גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.




לפי עדכון אחרון (עולה) מאוחסן כרגע מיין באופן כרונולוגי: לפי עדכון אחרון שנה ל(יורד) | לפי תאריך יצירה

עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל

:

ב) אור חוזר (ח"ב הסת"פ ע"ט):
הוא האור שאינו מקובל בבחי"ד. פירוש, שהוא האור המיוחד למלא את בחי"ד והיא אינה מקבלתו, מסבת המסך המעכב אותו, ומחזירו לאחוריו. ופעולה זו, מכונה בשם זווג דהכאה (עי' הת"פ ח"ב אות כ"ב ד"ה והנה). וכל כלי קבלה שבפרצופים, מהצמצום ואילך, נמשכים מאו"ח הזה, שהוא משמש להם, במקום בחי"ד שבא"ס ב"ה.

:

יט ) התפשטות א':
התפשטות יורה ירידת האור ממעלה למטה להתלבשות בכלים, וכל התפשטות מכונה בשם גוף. והתפ"א היינו הגוף דפרצוף כתר דא"ק, שהוא הגוף הא' שבעולמות .

:

כ ) התפשטות ב' :
הוא גוף דפרצוף חכמה דא"ק, שנקרא פרצוף ע"ב דא"ק . ויש עוד בחינה שניה של התפ"ב, שהיא פרצוף הבינה דא"ק, שנקראת פרצוף ם"ג דא"ק .

:
כא ) יודין (דף שנ"ג באו"פ ד"ה ביודין):
שיעור עביות דבחי"ג ובחי"ב, מכונה בשם יודין .
:

כב ) יוד יציאות והכנסות (דף ש"ח אות כ"ב ):
כשנכנסו האורות בכלים דהתפ"ב היו באים בדרך מטי ולא מטי, שמתחלה באו כלם לכתר, ואחר דלא מטי בכתר באו בחכמה, ואחר דלא מטי בחכמה באו בבינה, וכו' עד"ז . וע"כ עשו האורות יוד יציאות ויוד הכנסות עד שהגיע האור למלכות .

:

כג ) י"ו :
י' מרמזת לבחינות הנקודות של התפ"א , דהיינו על התפשטות האורות שמחכמה ולמטה אשר שם . וו' מרמזת לבחינות הנקודות דהתפ"ב , שהוא ג"כ מחכמה ולמטה . אבל על התפשטות אור הכתר דהתפ"א והתפ"ב , אין שום רמז עליה בד' אותיות הוי"ה .

:

כד ) ירידת המדרגה (דף ש' אות י') :
בהתפ"ב, שאור הכתר לא חזר שם אלא שנשאר בפה, וע"כ בא אור החכמה ונתלבש בכלי דכתר, ואור בינה בכלי דחכמה, וכו', נמצא שכתר ירד למדרגת חכמה, וחכמה ירדה אל מדרגת בינה, וכו '.

:

כה ) כללות (עי' התכללות):
כשהזכר והנקבה מקבלים הארה זה מזה, הוא מכונה בשם כללות. ויש ג' מיני כללות: כשהם בלי כלים, דהיינו בשעת עליתם למלכות של ראש וכשהם בב' כלים, שהוא בע"ב , וכשהם בכלי א', שהוא בס"ג .

:

כו ) כתר דשורשים (דף רצ"ב אות ג'):
ע"ס של ראש, נבחנות לשורשים אל ע"ס של הגוף. וכתר דראש הוא כתר דשורשים.

:

כז ) כתר הענפים (שם):
אור כתר של ע"ס דגוף נקרא כתר של הענפים.

:

כח ) מטי ולא מטי :
מטי מורה: התפשטות אור העליון אל הספירה. לא מטי מורה: הסתלקות האור מהספירה.

:

כט ) מלוי (דף שנ"ג אות נ"ו):
מדת עביות שיש במסך אשר בכלי, שהזווג העליון נעשה עליו, מכונה בשם מילוי. משום שהכלי מתמלא אור בסבתו.

:

ל ) מלכות דשורשים (דף רצ"ב אות ג'):
מלכות של ראש מכונה מלכות של השורשים, כי כל ע"ס דראש נקראים שורשים.

:

לא ) נתינת אורות (דף שכ"א אות ל"ז ובאו"פ ד"ה כל):
ענין נתינת אורות מספירה לספירה, הוא ע"י הזדככות המסך, שמתחלה באו כל האורות לכלי דכתר, וכשנזדככה בחי"ג של כתר לבחי"ב, נתנה האורות לחכמה, וכשנזדככה, עביות דחכמה מבחי"ב לבחי"א , נתנה האורות לכלי דבינה, וכו' עד"ז , עד שהגיע האור אל מלכות. ויש עוד ענין של השפעת אורות הנולדים ע"י זווג , וניתנים מספירה לחברתה, והם מכונים בשם הארות לבד. עי' הארה לבדה.

:

לב ) סוד הסתלקות (דף שנ"ד אות נ"ט) :
יש בחינת רשימו שהאור שלה עומד לחזור להפרצוף. ויש בחינת רשימו שהאור שלה לא יחזור עוד אל הפרצוף לעולם, וע"כ מכנים אותה שהיא בסוד הסתלקות. כלומר שהאור שנסתלק ממנה לא יחזור להפרצוף.

:

לג ) ענפי הפה ( דף רצ"א אות א'):
ע"ס דגוף הן התפשטות מלכות של ראש, כי מלכות דראש מתפשטת מינה ובאה לע"ס ממעלה למטה, שהן נקראות גוף, כנודע. וע"כ , נמצאות הספירה דגוף שהן ענפי הפה, שהיא מלכות דראש.

