גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.




לפי עדכון אחרון (עולה) מאוחסן כרגע מיין באופן כרונולוגי: לפי עדכון אחרון שנה ל(יורד) | לפי תאריך יצירה

עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל

:

מט) יניקת הקליפות:
עצם חומר הקלפות, הוא רע גמור שפירושו, שאינו ראוי לקבל כלל כי הם מבחינת חלל פנוי, שהוא בחי"ד המצומצמת שלא לקבל כלום מאור העליון. ונמצא ע"כ, שהוא בחינת חומר בלי חיות כלל. אלא אחר מביה"כ מסבת טוב ורע המעורב בהם, נפלו אלו הכלים לקליפות ההם, ונעשו להם נשמה וחיות. כי אע"פ שנסתלקו האורות מתוך הכלים, מ"מ נשאר בהם שיורין מהאורות, ואלו השיורין נעשו לבחינת נהירו דקיק, המאיר ומחיה להקליפות, ומתוך כך נעשה להם בנין של פרצופין ועולמות דוגמת הבי"ע דקדושה. אמנם זה הספיק להם לעצם בנינם. אבל אחר חטא של עצה"ד, וכן כשבני אדם חוטאים, המה גורמים בזה התרבות חיות ושפע להס"א, לפי מדת הפגם שהם פוגמים בהקדושה.
כי גופו של אדם הם מסיגי המלכים שלא נתבררו, והוא מעורב טו"ר, בסוד עייר פרא אדם יולד. וכשמטהר את גופו ומפריש הרע ממנו, אז מקבל הארות עליונות לנשמתו ונפשו, כפי מדת זיכוכו. ואח"כ כשחוטא נמצא האורות מסתלקים, והלבושים מאלו ההארות, נופלים לקליפות, ממש כמו שקרה בשביה"כ, שמשום, שהיה הבחי"ד מעורבת בכלים, הוכרח האור להסתלק, והכלים נפלו לקליפה, ונעשו להם לחיות כנ"ל. כן הדבר ממש בשעה שהאדם חוטא, שפירושו כשחוזר ומערב את הרע ההוא שכבר טיהר את עצמו ממנו והפריש אותו מגופו, הנה תיכף מסתלקות ההארות העליונות מנפשו, והלבושים של ההארות הללו נופלים לקליפות, ונעשו להם לחיות ולמזונות, וז"ס רדיפת היצה"ר וס"א להחטיא את הצדיקים ולהדבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה יתרבו חייהם, כלומר, כל מי שהוא גדול ביותר, הרי יש לו טובה וקדושה ביותר, ונמצא כשהס"א מכשיל אתו בחטא, והטובה והקדושה מסתלקת בסבתו, והלבושים שלהם נופלים לחלקם של הקליפות, הרי יש להם ממנו ריבוי שפע החיות ביותר, וע"כ כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כי הס"א רודפת אותו יותר. (דף תצ"ה אות י"ח. ובאו"פ שם ד"ה דמנהון. עש"ה)

:

נ) ישסו"ת:
בחינת הז"ת דאו"א, דהיינו אח"פ שלהם, נקרא בשם ישסו"ת. ומתחלה בעת הזווג דהסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, נבחן, שהישסו"ת ואו"א הם מאוחדים בפרצוף אחד. אלא אח"כ, כשחזרו או"א לבחינת זווג אב"א, נפרשים מהם ישסו"ת ויוצאים בבחינת ראש מיוחד, בקומת אח"פ, ונעשו לפרצוף נבדל בפני עצמם. עי' לעיל אות כ"א. (דף תקי"ד אות מ')

:

נא) כח הקליפות:
הלבושים של האורות דקדושה המסתלקים מהכלים מחמת עירוב הרע שבהם, הנה לבושים אלו נופלים לחלקם של הקליפות, והשיורים שנשתיירו מהאורות שהיו בהם, הם מוסיפים חיות וכח בהקליפות. עי' לעיל אות מ"ט. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

נב) כללות בינה ותבונה:
בשעה שה"ת יורדת מעינים דאו"א למלכות הכללית שלהם, נמצאים הישסו"ת, שהם אח"פ דאו"א חוזרים ומתחברים להראש, שהם או"א. ונמצאים בינה ותבונה מתחברים לפרצוף אחד, וזה נקרא, כללות בינה ותבונה יחד בפרצוף אחד. (דף תקכ"ז אות מ"ח)

:

נג) כללות ה"ח וה"ג:
כללות ה"ח וה"ג, פירושם, כמו שהושרשו ביסוד דע"ב, כי שם נתגלו שורש ה"ג באור המלכות שנתלבש בכלי דיסוד כמ"ש באו"פ דף של"ו ד"ה חזר. עש"ה. וכן במלכות. וכן כללות ה"ח הושרשו שם, בבחינת ו' קטועה. כמ"ש באו"פ הנ"ל. וה"ח וה"ג סתם, פירושם כשבאים בזווג, ואז יש בכל אחד חג"ת נ"ה, הן בחסדים והן בגבורות, שהם ה"ס ממש. אבל כללות ה"ח וה"ג, אינם רק ספירה אחת, של היסוד או של המלכות. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

