לומדים קבלה

כח) דחית האורות למטה:
האורות החדשים כשנכנסים לפרצוף הם דוחים את האורות הקטנים מהם למטה. למשל, כשיש אור הנפש בפרצוף, הוא מתלבש בכלי דכתר, ואח"כ בבוא אור הרוח הוא דוחה את אור הנפש לכלי דחכמה, והרוח מתלבש בכלי דכתר. וכן בבוא אור הנשמה, הוא דוחה את אור הרוח מכלים דכתר והוא מתלבש בו. וכו' עד"ז כנודע. (א' ר"ב אות קצ"ז).

כט) דם הלידה:
נודע, כי במ"ן דז"א העולים לאו"א, נכללים בהם כל הפרצופים שלמטה ממנו עד עשיה. כמ"ש דף א' קל"ט אות מ'. ונברר ממ"ן אלו בחדשי העיבור, כל השייך לז"א עצמו, וכל הנשאר במ"ן הללו, שהם שייכים לנוקבא, ולפרצופי בי"ע הם יוצאים משם בבחינת דם לידה. (א' קל"ג אות כ"א).

ל) דם בהמקור:
דם פירושו, בחינת העביות שבמלכות שעליה שורה הצמצום, שלא לקבל מאור העליון, וע"כ הוא דוממת מלקבל האור, ונקראת משום זה דם. וכשהעביות היא במקומה בנה"י, נבחן הדם במקור, שהדין שורה עליה. אמנם כשעולה אל חג"ת, שאין מקומה שם, היא נמתקת שם ומתהפכת לחלב. (א' קס"א אות ק"ו).

לא) דם טמא:
הנה במ"ן דז"א שעלו לעיבור לאו"א, נכללים בהם כל הפרצופים שלמטה ממנו, ואחר שנברר כל השייך לז"א, יוצאים השאר בסוד דם לידה. כנ"ל בתשובה כ"ט. אמנם גם מבחינת ז"א אינו נברר כל הבחינות, כי בחינת העביות דהוד, לא נברר כי אם בחי' השורש של העביות הזו ושאר בחי' נבררים אח"כ ע"י החלב, וכן היסוד והמלכות, הנמשכים מההוד.
ולפיכך נבחן שם ג' בחינות סיגים: א', מה שייך עוד לבחי' ז"א עצמו, שעוד לא הגיע זמן בירורו, שהם הוד יסוד ומלכות שלו. ב', הם מה שכבר שייך לפרצופים תחתונים, ואין לז"א חלק בהם. ג', הם אותם הסיגים שישארו לאחר בירור כל הפרצופים, דהיינו אחר שיתברר גם המלכות דעולם עשיה, שהם סיגים גמורים שאין בהם תועלת עוד, ונקראים דם טמא. (א' קל"ח אות ל"ה ואות מ"א ומ"ב).

לב) דם שאינו טמא:
הבחינה הב' של הסיגים, שהם אלו השייכים לנוקבא ולפרצופי בי"ע, היוצאים בסוד דם לידה, הם נבחנים לדם שאינו טמא, כי הגם שהם פסולת בערך ז"א, אמנם עדיין נברר מהם לקדושה לצורך שאר הפרצופים, ורק הבחינה הג' הנ"ל בתשובה ל"א, שהם הנשארים אחר המלכות דעשיה, הם נקראים דם טמא, להיותם חלקם של הקליפות. (א' קל"ט אות מ"א).

לג) דם מתהפך לחלב:
הבחינה הא' של הסיגים, הנ"ל בתשובה ל"א. שהם בחי' הוד יסוד ומלכות שבו, שלא נבררו בעת העיבור, הם אינם יוצאים לחוץ עם הלידה, אלא שהם עולים לחג"ת ונהפכו שם לחלב. (א' קל"ז אות ל"ב. א' ק"מ אות מ"ד א' קמ"ב אות נ"א) עי' להלן בתשובה ל"ד (דם מזוקק וברור).

לד) דם מזוקק וברור:
הנה ע"י עלית התחתון למ"ן אל העליון, והתכללותו בזווג אשר שם, נמצא עביות התחתון מתתקן במסך דעליון, שעי"ז נעשה גם הוא ראוי לזווג. וענין השגת המסך אשר העביות דתחתון משיג, נבחן שהוא נעשה בזה מזוקק וברור, כי המסך שמקבל מזקק אל העביות ומתקנו באופן שנעשה ראוי לזווג.
והנה בעת העיבור דז"א לא נתקן מן העביות שלו רק בחינת השורש, כי רק שורש העביות נכלל ונתקן במסך דעליון, אבל שאר העביות הכלולות בהוד יסוד ומלכות שלו, לא נתקן עוד. כנודע. וע"כ הם נבחנים לסיגים, כי עוד לא נתקנו במסך דעליון, כי המסך דאו"א דבחינת עיבור אינו אלא מבחינת שורש העביות לבד. כנודע. ולפיכך הם נשארים עוד באמא, ועולים לחג"ת והם נכללים בזווג דכלים אמצעים דאו"א, שהוא בחג"ת, ואז מקבלים בחינת תיקון המסך דבחי"א. ונמצאת העביות הנשארת בהוד יסוד ומלכות, שמקבלת עתה בחינת מסך מאו"א, שבזה נעשתה לדם מזוקק, ונכנסת אל הז"א ע"י יניקתו מחג"ת מהחלב. וע"כ נבחן שהחלב שהוא יונק חוזר ונעשה בז"א לדם מזוקק וברור. שפירושו, שנעשה מתוקן במסך באופן שיהיה ראוי לזווג. (א' קס"א אות ק"ח).

לה) דת"י שבבן ט' שנים ויום אהד:
בן ט' ויום א', עוד אין לו בחי' יסוד בקו אמצעי, אלא רק דעת ות"ת לבד. כי בו' שנים ויום א' נכנס עטרת יסוד דתבונה, בדעת דז"א, ואז הת"ת ויסוד דז"א עדיין ריקנים מאור. ובשנה הט' ויום א' נכנס היסוד דתבונה, בדעת דז"א, ודוחה את עטרת יסוד דתבונה, למקום ת"ת דז"א, ונמצא עתה שיש לו אור גם בת"ת עד החזה, כי ירדה שם עטרת דיסוד תבונה אבל מחזה ולמטה, הוא עוד ריקן מאור. אלא אחר כך, לאחר ט' ויום א' יורדים החסדים ליסוד דז"א. (א' קס"ח אות קכ"ז).

לו) ה' דאלקים בציור ד"י:
ב' תיקונים עיקרים ז"א מקבל מאו"א לעת העיבור, שהם בירור ע"י ל"ב נה"ח דאבא, המברר לרפ"ח ניצוצין שלו, נקיים וטהורים מכל בחי' עביות ודין. ואחר כך מקבל תיקון על ידי אמא, שמאירה לו הארת ה"ג מנ' שערי בינה שלה, שהם בחי' העביות דה"ת בעינים, שה"ת כבר ממותקת במדת הרחמים דאמא.
והנה בזמן העיבור, עוד לא ניכר בו, לא הבירור דאבא, ולא התיקון דאמא, כי הבירור דאבא נמצא עוד שמתעלם לגמרי תוך בחינת התיקון דאמא דה"ג שלה, והבירור הזה אינו מתגלה רק בעת הגדלות דז"א, כי ע"י השלמת הארת אבא הזו, יורדת ה"ת מעינים שקבל מאמא, ומחזירה אח"פ שלו למקומם, ונשלם בעשרה כלים, ואח"כ בעיבור ג' מקבל הארת החכמה, שהיא גמר הארת ל"ב נתיבות החכמה דאבא, שהאיר בו בסוד טפת הזרע דמיין דכורין. הרי שהבירור דאבא אינה מתגלה אלא לעת גדלותו. אבל תיקון דאמא, הגם שעוד לא מתגלה בו בימי עבורו, כי הוא שם רק בבחי' שורש העביות, אמנם כיון שכבר הוברר בו בימי עיבור הוא מתגלה בשעתו, דהיינו בימי היניקה.
לפיכך הה' דאלקים דמוח החכמה של היניקה, מצוירת בד"י, כי ה י' שבתוך ה' רומזת לטפת המ"ד דאבא, כי אין בחינת אבא ניכר שם, אלא מערך היותו עוד בבחינת טפה במוח האב, כלומר, שלאחר מכאן, כבר מתעלם תוך בחינת התיקון דעיבור שמצד אמא, מכח הארת הגבורות דקטנות שלה, כנ"ל.
אבל ה ה' דאלקים דמוח הבינה דיניקה מצוירת בציור ד"ו, ש ו' בלי ראש שבתוך ה ה' רומז על בחינת התיקון של הארת ה"ג דקטנות דאמא בזמן עיבורו דז"א, אשר זה נתגלה עתה בימי היניקה דכ"ד חודש, בסוד כ"ד גבולי אלכסון. כמ"ש בדברי הרב.
וה ה' דאלקים דמוח הדעת, מצוירת בג' ווין, מפני שעיקרו של ז"א הוא מוח הדעת שבו, כי חו"ב שבו הם רק מבחינת התכללותו מעליונים כנודע. ובו עקר ההכר מימי העיבור לימי היניקה, כי בעיבור לא נתגלה בו בחינת הקו האמצעי, ולא היה בו אלא ב' מוחין חו"ב לבד, ועתה ע"י יניקה נתגלה בו בחינת קו אמצעי, שהוא הדעת, ויש לו עתה ג' קוים. וע"ז מורה ג' ווין שה' דאלקים מצטירת בהן, שהן ג' קוין.
ומה שכל ההבחנות ניכרים רק ב ה' דאלקים בלבד, הוא, כי עתה בימי היניקה, אינו נגלה עוד לא בירור דאבא כנ"ל, גם לא בחינת הדעת שבו, כי כל, ההבחן שבו הוא רק בכללות, מבחינת העביות דקטנות שבו, כי עוד אינו ראוי לזווג עד הגדלות. וע"כ כל השבח דיניקה הוא רק בבחינת הה' דאלקים שהיא בינה, ובה מתגלה כל החידושים שבעת היניקה. גם ידעת שבכ"ד חדשי היניקה, עוד ז"א בבחי' קטנות בלי שום זווג על העביות שבו, וע"כ עדיין השמות דאלקים שבו הם באותיות פשוטות בלי מילואים. וע"כ אין להבחין בהן רק בציור בלבד. (א' רל"ד אות רע"ד ורע"ה).