:

לד ) פנים:
מקום הכלי המיוחד להשפעה או לקבלה מכונה בשם פנים.

:

לה ) פנים ואחור דכלי (דף שכ"ה באו"פ ד"ה ופירוש):
כל כלי מיוחד להשפעת ג"ר, או להשפעת ו"ק. ואם הכלי משפעת ג"ר, הרי מקום השפעת ג"ר הוא הפנים שלו, ומקום השפעת ו"ק, הוא האחור שלו. ואם הכלי משפעת ו"ק, הנה מקום השפעת ו"ק, הוא הפנים שלו, והשפעת ג"ר הוא האחור שלו.

:

לו ) פנים ואחור דמסך (דף ש"ה באו"פ ד"ה כי ידעת):
הבחינה היותר עבה שבהמסך, הוא צד הפנים שבו. והבחינה שאינה עבה כל כך, היא בחינת האחור שבו.

:

לז ) פשוט בלי מלוי (דף שנ"ד אות נ"ח):
כשמזדכך המסך מעביותו ונפסק הזווג ממנו, ונסתלק האור מהכלי אז נבחנות האותיות שהן בלי מילוי. כי הכלים הם האותיות, והמילוי היא מדת העביות שבמסך, וכיון שנזדכך מעביות, הרי הוא חסר המילוי.

:

לח ) צריך לאמו (דף שכ"ג ובאו"פ ד"ה הז'):
אור חסד שבכלי דבינה נבחן לאור דק וחלש, להיותו מבחינת זווג דעביות דבחי"א, שאין בו מהארת ג"ר, שהוא עצמותו וחיותו של כל אור. ולכן הוא מוכרח להשאר בכלי דבינה כל זמן שאינו משיג הארת חכמה, כדי שיינק ג"ר מבחינת כלי דבינה, וע"כ הוא מכונה שצריך לאמו דהיינו בינה. וכשמשיג הארת חכמה, נבחון שהשיג את גדלותו ואינו צריך יותר לאמו בינה.

:

לט ) ראיית עינים (דף שי"ג אות ל'):
אור העליון המתפשט לזווג דהכאה מכונה בשם ראיה, מלשון הכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. ורומז על אור החכמה, שהוא עצמות האור ישר המתפשט מא"ס ב"ה.

:

מ ) שורשי ספירות (דף שנ"ד אות נ"ט):
הרשימו שאין האור שלה עתיד לחזור אל הפרצוף, דהיינו למשל אור הכתר שנשאר נעלם מתחת מלכות של ראש, ואינו יורד עוד בחזרה אל הגוף בהתפ"ב, אלא רק הרשימו שלו היא המשמשת בכלי דכתר במקומו. הנה אור הכתר הזה שנשאר למעלה, נבחן שם לשורש קבוע, שמאיר משם אל הרשימו שלו.

:

מא ) שורש למעלה (דף רצ"ז אות ט'):
ע"ס דראש נבחנות לשורשים אל ע"ס דגוף.

:

מב ) שורשים עליונים (דף רנ"ו אות מ'):
הם ע"ס דראש כנ"ל אות מ'.

:
ג ) אח"פ במקומם:
ג' התיקונים הראשונים מי"ג תיקוני דיקנא, נקראים אח"פ במקומם, שפירושם שלא יצאו מבחינת ראש, והם בחינות הגו"ע דראש של הדיקנא. ומה שמכונים בשם אח"פ הוא רק בערך הראש דס"ג. (ת"ט אות כ')
:

ד ) בוצינא דקורדנותא :
בוצינא, פירושו, מאור, וקרדנותא פירושו קושיות או חשכות. ורומז על ה"ת , דהיינו בחי"ד. וה"ס ה"ת שבעינים אשר בכתר דנקודים, שאין הארתה, מגולה. והיא הנקודה שבתוך ה ו', דהיינו המלאפום שהשפיע יסוד דא"ק לחו"ב דנקודים, ורק ה ו' נגלה באמא, אבל הנקודה נגנזה בה. וזה שאומר שבוצינא דקרדנותא גניז ביסוד דאמא. (דף תכ"ז אות ל"ז).

:

ה ) בקיעת הפרסא: בקיעת הפרסא מורה ביטול הגבול שבה, המבדיל תוך המדרגה, בין כתר חכמה שבה, ובין הבינה וזו"ן שבה. ועל ידי הבקיעה, נמצאים הבינה וזו"ן שבים אל המדרגה כמתחלה. (דף ת"ה אות ט"ו).

:

ו ) זו על זו:
זו על זו פירושו, כשהספירות נמצאות כל אחת בפני עצמה ואינה יכולה לקבל או להשפיע לחברתה, משום השינוי צורה הנמצא בין כל אחת ואחת, המבדילן זו מזו. ואז עומדות זו על זו לפי סדר המדרגה. כשפני התחתון באחור דעליון. למשל, ז"א שהפנים שלו הוא בחי"א, נמצא משתוה לאחור דבינה שהוא ג"כ בחי"א. ופנים של הבינה שהוא בחי"ב, נמצא משתוה אל האחור דחכמה שהוא ג"כ בחי"ב. וכו' על דרך הזה. ובמצב זה הן הפכות זו לזו ונפרדות זו מזו (כנ"ל ח"ד פ"ג או"פ סעיף ל') עש"ה.