נד) מגולים:
האורות דחכמה דרכם להגלות כשהם מכוסים באחורים דאמא, רק בבחינת לבוש דק, וכשאין להם גם לבוש דק הזה, המה מגולים יותר מדאי וד' מלכים הראשונים דנקודים באה להם הארת החכמה בלי שום לבוש מן אחורים דאמא. וע"כ היה שבירתן קשה. ויש ג"כ חסדים וגבורות מגולים. וזה ענין אחר. כי כל עוד שאין הארת חכמה בחו"ג, נבחנים למכוסים באחורים דאמא, שבכיסוי הזה המה מתתקנים בהארת ג"ר. וכשיש להם הארת חכמה נבחנים שהמה מתגלים לחוץ מהכיסוי דאמא, כי יש להם אז עמידה בפני עצמם. (דף תקכ"ח אות מ"ט)

:

נה) מוחין:
הג"ר מכונים בשם מוחין. וזה הכינוי נוהג בעיקר בשעה שהעצמות הם חו"ג, שלא שיש בהם הארת ג"ר. (דף תקי"ב אות ל"ח)

:

נו) מיתה:
הסתלקות אור האצילות מהכלי שפירושו הארת חכמה, נבחן שהכלי מת, כי אין חיות להכלי זולת בהארת חכמה. כי ע"כ מכונה אור החכמה בשם אור חיה. והיינו דוקא, שיש בה קלקול כזה, שאינה מוכשרה עוד לקבל אור האצילות. דהיינו שיש בה עירוב דבחינה ד'. (תפ"ז אות ד')

:

נז) מיתת המלכים:
אחר שנפסלו לקבל עוד אור החכמה נמצאים נפסקים מקו א"ס ב"ה, ונבחן שנפלו לבי"ע ומתו. כי קו א"ס מסתיים באצילות. עי' תשובה נ"ו (מיתה) (דף תקל"ג אות נ"ה)

:

נח) מכוסים:
עי' תשובה נ"ד (מגולים). (דף תפ"ז אות ג')

:

נט) מ"ן:
ע' תשובה ל"ה (העלאת מ"ן) (דף תקי"ג אות ל"ט)

:

ס) מסך בינה:
האחורים דבינה המכסים ומעלימים לאור החכמה מכונה בשם מסך בינה. (דף תק"ל אות נ')

:

סא) מעורבים בקליפות:
הכלים דס"ג המעורבים בבחי"ד, דהיינו הכלים דז' מלכין שנפלו לבי"ע, המה מכונים בשם סיגים. אשר הניצוצין שירדו להחיות את הכלים, נתערבו באלו הסיגים. (דף תפ"ז אות ד')

:

סב) מקום אחיזת הקליפות:
מקום החסרון שבהקדושה, הוא מקום האחיזה להקליפה, מטעם שהכלים והלבושים השייכין למקום החסרון ההוא, נמצאים בחלקם של הקליפות, ע"כ יונקים ג"כ מהשפע השייך לאותם הכלים והלבושים שברשותם. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

סג) מקום בי"ע:
המקום לבי"ע, הוכן בעת צמצום ב'. כי עלה שם הה"ת לעינים, והאח"פ יצאו לחוץ מהמדרגה: ברת"ס, ונתעלה נקודת הסיום שהיה בהמלכות דנה"י, לבחינת המלכות דחכמה דנה"י, ויצאו הבינה והזו"ן דנה"י למטה מסיום הקו דא"ס ב"ה, ובזה נפרדו מהאצילות, ונעשו מקום לבי"ע דפרודא, שאח"כ נתקנו מכחם ג' העולמות ההם. (דף תס"ג אות נ"ז)

:

סד) מקום ראש:
ממקום החזה עד הפה של ראש, נבחן תמיד, שהוא מקום הראש של פרצוף התחתון. והוא מטעם שכל תחתון יוצא ממסך דטבור דפרצוף העליון הכלול מהע"ס דגוף העליון, העומדים במקום הזה שמחזה עד הפה שלו, שאחר הזדככות המסך עד להשתוות למסך דמלכות דראש, נמצא עולה יחד עם הרשימות דספירות דגוף, ומתחדש בהתכללות הזווג העליון דראש, אשר הקומה היוצאת בהתחדשות הזווג הזה שייך להתחתון. כנודע. הרי שהשורשים של הע"ס התחתון, המכונים ראש, נמשכים מהע"ס דגוף דעליון העומדים מחזה דעליון עד הפה שלו. וע"כ הראש דתחתון מלביש עליהם. כי שם מקומו ושורשו. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

סה) נהירו דקיק:
הכלים דמלכים שנשארו בבי"ע לאחר שנתבררו מהם הפרצופין דאצילות. המה מכונים סיגים, והמה בחלקם של הקליפות, שנעשו להם בחי' נשמה וחיות, הנקרא נהירו דקיק של הקדושה, שפירושו הארה דקה וקטנה, המחיה את הקליפות. ע' תשובה מ"ט. (דף תצ"ה אות י"ח)