לז) ה' דאלקים בציור ד"ו:
עי' תשובה ל"ו (ה' דאלקים בציור ד"י).

לח) ה' שבין הדדים שנעשתה לצנור:
ה' זו שבין הדדין הוא מקום הזווג שבחג"ת דאו"א עצמם, וז"ס שנעשתה לצנור המריק שפע לקצוות, כי הזווג שבקו אמצעי הוא המשפיע לקצוות שהם הדדין. והיא ה ה' דאלקים שהיא בחינת הבינה שרק היא מראה תיקונה בימי היניקה, כנ"ל בת' ל"ו. אמנם הז"א מקבל המוחין דרך הקצוות כי ה"ח הוא מקבל מדד ימין, וה"ג מקבל מדד שמאל. (א' רל"ח אות רפ"ד).

לט) ה' דהוד שנעשתה לקוף:
הוד היא המלכות דז"א, דהיינו התכללות המלכות בז"א, בבחינת עטרת יסוד שלו, והיא נבנית ע"י ז"א לפרצוף שלם. וה' דהוד, היא בחינת כתר מלכות והיא בחינת הכלי דפנים על המלכות, מזמן הנקודים, כי ז"ת דנקודים מבחינת הכלים דפנים, דהיינו שממעלה לפרסא דבי"ע, הם רק כח"ב חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא המלכות דז"ת דנקודים. ואח"כ בימי גדלות דנקודים, שנתפשטה כל ספירה מז"ת עד לעשיה, נמצא שגם נקודת החזה שהיא בחינת כתר של המלכות, נתפשטה לפרצוף שלם עד עשיה, ונמצאים כל ט"ת שלה הם בחינת אחורים, שקבלה ממטה לפרסא דאצילות. ולפי שכלים אלו דאחורים דמלכות דנקודים, לא חזרו לה בעת התיקון, ע"כ יש לחיצונים אחיזה גדולה בה, כי יש להם אחיזה בכל ט"ת שלה. וז"ס ה' דהוד שנתארכה ונעשתה לקוף, שרומז על התפשטות ט"ת דמלכות למטה מן השורה, דהיינו למטה מפרסא דאצילות בעת שביה"כ, אשר הרשימה דהתפשטות הזו נשארת גם עתה בכתר שלה, שבגלל זה מתאחזים בה החיצונים, בסוד ורגליה יורדות מות. (א' קל"ז אות ל').

מ) ה' דמים טמאים:
דמים פירושם, בחינות עביות הכלולות במלכות דז"א, שהם הוד יסוד מלכות, שלא נבררו ולא נתקנו בהתכללות הזווג דעיבור, אלא מבחינת השורש בלבד, וע"כ הם נחשבים עוד לסיגים ודמים בלי בירור. והנה בעביות זו דהוד יש ב' בחינות: א' מה ששייך לנוקבא שבגופו דז"א, הנקרא ה"ח, ואלו הם ה' דמים טהורים, כי אינם יוצאים עם הלידה, אלא נשארים במעי אמו, ולאט לאט בסדר המדרגה, הם עולים לחג"ת דאמא, ששם הזווג דבחי"א שמוציא קומת ה"ח, והעביות נכללת במסך ההוא דאמא, ומשם יונק אותם ז"א בבחינת חלב, והחלב ההוא שה"ס עביות מתוקן במסך, יורד בז"א, ושוב מתהפך בו לדם צלול ומזוקק וברור. כנודע, שפירושו שגם הוא יכול להזדווג עליהם, להשיג קומת חסדים, כפי הכמות ואיכות שיצאו עליהם, בהתכללות הזווג באמא. הרי שה' דמים דבחינת הנוקבא שבגופו דז"א הכלולים בעביות דהוד יסוד ומלכות, שלא נתבררו בעיבור, הם בחינת דם טהור לגמרי, כי מתהפכים ונעשים לה"ח, שהם קומת הז"א.
אבל בחינת הנוקבא הנפרדת ושאר פרצופי בי"ע הכלולים בהעביות דמ"ן דז"א ולא נבררו עמו, הנה הם יוצאים עם הלידה, להיותם כולם בחינת גבורות, כי מז"א ולמטה הם גבורות, ורק ז"א בלבדו הוא ה"ח. כנודע. והנה בהם יש גם טמא ממש, כלומר, כי בהם מעורבים כל הפסולת הנשארת אחר כל הבירורים דפרצופי בי"ע, ונודע שהסיגים הנשארים אחר שנתבררה המלכות דעשיה, הם חלק הקליפות הטמאים. ולפיכך כל עוד שלא נבררו הה"ג אלו, נמצא שחלקם של הקליפות מעורבים בהם, ולכן נקראים ה' דמים טמאים. והבן היטב, שאין הכוונה על חלקם של הנוקבא הנפרדת דז"א ושאר פרצופי קדושה דבי"ע, אלא על מה שנשאר אחר המלכות דעשיה. (א' קמ"ב אות נ').

מא) ה' דמים טהורים:
עי' תשובה מ' (ה' דמים טמאים).

מב) הארה להעלות מ"ן:
אין ז"א יכול לעלות למ"ן לצורך עיבור ג', שהוא מוחין דהולדה, מטרם שהוא נשלם בכל המוחין דקטנות, הבאים בעיבור הב' שלאחר ב' שנים דיניקה. וע"כ צריכים מקודם להמשיך לו, כל המוחין דקטנות דעיבור ב', ואז יכול ז"א לעלות למ"ן למוחין דהולדה. והמשכה זו דמוחין דקטנות דעיבור ב' נקראת בשם המשכת הארה כדי שיוכל ז"א לעלות למ"ן (א' קפ"ג אות קע"א).

מג) הגדלה:
הגדלה פירושה, התלבשות האורות בכלים, ועיקר השם הזה מורה על הגדלת השלישים התחתונים דכלים הבאים לעת הגדלות, אמנם גם כל בחינת התלבשות האורות בכלים נקרא הגדלה. דהיינו אפילו בביאת אור הנפש אל הפרצוף, שהוא מתלבש בכלים דחב"ד, נקרא שנגדלו אז כלים דחב"ד, אבל הכלים דחג"ת נה"י לא נגדלו עתה, כי לא קבלו שום אור. ואח"כ בבוא אור הרוח נבחן שהוא דוחה לאור הנפש אל הכלים דחג"ת, והרוח מתלבש בכלים דחב"ד, ונבחן עתה שגם הכלים דחג"ת נגדלו, כי אור הנפש ירד ונתלבש בהם. וכו' עד"ז. (א' קנ"ד אות פ"ח).

מד) הגדלת אברים:
אחר עיבור ב' שה"ת יורדת מעינים, ונחזרים אח"פ לז"א, ונשלם בכל ט"ס דכלים, נבחן שנגדל בכל אבריו, כי השיג השלישים התחתונים שהיו חסרים בכל ספירה וספירה שלו. אמנם עדיין אינם עולים בשם מטרם שמשיג הגדלות דעיבור הג', כי עד אז אינם מקבלים עוד אור, אלא אחר שמשיג אור הנשמה בעיבור ג', אז הנשמה דוחה לאור הרוח אל הכלים דחג"ת, ומתלבשת בחב"ד, וכן אור הרוח דוחה לאור הנפש לכלים דנה"י כדי להתלבש בעצמו בחג"ת, ונמצאים גם השלישים התחתונים שמשיגים אור. אמנם מטרם זה, נמצא אור הרוח בכלים דחב"ד, ואור הנפש בכלים דחג"ת, וכלים דנה"י ריקנים מאור. וע"כ אפילו לאחר עיבור ב', שכבר יש לו נה"י חדשים, אינם עולים בשם להיותם בלי שום אור. (א' קנ"ה אות צ"א).

מה) הגדלה ממשית:
הנה האורות המתלבשים בהכלים הנמצאים, מגדילים אותם. וזה נקרא בשמ הגדלה סתם. (עי' אות מ"ג.) אמנם השלמת השלישים התחתונים דכלים, הבאה ע"י אריכת רגלים דאמא, אשר נה"י שלה מתחלקים לט' פרקים, וחשלימים לכל ספירה מט"ס דז"א, את שליש התחתון החסר שם, כנודע. זה נקרא בשם הגדלה ממשית, כי נה"י דאמא מתערבים עם כל אבר ואבר דז"א, ונעשה להשלמת ש"ת שלו דאורות, וש"ע דכלים כנודע. (א' קס"ג אות קי"ד).

מו) המסו:
עי' להלן אות קל"ז (קפאון). (א' קל"ג אות כ"א).

מז) השאלה:
נה"י דאמא המתלבשים בבחינת לבושי מוחין תוך ז"א, נבחנים שהאורות נמצאים בהכלים בדרך שאלה. לפי שהכלים הם דאמא, אלא שנשאלים לשימוש האורות דז"א. (א' קל"א אות י"ב).