:

ז ) חולם:
הנקודות מורות בעיקר על הארת הזווג היוצאה בכח החיבור דה"ת בה"ר, שהן מכונות בשם נקודות. ויש בזה ג' בחינות: א' כשה"ת היא בכתר דנקודים, מבחינת ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. ואז נקראת חולם שהוא ממעלה על האותיות יה"ו. כי אור הכתר אינו מושפע אל החו"ב מבחינת ה"ת, אלא מבחינת ה"ר לבד. ב' בסוד נקודות שמתחת האותיות יה"ו, שהן הכלים של חו"ב, וזה הוא ע"י זווג עליון של ע"ב וס"ג המוריד את ה"ת מהעינים אל הפה בסוד קמץ שמתחת האותיות. וגם עתה נמצאת ה"ת גנוזה בהקמץ שהוא בחינת יסוד דכתר, והיה"ו אין להן עדיין מהארת ה"ת. ג', היא בסוד נקודות שבתוך האותיות דיה"ו, שזה ע"י הארת היסוד דא"ק את בחינת המלאפום, שהנקודה דה"ת היא בתוך ה ו', שהארה זו באה לתוך האותיות דיה"ו, שהן חו"ב, שמכאן נולדות זה"ת דנקודים. (תכ"ג ובהסתכלות פנימית אות י"ט ד"ה וזו היא).

:

ח) טפל:
הספירה העליונה שבכל מדרגה כוללת כל הבחינות שמתחתיה , וע"כ הבחינה העליונה נבחנת תמיד לעיקר של המדרגה, שכל שאר הבחינות טפלות לה ואינן עולות בשם. (שצ"ו אות ו').

:

ט) יציאה בחוזק:
כל שהעביות שבהמסך מרובה יותר, האור יוצא בחוזק, יותר ואם העביות שבהמסך קלושה היא, אין האור יוצא בחוזק, כלומר, שאוה"ח הוא מועט, וקומת האור שהוא ממשיך אין לו התפשטות למטה. ומתוך שה"ת נתחברה בנקבי עינים, נמצאים שם האורות שיוצאים בחוזק ומתפשטים למטה. (דף ת"ב אות י"א).

:

י) כ"ב אותיות:
האותיות הן הכלים שבהם מתלבש העצמות. ויש בהם כ"ב ראשי הבחנות, שמהן נבנות כל הפרצופים. ונקראים כ"ב אותיות. (תל"ח אות נ"ג ) ועי' לעיל תשובה א'.

:

יא) מים עליונים זכרים:
עי' תשובה א'. ונתבאר שם שכתר של הנקודים ה"ס מים עליונים, שמעל הרקיע, שה"ס הפרסא. וחו"ב דנקודים, ה"ס מים תחתונים, שמתחת הרקיע. ע"ש. ונודע, שהכתר הוא הזכר, וחו"ב ה"ס הנקבה שלו. כמ"ש (או"פ דף תי"ג ד"ה עתה תבין). הרי שמים עליונים הם בחינת זכר, ומים תחתונים שהם חו"ב, הם בחינת נקבה. (ת"א אות ט')

:

יב) מים תחתונים נקבות:
עי' תשובה י"א (מים עליונים זכרים). ותשובה א' (
א' שבואו דס"ג).

:

יג) מלאפום:
עי' תשובה ז' (חולם).

:

טו) מיין נוקבין:
נודע שמתוך התפשטות נקודות דס"ג למ"ה וב"ן דא"ק הפנימי נתחברו ב' בחינות רשימות בהמסך, שהן מבחינות ה"ר שבס"ג , וה"ת שבא"ק הפנימי, ונמצא המסך נכלל מב' נקבות מבינה ומלכות, ומכאן קנה המסך את השם מיין נוקבין, כי מכאן ואילך כלולות בו ב' נוקבין אלו בכל זווג שעושה עם אור העליון. (דף ת"ה אות ט"ו).

:

טז) מיתה:
עד המקום שנמשך קו אור א"ס ב"ה, הוא החיים, ואחר סיום הקו דהיינו למטה מנקודת הצמצום, כבר נפסק אור החיים, והוא בחינת המיתה. וע"כ הכלים שנפלו לבי"ע שהם למטה מנקודת הצמצום החדשה, נבחנים שמתו שמה. כי נפרשו מאוד החיים. (תכ"ח אות ל"ט).

:

יז) נקודות עליונות:
עי' תשובה ז' (חולם).

:

יח) נקודות שמתחת לאותיות:
עי' תשובה ז' (חולם). כי ג' הארות שמשו בנקודים: הבל הטבור. והבל היסוד. והבל דצפורני רגלים. והבל טבור הוא בחינת הנקודות שממעל לאותיות, דהיינו חולם. והבל היסוד הוא בחינת הנקודות שבתוך האותיות, שהוא מלאפום. והבל דצפורני רגלים, הם בחינות הנקודות שמתחת לאותיות. (דף ת"כ אות כ"ח. ובאו"פ שם ד"ה ויפוזו, דף תל"ה ד"ה עליונות)

:
יט) ניצוצא דקרדנותא:
עי' תשובה ד' (בוצינא דקורדנותא).
:

כ) נקבי העינים:
בחיה"א שבראש מכונה נקבי העינים כי החכמה דראש מכונה עינים, ומכח עלית ה"ת שם, נעשה גם בחכמה בחינת נוקבא, ונקראת נקבי העינים. (שצ"ט אות ז').

:

כא) נקבי האזן:
עי' תשובה כ' (נקבי העינים). כי מעת שנתחברו ב' ההין בסוד שיתוף מדת הרחמים בדין, וה"ת עלתה לעינים, הנה משם ואילך נעשה בחינת נוקבא בכל הספירות עד החכמה, שז"ס הנקבים שנעשו בחוטם ובאזן ובעינים. אמנם מטרם שנתחברו לא היה בחינת נוקבא אלא בפה לבד.

:

כב) פתיחו דעיינין:
הארת חכמה נקרא פתיחו דעיינין כי עינים הן חכמה. (תל"ח אות נ"א)

:

כג) פרסא:
פרסא, היא חצר הכבד המבדיל בין אברי הנשימה שהם החיות, ובין אברי המזון, ועושה כמו ב' גופין בגוף אחד. כן פרצוף מ"ה וב"ן שיצא מנקבי העינים דראש הס"ג, נחלק לב' פרצופים, על הטבור ופרסא, שמפה דראש הס"ג עד הפרסא, הוא בחינת ג"ר דמ"ה וב"ן, ונחשב לפרצוף שלם בפני עצמו, שסיום רגלים שלו הם על הטבור, כי הוא יצא מבחינת הרשימות דטעמים דס"ג, שלא נתחברו עם הה"ת. ומפרסא ולמטה יצא מ"ה וב"ן התחתון, שהן ע"ס דנקודים, והם יצאו מבחינת הרשימות דנקודות דס"ג, המחוברות עם הה"ת שלמטה מטבור, כנודע. הרי שהפרסא מחלקת פרצוף האחד דמ"ה וב"ן לב' פרצופים. (ת"א אות ט' ובהסתכלות פנימית אות ל"ד)

:

כד) צמצום ב':
צמצום נה"י דא"ק מכונה צמצום ב'. כי הוא דומה לצמצום א' שהיה בא"ס ב"ה על בחי"ד. וכן נעשה כאן הצמצום על בחי"ב. וכמו שבצמצום א' נפסק הקו אור דא"ס על המלכות של נה"י דא"ק, כן נפסק קו אור א"ס כאן על הבינה דנה"י דא"ק. באופן שבינה ז"א ומלכות, נשארו מתחת לנקודת הצמצום בלי אור. ומהם נעשו ג' עלמין דפרודא, הנקראים בי"ע. כי הבריאה היא מבינה, והיצירה הוא מז"א והעשיה היא ממלכות. (שצ"ט אות ז')

:

כה) צפורני רגלים:
בחינות הסיום מכל פרצוף, שהיא המלכות דנה"י של הפרצוף, נקראות אצבעות רגלים. ומשעת תיקון הפרסא ואילך, נעשה כח נוסף על בחינת הסיום של הפרצוף, דהיינו מצד שיתוף נקודת הבינה בהצמצום, וכח הנוסף הזה, כשהוא במקום הטבור נקרא פרסא וכשהוא במקום סיום הנה"י נקרא צפורנים. והיינו צפורני רגלים, (תכ"א אות כ"ט).

:

כו) רקיע המבדיל:
רקיע המבדיל הוא הפרסא שנתמצע בעה"ס של כל מדרגה, מכח החיבור של ב' הנקודות: בינה ומלכות. והבדילה את הכתר וחכמה שבה לבחינת מים עליונים זכרים, והבינה ז"א ומלכות שבה, לבחינת מים תחתונים נקבות. עי' לעיל תשובה י"א (מים עליונים זכרים). ותשובה א' (א' שבואו דס"ג). (דף ת"א אות ט).

:

כז) שורק:
המלאפום נקרא ג"כ שורק. ופירושו עי' לעיל תשובה ז' (חולם). (דף תל"ג אות ל"א).

:

כח) שערות ראש:
הנה הזווג הראשון לצורך פרצוף הנקודים היה בנקבי העינים של ראש הס"ג, ומ"מ לא הוציא אח"פ של ראש הס"ג לחוץ, כי אין העדר ברוחני וענין התחלקות המדרגה לא פעל כלום בראש הס"ג עצמו, אלא בבחינת תוספות פרצוף, והוא פרצוף השערות, שמנקבי העינים ולמעלה יצאו שערות הראש, ומשם ולמטה יצאו שערות דיקנא בבחינות אח"פ. (שצ"א או"פ ד"ה שערות ראש)

:

כט) שערות דיקנא:
עי' בתשובה כ"ח (שערות ראש).

:

ל) שבולת הזקן:
שבולת הזקן, היא בחינות אח"פ שיצאו מראש הא' דדיקנא. כי ג' תיקונים הראשונים דדיקנא הם בחינות גו"ע, דהיינו הראש דדיקנא. ושבולת הזקן, היא אח"פ, שיצאו מראש הדיקנא לבחינת גוף, שבה מתקבץ השפע של ג' בחי' תי"ד הראשונים. (ת"ט אות כ'. תי"ג או"פ ד"ה ועל)

:

א) אב"א:
תיקון אב"א נמשך מהארת אור האזן, שהוא אור הבינה דראש, שאחוריה לחכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, ובשעה שהפרצופין מחוסרי ג"ר דחכמה, המה מתתקנים באור אחורים הזה דבינה, שמספיק להם במקום ג"ר. וה"ס ואחוריהם ביתה. (דף תצ"ח אות כ"ג ובאו"פ ד"ה ד' בחינות)

:

ב) אב"פ:
תיקון אחור בפנים, נוהג בזו"ן שהוא המכשיר הכלים דפנים דנוק' לקבלת אור הפנים. כי הכלים דפנים דנוק' הם בהארת חכמה בלי חסדים, כי הנוק' כולה בחינת גבורות. וכיון שכן, לא תוכל לסבול גם ההארת חכמה, כי אין החכמה מקובלת בלי חסדים, וע"כ, אין להכלים דפנים תיקון. זולת בהקדמת הזווג דאחור בפנים, שאז הזכר משפיע הארת החסדים בהכלים דפנים ההם, ונעשים ראוים לקבלת ההארת חכמה שלהם. והנך רואה שאע"פ שאחור דזכר הוא הארה אשר כולה חסדים, מ"מ הוא המכשיר את הכלים דפנים דנוקבא לקבלת הארת חכמה. (דף ת"ק ד"ה ובזה תבין)

:

ג) אור יוצא לחוץ:
כל עוד שהמוחין דז"א מלובשים בהכלים דאמא, נמצאים האחורים דאמא שבהכלים שלה מכסים ומעלימים על האורות דחכמה ואינם מתגלים מתוכם ולחוץ בתוך הז"א. אלא בקו האמצעי דז"א מחזה ולמטה שם נפסק יסוד דאמא, ופסק כח האחורים שלה להעלים על החכמה, ואז האורות שיש בהם הארת חכמה מתגלים לחוץ מהיסוד דאמא בתוך הז"א. (דף תקל"א באו"פ ד"ה החסדים)

:

ד) אור מתעבה: 
אפילו בשעה שאו"א ראוים שניהם להארת ג"ר ואור הפנים, מ"מ רק הזכר משתלם בבחינת פנים, אבל הנקבה שחושקת משורשה לחסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, עדיין אינה מתעוררת להחזיר הפנים שלה אל הזכר וקבל חכמה, זולת ע"י דבר המחייב אותה, שהוא ע"י מ"ן. וע"כ כל עוד שאין לה מ"ן, נמצאים בבחינת פנים באחור דהיינו פני הזכר באחור דנקבה. ואז עוברים אליה האורות דפנים של הזכר דרך אחורים שלה, והמה מתעבים שם, שמתלבשים בהכיסוי דאור אחורים שלה שבאופן זה המה מגיעים להכלים דפנים שלה. וע"כ מכונים האורות דפנים הללו בשם ''אור שנתעבה" כי הכיסוי דאחורי הנקבה גורעים האור וממעטים אותו הרבה מערכו. (דף ת"ק אות כ"ג ובאו"פ ד"ה למעלה)

:

ה) אותיות:
אותיות הן לעולם בחינת הכלים. הן האותיות דאלפא ביתא, והן האותיות של השמות הקדושים. וצריכים לזכור זה תמיד. (דף תק"י אות ל"ב)

:

ו) אחורי ז"א:
הנה"י דז"א אינם נשלמים אלא רק בהארת חכמה, והמה נבחנים לאחורים שלו, אשר הקליפות נאחזין שם, כל עוד שאין בהם הארת חכמה. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

ז) אחורי נוקבא:
אחורי נוקבא הם נה"י דנוקבא. שבהם עיקר אחיזתם של הקלי' כל עוד שחסרים מהארת חכמה. משום שהיא הסמוכה להקליפות, להיותה המסיימת על אור האצילות, וממנה ולמטה מתחילים הקליפות. בסוד ורגליה יורדות מות. עי' במלת אחיזה לקליפות. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

ח) אחורים דאבא:
הרשימות של הע"ס דגדלות מכל הד' קומות שהיו בבחינות ראשים לד' המלכים דחג"ת. גם בחינת המ"ן שקבלו מיסוד דא"ק, דהיינו הנקודה דנטיל אבא, והו' דנטיל אמא, כל אלו הם נחשבים לאחורים דאו"א שנפלו מבחינת הראש דאו"א, והיו לבחינת גוף, שכל אחד נפל למקדם הגוף שלו. והראשים שיצאו מבחינת אבא, והנקודה דנטיל אבא, הם אחורים דאבא. והראשים שיצאו מבחינת אמא, וה ו ' שנטלה אמא מיסוד דא"ק, הם אחורים דאמא. (דף תקכ"א אות מ"ג)

:

ט) אחוריים דאו"א:
הם הכללות דז' המלכים שהם המ"ן והרשימות של הראשים של המלכים כנ"ל אות ח' ע"ש. (דף תק"ב אות כ"ה)

:

י) אחוריים דאמא שנפלו:
עי' לעיל אות ח' (אחורים דאבא).

:

יא) אחוריים שלמים דז"א:
כשהז"א בבחינת אב"א, אין לו אלא בחי' אחורים דאמא המאירים בחג"ת שלו. דהיינו עד החזה, שמשם ולמטה נפסק יסוד אמא, וע"כ אין הנה"י יכולים להתגלות בו, מחשש שלא יתאחזו שם החיצונים. כנ"ל אות ו'. וכשמשיג החו"ג החדשים בהארת חכמה, מזווג פב"פ דאו"א, הנה אז מאירים בו האחורים דיסוד דאבא גם מחזה ולמטה עד סוף הנה"י שלו, ואז ים לו אחורים שלמים: כי בחג"ת הוא מקבל אחורים דאמא. ובנה"י הוא מקבל אחורים דיסוד דאבא. אבל מטרם שמשיג הה"ח מזווג דאו"א פב"פ, אין אחורים דאבא יכולים להתגלות בו, להיותו בחינת הארת חכמה בלי חסדים ואין שום קיום לחכמה בלי חסדים, כי יסוד אבא אריך וצר, שפירושו שמתארך בהארת חכמה למטה מיסוד דאמא, אבל הוא צר, כי אין בו שום חסדים. כמ"ש באו"פ (דף תקכ"ב ד"ה ת"ת. עש"ה כל ההמשך) וע"כ אין אור האחורים דיסוד אבא מאירים בנה"י דז"א בטרם שמשיג הה"ח. וז"ע איהו נטיל חסדים ומשתלים אחור דידיה, דהיינו אחור דנה"י, בכח אור אחורים דיסוד אבא, כי כשיש לו חסדים יכול היסוד אבא להאיר בו הארת חכמה שבו. והבן. (תק"ז אות כ"ט)

:

יב) אחורים שלמים דנוקבא:
כל בנין הנוק' הוא רק מגבורות להיותה מתחלת מחזה ולמטה דז"א, שכבר נפסק שם יסוד דאמא, וע"כ כל בחינת האחורים שלה נבנה בעיקר מן בחינת יסוד אבא, שכולו גבורות כנ"ל באות י"א עש"ה. וז"ס אבא יסד ברתא. אלא בהיותה בבחינת אב"א, אז היתה משמשת עם האחורים דז"א, והיה כותל אחד משמש לשניהם, דהיינו האחורים דחג"ת דז"א. כנ"ל באות י"ב. אבל אחר שהז"א משיג החו"ג החדשים מאו"א, שהם ה"ח וה"ג, אז משתלים כותל דז"א עם הה"ח כנ"ל. והאחורים דנוקבא משתלים עם הה"ג. אחר שנתמתקו עם החסדים, בנה"י דז"א, שאז מתגלה שם יסוד דאבא, והגבורות מתמתקים וניתנים להנוקבא ע"י זווג. (תק"ז אות כ"ט ובאו"פ ד"ה החסדים)

:

יג) אחיזה:
אחיזה, פירושו כמו הענף מתאחז בהאילן ויונק שפעו דרך מקום אחיזתו. כן הקליפה מתאחזת במקום חסרון שמוצאת בהקדושה, ומקום זה הוא הצנור שלה שדרך שם יונקת כל כחה וחיותה, דהיינו לפי מדת החסרון שהיא מוצאת שם. עי' אות נ'. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

יד) בד"ק חי"ה:
הם בחינת האחורים דאו"א שנפלו במקום זו"ן. ויש רמז בצירוף הזה של בד"ק חי"ה, אשר כל בחינת המ"ן דז"א שהוא מעלה לאו"א שבכחם לגרום זווג פב"פ או"א, עד להמשיך משם מוחין דחיה, שהוא אור החכמה, הם באים מהבירורים שהז"א מברר מן האחורים דאו"א האלו. ובד"ק הוא לשון תיקון ובירור, וחי"ה הוא אור החכמה. (דף תק"י אות ל"ג)

:

טו) ביטול:
כשהכלי אינו ראוי עוד לקבל כלום מאור האצילות, אז נתבטל לגמרי מהיכנו, ונבחן שהכלי נשבר. אבל כשעדיין ראוי לקבל ממדרגת אצילות, אלא ממקום נמוך הימנו, ולא יוכל לקבל מהאור העליון השייך למדרגתו עצמו, אז נבחן, שהכלי נתבטל, כלומר, שאינו משמש כתפקידו במקומו הראוי לו, ונתבטל הכלי ההוא מתוך המדרגה, אבל הכלי לא נשבר לגמרי, שהרי עדיין הוא מקבל אור, והגם שהוא למטה מערכו מ"מ קבלה היא. (דף תפ"ז אות ד')

:

טז) בירורים:
כל עוד שחלקי הבחי"ד מעורבים תוך הכלי, אין הכלי ראוי לקבלת אור העליון, וע"כ לבירורים הוא צריך, כלומר, לברר החלקים דבחי"ד שבתוך הכלי ולהפרישם משם, ואז מתכשר הכלי לקבלת אור העליון, (דף תפ"ז אות ד')

:

יז) ב"ש תחתונים דת"ת:
כבר ידעת שכל ספירה מהע"ס יש בה לפי עצמה ג"כ ע"ס. וכשמבחינים בהכלי דת"ת ע"ס לפי עצמה, נחלק אז, לראש תוך סוף, שהם חב"ד חג"ת נהי"מ, ומכונים ג' שלישים: שבשליש העליון מקום ג"ר, ובב' שלישים התחתונים מקום ז"ת. (תקכ"ב אות מ"ה. ועי' באו"פ שם ד"ה עתה תבין)

:

יח) גבורות:
גבורות, פירושן, חוסר חסדים, ואע"פ שראוי לקבל אור חכמה מ"מ גבורות מקרי, מטעם שאין אור חכמה מתקיים בהכלי כל עוד שאין בו חסדים בשפע. (דף תק"ח אות ל')

:

יט) גדול:
גילוי אור חכמה בהפרצוף עושה אותו לגדול, שלפני זה נבחן בשם קטן, כלומר, ההולך ומשתלם לאט לאט עד שמשיג גדלותו, שהוא הארת חכמה. וע"כ מכונה הארת חכמה בשם אור גדול. (דף תקכ"ח אות מ"ט)

:

כ) גדלות:
מוחין דאבא, דהיינו הארת חכמה מכונה בשם גדלות. עי' אות י"ט (גדול).

:

כא) גופא דאבא:
הע"ס דראש היוצאים מנקבי העינים, נבחנים תמיד לג' ראשים: הגו"ע, לראש הא' והאזן לראש הב', וחו"פ לראש הג'. וכלפי ראש הא', נבחנים ב' הראשים התחתונים אח"פ, בבחינת ז"ת וגוף: שראש הב' הוא בחינת חג"ת שלו, וראש הג' הוא בחינת נהי"מ שלו. ולפיכך גם הע"ס דגדלות שיצאו באו"א דנקודים, שולט עליהם הסדר הזה, משום שתחילת אצילותם הוא מאור העינים. שמתחלה יצא בחינת הראש הא', הנק' הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה. ואח"ז יצא בחינת הראש הב' שהם הנק' גופא דאבא וגופא דאמא, מטעם, שראש הב' נבחן לגוף כלפי הראש הא' כנ"ל. ואח"ז יצא בחינת הראש הג' הנק' יסודות דאו"א, שהם נבחנים כן כלפי הראש הא', כנ"ל, שראש הג' הוא בחינת נהי"מ דראש הא'. וע"פ שמותם אלו תבין ג"כ שיעור קומתם: כי הקומה הראשונה שנק' הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, שיש בה בחי"ד דהתלבשות, ובחי"ג דעביות, שהם התכללות של ב' הקומות כתר וחכמה, ע"כ נק' גלגלתא ועינים, דהיינו ע"ש בחינות העליונות, שהם כתר וחכמה. וקומה הב' המכונה גופא דאבא שיש בו בחי"ג דהתלבשות ובחי"ב דעביות, מכונה אזן, ע"ש בחינה עליונה מצד העביות שבו, וכן גופא דאמא מכונה אזן משום שיש בה בחינה ב' של עביות, שהוא אזן, וראש הג' שהוא חו"פ הנק' יסודות דאו"א, הרי קומתו בבחי"א, שהוא זו"ן דראש המכונה חו"פ. הרי שהשמות עולים בד בבד עם הקומות. אמנם אין גופא דאבא ואמא אלו בחינת גוף ממש, מבחינת ממעלה למטה, אלא הוא בחינת ראש הג' כנ"ל וכינוי הגוף הוא רק בערך ראש הא' בלבד. (דף תקכ"א אות מ"ג)

:

כב) גופא דאמא:
עי' לעיל תשובה כ"א (גופא דאבא).

:

כג) גופא דיש"ס:
גם הישסו"ת נחלק לג' רישין כנ"ל באו"א בת' כ"א ע"ש. וראש הב' דישסו"ת מכונה גוף כלפי ראש הא' אע"פ שכלפי עצמו הוא ראש גמור כנ"ל. וראש הב' מבחינת יש"ס הוא הה"ח שבו, וראש הב' מבחינת התבונה הוא הה"ג שבו. עי' את נ'. (דף תפ"ח אות ו')

:

כד) גופא דתבונה:
לעיל תשובה כ"ג (גופא דיש"ס).

:

כה) גמר בנין האחוריים:
עי' תשובה י"א (אחוריים שלמים דז"א).

:

כו) דבקות גמור:
דבקות גמור דאו"א פב"פ, הוא כשהחכמה דאבא מאיר לחכמה דאמא. כי אז אמא דבוק באבא לגמרי. (דף תק"כ אות מ"ב)

:

כז) דינין:
בצמצום ב' שנתכללה ה"ת בה"ר, נעשה ב' בחינות דינין: א' הוא ה"ר שנכללה מהדינין דה"ת, והוא בחינת דינא רפיא. הב' ה"ת הנכללת מה"ר במקום ה"ת, והוא דינא קשיא, דהיינו דינין תקיפין הבחי"ד גופה. (ת"צ את ז')

:

כח) דינין תקיפין:
עי' תשובה כ"ז (דינין). (דף ת"צ אות ח')

:

כח) הבטת פנים:
הבטה, פירושו השפעה, והבטת פנים פירושו, השפעת הארת חכמה (דף תצ"ח אות כ"ג)

:

ל) הגדלת חצי אחוריים:
היינו הגדלת האחורים דנה"י החסר לו בזמן שהוא אב"א בסוד והאחוריהם ביתה. עי' תשובה י"א. (דף תק"ח אות ל')

:

לא) ה"ח וה"ג:
הע"ס נבחנות בה' בחינות כח"ב זו"ן. והיינו כשהג"ר הם בחינת עצמות. אבל כשכל עצמותם אינם אלא אור דחסדים, מכונים הה' בחינות חג"ת נ"ה. דהיינו ה' חסדים. ואם הם בבחינות גבורות, שפירושו הארת חכמה בלי חסדים, מכונים הה' בחינות חג"ת נ"ה בשם ה' גבורות. באופן שיש ג' הבחנות בה' הבחינות: אם עצמותם חכמה, נקראים כח"ב זו"ן. ואם עצמותם חסדים ויש בהם גם הארת חכמה, נקראים ה"ח חג"ת נ"ה. ואם חסרים חסדים, אלא שנשאר בהם הארת חכמה לבד, נקראים ה"ג חג"ת נ"ה. (דף תק"כ אות מ"ב)

:

לב) המעטת אור:
אם הכלי יורד למטה ממדרגתו, גורם זה, המעטת האור להכלי. כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו. (דף תפ"ז אות ד')

:

לג) הסתכלות עיני או"א:
עינים הוא כינוי לספירת חכמה של ראש. וכשחכמה דאבא משפיע לחכמה דאמא, מכונה, הסתכלות עיני או"א זה בזה. והוא קומת כתר דאו"א. ובישסו"ת. כשהחכמה דיש"ס משפיע לחכמה דתבונה, הוא מכונה, הסתכלות עיני ישסו"ת זה בזה. והוא קומת כתר דישסו"ת. (דף תק"כ אות מ"ב)

:

לד) הסתכלות עיני ישסו"ת:
עי' תשובה ל"ג (הסתכלות עיני או"א).

:

לה) העלאת מ"ן:
מ"ן, פירוש, גורם לזווג. והוא תמיד בחינת נה"י או זו"ן. כי הנקבה מתוקנת באור אחורים דאמא הדבוק רק באור דחסדים ודוחית חכמה. וע"כ אינה מחזרת פניה להזכר לקבל הארת חכמה, זולת אם יש לה איזה גורם המחייב אותה להדבר. וגורם הזה, היא בחינת הזו"ן, שהבינה יש לה קשר אליו להאירו בהארת חכמה, מכח היחס דבינה וזו"ן דאור ישר. וע"כ כשהזו"ן עולה אליה למ"ן, הנה אז תכף מפסקת האחורים שלה ומחזרת פניה אל החכמה, לקבל ממנו הארת חכמה. ונמצאת מזדווגת פב"פ עמו. (דף תקי"ג אות ל"ט. ובאו"פ דף תק"א ד"ה המדרגה הד')

:

לו) התדבקות פב"פ:
כשיש לאו"א קומת כתר, שאז חכמה דאבא משפיע לחכמה דבינה, נמצאים או"א דבוקים פב"פ מראשם עד סופם, כי אז נבחנת אמא לבחינת אור החכמה כמו אבא. ונמצאים או"א בהשתוות הצורה, המכונה דבקות, כנודע. אבל כשנופל הקומה לבחינת גוף, שאז רק בינה דאבא משפיע לבינה דאמא, אז אין אמא כולה בחינת חכמה כמו אבא, משום שאינה מקבלת רק מן בינה שלו וניכר הפרש ושינוי צורה מאמא לאבא, וע"כ זווג דחכמות דאו"א נקרא התדבקות גמור פב"פ. אבל זווג דבינות דאו"א, נקרא קצת דבקות דפב"פ, משום שמקבלת עכ"פ מבינה דאבא, שיש בה הארת חכמה קצת, אבל אינה התדבקות גמור. כמבואר. (דף תק"כ אות מ"ב)

:

לז) התדבקות הקליפות:
הקליפות מתדבקים באחורים דנוק' משום שהנוקבא היא בחינת הסיום על האור העליון, שממנה ולמטה הוא מקום חושך ולא אור. וע"כ יש בחינת השתוות הצורה בנקודת הסיום של נה"י דנוקבא, אל הקלי'. וע"כ נבחן זה, שהקליפות מתדבקים שם. עי' אות מ"ט. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

לח) התפשטות ה"ג:
הנה שורש הה"ח הם ביסוד, שהם למטה מכל הה"ח, אמנם כשהם באין בזווג, אז קומתם שוה, כי יש בהם התפשטות ה"ג מבחינת ממטה למעלה לבחינת ממעלה למטה, בכל ה' הבחינות חג"ת נ"ה. (תקכ"א אות מ"ד)

:

לט) זך:
הארת חכמה המקובלת בכלים דפנים של הנקבה, שאינה מתעבה מקודם באור דאחורים, מכונה אור זך. עי' תשובה ד'. (דף תק"א אות כ"ד)

:

מ) חד סמכא:
בטרם תיקון הקוין, כשהיו הז"ת בקו אחד, זה תחת זה, מכונים אז חד סמכא, כלומר קו אחד. (תקל"ג נ"ו)

:

מא) חיות הקליפות:
עי' להלן אות מ"ט (יניקת הקליפות). (תצ"ז אות כ"א)

:

מב) חילות המלכות:
כי מהתמעטות הקומה של המלכות דאצילות, יוצאים כל הפרצופים שבבי"ע, וכל הישות אשר שם. וע"כ נבחנים לחיילות המלכות וצבאיה. (דף תצ"ג אות י"ד)

:

מג) חלקי הנוקבא:
כי כל מה שנברר מהז' מלכין הללו שנפלו לבי"ע, לא נעשה מהם, אלא בחינת הנקבות של ה' פרצופי האצילות. אבל הזכרים נעשו ממ"ה החדש, כמו שיתבאר במקומו, וע"כ נקראים חלקי הנוקבא. (תצ"ב אות י"א)

:

מד) חצי האחורים:
עי' להלן אות מ"ה (חצי כותל). (תק"ח אות ל')

:

מה) חצי כותל:
יש ב' מרחקים וכיסוים על אור החכמה: א' מכח האחורים דאמא, וכיסוי זה מכונה כותל דחג"ת, משום שאינו נמצא רק בחג"ת עד החזה. ויש בחינת כיסוי מכח אחורים דיסוד אבא, המעלים ג"כ על אור חכמה כל זמן שאין אור דחסדים בהפרצוף, וכיסוי זה מכונה אחורים דנה"י, משום שהוא משמש בעיקר בנה"י כי שם מקומו.
ובשעה שהזו"ן בקטנות, וכל תיקונם הוא מכח האחורים דאמא, שהוא כותל דחג"ת, נמצאים שניהם משמשים בכותל הזה דחג"ת: חציו לז"א, וחציו לנוקבא כי כותל דנה"י השייך לנוקבא, אין לו אז מקום להתגלות מפני הפחד של החיצונים, שלא יינקו ממנו. שאין כותל דנה"י מתגלה אלא בשעה שהפרצוף ראוי להארת חכמה. כמ"ש במקומו. ועי' לעיל תשובה י"א. (דף תקכ"ז אות מ"ז)

:

מו) חצי ת"ת תחתון:
ב"ש תתאין דת"ת, נקרא חצי ת"ת תחתון. שפירושו נתבאר לעיל אות י"ז. (דף תקל"ח אות ס"א.)

:

מז) חצי ת"ת עליון:
היינו שליש עליון עד החזה, שהוא בחינת הג"ר דספירת ת"ת. כנ"ל תשובה י"ו. (דף תקל"ח אות ס"א)

:

מח) טפה המגדלת הולד:
בחינת החסדים וגבורות המושפעים מזווג פב"פ, דאו"א, שיש בהם הארת חכמה, הם בחינת הטפה המגדלת הולד, שהם זו"ן. שפירושו, שמשיגים על ידה הארת חכמה, ונעשים גדולים. כי אין גדלות אלא בהארת חכמה. כנ"ל אות כ' (דף תק"י אות ל"ב)


עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל