאחור בסוד צלצלי שמע שה"ס אחור כנ"ל.
       אחור דנה"י ה"ס צלצלי תרועה המגלה סוד התכלית כנ"ל, וע"כ יש שם חסרון ג"ר וחסרון ו"ק בסוד פי שתים, כי אין צלצלי תרועה נגלין רק בשכבר יש שם חסרון חסדים, (ע"ע צלם ודמות).
       ימים וזמנים דנה"י שהם פו"א: זמנים ה"ס פי שתים כנ"ל, שהם אחור נה"י בסוד נקודה שחורה, ופנים דנה"י שה"ס ימים דנה"י היא השפעה דג"ר בלבד בלי חסדים, וז"ס אחור דעליון פנים בתחתון כי אחור דחג"ת שהם בחי' ג"ר בלי חסדים כנ"ל הם הם פנים דבה"י כמבואר.

:

       אפשר לבאר זה בסוד "עולם שנה" כי המשפיע בעתיד כלומר מכאן ולהבא מכונה בשם פנים, והמושלם רק בסוד למפרע דהיינו בעבר אכן עכשיו נסתר אורו, הרי זה מכונה בסוד אחור.
       ולפי"ז נמצא, שפב"פ יורה שהזכר גם הנוקבא משפיעים מכאן ולהבא כמו למפרע, ואב"פ יורה ששלימותו של הזכר נגלה רק למפרע ולא להבא, אמנם הנוקבא משמשת עם הארתו הזו דלמפרע שבהזכר, משמשת הנוק' גם מכאן ולהבא.
       ופב"א יורה שהזכר יפה כחו להשפיע גם מכאן ולהבא, אמנם הנוק' המקבלת הארתו הזאת אינה נשלמת בו רק בעבר ואינה יכולה אמנם להשפיע להבא. גם זסו"ה וילכו אחורנית וכו' וערות אביהם לא ראו, כלומר שבסוד השמלה והפרסא תיקנו רק את העבר והלמפרע, ולא היה מספיק על מכאן ולהבא ולפיכך וילכו אחורנית, כלומר שהביטו רק בהעבר דהיינו ופניהם אחורנית, ולפיכך ערות אביהם לא ראו, אכן אם היו רוצים להביט בהוה ובעתיד ודאי היו רואים ערות אביהם, כי הפרסה אינה מגנת על ההוה והבן, (עי' לעיל פרסא).
       גם ז"ס הסימנים שבין יהונתן ודויד, בסו"ה הנה החצי ממך והלאה, שיורה על מכאן ולהבא הוא סימן של שלום, משא"כ היפוכו סימן שיפחד ממות עש"ה.

:

      מזמן התעלות נה"י דא"ק לחג"ת דא"ק, (ע"ע אור עינים וצמצום ב' ) יצא צד אחורים בכל הפרצופין, כי כל הכחות שבעליונים מחויבים להמצא בהתחתון. וא"כ אע"פ שיצאו שם פרצופי נקודים מחוסרי נה"י מכח ההתעלות לחג"ת, מ"מ יצאו בהם ג"כ רת"ס דכלים מכח פרצופי א"ק שמטרם עליית נה"י לחג"ת, אמנם מבחי' אורות לא הי' בהם אלא חג"ת נה"י לבד, שאור דחג"ת בכלים דחב"ד ואור דנה"י בכלים דחג"ת וכלים דנה"י ריקנים לגמרי. ונמצא דצד הפנים של הפרצופי נקודים הם בחי' חג"ת, ומה שיש שם מבחי' חב"ד אין בהם אור, וע"כ מכונים בחי' חב"ד החשוכים ההם, לצד האחור שבראש, באופן שכלים דחג"ת בפנים דראש כי המה שיש להם אור העינים, וכלים דחב"ד נבחן לאחור דראש.
      ועד"ז בתוך של הפרצוף ששם רק אור דנה"י, ונמצא בחי' הנה"י דחג"ת בבחי' כלים מאירים, אמנם החג"ת דשם שמצד א"ק אינם מאירים והם כלים דאחורים, ובחי' הנה"י דפרצופין ההם כולם אחור ואין בהם פנים.
      והנך רואה שנעשה שם ב' צדדים בכל פרצוף, דהיינו צד הפנים שהם אור דחג"ת בראש ואור דנה"י בתוך, וצד האחור הנמשך להם משורש א"ק שהם חב"ד בראש וחג"ת בתוך ונה"י בסוף, שכל אותם הכלים חשכים המה ואינם מאירים.
      ודע, שזה הכלל אשר כל הכוחות שבעליונים מחויבים להמצא בהתחתון מהם, זה נאמר רק במסכים וכלים אבל לא כלל באורות. כי אדרבא בהתרבות הכלים יתמעטו האורות, ( עי' לקמן בד' המצבים פב"פ אב"פ וכו').

:

       היינו אם המסך משיג את עביותו ואור העליון יורד אליו בזווג דהכאה, שאז מתחדש האור בהפרצוף בע"ס דאו"י ואו"ח, ונבחנים אורות אלו שפניהם למטה, כלומר להשפיע ולהתקיים בהנאצל ונק' ג"כ אורות הטעמים. והוא הפכי מהמדרגות היוצאים בזמן זיכוכו של המסך שהללו פניהם למעלה ( עש"ה).
       ופניהם נק' הגדלות שבהאורות ובחי' ההשפעה שבהם. ולמטה ולמעלה הוא ערכי זכות ועביות שבהכלים והמסך, וע"כ בכל התפשטות מדרגה מחדש נבחנים האורות שפניהם למטה, כלומר שנמשכים להתאחז ולהתלבש בהכלים והמסך היותר עב, והיותר עב הוא יותר חשוב, ויש לו קומה של אור יותר חשובה. והיפוכו הוא בעת שהמסך מתחיל להזדכך, כי אז האורות פניהם למעלה, כלומר להתאחז ולהתלבש בכלים היותר זכים שאז כל היותר זך הוא יותר חשוב להם, משום שהמסך התחיל להזדכך מעביותו ולעלות למאציל. (ע"ע הויה בריבוע ).

:

הוא בעת הסתלקות האורות מגוף הפרצוף מסבת הכאת או"פ באו"מ, ( ע"ע הכאת או"פ באו"מ ) שנזדכך המסך ומתפרק הזווג דהכאה, ומאותו רגע שמתחיל המסך להזדכך הנה כל אותם המדרגות שמוציא בהמשך זמן זיכוכו נבחנים שפניהם למעלה, כלומר להסתלק ולעלות למאציל, כי אינם באים להתקיים בהפרצוף משום שהמסך הולך ומזדכך ( ע"ע הפיכת פנים למעלה) (ע"ע פניהם למטה).

:

פו"א בעולם: היינו מה שיש בעולם מעולם העליון ממנו, דהיינו למשל מה שיש באצילות מעולם הא"ק נק' אחור, ובחינתו עצמו נק' פנים. פו"א בנפש הוא: מה שמופיע בהנפש מבחי' עצמו נק' פנים, ומה שמופיע בו מאו"א שלו נק' אחור. פו"א בשנה הוא: מה שמופיע בהוה נק' פנים, ומה שמופיע בעבר בהיה נק' אחור. (ע"ע ראש כולל ע"ס).

:

המצח נק' פנים והעורף נק' אחור. (ש"ה פ"א ע"ח ). הנקבים הם ממשיכים האור לחוץ דרך הפנים, ומה שאין בו נקבים נק' אחור, ובמקום שעדיין אין שם נקבים וחלונות בפרצוף אין שם הבחן פו"א כמו הגלגלתא, (ע"ח ש"ה פ"א).

:

       מתחיל מזו"נ, ושורשו מובן בסו"ה על כן יעזב איש את או"א, שה"ס השינון דהמשכת ג"ר, וע"כ נעשה סוד נסירה גילוי דבחי"ד המנסר את הנוק' שה"ס טופסא דאמא בסוד אבידת ג"ר, ואח"כ נבנה הג"ר אמנם באופן שלא יהיה דבוק בהם אלא להיפך שיעזוב אותם, ולפיכך תבין תחילת הפירוד מתחיל מז"א: מתחילה לאו"א ואח"כ לאשתו, אמנם ב' אלה ננסרים ונפרדים בבת אחת, וההפרש ביניהם שעזיבה דאו"א לעולמית משא"כ עזיבה דאשתו יש עכ"פ בחי' עתים לזווג.
      לידת פרצוף ע"ב:
      ע"ב: ה"ס פרצוף ב' לפרצוף דכתר: כי אחר שנגלה סוד אור זכר וזווג דהכאה בפרצוף עצמו שנק' הסתכלות ב', (שבהסת"א דהפרצוף עדיין אין שם זווג דהכאה כל עיקר שיהיה מיוחס לאותו הפרצוף, וכל ענין האו"ח העולה ממטה למעלה הנוהג בהסת"א הוא ע"י זווג דהכאה שעושא הפרצוף הקודם בזה אחר זה. שהמה נתקבצו כאן לבחי' אורות, אומנם דבר ההכאה בעצמו לא נגלה כאן ) אז נק' חזה, והתחילו להסתלק האורות בסוד ניצוצי או"ח המסתלקים לשורשו, וכשנתקבצו למספרים הנרצה יצא שוב בחי' הסת"א לפרצוף חדש, ואם נניח שפרצוף הקודם היה כתר, נמצא שהסת"ב שלו עשה זווגין דהכאות והעלאת ניצוצי או"ח במקום החזה שלו עד קיבוצו לשיעור שלם המספיק להלבשה, (כלומר שניכר האו"ח הזה דהסת"ב לבחי' מלבוש זך המלביש לאור העליון) ואו"ח המתגלה בסוד ההלבשה ממטה למעלה אע"פ שהפועל הוא מבחי' הסת"ב דכתר כמבואר, מ"מ השלימות הזה הוא תולדה חדשה לגמרי ונבחן לפרצוף אחר, דהיינו פרצוף ע"ב, שכלפי דידיה נבחן להסתכלות ראשון ובחי' אורות שקדמו לכלים, (ע"ע אורות שקדמו לכלים ) כלומר בלי גילוי למלאכת ההכאה אלא לגמר מלאכה, באופן אשר הסת"א ה"ס גמר מלאכה ולא המלאכה עצמה, ולהיפך שנמנע שם לגמרי אותה המלאכה. והסת"ב: ה"ס פעולת המלאכה המעלה או"ח ממטה למעלה בבחי' ניצוצין, כלומר בזה אחר זה, עד כמה שלא נשלם שיעור המספיק להלבשה כנ"ל.
      פרצוף ס"ג: וע"ד שנתבאר בפרצוף הכתר ללידת ע"ב, כן הענין בפרצוף ע"ב ללידת ס"ג, שאחר שנגלה בו אור הזכר דהיינו הסת"ב שבחזה דע"ב, פעל ענין הזווג דהכאה עד שהספיק שיעור הצריך להלבשה, ואז כשגילה ההלבשה הרי גילוי ההוא בחי' פרצוף אחר, דהיינו שנק' פרצוף ס"ג, והסת"א של הס"ג כנ"ל גבי ע"ב. ( ע"ע שיעור או"ח הראוי להלבשה).

:

       הוא בחי' התלבשות האור בכלים באופן שיהי' ראוי להשפיע לתחתונים.
       בכל פרצוף נבחן רת"ס, דהיינו הסת"א בפה הסת"ב מפה עד הטבור ואו"ח היורד מטבור ולמטה עד סיום רגלין, ( ע"ע הסתכלות ). רת"ס אלו כוללים בהכרח ה' פרצופין: שהם געסמ"ב, כי הראש דפרצוף גלגלתא שהוא פרצוף הראשון אינו כלל בחשבון הפרצוף, משום שאין בו כלים של כלום, וע"כ תחילת הפרצוף מתחיל מגלגלתא דע"ב של הפרצוף, באופן שהראש של הפרצוף הוא ראש דע"ב ומפה שלו עד החזה מלבישו הס"ג. והנה מצד שורש א"ק נחשב ראש דע"ב לראש, ואע"פ שגם בו אין כלים דע"ב, מ"מ כיון שמלביש לתוך דגלגלתא מפיו עד הטבור, ע"כ יש בו עכ"פ כלים דעליון וע"כ נחשב לראש, והס"ג שנמשך מפה דע"ב ולמטה להיות בתוכו גם כלים דחג"ת דע"ב, ע"כ נחשב לגופא ותוך.
       וכ"ז רק מצד שורש א"ק, אמנם מצד שורש נקודים גם ראש הס"ג הוא ראש גמור, משום שלענין עשרה כלים אין בו שום עביות עוד להיותו בחי' או"א שלא נתחבר במ"ן, אכן מחזה ולמטה ששם ראש דישסו"ת שם מתחיל השורש לעשרה כלים עד הטבור, וע"כ נחשב לראש דאבי"ע.
       אמנם מפרסא ולמטה שם ה"ס תוך בבחי' כלים גמורים דב"ן, כלומר בסוד תיקון קוין ומ"ן, באופן שיש להבין בכל פרצוף ה' פרצופין שמלבישין זא"ז זלמ"ז, אשר ד' הראשים דגע"ס וישסו"ת אין בהם תפיסא כלל ואינם ראויים ע"כ להשפיע לתחתונים, ורק פרצוף החמישי המתחיל מטבור ולמטה רק הוא בא עם כלים גמורים, שהעצמות מתלבש בו כדי להשפיע לתחתונים.
       ונתבאר לך שאין פרצוף ראוי להשפיע בטרם שמתפשט לה' פרצופין, כי בטרם זה אין בו עוד כלים כלל, כי כלים גמורין רק מפרצוף ה' הנק' מ"ה וב"ן המה מתחילים שמלבישין רק מפרסא ולמטה דכללות הפרצוף, (עי' היטב בערך פרסא ) שכלפי ע"ב דפרצוף מתחילים הכלים מחזה ולמטה עש"ה.

:

בסו"ה פח יקשו לי. (ע"ע עצם ובשר)

:

       הנה אי אפשר להשיג ולבא בתוך הבנין זולת דרך איזה חלל שבו, כלומר דרך מקום הריקן מבנין הנק' פתח או שער, ודומה לערך הצל כלפי האור. ונודע שיש ב' בחי' של צל האחת נק' צלצלי שמע בסו"ה ויאמר הנני, דע"כ קרא לו הרבה פעמים ובקול גדול. ובחינה השנית הוא צלצלי תרועה בסו"ה ואציעה שאול הנך וכו' כחשכה כאורה. ודע שצלצלי שמע ה"ס הפתח דהיכלא דמלכא, כמ"ש לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכלא, וצלצלי תרועה ה"ס שער וכל עבודתו של האדם הוא רק למצוא הפתח שהעוונות גרמו עד וילאו למצוא הפתח כי הוכו בסנורים. משא"כ אל השער אין צריכים לחפש אלא מגיע בסוד הירושה, כמ"ש ויירש זרעך את שער אויביו, וכמ"ש ז"ל פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם דהיינו בסו"ה ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ.
      שער שופטים ב"ד: ופתח הוא מקום ישיבת יחיד, כמ"ש והוא יושב פתח האהל כחום היום. אמנם שער הוא מקום בית דין ושופטים, כמ"ש שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.

:

כשאין בפרצוף רק אור הנשמה יש אחיזה לחיצונים באחורים שהם זו"ן, וע"כ המה אב"א, ורק פניהם הנשמה מגולה כלפי חוץ. ובבוא חיה בהפרצוף שהוא הטעמים וחכמה אז נגדלים האחורים ואין עוד פחד מחיצונים, ואז חוזרים פב"פ ומזדווגים ( ע"ח ש"ו פ"ב).

:

       ד' המצבים:
      
פב"פ, אב"פ, פב"א, אב"א .
      
הנה ההפרש מבין אחור דזכר לאחור דנקבה הוא, אשר באחור דזכר יש רשימו רג"ר משא"כ בנקבה, כי צדדים אלו שורשם מזמן צמצום ב' דא"ק שנה"י שלו עלה לחג"ת וחג"ת לחב"ד, ונמצא אשר כל הפרצופים הבאים אחריו יש בהם צד פנים מיוחד וצד אחור מיוחד, כי אור דחג"ת בכלים דחב"ד, הרי שהפנים דראש ה"ס חג"ת והאחור דראש ה"ס חב"ד ואור דבהאי משמש בכלים דחג"ת, נמצא אשר הפנים דגופא ה"ס נה"י והאחור ה"ס חג"ת. ולפי"ז נמצא אשר הנוקבא שכל שורשה הוא אור דנה"י המשמש לכל היותר רק בכלים דחג"ת, אשר ע"כ אין לה רשימו דג"ר אלא רק רשימו דחג"ת, משא"כ הזכר ששורשו הוא אור דחג"ת. ומתוך שאור הזה משמש בכלים דחב"ד הרי כלול בו מחמת זה גם רשימו מכלים דחב"ד הנמצאים באחור דראש עכ"פ.
       ולפיכך מוכרח שיעברו על כל הפרצופין שמצמצום ב' ולהלן ד' מדרגות מקטנותם עד גמר גדלותם, כי מתחילתם שנמצא הנוק' במסך דבחי"א מכונה זווג דזכר הזה בשם אב"א ואחוריהם דבוקים, כלומר שאין ניכר כאן שום הפרש ממעלת אחור דזכר על הנוקבא, והוא מסבה שהמסך דבחי"א המשמש להזו"נ אלו הרי אינה מעלה רק אור דחסדים בלבד, ונמצא אחור דזכר נעלם, כי אין שום פעולה להרשימו דג"ר שבאחוריו, ונק' ג' גו ג' כי אור החג"ת שלו הכלול ברשימו דג"ר דאחור אשר זהו כל מעלתו על אור של הנה"י שאין בו רשימו זו כנ"ל, הנה כאן עדיין אינו מגלה שום פעולה מיוחדת, וע"כ נבחן שהוא נעלם וטמון באור של הנה"י. ונק' ג"כ חצ' כותל לשניהם, כי הן להזכר והן להנוק' חסר חצי כותל עליון דג"ר, שאין בהם רק אור דחסדים מחצי כותל תחתון, דהיינו המסך דבחי"א כנודע.

:

      סוד דל"ו פרסאית האמור במארי עלמא ה"ס נעלם, ואפרשו כמה שאפשר, כי ע"י מול"מ ששם נלחמים ב' נתיבות זב"ז נתיב דכגנ"י ונתיב דחבחת"הם, שממלחמתם נולד ענין עיה"נ שעלתה ה"ת בעינים ואח"פ דכלהו פרצופים מרת"ס שלהם יצאו לבר ממדרגה ולבר מפרצוף, אשר סיום החדש הזה הנעשה מכח עיה"נ, מכונה בשם פרסא. ולפיכך יש להבחין בכל פרצוף ג' פרסאות: פרסא דראש מנגד עינים המכונה עקימו דאודנין, ופרסא דתוך המכונה פרסא בגוי מעוהי מחזה, ופרסא דסוף המכונה עטרת יסוד, שפרסא ג' זאת ה"ס הפרסא שע"ג בריאה התחתונה, משא"כ הפרסאות דראש ותוך המה תיקונים לבריאה העליונה, לאח"פ דראש המכונה בריאה כלפי ראש, אח"פ דתוך המכונה בריאה כלפי החג"ת והתוך.
       וסוד האצילות בקטנות ה"ס ל"ו פרסאות שהם י"ב פרצופין, שבכל אחד רת"ס חב"ד חג"ת נה"י, וא"כ יש בכל פרצוף ג' פרסאות, וג"פ י"ב הם ל"ו פרסאות ועל גביהם פרסא נטוי מלמעלה המפסקת בין א"ק לאצילות וה"ס ר', כי הא"ק ה"ס ראש הנעלם לכל העולמות וע"כ רמוזה פרסא זו בשם ר'. וכשעולים העולמות בסוד הגדלות שה"ס או"א עי' ופרצוף חיה, אז נק' כל הפרסאות בשם אלף כמו ספירותיו דאו"א כנודע. וז"ס רל"ו אלף פרסאות והבן.

:

היא נתקנה לתיקון הבריאה שה"ס ג"ר בחושך דחסדים. אמנם הוא שאיב מלעילא (מגו"ע ) אור דחסדים ויהיב לתתא למטה מטבור, לסוד פרצוף ז"א העומד שם. ומקורה נעשה בצמצום ב' דא"ק בעת שנה"י דס"ג ירדו עד סיום רגלין דא"ק, ורצו לתקן ה"ת אשר שם בבחי' אור הבינה וג"ר, אכן נתערבו זה בזה בסוד עיה"נ ובפגמה הס"ג עד בחי' החכמה שבה, כי בינה וחכמה עצם אחד הם כנודע, ואז הוכרחה לעלות למעלה מטבור לקבל תיקון, ומשום עיה"נ העלתה עמה גם בחי' כו"ח דנה"י הפנימיים אשר המלכות וה"ת שלהם בתערבה עם חו"ב שלהם, באופן שבחכמה דנה"י הפנימיים כבר היתה נמצאת ה"ת האמיתית, והם עלו למעלה מטבור לע"ס דחג"ת דס"ג, וגם שם עלו עד החהמה דע"ס אלו. כלומר, שב' מיני מ"ן העלו שם בכח עלייתם, דהיינו מ"ן דבחי"ד הכלולים בכח דבה"י הפנימים ומ"ן דבחי"ב הכלולים בבה"י דס"ג, וע"כ יצאו שם ב' ראשים במקום חג"ת דס"ג: ראש א' הוא גו"ע עד החזה, ושם נפסק יסוד בינה מכח המסך דבחי"ד שאינו מקבל עצמות חכמה, וע"כ נסתיים שם בחי' אצילות דישסו"ת, (שה"ס הע"ס החדשים שיצאו על מ"ן דצמצום ב' בעיה"נ). ומעינים ולמטה דישסו"ת יצא ראש ב' דהיינו בחי' יה"ו באח"פ, והוא שנק' פרסא כי הע"ס שלה יצאו במסך דבחי"ב לבחי' ג"ר דאור הבינה, ע"י זווג עם החכמה בסוד אנקת"ם ולמפרע, ופה דראש הזה אשר בפרסא מכונה טבור. באופן שמן החזה שה"ס חכמה ועינים במסך דה"ת מראש הא' דישסו"ת עד הטבור, בכל המקום הזה מתפשטת הפרסא, והיא נק' רקיע המבדיל בין מים עליונים שמחזה ולמעלה, ובין מים תחתונים שמטבור ולמטה. ובה עצמה אין שום חסדים, דהיינו חושך דאמא אלא אור דעצמות לבד, וע"כ יפה כחה לשאוב אור דחסדים שמחזה ולמעלה, כי מכח ה"ת שבחזה נפסקה מסך דאמא והעלה שם אור דחסדים הרבה בסוד או"ח, וע"כ שואבת ;משם אור דחסדים בסוד הויה אור לי ויהיב לתתא למטה מטבור, ואותם האורות דחסדים העוברים דרך הפרסא שבים להיות אור עצמות וג"ר מכח הפרסא המתוקנת תחתיהם ומתוך ירידתם דרך הפרסא, באופן שכל בחי' ג"ר דז"א הנמצא למטה מטבור הוא נוטל מסגולת הפרסא הזו.

:

       סודה מרומז בפסוק ויקח שם ויפת את השמלה וכו' וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו. כי נח רצה לתקן את ה"ת שלמטה מטבור, שז"ס שרצה להוליד בן רביעי, וע"כ המשיך אור הס"ג דהיינו אור ג"ר דבינה אל למטה מטבור, והבינה מכונה יין כנודע, וז"ס ויחל נח איש האדמה בעלה דאדמה שה"ס בחי"ב, רצה לתקן את הבחי' ד', ואז ויטע כרם, שה"ס ג'- פנים בג' שריגים בסוד פני האחת בתוך, דהיינו בכח המשכת נה"י דס"ג למקום נה"י הפנימיים, ואז וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהל"ה: אהל ה"ת. שבא לידי גילוי פגם שנק' גילוי ערוה, ואז וירא חם אבי כנען את ערות אביו, כלומר שהעלה פגם גם אל אבא, ויגד לב' אחיו בחוץ.
       ואז ויקח שם ויפת את השמלה שנאחזו בתיקון הפרסא המכונה שמלה, מפני שגלגלתא שלה מתחלת מתחת החזה ומכסית ומעלימה על ה"ת דשם, ובכח זה ויכסו וכו' וערות אביהם לא ראו.
       וסוד פניהם אחורנית מרמז על אחורי החזה. וילכו אחורנית היינו בסוד גילוי מלתא למפרע וכל למפרע נק' אחורנית. ועשו בזה תיקון שלם וערות אביהם לא ראו עוד והבן.

:

      מלשון פרשה. כמ"ש ז"ל באר היטב שנתן ריוח בין פרשה לפרשה. וה"ס התוך וההתפשטות דאו"ח מעליון לתחתון ששם נוטה שמים כיריעה, שהדברים ברורים כשמלה כמ"ש על הכתוב ופרשו את השמלה ב' פרסות: (ע"ע, התפשטות א' והתפ"ב ) שכל פרצוף כלול בהכרח מב' התפשטויות, וא"כ יש כאן ב' פרסות: פרסא א' תוך מקוה פרסא ב' אומ"צ. וז"ס שוסעת שסע פרסות: ע"ד שאמרו ליתן ריוח בין פרשא לפרשא. והריוח הזה מכונה שסע כמו בקע וחלל פנוי בין ב' הפרסות, שה"ס גדול שבבחי' עיה"נ נתעלה בחי"ד למעלה ( לכל"א ) ועשאה בקיעה בין התפ"א לבין הסת"ב והתפ"ב (בין מקוה לכל"א ואומ"צ) (בסוד לכן בשתים שמעתי כדי להרבות ההמשכה באופן שנבדלו הרבה זה מזה ) וז"ס ה"ת בעינים יה"ו באח"פ.
       וז"ס סימן טהרה: מפרסת פרסא ( בבחי' ) ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. פירוש, שבסוד הבקיעה שנעשה שם שנגנזה שם הבחי"ד כנ"ל, נמצאת הבח"ד הזו שגורמת אחר השביעה להעלות גרה וה"ס בקע לגלגלת עשרים גרה השקל.

:

       (עיין לקמן בערך פרסא ) ה"ס סיום החדש שנעשה בהפרצופין בזמן עולם הנקודים, כי פרצופי א"ק היו מסתיימין בנקודה דעוה"ז שה"ס חלל הפנוי הנעשה בצמצום ראשון, ונבחנים ברת"ס דע"ס, שהסת"א נק' ראש שהע"ס שלו נק' גע"א חו"פ, ונמצא המסך שבכלי מלכות שעליו נעשה הזווג שעומד בפה, ומפה עד הטבור נמשכים הע"ס דתוך והמסך שלו עומד בטבור, ומטבור עד סיום רגלין העומדים בנקודה דעוה"ז נמשכין ע"ס דסוף, ונמצא מסך המסיים וחותך להפרצוף עומד בנקודה דעוה"ז.
      אמנם בפרצופי נקודים נעשה צמצום שני מחדש מסבת המ"ן שעלה לנקבי עינים ונעשה שם הזווג לע"ס דראש, ונמצא המסך של ראש עומד בנקבי עינים, ומשם ולמטה באח"פ נמשכים ע"ס דתוך עד הפה, ונמצא המסך של תוך המכובה טבור עומד עתה בפה דראש שמלפנים, ומשם עד הטבור דמלפנים נמשכים הע"ס דסוף, ונמצא המסך המסיים וחותך להפרצוף עומד במקום הטבור ולמטה דמלפנים, וסיום החדש הזה מכונה פרסא או רקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים: בין איברי דחיות לאיברים דמזון.
      הפרסא הזו עומדת בעקימו כי מתחלת מחזה ומסתיימת מול הטבור. והטעם, משום דפרצוף ע"ב שמלפנים בפרצופי א"ק היה מסתיים בטבור, כי הסת"ב שלו היה במקום החזה ומסך המסיים במקום הטבור נמצא עתה בצמצום ב' דנקודים, שמסך דפה דע"ב עלה לנקבי עינים ומסך החזה דע"ב עלה לפה ומסך המסיים דע"ב שהיה בטבור עלה עתה לחזה. ולפיכך מצד פרצוף ע"ב נעשה סיום החדש דפרסא במקום החזה, ולפיכך עומד הפרסא בעקימו, כי כל פרצוף כלול מה"פ עסמ"ב כנודע, ולכן מתחלת בחזה ומסיימת שם פרצוף דע"ב, ונמשכת עד הטבור לסיים שם שאר הפרצופ"ן כנ"ל.

:

מ"ה וב"ן הפנימים חזרו וירדו למטה מטבור דא"ק אחר שנתגלה שם הה... פרסא באמצע מבפנים, ומשם היתה מאירה בחינת ב"ן פנימית לב"ן שיצא לחוץ הנקרא עולם הנקודות.

:

נודע דעלמין אתיסדו על ב' נקודות בסוד נקודה דעוה"ז ונקודה דעוה"ב וכל פן עושה נקודה מלשון ואולי, כמ"ש השמר פן, ואל אינו אלא לא תעשה, וז"ס אשר סוד הפנים דא"א דהיינו סוד ב' תפוחין קדושין נק' תיקון הששי שסוד לחם משנה הנ"ל וסוד פן הימין ה"ס בחי"ב, ופן השמאלי ה"ס בחיא"ד וז"ס שנק' ואמת בסוד חותמו של, הקב"ה אמת. ובזה תבין סוד חקל תפוחין: שה"ס ב' תפוחין הנ"ל הזרעים ונצמחים וגדלים בשדה אשר ברכו ה'. גם ז"ס המוזכר בכהאר"י בשם הסתכלות פנים דפרצופין זב"ז . כי בסוד כשם שפרצופיהם אינם שוים זל"ז כך דעותיהם אינם שוים כי הכרעת הדעת על החו"ב יש בו ד' בחי' המסך, ולית לך נקודא דלא תהא כלולה בחברתה בסוד ותלכנה שתיהם, ומאלו באים כל השינויים.

:

עי' ע"ח ש"ה פ"א בהגהת מהרח"ו ז"ל . וז"ל: אך הטעמים הם אור פשוט עכ"ל. משמע שאור נק' אור פשוט, וז"ס שטרם הצמצום היה אור פשוט, כלומר שלא היה מסך להעלות או"ח.

:

ה"ס התפשטות אורו ית' בלי חזרה לאחוריו מבלתי מסך, (ועיין ש"ה פ"א במהרח"ו ) ע"ע אור הפשוט, התפשטות (ע"ע התפ"א ב").

:

       פרצוף גלגלתא שבכל הפרצופים נק' הויה פשוטה, ופרצופי עסמ"ב שבכל הפרצופין מכונין הויות עם מילוים.
       כי כל פרצוף כלול בחיוב מה' פרצופין המכונים: גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שמלבישין זע"ז, כל תחתון למטה מראשו של העליון ממנו, דהיינו רק על הגוף של העליון בלבד כדי למלאות חסרון האורות שנסתלקו משם, (ע"ע הזדככות ) כי ענין הסתלקות האורות הוא מקרה מחוייב בכל גוף, ולפיכך זקוק הוא לפרצוף התחתון ממנו שילבישהו שם וימלא אורותיו, משא"כ בהראשים שאין נוהג בם הסתלקות אורות, וע"כ אין נוהג בהם ענין הלבשת התחתון. ( וזכור כאן שהגלגלתא נק' כתר, ופרצופי עסמ"ב נק' או"א וישסו"ת וזו"נ)
       ולפיכך נק' ד' הפרצופין ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן בשם ד' מילויים, להיותם כולם בחי' מלבישים ומילויים על הגוף של פרצוף א' השורשי הנק' גלגלתא. אמנם הגלגלתא עצמה לא נק' מילוי משום שהוא הראשון, וע"כ מכונה פרצוף הגלגלתא בשם ד' אותיות הפשוטים שבשם הויה שאין בהם מילוי, כלומר שאינם נבחנים למלבישים להעליון משום שהמה ההתחלה שבהפרצוף, שאין להם על מי להלביש ולמלאות חסרונו, (ע"ע מילוא).

:

ע"ע או"פ

:

פנימיות נק' מוחא בערך חיצוניות הנק' גופא. ( ש"ג פ"ג ע"ח).

:

או"מ ואו"פ באורות, פנימיות וחיצוניות בכלים, כמ"ש הרב ( בשער א' ענף ג' וכן בש"ב פ"ג ), ושם כתב שחיצוניות הכלי הוא יותר מעולה מפנימיות עש"ה.

:

מקורם מסוד ההארה הפועלת לקיים האורות בגוף הפרצוף בפנים דוקא, בסו"ה אל תקרב הלום, שמכאן נמשכו כל האורות הפנימיים, ויש הארות הפועלים בחיצוניות הפרצוף ע"ד או"ח היורד, ( ע"ע ירידה ע"ע חוץ) ומכאן נמשכו כל האורות החיצוניות.

:

הבל היותר קרוב למוצא הפה וחוטם נק' פנימי, (וראש) והיותר רחוק נק' חיצון.

:

כל העולמות כולם כאחד אפי' א"ק, כל הכלים שלהם יש בהם פנימיות וחיצוניות. (ש"ג פ"ג ע"ח).

:

       מראה שיעור הגילוי מהעליון הפועל בהתחתון, והוא ענין הפוך מעליון ותחתון, שזה מראה לנו שיעור העלמתו של העליון מהתחתון. למשל כשמובא שפרצוף ז"א יש לו בפנימיותו שיעור מטבור ולמטה של פרצוף א"א, הרי זה מלמדינו אשר כח א"א בשיעורו זה הוא מתחבר לכל פעולותיו של הז"א, כי אע"פ שהחיצון הוא השולט והפועל עכ"ז כל הפנימיות שבו מתחבר עמו בכל הפעולה, ואם היה חסר זה הפנימיות ודאי שכל פעולות החיצון היו מקבלים צורה משונה ואחרת ממה שהמה עתה. ונמצא, דכל השיעורים הבאים ע"ד פו"ח מלמדים לנו שיעור הארתו של העליון המתגלה בהתחתון, אמנם החיצון הוא השולט.
       משא"כ עליון ותחתון, למשל כשאנו אומרים שהז"א הוא למטה מאו"א, הרי זה מלמדינו שאין הארות או"א מתגלים בז"א ושיעור זה נעלם וחסר בפרצוף ז"א.

:

גמרו של הענין נק' פעולה, וכמו מעשה.

:

       ואחז"ל תשע מאות תשעים ותשעה מתים ;מעין הרע ואחד משאר מחלות. ועין הרע, ה"ס העין דבחי"ד הקרב אל שתי עשרה, שתיכף פרח אור העליון משתי עשרה, ונשאר עשתי עשרה נופלים לקליפות מקום המיתה. וזהו סיבת כל המיתות שבעולם, כלומר תתקצ"ט מאלף. אכן א נשאר מאלף שהוא מסיבה אחרת, דהיינו ממדת הרחמים בחי"ב ולא בחי"ד, ואחד זה הוא סו"ה אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחוננו ויאמר פדעהו, דהיינו פדעהו עם עין, לרמז שהעין הרע, דבחי"ד נפדה שם בבחי"ב מדה"ר. וז"ס כל העינין המתהפכים לאלפין. (ע"ע תועבה. ע"ע שמש).
        אבק לה"ר: ה"ס היולי דחכמתא. וזסו"ה ויאבק איש עמו וכו' עד עלות השחר, שהעלו אבק עד כסה"כ עיה"נ.

:

(עי' זוהר פנחס אות תת"מ ) איהי אתקריאת עין מסטרא דימינא, הנה עין הוי' אל יראיו. ואתקריאת אזן מסטרא דשמאלא, הטה אלי אזנך ושמע עש"ה. ובאדרא אמרו, דעינים דא"א, איקרי עין ה' אל יראיו, דעין שמאלא אתהדרא לימינא וע"כ המה עין חד, והכונה על השכינה הק' שה"ס יראת שמים, ובסוד האו"ח ממעלה למטה תוך מקוה, היא עצמה סוד עין ה', שהזדונות נהפכו לזכיות, משא"כ בז"א ה"ס עיני ה' משוטטות בכל, דהיינו בסוד שכר ועונש שהמה ב' עינים יו"ש.

:

לאה ה"ס אימא עי' דהיינו בינה, ומתחילה הי' חו"ב בבחי' אב"א בסוד ינ דצדי, שהפכה פניה מהחכמה מטעם שאין שם אור דחסדים, ולפיכך העינים דלאה שה"ס חכמה המה רכות שחושקים אחר אור דחסדים, (ע"ע דשד"ד).

:

       (ע"ע אזן וע"ע רשר"ד ) הוא ספירת החכמה של ראש המכונה כן, שכח"ב זו"ן דראש מכונים גו"ע ואח"פ. וענין ב' עינים ימין ושמאל הנה תיקון זה נעשה בזמן צמצום ב', שעלתה המלכות ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה ונעשה משום זה בחי' צד שמאל בכל ספירה, שמזה נמשכו כל הכפולות העינים האזנים ב' נקבי החוטם ידים ורגלים, שמשורשם הם ספירה אחת אלא שנחלקו לימין ושמאל מכח התכללות המלכות בהם.
       בפרזופי אצילות שהמה חסרי ג"ר בערך פרצופי א"ק נבחנים העינים לחסד וגבורה, שז"ס רישא דמלכא בחו"ג אתתקן.

:

עינים ואח"פ ה"ס רשר"ד וד' אותיות הויות, שהעינים הוא יוד חכמה, שמיעה ה' עילאה בינה, ריחא ו' ז"א, דיבור ה"ת מלכות (ע"ח ש"ד פ"א) ע"ע עינים אוזן.

:

      וצריך לזכור בכל האמור דבר ערך ההפכי שמצוי תמיד בין האורות נרנח"י ובין הכלים כח"ב זו"ן בעת יציאתם לגילוי, אשר באורות הסדר הוא שהתחתונים מתגלים בתחילה, מתחילה מתגלה הנפש בהפרצוף ואח"כ הרוח ואח"כ הנשמה וכו' עד היחידה המתגלה לבסוף, והיפוכו בכלים שבהם יוצא ומתגלה מתחילה הכתר ואח"כ החכמה ואח"כ הבינה וכו' עד שכלי המלכות שהיא הקטנה שבהם יוצא לבסוף.
       אכן כשמתגלה מדרגה הגדולה יותר באורות, אל תטעה לחשוב שמתלבשת בכלי הקטן דכלים, למשל כשיוצא הכתר בתחילה בהכלים ובא אור היותר קטן דהאורות שהוא הנפש ומתלבש בהכתר הזה ואח"כ כשבא אור יותר גדול שהוא הרוח אשר אז מתגלה בהכלים בחי' כלי דחכמה, אל תטעה לחשוב שאור הנפש בהכתר ואור הרוח בחכמה, שזה לא יתכן כלל שאור גדול יתלבש בכלי הקטן ואור הקטן בכלי הגדול, אלא אז יורד הנפש ומתלבש בכלי דחכמה ואור הרוח בא בכתר. ועד"ז כשמתגלה כלי דבינה ועמה אור דנשמה אז יורד הנפש לכלי דבינה ואור הרוח לכלי דחכמה ואור הנשמה המתגלה עתה יורדת בכלי דכתר. ועד"ז כשמתגלה כלי דז"א ועמו אור דחיה אז יורדת הנפש לכלי דז"א והרוח לכלי דבינה והנשמה לכלי דחכמה ואור החיה המתגלה עתה יורד לכלי דכתר. ועד"ז כשמתגלה אור היחידה יורד אור הנפש למקומו האמיתי שהיא המלכות, וכן כל האורות יורדים למקומם האמיתי ואור היחידה המתגלה עתה יורד לכלי דכתר.
       ובהאמור יובן על בוריו מה שפירשנו לעיל בע"ס דחיה, אשר תכונת הכתר הוא האור בטרם שבא להרגש והתלבשות בהתחתון עש"ה. ובחי' החכמה בחי"א דאו"י הוא אור ו"ק וכו' כי כל זה אמרו בסדר אצילות הכלים והתלבשות האורות בסדר אצילותם על דרכם, כי כשמתגלה בחי"א בערך הכלים הרי היא ודאי כלי דחכמה ועכ"ז האור שבה הוא אור דרוח וו"ק. ועד"ז כשמתגלה בחי"ב הרי היא בינה דכלים ואור ג"ר דנשמה. אכן אז יורד אור ו"ק שהיה בבחי"א יורד לכלי דבחי"ב. אכן אז יורד אור הנפש האינו מורגש אל התחתון ומתלבש בכלי דבחי"א, ואור דו"ק המתגלה עתה עולה לו לכלי דכתר.
       ועד"ז אח"כ כשמתגלה אור דג"ר דבינה שהיא נשמה עם בחי"ב דע"ס דחיה דכלים, הרי אור הנפש שהיה בבחי"א יורד בכלי החדש דבחי"ב בכלי דאוזן, ואור דו"ק שהיה בכתר יורד לכלי דבחי"א, ואור דנשמה החדש מתלבש בכלי דכתר.
       ועד"ז אח"כ כשמתגלה בחי"ג דכלים, דהיינו כלי דז"א ועמה בחי"ג דאורות שהוא אור החיה, אז יורד אור הנפש האינו מורגש ומתלבש לו בבחי"ג, ואור דו"ק שהיה בחכמה יורד לכלי דאוזן להבינה דכלים, ואור הנשמה שהיה בהכתר יורד לכלי דבחי"א, ואור המתגלה מחדש שהוא אור הפנים אור דחיה עולה לו ומתלבש בכלי דכתר.
       ועד"ז אחר שמתגלה בחי"ד דכלים ועמה אור דיחידה, אז יורד אור הנפש האינו מורגש ומתלבש בכלי דבחי"ד שהיא המלכות, ואור דו"ק יורד מבחי"ב לבחי"ג לז"א דכלים, ואור דנשמה יורד מבחי"א לבחי"ב לכלי דאוזן, ואור דחיה יורד מכלי דכתר ובא לבחי"א שהיא כלי דחכמה, ואור היחידה המתגלה עתה מתלבש בכלי דכתר, באופן שרק עתה הגיעו האורות למקומם האמיתי.
       כל מדרגה חדשה אינה מורגשת: ובאמור מתבאר ויוצא כלל גדול בהמדרגות, אשר כל מדרגה חדשה בשעה שנאצלה אין עוד להמקבל בה שום השגה והרגש, משום שאין בה יותר מאור הנפש, (שהוא אינו מורגש כמבואר בכתר דע"ס דחיה עש"ה ), אלא התחלת ההרגש היא בעת ביאה לגילוי מדרגה שניה, אשר אז יורד אור הרוח ממדרגה העלי עליונה ומתישב בהעליונה ואור הנפש שהיה בעליונה יורד למדרגה החדשה, ונמצא כל נאצל מרגיש האור רק בהשיגו מדרגה שניה ואז מרגיש האור במדרגה הקודמת ולא עתה.
       ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך : ובהאמור תבין סו"ה הזה, כי הדיבור והשגה באה תמיד על דרך הזה, דהיינו בשבתך בביתך ה"ס אור הנפש, (שטעמו הוא כמ"ש בספר יצירה לב בנפש כמלך במלחמה כלומר השביתה ממלחמות מכונה בשם אור הנפש, אכן אין זה מורגש לישות או ממשיות של איזו צורה אלא בזה שפטור הוא מללחום עוד והבן) שדרכה לבא להתלבשות בכל מדרגה חדשה בעת חידושה, אכן עמה יחד יורד האור שבעלי עליונה לעליונה, שזהו כבר בחי' אור מורגש ( דהיינו אור דו"ק הנק' רוח שהוא מצוי תמיד במדרגה עליונה).
       נפש ורוח באים בבת אחת: ומהאמור נתבאר לך שבהכרח באים תמיד ב' אורות הללו בבת אחת, כי כבר ידעת אשר אור הנפש כשהוא לעצמו עדיין אין להתחתון שום השגה והרגש ממציאותו בתוכו, ותחילת הרגש והתלבשות בתחתון מתחיל מאור הרוח. (ע"ע בחי"א דאו"י דע"ס דחיה ) גם ידעת אשר אור הרוח כלומר אור המורגש, אי אפשר שישיגה המשיג זולת בכלי הקדום למדרגה של עתה, ונמצא משום זה שמשיג ב' מדרגות יחד: א' הוא אור הנפש שעדיין המשיג אינו מרגישו, וב' הוא אור הרוח שמרגיש עתה מה שיש לו בתוך המדרגה הקדומה. וזה שיעור הכתוב ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, כלומר בשעת החידוש והדיבור דהיינו אור המורגש מחוייב עתה להיות במדרגת ישיבת בית שה"ס אור הנפש ( נפישה ממלחמה ). אמנם הדיבור עצמו הוא ממדרגה הקדומה דהיינו בטרם שבא למדרגה של ישיבת בית, דהיינו "ובלכתך בדרך" שה"ס אור הרוח שה"ס הליכה בדרך ה', וה"ס זמן המלחמה עצמה בסוד מלך במלחמה כנ"ל. ועצם המלחמות מכונים בשם שכיבה וקימה בסוד שבע יפול צדיק וקם, וז"ס ובשכבך ובקומיך.
       מעולם לא זזה שכינה ממקומה: תבינהו עם הנ"ל, כי למשל בהופיע אור הנפש בכלי דכתר ואור הרוח בכלי דחכמה, שזהו מציאות גילוי הראשון מהתלבשות האור בכלים כי פחות מזה אינו נק' התלבשות כנ"ל, ( כתר דאו"י עש"ה ) הבה אח"ז כשקונה אור דנשמה הרי שמתגלה לו מתחילה בחי"ב דכלים שה"ס אוזן עם האור דנשמה, אכן אז יורד אור הנפש מכלי דבחי"א דחכמה ובא לכלי החדש האוזן, ואור הרוח שהיה בכתר יורד לכלי דחכמה ואור הנשמה באה לה ומתלבשת בתוך הכלי דכתר כנ"ל. ונודע שאור הגדול כולל את הקטן לגמרי, כמו שיש בכלל מאתים מנה והקטן דומה בפניו כמו ענף קטן לגבי שורש, וא"כ נמצא עיקר האור בתוך כלי ראשון ומדרגה הראשונה, בלי שום התחשבות במה שיצאה לאח"ז בזמן גילוי כלי דבינה.
       ועדי"ז בעת שמתגלה לו אור העצמות והפנים שנק', אור החיה, הרי מתגלה לו אז בחי' ז"א דכלים ועמו יחד בחי' חיה דאורות כנ"ל, ונתבאר שאז יורד אור הנפש מהאזן ובא לכלי של עתה שהוא בחי"ג וז"א, ואור הרוח יורד מכלי דבחי"א וחכמה ובא לאוזן ואור הנשמה יורד מכתר ובא לחכמה, ואור החיה שנתגלה לו עכשיו עולה ומתלבש בכלי הראשון דכתר כנ"ל. א"כ תראה בעליל שאור העיקרי שהוא אור החיה הכולל בתוכו כל הקטנים ממנו, לא זז ממדרגה א' וכלי א' שהוא הכתר.
       תחתון להעליון כיחס ענף לשורשו: ועד"ז בעת שמתגלה לו היחידה עם גילוי כלי מלכות הבאה לאחרונה, הנה יורד אז אור הנפש לכלי החדש של עתה, אמנם אור העיקרי שהוא אור היחידה עולה לכלי דכתר, וא"כ שוב לא זזה שכינה ממקומה, והבן שאור היחידה וחיה נק' שכינה. ומשמיענו ז"ל אע"פ שדרכה להגלות מקטנות לגדלות בדרך המדרגה, מ"מ היא אינה יורדת עמהם אלא עומדת בכלי ההופעה הראשונה, ושם במקומה הולכת ומתגדלת מתחילה נפש רוח ואח"כ נשמה עד ליחידה, וכל הכלים החדשים שנתחדשו ובאו בדרך המדרגה המה מקבלים חלקם ממנה כמו ענפים מהשורש.
       ע"ס דאו"ח הפכים לע"ס דאו"י: ובהאמור תבין הטעם להפכיות מע"ס דאו"ח לע"ס דאו"י, כי האו"ח ה"ס אור ההסתלקות ( ע"ע או"ח ) בעת מילוי ניצוציו, ומגיע לידי התפעלות בהנאצל, ומובן מאליו שמתחילתו עד סופו אין לו ענין בהאורות זולת בהכלים המרגישים את האורות באותו שיעור שמרגישים. כלומר, באותו שיעור שגורמים להרגיש את האורות בסיבתם. למשל, או"ח דבחי"ג אע"פ שהוא רק ז"א דכלים ואו"י, מ"מ כבר ביארנו שבאמת הכלי דבחי"ג גורם אל יציאת גילוי אור החיה בהפרצוף בעת הופעתו, אלא שעלה אור החיה לכלי דכתר, ובבחי"ג עצמו התישב אור הנפש. וכמו כן אח"כ בגילוי בחי"ד, נתבאר שגורמת אור דיחידה בהפרצוף, אלא שעלה לכתר ובה עצמה לא באה אלא אור הנפש, ומשום זה נבחנת המלכות רק בבחי' אור הנפש דאו"י. אכן למשל בהתבטל המלכות הזו שנתחדשה, הרי נעלם אור דיחידה מהפרצוף ולא כלל אור הנפש, שהרי אור הנפש חוזר ועולה לז"א, וא"כ לא יתכן כלל לומר שאו"ח דמלכות הוא אור הנפש, משום שאור זה אינו מסתלק כלל בסבתה לעולם רק אור דיחידה. וכן בהבטל כלי הז"א לא יתבטל ולא יסתלק אור הרוח, כי אור זה עולה לכלי דבינה. וא"כ איך תאמר שאור הסתלקות הזה הוא אור רוח, אלא ודאי שהוא אור חיה.
       וע"כ כיון שהרצוא ושוב דבחי"ג הוא אור החיה, כי כשהאור הרוח בא לבחי"ג בא אור החיה אל הכתר, וכשהאור הרוח עולה לבחי"ב ומסתלק מן בחי"ג נמצא נעלם אור דחיה מהכתר, ולפיכך רצוא ושוב מכתר לז"א: מעלה או"ח דבחי' חיה וחכמה, כי כפי שיעור הסתלקות כן שיעור קומה דאו"ח, וכיון שהסתלקות חיה הוא מהכתר לכן גורם לגילוי אור חיה בהכתר. ועד"ז רצוא ושוב מכתר למלכות: מעלה או"ח עד אור יחידה להכתר, כי אור ההסתלקות הוא מאור דיחידה, וע"כ גורם שיעור קומה דיחידה בהכתר.
       ורצוא ושוב מכתר לחכמה: מעלה או"ח עד לגילוי אור רוח בקומת הפרצוף, מתוך שכלי דחכמה גורמת קומת רוח בהכתר, ע"כ גם ההסתלקות ודאי אינו יותר משיעור זה, הרי שאין האו"ח הזה יכול לגלות יותר משיעור ו"ק וז"א.
       האו"י בהכאתו, והאו"ח בקומתו: ובאופן זה נמצא תמיד האו"ח בהפכיות להאו"י, כי הרצוא ושוב העולה בכח בחי"א וכלי חכמה גורם קומת ז"א ורוח, ורצוא ושוב העולה בכח בחי"ב גורם לקומת בינה, והרצוא ושוב בכח בחי"ג שהוא כלי דז"א דאו"י גורם לקומת חיה וחכמה, והרצוא ושוב העולה מבחי"ד מלכות דאו"י גורם לקומת יחידה בכתר כמבואר.
       במלה אחת, אשר האו"ח נבחן לפי מדת אור ההסתלקות מכללות הפרצוף, ובעיקר בנקודת הכתר, כי שם עיקר השכינה בסוד לא זזה שכינה כנ"ל, משא"כ בחי' אור ישר מבחינים רק באותו הענף שהכאת האו"י פוגם בו ביחוד, באופן שהספירה דאו"י אנו מכונים לפי נקודת הכאתו, וספירה דאו"ח אנו מכנים לפי נקודת הכאתו, וספירה דאו"ח אנו מכנים לפי גובה קומתו, דהיינו גובה של אור ההסתלקות.

:

       וכנ"ל כי כשיוצאה הבינה נאצלה עמה כל הבינות ואפילו בינה דזו"נ, כי בחי"ג דבינה הוא בינה דז"א, וכן מלכות דבינה הוא בינה דמלכות. (ע"ע ז"א דבינה) וכשהוציאה את ז"א הנה כתר דז"א ודאי שנשאר בכתר, וחיה דז"א ודאי שנשאר בבחי"ג דע"ס דחכמה, באופן שתחילת אצילות דז"א הוא מז"א ולמטה שהוא ז"א דז"א.
       ז"א דז"א: ותבין מסו"ה אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז. כי ענין אור הז"א ה"ס אור הבינה עצמה המרומז בטירת כסף ( בכל"א ) שה"ס בינה דבינה, וההפרש הוא אך כמו בין המקור לבין הענף, כי אור דחסדים בהמקור ה"ס בינה דבינה, וכבר ביארנו תכונתה שהיא בחי' הפרטיות מהחכמה. והנה אותו האור נעתק אח"כ למטה ממלכות דבינה ונתגלה בבחי' ענף היוצא לחוץ מהבינה.
       ותדע שיחד עם אצילות ז"א דז"א יצאה ג"כ מלכות דז"א: שהיא בחי' גילוי מלכותו בסוד אור הז"א, כי הז"א דז"א אע"פ שאמרנו שהוא ענף יוצא מאור הבינה ולחוץ, ( מקוה"נ ) עכ"ז היה בו כל השלימות, עד הכתר דז"א שה"ס ז"א דכתר ועד החכמה דז"א שה"ס בחי"ג דע"ס דחיה ועד הבינה דז"א שה"ס ז"א דבינה, כי אע"פ שיצא בחוסר ג"ד היינו רק שאין אור ג"ר שלו האמורים שוה לשיעור דהג"ר הללו במקום יציאתם אלא בשיעור קטן מהם, והוא מטעם הצמצום שקדם לו כמ"ש לקמן, שבטרם כל אצילות מוכרח להיות צמצום.
       אכן הצמצום היה בדקות גדולה בסו"ה לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין, כי ה"ס דלא הוי ולא שכיח אלא רצון גדול אתגלי כאן במקום הזה, בסו"ה חזה הוית וכו' ועתיק יומין יתיב ושער רישיה כעמר נקא, וה"ס דינא יתיב וספרין פתיחין, כלומר דאע"פ שהספרים פתוחים ונקראים עכ"ז אין להם שום גילוי אפילו כמשהו, אלא להיפך כי אור הגדול דבינה דבינה ירד כאן בשיעור גדול מאד, גם האו"ח המתיק ופתח להרוחה את כל הסתימות הקודמים שהיו על אור הבינה בסוד פוק חזי במאי ברא דאתינא לגבך.
       ולפיכך נתגלה כאן מלכות דז"א בכל הדרה בסו"ה שני המאורות הגדולים: ששניהם שמשו בכתר אחד שה"ס אור הבינה דבינה האמור שהופיע עליהם בבת אחת. וכל הפרש בין אור דז"א לאור המלכות הוא אשר אור הז"א הוא בחי' האור בערך עצמו לפי עצמו, ואור המלכות הוא ההתפשטות לבחי' מלך על כל הארץ ובחי' סוב ומטיב לרעים ולטובים, ע"ד ההפרש מבחי"ג לבחי"ד באור דע"ס דחיה.
       הזדככות ע"ס דכתר: נודע דסוד ההזדככות לא יצוייר בהסת"א להיותה עוד בלי כלים זולת למעלה מהכלים ושרשי כלים, וכל בחי' הזדככות האמורה נוהג רק בהסת"ב בלבד. והנה ודאי גם בכתר נוהג הסת"א והסת"ב, כי הסת"א דכתר אינו גורם שום או"ח, כי לא יתכן עוד שיתתקן שם בחי' מסך ח"ו, כי כבר ידעת שבכל אורות דכתר אין עוד שום הרגש ושום אחיזה להתחתון, ( ע"ע כתר דאו"י ) אמנם בהסת"ב דכתר שה"ס וירא אלקים כיסר לראות ויאמר משה משה, הרי שיש שם או"ח שה"ס התלקטות ניצוצין למספר משה, אשר בטרם מילוי המספר הזה שיהיה ראוי להתלבשות בהתחתון אז מכונה בשם או"ח דכתר. גם נתבאר שם שאע"פ שאין עדיין להתחתון שום אחיזה והתלבשות, מ"מ נוהג שם כל הד' בחי' דאו"ח עד לבחי"ד, ולא עוד אלא עיקרה דבחי"ד בסוד שכל הנעלם מכל רעיון אין מקומה אלא בכתר, עש"ה. ולפיכך תדע ותבין אשר אי אפר שיתאצל בחי' ע"ס דחיה מן הכתר, בטרם שיעשה צמצום והזדככות בסוד הע"ס דכתר מבחי' הסתכלות הב'.
       ובזה תבין אשר הסת"ב דעליון הוא הסת"א דתחתון: כי במילוי ניצוצין דמספר משה ע"ד הנני, שכל אלו יצא מפאת הסת"ב של הכתר על בחי"ד, יצא ונגלה אור החכמה ( בראש מקוה ) בסוד התפ"א, אכן זה היה בהקדם הזדככות דבחי"ד.
       הזדככות בחי"ד: מתבאר בסו"ה שויתי עזר על גבור וכו' ובסו"ה ברכת אובד עלי תבא. כי מכח המילוי ניצוצי או"ח דמספר משה, ומה גם אשר כל הניצוין מאו"ח דבחי"ד הללו יצאו מבחי' למעלה מהתלבשות כל עיקר', הנה פקעה לה כחה דהמסך דבחי"ד עד לבחי' אובד ממש, ותיכף נעלם עם זה כל בחי' או"ח דבחי' אור הכתר ומקומה לקח המסך דבחי"ג והופיע שם או"ח גדול מאד מבחי"ג, בסו"ה והיה לאות על יוך ולטוטפות בין עיניך או בסוד ותועפות הרים לו, שהאו"ח דבחי"ג מתראה שם כמו תועפות הרים.
       טעם ההזדככות: ודע, שכל מסך הגורם או"ח מפאת התקרבות להאור, הנה הוא בעל גבול בהכרח. ולפיכך בעת שבא על קצו נבחן כמו שנשאב מכל עביותו וממילא הולך לו כל תפקידו, הן לסלק לאור והן להלביש אותו בסוד הסת"ב, אכן הגבול הזה נמדד רק במילוי תפקידו, כלומר שכבר גילה אותו האור המיוחד לו בכל השיעור הראוי לו. ונקוט כלל הזה בידך בכל עיון מעניני או"ח, אשר הסתלקות האור הוא בעצמו הוא הלבשת האור, אלא בטרם מילוי ניצוצי הסתלקות לשיעור ידוע שיספיק להלבשת התחתון, אז נבחן לו כמו הסתלקות ההולך ונכפל כמה פעמים, ואח"כ כשהניצוצין מתמלאים בכל שיעורם אז אותם הניצוצין עצמם הנבחנים להסתלקות הנה הם עצמם ממש נבחנים עתה להתלבשות.
       הזדככות ע"ס דחכמה: אחר שנתגלה הסתכלות ב' דחכמה שהוא בסוד זו"נ דחכמה הנ"ל שה"ס בחי"ג ומלכות, הנה נזדככה מסך דבחי"ג מאד מאד בסו"ה ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. ואח"כ בסוד וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, אז נסתלק העביות דבחי"ג וכל או"ח שלה עמה, והיה זה על סדר המדרגה.
       תחילה היה הזדככות לבחי"ב: שה"ס אור השמיעה וחסדים הנאמנים ובסוד בית תפלה לכל העמים.
       ואח"כ הגיע למצב הזדככות דבחיא: כלומר בדמות שהיה בהסת"א דחכמה בסוד או"ח דחסדים דבחי' ו"ק.
       ואח"כ הגיעה למצב דהזדככות עד לשורש: כלומר בדמות שהיה בבחי' כתר, כלומר שנחסרו מספר ניצוצי או"ח עד שלא הספיקו לשום אחיזה והתלבשות בתחתון, והיא המכונה היולי דחוכמתא או שורש דבחי' מי דקיימא לשאלה, ואז נאצלו ע"ס דבינה.
       הזדככות ע"ס דבינה: אחר שנתגלתה בסוד הסת"ב שה"ס זו"נ דבינה, ( עי' לעיל זו"ן דבינה ) הנה מתחילה נזדככה או"ח דמלכות דבינה, דהיינו שלא יכלה לפעול בסוד הטוב ומטיב לרעים ולטובים ובסוד בגוף ורפוא כאחד. והטעם הוא, כי אור הזה גמר כל תפקידו.
       ואח"כ באה למצב הזדככות דז"א: דהיינו לסוד עמודא דאמצעיתא בסוד צדיק ונושע, ואח"כ בטל העביות דמסך זה ג"כ דהיינו כי מלאה תפקידו, וע"כ חזר ובא למצב הזדככות דבינח: דהיינו לבינה דבינה סוד טירת כסף בלבד, ומשם למצב הזדככות דחכמה: דבינה שה"ס בית תפלה לכל העמים, ואח"כ לכתר דבינה דהיינו שלא הספיקו ניצוצי או"ח עוד לאחיזה בהתחתון, כלומר שנגלה סוד היולי דעבידתא מחרושת הגויים וכאן יצאו ע"ס דזו"נ.

:

       ודע, כי כשיצא הכתר יצאו כל הכתרים עד לכתר מלכות. כי אפי' או"ח דבחי"ד היה נכלל שם, אלא עד שלא נתקבצו הניצוצין למספר הרצוי לא היה עוד האו"ח ראוי להלביש את או"י כנ"ל, (ע"ע מלכות דאו"ח מע"ס דחיה ) ולא עוד אלא אפי' בבחי"א דאו"י נגלה אותה הבחי"ד עכ"פ בדרך השלילה, ( עי' לעיל כתר דאו"ח ועי' לעיל אין גילוי לאו"י בלי בחי"ד ) וכשהאצילה את החכמה לא נתנה לה מחלקה כלום אלא מה שלמטה ממנה נתנה לה הכל, דהיינו מחכמה ולמטה. שז"ס מה שאמרנו אשר כל האור: העצמות והעתיד, הכל יצא בבחי"א. ( ע"ע חכמה דאו"י ) והוא משום שהכתר נתנה להחכמה כל מה שממנה ולמטה.
        גם זהו הטעם מ"ש לעיל ( ע"ע כתר דאו"ח ) אשר המלכות דבחי"ד לא נגלה ( במקוה ) בהסת"ב בע"ס דחיה, אלא היתה כלולה בבחי"ג ע"ש. והוא משום דמלכות זו הוא חלקה של הכתר שהיא השאירה זאת לעצמה, ולא נתנה לחכמה רק מה שלמטה מחלקה.
        כתר וחכמה דבינה: וכמו"כ כשיצאה החכמה יצאה עמה כל החכמות, ואפי' חכמה דמלכות שה"ס מלכות דע"ס דחיה הכלולה בבחי"ג, ( ומזה תבין הטעם שהמלכות נק' חכמה תתאה ) וכשהאצילה את הבינה לא נתנה לה אלא מה שממנה ולמטה, באופן שהכתר דבינה נשאר בהכתר עצמו כנ"ל שה"ס בינה דכתר, והחכמה דבינה נשארה בהחכמה שה"ס בינה דע"ס דחיה, ( ע"ע בחי"ב בינה דאו"י ) ולא נתנה החכמה אל הבינה רק ממנה ולמטה שה"ס (כל"א) גילוי הפרטיות מכל הכלול בבחי"א חיה, כי חכמה היא כלל והבינה היא פרט שבסגולתה היא להוציא לפועל כל מה שכלול בחכמה בדרך כלל.
        בינה דבינה: כבר נתבאר שסגולת הבינה היא לגלות כל הפרטים הכלולים בהחכמה, אכן יש הפרש גדול בין אור החכמה לאור הבינה, כי אור החכמה מכונה בשם אור העצמות על שם הכללות הכל שבה, גם אור הפנים ע"ש הפנים דכתר השורה רק על החכמה בסו"ה והיו עיניך רואות את מוריך. אמנם אור הבינה מכונה בשם אור דחסדים שהוא בערך בחי' גוף אל אור דעצמות, כלומר אם תחלק את אור החכמה לראש וגוף אשר בעצם החכמה ודאי בחי' אחת היא, ולא עוד אלא שהעיקר הוא הראש והגוף טפל לגמרי אל הראש כמובן, הנה הבינה היא רק בחי' הגוף של אותו הראש, דהיינו אותו האור הכדאי וראוי להשראת הראש עליו ע"ד שכתבנו לעיל שהוא גילוי הפרטיות שבעצם החכמה, משא"כ מהראש אין לה ענין, שאין הראש מגולה אלא בסוד החכמה בלבד, ובדבר זה מכנים הבינה בשם תוספות אור על החכמה, כי באמת כבר נמצא בע"ס דחיה הנ"ל כל השלימות בלי הוספה ובלי מגרעת שזסו"ה כי בו שבת מכל מלאכתו, כי אין עוד מה להוסיף, ובסו"ה אם הטאת מה תפעל בו וכו' ואם צדקת מה תתן לו. וז"ס שאין במלכות דחיה שום חלל, כי שם החלל בגי' חיים וע"כ אנו מכנים אותה בשם חיה, ולפיכך יש לתמוה איך יצאה אח"כ אור הבינה, אכן זסו"ה וינפש
        שה"ס נפש יתירה: דהיינו תוספות אור על החכמה, כי התגברה לינק אור מהכתר יתר על שיעור החכמה, והיתרון הזה מובן לנו רק בכלל ופרט. כלומר, שחשקה לפרטיות של אור הכללות שבהחכמה, ועם זה מובן שאי אפשר אל נשמה יתירה זו שתופיע בעולמות זולת בשבת קודש, אשר כבר נגלה מלכות דחכמה בסוד כי בו שבת מכל מלאכתו וכו', ממילא יש מקום שתופיע הנשמה יתירה שה"ס גילוי החכמה בפרטיות כאמור.
        ז"א דבינה: ה"ס גילוי עמודא דאמצעיתא באור הבינה ממש, ע"ד בחי"ג דע"ס דחיה עש"ה. ואע"פ שאמרנו לעיל אשר אין אור הפנים שורה אלא על החכמה בלבד, אכן יבואר זה בסוד הכתוב הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אסונות. שע"ז דרשו חז"ל זכו עם ענני שמיא לא זכו עני ורוכב על החמור, כי באמת לזווג עם החכמה עדיין היא צריכה באופן שתגלה כל העשירות הכלולה בחכמה, ולפיכך ז"א דבינה מכונה בשם עני ורוכב על חמור, כי צריכה לפשוט יד לקבל מהחכמה כמו עני לעשיר ואז מלך ביופיו תחזנה עיניך.
        מלכות דבינה: ה"ס גילוי מלכותו על כל הארץ בלי שום חלל פני מאורו ית' ע"ד מלכות דחכמה, וכל ההבחן בין מלכות דבינה למלכות דחכמה הוא כנ"ל גבי ז"א דבינה כי מלכות דחכמה הוא עשירה וכלום חסר בבית המלך, משא"כ מלכות דבינה היא ענייה וע"כ היא ממשכת עשירות גדול בסו"ה מצפון זהב יאתה. ודע כי מלכות דחכמה נק' שבת להויה ומלכות דבינה נק' שבת היא לכם, וה"ס אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין.

:

      ודע, כי ע"כ באמת עדיין לא נתגלה כי אם ע"ס דחיה וע"ד שפירשנו לעיל, אלא צריך להוסיף אשר המלכות דאו"י לא נגלה שם על מקומה בהסת"ב ( ועי' בסו"ה ומשפטים בל ידעום ) אלא רק בהסת"א, ובהסת"ב היא כלולה בבחי"ג דוקא ובסוד שביעי.
      ומזה תבין ג"כ שע"ס דיחידה לא נגלו כאן בהסת"ב אלא בהסת"א, כי אין היחידה מתגלה זולת בעת הגלות המלכות בהסת"ב, כי אור דיחידה תלוי במלכות דכלים.

:

      ונתבאר היטב שעצם האור ה"ס י ובחי"א, אשר מסיבת ה ה שנשתלשלה הימנו קנה אור ג"ר כמבואר. אכן יש כאן בחי' אור חדש אשר לא היה באמת בעת הופעת ה י ומכונה בשם אור הפנים או עמוד האמצעי, שה"ס אור א"ס שהופיע בבחי' חידוש ממעלה למטה בתוך מקום הזווג של יה ואור עליון החדש הזה דהיינו זיו הפנים שנתגלה בסיבת זווגם ד יה אלו, הוא מצוייר בציור של ו ונק' עמודא דאמצעיתא, משום שמופיע באמצעית ה יה כלומר בין דיבוקם וזווגם והבן היטב.
       והנה יש כאן ב' פנים: גדול וקטן, והוא תלוי בסוד ה י הנ"ל, כי הוא מתגלה ג"כ בב' אופנים, דהיינו בכללות כמו שנתגלתה בכח או"ח דבחי"א. ואופן ב' הוא בפרטות כמו שעתיד להתגלות ע"י האו"ח דכל ד' הבחי', וביחוד ע"י בחי"ד. ותדע אשר בטרם שנגלה היוד הזאת בכל פרטותה עדיין אור הפנים המתגלה ע"י זווגה עם ה ה הוא נמצא בשיעור קטן, ורק בסוד "הויה" דיהיה הוה. ולפיכך בק' אותו ה ו הנ"ל בשם פנים קטן או זעיר אנפין.
       ונק' ג"כ אור ו"ק, וזהו להורות שרק בו בלבדו מתגלה החסרון ג"ר לבחי' חסרון, משא"כ בי"ה שהוא חו"ב אין הג"ר חסרון להם ( מפני קרבתם להמאציל. אשר לפניו קטן וגדול שוים המה ) מפני שלא יצוייר החסרון וההעדר בטרם שמתגלה הישות מאותו הסוג, וכיון שהישות הזה מתגלה ביחוד על ה ו בסוד עמוד האמצעי ובסוד בן י"ה כנ"ל, וע"כ ממנו ובתוכו נבחן חסרון דאור הפנים לחסרון.
       ובזה תבין סוד חכמה עילאה וחכמה תתאה, כי בחי"א ה"ס חכמה עילאה וכמבואר אשר נתגלתה רק בסוד כללות ובעזרת או"מ, וסוד הפרטות של ה י שעליה מתגלה פנים גדול או סוד אריך אנפין היא נק' חכמה תתאה וה"ס י דסופו של השם אדני כנודע, בסוד השילוב דהויה אדני.
       חכמה דאו"ח: הוא בחי' ההעדר דאור בחי"ג דאו"י הנ"ל
       בחי"ד מלכות דאו"י: ה"ס ומלכותו בכל משלה או והיה ה' למלך על כל הארץ. וה"ס ה"ת דהויה על שם שאין הו' הנ"ל בסוד עמוד האמצעי אינו נק' פנים גדול זולת על ידה כנ"ל, מלכות דאו"ח היא העדר אור הזה כנ"ל, ויובן זה על בוריו רק בסו"ה ביום ההוא יהיה הויה אחד ושמו אחד.
       כתר דאו"ח: הוא חסרון האור הזה, והתפעלות הסתלקותו ה"ס ניצוצי ההסתלקות, שבקיבוץ כל הניצוצין מתגלה הכתר, כי המלכות חוזרת להיות כתר. ותבין לשון חוזרת כי באמת מקום בחי"ד הוא בכתר בסו"ה מצאתי דוד עבדי, דע"כ מכונה הכתר בשם השכל הנעלם מכל רעיון, אלא מטעם כי שם בחי' הסת"א ובלי כלים, ואנו צריכים להסת"ב שאינו מתגלה אלא ברזא דאחד.

:

       (ע"ע או"ח ) שם נתבאר אשר עצם השתלשלות האור עפ"י המדרגה נק' בשם ספירות דאו"י, והבחנות העדרם שבאותם המדרגות דהיינו הסתלקות האורות לשורשם שהמה מתקבצים לבחי' מסך המה שנק' או"ח, שז"ס ובורא חושך שהאו"ח הוא חושך, אמנם הוא הוא הפתילה שאור העליון נאחז בו עש"ה ונבארם במקומם.
       כתר דאו"י: הוא אור העליון בטרם שבא לבחי' קבלה והתלבשות בתחתונים, דהיינו בעת שמופיע בתחתונים והם אינם מרגישים בו, דאל"ה לא יתכן לכנותו בשום שם.
       מלכות דאו"ח: הוא העדר האור הנ"ל, אשר גם אז אין להמקבלים שום הרגשה כמו שלא הרגישו בעת ההופעה בהם, ( וה"ס הקול משה משה ויאמר הנני).
       חכמה דאו"י: הוא מופיע בהמקבלים תיכף אחר גילוי זווג דהכאה דאור העליון מבחי' אור דחסדים אור ו"ק בסוד צל הא' דצלצלי שמע. ונק' אמנם אור העצמות משום קרבתו להכתר, פירוש להיותו תחילת הגילוי דאור העליון בהמקבלים, דע"כ נעשה שני להכתר שאין הכתר שורה אלא עליו, ולסבה זו נק' לפעמים אור דחכמה בשם אור הפנים כי הפנים העליון שה"ס הכתר מתגלה בו ישורה עליו, אמנם לא עכשיו זולת אח"כ בזווג דהכאה דבחי"ד כמ"ש לקמן.
       זעיר אנפין דאו"ח: הוא בחי' העדר האור דבחי"א שהוא בחי' חסדים וו"ק כנ"ל, ( כל עוד שאין לו זווג דהכאה הב' דבחי"ד כנ"ל ), והיא הנותנת שזווג דהכאת אור עליון בחושך הזה אינו ממשיך אלא קומת ז"א בלי ראש. וזה הכלל אשר לפי מדת גדלו של ההעדר כן מדת קומתו בהגילוי דאו"ח, (ע"ע או"י ואו"ח).
       בינה דאוי": הוא בחי' אור דחסדים, אמנם יש בו אור דג"ר בבחי' השמיעה, וההפרש דבינה דאו"י לבין חכמה דאו"י הוא, כי החכמה הוא בחי' הראיה בסו"ה והיו עיניך רואות את מוריך, והבינה הוא אור דשמיעה. ויש להבין עפי"ז למה בד' הבחי' דא"ס קדמה שלימות הבינה לשלימות החכמה, כי כלה דששי קדמה לכלה דשביעי, משא"כ בקטנות קדומה החכמה לבינה גם בא"ס.
       ז"א דאור ישר: הוא ו"ק אור דחסדים כמו חכמה דאו"י בקטנות ע"ד שנתבאר לעיל, וז"ס מה שמו ומה שם בנו כי תדע: שמו ה"ס בחי"א דאו"י, בנו ה"ס בחי"ג דאו"י (ונק' ג"כ כל"א או סוף דמקוה ). וכל ההפרש בין בחי"א לבחי"ג הוא, כי בחי"א דאו"י הוא כל כמות האור הבא להשגת המקבל, שע"כ נק' אור עצמות המקבל וחיה שלו, משא"כ בחי"ג דאו"י הוא אור פרטי ובחי' ענף קטן מאורו הכולל של המקבל. ועוד כי בבחי"א דאו"י מאיר הא"ס ב"ה בעצמו בבחי' אור מקיף, כי ה"ס האור בתחילת התפשטותו מהשורש אל הנאצל, משא"כ בחי"ג דאו"י הוא מקבל לאו"מ רק מבחי"ב שהוא בינה דאו"י, שע"כ הארותיו מוגבלים גם חסר ג"ר כלפי אמו הבינה, וחסרון זה לא ניכר כלל בבחי"א בהיות או"מ מא"ס שורה עליו מטעם קירבתו להמאציל והשורש, ולפיכך הדגשנו לעיל אשר בחי"ג הוא חסר ג"ר ע"פ הכרח, משא"כ בחי"א דאו"י אע"פ שהג"ר עדיין לא נתגלה בו, אולם אינו מרגיש זה לחסרון מטעם קרבתו להשורש.
       מלכות דאו"י: הוא המשכה מאור הכתר בסוד נעוץ סופו בתחילתו, דהיינו האור מתלבש בהנאצל מטרם שבא להרגשת הנאצל כי ע"כ מסיים את האור המורגש בהשגתו, וההפרש בינו לאור הכתר הוא, אשר בהכתר האור כלול בלי הכר ספירות, משא"כ בהמלכות כבר נתפרטו בו ט"ר ויש לו הרשימות מהם שהוא מתפעל על ידיהם גם בעת שמופיע האור במלכות דאו"י, נמצאים האורות הראשונים עולים להכתר באופן אשר הכתר נבחן עתה לאור של ט"ס הראשונות החסרים עתה מאור המלכות דאו"י והבן.
       ד' בחי' דאור חוזר: הוא פשוט העדר והסתלקות כל בחי' ובחי' של ד' בחי' דאו"י אלא בערך הפכי, דהיינו הסתלקות האור דכתר דאו"י נבחן כאן בשם מלכות, והסתלקות האור דבחי"א דאו"י שהוא חכמה נקרא כאן בשם ז"א, והסתלקות האור דבחי"ב ובינה דאו"י נק' כאן ג"כ בינה, והסתלקות אור דבחי"ג נק' כאן בשם חכמה והסתלקות אור דבחי"ד נק' כאן בשם כתר דאו"ח.
       והטעם הוא פשוט, כי עומק מדת ההסתלקות גורם חזרת האור לשורש כפי מדת גודלו, ויצוייר זה כמו הבל היוצא מהפה, אשר כל השעור של הרוח שהכניס לפיו כפי שיעור זה מחוייב ג"כ לחזור ולהוציאו לא פחות ולא יותר, באופן שאם הכניס שיעור גדול נמצא שמוציא שיעור גדול ואם הכניס מדה קטנה הריהו מוציא מדה קטנה, ועד"ז תקיש ג"כ כאן, כי תצייר את האור המתלבש שנק' או"י כמו הרוח הנכנס לפה, ואח"כ כשהאור נעדר ומסתלק נמצא בהכרח שהבל העולה ומסתלק לשורשו שוה כמדת או"י שנכנס בו.
       ולפיכך אם אור המתלבש היה אור ו"ק, הנה הבל המסתלק וחוזר הוא עולה ועושה אחיזה באור ו"ק. ואם אור המתלבש היה אור דג"ר, נמצא הבל המסתלק עושה אחיזה באור ג"ר. ויש כאן ג' בחי' ג"ר:
       ג' בחי' ג"ר: וצריך לדעת שמתחילת ביאת האו"י לידי התלבשות להמקבל נמצא בהכרח או"ח כנגדו, דאי לאו הכי במאי יתלבש האו"י. ואפילו בבחי' כתר דאו"י שביארנו שהוא בחי' אור העליון בטרם שבא להרגשתו של המקבל, דהיינו שמתלבש בו בלי הרגש, אל תטעה לחשוב שאין כאן או"ח כלל, כי לא יתכן כלל לחשוב ולהרהר שישנה איזו בחי' של התלבשות או"י בהמקבל בשעה שאין שם או"ח כלום.
       או"ח נק' ניצוצין אלא הענין הוא כך, כי האו"ח התופס את האור ומאחיזו בהתחתון אינו מופיע בפעם אחת בבת אחת, אלא ע"י רצוא ושוב פעמים הרבה, ומזה הטעם נק' בשם ניצוצין. ומזה תדע ותבין שבטרם יתלקטו שיעור הניצוצין לבא לכלל הרגשת המקבל נק' כתר דאו"י.
       כתר דאור ישר: והנה נתבאר היטב, אשר כל עוד שהניצוצין דהבלי הסתלקות דאו"י לא נתמלאו בשיעור הרצוי וראוי להאחיז את האור ישר בהרגשת התחתון, נבחן האור הזה המתלבש בהתחתון בשם כתר דאו"י, כי כל אור בטרם שבא להשגת איזה מקבל נבחן שהוא נכלל בשורש בא"ס ב"ה, שהרי התחתון עוד לא הגבילו כלל ואינו יודע ממנו, וע"כ נבחן שעדיין לא יצא מהשורש וע"כ נק' בשם כתר דאו"י או שורש הכל.
       מלכות דאו"ח: אמנם הבל המסתלק מהלבשה הזאת, הנה יש לו עומק קטן בתכלית הקטנות מתוך שמשוער ונמדד לפי הישות של האור המתלבש כנ"ל, וכיון שאור המתלבש קטן כל כך עד שאינו מורגש עוד בהתחתון, הרי ניצוצי הבלי ההסתלקות ג"כ קטן מאד, ולפיכך נעשה כאן ערך הפכי אשר האו"י שעוד לא יצא מרשות השורש גם אפילו בעת התלבשותו בהתחתון משום שאינו מרגיש ויודע ממנו, הוא נק' בשם כתר וא"ס, משא"כ ניצוצי הבלי הסתלקותו של אותו האור, שהוא משוער בעמקו שנעדר מהתחתון שהוא שיעור היותר קטן דהיינו התלבשות בלי הרגשה כנ"ל, וע"כ מכונה רק בשם מלכות דאו"ח.
       בחי"א חכמה דאו"י: כבר ידעת שהיא תחילת הרגשת המקבל באור העליון המלובש בו, ומהנ"ל מובן מאליו שהאו"ח הוא מוקדם לאו"י, כי כל עוד שלא נתלקטו ונצטרפו ניצוצין דאו"ח (שהם מהבלי ההסתלקות שנגלו בעת שליטת הכתר דאו"י) לשיעורים המלא המספיק להאחיז את אור העליון בהתחתון, אי אפשר לאור העליון להתאחז בהמקבל, וא"כ בהכרח כשאנו אומרים בחי"א דאו"י מובן מעצמו אשר האו"ח קדם אליו.
       ואע"פ שבחי"א דאו"י הוא אור העצמות וחכמה, מ"מ אינו מופיע תיכף בכל גדלותו שלו, אלא לאט לאט בסדר במדרגה, כי זהו ברור שאור הא"ס ב"ה המלובש ( ומחיה כל דבר ) בהעולמות כולם, הוא אינו מקבל שום שינוי מפאת הלבשתו בהתחתונים, ולפיכך אומר הרב אשר אור העליון שוה הוא ואינו משתנה כלל וכלל מראשית הקו ועד סוף העשיה, וכל מיני השינויים וההבחנות שבעולמות ופרצופים הרי זה נאמר רק כלפי המקבלים המרגישים כן, כי הוכנו מכח המחשבה הראשונה נכל מיני הרגשות האלו שהם מרגישים, ואע"פ שבאורו ית' עצמו אין כלל וכלל אפי' משהו שינוי מחמת הרגשת המקבלים כמובן ופשוט.
       ומזה תבין שאפילו בנאצל הא' בראש הקו, יצוייר בו קטנות וגדלות, מטעם כי הוא אינו יכול להתאחז באור העליון זולת ע"י האו"ח. וביארנו שהאו"ח אינו מתמלא בפעם א' ובבת אחת רק בצירוף שיעור ניצוצין, ולפיכך יש בכמות מילואם של הניצוצין ד' מדרגות אשר הולכים ומתמלאים בארבע פעמים שהם ד' מדרגות, וכל עוד שלא נתמלאו בכל הארבע מדרגות אין האור ישר מתאחז עוד בהנאצל כראוי. ולפיכך תדע אשר אלו השמות כח"ב זו"ן דאו"י שאנו מכנים או ד' הבחי' דאו"י, אין זה אמור רק אחר מילוי כל ד' הבחי' דאו"ח, אכן מטרם זה נבחנים הד' בחי' דאו"י בהבחנות אחרות ע"ד הנ"ל. באופן אשר בחי"א א' דאו"י אינו עדיין בחי' ג"ר ועצמות ואור הפנים, אלא אנו מבחינים בו אור דחסדים וו"ק בלבד כנ"ל, כי בתופעה הראשונה דאור העליון לאחיזת התחתון לא נתמלאו ניצוצין דאו"ח רק בשיעור אור ו"ק בלבד. (אכן יש לו ג' מעלות יתירות: קרבתו להמאציל, וכללות כל האור, ואו"מ דמאציל).
       אין גילוי לאו"י בלי בחי"ד: עוד זה צריך לדעת שאע"פ שאמרנו שאור העליון גם באו"י נבחן כלפי המקבלים בקטנות וגדלות משום שניצוצי או"ח מצטרפים לשיעורם בד' פעמים, אין הכונה אשר אור העליון מתלבש תחילה ע"י ניצוצין דו"ק ואח"כ באים ניצוצין דג"ר להתגלות בהתחתון ואחר שנתמלאו לשיעור הראוי יתגלה בו ג"ר וכו', כי אינו כן, אלא אפילו לבחי' ו"ק וקטנות דאו"י כבר מחויבים להמצא בהתחתון כל השיעור שצריך לשלימות הקבלה והאחיזה להאור העליון, דהיינו כל הד' בחי' של ניצוצין, אלא הענין הוא, שאע"פ שכבר נמצאים בו, מ"מ מתלקטים לתפקידם רק בסדר ד' מדרגות, שמתחלה מתלקטים לו"ק ואח"כ לנשמה ואח"כ לחיה ואח"כ ליחידה, (וזה ביארנו בפנים מסבירות אשד כל הד' נכללים עוד בא"ס ב"ה, אלא בסוד הוא ושמו אחד עש"ה).
       ובזה תבין מה דכייל הרב, אם יש בפרצוף ב' מדרגות יש לו רוח, ואם ג' מדרגות יש בו נשמה, ואם ד' מדרגות יש לו ג"כ חיה ע"ש. ובהנ"ל יובן היטב, דהכוונה היא על התלקטות האו"ח בד' הזמנים כנ"ל, ולפיכך ודאי בעת הא' שהופיע בו או"ח דבחי"א, הרי שאין לו רק ב' מדרגות וא"כ הוא מקומת ו"ק, ובעת הב' כשמתלקט אליו גם האו"ח דבחי"ג יש לו נשמה, ובעת הד' כשמתלקט אליו האו"ח דבחי"ד יש לו חיה יחידה והבן.
       בחי"א ז"א דאו"ח: הוא העדר האור דבחי"א דאו"י בעת שהוא עוד בקומת ו"ק, והבן היטב כי בעת שנתמלא שיעור הניצוצין לבחי"א דאו"ח אז יצא בחי"א דאו"י, כי האו"ח קודם תמיד לאו"י כנ"ל. כלומר, בבחי' גילוי אחיזה להמדרגה, משא"כ בבחי' יצירת האו"ח ודאי שהאו"י קדם לאו"ח, שהרי הישות קודם להעדר וגם הוא מקציב מדתו דאו"ח.
       בחי"ב בינה דאו"י: היא בחי' ג"ר הא' דג' בחי' ג"ר שבע"ס, וה"ס השגת השמיעה בסו"ה לשמוע בקולו, ופירשוה בזוהר בסוד "בן י"ה ושמיעה זו ה"ס ג"ר, בגסו"ה ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אלי' כה' אלקינו בכל קראנו אליו, בכל קראנו דייקא. גם לו "אלקים" קרובים דייקא, כי אור ג"ר דבינה ה"ס שם אלקים או הויה בניקוד אלקים, ונודע כי הניקוד הוא המנהיג להאותיות, ונמצא אלקים העיקר שאותיות הויה מתנהגים על ידו, והסו"ה ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, לכל העמים דייקא, ( וע"ע בחי"ג דאו"י),
       בינה דאו"ח: הוא העדר האור דבינה דאו"י, והסו"ה ומי וכו' חרש כמלאכי אשר אשלח, או וחרשים ואזנים למו. כי האו"ח הוא העדר אור השמיעה, וע"כ מכונה בשם חרש.
       בחי"ג ז"א דאו"י: ה"ס עמוד האמצעי דאור העליון המופיע בהנאצל וה"ס בן הנעים בן י"ה.
       וצריך שתבין כאן ענין השתלשלות הד' בחי' דאו"י זה מזה, אשר ודאי התחתון הולך ומתגדל בהשגתם לפי שיעור המדרגות שקבל, כי אינו דומה מי שהשיג ב' בחי' דאו"י למי שהשיג ג' בחי' דאו"י ואצ"ל למי שהשיג כל הד' בחי', גם אם נאמר שהנאצל השיג לבחי"ג דאו"י ודאי הוא שכבר השיג מקודם את ב' הבחי' הראשונים. ולפיכך אל תתמה במה שעצם המדרגות הולכות ונגרעות בדרך השתלשלותם, אכן הנאצל המשיגם הולך ומתגדל בכל מדריגה יתירה שמקבל, למשל כשמקבל בחי"א אין להנאצל אלא קומת ו"ק וכשמקבל בחי"ב נמצא להנאצל קומת ג"ר בסוד השמיעה, ואע"פ שעצם המדרגה דבחי"א חשוב לאין ערך על בחי"ב שהרי בחי"ב הוא תולדה דבחי"א.
       ולפי"ך תבין סוד יה"ו, כי בחי"א דאור ישר שה"ס אור העליון במדרגה הראשונה כשבא ומתלבש בהנאצל כנ"ל, שנק' בחי' יוד בסוד שכל האותיות מוכרחין להתחיל עם נקודה שה"ס יוד. וכבר נתבאר שהוא כל שיעור כללות האור הראוי להתלבש בהנאצל.
       ה ה"ס הנאצל עצמו במה שהוא מוכן לקבל אותו האור דבחי"א, והכנה הזאת מכונה ה ובאמת שהאו"ח המוקדם גרם להנאצל אותה ההכנה, אמנם הכלי קבלה בעצמה הנולדת מאו"ח האמור אינו נק' או"ח אלא או"י, מפני שאין הכונה על הכלי קבלה שהשיג מסיבתו שהוא נק' אור ג"ר. באופן שאותה ההכנה הנעשית להנאצל בסיבת או"ח דבחי"א היתה מספקת לאור ו"ק וה"ס או"ח ואו"י המכונה בשם יוד . משא"כ הכנה הנ"ל שנק' בשם ה היא נעשית ע"י או"ח דבחי"ב, וע"כ או"י ואו"ח דבחי' זו נק' בשם ג"ר.
       ועכ"ז אל תטעה אשר או"י הנמשך להנאצל בסוד ה הוא אור חדש. כלומר, בחי' תוספות בעצמות האו"ח, כי כבר נתבאר שכללות האור הראוי להתלבש בנאצל כבר נגלה ובא בבחי"א אלא הכל תלוי בכלי קבלה, כי מעקרא הכלי קבלה היו קטנים וע"כ לא קיבל מבחי"א רק בסוד יוד משא"כ עתה כשכלי קבלה נתגדלו בסוד ה קיבל מאותו האור דבחי"א שיעור יותר גדול, דהיינו בחי' אור דג"ר שנק' שמיעה או אור האזן. ולפיכך גם תוספת ג"ר זו שבאה בסוד ה שורה בעיקר בבחי"א, שהרי גם ה קיבלה אורה הימנו ואין לך נותן מה שאין בו. ומתוך שאור ה הוכרחה להשתלשל מאור י ע"כ נחשב ה י לשורש ו ה לענף.
       ולפי"ז תבין מ"ש בזוהר חכמה ובינה כחדא נפקין וכחדא שריין, כי עתה אחר שנתגלה ה הנ"ל, הנה נתבאר שעיקר האור שנתוסף בהקבלה הזאת שורה על ה י שהוא חכמה ממש, אכן לא נתגלתה כן בעת הופעתה בטרם הופעת ה ה אלא עתה אחר ה ה באופן שג"ר דבחי' י ואור האזן באו בבת אחת, ונבחן זה כמו זווג דה י וה ה כי שניהם נעשו בבת אחת אור ג"ר, ובאור ג"ר בהכרח שהם מדובקים בהשואה גמורה וע"כ נק' זווג דחו"ב, וז"ס אשת חיל עטרת בעלה, כי אור הג"ר שהיא עטרה לראשו לא השיג אלא ע"י אשתו ה.

:

ע"ע ג' קוין,

:

(ע"י' בפתיחה לספר פמ"א ופמ"ס אות ב' בסופו ) דהוי אמינא משום שמצמצום ואילך נתקנת במסך שלא לקבל בתוכה אור א"ס, נמצא שחסר ממספר ע"ס ח"ו ונשארו בט"ס, ע"כ משמיענו ספר היצירה עשר ולא תשע, כי אתתקנת בסוד העלאת או"ח עש"ה. ועי' בע"ח שער מיעוט הירח פ"א וז"ל: דאמר לה לכי ומעטי את עצמך. היינו דכולהו מלכיות דידה (שה"ס הבחי"ד שבכאו"א) דהוי בכל הט"ס כולה הפילו ונחתי לתתא בהדה מה דליתא הכי בכל ספיראן וכו', אבל מלכות אתנטלית מכולהו ( דהיינו בחי"ד שבכל הספירות ) וכלהו הוי ס' בלבד דכל מה דהוי מינה לעילא בהדייהו נחית לתתא וכו' ומשום הכי הוי אור חוזר עש"ה. והבן אשר מיעוט הירח במשך מצמצום א'.

:

      נק' כח"ב חג"ת נהי"מ. והמה מובנים ע"פ ד' הבחנות מקוריות:
      הבחן הא' הוא עפ"י קרבתם להמאציל שהיותר עליון שבהמדריגה נק' תמיד כתר, והבא אחרי הכתר בסמוך נק' חכמה ואחרי החכמה בינה, עד שהיותר תחתון בהמדרגה הוא נק' מלכות, וערכי עליון ותחתון האמור הוא בשיעור העביות, כי היותר עב שבכולם נק' מלכות והיותר זך מהמלכות נק' יסוד והיותר זך מהיסוד נק' הוד וכו' עד שהיותר זך מכולם נק' כתר, באופן שכל מדרגה נבחנת בה עשר ספירות שיורדות ומשתלשלות מן השורש עד בחי' אחרונה, שפירושו מנקודת גדלות הזכות שבה עד נקודת גדלות העביות שבה שאין יותר עביות הימנה בהפרצוף והיא נק' ע"כ אחרונה או מלכות, וממנה עד נקודת גדלות הזכות יש שמונה דרגות זה על זה שפירושו שכל אחד זך יותר מחבירו עד גדלות הזכות. ותדע אשר הבחן זה הוא ערך כמותי, כלומר שמבחינים רק בכמות העביות שבכל ספירה ולא באיכות תכונתם.
      הבחן ב' , הוא על פי שיעור קומה מהד' בחי' של אור ישר, והוא משוער ע"פ אמת המדה של המסך, כי ד' בחי' של עביות יש להבחין בהמסך המזדווג עם אור העליון המכה עליו, ואם יש לו כל הד' בחי' של העביות אז זווג דהכאה שבו הוא החזק שבכולם, וע"כ הוא המובחר שבכולם ומעלה קומת או"ח יותר גבוה מכולם. וזה הכלל אשר הערכים שבהמסך הם הפכים מהערכים שבהספירות, כי כאן כל היותר עב הוא היותר חשוב ואין המסך על תכלית שלימותו זולת ביש לו כל הד' בחי' של העביות, כי אז הכאתו חזקה והעלאת אורו גבוהה ונבחן אז שעומד בכלי מלכות דהיינו במלכות דאור ישר שהוא היותר עב כנ"ל, ואם אין לו אלא ג' בחי' של עביות נבחן שהמסך עומד בז"א ונחלש מעט כח הכאתו באור העליון, וע"כ נתמעט קומתו על חלק א', דהיינו אם לשער ע"פ הכלים נאמר שחסר לו כלי מלכות שהי נשארה חשיכה בלי אור להיות המסך עומד בבחי"ג דהיינו בז"א כנ"ל ואם לשער ע"פ חשיבות האור נאמר שחסר לו ספירת כתר, דאור ישר, כלומר שאו"ח שלו נתמעט ואינו מגיע להכתר רק עד החכמה, ועד"ז אם אין בהמסך רק ב' בחי' של עביות נתמעט האו"ח שלו בב' בחי' ואינו מלביש רק עד הבינה, ובערכי כלים נמצאים הז"א והנוק' חסרים באותה מדרגה משום שהמסך למעלה מהם, ואם אין בו רק בחי"א של עביות אז נתמעט על ג' בחי' ואין לו אלא קומת ז"א באור, ובערכי כלים חסר לו בינה וזו"נ ואין לו אלא כתר חכמה לבד, ובהיותו על תכלית הזכות המצוייר בו נבחן שהמסך עלה לבחי' כתר, ואז פסק ממנו כח הזווג דהכאה ואינו מעלה שום שיעור קומה של או"ח כלל.
      ותדע שד' שיעורים שבקומה המבוארים כאן המה נקראים עשר ספירות, כי אותה מדרגה שיש לו מסך דבחי"ד נק' כתר והמדרגה שיש לה מסך דבחי"ג נק' ספירת חכמה והמדרגה שיש לה מסך דבחי"ב נק' ספירת בינה והמדרגה שיש לה מסך דבחי"א נק' ספירת ז"א והמדרגה שהמסך מזוכך בה לגמרי נק' ספי' מלכות. באופן אשר עיקר ההבחן כאן הוא רק בשיעור קומה של האו"ח שיש בהספירה, והספירה כולה נקראת על שם בחי' היותר גבוה שבו, שאם האו"ח מלביש עד הכתר נק' כל הספירה רק בשם כתר, ואם מלביש עד החכמה נקראת כולה רק בשם החכמה וכו' עד"ז וכאן צריך שתזכור תכונת איכותם של ע"ס דאו"י (עי' בפמ"ס ע"א).
      הבחן ג' על פי רת"ס, והוא באמת המדה של שליטת כח המסך והעביות שבו על האורות המלובשים בתוכו, שיש בזה ג' דרגות: דרגא א' נק' ראש, והם הע"ס היוצאים בהסתכלות א', (ע"ע רת"ס ) שע"ס האלו נבחנים כמו שאינם מלובשים בכלים כלום, משום שהמה הם רק המולידים של המסך והמסך הוא עלול מהם, וע"כ אין העביות של המסך יכול לעלות אל מדרגה הגבוה ממנו ולהלבישם, ותדע שדרגא זו נק' ע"פ רוב בשם כתר, כלומר היותר קרוב אל המאציל דהיינו היותר זך שבפרצוף נק' יותר קרוב אל המאציל כנ"ל. דרגא ב' הוא הע"ס היוצאים בהסתכלות ב', אשר המסך של ראש העומד במלכות של ראש מתפשט לע"ס מינה ובה עד למלכות דמלכות הנק' טבור, שכאן נבחן שהאורות מתלבשים בכלים. ואח"כ גם הטבור מתפשט לע"ס מינה ובה באו"ח בלי אור ישר, (ע"ע סוף ) והם המכונים ע"ס דסוף.
      ותדע אשר בערכי הכלים נק' דרגא א' שהוא הראש בשם ספירת כתר כנ"ל, וב' דרגות התוך והסוף נק' ט"ס תחתונות שהם חו"ב חג"ת ונהי"מ, והוא משום שבראש אין שום כלי רק המלכות ששם המסך והיא המתפשטת בע"ס מינה ובה, נמצא שהכתר של התפשטות עומד במלכות דראש וע"כ נק' כל הע"ס של ראש רק בשם כתר, וט"ס תחתונות שלה המה מתפשטים עד הטבור, ולפיכך נק' כל הע"ס דתוך בשמות חו"ב וחג"ת נה"י, והטבור ולמטה עד הסיום נק' רק בשם מלכות, להיותה רק התפשטות הטבור שהוא המלכות דהסת"ב בלבד, וזהו בדיוק ע"פ ערכי הכלים דהיינו ע"פ התפשטות המסך של ראש, ואם נשער לפי חשיבות האורות אז להיפך אשר עיקר הע"ס הם בראש בלבד, וע"כ נק' הראש בשם ט"ס ראשונות כח"ב חג"ת נה"י, וב' הדרגות התוך והסוף נק' יחד בשם מלכות לבד, כי, אינם רק התפשטות של המסך של ראש, כנ"ל, שהמסך העומד במלכות של ראש מתפשט מיניה וביה לע"ס עד למלכות דמלכות הנק' טבור, ונמצא שכלהו ע"ס דתוך המה רק ט"ס ראשונות דמלכות והסוף הוא רק בחי' מלכות דמלכות, באופן שט"ס האמיתיות הנק' כח"ב חג"ת נה"י עומדים בראש והמלכות הנמצאת מתחתיהם בהראש היא לבדה המתפשטת בתוך והסוף של הפרצוף.
      הבחן ד' ע"פ תיקון קוין, והולך תמיד יחד עם הבחן הג' הנ"ל של רת"ס, ומקורו של הבחן זה מתחיל מהנקודים שנק' אור העינים, אשר המלכות שנמצאת למטה מכל הספירות עלתה ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה שנק' עינים, ומשום התכללות הזו נעשה ב' צדדים בכל ספירה וספירה אשר צד ימין שבכל ספירה היא עצמותה של אותה הספירה וצד שמאל שבכל ספירה הוא בחי' המלכות שנכללה באותה הספירה, והמה מתיחדים אח"כ ע"י האו"ח העולה ממטה למעלה וע"כ מכונה זה בשם קו אמצעי המכריע ביניהם וע"פ זה מכונים הע"ס כולם של דרגא א' שהוא הראש בשם כח"ב או חב"ד, שקו הימין דהיינו עצמותם שבכל הע"ס דראש מכונים בשם חכמה, וקו השמאלי דהיינו בחי' המלכות הנכללת בכל ספירה וספירה מע"ס דראש ההם מכונים כולם בשם בינה, וקו האמצעי דהיינו האו"ח העולה מהזווג שבבחי' אחרונה הנמצאת בראש מכונה בשם דעת. ועד"ז כלהו ע"ס דתוך מכונים בשם חג"ת, קו הימין כולו נק' חסד וקו השמאלי כולו נק' בשם גבורה וקו האמצעי המכריע ומייחד ב' הקצות ימין ושמאל שבכל ספירה וספירה מהע"ס דתוך נק' כולו בשם ת"ת. ועד"ז כלהו הע"ס דסוף נק' בשם נהג"י, קו הימין נצח וקו השמאל הוד וקו האמצעי יסוד כמו בהנ"ל.
      תכונתם של הע"ס: וע"פ ד' הבחנות האמורים אפשר להבין את תכונת הע"ס במקומות שעוסקים מהם, כי כולם יחד באים בהבנת הספירה דהיינו או בקיום כל ד' הבחנות או בשלילת מקצתם, וכן ענין השינויים שמקבלים בדרך ירידתם ועלייתם שהם המתבארים בכל החכמה שלפנינו, ואי אפשר לגדרם בגדרים מסוימים כמובן. אמנם את התכונות המקוריות העליונות שמשפטם קבוע, זה שמצאתי לגדר אותם כאן כדי שלא יזיזו מעיני המעיין בכל משך טיול בהחכמה, כי זולתם אי אפשר לפסוע אף פסיעה אחת בפרדס החכמה.
      תכונת הכתר: הבחן העקרי שבכלי דכתר הוא בהמסך שלו שהוא בעביות דבחי"ד, ומתוך שבחי"ד הוא מדת הדין השורשי שרק עליה היה צמצום א', וג' בחי' הקודמות לא נתצמצמו כלל, ( עי' פמ"ס ענף א' ) וע"כ המה נק' מדת הרחמים. לפיכך הבחי"ד וג' בחי' הקודמות המה הפיכים זו מזו משורשם, ונמצא אשר כלי דכתר הוא במשונה בתכלית הריחוק מהכלים דחו"ב וז"א ומלכות, כי הכלי דכתר נבנה מבחי"ד והט"ת נבנים משאר ג' הבחי' כנודע.
      הבחן ב' , אשר בכלי דכתר לעצמו יש להבחין בו כל הד' קומות חו"ב וזו"נ. והוא שנתחדש בהתפשטות ב' דעקודים דא"ק, שמתוך שהרשימו דהתפ"א נשארה בכתר לתמידיות ולא זזה משם לעולם ורשימו זו היא רשימו מבחי"ד ומדת הדין כנ"ל, ע"כ כחה מתראה ומתלוה בכל הקומות שיצאו בכלי דכתר. ואפי' במלכות דכתר שפירושה שכבר המסך דבחי"ד נזדכך עד השורש, מ"מ עדיין נשאר שם שינוי רחוק מכלי דחכמה הנבנית ממסך דבחי"ג. כי אע"פ שעביות דמסך דחכמה מרובה הרבה על המלכות דכתר, עכ"ז המלכות דכתר נבחנת לשירי מדה"ד מפני כח הרשימו דהתפ"א שנשארה בה, (ע"ע מול"מ) משא"כ הכלי דחכמה אע"פ שעביותו דהמסך מרובה מ"מ כולה ממדת הרחמים היא. ומכ"ש שאר הכלים בינה וזו"נ.
      הבחן ג' , שינוי השינוי וההפכיות מבין כלי דכתר לשאר הט"ת אינם נבחנים רק בפרצופי א"ק מטרם הנקודים, דהיינו בטרם שנשתתפו מדה"ד עם מדה"ר בסוד תיקון מ"ן, דאז הבחי"ד הוא מדת הדין הגמור בלי שום מיתוק וג' בחי' הקודמות הם מידת הרחמים בלי שום תערובת ושיתוף ממדת הדין, ולפיכך המה משונים זה מזה בתכלית הריחוק. וזהו הטעם אשר בעקודים דפרצופי א"ק נעשו האורות בסוד מטי ולא מטי, מסי בכג"ני ל"מ בחבחתה"מ עש"ה. והוא משום דשליטת הכתר מבטל לשליטת ג' בחי' הקודמים, וכן להיפך, כי אינם יכולים לשלוט בזמן אחד משום הפכיותם כנ"ל, דזה מדה"ד הגמור וזה מדה"ר הנקי.
      תכונת החכמה: הבחן העיקרי שבה תחקור מסוד בחי"א דאור ישר, דהיינו ספי' החכמה דאור ישר. וזה הכלל שהספי' הראשית שבכל קומה היא השולטת בקומה ההיא, ולפיכך כיון שיש בהכלי מסך דבחי"ג שמעלה או"ח ומלביש עד בחי"א דאור ישר שהיא החכמה, הרי החכמה שולטת שם ושאר הספירות בטלים לה, ועד"ז בקומת בינה וכו'. ודע אמנם אשר עיקר ההפרש בין הכתר לחכמה הוא, כי הכתר ה"ע שורש להפרצוף אשר כל הבחי' המתגלות בהפרצוף המה ענפים לו, והחכמה היא העצמות והחיות שבהפרצוף באותה מידה שבאה לגילוי באותו פרצוף שנחשב לענף אחד פרטי הנמשך מהכתר, אבל ענף זה הוא העיקרי שבהפרצוף.
      תכונת הבינה : עיקר השליטה שבה הוא אור החסד, כי כן צורתה בבחי"ב דאור ישר, ואע"פ שעצמותה של הבינה הוא ממש חלק מהחכמה דהיינו בחי' חיה ועצמות, אכן אנחנו מבחינים אותה באותה בחי' שנבדלה ויצאה מהחכמה לקנות שם בפ"ע, דהיינו התגברות הרצון לאור דחסדים המכונה בחי"ב. באופן שיש בה ב' בחי' אור: הא' מעיקר בנינה נבחנת לאור עצמות להיותה חלק מהחכמה. הב' מצד שליטתה שנבחנת לאור דחסדים שזהו כל חידושה כנ"ל. ועוד כי במקורה בד' בחי' דאו"י היא נמצאת בהפיכת פנים לאור העצמות כנודע, בסוד י' הפוכה עם נ' של צדי כזה צ . ונמצא אשר החכמה הוא רק אור יחיד, אבל הבינה יש בה ב' מיני אור כמבואר.
      תכונת החסד: צריך שתדע, שכל מבינה ולמטה נבחן שהמה חסרי אור העצמות ואין בהם אלא אור דחסדים בלבד, ובאו"י נבחנים כל הז"ת חג"ת נהי"מ תחת בחי"ג ובחי"ד, חג"ת נה"י תחת בחי"ג ומלכות תחת בחי"ד. ומצד המסך ושיעור קומה נמצאים חג"ת נה"י כולם יוצאים על מסך דבחי"א וע"כ המה חסרי ג"ר, והמלכות יוצאת על מסך המזוכך לגמרי עד השורש, באופן שקומת כל הו"ס התחתונות שוה זל"ז, ואעפ"כ נבחנים לקצוות הרחוקים זה מזה כמשל מקצה אל הקצה, והמה מכונים בכל מקום ששה קצוות.
      וראשית ההבחן נמצאנו למדים ממלאכת מול"מ עש"ה, שנעשה בעקודים דגע"ס דא"ק, שנעשה שם ד' הבחנות כזה: ג"ר, ו"ק, בחי"ב, בחי"ד. כי נתבאר שם דמטי בכגנ"י לא מטי בחבחתה"מ וכד מטי בחבחתה"מ ל"מ בכג"ני. ועיקר הבחן בין קומת כתר לקומת חכמה הוא אשר בכתר משמש רשימו דבחי"ד ובהחכמה בחי"ג או בחי"ב כמ"ש שם, שכלפי בחי"ד נבחנת למדת הרחמים. ועוד נבחן כד מטי בכגנ"י לא היה שם אור ג"ר ועצמות וכד מטי בחבחתה"מ היה בהם אור ג"ר ועצמות, ולפיכך נשתנו הז"ת זה מזה ע"פ ד' הבחנות האמורים: ג"ר, ו"ק, בחי"ב, בחי"ד.
      באופן שבתכונת החסד: יש ב' הבחנות: א' אשר בהפרצוף נמצא אור דג"ר בחו"ב, וע"כ ודאי אע"פ שהחסד עצמו הוא בקומת ו"ק מ"מ מחוברת לג"ר עכ"פ. הב' הוא, אשר המסך המשמש בה הוא מרשימו דמדת הרחמים שיורין דבחי"ב שנזדכך לבחי"א.
      תכונת הגבורה: הא' שאין ג"ר בהפרצוף וחו"ב עלו ונכללו בהכתר בבחי' חסד ג"ר כמ"ש שם. הב' שמסך המשמש בה הוא מרשימו דבחי"ד ומדת הדין שנזדכך לבחי"א, כמ"ש שם.
      תכונת הת"ת: הא' שיש ג"ר בהפרצוף בחו"ב עכ"פ. הב' אשר המסך שבה משותף מב' הרשימות מבחי"ד ומבחי"ב, וע"כ הארת אור החסד מרובה בה ועי"כ מתייחדים בה ב' התכונות דחו"ג הנ"ל.
      תכונת הנצח: הא' שאין ג"ר כלל בהפרצוף כנ"ל דל"מ בחבחתה"מ. הב' שמסך דרשימו דבחי"ד ומדת הדין משמש בה, אכן מעלה גדולה לה על ספירת הגבורה, כי כאן כבר נתמתקה בחי"ד בתוך הת"ת כמ"ש שם.
      תכונת ההוד: הא' שיש ג"ר בהפרצוף, הב' אשר משמש ברשימו של מסך דמדה"ר כמ"ש שם.
      תכונת היסוד: שאין ג"ר כלל בהפרצוף, והמסך המשמש הוא מסך משותף דמדה"ר ומדה"ד כמו הת"ת.
      תכונת המלכות: שיש ג"ר בהפרצוף ורשימתה הוא ממדה"ר, אכן נזדכך ונפסק האו"ח,
      תכונת עשר הספירות: דע, שמלבד ההבחנות שנתבארו כאן כניתוספו עוד הבחנות מרובות אח"כ בצמצום ב' דא"ק, אשר אח"פ ירדו לחג"ת וחג"ת ירדו לנה"י ונתפעלו זמ"ז, ואח"כ ביציאת גדלות דנקודים שגופא דאו"א נתלבש בחג"ת וגופא דישסו"ת נתלבש בנה"י, ובעת ירידה ועליה דשביה"כ שחלפו מקומותיהם פעמים הרבה, ואח"כ ביציאת מ"ה החדש ואבי"ע, וכל אלו הבחנות האמורים יש להבחין חילוקים גדולים באיזה פרצוף עומדת הספירה אם בכתר אם בחכמה אשר זהו העיקר, ולבאר כל הבחנות אלו קצר המצע מלהשתרע.

:

      כל ראש יש לו ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ. אמנם באמת אינם אלא ה' בחי' כח"ב תו"מ, וא"כ מאין בא מספר של ע"ס. ותדע שהוא נמשך מכח תיקון האצילות שהזו"ן יצאו לבר מראש, דהיינו תו"מ, ולא נשאר בראש זולת ג' בחי' כח"ב, והנה משום זה היציאה, קנה הת"ת השם של שלשה ספירות חג"ת, בג' בחי' כח"ב. ואור דנו"ה בת"ת שהוא בחי"ג שלו, ואור המלכות ביסוד שהוא בחי"ד. שלו והמלכות קנה שם יחיד של כתר, כי כל הד' בחי' נחסרו הימנה, ולא נשאר לה שורש בעליונים וע"כ קנה הראש שם של ע"ס דהיינו ג' בחי' כח"ב, הנשארים בראש בשלימותם, והשורשים של ו"ק דז"א ושל יחידה דמלכות, וע"כ המה עשר ספירות. (עי' עוד ע"ס עי' ערך ו"ק)
      ב' סדרים של ע"ס א' נמשך מא"ס ב"ה ובסוד צמצום א' מד' בחי' הנודעים, שהשורש ה"ס כתר, ובחי"א חכמה, בחי"ב בינה, בחי"ג ת"ת, בחי"ד מלכות, שתכונתם מפורש בפמ"ס ענף א' וענף ג'.
      וסדר ב' של ע"ס נמשך מסוד צמצום ב' בזמן הנקודים, שמטעם עליית המלכות בסוד מ"ן עד לנקבי עינים שה"ס חכמה, נעשה בחי' קו שמאל בכל הפרצופין ובכל ספירה, דהיינו מהעביות דמלכות שנכללת בכל ספירה מצד עלייתה לחכמה, וע"כ נבחן בכל ספירה ב' קוין, כי קו ימין הוא עצם הספי' וקו שמאל הוא מהעביות דמלכות שנכלל שמה, ואח"כ שנמשך הזווג מא"ס ב"ה ויחד הקצוות הנ"ל שבכל ספירה וספירה ועלה או"ח, מכונה זה קו האמצעי. כלומר שהוא מכריע בין ב' הקצוות המכחישין זא"ז.
      והנך מוצא שנעשו ג' קוין יש"א בכל ספירה וספירה, וכיון שכל פרצוף מחויב בג' מדרגות רת"ס, לפיכך כל קו הימין שבהע"ס כח"ב תו"מ שבראש נקראים בשם חכמה, וכל קו הימין שבהע"ס כח"ב תו"מ שבתוך מכונה בשם חסד, וכל קו הימין שבהע"ס דסוף מכונה בשם נצח. ועד"ז קו השמאל דג' דרגות רת"ס מכונה בג"ה, וקו האמצעי דג' דרגות רת"ס מכונה דת"י.

:

עי' לקמן ביאור ארוך מע"ס בפרטיותם (ועי' לקמן מערכת "רוח ) ושם תראה כי התחלת שם הע"ס יתכן באור הרוח, אמנם באור הנפש הוא שם שאול. (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

       תבינהו מסו"ה ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, כי לא (*)קיים הכתוב ע"כ יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו כמו יעקב אבינו ע"ה שקיים כל התורה כולה, אלא אפי בשעה שיעקב עבד בעד אשה י"ד שנים וכן בעד הצאן שש שנים גם אז לא עזב עשו את או"א, ולפיכך היו ידיו שעירות גם צוארו, משום שלא פרש מאו"א והבן, כי ע"כ עון עקביו יסובבוהו וסער על ראשו חל. שז"ס שעשו קיים היטב כבוד אב ואם משא"כ יעקב באותו י"ד שנה ששימש בבהמ"ד של שם ועבר נמצא פרש מאו"א, וז"ס מפני הי"ד שנשתלחה במקדשיך.
      (*)הגהה שז"ס שעשו קיים היטב כבוד אב ואם, משא"כ יעקב באותן י"ד שנה ששימש בבית המדרש של שם ועבר נמצא פרש מאו"א, וז"ס מפני הי"ד שנשתלחה במקדשיך.
      וז"ס עקב: וסו"ה ויעקביני זה פעמים: דהאי יוד דאטיל עשו לעקבוהי (בסו"ה ורגליה יורדות מות) ארמה יעקב לרישיה, שזסו"ה וידו אוחזת בעקב עשו, דהיינו אותו היוד שתיקנה על רישיה בסוד עטרה לראש צדיק דהיינו בסוד כתר, כי העלה אותה מסוף המדרגות עד לכתר עליון כנודע בסוד דדל"א, ואח"כ ויזד יעקב נזיד בסוד עדשים שאין להם פה דהיינו אנקת"ם ואאב"ח, ובעת ביאתו מהשדה עייף להורגים סוער מסער והרגיש נזיד דיעקב הנ"ל, ויאמר הלעיטני נא מן (*)האדום האדום הזה, ואז ויקם וילך בסוד אנקת"ם וביזה את הבכורה של עצמו, כי ראה כי הולך למות לולא נזיד עדשים הזה שפעל יעקב מתוך הפרישו דאו"א הפנימים ועליית אל או"א החיצונים ישסו"ת אשר שם יעקב הבכור.
      (*)הגהה ב" אדום ה"ס ב' ההין, דהיינו עיה"נ.
      והבן בסוד נזיד עדשים שעל עתה רמז הכתוב וידו אוחזת (*)בעקב עשו, דהיינו שהעלה לגמרי ברשות הקדושה ( אלא אח"כ בסוד ויאבק איש עמו נגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בסוד עקבו של עשו שרצה לתקן כנ"ל) ולפיכך בעת הברכות פעם ב' עקב את עשו, כי בטרם שהשיג הברכה השייך באמת לעקבו של עשו התקדם יעקב ותיקן את העקב וממילא שירש ברכותיו.
      (*)הגהה אם אשב בחושך: שה"ס עקבו של עשו, הויה אור לי.

:
ה"ס דבר נוסף הנמצא בפרצוף סוד ע' הקרב אל שתי עשרה, וכל המוסיף גורע, ובראש מקוה נעשה הסרת הערלה בסו"ה אל תקרב הלום, וע"כ נגלה שם עטרת תפארת הדר כל העתיד, וז"ס שאדה"ר נולד מהול שבבחינתו ה"ס הפרישו מדבר נוסף הנ"ל בסוד האיסור דעצה"ד, שבחטאו בעצה"ד נמצא מושך בערלתו.
:

      יש ב' הבחנות בעליון ותחתון, (עי' לעיל ) או שהעליון נשאר מעט מלובש בתחתון ע"ד פנימיות וחיצוניות, עד"מ או"א עליון והז"א תחתון הימנם, אמנם עכ"ז נה"י דאו"א מלובשים בפנימיות ז"א. ועד"ז נהאי דא"א בפנימיות נה"י דאו"א, באופן שכל רגלי ה' פרצופין שוים הם למטה, אע"פ שלמעלה הם זה למטה מזה, ע"ד עליון ותחתון.
       והנה כל הפרצופין האלו נבחנים לעולם אחד ויש הבחן ב' בעליון ותחתון, אשר העליון כולו למעלה מראשו של פרצוף תחתון, והעליונים אינם נכנסים כלום לפנימיות התחתונים, ע"ד רגלי ה"פ אצילות המסתיימים למעלה מראשם דפרצופי בריאה. והמה נבחנים משום זה לעולם אחר.
       וזה הכלל כשהעליונים אינם מלובשים כלום בהתחתונים אז נבחנים לב' עולמות, וכשהעליונים מלובשים מעט בהתחתונים אז נבחנים לעולם אחד.

:

אין לך מדרגה עליונה שלא יהיה בה ע"ס, מטעם שכל עליון נבחן לבחי' ראש ביחס התחתון שהוא בחי' גוף בערך לעליון. והטעם הוא, כי כל עליון הוא זכר כלפי התחתון ובחי' משפיע, ומקורו נמשך מראש מקוה וראש יש בו ע"ס (ע"ע רת"ס ), וא"כ בהכרח שיש בכל עליון ע"ס, אכן התחתון נבחן תמיד כלפי עליון בבחי' גוף, שמקורו נמשך מתוך מקוה, וע"כ בשעת קטנות שחסרים לו הכלים התחתונים בינה וזו"ן ואין בו אלא הכלים דכתר וחכמה באורות דרוח ונפש, א"כ הוא חסר ג"ר.

:

      מראה שיעור העלם דאורות העליון מהתחתון, בהיפך מפנימיות וחיצוניות שמראים לנו שיעור הגילוי מאורות העליון בתחתון. (ע"ע פנימיות וחיצוניות עי' לקמן: עולם ופרצופין)
      מקורו: נמשך מהזדככות המסך, שכל מי שיש לו מסך יותר עב הריהו יותר עליון ומי שהמסך שלו יותר קלוש הוא יותר תחתון, (ע"ע הזדככות ) וכפי שיעור המדרגות החסרים בעביות בעולמות כן יחסרו מדרגות בשיעור קומה.

:

יניקה ה"ס ההתעבות שקונה בעת שהייתו בפה דעליון, שיש בו ג"כ ב' הבחנות כמו בהסתלקות, דהיינו עת יניקה וגמר יניקה. (ע"ע גמר יניקה),

:

       הסתלקות כל אור אינו אלא משום הזדככות המסך כנודע. גם נודע שאין אור המאציל נפסק אפי' רגע מהתחתונים, אשר ע"כ נבחן אשר אפי' בעת הסתלקות והזדככות המסך, מ"מ אור העליון מזדווג עמו בזווג דהכאה בתוך מדרגת זיכוכו, שע"כ יוצא שם ד' קומות ( ע"ע הויה בריבוע ואור הנקודות ) דהיינו על סדר של הד' בחי', שבהזדככו מבחי"ד לבחי"ג נעלם קומת כתר ויוצאת קומת חכמה, ומהזדככו מבחי"ג לבחי"ב נעלם קומת חכמה ויוצא קומת בינה עש"ה. ולפיכך יש להבחין כאן זמן הזדככות מבחי' אל בחי', דהיינו אותה העת שמזדכך מבחי"ד בטרם שבא על הבחי"ג אשר אז אין עדיין זווג דהכאה בהמסך ההוא, משום שעוד לא נגמר בחינתו ודרגתו של בחי"ג שיצא עליו הזווג דקומת חכמה, וזהו שנק' עת הזדככות שכאן נבחן רק העלם קומת הכתר בלבד, אמנם קומת חכמה עדיין אין בפרצוף כי עדיין לא הגיע המסך על גמר הצורה דבחי"ג.
       ואח"ז שכבר הגיע המסך על בחי"ג שאז מקבל שוב אור העליון לזווג לקומת חכמה, הנה נבחן שבא אור חדש בהפרצוף, דהיינו קומת החכמה וקומת כתר שמקודם זה כבר טומת החכמה וקומת כתר שמקודם זה כבר נסתלק כולו, וזהו שנק' גמר הסתלקות כלומר שכבר נגמר ההסתלקות דקומה הא', וע"כ בא במקומו קומה הב'.

:

      ה"ס החילופין המתגלגלים בעולם ע"ד שביאר הקוהלת י"ד עתים לטובה וי"ד עתים לרעה, ותדע בכ"מ שנזכר לשון עת עתי עתים בתנ"ך המה מראים על סוד החילופין האלו איך אלו ואלו דברי אלקים חיים. וע"ד שפרשו חז"ל על הכתוב אני ה' בעתה אחישנה, ואמרו זכו אחישנה לא זכו בעתה. פי' כי יש שני דרכים לבא לפני המלך מלכי המלכים כמ"ש ר' יוחנן בן זכאי ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים ואיני יודע באיזו דרך מוליכים אותי אחד לגיהנם ואחד לגן עדן, כלומר שדרך אחד הוא דרך הצדיקים ובעלי מע"ט, דהיינו דרך התורה שהמקיימים זוכים לקרבת אלקים כפי מדרגת צדקתם, ויש כנגדו דרך של דינים ויסורין קשים ומרים אשר הבלתי מקיימים את התורה מחויבין לעבור את כל הדרך הארוכה ומרה הזה עד שזוכים לדביקותו ית' בסו"ה ולא ידח ממנו נידח וע"ד שאמרו ז"ל הקב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן ובעל כרחם מחזירם למוטב ודרך זה נק' דרך של גהנם. וה"ס הי"ד עתים לרעה שהשי"ת הכינם ביחוד בשביל הרשעים שיזכו ע"י דינים ויסורין הללו להתקרב ולבא לפניו.
      אכן יש צדיקים בעלי מדרגה גדולה אשר דורכים על שני הדרכים כאחד דהיינו שבאים בכל עת אל הקודש וז"ס שאמרו ז"ל צדיקים ניזונים בזרוע, דהיינו במדת הדין. וז"ס שאיתא בספרים הקדושים אשך גם הצדיקים עוברים דרך הגהנם אלא שיוצאים תכף בלי שיהוי זמן דהיינו ג"כ בסוד הדרך של י"ד העתים לרעה ודרך הגהנם. וזסו"ה גבי השעיר לעזאזל שיוליכו אותו ביד איש עתי המדברה, כי ע"כ כחו יפה לישא את עוונות בית ישראל, וע"כ שליח הזה מוכרח להיות איש עתי שיהי' כלול מהי"ד עתים לרעה ג"כ שידע איך להמתיקם והבן.
      בכיה: וזה שבכה ריב"ז לפני מתתו כמו שביאר לתלמידיו אשר ידע בעליל שמוכן לבא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה שה"ס מיתת נשיקה, וז"ש אם לפני מלך ב"ו מוליכים וכו' ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, כלומר שאי אפשר לבא להתקרבות אמיתי לפני ממהקב"ה זולת ע"י ב' הדרכים יחד דהיינו כנ"ל, והוא עוד לא ידע באיזו דרך מוליכים אותו. כלומר, שלא השיג עוד את הי"ד עתים לרעה, וא"כ עדיין הוא חסר כנ"ל, אמנם זהו שהשיג אח"כ בשעת מיתתו שז"ס מיתת צדיקים. והבן שאין החכם שמח אלא בריבוי הידיעה ואין החכם בוכה אלא במיעוט הידעה.

:

       תביניהו בסו"ה ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול. פי', כי זרע ברך ה' של נח היו בעיקר רק שם ויפת : שה"ס ראש ועיר היפהפיה כמ"ש ונעשה לנו שם בכח המשכת וראשו בשמים. אכן חם נתקלל להיותו בסוד המגדל בסוד שליש העליון שנשרף בחום מן חום האש של מעלה, וע"כ נק' חם מלשון כחום היום, ומתחילה היה משכנו של שם בתוך בני חם וגם משכנו של יפת בתוך בני חם, דהיינו בטרם שנתקלל מכח בנו הקטן כנען שהגדיל על אביו עם בנו זה הרביעי סרח העודף בעריות כמעשה ארץ כנען, ונתקלל ולא שרה עליו ברכת ה' אלא בבחי' עבד עבדים יהיה לאחיו, דהיינו עבד לשם ועבד ליפת ועבד כשהם יחדיו ובו עצמו רובץ הקללה התמידית, (מסיתום דתחות אומ"צ).
      גם עבד עבדים: ומכח עבדותו של חם נולד גמגום בשם, וז"ס יולד גם הוא וגם הזה שזכה ע"י מעשה של חם אבי כנען, נמשך לו כח להוליד כל בני עבר: הבנין דעבר בסוד אנקתם, שה"ס היה. וה' מלך בסוד אחי יפת הגדול: שבכח גדלותו הנפלאה של יפת זכה וקנה שם בסו"ה וראשו בשמים. וז"ס ועבר ילד את פלג: כי בימיו נפלגה הארץ. דהיינו פילוג כל המדרגות בסוד מטבורו ולמעלה אלקים ומטבורו ולמטה איש, ומתוך שכל חכמתו מתחילת שזכה אברהם אבינו הי' מכח השימוש בבה"מ של שם ועבר, כלומר רק בבחי' ה' מלך, ע"כ נק' אברהם אבינו בשם אברם העבר'. כמ"ש ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, כי בכחו זה הציל את לוט והרג לארבעה המלכים, אולם ויחלק עליהם לילה ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק בסוד שלא נכוה בפושרין זולת בחמי חמין שה"ס עיר חובה בחי' השמאל דדמשק אליעזר עבדו בן חם אבי כנען, ולא יכול אמנם ללחום יותר מזה כדי שלא יתדבק בארור חם אבי כנען, כי היה מוחק חובה זאת דבחי"ד היה שב מאליו לסיתום דאומ"צ, ע"כ ויחלק עליהם לילה ועמד בנקודה זו בשעה שכבר כבש כל שממנה ולמעלה דהיינו מטבורו ולמעלה, וזהו שנפלגה הארץ בכח ועבר ילד את פלג, וז"ס אשר(*)מצרים לא יכלו לאכל את העברים לחם, כ' המצרים
      כוש: נמשכו מיום ב' ומזרע חם ואחיהם של קוש, דע"כ יעבדו ב"י בעבודה קשה ובפרך, דהיינו מטבור ולמטה ששם פי תהום בהיפך מהעברים.
      (*)הגה וז"ס בארץ לא להם, כי זהו ההיפך מהעברים שהם מטבור ולמעלה והמצרי מטבור ומטה.

:

הע"ס נבחנים על ב' בחי': עיגולים ויושר, כי בטרם שיצאו הע"ס דיושר ברת"ס שהם כעין קו המושג ומוגבל מב' קצותיו מראש ומסוף, יצאו מקודם הע"ס דעגולים שאינם מוגבלים מראשם אלא מתוכיותם בלבד, וע"כ המרכז הוא נקודת הסוף ובחי' המלכות המסיימת שבהם, (ע"ע סוף ) אבל הבחנות של ראש ותוך אין בהם, (ע"ע עליה וירידה ).

:

       (ע"ע שיורי לבוש דיושר הוציאו העיגולים ) עגולים ה"ס ספירות דראש בשליטה לפי עצמם כמות שהם בעת שנאצלו, (בראש מקוה ) שהמה מוגבלים מסוד א"ס וא"ת, ובמקומם הראשון לא ניכר כ"כ (בסוד הוא ושמו אחד) אכן למטה בכל מקום שנאצלים העגולים נק' שם צמצום: כלומר שמצמצמין שליטת היושר להיותם הפכיים ממנו, כי העגולים כל שליטתם הוא שלא להתפשט ולא להתלבש בתחתון לירד אליו. והיפוכו יושר: שכל שליטתו הוא אך לירד ולהתפשט להתחתון, ומפני ששניהם יוצאים מע"ס דראש ע"כ אפילו בהראש אנו מבחינים עגולים ויושר.
       ראש בעגולים: פי' בשליטתו עצמו כמו שמשמשים במקומם, דהיינו מבלי להתפשט.
       ראש ביושר: פי' בבחי' מה שנתפשט אח"כ וירד להתחתון (בתוך מקוה ) ונתחבר עמו כמו הראש לתוך. ובזה תבין שאין פרצוף חדש מבלי הקדם צמצום.

:

       עקודים יורה שאין שם אלא כלי א' שכל העשרה אורות עקודים בו והיינו בפרצוף א"ק מה"ס קו אחד מטעם האמור. ועקודים הוא התוך דפרצופי א"ק, כי בראש אין כלים ואין הכאה, (ע"ע ראש תוך סוף ) ואע"פ שיש שם או"ח מתתא לעילא. אכן ה"ס אורות שקדמו לכלים: כלומר, שבחי' זווג דהכאה שהיה שם אינו נחשב על ראש הפרצוף ההוא, אלא על חשבון פרצוף הישן הקדם לו, משא"כ בפרצוף ההוא אין שייך זווג דהכאה בהראש. ולפיכך נבחן שפרצוף זה קיבל רק האורות העולים מתוך זווג דהכאה שעשה פרצוף הקודם, ומהאורות הללו נמשך לו אח"כ סוד המסך הכלול באורות ההם, אשר ע"כ הוא מצוי בהם מלמטה שהרי הוא תולדה מהם והמסך הזה יש בכחו להתפשט ממעלה למטה לגוף דפרצוף זה באותו הכמות שהאו"ח מלביש להראש ממטה למעלה, דהיינו בסדר האורות שקבל מפרצוף שקדמו וכ"ז בלי שום הכאה, רק אח"כ שכבר התפשט האו"ח ממעלה למטה בתוך התוך עד למלכות דמלכות, אז מתחדש גם בפרצוף זה סוד המסך המעכב אשר אור עליון מכה בו ועולה או"ח ממטה למעלה, וסוד זווג דהכאה החדש הזה שנולד ויצא בתוך דא"ק הוא המכונה עקודים להיותו בטרם השיתוף דמדה"ר בדין.
      והנה נה"י דעקודים דס"ג דא"ק אין שם הכר נקבה כלל (ע"ע רת"ס ) וממילא אין שם זווג דהכאה, וע"כ נעשה שם השיתוף דמדה"ר ברין שה"ס התכללות בחי"ב בבחי"ד, ועלתה המלכות לעינים וט"ס באח"פ שה"ס ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ, ונעשה כלי בכל ספירה וספירה, ומשום זה יצאו רת"ס בנקודים, ובהגוף דנקודים נעשה זווג דהכאה מחדש ושם לא נק' הזדככות אלא שביה"כ. ואח"כ יצאו עוד רת"ס דנה"י דנקודים שנק' ישסו"ת לראש, וכלים דנה"י לתוך סוף, שבגוף דישסו"ת נעשה זווג דהכאה ונשברו גם כלים דבה"י דנקודים, ורת"ס זה כשחזר ונתחדש בעולם התיקון נק' ברודים.
      ברודים: שהנה"י דברודים ההם נק' בשם זו"ן דאצילות.

:

      כשנסתכל בסוד העיגולים המה מתחלקים בהכרח לחצאי עיגולים עליונים. כלומר, מנקודה דאמצעית ולעילא, וכנגדם חצאי עיגולים תחתונים דהיינו מנקודה האמצעית ולמטה. והמה הפכים מקצה אל הקצה, כי בחצאים העליונים נבחן שכל היותר עליון הרי זה משובח, ובחצאים התחתונים נבחן שכל היותר תחתון הוא משובח. באופן שעיגול הכתר הוא היותר עליון בחצאים שמנקודה ולעילא, והוא היותר תחתון שבחצאים שמנקודה ולמטה כזה ומתחילה צריכים להמשיך האור למטה, כלומר לאיזו ספירה שאנו רוצים לעלות,
       אנו צריכים מתחילה להשתלשל בהחצאים התחתונים מנקודה ולמטה, עד שאנו באים לחצי העיגול התחתון שלאותו הספי' וממשיכים שם האור העליון, וא"כ אנו מסבבים ועולים דרך העיגול ע שאנו באים לאותה הספי' מבחי' מהנקודה ולעילא כזה שבזה מתיחדים כל הספירות שבירידה ועליה ההיא, והבן שבחי' הירידה ה"ס העלאת מ"ן מאותה הספי' מצד הגרוע המכונה תחתון,
       שז"ס הסיבוב הימני שהולך ועולה באותו העיגול, וכשהוא בהספירה במקום עמודא דאמצעיתא שבחציו העליון בסוד היושר שבו, אז גורם להורדת מ"ד מעילא לתתא כנ"ל, ומתיחדים דרך עמוד האמצע' שבסוד היושר.

:

      (עי' לקמן ע"ס דכלים הפכים לאורות דלא זזה שכינה ממקומה ) שבמקום התגלות האור בראשונה נבחן שהכה "שורש" שמה, ואע"פ שמתגלה ובא בדרך המדרגה עם כל זה אין השורש עצמו בא עם המדרגות אלא מתגדל במקומו ושולח רק הארות קטנות ממנו לכל כלי שגרמה לו גידול, באופן שהענפים מתקטנים עם השתלשלותם אע"פ שגורמים בכל ירידה התגדלות יותר חשובה להשורש במקומו. כי בירידת המדרגה לז"א גורם גידול להשורש שהוא הכתר עם בחי' חיה, ובירידת המדרגה למלכות גורמת גידול להכתר עם בחי' יחידה, כמ"ש שם.
       והנך מוצא אשר הענפים מתחלשים מסבת התרבות המדרגות, אמנם השורש מתגדל בשיעור חולשתם. כלומר כי בריבוי הענפים לשיעור הגדול ביותר הרי מתחלש ומתקטן משום זה ביותר, ובשיעור חולשתו שבענף נמצא שיעור קומה יותר גדולה בהשורש.

:

תבינהו בסו"ה היום הזה נהיית לעם, ודרשו ז"ל כל יום ויום יהי' בעיניך כחדשים . הכתוב היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את כל החוקים האלה , בכל יום יהיה בעיניך כאלו היום באת בברית (ע"ש ברש"י נצבים). והענין, כי הנצחיות המופיע בזמן בזה אחר זה הוא מאיר בשעת הארתו ברגע הראשונה בכל העתיד להופיע בזה אחר זה בזמן, כי אם שהיה צריך למשל ב' רגעים שוב אינו נצחיות, אלא ודאי שדי לו דקה היותר קטנה מהזמן להופיע שם בכל השלימות הנמצא בהמאור ההוא, נמצא כל אור עליון בתחילת הופעתו שם נמצא כל שלימותו, ושמה נמצאו בהכרח הכלי קבלה ג"כ מוכנים לקבל כל אותו הכללות, שז"ס או"פ או"מ כלי פנימי כלי מקיף. ולפיכך כל מצוה ומצוה אי אפשר לקיימו בכל שלימותו, זולת בעת נתינתו משמים שהמקבל המוכן בזמן ההוא לקבלו הוא המקיימה בשלימות מפני שהכלי קבלה שלו המה בשלימות. וז"ס עליית נשמה, דהיינו שעולים ונכללים באותו המקור ובאותו המקבל שקיבלה להמצוה ממקורה בעת הופעתה בהעולמות, וע"כ גם העולה לשם זוכה ומשיג כלי הקבלה השלימים האלו, וע"כ מקבל ג"כ לאור העליון השלם והבן ודו"ק.

:

       דבר זה מחויב בכל מדרגה של קדושה. ויש כאן ענין עמוק אשר הקבלה מוקדמת השפעה, כי בשעה שהתחתון מקבל את אור עליון אין האור פועל בו עוד, ונדמה כמו שהעליון עדיין לא נתעורר להשפיע אליו, אלא אח"כ בפעם ב' נתעורר בו אותו האור שקבל מכבר, ומראה ומגלה את כח ההשפעה האצור בו בכל שלימותו ותפארתו. ולפיכך נבחן כאן ב' דברים, שהם דבר הקבלה שנגמר לגמרי בפעם הראשון כנ"ל, ושנית דבר ההשפעה שהיתה נעלמת לגמרי בהתחתון עד שהגיע זמנו בפעם השניה כנ"ל. וכללא הוא שכל המקבל מחוייב לקבל בדבר היותר זך שבתוכו, וכל המשפיע דרכו להשפיע רק בדבר היותר גס ויותר עב שבאפשרותו, כדהאר"י ז"ל. ולפיכך ענין הקבלה מכונה בשם עליה שפירושו זכות וחשיבות כי המקבל מחוייב אז להזדמן לפני אור העליון בכלים היותר זכים שבאפשרותו, דאם לא כן אינו מוכשר לקבלה ולא כלום כאמור. אמנם ענין ההשפעה מכונה בשם ירידה: שפירושו גסות ועביות. כי המשפיע דרכו לשמש אז בבחינות הגסות והעבות מאד המצויים באפשרותו, ולא עוד אלא שההשפעה מתקטנת במיעוט העביות והיא מתגדלת בריבוי העביות, וע"כ נק' כל ההשפעה בשם ירידה וז"ס וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל וכו' וז"ס וירד ה' על הר סיני וכוי וז"ס ומשה עלה אל האלקים.
      ותדע שבשעה שהשפע אינו שלם מחמת קלקול התחתונים, נבחן כל הפגם רק בהירידה, כמ"ש יעלו שמים ירדו תהומות, והבן זה. דהיינו בעת שהאור מתחיל להתגלות ולהשפיע בהמקבל מהאצור בתוכו כנ"ל, משא"כ מקודם זה אין אחיזה לחיצונים ולא כלום.

:

       חג"ת ה"ס כח"ב עצמו בשיעור שמויפעים אחרי הגלות הבינה.
      ובינה עד הוד אתפשטותי' : (כל"א ) כלומר עד יום ה', באופן שביום ה' נגלו חג"ת מקום כח"ב, ות"ת לרקיע המבדיל בין חו"ג שהם מים עליונים ובין נו"ה שהם מים תחתונים, אכן יסוד ומלכות עדיין לא נגלו כאן שהמה באים מסוד כללות מדה"ר בדין בשיתופא. וזה כבר היה בסוד הבת הכוללת אלפים ואתיליד יוסף ביום הששי ע"י הוחש שנימשך והכיש לאייללתא, שה"ס בת דיום ד' ואתעריב בחי"ד דנחש בבחי"ב ואתיילתא ואתיליד יוסף, וזה נק' עליית נה"י לחג"ת ויוסף נעשה לרקיע. (ע"ע, ה"ח ה"ג).

:

ע"ע נה"י דס"ג שעלו שוב לא ירדו.

:

עי' לעיל אות ה' בערך: הארה דרך עליה.

:

היא ענין הסתלקות ממקום שהיה בו לענין אחר. עד"מ, כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולם כדי להיטיב וכו', המובן הוא שסילק רצונו מבחי"ד שה"ס גדלות הרצון הנוהג בעולם א"ס ב"ה, והעלהו לבחי' רצון של ג' בחי' הראשונות אשך מיעוט רצון הזה מכונה בשם צמצום, כמ"ש באורך בפמ"ס ענף א' עש"ה, וכן תשכיל בכל המקומות שנמצא עלה או התעלות, שהוא בחי' הסתלקות מהענין שהיה בו לענין אחר, וכן בלשון הזוהר סליק ברעותא וזכור זה. (עי' לקמן עליה וירידה),

:

הוא ר"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והם ד' פרצופין זה למטה מזה, שמתמעט והולך מסיבת התמעטות העביות שבהמסך שבכלי מלכות, אשר מזווג דהכאה על המסך דבחי"ג יוצא פרצוף ע"ב שהוא גימ' דהויה כבמילוי יודין וקומתו עד חכמה. ומזווג דהכאה על המסך דבחי"ב יוצא פרצוף ס"ג שהוא גי' מהויה במילוי יודין ואלף. (ע"ע ס"ג ). ומזווג דהכאה על המסך דבחי"א יוצא פרצוף מ"ה שהוא גימ' דהויה במילוי אלפין. (ע"ע מ"ה). וכן הב"ן שהוא גימ' דהויה במילוי ההין. (ע"ע ב"ן).

:

ה"ס הויה במילוי יודין, כזה: יוד, הי, ויו, הי, שבגי' ע"ב ונק' פרצוף הזה בשם הויה במילואה, להורות שעיקר גילויו הוא רק כדי למלאות את הפרצוף השורשי (ע"ע מילוי ), ואותיות המילוי הם יודין, להורות על בחי' חומר הכלים שלו אשר הוא בחי' הג"ר, כי ה"פ געסמ"ב נבחנים בכללותם על ראש וגוף, שגע"ס הם ראש ומ"ה וב"ן הם גוף. ע"כ הע"ב הנחשב לבחי' ראש יהיה המילוי באותיות יודין המורים תמיד על כלים דג"ר, (ע"ע ס"ג, מ"ה. ב"ן ) כי כמו שהראש הוא שורש לגוף כן היודין הם שורש לאותיות, כי כל אות שתתחיל לכתוב אתה עושה מתחילה נקודה שהיא תמונת יוד.
מקורו: ה"ס התפשטות הב' של פרצוף הפנימי השורשי, כי אחר שאורות דגופא שלו נסתלקו מטעם הזדככות המסך שבגוף, נבחן אשר המסך עולה לפה דראשו, ששם מקבל מאור העליון השופע בע"ס דראש בחי' שפע חדש, דהיינו התעבות המסך וזווג דהכאה מחדש, המעלה ומאציל ע"ס דאו"ח ואו"י מבחי"ג ,(ע"ע הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע ) דהיינו ראש וגוף, שהע"ס שלהם בקומת חכמה, עש"ה, ובהתפשטות חדשה זו נבחן שהארותיו ממלאים הכלים דגוף דפרצוף השורשי שנתרוקן מאורותיו, דהיינו מפה עד הטבור. (ע"ע טבור דעליון פה לתחתון ).

      ונבחן לפרצוף שני מובדל לגמרי מפרצוף הפנימי השורשי, ואע"פ שגם הוא מתפשט ויוצא מפה דראש של פרצוף השורשי כמו התפשטות הקדום הנק' גופא שלו, עכ"ז הרי יש כאן בהתפ"ב חומר כלים דבחי"ג, שהם אינם דומים כלל לכלים דגופא דפרצוף שורשי שהם מבחי"ד, וגם קומתם אינה שוה כי בפרצוף השורשי יהיה קומת הע"ס עד הכתר ובהתפ"ב שנק' ע"ב הרי קומת הע"ס שלו עד החכמה וחסר מכתר, וע"כ פרצוף ע"ב נבחן לפרצוף אחר מובדל מהראשון לגמרי הן בחומר הכלים והן בקומת אורותיו, וכל היחס שביניהם הוא בבחי' עילה ועלול כמו אב ובנו, משום שהע"ב יוצא ונאצל מפה דפרצוף הפנימי השורשי כנ"ל.

      ובשביל שכליו של הע"ב חדשים המה, צריכים לעצמם ב' זווגים המכונים הסתכלויות דהיינו הסת"א לראש והסת"ב לגופא, וגם בגוף הזה נוהג הסתלקות מאותו טעם האמור בגוף דפרצוף הפנימי ,(ע"ע הויה בריבוע ) דהיינו שאו"פ מזכך את המסך עד שאובד כל עביותו ושוה לשורשו, דהיינו אל המלכות שבראש שנק' כתר לכלים דגופא, ואז מקבל שפע דהיינו עביות וזווג מאור העליון שבראש, וחוזר ומתפשט פרצוף חדש על מקום כלים דגופא דע"ב שנסתלקו אורותיהם, ופרצוף חדש הזה מכונה ס"ג (ע"ע ס"ג).

:

הוא ענין אורות מקיפין שמאירים אל הפרצוף מבחי' עתידות, שז"ס הברכות והשבועה והבטחות שהשיגו האבות מהשי"ת בעדינו, שכל זה נמשך מסוד אורות המקיפים מסוד העתיד.

:

כל האורות הנמצאים בפרצופין מטבורם ולמעלה ה"ס עבר. כלומר, שאינם מתגלים בהוה. וכל האורות המתגלים בהוה נבחנים שנמשכים מטבור ולמטה דהפרצוף. ומזה נמשך אשר הז"א אינו יכול להשפיע למטה זולת ע"י הנוק' משום שהז"א ה"ס חג"ת. כלומר, כללות האורות שמטבור ולמעלה דכל פרצופין דאצילות והנוק' דז"א ה"ס נה"י, כלומר כללות האורות שמטבור ולמטה דכל פרצופי האצילות, וכיון שהעוה"ז מוכרח לקבל בבחי' הוה, וע"כ מחוייבים לקבל בהכרח מהנוקבא.

:

יורה תמיד על ענין המסך או על כלי מלכות שבאותו פרצוף או עולם, וע"כ נק' עולם הזה עולם העשיה, משום שכל המסכים הנמצאים בעולמות עליונים מגלים פעולתם כאן. ועד"ז בכל פרצוף וספירה פרטית יהי' מקום הגילוי דכח המסך נק' תמיד בשם עשיה, וכל מקום שתמצא לשון עשיה או נעשה עושה וכדומה תבין אותו כאמור.

:

פירוש, כי שורש הדומם הוא מראש מקוה בסוד בורא חושך עש"ה. שה"ס צלצלי שמע דמשה וה"ס לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך, דהיינו ארץ שראויה לזריעה, ובסוד אמא נק' אדמה. אמנם אם אינם שומעים בקולו ית', נמצאת האדמה בקללה דצלצלי שמע, ונמשך מזה שבר ב' צלצלי תרועה שנק' עפר שאינו ראוי לזריעה, שכופר בכל מלי וכפר אדמתו עמו.

:

       אור החכמה מכונה בשם עצמות, להיותו עיקר עצמות האור המלובש בהספירות הק'. אכן אין זה אמור בעצמות הבורא ית' שאין לו שם ולא הגא כלל, וכבר אמרו שגם א"ס ב"ה אינו בחי' עצמותו ית', כי המלה א"ס גם הוא שם המורה איזו תפיסא שאנו תופסין אותו ית' בגדר השם הזה, דהיינו שאין לו סוף ותכלית, שלא יתכן זה כלל להגדיר בעצמותו ית'.
      אמנם אין לטעות משום זה אשר משיגי המדרגות ושמותיו ית' אינם משיגים רק הארות בעלמא, כי אי אפשר כלל להשיג אפי' המדרגה היותר קטנה אם אין לו השגה מספקת בעצמות הבורא ית', ואבין לך ע"ד משל כמו שאנו משיגים את חברינו הגשמי כמותנו, דהיינו רק ע"פ פעולותיו המתגלה אלינו בהדרכים המוכנים לזאת, וכשאנו מתמידים עם איזו מכיר וידיד עד שאבו יודעים את מדת טובו בדיוק ומדת נקמתו וקנאתו בדיוק, וכדומה משאר התכונות שבפעולותיו הן כלפי עצמו הן כלפי אחרים, אז יש לנו הרשות לומר שאנו מכירים אותו האיש בשלימות ההכרה בהחלט, כן כשאנו משיגים כל שמותיו הק' (שהם דוגמת התגלות הפעולות הנ"ל אצל חברינו הגשמי ) הוא עצמו ית' מתגלה אלינו בהכרה המוחלטת, באופן שדרכי ההשגה הם השמות והמדרגות הק' שהם הארות ידועים המתפעלים בדרכיהם באופנים המוכשרים לבא לידי השגת האדם, וודאי שאין כאן שום מדובר בעצמותו ית' רק בהארות, אמנם עצמותו ית' מתגלה בהחלס ע"י השגות ההארות האמורות, כי לא באים אלינו רק לגילוי עצמותו ית', ולא עוד, אלא אם אין סופן של אותם הארות ראויים לגילוי עצמותו ית', אז אנו מכנים אותם בשם קליפות וס"א, משום שאינם ראויים למילוי תפקידם.

      לית מחשבה תפיסא: גם אל תטעה בהכונה של גילוי עצמותו ית' הבא ע"י השגות כל שמותיו הק', שכונתינו ח"ו לומר שאחר כל הנ"ל יש איזה תפיסא בעצמותו ית' לעצמו, ח"ו לומר זה. אלא כמו במכירינו שאין אנו מכירים ממנו רק פעולותיו ומדותיו, אע"פ שאין לנו השגה כלל בעצמות נפשו הרוחני העיקרי הפועל כל אלה הגילויים, מ"מ די לנו לגמרי ואין לנו שום תביעה אפי' להכיר עצמותו. כי זה הכלל, כל שאינו ראוי להגלות אין לנו תביעה לו, כמו שאין לנו תביעה לאצבע ששית.

:

(עי' לעיל <עצמות>) ה"ס ,אור החיה המלובש בעצמות, כי נרנח"י מתלבשים במוחא עצמות גידין בשר עור, גם פרצוף החכמה נק' עצמות. ועי' זוהר שופטים אות י"ב וז"ל: רשע עוונותיו חקוקים לו על עצמותיו צדיק זכויותיו חקוקים לו על עצמותיו ( פי' בשעה אשר הזדונות נהפכו לזכויות ). ובגי"כ אמר דוד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, ובגינה אתמר מי מעיד על האדם קורות ביתו (מלשון קרירות וזדונות ). גרמין בנויין על מוחא דאיהן מיא ועלייהו קא רמיז המקרה במים עליותיו, המקרה לשון קורות. ואמאי בגרמין יתיר מבשרא וגידין ומשכא, בגין דגרמין אינון חיורין ( והסו"ה וברכתו מכל הימים). וכתיבא אוכמא לא אשתמודע אלא על חיורו וכו' וגופא על גרמין.

:

       הוא מלשון הכתוב עוצם עיניו מראות ברע, והעצמות הם עיקר בנין הגוף החי, כמ"ש ז"ל כל בריה שאין בה עצם אינה חיה י"ב חודש. והרמז בראש מקוה, שהעין מפחדו שלא יוסיף על שתי עשרה ויעשה עשתי עשרה, ע"כ הוא צם ומצמצם עצמו שלא יקרב לשם, מתוך ששם ברור כל החיים מעוה"ז והעוה"ב. (ע"ע ספי' חכמה (ע"ע ע"ס) וע"כ מכונה זה בשם עצמות.
      וז"ס עצם מעצמי ובשר מבשרי : ונודע שאין לך אבר שאין בו עצם זולת אבר התשמיש. והטעם משום שאבר התשמיש נמשך מיסוד העליון, מתוך דמקוה שהוא שורש כל המציאות הגדול, בסוד הפריה ורביה וע"כ נק' היסוד בשר משום שכל התענוג ה"ס קומי צאי מתוך ההפכה, אשר ההסרה היא עיקר ההתקרבות, וסר משמעותו בא ( ע"ע בשר ). וע"כ אמר זאת הפעם ( מלשון הולם פעם כי הכתר הולמתו ), והרגיש ע"כ בעת זווגו שהוא בתכלית השלימות על ידיה כי זכה לעצם ובשר שניהם יחד, אשר מטרם זה בעת זווג בחוה ראשונה היה לו בשר אמנם חסר לו העצמות, ונודע שכל בריה שאין בו עצם אינו חי י"ב חודש, כי העין הקרב אל סוד שתי עשרה נעשה עשתי עשרה, משא"כ שזכה העצם ובשר זכה לחיים וע"כ קרא אותה חוה, להורות שהיא אם כל חי והבן. וזסו"ה ועצם לא תשברו בו, כי מתוך שלא הגיעו להמשקוף אלא עם סגולת זריקת ושפיכת הדם, (שה"ס קמתי ואאב"ח ) ע"כ נשמרו משבירת העצם, משא"כ מטרם זה נשברו העצמות בעת נגיעתם בהמשקוף שה"ס שביה"כ. ובזה תבין סוד שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה, כלומר מתוך התיקון דבחי"ב שה"ס ויקח א' מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה, דהיינו בחושך ובסתימות גדולות שנעשו מסיבת גילוי בשר. והנה בסגירה זו נשמרה היטב צלע האחת עכ"פ בסוד אנקת"ם, נמצא מזה התיקון שהרויח שניהם עצם ובשר יחד, שז"ס אחת מהנה לא נשברה.
      אכילה: ובזה תבין שהעצמות אינם לאכילה, רק הבשר בלבד ראוי למאכל אדם שה"ס מאוכל יצא מאכל.

:
הזווגים לצורך התהוות איזו מציאות חדשה מכונה בשם עונה. והזווגים לצורך המשכת קיומו לצורך אותו המציאות מכונה בשם: שאר. (ע"ע שאר).
:

       הוא הגדר של שינוי הצורה הנמצא בכל נאצל שמפאת הבחן שינוי הזו אנו מבחינים המדרגה בשם נאצל, ולולא שינוי צורה הזו הי' נמצא עוד בבחי' מאציל.
      ותדע שכללות שינוי צורה הנמצא בנאצלים ונבראים ונוצרים ונעשים במשונה מן המאציל העליון ית', הוא ענין המציאות של הרצון לקבל שפע ותענוג המצוי בנאצל לקבל מהמאציל ית', או ממדרגה עליונה הימנו, אשר צורה זו איננה נמצאת בשום פנים במאציל ית', כי ממי יקבל ח"ו. ולפיכך נבחן שינוי זה בשם עביות (עי' פמ"ס ענף א' ) ותדע שא"א שימצא התפשטות אור בלתי התעבות. ויש ב' עקרים:
      א', מהותו הוא ענין המציאות של כלים הן בבחי' החומר והן בבחי' המדה והשיעור לכל פרצוף, כלומר שעל ידיהם נאחז ונמדד כל שיעור השפע שבפרצוף או בספירה ההיא דע"כ מכונים לנו תחת שם כלים לאותו פרצוף. וטעם הדבר הוא, משום שאין כפיה נוהגת ברוחניות, וע"כ ודאי לא נמצא אף משהו אור יותר בשום פרצוף וספירה מן שיעור הרצון לקבל המוטבע שם, דהיינו העביות וחומר הכלים שבו כנ"ל.
      ב' , עביות זו משוערת בהכרח בד' דרגות זה למטה מזה ( עי' פמ"ס ענף א' ) המכונים ע"ס דאור ישר או חו"ב תו"מ, כלומר שד' דרגות של עביות האלו דבוקים ובאים תמיד בהכרח מעורים יחד עם אור העליון המושפע לכל בחי' נאצל אור נברא או נוצר ונעשה, באופן שמצד אור העליון אין שום הבחן של קטנות וגדלות בין מדרגה למדרגה מראשית הקן עד סוף עשיה, כי בכולם יחד ובפרטיותם נמצאים רק ד' בחי' הללו בצורה שוה לקטן וגדול, וכל ההבחנות המרובות לאין קץ שאנו מבחינים בין המדרגות, באים ונמשכים רק מכח ההפרשים שנמצא במסך שבכל אחד מהם, (ע"ע מסך).

:

      הוא מלשון סר ראות. וסריסי המלך נק' להיותם רואי פני המלך. ועיקרם הם ג' שרים: שר המשקים שר הטבחים שר האופים. פי' כי יש מלאכי השרת המשרתים פני המלך היושבים ראשונה במלכות.
      וענין שרת: הוא מלשון סר אש, שבשעת הסרה המה מעלים אש שורף שבאש הזה נדלק ונשרף כל הקשין, בסו"ה ובית עשו לקש דהיינו שמלאכים האלו מקבצין כל הקשין שבעולם ומקרבים להאש, וע"כ נק' מלאכי השרת.
      ויש עוד בחי' מלאכי השלום: שכל הסרה שלה הוא להרבות שלום בעולם, דהיינו להשקות מים חיים מן המוכן מכבר ע"י מלאכי השרת.
      וזה דומה לסוד אש מים: אור מים רקיע: כי כשהאור במדה מרובה הרי האור נהפך לאש, כמשל אור המצומצם ע"י משקפת מן השמש ששורף כל הנוגע ומזדמן לעומתו, והאש הזה הוא היסוד למים העליונים שנק' שמים שהם כוללים אש ומים; שמים. שנעשה שם שלום ביניהם, ואין המים מכבין האש אלא האש עומד בתוקפו עם אור הגדול ואין האש מכלה את המים האלו, אדרבה שרויים יחדיו באהבה מתוקה והמשמשים להתגלות אור הגדול ההוא נק' מלאכי השרת כנ"ל, משא"כ מלאכי השלום שהמה עושים ההסרה להשקות מים מתוקים המכונסים מכבר וע"כ נק' שר המשקים: והוא ג"כ משמש את פרעה. אכן שר האופים: גדול הימנו להיותו בחי' משרתי פרעה, כי הוא מוציא אש מציון הנהפך למחלוקת במים התחתונים שמכלים את המים לגמרי, אלא אופה לחם פרעה בסוד התנור המכין שיעור אש מדויק לבשל בו את הפת, שז"ס תנור לו בירושלים: תנור מלשון תן אור ירושלים אותיות ירא שלם, שביראה בלי אהבה קונה ג"כ שלימותו.
      ונוסף עליהם יש סרים ג' והוא שר הטבחים: שיש לו סכין דבחי"ד שבו שוחט ומספק בשר לסעודת פרעה, כי הסרה שלו הוא כדי לשחוט בהמות. (ע"ע גפן).

:

      יש כאן ב' נקודות לסיומא:
      הא', הוא נקודת צמצום א' בעוה"ז ששם נסתיים רגלי א"ק הפנימי דהיינו גלגלתא דא"ק, וכן הס"ג דא"ק מתחילתו.
      הב', הוא נקודה דצמצום ב' בטבורו דא"ק הפנימי כמו ע"ב דא"ק, שנק' נקודה דעוה"ב ששם   נסתייים הס"ג דא"ק וישסו"ת דא"ק וב"ן דא"ק הנק' ע"ס דנקודים.

:

      (מובן הכללי ) התפשטות הסיבה המסיימת לכל הארה שמעכבת לה שלא תתפשט יותר היא נקראת סוף של ההארה ההיא.
      ויש כאן ה' עיקרים:
      א ' , כל מהותו הוא רק התפשטות דע"ס דאו"ח מהמסך שבכלי מלכות המכונה חזה או טבור, ששם כבר נעשה הסתכלות הב' המספיק לגמור כל הכלים של הפרצוף.
      ב' , ומשום זה אין כאן ענין שיתפשט עוד האו"י לזווג והסתכלות ג' על המסך שבכלי מלכות דע"ס הללו של הסוף המכונה עקביים, וממילא שנמצאים רק בע"ס של או"ח לבד בלי או"י.
      ג ', ולפיכך המלכות דע"ס הללו מסיימת הפרצוף וחותכת לאותה המדרגה, משום שאין המלכות יכולה להתפשט בלי זווג עם האו"י.
      ד ', לפעמים גם הסוף עצמו נבחן לרת"ס, אמנם אין לטעות להבינם ע"פ מובן הפרטי, דהיינו בב' הסתכלויות לרו"ת והתפשטות או"ח לסוף, שהרי נתבאר לך שבבחי' ע"ס דסוף כבר אין שם זווג דאו"י כנ"ל, אלא צריך להבין אותם ע"פ מובן הע"ס בלבדו, כח"ב ראש חג"ת תוך נהי"מ סוף.
      ה' , בחי' סוף נוהג ג"כ בע"ס דעגולים, כי יש שם בחי' מלכות המעכבת על האור ומסיימת הספירה, אמנם ראש ותוך המורים על הסת"א והסת"ב אין בהע"ס דעגולים.

:

      אור הע"ב בעביות דבחי"ד נבחן למסיים וחותך את המדרגה ומעמידה על סופה.
      ואין העביות ראויה לסיים ולחתוך את הפרצוף, בטרם שהוכר עביותה בגלוי לבחי' גרעון ופחיתות, והיינו בהמצאה לבדו מבלי או"י המזדווגים במסך.
      פירוש, כי כל כמה שיש זווג במסך שהעביות ממשיך ומקיים את אור הפנים בהפרצוף, (ע"ע מלבוש זך ) אין אור העב מקובל כלל לבחי' חסרון, שהרי מעלתו ניכר בריבוי העביות דוקא, שבחי"ד חשובה יותר מבחי"ג וכו' כנודע וע"כ אפילו הטבור אינו ראוי לחתוך ולסיים כללות המדרגה, עד שהסבור שהוא מלכות דמלכות מתפשט באו"ח בלי או"י ובלי זווג דהכאה. אשר אז מתחיל הגרעון שבאור העב להגלות, כי העביות איננה בזווג דהכאה, וממילא ודאי אשר אור הזך חשוב ביותר וממילא בחי"ד ההוא הוא הקטן והחשוב שבע"ס דנה"י, שהוא ענין הסיום והחיתוך, כי החושך מסיים את האור כמובן (ע"ע חיתוך המדרגה)

:

      היא אחר לידת יסוד. שאז נעשית ההכרעה בסוד הספירות ממטה למעלה, כלומר שהחסדים דכל"א חשובים מחכמה דאומ"צ בסוד אנקת"ם,
      ואז ש"ת דבינה שה"ס דעת : כולל עטרא דחסד ועטרא דגבורה שהם מכריעים על חכמה ובינה וע"כ נסדרו כזה:
     חכמה   דעת   בינה   חסד   ת"ת   גבורה   נצח   יסוד   הוד.

:

       (עי', כל האמור בערך: שלישים ) כל ההפרש שבין טעמים ונקודות הוא בלידת היסוד, כי בטרם דאתיליד היסוד היו רק ה' בחי' כחבנ"ה או חג"ת נ"ה. פירוש, כי הסת"א בהוד היתה, ששם נקודת הצמצום, כי נצח ה"ס ז"א הכולל ו"ק ומלכות ה"ס הוד שז"ם איהו בנצח ואיהו בהוד, וע"כ בהסת"א יצאו כח"ב נ"ה כהלכתן כי המסך אינו מעלה עביות ממטה למעלה, אבל אח"כ כשנתפשטה המלכות מינה ובה לע"ס בסוד הסת"ב: לא יכלו כח"ב להתפשט מחמת עביות המסך שבפה דראש, וע"כ נהפכו הכח"ב לבחי' חג"ת, ויצאו ע"כ חג"ת נ"ה: במקום כח"ב נ"ה. (ע"ע שלישים ) ונבחן ע"כ ב' בחי' רת"ס בגוף: חג"ת הם רת"ס עד הטבור וש"ת דת"ת ונ"ה הם רת"ס מטבור ולמטה, וכח"ב הם רת"ס דראש, באופן שהם ג"פ רת"ס.
       עתה תבין סוד סגולתא דטעמים: כי נודע שבינה שה"ס סוף דראש בחי' פה, יצאה מתחילה לבר מראש, ואח"כ בא נצח שה"ס ז"א ובירר אותה (בסוד אומ"צ המברר לכל"א).
       אז נעשית שוה עם חכמה כי נכנסה שוב לבחי' ראש, וע"כ נעשית חו"ב בקומה שוה וכתר על גביהם כזה חכמה כתר בינה. וחג"ת שהוא רק העתק מכח"ב נעשית ג"כ גבורה שוה לחסד וש"ת דבינה על גביהם, כי דעת ה"ס שליש תחתון דבינה, כי רו"ת דבינה לחכמה ונסדרו חסד דעת, גבורה
       ועד"ז ש"ת דת"ת ע"ג נ"ה כזה:
       נצח ת"ת הוד.

:

ע"ע ג' קוין.

:

       הס"ג דא"ק היה מחציו ולמטה, (היינו החזה שהוא מחצית הפרצוף על היותו סוד נקודה דאמצעיתא. ע"ע שיעורים ע"ע בינה ותבונה ) שהם הנקודות שבו מלובשים במ"ה וב"ן דא"ק מטבור ולמטה דא"ק, (ש"ה פ"ה ) ( וצ"ע איך קורא מחזה דס"ג ולמטה בחי' נקודות, הלא המה נה"י דס"ג וא"כ המה מ"ה וב"ן דס"ג ולא נקודות, וצ"ע).
      טעמים דס"ג : מ"ה וב"ן הפנימיים עלו אל הטעמים עצמם דס"ג, שאינם מלובשים תוך מ"ה וב"ן הפנימיים, והם בערך או"א אל ישסו"ת (ש"ה פ"א ע"ח). והטעמים דס"ג מזדווגים עם כל הע"ב (שם). גם כאן צ"ע איך מכנה מחזה ולמעלה דס"ג בשם טעמים עצמם דס"ג, והלא שם בחי' חג"ת דס"ג וגופא שהם נקודות,
      גם צ"ע איך מזדווגים טעמים דס"ג עם ע"ב, הלא המה פרצופין בבדלים אב ותולדה שאינם כלל בבחי' זווג כנודע.

:

ה"ס התפשטות ב' היוצא מפה דע"ב על בחי' מסך של בחי"ב שקומתו עד הבינה. התחלתו: מפה דע"ב וע"ס דראשו מסתיימים בחזה דע"ב, שהסת"ב דעליון נעשה הסת"א בתחתון, ובחי' התוך שלו מתחיל בחזה הכולל ומסתיים בטבור הכולל, ובחי' הסוף שלו יורד על בה"י הפנימיים דא"ק מטבור הכולל ולמטה.

:

      הוא שם דהויה במילוי יודין וא' כזה יוד הי ואו הי. ומקורו יוצא מהתפ"ב דפה דראש ע"כ, (ע"ע ע"ב ) וקומתו מתמעט עד קומת בינה וחסר חכמה וחסר כתר, והוא משום דהמסך שנזדכך בגופא דע"ב לא נשאר בו זולת ב' רשימות שהם מבחי"א ומבחי"ב, אבל בחי"ג לא השאיר רשימו בגופא דע"ב, מפני שהמסך והכלי מלכות דע"ב בתקנו בבחי"ג אצל הע"ב, ונודע אשר בחי' אחרונה אינה משאירה אחריה רשימו. ( ע"ע אור התגין ) ומתוך שבמסך הזה שעלה לפה דס"ג אין בו רק רשימות דבחי"א ובחי"ד, ע"כ לא יוכל להתעבות ע"י בחי"ב דאור העליון היורד אליו רק בבחי"ב, ( ע"ע הסתלקות אורות להמאציל לקבל שפע ) וע"כ אינו מעלה או"ח רק בקומת בינה.
      וגם הוא יוצא ברת"ס כמו פרצוף הע"ב ופרצוף הפנימי, וגם ענין ההסתלקות בגוף שלו כמו בגופים הקודמים אליו, וגם התפ"ב מפה דראש שלו הנק' מ"ה וב"ן. (ע"ע מ"ה )
      פרצוף זה נק' מילוי המילוי, בהיותו משמש בעיקר למלאות חסרון אור דגופא דע"ב, שכל הע"ב הזה אינו שורש רק בחי' מילוי לפרצוף הפנימי השורשי. ( ע"ע ע"ב),

:

      הרבה טעמים יש. וגם זאת צריך לידע שהמושג הוא זלזול בעצם החכמה והאינו מושג ממשיך על עצמו בחי' יקר כי כן הטביע השי"ת בעולם שהעני מחשיב מאד את העשירות, באופן שאפי' מאה מנה הוא אצלו חשיבות ויקר לאין קץ, אמנם אחר שמשיג מאה מנה נעשה לו דבר פחות וזול, רק המאתים האינו מושג לו זהו עתה דבר היקר והחשוב שלו, וכן כשיש לו מאתים שוב נעשה המושג בזלזול וכו'. ועד"ז ממש בחכמה, אשר כל דבר שאינו מושג הוא חשוב אצלו, ותיכף כשמשיגה מזדלזל אצלו ורודף אחר אינו מושג אחר. ולפיכך העמי ארצות מחשיבים מאד החכמה מחמת שכולו אינו מושג, אמנם כשמגלים להם איזה שיעור נמצא שאותו השיעור שנגלה להם גרמנו שיזדלזל ודומה לחילול, משא"כ לחכמים מותר ודאי לגלות מפני שמלאכתם בכך לרדוף חכמה כמו שרודפים אחר הון וכסף וכשיש לו מנה רוצה מאתים.
       ואדרבא אע"פ שדבר זה נתזלזל, אמנם זה יגרום להם רדיפה אחר אינו מושג אחר והבן. ובכאן יש לזכור אשר כל העולם לא נברא אלא בשביל צדיק אחד ואותו צריך לשמש ולהועיל וד"ל. וז"ש צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם והבן.

:

סר משמש בב' לשונות במשמעויות הפוכים. לפעמים הוא מורה מלשון הסרה והפרשה והרחקה כמו מסיר אזנו משמוע וכו' וכמו ויסר המלך את טבעתו וכו' וכמו סר לראות, ולפעמים בהיפך שמשמעותו הגשה וקריבה כמו סורה רדה אלי, דהיינו שקרא אותו שיתקרב אליו. וה"ס גדול מאוד שהסו"ה לשמוע בקול ה' וה"ס ויקרא אל משה וכו' והקול קול אליו, כי קריאתו ית' היה בסוד סורה רדה אלי, כי ההסרה וההורדה הוא סוד קול ה' אשר בזמן הפעולה הוא הסרה כלפי העליון שמסיר רוח חיותו מהתחתון והוא ירידה כלפי התחתון, כי ע"כ נופל התחתון ויורד לשאול, וז"ס שאמרו ז"ל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה פרחה נשמתם והבן. אכן כשהמלה הזאת הוא בסוד קריאה והזמנה אז משמעותו התקרבות והגשה כאמור לעיל ע"ד סורה רדה אלי, (ע"ע ישועות ע"ע מש).

:

פי', בטרם שהיתה נבראת נקבה בעולם איך אפשר שיהיה זווג לבריאת העולם ולתחילת אצילות, ואיך הזכר העליון עזב את או"א לפרוש מהם ולהזדווג בנוק' בלי הכרח והתעוררות, וז"ש הרב בשל"ט דרוש ב', לכן עלה ברצונו הפשוט ובבחירתו ית' שאפילו בלתי העלאת מ"ן נזדווגו וכו' ולא היה בבחי' יסוד דיליה ביסוד דילה כי לא היה עדיין נקבה נבראת וכו' ע"ש. (ז"ס כל"א) (ע"ע בחירתו ית').

:

הוא מלשון ספיריות וזוהר, בסוד השמים מספרים כבוד אל, כי השמים שהוא ז"א בחי' רוח הכולל י"ס, המספרים ומזהירים למלכות הנק' כבוד אל. ( ע"ח ט"ה פ"ה).

:

יורה שהוא מקיף או מוקף מכל הצדדים. (ע"ע צד ).

:

הוא כתר עליון דאיהו שלימו דנש"ב דלא אתיהיב למשה (ע"ח ש"א ענף ה')

:

       כתיב הנסתרות לה' אלקינו וכו'. פירוש, בכל שתא אלפי שני אשר הבורא חקק אותם לזמן ועבודה בעד הבריות, ענינים כמו חבל ארוך שעב ומגושם מאוד בראשו, והוא הולך ומדוקדק דק אחר דק עד לסופו שעולה לרוחניות גמורה כמו ממעל לראשו. ובתחילתו נקרא חטא, דהיינו חסרון העומד לתיקון והוא סילוק כבודו וסילוק שכינתו, שבסוף חבל הזמן החסרון מתמלא והכבוד מתגלה בכל דיירי ארעא ואין מקום בסתר. וז"ש והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות. דהיינו שזהו נקודת ומטרת כל העשיה והעבדות, אשר הנסתרות יתגלו לנו כמו שהי' ממעל לחבל הזמן. ובכל שנה ושנה דור ודור מזדכך הגשמיות ומתדקדק החבל המגושם ע"פ גלגלים שונים מעשה ידי יוצר כל ותחבולותיו העצומים, אשר לפי ערך הזיכוך לאט לאט מתגלה הנסתרות. וזהו גמר הכתוב את כל דברי התורה הזאת. פירוש, שאלו העשיות שאנו ובנינו עושים הן המה עצם אותיות התורה הזאת, כמ"ש ז"ל שכל התורה שמותיו של הקב"ה דהיינו השגותיו והבן.
      וזהו שכל התעצמות שכל החיצוני וערכן הוא ג"כ משוער רק בגילוי נסתרות ודו"ק. מפני שכל מהות החיצוניות נמשך מפנימיות לכן דרכו כמוהו. וזהו כלל ופרט, כי אלף הז' נקרא כלל, דהיינו גילוי כל הנסתרות וגם גילוי כל העשיות שנתגלגלו בזא"ז ברגעי הזמן שבשתא אלפי שני. וכל רגע ורגע שבזמן נקרא פרט, ונבדלים זה מזה, ורגע זה אינו כזה, שלטעם הזה דהיינו מפני הרגש ההפכיות שבהם ניתן זמן לשניהם שיבואו מקודם בזא"ז, שאח"כ באלף הז' יבואו ממש בב"א.
      ובזה מובן שכל שנתפס בזמן הוא גשמיות וכל גשם הוא מורכב, דהיינו שנמצא ב' בחינות שאינם ראוים לבוא בבת אחת, לכן מבררם בזמנו שניתן לו בזה אחר זה, שלאחר הבירור והיגיעה יבואו ב' הבחינות בבת אחת שלא יפריעו ולא יעלימו זע"ז כלל, ואז נקרא מסולק מגשמיות ומסולק ג"כ מזמן ובא לגדר הנצחיות אלף ז'. וזה שרמז המשורר ז"ל ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, שגמר התיקון נקרא ירושלים הבנויה, דהיינו שאין הנגאלים בונין אותה אלא מתפלאים בהשגתם שכבר היא בנויה ומעולם לא הי' בה שום פגם, כי כל שינוי מקום ושינוי מעשה ושינוי השם שזהו בעצמו רגעי הזמן שבגלות, כל אלו ההפכים נתחברו יחדיו, והוא פשיטות גמור כמו הכלל שמתגלה בהתקבץ עליו כל חלקיו ופרטיו.
      וז"ס פרט וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט בלי שום חידוש כלל וכל אריכות הגלות לא הוסיף כלום כמ"ש לא תוסף ולא תגרע שכן טבע דבר אמת. אלא כל שאינו בזה זה בב"א אינו, וז"ס ולפני אחד מה אתה סופר וז"ע טף למה באים כדי ליתן שכר למביאהם, כי יש ב' אורות פרטים א' נקרא ט' דהיינו שלא נתפשט האור אפי' לצ וכשהמנצח מסתכל באותן ב' הפרטים אינו רואה בהם לא תיספות ולא מגרעת.

:

      קמץ, פתח, צירי, סגול, שבא, חיריק, שורוק, מלאפום.
     
קמץ: הא"ס כתר, בסו"ה וקמץ הכהן משם מלא קמצו מסולתה ומשמנה.
      סולת: מלשון שאולת. שמן הוא השם המופיע ע"י הסולת, וה"ס הראש הכולל כל האורות שמתחתיו, וע"כ האורות שמה בתכלית מילואם אלא שמקובלים בסוד כף, וז"ס וימלא כפו, אין הכתר מקמץ אלא רק החכמה וז"ס נקודה שחורה.
      פתח: הא"ס חכמה, בסו"ה בחכמה פותח שערים ובסוד שאו שערים ראשיכם וזה השער לה'. ודע שלא פתח החכמה, אלא הקימוץ דכתר, בדומה להמקמץ כפו ואח"כ פשט אותה ונראה בעין כל הטוב המקומץ וגנוז בהכף. ותבין כף נק' בעת סגירתה וקמיצתה, יד נקי בעת פתיחה. באופן שלא יתכן לומר למי פתח ידך ונראה מה שיש בה, אלא פתח כפך ונראה מה שיש בה והבן. וה"ס קו בכל המרחב כזה .
      צירי: ה"ס הבינה, בסוד מחליף את הזמנים, כי סוד שבת קודש היתה בסוד פתח גדול ובסוד תכלית שמים וארץ שנתקדשו כל הזמנים ואורו ית' מילא כל החלל, ואחרי כן יצאה הבינה (כל"א) וחידשה עוד הפעם את הזמנים והעתים בסו"ה ואל יבוא בכל עת אל הקודש. וסוד צירי כולל ב' ראשונות כתר וחכמה, כי הבינה בעת אצילותה היתה אב"א עם החכמה, וע"כ המשיכה אור הכתר לבחי' ימין ואור החכמה לבחי' שמאל, ולא עוד אלא שנתמעט אור החכמה מחמת עמידתה זו, וע"כ נבחן הצירי שנקודת החכמה הזאת היא חסרה ג"ר ואין בה אלא ו"ק דחכמה בלי ראש, כי הראש שה"ס הכתר אינו שורה עליה ממעל לה כמו שהיתה בסוד קמץ פתח, אלא עומד לימינה בשוה לקומתה עצמה ואין הכתר משמש לה לבחי' ראש. גם דע שבחי' חכמה כזו נק' בשם אור הבינה, באופן שיש להבחין בצירי זה רק כתר ובינה בחסרון חכמה, כי ו"ק דחכמה לבינה תחשב והבן.
      סגול: הוא שם החסד, ונודע שהחסד כולל ג"ר דהיינו כח"ב, וע"כ יש בה ג' נקודת, כי אחר שיצא הת"ת ביום ד' בסוד ב' מאורות הגדולים חמה ולבנה, ושניהם שמשו בכתר אחד להבינה שה"ס צירי. כלומר, שהמשיכו את הראש להחכמה העומדת בשמאל, וע"כ ירדה הבינה שהיתה שם מקודם ולקחה מקומה מתחתיהם, כזה: כתר-בינה- חכמה. אמנם צירי במקומה עומדת כי אין העדר ושינוי ברוחני אלא הוספה בעלמא יש כאן.
      ולפיכך, כל השלימות הזה שיצא מחמת מאורות הגדולים בסוד סגול כנ"ל, הרי הם אור הת"ת ומלכות, ונמצא ע"כ מצב הנקודות כזה'' :,
      וטעם של נקודת שבא: שיצא אחר הסגול. הוא מחמת גילוי החכמה בגבורה קדושה. (בסוד אחימן) כי אחר שהת"ת המשיך אור החכמה והג"ר אל הבינה בסוד סגול כנ"ל, התגבר עוד להמשיך מצב הכתר וחכמה כמו שהיו בסוד קמץ פתח, אשר אז היו בזה תחת זה שכתר עמד ממעל להחכמה, אלא שנתמעטה בהרכנת ראש ע"י הבינה שהעמידה הכו"ח זה אצל זה בסוד צירי כנ"ל, אשר ע"כ עתה אחר התיקון דאור הת"ת לגדלות החכמה בסוד סגול, התגבר עוד להעמידם זה למעלה מזה, כתר חכמה שה"ס שבא, ונק' שבא מלשון שב, ששב לקדמותו כדי לתקן את הסיתום (דאחימן). והחזיר את הכתר וחכמה במצב זה על זה שהכתר ישמש ראש גמור להחכמה.
      ואז יצאה חולם: שה"ס ת"ת עצמו, בסוד בריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. פי' כמ"ש לעיל שהיה הת"ת פועל בסוד השוא להעמיד הכתר לראש לחכמה, ופעולה זו הוא מתחת לאותיות שה"ס יום חמישי האחרון לה' בחי', שה"ס קצה הארץ, וע"י העלה האור משם עד הקצה העליון הנק' קצה השמים, וע"כ נק' בריח מל' בריחה להיותו מבריח האור מהקצה אל הקצה, דהיינו ממעל לאותיות ונק' נקודה יחידה הזאת בשם חולם, מלשון חלום שפי' בזוהר שה"ס סתימו דעיינין, דהיינו סתימו דחכמה, דעינים ה"ס חכמה וה"ס זרקא דזרקין לה לא"ס, וע"כ אשתארת המלכות בלי נקודה, ואע"פ דהמלכות עצמה אין לה שום ענין לכאן להיותה מבחי' יום רביעי והאי נקודה דחולם דהיתה מסוד שבא דיום ה', אכן בסוד מבריח מקצה אל הקצה הגביה האי נקודה תתאה של הסגול וזרקה למעלה ממעל להצירי, שעם זה עלתה בחי' דיום ה' בעינים באותו החכמה שהיא בסוד פתח שנק' שמים, שזסו"ה בדבר ה' שמים נעשו.
      וזה נק' סגולתא דטעמים שלמעלה מאותיות כמו נקודת החולם כי ענין אחד הם, שע"י פעולת הת"ת שבשוא ביום ה' שה"ס בחי"ד. נעתק הכרעת הכתר שבסגול שנמשך מסוד נקודה תתאה שבסגול שה"ס אור ת"ת ומלכות שהמשיכו כתר בינה ובסוד הנ"ל עשה וגרם שתחזור אור הזה למקורו העליון לסוד השמים בסו"ה לעולם דברך נצב בשמים, שז"ס סגולתא דטעמים שנהפכה מסגול דנקודות כזה '. ' אל.'. וכיון שנתערבו הקצה העליון בקצה התחתון גרם זה אל מיעוט הירח כי המלכות ירדה עוד למטה מיום ה' לסוד לבר מאצילות להבריאה, משום שהכתר אחד שה"ס נקודה תתאה דסגול נתעלה ממעל לצרי, וה"ס באר חפרוה שרים, כי ט"ר שלה נפלו לבריאה ורק רשימו נשאר באצילות במקומה ביום רביעי, ורשימו זו לא זזה ממקומה. וכאן נק' ירח: מלשון והריחו ביראת ה', בסו"ה לריח שמניר טובים, כי הריח הזה שהירח קבלה מיום ה' בחי"ד גרם לעשיית שם, בסו"ה ויעש דוד שם, בסוד גורעין ומוסיפין ודורשין, דאח"כ אגלאי מלתא למפרע בסוד ונסתרה והיא לא נטמאה ונקתה וכו', ואז נק' לבנה: ע"ש הטהרה שנגלה בה וע"כ נק' שם שמים. אכן פעולה זו נעשה ע"י מלאכות רבות, כי אחר שהת"ת הבריח הנקודה למעלה מאותיות בסוד החולם, הנה אח"כ ירד למקומו למטה מרקיע ונטל עמו הירח דהרשימו שנשארה ביום ד', ותיקן ב' נקודות חיריק שורוק, דהיינו קיבוץ. חיריק ה"ס נצח, בסוד נצח לקרנא, אלא בסוד אך ריק, אין בו אור, בסו"ה כרוה נדיבי עם מלשון קרוה וקרירות, כי בעת ששמשו בכתר אחד היה אור יקרות וקפאון, והוא חורין וריקן.
      חיריק: וחיר' מלשון חירות, רק, מלשון ריקות. וע"כ עמד אותו לימין משום שתפקידו לשמור על נקודה תתאה דסגול שלא תתהפך לסגולתא כנ"ל, עש"ה. ואח"כ הוציא הנקודה שנק' קבוץ או שורוק שהיא שלשה נקודות בארך \ והיא נק' קבוץ משום שנתקבצו שם סוד מדה"ד ומדה"ר כאחד, כי ב' נקודות עליונות דהקבוץ ה"ס שבא, ששם סוד בחי"ד שביום ה' שה"ס דינא קשיא, וחיבר אליה יחד גם בחי' נקודה א' דנצח דהיינו החיריק הנ"ל, שה"ס רשימו דירח דיום ד'. ונקודה זו נק' הוד.
      הוד ולא דוה: ותמצא ע"כ באותיות הוד אותיות דוה בהיפך אתוון. והענין כמ"ש שסוד נקודת הוד הוא ג' נקודות שו"א, שה"ס ה' למעלה וחיריק מסוד יום ד' למטה, וכשהם בסדר הזה נמצאים האותיות מסודרים ג"כ בסדר זה, אשר אות ה' למעלה (ה"ת בעינים) ו' שה"ס האור המושפע אחר גילוי השבא הוא באמצעיתא, ולבסוף ד' שה"ס רשימו דמאור מיום ד', וע"כ נמצא סיפא דקיבוץ שה"ס ד' ראויה לזווג ומקבלת עליה זכר בסוד השם לבנה כנ"ל שחזרה לאצילות, ואע"פ דרישא, בפרודא להיותה בסוד ה' ושבא כנ"ל, אמנם הכל הולך בתר החתום, וכן דרך הקדושה דרישא בפרודא וסיפא בחיבורא שזסו"ה וכנפיהם פרודות מלמעלה, להיותם צריכים לכסות פניהם בסוד בשתים יכסה פניו, משא"כ אם מתהפך הסדר שמתחילה בראש ישמש החיריק שה"ס ד' ולבסוף ישמש השבא שה"ס ה', אז כשהו' נמשכת באמצע אז גילתה את מקורה, והדם הבא מהמקור (בחי"ד) טמא ומטמא ומדאיבה מאד, בסו"ה והדוה בנידתה.
      שרי ביחודא וסיים בפרודא: שה"ס מעשה הנחש והס"א, דשרי ביחודא בנקודה דחיריק שה"ס עטיא דנחש שאמר לא מות תמותון ודחף אותה לנגוע בעצה"ד מבחי' עליונה דקיבוץ שהעמיד שם את נקודה דחיריק, ואח"כ סיים בפרודא שלקחה מפריה שבסוד שבא ותאכל שה"ס ותתן לאשה עמה, כי אדם היה בסוד שבא בפעולה הנוהג בת"ת, כדי להאציל נקודה דחולם (עי' לעיל).
      וז"ס איהו בנצח ואיהי בהוד שמתחילה יצאו שניהם כאחת בסוד דו פרצופים והיו שניהם בהוד, שהוא היה בסוד החולם שממעל לאותיות, ונמשך להאיר בספי' הוד בסוד דו פרצופין: כי החולם להיותו ממקום גבוה, לא היה יכול להשפיע לתחתון בטרם שנגלה ה' דהוד, ונשארה משום זה ד' דהוד שה"ס רשימו דירח עצמה בלי שום אור, דלית לה מגרמה ולא מידי. וע"כ תיכף כשקבלה צורת השבא שה"ס ה', נמשך החולם אליה בסוד ו' והשפיע להד' דהוד, שז"ס ונתת מהודך עליו, כי מילא אותה מאורו אלא שהיתה בסוד אחורים ושמאל, אכן אחוריהם ביתה כי האור דיום ו' מילא וכיסה את השוא ולא נראה החוצה אלא סוד ד', שה"ס פניהם כלפי חוץ, והיו שניהם משמשים עם כותל אחד: והיינו ד' דהוד, וה' היתה טמונה וגנוזי מלגאו, ובשביל זה גם נו"ה מלך אחד: כי לא ניכר שום הפרש בין חיריק לקיבוץ, מאחר דסוד ה' דהוד נגנזה ולא נראה החוצה, נמצא אין חילוק מנצח להוד ולא כלום.
      סגול ע"ס בצורת סגול: ע"ע ג' קווין.

:

      היא המדרגה היותר גרועה שבמלכות, ושורשה כן נמשך מזמן מלכין קדמאין, שיצאו ז"ת דנקודים בפרודא בלתי מקושרות, ונמצא המלכות בפרודא מן היסוד, כי אינה מלבשת את היסוד בסוד עטרה לראש צדיק, אלא העטרה היתה אז בסוד נקודה נפרדת מתחת היסוד.
     אור נקודות: היות כי אור הנקודות הם אור החוזר, לכן עולים תמיד בסוד זרקא. (ש"ה פ"ו ע"ח).

:

הוא בחי' עשיה שבהפרצוף, דהיינו בחי' המסך המתוקן בו להעלות או"ח.

:

מפני שז"א אינו אלא ט"ס כמנין א"ח (דאחד), והמלכות אין בה נקודה כי היא בחי' נפש, (כלומר שאין בה זווג דהכאה כנודע).

:

זווג דנקודות הוא חכמה דאבא עם חכמה דאמא. וזווג דאותיות הוא בינה דאבא עם בינה דאמא.

:

הטעמים והנקודות נחלקים לג' חלקים: כי יש בחי' טעמים ונקודות עליונים ע"ג האותיות וכן יש למטה מן האותיות וכן יש באמצעית האותיות (ע"ח ש"ה פ"א). כלומר שהעליונים ה"ס אורות דאוזן נשמה, האמצעים ה"ס אורות דרוח, אור החוטם התחתונים ה"ס אורות דפה נפש.

:

      הוא פרצוף תחתון ושני לפרצוף הטעמים, מכונים ג"כ טבת"א.
      ועיקר שם נקודות יורה על פרצוף האמצעי בין מאציל לנאצל שנתחדש בצמצום ב', אשר ג' פרצופין רת"ס או ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן נתחלקו על ו"ב פרצופון, והוא משום דכל מדרגה נחלקה לארבע שהם פו"ח גו"ע ואח"פ, כמ"ש בפמ"ס דף קיז ע"ש. שהפנימי ה"ס הזכר והחוצון ה"ס הנוק', וכל אחד מהם נחלק לגו"ע ואח"פ.
      ולפיכך, בחי' הטעמים נשארו רק בג"ע דכל מדרגה כי הטעמום ה"ס הראש, ובחי' הנקודות קבלו האח"פ דכל מדרגה להיות המסך כבר ממעל להם בנקבי עינים שהוא בחי' גופא ולא ראש. וכיון שכבר יש בהם העביות של המסך ע"כ מכונים בשם נקודות, כי המסך מכונה בכ"מ בשם נקודה, כי קשיות דנקודת הצמצום רכוב עלון. שזהו כל שבחו לזווגים כנודע.
      באופן שב' פרצופון תחתונום דכתר הנק' אריך ונוק'. מכונים בשם נקודות דכתר. וב' פרצופון תחתונום רע"ב, דהיינו אח"פ דראש ע"ב שיצאו לחוץ, מכונום בשם נקודות רע"ב, וב' פרצופין התחתונום רס"ג, דהינו אח"פ דראש ס"ג שיצא לחוץ, מכונים בשם נקודות דס"ג וכו' (עי' בפמ"ס צ"א)

:

ט' נקודות הם: קמץ פתח צירי חולם סגול שבא חיריק קובוץ שורוק. וה"ס סדר ב' של ע"ס דרת"ס ע"פ תיקון קוים, המכונים חב"ד חג"ת נה"י. (ע"ע ע"ס. ע"ע נקודות קמץ פתח) ב' הקוין ימין ושמאל שבראש מכונים קמץ פתח, וקו מכריע מכונה חולם. ב' הקוין ימין ושמאל שבתוך מכונים סגול ושבא, והמכריע מכונה שורוק, וב' הקוין ימין ושמאל שבסוף מכונה חיריק קובוץ, והמכריע ה"ס המלכות בלי נקודה, (והטעם עי' בפמ"ס דף פ"ח ד"ה והענין), ונק' נקודות ע"ש המסכים שנתחדשו כמו ע"ד יש"א, שהמסכים נק' תמיד בשם נקודה משום שמקבלים כח מנקודת הצמצום לסוד זווג דהכאה.

:

ויש לו ב' מיני אורות (או"ח ואו"י) א' מלמטה למעלה בפנימיות מהטבור עד העינים ומשם יוצא עיקר ההארה לצורך נקודים שהוא שם ב"ן נוקבא אבל נעשה מאו"ח כנ"ל, ב' גם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור (הפרסא) מטבור ולמטה ומאיר בנקודים וכו'. (ש"ה פ"א ע"ח). פי' כי אור הא' שמכונה או"ח הוא הנמשך מראש דישסו"ת מעינים שלו, אשר רק בחי' נה"י יורדים ממנו לנקודים, כלומר או"ח היורד ממעלה למטה בלי או"י, ואור הב' שמכונה בשם אור ישר הוא הארת יסוד א"ק לצורך הגדלות.

:

אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור (הפרסא) מטבור ולמטה, ומאיר בנקודים דרך נקבי העור דרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור (ש"ה פ"א י"ח).

:

      ב' מיני אורות (או"י ואו"ח מאירים בנקודים) אחד ממטה למעלה בפנימיות מהטבור עד העינים (שה"ס ראש דישסו"ת) ומשם יוצא עיקר הארה לצורך נקודים שהוא שם ב"ן נוקבא אבל נעשה מאו"ח כנ"ל וגם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך נקבי העור ומאיר בנקודים מלמטה מטבור דרך נקבי העור ודרך פי הטבור ופי היסוד ונקב האחור.
      כתר נקודים: עיקר הנקודים הם מאורות עינים וכתר לוקח מאור האוזן את האורות והכלים, הנכלל שם (בעינים) חו"ב לוקחים מחו"פ ושיעור מועט מאזן ז"ת לוקחים מעט מחו"פ ואינם לוקחים כלל מאוזן כתר לוקח מהטבור או"א לוקחים מהיסוד ז"ת עם ד' האחוריים דאו"א וישסו"ת לוקחים מיוד אצבעות רגלים בסוד נעץ צפרני רגליו בקרקע (שער ה' פ"א) וצ"ע כאן הרי הזרע יוצא דרך צפרנים למקום בי"ע דפרודא.

:

הוא פרצוף ב"ן דא"ק, דהיינו התפ"ב דפה דס"ג דא"ק ששם היה צמצום ב' הנודע, ונק' נקודים משום שתחילת יציאתם של הע"ס ההם היו רק בחי' המסכים שבמלכיות המיוחס להע"ס ההם. והמסכים מכונים בשם נקודות משום שכח הצמצום דנקודת הצמצום רכיב עליהם, שזה כל מעלתם והכנתם לזווג להעלות או"ח כנודע. (ע"ע או"ח ע"ע אורך לעובי).

:

שזה הכלל, שכל מקבל אינו כדאי לקבל אורות מהעליון כל עוד היותו במקומו למטה מהעליון, וכן העליון אינו יכול להשפיע לתחתון בהיותו למעלה הימנו. אמנם כשהם פב"פ שפירושו שיש להם קומה שוה לשניהם אז יש השפעה וקבלה מזה אל זה, והיינו בשעת הזדככות מסך דעליון שאז הופך פניו למטה ואז משתוה להתחתון. למשל כשהעליון בחי"ד שקומתו עד הכתר, והתחתון בחי"ג שקומתו רק עד החכמה, נמצא שבשעת הזדככות שהעליון מזדכך מבחי"ד שלו שה"ס הפנים שלו, שנותן לו קומה החשובה דכתר, והוא מזדכך הימנו ונותן פנים הזה למטה לזלזול שהרי מזדכך הימנו, ונמצא ע"כ בשעה שעומד על בחי"ג שהוא משוה קומתו כמו קומת התחתון ונמצא עמו פב"פ, ואז התחתון מקבל הימנו אורותיו. (ע"ע מול"מ).

:

ה"ס ההארה הקטנה המתלבשת בחיצונים ובקלי' כדי לקיימם, בסוד ומלכותו בכל משלה.

      ומקורה יוצא מיסוד דנוק': פירוש, בהיות ההזדככות מסבת הכאות או"פ שה"ס ביטול אחורי אמא באו"מ אז יוצא טפת זרע ממוחין. כלומר, שמסך דבחי"ד העומד בטבור מזדכך עד השורש לכתר, ומשם מקבלת חיות מחדש רק לג' בחי' משום דבחי' אחרונה אובדת רשימתה שה"ס נפש החופפת, ורק אותם שיש להם רשימות עומדים בהכתר לתחיה. (ע"ע ע"ב).
      וטפת מוחין היורד מהכתר בא אל רחם להכאת אור העליון בזווג דהכאה, ואז יוצא דם טמא לחוץ, דהיינו מאותה בחי' אחרונה שנעלם רשימתה שאינה עומדת לתחיה כנ"ל.
      ובדם הזה היוצא בבחי' פסולת כאמור, יש בהכרח בחי' הבלי דגרמי, שה"ס אור ד' דנקודות הנק' אור ניצוצין הנופלין ע"ש. שה"ס אותיות בלי תגין, ונמצא שהקלי' והחיצונים נוטלים אצלם את הבלי דגרמי הזה לינק משם, והבל דגרמי הזה ה"ס נהורא דקיק.

:

       ובהיתמור תבין בפשיטות סוד הנשיקין. דהיינו ההארות המקובלות מהעליון לתחתון בטרם שהעליון נתפשט לגוף התחתון. (בסוד או"ח היורד) שנבחן שעדיין לא נאצלו יותר רק ב' ראשים, וההארות מושפעות ומקובלות בסוד המלכות דראש הנק' שפה. וכיון שאו"א כבר נמצאים בסוד התכללות כנ"ל, א"כ ההארות יוצאות משפתים דעליון לשפתים דתחתון שהמה בחי' נשיקין ודאי.
      זווג רוחא ברוחא: נק' כן משום שבראשים עדיין אין כלים, שכל ראש סודו כתר, דהינו בטרם ירידת העליון להתלבש בהתחתון, וגם התחתון הוא נבחן עדיין בסוד ההבל בטרם צאתו לחוץ ונודע שאין כלים זולת מסוד ההבלים היוצאים לחוץ.
      חיבוק הימין: וצריך שתדע שימין ושמאל דראש הפכים המה לימין ושמאל דגופא. ותבינהו בהתחתון שה"ס הבלים הנבחנים בשתים, הא' הם ההבלים בטרם צאתן לחוץ שמשם נמשך סוד הברכה. ובחי' הב' הם ההבלים אחר צאתם לחוץ שמשם נמשך סוד בכורה והקדושה. ובראש ה"ס גילוי הברכה, וע"כ ההבלים בטרם צאתן לחוץ הממשיכים את הברכה המה הימין. והבלים אחר שיצאו לחוץ המה סוד השמאל בסו"ה ואלה יעמדו על הקללה.
      יו"ש דגופא הפכים ליו"ש דרישא: משא"כ בגופא אחר שקיבל האו"ח היורד ומתלבש בהכלים. ונודע אשר כלים באים מהבלים שיוצאים מהגוף דוקא, והמה הם הממשיכין את האור של ראש לתוכם. וע"כ נבחנים המה לסוד הימין: כי מחמתם בא הגדלות להפרצוף והבכורה והקדושה. ולפיכך ההבלים אחר שיצאו מהגוף המה העיקרים, והימין וההבלים בטרם שיצאו מהגוף שהמשיכו רק בחי' אור הקטנות אל הפרצוף נבחנים לבחי' השמאל דגופא.
      ונמצא ימין דראש משפיע לשמאל דגופא: ששם בחי' הבל בטרם שיצאו לחוץ המקבלים בחי' הברכה בלבד.
      שמאל דראש משפיע לימין דגופא: ששם בחי' הבלים אחר צאתו מהגוף המקבל אורות דגדלות והבכורה והקדושה. ונתבאר לעיל שבסוד או"א באים עליון ותחתון בהתכללות זמ"ז, ונבחן בעליון ראש וגוף וגם בתחתון ראש וגוף, וע"כ בשעה שהעליון משפיע סוד הגדלות להתחתון ה"ס חיבוק הימין המעורר אהבה וחימום לסוד זווג: כי אין מציאות זווג אלא בגדלות, וע"כ בהכרח לימין דגוף צריכים, שאז ראויים לזווג באור החיה.
      נשמה רוח נפש: והמה ג"כ סוד רת"ס דמקוה, שנשיקין נמשכים מראש משכן הנשמה, והחיבוק נמשך מתוך מקוה משכן הרוח. חיה והזווג נמשך מסוף דמקוה מכל"א ששם משכן הנפש חיה.

:

     נמשך בסוד נשמה רוח נפש. כי אורות דראש מושפעים ג"כ בדרך זו"נ המכונים או"א, וכל השפעה הוא בדבר היותר עב בהעליון, וה"ס מלכות (ההנהגה או המלאכה) דעליון, ונק' שפה (סוף) דעליון. וכל הקבלות מקובלים בדבר היותר זך מהתחתון, ונק' שפה תתאה שהיא באמת רישא דגופא, כי לחי התחתון שייך לגוף.
      שפתייםעצוב*) ונודע שהעליון ביחס התחתון הוא ביחס של ראש לגוף, אלא בבחי' או"א נמצאים העליון והתחתון נכללים זה בזה, ואנו מיחסים גם גוף העליון דהיינו בחי' מה שהוא ירד ונתלבש בגוף התחתון נק' גוף דעליון.
      (*)הגהה וז"ס רואה מסוף העולם עד סופו שה"ס ב' שפות אלו .
      ועד"ז אותה ההארה שהתחתון (בעל הגוף) מקבל בעת שהעליון (בעל הראש) עדיין לא נתפשט לגוף התחתון, הוא נבחן לבחי' ראש דתחתון: וז"ס התכללותם של עליון ותחתון ונבחן משום זה ראש וגוף בעליון וכן ראש וגוף בתחתון. ומשום התכללות האמור נבחן ג"כ ב' שפות לעליון וכן לתחתון כי אחר שנבחן גם בחי' גוף לעליון כנ"ל, א"כ נבחן ג"כ להעליון (בעל שפה עילאה) שיש לו בחי' שפה תתאה ולחי התחתון. כלומר, בחי' רישא דגופא שלו שהוא דבר הזך ביותר מכל בחי' גופא דעליון, ונבחן ג"כ בחי' שפה עילאה להתחתון (בעל השפה תתאה). כלומר, דבר היותר עב מבחי' הארות הראש דתחתון.
      וז"ס ד' רוחין דאהבה, זו"ן דזכר זו"נ דנקבה: כי ראש דעליון ה"ס אור הזכר דזכר, וגוף העליון ה"ס אור נקבה דזכר, וראש התחתון ה"ס זכר דנקבה, וגוף התחתון ה"ס נקבה דנקבה. ועד"ז השפתים, ששפה עילאה דעליון ה"ס זכר דזכר ושפה תתאה דהעליון ה"ס נוק' דזכר, ושפה עילאה דהתחתון ה"ס זכר דהנקבה ושפה תתאה דהתחתון ה"ס נקבה דנקבה.

:

כל כמה שהמסך שבהאחד משונה מבחבירו נבחן אשר בשיעור ומדת השינוי כן הוא מדת התרחקותו מחבירו ואינו יכול לנגוע בו. ומזה תבין כשנאמר שנוגע בו, הרי שהמסכים שוים זה לזה באיזה בחינה, וע"כ נבחן שבבחי' ההיא שמשתוים נמצאים נוגעים זה בזה, ואין זה דביקות, משום שבשאר הבחינות נמצאים משונים זה מזה. (ע"ע ברד).

:

ע"ע שלשול.

:

הספי' והפרצופין דעולם העשיה נק' נעשים.

:

הספירות והפרצופים של עולם היצירה נק' נוצרים.

:

הספירות והפרצופים של עולם הבריאה נק' נבראים.

:

הספירות והפרצופים של עולם האצילות נק' נאצלים.

:

הוא תיקון מיוחד להוצאת הפסולת שאינו ראוי לאותו פרצוף.

:

העור כולו נחשב לבחי' מסך מסיים על הפרצוף מפנימיות לחוץ בסוד ה"פ: מוחא, עצמות, גידין, בשר, עור. וע"כ נוהג בכללו בחי' הכאה, וע"כ ממשיך הבל מפנימיות לחוץ דרך נקביו וע"כ העור עשוי ככברה מעשה רשת.

:

      (עי' שי ל"ה פ"ב) וז"ל: ודע כי אורות אלו הנמשכים מז"א לנוק' אינם יוצאים ממש ומאירים ועוברים דרך דופני המחיצות דז"א כולם אל הנוק' דא"כ ברגע אחת היה נותנין בה כל המוחין וכו', אך עולים תחילה ממטה למעלה מהיסוד על החזה ששם הוא הנקב שעשה בוצד"ק בחזה דז"א לעבור משם (מחזה) אל האחור דז"א ומשם יוצאים האורות, דהיינו שחוזר ויורד אל הנוק' מלמעלה למטה מכתר שלה (שהוא נגד אחורי החזה) עד סיומא דגופה, והאורות נעשים צלם אחד אל הנוק' (דוגמא דצלם לדכורא). ומשם נכנס מעט מעט כל בחי' ובחי' בכל שנה עד תשלום י"ב שנה.
      וכיון שאחר שעלו הגבורות מהיסוד להחזה ומהחזה לאחור דז"א, ואחר שעלה שם חוזרים לכפף ולירד מלמעלה למטה אל הנוק' מכתר עד סיום גופה כנ"ל, ולפיכך נק' אש נכפפת וז"ל אש נכפפת שהזיקה.

:

אור ישו שהוא נוקב ועובר דרך העור (פרסא) מטבור ומלמטה, ומאיר בהנקודים דרך נקבי העור ודרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור.

:

רוח הוא נקודות וגם הם נקבות כי הם או"ח והטעמים הם בשמה זכר.

:

     באותם המקומות שבפרצוף שנמצא שם בחי' מסך לזווג דהכאה שנעשה שם המסך למעיין נובע או"ח ממטה למעלה, אז מתפשט האו"ח הזה תמיד גם משם ולמטה, וגם משם בוקע בדופני הגוף וממשיך האור מפנימיות לחוץ כמו נקבי אח"פ וטבור ויסוד ואחור.
      וזה הכלל, כל מקום שנמצא נקבים בפרצוף נחשב לפנים וכל מקום שאין שם נקבים נחשב לאחוריים, ומטרם שמתחיל בחי' נקבים דהיינו למעלה מעינים ואזנים אין עוד שם בחי' פנים ואחור בפרצוף. (ש"ה פ"א ע"ח). (ע"ע נקב).

:

      מקרה נקב לא יתכן זולת בכלי שהיה שלם. ומזה תשפוט שבחי"ד אינה נוקבא אלא חלל פנוי, דע"כ מסיימת וחותכת לכל הארה, (ע"ע חיתוך). אמנם בחי"ד שברו"ת אינם בנות חיתוך כי מחוברים עם או"י והעב הוא יותר חשוב, וע"כ בחי"ד המתוקנת במסך דזווג עם או"י נבחנת לכלי שלם בלי שום נקב כלל, אמנם בתוך שהטבור נפגע מהכאת או"פ אור החכמה והתחיל להזדכך (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) ונשפכו ונסתלקו כל אורותיו, אז נעשה נקב באותו הכלי המתוקן שע"י זווג חדש בפה דראש מתתקן הנקב ושוב נעשה לכלי קבלה הנק' ע"ב. ותוך דע"ב חזר והתנקב ונשפכו אורותיו. ואח"כ בפה דראש ע"ב חזר ונתקן הנקב במסך דבחי"ד ויצא כלי שלם דס"ג, ואח"כ נה"י דס"ג שנתחברו עם (הז"א) נה"י הפנימים חזרו והתנקבו בב' נקבים אחת בסוף בנה"י דס"ג ואחת בתוך בחג"ת דס"ג שלמעלה מטבור, וע"כ עלה נוק' תתאה לעילאה למעלה מטבור ועמה נה"י דגלגלתא הזכר שנוקב אותה, ונתקנה הנקב מחדש בתוך ובסוף דס"ג, ותיקון התוך ה"ס או"א ותיקון הסוף ה"ס ישסו"ת. ותיקונם הי' ג"כ במסך דבחי"ב ופרסא.
      וכלי השלם הזה דלמעלה מטבור שנקב שלו נסתם במסך דבחי"ב המכונה ישסו"ת דא"ק, שוב נתפשט הימנו בחי' גוף למטה מטבור, שמתחילתו הי' ג"כ כלי שלם כי שלם במשך משלם. אמנם אח"כ נזדקק אליו (יסוד) ז"א ומ"ה הפנימי וחזר ונקבה.
      ויש אמנם להשכיל כאן, כי מתחילת הזדככותו אדרבה עשה אותה כלי ובית קבול להאורות דג"ר שהמשיך בביאתו בכתר וג"ר שלה. אמנם אח"ז היה מוכרח להוציא היסוד בסו"ה וינס ויצא החוצה, ואז נתנקבה.
      והבן שמדת הנקב אינה גדולה יותר מאותו השיעור של האורות שהטיבה שם כי לא נתבטלו, אלא אורות דאחורים שנמשכו בסגולת יסוד דא"ק. משא"כ אורות דפנים שנמשכו מישסו"ת דא"ק המה נשארו בהג"ר ולא נתנקבו כלל, וע"כ גדלו של הנקב כגודלו של אור היסוד.
      ואח"כ נתקנה לו ראש ג' מהתפשטות ג"ר לו"ק, והיתה ג"כ כלי שלם ונזדקק אליה היסוד וניקבתה, (ע"ע ג' נשים. ע"ע נקב) (וע"ע נקבים).

:
ה"ס מקום הנחפר בסיבת או"ח העולה ממטה למעלה דהסת"ב ע"י זווג דהכאה, עד שנגלף ונשלף משם רפ"ח ניצוצין, (ע"ע רפ"ח ניצוצין) הוא המכונה בשם נקב (ע"ע תיקוני נקבים). ונקב הראשון נעשה בפה דע"ב המלביש לחזה דגלגלתא דהיינו בהסת"ב דגלגלתא שהיא הסת"א דע"ב, (ע"ע ע"ב) שה"ס המסך דבחי"ג (הנעשה בכל"א), וה' מוצאות הפה דע"ב הזה נעשה מסוד הסת"ב דעליון, אכן סוד הלשון נעשה בסוד הסת"א דע"ב עצמו, שה"ס גמר מלאכה דהכאה דהסת"ב דעליון. (ע"ע שיעור או"ח הרצוי להלבשה).
:

      יש בחי' שנק' חלון ויש בחי' שנק' נקב או נקב קטן, ושתיהם שמות של יסוד המה שדרך בו עוברים כל האורות מפרצוף העלין אל התחתון.
      וכשנמשך מהיסוד דעליון הארת ג"ר אל התחתון אז מכונה בשם חלון, בסו"ה משגיח מן החלובות, המאיר אל הבית בהרחבה. ואם אינו נמשך אלא בחי' ו"ק, אז נק' היסוד, בשם נקב. ואם לא נמשך אלא בחי' נה"י, אז נק' בשם נקב קטן וצר. (עי' לקמן ד"ה נקב)

:

      (בע"ח של"ט פי"ג) וז"ל כל בחי' שיהיה בכל מקום שיהיה הנה כאשר אור עליון מתפשט אם הוא מקום שאינו עובר דרך מחיצה נקרא זכר, שכן ז"א מקבל אורותיו היוצאים מגולים מתוך יסוד דאמא אשר בחזה דז"א, והם עדיין ממש כמו שיצאו ממח האב ולכן אפילו הגבורות שבו זכרים הם, אבל כאשר האור עובר דרך מחיצה שנוקבת האור ויוצא דרך מחיצה דמיון אור היוצא להנוק' דרך נקבי מחיצות גופא דז"א, נקרא נקבות כי הוא יוצא דרך נקבים וגם נחלש כחו כנקבה בעוברו דרך נקב בלי ספק, וזהו עיקר הפירוש בענין זה כי חלישת כח הוא להיותו יוצא דרך נקב, ובודאי אין חלישת כח רק בסבת עוברו דרך מסך הנקבים. וזהו נקבה נקב ה' שהוא מלכות הנק' נקבה ונק' ה' כנודע.
      וע"כ נקבה תסובב גבר: שו ר ש הדבר הוא מקודם דצמצום ב', אשר אז היה הנה"י דס"ג נמשך עד סוף רגלין דא"ק, דהיינו גם במקומו של זו"נ הפנימים דא"ק. ולפיכך היה הז"א הפנימי דא"ק שנוק' שלו היה הבחי"ד, היה שואב הארה תמה ושלימה דנה"י דס"ג והיה בא בכל עת אל הקודש, ונמצא אשר ז"א השורשי עזב נוק' אמיתי שלו שה"ס בחי"ד ונזדווג בבחי"ב שה"ס בינה עילאה, ונשלם מאוד בהארתה כמובן. וע"כ גם אח"כ כשעלו ב' אורות הללו למעלה מטבור בסוד צמצום ב', אז הז"א שעלה שם מכונה בשם ישראל סבא: ישראל נק' משום שז"א נק' ישראל, וסבא נק' ע"ש מעלתו השלימה שהיה לו מטרם צמצום ב' כנ"ל. ונה"י דס"ג שעלו עמו נק' בשם תבונה, שנוטריקון שלו הוא בן ובת כמ"ש בזהר, דהיינו על בחי' הבת ובחי"ד דא"ק שנתעיבה עמה, וע"כ לא נק' עוד בשם בינה. ובאופן זה נמצא גם עתה שנתקן שם בסוד העליה בלתי ירידה, שה"ס שעלה שוב לא ירד, (ע"ע נה"י דס"ג שעלה שוב לא ירד). דהיינו בסוד אגלאי מלתא למפרע, נמצא אשר נה"י דס"ג שהוא נקבה, הריהי תסובב ומגינה על הגבר שהוא ז"א דא"ק שיש לו קומה וג"ר והבן. (ע"ע למפרע).

:

      כתב בינה: הם אותיות סגול שבא בצורת תגין, אלא לפי שבינה נקבה גברה הגבורה וקדמה נקודה דשבא לסגול.
      והנקבה להפך ממש כי באה ממטה למעלה והוא אש"ם וה"י (ש"ה פ"ז ע"ח).

:

ז"ת, יען שיש בהם דין ורחמים שהם או"ח ואו"י. כי בחי' עצמו רחמים ובחי' מלכות שבכל אחד מהם הוא דין, (ש"ה פ"ז ע"ח).

:

הוא המלכות דאצילות המלבשת להז"א ז"ת שלו בסוד נקבה תסובב גבר הויה דב"ן שקדמה להויה דמ"ה בא"ק ה"ס תפילין דר"ת וה"ס נקבה תסובב גבר.

:

ה"ס קו שמאל שבפרצוף, שמקורו מסוד עליית המלכות דא"ק לנקבי עינים, שבדרך עלייתה נתכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, וכמו קו ממטה למעלה, וכללות המלכיות אלו יחד נקראות נוק' שבגופו.

:

      (ש"א ע"ב ע"ח) פירושן שהעליון משפיע להתחתונים רק ו"ק בחסרון ג"ר, ואז נה"י דעליון בבחי' נקב ולא בבחי' חלון, וע"כ מכונה הארתו בשם נוקב ועובר או נוקב ומתלבש (ע"ע נקב).
      ודע שיש הבחן גדול בהפרצופין שהמה חסרי ג"ר אם הם כך מסיבת המסך שבהם או מסבה שהעליון נוקב בהם כנ"ל. והוא, כי אם המה חסרי ג"ר מסבה שהעליון נוקב ועובר בהם אז ראויים להשגת ג"ר בסוד הקוץ העליון, (ע"ע רישא גזעא ושבילא). שמתקבצים בו ה"ח וה"ג וכו' עש"ה. משא"כ אם החסרון ג"ר שבהם מחמת המסך שבהם עצמם בא, אז אין תקוה להם שישיגו עוד ג"ר זולת ע"י עליה למקום העליון, וזהו כל החילוק שבין אצילות להבריאה.

:

האו"ח כשהוא בלבדו בלי האו"י מכונה בשם ניצוצין או נצצין ניצוצות אורה, ועם האו"י נק' עצמות ממשות: כמ"ש בע"ח ש"ג פ"ב על מלכות דא"ק. וז"ל: ואין הכונה ח"ו עליה עצמה רק על הארת ז"ת שבה המתלבשים בי"ס דאצילות, אך עצמות ממשות הז"ת שלה נשארו למעלה במקומו רק ניצוצי אורם הם היורדים להתלבש באצילות ע"ש.

:
ה"ס המדרגות היוצאות זה למטה מזה בעת הזדככות המסך, (ע"ע הויה ברבוע). ומתוך שהמסך עומד באמצע זיכוכו, אין המדרגות אלו בני קיום, שהרי המסך תיכף מסתלק לגמרי לשרשו, וע"כ מתדמים כד אומנא אכתיש בפרזלא ונפקי ניצוצין לכל עבר, (לכל ד' קומות) ואתדעכו לאלתר כי אינם בני קיום כאמור. ונודע שניצוצין אלו נופלים להכלים אשר מהם גמר מלאכתם, ואע"פ שהזוהר מיירי בשבה"כ, מ"מ נודע ששביה"כ היה ג"כ מהזדככות מסך.
:

(ע"ע תוהו ובוהו) גם דע שהאו"י מכונה תמיד בשם אורות, והאו"ח מכונים בשם ניצוצין. (עי' שמרשב"י) כדברי האריז"ל. אמנם ג"ז מתאים עם הנ"ל, כי האו"י ה"ס אור הסתכלות והאור חוזר ה"ס אור המציץ. האו"י הוא שהעליון מסתכל בתחתון, והאו"ח הוא הצצה דתחתון בהעליון.

:

הוא מלשון מציץ מן החרכים, הציץ ומת. אשר מסבת המסתכלים למעלה מדרגתם נותנים כח לס"א האוהבת להסתכל בארובות, והוא רוצה להתאחז ולהסתכל במקום קדוש, וע"ז אמרו ז"ל גמלא אתי למבעי קרנא אודנין דהוי ליה חתכו מיניה. ומאי דחתכי מניה נק' ניצוצין מלשון התפעלות ע"י שהציץ. (ע"ע ברד ע"ע תוהו ובוהו).

:

       (עי' לעיל <נסירה>) ואפשר להסביר זה עם סו"ה הביטו אל דור חוצנתם ואל מקבת בור נוקרתם, שדרשו ז"ל על אברהם ושרה, אשר גם אברהם עקר הי' ע"ש.
      וסוד צור ובור: תבין במ"ש ז"ל אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי אינו מולידה שרה מולידה. וכן אז"ל אשר י של שרה נחלקה לשנים לב' ההין, כי ב' ההין בגי' יוד וה' אחח נטל אברהם וה' אחת נטלה שרה ונק' הוא אברהם והיא שרה. וכן דרשו ז"ל על בהבראם אשר בה' דאברהם נברא העולם, כ' בהבראם אותיות באברהם.
      ותבין כ"ז מסוד ה"פ שבכ"ב אותיות הנק' עבגעם. (ע"ע גוף). ונתבאר שם אשר מלכות דמוחא שה"ס ה' נזדככה לע"ב ונעשית י, דהיינו הזדככות מבחי"ד לבחי"ג (ע"ע הזדככות). ומה שנתוספה ונכפלה בחשבון עשרה הוא משום שכוח העליון בתחתון, כי גם ה' דגלגלתא נכללת בה' דע"ב ע"כ חשבונם יוד, אלא שה' דגלגלתא מלובשת ונעלמת בפנימית ה' דע"ב כי המלובש הוא תמיד נעלם ובלתי ידוע, והמלבישו דהיינו החיצון הוא השולט והוא ידוע.
      ועוד צריך שתדע כאן, אשר כל פרצוף תחתון נתוסף מספרו על פרצוף עליון משום שכל הכוחות מהמסכים דעליון באים ונמשכים גם בתחתון שהמה נוספים על המסכים שבעצמו, ונמצא שמספרו נכפל דהיינו ממסכים דידיה ומסכים דעליון.
      ויש כאן כלל אשר הזכר הא' נכפל בחמשה והנקבה הא' נכפלת בעשרה. והזכר הב' נכפל בחמישים והנקבה הב' נכפלת בתשעים.
      והטעם הוא, כי כוח העליון בתחתון ועיקר כוח העליון אינו יותר אלא המסך שבכלי מלכות שבו, ולפיכך מתוך שהמסך אינו מגביה עצמו ממטה למעלה אפי' כמלוא נימא, ע"כ מלכות דגלגלתא אינה פועלת ומוסיפה כלום על חשבון כח"ב ז"א שהם א"בג"ד שמלפניה, משא"כ על פרצוף ע"ב הנמשך למטה ממלכות זאת הרי בהכרח שכל כח המסך שבמלכות זאת נרשמת ופועלת בכל ספי' וספי' דפרצוף ע"ב אפי' בכתר שבו.
      ולפיכך סוד כתר ע"ב נרשם באות ו שהיא באמת א' דוגמת הכתר דגלגלתא שהוא א אלא כוח המלכות דעליון ה נוסף על א שלו והריהו בחשבון ו. וע"ז ז' הוא חכמה דע"ב שהוא עצמו הוא ב' כמו חכמה דגלגלתא אלא ה דעליון נוספת בו שבגי' ז. ועד"ז בינה הוא ג' עם ח', ז"א דע"ב הוא ד עם ה שהוא ט. ומלכות דע"ב הוא ה עם ה שבגי' עשרה שהוא י.
      ועד"ז מלכות דס"ג שהוא הנקבה והתולדה דע"ב, נמצא כוח הע"ב כלולה בכל ספירה וספירה דע"ס דס"ג הבא מלמטה דהמסך די'. ועוד יש הפרש מספירותיו דזכר לספי' ה נ קבה כי הזכר אין המסך וכוח דעליון מתערב בעצם ספירותיו, כי הכתר דע"ב הוא במספר יחיד וא' כמו הכתר דגלגלתא משא"כ הכתר דס"ג בבחי' עצמו הוא כבר בחי' י ולא א'. וכן חכמה דס"ג ב' יודין חוץ מתוספת כוח העליון, וכן בינה מג' יודין וז"א מד' יודין הרי שעצמיות ספירותיה נעשו יודין.
      וטעם שעצמות ספי' הנקבה נתרשמו כל או"א בהמסך חוץ מהוספת כוח דעליון, הוא מחמת שכל ענין הנקבה אינו אלא התפשטות המסך לקבל דהעליון כי כולה רק לקבל עומדת, ומתוך שבמלכות דעליונה נתרשמו כלי הקבלה במספר י, הרי כל ספי' יחידה שלה הוא בחשבון י.
      משא"כ הזכר, שמלכות דעליון אינו מצטיר בט"ר שלו כלום רק כוח העליון המוכרח לשלוט ולפעול בו, באופן שהזכר צורת ספי' עצמיות שלו הוא שוה כמו מולידו בלי שום הוספה, כי כל ספירותיו ספי' של השפעה ואינם משתנים אפי' מה שהוא פחות ממולידו, מלבד התכללות המסך דמלכות דעליון בבחי' כוח עליון בתחתון.
      ולפיכך כתר דמ"ה שהוא זכר הוא בחי' יוד א' וחכמה דמ"ה ב' יודין וכו'. עד הז"א דמ"ה שהוא ד' יודין, מלבד מה שנתוסף עליו מכוח העליון דהיינו מלכות דס"ג שהוא נ' וע"כ כתר מ"ה הוא עצמו יוד, וכוח העליון הוא נ' שהוא בחשבון ס' וכן חכמה דמ"ה עצמו ב' יודין כמו חכמה דס"ג, וכוח עליון שהוא נ' וע"כ הוא ע ובינה דמ"ה עצמה ג' יודין ועם תוספות כוח עליון שהוא נ' הרי הם יחד פ'. וז"א דמ"ה הוא ד' יודין ועם כוח עליון שהוא נ' הרי הם יחד צ. וכן המלכות דמ"ה ה' יודין ועם נ' דעליון הרי ק.
      זו"ן דב"ן נפרדו ללבוש היכל: ועד"ז הנקבה הב' דוגמת נקבה הא', נמצא כוח מלכות דעליון מתערב אפי' בט"ס שלה עצמה, אשר הכתר שלה אינה כמו כתר דעליון שהוא בחי' י' א' וחכמה ב' יודין כנ"ל, אלא כל ספירה עצמיות שלה הוא בחי' ק' באופן שהכתר שלה הוא ק' ובתוספת עליון הרי הכתר דב"ן בחשבון ר' וכן החכמה שלה ב' קופים ועם כוח העליון שהוא ק' הרי ש' והבינה שלה ג' קופים ועם קוף דכח העליון הוא ת.
      ובזה תבין אשר ז"א ומלכות דב"ן נעלמו מבנין הב"ן ונעשו נפרדים בסוד לבוש והיכל, ובזה תבין סו"ה פרס רשת לרגלי, שהוא סוד כח"ב דפרצוף עור כמבואר.
      ונחזור לענין נסירה, אשר אברהם ושרה ה"ס עצמות ומוחא גלגלתא, וע"ב ומלכות דע"ב ה"ס י' כנ"ל, שה' דגלגלתא טמונה וגנוזה בה' דע"ב. כלומר בחי"ד גנוזה בבחי' ג'. ונודע שבחי"ג ה"ס סיתום דחסדים, וע"כ אין שם המשכה דחכמה וחיות כי הצמצום היה רק על בחי"ד ולא על בחי"ג. וז"ס ושרי עקרה, כי עיקר בית מטרין לא היה לה כי אין בית מטרין רק מנקודת הצמצום שה"ס ה' ולא י'. וז"ס אברם אינו מוליד, להיות בחי' עטרת יסוד שלו דהיינו ה' דהבראם בחלקה של יסוד דשרה.
      וזה סוד אב"א אחוריהם דבוקים. כלומר, מלכות דזכר ומלכות דנקבה דבוקים זב"ז, ואין לזכר אבר המוליד ואין לנוק' חלל פנוי לקבל, ובסוד פקד את שרה חצב הקב"ה את ה' דכוח העליון כותל דזכר מתוך פנימיות הי' ואז נשארה שרה בבחי' בור בצורת ה' דע"ב, אמנם בחלל מתוך נקיבה מתוכה את ה' דגלגלתא. וז"ס מקבת בור נוקרתם כי נוקרה ה' מתוך יוד, ואת ה' הנחצב הוא נק' צור, ונוספת על יסוד דאברהם כותל זכר, ואז יש כותל שלם לזה וכותל שלם לזה.

:

       וזהו מובן היטב עם הנ"ל, אשר שליש האמצעי חסר הוא להיסוד מחמת חיזו דעבידתא שבמקוה"נ, ותדע שאותו החלל הפנוי נק' נקודה דפנים דהיינו המלכות בדרך תיקונה, אמנם בעת אצילותה יצאה הנוק' מאחוריו דחו"ג דז"א כלומר תחת הכח"ב שירדו לחג"ת שהיא במקום נוק' (דחזה) דכל"א שהיתה שם בסוד דו פרצופין ששמשו בכתר אחד: ולא היתה שם נקודה אלא בח' ספירה ממש, כי אחור דז"א שה"ס הארת ג"ר דבינה נעשה פנים לנוק' אלא שעומדת מתחת החזה וה"ס יום רביעי דמע"ב: שנאמר יהי מאורות ונאמר שני המאורות הגדולים, דהיינו ששמשו בכתר אחד בחי' ג"ר דבינה שהוא אחור לז"א בסוד הארת עליון בלבד שנק' תמיד אחור אמנם פנים לנוק', כי נעתקה ובאה מסוד כל"א בטרם דאתבורא באומ"צ דהיינו תמה ושלימה בתכלית השלימות.
      וז"ס ששורש נוק' גבוה מז"א: משום שעיקר ז"א מתחיל מאו"מע, משא"כ הנוק' שורשה מכל"א שהוא למעלה מאומ"צ זו"ן דבוקים אב"א: שבבחי' אחורים דז"א יצאה הנוקבא כנ"ל, שאחור דז"א כמו אחור דנוק' ה"ס הארת ג"ר דבינה דאו"מב כנ"ל, וא"כ דבוקים המה בלי שום הבחן והפרש כלל, אלא פניהם מגולים כלפי חוץ כלומר יציאה לבר והמשכת שם אלקים. וכאן יש הפרש בין ז"א לנוק', כי פני ז"א נתגלה לחוץ מחמת חיזו דעבידתא ובחי"ד שה"ס מקו"נ, משא"כ פני נוק' נתגלה לחוץ מחמת ירידת הכח דכל"א דבחי"ב. והנה נתבאר שכל עיקר הארתם ופנימותם עומדים באחוריהם והם בחי' אחת ממש, דהיינו הארת ג"ר שבסיתום דאומ"צ מלובשים החזרת פב"פ: אי אפשר רק בנסירת כל אחורים מהז"א שהם דינין דאלקים כנ"ל, ולהשאיר אותו כולו חסר דהיינו חסר פשוט דכל"א.

:

      מתחילה הי' זו"ן דו פרצופין דבוקים אב"א, פירוש שהז"א בשורש שלו תחילה היה רק ו"ק חג"ת נה"י, כי כל"א ה"ס בינה הממשכת אליה רו"ת דמקוה ונמצא כל"א עצמה רק בחי' סוף דבינה ונה"י שלה. ונבחן כאן פנימיות וחיצוניות: שכל הארה במקומה מאירה ביותר מאח"כ שנתפשטה להלאה ממנה, וע"כ ההארה במקומה נבחנת לפנימית וההתפשטות לחוץ מכונה חיצוניות. ותדע אשר החיצוניות דכל"א ה"ס ז"א בשורשו: ואותו הז"א לקח אמנם עמו מבחי' נה"י דבינה כנ"ל, שע"פ שורשם נבחנים ג"כ שמתלבשים בפנימית חג"ת דז"א. וסוד חג"ת: ה"ס כח"ב שירדו לחג"ת, כי מחמת ראיית גרעון מקבלים הג"ר לבחי' ו"ק כלומר לחסר ראש, וזסו"ה והוא ראה את ערותה וכו' חסד הוא וכו', כלומר שהוריד ע"י עון הזה את בחי' החכמה להיות חסד ואת בחי' הבינה להיות גבורה, וקו האמצעי דהיינו אותו השיעור שיוכל להמשיך מסוד ראשו בשמים נק' ת"ת: כלומר בלי דעת דג"ר. ואח"כ נתבררו נה"י דבינה וחג"ת עלו שוב להיות חב"ד שזהו נתברר באומ"צ, וחזר והמשיך לאותו ראש הנעלם מכל"א, וממילא חזרו חג"ת להיות חב"ד. אמנם אין העדר ברוחניות ונמצא גם חג"ת נשתייכו בפרצוף, כלומר עיקר עצם דז"א בטרם שהמשיך הג"ר.
      וצריך לזכור תמיד אשר כח"ב חג"ת ה"ס, א"א וז"א: כלומר שבאמת בחינה אחת הם רת"ס דמקוה, אלא מתחילה בא אור פני מלך בגדלות בתוך מקוה, וע"כ נק' אריך אנרין: כלומר פנים גדול בתכלית, אמנם אח"כ חוזרים ונעתקים משם ובאים לכל"א בסוד חיזו דחוכמתא, אשר אז ירדו כח"ב לחג"ת ונק' זעיר אנפין: כלומר פנים קטן, שת"ת באה במקום הכתר והראש וחכמה כמו חסד ובינה כמו גבורה, דהיינו ודאי פנים קטן. וז"ס מש"כ בכתאר"י שא"א וז"א אחד הם עש"ה. ותדע שנפילת כח"ב לחג"ת ה"ס שורש לכלהו ז"א שבעולמות בסוד מוחין דגדלות, שחג"ת שבים להיות כח"ב ומוחין.
      ועוד תדע אשר שורש נה"י דכלהו פרצופין: ה"ס אומ"צ בסוד בירור הכל"א, וסוד מקוה"נ בסוד בירור ופתיחה דסיתום חסדים, אלא שיש כאן ג' שלישים דנו"ה: ששלישים עליונים הם עצמות הקוליית שבכל"א, ושלישים האמצעיים הם הרגלים שה"ס אומ"צ, ושלישים תתאים יש הפרש בין נצח שה"ס הסיתום דאומ"צ שה"ס תוך ואמצע דהוד כי אומ"צ עצמו שייך לנצח לאמצע וש"ת דהוד ה"ס נקב דמקוה"נ שפתח הסיתום באופן רת"ס דנצח כל"א אומ"צ וסיתום ורת"ס דהוד הם אומ"צ וסיתום ומקוה"נ וקו אמצעי.
      אמנם שה"ס יסוד בשורשו יש לו רק בסוד הנצח ב' שלישים (כל"א) ואומ"צ הם מליש עליון שלו וסוד הסיתום ה"ס שליש אמצע שבו דע"כ הוא נופל, אבל שליש תחתון חסר דהיינו הוא הנקב והחלל הפנוי דנגלה במקוה"נ שנפסק שם יסודא דבנין, אמנם קם ויחי בסוד הנוק' בזווג דאנקת"ם.

:

      בבוא ההויות שהם רוח, אז נגדל הז"א ונעשה בן י"ס גמורות אפילו בבחי' הכלים, ואז ננסרת הנקבה (ע"ח ש"ה פ"ו). ולקחה הנקבה את הדין של אלקים והזכר ההויות, ונק' הויה אלקים שמא שלים. (שם).
      סוד הנסירה: ה"ס שהויות דוחין את האלקים (שם), (וע"כ נדחית הנקבה וננסרת. עי' מענין זה בערך: זו"נ אב"א וזו"נ דקטנות).

:

      ה"ס בנין נוק' שתהיה ראויה להוליד בנים לימודי ה' לסוד שלשלת נצחי. ומתחילה היה האדם לבדו כלול הכל, כל ה"ח וכל ה"ג, ואח"כ נאבד ממנו צלע אחת מצלעותיו, שהי' לו ב' צלעות אשר הבית נשען עליהם, שה"ס ב' וה' שבו ב"ד קבועים, והאחת ה"ס ב' שנפתר בד' והשנית ה"ס ה' שהיתה בסוד כף חובה, וז"ס ויפל ה' אלקים, תרדמה על האדם ויישן.
      תרדמה: ה"ס לשון ארמית מיום ה' (ע"ע לשון ארמי). ויישן ה"ס האבדה שנאבד שבו נוטל ובתנסר הג"ר שהיו בסוד אחת מצלעותיו, עם התיקון הגדול של ויסגור בשר תחתינה. כלומר שנסתם שם הבשר מכח סיתום דאומ"צ, ובכח זה ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה, כלומר שמעתה הוא יכול להוציא בשר ע"י שנשאר אצלו כח דיום ה' שה"ס הפותח את הסגירו, ומאז חסד נגלה אפומא דאמה בסוד ונתתי לכם לב בשר, להוציא בשר.
      אמנם החיות תלוי בהאשה, כי מצא אבדתו בסוד אנקת"ם, וע"כ וידע אדם את חוה אשתו, כי היא היתה אם כל חי וכו'.
      איהו נקיט חסדים: כלומר שהוא שדעתו שלם מיום ה', הוא ראוי ע"כ לגלות החסדים מה שלא היה אפשר כלל זולתו.
      איהו נקט גבורות: ב' הגבורות סיתום דד' ודמות של יום ה', מלובש בה מכח זווג והיו לבשר אחד: שנכללו זה בזה, ויום ה' הוציא בשר ויום ד' השפיע בהבשר סוד נשמת חיים, ומשניהם יחד הקים את הברית והוליד בנים של קיימא. (ע"ע נסירה לעיל. ע"ע כריתת ברית).

:

       אדה"ר הי' לו ב' נשים: חוה א' היא לילית, חוה ב' שבנאה או"א. וטעם החיוב לב' נשים, היה מפני היסוד דזכר שכל עיקרו בא וניתוסף מסיבת החסרון שבנקבה, ע"ד שנתבאר בסוד עשתי עשרה ימים העודפים ובולטים מגלגל החמה יותר ונוסף על שתי עשרה חדשי הלבנה, (ע"ע שמש, חמה) שהוא מכח העין הקרב לשתי עשרה ונעשה עשתי עשרה. דשנת הלבנה נדחים ונופלים ועולים ומתדבקים בשנת החמה, כמו בשר נופל המוצאים תרופה ביוה"כ ע"י הזווג הפנימי בכח קדושת הגורלות.
       שעיר א' לה' ושעיר ב' לעזאזל: יהנה מבואר שמקורו של היסוד נבנה מכח עשתי עשרה אורות הנדחים מהנקבה בסוד עין הרע (ע"ע עין הרע) שתתקצ"ט המיתות על ידה, והיינו השעיר לעזאזל מלשון שעירים ירקדו שם ונקבה זו שהמות דבוק בה כמבואר היא הנק' לילית או חוה א', מהיסוד דזכר מעומס הימנה כמבואר. אכן במלכות דמלכות דהיינו הטבור לא היתה נקבה זו ניכרת כלל, דע"כ או"ח המתפשט מטבור ולטלה הנק' נהי"מ היו הזו"ן משתמשים עם (ע"ע ט"ר דנוקבא) כתר אחד דבחי"ב, כי הנקבה לא היתה בשום חסרון שיהיה עודף בשבילה בהזכר, ואע"פ שהיה נכלל בו אותו העודף מכח לילית א', אכן אור הנקבה היה מכסה עליו באחורה (שה"ס הסיתום דבחי"ב מכח העלם או"ח בנה"י כנ"ל)
       וע"כ כותל אחד משמש לשניהם: דהיינו כותל מחסרון אור דחסדים שהיתה מכסה על יסוד דזכר לגמרי עד שלא היה ניכר בו כלל.
       וזה הנק' אב"א: שזו"נ דבוקים אב"א, ושום זר וחיצון לא יוכל ליקרב לגלות ערוה ושאר בשר, באופן שיש ב' צלעות: באדה"ר עכשיו דהיינו ב' כתלים, כותל אחד דיסוד דזכר המכוסה ובעלם בתוך כותל דאחורי הנוק', אלא שאינו ניכר רק צלע אחת דחושך דנוק', דע"כ היה בסוד תרדימה ושינה (ע"ע זווג) וכדי לבנות אם כל חי, אז ויקח אחת מצלעותיו: דהיינו כותל דאחורי הנוק' ששימשה לשניהם ועם לקיחה זו נתנסרו זה מזה, וממילא נתגלה לעין הבשר שהיה מכוסה ונעלם מעיקרה מכח אחור דנוק', וכיון שלקח ונסר את אחור זה מן הזכר ממילא נגלה היסוד האמיתי השיך לו המעומס מעשתי עשרה דלילית וחוה א' כנ"ל.
       וז"ס ויסגור בשר תחתינה: ע"ד שאיתא בזוהר, בראשית אתיליד יוסף, כי עתה נגלה ונולד יסוד דאדה"ר ונעשה איש מלחמה וראוי להוליד.
       איש: הוא מלשון אש ונמשך מסו"ה וירא מלאך ה' אליו בלבת אש, וע"כ הסריס או הקטן המה קרים בלי חמימות ואינם ראויים להוליד. ואש הזה מושרש ביסוד הזכר מכח עשתי עשרה הנ"ל.
       ונודע שהוא פותח וסוגר: כמ"ש בסד"צ שה"ס מפתחא דכליל שית שלפעמים פותח כל האורות ולפעמים סוגר, ועתה סגר האורות מכח עשתי עשרה הנ"ל, עד שבנה ה' את הצלע שלקח מהאדם, ויביאה אל האדם, והאדם ידע את חוה אשתו.
       כותל מיוחד לזה וכותל מיוחד לזה: פי' כי אחר דאתיליד יוסף נגלה כותל אמיתי השייך לזכר לבחי' סוף שלו, אשר שאב ונטל מתוך החסרון שבהנקבה אשר היה מלא חסדים בטרם שנאצלו המטבור ולמטה שלו, (בסוד כל"א שהאור דחסדים קבוע וקיים שם בסו"ה הויה אור לי) ואז מתוך זה.
       איהו נקיט חסדים ואשתלים כותל דידיה: כי עכשיו נמתק היסוד דזכר ובליט לעיינין בחסדים נאמנים המשלימים על חסרון ג"ר, בהיותם חשובים וקודמים לג"ר (לאומ"צ).
       ואיהי נקטא גבורות ואשתלים כותל דידה: פי' אחר הזווג הנעשה בהיכל או"א שמדת חללה היתה כמדת עשתי עשרה שנפלו מן חוה ראשונה, (ע"ע זווג) אשר עם זה בא האדם עם יסודו דבליט על עשתי עשרה, וממלא אותם שוב באו"ח היורד מעילא לתתא, וידע בעליל את חוה אשתו. ויאמר האדם זאת הפעם, כלומר בפתיחו דאומ"צ נתברר היטב עצם מעצמי (ע"ע עצם) שה"ס החסדים הנובעים תמיד רק מסוד עצם. ובשר מבשרי, אשר הסר נהפך לבא, שה"ס הגבורות הקדושות המתגלים בעת הזווג מתוך ידיעתה אותה והבן. ואשתלים כותל דידה: כלומר אותו השעור שחפרו בה או"א, זה השיעור נשתלים והיה מספיק לגמרי לעת הזווג.
       כרוה נדיבי עם, חפרוה שרים: דע ששני פעמים חפרו או"א בסוף בנין הנקבה עד שהכשירוה לזווג, פעם אחת בראש הנקבה: בכל"א ששם סוד הטבור בסוד הסת"ב, (ע"ע רת"ס) שהאו"ח הוא שם כמעיין תמידי דלא פסיק ונובע ממטה למעלה, ושם נקרא מעשה זו בשם כריה. ופעם שניה חופרים בה או"א בסוד העלאת הנוקי להיכל דידהו, ושם נק' המעשה בשם חפירה: להיותה מתביישת מאד מחמת החסרון הזה שעושים בה, שז"ס הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, כי הצדק עמה והמה לא עשו זאת זולת הזכר, כדי שבשר דזכר ימלא החסרון הזה, ויפרו וירבו בנים ברוכי ה' (ע"ע מספר - עשירי, ע"ע נסירה, ע"ע כריתת ברית).

:

      נחושת. (ע"ע זהב כסף נחושת) (ע"ע מטה הנהפך לנחש)
      יש ב' מיני נחש הא' נחש בריח,
      נחש בריח: וסודו שמבריח מהקצה אל הקצה, והיינו הנחש דבא על חוה והטיל בה זוהמה, ונחש הוא מלשון נסיון עד"ה ניחשתי ויברכני וכו' וה"ע בחי"ד.
      ויש עוד בחי' נחש עקלתון: מסוד אכלה ומחתה פיה, כי תלתה קלקלתה בעליונה ועליהם כתיב לא תנסון את ה' ופורץ גדר ישכנו נחש. ויש בחי' נחש הנחושת, כלומר שכבר מנוסה ובדוק, ומנחש רק במה שכבר מנוסה, וז"ס נחש שעשה משה במדבר והיה כי ישכנו נחש בריח שארסו דבחי"ד ממית, אז תיכף והביט אל נחש הנחושת (דכל"א) ונשאר בחיים.

:

       כשנתאמץ להבין את המציאות בכלל כל הכללות מתחלק אלינו בשתים שהוא אפסיות וישות: ואע"פ שהרבה אומרים שאין ריקות נמצא כלל, אכן איני נוגע בענין המציאות כמות שהיא, כי זהו בכלל למעלה מהשגתינו, כי אין אנו מבינים מציאות של משהו יותר מהמובא אל תפיסתינו, אשר ע"כ כדי שלא להכשל בהבנה צריכים אנו לשפוט רק מה שמושג לנו ממנה. ולפי זה כשנתבונן בתוך עצמינו סוף סוף אנו מרגישים באפסיות ולכל הפחות בנו עצמינו, שהאדם מרגיש שלאחר מיתתו הוא אצלו הכל באפסיות וריקות, רצוני לומר כלפי עצמו בלבדו. אכן באמת אפי' בחיים חיותו מרגיש ג"כ אותה התמונה, שכל שהוא לבר מגופו עצמו הריהו כאפס ואין אצלו כלא היה ולא יהיה.
       אמנם לפי השכלה המופשטה מובן באמת לנו ההיפך, אשר כל שמחוצה לנו הוא הישות והנצחיות אך אנו בלבדנו הוא האפסיות, שהרי אנו יודעים בעצמנו בלי שום ספק דק שסופנו להיות אפס.

ב' הפכים: הרגשה והבנה:
      ולפי האמור הרי הם ב' הפכים, כי לפי ההרגש שלנו נמצא כל הישות צרור וחתום רק עמנו ובנו וכל שבסביבתינו מורגש לנו כאפסיות כלפינו, וע"פ הבנתינו הוא להיפך כי אנחנו נמצאים במובן האפס המוחלט וכל סביבתינו הם חיים וקיימים לנצחים.

:

     כי נהדי הוצא לקי כרבא. והפגם של הוד נתערב ועלה גם בנצח, ואע"פ שהנצח נמשך מסוד מי דקיימא לשאלה וההוד נמשך מבחי"ד, ועכ"ז ניתן רשות ולא הוכר שום הבחן וחילוק בין זה לזה ונדמו כמדרגה אחת.
     אכן בהפנים נו"ה ב' מדרגות נבדלות המה, כי זה כל התיקון של נו"ה, אשר בסוד אור הפנים הובררו זה מזה ואיתבריר לעיינין אשר בהנצח אין שום פגם מעולם, אשר בכח הזה הדר הנצח ותיקן עמו יחד גם ההוד. (ע"ע צבאות).

:

שמטרם צמצום ב' היה ענין הקימה מתפשט גם אל הבא בלי הפסק, כלומר בכל עת שרצה. אכן אחר שנתערבו נה"י הפנימיים (ז"א) דא"ק בנה"י דס"ג, דהיינו שצלע התחתון דז"א דא"ק שה"ס בחי"ד, שאב הארתם דבה"י השלימים דס"ג, אז נאמר ואל יבא בכל עת אל הקודש, כי אז עלה אור נה"י דס"ג למעלה מטבור דא"ק, כלומר שנאסף אור הקימה למעלה בסוד אגלאי מלתא למפרע, "ושוב לא ירד" להאיר בכל עת, דהיינו מכאן ולהבא המכונה למטה מטבור והבן. (ע"ע נקבה תסובב גבר).

:

נודע שחסרון נה"י גורם חסרון ג"ר. ויש כאן ב' טעמים, א' מטעם ערך ההפכי בין כלים לאוות, אשר בהכלים העליונים באים מתחילה בפרצוף ואח"כ התחתונים, באופן שג"ר דאורות ונה"י דכלים באים כאחד. וטעם ב' הוא מפני שו"ס העגולים כח"ב דעת חסד גבורה מסתימים בגבורה דבחי"ד כמו גבורה דעקודים. (ע"ע מול"מ) ולפיכך אינם ראויים לג"ר עד התגלות נהי"מ, אשר שם מלכות הממותקת בבחי"ד בסוד חרן וגרון . (ע"ע חרן). באופן אשר נהי"מ הללו המה הכלים האמיתיים המוכשרים לקבלת ג"ר בסוד נפילה וקימה.

:

בהיותם בסוד מילוי לנה"י דגלגלתא (לש"ת) נחשבים לג"ר כלפי הגלגלתא. כלומר, כלפי ש"ת דנה"י דגלגלתא. והטעם, כי במקום שאין זווג דהכאה נבחן שכל הזך יותר הוא חשוב יותר, וא"כ בבה"י שאין שם מקום זווג נבחן נה"י דבחי"ב לג"ר ודבחי"ד לו"ק.

:

יורה על בחי' ע"ס דנה"י של פרצוף הראשון הפנימי דאותו פרצוף, דכל פרצוף נחלק על ה"פ געסמ"ב ופרצוף גלגלתא נק' פרצוף הפנימי.

:

       ר"ת נצח הוד יסוד, והמשמעות הוא תמיד על בחי' הסוף דכל פרצוף, כי הראש מכונה חב"ד והתוך חג"ת והסוף נה"י.
       ב' , בנה"י לא יש אור הזכר ועצמות כי אם אור דחסדים ואור הנקבה. כלומר, שמקבל לעצמו ואינו יכול להשפיע לאחרים.
       ג' , גם בנה"י יש ע"ס משום שהמסך דהסת"ב שה"ס מלכות דמלכות המכונה טבור, הנה מתוך שהוא מעלה או"ח ומטיב לספירות דחג"ת, ע"כ כחו יפה להמשיך כשיעור הזה שמטיב לחג"ת גם מטבור ולמטה, וע"כ כל מה שיש בחג"ת יש ג"כ בנה"י, זולת אור ישר אין שם משום המסך דטבור שכבר גמר לכלים ונקבע עליו כח הצמצום וחותך את אור הישר שלא יתפשט עוד מטבור ולמטה.

:

      מלשון נף-אש. דהיינו תנופת אש המביא חימום וחיים לגופו של אדם, וה"ס כח התבועה והעבודה. ובזה תבין סוד דחז"ל על הכ' כי בו שבת וינפש, וי אבדה נפש. פי', כי השביתה ה"ס ביטול התנועה והעבודה אחר גמר הכל, ונמצא שנאבד הנפש חיה להיותה בלי שום צורך והבן.
      וז"ס בשמים במוצש"ק: אשר ע"כ צריכים לרוח חדש שיביא מאור הנשמה לתוך הנפש, בסו"ה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. (ע"ע בי"ע). וע"כ לאיזה גורם אנו צריכים, והגורם הם הבשמים שמביאין ריח לתוך האף מדברים שלתתא שהם סימנים ידועים, והמה משיבים הנפש וכח התנועה והעבודה, ונגלה משום זה המוצאי שבת.

:

הנפש יש בה אחיזה לקליפות בהיותה בלי רוח, בסו"ה גם בלי דעת בנפש לא טוב. (ע"ע מוחין ש"ה פ"ה). נפש וגוף ה"ס שותפין כמו התגין שעל האותיות. האותיות וגוף נמשכים מז"ת דאמא ונפש מג"ר דאמא. אותיות וחומר הגוף מטפת לובן דאבא, והתגין והנפש ה"ס טפת אודם מנצפ"ך מאמא.

:

רוח הוא נקודות וגם הם נקבות כי הם או"ח, והטעמים הם נשמה זכר (ע"ע פב"פ) (ע"ח ש"ה פ"ו).

:

הנשמה יש לה בחי' ראש וגוף, כי קצת מהנשמה מתפשט בראש האדם וקצתו האחרון היותר עב מתפשט בגופו של האדם. (ש"ד פ"ב). ועד"ז תבין בנר"ן שבפרצופין העליונים שנבחנים על ראש וגוף. (שם).

:
האור המלובש בכלי דבינה שבפרצוף נק' בשם נשמה. כי ע"ס דאורות מכובים נרנח"י וע"ס דכלים מכונים כח"ב זו"נ, (ע"ע נרנח"י). וזה אמור רק אם כבר יש ג' מדרגות שם.
:

      (ע"ע בריאה יצירה עשיה).
       אור הנפש הוא אור הכולל כל נרנח"י ואע"פ שהוא הקטן שבאורות. והטעם הוא, מפני שכללא היא אשר באורות התחתונים באים מתחילה, נמצא שאור הנפש הוא אור הראשון שבכל פרצוף, ולפיכך מוכרח שיהי' כלול מכל האורות הבאים אחריו. ונק' נפש מלשון נפישה, כי טעמו כמו מנוחה אחר טורח מרובה, וכמו האדם הלוחם ומתיגע להשיג איזה דבר עד שמשיגו, והנה כשמשיגו הנה מלבד עיקר הקנין והחפץ המושג הזה נוסף עליו תענוג וקורת רוח מחמת שנפטר מכאן ולהבא ממלחמותיו ומעתה יהיה שרוי במנוחה. ותדע שאור המנוחה הזאת יש לו מחיר חשוב מאד בתוך ערכו של חפץ המושג, והראיה כי ריבוי היגיעה מחשבת את הקנין ביתר שאת, ואותו הקנין שהגיע לו בנקל אינו חשוב אצלו כל כך, כמו שתמצא כמתנות וירושות שאינם חשובים אצל בעליהם כמו המושגים ביגיע כפם, ואע"פ שגוף החפץ שוה הוא בשניהם. אלא מכאן שאור המנוחה מעומס במחיר החפץ המושג, ולפיכך כל פרצוף המשיג איזה בחי' של אור, לו יהי' הבחי' היותר קטנה מ"מ יודע שנפטר מגעגועיו, כי ברוחניות התופס מקצתו כתופס כולו כמו בדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולפיכך הכרח הוא שאור הנפש מושג בראשונה בהפרצוף.
       רוח: אור הרוח כולל ב' חלקים, דהיינו ראיה והכאה והוא מלשון ראי-אך, וסודו גבורה, כי ראיה בגי' גבורה, ואך פירושו הכאה במסך המתוקן המעלה ומוריד או"ח בתוך פנימיות הפרצוף, כי בעת שאו"ח מתפשט להפרצוף, הריהו רואה ומביט בפני פרצוף העליון איך הוא מסתכל בהמסך של עצמו דתחתון, ומעלה משם או"ח בסוד הכאת אור הסתכלות בהמסך, ולפיכך מכונה אור הזה בשם ראי ואך: ראה איך שאני מכה בכלי מלכות.
       סוד דו פרצופין : והנה מתחילה היה אור הרוח כלול באור הנפש כמו בדו פרצופין, ואז היה ניכר רק אור הנפש כנ"ל, אלא אח"כ כשאור הנפש נתפשט ונתגדל וכן אור הרוח הכלול בה נתפשט ונתגדל בסוד הברכה ושמירה, אז כמו שנתנסרו זה מזה ונגלה אור הרוח במקום אור הנפש להיותו גדול לאין שיעור על אור הנפש, ולפיכך בטל שם אור הנפש כלפי הרוח כמו נר בפני אבוקה, אלא למטה משם ניכר ובראה היטב, נמצא שאור הנפש יורד ממקומו. והטעם שהרוח יורש מקום נפש הוא בסוד מעולם לא זזה שכיבה ממקומה. ובאמת גם הנפש ישנה בעיקרה במקום שיצאה מתחילה, אלא שאין לה הכר שם כנ"ל, לכן נבחנת למטה דהיינו במקום שהיא נראית וניכרת. וז"ס כלי ב' שנגלה להפרצוף.
       נשמה: ה"ס אור המקורי שבהפרצוף כמו שהגיע מהעליון להתחתון, וגם היא היתה נכללת באור הנפש כנ"ל, אלא טרם שנכשרו הכלים לא היתה מורגשת וניכרת בהפרצופין, וע"כ אחר שנגלה הרוח והכלי שלו שהיתה אז בהרחבה גדולה בהפרצוף, נתגלה אור נשמת חיים בהפרצוף.
       ותדע שאין אור חדש מתגלה בהפרצוף זולת בהקדם כלי חדש. וכתוב ויפח באפיו בשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, והנה מתחיל בנשמה וסיים בנפש. והענין, כי אור הנפש שירד לכלי ב' לא היה יכול לכלכל את הכלי הרחב הזה והיה כמו נפש בלי חיות, ועיקר החיות שבהפרצוף היה צרור בכלי א' בסוד הרוח כנ"ל, וכבר ידעת שגם אור הנשמה היה צרור שם אלא בהעלם גדול כי היה חסר מקום בינה שה"ס אור הנשמה בעצמותה, ונשמה הוא מלשון נשימה ונושם בבחי' רצוא ושוב בסדר גמור, וכלי זה נק' אף או חוטם, וכיון שנגלה הכלי תיכף נתגדל האור כולו בבחי' התנועה לצאת כולו דרך האף וכן לשוב דרך האף, אכן לקשר הוא צריך כדי שלא יפרח כל האויר וימות, וקשר זה נעשה בסגולת אור הנפש אשר נתיישב בהאף בנייחא דרוחא בסוד....

:

      ר"ת נפש רוח נשמה חיה יחידה, שהם ע"ס דאורות המלובשים בכלים דכח"ב זו"נ.
      ובענין הלבשת האורות בכלים יש הפכיות, כי באורות התחתונים נכנסים מתחילה נפש ואח"כ רוח וכו', ובכלים העליונים נגדלים מתחילה. ואם אין שם אלא אור הנפש הרי הוא נכנס בכלי דכתר. ונמצא שבבחי' הכלים נתגדל הכלי דכתר מתחילה ושאר הכלים חו"ב זו"נ עדיין ריקנים מכל אור, אמנם מבחי' האורות הרי הנפש נכנס בהפרצוף ורנח"י עדיין אינם בהפרצוף. ועד"ז בביאת אור הרוח להפרצוף יורד הנפש מן כלי דכתר אל כלי דחכמה ואור הרוח מתלבש בכלי דכתר ואז נתגדלו ב' כלים העליונים שבהפרצוף, דהיינו הכתר והחכמה עם ב' אורות התחתונים רוח נפש.
      וע"כ בשמות הע"ס דאורות אנו קוראים אותם ממטה למעלה, היינו נפש רוח נשמה חיה יחידה שהוא על סדר כניסות לפרצוף. וכשאנו קוראים שמות הע"ס דכלים אנו קוראים אותם ממעלה למטה דהיינו כתר חכמה ביבה ז"א מלכות, והיינו על סדר גדילתם בהפרצוף כאמור. (ועי' בפמ"ס ענף ט').

:

התוה"ק היא נצחיות ונוהגת כל שעה, וזה שרמזו ז"ל דין ארבע מיתות לא נתבטלה וכו'. ותדע שבכ"מ שכתוב בתורה מיתת ב"ד הנה כבר אותו האדם מת בחטאו בבחי' הרוחנית, כי יש להאדם גוף ונפש רוחני המלובשים בגוף ונפש הבהמי, ובעבור האדם על המצוה מתחייב מיתת ב"ד הנה תיכף מת בתוכו גופו הרוחני שהוא העיקר הנושא של חיי האדם וע"כ ב"ד לא עבדי מידי כי גברא קטילא קטלן, ועיקר הנרצה מזה נשאר רק לגבי אחרים כמש"כ למען ישמעו ויראו וכו', אמנם לגבי הנהרג עצמו לא הפסיד כלום כי ברוחניות כבר גופו נסקל או נשרף והבן זה.

:

      עוד יש לבאר. שמאה ה"ס עשירית דעשירית ע"ד יום השבועות שה"ס שביעי דשביעי בסו"ה שבע שבתות תמימות תהינה, דהיינו השביעי השלם מיומא תנינא דעובדא דבראשית חזר שוב לסוד זווג דהכאה ואו"ח העולה, שה"ס הסתלקות האור דשביעי לשורשו, שה"ס מחיות האור, לשון מח אורות, שהסו"ה וספרתם לכם ממחרת השבת, שענין זה היה ע"י עומר התנופה שנכללו מלכות תתאה במלכות עילאה ע"י תנופה זו בסוד עיה"נ, וע"ד התכללות דשביעית יש ג"כ התכללות דעשירית זה בזה תתאה בעילאה, ואז הוא עשירית דעשירית.
      וז"ס בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם (ע"ע עין רע) אמנם שרה אמנו היתה במאה כמו בת עשרים ליופי וכבת שבע בלא חטא.

:

ה"ס מדרגה תמה בסוד ע"ס שכל אחת כלולה מעשר, וה"ס מלכות דמלכות המתגלית בכל הדרה, כי מלכות דראש מתפשטת למלכות דתוך בזווג דהכאה ודרך שם מתגלה קומת המלכות בכל עשר הספירות דמלכות עצמה, ונמשך מזה עשר ספירות גם לט"ס ראשונות שבהראש הרי מאה.

:

      האור המתלבש ומאיר בהוה בהפרצוף ה"ס או"פ, והאור העתיד להגיע אל הפרצוף נק' או"מ.
      ה' בחי' נרנח"י פנימים וב' מקיפים: חיה, המתחלקת לג' בחי' מקיפין לנר"נ ויחידה, שאינה מתחלקת רק או"מ יחידה (ש"ה פ"א ע"ח) ויש ג"כ מקיפין פנימיים והם יותר מב' שהם: מקיף, ומקיף למקיף, ומקיף על ב' המקיפין (שם).
      ויש ג"כ ה' מקיפין פנימיים מנרנח"י, דהיינו מקיף לכל א' מנרנח"י (ש"ה פ"א ע"ח)
      בי מקיפים: מעולם הנקודים ולמטה שהוא בעולם האנילות אין יותר מה' אורות פנימיים וב' מקיפים חיה יחידה ואין להם מקיפים מפאת עצמם מבחי' נר"נ. (ש"ו פ"ב ע"ח).

:

(ש"ד פ"ג ע"ח) כל פרצוף נבחן אשר החזה שבו ה"ס נקודה האמצעית שבפרצוף, כי שם סוד כלי מלכות הגמורה בהסת"ב, (ע"ע הסת"ב). שהמסך שהוא סוד הצמצום דנקודה האמצעית שורה שם. ולפיכך נבחן הפרצוף לב' חצאין: חציו העליון עד החזה וחציו התחתון מחזה ולמטה.

:

בב' נחי' מופיע העליון על התחתון, הא' בסוד הביאה וההשראה. הב' בסוד יציאה והסתלקות שה"ס בא' צא' דצבאות. והביאה ה"ס המזונות והיציאה ה"ס הדיבורים (ע"ע פה). וז"ס ניזונים מזיו השכינה (ע"ע דיבורים).

:

אך יש עדיין פחד שמא יכנסו החיצונים בין הדביקים בין אחור לאחור וינקו משם, ולכן בעוד שאין שם רק בחי' נשמה לבד עשה המאציל סדר א' שגם אורות של הנקבה לא ימשכו רק ע"י הזכר, והזכר יקח ב' הבחינות שלו ושלה והאורות יצאו ממנו אליה דרך נקב אל אחוריו, ושם תדבק ותתקשר עמו הנקבה לגמרי בכותל אחד, ואין שם מקום פנוי: בין הדביקים לכנוס שם זרים. (ש"ו פ"ב מ"ו).

:

היינו שמפונה לקבל תיקונים, מפני שיש שמה איזה חסרון.

:

מקום חשוב.

:

המלכות מכונה בשם מקום על שם היותה בחי' המקום לכל נאצל ולכל מהות שבכל המציאות, הן בכלל בסוד צמצום ראשון שלא נעשה בשום ספירה רק בה לבדה, כלומר בבחינתה, שעל ידי צמצום האור מבחינתה הוכן המקום שיופיע בו הנאצלים והנבראים הנוצרים והנעשים, (ע"ע צמצום) והן בפרטיות במה שאנו מבחינים הע"ס בכל פרט ופרט מהעולמית, יהיה בחי' המלכות שבפרט, בחי' המקום, שבו נמצא הפרט ההוא.

:

עי' פמ"ס.

:

פי' שאין שם מקום פנוי. כלומר, שאין שם שום מקום שנצרך שם איזה תיקון אלא הכל מלא על שלימותו האחרון.

:

ע"ס דיושר היוצאים בתיקון קוים וברת"ס וכלול ה"פ שבהם רמ"ח איברים, הם מכונים מראה אדם, משום שאדם התחתון נחתם בצלמם בדמותם.

:

הוא כמו קצבה (ע"ע קצבה).

:

אור המלובש בכלי שלו מכונים יחד מאור.

:

כלומר אור שאינו מלובש בכלי, ואין לנו שום תפיסא זולת באורות המלובשים בכלים.

:

      ה"ס אור חכמה ע"י התלבשות, ע"ד שנתבאר ברג"ש (ע"ע רישא גזעא ושבילא).
      עולם האצילות נק' עולם המחשבה, ועולם הבריאה נק' עולם הדיבור בשביל שהוא למטה מפרגוד ואינו דבוק בא"ס, ע"כ אינו מתנהג במחשבה (מחשב ואיבריו עושים) אלא בדיבור כמלך המדבר לעבדיו, ואז עושים.

:

כאשר לא יש בהפרצוף בחי' חיה שה"ס: טעמים, חכמה, ע"ב, א"א להזדווג, (כי באור הנשמה יש באחורים אחיזה לקלי' וצריכים להיות אב"א. ורק פניהם מגולים כלפי חוץ שהוא אור הנשמה לבד). אמנם בבוא חיה מאור החיה באחורים נגדלים יותר ואין עוד אחיזה בהם לקלי', ואז חוזרים פב"פ.

:

ה"ס ג"ר ובחי' ראש שמתלבש בו אור הנשמה.

:

      בדבר המדרש שלפיכן לא גלה הקדוש ברוך הוא שכר המצוות, המתיקו במשל למלך שאמר לעבדיו לקטו לי את כרמי וכו', לערב באו לשכרן, לזה שהיה עושה בתאנים נתן לו ב' זהובים. בענבים ג', בזתים ד' והיו מתרעמים למה לא אמרת לנו ששכר הזתים ד' והייתי עושה בזתים, אמר להם, אם כן היתם כלכם עושים בזתים, ולא היה מלאכתי נגמרת. (עיין דברים רבה פ"ו)
      ולפי זה יש לדקדק על בחינת הרגש השלימות שיהיה לעתיד, כי עדיין יהיה נמצא תרעומת בלב המרויחין מועט.
      ואמתיקו במשל כפי הראות אשר האב העושה שליטתו על בניו בכח גדול המה מכבדין אותו ונמשכין אחר הנהגתו בלי שום הרהורים ותרעומת, על כן מלאים אהבה לו כי מתבטלים אליו, וכל דבריו כחוקות אצלם נמנע ההרהור אחריהם.
      אבל האב שעושה שליטתו על בניו בכח חלוש אינו מכובד בעיני בני ביתו כל כך, לכן אינם נמשכים בתמימות אחר הנהגתו ומלאים הרהורים ותרעומות במדת הנהגתו, כי אינם מתבטלים אליו ושוקלים את דבריו בפלס שכלם, וזה לא ימלט מהרהורים אחריו על הטבתו לאחיו יותר משלו וכדומה, ולכן אינם בשלימות האהבה אבלו.
      מזה אפשר לשפוט כי בהתגלות השלימות, מובן שיהיה מושג גם כן כח הבורא וממשלתו התקיפה, אם כן יהיה התבטלות כל הכחות אליו במדה שאין שיעור, אם כן לא יצוייר במצב זה שום הרהור ותרעומות. וכשתדקדק תראה שאין אדם מתרעם אחר כח שלא יצויר שום אפשרות להתחפש ממנו, כמו שאין אדם חומד דבר שאי אפשר בשום צד להשיגו.
      וז"ש ונשגב הוי' לבדו וכו', והיה הוי' למלך על כל הארץ וכו', פירוש, שבעת התיקון יתגלה גם כן ממשלתו האמיתי, וממילא לא יצויר שום חסרון והרהור אחר ההנהגה מכל צד, ויהיה כל אחד שמח ושלו בחלקו בלי קנאה כלל.

:

      הוא שם הת"ת המבריח מן הקצה אל הקצה, וה"ס ו גדולה עם ראש. השכל ה"ס חכמה של ראש. השכל משכיל: ה"ס י'ה או"א. כי אור העליון אינו מקבל שינוי ותמורה, וכמו שהוא בראש המדרגות כן הוא בסופם, שאינו שולט בו שום פגם, שה"ס כללות השפע העתיד להתקבל להתחתון, הוא המכונה בשם "השכל" ויש אמנם (וה"ס י)
       משכיל: באותו ההשכל האמור. כלומר, התחתון המקבל לאותו השפע הכללי האמורה ומשכיל אותה, הוא המכונה בשם משכיל. ובחי' ה' עילאה שסודה בעיקר צורתה ה"ס ו' קטועה שנמצאת לרגלה דה' משום שצופיה למעלה ומקבלת מכח אותו הי' הנ"ל בחי' ו' קטועה בלי ראש, שמכאן השורש לכל העבורים והרהורים שעל ידיהם לא יוכל אותו הו' קטועה להשאר שם כן בלי ראש (כבראש מקוה) בקביעות, אלא ותהר ותלד בן:
       שה"ס מושכל : שה"ס בן הנעים והבחמד שבק' ו עם ראש, בסוד הוציא ראשו הרי זה כילוד, (ששורשו ה"ס תוך מקוה). דאז אמרה אמא שנק' משכיל אל אבא שה"ס השכל: פוק חזי במאי ברא דאתינא לגבך, שהרי ממך לא קבלתי אלא סוד טפה שה"ס י: אשר בתוך מעי נעשית לסוד ו' קטועה בלי ראש, ועתה בתוך ההריון והעיבור הקדום לי ושנשאתי אותו במעי המשך ירחי עיבור, אז זכיתי להוליד מאותה הטפה הקטנה בן נעים ונחמד שה"ס ו עם ראש כנ"ל.
       משכיל ב' ה"ס ה"ת: כי הו' בסוף התפשטותו נמצא שמתחדד שה"ס יציאה לבר או פסיעה לבר: ואז משתרשת בחי' משכיל ב' שה"ס הסתכלות ב', שסודו ה' תתאה, אשר היא בלבדה עצמה כוללת ג"כ בחי' השכל משכיל מושכל, שה"ס כל"א דאתפרש בהמושכל דאומ"צ, וכל האמור ה"ס יהו' ה"ת דפרצוף אחד. והבן בזה סוד ה, ביוד, ה בו' קטועה שענינם אחד, דהיינו הטפה דאבא המתקבלת ביסוד אמא, אלא אם נבחן הקבלה האמורה ביחס החכמה ה"ס ה' עם יוד, כלומר חומר גלמי בלי הבחנות שה"ס אור העליון שאינו מקבל שינוי. ואם נבחין ביחסה של אמה עצמה שה"ס ע"פ הצורה הנקבעת בהמקבל, הרי שהטפה נצטיירה בה בבחי' ו קטועת ראש בדיוק, כי כן קבלה ואי אפשר באופן אחר.
       ועוד יש להבחין, אשר ה בסוד ו' קטועה ה"ס אמא: בסוד משכיל א', כי היא דוקא מציירת הו' קטועה משום שהיא קבלה הטפה בטרם שנולד הו' בראש, משא"כ משכיל ב' ה"ס ה עם יוד ולא ו' קטועה משום שהיא מוכרחת לקבל הטיפה ע"י הו' שקדמתה, וע"כ לא תוכל לקבל ההיפך מהעליון שלה דהיינו ו' קטועת ראש, וע"כ מוכרח הטפה להצטייר בה בסוד חומר גלמי שה"ס י, וע"כ נקרא חכמה תתאה. שהרי ה עם יוד, הוא יחס של חכמה כנ"ל.

:

הוא שם היסוד, כי על יסוד זה עומד כל הבנין. אמנם משורשו הוא יסוד אמא וה"ס ו' קטועה.

:

      (ע"ע <מספר אופן א'> לעיל) ויש לפרש באופן ב', והוא כי זה הכלל שאין לך דבר או הנהגה שלא תהיה מחולקת באותיות שם בן ד', שהם קוצו של יוד ויאה ו"ה, ובספי' כח"ב זו"ן ובאורות נרנח"י כנודע. ובזה תבין שה' מספרים הראשונים ודאי הם ה' בחי' כח"ב זו"ן הנ"ל, כי בכלים העליונים נגדלים מתחילה כנודע, והאותיות ה"ס כלים. ונמצא אשר
       א' ה"ס כתר וב' ה"ס חכמה וג' ה"ס בינה וד' ה"ס ז"א וה' ה"ס מלכות. גם נודע שנעוץ סופו בתחילתו, ולפיכך אחר שנגמר גלגל הראשון דהאותיות דהיינו עד ה' שה"ס המלכות והסיום, בסוד אם רץ לבך שוב לאחור, חזר ומתחיל סוד כח"ב זו"ן שניים שהם ממש על סדר הנ"ל.
       אשר ו' ה"ס כתר ז' ה"ס חכמה ח' ה"ס בינה ט' האם ז"א יוד ה"ס מלכות. וכשנגמר גלגל השני דיחידות מתחיל גלגל ראשון דעשיריות, אשר י"א ה"ס כתר ויאב ה"ס חכמה וי"ג ה"ס בינה וי"ד ה"ס ז"א וט"ו ה"ס מלכות. וכשנגמר גלגל ראשון דעשיריות מתחיל גלגל ג' דעשיריות, אשר ששה עשר ה"ס כתר: ושבעה עשר ה"ס חכמה ושמנה עשר בינה ותשעה עשר ז"א ועשרים ה"ס מלכות.

:

      (עיין לקמן <מספר אופן ב'>).
      ראשון אחד: ה"ס ראש דמקו"ה ששם רשות היחיד הגמור, והוא אחד ואין שני להמשילו לזולתו.
      שני שנים: ה"ס תוך ששם נתהוה שורש למספר, משא"כ הראשון ה"ס אחד ואין שני כנ"ל. ונק' שני מלשון שנינה בסוד כסא שן וסוד ושננתם, שה"ס ישיבת ב"ד הקבוע לזכות ולא לחובה.
      שלישי: דומה לאחד אלא בסוד כלל ופרט, כי אחד ה"ס הכלל הכולל הכל והשלישי ה"ס הפרט המוצל, ומכונה פעם בהכתוב אחר אחת בתוך, שבהעריכינו כלפי האחד נק' השלישי אחת לשון נקבה, והוא שורש עמודא דאמצעיתא המופיע ועולה מתוך חסד וגבורה וה"ס סוף המדרגה. (ובו קויית המים למקום "אחד" כמבואר).
      רביעי: הוא מלשון רביצה מלשון רובע ונרבע, משום שלקו בו המאורות בסוד אור יקרות וקפאון. אכן יש בו בינה גדולה המשלמת על שלישי, וה"ס בן ארבעים לבינה שזהו מתגלה בעיקר אחר העשיריות. (ע"ע עשירי).
      חמישי: הוא מלשון "חם אש" או '"חום אשי". משום שיש בו קביעת ישיבת ב"ד ונוטים לחובה, וממנו כל ילידי המים רבים אדירים משברי ים שה"ס מדה"ד, וז"ס שער החמישים שלא ידעו עיט, וז"ס אש אוכלת בראש ההר, דהיינו אש של מעלה. אכן מצוה להביא אש של מטה בסוד חמישי כאמור בסוד עיה"נ.
      ששי: הוא מלשון אשאשי שבמבטא נשמע כמו הששי כי אז ותכל כל המלאכה שבשמים וארץ. והסו"ה לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, שפירוש ב' אשות אש של מעלה ואש של מטה, דהיינו הרבוץ כאריה מלשון אראה, והרבוץ ככלב החורץ לשונו ונובח כדי להבריח הנכרים והזרים מבית הבעלים, שז"ס גר הייתי בארץ נכריה. והראשון נאבל בשלישי והשני נאצל בחמישי, אכן כאן ה"ס השתתפותם יחד וע"כ מכונה בשם ב' אשות אשאשי כנ"ל. ודע שכל התיקונים תלויים בשיתוף הזה, וע"כ נשלמה כל המלאכה.
      שביעי: הוא מלשון שבועתי, ומקורו מיום ב' אלא שלא יוכל להתגלות בסוד הברכה והקדושה זולת אחר יום הששי, כי מי שלא טרח בע"ש לשחוז הסכין בסו"ה והכינו את אשר יביאו דהיינו לחזור ולעורר ולהמשיך את האש של מעלה שנגלה בשלישי שה"ס מי דקיימא לשאלה ולשתפו יחד באש של מטה, שאז חזר ונגלה המאורות הגדולים בסוד השבועה, בסו"ה אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב, אלא שהאחת מספיקה לכסות באורה הגדול גם על השניה (עי' לעיל בשלישי שנק' אחת)
      צ"ע?
      שמיני: הוא מלשון אשר מונה שמונה. וה"ס התעוררות מיום החמישי להתחיל שבוע שניה ומדרגה שניה, וכאן סוד הערלה והחיתוך וגילוי העטרה, בסוד ברוך כבוד ה' ממקומו. וכאן מוכרח להתעורר ראש המדרגות, כי אין שום תרופה לכח הזה זולת בראש, כנודע שמוכרח להתחיל הכל מראש. (ע"ע עיבור ז' חודש).
      תשיעי: הוא מלשון תשועה תשועתי. כי בכ"מ שנגלה הראש נגלה עמו יחד כח ההשפעה השלימה התמה, ששם הוא בסוד לעולם לא זזה שכינה. באופן ששמיני ותשיעי הם כמו אחד, אלא השמיני מלאכת ההמשכה שלו והתשיעי הוא אורות הראש בעצמם הבאים לגילוי. וכשבאים אחר ח הנ"ל נעשה ח ט וע"כ תרופתם י'.
      עשירי: הוא מלשון עין שרי, שה"ס התוך שמוכרח תמיד להתעורר אחר הראש, בס"ה והעשירי יהיה קודש לה'. דהיינו חכמה עלאה המתגלה כאן מיום שני (ו"חט"י הם כמו אב"ג אלא בקטנות כמו ג"ר לג"ת וצ"ע).
      עשירי הוא מלשון אסירי, בסו"ה מלך אסור. ומתבאר בסו"ה באסור לחודש השביעי תענו את נפשותיכם וכו'. שבו לובש הכהן בגדי ב"ד, ובסוד אין מתחילין בב"ד. כי הא' הוא קודם לב', שהב' נמשך הימנו בסוד פה שאסר הוא שהתיר והד' נמשך מג', ונמצא שעשירי ושביעי ענינם שוה, (ע"ע שביעי) אלא שהשביעי ה"ס שבת להויה, בסו"ה השמים שמים להויה, שה"ס יום ב'. אמנם העשירי הוא שבת לכם, דהיינו הארץ נתן לבני אדם, גם הוא שבת שבתון בעינוי נפש. ובזה תבין סו"ה ויוסף בן שבע עשרה שנה וכו'. והחילוק בין רביעי לעשירי הוא כי העשירי בא אחר החמישי והשמיני, אלא שנמתק בכסא ליום חגינו בתיקונים דראש השנה.

:

האורות מקבלים ריבוי ע"י שינוי ה צורה שקונים ע"פ התלבשותם בכלים, ולפיכך יש בהם מספר.

:

ה"ת (ז"א) נק' מספר, וז"ס מונה מספר לכוכבים (ש"ה פ"ה ע"ח).

:

עיקר השם הזה הוא על יסוד, אלא בסוד הסת"א בהיות האו"ח עוד מתתא לעילא בטרם שנגלה האו"ח מעילא לתתא, (עי' או"ח מתתא לעילא) נקרא יסוד הזכר רק שהוא תלוי באויר. כלומר בלי התלבשות בכלים שהרי התחתון עדיין אינו מרגיש כלל מאור חוזר הזה לממשות של כלים, ואדרבה להיפך שמרגישו להעדר ולהסתלקות, וע"כ הוא תלוי באויר כלפי התחתון. אמנם בהסתכלות ב' שכבר נגלה האו"ח מעילא לתתא בסוד אור הנקבה, (עי' או"ח מעילא לתתא) לכן ניצוצי האו"ח העולים מהנקבה הנ"ל ומתדבקים בהעלאן באד יסוד הזכר, כבר עכ"פ מכונים בשם מגדל, בסו"ה מגדל עוז שם ה' בו יקוץ ונשגב. אלא מתוך ששוב באו לסוד או"ח מתתא לעילא, נק' זה נשם דהיינו זווג דהכאה, ואתר היסוד המקבץ לניצוצין נקרא בשם מגדל עכ"פ, אלא שפורח באויר.

:

ע"ע רי"ו.

:

      מלשון לא ימיש מתוך האהל, דהיינו סילוק. ומש הוא שורש בן ב' אותיות כמו עש מן מעשה עשה. באופן שפירוש הכתוב ותקרא שמו משה כי מן המים משיתיהו, הוא כמו הגזרה עשיתיהו, כלומר מן המים סילקתי אותו.
      וסוד הסתלקות הזה מן המים, נמשך מסוד הכאה דאו"י במסך המעכב על או"י שלא יעבור דרך בו. ויש כאן עמקות רום גדולה מאד, כי בהמלה מש יש שתי משמעות הפוכים זל"ז, כי לפעמים פירושו בבחי' דחיה כנ"ל, מלשון לא מש מקרב המחנה, שפירושו לא נסתלק דהיינו לא נדחה, ונמצא פירוש מש כמו נדחה או מסתלק, ולפעמים פירושו בבחי' משיכה כמו שפירש"י מן המים משכתי אותו עש"ה.
      וטעם ב' המשמעיות ההפכים האלו הוא, מפני שגם בהכאת או"י בהמסך נבחנים ג"כ ב' המשמעיות האלו בלי הכרע. וכדי לשבר את האזן אבאר זה, בציור העין המתדבק אל שתי עשרה שנגרע ונעשה אחת עשרה, משום שכל עיקר מדת הרוחביות הוא בסו"ה לא תוסיף ולא תגרע, וכל המוסיף גורע וכל יתר כנטול דמי, וע"כ העין שהוא דבר נוסף מן הקלי' הקרב אל מדת שתי עשרה פרצופין דקדושה, תיכף נגרעים מטעם הפרצוף העליון דוכרא דא"א המסתלק ועולה למעלה, ועשתי עשרה התחתונים נדחים ונופלים לחלקם. ונבחן ג"כ כמו ראש וגוף שבסיבת העין הקרב אל הקודש נסתלק אור הראש מהגוף, והגוף נדחה ונופל לחלקם שה"ס המיתה כמו מישה, כי מת הוא כמו מש בשין שמאלית.
      תחית המתים: ונודע בסוד הקבורה שאין גוף המת נאבד כלל, אלא אדרבא משם עומד לסוד התחיה בסו"ה ולא ידח ממנו נדח, אלא אדרבא ואתנו ישוב נדחים קובץ, כלומר שאין השי"ת שב אלינו זולת בשעה שמתרבים הנדחים לשעור קצוב הראוי להתגלות הכבוד עליהם, שז"ס מקבץ נדחי עמו ישראל, כי התגלות הכבוד הוא המקבצם לחטיבה אחת, ובסו"ה אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו, באופן שאותם הגופים הנראים כמתאבדים ונופלים לשאול תחתית בטרם שמופיע עליהם אור התחיה, המה הם הכלים האמיתיים המוכנים מכל מראש לקבלת אור החיים הנצחיימ כי מיתתם מכשיר אותם לנצחיות, בסוד יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים, שזהו התכלית הנרצה ממנו ית', בסוד תכלית שמים וארץ וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, כי בטרם שמתו היה חייהם רק בסוד הימים, כלומר חיים קצרים בדרך יום ולילה, בסו"ה למען ירבו ימיכם וכו' כימי השמים על הארץ, אשר כל בעלי חיים האלו בני תמונה המה. אכן כל אלו מחוייבים להתגלות מתחילה בסוד הברכה, שאינה חלה זולת על חיים הקצרים בדרך יום ולילה, שז"ס וברכתו מכל הימים שהם האורות המתגלים בשיעור קזוב, בסו"ה ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ואחר שנתרבו המתים והנדחים האלו ובאו לשיעורם הנרצה, אז השי"ת מופיע עליהם באור התחיה בסו"ה מארבע הרוחות בואי הרוח ופחי בראוגים האלו, ועליהם נאמר וקדשתו מכל הזמנים דהיינו מזמני הקבורה, כי אז נעשו מזומנים ומקודשים לאור התחיה.
      וז"ס תשע אלפים ותשעה ותשעים מתים מ עין הרע ואחד משאר מחלות, דהיינו הען הקרב אל, שתי עשרה ונעשה עשתי עשרה כנ"ל, שמשם כל המיתות כלומר מישות בעין שמאלית, בבחי' הדחיה שנדחים ונופלים לשאול תחתית, וכמו תועפות הרים עי' לעיל.
      אכן בסוד או"ח בשעה שהמסך מתוקן בכלי מלכות כראוי, דהיינו כשיש שיעור נדחים כראוי בסו"ה ויאמר הנני, הנה לאט לאט מתגלה שאין זה דחיה אלא אדרבא הוא משיכה, בסו"ה משכני אחריך נרוצה, כי בשעה שאור העליון מכה על המסך הנה ממשיך ומוציא אורו הנדחה אל על אליו למעלה, שז"ס שאו"ח עולה עד הכתר. ונמצא פירוש הכתוב מן המים משיתיהו כפירש"י משכתיהו והבן. (ע"ע תחית המתים).

:

      מלשון ומש חצי ההר וכו', או לא ימיש מתוך האהל, שפירושו שליפת חלק מחלק כמו אצל שופר ששולפין הזכרות מהנוקבות, שנמצא הנוקבות מש והולך לה מן הזכרות וראוי לתקיעות להשמיע קול. ועד"ז כאן אשר מסבת הסבה או המסך נמצא התחתון מש והולך לו מן האור העליון, ובסוד הסת"א נמצא בדמה כמו אפס וריק, ועתה בהסת"ב השיג אשר זה האור חוזר המסתלק הוא אור מלביש ומקשר ומבליט אור העליון. ולא עוד אלא שמופיע האור מהמסך הזה ולמטה אל התחתון, ובמקום לבת אש נמצא לב מלא רוח חכמה ובינה ודעת ה', וע"כ קנה שם מפורסם ונכבד מאד דהיינו משה.
       או"י: מושג העקרי המקורי מתחיל מסו"ה וירא ה' כי סר לראות.
       מסך סנה: מבואר בהקריאה משה משה ויאמר הנני, כלומר שסיפא דאו"י הכה בהסנה בנגיעתו בו מטרם שבא לאחוז, ומצוייר בסוד הכאת שפה אל שפה, כי שפה העליונה הוא סיפא דרישא ושפה תחתונה שהוא הסנה או המסך הוא רישא דסופא, ומתוך שהכפילו ההכאות בדרך הנ"ל בסו"ה צלצלי שמע אז שמע ויאמר הנני.
       עביות שבהמסך: מבואר בכפילת השם משה משה, כי הסתלקות וחזרת אור דראש למקורו בכל הכאה והכאה, גילה עביות ושנאה גדולה בהשפה תתאה ברישא דסיפא, שנק' ע"כ סנה או מסך.
       קשיות שבהמסך: מבואר בהדיבור אל תקרב הלום, שפירושו הזהרה נוראה שלא יבא לקבל אור העליון המאיר בלי גבול כמ"ש לעיל.
       או"ח דהסת"א: מבואר בשמיעת שחו משה משה אך בבחי' צלצלי שמע ואח"כ בביאור יותר בסו"ה אל תקרב הלום דכאן זכה לנצחיות, והעיקר נגלה אליו בסו"ה
       של נעלך מעל רגליך: נעל ה"ס אור העליון המופיע בכלים דתחתון, אשר סיפא דראש מכונה בשם רגל (כל סוף נק' רגל) והתחתון המקבל אורות דראש מתוך הסתופפות ויראה גדולה להגביה את עיניו, הוא מכונה במצב הזה בשם נעל בסו"ה גן נעול ובמצב הזה כשהנעל מלביש את הרגל דעליון, הרי שואב ומתענג ודאי באור העליון כי הוא דבוק בו מפנים ואחור ומכל צדדיו. ומתוך שנאמר למשה אל תקרב הלום במצא בזה סתירה והפכיות לנשמתו דמשה, כי כל עיקרו הוא הבחי' הנשלפת ומסולקת מאור העליון שלא יצוייר זולת בעת שרוצה להתקרב כנ"ל. ולפיכך תיכף בתוך כדי דיבור נאמר לו של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. כלומר אע"פ שאמרתי לך אל תקרב הלום, לא אמור זה כלפי אותו מקום שאתה עומד עליו, ואדרבה מתוך שאתה כבר עומד על אדמת קודש הנה כל מגמתי של נעלך מעל רגליך, כלומר שתעסוק בזה תמיד לשלוף הנעל מעל הרגל, שכן מתגלה ובא התורה והחכמה והבן היטב. כי כתוב מה יפו פעמיך בנעלים, וזהו אמנם לכנסת ישראל, משא"כ משה שה"ס בעלה דמטרוניתא, כל תפקידו הוא אך לעסוק בשליפת הנעל מעל רגלו כי יציאתו יותר הנאה לו מביאתו.
       אדמת קודש: נק' רק אותו המקום ששם שליפת הנעל מעל הרגל יחשב למלאכת ה', וע"כ נאמר לכל העומדים שם של נעלך מעל רגלך. ואל תטעה לדמות ענין זה לחליצת הנעל דיבמה, כי שמה המה עומדים על אדמת חול, וע"כ אדרבה וירקה בפניו וכו', והוא מבוזה מאד בשמו חלוץ הנעל שהוא לו בזיון גדול.
       מטה הנהפך לנחש:
       ונחש הנהפך למטה. הנחש נברא ביום חמישי כמ"ש ויברא אלקים את התנינים הגדולים. ומקודם תבין סוד
       נחש בריח נחש עקלתון: כי הוא מתחיל ממקום היותר גבוה, ומשם נק' נחש בריח, כי הוא מבריח מן הקצה (ראש מקוה) אל הקצה, (מקוה"נ) יהכל בורחים מפניו, אכן לבסוף בסוד הנוק' ביום ה' נברא בעיקר נחש עקלתון, אכן נמשך לשם עמו יחד גם בחש בריח.
       והמה תנינים הגדולים: וזסו"ה עקוב הלב מכל ואנוש הוא ומי ידענו, שזהו גרם נחש העקלתון, והנחש הוא הנושך את האיילתא כדי שתלד, וה"ס זנב הנחש, כי נשיכה זו הוא עושה בבחי' הזנב, בסוד הנחש כופף את ראשו ומחי בזנביה.
       וז"ס ראש המטה: אשר משה אחז בו וכשהשליך את המטה ארצה ולא שימש בו, אז תיכף ויהי לנחש, כי נגלה רישא דחיויא שכל ארסו טמון שם, ואז הורהו ה' שלח ידך ואחוז בזנבו, דהיינו בזה המקום שהכה ופתח רחם דאיילתא שנק' זנב כנ"ל, ואז ויהי למטה בכפו. וז"ס שאמרו חז"ל ואפי' בחש כרוך על עקבו לא יפסיק בקריאת שמע, והבן.
       רישא וזנבא דחויא: או אפשר לפרש אשר הנחש כולל שתי הבחי' יחד, כי אחר שביה"כ נתערבו זב"ז. ונודע שהקדושה שארי בפרודא וסיומא ביחודא, בסו"ה וכנפיהם פרודות מלמעלה, אמנם הס"א הוא להיפך כי שארי ביחודא וסיומא בפרודא, לפיכך רישא דחויא יהי' הארס של בחי"א שתולה הקלקלה בעליונה, וז"ס כי ישוך הנחש בלא לחש, וזנבא דחיויא הוא הארס דבחי"ד ששם הפירודא, וז"ס כפיף לרישיה, כי הדינים דשם לפעמים נכפפים ואז שוב לא נשמרו ממנו והוא מכה אותם בזנבו, משא"כ בשעה שמגביה ראשו ותולה קלקלתו למעלה, אז נשמרים ממנו ואינו יכול להציק. ואחוז בזנבו יהי' הפירוש כדי שלא יוכל לכפוף לראשו.
       שז"ס והביט אל נחש הנחושת וח': כי אז היו הנחשים נושכים אותם בראשם, דהיינו בארס דבחי"ב ולא יכלו להתרפא, כי בהרפואה דיום ד' היה ג"כ ליקוי ופריחת אור החיים, וע"כ עשה משה נחש הנחשת, דהיינו מלשון נחש דנחש. כלומר, עיקר כוחו גילה שהוא בזנבו, ואחר שראו כוחו זה נתרפאו, כי פרשו מעבודת פרך, (ע"ע מטרה). ונמצא זה דומה כמו כאן לאחיזה בזנבו והבן, כי אז נהפך בידו של משה להיות מטה, שבו עשה כל האותות והמופתים.

:

      עי' תיקוני זוהר בסוד איהו מלאך ואיהו מלאכה, שז"ס ארור עושה מלאכת ה' רמיה. ותבין זה מגילוי נבואה הראשונה למשה רבינו, דכתיב וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה.
      סנה: ה"ס המסך המתוקן בכלי המלכוח המעכב על אור העליון מלעבור דרך בו. והטעם, כי אור העליון מאיר בלי גבול שלא יגביליהו שום כלי שבעולם, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, וזה נת' בלשון חכמיב בלי גבול. אמנם בכל יכלתו הוכן בחי' אחיזה להתחתון, והוא רק בסוד או"ח בסו"ה וחשכו כאורה שהוא מלאכת ה' אשר לילה כיום יאיר, ומקום זה נק' מלכות, כלומו שמלאכה זו מועילה לגילוי מלכותו ית' בכל הארץ, ולפיכך מתוקן בכלי מלכות הזאת בחי' סנה או מסך על אור העליון, אשר סודו הוא בחי' גבול של התחתונים, אשר בו בעת שהמקבל מתעורר לנגוע את אור העליון הבלתי מוגבל, נמצא שכבר אור העליון חזר למקורו למעלה ואיננו. באופן ששום פעם לא יאונה אשר הסנה או המסך יגע במשהו מן המשהו באור העליון, אשר ע"כ התחתון מרגיש כאב נורא מאד, כי בטרם התעוררות הסנה לאחוז באור העליון הרי אורו ית' מתפשט על התחתון בלי גבול כמו שצריך להיות, ונמצא התחתון דבוק בכל טוב. אכן ברגע התעוררותו של הסנה, נמצא התחתון עזוב וריק מכל, ונמצא שתחת אשר הסנה רוצה לאחוז באור העליון, נמצא שנאחז באש גדול ונורא השורף את נפשו ופנימיות שלו כולו בכל פעם ופעם שמתעורר להתאחד כמבואר, כי אור העליון במהר ושב וחזר למקורו. ובזה תבין ענין או"ח ובסוד שאין ריקות נמצא.
      ריק: כמו שהכתוב אומר כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם. פירוש, אשר אותו הסבה הנ"ל או המסך המתוקן בכלי המלכות אשר גורם תמיד הסתלקות האור מהתחתון כאמור, לא יעלה על דעתך שמשום זה נשאר התחתון ריק מהאור כמו שמורגש בהמעשה הנ"ל שהתחתון נשאר עזוב ואנוש מכל, אשר ע"כ מכונה התחתון בשם לבת אש כאמור, כי הסנה במקום אחיזתו באור העליון נמצא תפוס ונאחז באש העליון. אמנם אינו כך כי אותו או"ח שחזר למקורו לעיני התחתון, נמצא אדרבא כי הוא מכפיל האור ומלבישהו ומקשרו באותו הסנה שגרם את חזרתו למקורו, אשר התחתון מוצא מחמת זה דביקות שלם ונצחי באור העליון, שזסו"ה כי הוא חייכם, והבן. וזהו שנק' הסתכלות א' בסוד צלצלי שמע, וזהו שנתפלא משה שנאמר וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, כי אמרנו אשר לעיני התחתון ולהרגשתו מצוייר המראה של המלאכה הנ"ל בבחי' לבת אש אשר הסנה נשאר תמיד אחוז באש במקום אור, וא"כ היה צריך הסבה להשרף ולהאבד מהעולם, אמנם לגודל תמהונו ראה שאינו נאבד ואינו נשרף אלא אדרבא ממנו נצמח כל החיים וכל הטוב, וע"כ מכנה אותו בשם מראה הגדול, ובזה השיג את הסתכלות ב'.
      הסת"ב: שזסו"ה וירא ה' כי סר לראות וכו' ויאמר משה משה, כלומר כי בהסתכלות א' נדמה לו המראה בבחי' מלאך ה', כי השיג את מלאכת ה' בלבד, אמנם עתה זכה והשיג כי ה' עצמו אמר לו משה משה.
      והבן היטב כי בהסת"א לא השיג אלא המלאכה שבהסנה, כלומר את ההסתלקות ממטה למעלה של האו"ח, ואת התחתון בדמה לו כמו עזוב וריק בלי שם כלל, משאת"כ עתה השיג שנים: א' את ה' עצמו הפועל זה, ב' התפשטות האור מלמעלה למטה בשם משה.

:

יורה על האורות החשובים מאד, שאינם מושגים זולת בקשיים מרובים. ולפיכך מכונה השגתם בשם משא כמו נושא משא כבד, וזסו"ה ולבני קהת לא נתן כי וכו' בכתף ישאו וזסו"ה ישא ה' פניו אליך, ומרמזים על השגת אור הפנים והג"ר הנישאים בכתף, ששם קשר של חוט השדרה הנושא את הראש. אכן בני גרשון ומררי נסתייעו בשש עגלות צב (צ"ב צבאות) שהמשיכו בזה רק אור דו"ק בסוד שש עגלות צ"ב והבן.

:

(ע"ע זכר) ההבלים היוצאים ומסתלקים מהנוק' המה אינם נאבדהם ח"ו באויר העולם, אלא מתלקטים ונאחזים בהזכר עד שמצטרפים כשיעור יסוד דיליה, ואז פוקד להנוק' ומחזיר לה את פקדונה.

:

      ויאמר הוא לשון מחשבה כמו אמר בלבו, וכמו ותגזור אומר ויקום לך, שה"ס גזר והעלה מ"ן, שגזר את המחשבה הנק' בחי"ד. ונק' אומר, באופן שעשרה מאמרות ה"ס עשרה מחשבות, וה"ס אצילות שפירש בע"ח שער מ"ב כאדם עם מחשבתו.
     אמנם וירבר דיבור : ה"ס מוצא פה, שכל המתגלה דרך מוצאות הפה נק' דיבור. וז"ש ז"ל דיבור קשה. וז"ס כה תאמר לבית יעקב, דהיינו שתחשוב בלבבך בשבילם. וז"ס בריאה: שפירשוה שם בע"ח כאדם המדבר עם חבירו בסוד הכאה שפה אל שפה עש"ה. וז"ס לא דברה תורה אלא בבריאה, כי משם תצא דבר תורה ומשם מוצאות הפה כנודע.
     וירא ה"ס אצילותי שזע"מ וירא אלקים את האור, אכן תבין זה בסוד יוצר אור ובסוד אצילות בראיה יצירה, וע"ע אבי"ע דהסתכלות א').
     ויקרא ה"ס הזמנה כמ"ש בזוהר מאי וקרא וזמין, שהשי"ת הזמין הכל בסוד אצילות. וכיון שאצילות ה"ס נצחיות והבריאה מלובשת בזמן, ע"כ כל הנמשך מהאצילות לבריאה בבחי' הזמנה ה"ס מקרה. וז"ס אלהי העברים נקרה אלינו וכו', כי הנצחיות בזמן הוא מקרה, שהרי הזמן אינו יכול להלבישה, וכמו ברק התופס זמן קצר ואינו מלובש כי אין לו כלי בהמשך זמן, ולפיכך שום תנועה אינו מורגש לראיה בעת הברק. לילה: הוא מלשון לי לא, שה"ס החושך המונע לרשעים ליקרב אל הקדושה והקליפות מוכים בסנורים. וז"ש ז"ל לילה אלו מעשיהם של רשעים, וז"ס שצעק האילן רשע אל תגע בי.
     הבדלה: מאור לחושך הוא ודאי ע"י דבר המבדיל. ותדע שה"ס מעשיהם של רשעים שנצטיירו שבהם ניכר יתרון האור מעל החושך, עד"ה ויצאו וראו בפגרי האנשים וכו'.
     הבדלה ממים למים: הי' ע"י רקיע שנעשה. ויש לפרש רקיע מלשון קריאה בהיפוך אתוון, שע"כ הרעיש בן זומא את העולם כי נדמה לו כקערה שנהפכה.
     ונתבאר כל קריאת הזמנה וכל הזמנה היה ביום א', שז"ס בראשית נמי מאמר הוא שכתוב שם את השמים ואת הארץ, וכל המרחק ביניהם של תוהו ובוהו, אלא שם הוא בבחי' קריאה והזמנה כנ"ל, וכאן נהפכו האותיות בסוד ותתיצב כמו לבוש, ושם כתוב ורוח אלקים מרחפת על פני המים, כי עוד לא היה הבדל ניכר בין מים עליונים לתחתונים, וכאן כתוב ויעש וכו' ויבדל, כי נקרשו המים כראי מוצק לא ימוש לעולם ועד, ועל הרקיע הזה היה רוח אלקים בסוד השמים, ועדיין לא נברא כאן הארץ אלא המלאכים בלבד, וגם הם בסוד אש ומים יחד שה"ס שלום עליכם וכו', דהיינו עושה שלום במרומיו.
     עשיה : לא כתוב עשיה אלא בג' מאמרות. שעשיה מלשון שלימות, ויעש כמו ויהס כלב וכו', וביום ב' ויום ד' נגלה השלימות כנודע, וע"כ כתוב ויעש אלקים את הרקיע וכו' ויעש אלקים את ב' המאורות וכו'. יום ששי כתיב ג"כ ויעש גבי נפש חיה, כי בבחי' המשכות חיות היה השלימות ביום ששי, כי תראה שעד יום חמישי לא היה עוד שום חיות בעולם מבחי' פנימיות העולמות כי ביום שני נבראו המלאכים, והמה סוד חיצוניוה העולמות כנודע. אמנם חיות פנימיות לא היה בעולם, וע"כ לא נזכר חיות עד יום ה' בבריאת המים והעוף, ושם לא כתיב ויעש כי לא היה שם שלימות של כלום, כי המים לא נועדו לישוב, אלא יום ששי כתיב בחיות החיצוניות דבהמה וחיה ויעש, כי הם נשלמו במדרגתם, כמ"ש ז"ל שור בן יומו קרוי שור. משא"כ גבי אדם לא כתיב ויעש אלא נעשה לעתיד לבא, דהיינו שהיה כן במחשבה אבל לא בפועל.
     חצי מדרגה: וסוד הדברים, כי הבהמות וחיות הם בחי' חצי מדרגה, וע"כ אין קומתם זקופה כבני אדם. וסוד הזה נמשך מבחי' כלה דששי, (ע"ע כל, כלה) ששם סוד, ואתה תשמע השמים שבחי' הקול נגמר ונשלם כל צרכו שה"ס השמיעה, משא"כ הדיבור לא נשלם משם, אלא מסוד יום ב' כלה דשביעי הכל נשלם חוץ מהאדם. וסוד יום ששי ה"ס יום א' במהדורא שניה, (ע"ע מספר בפי' הב') ולפיכך כתיב אצל בהמות וחיות ויעש כי בבחי' זו כבר נשלמו ואין עליהם מה להוסיף, אלא שנבראו כדי לשמש את האדם בלבד שהוא נברא בקומה זקופה בסוד מדבר.
     וז"ש ז"ל נתנה עלי בקולה וכן אשר שמעת בקול אשתך, וכן וישמע את קול אלכים מתהלך בגן לרוח היום, שז"ס חצי המדרגה שכבר נשלמה שה"ס כל" או קול, ולא שייך בה שום פגם, שהרי אחר אכילת עץ הדעת שמעו קול ה'. ובזה תבין אשר ששי ושביעי: הם מדרגה אחת שלימה, אלא שנמשכים מב' ימים דמעשה בראשית יום א' ויום ב', שבסוד יום א' נשלם הקול לגמרי בלי הוספה שז"ס ויכל דששי, ומשם נמשכים כל החיות והבהמות אשר נבראו להועיל להאדם, והאדם עצמו ה"ס מדרגות ב' הימים יחד כאחד, אלא ההתחלה שלו היתה ודאי בששי וגמר שלו בשביעי בשבת קודש, וז"ס כל שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת, כי בשבת אסור המלאכה לגמרי כנודע, וע"כ כתיב בהאדם נעשה לעתיד.
     וז"ס אשר ברא אלקים לעשות: כי כל העולם לא נברא אלא להשלמת האדם שנברא בצלם אלקים בקומה זקופה מסוד יום א' וב' אלא ששי ושביעי שהשי"ת התחיל בעדו ביום הששי ונתן לו תורה ומצוות לעבודה עד שנשלם בסוד השביעי. ולפי שצריך ליגע בתורה ע"כ כתיב נעשה אדם בשיתוף כל מע"ב, כי העשיה שלו לא נגמר אלא ביגיעה שלו ובעזרת כל הבריות, אמנם חוץ מהאדם כבר הכל נשלם.

:

ה"ס אמא בסוד אומר ועושה, אומר אבא בסוד הויות, ועושה אמא בסוד אלקים (ש"ה פ"ה ע"ח). אמירה ה"ס רוח מ"ה, דיבור כי ה"ס נפש ב"ן.

:

ה"ס סדוי היחוד והרכבת העולמות והספירות זו בזו, עד שנמשכים ושורים על האדם המייחד אותם, ע"ד שאמרו בב"ר האבות הן הן המרכבה. ובזה תבין למה דוקא בעסק במעשה המרכבה מביאים חז"ל שירדה אש משמים והקיפה אותם (חגיגה י"ד) גבי אלעזר בן ערך, וכן שמלאכי שרת הי' מתקבצין ובאין לשמוע כבני אדם במזמוטי חתן וכלה גבי ר' יהושוע (באין דורשין, שם). ובירושלמי איתא שהיו מלאכי השרת מקפצין לפניהם כבני חופה. והיינו מטעם הנ"ל שהוא עסק היחוד של מאורות העליונים.

:

ה"ס מציאת העולמות והספירות והפרצופין לכל פרטיהם ודקדוקיהם כמות שהם.

:

חכמת הקבלה היתה נק' כן בפי הראשונים בדרך כלל, ובפרטיות חילקו הראשונים את חכמת הקבלה על ג' חלוקות: א' סוד העיבור, ב' מעשה בראשית, ג' מעשה מרכבה. סוד העיבור הוא חלק היותר מכוסה ויותר מוצכע עד כמעט שהיה נשמרים אפי' לרמז עליו.

:

ה"ס הנביאים והחסידים שזכו להיות כלי מוכן להשראת השכינה, ונבחנים שנעשו מרכבה לשכינה הקדושה. כלומר, כמו המלך שמתראה רק במרכבתו המיוחדה, כן השכינה הקדושה בחרה לה החסידים הללו לשרות עליהם ולהתראות על ידיהם. כמ"ש ז"ל בבראשית רבה האבות הן הם המרכבה, ע"ד שנראה השי"ת למשה בסו"ה אנכי אלקי אביך אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב.

:

      בדומה למלך שאינו מתראה במדינה גלוי לכל עבדיו זולת במרכבה המיוחדת לו, כן אין השי"ת שורה על הצדיקים זולת אם יזכו לקבל הארה תמה המורכבת מסוד ג' החיות.
      אריה שור נשר: בסו"ה רכב אלקים רבותים אלפי שנ"אן: ר"ת שור נשר אריה אדם.
      אריה: הוא המלך שבחיות. שכל החיות שבעולמות עבדיו הם להיותו הכולל אותם כמו המלך שהוא הכלל של כל פרטי המדינה וע"כ מושל על כל פרט ופרט מאישי המדינה, והוא מלשון אראה או אור. ואע"פ שנברא ביום חמישי אמנם שורשו ודאי מיום א' הוא, וה"ס צבאות (ע"ע צבאות) כי חיה זו מתפרנסת מכל הקרבנות שבעולם בסוד מ"ש בזוהר אריה אכיל קרבנין, שמתמצית דמן של כל אלו הוא ניזון וחי. ובזה תבין סו"ה אשונה אראה צאנך אשמור, כי אראה ה"ס אריה כנ"ל וה"ס ימין.
      שור : הוא המלך שבבהמות. דהיינו הכולל כל מיני הבהמות שבעולמות, וגם הוא נברא ביום חמישי ושורשו מיום ב' בסו"ה ורב תבואות בכח שור. וענינו לשון הסתכלות כי צופה תמיד פני הרמה והוא אינו אוכל קרבנין, כי אינו שופך דם לכלכלתו ואינו ניזון מחיותם של אחרים כמו האריה שנוטל חלק חבריו כנ"ל, מפני שכל קיומו וחיותו בא לו מדברים היותר נמוכים שבעולם דהיינו הקליפות של הצומח הנק' קש ותבן, והוא ג"כ מלשון "סר". ודע שהסתכלות ממטה למעלה נק' שור גם בתנאי שיהיה הדבר רחוק ממנו בסו"ה אשורנו ולא קרוב, וההסתכלות ממעלה למטה נק' הבטה כמו הבט משמים וראה.
      נשר: הוא המלך שבעופות הכולל כל העופות שבעולמות, וגם הוא נברא ביום ה' ושרשו מיום ב' שמשם כל כחו להגביה עוף ופרנסתו מפגרי בהמות וחיות, בסו"ה אשא כנפי שחר כי כל כחו בכנפים השחורות הללו. ובזה התפלא החכם מאוד כמ"ש דרך הנשר בשמים. ותדע שכל החיות שלו נוטל מאריות וכל כוחו לעוף השמימה הוא נוטל מתבואות השור, בסו"ה תבואתה לראש יוסף.
      אדם: מלשון דממה, כי כל הברואים בערך האדם הם כערך הפרטים כלפי הכלל שבהם, כי הכלל אינו מוסיף כלום על הפרטים שבו אלא בבחי' קיבוץ בלבד, כן האדם אחר שנבראו כל פרטי המציאות יוצא ונברא הדם בבחי' כלל שבכל המציאות כמו בחי' סך הכל על פרטים שבחשבון. ובזה תבין שפני אדם הוא היוצא פועל והכלל מכל ג' מלכים הנ"ל, אריה שור נשר ונברא ביום ששי ושורשו מיום א'...

:

פירושו נמשך, כי כל פרצוף מאוחר הוא עלול ונמשך מהקודם.

:

היסוד נק' מערב, כמ"ש בע"ח שי"א פ"ד וז"ל כשנתלבשו המוחין (דז"א) תוך נה"י דאו"א נתלבשו נה"י בנה"י, ואז יסוד אבא נתלבש ביסוד אמא ונתערבו שם יחד החו"ג, לכן נק' היסוד מערב כי שם הוא עירוב החו"ג יחד עש"ה.

:

הוא כינוי לפרצוף נוקבא דז"א המקבלת השפע מז"א, והיא נקראת ערב או לילה או לבנה, הכל ע"ש קבלתה מהז"א שה"ס השמש ואור היום, כי כל האורות המופיעים בלילה אינם אלא מה שמקבלים מאור היום דהיינו השמש כנודע. ונק' מערב מלשון הכתוב ויהי ערב, וערבית.

:

הוא כינוי של פרצוף ז"א שנק' אור השמש, שהוא האור המקורי המשפיע לתחתונים, וע"כ מכונה בשם מזרח. וצד מזרח ורוח מזרחית הכל על בחי' זריחת השמש וגילוי יציאתו להאור מצד הזה.

:
היינו הטבור שממנה ולמעלה היכלא דאו"א, שהוא שורש ההתחלקות מהבחן הזמנים: היה, הוה, יהיה, שמטבור ולמעלה הוא מאיר כבחי' עבר, ומטבור ולמטה בבחי' הוה ועתיד.
:

ענין מעלה מטה נבחן בחשיבות, כי כל היותר חשוב הוא יותר עליון והגרוע הוא יותר תחתון, וכ"ז אמור רק אם הכלים ריקנים מאורות, דהיינו שהם בבחי" הסתלקות, (ע"ע הסתלקות) משא"כ אם העצמות מלובש בכלים אז יש ערך הפכי בין הכלים להאורות, כי בכלים שה"ס המסכים נבחן כל היותר עב שהוא יותר חשוב, והוא משום שהמסך העב והקשה מעלה אוי"ח בקומה יותר גדולה מכמה שמעלה המסך הזך, (ע"ע אוי"ח) והפוכו באורות דכל היותר זך הוא יותר חשוב ויותר משובח, כי בחי"א באורות פירושו אור החכמה ובחי' א' במסך פירושו קומת ז"א ואור הרוח וכוי וזכור זה.

:
אשר המסך של ראש מתפשט בעצמו מיניה וביה לע"ס מכתר עד מלכות, שהוא התלבשות גמור בתוכיותם של הכלים, שהם הם בחי' התפשטות המסך גופיה. כי מתוך שהאור מתפשט בסיבת המסך נמצא המסך הסיבה והאור המסובב וע"כ שניהם שוים, משא"כ ע"ס דראש בהסת"א, שהם ממטה למעלה: כלומר שהמסך ממטה להאורות, כי מסבת התפשטויות והתעבויות הנוהג באור העליון יוצא ומתגלה המסך כנ"ל, וא"כ האור הוא הסיבה והמסך הוא המסובב, ונמצא האור גדול וחשוב לאין ערך מן המסך שהוא תולדתו הפעוטה, וע"כ לא יחשב שם המסך לכלי. כלומר אשר האור מתלבש בה, אלא האור כמו מרחף עליה ממעל לה אע"פ שנקשר בה היטב, ולפיכך נק' שרשי כלים בלבד.
:

     לא יצוייר זולת בע"ס של ראש, וכל הראשין נמשכין מראש מקוה, כמ"ש הארי"זל כשנתקן הכתר נתקנו שם כל הכתרים עש"ה.
     והענין, כי מכח ריבוי התפשטויות והתעבויות נתמלאה סאתה של העביות בסו"ה ויאמר הנני, שהסו"ה צלצלי שמע, שאז מתגלת ויוצאת בחי' הקשיות על העביות ונתלכדו לבחי' מסך, שהוא כמו כלי אחיזה לאור העליון והאו"ח, באופן שנעשה ראוי להתלבשות בהתחתון, אלא מתוך שכל האורות שם המה למעלה מהמסך ההוא בסוד היה, לכן אינו נחשב להתלבשות גמור אלא לבחי' הכנה להתלבשות בסוד הסתכלות ב', אשר המסך הזה כחו יפה להתפשט בתחתון בכל שיעור האו"ח שהעלה והלביש לאו"י בע"ס שבראש, בלי הוספה ובלי מגרעת. וזהו שאומר הע"ח בסוד הסתכלות ב' אשר המלכות של ראש מתפשטת בעצמה לע"ס מינה ובה עד למלכות דמלכות, וע"כ ע"ס התוך ה"ס הסת"ב.

:

והנקבה בהיפך ממש כי בא מלמטה למעלה, והוא אש"מ וה"י. (ע"ח ש"ה פ"ז)

:

מהיותר חשוב וזך עד היותר גרוע ועב, דהיינו מכתר עד המלכות.

:

פי' מהיותר גרוע ועב עד היותר חשוב וזך, ממלכות עד הכתר.

:

     הוא מלשון צל. כי בעת שהעליון עושה צל ומצל ומעלים את אורו מהתחתון, בסוד או"ח המסתלק וחוזר אליו, (ע"ע או"ח) נמצא שמשפיע ומגלה לו הארותיו הן לצורך מציאותו והן לצורך קיומו ולפיכך מכונה העליון בשם מציל.
      וכבר ידעת שאין שום אור רוחני יכול להתגלות בהעולמות זולת ע"י צללים, (ע"ע צל החכמה) אכן בורא הוא להיפך, דהיינו בשעה שהעליון מגלה הארותיו להתחתון, נק' העליון בורא מלשון בוא וראה. ועם זה תבין ההפרש וההפכיות שמבין עולם האצילות לעולם הבריאה. (ע"ע או"ח מעילא לתתא). וזהו ג"כ ההפרש שמבין אור הזכר שא"ס אצילות לבין אור הנקבה שה"ס בריאה.

:

      מלכים ה"ס הראש וסוד מסך דהסת"א, בסו"ה בי מלכים ימלוכו. וה"ס מסך השורשי שהוא בתכלית הזדככות, בסוד מלכי ישראל לא דן ולא דנין אותם, כי אין שם מקום לדינין כלל וכלל.
      שרים: המה השרים לראות פני המלך. ויש מהם קרובים למלכות היושבים ראשונה במלכות, בסוד הגורמים ומפעילים השמיעה דמשה משה, וה"ס שרים שבראש. ויש מהם רואי פני המלך העומדים עליו שה"ס התוך המפעילים הראיה, בסוד עיני ה' משוטטות בכל. ויש שרים לארץ יהלוכו ולוחמי מלחמות המלך, וה"ס הנה"י והסוף.
      עברים: המה הכלים הנפעלים מפעולות השרים הנ"ל, וז"ס משה עבד ה', כי משה איהו מלגאו מסוד הראש שנפעל מה' בסוד משה משה, וע"כ נק' עבד.

:

      פירוש, דהפרצוף כולל ב' התפשטויות שה"ס בי גופין וב' הסתכלויות שהם ב' ראשים (ע"ע התפ"א והתפ"ב). ובחי"ד משמשת רק בפה דראש הא' (ראש מקוה) משא"כ בפה דראש הב' שהוא מטבור ולמעלה ששם משמש רק בחי"ג בלבד, ונמצא משום זה שבהתפ"ב לא נתפשט ולא נתלבש רק בחי"ג, ובחי"ד שהיא כלי דכתר נשארת בפה דראש הא'.
      אור החכמה בכלי דכתר: ולפיכך יצא אור החכמה בכלי דכתר ואור הבינה בכלי דחכמה ואור הז"א בכלי דבינה, וכלי דמלכות נשאר בלי אור, ומשום דוחק הזה יצא פרצוף שני בפה דראש א' עם בחי"ד מחדש. (והבן זה (במקו"הנ) כי החושך הגדול נתן מקום לייצר דע"ז ששדים אין לה).

:

להיות הנקודים לבושין למלכות דא"ק ע"כ התחילו בהם הסיגים.

:

הפה ה"ס המלכות דתבונה ובה שורש של ז"א ונוק'. (ע"ח ש"ד פ"א)

:

      סוד המלוכה מקורו תוך דמקוה, בסו"ה ומלכותו בכל משלה והי' ה' למלך על כל הארץ, שה"ס קיבוץ כל ההבלים הנדחים שבאו והלבישו לאו"י, (ע"ע קול ודיבור). וז"ס ב' מלכים ימלוכו - וכן מלא כל הארץ כבודו.
      שרים : נמשך אמנם מריש דמקוה, בסוד וירא ה' כי שר לראות, שאע"פ שההארה היא מקרית ובכל השלימות מ"מ המלוכה לא נתגלה אלא סוד שררה בעלמא, בסוד אכן נודע הדבר והבן. וז"ס שר"י אשת אברם ומלכה אשת נחור, וע"כ שניהם בנות הרן.

:
האותיות הם כחות אצילות ועצמות הספירות וסוד המלכות וצירופים שבספר יצירה, כי הכחות לא יפעלו אלא בסוד חזרתם וצירופם אל מקוריהם, (דהיינו ע"י או"ח העולה מהמלכות ממטה למעלה עד המאציל והכתר), ואז יושפע עליהם שפע רב וחזק לשיוכלו הם לפעול פעולתם בחוזק (ע"ח ש"ה פ"ז). (והעלאת או"ח ע"י המסך שבמלכות נק' המלכה או צירוף אותיות, כלומר שאו"ח שבמלכות מחברם ומקשרם עם אור החכמה, וז"ס המליך אות פלוני). (גם ז"ס ז' מלכים שלכו בארץ אדום, ז"מ דמי').
:

כי כל תחתון הוא בחי' התפשטות ב' היוצא מפה של העליון אשר הפה ה"ס מלכות דעליון. ונודע בסוד זווג דהכאה אשר הפה הזה מתפשט בעצמה לע"ס שבה עד למלכות דמלכות, (ע"ע הסתכלות ב') שזה נוהג הן בהתפ"א לגופו דעלאן והן בראפ"ב לצורך התחתון. נמצא שאותו בחי' הפה שהוא מלכות דעליון נעשה לכתר אל התחתון שארי נתפשטו לע"ס שנבחן הפה להכתר דהתפשטות.

:

הוא במסך דבחי"ד המעלה או"ח בקומת כתר (ע"ע מסך).

:

המלכות נמשכת מת"ת. שלא שהוא בנה"י שלו (ש"ד פ"ו ע"ח)

:

ט' נקודות הם שהז"א אין לו רק ט"ס, והמלכות אין בה נקודה כי היא בחי' נפש. (ע"ע בלי זווג)

:

היא ספירה עשירית מע"ס והיא המסיימת לכל הארה ולכל פרצוף. (ע"ע או"י או"ח).

:

     פירושו הנהגה והשגחה. ויש בחי' מלכות בטרם שנגלה עליה הכתר לעין כל המושגחים, וה"ס מלכות של ראש שנק' מלכות סתם.
     ויש מלכות דמלכות: שפירושו אחר שכבר נגלה הכתר מלכות לעיני הכל בסוד או"ח היורד ממעלה למטה חזר המלכות להגלות כמלאכתה בראש להעלות או"ח ונק' ג"כ מלכות דגופא או טבור.

:
ה"ס ה"ג.
:
ה"ס ה"ח.
:

ענין משיכה פירושה אשר נמצא שם בין פרצוף לפרצוף בחי' אמצעית המשתווה עם שניהם, וע"כ האורות שבראשין עוברים ג"כ להשני. וכבר נתבאר שכל השינויים הוא ממקור המסך שבהפרצוף, וע"כ כשאנו אומרים בחי' אמצעית, הכונה ג"כ על המסך שהוא המפריד והוא המקרב והוא המחבר והמדבק בין הפרצופין, כי כל העביות או הזכות שבכלים שבפרצוף וכן כל שיעור קומה שבאורותיהם תלוי בהמסך.
(ע"ע מסך).

:

הוא בחי' אחרונה של מדת המסך שעליו נעשה הזווג דאו"י (ע"ע אור ישר) שנק' בחי"ד או כלי מלכות, ומקורה של מדה הזאת ה"ס נקודת הצמצום שנעשה שם חלל פנוי. (ע"ע חלל).

:

הוא התפשטות מלכות של ראש ממעלה למטה על עשרה מלכיות, דהיינו עד למלכות דמלכות הנק' טבור, והתפשטות העביות הזאת מלמעלה למטה המה הכלים הנגמרים בהסת"ב והמה נק' מלבוש עב.
(ע"ע מלבוש זך).

:

האו"ח העילה מזווג דהכאת אור העליון על המסך, אשר האו"ח הזה עולה ממטה למעלה ומלביש על ע"ס דאו"י. זהו שמכונה מלבוש זך. ויש אמנם על המלבוש הזה גם מלבוש עב, והוא מהתפשטות המסך ממעלה למטה בסוד הסתכלות ב', שזה נבחן להתפשטות המלכות של ראש מינה ובה לעשר מלכיות עד למלכות דמלכות הנק' טבור, ששם יורד פעם ב' אור העליון ועושה זווג דהכאה ומעלה או"ח להלביש לאור העליון ממטה למעלה. והנך מוצא כאן בהסת"ב הזה ב' בחי' מלבושים על אור העליון: הא' הוא מלבוש זך דהיינו אור חוזר העולה מזווג דהכאה על המסך שבטבור. הב' הוא התפשטות המלכות של ראש ממעלה למטה על עשרה מלכיות אשר ב' האורות מלובשים במלבוש העב הזה. ותדע אשר א"כ אין ההארה נשלמת בהסת"א. (ע"ע הסת"א) משום שאין שם מלבוש עב הנ"ל, רק מלבוש זך לבדו שזהו אינו מספיק לבחי' כלי.

:

     יורה שהם לבר מפרצוף ואינם נחשבים לגוף הפרצוף. וזה הכלל, שכל מדרגה ג' נחשב למלבוש כלפי מדרגה ראשונה, שזה נוהג בכל ג' מדרגות זה למטה מזה רת"ס, אשר מדרגה ראשונה נחשב לבחי' עצמות ונשמה, ומדרגה שניה לבחי' הגוף. שהמדרגה ראשונה מתלבשת בהשניה כמו הנשמה בגוף, ומדרגה שלישית נבחנת למלבוש משום שהאורות דמדרגה ראשונה אינם מגיעים לעולם למדרגה הג', דוגמת נשמתו של אדם שמאירה בגופו של אדם ולא במלבושיו. הטעם, משום המסך העומד ממעל לגופא שהוא המלכות של ראש המכונה פה הוא מתפשט עד למלכות דמלכות שלו הנק' טבור, בסוד הזווג דהסתכלות ב'. (ע"ע הסתכלות). ושם נהפך האו"י משום שהמסך נגמר תמיד בהסת"ב על הטבור, ולפיכך משם ולמטה דהייבו בנהי"מ דפרצוף אין שם אור ישר ואור העצמות רק או"ח לבד.
      ונמצא מזה כלל גדול, אשר הגוף דכל פרצוף הוא חסר סוף דהיינו נהי"מ, שלא יוכלו לקבל מאור העצמות של ראש כלום משום שהמסך החותך כבר נגמר על הטבור (ע"ע טבור) וחוסר סוף בכלים גורם חסרון ג"ר באורות, (ע"ע ה"פ) ע"כ נבחן שאפי' למעלה מטבור ג"כ הגוף חסר ג"ר.
      אמנם בחי' ז"ת דמדרגה א' מתפשט בו כנשמה בגוף, משא"כ הראש דהיינו מדרגה ראשונה איננה חסרי סוף, משום שהמסך שבמלכות שה"ס סוף דמדרגה ראשונה הוא איננו מסך גמור שיגרום עיכוב על אור מלהתפשט דרכה שהרי היא מתפשטת עם או"י להסת"ב (ע"ע הסת"ב), א"כ יש אור הזכר שה"ס אור העצמות גם בסוף של הראש וע"כ יש שם ג"ר בכל ספירה וספירה. משא"כ הגוף אשר הסוף שלו חותך על אור העצמות ומסיימו, הוא חסר אור העצמות בכלים דנה"י שזה גורם חסרון ג"ר באורות דכל ספירה וספירה מחג"ת וממדרגה ג'. (ע"ע גוף).

:

במלבושים אין אור עצמות מתגלה. (ש"ג פ"ג ע"ח).

:
(ע"ע מלבושים) כל תחתון נחשב מלבוש להעליון, כי סיבת יציאת התחתון הוא משום הסתלקות דהתפ"א מגופא, דעליון, וע"כ חוזרת המלכות של ראש דעליון ומוציאה התפ"ב, (ע"ע התפ"ב) שהתפ"ב הזה כבר נבחן לפרצוף נבדל מעליון ונק' בנו או תחתון, אשר אורותיו ממלאים שוב לגופא דעליון שנסתלקו אורותיו דהתפ"א הקודם. והנך מוצא שכל תחתון יוצא בעיקר רק למלאות הריקנות דגופא דעליון וע"כ מכונה בשם מלבוש, משום שהוא ממלא אותו עם אורותיו מכל סביבותיו פו"א, וכ"ש בכל המקומות הריקנים.
:

הי"ס דאצילות נק' מאנין, כלומר כלים ואברי הגוף. (ש"ג פ"ג ע"ח)

:

     הוא מלשון הכתוב יזל מים מדליו, וכן תזל כטל אמרתי. ויש ב' מזלות: מזל עליון ומזל תחתון שה"ס שלש עשרה מדות של רחמים. וח' מדות הראשונות מן אל עד ונוצר חסד נק' מזל עליון, והמדות מן לאלפים עד ונקה נק' מזל תחתון, שהמה שורשים המשפיעים כללות כל השפע לתחתונים בין לצדיקים ובין לרשעים.
     ונק' מזל, משום שהשגתם של מדות האלו אינו תלוי בזכות, (ע"ע זכות) כי האדם משיגם דוקא בעת שהחומר אינו מזוכך, וע"כ הוא מושג לתחתונים כמו מציאה בלי שום יגיעה וע"כ מכונים בשם מזל. וז"ש ז"ל בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא, וכן הכל צריך מזל ואפי' ס"ת שבהיכל, משום שהמה ראשי המשפיעים כללות השפע. ומ"ש אין מזל לישראל, הכונה על הגדלות של ישראל שע"ז צריכים זכות, וכן אמרו המקובלים אין שום דבר ניתן אלא בזכות, שכ"ז סובב על הגדלות, שאינם ניתנים אלא לזכי לב ולצדיקים ע"י יגיעתם בהזדככות החומר.

:
ע"ע עצם ובשר.
:

      הוא לשון רבים מהמלה מי מבחי' מי שחוברה לה יחדיו. ויש בזה ב' בחי': הא' מי דחכמה הב' מי דעבודה. מבחי' ב' הבנים: חכם השואל מה העדות והחוקים והמשפטים וכו' ורשע השואל מה העבודה הזאת לכם. לפיכך נק' מיים לשון רבים שכולל חכם רשע הנ"ל. ובזה תבין סו"ה,
      ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים: דהיינו לסיבת המים הנ"ל נמצא רוח אלקים מרחפת שפירושו נוגע ואינו נוגע, כי מסוד חי דחכמה נמצא נוגע ומסוד מי דעבודה נמצא אינו נוגע.
      מים עליונים זכרים: שה"ס הראש ששם שולט בעיקר סוד מי דעבודה, (ע"ע כתר) ששם סוד המסך דבחי"ד המעלה או"ח עד הכתר, אשר אח"כ המלכות הזאת מתפשטת באורה ממעלה למטה, שהתפשטות הזאת ה"ס מים תחתונים נקבות להיותם מקבלים בתכלית. אמנם אינם משפיעים כלום שכל הארתם אינו רק בסוד או"ח היורד וה"ס התוך בטרם שבא להסתכלות ב'. ושם סוד רקיע: מלשון ריקות. ונק' כן כי אור זה מילא כל החלל ואין ריקות נמצא בטרם שהופיע הסתכלות ב' כנודע. וז"ס מבדיל בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים וכו', כי נעשה שם כמו מסך ומכסה לכסות את המים העליונים הזכרים אשר מעל לרקיע, דהיינו העלמת מי דעבידתא, כי אותו או"ח היורד מעילא לתתא יורד בסוד מי דחכמה בסוד שאלת חכם חצי תשובה פירוש, כי סוד מיים עליונים כוללים שאלות חכם ורשע וכל האורות אינם מופיעים לעולמות זולת דרך שם, בסוד אין לך שום אור חדש שלא יבא מא"ס ב"ה. ושם סוד תשובה שלימה דהיינו השיבה לשורש. ולפיכך שאלת חכם מניח עכ"פ המסך דבחי"ד שאינו משיג גבולה, וע"כ נק' תשובה במחצה ולפיכך אינו נפסק משורשו. אמנם לפי"ז איך יכול לפרנס שאלתו אחר שהמסך דבחי"ד רובץ עליו במלכות דראש. וז"ס ויעש אלקים את הרקיע, שהוא מבדיל ומכסה ומעלים על בחי"ד (שבראש מקוה) וע"כ יפה כח האו"ח היורד למלאות כל החלל, ונמצא הרקיע מבדיל בין מים עליונים הזכרים שביטל לשליטתם וגילה שליטת מים תחתונים הנקבות.
      מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא. פי', ענין הבניה אינו נוהג כלל במים עליונים הזכרים, שה"ס או"ח העולה בטרם התלבשותו בכלים, ואין שם טענה זו למהוי לאפי מלכא, משא"כ במים התחתונים אחר הסתכלות ב' טענו כן והבן.
      וז"ס אין מלכות נוגעת בחברתא כמלא נימא: כי המים תמיד כוללים ב' המלכויות בחי"ב ובחי"ד, דע"כ נק' מים לשון רבים כנ"ל. ומ"מ בעת שליטת מים תחתונים אין מלכות דמים עליונים מתעוררים כלל לנגוע בהם שזה נמשך מסוד רקיע המבדיל כנ"ל, ואלו ח"ו הי' מתעוררים לא יכלה כלל מים תחתונים לגלות שליטתם. וזהו ג"כ סוד אין ב' שערות יונקות מגומא א' אע"פ שאין ביניהם כמלא נימא, דהיינו כדי שלא תתעורר מלכות דמים עליונים כנ"ל שהי' מחריבים הכל.
      וז"ס אין בין מים עליונים לתחתונים אלא כמלא נימא. דה"ס ההפסק הנמשך מכח הרקיע, כדי שמלכות דבחי"ד לא תבטל את המלכות דבחי"ב. וז"ס שאמר ב"ז אין בין מים עליונים ותחתונים אלא כג' אצבעות: כי בן זומא היה מבחוץ בטרם עיה"נ, אשר מים עליונים ה"ס בחי"ד בלבד ומים תחתונים ה"ס בחי"ב בלבד, שבחי"ב מקומה בכל"א ובחי"ד במקו"הנ הרי ביניהם ג' מדרגות, משא"כ אחר עיה"נ שנכללו זב"ז ודאי אין ביניהם אלא כמלא נימא כנ"ל, שגם זה נעשה במכוון כדי ליתן שליטה למלכות דמים תחתונים.

:

חומר האתיות מן המים שבחכמה יצאו. ותחילה נמשך תוהו ואח"כ בוהו, ואח"כ נרשמו ונצטיירו (ע"ע צורת האותיות ע"י נפש דאמא נצטיירו ע"ש, ש"ה פ"ה ע"ח) במעי אמא ע"י חומר שבה ג"כ שהוא אפר של אש (הנפש) שם. (ע"ע מים לקמן).

:

     שורש שם הק' הזה יוצא מסו"ה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, עי' תחילת זוהר בראשית ובמרשב"י שם. והסו"ה ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, שז"ס מים עליונים שנשאבים בששון. משא"כ מים התחתונים אמרו חז"ל מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, שהוא ההיפך משאיבת מים בששון והבן.
      מים עליונים נמשכים משם אהיה (קטנות) או משם יהיה (בגדלות). מים תחתונים נמשכים משם בוכו אותיות שניות לשם אהיה.
      ודע, כי חומר המים הוא כמו השאלה, והשאיבה ה"ס השגתם, עד"ה ושאבתם מים בששון. ובזה תבין ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים, שה"ס מים עליונים, כי כל הארץ היתה בסוד מים עליונים עד יום ב' שהרקיע הבדיל בהם ועשה מים תחתונים.

:

הוא בחי' אור שנתעבה מחמת עירוב עמו דבר נמוך, כי אור שיצא על בחי"ב ירד ונתערב בבחי"ד הגרוע וע"כ נמס האור והיה למים. וז"ש (ע"ח ש"א פ"א) מימי אור העליון.

:

אור דע"ס הבינה מכונה בשם מים, וממסך דהסת"א ולמעלה מכונה בשם מים עליונים זכרים, ומשם ולמטה מכונה בשם מים תחתונים נקבות.

:

      ב' הפרצופין ע"ב ומ"ה מכונים מילויים, מטעם שהמה ממלאים תוך וסוף דפרצוף השורשי אחר ההסתלקות (ע"ע מילוי) פרצוף ע"ב ממלא אותו עד הטבור והמ"ה מטבור ולמטה.
      וב' הפרצופין ס"ג ב"ן, מכונים בשם מילוי המילוי, משום שהמה אינם מלבושים וממלאים לפרצוף השורשי, רק המה ממלאים לפרצופי ע"ב ומ"ה, שהמה מילוים לפרצוף שורשי. באופן שהס"ג ממלא לגופא של פרצוף ע"ב אחר ההסתלקות, ופרצוף ב"ן ממלא לפרצוף מ"ה. ומתוך שהע"ב ומ"ה עצמו נק' מילויים נקראים הס"ג וב"ן הממלאים להמילויים הללו, בשם מילוי המילוי. כלומר שהמה ממלאים רק להפרצופין דמילוי ולא לפרצוף השורשי.

:

      שורש שם הויה הם הד' אותיות י"ה ו"ה עצמם. והמילוי שבכל אות ואות מד' אותיותיה, שהם האותיות הנשמעות כשאנו פורטים כל אות לעצמו, כי כשאנו מזכירים י', הרי ו"ד נשמעות עמה. וכן ה', נשמע אחריה י' או א' דהיינו הי או הא וכדומה. ה"ס ביאור ההויה בדרכי יציאת אורותיה לחוץ, דהיינו הענפים של אותה ההויה, באופן שד' האותיות דהויה הפשוטות בלי מילוי, הם בחי' השורש, אשר מכל אות ואות מהשורש, יוצא ענף מיוחד לחוץ, שנק' מילוי: שמן היוד דהויה, יוצא הויה במילוי ע"ב (ע"ע ע"ב) ומן ה' ראשונה דהויה יוצא הויה במילוי ס"ג (ע"ע ס"ג) ומן ו' דהויה, יוצא הויה במילוי מ"ה (ע"ע מ"ה) ומן ה' אחרונה דהויה, יוצא הויה במילוי ב"ן (ע"ע ב"ן).
      וצריך שתדע כאן אשר חכמת האמת מתבטאת ע"פ ב' דרכים, או ע"פ שמות של הספירות והפרצופין או ע"פ שמות הויה אהי' וכו' וכינויים ומילויים וריבועים וגימטריאות וכו'. רצוני לומר, שכל ענין וענין של החכמה הזאת, אפשר לבארו באיזה שפה שאנו רוצים. או ע"פ השפה של הויות ומילויים וגימ', או ע"פ שפה של ספירות ואברי פרצופין, אמנם משום הקושי של ההסברה הנמצא בחכמה הזאת משמשים ונעזרים לפעמים משניהם יחד, וזהו אך במקרה משום חומך הענין כאמור.
      ולדוגמא נעתיק הדברים הנ"ל המדוברים בשפה של הויות ומילויים אל השפה של שמות הספירות ופרצופין ונאמר:
      שורש הפרצוף: הם העשר ספירות שקומתם עד הכתר, שהם עשר הספירות הנק' כתר חכמה בינה ז"א ומלכות, שכל אחד ואחד מהם קומתו עד הכתר, ומכל ספירה וספירה שבפרצוף השורשי הזה יוצאת מדרגה לחוץ ומלבישו סביב, דהיינו: מספירת חכמה שבו יוצאת מדרגה שלמה של ע"ס בקומת חכמה, ומהבינה שבו יוצאת מדרגה של ע"ס בקומת בינה, ומהז"א שלו יוצאת מדרגה של ע"ס בקומת ז"א, ומהמלכות שבו יוצאת מדרגה שלימה של ע"ס בקומת מלכות, וכל ארבעה פרצופין אלו המה כענפים היוצאים מהשורש ונק' מלבושים, שהם ד' מלבושים: פרצוף חכמה, פרצוף ביבה, פרצוף ז"א, פרצוף נוקבא, וענין זה מחוייב בכל הארה ומדרגה פרטית, אשר אין לך שום מדרגה פרטית בעולמות שלא יהי' נבחן ה' פרצופין הנ"ל. דהיינו, פרצוף השורשי, שנק' פרצוף הכתר, וד' לבושיו חו"ב זו"נ, דהייא הויה פנימאה וד' מילויו עסמ"ב הנ"ל.
      והנך רואה איך הדברים נעתקין. כי הפרצוף אפשר לקראו בשם הויה, וד' אותיות הויה מכונה כאן ד' הספירות חו"ב זו"נ. והויה הפשוטה מכונה כאן פרצוף כתר, והמילויים מכונים כאן לבושים, וד' המילויים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, מכונה פרצופי חו"ב זו"נ, או פרצופי חיה נשמה רוח נפש.
      ומתוך שענין זה הוא מן החמורים שבחכמה, לפיכך ע"פ רוב אנו משמשים כאן בב' השפות יחד, וביחוד בדבר ההסברה כמו שאבאר לך בלשון הרגיל דהיינו מב' השפות בעירוב.
      מהות המילוי: הוא מסבת הסתלקות האור הנוהג בהע"ס דכל גוף של פרצוף (ע"ע הסתלקות א'). ע"כ נצרך פרצוף ההוא לפרצוף שני שימלא חסרונו, וע"כ בהתפשטות איזו הארה ומדרגה הנה מתחילה מתפשטת לראש תוך סוף כנודע, (ע"ע השתלשלות הפרצופין). ובראש אין נוהג הסתלקות האור (ע"ע הסתלקות אינו נוהג בראשים) רק בגוף דהיינו התוך והסוף, וע"כ יוצא התפשטות ב' למלאות האור שנסתלק מהגוף, והתפ"ב הזה יוצא רק בקומת חכמה וחסר כתר, (ע"ע ע"ב) וע"כ נקרא פרצוף זה בשם פרצוף חכמה להורות שחסר כתר, והוא מלביש לפרצוף השורשי בכל המקום החסר מאור מפאת ההסתלקות כנ"ל, דהיינו מפה דראש ולמטה, ופרצוף זה נק' ג"כ פרצוף ע"ב או הויה במילוי ע"ב, והיינו שכל אות ואות מהויה זו ממולא ביוד כזה: יוד הי ויו הי. (וטעמו ע"ע ע"ב).
      והנה פרצוף ע"ב הזה מתפשט ג"כ לרת"ס, ובהגוף שלו מסתלקים ג"כ אורותיו כמו בפרצוף השורשי, וע"כ הוא נצרך ג"כ לפרצוף שני למלאותו, ופרצוף זה נק' פרצוף בינה, להורות שחסר קומתו מכתר וחכמה. ונק' ג"כ פרצוף ס"ג או הויה במילוי ס"ג, והוא מלביש מפה דע"ב ולמטה, דהיינו באותו מקום שצריך מילוי כנ"ל, וגם בס"ג הזה נוהג הסתלקות בגוף שלו, ובשביל זה מוציא פרצוף אחר למלאות חסרונו, והוא נק' פרצוף ז"א המלביש מפה דס"ג ולמטה במקום שצריך מילוי כנ"ל. ולבסוף יוצא פרצוף ב"ן שהוא בחי' מלוי דז"א.

:

      האו"ח העולה מהמסך בכח הכאת אור העליון עליו שהוא עולה ומלביש על הע"ס דאו"י, הנה האו"ח הזה נבחן תחת השם מילוי, משום שכל שיעורו של התמלאות הפרצוף עם אור העליון, תלוי ונמדד בקומת האו"ח העולה ומלביש עליו. (ע"ע או"ח) ויש בו ב' עיקרים: (וע"כ כל ביאורי השינויים וההבחנות שבהפרצופין מתבארים בדרך המילוא).
      א' שאין לך שום שינוי מספירה לספירה או מעולם לעולם זולת מסבת המילוי שבפרצוף דהיינו האו"ח הנ"ל, משא"כ מסבת הע"ס דאו"י אין שום שינוי מבין רום המעלות עד תחתית המדרגות.
      ב' שיש בו ד' כוללים שהם ד' המילויים בע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שמהם מסתעפים ויוצאים מילוים אחרים ומילוי מילוייהם עד אין קץ. (עי' עה"ח דף מ"א בפמ"א ובדף קצ"ד שם. ע"ע פשוט ומילוא).

:

מטרם הנקודים הי' מלוי א' ומה"מ א': ע"ב ס"ג.

:

      הוא גורם הסתלקות באור ו"ק בלבד מטעם הקרבות להסת"ב דכתר, אשר ההשראה עצומה במאד בלמעלה מהכלים. ולפיכך אין שייך שם חסרון בראש ולא כלום, וכל התפשטות והסתלקות נוהג רק באור דו"ק בלבד. ולפיכך הרצוא ושוב מכתר לחכמה אינו ממשיך רק ו"ק בלבד.
      מסך דבחי"ב: הוא גורם הסתלקות באור דע"ב בלבד, (היולי דחוכמתא) בסוד מי דקיימא לשאלה, ומסך הזה קלוש מאד עם שהוא גורם הסתלקות לאור דג"ר. ויש בזה ב' טעמים, א' כי יש לה פתרון. ב' להיותה מטבעה דוחה חכמה כי כן דרכה אפילו לאחר פתרונה, ומלבד זה אין בה מבחי"ד ולא כלום, וע"כ הרצוא ושוב מכתר לבינה ממשיך אור הבינה: ג"ר דבינה.
      מסך דבחי"ג: הוא גורם הסתלקות באור דראש: כתר. מטעם שכח דבחי"ד מעורב בה מכח קרבתו אל הכתר, וע"כ הרצוא ושוב דבחי' זו מכתר לז"א, ממשיך אור עצמות ע"ב.
      מסך דבחי"ד: היא קשה מאד ואינה משמשת בצורתה רק בכתר, וע"כ הרצוא ושוב שלה הוא מכתר למלכות, וממלכות לכתר ממשיך אור הכתר, וה"ס... דלא קיימא לשאלה.

:

      אין המסך ראוי לזווג דהכאה עם אור העליון בשיעור הראוי להתלבש בתחתון, זולת אם נבנה מב' הבחי' שהם עביות וקשיות.
      עביות : נמשך ויוצא מטבעו של אור העליון גופיה, שדרכו תמיד להתעבות בסוף התפשטותו בסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה. וזסו"ה בורא חושך, כי החושך קבוע וקיימא בתוך האור גופו בסופו, כלומר דלולא כן לא היה לו להאור שום סוף וקצבה ואצ"ל בחי' כלי, וא"כ לא היה ראוי לבא לכלל השגה לעולם. וזהו שמדייק האר"י ז"ל בעה"ח ענף ד' שענין התפשטות מורה התעבות האור עש"ה. כלומר, דהתפשטות והתעבות באים כאחד, שאם לא היה באור חוק ההתעבות לא היה בו ג"כ חוק ההתפשטות לשום נאצל, ומתוך שנמצא באור העליון חוק ההתפשטות, נמצא בו בהכרח חוק ההתעבות בסופו כמבואר._ ויש בו ד' בחי'.
      קשיות: הוס"ה ויאמר הנני, אשר מתוקן ויוצא מתוך ריבוי התפשטויות והתעבויות בסוד צלצלי שמע. וזהו עיקר מודד של האור העליון המלובש בהתחתון, כי לפי מרבית הקשיות שבמסך כן גובה קומתו כנודע. ומשום כן תלוי הקשיות בשיעור העביות ע"פ ד' בחי' הנודעים.
      עביות אין לו הפסק: ידע אשר זווג דהכאה באו"י ואו"ח הוא ענין שאינו נפסק לעולם, ואפילו בטרם שמתתקן התחתון עם הקשיות. והטעם הוא, כיון שאור העליון אינו נפסק מהתחתונים אפי' רגע, א"כ גם העביות שבסופו ג"כ פועל תמיד כי באים כאחת, אלא כל כמה שאינו מתגלה הקשיות על העביות אין האור העליון מתלבש בהתחתון אלא האו"ח שב למקורו. (ע"ע או"ח).

:
כלי מלכות ה"ס התלבשות אור העליון בכל הפרצוף עד סופו, שה"ס גילוי הנהגה העליונה בכל שלימותה ותפארתה בכלים דתחתון, כי מלכות פירושה הנהגה. ונתבאר לעיל אשר המלכות דהתפ"ב נשארה בלי אור, משום דאור הכתר נשאר בראש בפה דהסת"ב, וכדי להחזיר האור להכלי מלכות נעשה בו המסך שה"ס עביות דבחי"ד, שטבעו להחזיר האור לשורשו מסוד או"ח העולה מתוך ההכאה של אור העליון עליו, בסוד וירא אלקים כי סר לראות וכו' ואז חזר האור להכלים.
:

      הוא ענין כח המעכב מלקבל אור הנמשך לבחי"ד של כלי המלכות דכל פרצוף, וכח מעכב הזה נמשך מכח צמצום א'. ודע שהוא המכונה ג"כ נקודא דאמצעיתא דכל פרצוף או חלל הפנוי, כי המסך הנ"ל רבוץ שם ומעכב על אור העליון מלהאיר ונשאר פנוי מכל אור. ויש בו ד' עיקרים:
      עיקר א' מהותו הוא כח הצמצום והעיכוב על אור העליון לרדת לבחי"ד כנ"ל, ומכונה ג"כ כח הקשיות שבפרצוף - ונק' ג"כ פרגוד או קרום.
      ב' בו נבחן ענין זווג דהכאה בתמידיות בכל פרצוף, מפאת אור העליון היורד עליו בלי הרף, שעי"ז מעלה תמיד אור חוזר כמו מעיין נובע. (ע"ע זווג).
      ג' כל שיעורי קומה הנבחנים בפרצופים ועולמות, וכן כל מיני שינויים הנבחנים בעולמות הרוחנים ובעשר ספירות הכל כאשר לכל, אינם באים רק מכח השינויים והזדככות שבמסך. אמנם מצד אור העליון לא נמצא בהם כי אם ד' בחי' לבד הנק' חו"ב תו"מ, שהמה שוים בכל פרצוף ובכל ספירה מראשית הקו עד סוף עשיה בלי שום הפרש כלל, ואפי' בבריות הגשמיים. ואפי' ענין קירוב וריחוק מא"ס ב"ה אינו נבחן זולת ע"פ קשיות ועביות הנוהג בהמסך של המדרגה המעלה או"ח, ולא כלל מצד אור העליון והע"ס דאו"י כח"ב תו"מ.
      ד' מקור כל השינויים שבו הוא ענין הזדככות המסך הנוהג בו, שיש בזה ה' בחי' שורשיות. (ע"ע הזדככות).

:

      הסי"ה וישקוד ה' על הרעה, כי כן נגלה בסו"ה וראית את אחורי ופני לא יראו, בשקידה גדולה בסוד אנקתם ואאב"ח הוי' אור לי. ויש עוד פירוש אחר מראש מקוה, כי שם נגלה איך קריבת העין גורם פריחת האור בשקידה נמרצה.
      וז"ס פרך : ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. דהיינו שקליפת מצרים גרם להפריח האור מבני ישראל, וענין זה היה בשקידה גדולה, אכן לפי הנ"ל ששתי הבחי' נתערבו יחד א"כ שני הפירושים אמתיים ואלו ואלו דברי אלקים חיים ששניהם באו בשקידה, ונק' ג"כ עבודת פרך.
      שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד: כי בסוף מקוה אחר שהתחתונה תלתה קלקלתה שם, נעשו כל הג' הקנים שהם רת"ס דמקוה בסוד גביעים שכולם נתפעלו ממנה, אכן הכפתור ופרח הקימו אותם שוב בסוד ג' קנים כנ"ל, אמנם הגביעים דמעיקרה לא בטלו משום הקומה הזו שהרי אין ביטול נוהג ברוחני, ולא עוד אלא שהגביעים היו מאירים במתיקות ובקביעות וכמעט ביותר חשיבות מהקנים, וע"כ נשארו שניהם בהארה משותפת קנים וגביעים יחד.
      ארבעה גביעים: הי' בגוף המנורה, דהיינו גביע של זהב טהור נוסף על ג' קני המנורה. וענין תוספות זה ה"ס גדול, כי ענין ששה קני המנורה היה עיקר מעלתם בסוד הקימה ע"י הכפתור ופרח, אכן בהמשך גוף המנורה נתגלה מעלה גדולה של הגביע בלי שום התחשבות עם הקומה, בסוד כי שם אהי' עמה וכו' בכנפיה כל שכל עליון וכו'. ולפיכך יש כאן ד' גביעים.
      כפתור תחת שני הקנים: זהו מה מכתבנו, כי כח של הכפתור הספיק לטהר ב' הצדדים משום שהפרח שלו בלע לתוכו גם הקלקלה, וע"כ הכפתור טיהר שניהם יחד.

:

      ע"ע כפתור ופרח.
      מקשה : תעשה המנורה. מלשון אשה קושיית או קשת רוח.
      זהב טהור: ג' ה"ס זהב, בשביל חסדים המתוקים הקבועים וקימים שם.
      ד' ה"ס כסף: בשביל ליקוי המאורות, שכל המקבל משם הכסיפו פניו. גם נק' טהור, כי כל הטהרות שבעולם משם הם. והשתתפותם יחד של ג' וד' ה"ס זהב טהור.
      ירכה: ה"ס אי שעל יסוד זה עומד כל הבנין, בסוד לא ימוש ולא תסור.
      קנה: ה"ס ב' שכלל הקנינים כולם משמה באים בסוד וקונה הכל, ומשם ישראל נקראו קנין, בסוד תכלית מעשה שמים וארץ וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים.
      גביעיה: ה"ס יום ג' והוא מלשון ע' גבוה מפני שהתחתונה תלתה קלקלתה בעליונה. אכן כאן סו"ה בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל, כי אח"כ בא ד' והוכיח טהרתה דיום ג'. וכבר נתבאר ששם סוד הזהב אלא שהתחתונה רצה לפגמה, ובכח ד' יצאה בטהרה בסוד זהב טהור.
      כפתוריה: ה"ס ד' מלשון כף טהור, וה"ס הכתוב כף אחת (בחי"ד דיום ג') עשרה זהב והיא מלאה קטורת: מיום ד', והוא מלשון ישימו קטורה באפיך, שאין פנים של מעלה נגלה בעולמות זולת בסוד ריח ניחוח בהכלי שנק' אף, שכל דינין מתעברין ממנה וחשכה כאורה, שמכאן יוצא הטהרה לכל.
      ונק' כף: מסו"ה ושכותי כפי עליך עד עברי, שנאמר על הבחי' ההיא. ולפיכך נק' כפתור דהיינו כף (הסוככת) וטהר.
      פרחיה: (ה"ס ה' ומלשון פריחה, ע"ע כפתור ופרח) ה"ס הליקוי שהיה ביום ד' שאור העליון פרח מהמאור הקטן. ומתבאר זה בסוד הכתוב לא יראני האדם וחי, כי תיכף פורח אור החיים ממנו ובטל אליו כנר בפני אבוקה. באופן שכפתור ופרח שניהם ביום ד' כי הכה בכפתור ופרח האור, כי זסו"ה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר.
      פרח: אכן באמת יש בפרח הזה ב' בחי': האחת הוא מכח יום ד' עצמו כנ"ל והשניה הוא באמת מכח יום חמישי, שזסו"ה הך הכפתור וירעשו הספים, ובסו"ה ותקופתו על קצותם, שהם קצה השמים דג' וקצה הארץ דד'. ואני פרשתי לעיל רק בהפריחה דיום ד' משום שנתערבו זה בזה ולא ניכר רק הד' כי החושך כסה ארץ.
      ג' קני המנורה: ה"ס רת"ס דמקוה, ואע"פ שנתבאר כי רק התוך נק' קנה, מ"מ אחר שיצא יום ג' בטהרה נעשו שלשתם בבחי' קנים.
      צדה האחד צדה השני: דהיינו סטרא דבחי"ב וסטרא דבחי"ד שנתערבו שניהם יחד בסוד הפרח כמ"ש לעיל, באופן שסטרא דימינא כוללת כל הקדושות והברכות וסטרא דשמאלא מכנעת כל הסטרא אחרא. ולפיכך אותם רת"ס דמקוה יש להם ב' גוונים, והסו"ה כי ששת ימים עשה ה' את השמים שה"ס האת דבחי"ב ואת הארץ שה"ס את דבחי"ד, כי כללם שניהם ביום הששי.

:

נודע שזה לעומת זה עשה אלקים, שמתחיל מחכמה ולמטה שסודו הוא העשרה כלים שנעשו בעולם הנקודים, שבחי"ד עלתה עד החכמה עש"ה. משא"כ בכתר נמצא הבח"ד נכפפת ונכנעת לגמרי, באופן שאור הכתר מבטל תמיד את הופעת אותה הקלי', וע"כ המלכות שלהם יכולה לעלות רק עד החכמה וחסרים הכתר כי משם מפלתם. וז"ס פרעה מלך מצרים שאמר הבה נתחכמה דהיינו חכמת מצרים מסוד מי דקיימא לשאלה, ומשם העבידו את בני ישראל בפרך, מלשון פריחה שהיא קלי' דבחי"א, וכשהופיע הבחי"ד נאמר וימת מלך מצרים והבן.

:

      פירושו כמו"ש בזוהר מ"ה פשפשת ומה ידעת. ודומה לדח"זל הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ובזה מעלה דמשה גדלה על האבות בסו"ה וארא וכו' ושמי הויה לא נודעתי להם, כי לאחר ככלות הכל נאמר זה אשר הלא ידוע נהפך לידוע, ומה שלא ידעו מ"ה הוא ידעו מ"ה הוא. והמתמיה מה פשפשת זהו עצמו המ"ה הבא בידיעה ולא יותר אפי' משהו.
      אלפיו דחו"ב: ולפיכך המילוי שלו באלפין, בסו"ה ואאלפך חכמה ואאלפך בינה. דהיינו בסוד קריבתו כמ"ש וירא ה' כי סר לראות וכו', ובסוד מ"ש חז"ל בשכר ויסתר משה פניו מסוד שמיעתו מ"ה פשפשת, הנה בזה עצמו זכה לתמונת ה' יביט, והבן וד"ל. (ע"ע ו"ק).

:

      מקומו בישסו"ת דא"ק, כי נה"י דס"ג שירדו לנה"י הפנימים דא"ק דשם בחי"ד ונתחבר זו בזו בסוד מ"ן, שבכח זה יכלה בחי"ד לעלות למ"ן לנקבי עינים דראש ס"ג דא"ק, הנה הזווג דהכאה הנעשה על מסך הזה נחשב כמו מסך דבחי"א, משום שאין שם רק ב' כלים כתר וחכמה הנק' גו"ע, שעלה האו"ח והאו"י מכתר לחכמה ומחכמה לכתר שקומת הע"ס האלו כקומת ז"א. (עי' פמ"ס ענף ג'). ונודע שקומת ז"א אינו צריך לב' הסתכלויות לראש ולתוך, אלא הסתכלות ראשון גומר בו תיכף המסך והכלים. (ע"ע רוח). וא"כ נחשב הסת"א שלו כמו הסת"ב ותוך, שמטעם זה נק' קומתו של ז"א בשם חג"ת או תוך, ונמצאים הע"ס היורדים ממסך שלו ולמטה שהמה או"ח בלי או"י שנק' נפש, שהמלכות שלו חושך לגמרי וע"כ חותכת הפרצוף, ואין שם רק ב' מדרגות תוך וסוף המכונים חג"ת נה"י.
      ונתבאך לך שהראש דס"ג נחסר מכל גופו הקודם ונשאר בראש לבדו בלי גוף, משום שהראש נבקע על ב' חצאים לגו"ע ואח"פ, ובגו"ע יצא התוך שלו דהיינו חג"ת או בחי' אור הרוח שנק' מ"ה, ובאח"פ יצא הסוף שלו אור הנקבה שנק' אור הנפש או נה"י, שהמלכות מחתכת לגמרי הפרצוף, וא"כ אין שם בחי' גוף הקודם לגמרי.
      אמנם אין העדר ברוחני אלא כל שינוי הוא תוספות, וע"כ אין ענין ראש בלי גוף נחשב על הס"ג דא"ק, אלא נבחן שיוצאת כאן הארה חדשה והתפשטות ב' שנק' ישסו"ת שה"ס מ"ה השורשי, שאין בראש הזה רק רוח לבד וחסר כח"ב. (ע"ע מ"ה).
      אמנם כאן עדיין לא נתגלה הויה דמ"ה, כי הוא ראש בלי גוף וחסר אור כח"ב וראש דאורות. אמנם הוא השורש להשפיע כל הראשים להויות דמ"ה העתידים, שה"ס רישא דמלכא בחו"ג אתתקן, אשר ע"י זווג נהפך התוך הנ"ל להיות ראש, והסוף הנ"ל לתוך, שע"כ יוצאים נה"י חדשים, כי אז שיש לו רת"ס נק' הויה דמ"ה במילוי אלפין, ולא מקודם לכן שאין לו אלא תוס' בכלים דראש.
      וענין התהפכות התוך לראש ה"ס העינים הנפקחים בסוד פקח עיניך וראה שוממותינו, שהיות הגלגלתא למעלה מאח"פ והחו"ג מתקבצים בשפע גדול ע"י זווג בעינים אז מתהפכים החו"ג בכלים דאח"פ, להיות שם אור דחכמה שה"ס או"י, ומתוך שהאו"י שה"ס אור הזכר וחג"ת נמשכים לאח"פ שהם גופא דחו"ב, ממילא יוצא מהפה ולמטה נה"י חדשים ונעשה פרצוף שלם רת"ס שנק' הויה דאלפין. וזה נתגלה בן באצילות בסוד מ"ה היוצא מהמצח, ותדע כי סוד האור הנ"ל נק' ג"כ בן.
      והיינו בשעה שיוצא דרך עינים, ונמצא (יסוד) אור חו"ג דכתר למעלה מכלי דחכמה, ואז מתהפכים החו"ג לחכמה ממש ע"ד שהיו בנקודים בסוד או"א עילאין, שזווג הזה דומה לזווג דאו"א דכתר דא"ק הפנימי, ואור הזה נק' ב"ן שאין העולם כדאי להשתמש בו.
      ובאצילות נתעלה המסך דמ"ן בגלגלתא עצמו, כלומר שנתפשט הגלגלתא שממעל לעינים לפרצוף שלם רת"ס, והעינים ירדו למקבלים מאח"פ דגלגלתא שה"ס אור הבינה ולא חכמה, כלומר שהחכמה דגלגלתא מתלבשת בבינה דגלגלתא באח"פ ומשם נמשכים כל הג"ר, והעינים נשארים בחו"ג ואזנים נעשו לחו"ב והבן.

:
(ע"ע מ"ה) ונתבאר שם שכל מעלת החסדים האלו הוא משום מציאותם בכתר בבחי' פנים דכתר המכונה מצח, דע"כ כחו יפה להתהפך לאור החכמה עש"ה. וע"כ מוגדרת הויה דאלפין הזאת בשם מ"ה היוצא מהמצח.
:

      הויה דמ"ה ה"ס ישסו"ת. כלומר, שישסו"ת הוא השורש של מ"ה דהיינו ישסו"ת שנתגלה בנקודים המכונה ראש הג' או התפשטות כח"ב לחג"ת, שמכח זה קנו החג"ת בחי' ג"ר ותיקון קוים. ותדע שג"ר המחודשים האלו במקום חג"ת נק' מ"ה או הויה דאלפין או תגין או רוח, ועיקר ההבחן מהויות דע"ב דס"ג אל הויה דמ"ה במילוי אלפין הוא, כי גדרם של ע"ב ס"ג הוא בבחי' ראש דוקא, וגדר של הויה דמ"ה הוא ג"ר דבחי' גופא בדיוק, וע"כ הז"א בגדלות שחג"ת נעשו לחב"ד נק' מ"ה.
      והויה זו ממולאת באלפין להורות על החסד הא' הראשון לו"ק, כנודע שכ"ב אותיות ה"ס גוף ולא ראש, והאלף הוא כינוי לחסד הא' דו"ק. (ע"ע אלף). אמנם מתוך שמקורו של חסד הזה הוא בכתר שהוא קודם לחכמה ובינה, ע"כ הוא חשוב יותר מחכמה, וע"כ כשנתפשט מהכתר אל החכמה מתהפך ונעשה לאור החכמה ממש וע"כ יש לו ב' צורות ביחד, שמצד מקורו בהכתר אינו אלא אור דו"ק דהיינו חסד אשר ראוי לבא ולהתפשט בחג"ת דהיינו בז"א שה"ס חג"ת, ומצד התפשטותו בחכמה שנתהפך שם לאור החכמה הריהו מתעלה לבחי' מוחין וג"ר.
      ובזה תבין אשר כלהו מוחין דז"א אינם אלא מחסד הנ"ל, וע"כ מוגדר הז"א בשם מ"ה, וז"ס ששם מ"ה רמוז בחכמה ע"ד כ"ח מ"ה, להיותו רק כח כנ"ל.

:

נק' בינה דכתר, משום שה"ס התפשטות נה"י דכתר עם החו"ב אל מקום חג"ת דנקודים, דהיינו ראש הג' שנקרא ישסו"ת דנקודים, שה"ס הג"ר דבינה דלבר מראש. ועש"ז נק' הבינה והישסו"ת בשם הויה דמ"ה, וע"כ נק' ה"ח שבפנים דגלגלתא כשם בינה דגלגלתא, כי כו"ח אין שם בגלגלתא זו, משום שהם לא יצאו מעולם לבר מרישא, להיותם ב' הראשים הראשונים דנקודים שנתפשטו בג"ר לבד, והתפשטות כח"ב לחג"ת אינו נבחן כלום לב' הראשים האלו אלא רק בשם בינה. וז"ס ב' הצללים שע"ג הגלגלתא שהם מב' הראשים הקודמים דנקודים שלא באו לאצילות רק בבחי' או"מ מרחוק, וזכור זה. (ע"ע מ"ה).

:

(היא בינה דכתר) מצח ה"ס פנים והעורף ה"ס אחור, (ש"ה פ"א). עי' לקמן ערך: מ"ה, שנתבאר שה"ס ה"ח המקוריים של הכתר, אשר מתהפכים בכלים דחכמה לאור מוחין.

:

ה"ס אמא מכה ויוצאה לחוץ שה"ס צלצלי תרועה, שבסוד מ"י נחתך ונפרד לגמרי וה"ס דמות וה"ס גוון אודם.

:

ה"ס אבא יורד ונוקב שה"ס צלצלי שמע, שבסוד מ"י יורדין החסדים ונשאר במקומם נקב וה"ס צלם וה"ס גוון לבן.

:

רק הרוח דזו"נ עולים בסוד מ"נ ומ"ד לאו"א, אבל גוף ונפש נשארים תמיד במקומן (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

מ"ה וב"ן הפנימים הם מ"ן שלהם אל הטעמים עצמם דס"ג שאינם מלובשים במ"ה וב"ן הפנימיים, והם בערך או"א אל ישסו"ת (ע"ח ש"ה פ"א). מכאן תקיש שכל עליית מ"ן הם לאו"א לע"ב דס"ג ולא לישסו"ת.

:

עד הנקודים הי' בחי' המ"ן לזווג דהכאה במסך דצמצום א'. (ע"ע מ"ן ומ"ד ע"ע עליה וירידה)

:

       עיקר היתד ומול"מ תבין רק בבחי' הנצח וההוד, כי כל עוד שהספי' היו בסוד כלי אחד וקו אחד דהיינו בטרם שנתערב מדה"ד במדה"ד, לא באו לעולם הנו"ה שישלטו בבת אחת. אלא בעת שמטי בנצח לא מטי בהוד ובעת שמטי בהוד לא מטי בנצח, ובעת שמטי בנצח היה השליטה להאורות כגנ"י, דהיינו מטי בכתר (בראש מקוה) ולא מטי בחו"ב (תו"ס דמקוה), אלא הנצח (דיום ד') תקף את השליטה שלו וביטל את מ"י דכל"א וכל הארותיו, וגם ביטל (בחי' יום ב') את התוך דמקוה, כי הנצח ממשיך בעיקר את אור הראש ומגבירו על התוך כנ"ל וגם בהוד לא מטי שה"ס חמישי שהיה בגניזה אז. ותצרף לזה גם בחי' פגם דאחימן שהיה גורם לביטול האורות כולם דתוך מקוה, שכ"ז היה בסיבת שליטת הנצח.
       מטי בהוד (ביום ה') ל"מ בנצח ואע"פ שאינם מכחישין זה את זה, אכן היה כן בסיבת תיקון המוכרח כדי שאח"כ יהי' אפשר עיה"נ גמור, וכיון דל"מ בנצח הדרא אור הבינה (כל"א) למקומה בסוד מי, ועמה גם אור החכמה, כלומר כמה שהיא יכולה לקבל מתוך דמקוה, ומתוך דמטי בבינה מטי בת"ת כי שניהם סוד כל"א כנודע.
       ולא מטי בכתר: דהיינו בראש, באותו השיעור שהוא הפוך מהתוך שהוא החכמה, (יום ב') כי אז היה הכתר והחכמה נמצאים הפכים זה לזה. ולפיכך (ע"ע חג"ת)
       מטי בחסד ול"מ בגבורה: אע"פ שסוד חג"ת נמשכים מכח"ב מרת"ס דמקוה, אכן נודע שימין ושמאל דגופא הפוכים המה מימין ושמאל דרישא. ונמצא חסד מחכמה, גבורה מכתר: כי כתר שה"ס ימין דראש מאיר בגבורה ביד שמאל דגופא. וחכמה שה"ס הבלים אחר צאתן לחוץ כלים דחכמה שהמה סוד שמאל דראש, המה באים בימין דגופא שהוא החסד. ולפיכך כיון דל"מ בכתר דראש ל"מ בגבורה שהוא הענף ומטי בחסד.

:

הבל הפה כשהוא דבוק במקורו בפה הוא מול"מ, כי הוא תמיד נדבק בא"ס ע"י אותו קלוח ההבל היוצא מהפה בחוזק ומכה תמיד. (ע"ח ש"ד פ"ב).

:

      והנה מול"מ דע"ב, כבר נתבאר לעיל <מטי ולא מטי בי' יציאות וי' הכנסות> עש"ה בסוד עשר מסעות עד המלכות ששם חזר המסך ונתעלה לפה דראש דע"ב, ומתוך שלא נשאר במסך שעלה כי אם ב' רשימות של בחי"א ושל בחי"ב, כי הרשימו דבחי"ג נעלמה משום שהיתה לבחינה אחרונה אצל הע"ב ובחי' אחרונה אינה משארת אחריה רשימו, (ע"ע ע"ב) ולפיכך לא נתעבה רק לבחי"ב ויצא קומת בינה המכונה פרצוף הס"ג.
      והנה יש כאן ב' שינויים גדולים מבע"ב, הא' הוא שבע"ב משתלשל המול"מ ויורד על עשר מסעות משא"כ בס"ג אין יותר מב' מסעות, דהיינו מטי בכגנ"י ל"מ בח"בח תה"מ, ומטי בחבחתה"מ ל"מ בכג"ני, הב' הוא אשר שם אינו קבוע המול"מ אלא שמסתלק כולו, וכאן המול"מ קבוע כשלהבת המתנועעת כה וכה.

:

      וצריך שתדע אשר ג' גופין נכנסים בענין זה דמטי ולא מטי שהם גופא דגלגלתא דא"ק דהיינו הפרצוף הפנימי דא"ק, ואח"כ גופא דפרצוף ע"ב דא"ק ואח"ז גופא דפרצוף ס"ג דא"ק. שהע"ס מזווג דבחי"ד שקומתם עד הכתר מכונה התפ"א דגוף הפנימי דא"ק ואחר הסתלקותם מסבת הכאת או"פ באו"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) בא התפשטות ב' אשר חסר קומת כתר ומתחיל מחכמה, שאור החכמה מתלבש בכתר ואור הבינה בכלי דחכמה וכו' והוא גופא דע"ב דא"ק, (ע"ע ע"ב).
      ואחר הסתלקות דהתפ"ב הזה בא התפשטות ב' דס"ג דא"ק, שהזווג נעשה על בחי"ב שהוא חסר ג"כ קומת חכמה וקומתו מתחיל מהבינה ובא אור הבינה בכלי דכתר וכו', וכאן נשאר המול"מ במצב קבוע לעולם, ולא כן בגופין הקודמים שהם הגלגלתא והע"ב דא"ק שהמה רק המכינים אל מטי ולא מטי הקבוע וקיים בפרצוף הס"ג.
      והנה התפ"א על מסך דבחי"ד שה"ס גופא דגלגלתא, אע"פ שיוצאים שם בשעת הזדככות המסך והסתלקות האורות ד' קומות זו למטה מזו, מ"מ נחשבים להתפשטות אחת והסתלקות אחת, כי שם תחילת רשימתם של הכלים והקומות ועדיין לא ניכר שם ענין מטי ולא מטי. וענין הזה מתחיל בהתפ"ב אחר שכבר יש שם הכלים בהקדם על התפשטויות האורות, וע"כ יש להבחין שם יוד התפשטויות ויוד הסתלקויות, כי בכל נסיעה ונסיעה מוכרח להיות התפשטות של הכנסת האור בתחתון והסתלקות ויציאת האור בהעליון כמ"ש לפנינו.
      מסע א':
      היינו כללות התפ"ב בטרם זיכוכו, שאז התפשט האור מפה דגלגלתא על מסך דבחי"ג המכונה גופא דע"ב וה"ס הכתר דע"ב. וצריך שתדע שכל הסתלקות האור והכלים שקרה בהתפ"א בגופא דגלגלתא, כ"ז נכלל רק בגופא דע"ב משום דאין העדר ברוחני, אלא כל הסתלקות והעדר שיאונה באיזה פרצוף אין המשמעות שנשתנה הפרצוף ההוא ונתמעט, אלא רק שנתוסף לו פרצוף שני שהוא המקבל לכל השינויים האמורים. באופן שכל אלו הכלים והרשימות שבגופא דגלגלתא אמורים בגופא דע"ב כי כאן מקומם, שבתוך הכלים הריקים האלו התפשטו הע"ס דקומת חכמה המכובים ע"ס דע"ב או התפ"ב.
      ולפיכך נבחן שאור החכמה בא בכלי הכתר דהתפ"א, משום דאור הכתר דהתפ"א חסר כאן משום חסרון המסך דבחי"ד כנודע. (ע"ע ע"ב) ואין אפילו בכתר דע"ב רק מקומת חכמה ולמטה וחסר כתר דאורות.
      אמנם יש כאן בכתר דע"ב בחי' דו"נ שסודם ו"ה, כי רשימו דכתר של התפ"א ה"ס דכר וה"ס רשימו הנשאר מבחי"ד. (וזכור זאת על כל ההמשך) ואור דהתפ"ב דהיינו אור החכמה שבא עתה ה"ס נוקבא דכתר שנק' ה'. ויש להם ב' כלים כי אז מתיחדים בסוד התכללות כפול בסוד ד' רוחין דאהב"ה, כי הזכר שה"ס הרשימו דטעמים הנשאר בהכתר אחר ההסתלקות א' ה"ס אור דחסדים, משום דעיקר אורו לא יצא כלל בהתפ"ב כנ"ל וע"כ חסר ג"ר מתחילתו, וע"י הזווג עם הבוק' שה"ס אור החכמה שבכתר הרי הוא נכלל בהג"ר שלה, וזהו תכלית הגדלות דזכר דכתר דע"ב. וכבגד זה גם הנוק' שה"ס אור החכמה בנללת מהזכר ומרוחת הימנו אור דחסדים דטעמים, שהם בחי' כתר החשוב הרבה מאור הג"ר דחכמה. והנך מוצא התכללות דו"נ בזכר שה"ס ו"ק וג"ר כנ"ל, וכן התכללות דז"נ בנוקבא שה"ס ו"ק וג"ר כמבואר, וה"ס א"ה ב"ה ד' רוחין.
      מסע ב': ל"מ בכתר ומטי בחכמה:
      (ע"ע זו"ן דעקודים) וכאן ה"ס ההזדככות מכח הכאת או"פ באו"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) נמצא מזדכך המסך מבחי"ג אל בחי"ב, דהיינו לקומת בינה וזה נק' לא מטי בכתר, כי קומת חכמה נסתלק משם ומטי לכלי דחכמה, והיינו אור הבינה בכלי דחכמה מזווג דהכאה על מסך דבחי"ב כאמור.
      ואין להקשות לפי הכלל דהאור מתישב תמיד בכלי היותר עליון בהפרצוף, א"כ היה צריך אור הבינה הזה להתישב בכלי דכתר ולא בכלי דחכמה. והתשובה בזה, כי זה אמור בחד קומה, משא"כ הכלים האלו הם מקומות מיוחדים שנשארו ריקביים מכח הסתלקות הא'. (עי' בהגהה א').
      וכאן נוהג ג"כ ענין דכר ונוק' י"ה כמו בכתר, אשר רשימו דטעמים שנשאר בחכמה אחר הסתלקות א' ה"ס הדכר שבה ונק' יוד, ואור דהתפ"ב הבא לכאן דהיינו קומת בינה ה"ס הנוק' שבה ונק' ה'. ועפ"ז תבין אשר הנוק' דחכמה שה"ס ה' נמצאת פב"פ עם הכלי דבינה שהרי קומתם שוה, כי ה' זו נוק' דחכמה אינה רק קומת בינה, ולפיכך תיכף כשבא האור אל כלי דחכמה נותנת הארתה פב"פ אל כלי דבינה, והיינו מכח הנוק' שבחכמה לבד ולא מכח הדכר היוד שבחכמה שהוא ודאי קומה יותר גבוהה מהבינה ואינו עם הבינה פב"פ, כי פב"פ יורה שקומתם שוה והדכר דחכמה גבוה הרבה יותר מהבינה להיותו הרשימו דבחי"ג והבינה מבחי"ב, והארה זאת שהבינה מקבלת מהחכמה בעת דמטי בחכמה ה"ס הדכר דבינה.
      הגהה א' : תירוץ לקושי' למה אור הבינה אינו עולה לכתר עש"ה. והענין, דכאן משונה משום דהכתר הופך פניו לאחור ומוריק אורותיו וע"כ החכמה מקבלת השירים שלו.
      הגהה : במול"מ מדבר על סדר הספי' ולא ע"פ הקומות: כי בפירוש אתמר שבעקודים יצאו ממטה למעלה מתחילה המלכות ואחי"כ היסוד וכוי עד שיצא הכתר לאחרונה כמ"ש בפ"א דמול"מ, ותיכף בפ"ב וגי מתחיל במטי בכתר וכוי, הרי שיוצאים ממעלה למטה כמו הנקודים, אלא שם מדבר ע"פ ערכי הקומות שעל המלכות יוצאת קומת כתר, ובעלית מסך לז"א קומת חכמה, וא"כ קומת כתר מרמז לנו על זווג שבמלכות וקומת חכמה על כלי ז"א וכוי. אמנם כאן במול"מ עוסק רק בהספירות וע"כ קורא אותם ממעלה למטה, אמנם אין נ"מ אם אנו מכנים הכלי על שם מקום המסך או על שם גובה קומתו שבספירות, אע"פ שערך הפכי ביניהם, הענין אחד.
      התפ"ב גומר הכלים בג"ר: כי בשלמא בהו"ק שיש בו התפשטות אור משונה מאור החכמה גם בהתפ"א, א"כ נבחן כמו שכבר הם בבחי"ד, (שהוא התגברות בי הדומה לבחי"ד), כי הכלי דו"ק עושית התגברות אחר אור החכמה בעת שאור ההוא כבר איננו בתוכו. באופן שיש לשתף בחי' התגברות דבינה שסילקה אור החכמה לבחי' התגברות הראשון, כלומר שהאור גורם ההתגברות (שזה נקי כח הטמון באור לבחי' הכלים), והתגברות הכלים דו"ק שכבר הם ריקנים מאור החכמה כבר התגברות הזה בבחי' אפשר וכמכוין, שמספיק בפועל להכלי כי זהו בחי"ד ביחס. אמנם הג"ר של התפי"א אין בכליהם אחר הסתלקות האור רק פחות מגי טפחים, ואפי' בינה אין לה רק התגברות אי, כלומר שהאור עצמו גורם להתגברות שלה, וע"כ אפי' אחר שנסתלק ממנה האור אין בה הקביעות של חשק הקבלה כי קטן הוא, מחמת שהתגברות שבה לא הגיעה אליה ממנה עצמה בדומה לבינה דאו"י.
      ולפיכך אין כלים לג"ר אפילו אחר הסתלקות דהתפ"א רק אחר התפשטות ב' שנחלפו האורות בכלים שאינם שלה, כגון אור החכמה בכלי דכתר, נמצא שהתפשטות הזה אינו אור המיוחד לאותו הכלי וא"כ הוא דומה לכל בחי"ד, שנחשב שההתגברות עושית מעצמה ולא מחמת אור שנתפשט משום שאינו מן המין שלה, ועד"ז בכל אור ואור.
      הפיכת פנים: בהתפ"א כשנסתלק האור מהמלכות ליסוד אז האור הופך פניו מהמלכות, כלומר שנעשה בו בחי' הפכיות ממה שהיה בעודו מלובש בבחי"ד, כי בחי"ג שה"ס חכמה הוא בהפכיות מבחי"ד שה"ס כתר, וגם הכלי מלכות עצמה מהפכת פניה למטה, כלומר כי נזדככה לבחי"ג שהוא הפוך מכלי מלכות דבחי"ד.
      מסע ג': מט' בכתר ל"מ בחכמה ומטי בבינה:
      וצריך לדעת, אשר כל חידוש אור מחוייב יציאתו להיות מא"ס ב"ה ומשם משתלשל מעליון לתחתון ע"ד עילה ועלול עד ביאתו להמקבל. גם תדע שאין התחתון יכול להתעלות למעלה מדרגתו אפי' כמלא נימא כדי לעלות לעליון לקבל הימנו, אלא שיש כאן ענין הפיכת פנים דעליון למטה שאז נמצא עם התחתון בקומה שוה. פי' ששיעור קומה תלוי בעביות דמסך כנודע, וע"כ בשעה שהעליון במצב הזדככות מעביותו והסתלקות אורותיו נבחן שמהפך פניו למטה, כלומר שדוחה זה החלק של עביות שעל ידו קומתו גבוה מהתחתון, (ע"ע ב' מרחקים). ובזה נמצא שנותן האורות שלו להתחתון, כי התחתון מקבל את השירים דעביות שבהמסך דעליון ואז נעשה עליו אותו זווג דהכאה ג"כ שהיה בעליון, וזה מכונה נתינת אורות מעליון לתחתון. כי אין מקצת ברוחני, וע"כ אינו ראוי העליון להחזיק שירים דעביות בחסרון הקומה, וע"כ נבחן שבא העביות להזווג הזה להתחתון אשר שם הוא שלימות.
      ועפ"ז יוצא לנו הכלל שבשעה דמטי האורות בהתחתון אז לא מטי האורות בהעליון שהוא אז במצב הסתלקות אור, דהיינו בהזדככות מעביות דמסך, שהרי אי אפשר לעליון ליתן את האור לתחתון באופן אחר כאמור, והרי אשר בשעה דמטי בתחתון דהיינו שמשיג אורותיו שבהכרח שמקבלו מהעליון וא"כ מחוייב להיות לא מטי בעליון גופיה. (וכן הדין בעליון מעלי עליונו וכו' אלא שאנו מתחילין מהכתר דאותו פרצוף).
      ולפיכך במסע ב' אשר החכמה מקבלת אורותיה מהכתר, צריך להיות לא מטי בהכתר, דהיינו שמזדכך מעביות המסך שבו הגורם להסתלקות אורותיו כי אז הופך פניו למטה, דהיינו שנותן שירים דעביות שלו אל התחתון שהוא החכמה כי נותן לה עביות דבחי"ב, שאז יוצא מהזווג הזה ע"ס בקומת בינה שמתלבש בו כנ"ל, ועתה כשהגיע זמן אל הבינה לקבל אורותיה מהחכמה צריך להיות לא מטי בחכמה, כדי שיהפוך פניו אליה כנ"ל והיינו ע"י הזדככות כנ"ל. אמנם כאן יש ענין אחר, והוא דכתר נתבאר שהבינה נמצאת בלי זה פב"פ עם החכמה דהיינו שקומתם שוה משום שאין בהחכמה של עתה בהתפשטות הזה יותר מקומת בינה, וא"כ הרי שוה עמה בקומה אחת וממילא שיכולה לקבל הימנו האורות שלה אפי' בזמן דמטי בחכמה. אמנם זה אמור רק באור החדש דחכמה שקיבל עתה מהכתר, משא"כ ברשימו דחכמה מאור דהתפשטות א' הרי הרשימו הזו מקומת חכמה ממש כי שם היה לה כל קומתה דהיינו ממסך דבחי"ג, ונודע שהרשימו הזו ה"ס הזכר של החכמה, וא"כ עדיין הבינה בבחי' פב"א עם הזכר דחכמה הזה.
      ובזה תבין אשר ענין הפיכת פנים למטה שה"ס הזדככות, אינו אמור רק בבחי"ג של זה הזכר דחכמה שמזדכך לבחי"ב כמו הנוק' שלו ואז לא מטי בחכמה, כי כל מעלתו הוא בסוד הדכר הזה שיש לו קומת חכמה, משא"כ עתה בטלה קומתו כי נזדכך מבחי"ג ואת השירים שלו דהיינו בחי"ב נותן אל הבינה פב"פ ונבחן עתה שהחכמה נסתלקה להכתר, כלומר לנוק' דכתר אשר גם היא ה"ס רשימו דבחי"ג אחר הסתלקותה במסע הב' שהפכה פניה אל החכמה, שאז נסתלק אור החכמה מהכתר ונשאר ממנה שם רק רשימו לבד, דהיינו רק בחי' מלכות דחכמה בערך אורה הקדום, ועתה אשר גם הזכר דחכמה נזדכך מבחי"ג כמותה הרי בחינתם שוה, וע"כ נבחן שהזכר דחכמה עלה ונכלל בנוק' דכתר. (עי' בהגהה).(*)
      הגהה(*) וענין עליית הזכר דחכמה שה"ס רשימו דחכמה דטעמים אל נוק' דכתר הוא משום, דשם היה עמידתו מבתחילה, כי הרשימות הם חופפים על הכלי ממעלה בסוד תגין וממעל לכלי חכמה ה"ס כתר, אלא שבביאת אור החכמה לכלי דכתר נוסף כוח אל הרשימו דטעמים, וע"כ ירדה לתוך הכלי ונעשתה שם לזכר, וע"כ עתה אחרי הזדככות הבחי"ג שנוספה לה מהנוק' דכתר א"כ חזרה למקומה בסוד תגין ממעל להכלי שה"ס הנוק' דכתר, כי הכתר הוא ממעל לחכמה.
      ומכח עליה הזאת של זכר דחכמה אל הנוקבא דכתר, נתעורר שוב העביות בנוק' דכתר ונעשה שם זווג חדש ושוב מטי האור בהכתר, דהיינו על מסך דבחי"ג שה"ס קומת חכמה, אמנם עתה נעשה שם שינוי גדול כי קומת חכמה שיצאה עתה שם לא יכלה להתלבש בכלי שלה דהיינו ה', אלא בכלי דזכר דכתר שה"ס י', ומשום זה נכלל קומתה באור הזכר דכתר החשוב הימנה להיותו הרשימו מהתפ"א שהוא קומת כתר מסוד בחי"ד דמסך, אמנם אין לו בחי' ג"ר אלא רק ו"ק דע"כ נק' רשימו, כי בחי' ג"ר שלו נשאר למעלה בשורשו ולא יצא בו עתה כנ"ל במסע א', וע"כ בחי' ג"ר של הנוק' נתבטלה ונכללה בבחי' ו"ק של הדכר. וזה מכונה התכללות דו"נ בכלי אחד, ואין שם בחי' ד' רוחין דאהבה כמו במסע א', משום שאין כאן ב' כלים מיוחדים כמו שמה.
      הגהה ב': כלי א' לדו"נ דכתר: הטעם כי התעוררות העביות דבחי"ג על הזכר דחכמה שעלה לכתר הוא נעשה ע"י הזכר דכתר שה"ס י', וע"כ נעשה הזווג ג"כ בהכלי די' ולא בכלי דה', ולפיכך נמצאים עתה דו"נ דכתר בכלי אחד בסוד י' לשניהם.
      והנה נתבאר היטב אשר מסבת ההזדככות דזכר דחכמה מבחי"ג לבחי"ב, המכונה שהפך פניו אל הבינה, נבחן שרשימו שלו עלה למ"ן לנוק' דכתר, אשר ע"י הזכר דכתר שה"ס בחי"ד נתעורר שוב העביות בו מחדש ונעשה עליו זווג מאור העליון ויצא קומת חכמה, אלא מתוך שעביותו נתחדשה ע"י הזכר דכתר שה"ס י', ע"כ נכלל בו כולו ואינו מקבל רק בחי' ו"ק דחכמה שה"ס התכללות דו"נ דכתר בכלי אחד שהנוקבא בטילה להדכר, ואז לא מטי בחכמה כי הפך פניו אל הבינה וע"כ הבינה מקבלת הימנו הבחי"ב ואז נעשה הזווג בתוך הבינה ויוצאים בה ע"ס מחדש בקומת בינה. אמנם נמצא עתה רק אור החסד בכלי דבינה ולא ג"ר דבינה, והטעם כי כל הג"ר דבינה אינם מחמת האור שמקבלת כי האור אינו יותר מאור דחסדים, וכל בחי' ג"ר הנבחן בקומת בינה הוא רק משום שהוא עצמות חכמה מצד עיקר בנינה, (ע"ע ד' בחי' דאו"י) ולפיכך עתה שגם החכמה שבכלי דכתר אין לה אלא ו"ק משום התכללותה בכלי א' עם הזכר כנ"ל, וע"כ בטלה לה בחי' ג"ר גם בבינה ונבחנת עתה רק בבחי' ו"ק דג"ר אבל לא ו"ק ממש, כי בינה בחי' ג"ר היא כנודע. וע"כ נק' אור החדש הזה המתלבש בבינה בהתפ"ב רק בשם אור החסד ולא אור הבינה, והוא מטעם חסרון ג"ר דבינה כמבואר. וזסו"ה כי חפץ חסד הוא, פירוש שבאמת היה ראוי להבינה לעלות אל הכתר יחד עם החכמה, והוא על היותם קומה אחת ודרגא אחת דע"כ עומדת פב"פ עם החכמה אפילו בו בעת דמטי בחכמה כנ"ל, אולם לא עלתה עם החכמה, והוא מטעם כי הבינה חפצה בחסד דוקא כי זהו כל תכונתה מכח הע"ס דאור ישר שהיא מתגברת על החכמה בסוד התגברות רצון לקבל חסד, אע"פ שמשום קבלת החסדים נמצאת נמנעה מלקבל חכמה שז"ס אב"א דחו"ב דאור ישר, (ע"ע ד' בחי' דאו"י) וע"כ גם עתה פרשה את עצמה מהחכמה שלא לעלות עמה יחד אל הכתר משום המשכת אור החסד הזה אע"פ שאובדת ג"ר שלה משום זה, וזסו"ה כי חפץ חסד הוא. והבן היטב את הרבותא הזאת אשר החשק שלה אחר חסד גדול כל כך עד שבחרה לאבד את ג"ר שלה בשבילו כאמור.
      מסע הד': לא מטי בכתר, ומטי בחכמה, ול"מ בבינה ומטי בחסד.
      פירוש, כי הבינה עם ז"א שהוא הו"ק אינם בחי' פב"פ כמו החכמה הנ"ל עם הבינה, כי שם היה אור הבינה בחכמה שמשום זה קומתם שוה פב"פ כנ"ל, משא"כ כאן אע"פ שאור החסד בלבד מלובש בכלי דבינה שה"ס ו"ק כנ"ל אמנם עדיין הוא גבוה וחשוב הרבה יותר מז"א, כי ו"ק שלה נבחנים לו"ק מג"ר, ואפי' מקצת ג"ר חשוב כג"ר, משא"כ הז"א כולו הוא ו"ק ממש ואין לו מבחי' ג"ר כלום, וע"כ קומתו נמוכה הרבה מהבינה ונמצא עמה פב"א ואינו יכול לקבל ממנה שום אור זולת ע"י הפיכת פני הבינה למטה, דהיינו בעת הזדככות העביות דבחי"ב שאז אובדת אותו שיעור קומה המגביה אותה למעלה מהז"א, שנבחנת אז עמו בבחי' פב"פ כנ"ל.
      וכשהיא מזדככת מעביות דבחי"ב וקומתה מסתלקת הרי לא מטי האור בבינה, והזדככות הזה לא יתכן שיארע אל הבינה זולת בהקדם דמטי האור בחכמה, והוא כי כל סבת הזדככות המסך אינו אלא מכח חזרת החו"ב פנים בפנים, (ע"ע הזדככות והכאת או"מ באו"פ) דאז הבינה משיבה פניה אל החכמה שבזה נשאב ממנה כל עביותה דבחי"ב עש"ה. ולפיכך צריך להיות מקודם מטי בחכמה, והיינו שתחזור ותקבל אורותיה מהכתר וע"כ צריך מקודם להיות לא מטי בכתר, דהיינו שמזדכך מעביות דבחי"ג המצוי שם מזמן מסע הג' עש"ה, שאז הופך פניו למטה ונותן את השירים שלו דהיינו עביות דבחי"ב אל כלי דחכמה וחוזר אור הבינה בכלי דחכמה ונמצא דמטי בחכמה, ומתוך שיש לה להבינה אור החסד בשפע ע"י הזווג שבכלי שלה, נמצאת מתדבקת אל החכמה לגמרי עד שנשאב העביות דבחי"ב שלה ומסתלק אור החסד שבכלי הבינה, ואז כלי הבינה הופכת פניה למטה אל הז"א, דהיינו שנותן לו את השירים שלה שהוא בחי"א דעביות, ואז יוצא הזווג דע"ס בקומת ז"א ממש, כלומר בחי' ו"ק בלי ג"ר לגמרי שה"ס כלי חסד דז"א. ולפיכך נבחן במסע הזה דל"מ בכתר שנזדכך מבחי"ג לבחי"ב, שבזה הופך פניו להחכמה פב"פ והחכמה מקבלת השירים האלו, דהיינו בחי"ב שה"ס קומת בינה, ומטי בחכמה האור דבינה ואז לא מטי החסד בכלי דבינה מפני שמתדבקת בג"ר דחכמה ונשאב עביות דבחי"ב של עצמה שאין שם אלא ו"ק דג"ר ומתדבקת בעביות דבחי"ב שיש בחכמה וקונית ג"ר דבינה החסרים לה. וזהו ל"מ בבינה עצמה, ואז הופכת פניה פב"פ אל הז"א ומטי בחסד דז"א שיעור קומה דבחי"א ו"ק בלי ראש.
      מסע ה': מטי בכתר ל"מ בחו"ב גם ל"מ בחסד ומטי בגבורה:
      וכאן צריך שתדע הקדמה אחת החשובה מאוד, והוא אשר במסך הזה דבחי"א יש בו בי בחי' עביות המכונים דינא רפיא ודינא קשיא, ומקור הדבר הוא מכח הרשימו דטעמים הנשאר בכלי דכתר, אשר רשימו זו הנשארת שם מעביות דבחי"ד נבחנת ג"כ כשיעור עביות דבחי"א, ואע"פ שכל רשימו אינה אלא בחי' מלכות מאור הקדום שה"ס מסך מזוכך שאין בו עוד אותו שיעור עביות הצריך לזווג דהכאה, וא"כ אין שם שיעור של בחי"א, עם כל זה מתוך חיבורו עם החכמה שה"ס נוק' שלו וגם מסבת עלייתו לראש כמ"ש לקמן, הנה חזר ונתעבה לבחי"א, דע"כ נק' הזכר שבהכתר וגם הכלי שלו נק' יוד שהי"ס בחי"א דעביות כנודע. (ע"ע די בחי' דאו"י). ומתוך שהוא משירי עביות דבחי"ד בטרם שנזדככה ע"כ נקי דינא קשיא כלומר עביות קשה, אמנם אותה עביות דבחי"א הנשארת בהמסך אחר ההזדככות דבחי"ב היא נקי דינא רפיא כלומר עביות רפה, והוא משום שורשו הרפה כי בחי"ב הוא שורשו של העביות הזה ובחי"ב בחי' ג"ר הוא כנ"ל אמנם הבחי"א מעביות הנשאר מבחי"ד עצמה מטרם זיכוכה שנקי רשימו דהתפי"א, הרי שורשה הוא הבחי"ד בעצמה שה"ס מדת הדין הקשה שרק עליה בלבדה היה הצמצום ראשון ולא בגי בחי' הקודמות לה כנודע. (ע"ע צמצום א') ולפיכך נק' העביות דבחי"א הזאת בשם דינא קשיא.
      ונבא לענינינו, שבכדי להיות מטי האור השייך לגבורה אל כלי דגבורה צריך להיות ל"מ בחסד, ועתה לא שייך טעם הנ"ל דהפיכת פנים למטה משום שכל ספירותיו דז"א המה קומה אחת של בחי"א, וא"כ הרי קומתם שוה ויכולים להשפיע זה לזה אפיי בשעה דמטי האור בעליון כנ"ל בחו"ב.
      אמנם כאן טעם אחר, והוא משום דלא מטי בחו"ב, כי אחר זה שמתפשט הקומה דבחי"א בכלים דז"א משום הפיכת פנים דבינה שמזדככת מבחי"ב כנ"ל במסע די, הרי זה גורם להזדככות הבחי"ב גם מכלי דחכמה.
      והוא מטעם דחכמה ובינה כחדא נפקין וכחדא שריין, דכל ההבחן הקודם מחכמה אל הבינה היה רק בהדכר דחכמה שהוא רשימו רבחי"ג כמ"ש לעיל במסע ג', ומאז שנזדכך הדכר הזה לבחי"ב דהיינו בעת מסע ג' עש"ה, הרי אין שום חילוק כמעט בין הכלי דחכמה לכלי דבינה היות שניהם אותו קומת האור היוצא על מסך מעביות דבחי"ב, וע"כ ודאי אחר שנזדככה הבינה מבחי"ב שלה נזדככה עמה ג"כ העביות דבחי"ב שבכלי דחכמה, וע"כ נסתלק האור דבינה גם מכלי דחכמה, ושניהם נבחנים שעולים לכתר והיינו לנוק' דכתר שה"ס רשימו דבחי"ג המשתוות עתה אל רשימו הנשאר מבחי"ב דחכמה ובינה, כי כל ג"ר חשובים כאחת, וזהו נק' לא מטי בחו"ב.
      ומסבת העלם עביות דבחי"ב מהבינה הרי היא משתוית אל האור דחסד שבז"א, כלומר ו"ק ממש בלי ג"ר, והוא משום שעליית חו"ב אל הבוק' דכתר נתעורר עליהם שמה חידוש עביות מאור הזכר דכתר כנ"ל במסע ג' עש"ה, אמנם רק בבחי' ו"ק בלי ג"ר כמו הזכר דכתר וע"כ יצאה הבינה מבחי' ג"ר לבחי' ו"ק וע"כ עלה אור חסד דז"א אל הכלי דבינה, כי עתה היא עמה פב"פ בקומה אחת דו"ק בלי ג"ר. אמנם בשעה שיש בה אור החסד השייך לעצמה הרי היא בבחי' ו"ק של ג"ר, היות שיש לה העביות דבחי"ב וקומתה גבוהה הרבה מז"א, משא"כ עתה אחר שהאיר בחי' אור הזכר בהכתר יצאה מתורת ג"ר לו"ק והוא מסבת הדינא קשיא שבבחי"א שלו כנ"ל, וז"ס דלא מטי בחסד דז"א אלא שעלה לבינה וע"כ הפכה החסד פניה אל הגבורה ונתנה לו עביות דבחי"א מבחי' דינא קשיא שה"ס אור הגבורה, דהיינו ע"ס דאו"י ואו"ח על זווג דהכאה על מסך דבחי"א מבחי' דינא קשיא משורש מדה"ד הקשה שה"ס בחי"ד כמבואר.
      ונתבאר היטב שמסבת הזדככות הבחי"ב מהבינה נזדכך ג"כ בחי"ב דחכמה שהם אחת, ואז נק' דל"מ בחו"ב ועולים לכתר ומחמת עליות הרשימות דחו"ב לנוק' דכתר אז נעשה שם זווג חדש עליהם ויוצא שם אור דו"ק בלי ג"ר מבחי' כלי דיוד דדכר דכתר שה"ס דינא קשיא, ואז מסתלק קומתו דבחי"א שיש בז"א מעביות מסך דדינא רפיא ועולה להבינה כי שם מקומו דדינא רפיא שנק' ל"מ בחסד, ועליה זו היא מסבת שליטת אור הכתר מזווג דדינא קשיא ואור זה מגיע למקום הז"א שהוא בעל האור הזה וקומה הזאת והוא בא בכלי הגבורה דז"א דהיינו קו שמאל, ששם יש רשימו דהתפ"א מכבר ועתה מתעוררת בעביותה ע"י אור הכתר ויוצאים שם ע"ס דקומת ז"א מבחי' עביות דדינא קשיא שנק' מטי בגבורה. (וצ"ע מי זיכך לגבורה)
      מסע ו': לא מטי בכתר ומטי בחו"ב וחסד, ול"מ בגבורה ומטי בת"ת.
      פירוש, דהעביות שבמסך דבחי"א מזדכך עד לשורש, אשר אז אין עוד שום זווג ושיעור קומה של כלום, ואז שוב מתעוררת העביות דבחי"ב, כי בחי"ב לא הזדככה אלא משום האו"ח שעולה מהזווג שבהמסך, (ע"ע הכאת אוי"מ באו"פ). וע"כ אם פוסק אותו הזווג אז תיכף הבינה חוזרת לקדמותה להתגברות אחר החסדים של עצמה שה"ס בחי"ב עש"ה. ולפיכך באותו רגע שמזדכך המסך דבחי"א עד לשורש ולא מטי בגבורה, תיכף מטי האור דחו"ב, שבינה מחדשת לעביותה ונמשך שם אור הבינה, דהיינו קומת בינה בחכמה ואור החסד בבינה, ואז החסד דז"א מוכרח לירד למקומו לחסד דז"א, כי אינו יכול להיות שם אחר שחזר בחי' ג"ר אל הבינה ונמצא דמטי בחסד, ואור החסד הזה חשוב יותר מקומת ז"א שהיה מקודם בכלי דגבורה משום עליתו בבינה שעתה חזרו שמה הג"ר דבינה ומטי האור בת"ת שה"ס קו המכריע ומיחד את החו"ג.
      וצריך שתבין שאין ל"מ בגבורה פירושו שריקנית מאור לגמרי דא"כ איך יקבל הת"ת ממנה, אלא פירושו שבחי' קומת אור דדינא קשיא השייך לגבורה היא שנסתלקה משם, אלא שמקבלת עתה האור מהחסד וטפלה אליו ואז משפעת הגבורה את האור הזה להת"ת, ובזה מתמתקה מאוד אותו הרשימו דבחי"ד המצוי בכלי דגבורה משום שנתבטלה לאור החסד שה"ס קומת אור דדינא רפיא כנ"ל במסע ה' עש"ה. וע"כ הת"ת המקבל מהגבורה נמצא מיחד ב' הקצוות הנ"ל החסד מדינא רפיא עם הגבורה ששם הדינא קשיא, היותו עתה מקבל אורו משניהם יחד בחיבור אחד כמבואר.
      ונתבאר שמתחילה מזדכך המסך דבחי"א מדינא קשיא העומד בגבורה ונסתלק כל הזווג ולא מטי בגבורה, ואז חוזרת מאליה הבינה לעביותה מטעם שורשה דאו"י, וזהו נק' ל"מ בכתר ומטי בחו"ב וחסד, כי מאחר דהרשימו דבחי"ב שהיתה בכתר חוזרת אל עביות דבחי"ב הרי שוב אין מקומה שם ויורדת משם לחו"ב כנ"ל, וא"כ נסתלק הזווג מהכתר שהיה הזכר דשם מזדווג ברשימות דחו"ב כנ"ל, וכיון שירדו משם חוזר ונתבטל הזווג הזה ולא מטי בכתר, אלא דמטי בחו"ב, וכיון דמטי הג"ר בהבינה הרי מוכרח חסד דז"א לירד מהבינה למקומו לחסד דז"א ואז מטי בחסד ול"מ בגבורה, כי כבר נזדכך מעביותו ונשאר ברשימו בלי זווג ואז מטי בת"ת, שמקבל אור החסד באמצעות רשימו דבחי"ד הנשאר בגבורה כנ"ל, ונמצא הת"ת מיחד הקצוות באור שלו בחיבור אחד.
      ומכאן תבין היטב את ג' הספירות חג"ת דז"א שבאמת אינם אלא בחי' אחת, דהיינו קומת אור הנאצל ע"י זווג דהכאה דמסך דבחי"א כמו החכמה או הבינה. וענין התחלקותם לג' בחי' חג"ת, הוא מטעם שיש בעביות דבחי"א ב' מינים של בחי"א שהם: דינא רפיא הנמשך משירי עביות הבינה וע"כ קומה זו נק' בשם חסד, ויש ג"כ מין בחי"א של דינא קשיא הנמשך משירים דבחי"ד בעצם הנשאר מהתפ"א, וע"כ קומת האור היוצא על בחי"א הזאת נק' בשם גבורה.
      ובזה נתבארו היטב ב' הקצוות שבז"א הנק' חסד וגבורה, והנה מגבורה הזאת נמשך לבסוף אחיזה גדולה לדינין ולחיצונים, וע"כ למתוק היא צריכה, כלומר להחליש כחה וגבורתה שזהו נעשה ע"י מסע הו' הזה שלא מטי בה האור ונחשכה, וכל אורה היא מקבלת מהחסד ונמצאת הרשימו דדינא קשיא מתערבת עם הרשימו דדינא רפיא, והזווג עולה עתה על שתיהם יחד. באופן שהמסך החדש הזה דבחי"א מחובר ומעורב מב' הקצוות יחד, וע"כ מכונה בשם אמעצי דהיינו הת"ת העומד באמצע בין החסד והגבורה, והוא שנעשה ע"י זווג החדש הנמשך מכח האור דמטי בחו"ב וחסד כנ"ל, ועתה קיבלה הדינא קשיא מיתוק גמור.
      מסע ז': מטי בכתר ל"מ בחו"ב וחסד ומטי בגבורה ולא מטי בת"ת ומט' בנצח.
      גם מסע הזה מתחיל מהבינה שבהיות הגיע האו"ח מהזווג שבמסך דת"ת כנ"ל, אז שוב מתעצמת הבינה עם החכמה ומזדככת מבחי"ב שלה לבחי"א, ומתוך שבחי"ב דבינה הוא שורש להעביות דבחי"א העומד בת"ת, נמצא ג"כ הבחי"א מזדככת ולא מטי בת"ת וגם אור החכמה מזדככת בסבת הבינה שהרי הוא ג"כ משמש במסך דבחי"ב כנ"ל, וע"כ עולים שניהם שוב לנוקבא דכתר ונעשו שם בחי' מ"ן לזכר דכתר, וע"כ מתעוררת עליהם עביותם ויוצא זווג חדש בכתר ונמצא שמטי בכתר, ונתעורר שוב כלי די' דזכר דכתר שה"ס הרשימו דבחי"ד ואז החסד מתעלה מהז"א אל כלי הבינה כי שם מקומו עתה, משום שחו"ב יצאו לבחי' ו"ק ע"י הזווג דכתר כנ"ל, וע"כ לא מטי בחסד ומטי בגבורה כי אור דכתר מושפע לשם ומעורר שרב את הרשימו דגבורה, ושוב לא מטי בת"ת כי כבר נזדכך משם בחי' מסך האמצעי כנ"ל ומטי בנצח, כלומר אור של הגבורה מתהפך עתה לקו ימין דז"א שנק' נצח, והוא מטעם שאותו הכרעה והחיבור שנעשה בז"א בת"ת לבחי' אמצעית לא נתקיים, כי חזק ונחשך ונתקיים רק בבחי' הגבורה, ונמצא כל אור שבז"א עתה הוא ע"י בחי"א דדינא קשיא וע"כ חזר אור ההוא לימינו דז"א. והבן היטב אשר הגבורה דז"א נשארת בצד שמאל משום שהיא בלי מיתוק כלל, אמנם הנצח הנמשך מהת"ת שכבר עבר על הרשימו דדינא קשיא בחי' מיתוק דת"ת ע"כ נחלשה מדת הדין שבה ונעשית אחר הת"ת לבחי' קו ימין שנת' נצח.
      מסע ח': ל"מ בכתר ומט' בחב"ח ול"מ בגבורה ומטי בת"ת ול"מ בנצח ומטי בהוד.
      וגם כאן כמו במסע ו' כיון שמסתלק הזווג דבחי"א דדינא רפיא אז חוזרת עביות הבינה לקדמותה, וע"כ יורדים החו"ב מהכתר למקומם לחו"ב ומשיגים הג"ר שלהם, ואז נדחה החסד למקום ז"א ומטי גם בחסד ואז ל"מ בגבורה ומטי בת"ת ול"מ בנצח ומטי בהוד. וגם כאן כמו בקודם אין הפירוש לא מטי בנצח אשר אין בו אור כלום, כי אין לך נותן מה שאין בו, אלא האור שבו נמצא שאינו שלו שהרי עביות דרשימו דבחי"ד שלו כבר נזדכך ולא נשאר ממנה רק רשימו בלי אור הזווג כמקודם, וזהו נק' ל"מ בנצח אע"פ שיש לו מקומת אור היוצא מבחי' הת"ת, אבל האור הזה אינו מבחי' עצמו כאמור.
      וענין חילוף הסדר בנצח והוד מבחסד וגבורה הוא, כי באמת הבחי"א דדינא קשיא יותר חשוב מבחי"א דדינא רפיא, וא"כ גם בספי' דחג"ת היתה צריכה הגבורה לעמוד לימינו דז"א, ומה שהוא לשמאלו הוא מטעם שיש בה אחיזה לחצונים כנ"ל במסע ו', ולפיכך אחר שנמתקה הרשימו דבחי"ד בספי' ת"ת שנכללה בדינא רפיא אז כבר אין בה אחיזה לחיצונים, ולפיכך חזרה למעלתה ונבחנת לקו ימין בנצח כי הוא מבחי' רשימו דהתפ"א היותר חשוב מהאור דהתפ"ב, כמו שנתבאר אצל הג"ר שהרשימות דטעמים שבהם נעשו הדכורין שבג"ר, ואור החדש דהתפ"ב נעשה הנוקבין, לפיכך הנצח לימין כי שם שוכנת הרשימו דבחי"ד מהתפ"א כנ"ל, וההוד הנמשך מן בחי' דינא רפיא דבחי"א עומד לשמאל, כי הזכר היותר חשוב מכונה תמיד בשם ימין והנקבה הגרוע הימנו נבחנת תמיד לצד שמאל.
      ונתבאר אשר בנו"ה אין שינוי כלל מבג"ר, וכל השינוי הוא רק בחסד וגבורה דז"א, כי שמה נתהפך הסדר אשר אור חדש דהתפ"ב שה"ס דינא רפיא עומדת לימין בכלי דחסד והרשימו דהתפ"א דהיינו עביות דבחי"ד דטעמים עומדת לצד שמאל שהוא בהיפך מכל הג"ר כו"ח, אמנם הדבר הזה במשך מן הבינה, כי גם בבינה נמצא ג"כ אור דהתפ"ב דהיינו בן הנולד מזווג י"ה דחכמה הנמשך אליה בשעה דמטי בחכמה במסע ב' עש"ה. ה"ס צד ימין שבה דהיינו הזכר ורשימו דטעמים הנשאר מהתפשטות א' שבבינה, ה"ס צד שמאל שבה דהיינו הנקבה ומשום שחסד דז"א נמשך מהבינה וע"כ נתהפך ג"כ להיות ימין כמותה. והטעם שבהבינה הוא, משום דבן הזה הנמשך מזווג די"ה דחכמה הוא גבוה וחשוב הרבה מכל קומת הבינה, להיותו נמשך מזווג מבחי"ג דהיינו רשימו דטעמים דחכמה כנ"ל במסע ב' עש"ה, והוא שהיפך ג"כ הדו"נ דז"א בחסד וגבורה, ועוד טעם משום אחיזה לחיצונים כנ"ל.
      מסע ט': מטי בכתר ל"מ בחב"ח ומטי בגבורה ל"מ נת"ת ומטי בנצח ל"מ בהוד ומטי ביסוד.
      ומסע הזה מתחיל מהזדככות הבינה כמו במסע ז', כי זה הכלל במקום שיש עביות דבחי"ב בפרצוף דהיינו דמטי בחו"ב, א"א שיזדכך הז"א מבחי"א שלו בעוד שישנה לעביות דבחי"ב בהבינה כי עביות דבחי"ב מחזקתו, אלא במקום שלא יש עוד עביות דבחי"ב בפרצוף רק מבחי"א לבד בקצוות דז"א כי לא מטי בחו"ב, אז ודאי מתחיל ההזדככות מהקצה דז"א וזה פשוט.
      וטעם ההזדככות המתחיל מבחי"א הוא מטעם דכללא הוא, דכל מסך המתחיל להזדכך מוכרח להזדכך כולו עד השורש משום דאין מקצת נוהג אבל רוחני ע"ד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, (ואין יוצא מהכלל חוץ אצל עקודים דס"ג דשם נשאר המול"מ בקביעות כמ"ש שם). ו טעם הזדככות העביות דבחי"ב הוא מטעם האו"ח העולה אליה בשפע, אז מניחה העביות שלה משום חוקו שמונעתה מג"ר אלא שסובלת החסרון ג"ר מטעם כי חפץ חסד הוא כנ"ל, אמנם בשעה שמגיע אליה האו"ח דחסדים מספי' אחרת אז אינה צריכה עוד לסבול החסרון ג"ר, וע"כ מזדככת מעביותה ומתדבקת ומתעצמת לעצם אחד עם החכמה, וזכור היטב ב' הכללים הנ"ל דבר בטעמו.
      וכיון שנזדככה הבינה מתבטל אור הבינה גם מחכמה כי אחת הם, וזה נבחן שרשימתם הנשאר עולה לכתר ונעשה עליהם זווג חדש בכלי דדכר, (הגם שעולים רק אל הנוק' בסוד י' דמילוי ה'), ואז שוב מטי בכתר וכו' כנ"ל עד דמטי ביסוד, שהוא מכח שליטת הכתר כנ"ל, אמנם מתוך שמקבל זה באמצעות עביות דדינא רפיא שבהוד, ע"כ מתיחדים בו ב' העביות יחד מדינא רפיא ומדינא קשיא, והזווג נעשה על המסך הכלול משניהם יחד.
      וההבחן מבין ת"ת ליסוד הוא, כי אור הת"ת נמשך מכח שליטת החו"ב שה"ס קומת ג"ר דבינה כנ"ל וה"ס דינא רפיא כנ"ל, והפוכו היסוד כי נמשך משליטת הכתר שה"ס ו"ק ולא ג"ר, גם ה"ס דינא קשיא כמבואר.
      מסע יוד: ל"מ בכתר ומטי בחוב"ה, ול"מ בגבורה ומטי בת"ת, ול"מ בנצח ומטי בהוד, ול"מ ביסוד ומטי במלכות.
      ומסע זה מתחיל מהזדככות עביות דבחי"א הממוצע משניהם יחד דינא רפיא ודינא קשיא שבהיסוד, והוא מטעם שנתבאר לעיל במסע ט' עש"ה, דאז חוזר התעבות בחי"ב לבינה וחזר אור הבינה לחו"ב הכל כנ"ל עש"ה. ול"מ ביסוד, כי הוא שנזדכך ומטי במלכות שפירושה שנסתלק כל הזווג משום דנזדכך המסך עד השורש דהיינו שעולה לכתר לפה דעליון, ונעשה שם זווג דפרצוף ס"ג (ע"ע ס"ג).
      הפרש בין ע"ב לס"ג: הנה נתבאר כאן אשר בעשרה מסעות נפסק כל הזווג דהכאה וכל האור דעקודים דא"ק, כי אחר הזדככות בחי"א שביסוד ז"א אין בחי"ב חוזרת ומתעבית, אלא באה למלכות ששם גמר הזדככות, שהמלכות ה"ס עליה לפה דעליון, דהיינו גמר הסתלקות. והטעם, משום דאין מקצת נוהג ברותני, וכיון שהתחיל להסתלק מוכרח להסתלק כולו, אלא ביני וביני עושה עשרה מסעות כאמור.
      משא"כ בהס"ג כי שם תחילת המסך הוא קומת בינה, וע"כ תמיד כשמזדכך עד השורש חוזרת התעבות בינה למקומה, כי אין זה זיכוך אלא מין גלגול שמתגלגל מלמעלה למטה וממטה למעלה, כי כל פעם נתחדש בו כל שעור קומתו שהיה בו בהמסך מתחילתו בלי חסרון משהו.
      משא"כ הע"ב, הנה המעלה שהיה במסך בב' מסעות ראשונות הם חסרים לו אפי' בהתחדשות התעבות הבינה, וע"כ מוכרח להסתלק כולו כי אין ענין מקצת נוהג ברוחני.

:

      מקורו בעקודים דס"ג וא"ק. כלומר בגופא דס"ג אשר שם האורות רדופים זה מזה מחמת ההפכיות שמאחד על חבירו, (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) וע"כ מתגברים בשליטתם זה על זה. וכששולט האחד מכונה שליטתו בשם מטי, כלומר שמטי בו אור, ואז מתבטלת שליטת חבירו ונסתלק אורו שמכונה בשם לא מטי, דהיינו שלא מטי בו האור. וכן מתגלגל שליטתם בזה אחר זה ואין מלכות נוגעת בחברתה, וזהו נשאר למצב קבוע תמידי באותו הפרצוף, שזה מדומה כמו אור הנר המתנועע הנה והנה ואינו נח לעולם. (עי' בפתיחה לפנים מסבירות אות י"ג)
      סבתו : ה"ס הזדככות המסך הנוהג בכל הגופין דפרצופי א"ק מטעם הכאת או"פ באו"מ. כלומר, שהאור חוזר העולה מזווג דהכאה שעל המסך הוא מבטל תמיד לעביות דבחי"ב, ומתוך שעביות דבחי"ב הוא השורש להעביות שבמסך, ע"כ אחר שנתבטל העביות דבחי"ב מוכרח להתבטל גם העביות שבמסך, וכיון שנתבטל כל העביות שבהמסך הרי נתפרק הזווג דהכאה ומתבטל האו"ח ועמו גם האו"י, דהיינו אור דג"ר ועצמות הקשור באו"ח שאין לך או"י שיופיע בפרצוף בלי מלבוש זך דאו"ח. (ע"ע מלבוש זך). ואז חוזרת הבינה אב"א לחכמה, דהיינו שבחי"ב משגת עביותה בחזרה כבתחילה, ומתוך שמתחדש העביות בבחי"ב חוזר ומתחדש גם המסך בעביותו שהוא הענף דעביות הבינה כנ"ל, וכיון שמתחדש העביות בהמסך מתחדש ג"כ זווג דהכאה והאו"ח, וכיון שהאו"ח בא בפרצוף מופיע תיכף עמו גם האו"י שחוזך הבינה פב"פ לחכמה ושוב מתבטל עביות דבחי"ב, שזה מושך אחריו גם ביטול עביות המסך ופירוק הזווג דהכאה והסתלקות או"י כנ"ל, וכן חוזר חלילה שהסתלקות או"י גורם לחידוש עביות בבחי"ב וכו' כנ"ל.
      והנך רואה איך שפעם שולטים הג"ר דס"ג דהיינו בחידוש הזווג דהכאה והאו"ח, היות הג"ר דס"ג צריכים להתלבשותו שקשורים בו, אמנם כמו ששולטים הפב"פ דחו"ב דבינה הרי שמתבטל עביות הבינה, שזה מושך אחריו תיכף ביטול עביות של המסך והתפרקות הזווג וביטול האו"ח והאו"י ואז שולטים רק הו"ק דבינה, דהיינו אור דחסדים בלי עצמות, המכונה דמטי בו"ק ולא מטי בג"ר, ומתוך דמטי בו"ק דבינה הרי מתחדש עביות הבינה ומתעוררים שוב העביות שבמסך והזווג והאו"ח, ואז לא מטי בו"ק ומטי בג"ר, כי האו"ח ממשיך שוב הפב"פ דחו"ב דבינה. וכן מתנועע אותו האור הנה והנה תמיד, שלפעמים מתהפך לשליטת ג"ר ולפעמים לשליטת ו"ק, והוא מחמת שקשורים זב"ז ורדופים זה מזה כמבואר.

:

      סוד הלידה הוא בחי' חיתוך והבדל ויציאה של החי מן החי, אשר מקודם הלידה היו שניהם בחי' פרצוף אחד. וברגע הלידה נודע ונתברר שהם ב' פרצופים נבדלים זמ"ז לגמרי, אלא שהשני היה טמון וגנוז ונעלם במעים של הראשון וע"כ נצטער הראשון בכל הצרות של השני עד שהפליטתו לחוץ בסוד הלידה, ( וז"ס ע"כ בשתים שמעתי כדי להרבות עליה המשכה עש"ה).
      וז"ס סתימת פי הטבור : כי פי הטבור ה"ס בחי"ד הכלול בבחי"ב, ( ע"ע: שלישים . פי הטבור ). כי פה דראש ה"ס בקב שבעשה בסוף הראש דהיינו בינה, שרת"ס דראש ה"ס כח"ב ולא בכל הבינה אלא בש"ת דבינה ( כל"א ), שהוא רק בחי'
      בינה דבינה: ופי הטבור: ה"ס ת"ת, כי הגוף הוא חג"ת ורק ת"ת דת"ת, כי ש"ת הוא, ושני הפיות הם בעיה"נ, אלא בראש ה"ס בחי"ב ממש במקומו שזה לא נסתם מעולם, אלא לאחר שירד הכח"ב לחג"ת ונעתק אותו הנקב לש"ת דת"ת אז נסתם ( באומ"צ ), וע"כ פה הראש ( סוד כל"א במקומו ) שה"ס בינה דבינה זה לא נסתם מעולם אצל אמא, אלא פי הטבור שלה שה"ס העתקה דפי הראש לש"ת דת"ת הוא שנסתם באור ( דאומ"צ ) כלפי אמא.
      והנה כל הפרש שבין אמא לז"א : כי אמא עיקרה היא כח"ב, ושאר הבנין לקחה מתחתונים הימנה.
      ז"א: עיקרו מתחיל מחג"ת דהיינו מכל"א שהוריד הכח"ב לחג"ת, ושאר הבנין לוקח מתחתונים הימנו דהיינו נוקבא.
      נוקבא: עיקר בנינה הוא נה"י, כי מתחלת מנצח מן אומ"צ ולמטה בסוד ב' המאורות הגדולים דיום ד' בטרם מיעוטה, ומשם מתחיל כל בנינה.
      הריון ועיבור : מב' טיפות דאו"א המתחברים בבטן אמא ( בסוד כל"א ששם פה דראש בינה דבינה ) יורדים הכח"ב לחג"ת, ואור נימס והיה למים שנק'
      ג' טיפין דסגולתא או חש"ק. ומתוך שהעיבור כלול באמו ע"כ מגיע הפגם הזה גם לאמו. וז"ס צער הריון ועיבור עד שנגדל ובא אל מדור העליון, ושם נתברר סוד הנצח דהעובר שה"ס אומ"צ וה"ס גדלות העיבור בחי' ג"ר שבו,
      ופי הטבור נסתס : כנ"ל אשר הנצח גורם סתימת פה הטבור ואז נבקע שאלייתו.
      ואז רחמה צר : כי סתימת פי הטבור גורם צער אל העובר, אשר בטרם צאתו ופרישתו לבחי' נפרדת הרי כל הצער הזה מרגישה רק אמו, שה"ס סיתום הגדול בסיבת אומ"צ. ואז בא נחש ונשכה בא"מ": והבן זה היטב שהנחש נושך רק לאמא בחי"ד דהוד ה"ס הנשיכה. וזה אין הולד מרגיש אלא רק לבחי' חתיכת המעי הדבוק בטבור : כדי שיוכל לעזוב את אמו ולצאת לאויר העולם,
      והוציא ראשו הרי זה כילוד : כי העיקר שיוציא את חג"ת שלו השבים להיות חב"ד, בסוד מדור העליון דאמא כנ"ל, דאז נק'
      זעיר אנפין אריך אנפין : כלומר בערך הראש האמיתי שה"ס כתר נק' הוא זעיר, מחמת שגרם לרחמה צר ודרך נקב שנתנשך בערייתא יצא לאויר העולם דהינו בבחי' חג"ת, ויש לו אמנם
      ב' בחי' חג"ת : א' חג"ת בטרם שהופיע הנצח באומ"צ. ב' חג"ת אחר שהופיע הנצח שנסתם בו הנקב מכוחו כנ"ל.
      ותדע ע"כ שיש לו ב' נקבים: פיות : ונקב דחג"ת א' נשאר לפה דראש, ונקב דחג"ת הב' נסתם לפי הטבור, וז"ס נפתח הסתום בסוד חג"ת, א' לפה דראש ונסתם הפתוח בסוד חג"ת, ב' פה הטבור.
      ג' נקבים : אמנם לנוק' כי בת היא וצורתה כאמא, ע"כ אותה הנקב שנתנשך ביסוד אמא לסוד הלידה הגיע ג"כ לנוק' שה"ס בחי"ד שנהפכה לבחי"ב, וזהו טוב לזווגים בבנים חיים בסוד אנקת"ם. באופן "שפה דראש" ה"ס בחי"ב בטרם הופעת הנצח ופה דטבור ה"ס בחי"ד שפגם בבחי"ב, ושורשו אמנם ה"ס בחי"ב שקיבל ג"ר דאומ"צ כנ"ל, ופי היסוד ה"ס נקב דבחי"ב ממש כמו פה דראש, אלא שנסתם בטבור ונפתח ביסוד .

:

      יש בחי' השכלה ויש בחי' עקרה בסו"ה לא תהיה משכלה ועקרה וכו', פירוש, יש נוק' כשמקבלת טיפה מאיש אין הטיפה נקלטת ברחמה כמו שצריך להיות, וע"כ כשנגמר הריון הרי משכלת הטיפה בחזרה בסוד עשתי עשר יריעות דעיזים. ולהיפך, יש עקרה שרחמה סתום ושום טיפה לא תקבל מחמת שאינה צריכה לרחם שאין לה בית הרחם, ונחשבת כמו שתופס בעקר ואינה חסירה כלום, דהיינו שאין בה חלל לקבלה וזו נקראת עקרה.
      רחמה צר וכו' : אמנם לידה הוא ענין תיקון, כי יש לה חלל ובית הרחם ואל אישה תשוקתה, ויש לה ג"כ הריונות די"ב חודש בסוד שתי עשר, אמנם אינה משכלת כי רחמה צר ואינם מתגלים זולת ע"י גורם הנודע שבא ומכיש על רחמה הצר ואז בושעת מצרתה ויולדת ולד בן קיימא לאויר העולם והיא נושעת מצרתה. באופן שהריונה אינה לרעתה לבחי' השכלה כי אינה משכלת אלא לטובתה, כי הטיפה הקטנה נתרבה באורות מרובים עד שלא תוכל שאת, וע"כ מבקשת רחמים שישלח לה השי"ת איזה גורם שיתגלה הרחמים, כי ריבוי האורות המתרבים למעלה מטבור דאמא, דהיינו אורות נה"י שלה המתעלים למעלה מטבור שנה"י מתרוקנים, גם אורות דחג"ת שלה גם אורות דהולד לא יכולה לשאת אותן, באופן שרחמה צר מתוך ריבוי האורות ונדחה העיבור לאויר העולס, ואז יש התפשטות חג"ת מתוך נה"י אצל הולד הנולד, ואצל אמא עצמה יש התפשטות נה"י מתוך חג"ת כי אורות דנה"י חוזרים למקומם אחר הלידה .

:

      כל זמן שהעובר קטן ומונח מטבורה ולמטה דאמו, נמצא הראש דעובר כמו בה"י דאמו, דהיינו בחי' יהיה, שז"ס ראשו על ברכיו ואוכל דרך טבורו, שה"ס פה דנה"י.
     מדור העליון: אכן גופא דאמא נבחן ג"כ לרת"ס היה הוה ויהיה. ולפיכך, כשבמשך ועולה למעלה מטבור לבחי' חג"ת דאמו ששם בחי' הוה, נמצאים שם האורות גדולים ומרובים עליו, שאין פה דנה"י שלו ראוי לקבלם, וע"כ האורות דוחקים על העובר ומוציאים לחוץ ממנה.
     וז"ס הוציא ראשו הריהו כילוד : כי הוציאו מחיק היהיה, א"כ בתהפך תיכף ונעשה בבחי' היה. וא"כ יש לו היה הוה ויהיה: רת"ס כדרך כל חי.
     וצריך שתדע שהראש אינו ראוי להיות בחי' תוך לעולם. כלומר, בחי' הוה, אלא או יהיה כבעובר או היה כמו בכל אדם. גם דע שהאדם נהנה גם מן ההיה כמעט כמו בהוה, משא"כ מן היהיה שבנה"י אינו נהנה כל כך, כי מי יודע מה שיהיה והבן זה.

:

מקור הז"א ה"ס ש"ת דנה"י הפנימנים, ( ע"ע יסוד ) שאשתו ראשונה נסתלקה למעלה מטבור ולא ירדה עמו ( ע"ע אשה אי ) . ואח"ז בזדמן לו אשה הב' שהם ע"ס דנקודים שנתפשטו במקומו, ( בת אשתו הא' ) מישסו"ת דא"ק, ושם הי' לו ג"כ ב' נשים, שמתחילה בא יסוד דא"ק בג"ר דנקודים והאציל ד' פרצופין רת"ס דאו"א בדחג"ת דנקודים, ואחר מיתתם נזדמן לו אשה שניה דהיינו התפשטות כח"ב לחג"ת שנק' ישסו"ת דנקודים ראש ג', והאציל ד' פרצופי ישסו"ת נהי"מ דנקודים. ותדע שאשה העליונה מג"ר דנקודים הוא שורש לאה, ואשה תחתונה מהתפשטות ג"ר לו"ק ה"ס רחל, ( ע"ע נקב)

:

      ובזה תבין אשר לאה שה"ס ירידת כל"א למקוה"נ שה"ס לא, בסוד אל תקרב הלום, הרי רוב השבטי י"ה ממנה הם ומלכות בית דוד ממנה, בסו"ה שויתי עזר על גבור וכו' מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, ורוב גופי התורה ממנה הם.
      וילדה ששה בנים ובת אחת: דהיינו סוד ששת ימי המעשה, ובסגולת השבת ילדה בת ושמה דינה, שזה כללות כל הנשמות של בית יעקב.
      אמנם רחל: ה"ס אחד דשמע ישראל שנשלמת אחר גילוי כל הנשמות בסוד לאה, ואז אינם ב' פרצופין נפרדין: כי אין שום בנין מבחי' היולי דעבידתא שה"ס מקום דלא הוה, אלא עומד אז בבחי' חלל לבד שנתמלא מברכת רזא דאחד, וממילא רחל ולאה הם פרצוף אחד .

:

      היא חול ואינו ראוי לקבל קדושה דאנקת"ם, וה"ס היולי דעבידתא, וע"כ אין מלאכ' השרת נזקקין ללשון ארמי רק הס"א לבד נזקק לה. ולשון זה ה"ס לשון שקר : ושקר אין לו רגלים שה"ס ארור אתה מכל חית השדה דנקצצו רגלוהי דחיויא והולך על גחון, וה"ס ערום מכל חית השדה כלומר שערותו גלויה מבלי אפשרות לכסותו, וע"כ נק' ארמיים מלשון ערומים. וע"כ אמרו ז"ל אשר סוד תרגום אחורים דלשון הקודש, ע"ד פה האחור המוציא פסולת שאינו ראוי לכלום שהוא אחור לפה האמה שה"ס פנים שמוציא ג"כ זרע לברכה ע"ד לשון הקודש.
       וז"ס ויברח יעקב שדה ארם להיותו ירא מארבע מאות איש דעשו הרשע שלא יכה אותו אם על בנים ( בסיתום דאומ"צ ) וע"כ שולח אותו יצחק פדן ארם לשון פה דין, אשר קלי' דעשו אינו שולט שם כלל, ששם אבן גדולה ( היולי דעבידתא ) על פי הבאר, ואין יכולת להסירה משם עד כי יאספו כל העדרים וכו', דהיינו לעת קץ עד אשר יתגלו כל מסתרי הבריאה והבן. אמנם ויהי כאשר ראה יעקב את רחל ( ראה חול ). הנה אז ברגע הראשונה ( במקו"הנ ) תיכף נגלה עליו כל המרכבה עם המקיפין, ולפיכך ויגל יעקב את האבן מעל פי הבאר כמו שיהיה לעת קץ, כי נעשה מוכן ומוכשר להשראה הגדולה הזאת בסבת בריחתו מפני חמת עשו אחיו אשר סתם אותו מאד בטרם זה כמ"ש וישטום עשו את יעקב וכו'.
       ובזה תבין סוד לבן הארמי : ה"ס לובן העליון דאומג"צ שביקש לעקור את הכל בין זכרים ובין נקבות בבחי' היאושא דאחימן אשר במקוה"נ, ילד ב' בנות :
       הגדולה לאה : שה"ס כל"א שירד ונגלה במקוה"נ בסוד לא, כי איהו לא ואיהי לאה. ועיני לאה רכות, כלומר אע"פ שיש לה עינים באומ"צ, אמנם רכים המה וקשה השימוש עמהם.
       אכן רחל עצוב*) שה"ס היולי דעבידתא בסו"ה שאל ממני ואתנה גויים בחלתך וכו' דהיינו ראה חול כנ"ל, היתה יפת תואר ויפת מראה: כי אחר הסתימה בסוד וישטום עשו את יעקב, נגלה והופיע כל המרכבה העליונה על רחל, בסו"ה אם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, וע"כ היתה רחל בבחי' עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, והיא רועה צאן אשר לאביה, משא"כ לאה לא ראתה צאן לבן מעודה כי עינים דאומ"צ לה.
       (*) הגהה וז"ס מסירת סימנים שמסרה ללאה וסבר יעקב שרחל היא, דאל"ה אין לאה ראויה לזווג יעקב לעולם, אלא לעשו הסותם ליעקב כנ"ל והבן .

:

      יורה אשר הקדושה העליונה טמונה וגנוזה ומתבארת בה, אלא שצריכים לידע המפתחות דחילוף אותיות דכל מוצא דה' מוצאות הפה, וכן ב' הכוללים היותר משומשים בביאור הקודש, שהם יש אם למקרא ויש אם למסורת, כלומר, שעל פי רוב בא הכתב כמו שנשמע במבטא, וע"כ מכסים על מה שגנוז בהם, כמו בן שנבלע העין והיוד מחמת המבטא. ( ע"ע בן ובת ).
      וכן זהב: זה הב. ולפעמים נחלפו מקומות האותיות כמו אומר מאיר, ואמירה ה"ס מאירה, ודבר ה"ס ברד, וה"ס היולי דחוכמתא, שכל החכמה העליונה מועתקת ומתבארת בה בסוד אנקת"ם שלשון מכריע באמצע .

:
כל תיקוני פרצוף בבחי' עליה מכונה ג"כ בשם למפרע, דהיינו ששליטתו מוגבלת רק בשעה שנמצא במקום פרצוף עליון, משא"כ כשיורד למקומו בטלה אותה השליטה, ונמצא שאינו יכול לפעול כלום כשהוא במקומו, דהיינו מכאן ולהבא, אלא רק באותו זמן בעת שהיה במקום העליון, ומ"מ נמשך מזה תיקון גם על מכאן ולהבא, דהיינו במקום הפרצוף עצמו, ומכונה בסוד איגלאי מלתא למפרע - וז"ס הקורא את המגלה למפרע לא יצא, מפני שכל עיקר תיקון של המגלה, הוא מבחי' מה שנתקן מכאן ולהבא במקום התחתון עצמו, שז"ס יסוד אבא היוצא למטה מיסוד נוק' ודו"ק. ( ע"ע נה"י דס"ג שעלה שוב לא ירד) .
:

      ה"ס הז"א ובחי"ג, מה שלא נתברר לגמרי שיוכל להתחבר אל הפרצוף דקדושה בעת תיקון אבי"ע מצד המאציל, דע"כ הע"ס דכל העולמות נתקנו ויצאו רק בסוד כח"ב מה"ס נשמה עצמות גוף, והזו"ן שבהם אינם אלא זו"ן דבחי"ב, כלומר, המשותף עם בחי"ב בסוד שיתף מדה"ר במדה"ד, ואותם זו"נ האמיתים לא יכלו להתתקן אלא בבחי' נפרדת מהגוף החי דהיינו בסוד לבוש היכל. ( ע"ע היכל המלך ע"ע התלבשות).
      מתלבשת : גוף דאלקים יורד בבי"ע, ושם מתקשטת ומתלבשת באותם הלבושים להתנאות בפני בעלה לומר ראה גדולים שגדלתי. ( ש"ה פ"ו ע " ח).

:
ה"ס דבר שאינו קבוע בהפרצוף אלא בהלוך ושוב, בסוד מ"ש בזוהר לבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא, וע"כ דבר נפרד נחשב, וז"ס אשר ג"פ מוחא עצמות גידין, שה"ס שורש נשמה גוף, הם קבוע בבנין האדם לא יחליפנו ולא ימיר. משא"כ ב"פ עור ובשר, אינם קבועים בגוף, כי הם מתחככים באויר ונופלים מעל האדם, וכשזה נופל נגדל בשר ועור חדש, וכן תמיד יחליפנו בכל רגע ורגע. וראיה כשיש לאדם מכה וגומא בבשר, ובמשך איזה ימים מתמלא הגומא, כמ"ש חכמי הטבע, הרי שעור ובשר נבחנים ללבושים ולא קבועים, להיותם כנגד לבושים והיכלות (עי' ע"ח שמ"ב פ"ד) .
:

כשפרצוף מקבל איזה מילוי וסיוע ע"י תחתון הימנו, נק' התחתון שהוא לבוש לעליון, והעליון נק' מתלבש.

:

      וכד ייתי רוחא ( שה"ס י"ס דרוח הנמשך מחכמה ) לגבי לבא, אתמר ביה קול דודי דופק, דהיינו שמכה על המסך שבלב ומוציא או"ח.
     הנפש והרוח שניהם בהלב, זה רוח וזה דם, בסוד כי הדם הוא הנפש, דהיינו טפת אודם דנוקבא, ובשר הלב ה"ס הכלי שה"ס אותיות.

:

מהל"ב אלקים הנ"ל מתקבץ הארתם, ( קיבוץ ה"ס מסך ע"י קיבוץ ה"ח וה"ג ) בצאתם מהחכמה, שהוא מוחא לגבי לבא (שה"ס המסך ), ונעשה ל"ב כמנין ל"ב נתיבות החכמה. (וצ"ע דלעיל אמר שי"ס דרוח בלנה"ח) ולכן הלב הוא אש שורף. ( ש"ה פ"ח ע"ח) .

:

ה"ס כ"ב אתוון שבכלים עם י"ס דנפש המשותפים בהם, שה"ס ל"ב.

:

       הכלים ה"ס כ"ב אותיות, וי"ס דרוח שה"ס הויה דמ"ה המה ל"ב, והמה נמשכים מהחכמה שה"ס בורא עולם ע"י הבינה, וע"כ נק' ל"ב נתיבות החכמה, ( ש"ה פ"ה ע"ח).
      ואלו ל"ב נ"ה הם זכרים מאבא, והמה נתונים בתוך נ' שערים דבינה שהם מנצפ"ך הכפולים .

:
היינו שאין ההארה מתפשטת תיכף על שלימותה הנרצה, רק הולכת ומתפשטת ע"י זווגים רבים של או"י ואו"ח, אשר כפי מרבית הזווגים הנצרכים לשלימותה כן נבחן כי תגדל האריכות.
:

ה"ס החכמה, וע"כ עכירותיו ה"ס שלג, ( ע"ח ).

:

      סוד הלבן הוא כמו מצע להגוונים, אע"פ שבו עצמו אין שום גוון נבחן בו, והשחור הוא היפוכו אל הלבן, וערכם דומה כמו ב' הבחי' עליה ירידה, ( ע"ע עליה ירידה ), כי תכלית הזכות שישנם בהמדרגות מכונה בשם לבן ועליה, ותכלית העכירות והעביות שבמדרגות מכונה בשם שחור או ירידה הגדולה.
      אמנם יש תיקון גדול בשחור, בסו"ה שחורה אני ונאוה, ותקון זה מכונה בשם יופי ותפארת, כי אין הכתוב אומר שחורה אני ולבנה אלא שחורה אני ונאוה, מפני שהיופי שורה רק על השחרות בדיוק, אשר ע"כ השחורים רדופים מאד אחר היופי כי זהו כל חיותם. וזסו"ה עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את, דהיינו בקרבתו לאנשים שחורים שהמה המצרים, אז השחרות פעל עליו ונעשה מוכשר לטעום טעם היופי, משא"כ מקודם שנכבס בקרבתם לא היה לו טעם להבין מעט ביופי, וע"כ לא ידע ביפיה של אשתו והבן זה. וזסו"ה הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, דהיינו שמסוגלים להבין ולטעום ביופי, ( ע"ע אחות) .

:

      כשהמדובר הוא ביחסים של אור וכלי זה לעומת זה, מוגדר האור בשם לבן והכלים בשם שחור.
       עיקר א': שבאור אין בו שום גוון, בדומה לצבע לבן שהוא מושלל מגוונים, וע"כ אין בו שום תפישא ואחיזה כלל, זולת אם מתלבש בכלי, והכלי הוא העושה בו איזו צורה.
       עיקר ב': שהאור נערך כמו הלבן שבספר, אע"פ שאין בו שום הדגשה להמעיין, ואין המעיין דבוק רק בהאותיות ותיבות השחורים שנרשמים ע"ג הלבן, שהרי כל החכמה רק בהם נמצא ולא בלבן, עכ"ז עיקר הספר הוא גוון הלבן, הן במה שנותן מקום להאותיות והן שמשתתף ממש בכל אות ואות, כי כל אות ואות השחור אלמלא לא היה עמו הקף לבן מכל צדדיו לא היה האות נתפס בהשגה כלל.
       עיקר ג': שבלבן אין בו משום חידוש, וכן באורות שבכל העולמות והכלים אין בעצמותם עצמם שום חידוש כלל, כי אין חידוש נופל אלא על מציאת החושך שהוא נברא יש מאין, כי בהכרח שאין לחושך שום מקום בטרם הבריאה ואינו כלול ח"ו במאציל ית', וא"כ נברא יש המחודש. משא"כ באורות אין בם משום חידוש כלל, כי נמשכו מהמאציל ית' בבחי' יש מיש, להיותם כלולים שם אפי' מטרם הבריאה, ונמצאו שנמשכים יש מיש .

:

      כלל המתפרט לבחי' רבות לאין קץ
      התחלה : כי הכל הולך אחר ההתחלה, כיון שירדה תחילת החיצוניות דאות ה' בז"א, הבה עתה כל המדרגות צריכות לעלות אחריה ולעשות התלבשות אחרת חדשה. (ש"ד פ"ד ע"ח).
      אין העדר ברוחני: לעולם יהא בידך זה הכלל, כי לעולם בדבר רוחני כאשר עולה או יורד למטה נשארה הבחי' שלמה במקומה ואין שום דבר נגרע למעלה, וגם למטה יש לה כל הבחינה עצמה.
      מחוסך השלימות: בעולמות עליונים כל מה שהם יותר תחתונים זה מזה במדרגה, הם יותר מחוסרי השלימות זמ"ז. (ש"ו פ"ב ע"ח).
      יכולת השגה: כל מה שהאורות מתרחקים ומתפשטים למטה, כך יש יכולת להשיגם ולקבלם (ש"ו פ"א ע"ח).
      ה"פ ב' מקיפים: הכלל שבהם, כי אי אפשר להיות פחות מה"פ וב' מקיפים עליונים (ש"ו פ"ב).

      כלל המתפרט לאין קץ
      בחינות המתרבות לאין קץ: הנה עמקות החכמה הזאת אין לה שיעור, והוא משום הבחי' המרובות הנמצאות בכל בחי' בשעת שינוי תנועה למעלה, דהיינו להלביש לעליונה או למטה כדי להתלבש בתחתון. והנני לסדר את הבחי' הכוללות מתחילה שישנם בבחי' עצמה בדרגתה ובמצבה.
      י"ב בחי' כלים לכל בחי': והם, שכל פרצוף יש לו ב' גופין חו"פ, ובגוף חיצון ו' כלים פו"מ, ובגוף פנימ' ו' כלים פו"מ.
      גוף חיצון: הם ג' כלים הבק' עצמות בשר גידין, שהם ג' בחי' כלים המכונים חיצון תיכון אמצע. חיצון הוא בשר, פנימי הוא עצמות, תיכון הם הגידין שבתוכם דם וגידין הדופקים.
      גוף פנימי לו ג"כ ג' כלים: כי יש י"ב אברים פנימים שהם מח לב כבד אצטומכא ריאה כליות ובני מעים וכו' שהם י"ב אברים פנימים ונק' גוף פנימי, ויש להם ג"כ ג' בחי' כלים: שהם כלים חיצונים ותיכונים ופנימים כמו לגוף חיצון, הרי יחד ששה בחי' כלים והם ששה כלים לאו"פ: כנ"ל, ג' כלים חת"ת לגוף החיצון, ג' כלים חת"א לגוף הפנימי, וכנגדם ממש יש ששה כלים לאו"מ: שהם ג' כלים מקיפין לגוף החיצון נגד חת"א שבו, וכן ג' כלים מקיפין לגוף הפנימי נגד חת"א שבו. וכ"ז בכללות הבחי', כלומר בכל מצב שהבחי' נמצאת בו.
      ועתה יש להבחין בעליות הבחי', ומתחילה נבאר ג' העליות שנק' עי"מ:
      כ"ד בחי' כלים דקטנות: שהם עיבור ויניקה, כי נתבאר י"ב בחי' מחויבות בכלים ו' בחי' בפנימיות הגוף ו' בחי' בחיצוניות הגוף. והנה אלו ו' הבחי' נמצאים ודאי עוד בעיבור, שהרי העיבור נשלם בבטן אמו בכל בחי' עבג"עמ שלו החיצוניות, וכן במל"כ ובני מעיים הפנימיים אלא בבחי' ג' גו ג', כלומר שחג"ת נעלמים בבה"י ואינם ביכרים אלא ע"י יציאתו לאויר העולם וע"י יניקה.
      וע"כ יש להבחין י"ב בחי' כלים בעיבור, י"ב בחי' כלים ביניקה:
      כי ביניקה מתגדלים גם הנה"י, וע"כ יש להבין שהוא פרצוף שלם בפני עצמו הנק' פרצוף יניקה, שהוא המתלבש בתוכיות דפרצוף העובר ובמוחין מיוחדים, כי בעיבור הם מוחין דאל"ם וביניקה הם מוחין דאלקים הרי שיש כאן ב' פרצופין: פרצוף העיבור בי"ב כלים ופרצוף יניקה בי"ב כלים, שביחד הם כ"ד כלים. ונודע שעדיין נק' הפרצוף קטן וע"כ כ"ד בחי' נמצא בקטנות הפרצוף.
      י"ב בחי' כלים דגדלות: כי הגדלות הוא פרצוף גמור מיוחד בפ"ע המתלבש בתוכיות פרצוף היניקה, באופן שהם ג' פרצופין שלימים זת"ז שפרצוף דעיבור קומתו מטבור פרצוף גדול ולמטה, והוא פרצוף הא' החיצון המקיף על כולם. אח"כ פרצוף דיניקה קומתו מגרון ולמטה (כלומר כשנחשב רק ג' פרצוף רת"ס, אמנם בחשבון ה"פ קומת יניקה מחזה ולמטה) והוא מתלבש עד הטבור בתוך פרצוף העיבור ואינו מגולה רק מטבורו ולמעלה. אח"כ פרצוף דגדלות מלובש מטבורו ולמטה בתוך פרצוף יניקה, וז"ס ראשונות מגולה שנק' ראש.
      עתה תבין ב' הגופין דגדלות:
      גוף חיצון דגדלות בו ג' כלים חת"א שהם בשר גידין עצמות שבראש, בשר דראש הוא כלי חיצון, גידין דדם והדופקין שבראש הם כלי תיכונה, ועצמות שבראש שהם ג' חללי גלגלתא. כלומר ג' עצמות דחללי גלגלתא: הם כלי פנימי דגוף חיצון דגדלות.
      וכן גוף פנימי דגדלות: הוא המוח וענפיו שהם הלשון וכו' שיש להבין בהם ג"כ ג' בחי' חיצון תיכון אמצע כנ"ל בגוף פנימי דעיבור וכן כלים מקיפין, הרי יחד י"ב כלים.
      והנך מוצא בכלים לבדם דפרצוף אחר בן י"ג שנה שיש בו ל"ו בחי' (שלשים וששה), שהם י"ב דעיבור י"ב דיניקה י"ב דגדלות.
      ועתה צריך להבחין באלו הל"ו בחי' גם באורותיהם, דהיינו העצמות המלובש בהם להחיותם.
      עצמות שהם האורות נחלקים לב' כוללים: מוחין מצד אמא, מוחין דפרצוף עצמו. שהם אורות נר"ן שבהכלים ל"ו הנ"ל. והנה עצמות הא' הוא הם לבושי מוחין דחיצוניות נה"י דאמא, אכן נק' לבושים רק בערך אמא עצמה. משא"כ בערך הפרצוף המה נק' מוחין ממש אלא חיצוניות המוחין, והם ג' בחי': דעי"מ אלם אלקים אהי'.
      מוחין דעיבור: דהיינו אותה חיצוניות נה"י דאמא המתלבשים לבחי' נפש דעובר הם מכונים בשם מוחין דאלם, ובהם שש בחי' למוחין דעובר שנק' אלם, כי מוחין דאלם הם חיצוניות המוחין שבהם מלובשים מוחין דפרצוף עצמו שנק' פנימיות מוחין, וע"כ מוחין החיצונים דאמא מאירים בג' כלים החיצונים הנ"ל דעיבור, שהם בשר גידין ועצמות בבחי' או"פ, וכן מאירים בג' כלים מקיפין דבשר גידין ועצמות, הרי לך ששה בחי' מוחין דאלם ג' לאו"פ וג' או"מ.
      אמנם לששה בחי' כלים הפנימים דהיינו דגוף הפנימי דעיבור הנ"ל, אין מוחין דמצד אמא מאירים שם אלא מוחין פנימים דפרצוף עצמו, שהם מוחין דהויות דפרצוף עיבור עצמו שבו שש בחי': שהם מאירים לג' בחי' כלים הפנימים דמל"כ וריאה וכליות ובני מעיים וכו' שיש בהם ג' בחי' חיצון תיכון פנימי כמו פרצוף חיצון כנ"ל, ונק' מוחין דהויות אפי' בעיבור והם מאירים ג' בחי' או"פ לחת"פ דפרצוף פנימי דעיבור, וכנגדם ג' או"מ לחת"פ דפרצוף פנימי ההוא, וביחד המה ששה בחי' ג' או"פ, ג' או"מ, הרי שיש לב' מיני מוחין יחד
      י"ב בחי' בעצמות המלובש בעובר: ששה בחי' דמוחין דאלם וששה בחי' דמוחין דהויה וכ"ז בעיבור.
      וכן י"ב בבחי' עצמות מלובשים בפרצוף יניקה: דהיינו ג"כ ע"ד פרצוף העיבור שהם ג' או"פ וג' או"מ לג' כלים פנימים הת"פ דפרצוף החצון עם ג' כלים המקיפים שלהם, הרי ששה אורות בפרצוף החיצון דיניקה ג' או"פ וג' או"מ, ושש בחי' עצמות ההם המאירים בפרצוף החיצון נק' מוחין דאלקים או מוחין דיניקה מצד אמא, להיותם בחי' חיצוניות נה"י דאמא הנמשכים ומתלבשים בפרצוף ע"י יניקה מחלב אמו.
      וע"ז שש בחי' עצמות ממוחין דהויות דיניקה: בפרצוף הפנימי. כי יש ג' או"פ ממוחין דהויה המאירים לג' כלים חת"פ שבפרצוף הפנימי בבחי' כלים פנימים דמל"כ וכו', וג' או"מ שמאירים לכלים מקיפין דג' כלים חת"פ שבפרצוף זה, הרי ששה בחי' עצמות מאירים ומלובשים בפרצוף הפנימי ומוחין אלו הם מוחין דהויות. שהם מבחי' הולד עצמו, ולא מאמו.
      ושני מיני מוחין אלו שהם
      מוחין דאעקים ומוחין דהויות, מלובשים זת"ז: שמוחין דאקים מלובשים למוחין דהויות מבחוץ, וע"כ המה מכונים חיצוניות המוחין וע"כ המה מאירים רק בפרצוף החיצון, ובתוכם בפנימיותם מלובשים מוחין דהויות דפרצוף עצמו וע"כ המה נק' פנימיות המוחין וע"כ המה מאירים לגוף הפנימי, וביחד הם י"ב בחי' עצמות ששה אלקים ששה הויות כמבואר.
      י"ב בחי' עצמות מלובשים בפרצוף דגדלות: כי הפרצוף מתחלק לפרצוף חיצוני ופרצוף פנימי כנ"ל, שבפרצוף חיצוני ג' כלים חת"פ שהם בג"ע בחי' כלים פנימים וכנגד ג' כלים מקיפין חת"פ, ובהם מאירים חיצוניות המוחין שהם לבושי נה"י דאמא הנק' מוחין דאהיה כנ"ל, שמוחין מצד אמא מאירים בפרצוף חיצון.
      באופן שיש שש בח' עצמות במוחין דאהי' המאירים לג' בחי' כלים פנימים דפרצוף החיצון שנק' בשר גידין עצמות שבגדלות, או חיצון תיכון פנימי דראש או בג"ע שבראש, והיינו ג' חללי גולגלתא שבראש, ובכלים ההם ג' או"פ דאהי' וכנגדם ג' כלים מקיפים חת"פ דראש, שבהם מאירים ג' או"מ ממוחין דאהי', הרי שש בחי' עצמות בפרצוף חיצון דגדלות ממוחין דאהיה, ועוד שש בחי' עצמות ממוחין דהויה דגדלות: שהם עיקר המוחין המיוחסים להפרצוף עצמו שנמשכים מטפת החסדים דזווג או"א, אשר ג' מהם הם או"פ לבחי' חת"פ ג' הכלים דפרצוף הפנימי מל"כ וכו' דגדלות בבחי' כלים פנימים לאו"פ, וכנגדם ג' או"מ דמוחין דהויות לכלים מקיפים דפרצוף הפנימי דגדלות, שביחד הם שש כלים דמוחין דהויות, ג' או"פ וג' או"מ.
      ושני מיני המוחין מוחין דהויות ומוחין דאהיה שבגדלות, הם י"ב בחי' עצמות שבפרצוף דגדלות כמבואר.
      באופן שיש ל"ו בחי' עצמות בפרצוף די"ג שנה שהם י"ב בחי' עצמות דעיבור, וי"ב דיניקה וי"ב דמוחין. וכן יש לך בכלים ג"כ ל"ו בחי' כמבואר לעיל. באופן שיש ע"ב בח" בגדול י"ג שנה, וחוץ מהנ"ל יש בחי' היותר קטבות רמ"ח אברים בפרצוף החיצון וכנגדן רמ"ח מקיפים שהם תצ"ו בחי'.
      ואמנם אע"פ שאין אבר אלא א"כ יש בו בשר גידין עצמות, דהיינו רק פרצוף החיצון משא"כ פרצוף הפנימי אינו מכונה בשם הזה, מ"מ יש להבין היחסים שיש בפרצוף הפנימי כנגד רמ"ח אברים שבפרצוף החיצון.
      וחוץ מכל האמור יש להבחין ק"ח בחי' ברושם המוחין דעי"מ, כי נודע שיש אפי' בהעובר במעי אמו רושם מוחין דג"ר: שהמה מלובשים ונעלמים בחג"ת הנעלמים בנה"י, שהם בחי' הסתר תוך הסתר, אכן המה חשובות לאין ערוך שהרי כל חשיבות הפרצוף נצמחים מסוד רושם המוחין הללו, ולכן ודאי שראויים לתשומת לב פרטי שבפרטי להבין כל הבחי' שבהם, ונודע שג"ר המה ג' פרצופין שלמים, כי ביחד יש ששה פרצופין ואלו הם:
      מוחין דו"ק, מוחין דנשמה, מוחין דחיה, ומוחין דיחידה, ומוחין דעיבור ויניקה. הרי לך ששה פרצופים, כי כל מח נחשב לפרצוף מיוחד, וא"כ צא וחשוב ע"ד הנ"ל שיש י"ב בחי' הן בעצמות והן בכלים דפרצוף עיבור אחד, וכן בהשני דיניקה, וכן בהשלישי דגדלות, שהם יחד ל"ו בחי' עצמות המלובש בג' הפרצופין דעי&q