מח) התחלקות הדעת לאדרין ואכסדראין:
בעת הגדלות דז"א, לאחר העיבור ג' הנה אז יש זווג במוח הדעת שלו, המעלה או"ח עד החכמה, ומוציא הארתו לחוץ אל הבינה, ואז מקבל הדעת הארת חכמה, בתוך החסדים שלו, וכן מתהפך ממעלה למטה ומשפיע אותה הקומה אל הגוף. ואז מתחלק הדעת לאדרין ואכסדראין, כי חג"ת שהם בחי' אדרין, שפירושם חדרים פנימים, הוא משפיע בחינת חסדים מכוסים, כי הארת חכמה אינה מתגלית עד החזה דז"א, אלא רק מחזה ולמטה, הנקרא אכסדראין, שפירושים חדרים חיצונים, ששם מתגלה ההארת החכמה שבדעת. וז"ש בזוהר, שהדעת מתפשט אל הגוף וממלא אדרין ואכסדראין דגופא. דהיינו שמתחלק לב' בחינות כמבואר. (א' רכ"ב אות רמ"ד).

מט) התכללות הפרצופין:
הנה הפרצוף דעובר הז"א, מתחלת לידתו, עוד אין לו קומת נה"י בשלימות, אלא רק נה"י דנה"י. פירוש שהט"ס שלו שהם בקומת נה"י, אין שם בכל ספירה רק שליש א' משיעורו. כי בקו ימין שהוא חח"נ, יש לו בהם, רק השלישים התחתונים, שהם: נצח דחכמה, ונצח דחסד, ונצח דנצח. וכן בקו שמאל בג"ה, יש לו רק הוד דבינה, והוד דגבורה, והוד דהוד. וכן בקו אמצעי דת"י, יש לו יסוד דדעת, ויסוד דת"ת, ויסוד דיסוד.
ואח"כ כשמשיג פרצוף היניקה, שהוא קומת חג"ת נה"י, שהוא ג"כ על אותו הדרך שנתבאר בפרצוף העיבור, דהיינו ב"ש בכל ספירה מט"ס דג' הקוים. שהם: חסד נצח דחכמה, וחסד נצח דחסד, וחסד נצח דנצח. ועד"ז ב"ש בקו שמאל, שהם גבורה הוד דחכמה וכו'. וכן ב"ש בקו אמצעי, שהם (דעת) ת"ת דדעת, (ודעת) ת"ת דת"ת, וכו'. ואחר שנשלם הפרצוף הזה דיניקה, הוא מתלבש בפרצוף דעובר, מחזה ולמטה. והנה אז הם נכללים זה בזה, ומשיג גם הפרצוף דעובר בחינת שליש אמצעי לכל ספירה מט"ס שלו, שהם: בחינת החסד בכל ספירה דקו ימין. ובחינת הגבורה בכל ספירה דקו שמאל, ובחי' הת"ת בכל ספירה דקו אמצעי. ויש לו עתה בכל אחד מהם ב"ש, כמו הפרצוף האמצעי.
וכן אח"כ כמשיג פרצוף הפנימי, שהוא קומת חב"ד, הנה אז הוא מתלבש תוך פרצוף אמצעי מחזה ולמטה שלו. ואז נכללים כל ג' הפרצופין זה מזה, ומשיג גם פרצוף היניקה השליש עליון בכל ספירה מט"ס שלו, ויש לו עתה ע"ס שלימות, שיש בכל אחת ג"ש. וכן גם פרצוף העיבור משיג השליש עליון לכל ספירה שלו, ויש לו עתה ג"ש נה"י בשלמות בכל ג"ש: בחח"ן בג"ה דת"י, דנה"י. וכן פרצוף היניקה. הרי נתבאר, איך הפרצופים נכללים זה מזה, שע"י זה הם משיגים את תשלומיהם. (א' ר"ו מאות ר"ז עד אות רט"ו).

נ) התפשטות כח החלב לז"ת:
ע"י כ"ד חדשי יניקה, ז"א משיג ו"ק דרוח, שהם מתלבשים בכלים דחב"ד. ואח"כ ע"י עיבור ב', הוא משיג ג"ר דרוח. כנודע. ואז נבחן שג"ר דרוח דוחים את הו"ק למטה לז"ת דגוף, והם מתלבשים בחב"ד, ואז מקבלים הז"ת אל כח החלב דכ"ד חדשי יניקה, דהיינו בחינת ו"ק דרוח. (א' קנ"ד אות פ"ט).

נא) התפשטות ל"ב נתיבות החכמה:
נודע, שבחינת אבא, היא מטרם צמצום ב', להיותה מקבלת מבחינה שכנגדה בע"ב דא"ק, ששם עוד שולט צמצום הא', כי צמצום הב' מתחיל רק למטה מטבור דס"ג דא"ק. וע"כ טפת המיין דוכרין הנכללים בז"א, גורמים לו התגלות ע"ס בשלמות שמורידים הה"ת מעינים שלו, ומשפיעים בו הארת חכמה, ואז נבחן של"ב נתיבות החכמה נתפשטו במוחין דז"א. אמנם הם באים לו בג' בחינות: א' הוא לעת העיבור, בבחינת טפת הזרע, שאח"כ נקלטת בעיבור במעי אמו ונעלמת שם. ואז נבחן שאין עוד שום התפשטות לל"ב נתיבות החכמה. וכן בכ"ד חדשי היניקה, עוד אין לו שום הכר, כי אז נבחנת רק בסוד הציור דה' דאלקים הימיני בסוד ד"י. כנ"ל באות ל"ו. ע"ש. ותחלת גילוי הוא בעובר ב' שלאחר ב' שנים דיניקה, שאז הוא משיג הה"ח דאבא, הנקראים פנימים ומקיפים דאבא דקטנות. ואז מתגלה ל"ב נתיבות החכמה, בסוד ע"ב בימינא, ורי"ו בשמאלא וכ"ו בקו אמצעי. כמ"ש להלן בתשובה קמ"ג. אמנם עדיין אין זה נחשב להתפשטות גמור של ל"ב נתיבות החכמה, עד לאחר עיבור ג', שאז הם מתגלים במוחין שלו, ומתפשטים אל הגוף ע"י הדעת הממלא לאדרין ואכדראין דגופא. (א' רכ"ט אות רס"ד).

נב) התפשטות נ' שערי בינה:
ה"ג דאמא, נקראות נ' שערי בינה. כי כל גבורה כלולה מעשר, והן נ'. ונקראות שערים, על שם היסוד דאמא. ויש בהן ג' בחינות: א' הוא בימי העיבור, שאז היא מאירה לז"א את ה"ג שלה, בבחינת שורש העביות, ואז עוד אין לה"ג דאמא שום התפשטות בז"א, כי בשורש אין עביות ניכרת כנודע. ב' ביניקה, שמתפשטים נ' שערי הבינה מבחינת הקטנות שבהם. ג', בגדלות שהם מתפשטים בשלימות. (א' רכ"ט אות רס"ד).

נג) זווג דחצות לילה:
בלילה אחר ברכת המפיל נסתלקה כל המוחין דז"א, ואפילו המקיפים דאמא, ולא נשאר בו אלא קיסטא דחיי, דהיינו דוגמת המוחין דב' שנים של היניקה, שהם: נפש דנפש ונפש דרוח, וע"י ק"ש שעל המטה, נמשך הזווג דחצות לילה בבחינת עיבור הב' דקטנות, הנקרא ביאה קדמאה לעשותה כלי, שע"י הזווג הזה מוחזרים אח"פ לפרצוף, ונשלם בעשרה כלים וכן ג"ר דרוח וו"ק דגדלות דאמא. (אות קמ"ג).

נד) זווג דק"ש שעל המטה:
עי' תשובה נ"ג (זווג דחצות לילה). (א' קע"ג אות ק"מ וקמ"ב וקמ"ד. א' קע"ט אות קס"א).

נה) זווג דק"ש דקרבנות:
המוחין שקבל בזווג דחצות, הם מסתלקים בגמר הלילה, ונשאר ז"א שוב רק בנפש הרוח, כמו בלילה קודם חצות. ולפיכך הוא צריך מחדש לעיבור ב' דקטנות שלאחר ב' שנים דיניקה, הנקרא ביאה קדמאה. וזווג זה נעשה ע"י ק"ש דקרבנות. ויש בזווג זה ד' בחינות: א' היא גדלות ה"ג דאמא, הנקרא מקיפים דאמא. ב' היא ו"ק דה"ח דאבא, הנקרא פנימים דאבא, ג' היא גדלות ה"ח דאבא, הנקרא מקיפים דאבא, ד' היא ו"ק דגדלות דאמא. וכל ד' הבחינות האלו נעשות ע"י עיבור ב' ההוא, שהוא בא ע"י זווג או"א פב"א. שפירושו, שעדיין לא הפסיקה אמא את האחורים שלה המכסה על הארת חכמה.
ובמלת ישראל נכנסים בו מקיפים דאמא דקטנות, שהם ג"ר דה"ג שלה. עם ו"ק דה"ח שהם פבימים דאבא דקטנות. ובמלת אחד, נכנסים בו המקיפים דאבא דקטנות, שהם ג"ר דה"ח, עם ו"ק דאמא דגדלות. (א' קס"ו אות קכ"ג).

נו) זווג דק"ש דיוצר:
אחר שז"א כבר נשלם בכל הד' מדרגות דעיבור ב', ע"י ק"ש של הקרבנות, כנ"ל בתשובה נ"ה. שאז כבר הוא בבחינת ט' שנים ויום א'. הנה הוא ראוי לעלות למ"ן לעיבור ב' דגדלות, שנקרא עיבור ג', שהוא לבחינת מוחין דהולדה. ועיבור הג' הזה נעשה בק"ש דיוצר.
ובמלת ישראל, ממשיכים שוב את המקיפים דאבא דקטנות, כדי לעורר העלית מ"ן למוחין דהולדה. ובמלת אחד, עולה ז"א למ"ן לאו"א בבחינת עיבור ג', ונעשה הזווג דהולדה באו"א, בכל השלמות פנימים ומקיפין דאבא ודאמא. אמנם ז"א לא יוכל לקבל המוחין ההם בבת אחת, אלא עתה במלת אחד, הוא מקבל רק המוחין דו"ק דגדלות אמא מבחינת מוחין דהולדה. וג"ר דמוחין ההולדה, הוא מקבל אח"כ בברכת אבות דעמידה. וז"א עצמו עושה הזווג דפב"פ בשים שלום. (א' קפ"ח אות קפ"ה. ובמרשב"י באד"ר בפירושו על הזוהר דקל"ה ע"ב עש"ה וז"ל: בכל לילה מזדווגים או"א בחצות לילה לעשותה כלי וכו' ואח"כ ביום, חוזרים או"א להזדווג בסוד זווג גמור של ביאה שנית לצורך מוחין דהולדה בק"ש, ומזווג ההוא נמשך אל זו"ן להזדווג גם הם בתפלת שמונה עשרה בשים שלום בסוד זווג גמור שני לצורך הולדה גם הם עכ"ל).

נז) זווג דק"ש דערבית:
אחר היום מסתלקים כל הה"ח דאבא, כי אין זמנם של החסדים אלא ביום ולא בלילה, שהם בחינת הפנימים ומקיפים דקטנות דאבא, ולא נשאר מהמוחין דיום, אלא בחינת הגדלות דה"ג דאמא, שנקרא מקיפים דאמא דקטנות, ולפיכך אחר שנסתלקו החסדים כולם, צריכים לחזור ולעורר העלית מ"ן לעיבור ב' דקטנות מחדש לתפלת ערבית.
ולכן, במלת ישראל דק"ש של ערבית, ממשיכים הפנימים דאבא, שהם ו"ק דה"ח, ובמלת אחד, נכנסים בו מקיפים דאבא דקטנות, וו"ק דאמא דגדלות, דהיינו ג' הבחינות דעיבור ב' שלאחר ב' שנים דיניקה. וע"כ אינו ראוי לעיבור ג'. ונתבאר, שבג' הק"ש, שהם: ק"ש דעל המטה, וק"ש דקרבנות, וק"ש דערבית, אין בהם יותר מעיבור ב' דקטנות, שבהם ד' מדרגות: מקיפים דאמא, ופנימים דאבא, ומקיפים דאבא וו"ק דגדלות דאמא, ויותר מזה אי אפשר לז"א שיקבל, כי מטרם שהוא נשלם בכל ד' המדרגות דעיבור ב' אינו ראוי לעלות לעיבור ג' לצורך מוחין דהולדה. ורק בק"ש דיוצר לבד עולה למ"ן לצורך מוחין דהולדה. משום שכבר קבל כל ד' המדרגות של עיבור ב' בעת ק"ש דקרבנות, ע"כ הוא עולה לעיבור ג' לצורך מוחין דהולדה במלת אחד. (א' קפ"ז אות קפ"ד).

נח) חו"ב דיניקה:
בחינת אור הרוח שז"א משיג בעת היניקה, הוא דוחה את אור הנפש דעיבור לכלים דחג"ת, והוא עצמו מתלבש בכלים דחב"ד. ונמצא שבחי' חו"ב דיניקה, הוא רק אור הרוח לבד. וזה הכלל, שכל אור חדש הבא לפרצוף הוא מתלבש בכלים העליונים, ודוחה האור שהיה שם מקודם לכן. אל הכלים שלמטה. (א' קנ"ד אות פ"ח).

נט) ח"י חדשי יניקה:
ת"ת דא"א כלול מן י"ח גבולים. כי חציו העליון יש בו ו' גבולים, בו"ק שבו המלובשים באו"א. וחציו התחתון כלול מי"ב גבולי אלכסון כמ"ש להלן בתשובה ס"ה. ובכדי שז"א יכלול בתוכו י"ח גבולים הללו, הוא נבחן שיונק ח"י חודש. ולמ"ד שהם כ"ד חודש, הוא סובר, שגם חציו העליון כלול מי"ב גבולי אלכסון. אחר שהוא נכלל בחציו התחתון. כי בעת עלית נה"י לחג"ת דא"א, נכלל חציו התחתון מחציו העליון, ויש בתחתון עצמו ב' בחינות הת"ת הנ"ל, וכיון שחציו העליון כלול בתחתון, כבר גם בו יש י"ב גבולים כמו חציו התחתון. (א' רכ"ט אות רס"ד).

ם) חיות בהשאלה:
עי' תשובה מ"ז <השאלה> (א' קל"א אות י"ב).

סא) חיצון:
עי' תשובה קכ"ו <פנימי>.

סב) חלב:
בעת הלידה, שהדלת דקטנות חוזרת לשליטה, מכח עלית ה"ת לעינים, שישסו"ת יורדים ומתמעטים לבחינת ו"ק, ונסתלקו מהם הג"ר, כנודע. (עי' תשובה כ"ו) ולא נשאר שם אלא אורות דרוח נפש, אשר אז עולה שוב אור הרוח לכלים דחב"ד, ואור הנפש שהיה בנה"י, עולה לכלים דחג"ת, הנה עולה עמו ג"כ, בחי' העביות דהוד יסוד ומלכות שלא נבררו, ונכללים בהזווג החדש דחג"ת, שהוא בחי"א, ומקבלים בחינת מסך מתוקן דבחי"א מתוך התכללות בזווג ההוא, ואז נעשו לחלב, כי קומת החסדים היוצאים שם על בחי"א, נבחנים לחלב. וכשז"א יונק ומקבל לתוכו החלב הזה, הוא משיג בחינת העביות דהוד יסוד מלכות, המתוקנים במסך דעליון, וגם הוא עצמו, נעשה בסופו ראוי להזדווג עליה, ויוצא בו קומת ה"ח וה"ג. ולפיכך נחשב החלב שהוא יונק, לבחינת האודם שבו, כי נעשים בו לבחינת עביות מתוקנת במסך דבחי"א. וכל עביות הנמשכת מאמא, נבחנת לאודם, כי בינה דצמצום ב' מכונה ארץ אדום, כנודע. (א' קס"א אות ק"ח. אלף קל"ז אות ל"ב. א' קמ"ד אות נ"ט).

סג) חלב ודם:
חלב (בצירי תחת הח') שהוא השומן, נמשך מטפת מ"ד דאבא. ודם, נמשך מטפת מ"ן של הנקבה. ומשניהם נבנה ז"א והן קריבין לגבוה. (א' קס"ב אות ק"י).

סד) טבורא דלבא:
מקום נקודת החזה, נקרא טבורא דלבא. (א' ק"נ אות ע"ט).

סה) י"ב גבולי אלכסון:
נודע, שה"ח הנקראים חג"ת נ"ה, הם כנגד ה' הבחינות כח"ב זו"ן, ונמצא שעיקר ז"א הוא נצח לבד. ומצד שמוחותיו מאו"א, שהם מקבלים מבחינה שכנגדם בע"ב דא"ק, שבו נתחלפו הספירות, שבא אור חכמה בכלי דכתר וכו', ונמצא אור הנצח שעלה לת"ת, וע"כ נבחן עיקר ז"א לת"ת דה"ח, ובחינות חסד וגבורה שבו, הוא מכח התכללותו בעליונים, ונה"י שבו הוא מכח התכללות המלכות בו. הרי, שת"ת כולל כל הו"ק ונודע, שע"י עלית ה"ת לעינים, נעשה קו שמאלי בכל הספירות. כי עצם הספירות נבחנות לקו ימין, ובחינת עביות המלכות שנכללה בכל ספירה וספירה עד העינים נבחנת לקו שמאל. ולפי"ז נמצא, שיש ב' בחי' ו"ק, בז"א, א' דקו ימין, והב' דקו שמאל, והם מכונים י"ב גבולי אלכסון. כי כל בחינה יש לה גבול בפני עצמה. ונקראים אלכסון, משום, שהתכללות ב' ההין שנעשה בעלית ה"ת לעינים, מכונה אלכסון, כי נעשה בהם קו מהפנים אל האחור, כי ב' נקודות עושים בחי' קו, ולהיות הנקודה העליונה דבחינת פנים, מה"ר והנקודה התחתונה מבחינת אחורים, דהיינו מה"ת, ע"כ מובנות כמו אלכסון. ההולך מפנים לאחור. וז"ס שהפרסא גו מעוהי שהוא השורש של עליה זו, היא עומדת באלכסונא, כנורע. (אלף רכ"ט אות רס"ב).

סו) י"ה דאלקים:
התפשטות דל"ב נתיבות החכמה תוך נ' שערי בינה, דהיינו בבחינת הקטנות, שאין עוד גילוי אלא לבחינת ה"ג דקטנות דאמא, הנה זה נבחן, לבחינת י"ה דאלקים. כי הקטנות דאמא הוא השם אלקים, ובחי' יוד היא טפת מ"ד דאבא הכלולה בה, וה' היא בחינת הכר הה"ג דקטנות שנתגלה בז"א על ידיה. אמנם בבחי' עיבור ז"א, שאז אין עוד התפשטות אפילו לנ' שערי בינה דקטנות, כי העביות היא בבחינת שורש, נבחן שעוד לא נתגלה שם כי אם אותיות אל"ם מאלקים, ולא י"ה המורים על התפשטות הנ"ל. עי' תשובה י"ד <אלם מאלקים>. (דף א' רכ"ה אות רנ"ג. ובאו"פ ד"ה אל"ם).

סז) יניקה אמיתית:
עי' תשובה כ"ד <דדים>, שנתבאר שם, ב' מיני יניקות דז"א, כי אחר שהשיג נפש דרוח מאו"א בעת הלידה, ונולד, הנה נפל לבי"ע, ונמצא שנאבד ממנו הנפש רוח דאצילות שהשיג בעת העיבור ובסופו. ואז ע"י יניקה מדדי בהמה, חוזר לו בחינת הנפש דאצילות מזמן העיבור. וע"י יניקה מדדי אדם, הוא משיג בחינת הרוח. עש"ה. והנה היניקה מדדי בהמה אינה נחשבת לחידוש בז"א. כי קנה עוד אותו אור הנפש בעת העיבור, ועתה אינה אלא החזרה בלבד. וכל החידוש שהוא קונה בעת היניקה הוא רק על אור הרוח, שלא הספיק כלל לקבלו בעת הלידה, כי תכף נפל לבי"ע. וע"כ עיקר היניקה וחידושו, נבחן רק על בחינת היניקה מדדי אדם, שהוא יונק מדדי הבינה. (א' קל"ג אות י"ט).

סח) יניקת נה"י מהשדים:
אחר ביאת הגדלות דיניקה, דהיינו בז' שנים שלאחר עיבור ב', הנה אז מתלבשים ג"ר דרוח, בכלים דחב"ד, ובחינת ו"ק דיניקה יורדים לחג"ת נה"י. כי ג"ר דרוח דוחים הקטנות למטה. ונבחן אז, שבחינת החלב של יניקה דכ"ד חודש, ירדה ונתלבשה בנה"י ונמצא עתה, שנה"י דז"א יונקים מדדי אמא, כלומר שמקבלים המוחין האלו דיניקה דכ"ד חודש.

סט) ירידת הקטנות למטה:
כל אור חדש מקובל רק בכלים העליונים דפרצוף, בחב"ד שלו, ואור הקטן ממנו שהיה שם מקודם לכן, יורד למטה. וע"כ בביאת אור הגדלות נמצא שהוא דוחה את הקטנות מכלים העליונים למטה. (א' ר"ב אות קצ"ז).

ע) ירך יעקב:
עי' תשובה ס"ה <י"ב גבולי אלכסון>, שנתבאר, כי עיקר ז"א הוא הנצח, וחג"ת שלו הוא מהעליונים, והוד מתחתונים, שהיא המלכות. וכל אחיזת הס"א יכול להיות רק במלכות, ולא בז"א עצמו, ולכן הס"א יכול להתאחז בהוד דז"א, להיותה מהתכללות המלכות בו, ולא מנצח שהוא בחינת ז"א עצמו.
אמנם מצד המשכתו של ז"א מאו"א ומע"ב דא"ק, שנתחלפו בהם האורות, ונמצא שאור ההוד עלה בכלי דנצח. והנה מצד התחלפות הזאת עולה הס"א ומתאחזת גם בנצח דז"א. וז"ס שקר אין לו רגלים, כי הס"א משקר לאחוז בב' רגלים, דהיינו גם בנצח, וזה שקר, כי הנצח הוא כבר באמת עיקר ז"א, ואין שם שום מקום להאחז בה הס"א, כנ"ל. וז"ס ונצח ישראל לא ישקר וכו', כי ז"א שנקרא ישראל, לא יתן לס"א להאחז בנצח שלו, כי אחיזת הס"א שם בשקר הוא, כי באמת עיקר ז"א הוא הנצח.
וז"ס ותקע ירך יעקב, שהמלאך, שהוא שרו של עשו, נאחז רק בהוד שלו שהוא ירך השמאלי, ולא בב' ירכים. כי נצח ישראל לא ישקר וכו', ולא נתן לו לאחוז בנצח שבו. (א' קל"ז אות כ"ט ל').

עא) כבד:
הכלי הפנימי ששם משכן אור הנפש, נקרא כבד. והוא עומד נגד ג"ש עליונים דנה"י. (א' ר"י אות רט"ז ורי"ז ור"כ).

עב) כ"ד גבולים:
ת"ת הוא העיקר דה"ח, (כנ"ל אות ס"ה<י"ב גבולי אלכסון>.) והנה ת"ת דא"א, יש בו ב' בחינות דה"ח, כי בחציו העליון הוא בתכלית השלימות, והוא שייך לחלקו של או"א. ובחציו התחתון כבר שייך לחלקו של ז"א. שז"א אינו כל כך בשלמות. גם מחציו ולמעלה הוא בבחינת חסדים מכוסים. ומחציו ולמטה הוא בבחינת חסדים מגולים.
ונודע שת"ת כולל י"ב גבולי אלכסון, (כנ"ל אות ס"ה<י"ב גבולי אלכסון>) וזה הת"ת שהוא חלקו של ז"א, כולל ג"כ את חציו העליון דת"ת. כי לעת עיבור שעלו נה"י דא"א לחג"ת שלו, הנה נכלל חציו התחתון בחציו העליון מכח עליתו שם, וע"כ נבחן הת"ת הזה המלובש בז"א, שיש בו כ"ד גבולי אלכסון, ב"פ י"ב גבולים מחמת ב' מיני הת"ת הכלולים יחד. וע"כ יונק ז"א כ"ד חודש, שהוא נגד כ"ד גבולים אלו. (א' רכ"ט אות רס"ג.)

עג) כ"ד חדשי יניקה:
עי' תשובה ע"ב<כ"ד גבולים>. (שם).

עד) כלים חיצונים דאו"א:
כשאו"א מזדווגים לצורך ז"א מבחינת עביות דכתר, הנשאר בהם מעת עיבור שלהם עצמם, הוא נבחן שהזווג הוא מבחינת כלים חיצונים. כלומר, מבחינת פרצוף העיבור שלהם עצמם, שהוא פרצוף חיצון שלהם. וקומת הזווג הזה היא קומת נה"י. וכשמזדווגים מבחי' עביות דבחי"א, שנשאר בהם מבחינת פרצוף היניקה שלהם נבחן שהזווג הוא מבחינת כלים אמצעים שלהם, כי פרצוף היניקה הוא פרצוף תיכוני. כי ג' פרצופים הם: פרצוף דגדלות בפנימיות כולם, ועליו מלביש פרצוף דיניקה, ועליו מלביש פרצוף העיבור. (א' קנ"ט אות ק"ג).

עה) פנימיים דאו"א:
כשאו"א מזדווגים מבחי"ב ומבחי"ג דעביות, דהיינו מבחי' הגדלות שלהם, נבחן שהזווג הוא מכלים פנימים שלהם. כלומר מבחינת פרצוף הפנימית שלהם. עי' תשובה ע"ד <כלים חיצונים דאו"א>.

עו) כלים עליונים נגדלים תחלה:
זה הכלל, שהעליון משפיע בדבר העב יותר והתחתון מקבל רק בכלים הזכים יותר. פירוש: כי מדת הקומה היוצאת ע"י הזווג עם אור העליון, הוא תלוי בריבוי העביות, שכל שהמסך מבחינה יותר עבה כן קומת האור יותר גדולה, כנודע. אמנם כשהאור מתקבל בתחתון הוא מקובל בכלים הזכים יותר, דהיינו בכלים החב"ד, כי כל שהכלי יותר זך, יש לו השתוות ביותר עם האור שיוכל להלבישו. ולפיכך בעת שבא אור הנפש בפרציף הוא מקובל בחב"ד הפרצוף, שהם הכלים היותר זכים, ונמצא מהכלים העליונים נגדלים תחלה שהם חב"ד, אבל חג"ת נה"י הם עוד בלי אור. אלא אח"כ כשבא גם אור הרוח אל הפרצוף, הנה הרוח דוחה את אור הנפש מכלים דחב"ד, לכלים דחג"ת. והוא עצמו מתלבש בכלים דחב"ד. ונמצא עתה שגם כלים דחג"ת נגדלו, כי נתלבש בהם עתה אור הנפש. אבל כלים דנה"י עוד לא נגדלו כלום, והם עדיין בלי אור. עד שבא אור הנשמה, שאז הנשמה דוחה את אור הרוח מכלים דחב"ד, לכלים דחג"ת, כדי להתלבש בעצמו בחב"ד, וכן אור הרוח דוחה לאור הנפש לכלים דנה"י, כדי להתלבש בעצמו בכלים דחג"ת. ונמצא שנגדלו גם הכלים התחתונים דנה"י. הרי, כי תמיד כלים העליונים נגדלים תחילה. (א' קצ"ז אות קצ"ג).

עז) כללות:
בעת שכבר נכנס מדת עביות מתוקנת במסך הראוי תוך הפרצוף, אלא שעוד הוא מחוסר זווג עליה, משום איזו סבה, נבחן שהמוחין נגמרים בו מבחינת הכללות שבו, כי כבר נגמרו כל תיקוניו, ואינו מחוסר אלא זווג. (א' רי"ט אות רלח).

עח) כתר דז"א:
כתר דז"א אינו בכלל המוחין שלו, כי הן הכלי והן האור אינם מבחינתו עצמו אלא מעליון שלו. והוא מטעם, כי המוחין דז"א נמשכים בעיקר מאו"א, המתיחסים לע"ב דא"ק, שבו נתחלפו האורות ובא החכמה בכלי דכתר, והבינה בכלי דחכמה, וכו', ואור הכתר נשאר בפה דעליון, ולא נתפשט אל הפרצוף (כנ"ל בחלק ה' דף רצ"א אות ב' עש"ה כל ההמשך, כי כל המובא שם בענין הארת הכתר נוהג ג"כ בכתר דז"א.) הרי שמבחינת ע"ב, דא"ק הן הכלי אינו מבחינת ע"ב, אלא שהוא בחינת הפה דעליון, כי שם עומד הכתר שלו, והן האור אינו שייך לו, כי ע"ב הוא מעביות דבחי"ג, וכתר הוא מבחי"ד, עש"ה באו"פ. ועד"ז הוא בז"א, כי המוחין שלו מתיחסים אליו, כנודע.

עט) לב:
הכלי שבו משכן אור הרוח, נקרא לב. והוא עומד בחג"ת. (א' ר"י אות רט"ז ורי"ז ורי"ח ור"כ).

פ) ל"ב אלקים דמעשה בראשית:
נודע שהתפשטות הראשונה של הל"ב נתיבות החכמה ונ' שערי בינה, היא בבחינת יניקה דז"א, אמנם נבחן כאן שלבנ"ה הם מאירים תוך נ' שערי בינה, כלומר, שבחינתם עצמם דלבנ"ה אינה מתגלה, אלא תוך העלם והתלבשות דנ' שערי בינה. ומבחינה זו נקראים נ' שערי הבינה בשם ל"ב אלקים להיות הבינה, שנקראת אלקים, מגלה מתוכה בחינת ל"ב נתיבות החכמה. (עי' לעיל תשובה נ"א <התפשטות ל"ב נתיבות החכמה>.) ולעת הגדלות דז"א, אז מתגלים ל"ב נתיבות החכמה מבחינתם עצמם, ואז הם נקראים ל"ב הויות. (א' רכ"ז אות רנ"ח.)

פא) ל"ב נתיבות החמה:
עי' תשובה נ"א <התפשטות ל"ב נתיבות החמה>.

פב) ל"ב שנים:
מכח התפשטות ל"ב נתיבות תוך נ' שערי בינה, (כנ"ל בתשובה פ' <ל"ב אלקים דמעשה בראשית>) מכח זה נצמחים ל"ב השנים בעת היניקה, שהם בחינת הגילוי שנ' שערי בינה מגלים מתוכם את ל"ב נתיבות החכמה. (א' רכ"ח אות רנ"ט).

פג) לבר מגופא:
כל ספירה כלולה מע"ס, כנודע ויש הפרש גדול כאן. כי בבחינת עצמה של הספירה, וכן במה שכלולה מעליונים ממנה, היא סובלת מכל הכחות והצמצומים שבהם, כי כל הכחות שבעליונים שולטים בהכרח בתחתונים מהם. אמנם ממה שהספירה כלולה מתחתונים היא כלולה רק מבחינת אורותיהם בלבד, אבל לא מהכוחות והצמצומים שבתחתונים. כי זה הכלל שכל מסך וצמצום אינו יכול להתעלות למעלה ממקום יציאתו אף משהו.
ובזה תבין ההפרש הגדול מחג"ת אל נה"י דז"א, כי מצד המוחין נבחן עיקר ז"א שהוא רק ת"ת, וחו"ג הוא מהתכללותו מעליונים, ונה"י הוא מהתכללותו מתחתונים. כנודע. והנה כל אחיזת הקליפות הוא רק בנוקבא דז"א, שהיא המלכות. אבל בז"א עצמו אין להם אחיזה. ונמצא שמנצח ולמטה שספירות אלו הם מהתכללות המלכות, הנה כבר יש אחיזה לחיצונים, אמנם בחינת אחיזתם זו, נבחנת שהוא מבחינת לבר מגופא, כלומר, כי אינם מגוף ז"א עצמו, אלא מהתכללותו מהתחתונים דהיינו ממלכות, וע"כ אין אחיזה שלהם פוגמת בז"א אלא רק מצד המלכות הכלולה בו. וע"ז סובב הדיוק, שכל נה"י לבר מגופא. (א' קל"ז אות כ"ט).

פד) לידה:
בשעה שהוכר עביות דגופא דז"א שהיא משונה מבחינת אמא, נבחן עם זה, שנולד ויצא לחוץ. כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה בשינוי מקום, כן הרוחניים נפרדים זה מזה מתוך שינוי צורה הנופל ביניהם. (א' קכ"ז אות א' ואות ו').

פה) מגולים:
מילוי ולבוש ענינם אחד, כי כל תחתון יוצא במקום החסרון דעליון, וממלא אותו באורותיו, כמ"ש באורך אצל פרצופי א"ק, וע"כ נבחן התחתון לבחינת מילוי דעליון ולבחינת לבוש לעליון.
ומתוך שפרצוף עתיק, אשר בחינת ה"ת דצמצום א', שה"ס מלכות דא"ק, מלובשת בו, הוא נמשך ג"כ עד סיום בי"ע כמו רגלי א"ק כמעט. וז"ס שב"ש תחתונים דנה"י דעתיק יוצאים לבר מפרסא דאצילות למקום בי"ע. וכיון שפרצופי בי"ע אינם מוסיפים כלום לעתיק דאצילות, ע"כ אינם נחשבים למילוי שלו, ונבחן משום זה שב"ש אלו היוצאים לבר מאצילות הם שם מגולים, כי אין שם מבחינת אורות דאצילות שילבישו אותו. (א' קל"א אות י"ד) ועי' לעיל בחלק ח' דף תרמ"א ד"ה ונמצאו).

פו) מוח:
הכלי שבו מלובשת הנשמה נקרא מוח. והוא עומד בג"ר. (א' ר"י אות רט"ז רי"ח ורי"ט).

פז) מוחין דאלקים:
מוחין דז"א הבאים מעיבור הא', ומעיבור הב' שלאחר ב' שנים דיניקה, עד היותו בן ט' שנים ויום א', הם כולם מוחין בשמות דאלקים. אלא המוחין הבאים אחר עיבור ג' שלאחר ט' שנים ויום א', הם מוחין דשמות הויות. (א' רכ"א אות רמ"ג).

פח) מוחין דבן ד' שנים:
מוחין דבן ד' שנים, הם: פנימים ומקיפים דאמא דקטנות, שהם הקטנות דה"ג עם הגדלות דה"ג, וכן בחינת נו"ה של הפנימים דאבא דקטנות, שהנצח דה"ח דאבא מלובש בחכמה דז"א, והוד דה"ח מלובש בבינה דז"א וכלי הדעת עדיין ריקן מאור. (א' קס"ו אות קכ"ג).

פט) מוחין דבן ו' ויום א':
מוחין דבן ו' שנים ויום א', הם פנימים ומקיפים דאמא. וכל הפנימים דאבא דקטנות, שהם חג"ת נו"ה. ואז יורדים נו"ה דה"ח מחו"ב אל חסד וגבורה דז"א, וחג"ת דה"ח מתלבשים בחב"ד דז"א. ואז יש לו מקצת דעת, כי ת"ת דה"ח דאבא מלובש עתה תוך דעת דז"א. והוא עונת הפעוטות שמקחן מקח במטלטלים. כי ו"ק נקראים מטלטלים, בהיותם מטולטלים מרחמים לדין ומדין לרחמים. ואלו הה"ח דאבא מלובשים תוך הכלים דנה"י דתבובה, בתוך ה' פרקים תחתונים שלה, כי חג"ת דה"ח דאבא מלובשים תוך ב"פ אמצעים דנו"ה שלה, ובפרק עטרת יסוד שלה. ונו"ה דה"ח דאבא מלובשים תוך ב"ש תחתונים דנו"ה שלה. (א' קס"ז אות קכ"ה).

צ) מוחין דבן ט' ויום א':
מוחין דבן ט' שנים ויום א'. הם פנימים ומקיפים דאמא דקטנות ופנימים ומקיפים דאבא דקטנות. כי אז יורדים ג"ר דה"ח, שהם בחינת ל"מ דצלם דה"ח, שהם ג"ר: חב"ד. ואז דוחין חג"ת דה"ח מכלים דחב"ד דז"א, אל כלים דחג"ת, ומתלבשים בכלים דחב"ד. וכן חג"ת דה"ח דוחים נו"ה מחו"ג אל כלים דנו"ה דז"א, והם מתלבשים בחג"ת. ומקיפים אלו דאבא, מלובשים תוך ג"ש עליונים דנה"י דתבונה. ועתה נשלם ז"א בט"ס שלו מבחינת אור הרוח. והוא ראוי עתה לעלות למ"ן למוחין דהולדה. (א' קס"ח אות קכ"ז וק"ל).

צא) מוחין דגדלות:
מוחין שז"א מקבל ע"י עליתו למ"ן אחר היותו בן ט' שנים ויום א' הנקרא עיבור ג', נחשבים למוחין דהולדה, כי ע"י גם הזו"ן חוזרים פב"פ, וראוים להולדת נשמות. והם הנקראים מוחין דגדלות. (א' קנ"ו אות צ"ב).

צב) מוחין דהולדה:
עי' תשובה צ"א <מוחין דגדלות> (א' קנ"ה אות פ"ז).

צג) מוחין דכללות:
עי' תשובה ע"ז <כללות>. (א' רי"ט אות רל"ח).

צד) מוחין דקטנות:
כל המוחין הבאים בעיבור א' ובעיבור ב' עד היותו בן ט' שנים ויום א', נקראים מוחין דקטנות. מלבד ו"ק דגדלות אמא, שהוא ג"כ מקבל בעיבור ב'. אמנם ו"ק דגדלות אלו, הם כמעט בערך אחד עם ג"ר דמוחין דקטנות. (א' קע"ט אות קס"ג).

צה) מזונות:
בחינת המזונות של הפרצוף מחויבים להיות תמיד ממדרגה שלמעלה מפרצוף עצמו, כי המזונות אלו מכשירים אותו לעלות שם ולהלבישה בקביעות, עי' תשובה כ"ד <דדים>. (א' קמ"ד אות ס').

צו) מחצית הפרצוף ממש:
נקודת החזה שבפרצוף נחשב למחציתו ממש. כי ב' סיומים יש: א' מצד קו האמצעי, והוא בחינת הסיום לאורות וב' מצד הקצוות והוא סיום לבחינת הכלים. והנה מצד הכלים מסתיים מחצית הפרצוף במקום הטבור. אמנם אינה נחשב למחציתו ממש, כי עיקר ההבחן בפרצוף הוא מבחינת האורות שבו. וע"כ רק בסיום דקו האמצעי, שהוא במקום החזה, שם נחשב סיום מחצית הפרצוף. (א' ק"נ אות ע"ט).

צז) מטלטלין:
הו"ק נקראים מטלטלין. מטעם, כי כל עוד שאין בחינת ג"ר בפרצוף הם מטולטלים מדין לרחמים. ומרחמים לדין. (א' קס"ז אות קכ"ה).

צח) מ"י:
בינה נקראת מ"י. בסו"ה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כמ"ש בזוהר בראשית בתחלתו. (א' קל"א אות י"א).

צט) מקום הריון:
עיקר התיקון הנרצה בעיבור, הוא להאירו מבחינת עביות דצמצום ב', מסוד עלית ה"ת לעינים, הנקרא מילוי דאלפין. כנודע. ולפיכך נבחן מקום הריון בשליש תחתון דת"ת דאמא, המקבל מבחינה שנגדו מס"ג דא"ק מטבור ולמטה, ששם מלבישים ג"ר דנקודים. שבהם הותחל שורש זה דעלית ה"ת בעינים. ולפיכך מכונה מקום זה בטן, או מקום הריון. (א' קכ"ח אות ה').

ק) מקיפים דל"ס דצלם:
קומת ע"ס דמוחין היוצאת בעליון לצורך התחתון, נחלקת לפנימים ומקיפים, שהפנימים נקראים צ' דצלם, שפירושו ו"ק דמוחין ההם, ומקיפים נקראים ל"ם דצלם שפירושו ג"ר דע"ס ההם. (א' קנ"ח אוח צ"ח).

קא) מקיפים דקטנות אבא:
בחינת ג"ר דה"ח הבאים בג' השנים מן ו' ויום א', עד ט' ויום א', הם נקראים מקיפים דקטנות אבא. (א' קפ"ו אות קע"ט).

קב) מקיפים דקטנות אמא:
ג"ר דה"ג שמקבל תכף בעת עלותו לעיבור ב' אחר שני שנים דיניקה, נקראים מקיפים דקטנות אמא, כי הה"ג מתיחסים למוחין דאמא, וה"ח מתיחסים למוחין דאבא. (שם).

קג) נו"ה לבר מגופא:
עי' תשובה פ"ג <לבר מגופא>.

קד) ניקוי הפסולת:
עביות שבמ"ן דתחתון, העולה ונכללת בזווג הפרצוף העליון, מתבררת ומתתקנת שם, שפירושו, שהעביות משגת בחינת המסך מעליון שאז התחתון עצמו ראוי לזווג. וע"כ הכל תלוי במדת המסך המשמש בזווג ההוא דעליון, שאם למשל המסך הוא דבחי"א, אינו נברר מעביות בעת ההיא אלא בחי"א, והשאר יוצא בבחי' פסולת, כי המסך לא תיקן אותו. ולכן נבחן תיקון ההוא בשם ניקוי הפסולת, כי אותו הכמות שהמסך קולט ממנה, הוא מתנקה וראוי לזווג. (א' קמ"ה אות ס"ב).

קה) נ' שערי בינה:
עי' לעיל תשובה נ"ב <התפשטות נ' שערי בינה>.

קו) נ' שערי בינה שבז"א:
נודע, שנ' שערי בינה, פירושם ה"ג דאמא, כי כל אחת כלולה מעשר הם ג'. ובהיותם בקטנות הם נ' חסר א', דהיינו רק מ"ט שערים, וזה מורה שהם חסר ראש וג"ר, אלא שהם רק ז"ת. וכל אחת כלולה מכולן הרי ז"פ ז' שהם מ"ט. ואלו המ"ט שערים מתפשטים בז"א בעת קטנותו. ובגדלות מתפשט בו גם שער הנ', שהוא ג"ר שלהם. וזה השער הנ' שזוכה בעת גדלותו, הוא בכח הלבושים דאמא עלאה, שמקבל מימי עיבורו, שהם עשרה לבושים לה"ח וה"ח שלו, הנקראים עשרה שמות אהי"ה. (א' קמ"ג אות נ"ח).

קז) נצח ישראל:
עי' תשובה ע' <ירך יעקב>.

קח) סובל:
נודע, ששינוי הצורה מרחיקה הרוחניים זה מזה, ולפיכך אחר שהעובר מתעבה וניכר עביותו שהוא משונה מאמו נבחן שכלים דאמא אינם סובלים אותו עוד, ומפרידים אותו מהם והוא יוצא לחוץ (אלף קכ"ח אות ו').

קט) סיגים בלתי גמורים:
עי' לעיל בתשובה ל"א <דם טמא>, שג' מיני סיגים הם: א' השייכים עוד לבחינת ז"א עצמו, שהם השירים דהוד יסוד מלכות, והם אינם יוצאים בסוד דם לידה. אלא עולים לחג"ת ומתהפכים לחלב. ב', הם שירים הנשארים אחר בירורי ז"א, שהם נחשבים לו לפסולת, ומ"מ הם נבררים ונעשה מהם נוקבא דז"א, וכל פרצופי קדושה דבי"ע, ואלו יוצאים לחוץ בסוד דם לידה, אבל הם דם טהור, כי מהם נבררים הפרצופים כולם שלמטה מז"א. והם שנקראים "סיגים בלתי גמורים". כי הם נבררים עוד לצד הקדושה, כמבואר. גם הם נקראים "סיגים דח' ספירות ראשונות" כלומר השירים הנשארים מבחינת ח"ס ראשונות דז"א מכתר עד נצח, שבשירים אלו אין עוד לז"א שום חלק בהם, כי אלו ח' הספירות דז"א נבררו לגמרי, ומה שנשאר מהם נחשב לו לפסולת, וע"כ הם יוצאים בסוד דם הלידה. אמנם השירים דג"ס הוד יסוד מלכות דז"א, הם נחשבים לבחינה א', ואינם יוצאים בדם הלידה. כנ"ל.
הבחי' הג' של הסיגים, הם השירים הנשארים אחר בירור כל הפרצופים דבי"ע דקדושה, דהיינו אחר שנברר גם המלכות דעשיה, שאלו הם סיגים שלא יוצלחו עוד לכלום, והם יוצאים לקליפות, והם הנקראים דם טמא. ואלו הם הנקראים ''סיגים גמורים". והנה בעת שנברר ז"א, עוד לא נבררו הפרצופים התחתונים ממנו, ונמצא שבכלל השירים שנשארו אחר בירורים של ז"א, יש ב' בחינות סיגים הנ"ל, הן בחינת דם טהור, שמהם נבררו הפרצופים התחתונים. והן דם טמא דהיינו הסיגים גמורים שעדיין כלולים שם, כי עוד לא נברר הנוקבא ובי"ע, ונמצא הסיגים גמורים מעורבים עוד שם. (א' קל"ט אות מ"א).

קי) סיגים גמורים:
עי' תשובה ק"ט <סיגים בלתי גמורים> (א' קל"ט אות מ"א).

קיא) סיגים דח' ספירות ראשונות:
עי' תשובה ק"ט <סיגים בלתי גמורים>. (א' קל"ז אות ל"א).

קיב) סתומים:
אחורים דיסוד אמא המתפשטים עד החזה דז"א, הם סותמים הה"ח ואינם מניחים אותם להתפשט מחזה ולמטה, ונבחנים אז הה"ח שהם סתומים שם. כי אין התפשטות החסדים מחזה ולמטה אלא בעת שהם מגולים בהארת חכמה, והאחורים דאמא מעכבים על הארת חכמה, כנודע. (א' קס"ח אות קכ"א).

קיג) עולמות ונשמות:
ב' זווגים יש באו"א, א' הוא זווג להחיות העולמות, והיינו כל עוד שאמא היא באחורים לאבא, בסוד כי חפץ חסד הוא, והיא ממשכת מאבא חסדים בלי הארת חכמה. ב' הוא זווג דהולדת נשמות, וזהו רק לאחר שאמא הפסיקה אחורים שלה. וחוזרת פב"פ עם אבא. ועולמות הנמשכים מזווג א', פירושם חיצוניות הספירות. ונשמות הבאים מהזווג הב', פירושם, פנימיות הספירות. והוא מטעם, שאין אור החכמה יכול להתלבש בפרצוף זולתי בהתלבשותו באור דחסדים, הרי שאור החסדים הם חיצוניות ולבוש לאור הנשמות שהם בהארת חכמה. ונמצא שמזווג א' דאו"א נמשכים החיצוניות והלבושים, ומזווג ב' דאו"א, נמשכים הפנימיות המתלבש בהם דהיינו הנשמות, שהם בהארת חכמה, ובזה תבין ענין ג' הפרצופים המתלבשים זה תוך זה, הנקראים חיצון, תיכון פנימי. אשר החיצון והתיכון, הם בחינות עולמות, ונמשכים מזווג הא'. והפנימי הוא בחינת נשמות, ונמשך מזווג הב' הנ"ל. (א' רי"ב אות רכ"ג).

קיד) עונת איש גמור:
ענות איש גמור, הוא אחר היותר בן י"ג ויום א', שאז משיג המוחין דהולדה. עי' לעיל בתשובות צ"א <מוחין דגדלות>  וצ"ב <מוחין דהולדה>. (א' רל"א אות רס"ט).

קטו) עונת בן ט' ויום א':
עי' תשובה צ' <מוחין דבן ט' ויום א'>. (שם).

קטז) עונת בן י"ח:
עונת בן י"ח היא אחר שקבל ה ל' דצלם דבחינת המוחין דהולדה. כמ"ש במקומו. (שם).

קיז) עונת הפעוטות:
עי' לעיל בתשובה פ"ט <מוחין דבן ו' ויום א'>. (שם).

קיח) עיבור א':
בעיבור א' מתקנים בחזרה בחי' הקטנות דז"א דנקודים, שהם ו' הכלים: חב"ד, חג"ת, ונקודת החזה, בקומת נה"י, שהוא אור הנפש. ונקרא ג' גו ג', כי רק ג' כלים עליונים נגדלים בעיבור, וג' תחתונים כלולים בהם. ובגמר העיבור לעת לידה, מזדווגים או"א במסך דבחי"א, מבחינת הכלים האמצעים שלהם, ויוצאת קומת הרוח לז"א, אלא ז"א אינו יכול לקבלה עתה, כי נולד תכף ונופל לבי"ע. ואובד גם בחינת הנפש דאצילות. ועל ידי יניקתו שם מב"ש תחתונים דעתיק, שהניחו רשימתם בנהי"מ דא"א דאצילות, הוא חוזר וקונה הנפש דאצילות שמזמן העיבור, ועולה מבי"ע ומלביש לנה"י דא"א דאצילות. (א' קנ"ב אות פ"ה) עי' לעיל תשובה כ"ד <דדים>.

קיט) עיבור ב':
עיבור ב', משלים הכלים שמחזה ולמטה, החסרים לו אחר כל התיקון דעיבור הא'. כי בעיבור א' לא נתקנו אלא הכלים דפנים, שהם בחינת גו"ע, שמבחינת תיקון קוים הם נקראים חב"ד חג"ת עד החזה. כנ"ל בתשובה קי"ח. והוא חסר אח"פ, שהם תנה"י שמחזה ולמטה. ואלו נשלמים לו בעיבור ב' ע"י אריכת רגלים דאמא, שיורדת ה"ת מעינים, ומחזירים אח"פ דז"א למקומם ואז נשלמים עשרה כלים, ועיבור ב' זה ה"ס ביאה קדמאה הנזכר באו"א ובזו"ן, כדי לעשותה כלי.
ומבחינות האורות, נבחן בעיבור ב' הזה, שיוצאים כאן ד' מדרגות: א' גדלות דה"ג דאמא. ב', ו"ק דה"ח דאבא. ג', ג"ר דה"ח דאבא. וכל אלו הה"ג והה"ח דאו"א, נבחנים לג"ר דרוח, והם מוחין דקטנות. ויש עוד מדרגה ד', שהיא ו"ק דאמא דגדלות, שיוצאת יחד עם ג' המדרגות הנ"ל. ומ"ן דעיבור ב', שז"א מעלה מאחורים דאו"א, הם מבחינת חלוקה הב' דנקודים, המחזיר או"א לראש, אמנם עדיין הם במצב פב"א. וע"כ נבחנים כל המוחין האלו בבחינת אחורים, שפירושו, שאחורים דאמא שולטים עוד בהם, המעכבים ההארת חכמה בחסדים. א' קנ"ט אות ק"ב).

קכ) עיבור ג':
אחר היותו בן ט' שנים ויום א', שכבר קבל כל ד' המדרגות הבאות ע"י עיבור ב', אז עולה למ"ן לצורך מוחין דהולדה, הנקרא עיבור ג'. או עיבור ב' דגדלות. וזהו ע"י העלאת מ"ן לאו"א מבחינת אחורים שלהם שנפלו מחלוקה הג' דנקודים, ממ"ן ד ו' ונקודה,שקבלו מיסוד דא"ק. שאז הפסיקה אמא אחורים שלה וחזרה עם אבא פב"פ, מבחינה זו יצאו שם ד' קומות מבחינת או"א עלאין,וד' קומות מבחינת ישסו"ת. ולפי השיעור שז"א מעלה מאחורים אלו, כן יגדלו המוחין שמקבל על ידיהם. ועובר ג' הזה נקרא בהרבה מקומות, בשם עיבור ב' ג"כ, והוא כי לעיבור ב' שלאחר ב' שנים דיניקה, קורא בשם עיבור ב' דקטנות. ולעיבור ג' זה, הבא לאחר ט' ויום א', הוא קורא עיבור ב' דגדלות. והוא דבר המובן מענינו. (א' קנ"ב אות פ"ו. א' קנ"ו אות צ"ב. קנ"ט אות ק"ב).

קכא) עכירת הדם:
עביות שבכלי דזווג, שהם כלים דנה"י, נקראת בשם דם. וכל עוד שלא נתקנו במסך דעליון, נבחן שהם עכורים, כי הרצון לקבל בלי מסך, הוא חלקם של הקליפות, כנודע. וכשהם מתתקנים ע"י העליון ומשיגים כח המסך, אז נבחן שנעשו ברורים ומזוקקים, באופן שהם ראוים לזווג עם אור העליון. (א' קמ"ה אות ס"ב).

קכב) עכירו דמיין:
הבחינות דה"ת מצמצום א', שהן אינן יכולות לקבל בחינת הקפאון דיסוד אבא העושה לז"א בבחינת רקיע. (עי' תשובה ל"ז <ה' דאלקים בציור ד"ו>.) שהם כלולים במ"ן דז"א, נבחנים לעכירו דמיין. (א' קל"ג אות כ"א).

קכג) עליונים דכלים נגדלים תחלה:
עי' תשובה ע"ו <כלים עליונים נגדלים תחלה>.

קכד) עלמא דדכורא:
בינה נקראת עלמא דדכורא, ביחס נה"י שלה המתלבשים בז"א, שהוא זכר. (א' קל"א אות י"ג).

קכה) עשרה דמים:
ז"א כולל ה"ח וה"ג, כי מבחינת חסד החמישי שהוא הוד יוצאים ה"ג, להיותו בחינת המלכות דה"ח, כנודע. וביחס הנוקבא הנפרדת דז"א, נקרא ז"א רק בחינת ה"ח לבד, ונוקבא כולה ה"ס ה"ג.
אמנם בז"א לבדו, יש ג"כ בחינת נוקבא שבגופו, וע"כ הוא עצמו כלול ג"כ בהכרח מה"ח וה"ג, והיינו כנ"ל שמחסד החמישי שהוא הוד מתפשטים הה"ג. ואמנם במ"ן דז"א שעלו לאו"א, כלולים כל הפרצופים דבי"ע וגם השירים מהם שהם חלקם של הקליפות (כמ"ש הרב בדף א' קל"ט אות מ' ומ"א) אמנם כל אלו כלולים בה"ג דז"א, ולא בה"ח שלו, כי מז"א ולמטה נבחנים כולם בבחינת גבורות.
ונמצא לפי"ז, שה"ח דז"א הם דם טהור לגמרי, דהיינו אפילו החלקים דהוד יסוד מלכות, שלא נבררו בעיבור ונשארו בבחינת דם, מ"מ הם דם טהור, שאין חלק של הקליפות מעורב בהם. אלא בבחינת ה"ג, שהם השירים השייכים אל הנוקבא הנפרדת ובי"ע, בהם יש דם טמא, שהם עירוב השירים שישארו אחר בירור המלכות דעשיה, שהם סיגים ממש בלי שום תועלת. ועל שם הסיגים הגמורים האלו המעורבים בה"ג, נקראים פעם הה"ג בשם דם טמא. ושירים דהי"מ דז"א, אע"פ שנעשה מהם בחינת נוקבא שבגופו דז"א, שהם ה"ג בערך ז"א. מ"מ בערך עצמם הם מה"ח, כי ז"א כולו ה"ס ה"ח. וז"ס עשרה דמים הם: ה' דם טהור, וה' דם טמא. כמבואר.

קכו) פנימי:
ג' פרצופים הם: פרצוף העיבור שהוא קומת נה"י. ופרצוף יניקה שהוא קומת חג"ת. ופרצוף גדלות שהוא קומת חב"ד. והם מתלבשים זה בתוך זה. פרצוף הגדלות מתלבש מחזה ולמטה, תוך פרצוף היניקה, ופרצוף היניקה מתלבש מחזה ולמטה, תוך פרצוף העיבור. ונמצא פרצוף הגדלות לפנים מכולם, וע"כ נקרא פנימי. ופרצוף העיבור לחוץ מכולם, וע"כ נקרא חצון. ופרצוף דיניקה באמצעם, וע"כ נק' תיכון. (א' ר"י אות רי"ד).

קכז) פנימיות דקטנות אבא:
ו"ק דה"ח, שז"א מקבל מבן ב' שנים עד שנת הו' יום א', הם נקראים פנימים דקטנות אבא. עי' אות קי"ט <עיבור ב'>. (א' קפ"ו אות קע"ט).