:

סו) נצוצות שנדעכו:
ניצוצין פירושם, חלקי או"ח. כי האורות שירדו מאו"א מלמעלה למטה להתלבש בהמלכים, היו כל אחד ואחד מלובשים באו"ח, וכשנשברו הכלים, ירדו ג"כ בחינות האו"ח האלו עמהם. וכיון שפסק הזווג מהם נבחנים שנדעכו, כלומר שנתכבו ואין בהם עוד מהארת הזווג. (דף תצ"א אות ט')

:

סז) ניצוצות שלא נתבררו:
עי' לעיל תשובה ס"ו (נצוצות שנדעכו). (דף תצ"ז אות כ"ב)

:

סח) ניצוצין תקיפין:
הם המעורבים עם עצמות הבחי"ד. ועי' תשובה ס"ו (נצוצות שנדעכו). (דף ת"צ אות ח')

:

סט) נפילה:
כשהמדרגה יורדת לדרגא נמוכה ממנה, מכונה, בשם נפילה. כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

ע) סיגים:
עי' תשובה ס"א (מעורבים בקליפות). (דף תפ"ו אות ב')

:

עא) עיבוי בהאחורים:
כשהאור הפנים מקובל בתחלה בכלים דאחורים מטרם ביאתו להכלים דפנים שלו, נמצא האור מקבל בחינת כיסוי של האחורים בדרך עברו בהם, שע"י כן האור מתעבה ומתמעט, ואינו מאיר בכל שיעורו גם אחר ביאתו בהכלים דפנים. (דף תק"א אות כ"ד)

:

עב) עץ הדעת טו"ר:

עץ הדעת היה מעורב בו טוב ורע, שפירושו, שהבחי"ד היתה מעורבת שם, שנקראת רע. ואחר אכילתו של אדה"ר מעצה"ד, אבד לו גופו הראשון, שהיה כולו טוב, והגיע לו גוף מבחינת משכא דחיויא, המעורב ג"כ מטו"ר, וע"כ אינו ראוי להלביש הקדושה, בלתי ע"י טהרה והפרשת הרע מהגוף. (דף תצ"ד אות ט"ז)

:

עג) פב"פ:
כשהנקבה מקבלת האור העליון מן הפנים של הזכר לתוך הכלים דפנים שלה, נקרא זה זווג פב"פ. (דף תק"א אות כ"ד)

:

עד) פלגי דגופא:
נצח והוד מבחינת אב"א, מטרם שהשיגו בחינת תיקון קוין, המה רק כלי אחד, בלי שום הפרש ניכר מזה לזה. (דף תקכ"ו אות מ"ו)

:

עה) פני הזכר:
השפעת הארת החכמה הוא פני הזכר. וכלי דפנים המיוחס לקבלת הארת החכמה, הוא פני הנקבה. (דף תצ"ח אות כ"ג)

:

עו) פני הנקבה:
עי' לעיל תשובה ע"ה (פני הזכר).

:

עז) פנים באחור:
היינו פני הזכר באחורי הנקבה. כי אפילו בשעה שהנקבה כבר ראיה לקבלת אור הפנים מן הפנים של הזכר, מ"מ כיון שהיא מתוקנת עם האחורים דאמא, היא חושקת בחסדים יותר מבחכמה, וע"כ אינה מפסקת את האחורים שלה, להחזיר את פניה אל הזכר בלי גורם המחייב אותה לזה. ולפיכך היא מקבלת את אור הפנים של הזכר דרך הכלים דאחורים שלה, שמשם מושפעים להכלים דפנים. וזווג הזה מכונה פנים באחור. (תצ"ח אות כ"ג)

:

עח) פסולת:
פסולת פירושו, הסיגים הנשארים אחר הברורים. עי' סיגים. (דף תצ"א אות ט')

:

עט) קטן:
עי' תשובה י"ט (גדול).

:

פ) קטנות:
עי' תשובה י"ט (גדול).

:

פא) קליפות גמורות:
היינו עצם החומר של הקליפות. שהם הרע הגמור, שאינו ראוי כלל לקבלת האור העליון, שהוא בחי"ד המצומצמת ונשארה בבחנת חלל פנוי. (דף תצ"ה אות י"ח)

:

פב) קליפות נוגה:
בחינת הניצוצין שיש בהם עירוב טוב ורע, הם הקליפת נוגה. וכשמקבלת האור בחלקה הטוב, נמצא מושפע גם לחלקה הרע. (דף תצ"ז אות כ"ב)

:

פג) קצת דבקות:
עי' תשובה ל"ז (התדבקות הקליפות). (דף תק''מ אות ס"ב)

:

פד) קצת שבירה:
קצת שבירה יורה, שעדיין לא נפסל הכלי מלקבל מבחי' אצילות לגמרי, אלא שנפסלה ממדרגתה עצמה, ועדיין הוא ראי לקבל בבחי' נמוכה משהיתה. וזה מכונה ג"כ ביטול. (דף תפ"ז אות ד')

:

פה) קצת תיקון:
תיקון קוין מבחינת אב"א, נבחן לקצת תיקון. כי התיקון השלם הוא רק פב"פ. (דף תקל"ג אות נ"ו)

:

פו) קשר:
תיקון הקוין מכונה בשם קשר. להיות אור האחורים דאמא מקשר כל הספירות עד שאין שום הפכיות ביניהם, ומשוה צורתם זו לזו. (דף תקמ"ג אות ס"ט)

:

פז) רישא דאו"א:
קומה הראשונה דאו"א, הנקרא הסתכלות עיינין דאו"א, הוא נק' רישייהו דאו"א. עי' תשובה כ"א. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

פח) רישייהו דישסו"ת:
ראש הא' דישסו"ת שיצא מחזה ולמעלה נק' רישייהו דישסו"ת. עי' תשובה פ"ג. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

פט) שבירת הכלים:
כשהכלי נפסל מלקבל האור, נבחן זה שהכלי נשבר. (דף תק"ג כ"ו)

:

צ) שליש עליון דת"ת:
כשהכלי דת"ת נחלקת לפי עצמה לע"ס, נבחן בו ג' שלישים: שליש העליון עד החזה, הוא ג"ר שבו. מחזה עד הטבור הוא חג"ת שבו. ומטבור ולמטה הוא נהי"מ שבו. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

א) את (דף שי"ג אות ל' ובאו"פ):
המלכות נקראת א"ת שרומז על כולל אלפא ביתא מא' עד ת'. והוא, להיות המלכות שורשם של כ"ב אותיות ומטעם זה מכונים הכלים בשם אותיות .

:

א) אברים:
עי' לקמן בתשובה ל"ט (נשירת אברים).

:

ב) אורות שעלו:
אורות שעלו הם אור הרשימות, וכן בכל מקום שתמצא עליה או תיקון אצל אורות, תדע שהם אורות של רשימות, כי באור העליון לא שייך עליות ותיקון, אלא רק הסתלקות לשורשו לבד (ת"ר אות ג')

:

ג) אחד בשתוף:
ז"א ונוקבא דאצילות נבחנים לבחינת אחד בשיתוף, כי אע"פ שהנוקבא כולה גבורות, מ"מ כל שלימותו של ז"א תלוי בחיבורו עמה, ואין אור א"ס מורה על ז"א זולת בשעת חיבורו עם הנוקבא. הרי שהם אחד בשיתוף, שאור אחדותו ית' שורה רק בשיתופם יחד. משא"כ בא"א שאין לו בחינת נוקבא נפרדת, (נ"ב ממרן מחבר זצלה"ה באד"ר פירש שהשמאל שלו חוזר לימין בסוד חוור גו חוור.) כלומר שתהיה כולה גבורות ונפרדת הימנה, וע"כ נחשב הזכר והנקבה לפרצוף אחד, שז"ס הכתוב, ואין אלהים עמדי. כלומר, שאין לו שיתוף עם נוקבא. (תרמ"ח אות נ"ב)

:

ד) פירוד הרוחני:
פירושו שינוי הצורה. ודבקות, פירושו השואת הצורה. ולפיכך זו"ן בקטנותם, אשר שניהם משמשים בכותל אחד, שפירושו אור אחורים דאמא, ונמצאת צורת אחוריהם שוה. הם נבחנים שאחוריהם דבוקים. (תרנ"ד אות נ"ד)

:

ה) אם הבנים:
מצמצום ב' ואילך, נשתנה השם של חו"ב, לאו"א, והוא מטעם, כמ"ש בזהר דאבא הוציא את אמא לחוץ אודות בנה. כי ע"י צמצום ב' יצאה הבינה לבר מכל המדרגות: שבינה דראש יצאה לגוף לחג"ת. ובינה דגוף יצאה לנה"י. ובינה דנה"י יצאה לבי"ע, כנודע. ונבחן שחכמה דכל המדרגות הוציא את הבינה דכל המדרגות לבר. ועל ידי יציאתה זאת, נעשה בה מקום להשפיע מוחין אל הבנים ולתקן אותם, כלומר כי לולא יצאה הבינה לחוץ, לא היתה שום אפשרות שיתוקנו זו"ן. ולפיכך קבלה הבינה שיצאה לחוץ שם אמא, להורות, שירדה ממדרגתה כדי להוליד בנים ולגדלם ולהשלימם, שהם זו"ן. ותשכיל, כי תחלת ירידתה בשביל זו"ן, היתה סוד התפשטות ס"ג דא"ק למטה מטבור דא"ק, כמ"ש בחלק ו', כי שם הוא בחינות זו"ן דא"ק השורשים, שירדה הבינה שהיא ס"ג, כדי לתקן אותם. ושם קבלה לתוכה בחינת המלכות וע"כ יצאה מכל המדרגות. וירידה ב' היתה בקטנות נקודים, אשר אח"כ ע"י חזרתה אל המדרגה, דהיינו בגדלות נקודים, תיקנה המוחין דז"ת נקודים, שהם זו"ן. וירידה ג' היתה באצילות, אשר אח"כ ע"י חזרתה להמדרגה היא משפעת לכלהו נרנח"י דזו"ן, כמ"ש (באו"פ דף תרכ"ו ד"ה ואריך עש"ה כל ההמשך) הרי שכל ירידתה של הבינה היא סבה הנאמנה להשלמת הבנים, וע"כ נקראת בינה זו בשם אם הבנים, ועי' גם באו"פ דף תרנ"ח ד"ה ובזה תבין כל ההמשך עד סופו. (תקצ"ט אות ב')

:

ו) בטן:
שליש ת"ת התחתון דכל פרצוף נקרא בשם בטן. ובנוקבין הוא מקום הריון ולידה. (תרי"ד אות כ"א)

:
ז) בירורים:
פרצופי אצילות נתקנו ע"ד בירור מהכלים והניצוצין שנפלו לבי"ע, שהמשובח יותר נתעלה ונתקן מתחלה, דהיינו אותם החלקים שלא נפגמו מחמת עצמם, אלא מטעם שהיו מחוברים עם כלים פגומים, נמצא שלא היו צריכים זולת בירור לבד, דהיינו להפריש אותם מהפגומים, וכיון שנפרשו, כבר ראוים לחזור לאצילות. וע"כ המה נתקנו בתחלה, ואחר שנתקנו הם, כבר היו סיפוק בידיהם להעלות ולברר השייך לבחינתם גם מהמדרגה, הנפגמת, (כמ"ש באו"פ דף תרכ"ו ד"ה ואריך) וענין זה נקרא בשם בירורים. ועי' בהסת"פ (דף תרצ"ב אות ז' ד"ה והנך. דף תרי"ג אות כ', ודף תרכ"ה אות ל"א)
:

ח) ב"ן דההין:
פירושו, הוי"ה כפולה: כי יו"ד הוא ב' יודין, ה"ה הן ב' ההין, ו"ו הן ב' ווין, ה"ה הן ב' ההין. והוראתו היא שאין בו מילוי מעצמו, אלא מהוי"ה העליונה ממנה. (תר"ה אות יו"ד)

:

ט) גזר:
הפרדת ה"ת מהכלים שנפלו לבי"ע, מכונה בשם גזר מלשון הכתוב. לגוזר ים סוף לגזרים. ובהפרדה זו תלוי כל התיקון. (תר"א אות ד')

:

י) גילוי הארה:
עי' תשובה ט"ז (הבל).

:

יא) גן עדן:
עדן ה"ס חכמה, וגן הוא שם המלכות. וכיון שכל האצילות הוא בחינת חכמה, ע"כ נקראת המלכות דאצילות בשם גן עדן, כלומר דחכמה. (תר"ע אות ע"ו)

:

יב) גרון:
הבינה שיצאה לבר מראש דא"א, נקרא בשם גרון, מלשון גר בארץ נכריה, כי יצאה למקום שאינו ראוי לה. וכן כל הבינות שיצאו לבר מראש נקראות גרון. (שם)

:

יג) דדי בהמה:
הארת המלכות מבחינת היותה בלי מיתוק דמדת הרחמים, מכונה דדי בהמה, וה"ס ב"ש תתאין דנ"ה דעתיק העומדים בבריאה. (דף תרמ"א אות מ"ה ובאו"פ שם)

:

יד) דעתה קלה:
הדעת כלול מה"ח וה"ג, ואם הה"ח אינם מאירים בו בשלימות, הוא מכונה דעת קל, כלומר שהוא מחוסר שלימות. (דף תרי"ט אות כ"ה)

:

טו) הארה ולא עיקר:
האורות הכלולים בהפרצוף בדרך התכללותו עם פרצוף העליון ממנו או בדרך העברה אל התחתון ממנו ואינם מעצם בנינו עצמו, המה נקראים הארה ולא עיקר, כלומר שאינם מעיקר בנינו. (שם)

:

טז) הבל:
אוה"ח העולה מכח הזווג על העביות שבמסך, מכונה בשם הבל, כי ה' הקומות או"ח העולות מה' הבחינות שבמסך, מתחלקות על ג' הבחנות: שבחי"ד, ובחי"ג, ובחי"ב, נקראות בשם הבל. וקומת האו"ח העולה מבחינה א' נקראת בשם הסתכלות דק, ואו"ח העולה מעביות דכתר, נקרא בשם "גילוי הארה", (תר"ד אות ז')

:

יז) ה"ח וה"ג:
עי' בלוח התשובות לעיל חלק ז' תשובה ל"א. אכן החסד לבדו כולל ג"כ ה"ח, והגבורה ה"ג. והוא מטעם כי כל ספירה כלולה מע"ס. (דף תרמ"ד אות מ"ז)

:

יח) המתקה:
בהיות הכלים דב"ן פגומים מחמת השבירה, המה צריכים למיתוק, שפירושו הארת הזווג המגיעה אליהם ממ"ה החדש, שהיא ממתקת המרירות שבהם, דהיינו כחות הדין, שיש בהם אחיזה לחיצונים. (דף תרי"ט אות כ"ה ודף תרמ"ו אות נ')

:

יט) הריון:
כל הזווגים דקטנות נקראים בשם הריון ועיבור. (תקצ"ט אות ב'.)

:

כ) זווג דרעותא:
הזווג שעל המסך שאין בו רק בחינת שורש עביות לבד, נקרא זווג דרעותא. כי ד' בחינות העביות הן בחינות מדרגות ברצון לקבל, כנודע. ושרשן שהוא הכתר, שהוא שורשם מצד הרצון להשפיע, נקרא, משום זה רעותא עילאה. (תד"ה אות ח'.)

:

כא) זיהרא עלאה:
טה"ס הראשונות שנשרו מכל פרצופי נשמה של אדה"ר, מכונות זיהרא עלאה. (תרפ"ב אות צ"א)

:

כב) זמן:
עי' אות ל"ו (מקום) (תדט"ז אות כ"ב)

:

כג) חו"ג ראשונים:
אין חידוש הארה בהעולמות אלא מא"ס ב"ה, כנודע, וכשנתדשת איזו מדרגה בהעולמות, הגם שהיא יוצאת מהעליון הסמוך לה, אמנם העליון ההוא מקבל אותה דרד כל המדרגות הקודמות עד א"ס ב"ה. ולכן כל פרצוף מקבל מהעליון שלו ב' מיני הארות, דהיינו לצורך בנינו עצמו, ולצורך בנין המדרגה התחתונה ממנו. והנה מה שהפרצוף מקבל לצורך בנינו עצמו מהעליון שלו, מכונה בשם חו"ג הראשונים. ומה שמקבל לצורך בנין המדרגה התחתונה ממנו, מכונה בשם חו"ג חדשים. (תרמ"ז אות נ"א)

:

כד) חו"ג חדשים:
עי' בסמוך תשובה כ"ג (חו"ג ראשונים). (שם)

:

כה) חיבור עצום:
כותל המחבר לזו"ן אב"א, אין החיבור עצום בהם, שהרי בעת שמשיגים מוחין מאו"א, המה מתפרדים זה מזה. אבל הכותל המחבר לאו"א, הוא חיבור תמידי ואינם מתפרדים לעלמין, וע"כ מכונה החבור הזה, בשם "חיבור עצום" (תר"נ אות נ"ד)

:

כו) חלקי הנוקבא:
הכלים המתיחסים לזווג עם אור העליון, להיותם בעלי המסך והעביות המעלים או"ח, הרי הם נבחנים לחלקי הנוקבא. (תרי"א אות י"ט)

:

כח) כותל:
כשהזו"ן בקטנות נמשכים להם אור מאחורים דאמא, המעכבים על אור החכמה מכח כי חפץ חסד הוא. כנודע. ואחורים אלו מכונים בשם כותל, להיותם בחינות כותל ומסך המעכבים על הארת חכמה. (תרמ"ט אות נ"ג)

:

כט) כלים חדשים:
בכל פרצוף יש ב' מיני כלים: א' הם, כלים ישנים הנמשכים לו מהכלים דעליון שנתרוקנו מאורותיהם מפאת ההזדככות, כנודע. ועי' לעיל בחלק ד' דף ר"ע אות ע"א) ב' קם כלים חדשים הבאים עם חידוש הפרצוף, כי המלכות של ראש הפרצוף, מתפשטת מינה ובה לע"ס ממעלה למטה, שהן עשרה כלים חדשים. כמ"ש לעיל דף רס"ט אות ס"ח) ובפרצופי האצילות, נקראים הכלים הישנים בשם ב"ן. והכלים החדשים בשם מ"ה. (תרי"א אות י"ט)

:

ל) מ"ה החדש:
שם מ"ה הוא הוי"ה במילוי אלפין כזה: יוד הא ואו הא. וכל הקומות שיצאו באצילות הן בחינות הוי"ה דמ"ה. ומכונה מ"ה החדש, כלפי אורות ניצוצין וכלים דנקודים המתחברים עמו, שהם נבחנים לישנים ממנו, כי הם כבר שמשו בפרצוף הקודם דנקודים (תקצ"ט אות א')

:

לא) מובחר:
המובחר מאורות ניצוצין כלים דנקודים, נתקן תחלה באצילות ויש ג' הבחנות בדבר, א' שהעליון יותר, הוא מובחר יותר. ב', שהכלים דג"ר מובחרים יותר מהכלים דו"ק. ע"ד שנתבאר בהסת"פ כאן (אות ז' ד"ה והנך ע"ש) ג', היא ע"פ ג' החלוקות דנקודים: אב"א, פב"א, פב"פ. כמ"ש כאן באו"פ דף תרט"ז ד"ה ומתחלה. (דף תרכ"ד ד"ה ובזה תבין)

:

לב) מוחין:
האורות דראש מכונה בשם מוחין. (תר"א אות ה')

:

לג) מטי רגלין ברגלין:
פירושו, רגלים דפרצופי אצילות יסתיימו בשוה עם הרגלים דפרצופי א"ק. כי בטרם גמר התיקון נמצאים רגלי פרצופי האצילות מסתיימות עם הפרסא שלמעלה מעולם הבריאה, ששם בחינת נקודת הסיום דצמצום ב'. אבל בגמר התיקון יתבטל צמצום הב', וישובו ג' העולמות בי"ע למדרגת האצילות, ואז יתארכו רגלי פרצופי האצילות עד לנקודה דעולם הזה, כמו הסיום רגלים דא"ק. בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. ונמצאים רגלי האצילות ורגלי א"ק בסיום אחד. וז"ש בזוהר כד מטי רגלין ברגלין ייתי מלכא משיחא. (תרע"ט אות פ"ט)

:

לד) מלכות נגלית:
מצמצום ב' ואילך, שנקבע באצילות, שפירושו, שמלכות שהיא ה"ת נכללה ונתחברה בה"ר, בסוד שיתוף מידת הרחמים בדין, נחשבת המלכות דא"ק, שהיא מבחינת צמצום א', לבחינת מלכות נגנזת. ואע"פ שמתלבשת בראש עתיק דאצילות, מ"מ אין הארתה מתגלה כלום באצילות, כמ"ש הרב לעיל (תרי"ח אות כ"ד) שלעתיד הוא מתגלה מהאי רישא דלא אתיידע, בסו"ה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. ע"ש (תרי"ח אות כ"ג)

:

לה) מצח:
הוא בינה דכתר, ומבחינת ז"ת שבה. (תר"א אות ה')

:

לו) מקום:
הזמן והתנועה והמקום ענינם אחד כמעט, שהם יחסים שד שינוי והתחדשות הצורה. כמ"ש לעיל בחלק א' דף כ"ו בהסתכלות פנימית. ע"ש. אלא כשהמדובר הוא בסדרי השתלשלות המדרגות, נבחנים השינוים בשם מקומות. וכשהמדובר הוא מבחינת סבה ומסובב, נבחנים בסדרי הזמן. (תרט"ז אות כ"ב)

:

לז) משובח:
עי' תשובה ל"א (מובחר). (תרי"א אות י"ט)

:

לח) נוקבא נפרדת:
כשהזכר כולו חסדים, והנוקבא כולה גבורות לבד, המה נחשבים לנפרדים זה לזה. כי היא בהפכיות הצורה להזכר, כי צורת הגבורות היא הפכי לצורת החסדים. ונודע, שענין דביקות ופירוד הנאמר בהרוחנים, הוא ענין השתוות הצורה ושנוי הצורה. (תרנ"ב אות נ"ז)

:

לט) נשירת אברים:
פירושו, כמו שבירת הכלים, שהיא הנפילה לקליפות, אלא בפרצופים נקראת שביה"כ, ובנשמות נקראת נשירת אברים. (תרע"ט אות פ"ח)

:

מ) סיום רגלי אצילות:
הסיום דאצילות הוא בבינה דנה"י דא"ק. כי מטעם עלית ה"ת וחיבורה עם ה"ר, יצאו הבינה וזו"ן דנה"י דא"ק לבר מאצילות, ונעשה שם המקום לבי"ע, כנודע. וע"כ נבחן הסיום דאצילות שהוא מעט למעלה מסיום רגלי א"ק דצמצום א'. (תר"ז אות י"ד)

:

מא) סיום רגלי א"ק:
הוא נקודה דעולם הזה, ששם סיום הקו דא"ס ב"ה שהוא נקודה האמצעית מכל העולמות כולם. (או"פ דף תר"ז ד"ה מעט)

:

מב) עיבור:
זווגים דקטנות. מכונים בשם עיבור. (או"פ דף תר"ח ד"ה עיבור)

:

מג) עץ הדעת:
מחזה ולמטה דז"א, שהוא מקום ב"ש ת"ת ונהי"מ דז"א, נקרא בשם עץ הדעת טוב ורע, כי בהיות שם חסדים מגולים, יש אחיזה לקליפות הנקראות רע. אבל מחזה ולמעלה, שהחסדים מכוסים אין שם אחיזה לקליפות, ונקרא בשם עץ החיים. כי אור האחורים דבינה מאיר שם, ובינה נקראת חיי המלך. (תרע"ג אות ע"ט ובאו"פ שם ד"ה והטעם)

:

מד) עץ החיים:
עי' בסמוך תשובה מ"ג (עץ הדעת) (באו"פ שם)

:

מה) עיקרא:
עי' לעיל תשובה ט"ו (הארה ולא עיקר). (תרי"ח אות כ"ד)

:

כז) ירחי עיבור:
הזמן ומקום שברוחנים פירושו, חידוש צורה כמ"ש לעיל באורך (בחלק א' דף כ"ו אות ל"ג. ומשם תדרשנו) וכיון שאין הפרצוף נשלם אלא ע"י זווגים והארות הרבה, המשונות זו מזו, שכולן יחד מצטרפות להשלמת הפרצוף, ע"כ הן מכונות ירחי העיבור, או זמן העיבור, שהם ז' חודש, או ט' חודש, או י"ב חודש. דהיינו לפי מספר ההארות המצטרפות בהשלמתו. (או"פ דף תר"ח ד"ה עיבור)

:

מו) פסיעה לבר:
תתבאר בהחלקים הבאים. (תר"א אות ה')

:

מז) קבועים:
המוחין דקטנות דזו"ן נקראים מוחין קבועים, דהיינו שאינם מסתלקים ממנו לעולם. וכן כל המוחין שמבחינת פב"א דנקודים, דהיינו אפילו המוחין דגדלות שבפרצופי עתיק וא"א ואו"א דאצילות. אמנם המוחין מבחינת המ"ן דיסוד א"ק שבנקודים, שהם הגדלות דז"א, וכן התוספות גדלות בג' הפרצופים הראשונים, הבאים מבחינת המ"ן ד ו' ונקודה, כל אלו נבחנים לבחינות תוספות ואינם קבועים בהפרצוף, אלא מסתלקים בשעת פגם התחתונים. כמ"ש באורך (דף תרנ"ז באו"פ ד"ה זווג ע"ש כל ההמשך) ויש עוד משמעות במלת קבועים כי האורות השייכים לעצם בנין הפרצוף נקראים ג"כ בשם קבועים, כמ"ש לעיל בתשובה ט"ו. (תרמ"ז אות נ"א)

:

מח) ריבוי האור:
פירושו, שיש שם הרבה רשימות שלא יכלו להתחדש באותו הזווג, וע"כ הן תובעות את תיקונן, ועולות למ"ן לזווג חדש. (תר"ט אות י"ח ובאו"פ שם ד"ה ריבוי)

:

מט) רחוק:
המלות ריחוק וקירוב, משתמשות בעיקר רק באור החכמה. שמרוחק פירושו הארה מועטת מאור החכמה. ומקורב, פירושו הארה מרובה מאור החכמה. בסו"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. (תרל"ה אות מ')

:

נ) תוספות:
כל שאינו בא עם הפרצוף מתחלת אצילותו, אינו נחשב לעצם בנינו של הפרצוף, אלא לבחינת תוספות הבאה אחר שנשלם הפרצוף, שהיא כוללת כל המוחין המתחדשים בהפרצוף בעת גדלותו ולפיכך אם המה חוזרים ומסתלקים, אין החסרון ההוא מבטל כלום לעצם הפרצוף, כי הוא יכול להתקיים בלעדם. וזה הכלל, כי המוחין העיקרים שהם הבאים עם לידת הפרצוף, המה קבועים תמיד בהפרצוף, ואינם מסתלקים ממנו לעולם. אבל מוחין הבאים מבחינת תוספות, אינם קבועים בהפרצוף, אלא בעת שהתחתונים זכאים המה מאירים, ובשעת החטא המה מסתלקים. וכלל הזה נוהג רק בזו"ן, ולא בג"ר. (תר"כ אות כ"ו)

:

נא) תחית המתים:
היציאה מהאצילות מכונה בשם מיתה, כי נפרשו מאור החיה, שאין אור החיה שהוא אור החכמה, מאיר מחוץ לאצילות. ולכן המלכים שנפלו לבי"ע, מתו עם פרישתם מאצילות כי פרח מהם אור החיה. ולעת תיקון, שחזרו ועלו לעולם האצילות, קמו אז לתחיה. וע"כ נקראת החזרה לאצילות בשם תחית המתים. (תקצ"ט אות א'.)

:

ה) אור חכמה (תע"ס או"פ ח"א פ"א נ'):
הוא אור הנמשך לנאצל בהתפשטות א', שהיא כללות חיותו ועצמותו של הנאצל.

:

ג) אור עגול (תע"ס או"פ ח"א פ"א ק'):
הוא אור שאינו עושה הבחן מדרגות

:

ד) אור פשוט (תע"ס או"פ ח"א פ"א ל'):
הוא אור הכולל בתוכו את הכלי עד בלי להבחין בין האור לכלי.

:

י) אחד (תע"ס ח"א פ"ב או"פ א'):
האור העליון המתפשט מעצמותו ית' הוא אחד ופשוט כמו עצמותו, וכמו שהוא בא"ס ב"ה כן הוא אפילו בעולם העשיה, בלי שינוי ותוספת צורה כל שהיא ח"ו, ע"כ נקרא אחד.

:

יא) בורא (תע"ס ח"א הסת"פ י"ח):
השם בורא מתיחד רק על החידוש דהיינו המצאת "יש מאין", שהיא בחינת חומר של הכלים בלבד, המוגדר בבחינת ה"רצון לקבל" שבכל מהות, שבהכרח לא היה זה בעצמותו ית' בטרם הבריאה.

:

ג) אורות זכרים:
אם האורות המקובלים בהפרצוף אינם נחלשים כלום מחמת ביאתם ממעלה למטה, והם נמצאים למטה בכל שלימותם כמו שהיו למעלה במקום יציאתם, הם נבחנים לאורות זכרים. אמנם אם נחלשים בביאתם למטה, דהיינו שעוברים דרך מסך, הם נבחנים לאורות נקבות. (תשנ"ח אות ל"ז.)


עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל