גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.




לפי עדכון אחרון (עולה) מאוחסן כרגע מיין באופן כרונולוגי: לפי עדכון אחרון שנה ל(יורד) | לפי תאריך יצירה

עמוד: (קודם)   1  ...  13  14  15  16  17  18  19  20  21  22  ...  26  (הלאה)
  הכל

:

הוא בחי' הסיום הנבחן בכל ספירה פרצוף, אשר בחי"ד שבו הנקראת מלכות, טבעה לעכב על האור העליון שלא יעבור טבעה לעכב על האור העליון שלא יעבור דרך בה, משום כח הצמצום השורה עליה מזמן צמצום א', (ע"ע צמצום). ולפיכך נמצאת חותכת את ההארה ומסיימתו, (בסוה"כ עד פה תבוא ולא תוסיף). כי מגבלת האור ומעכבתו מלהתפשט.

:

כל הארה המופיעה בהעולמות מוכרחת להיות בעלת גבול, ששורשה מנקודת הצמצום שבבחי"ד, (ע"ע צמצום). והסו"ה עד פה תבוא ולא תוסיף, וב' פעולות הפוכות נמצאים בכוח הגבול, הא' היא פעולת המניעה ודחיית האור לאחוריו, והשניה היא פעולת אחיזת האור בהפרצוף, להיותו סוד המסך המעכב על האור מלהאיר את בחי"ד, ע"כ בטרם נגיעת האור בבחי"ד תיכף דוחה ומחזיר כל האור לאחוריו. וענין זה עצמו של מניעת והחזרת האור האמור מתהפך להיות אור גדול שנק' או"ח, (ע"ע או"ח). שהוא המאחז את האור ישר בפרצוף, ודומה לאור השמש המכה בעששית ומוחזרים הניצוצים לאחור. והנך רואה ב' פעולות הפוכות בהגבול: דוחה ומקרב, בבת אחת בב' אנשים, או בזא"ז באדם אחד. ותבין אמנם אשר בשרשם ברוחניות באים בבת אחת ממש, להיותה למעלה ממקום ולמעלה מזמן, והבן.

:

ודו"ק ותשכח אשר גם החושים הגשמיים אינם נאחזים בחושי האדם, זולת בבחי' הגבול של הדבר, כמו הקול והמראה והריח, שאינם נתפשים בחושים זולת ברגע מניעת הקול ומניעת הראיה ומניעת הריח, כי החושים ליחס רלטיבי צריכים. וקול נמשך וראיה נמשכת וריח נמשך, אין בהם מציאות השגה ולא כלום. וטעם הדבר, כי הגשמי הוא ענף מהרוחני, וע"כ דומה הוא בהכרח לשורשו, שאין שם אחיזה אלא בסוד או"ח העולה מכח ההפסק שבגבול כנ"ל.

:

(ש"א פ"א) הוא כינוי לספירת כתר של הע"ס דראש, וכן הפרצוף הראשון מה' פרצופים שבכל פרצוף, נקרא ג"כ פרצוף גלגלתא.

:

   הע"ס שיש בהם כלים גמורים כראוי נקראים גוף. כי הכלים אינם נגמרים בזיווג א' דהיינו בהסתכלות ראשון על המסך, (ע"ע הסתכלות). ששם יוצאים רק שרשים לכלים, וע"כ נקראים ע"ס ההם בשם ראש, שפירושו שורש.
   והטעם, כי הכלים נמשכים ובאים מעביות שבמסך הנמצא במלכות, ומתוך שהמלכות בתחתית הע"ס, אין העביות יכולה להתעלות למעלה ממקור יציאתה, וע"כ אינו עושה שם כלים גמורים, אלא אח"כ בזיווג ב' דהיינו אחר שהמלכות שבראש מתפשטת בהסת"ב על הזווג במסך דמלכות שבמלכות, אז יוצאים משם כלים גמורים, משום שכבר נמצאים למסה מהמסך של ראש, אשר העביות הנמשכת ממנו עושה כאן כלים, וע"ס השניים האלו המה המכונים בכל מקום גוף.

:

    מדרגה ב' כלפי הא' נבחן לגוף, ומדרגה ג' כלפי הא' נקרא מלבושים. כמו האצילות שהוא מדרגה ב' לעולם א"ק נבחן לגופא דא"ק וכלפי הא"ס שהוא מדרגה הג' נבחנים למלבושים לא"ס. ועד"ז בי"ע לאצילות נק' גופא, ולא"ק נבחנים רק מלבושים.
    הוראתו : הוא ענין חסרון ג"ר, וע"ש זה נקרא מדרגה ב' בחי' גוף כלפי א' היות שמדרגה ב' נבחנת תמיד שהיא חסרה הג"ר דמדרגה הקודמת, באופן שג"ר דא"ס חסרים בא"ק, שהא"ק אינו משיג את הז"ת דא"ס, ד"ז האצילות חסר מג"ר דא"ק והבי"ע מג"ר דאצילות.
    מקורו : מתחיל מהארת הקו מצד אחד, כלומר אחר שנתהווה צמצום ראשון שנשאר מקום פנוי וריקן מאור, (ע"ע צמצום). אם היה הא"ס נמשך מכל סביבות צדדי מקום החלל ההוא, אז היה הצמצום מתבטל, והיה הג"ר דא"ס ב"ה מאירים שם כמטרם הצמצום, אמנם לא היה כן אלא שנמשך בבחי' קו דק, דהיינו בג' בחי' ולא בבחי"ד, שזה גרם חסרון ג"ר דא"ס בעולם הא"ק. והנך מוצא שמקור הגוף מתחיל מעת הארת הקו מתחילה למקום המצומצם.
    סבתו : הוא המסך שבבחי"ד כלומר כח הצמצום, כי מתוך שאור דבחי"ד דא"ס ב"ה לא בא לעולם הא"ק, משום המסך שהותקן שם מכח הצמצום שהחזיר האור לאחוריו, ונמצא שא"ק חסר בחי' סוף ולמטה מטבור בערך א"ס ב"ה. כי אם שהארת א"ס ב"ה היה מכל סביבות הנקודה, כלומר שהיה מבטל אותו הצמצום על בחי"ד אלא שהאיר גם לשם, אז לא היה הבחן בין ראש לסוף, כי אור א"ס מאיר בסוף דהיינו בבחי"ד כמו בראש, משא"כ שהאיר בבחי' קו דהיינו שהחסיר אותו האור שהוא המילוי דבחי"ד, א"כ הריהו חסר בחי' סוף דערך כלים, וכל חסרון סוף בבחי' כלים גורם חסרון ג"ר בערך אורות. 
    גדריו : כל מקום הן בכלל הן בפרט ובפרטי פרטיות אם אך ישנו שם מסך המזדווג עם אור העליון ומעלה או"ח, נבחן שמהמסך ולמעלה הוא בחי' ראש וע"ס ספירות שלמות, כלפי אותה המדרגה הנמצאת למטה מהמסך, ואותה המדרגה אשר ממסך ולמטה נבחנת לחסר ג"ר כלפי המדרגה הנמצאת ממעל לאותו המסך מטעם הנ''ל. 
    ומזה תשפוט גם על המדרגה שממסך ולמעלה שאמרנו שהוא בע"ס שלמות, הנה זה אמור כלפי תחתונו עצמו שממטה למסך דידיה, אולם כלפי העליון ממנו שגם הראש ההוא עומד מתחת למסך שלו הרי זה גורם לו חסרון ג"ר בערכו של עליונו, ועד"ז העליון לעלי עליונו, וכן תמיד נבחן שהמסך מחשיך על בחי' סוף של המדרגה הנמצאת מתחתיו בערך הכלים, וע"כ נבחן לחסר ג"ר בערך האורות כנ"ל.

:

הגופים מתלבשים אלו תוך אלו ואינם ניכרים (ש"ג פ"א).

:

הע"ס דאצילות נק' מאנין, ר"ל אברי הגוף, כי הגוף שהם הכלים שם, נגלו באצילות ולא למעלה מהם (ש"ג פ"א ע"ח).

:

הנרנח"י אינם מתלבשים בגוף זולת באמצעות מלבוש זך לכל אחד מהם (שם).
גוף הא"ס: א"ק שנעשה בחי' גוף אל הא"ס הזה העליון (שם).
גוף דא"ק: האצילות הוא גופא דא"ק (שם).
גוף דאצילות: בי"ע נגד אצילות נקרא גוף (שם).
גוף הוולד: מצטייר במעי אמא (דהיינו הז"א) בכ"ב אותיות דכורין (רמ"ח אברים מאבא), וה' אותיות מנצפ"ך נוקבין (שהוא הנפש מאמא) (ע"ע לידה).
גוף ונפש: וק הרוח דזו"נ עולים בסוד מ"נ ומ"ד, אבל גוף ונפש נשארין לעולם במקומם. (ע"ח ש"ה פ"ה)

:

גבוה מחבירו, יורה חשוב מחבירו.

:

ה"ס המסך המבדיל בין עולם לעולם, שעליו נעשה זיווג דהכאה ומעלה או"ח על הע"ס דעולם העליון, וגם האו"ח ההוא מתפשט משם ולמטה לעולם התחתון ומאיר לע"ס של עולם התחתון, וע''כ מכונה אותו המסך בשם קרקע. לעולם העליון ובשם גג לעולם התחתון.

:

הגלגלת שה"ס הכתר משם שורש לנשמה עליונה הנק' יחידה, (ש"ד פ"א).

:

   פירושו ג"ר דידן, דהיינו ג"רן להיותו שורש הקומה והג"ר דכלהו אבי"ע, וכל כוחו הוא משום שהקדים לו סוד חר"ן שה"ס הנפילה: ג' אלוקים דקטנות שה"ס השורש וההכנה לכלהו ג"ר.
   גרון : מקום קיבוץ לשורשי הדינין והקלי', וג"ר שלהם שר המשקים שר האופים שר הטבחים. קנה ה"ס שר המשקים כח הגאות והכבוד. והושט שר האופים כח התאוה והורידים, שר הטבחים כח הקנאה שינאה. וע"ז תבין סוד השכינה היתה מדברת מתוך גרונו. 
   גרון : ה"ג הם, וכנגדם הי מוצאות הפה: גרון, חיך, לשון, שפתיים, שיניים.
   וז"ס דעת גנוז בפומא דמלכא, כי הגבורה של דעת בגנזו בפה בסוד ה' מוצאות הפה.
   וברצופה מוציא גניזת האותיות לחוץ בקול ודיבור, וברצונה נשארים גנוזות בסוד נאלמתי דומיה (ע"ע קול ודיבור).

:
הגילוי הרוחני, הן היציאה מן ההעלם והן איזה תוספות, נמשך ובא בעיקר מכח הכלים וסגולתם, ואינו תלוי כלום באור העליון, כי זה הכלל שאין שום שינוי בעצם האורות מראשית הקו עד תחתית העשיה, וכמו שהוא בראשית הקו כן אינו מתעבה ואינו משתנה כשהוא נמצא בתחתית העשיה. גם נודע שאור העליון אינו פוסק מלהשפיע לתחתונים אפילו רגע, ולפיכך כל ענין העלם וגילוי ושינויים וכל שינוי, רק בסגולת הכלים תלויים.
:

   ענין גילוי שכינה הוא התגלות אלקית, וכאן צריך שתזכור את החוק שאין שום תפישא באור בלי כלי לא לעליונים ולא לתחתונים, וזה נוהג אפילו באותו אור שמלובש בכלי שלו, עכ"ז אין לנאצל או לנברא שום תפישא באור במהותו כמו שהוא בפ"ע, אלא רק באותה ההתפעלות הנולדת ויוצאת מהפגישה של האור בגבולים של הכלי שלו, באופן שכל נאצל משיג את האור המלובש בו רק מושג יחסי משותף עם התפעלות של הכלי שלו, בדומה לאדם התחתון המשיג את המהויות הגשמיות עפ"י חמישה חושיו, אשר דרך השגתו את המוחשי אינו לפי מהותו הנקי של המהות המוחשית רק יחם משותף מפגישת החוש עם המוחשי. כי העין הרואה אינה משיגה עצם הנראה אלא רק גוונים של צבעים הנולדים ומתחדשים בעת שעין האדם פוגש אותם, וכן דבר הניכר בחוש המישוש אין חוש המישוש מגלה כלום מעצם מהותו של הממושש, רק התפעלות של פגישה הנולדת ומתחדשת מבין שניהם, מן יד האדם ודבר הממושש. ועד"ז תשפוט ג"כ במאורות העליונים הן בעולמות עליונים או בהתגלותם למטה בעוה"ז לנביאים ובעלי מדרגה, שאין ההתגלות ההוא אמור בעצם האור העליון אלא רק בדבר פגישתו של האור בכלי המיוחס לו, שהתפעלות מחודשת יוצאת מהפגישה הזו.
    ובחי' הזאת ה"ס הגילוי שנתגלה להנביא או לבעל המדרגה, אמנם ודאי שהוא הספקה גמורה שראוי לגמרי לשם הזה של התגלות, עכ"פ לא פחות מדברים הגשמיים המושגיים לבני אדם בעזרת ה' החושים.

:

עיקר השמירה מלגלות סוד, הוא הפחד פן השומעים יסתפקו באותו המובן. שיוכלו לעבוד השי"ת בלי להגיע אל המטרה הנדרשת מכל אדם, דהיינו להדבק בהשי"ת באותו השיעור כמו בטרם שירדה נשמתו לעוה"ז, כי אז שכרו משנה. כמו"ש בארצם משנה יירשו, דהיינו תכלית הדבקות ותכלית השכר והעונג שהשי"ת חשב עליו להנות אותו, משא"כ אם לא היתה יורדת לעוה"ז מקום הקלקולים, אע"פ שהיתה לה לנשמה כל הדביקות, אכן היתה חסרה מסוד השכר והעונג וכו', כמ"ש בסוד הצמצום. ולפיכך חכמים הזהרו בדבריכם, שהשומע לא יכשל מחמת המובן לאחוז בעבודה כזו שלא תביאהו למטרה הנ"ל. והיינו דאמר רבי שמעון בן יוחאי, ווי אי אימא ידעון חייביא איך יפלחון למאריהון. דהיינו, אותם הרשעים שעדיין לא זכו לדביקות האמיתי הנ''ל, ידעון מחמת זה איזה דרך לעבדו יתברך, בלי להגיע למטרה, עד"ה פן ישלח ידו ואכל מעץ החיים וחי לעולם, וישאר בחטאו בלי לתקן אשר קלקל.

:

רצון בחיריי, ומחויב.
ענין גאות שהוא משבחי השם יתברך, הגם שמגונה בעד הבריות, הטעם: שאין נבחן אצל הבורא בחירה ורצון כמו בבריות, הגם שאינו בעל חיוב כלל כמובן. מכל מקום, רצון הפשוט שלו דומה כמו חיוב שלנו או כמו רצון בלתי מניעה שהיא גם כן לנו מחויב, כי זה שהרצון מחולק מן החיוב מטעם שאפשר שלא יתמלא, כי תהיה מניעה לאותו הרצון או יקפחנו רצון אחר, מה שאין כן בחיוב שבטח יתמלא מפני חיובו, ואם כן אם יצויר אצלינו רצון בלתי מניעה הרי צורת רצון זה, כמו כל רצון מחויב, ושיעור גאות היא שלא ירצה להתדבק בשפלים הימנו, ואם הוא בדרך החיוב לא יגונה כלל, כמו השמים שמתגאים על הארץ ושאינם מתדבקים בה והשמים ממעל והארץ מתחת, משא"כ, אם הוא בדרך רצון בחירי, הרי זה מגונה מאד, ויצא מכלל טוב, כי חשקו של הטוב להטיב וכיון שהוכחנו שרצון הבורא ית' דומה לחיוב שלנו מטעם שלא יקרה מניעה לרצון שלו, ואפילו רצון אחר שיקפחנו לא יקרה לו מפני יחודו ואחדותו, ואם כן הרי אותו הרצון מחויב להיות, ולא שייך בו בחירה, כי לא יעבור עליו עוד רצון אחר שישבה בשבילו רצונו הקדום, ואם כן דומה לטבע השמים שמתגאים ומתרוממים על הארץ.
וז"ש, כי אל גאות ה' ולו נתכנו עלילות, פירוש. שחיוב הבורא מושג אצלינו בדרך הגאוה שלו, ועל מדה זו... גאות סובבים... אופנים של מכונת הבריאה...

:

ה"ס הפנים הנראה בשלש פעולות עיר מגדל וראש, והוא ממציא מתוכו ג' שריגים: מלשון שר רק, מלשון צדיא וריקניא, וה"ס ג' המדרגות בזה אחר זה, כל"א ואומ"צ והסיתום, שז"ס הבשילו אשכולותיה ענבים, כי אש כל: ה"ס האור דיום ג' שה"ס אשכל הכפר, כל"א. ענבים ה"ס אומ"צ שעיניו יפות, הבישול העושה אותם טוב למאכל ה"ס מקוה"נ, ובהסת"ב סוחט הענבים בהוי ושכיח, ונותן את הכוס על כף פה – רעה.

:
נמשכים ממים תחתונים והמה בחי' דין, אמנם הוא סוד הברכה שהם מרוים ומפרים ומולידים את הארץ (ע"ע מים עליונים).
:

   הם אותיות גש – מים. וכשנמדדין במידה נכונה מכח ההשגחה, מהם כל קיום המציאות. ולהיפך יש גשמי זעף ח"ו בסוד פתיחת ארובות השמים, שהמה לעונשין מצד הקליפות ודינין.
   ובזה תבין דחז"ל ונתתי גשמיכם בעתם לילי רביעיות ולילי ערבי שבתות, כי ברביעי נתמעטה הירח ובליל שבת נתקנה, שהוא המקוד: ליורה בד' ומלקוש בליל שבת, בסוד שאין בני אדם מצויים בשוק, כי העולמות בסוד העליה בחי"ד בבחי"ב, וכשהגשמים והדינין הם בבחי"ב הם לברכה ולא לקללה ח"ו לעולם, כי שם ציוה ה' את הברכה והחיים, דהיינו התולדות והתבואות דאתנהירו אח"כ מנהירו עילאה דאו"א (ע"ע מים עליונים).

:

ש"ך נידוצין שהאס הבלא דגרמי הם דכורין, וגבורות מנבפ"ך נקבות.

:
פירושו כמו לך, וע"כ הוא משמש בב' הוראות הפכים, פעם להתקרבות כמו גשו אלי ויגשו, ופעם להיפך להתרחקות כמו גש הלאה, (ע"ע סר) (ע"ע גשם).
:

    (ע"ע גש) הוא מלשון גש - שם, ותבינהו בסו"ה ואד יעלה מן הארץ להשקות את הגן. פי', לאחר ההבדלה של מים עליונים שהם לאפי מלכא, ובין מים תחתונים של תהום שהם מבחי' צדיא וריקניא, (ע"ע תהו ובהו) והיו מים התחתונים בוכים לאמר, אנן בעינן למהוי לאפי מלכא. ואז נעשה תיקון אחר, אשר ענני שמיא ירדו לתוך מים התחתונים והעלו אותם למעלה, שנתקנו בזה כמו דוגמא למים עליונים, ואז ירדו למטה בברכה גדולה, ולפיכך נק' גש - שם, כי השי"ת אמר אל ענן כבד: גש שם למים התחתונים, ויגש שם (למקוה"נ), ובעת הזו נקרא אד. כי אד פירושו חגא, שהוא הכאב הגדול הפתאומי שקיבל (ממקוה"נ), בהטבלו במים תחתונים.
    ולכן מקודם נקרא עד: ולא אד : שהוא מלשון עדות ועדות, כי ע"כ כתיב ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, כי קודם החטא דעצה"ד היו מים העליונים משקים את הגן, וע''כ נקרא גן עדן, ולא גן אדן כמו שנקרא עתה, משום שעתה אד משקה הגן בסוד גשם, שהוא באמת רק מים תחתונים, ואפילו הענן שה"ס הסיתום דאומ"צ הנק' עד בהסת"א.
    וכל יבשה נק' גן: כלומר, מגן בפני המים תחתונים שנבראו ביום ג', בסו"ה יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, שה''ס בהיולי דחוכמתא שלפתרון צריך.
    שז"ס עדן : כמו עדות שלנו, אלא מתוך שנקוו המים למקום אחד (דחוכמתא), ע"כ נקרא האומ"צ הפותר ג"כ בשם אחד.
    דהיינו עד אחד: כי לא הגיע אל התחתונים שום מחילת עוונות ממנו כדרך מים העליונים, כמ"ש לא יקום עד אחר באיש לכל עוון ולכל חטאת, אלא פתרון בעלמא, (וז"ס ג"ד) כמ"ש בהקימה דאומ"צ, וע"כ לא יקום עוד ביחידות,
    אלא בסוד שני עדים או שלשה: בסו"ה על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, כי הסיתום שנגלה ובא אחר האומ"צ,
    שנק' ג"כ ענן דעאל ביה משה ובסו"ה ושכותי את כפי עליך עד עברי, והוא הנק' עד שני או ענני כבוד, ואח"כ עשה השי"ת הנחה, ויניחהו בג"ע: וה"ע היולי דעבידתא שהראה לו הקב"ה לאדה"ר, שלא יכול לסבול המצב של הענן, בסו"ה לא יראני האדם וכו', וע"כ עשה לו הנחה הנ''ל, שה"ס הפעולה הכתובה ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה.
    והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ויין. כלומר בהסת"א, אשר עד שני עבר על לא יקום הנ''ל, 
    נמצא הבעיר אש דמאה"נ, ועד א' דאומ"צ צלה על אש הזה את הבא - שר דאומ"צ.
    ויש שלשה עדים: א' אומ"צ, ב' הסיתום וענן, ג' הנחה, והיולי דעבידתא נק' הנחה,
    כי ה"ס הנחה למדינות עשה שבהסת"א היה נגלה בו הנחה גדולה לכל מדינות המלך, ושער וישיה כעמר נקי. ואע"פ דספרין פתיחין בחרושת הגוים, מ"מ דינא יתיב בלי פעולה, אלא אדרבא בסוד גן עדן, כי היבשה שנק' גן קנתה שלשה עדים הנ''ל.
    גן עדן: ונתבאר היטב שאותו המקום שנתגלו יחד שלשת העדים הנ"ל, דהיינו המקום שנק' יבשה דיום ג' נק' גן עדן, ועיקר הפועל כאן היה עד שני, שה"ס הענן דע"כ נק' עד כנ"ל. וחטא דעצה"ד שה"ס הסת"ב דעד הג' הנ"ל, גרם שעשה תשובה להמית את ס"מ הרשע.
    שז"ס ג' עדים יומת המת, יומת החי מבעי לי', אלא המת דא ס"מ דאיהו מת מעיקרא. כלומר בהסת"א, דשם עד ג' הנ"ל, שהי' שם בסוד דינא יתיב וסופין פתיחין כנ"ל, נתבאר ונגלה לעין כל, שהוא מוטל מת כאבן שאין לא הופכין.
    וז"ס אליהו בארבע: כי כל גילוין לישראל, היה בסוד האש שירד משמים וליחך את המים התחתונים שבתעלה וו'.
    דה"ס תעלה כבית סאתים זרע: סאה א' דחוכמתא סאה ב' דעבידתא.
    ויאמר מלאו ארבעה כדים מים: כד הוא מלשון קד, שהוא ענין קריעה קשה מאוד, שנועצים צפרנים הרגלים בקרקע ופניו עד הארץ, שהוא גורם צליעה, כמ"ש ז"ל לוי אחוי קידא קמיה דרבי ואטלע, דהיינו צולע על ירכו. וצליעה זו באה מסאה ב' הנ"ל, ורק בארבעה בחינות הנ"ל, שהם שלושת העדים. ואח"כ בח' הסת"ב דעד הג' הנ"ל, שמשם יצא הס"מ וזוהמתו דעצה"ד הנ"ל, ומכח הס"מ נקרא כל הארבעה בשם כדים, כי נעשו ראוים תמיד למילוא מים תחתונים בהם. באופן שהתעלה נתנקבה בסאתיים כלולים זב"ן, אכן הציק שם ארבעה כדים מים התחתונים.
    שז"ס ארבעה טיסות של אליהו: דהיינו ארבע מלאכות הנ"ל.
    אכן מלאך המות באחת: (*) שה"ס מלאכה הרביעית, דהיינו הסת"ב דעד ג' שאין שם אלא מלאכה אחת, דהיינו מהדל"ה ול"ש נעשה להוי ושכיח. אכן הוא מת מעיקרא דהיינו בעד הג', דשם הוי דינא יתיב וספרין פתיחין, והיה מונח כמו אבן שאין לה הופכין. וז"ס ובשתיים יעופף.
    שתיים יעופף: כי אחר שמשיגים ב' הסאין הנ"ל, (בסו"ה בסאסאה בשלחה תריבנה, שה"ס מיתוק מדה"ד במדה"ר) דעד הא' שנקרא גן, ועד הג' בהסת"ב שנק' כד מים הרביעי, אז יש לו
    שתי כנפים שעושה בהם ארבעה טיסות בסוד אנקת"ם וכו', והכל נמתקו יחדיו, אע"פ שבשתים יכסה פניו וגם רגליו, אכן התעופה בהם בהלוך ושוב, מגלה סוד כי שם אהי' עמה, וכל אשר לו נתן על ידיה וכו'
    (*)הגהה: וה"ס מצוה אחת המכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות, גם ז"ס אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש. וה"ס זריקת הדם שקרא אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו' כי סוד אחת הנ"ל מתלוה ובאה עם כל זריקה וזריקה.
    גשם וטל: ובהמתבאר תבין ההפרש שבין גשם לטללים, כי הטל יורד בניחא להיותו סוד הנחה למדינות, כי כן היה בהסת"א דעבידתא בל"ה ול"ש, רק נייחא גדולה מכל הסיתומים דעבר עלוהי.
    ולפיכך טל יורד בימות החמה: כי הוא עת החסדים הבאים ממאור הגדול לממשלת היום, שטמון בהארתה גם אש שורף לחימום, וצדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה. והנה ביום ג' (כל"א) נקוו המים תחתונים למקום אחד ונראה היבשה, שה''ס טיסא ראשונה המלאה אור החמה. והנה עד הראשון הנ''ל דהיינו שלאחריו יש טיסא שניה, המעיד טהרתו דיום ג' בהיבשה שלו, דהיינו המאור הקטן זעיר האנפין, כי אחריו יש טיסא הג' דעד השני, דהיינו הסיתום, וע''כ אינו באורך אנפין כמו האור דיום ב', וע"כ יש שם קפאון גדול וקור חזק, בהיפך מאור החמה בטרם שנתחבר בהלבנה שהיה חם ונעים מאד, הנה אחר שנתחבר אור הלבנה באור החמה נעשה אור יקרות וקיפאון, כלומר אשר החמה העלה עדים ממים תחתונים שבארץ, שהמה נקפאו בדמות עננים על פני הרקיע, והמה נק' עננים שמקומם ממעל להארץ. אכן יש ג"כ טל טללים. ואע"פ שגם המה מאותה הבחי' דהיינו מהעדים שהחמה מעלה ממים תחתונים, אכן המה מסוד כד הרביעי הנ"ל, כלומר אחר שנגלה עד הג' ובהסת"ב שלו, אז נחלשו העננים דעד הב' הנ"ל, וחלק מהם ניזל ונטפו טל על פני האדמה דהיינו כמו שנפלו משמים ארץ, באופן שענן וטל הם בחי' אחת, בחי' הסיתום והקיפאון שמתחת לאומ"צ, אלא מבטרם שהופיע כד הג' והד' הנ"ל נקראים עננים נקפאים, ואותו חלק שנימס מהם ונפל חזרה לארץ לסוד מים תחתונים אחר שהופיע כד הג' והד' הנ''ל, נקראים עננים נקפאים, ואותו חלק שנימס מהם ונפל חזרה לארן לסוד מים תחתונים אחר שהופיע כד הג', המה נק' טל טללים. והראי' כי שעת הופעת הטל הם בלילה, כלומר בממשלת הלבנה הקרה, משא"כ עם צאת החמה חוזרים לסוד מים עליונים ופורחים לשמים.
     גשם : אינו כמו טל הנ"ל, אלא הוא בחי' מיתוק, כי העננים גורמים לקור וקפאון שמכסים את אור החמה, וקשה יומא דעיבא, וע"כ המה יורדים בכונה למים התחתונים וטובלים בהם ונפגמו בהם. ונהפך העד לסוד אד עולה מהארץ כי העננים שה"ס עד שני גשים שם לאותו מקום דכד הג' והד', ומתוך שהעד נכלל שם נעשים טפיים מלמטה, ע"ד שנתבאר בסוד סאתיים זה רע, כי העד ה"ס בחי"ב והמים התחתונים ה"ס בחי"ד. ויש בכל טיפה ב' טיפות, ואח"כ מעלה אותם העננים בתוך קרבם ושמה נעשו לטיפה א'. וכן בסוד טפה א' המה יכולים להגביה את עצמם ואת המים שבהם אל בחי' הרקיע, דוגמת מים עליונים. ואח"כ בכח אור החמה, המה חוזרים ומורידים לארץ למים תחתונים, אלא בסוד חתן לקראת כלה. כלומר, שהם פועלים על מים התחתונים שבתהום שיתמתקו, ויהיו כמו מים עליונים, אע"פ שאינם יכולים להגביה את עצמם. וזה עושים בסוד ג' טיפות: טיפה א' מלמעלה טפיים מלמטח כי טיפה היורדת מהעננים, הם כבר נתמתקו בהרקיע בטעם מים עליונים ממש, אלא שהמה בסוד חתן יורדים, כלומר שכל ירידתם והשפלתם לאדמה הוא רק להפרות ולשמח את הכלה דהיינו הארץ, להצמיח בה פירות. ומתוך שנשפלים לאדמה, מתערבים שוב בטפיים דתהומות, ולכן ימתקו כל ג' הטיפות כאחד, כמו החתן הבא לכלתו ויהיה זרעו לברכה גדולה.
     והנה נתבאר היטב ההבחן בין ג' הדברים גשם, טל, עננים, כי הענן ה"ס עד, והטל הוא חלק הנפסל והיורד מעד הזה, שאז נקרא אד ולא עד, בסיבת תופעת בחי"ד בכד הג' ובכד הד', והגשם אינו כלל שום חלק מהעננים, אלא כולו מי תהומות, אלא העננים ממתיקין אותו בסוד יחוד חתן וכלה כנ"ל. וזה שנתברכה א"י שלמטר השמים תשתה מים, דהיינו גשמי ברכה הראויים אח"כ ליחוד חתן וכלה, ולא כארץ מצרים שהשקית ברגלך גן הירק כלומר שרגלי אדם מטריחים א"ע ובאים למגן ליום ג' הנק' ג"ן כנ"ל, דהיינו יבשה, ואח"כ לכד הג' והד' שנק' ירק ואביה ירק בפניה, ואז ניצולין מגיהנם של שלג ומחורבת האדמה.

:

הא' הוא נה"י דס"ג שעלו ונתקנו לישסו"ת דא"ק ושוב לא ירדו. הב' הוא מהתפשטות ישסו"ת דא"ק דהיינו ג"ר דנקודים. הג' הוא מהתפשטות ג"ר לו"ק דנקודים דהיינו ישסו"ת דנקודים. (ע"ע לאה ורחל) (ע"ע נקב)

:

תחילתו מתחיל מנה"י דס"ג שירדו לנה"י הפנימיים דא"ק, ששם היו ב' הכלים: מלכות שיצאה נפשה בהזדככות גלגלתא ולא חזרה לתחיה אצל הע"ב, וכן כלי דז"א שיצאה נפשו בהזדככות הע"ב, ומתוך שירדה אליהם למקומם הנה"י דס"ג, אע"פ שאור דס"ג המתיחס לבחי"ב אין להם שום יחס, בהיות החומר שלהם מבחי"ג ומבחי"ד, עכ"ז כשעליון יורד למקום תחתון משתנה כמותו, וע"כ התלבשה בהם אור הנפש דס"ג והחיה אותם. וזהו בחי' גילגול, שנפש דס"ג נתגלגל בחומר דלאו דליה.

:
פי' שכבר נגמר כל ההזדככות של אותו חלק העביות דביני וביני מבחי"ד לבחי"ג, שאז חוזר אור העליון אל הפרצוף, אלא בקומה קטנה דבחי"ג. (ע"ע עת הסתלקות) (ע"ח עקודים פ"ו)
:
והוא דומה לההבחן דהסתלקות, כי כמו בהסתלקות שהוא הזדככות המסך, אנו מבחינים שבעת ההזדככות נגרעו כלהו דרגין, ובגמר ההסתלקות אז חוזר ונמשך אור החדש והזיווג, כן היניקה הוא סוד ההתעבות שהמסך קונה בעלייתו לפה דעליון, שבעת היניקה מטרם שנגמר ההתעבות נבחן שעדיין נמצא בפה דעליון ועדיין חשכים כלהו תתאין, ובגמר יניקה נבחן שחוזר ויורד, כי עתה נתעבה כמקודם וירד לבחי' גופא, ונבחן שחזר הזיווג למקומו.
:

    חח"ן בג"ה דת"י. מתחילה יצאו הספי' בסוד קו אחד בזה אחר זה בלי הפכיות, כי קו אחד יורה שכולם בחי' אחת ואין אחת מכחישה להשניה, ואח"כ נתגלה ביניהם הפכיות. ושורשם מתחיל מכל"א, אשר הכו"ח ראש ותוך נעשו להפכים זה לזה, ו אע"פ שהתוך יצא מהראש, ואין שום דבר משהו מהתוך שלא יקבל זה מהראש, אלא בסוד מלך פורץ גדר כי בהראש בטרם שנתגלה המלכות, היה שם גדר חזק, בסוד אל המיוחד, אשר בהופעת התוך נפרץ הגדר הזה, וע"כ נראו כמו הפכים ומכחישים זה לזה, וע"כ כתוב השלישי הכריע ביניהם, דכיוון דהראש כולל כל מה שבתוך, ע"כ הכריע הכל"א את הגדר שבראש והקיפו גם על התוך, באופן שהכנים את התוך לרשותו של הראש, ונתיחד גם החכמה בבחי' הכתר, שנבחן כמו שוקל במאזנים ומכריע אשר כו"ח המכחישים זל"ז נבחנים כמו ב' כפות, שה"ס כפות המאזנים.
    ומתחילה היה עיקר השליטה בהחכמה, והיתה כף החכמה יורדת ומתפשטת למטה. ובעת שהבינה הסתכלה בזה אשר החכמה ירדה ועברה את הגבול אשר גבל הכתר, אז שקלה אותם והעלה כף החכמה למעלה, ואת כף הכתר המשיכה ונתפשט למטה מהחכמה. ויצאו כח"ב בסגולתא: כתר חכמה בינה
   חכמה שזה יורה שהבינה העלה לחכמה ויחד אותה עם הכתר, שבשביל זה הוכרחה להוריד הכתר, שתתפשם עכ"פ למטה מחכמה ותכלול אותה, והבן היטב. 
   ובזה תבין סוד תיקון קוין בג"ר דנקודים ולא בז"ת דנקודים, כי אחר שהבינה המשיכה הכתר בהתפשטות למטה מהחכמה, שבזה נתיחדו שניהם לבחי' אחת, נעשה בזה יחוד גדול לכל ז"ת היוצאים מהבינה ולמטה, שלא יצאו עוד בהפכיות שיהיו צריכים להכרעה, אמנם התחתונה אינה יכולה לשנות העליונים וע"כ נשארו העליונים בבחי' ג' קוין. כלומר, שעדיין ניכר בהם ההפכיות שמתחילה גם את ההכרעה שעשתה הבינה, משא"כ כל הנאצל ממנה ולמטה, כח הבינה רוכב עליהם ואין ביניהם הפכיות כלל, וע"כ יצאו ז"ת דנקודים בקו אחד זה למטה מזה בלי שום הפכיות מראש לתוך, שהאומ"צ לא היה הפכי לכל"א ומקוה"נ לא היה הפכי לאומ"צ, והבן.
     כח"ב לחב"ד: ולפי הנ"ל היה הכתר צריך לעמוד בקו ימין והחכמה לקו שמאל והבינה בסוד קו אמצעי. אכן נודע שהכתר ה"ס קו אמצעי והחכמה ימין והבינה שמאל, אכן תבחין אשר סוד ג' קוין כח"ב הם בקטנות בינה. שאז כאשר הבינה היתה בצלע דהיולי דחוכמתא, הוכרחה ליחד הכתר וחכמה, ולהכריע את הכתר על החכמה כנ"ל, כדי לסגור את הפרץ הנעשה בסיבת החכמה כנ"ל. גם מסיבה זו הי' חכמה בשמאל, שה"ס יד כהה, דהיינו בסיבת הפרץ שראתה הבינה לסגרו, אמנם אח"ז בגדלות בינה שנפתרה באומ"צ, שאז לא פחדה עוד משום פרץ שבעולם, וע"כ חזרו כתר וחכמה בקו אחד זה למטה מזה, כמו בראש דא"א גם הבינה למטה מחכמה בקו א', ונמשך זה עד שנגלה הדעת (מקוה"נ), שה"ס נקב החזה שבאמצע הת"ת, אשר אז נחלשה הבינה מהעלמתה דאומ"צ וחזרה לקטנות והכחישה גם את החכמה, ואז נשקלו בכח הדעת שמשך את החכמה לימין ובינה לשמאל.
     באופן, כשהחכמה בשמאל נמצאת הבינה באמצע לבחי' מכריע בין כו"ח, וכשהחכמה בימין נמצא הדעת למכריע בין חו"ב, וכן הת"ת בין חסד לגבורה, כי חב"ד וחג"ת בחי' אחת הם, דהיינו רת"ס דמקוה.
    ויש לפרש באופן הפוך, (ע"ע אורך לעובי) שנתבאר שם סוד זה למטה מזה בעת שיש הפכיות בין הספירות, שעיקרו מתחיל מכתר לחכמה ואח"כ מחכמה לבינה ואח"כ מבינה לז"א ואח"כ מז"א למלכות. אשר הכתר והבינה והמלכות, הם נוטים ביותר לאור דחסדים. והחכמה והז"א נוטים ביותר לאור החכמה, ומסתימים לאור דחסדים, עש"ה.
     ובזה תבין סוד תיקון קוין שה"ס התלבשות הספירות זה בתוך זה כמ"ש שם, שזה הגיע מכח התפשטות הכתר עד סיום כל הע"ס בסוד נקודה דעוה"ב, שאז נמצא אשר ספירת הכתר הוא נושא עליו כל שאר הספירות, ובמקום שנסתיים שליטת הכתר מסתיים כל הארתם של הספירות, ואז נבחן אשר חו"ב מלבישים יו"ש דכתר, כי אור הכתר יורד ביניהם ומקיים אותם שזהו סוד ג' קוין, שכן אור חג"ת במשכים בג' קוין, אשר חו"ג מלבישים יו"ש דת"ת להיותם בחי' כח"ב במהדורא ב', שאז אור הכתר מתגבר ושולם בכל תוקפו, בסוד הבינה כל"א שבמהדורא ב' ה"ס הת"ת. ואור חסד ה"ס חכמה במהדורא ב' להיותו מקבל מהלבשת מין דג"ר, ואור גבורה ה"ס ביבה במהדורא ב' להיותה מקבלת מסוד הלבשת השמאל בג"ר.
     ותבין ההפרש בין מת"ת כלפי בינה כי אע"פ שאור הת"ת הוא משורשו בחי' בינה במהדורא ב', אמנם בסוד תיקון קוין, נחלקה הבינה לכתר ובינה, כי הכל"א המשיך למקומו סוד הגבול שבכתר, כי ע"כ היה כח הכתר יפה להתפשטות עד סיום הג"ר. והנה זה הכח של הכתר שבתוך הבינה, נטל הת"ת והיה לקו אמצעי אמנם בינה עצמה בהכרח שמלבשת את כח הכתר שבקרבה בסוד השמאל. והנה עד"ז ממש במהדורא ב', נמצא חלק הכתר שבבינה ה"ס ת"ת וקו אמצעי, וחלק הבינה שירדה לבחי' גבורה נעשה לקו שמאל המלביש על הת"ת.
      והנה נתבאר, שבמקור אצילות הבינה ירד הכתר ונתלבש בתוכה, וע"כ אמרנו אשר בינה ממשכת חסדים מהכתר. ולכאורה יש לשאול איך אפשר שהבינה תקבל שפע מעלי עליונה, וגמירי דאין שום מדרגה יכולה לקבל למעלה מעליונה עצמה, אלא הוא שאמרנו אשר הכתר בעצמו נמשך וירד אל מקום הבינה, והשפיעה בה החסדים אשר לא יכלה לקבל מהחכמה ופנתה לה עורף. ועל ד"ז במהדורה ב' דג"ר, קיבלה הת"ת את התפשטות הכתר .
      ועם וה תבין סוד נה"י, כי ז"א משורשו ה"ס נה"י בלבד, דע"כ הוא מלביש למטח מטבור דא"א בכח עצמו, אלא במה שמרויח מסוד שביה"כ שה"ס קילקול ע"מ לתקן. כלומר, כדי שיוכל לקבל מאחסנתיהו דאו"א, שה"ס קבלת חג"ת להשגת ג"ר, כי ע"י שיורש התוספות מאו"א בסוד קטנות דהיינו חג"ת, הנה בגדלות חג"ת עשוים לחב"ד, דהיינו אחר הבירור דהקלקול שנעשה בשביה"כ לא הוי קלקול כלל, ונמצאים החג"ת שירש שבים לבח"י ג"ר, כמו שהיו מתילה.
     אמנם ז"א משורשו עצמו ה"ס נה"י: ועיקרו הוא סוד הנצח, שבעת אצילותו בסוד הנצח תיכף הנצח החזיר חג"ת לחב"ד, אלא משום שהנצח משורשו אין לו רק אור החכמה בלבד, דע"כ כחו יפה להשיב החג"ת לחב"ד, הנה משום זה נחסר ונסתם מאור החסדים, וכדי לתקן את זה נאצל ספי' הוד הדומה לבינה הפונה עורף אל אור החכמה שבנצח, שההוד יונק חסדים מהבינה כמו הבינה מהכתר כנ"ל. ונמצא אשר אור הכתר נמשך עד הוד דרך הבינה כאמור. אמנם כמו שהבינה נתחלקה לב', לאור הכתר ולאור דחסדים כנ"ל, הנה גם כן ההוד נתחלק לאור הכתר ולאור דחסדים, אשר אור הכתר בא תמיד רק בקו אמצעי, וע"כ יסוד ה"ס אור הכתר שבהוד, כמו הת"ת שהוא אור הכתר דבינה. ונמצא אשר קו אמצעי שהוא תמיד התפשטות הכתר נמשך עד היסוד, מתחילה עד הבינה ומשם לת"ת ומשם ליסוד. אכן דעת הוא ת"ת דגדלות, דהיינו בשעה שהנצח החזיר חג"ת לג"ר, נק' ת"ת בשם דעת. וכן אח"כ שהז"א קונה מחמת תיקון הקלקול את הגדלות שנברר, חוזר הת"ת שבו להיות דעת, דהיינו ג"כ התפשטות הכתר. ובזה תבין אשר ג"ר דנקודים היה תיקון קוים במקצת ולא ז"ת, כי הז"ת היו זה למטה מזה, שפירושו שהספירות דחג"ת נהי"מ היו בהפכיות, שחסד הפכי לגבורה וגבורה לת"ת וכו', משא"כ הג"ר במקום יציאתם כבר היו מתוקנים בסוד זה בתוך זה, שהכתר נמשך עד גבול הבינה והיה נושא לחו"ב בימין ושמאל, שזה נתקן בסוד פרצוף ס"ג הקודם לב"ן.

:

וה' בחי' יש בגוף שהם עבגע"מ והם
ה"פ:
מוחא יש בו ע"ס והם והאותיות
א' ב' ג' ד' ה'
עצמות יש בו ע"ס והם האותיות
ו' ז' ח' ט' י'
גידין יש בו ע"ס והם האותיות
כ' ל' מ' נ'
בשר יש בו ע"ס והם האותיות
ס' ע' פ' צ'
עור יש בו ע"ס והם האותיות
ק' ר' ש' ת'
מלכיות נכללות בז"א בגידין בשר עור: דשם אב"א : 
ותמצא שרק פרצופין דמוחא ועצמות יש להם מלכיות מפורשות ה' למוחא ויוד לעצמות, משא"כ ג' הפרצופין בגידין בשר ועצמות הנה המלכויות שלהם נכללו בז"א דאותו פרצוף מהוא סוד אב"א, כי מלכות דס"ג נכללת בנ' ודמ"ה בצ' ודב"ן שהוא האור נכללת בת'.
   והבן ענין התכללות הזו, כי ז"א בגדלות הרי הוא מטיב לנה"י דאמו הנעשים וג"ר שלו ע"ד אומ"צ המברר לכל"א, ואז יתכן שז"א פרצוף לפני עצמו. ואח"כ נאצלת הנוק' מבין דרועוי ממש כמו כל"א שנאצלה מתוך מקוה, משא"כ ז"א בקטנות שאינו מברר את הנה"י דאמו א"כ אין שום הפרש מז"א לנוק',
    כי גם הז"א האם גוף בלי דרועין כי הידים הם המבררים ואע"פ שיש הפרש רחוק מבחי' המסך דנה"י אמא לבחי' המסך דנוק', שזה הסו"ה אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו כי אם בזאת וכו', וא"כ גם בעודו בקטנות הרי הם ב' בחי', כי הז"א הוא נושא את נה"י דאמו (למטה מחג"ת דידיה) בסוד כותל דחכמה והנוק' יש לה נה"י דעצמה בסוד כותל דגבורה אלא כאן הוא סו"ה ותלכנה שתיהם כי ב' בחי' מסכים נתחברו ונעשו לבחי' עור אחד בב' נחי' קלף ודוכסוסטוס כי חצי כותל דז"א ה"ס גויל שהסמוך לבשר נק' גבול בעלמא בלי שום הכר וכח, אלא כמו בחי' הסיתום שמתחת אומ"צ שה"ס מלכות דעצמות בסוד י' הנ"ל. אמנם חצי כותל דנוק' ה"ס דוכסוסטוס שה"ס חיצוניות נה"י דאמא, בסוד כותל דחכמה הנק' נ' דאשרי שנאמר בה נפילה, וע"כ נ' דגידין ה"ס זו"נ דס"ג הדבוקים אב"א בכותל אחד.
     צ' דבשר ה"ס פב"פ אמנם אח"כ (*)בגדלות ז"א בעשה הנסירה, כי הז"א בירר לנה"י אמו לג"ר ומוחין גמורין, ואז הגבורות נטיל נוק' שה"ס צ' שבצ' דהיינו ממש נ' דס"ג דגידין הנ"ל נעשה כותל שלם לנוק', שהסו"ה ויבן ה' אלקים את הצלע וכו', וסוד כותל הז"א ה"ס י' דעצמות שהיה באב"א נכלל בנ' דנפילה והשתא נפרש משם, שהרי בירר לנה"י ויש לו מוחין וע"כ בבדל לגמרי מכותל דנוק' לפרצוף שלם עם ג"ר בפ"ע, שה"ס גויל לתפילין' שפירושו שצריכים גבול להמשיך החסדים בסוד חסד דמתגליא אפומא דאמה, וגבול הזה ה"ס י' המטיב אל צ' כזה צ' שה"ס פב"פ דזו"ן.
     (*)הגהה: ודע, אמנם שסוד פב"פ דזו"ן שהוא בצורת צדיק צ כמבואר כאן ה"ס פב"פ דעליות זו"ן להיכל או"א, אשר אח"כ בירדם למטה נעשין שוב אב"א ונמצא שפרצוף עור שה"ס קרשת וכחבזו"ן דנוק' איננה מעת הזווג הזה דפב"פ והבן זה, אלא בחי' מלכות נפרדת, ואע"פ שת' ה"ס צ' כמבואר להלן מחמת שצ' הוא בהיכל או"א ות' אחר שירדו.
     עצם מעצמי ובשר מבשרי שהוא ממש צורת צ' דהיינו י' ונ' כי י' הוא מלכות דפ' עצמות כנ"ל, וה"ס י' דרכיב על גבי נ' וע"כ הנוק' עצם מעצמי וסוד בשר ה"ס נ' דצ', דהנוק' לקחה הגבורות דזכר ואז הזווג פב"פ כזו צ .
     קרש"ת דעור: כח"ב תו"מ דמל': ודע כי המלכות שאבה לכל הגבורות, וז"ס כתר מלכות דזרקין לה עד א"ס וא"ת, כי המלכות הכלולה בכתר מכונה כתר מלכות, ולפיכך כשנמתקה בסוד עצם מעצמי ובשר מבשרי כנ"ל נגלה הכתר שלה,
     שה"ס קוף כזה ק : שרגלה נתארך למטה מגבול שבשורה שה"ס תוך ולפיכך גם במלכותו נולד רש נאמר להקלי' שלא יוסיפו להתאחז בה.
    וה"ס ריש חכמה דמלכות, בסו"ה ריש ועושר אל תתן לי ובסוד ועל פס לחם יפשע, ואח"ז נגלה סוד שין בינה דמלכות: בסוד כסא שן הממשכת סוד כתר דגידין, כלומר כתר הנמשך בכל"א וה"ס ג' ראשין, וה"ס חיציך שנונים עמים תחתך, כי אותו חץ השנון בשין בבינה דמלכות בסוד נ' דאשרי, הנה תחתיה יש בחי' חץ השנון דבחי"ד מכותל דגבורה הכלולה ג"כ במלכות בהעלם, שה"ס עמים תחתיך, כלומר תחת שורת המלכות - שהוא כרעא דק' הנ"ל שסוד כתר מלכות שהוא עיקר אצילותה שסוד כתר מלכות לבד הוא בנינה מעצמותה, וט"ס תחתונות באים לה בתוס' מז"א, אלא זהו נגלה בסוד ת' שאספה רגלה אל השורה ונתעבה ע"כ הרגל מחמת הקיפול הזה, וה"ס שורת הדין.
     ולפיכך ת' זו ה"ס נוגה טו"ר וה"ס ערלה הדבוק על היסוד, כי חלק הרגל הקוף שהגביה מחוץ לשורה ז"ס הרע, ורגלה עצמה ה"ס הטוב. וז"ס והתוית תיו וז"ס ת' מות ת' חיים שה"ס עצה"ד טו"ר וה"ס ורגליה יורדת מות, דהיינו האי כרעא דת' בטרם שאוספת אותה אל השורה הרי היא יורדת בסוד ת' דמות, וכשאוספתה אל השורה נעשית ת' חיים.
     וז"ס אשר אין לחיצונים אחיזה אלא בעור: דהיינו בד' אותיות קרש"ת הנ"ל, שה"ס אותיות דפרצוף העור, וגם שם רק ברגלין דת' כמבואר .
    הפרש מן ק אל ת:
    כי אע"פ שכרעא דק' נמשכת למטה מן השורה מ"מ הר' מגנת עליה, שסוד ר' בא מסוד ד' אלא חסר י' שבזוית: פירוש, כי סוד מלכות דע"ב דעצמות ה"ס י' כנ"ל, ונתבאר אשר י' זאת נמשך מסוד ד' כלומר מקרן זוית שלה שה"ס ישראל סבא כי ד' ה"ס ז"א דמוחא אומ"צ בעצמו שהיה בסוד הסיתום דאומ"צ, ויש שם כל הבירורין דנה"י דאמא שה"ס התפשטות דד', אמנם מלכות דע"ב לקחה רק הסיתום בלבד שנק' קרן זוית הבולט וניכר הרבה המכונה י' דלית לה מגרמה ולא מידי אמנם י' זאת שבקרן זויות ה"ס הזכר שבד' ושאר ה"ס הנקבה.
     י - ר שב ד' ה"ס זו"נ שבז"א הפנימי דמוחא ונק' ג"כ ישסו"ת: שי' ה"ס הסיתום ור' ה"ס הידים המבררים ב' רקיעים: רקיע דתוך ורקיע דימין שבכל"א. ותדע שסוד ר' זו חסר י' לקחה המלכות לחכמה שלה שז"ס במלכותו נולד רש, וע"כ מכסה ומגינה על כרעא דק' משא"כ סוד כרעא דת' אין לה מי שיגן עליה ויכסה אותה .
      קי ה"ס ה' ; ר' ה"ס י' ; ש' ה"ס נ' ; ת' ה"ס צ' : כי מלכות דכתר ה"ס כתר מלכות, ומלכות דחכמה ה"ס חכמה דמלכות, ומל' דבינה ה"ס בינה דמל', ומלכות דז"א ה"ס ז"א דמלכות. ומזה תבין שסוד ק' הוא שורש המלכות ואין לה יותך בחי' עצמיות, כי השאר לקחה ממה שירד מפרצופין הראשונים אליה ועי' כאן בהגהה .

:

יורה השתוות, כי כל שינוי הרוחני יורה פירוד, וכמו שחיתוך בגשמי הוא ע"י גרזן המחלק דבר אחד לשנים, וריחוקם זה מזה הוא בריחוק מקום, כן ברוחני נעשה החיתוך ע"י מקרה של שינוי הצורה, והתרחקותם הוא כשיעורו של השינוי ההוא אם רב או מעט, ואם השינוי הוא עד להפכיות ממש אז נמצאים מרוחקים מהקצה אל הקצה כרחוק מזרח ממערב. ומכאן תבין שהתקרבות הרוחני יורה ענין השוות הצורה מאחד לחבירו, וענין הדביקות הרוחנית יורה השתוות הצורה לגמרי על כל נקודותיו.

:

מורים על בחי' השואת הצורה, כי כל הפרש ומרחק ברוחניות הוא משום שינוי הצורה, ואם יש שם השואת הצורה באיזה צד, נבחן שדבוק ונוגע באותו צד.

:

   "לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא שיהיה נמצא מי שיהיה כדאי ללכת בכל דרכיו ולהתדבק בו ית' דבקות שכלית עכ"ל. לא נזהר בדבריו שכתב דביקות שכלית שזה אינו מתקבל על הלב כל עיקר, כי דימה בהשי"ת בחיבת שכל, ולכן מתאר שיעור הדביקות גם כן שכלית. ובאמת: לא מחשבותי מחשבותיכם, כי ציור שכלינו הוא מושכל אבל חיוב המציאות הוא מחויב הפשיטות, ועל כן אינו נקרא בשם שכל, כי הופעת השכליים היא בחינה מורכבת, ועל כל פנים מהעלם לגילוי, מה שלא יתכן כלל לחשוב ולהרהר בהבורא ית'. אלא שכלו נאות לגדר בשם מדע פשוט, כמו אצלנו השכל הטבעי. ר"ל, מה שנמצא בטבע האדם לידע בלי שום עיון ובלי לימוד, ונקרא בשם מושכלות ראשונות או מפורסמות שזה שכל פשוט, אבל אינו נקרא שכל אלא ידיעה, כמו שכל גדול מחלק, ונקודה קטנה מקו, ואם תרבה ע"ז אצל הבורא ית' אתה גורע כמובן.
   ולכן מתנאי הדבקות האמיתי היא בחינת ידיעה שאלוקיו רוצה בעבודתו, ואם בעת דבקותו תופיע עליו ידיעה זו כמו ידיעה במפורסמות שאינן מניחה אחריו אפילו עיון בעלמא, זה יקרא דבקות המעולה, כי משוערה בדבקות טבעית כנ"ל. אבל אם צריך לשמש בשכלו מעט כדי לידע זאת, אם כן הוא אינו מודבק בשכל הפשוט. 
   וזה הטעם שלא מובא בתורה בחינת השכלה והתבוננות אצל אלקיות, זולת ידיעה, כמו שכתוב: דע את אלוקי אביך וכו' וידעת היום וכו' כדי להורות הנ"ל. 
   וזה שכתוב השכל וידוע אותי. פירוש, שטרם יזכה לשלמות המעולה הזה מחוייב לבוא לדבקות שכליית, אבל עדיין אין זה הנרצה, לכן מסיים וידוע אותי, כי זה הוא הנרצה.
    גם במדעך מלך אל תקלל, פירוש, שזו כל כח המלכות שעולה עד אין סוף ואין תכלית, ולכן נקרא הזיווג בלשון ידיעה מפני כי הדבקות המיוחם להעליון הפשוט נקרא מדע, והיא שלמות הידיעה שאין למעלה הימנו כנ"ל, כיון שבאותו מדע שורש כל הידיעות לא היה שום קלות בבחינת עול מלכות, ואדרבה כנודע, לכן כחו יפה ליתן שפע לכל הזיווגים שאחריה.
   ידיעה נקראת הזיווג בזמן פריה ורביה, ובנצחיות כשיהיה נשלם הזיווגים יהיה נקרא היחוד בשם מדע.

:

   הוא כינוי לפרצוף אבא שה"ס אור החכמה, ודרום אותיות דר – רום, בסו"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שה"ס עומק רום, וע"כ אין שום גילוי לפרצוף אבא זולת ע"י התלבשות הארותיו בכלים דפרצוף אמא, וע"ש זה נק' דרום או צד דרום .
   ופרצוף אמא נק' צפון, (ע"ע צפון) . וזסו"ה הולך אל דרום וסובב אל צפון, הכוונה על הז"א שהוא אור השמש. (ע"ע מזרח) שהוא מקבל בהכרח אורות דאבא. אמנם אינו יכול לקבלם כי עומק רום לו כנ"ל. וע"כ סובב אל צפון דהיינו לפרצוף אמא, שכל השגותיו מאורות דאבא מחוייב לקבלם על ידיה דפרצוף אמא .

:

    הם הע"ס דאור ישר המכונים כח"ב חג"ת נהי"מ, והמה מסתדרים בד' מדרגות זה למטה מזה בשיעור העביות הכלול באור, וכל היותר זך הוא יותר עליון.
    סדרם : שורש האור שה"ס א"ס ב"ה בכל המקומות הוא מכונה בשם כתר לאור ישר. כללות התפשטות האור הנמשך מא"ס ב"ה אל הנאצל מכונה בשם חכמה, והוא העליון במדרגות הזכות והבהירות ומכונה בחי"א של האור ישר, וטבע האור העליון אשר מתעבה בדרך התפשטותו, שהתעבות ההיא פירושו שמתגלח הרצון לקבל עם התפשטותו להנאצל, והוא בחי' הכלי והרשות החדש, שבסבתו יצא האור מבחי' מאציל ונצטמצם וקנה שם חדש – נאצל. ומפני זה, הכח ההוא הכלול בהכרח בהאור העליון נבחן לעביות, כי כהה הוא מהאור העליון, שבהיותו בהמאציל אין צורה זו נכללת בו ( ע"ע צמצום).
    ודע, שעביות זו הוא הכלי והגוף המחזיק את אור העליון ומקיימו ברשות החדש הנק' נאצל.
    אמנם אין הגוף והכלי האמור מתגלה תיכף בבת אחת בנאצל, אלא ד' בחי' עוברות עליו עד גמר ההתפעלות לשלימות הצורה הרצויה לבחי' כלי, דהיינו עד לגילוי הרצון לקבל מבחי' כח אל בחי' פועל.
    וזה הכלל, כל מה שהוא מחשבה בהמאציל נעשה זה למחוייב בהנאצל, ומתוך שחשב המאציל להיטיב להנאצל מאורו ית', הרי נעשה בזה בחי' רצון מוכרח ומחוייב מוטבע בהנאצל לחשוק לאורו ית'. ולפי"ז נמצא תיכף בבחי"א הנ"ל הנקרא חכמה אשר צורת הרצון לקבל כלול שם, דהיינו שתיכף הוטבע בהנאצל חשק ותענוג באור המתפשט אליו. אמנם בטרם שנתגלה לפועל החשק הזה נבחן שהרצון לקבל הוא כלול בהאור עצמו בכח ולא בפועל. עד"ס אם אדם שותה איזה משקה טוב יש להבחין בהתפשטות המשקה משפתיו אל החיך אשר עוד לא נגלה הרצון לקבל, דהיינו החשק בהאדם, אלא שעודנו כלול בכח בעצם המשקה ההוא, אולם אח"ז כשהמשקה מתפשט ובא ונוגע בהחיך, אז תיכף מתגלה הכח אל הפועל, כלומר אותו התענוג שהיה כלול בהמשקה במשך התפשטותו מהשפתיים אל החיך, הריהו נתגלה עתה אל הפועל בביאתו למקום החיך, וגילוי זה נבחן בצורה של התעוררות האדם לתוספת השפע, כלומר שטעימת החיך מולידה באדם גירוי אחר הוספה. אשר גירוי הזה אנו מכנים בשם חשק וחמדה, כי אותו המשקה שאינו מגלה בו שום גירוי אחר הוספה אנו מכנים שנפשו קצה בו. והנך מוצא שענין גילוי הרצון לקבל מהכח אל הפועל, הוא רק בבחי' ההתעוררות לתוספת שפע הנולד ומתגלה בהמקבל גופו.
      ולפיכך אנו מבחינים באותו האור המתפשט לכלל נאצל הנק' חכמה, שיש כאן ב' בחינות: בחי"א דהיינו בהיות הרצון לקבל עדיין כלול באור בטרם הגלותו בהנאצל, ובחי"ב בעת הגלותו בהנאצל, שהוא בשעה שנתעורר בו הרצון לתוספת שפע יותר מכפי שיעור התפשטותו, כי אז יצא צורת הרצון לקבל מהכח אל הפועל, ע"ד שנתבאר בהמשל הנ"ל, ובחי"ב הזאת מכונה בשם בינה. והנה נתבארו ג' ספירות ראשונות דאו"י: כתר, שהוא א"ס ב"ה. חכמה, שהוא כללות האור שהגיע להנאצל דהיינו בחי"א. בינה, שהיא גילוי ההתעוררות בתוך הנאעל אחר תוספות שפע דהיינו בחי"ב.
      ויש בספירת בינה הזאת ג' הבחנות: א' הוא העביות שנתגלה בה דהיינו שינוי הצורה מהמאציל ית', שהוא הרצון לקבל כאמור.
     הב' הוא האור שקבלה הבינה מפאת ההתעוררות שלה, אשר אור זה יצא לו בשם בפני עצמו דהיינו אור של חסדים, והוא נבחן לאור קטן ודל כלפי אור החכמה .
     והטעם להשם אור דחסדים :
     א' הוא משום שהחכמה הוא כללות התפשטות האור מן הא"ס ב"ה, וע"כ יש בו תכלית השלימות הרצוי לאותו הנאצל, כמובן אשר מן השלם נמשך שלימות, וע"כ אותו טוספות אור, שהמשיכה הבינה מהמאציל בכח קתעוררות הרצון לקבל שנגלה בה כנ"ל, הוא בחי' העדפה בעלמא שאינה נחשבת בכלל עצמות הנאצל, וע"כ יצא האור דהעדפה ההיא בשם בפ"ע אור דחסדים, משא"ב אור החכמה נבחן בשם אור העצמות או אור חיה.
     ב' משום שסגולתו של אור הזה הוא להרחיב ולהגדיל הכלים שיהיו ראויים לשפע מרובה, ע"ד יש לו מנה רוצה מאתים, משא"כ אור העצמות הוא בהספקה השלימה בלי גרעון ובלי הוספה, עד"ס כמו אור החיים שבהאדם שאינו בא בהוספה וגרעון, וכמו אור התענוג והעידון שבהאדם שאינו עומד על צורה אחת אלא מתגלגל על הוספות וגרעונות, ומרחיבים ומגדילים את אור החיים עד אין קץ . 
    הג' כי יש להבחין כאן ע"פ ציור, אשר הבינה הפכה אחוריה אל החכמה, משום שפנתה פניה לינק אור דחסדים מהשורש. פירוש, כי הארה המקובלת בכונה מכונה פנים, והארה המקובלת שלא בכונה מכונה אחורים להיותה מועטת. ולפיכך, מאחר שנתעוררה הבינה לתוספות שפע שהיא אור דחסדים, הרי כל כונתה תקועה ביניקה זאת דאור דחסדים מהשורש, ונבחן משום זה אשר פנתה פניה אל השורש, והיא הנותנת שהפכה אחוריה להחכמה, כלומר שאינה מקבלת אור החכמה כי אם עד כמה שמושפע לה עפ"י ההכרח בלי נתינת דעתה עליה, שהיא ודאי הארה מועטת מאד, וע"ב מכונה בחי' אור החכמה המושפע בהבינה עתה, בשם אור האחורים .
     ודע, שג' הבחנות האמורים הם השורשים לכל בחי' העביות והדינין היוצאים ונגלים בהעולמות, הגם שבבינה עצמה הם רחמים גמורים, משום שצמצום א' אפילו לא פגע ולא נגע בספירת הבינה, זולת בהמלכות, עכ"ז נבחן אמנם אשר גם העביות והדינין שבמלכות אינם אלא בחי' ענף מן הבינה.
     עוד יש, להבחין כאן, אשר אותה בחי' הפיכת אחורי הבינה אל החכמה כנ"ל בהבחן הגי, הנה הוא בצד ידוע דומה לבחי ' צמצום א' שהרי פעולתם אחת היא. וכמו שצמצום א' הוליד כח העיכוב מלקבל אור העליון (ע"ע צמצום). שהוא אור העצמות ממש, כמו כן העביות שבהבינה הוליד כח העיכוב על אור העצמות, שהרי משום זה הפכה אחוריה אל החכמה כנ"ל בהבחן הג', וא"כ יש להם ערך של שווי. אמנם עכ"ז ודאי יש מרחק גדול ביניהם, כי המלכות המושפעת מכח הצמצום הרי כח חעיכוב שבה בשליטה מבחי' ממשלה חיצוניות והיא מוכרחת בפעולתה זאת, משא"ב הבינה אע"פ שהפכה אחוריה לחכמה, הרי עשתה זאת מדעתה ומחפצה לינק חסדים מהשורש כנ"ל, אשר ע"ב בהסיר הגורם הזה, דהיינו אם יפתח לה מקום של אור דחסדים מצד אחר, אז תיכף מחזרת פניה אל החכמה בלי שום עיכוב, (וזכור מאד הבחן הזה כי נחוץ הוא בכל מלה ומלה מזאת החכמה) .
     והנה נתבארו החו"ב דאו"י, שהוא בחי' כח ופועל בגילוי צורת הרצון לקבל שנולד ויצא בכללות אור א"ס ב"ה הנמשך להנאצל, שבהיות הצורה עודנה כלולה בכח באותו האור בטרם הגלותה בפועל, נבחנת בשם חכמה או בחי"א. ואח"ז כשבאה הצורה לכלל גילוי בפועל, נבחנת תחת שם בינה או בחי"ב כמבואר לעיל.
     והנה מובן מעצמו, אשר אור דחסדים האמור שהמשיכה הבינה בגילוי הרצון לקבל, הנה גם הוא כמו שנתפשט כן נתעבה. כלומר, שבסוף התפשטותו בהנאצל נתגלה גם בו החשק והחמדה אחר תוספות שפע יתר מכפי שיעור התפשטותו, כי זהו החוק המחויב בכל דבר נעים, לגלות בהמקבל בחי' גירוי אחר הוספה, אשר לגירוי הזה מכנים בשם תענוג, כנ"ל במשל עש"ה. אשר משום זה יש לנו להבחין כאן עוד ב' בחי' דהיינו כח ופועל באור דחסדים, כמו בכללות האור הנמשך מא"ס, כנ"ל במשל השותה משקה נעים עש"ה. אשר התפשטות אור דחסדים הזה, כל עוד שבחי' ההתעוררות אחר תוספת שפע לא נגלה בפועל, מכונה זעיר אנפין או ת"ת או בחי"ג. שגדרו הוא בחי' הכח מצורת הרצון לקבל הכלול באור דחסדים. בטרם הגלותו לפועל (ואע"פ שמקום האור דחסדים הוא בספירת הבינה כנ"ל, עכ"ז רק בחי' המשכת החסדים באה בגדר הבינה, דהיינו בבחי' מקור האור דחסדים. אולם בחי' הכח של צורת הרצון לקבל הכלול באור הזה, כבר יוצא מגדר הבינה, שהיא מוגדרת בדיוק באותם ג' הבחנות הנ"ל, ועל שמם נקראת בחי"ב. אבל בחי' הכח הכלול באור דחסדים, היא בחי' מחודשת הנגלה בעת התפשטות ממושכה של אור דחסדים, והיא מוגדרת ע"כ בבחי"ג).
      אחר זה כשאותו הכח בא לכלל גילוי בפועל, דהיינו שנולד בו ההתעוררות אחר תוספת שפע, הרי זה נבחן לבחי' מיוחדת המכונה בשם מלכות או בחי"ד או בחי' אחרונה אשר עליה נגלה הצמצום ראשון, להיותה בחי' גדלות הצורה דרצון לקבל שיש בה משום שינוי הצורה מן המאציל העליון ית', משא"כ על ג' בחי' הקודמות שהם חו"ב וז"א, לא היה שום צמצום, משום שצורת הרצון לקבל הכלולה בהם הוא בדקות ואיננה גמורה עד בחי"ד, (ע"ע צמצום א')(ע"ע ע"ס דחיה).
     והנה נתבארו ד' בחי' דאו"י, שה"ס הע"ס דאו"י וה"ס ד' אותיות דשם הויה, בתכלית הבנתם המקורית. ומכאן יוצאים אמנם הבחנות עמוקות ורבות לאין קץ. וכדי להקל על המעיין הנני להאיר לך ב' מאמרי חז"ל שמהם תדע איך להשכיל בהבחנות הד' בחי ' האמורים, ודע שהם: סוד ד' שומרים, וסוד ד' הבחינות האמורים בעובר דרך מקום פיטום ריח של ע"ז שאסור בהנאה, שסוד ב' הלכות הללו נמשכים מסוד ד' אותיות הוי' י"ה ו"ה, דהיינו ד' הבחי' הנודעים כנ"ל.
     בחי"א דהיינו בחי' הכח דרצון לקבל הכלול באור העצמות, ה"ס שומר חנם שאין בו גילוי הנאה של כלום. זולת הפרוטה דרב יוסף דהיינו שאפשר שיתפטר ע"י שמירה זאת מפרוטה של צדקה אם יזדמן לו עני בשעת השמירה מפאת שהעוסק במצוה פטור מהמצוה. אשר הנאה זו איגה בכונה שהרי השומר עצמו ודאי שלא נתכוון לזה בעת שקיבל פרתו לשמירה. וגם אינו בגלוי כי יעני עדיין לא נזדמן לו וגם אפשר שלא יזדמן לו לגמרי, ע"כ דינו נמשך מבחי"א ע"כ פטור מכל החיובים דהיינו בחי' הרצון לקבל בשעה שעודנו בכח בטרם שמגיע לגילוי בפועל. ועד"ז בעובר דרך מקום פיטום ריח דע"ז אם הוא לא אפשר ולא קא מכוין, פי' שאין לו דרך מקום אחר שיוכל לבא למקום חפצו זולת מקום זה, וגם אינו מכוין כלל להנות מאותו פיטום ריח האסור בהנאה אז מותר לו לעבור דרך שם לכו"ע, שדינו נמשך מבחי"א האמור אשר הרצון לקבל עודנו בכח, כי אותה הנאת ריח של איסור הנאה הבאה אליו שלא בכונה ובהכרח אין בו איסור של כלום כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח, אמנם אפשר ודאי שיבא לכלל פועל בגלוי, דהיינו בעת שיריח יכול לכוין אליו, אמנם אם מתחזק שלא יכוין אז להנות, נבחן שלא בא הרצון לקבל לכלל גילוי אלא נשאר בו בבחי' כח והעלם, וע"כ אינו נחשב לקבלה של כלום שיחול עליו שם איסור הנאה .
     בחי"ב דהיינו בחי' גילוי לפועל דרצון לקבל של אור העצמות ה"ס שומר שכר שיש בו גילוי הנאה בפועל ...(חסר ההמשך)

:

     (עי' לעיל ד' בחי' דאו"י) אמנם צריך להבין בעיקר, שאין שם הבחי' שורה על המדרגה זולת באותה העת שאותה הבחי' פועלת בכחה שם, למשל כשאנו מגדירים את המדרגה בשם מלכות, יורה אשר חמסך דבחי"ד פועל שם, דהיינו שהולך ומסלק את האורות דט"ר וממילא לא נשאר שם מאו"י זולת אורה עצמה.
      וכן כשמגדירים בחי' ז"א שה"ס בחי"ג, יורה שמסך הזה פועל שם ומסלק את האורות של חכמה ובינה, ורק אור הכתר בגרעון של חו"ב הוא יכול לקבל, מפני שבחי"ג אינה פוגמת כלל בהכתר.
    וכשאנו מגדירים ספי' בינה יורה שיש שם אור הכתר והחכמה, בגרעון אור הבינה העליונה, כי המסך דבחי"ב פועל שם ומסלק את אור הבינה העליונה.
    וכשאנו מגדירים ספי' חכמה: יורה שהמסך דבחי"א פועל שם המסלק את אור דחסדים, באופן שהסתלקות אור דחסדים לאחוריו הנק' או"ח, יהיה סגולתו להמשיך להפרצוף רק אור דחסדים לבד, שהוא בחי' ז"א. והטעם, כי בחי' ניצוצי הסתלקות אינם מבחי' חכמה, שהרי בחי' חכמה יש שם במילואו. וזהו שאמרנו שאו"ח הרצוא ושוב מחכמה לכתר ומכתר לחכמה, (כמו שהיה בסיפא דתוך מקוה) אינו ממשיך רק בחי' ו"ק וז"א, ואין בו מהמשכת ג"ר ולא כלום. ובחינת המשכה הזאת, כלומר אחר שנתמלאו מספר ניצוצין הדרושים, נגלה ויוצא ו"ק חסר ג"ר רוח אור ז"א מוכרח לכלי דחכמה: ואל תתמה האיר נק' ספירת חכמה בשעה , שחסר ג"ר ואין בו אלא אור ו"ק אור חסדים. כי כאן צריך לזכור את ערך ההפכי מאורות לכלים. אשר כתר דחכמה הוא בבחי' הכלים, יהיה בחינת האור המלובש בו רק אור המלכות בלבד, משום אשר נפש : אור המלכות מוכרח לכלי דכתר. כי כלי דכתר יש לו מסך כזה, שאינו מעכב כלום על אור העליון. ויש לדייק בזה אשר באמת יש לו מסך בדוגמא, אלא מסך זך מאד שאינו מעכב משהו, בסוד מסך שאינו מחזיר אורות לאחוריו, בסוד בור סוד שאינו מאבד טיפה. ולפיכך שורה בכלי כזאת רק אור המלכות בלבד, וחסר לגמרי מבחי' ט"ס ראשונות, כי אין בו או"ח משום בחי' דט"ר.
    וכבר ידעת שאור ישר בלי אור חוזר אינו במציאות, ואין השגה תפיסא בו כלום. ומ"ש אור המלכות ונפש, צריך שתדע שז"ס שאור הנפש ה"ס סוף מעשה במחשבה תחילה, כי כל המקיפים מתחברים בכלי דכתר, שהרי סוף סוף הכלי הזאת יעברו בו ויתלבשו בו כל הנרנח"י כולם בזה אחר זה.
    וה " ס כללות : שנכלל מכל האורות העתידים, שסופו הוא הכלי לאור היחידה בקביעות, שאינה יכולה להתלבש בשום כלי רק בכלי דכתר, שיש לו מסך כזה שאינו מאבד טפה, שה"ס הנצחיות הגמור, שאין ענין החסרון והעדר נוהג בו כלום. אמנם בקטנות הפרצוף, שעדיין אין בו אלא אור הנפש שהוא אור דכללות כנ"ל, ואינו ראוי לקבל בפועל שום אור של משהו, שהרי עדיין לא נולד בו אותו המסך המסוגל להחזיר אורות לאחוריו בסוד הסתלקות לזמן ובסוד רצוא ושוב, וא"כ אינו מסוגל לשום אור בפועל אלא לאור דכללות, שה"ס אור בכח בטרם שיצא לפועל שנק' נפש. אכן כשהגדיל מעט וקונה המסך בהכלי דחכמה שבסופה נמצא כח העיכוב והסיתום דחסדים, שאז מתחיל פעולת או"ח להחזיר אורות דחסדים לאחוריו, שז"ס זווג דהכאה על המסך דבחי"א, שאו"ח מסתלק ומופיע בסוד רצוא ושוב מחכמה לכתר ומכתר לחכמה, הנה נצוצי חסדים הנופלים האלו מתחברים לשיעור הרצוי להמשכת אור הרוח אור ז"א אור ו"ק, ועולה רוח לכל' דכתר: והנפש יורדת לכלי דחכמה, מטעם שאור הרוח הוא גדול מאד, ואין הכלי דחכמה דקטנות סובל אותו. 
    נרנח"י: ד ' בחי' המסך: יהנה נתבאר היטב ב' המסכים דכתר וחכמה, שמסך דכלי דכתר ה"ס המסך שאינו מאבד טפה אלא בסוד קיום הנצחי, והמסך דכלי דחכמה ה"ס המסך המאבד טפות חסדים, אמנם אינו מאבד טפות חכמה כלום אף משהו שבמשהו.
    ועתה נבאר סוד מסך שבכלי דבינה : שה"ס מסך המאבד טפות חכמה. אמנם מסך בחי"ב אינו מאבד טפות חסדים, כי הבינה נאצלה ויצאה מסיבת החסרון חסדים שבכלי דחכמה שלא יכלה לסבול, וע"כ התגברה והמשיכה החסדים, שמטעם זה נעשתה אב"א עם החכמה, שפירושו ב' הפכים מקצה אל הקצה, כי מסך דחכמה דוחה חסדים ולא כלל חכמה, ומסך דבינה דוחה חכמה ולא כלל חסדים.
    שז"ס י"נ שב צ העומדים אב"א, כמ"ש בזוהר ובכהאר"י ז"ל. אכן אחת יש לדייק במסך הזה, אשך סוד העיכוב שנמצא במסך הזה דבינה, אינו בבחי' כח וכפיה, (וז"ס יסורים שאינם של אהבה) כלומר שיהיה משום סיבה דפחד דינין או קלי'. אלא בחי' כח עיכוב מרצון : כלומר, שאוהבת אור החסדים יותר מחכמה, (וז"ס יסורים מאהבה), וע"כ דוחית חכמה וממשכת חסדים, ולאפוקי מעיכוב מאונס הנק' צמצום גמור, כמו שיתפרש לקמן אי"ה, ולפיכך המסך הזה דבינה אשר סגולתו להחזיר אורות חכמה לאחוריו, בסוד מכה ויוצא לחוץ, הנה כשנתמלאו ניצוצין דחכמה הנופלים הנ"ל למספר הרצוי, אז יוצאת ונאצלת אור הנשמה, שה"ס המשכת הג"ר והראש, משום שהניצוצין הנדחין לאחוריהם ע"י הכאה במסך זה הרי הם מבחי' חכמה ועצמות, ולפיכך כחם יפה להמשיך אור נשמה כמבואר, ולפיכך אחר שהפרצוף נגדל עוד וקונה המסך דבינה בכלי דבינה שלו, הנה מתחיל זווג דהכאה מבינה לכתר ומכתר לבינה, והניצוצין הנדחים מתמלאים למספר הרצוי והפרצוף קונה את אור הנשמה, אמנם אור הנשמה מתלבש בכתר, ורוח בחכמה, ונפש בבינה, מטעם שאור הנשמה גדול לאין קץ על אור רוח ונפש, וע"כ אין חכמה ובינה יכולים עתה לסבול אותו כי קטנים הם בערכו, כל עוד שהפרצוף נמצא בבחי' הקטנות, וע"כ אור החשוב שנק' נשמה, לכלי כתר הוא צריך, שהוא סוד כלי השלם, שאינו מאבד טפה כנ"ל. 
    ועתה נבאר סוד מסך שבכלי דז"א בחי"ג: ותדע שכלי דז"א דומה לגמרי לכלי דחכמה, אלא כל ההפרש מחכמה לז"א הוא רק בגודל ההארה, שסוד כלי דחכמה הוא בפנים גדול בסוד אריך אנפין, (תוך מקוה). והיפוכו כלי דז"א שסודו פנים קטן זעיר האנפין, ובסו"ה מ"ה שמו ומ"ה שם בנו כי תדע. כי שם מ"ה יורה סיתום דחסדים בסופו אע"פ שהוא מלא ושלם עם אור החכמה ועצמות, בסו"ה מה פשפשת ומ"ה ידעת (עי' הקדמת זוהר בראשית ההבחן מסוד מ"י ומסוד מ"ה) (וכמו"ש באומ"צ בסופו כן נתבאר בתוך מקוה בסופו). וע"כ אדם בגי' מ"ה, כי שם אדם הוא יורה על שלימות החכמה והחיים, בסוד מובחר היצורים, שזסו"ה ויברא אלקים את האדם
    עפר מן האדמה : שהאדמה פירושו דממה דצלצלי שמע , אמנם בסוד נפיל תורא חדיד לסכינא, הנה מגיע לצלצלי תרועה, שה"ס עפר מן האדמה. כלומר, מתחילה היה אדמה ואח"כ נעשה מחמתה דאדמה עוד לבחי' עפר, שזסו"ה צללו כעפרת במים אדירים, כי כפורת מלשון כעופרת שה"ס עפר הנ"ל, שז"ס שאמרו ז"ל אדם נוצר ממקום כפרתו, שה"ס כפרת עונות על הכפירה. וסוד ויברא מלשון בוא וראה עפר מן האדמה שבראש מקוה בצלצלי שמע היה הראיה בבחי' אדמה אשר ברכה ה', ואח"כ בתוך מקוה היה הראיה בבחי' עפר. וכמ"ש הביאו עלי כפרה על אשר מעטתי את הירח , שהוא ג"כ סוד עפר הנ"ל, ולפיכך לא נאמר כי טוב ביום שני, שה"ס מקום כפרה והאדם שנאמר עליו לא טוב היות האדם לבדו, דהיינו סוד שם מ"ה שיורה על הסיתום שבסופו הכלים דחכמה ודז"א כנ"ל, דהיינו הוא המסך דבחי"ג ובחי"א שדומים זה אל זה
    הפרש ב' מחכמה לז " א : אשר אור החכמה להיותה אור העצמות והכללות הנמשך מא"ס ב"ה, אינו צריך כלל להתלבש בחסדים, ואור דחסדים נבחן לגביה כמו שאינו, כמו נר לגבי אבוקה.
    משא"כ ז " א בחכמתו: אשר אור החכמה להיותה אור העצמות והכללות הנימשך מא"ס ב"ה, אינו צריך כלל להתלבש בחסדים , ואור דחסדים נבחן לגביה כמו שאינו, כמו נר לגבי אבוקה.
    משא"כ ז"א בחכמתו : מתוך שהוא נאצל ותולדה דבינה, שהיא אור דחסדים בכל עצמותה, ע"כ גם הז"א לא יוכל לקיים בתוכו את אור החכמה, זולת ע"י התלבשות באור דחסדים. ולפיכך יוצא הפרש ג' מחכמה לז"א , דהיינו ההפרש במסך דבחי"א אל המסך דבחי"ג, כי מסך דבחי"א אינו דוחה אלא חסדים בלבדו, ואין שום פגם ח"ו מגיע מזה לאור עצמותו שהוא מטעם הנ"ל, שאין אור הקטן הזה שוה לו כלום לטכס אחריו, משא"כ מסך דבחי"ג הוא דוחה גם אור החכמה כמעשה אמו הבינה, שז"ס מ"ש בע"ח שמאמא לז"א אין שום ריחוק, ע"ש. פי', שטבע שניהם דומים זה לזה, וע"כ מסך דבחי"ג דוחה את אור החכמה כמו מסך דבחי"ב, ולפיכך סוד זווג דהכאה במסך דבחי"ג מחזיר אור החכמה לאחוריו, ולפיכך כשנתמלאו הניצוצים הנדחים על מספרם הרצוי, (רפ"ח ניצוצין ). מתגלה עליהם קומת חכמה. וז"ס ההכאה מכתר לז"א ומז"א לכתר שהאו"ח שלו מלביש עד החכמה. 
    אכן צריך לפרש עתה את ההפרש מבחי"ב לבחי"ג : והנה נתבאר היטב ההפרש בין בחי"א לבחי"ג, ששניהם גרמו להתגברות לתוספות שפע, מחמת הסיתום דחסדים השורה בהם, אמנם התגברות א' להיות שאין אור העצמות נפגע כלום מחמת סיתום החסדים, ע"כ היה ההתגברות הבינה לבחי' חסדים ג"כ, לא מונעים גוף אור החכמה מלזרוח בה, ואע"פ שהיא דוחית אותו בבחי' אב"א, מ"ם גרמה מחמת זה בחי' חיסרון ומיעוט רק לג"ר דחכמה, שה"ס ג"ר דג"ר.
    משא"כ בחי' ו"ק דחכמה, שה"ס ו"ק דג"ר : לא מיעטה אותו אף משהו שבמשהו, כי זה סוד אב"א, להורות שרק מפנים דחכמה אינה מקבלת, משא"כ הו"ק דחכמה באים לה מאליהם בלי המשכתה.
    ולפיכך האו"ח דהכאה על בחי"ב נמצאים בהכאה מועטת לבחי' הג"ר, להיותה מסתפקת באמת בו"ק דג"ר, שאינו חסר לה מחמת המסך דבחי"ב שלה כמבואר, וע"כ אין הניצוצין האלו ממשיכין רק אור הנשמה:
    משא"כ סוד המסך דבחי"ג, אשר סודו שדוחה גם הו"ק דחכמה, משום שאין אור החכמה יכול להתקיים בו לגמרי מחמת הסיתום דחסדים כנ"ל, וע"כ ניצוציו הנידחים גדולים מאוד בכמות ואיכות, וע"כ ההכאה ממשיך אור החיה: דהיינו קומת החכמה, כי אין הפרש מבחי' חכמה לבחי' בינה, אלא כמו ג"ר דג"ר אל ו"ק דג"ר. ועוד צריך לדייק כאן, שסוד אור החכמה הוא המקור והעצמות, וע"כ אותו הפרצוף דחיה שמלביש את קומתו, הנה הוא חשוב לאין שעור על אור הבינה והנשמה , שהוא בחי' ענף קטן מהחכמה, בסוד נהר היוצא מעדן.
    אורות וכלים והפכיותם: ועוד צריך שתדע, אשר בחי' האור המכה ויוצא לחוץ נק' נפש: שה"ס מ"ש בספר יצירה לב בנפש כמלך במלחמה. פי', כי בכל ה"ס כח"ב תו"מ יש מסכים, שה"ס ד' בחי' המסך ושורשו הזך כמ"ש לעיל, ואין לך פרצוף שלא יהי' בו ע"ס הנ"ל כנודע. אמנם לא כל המסכים שבספירות ההם פועלים, שזהו אי אפשר להיות, בסוד אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא, אלא תמיד אינו פועל רק מסך אחד שבה' הספירות כח"ב תו"מ. ובזה תבין הטעם, אשר תמיד מקום הנפש באותה הספי' שהמסך פועל בה, כי בשעה שאין שם רק אור הנפש בלבד, אז אין להפרצוף הקטן הזה שום שליטה עצמית כנ"ל, אלא הוא בסוד אור הכללות כנ"ל עש"ה. והרגש הפרצוף וחיותו מתחיל בקבלת אור הרוח, דהיינו זווג דהכאה על בחי"א 'א שממשיך קומת ז"א כנ"ל. והנה יש כאן להבחין שהפרצוף קנה חיות בב' כלים והם הכתר והחכמה, והכלי דחכמה הוא העיקר, כי שם הרצוא ושוב מבחי"א שה"ס ראשית חיות הפרצוף, ומקורו ממטח למעלה. ולפיכך ברור שאור נפש מלובש בכלי דחכמה, דהיינו המלך במלחמה דרצוא ושוב, שאור המלחמה הזאת בעצם הוא נק' נפש, משא"כ כשאנו מודדים שיעור קומתו של האור וחשיבותו, כלומר בחי' הריוח הבא מקיבוץ שיעור ניצוצין הנידחים מכח אור הנפש, הנה זהו מתקבץ בהכתר של הפרצוף, כי מקום קבלת הרוחים שבפרצוף נק' כתר, כלומר שהוא נקודת הקומה והחשיבות שבכל פרצוף. ולפיכך אנו מבחינים עתה אשר אור הרוח מלובש בכלי דכתר , כי גובה האור שבפרצוף נק' עתה רוח, וע"כ הוא בגובה הכלים שנק' כתר. משא"כ הנפש מצוי תמיד בסוד מקום המלחמה : אשר עתה הוא במסך דבחי"א שבכלי דחכמה נמצא המסך הזה, ולא במקום של ספי' אחרת.
    והנה נתבאר היטב שמקום רוח בכתר הוא, ומקום נפש בחכמה הוא, ואע"פ שהאורות נפש ורוח אינם ממין האורות דיחידה וחיה, מ"ם אינם יכולים לרדת למטה מכלי דחכמה. משום שמקור האור הוא במקום המלחמה, והמסך שהוא בחי"א מסך דק אשר מסך כזה אין כלל בנמצא בכלים דבינה וזו"ן. וע"כ מחויב אור הנפש להתקשר בכלי דחכמה ולא זולת. ונתבאר היסב אשר נפש דקומת רוח מקושר רק בחכמה, ואח"כ בביאת אור הנשמה בפרצוף שזהו ע"י המלחמה דרצוא ושוב במסך דבחי"ב כנ"ל, אשר עביות זו אינה נמצאת רק בספירת בינה בלבדה ולא בשום ספי' זולתה, הנה מקום המלחמה בבינה הוא נמצא, ושם זווג דהכאה. וע"כ פשוט אשר אור הנפש בכלי דבינה מלובש, אמנם הרוחים היוצאים ועולים ממטה למעלה, בסוד קיבוצם על מספרם הרצוי מחמתה דמלחמה הזאת שבמקום בינה, שהוא הנשמה סניכרת בכתר, כי שם תמיד נקודת הגובה של אור דכל פרצוף גדול או קטן כנ"ל. ולפיכך נמצא עתה שאור הנשמה מלובש בכלי דכתר ואור הרוח אמנם אינו נעדר משום אור הנשמה החשוב ממנו להיותו ממין אחר, דהיינו אור דחסדים שנצרך מאד להתלבשות חכמה, אשר ע"כ יורד לכלי הנמוך מכלי דכתר שהוא כלי דחכמה, שהוא עתה ריקני מאור, כי אור הנפש נעלם משם להיות כבר נמלאו מספר הניצוצין הרצוי לאור דרוח, וע"כ אין שם עוד בחי' הכאה ולא כלום, אלא שאור הזה ירד למקום כלי דבינה.

:

    השורש נק' כתר, וכל העצמות שיכול התחתון לקבל נק' חכמה ובחי"א, ומתוך חסרון אור החסדים הנוהג בבחי"א, יצא ספי' בינה בהתגברות לקבל חסדים מהכתר, ומתוך החסרון דאור החכמה הנמצא בהבינה מכח התדבקותה בהכתר כנ"ל יצא הז"א, כי בהבינה עצמה מסעם שהיא חלק מחכמה לא נרגש זה לחסרון כלל. אך בהתפשטות אור הבינה שנק' ז"א תיכף נרגש בו חסרון אור החכמה אגב התגברות דאמיה, וע"כ האציל להנוק' שתפקידה להמשיך אור החכמה.
     וזא"ס חכמה תתאה : כי כל אצילותה דהנוק' הוא מכח חסרון חכמה, שנמשך מהתגברות הבינה כאמור.
     וגם ז"ס אבא יסד ברתא: כי כח אבא פעל בהם, דע"כ הז"א האציל לבנוק' שהמסך שלה גורם להשבת אור החכמה בהפרצוף, (ע"ע קומתם שוה וזלמ"ז).
     דעת: ה"ס ו"ק דאו"א, כלומר, ו"ק דעליון, כי ב' פעולות נכללו בסוד המוסיף גורע סוד השם משה, שה"ס או"ח העולה לשורשו, ופעולה ב' ה"ס יעקב, שה"ס או"ח היורד, בסוד גם אודנין דהוי לי' חתכו ממנו, וע"כ הראשון נק' דעת והשני נק' ת"ת, (ע"ע ו"ק).

:

הם ד' הבחנות במדרגות העביות זה עב מזה, הכלול באור העליון, כשנמשך לרשות הנאצל. כי בהכרח שהאור איננו עתה באותו הזכות הקדום כמו שהיה בהמאציל, אלא שמתעבה באיזה שיעור, דאם לא כן לא היה משתנה שמו לקראו עתה בשם נאצל. וסוף העביות הזה אינו נגמר רק בעבור עליו ד' בחי' מיוחדות בצורתם המשתלשלים זה מזה, עד לבחי"ד שהוא הסוף וגמר העביות, שבגללו נבחן שינוי הרשות מהמאציל לנאצל. ולפיכך אין לנו שום מהות חן בעולמות העליונים והן בעוה"ז השפל, שלא יחיו נבחנים בן אותם ד' הבחי' האמורים, (ע"ע ד' בחי' המסך).

:

ע"ע כריתת ברית, ע"ע נסירה.

:

    (ע"י' ראש, תוך, סוף), נתבאר שם אשר במלכות חג' שהוא מלכות של מלכות דמלכות, אינו נוהג זווג דהכאה, מטעם שאין שם דינין ואינם מרהיבים את העין, וע"כ המה ממקומות שדרכן להיות מגולה, וע"כ אין ענין אור ההסתכלות נפגע שם להכאה ולא כלום, והטעם שאין שם דינין, הוא משום שאו"ח המקורי העומד במלכות המלכות דהיינו בטבור, הנה זווג דהכאה הזה הוא מתוקן במסך מסוד מי דקיימא לשאלה, שה"ס בחי"ב (כל"א), אכן הוא עצמו במקום סיום דתוך הוא ראוי לזווג דהכאה, משום שהאו"ח המקורי המלובש בהתוך יש בו דינין להיותו נמשך ממלכות השורשית שיש שם מסך דבחי"ד. ולפיכך ע"ס דתוך נק' אור הזכר, ואו"י מלובשים שם, דהיינו אור ההסתכלות וע"כ ראוי להשפעה. וה"ס דינין דדכורא קשין ברישא דהיינו במלכות השרשית, אכן נייחין בסיפא דהיינו במלכות דתוך, שהוא סיפא דאור הזכר כמבואר, ששם מתוקן מסך דבחי"ד, (היולי דחוכמא) שאין שם דינין כלל, להיותו בחי' מי דקיימא לשאלא.
    דינין דנקבה נייחין ברישא וקשין בסיפא : כי אור הנקבה ה"ס הע"ס העומדים מטבור ולמטה, אשר האו"ח השרשי שבהם ה"ס המלכות דמלכות, דהיינו הסיום של אור הזכר כנ"ל, שאין שם דינין אלא בסוד בחי"ב כמבואר, ולפיכך נייחין ברישא דילה. אכן משום זה קשין בסיפא מב' טעמים: הא' הוא משום דבמלכות הזו שמטבור ולמטה נחשך ונפסק כל האור משום החוסר דאור ההסתכלות והכאה כנ"ל, וטעם ב' הוא בסו"ה ורגליה יורדות מות, כי מלכות דעליון נעשה עתיק לתחתון. כלומר, שמלכות דסוף הנ"ל יורד לראש דפרצוף שני (מקוה"נ) אשר שם נמצא בחי"ד שממנה נשתלשל בעולם העשיה בחי' המות כנודע, ולפיכך המה קשין בסיפא, (ע"ע ראש תוך סוף).

:

אין דיבור הרוחני נגלה זולת מכח הסתכלות, כי בעת סר לראות דתחתון, נמצא העליון מסתכל עליו, שה"ס זווג דהכאת שפה אל שפה שגורם שיחזור האו"י לשורשו, המכונה בשם או"ח וכשהאו"ח הזה נכפל פעמים רבות, הוא הוא המכשיר את התחתון לשמיעת הדיבורים דעליון, בסוה"כ ויאמר משה משה (עי' הכאת שפה אל שפה ) ויאמר הנני ויאמר אל תקרב הלום. אכן ז"ס הסת"א וכאן רק העליון בסוד הסתכלות, משא"כ התחתון הוא בסוד קריבה לבד, בסו"ה כי סר לראות. אכן אח"כ בהסת"ב נמצא גם הסתכלות התחתון בעליון, בסוד מלכות דמלכות, המכונה חזה או טבור, ואותו השפה שהכה בתחתון בהסת"א, היא עצמה מתפשטת בתחתון בהסת"ב, וה"ס הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

:

    (עי' לקמן ביאור ענין זה בערך; זווג דנשיקין) שה"ס זווג דנשיקין. (ע"ע זכר) נתבאר שם סוד האבר שה"ס הפקדון, אשר הזכר קבל מהנוק', שהם ניצוצין דנפקי מינה בעת שהיא היתה בתולה.
    (ואיש לא ידעה שעתידים לשוב אליה בהרוחה מרובה לאין קץ ) שהמה
    מתלקטים ונאחזים מבין רגלי הזכר, בסוד מגדול הפורח באויר. כלומר, מעיקרא היו הניצוצין פורחין באויר, כי כן בדמו אליה בטרם שידעה, שהמה יוצאים מפיה ומתבטלים באויר העולם, אכן בעת הבנין שנבנית וראויה לקבל עליה זכר, נודע הדבר (ומהצבי ושבור ) אשר לא כן, אלא שהעליון קבל אותם לפקדון, ובסוד ופוקד כל יצורי קדם ידע אותה, כי השיב הפקדון לתוך המקום שנטלו משם, ואח"כ בהסת"ב נצטרפו כולם והיו למגדול, בסו"ה מגדל עוז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב, ובסו7ד עיר (יסוד נוק', ומגדל יסוד דוכרא כנ"ל ), (וראשו בשמים, שה"ס נשיקין והסת"א או החיבור דתחתון בהעליון בסוד שביעי).
    א"ה ב' רוחין זו"נ דזכר : (ע"ע זכר ) נתבאר שם בסוד חיתוך הדיבור, שיש ב' בחי' בסוד הדיבור דאל תקרב הלום, שהם או"ח העולה בסוד ניצוצין בזה אחר זה, וגם הריוח פרשיות שבין ניצוץ לניצוץ, וע"כ השפות מתדבקים פעם ופורשים פעם, כבאופן הדיבור, כי בעת יציאת הניצוץ מפה הנוק' ותלייתו בהזכר, הרי זה ודאי בחי' רוחא דזכר שהרי ניצוץ זה נעשה לחלק של האבר הפוקד, אכן בעת שהנוק' מחזקת אורותיה ואינה פולטתם לאויר, אשר זמן זה היא עת הריוח שבין אות לאות. סוד הלבן שבקלף נבחן רוח הזה כלפי הזכר כמו רוחא דנוקבא דידיה עצמו. כי אז אין לו להאבר שום בנין בעצם, כי אין האבר הפוקד נבנה אלא מהשחור שעל גבי הקלף מהדיו , וע"ב נקי וה לעומת הזכר בשם רוחא דנוקבא, אכן בנקבה היא בהפכיות.
    הפכיות שמבין זכר לנקבה: כי האי רוחא דנוקבא דזכר הנ"ל, שהיא בחי' לבן שבקלף, דהיינו בעת שמחזקת האורות דעליון, הרי זה ודאי בחי' דוכרא דידה עצמה.

:

    (עי' רשר"ד). הנה מתחילה מתגלה חוש הטעם בפרצוף, בסו"ה וחיך אוכל יטעם, אוכל דווקא, ולא מאכל, דהיינו אש אוכלה. וה"ס אריה דאכיל קורבניו: כי כל הקרב לו אכל יאכל, ומזה נמשך ובא חוש הטעם, בסו"ה טעמו וראו, וזסוה"כ עשה לי מטעמים, וצריך לידע שעיקר הטעם מתגלה ביהיה: וכן כל נעימות של הד' החושים ממשיכים ומקרבים את היהיה להוה.
    אכן ריח , ה"ס כללות היהיה בהוה ממש: שהוא מזון רוחני שא"צ זמן, ואפשר להריח בריחות של מאה אלף פרים צלויים בבת אחת, משא"כ הטעם בהכרח שצריכים לזמנים ומקומות מרובים, עד שיספיק לטעום את כל הפרים המרובים הללו.
    ובזה תבין סו"ה לחייו כערוגות הבושם: ערוגה מלשון ערעה רק, בסוד אכין ורקין מיעוטים, וכמו שאחז"ל אך חלק חציו מותר כי אך יורה על חלק שהותר, ורק הוא מלשון ריקן ויורה על חלק האסור. ונודע שכל השגות ה"ס תפיסא בגבולים, שאין אדם יכול לראות או למשש זולת על גבול הראשון הקרוב אליו, ואם אין לו זה א"א שישיגו בחושים. וז"ס אראה רק, כמו אשובה ארעה צאנך, וקוף וג' מתחלפים במבטא, ונשמע כמו אארוג. אכן אין ריקן זולת בהקדם המילוי, שהמילוי ה"ס אך והריקן ה"ס רק, וז"ס חורק עליו שניו, או ויחרקו שן, להיות בהם שנינה גדולה, וז"ס כסא שן, ובסוד המראה מתראים שניהם כערוגות, כי כן מתראים הערוגות הרבות כמו קוים ריקנים עוברים דרך כל חלק הבולט לעין. באופן שהבולט ה"ס אך, והפסק הריקן ה"ס רק.
    וז"ס אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, אשר אך הוא סוד מחלק ומראה חציו המותר דהיינו ביום ראשון דיקא. ובזה תבין, מה שכל הצוחק מחריק שינים, כי אכרק הו"ס גילוי השן עצמו שמשם בא כל הצחוק, בסו"ה יושב בשמים ישחק והבן.
    וז " ס ראשי בשמים: כי הש"ית ודאי ראש העולמים, ומתוך הקיבוץ של כללות ערוגות הבושם שישנם בהעולמות, עולה ריח כל העתיד לבא בהוה ממש, כמ"ש לעיל עש"ה.
    וממילא יש השראת הראש ריח ניחוח אשה לה' עליו כי קיבץ כל הקורבנין דעתידין בני ישראל למקרב על המזבח מעלה ריח מתוך הכללות בבת אחת, וראוי ע"כ להשראתו ית', שאינו שורה זולת על הכלל יחד, והבן היטב. 
    שמיעה : הסו"ה לשמוע בקולו, שה"ס משה ידבר והאלקים יעננו בקול.
    פי' כי משה גלגול הבל : כי משה ה"ס קול ה', בסו"ה ויאמר אליו משה משה, אכן ודאי אין קול בלי הבל כי ההבל היוצא מהריאה לחוץ מהפה ומהגוף, ובשעה שמוצאות הללו מתוקנים בחפץ ה', נעשו הבלים הללו לקול ה', אל תקרב הלום וכו'. הרי הבל קודם למשה, שאין גילוי למשה זולת על הבל שיצא קודם לו.
    ומכאן סוד שמיעת התפילה: ודע שאין הקב"ה מקבל תפילתו של אדם למקצת, כי אין מקצת נוהג ברוחניות, אלא בו בשעה שהאדם גמר כל תפילותיו אז יענהו ה'.
    וז"ס כלו תפילות דוד בן ישי: דהיינו שהשי"ת כבר ענהו על כל משאלותיו, ואין לו עוד על מה לבקש ולהתפלל. וזסו"ה כי אתה שומע תפלת כל ,פה דהיינו רק אחר שהפה כבר גילה לפניו כל תפילותיו שומע ה' בבת אחת.
    אכן תפילה עושה מחצה: פי' כמו שביארנו בסוד הריח וערוגות בושם, שהם כוללים אכין ורקין שהבולט ה"ס אך, והחקוק הריקן ה"ס רק, שהריח עולה משניהם יחד דוקא. אמנם בסוד קבלת התפילות אינם עולים אלא האכין, דהיינו כל מיני חסדים וטובות שהתפלל עליהם, משא"כ הרקין שה"ס גבורות קשות, וכמובן שאותם לא ביקש מעולם . ולפיכך אינם נכללים בסוד שמיעת התפילה, ונמצא שנושע המחצה דאכין וחסר המחצה דרקין. אכן זה סוד השמיעה שאינו שלם לגמרי, כי אין שלימות רק בסוד הראיה, שזהו החוש המשלים את האדם כחפץ ה', אלא שמטרם השלימות צריכים לשמיעה שה"ס לתיקון אוזן שלא נכנס לשה"ר מעודו כי לפי עצמו היא שלימות גדולה, בסוד ויכולו דיום הששי ברגע שנכנס לשביעי, והחסר חוש השמיעה מום בו לא יכנס אל הקדש ואל המקדש. ועוד, כי הששי מכין לשביעי, ומי שלא טרח וכו', והסו"ה השמיעיני את קולך.
    ראיה: הסו"ה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ראיה היא אותיות יראה ואותיות אריה ואותיות יאר ה'. וכלה שעיניה יפות כל גופה אינה צריכה בדיקה. והיינו כלה דשביעי, שעליה נאמר תכלית מעשה שמים וארץ וקדשתו מכל הימים והזמנים: ע"ד שבארנו בערוגות הבושם, שה"ס ב' החצאים אכין ורקין שמעלים הריח יחדיו, עד"ז כאן, כי הימים, ה"ס האכין והזמנים ה"ס הרקין. אמנם תדע שכל אלו ד' החושים רשר"ט, שולטים בבת אחת. כלומר, א"א לזכות לחוש הראיה אם אינו שלם לגמרי בג' החושים הקודמים טעם ריח שמיעה וכו', והבן, (עי' הויה בכל המילויים) .

:

    זו"ן בכתר, זו"ן בחכמה, זו"ן בבינה זו"ן ביסוד ומלכות, זכר דכתר ה"ס רשימו דטעמים הנשאר אחר הסתלקות, נוק' דכתר ה"ס אור חדש דהתפ"ב דהיינו קומה דבחי"ג אור החכמה. זכר דחכמה ה"ס רשימו דטעמים, נוק' דחכמה ה"ס אור חדש דקומת בינה. זכר דבינה ה"ס בן הנולד ע"י זווג דזו"ן דחכמה, נוק' דבינה ה"ס רשימו דטעמים שלה. זכר שביסוד ה"ס ו' הנולד מהדו"נ דבינה, נוק' שבמלכות ה"ס ד הנולדת מהדו"נ דנינה, כלומר, שדו"נ דבינה מולידים ה אחת, וה' זו נחלקת: לו' אל היסוד וד' אל המלכות.
    ואין להקשות, מה נעשה עם הרשימות דחג"ת נהי"מ דטעמים, כי לא נתפרש רק בכח"ב כנ"ל. והתשובה היא, כי במלכות לא נשאר, וחג"ת נה"י כל רשימותיהם נשארים בכלי הבינה, והוא משום שהרשימות אינם יכולים להשאר בתוך הכלים, אלא חופפים ממעל להכלים, בסו"ה ונפשו עליו תאבל. והנה ממעל לבחי' הכלי, יורה במקום מדרגה שממעל לאותו הכלי, וכיון דכל החג"ת נה"י המה מדרגה אחת של ז " א, וע"כ א"א לרשימו דיסוד שיהי' בהוד כי המה מדרגה אחת וכמו בתוך הכלי נחשבת, וע"כ מוכרחים להשאר כולם בכלי דבינה.
    ותדע שהם שנתחדשו בסוד הזווג דדו"נ שבבינה הנ"ל וקבלו לצורת ה', אשר הו' קיבל היסוד דז"א וכמו כן כל הו"ו, שכולם מדרגה אחת בחי"א וקומה אחת כנודע . והד' קיבלה המלכות.

:

    תבינם בסו"ה מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה. ( ע"ע תחיית המתים. ע"ע משה ) כי בגופות ההרוגים יש ארמ"ע, וכשהרוחות הארבע שהם סוד חו"ב תו"מ, מתלבשים כל אחד בהכלי שלו, דהיינו החכמה באש והבינה במים והת"ת ברוח והמלכות בהעפר, אז נמצאים האורות כל אחד במקומו והגוף עומד לתחיה, משא"כ למשל אם חסר אחד מד' הרוחות אז חסר להעפר אור המלכות, כי אז נמצא שרוח החכמה חסר, ורוח הבינה משום זה מכרח להתלבש באש, ורוח הת"ת במים ורוח המלכות ברוח. ונמצא העפר שבהגוף בלי אור, וע"כ אינו יכול לעמוד לתחיה, והבן בסוד ערך ההפכ' שבין האורות להכלים, (ע"ח ש"ה פ"ו) (ועי' רוח וגוף).
    ובזה תבין הסוד התנערי מעפר קומי, כי אין תחיה אלא כשהאור מגיע להתלבש בהעפר, ונמצא ההתעוררות כמו כח העולה על ידי ההתנערות מעפר .

:

    שורשם היא הבחי"ד כנודע , בסוד חרושת הגויים, כי היא ששמשה בריש מקוה, פעם א' לסוד מסך החזק שאין לו הפסק עולמות, ושמשה פעם ב' במקוה"ג בסו"ה אחות לנו קטנה ושדים אין לה, ועיקר גילויה היתה בפעם הג' ששמשה בסוד פתיל תכלת. ומכאן תבין סוד השכל הנעלם מכל רעיון הנק' עילת העילות, מב' טעמים. הא' היות מקום גילויה למטה מכל הספירות, ועלתה למעלה ראש מכל הספי' (להכל"א) לסוד הכתר עליון. וטעם הב', מפני שסבות כל העולמות והפרצופין אינם באים רק על ידיה, שהרי המסך השורשי מריש מקוה רק מכחה הוא כנ"ל.
     בחי"ג ובחי '' ד: ודע, שבחי"ג ובחי"ד ענינם אחד, אלא כמו זכר ונקבה, שה"ס פועל ופעולה. וכל הפועל הוא בסוד הסר לראות, אלא אם הנקבה מתוקנת הרי פעולתה שלימה ורצויה הן באור החכמה והן באור החסדים, אכן בטרם שנמצא לו נוק' מתוקנת, מתעורים עיני החיצונים ועינים להם ולא יראו.
     ועד"ן תבין את בחי"א ובחי"ב : שגם המה ענין אחד, אלא רק בסוד זכר ונקבה פועל ופעולה (*) אכן כאן פעולתי שליצה, אע"פ שהנוק' בטרם בנינה. ועם זה המה מסכים בדומה לבחי"ג ובחי"ד, אלא שיש הפכיות מבחי"א ובחי"ב אל בחי"ג ובחי"ד, כי הבחי"ג ובחי"ד יש להם חסדים, כלומר שאין מטבע המסכים האלו רק לעכב על אור החכמה והכתר, אמנם אינו מעכב כלום על אור דחסדים, ואדרבה שיש בהם חסדים בשפע, משא"כ בחי"א ובחי"ב המסכים האלו מעכבים על אור דחסדים בלבד, משא"כ אור החכמה יש להם בכל השלימות, כי המסכים האלו אינם מעכבים כלום על אור החכמה.
     (*) הגהה פועל ופעולה שז"ס אבא יורד ונוקב. יורד פירושו דמתפשט בסוד סר לראות, כמ"ש שאומ"צ חזר תתפשט במקוה"ג. נוקב פירושו ששובר המסך והשיג גבול שגבלו ראשונים, ואמא מכה ויוצא לחוץ. מכה ה"ס תמונה דהיולי דעבידתא שהכה לאו"צ שם, וע"כ סר לראות ולא ראה. ויוצא לחוץ פירושו לבר מאצילות, כעין מלכות דאצילות שירדה בסוד נקודה ובקעה ושיברה למסך שבין אצילות לבריאה, ונעשית ראש לשועלים.
     ובזה תבין סוד הורככות המסך על סדר המדרגה, כי אחר שיצאו ע"ס דראש בסוד או"ח ממסה למעלה, בכח חוטם ופח, שה"ס בחי"ג ובחי"ד, יורד האו"ח דרך הבחי"ד, שה"ס פה ומתלבש בהכלים, אז נגלה
     בחי"א: סר לראות ורואה, אכן מעכב על החסדים שאינם יורדים עמו, כי אור דחסדים דרכם לעלות עמו ולא לירד עמו,
     ולכן בחי"ב : שהיא הנוק' שלו מופיע (בסוד כל"א) .

:

    הזדככות על סדר המדרגות: וע"כ דברנו מסוד המקיפים מא"ס ב"ה, אמנם מסוד א"ק ולמטה בא ההזדככות על סדר המדרגה, כי מכח צמצום א' נגלה הבחי"ד בכל תוקפה, (מקוה"נ), וכיוון שנעשה ההכאה על בחי"ד הופיעו שוב הע"ס דראש בסוד ההכאה על בחי"ד שה"ס הפה כנ"ל, בסוד או"ח העולה ממטה למעלה, ואח"כ כשהתחיל להתגלות הסתכלות ב' שה"ס המשכת התוך דא"ק, הרי שנמשכו כאן ב' אורות הפוכים זמ"ז, שה"ס אור פנימי ע"ד האור של התוך דעליון שה"ס או"ח היורד, וגם בחי' או"מ, כלומר סוד האור המכה על בחי"ד שנק' עתה בשם טבור והמה משום זה בוטשים ומחלישים זה את זה, ונתגבר אור הפנים או"ח היורד וטשטש צורתה דבחי"ד, ונזדככה ובטל משם זווג דהכאה. (ואעפ"כ נשארה הרשימו דבחי"ד במקומה אלא ע"ד מלחה לצדיקים לע"ל) אכן בחי' מסך דבחי"ג נשאר עוד, שה"ס פועל בלי הפעולה, שיצאה מדת הדין ושרף את העגל וכו', אמנם העפר השקה לבני ישראל והבן. ונעשה הזווג דהכאה והעלאת אור חוזר ממטה למעלה על ידי המסך הבחי"ג, שה"ס העיכוב על אור החכמה. אמנם גם על המסך הזה התעצם אור הפנים, מאחר שהבחי"ד כבר נלקחה מבחי"ג, וזכר בלי נקבה אין לו קיום.
    ונשאר עדיין בחי'(*) מסך דבחי"ב : שה"ס הנקבה העליונה המעכבת רק על אור דחסדים.
    (*) הגהה - הבחי"א ה"ס חוסר החסדים בסופו של החכמה, שה"ס פועל, הבחי"ב ה"ס התוצאה מענין החוסר חסדים הנ"ל, דהיינו דבר דחיית החכמה כדי להמשיך החסדים, והיינו הפעולה, ולכן בחי"א ובחי"ב הם זכר ונקבה פועל ופעולה.
    אמנם גם עליה התעצם אור הפנים בכח בחי"א שאין לו נטיה לאור דחסדים, ובטלה לזווג דהכאה דבחי"ב, ונגלה מסך דבחי"א לזווג דהכאה, כדי להמשיך אור דחסדים. ופשיטא שגם עליה התגבר אור הפנים, וביטל הכאה הזאת, וממילא עלה המסך בטהרה שלימה בלי שום עביות, שנק' מסך בבחי' כתר , שאין שם הכאה ולא כלום, וממילא אין שם עוד שום אור, כי באין הכאה ואו"ח העולה המלביש לאור העליון, אין אור העליון יכול להתדבק בהתחתון, כנודע שאין אור בלי כלי.
    ודע, שז"ס מסך דבחי"ב , כלומר מסך דבחי' כתר המסלק לכל האור, הרי זה עצמה פעולה מוכיחה הנובע ממסך דבחי"א.
    מסך דבחי"ד ענף לבחי"ב : ומסך דבחי"ב גורם להתעוררות המסך דבחי"ד, כי עיקרה דבחי"ד מופיעה במקום שלא יש אור החכמה בהפרצוף, שהסו"ה מימינו אש דת למו. כי המשכת חסדים בלי חכמה, דוחה סוד העין שבדעת, ונעשה דת, ונעשה מקום להאש הנורא דבחי"ד, אלא משום שבחי' אחרונה מחויבת תמיד להתעלם, ע"כ נגלה ויצא רק מסך דבחי"ג, הזכר שלה. ועל מסך זה יצא פרצוף ע"ב דא"ק בסוד ע"ס דראש, ואח"כ כשיצא התוך התחיל שוב הביטוש ע"ד הנ"ל, מפני או"ח היורד המתערב עם אור העליון המכה על המסך דטבור. וע"ד הנ"ל עולה המסך עד הכתר ובטל גם התוך דע"ב דא"ק שזה שוב גורם להופעת הבחי"ב. וע"כ יצא מסך דבחי"ב, פרצוף ס"ג ברת"ס, ע"ד הנ"ל. ונגלה פרצוף נקודים, שה"ס עלית בחי"ד בבחי"א. ומשם ולהלן קבלו בחי"א ובחי"ב פעולת עיכוב על אור חכמה ג"כ. בסוד פי שתים, ונגרעו עוד מבחי"ג ובחי"ד והבן.
    ונתבאר היסב סוד בחי"א ובחי"ב שהמה מעכבים רק על אור דחסדים, להיותם פועל ופעולה דסר לראות ורואה, אלא בסו"ה לא יראני האדם וחי נסתמו מאור דחסדים, ובחי"ג ובחי"ד מעכבים רק על אור החכמה, להיותם פועל ופעולה דסר לראות ואינו רואה, אבל אור דחסדים יש להם. עי' היטב לעיל.
    א"א ז"א: ואפשר לפרש בדרך אחר, אשר כל זכר ה"ס שלימות החכמה, אלא שיש בזה ארך אפים וזעיר אנפין. שבחי"א ה"ס אריך אנפין, כלומר הארה ארוכה וגדולה מאד שאינה בפסקת לעולם, כי הכל"א לא הפסיקה לבחי"א מתוך הכרח, אלא סליק ברעותא בלבד, וז"א ה"ס הארה קצרה המאירה לשעתו ונפסקת.
    אמא ונוק' : וכל נקבה ה"ס חסרון חכמה, כמ"ש אבא יורד ונוקב. אלא שיש בזה אמא עי' ונוק', שבחי"ב ה"ס אמא עילאה, אשר באמת לא הופיעה בה שום חיסרון, ואע"פ שבחי"ג משלמת חסרון חכמה דבחי"ב, שז"ס המובא בע"ח אשר נה"י דאמא מלובשים בראש ז"א, דהיינו שאמא נשלמת על ידי מוחות דז"א (בסוד אומ"צ המשלים לכל"א ). אכן נודע שהחלום והפתרון היו רק בסוד בחי"ג עצמו, (דהיינו מצל דחכמתא שנגלה באומ"צ). ולא בבחי"ב ששם היה רק ענין רצון בעלמא, בסוד מחשיך מלים בלי דעת, וע"כ אין באמא עילאה הכר נקבה. אלא דינין מתערין מיניה, כי עכ"פ היא גרמה אח"כ שיתגלה חסרון חכמה ושלימות חכמה בראשו דז"א אומ"צ בחי"ג כנ"ל. באופן שבחי"א ובחי"ג המה בשלימות חכמה, ובחי"ב ובחי"ד בחסרון חכמה, כמבואר. כי הז"א גורם חיסרון חכמה בבחי"ב כדי להשלימה.
    אמנם תבין סוד מסך : שיש בו ב' הגדרות: הא' הוא, שהוא בחי' הסיבה שגורמת עיכוב ההארה, כלומר שעיכוב ההארה נק' צל ולא מסך, אלא הסיבה המעוכבת והמצלת הוא שנק' מסך, והגדרה ב' אשר מטבע כל אור אשר בהמשך התפשטותו בסופו הוא עושה מסך.
    מסך דהתפשטות אור הכתר: ה"ס הגדרת התחתון כלפי העליון, שה"ס הרחקת מקום : כלומר, שאין שם מסך אמיתי דהיינו סיבה לעיכוב האור, אלא שמרחיק התחתון מאד מן העליון, עד שאין מסך הזה ראוי לשום הכאה, ולשון מושאל הוא מה שמכנים מסך דבחי' כתר כמבואר.
    (הגהה ואע"פ שיש בסופו כלה דששי בסו"ה כלו תפלות דוד בן ישי, מ"מ לא היה שם עניין שביתה אלא בסוד כלה דשביעי והבן).
    מסך דבחי"א: הוא נגלה בסופו של התפשטות אור החכמה, כי נגלה חסרון החסדים מטעם שאור החכמה מכסה על כל הארות שבעולם לרוב גדלו. ולפיכך אין זה מסך אמיתי,(*) ואע"פ שאנו אומרים תמיד מסך דבחי"א, היינו שנתחדש בעולם הנקודים מסיבת עליית נה"י לחג"ת : שעלה ה"ת לעינים, אשר אז נעשה שמה צורת מסך, בסו"ה לא יראני האדם וחי, ובסו"ה ושכותי כפי עליך עד עברי.
    (*) הגהה ולכשתדייק, תמצא שכל מסך לא נגלה רק במדרגה התחתונה ממנו. כי מסך דבחי"א נגלה בבחי"ב. וכן מסך דבחי"ב נגלה רק בבחי"ג, ומסך דבחי"ג נגלה בבחי"ד כמבואר לפנינו.
    מסך דבחי"ב : ה"ס מסך אמיתי, אלא במה שדינין מתערין מינה, ונגלה בבחי"ג דוקא כנ"ל.
    מסך דבחי"ג: דומה לבחי"א לגמרי, אלא מתוך קרבתו לבחי"ד וכדי להאציל לבחי"ד יצא בסוד סר לראות ואינו רואה , דהיינו בסופו של בחי"ג בסמוך לבחי"ד.
    מסך דבחי"ד: הוא עיקרו של המסך שה"ס הנעלם מכל רעיון היולי דעבידתא.

:

    עי' לעיל בהג"ה אשר כל מסך אינו מגולה בהארה עצמה, אלא במקום המדרגה התחתונה ממנה.
    מסך דכתר : שה"ס הרחקת מקום לא נגלה אלא בבחי"א. פי', כי כל הארה מתחלת לצאת מא"ס ב"ה שה"ס הכתר, ומשם נעתקת לבחי"א שה"ס חכמה. באופן שאותה ההארה כשמגעת לבחי"א היא מרגשת בעצמה שנתרחקה מא"ס, משא"כ כל עוד שהיא נמצאת בסוד הכתר היא מרגשת עצמה דבוקה בא"ס ב"ה לגמרי, והבן היטב.
    וכן מסך דחכמה: לא נגלה רק במקום בחי"ב כל"א, ששמה נגלה אי סבלנות דחוסר חסדים, בסו"ה ואי זה מקום בינה, וממנו יונקתו הוציא מפניה נועד כל מושבו. ואע"פ שבתעורר זה עוד בסופו של החכמה, מ"מ לא נקבע זה לחסרון רק במקום בחי"ב.
    מסך דבחי"ב: לא נגלה רק בבחי"ג, כי שמה נתגלה מזל דחוכמתא, משא"כ בבחי"ב עצמו הופיע רק תאמר... ... בלי שום צורה של דעת, בסו"ה מחשיך עצה במלים בלי דעת.
    מסך דבחי"ג: לא נגלה רק בבחי"ד, כי מקודם זה לא היה בחשב למסך. כלומר שלא רצה להתפרש מהארתו, רק במקום בחי"ד הרגיש הסיתום דחסדים ועמו הפיתוח וחסדים מרובים, מכח הכאה במסך דבחי"ד.
    מסך דבחי"ג: (עי' לעיל בהג"ה דפועל ופעולה) אפשר לומר שבחי"ג שה"ס פועל, דהוא היורד ונוקב בסוד אומ"צ הסר שוב לראות עש"ה, הנה נזדכך התמונה דעבידתא שהכה אותו דהיינו הבחי"ד וקיבלה צורת בחי"ג, דהיינו שלא ינקוב עוד ודו"ק, שה"ס פועל בלי פעולה.

:

    ה"ס ד' ה' דמע"ב , דהיינו נו"ה הנק' שחקים, או ב' כתובים המכחישים זא"ז, אלא שהם נו"ה דראש, ונק' ג"כ חסד וגבורה, ד' ה"ס חסד, ה' האס גבורה, וזה הטעם אשר קן ימין חח"ן. שכולם בחי' תוך דמקוה ובלי פגם, כי חכמה ירדה להיות חסד בעת שהופיע הנצח בקו הימין לפתור הכל"א (ע"ע חג"ת) (ע"ע מול"מ).
    קן שמאל בג"ה: כי בעת שהופיע ההוד בקו שמאל שה"ס יום ה', שלט שוב הגבורה להמשיך אור דראש ושב הבינה למקומה, בסוד מי דקיימא לשאלה. ונחזור לענין, שנו"ה ה"ס חו"ג, והוא בשעה שהע"ס מתחלקים לב' פעמים ה' בחי' דה' ימי בראשית, ואז בערך הראש נק' ה' הבחי' כח"ב חו"ג, ובערך התחתון שנק' ג"כ גוף נק' הי הבחי' חג"ת ג"ה. באופן, שחו"ג דעליון ה"ס ד' ה', ונו"ה דתחתון ה"ס ד' וה' בלי חילוק, אלא זה ערך עליון וזה ערך תחתון.
    פרצוף שלם: אכן כשאנו מבחינים ב' בחי' הנ"ל של ה' ה' כשמחוברים בפרצוף אחד, דהיינו העליון לבחי' ראש והתחתון לבחי' גוף, ואז אי אפשר שיופיעו הנו"ה של ראש בספירות דחו"ג, שהמה באו עתה בבחי' גוף התחתון;ששמה האורות דכו"ח דגופא אור בלי כלי : נמצאים אז נו"ה ד' ה' של ראש בבחי' אור בלי כלי, כי חו"ג משמשים לתחתון, ואז נתתקנו ספירות הדעת בראש.
    באופן אשר דעת ה"ס עלית בחי"ד לראש: כי מעקרא שנו"ה היו בסוד חו"ג, הי' כח"ב לבחי' ראש דעליון וחו"ג לבחי' גוף דעליון, וחג"ת לראש תחתון ונו"ה לגוף תחתון, משא"כ עתה שנתקנו לחד גופא, ואור ד' ה' נסתלקו מחו"ג דעליון ועלו לראש דעליון לכל"א, (לבינה דראש) . נמצא שספי' הוד סוד יום ה', עלה לבחי' ראש דעליון.
    דעת ה"ס פנימית ו " ק : כי באמת הוא אור דגופא, אלא שעלה למעלה ממדרגתו כמבואר ולפיכך ה"ס פנימית הגוף.
    דעת מחליף החו"ג לגבורה וחסד: כי אין דעת אלא בסוד הגדלות, בשעה שכח"ב חו"ג נעשים לכח"ב וראש וחג"ת נ"ה נעשים לגוף. וא"כ ערך של רו"ת דמקוה אליהם. ונודע אשר ימין ושמאל דראש מתהפכים בגוף, ונמצא אור הגבורה בכלי דחסד ואור החסד בכלי דגבורה, משא"כ כשהתחתון בבחי' גוף בלי ראש הימין ושמאל במקומו, להיותם רק בחי' העתקה מכח"ב, ונמצא אור הכתר בחסד ואור הגבורה מקבל מחכמה.
    גבורה בכלי דחסד אצל נקבה : משום שדעתה קלה וחסר בה הוד דראש, (מיום ה' ). ולפיכך נמצא בחי"ד בגופא, וא"כ אין הראש והגוף שלה נחשבים כרו"ת דמקוה, אלא רק כמו העתקה של כח"ב דראש, ודו"ק היטב כי קצרתי.

:
שנק' אש רוח מים עפר, ה"ס עשרה כלים חו"ב תו"מ וד' אותיות הויה ורשר"ד, כי רומזים על ד' בחי' הנודעים, וראי' שמיעה ריח דבור מכונים ג"כ ד' יסודות שהוא מסעם הנ"ל, וכן ד' אותיות הוי' נק' יסודות (ע"ח ש"ד פ"א).
:

    יסוד, פירושו גבולו התחתון שבהדבר, ולא כמו שהבינוהו הפילוסופים והפיזיים שהוא בחי' מבודדת בלתי מורכב, כי בחינה כזאת אינה כלל במציאות בעולמנו הגשמי, ואין לו זכות קיום אפי' רגע, כי עכ"פ אין לך דבר שלא יהיה מורכב מכח האש, ולא עוד אלא גם האש עצמו הוא ענין מורכב, אע"פ שאין זה ידוע אלינו, אלא מה שחילקנו המציאות לד' יסודות הידועים הנ"ל, היינו רק ד' הבחנות שבחוש המישוש , שהם המוצק הגמור שאינו מתהפך אפי' לנוזל, וזה שכינוהו בשם עפר (ובסוד כל מה שכשר לכיסוי הדם). ולמעלה ממנו הוא המים שנמשך מרוחות וגזים, אמנם מקבל בחי' נוזלים, ולמעלה ממנו הוא הרוח, כמות שהוא מורכב(*)משטיק שטאף ומיסוד החומצי, שתערובת ההוא אינו מקבל צורת נוזלים לעולם, אלא נשאר תמיד בבחי' רוח שהוא לא יושג בחוש המישוש לעולם,
    (*) חנקן. המו"ל.
    ולמעלה מרוח הוא האש : שאע"פ שנותן כוחו בכל חלקי פרטי המציאות, מ"מ בחי' עצמותו בטהרו כלומר כל עוד שאינו מורכב בבחי' של הרוח מים עפר, הרי לא ישתנה לעולם, ומחנהו ממעל לכלם. באופן שמדרגה תחתונה שבתחתונה הוא העפר : שה"ס יסוד לכל המציאות, והכל הוא מהעפר, ועליה כלם נסמכים. ויסוד השני הוא המים מטעם הנ"ל ומחנהו על העפר, כלומר שנסמך עליו והעפר הוא המקימו על עצמו. ועל המים נסמך הרוח ע"ד הנ"ל, ועל הרוח נסמך האש ע"ד הנ"ל.

:

    הנפש והרוח שניהם בלב זה רוח וזה דם, בסו"ה כי הדם הוא הנפש, שה"ס טיפת אודם דנוקבא (ונק' נפש משום שמסבב נפישה באברים ), והכלי הוא בשר הלב עצמו (ש"ה פ"ה ע"ח) באופן שבשר הלב ה"ס הכלי ואותיות וגוף, הדם שבלב ה"ס טפת אודם ה"ג מנצפ"ך אפר שהם סוד נפש, הרוח הדופק בלב ה"ס הויה דגדלות ונקודות, והבשר והדם שבהל"ב ה"ס ל"ב אלקים דקטנות שאז הלב אש שורף, והרוח הדופק ה"ס ע"ס דרוח חיה הנמשך מחכמה הויה דגדלות וסוד אמירה ( שם).
    וצ"ע למה נק' עשרת הדברות שהם בחי' נפש ועשרה מאמרות דמעשה בראשית שהם בחי' רוח והיה צ"ל בהיפך וצ"ע. ואולי ע"ש הכתוב מימינו אש דת למו וכן ומראה ה' כאש אוכלת בראש ההר, ובבריאת העולם כתיב אמרתי עולם חסד יבנה .

:

    עי לעיל, ויתבאר יותר בסוד הכתוב ויפח באפו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, וכתיב הדם הוא הנפש, ושורשו (מראש מקוה ) מסוד אל המיוחד בסוד והארץ הדום רגלי, וכמו"ש הוא אשר דבר ה' (בראש מקוה ) לאמור (בשבת דידך ובלכת דידך ) (*) בקרובי אקדש (עין הקרב וכו') ועל פני כל העם אכבד (שז"ס כבוד עליון אל הכבוד).
    (*) הגהה : דלית אורחא דמלכא למדבק בי' לבר מהיכליה.
    וידום אהרן : כי מסוד קריאת משה משה הרבה פעמים, נגלה לו אל הכבוד, שמכח זה וידום", אהרן שקנה הדם" טהור ונפש חיה כי הדם הוא הנפש, וסו"ה ויפח באפו וכו' תבין בסו"ה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, כי מכח פתיחת ארובות השמים שנפתחו בגלוי מסוד יום ד' נימח כל היקום ופרח מהם נשמת רוח חיים וגוועו, כי הוא כמו שנשפך כל דמם וע"כ אמרו לאל הכבוד סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. אם חטאת מה תפעל בו וכו' אם צדקת מה תתן לו. שעל צנורות הללו נשפך כל דמם וגבעו, כמ"ש ויגוע וכו' כמו לשון גביה כי גבו הכל כל שהיו להם לגבות. וסור בשמת חיים: ה"ע הצלה ממלאך המות שנראה בראש מקוה בסו"ה ובורא חושך. אכן בכח פעולה חזקה במקוה"נ והקודם לו נעשה נשמה לבחי' רוח חיים : הרצוא ושוב בסו"ה אם רץ לבך שוב לאחור: לראש מקוה ששם הנשמת חיים קבועה לנצחיות שבסוד הרצוא בחמש מאות שנין עד למקוה"נ. ושוב: בחמש מאות שנין לאחוריו, שה"ס (ה"ח ה"ג ) משיג דם טהור: נפש חיה: ורוח הקודש הרצוא ושוב כנ"ל נק' רוח חיים שנפח ה' באפו ויהי האדם לנפש חיה כנז', כי נבלע בו הדם והדם הוא הנפש. ודע שבסוד שוב לאחור נמצא הרוח שבאפו נעשה לבחי' ריח ניחוח נייחא דרוחא : שז"ס קרבן והקריב נח הצדיק אחרי המבול בסו"ה וירח ה' את ריח הניחוח. אכן תזכור שלא דברה תורה אלא בבריאה דהיינו מבינה ולמטה כי שם עומד צרורא דחיי, (כי ראש מקוה ירד לכל"א ) ומכתר וחכמה שה"ס יחידה חיה עצמה אין הכתוב מדבר. והנה כמו שיש דם טהור כנ"ל מסוד אל הכבוד יש ג"כ בחי' (*)דם טמא: הנמשך מבחי' אל אחר, דהיינו מחיזו דעובדי ע"ז דע"כ הוא מרכבה להם ונותן כח להאי סטרא דמסאבותא, וע"ז אמרו עתידים המתים להחיות במומן שלא יאמרו אחר הוא, כי תחיית המתים בפעם הראשונה בסוד יום ד' היה עם המום שבכל אחד, כדי להפרע מהרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות שהקדושה מתגלה, ונפרע (מלשון ופרע את ראש האשה ). מהאבדן של הרשעים העובדים לאל אחר שגם במלכותו נולד רש, דהיינו ריש דאחר שנהפכה לדלת, ובזה מתגלה סוד אל אחד והיה ה' למלך על כל הארץ, וסוד עשרה מאמרות ה"ס י' (עי' אותיות שם בן ד') שכלולה מיום ד' וה' עש"ה. וזסו"ה ראש ועושר אל תתן לי, אם אשבע מכח מקוה"ג ארשע ואם ארעב על פת לחם יפשע, שריש ה"ס ריש דאחר ששמה פט לחם וכו' כנ"ל, שבזה באבד אל אחר דא המת דמעיקרא ונגלה אחדותו ית'.
    (*) הגהה : וסוד טפת דם כחרדל מלשון חרד דל, דהיינו הבא מן המקוה"נ מחיזו דאל אחר וכו' ובסוד ז' ימי נדה וטהרה ממקור דמיה. כי הטפה בסוד המקור הנעלם דקה היא מאוד וע"כ אית לה טהרה בסוד יום השביעי .

:

פירוש שחסר משם בחי"ד שה"ס גדלות הרצון דהיינו העביות המתגלה בסוף כל התפשטות אור העליון, ואם בחי"ד זאת חסרה משם נבחן לדק מאוד, כלומר שהעביות חלשה ואינה ניכרת.

:

    אורות היוצאים ממסך של ראש ממעלה למטה מכונים בשם דבור, כי כמו הדבור שיוצא מהכאת שפתים זה לזה כן האו"ח היוצא ע"י הכאת אור העליון במסך דמלכות דראש המכונה מתפשט וירד למטה, (ע"ח שער מ"ז פ"ב ). אמנם אורות הפנימים אינם נק' דבוד רק האורות היוצאים מחוץ לפה בסוד חיתוך שפתים .
    כשהאורות עוברים מאצילות לבריאה מכונים בשם דבור, והוא משום המסך דבחי"ב המבדיל אותם לב' בחי'... למלך עם עבדיו... (ע"ח שמ"ז פ"ב)

:

    מצמצום ולהלן ואילך, אין אור העליון נאחז בתחתון זולת מפאת הקשיות שבהמסך שבפרצוף, שע"כ הוא מעלה או"ח ומלביש את אור העליון, באופן ששיעור אחיזתו של התחתון באור העליון, הוא לפי גודל קומתו של האו"ח. הרי שאין לך שום הארה בהעולמות שלא יהי' נבחן שם בחי' התלבשות, כי אור העליון מוכרח להתלבש באור החוזר כאמור. אמנם ב' אורות אלו נחשבים לאור א'.
    מלבד זה נבחן התלבשות כל אור בכלי, (ע"ע כלים). וכ"ז הוא בפרטות, כלומר בהארה יחידה בפרט האחרון שאפשר להפרט, נבחן שם ב' מיני אורות המלובשים זב"ז, שהם או"י ואו"ח כנ"ל. וגם צריכים שניהם להתלבש בכלי, באופן שיש כאן ג' בחי': דהיינו, אור ישר או"ח וכלי, שמתחברים להארה פרטית יחידה.
    אמנם עיקר ההתלבשות נבחן בבחי' פרצוף, שאין לך פרצוף שלא יהי' נבחן בו כ"ה בחי' התלבשות של הארות זה על זה. שמתחילה נבחן בו ה' מדרגות געסמ"ב המלבישים זל"ז זה למטה מזה, וכל אחד ואחד מהם נבחן בה' הארות המלבישים זל"ז בקומה שוה, (ע"ע: התפשטות, התלבשות לקמן, מלבוש, פרצוף ).

:

המלכות בהיותה מתפשטת נאחזים בה הקליפות, ובהסגירה את עצמה אין מי שיוכל לינק משם, וה"ס גן נעול אחותי כלה גל נעול מעיין חתום. והבן זה בסוד חותם בתוך חותם הצריך ליין (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

    פירושו כמו התלבשות, אלא בהתלבשות המובן סובב על הכלי אבל התפשטות המובן סובב על האור העליון עצמו, כי באור א"ס לית מחשבה תפיסא ביה כלל שה"ס הכתר, אכן ע"י התלבשותו בחכמה יש לו התפשטות שה"ס אור החכמה (תוך מקוה).
    מתעבה בדרך התפשטותו: כי זה ודאי שאין שום אחיזה באור בטרם התפשטותו להתלבש, אלא אחר שנתפשט מתחיל להגלות העביות, וז"ס שכל ראש כלול מע"ס: כי העלם הג"ר הוא ודאי בסיבת גילוי עביות, שלא יתכן זה בהראש שיורה כתר וא"ס בטרם שנתפשם לגופא דפרצוף (ע"ד תוך מקוה), (ע"ע התפשטות הגשמיות לקמן). אשר לפי זה יכונה זה לבחי' תוך דהפרצוף, בסוד אור דעוה"ז הגשמי ע"ד שאיתא בזוהר יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעוה"ב.

:

    כבר נתבאר שכל התפשטות ה"ס או"ח היורד מפה דראש ולמטה להתלבשות בתחתון, והוא להיפך מהסתכלות, כי הסתכלות יורה על או"ח העולה ומסתלק לשורשו מבלי להתלבש בתחתון, והנה כשיצא הראש דגלגלתא בסוד האו"ח מפה דראש ולמעלה על בחי"ד, הנה אח"כ נתפשט האו"ח הזה וירד והתלבש בגוף ע"ד ראש ותוך דמקוה, אמנם יש בהתפשטות הזה פו"א כי באחור יצאו ע"ס שלימות (ע"ע אבי"ע) שנמשך בסוד היה מתוך דמקוה שבחי"ד ג"כ מתוקנת שם, משא"כ בפנים לא מצאו כי אם ו"ק, אמנם מתוך שהיו קשורים זב"ז פו"א ע"כ נחשבים כע"ס שלימות.
    והתפ"ב , אמנם הוא אחר שנזדכך הבחי"ד בסוד אחור דגוף ובסוד הפנים נתפשט רק מבחי"ג (אומ"צ השלם) חזר אח"כ סוד הסיתום חסדים דבחי"ב שמתוך זה בא לבחי"א ולכתר ונעלם האור חוזר לגמרי, הנה אח"כ נעשה התפ"ב בבחי' פנים בלי אחור כי אחר הזדככות לא נגלה האחור.

:

    (ע"ע זו"נ ממקורם) ועפ"ז נמצא כמו שמוכרח להיות בכל פרצוף ב' הסתכלויות שהם מפה דראש ולמעלה ומפה הטבור ולמעלה, הרי בהכרח שנמצא ג"ר לכל פרצוף, ב' התפשטויות שהם מפה דראש ולמטה (תוך מקוה) ומפה הטבור ולמטה (אומ"צ). באופן אשר הסת"ב עצמה מפסקת בין התפ"א להתפ"ב.
    כלי דכתר נשאר בפה: ועפ"ז תבין ג"כ מבהתפ"ב יוצא אור חכמה בכלי דכתר ואור דכתר נשאר בפה דראש דהיינו בהטבור, (במקום הסת"ב המוקדם להתפ"ב כנ"ל), כי כלי דכתר ה"ס בחי"ד (ע"ע ע"ס) המשמשת בפה דראש בהסת"א, משא"כ בפי הטבור אפי' בבחי' הסתכלות שלה לא שמשה אלא בחי"ג ואצ"ל בהתפשטות שלה, כי בכל"א עצמה לא שמשה אלא בחי"ג יצרא דעריות, ואצ"ל באומ"צ שלא נתפשט שם רק בחי"ג בלבד, נמצא שכלי הכתר הנעלם מכל רעיון נשאר בפה דראש ממש דהיינו בהסתכלות א', הנק' לגבי התפשטות ב' (אומ"צ) לבחי' עלי עליונו : דהיינו מדרגה הג' שלפניו, ונודע שכל מדרגה אינה יכולה לקבל אלא מן מדרגה שלפניה הסמוכה לה. שהתוך הא' מקבל מהראש האמיתי והתוך הב' שהיא התפ"ב הוא מקבל מראש שלו שמפי הטבור ולמעלה, ולא מהראש האמיתי שהוא הראש דתוך הא'. ומתבאר היטב אשר הבחי"ד שהיא יצרא דע"ז נשארת בפה דראש האמיתי, ולא באה בהתפ"ב ונשארה המלכות בלי אור.

:

    כל התפשטות הראשון דע"ס דגוף דרכו להסתלק כנ"ל ובמקומו בא התפשטות שניה המתקיים, והמה המכונים התפשטות א' והתפשטות ב'.
    א' מקורו מכח ההזדככות המוטבע בהמסך כנ"ל.
    ב' כל התפשטות ב' מתמעט קומתו מהתפשטות הקדום בשיעור של מדרגה אחת.

:

    ה"ע התפשטות אור העליון לזווג דהכאה על המסך, כדי לגלות איזו הארה ומדרגה פרטית בדוגמת בחי' הקשיות והעביות שנמצא במסך ההוא.
    א' . בכל התפשטות נבחן ב' מיני הסתכלות, כי מהסתכלות א' יוצאים ע"ס דראש שאינו מספיק לגלות כלים שתתקיים בהם ההארה, וע"כ להסתכלות ב' צריך כי אז נגמרים הכלים שהם ע"ס דגוף, ונמצא שאין התפשטות אור לאיזו מדרגה רק בב' הסתכלויות, דהיינו זווג א' לבחי' ראש וזווג ב' לבחי' הגוף כנ"ל, ועקר שם התפשטות נופל על ע"ס דגופא כי בראש אין לו גילוי כאמור.
    ב' . בכל התפשטות נבחנים ה' מדרגות כח"ב זו"ן המלבישים זע"ז בקומה שוה, משום שאו"ח העולה מהמסך מגביה לכל אחד ואחד מהע"ס עד קומת כתר.
    ג' . ומשום שנוהג הסתלקות אור אחר ההתפשטות (ע"ע הסתלקות). הנה האור בשעה שמסתלק מניח אחריו רשימות של חמשה כלים כח"ב תו"מ, שכל כלי מהם לפי ערכו כלול מה' מדרגות המלבישים זע"ז בקומה שוה. והטעם, כי טבע אור העליון שאינו פוסע מלהאיר וע"כ מתחילת התפשטות שהוא פוגש במסך ובחי"ד הרי עושה כל' דכתר וכשמזדכך לבחי"ג עושה כלי החכמה וכשמזדכך לבחי"ב עושה כלי דבינה וכשמזדכך לבחי"א כלי דז"א, וכשמזדכך לבחי' שורש עושה כלי דמלכות. 
    סבתו: 
    הסתכלות א' והסת"ב: אין הסתכלות אלא להציל, (ע"ע מאציל) בסו"ה וירא ה' כי סר, אלא יש הבחן גדול בין הסתכלות הראשון הנוהג רק בסוד הכתר, (ע"ע ע"ס וע"ע כתר שם) כלומר בטרם שבא להתלבשות העצמות בכלים דהיינו בטרם שהיתה נקבה בעולם, (ע"ע או"ח מעילא לתתא) ובין הסת"ב דהיינו אחר שנתפשם האו"ח מעילא לתתא ונגלה אור הנקבה, אשר המאציל כדרכו עושה גם אז בחי' הכאה וצל על התחתון שבסו"ה חזות קשה הוגד לי. ולפיכך בשעה שהמה באים לבחי' או"ח מעילא לתתא, דהיינו מחזה ולמטה נמצאים בולטים בכל חסרונם. 
    הפרש מבין הסת"א והסת"ב: ותבין ההפרש הגדול שביניהם, כי הסת"א אין שם שום דין ולא לבד בשעה שהאו"ח מתתא לעילא, אשר אפי' בגופא ג"כ אין דין להיותו בחי' שורש בטרם שבא לידי הרגש וקבלה שה"ס אור הזכר, אלא אפי' באו"ח שמעילא לתתא ג"כ אין שום דין מתגלה מסוד הסת"א, ואדרבה שה"ס התלבשות אוד החכמה והעצמות בכלים משא"כ האו"ח מעילא לתתא דהסת"ב אז מתגלה הדין לגמרי בכל שיעורו הנמצה בו, ולפיכך אין מחתך ומסיים להפרצוף זולת המלכות במלכות דגופא כי שם מגולה מקום הפסוק והבן זה. ומכאן תבין הטעם שכל פרצוף מוכרח להתחלק על רת"ס, כי עיקר הפרצוף הוא אור הנקבה שבו, כלומר האו"ח הנמשך מעילא לתתא, וכיון שבאו"ח מעילא לתתא הבא מהסת"א אין שם עוד גילוי דין כנ"ל, לכן אינו יוכל לסיים זולת האו"ח מעילא לתתא דהסת"ב שנק' נה"י, ששם נגלח מקום החסרון והפיסוק כמבואר.

:

    הסתכלות א' הם התפשטות הע"ס של ראש, שאינו מספיק לגלות כלים (ע"ע ראש). ולכן להאסתכלות ב' צריכים דהיינו התפשטות הע"ס של התוך (ע"ע תוך).
    הסתכלות : פירושו זווג, דהיינו הכאת אור העליון בהמסך, שזה מעלה או"ח, (ע"ע אור ההסתכלות).

:

    ה"ס התפשטות אור העליון על המסך, ובסוד זווג דהכאה על המסך מעלה או"ח מהמסך ולמעלה ומלבנישו. אשר ה"ב כח"ב זו"ן נבחנים באור ההאסכלות ונק' ע"ס דאוד ישר ג"ע אח"פ, וה' נחי' כח"ב זו"ן הנבחנים באו"ח נק' ע"ס דאו"ח כנודע.
    הסתר פנים: וה"ס נבואת משה במראה אליו אתודע וארמז הדברים בס"ד מראה הסנה שכתוב וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה וכו' ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים ותמצא בכתוב הזה סוד הסתכלות: וירא ה'. וסוד הבלים היוצים דרך נקב' ראש בסו"ה משה משה. וסוד תיקון המסכים: בסו"ה ויאמר הנני. וסוד האמירה דהיינו דבר הנבואה: בסו"ה ויאמר אל תקרב הלום.

:

    והנה ההבלים שיצאו לחוץ מהפרצוף המה קדמו להמסך כי על פיהם משוער העביות שבהמסך, כי בחי"ב לא האבידה הרבה הבלים וע"כ עביותה קלושה מכולם שה"ס צלצלי שמע בלבד בלי שום פגם, משא"כ בחי"ג שה"ס הבל החוטם המוציא אור החכמה לחוץ וע"כ אבידתו מרובה וע"כ הבלו יותר גם ומעובה, ובחי"ד שה"ס יציאה מבחי' שכל הנעלם לחוץ דהיינו כתר מלשון כי סר ע"כ אבידת הבליו מרובים מאד והבלים אלו יותר גסים ויותר מורגשים מכולם.
    ותדע שכל אלו ג' הבלים מתערבים מתחילה ביחד ועומדים מכנגד הפה מפני שהוא עב מכולם וע"כ מכסה על כולם, ועדיין בלי מסכים המה אלא בסוד הסתכלות אור עליון עליהם בסו"ה וירא ה' כי סר לראות, דהיינו בהבל פה הכולל את כולם בסוד משה משה אז תיכף אמר הנני, שה"ס תקיון ג' מסכים בחי"ב בסוד צלצלי שמע, ובחי"ג ובחי"ד בסוד צלצלי תרועה. ודע שתיקון המסך נעשה מצד אור ההסתכלות ושר קיבץ ונכלל מכל בחי' האורות הקודמים אשר באו למקומות נקבי אח"פ הנ"ל ומתוך הכאת התחתון נדחו ושבו למעלה למקורם, והבליהם כולם שנתבטלו ויצאו לחוץ גם המה נתקבצו כאן.

:

    מהעין לא נמשך הבל אלא הסתכלות לבד. פי', שסוד הבל הוא אור העצמות שנחשך על הבינה מצד הפיכת פניה לחסדים להכתר, ואור חשוב זה קיבל הא"ח בסוד וירא אלקים את כנודע, וא"כ מתחיל החבל מן האזן ולא ח"ו מהעינים.
    גם ז"ס שהראיה עצמה לא נמשך למטה אלא מאיר ממקומו בסוד או"מ, והוא משום שאחורים דבינה מכסין עליו כנ"ל, ואפי' אחר זווג דהכאה נשארה ההארה הזאת רק בבחי' מקיף לנר"ן ולא לפנימיותם והבן. (ע"ע הבלי אח"פ וע"ע אח"פ).

:

    הסת"א ה"ס השגת האור וירא ה' כי סר לראות ויאמר וכו', כנ"ל שזה היה לשרשי כלים שהרי כתוב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט. אכן משם יוצאים ע"ס של ראש כי כל העתיד נכלל שמה בהתחלה אלא בלי התלבשות כי אין שם עוד שום כלי. וסוד הסת"ב ה"ס מ"ש ז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט כי אז נגמרו הכלים ולפיכך המה נק' ע"ס דגופא.
    וע"ז תבין למה הסתלקות אינו נוהג בראש (ע"ע ע"ס), וגדר האור של הסת"א הוא באו"י ביחוד, כי פעולת וחשיבות או"ח אינו ניכר עדיין וגדר האור של הסת"ב הוא באו"ח (ע"ע משה).

:

החסד של הרוח הוא בכלי הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכלי החסד.
וז"ס התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא הנזכר בספר הזוהר (ש"ה פ"ו ע"ח).

:

התלבשות יורה התעלמות, דהיינו שהמלובש נעלם בסבת המלבישו כי ברוחניות אין ענין ריבויים חומריים אלא רק בסוד שינוי הבורה בלבד, וע"כ לא יתכן לומר שצורה מתלבשת בחברתה אם לא בבחי' הסיבה, למשל א"א מתלבש באבא היינו משום שאו"א עילאין הם הפכים לבחינתו, ע"כ הסתיר בחי' עצמו וגילה בחי' א"א, וזה מכונה שגוף דא"א נסתר ונעלם ומלובש באו"א, דהיינו בסבתם כמבואר. וכן או"א עילאין לישסו"ת, כי או"א רצו לגלות בחי' שינוי צורה וע"כ הוכרחו להעלים צורתם וכו' עד"ז. וע"כ תבחין שיש העלמה בלבד ג"ר.

:

כל הנבראים יצאו בבחי' ה' פרצופין הן באצילות והן בבי"ע. וז"ס ה' זעירא דהבראם דהיינו שכולם יצאו ממלכות א"ק אחר שנתמעטה ויצאה והיתה לראש להם. (ש"ג פ"ב ע"ח).

:

מנקודים ואילך נוהג בכל פרצוף ב' פעמים ה"פ כפולים, דהיינו ה"פ דשורש א' עד הטבור וה"פ דשורש ב' מטבור ולמטה ונק' עליון ותחתון. ועד"ז ה"פ כפולים בפנימי וחיצוני, שה"פ החיצונים נק' עבגע"מ שהם ה"פ דשורש א' מלפני הצמצום, וה"פ הפנימים כגון קנה וריאה גופא דע"ב כבד וגידי דם גופא דס"ג וכו'.

:

אל תערב ענין העלם עם ענין התלבשות, כי התלבשות יורה שנעלם בסבת הבחי' המלבשתו, משא"כ העלמה יכול להיות בסיבת עצמו וכדומה. (ע"ע התלבשות לעיל).

:

וזסו"ה גשה נא ואמושך בני, כי המישוש הנמשך מהעור של הגוף הוא תכלית הבירור, משום שכל הכלים שבהגוף לוקחים חלק בבירור הזה, משא"כ חושי רשר"ד הרי כוחם צרורים רק במקומות מיוחדים וע"כ חוש ההרגש יפה מהם. גם ז"ס וימש חשך דהיינו בבירור הגמור שהוא חושך ולא אור והבן, אמנם אינו ארוך כלומר חסר קומה, שאינו מברר דברים הגבוהים דהיינו הגוונים והקולות והריחות וכו'.

:

    הוא ענין חוש המישוש (בסו"ה גשה נא ואמושך בני) כבגשמיות, וה"ס או"מ המכח על חמסך שבכלי מלכות ומיחד כל הכלים לאחד, באופן שכל ה' כלים שבפרצוף הנקראים מוחא עצמות גידין בשר עור נכנסים כולם ביחד בשוה באותח ההארה. והטעם משום שאו"י הנמשך ממוחא מכה על המסך שבעור הפרצוף, וע"ז עולה האו"ח מן העור ומגיע למוחא.
    ההבחן בין חושי רשר"ט לחוש ההרגש והמישוש הוא, כי הרשר"ט ה"ס ארוך וצר כלומר שכוחם ארוך ובירורם מגיע לכל הדברים, אמנם צר משום שלא כל הכלים של הפרצוף נכנסים בבירור הדברים רק מקומות מיוחדים, כמו עין אוזן חוטם חיך, וע"כ אין עוד בהם שלימות הבירור.
    משא"כ חוש המישוש הוא רחב שכל הכלים שבפרצוף נכנס בבירורם כנ"ל, אמנם קצר כלומר שאין כח הבירור שבהם מגיע לכל הענינים, דהיינו בירורים דגוונים וקולות וכדומה.

:

    יש כאן ב' שורשים, כי משורש א"ק כל ז"ת דעליון מתלבש בתחתון דהיינו מפה דראש ולמטה, ומצד שורש הב"ן שאח"פ יצאו לבר מראש לבחי' חג"ת ומפח ולמטח נחשב לנה"י, א"כ אין חעליון מתלבש בתחתון אלא בנהי"מ דידיה לבד.
    ועם זה תבין מ"ש הרב בע"ח פמ"ס ענף ט"ז אשר אין העליון מתלבש בתחתון זולת במלכות דמלכות שלו עש"ה. אענין, כי מטבור ולמטח נחשב למלכות דמלכות דכללות הפרצוף (ע"ע טבור).

:

ה"ע הסתלקות האור העליון מפאת הזדככות המסך, (ע"ע הזדככות). ונוהג רק בהסתכלות ב' שנק' גוף ואינו נוהג בהסת"א שנק' ראש, (וע"ע ראש).

:

שורשו הוא בראש מקוה בסו"ה ויאמר ;משה משה, וז"ס מ"ש בזוהר משה משה לא פסיק טעמא. פי', שתמיד ענינו אחד, וכמו :שורש בראש מקוה נעשו כל הכלי קבלה בסוד ההסתלקות המרובה משה משה, כן בכל המדרגות כל הכלים נעשו בבחי' הסתלקות דוקא או בצלצלי שמע או בצלצלי תרועה. ובזה מובן המראה לטוטפות בין עיניך.

:

נק' געסמ"ב, שורשם נמשך מסוד הזדככות המסך דבחי"ד עד השורש (ע"ע הזדככות), שהולך ומזדכך על סדר מדרגה ובהיותו על שלימותו נק' גלגלתא, וכשמזדכך לבחי"ג נק' ע"ב, ובבחי"ב נק' ס"ג, ובבחי"א נק' מ"ה וב"ן או זו"ן. (ע"ע מלבוש ע"ע פרצוף).

:

    כלומר בטרם ביאת מילוא אורותיהם אז נבחנים בקצרות הכלים זה יותר מזה, כי בחי"ד מסתיימת בנקודה דעוה"ז שהיא נקודה אמצעית דצמצום א', ובחי"ג מסתיימת בטבור שלו ובחי"ב בחזה ובחי"א בפה דראש. כלומר שכל אחד נתמעט ונחסר לו בחי' נה"י דעליון שלו.
    
באופן שבחי"א קומתו כמו הראש לבדו של פרצוף הפנימי ונתמעט מנה"י דהס"ג, ובחי"ב הנמשכים עד החזה דהפנימי, ובחי"ב קומתו כשיעור הראש והתוך עד החזה דהפנימי, ונתמעט לו נה"י דע"ב שנמשכים מחזה לטבור, ובחי"ג קומתו כשיעור ראש ותוך דפנימי עד הטבור ונתמעט לו נה"י דפנימי. וערכין אלו נבחן לערכים דכלים שהגדולים באים מתחילה: בפרצוף בחי"א ראש נחי"ב רו"ת עד חזה בחי"ג רו"ת עד טבור בחי"ד כל רת"ס עד לעוה"ז. וכ"ז בסוד הסתלקות לבדו בטרם הזווג עליהם.

:

    דהיינו בביאת אורותיהם המיוחס להם בסוד הזווג על המסכים שנזדככו, שאז נבחנים על שיעור האור שיש להם, שבהם האורות הקטנים באים מתחילה בפרצוף.
   ולפיכך בחי"א חסר ג"ר וראש דעליונו שהס"ג נבחן קומתו (היינו הישסו"ת) עד החזה דפנימי, ופה דראש בטבור דפנימי, והמ"ה וב"ן שהוא בחי"א נבחן קומתו מטבור דפנימי ולמטה, ופה דראשו הוא בסיום ת"ת וגופא דפנימי ששם פי יסוד נוקבא. ובחי"ב ישסו"ת חסר ג"ר דאו"א העומדים מפה דראש ע"ב עד החזה, וע"כ הס"ג מתחיל רק מחזה ולמטה ופי ראשו בטבור הכולל. ובחי"ב ואו"א חסרים ג"ר דע"ב העומדים מפה דראש דגלגלתא עד טבורו ופי ראשם בחזה הכולל.
    והע"ב חסר ג"ר דגלגלתא וקומתו מתחיל מפה דראשו דפנימי ופיו בטבור דגלגלתא. וצריך שתדע כאן שמעליית הישסו"ת למעלה מפרסא נתקצרו כל הפרצופין התחתונים להסתיים רק בטבור כמו הע"ב.

:

    (ע"ע השתלשלות הרביה) נתבאר שם אשר גם הבח"ב מעכב על אור החכמה ומפסיקתו מלהתפשט אל הנאצל כמו המסך שבבחי"ד, ואין הפרש ביניהם אלא כלפי אור אחורים דחכמה שאינו נפסק מכח בחי"ב ונפסק מכח המסך שבבחי"ד עש"ה. משום שעביותה גדלה על כלם, כי מלבד העביות וקשיות דבחי"ב היורדים בבחי"ד הוסיפה עוד בעצמה עביות חדשה (ע"ע ד' בחי' דאו"י), באופן שבחי"ד היא עביות מקובצת מכל ג' בחי' הקודמים ועוד תוספת עביות דעצמה וע"כ חל עליה כח הצמצום שה"ס המסך המתוקן בבחי"ד המעכב על אור העליון מלהופיע דרך בה, שמעיכוב הזה נעשה זווג דהכאה שמעלה או"ח ממנה ולמעלה המקיף ומלביש לד' בחי' דאור העליון.
    וענין הקפה והלבשה זו האמור באו"ח, פירושו בערך מסבב ומסובב. שהמסבב נבחן כמו מלביש והמסובב נבחן למלובש ומוקף מן המסבב, והוא כי כל כמה שהאו"ח לא היה בהנאצל נבחן שהנאצל חסר מאור העליון, כלומר מאור החכמה משום שבחי"ב מעכבתו ומפסקתו מלהתפשט דרך בה כנ"ל, ונמשך זה עד זווג דהכאה והעלאת או"ח ממטה למעלה מאליו, היינו בלי המשכה מהתחתון ואז בטלה לה כל העביות דבחי"ב, שענינה הוא דבר ההתגברות למשוך אור דחסדים מהמאציל (ע"ע ד' בחי' דאו"י). וחוזרת ומתעצמת עם החכמה לעצם ומהות אחת כמטרם התגברותה להמשכת החסדים, וטעם דבר ביטולה זה הוא, כי מלבד שאו"ח העולה עתה מאליו ממטה למעלה הוא אור גדול שעולה בגדלו עד אין קץ על שיעור אור דחסדים הנמשך בהמשכת הבחי"ב, הנה יש לו עוד מעלה גדולה שהולך ונובע בהנאצל מאליו בלי שום התעוררות המשכה מצד הנאצל, וממילא נמצא עתה פעולת התעוררות והמשכת אור דחסדים דבחי"ב כפועל בטל.
    ונתבאר היטב שמעת הופעת האו"ח בטלה לה עביות דבחי"ב לגמרי, כי חוזרת ונעשית למהות אור החכמה כלמפרע, וממילא נפתחה סתימת אור החכמה בסיבת או"ח שעתה מתפשט אור החכמה בכל הראש והתוך דנאצל עד הטבור, וע"כ נבחן אור החכמה שבפרצוף שהוא מסובב מן האו"ח, כי לולא האו"ח המסבב אותה במה שמסיר העביות דבחי"ב אין אור החכמה יכולה כלל להתפשט בהנאצל, ועל שם זה נבחן האו"ח למלבוש ומקיף על אור החכמה שהוא עיקר ועצמות דאור העליון, ואור העליון שהוא אור החכמה נבחן למלובש ומוקף מאו"ח, או אור העליון נבחן לאור פנימי ואור חוזר ננחן לאור מקיף כמבואר. (ההמשך בהסתלקות א').

:

    (ע"ע הכאות או"פ ואו"מ) נתבאר שם איך כל מהותה של בחי"ד אינה רק קיבוץ דג' בחי' של עביות מג' בחי' הקודמים ובתוספות דעביותה עצמה. גם נתבאר איך הופעת האו"ח מתוך זווג דהכאה מבטל תיכף את כל עביותה דבחי"ב עש"ה. והנה נמשך מזה אשר גם הבחי"ד אובדת שיעור חשוב מהעביות שבה, דהיינו כל אותם חלקי עביות וקשיות שהיו בה מבחי"ב, שזה גורם להזדככות המסך וביטול הזווג דהכאה לגמרי, משום שבטל כח הקשיות והעיכוב ואין כאן עוד שום הכאה דאור העליון בהמסך, ואע"פ שמסיבת ביטול עביות דבחי"ב אינו נעלם רק מקצת העביות וקשיות דבחי"ד, אמנם אין ענין מקצת נוהג ברוחניות ודומה כמ"ש נדר שהותר מקצתו הותר כולו, באופן ששיבת החו"ב פב"פ דהיינו התפשטותו של אור החכמה באו"פ אל הנאצל הוא נבחן למכה באו"מ, דהיינו שמבטל וגורע מחלקי העביות דבחי"ד והמסך עד שנעלם כולו ומתפרק הזווג דהכאח מהפרצוף, וממילא מתבטל כל האו"ח ועמו גם אור החכמה המסובב ע"י או"ח, וזהו המכונה הכאות או"מ ואו"פ זב"ז עד שמסתלקים שניהם מהנאצל כמבואר. ומה שנק' הכאות לשון רבים יורה שלא בפעם א' קרה ההסתלקות הזה האמור, אלא נבחן שהולך ומסתלק בסדר המדרגות כמ"ש בערך: הויה בריבוע.
     וענין הכאה מובן תמיד באורות ההפיכים זה מזה, וגם כאן האו"פ דהיינו אור החכמה מתעצם רק בכלים היותר זכים, דהיינו אחר ביטול האחורים כולו דבחי"ב ואו"ח מתגדל ויוצא רק מכלים היותר עבים: מבחי"ד קומת כתר, ומבחי"ג מתקטן לחכמה, וכו', וע"כ המה מכים ומבטשים זה בזה כמ"ש בהויה בריבוע ע"ש, שהביטוש הזה מתגלגל על ארבע קומות עד שהמסך שנק' או"מ מתלבש כולו ועמו גם אור החכמה שנק' או"פ ע"ש. באופן שאו"פ ואו"מ תלויים זה בזה ונדחים זה מזה.

:

יורה שהאורות מתעוררים להסתלק מהתחתונים והולכים ומתמעטים ועולים לשורשם ומאצילם, כזהי י' יה' יהו' י"הו"ה. והוא מדרגה ב' באצילות ההויות והשתלשלותם זה מזה. (כמ"ש בעה"ח ברפ"ח ניצוצין ובפמ"א דף קצ"ז ד"ה ולפיכך).
    פירוש, כי די אותיות הויה מורות על ד' הבחי' דאו"י, וע"כ בהתפשטות של המדרגה מתחילה על זווג דאו"י ואו"ח מבחי' מסך של וי"ד, שהעביות וקשיות של המסך הזה הוא בתכלית השלימות, הריהו מעלה או"ח גדול בתכלית השלימות דהיינו המכונה קומת כתר. ויש שם כל ד' אותיות הויה, שה"ס הכלים כח"ב זו"ן המחוברים ומקושרים באו"ח העולה, המשה קומתם של כולם בשוה עד הכתר. ומצו של יוד יורה כתר, ויוד חכמה, וה"ר בינה, והו' ז"א וה"ת מלכות, והוא מדרגה ראשונה של הפרצוף שנק' בכללה בשם הויה פשוטה או כתר, ומכונה ג"כ התפשטות א' של גוף הפרצוף מפה דראש עד טבורו. והנה אמנם אחר זה נוהג הסתלקות של כל התפשטות ההוא (ע"ע הסתלקות א') מפאת הכאת או"פ באו"מ, עש"ה.
    ונבחן אשר הסתלקות הזה הולך ומסתלק בסדר המדרגות זא"ז עד שמסתלק כולו, והוא מטעם, שאור העליון אינו פוסק מהתחתונים אפילו רגע (ע"ע אור העליון). וע"כ בהכרח הוא אשר מרגע שמתחיל המסך להזדכך מעביות דבחי"ד שבו עד שנזדכך כולו, הרי גם באותו המשך זמן מאיר עליו אור העליון מכה ומוליד או"ח, והיינו ע"פ דרגות זיכוכו המקובלים בהמסך, באופן שבהתפשטות שלמה הנ"ל היתה בו הויה פשוטה הכוללת :כל הד' בחי' שקומתם עד כתר, ועתה ברגע שהתחיל להזדכך ונעלם בחי"ד שלו הנק' ;ה"ת דהויה ונשאר בהמסך רק ג' בחי' של עביות, הרי גם עתה מאיר עליו אור העליון על המסך דבחי"ג הנשאר, אמנם מתוך שעביותו וקשיותו נתקטנה דהיינו כח העיכוב וההתנגדות על קבלת אור העליון, כן מתקטן קומת או"ח הנולד ויוצא מזווג דהכאה הזאת, ושיעור מיעוטו הוא ג"כ בבחי' אחת, שבהתפשטות הא' היה בקומת כתר, ועתה כשנחסר לו בחי"ד הנק' ה"ת, הרי קומתו עולה רק עד החכמה וחסר מכתר. וז"ס המיעוט שקרה בהנאצל, שמתחילה היה בו י"ה ו"ה, ועתה רק יה"ו שקומתו עד החכמה, וחסר קומת הכתר מפאת החסרון של ה' תתאה.
    ואח"כ כשעולה בדרגות זיכוכו ומגיע אל בחי"א כי גם בחי"ב נאבדת הימנו הנק' ה' ראשונה, הרי עוד אור העליון מזדווג ומכה על המסך דבחי"א הנשאר, אמנם כיון דעביות וקשיות הנשאר הוא בתכלית הקטנות שכבר נזדכך מן בחי"ד ובחי"ג ובחי"ב שנעלם הימנו ה"ת והואו וה"ר של שם הויה, ע"כ נחסר ממנו ג' קומות דהיינו קומת כתר וקומת חכמה וקומת בינה ונשארה בו קומה היותר קטנה הנק' קומת ז"א משום שאין בו אלא אות אחת דשם הויה דהיינו י'.
    ואחר שמזדכך גם מבחי"א דהיינו מאות יוד דשם הויה, כבר פסק כח העביות והקשיות לגמרי מן המסך ונבחן שעלה ונכלל בשורשו במלכות של ראש, ואז נתפרק לגמרי הזווג דהכאה ונק' עתה קוצו של יוד, כלומר שלא נאבד לגמרי אלא שנשארות בו רשימות מהעביות הקודמת ורשימות האלו נכללות בשם קוצו של יוד.
    והנה נתבאר היטב ענין הויה בריבוע שיורה על ההסתלקות, וארבע המדרגות המתגלות בדרך זיכוכו של המסך עד שמגיע לקוצו של יוד, וע"כ נק' ריבוע ע"ש ארבע קומות המתחדשות בסיבת הזיכוך והסתלקות ההיא (המשך ע"ע בהסתלקות האורות להמאציל).

:

    (מרשב"י בראשית דף י"א) כי כל ההבחן שבין ראש לגוף הוא משום שבראש אין כלים רק שרשים לכלים ובגוף יוצאים הכלים (ע"ע ראש). ונודע שכל אלו ההבחנות שאנו מבחינים בד' בחי' סל אור העליון אינם במהות האור העליון רק בדרך הקבלה של הנאצל (ע"ע אור העליון). ולפיכך הבחי"א והבחי"ב שהמה נבחנים לאב"א ושהבחי"ב מפסיקה משום עביותה על הבחי"א, כל הבחנה הזאת אמורה בדרך הקבלה של הנאצל.
    אמנם במהות האור העליון אין בחי"ב מפסיקה כלל על בחי"א, ולפיכך כל עוד שאור העליון לא נתלבש בפנימיות הכלים דהיינו בהיותם בע"ס או"י ואו"ח מהסתכלות הראשון שנק' ראש, אינו ענין כלל לומר שהאו"ח ה ע ולה משיב את החו"ב פב"פ ובחי"ב בטלה והלכה לה כנ"ל בערך: הסתלקות א'. כי שם בראש אשר החו"ב אלן מגולים אינם נמצאים באחורים כלל ואין שום הפרש בין אור דחכמה אל אור דחסדים, ולפיכך ענין הלבשת או"ח העולה על ע"ס דראש ומלבישו. הנה זה אמור שפועל בזה אשר אח"כ שיתפשט אור העליון אל הנאצל דהיינו אל כלי מלכות, לא תפסיק עביות הבינה על החכמה, אולם בט"ס ראשונות של ראש גופיה אינם צריכים לעזרת האו"ח שישיבו החו"ב פב"פ ותתבטל העביות דבחי"ב, משום דבחי"ב אינה מפסקת שם בהיותה עוד למעלה מכלים, באופן שבחי"ב נשארת בראש על תפקידה בהמשכת אור דחסדים כלפי קבלת הנאצל ואינה מתפעלת כלום לקבל איזה שינוי מתוך עליית האו"ח, כי האו"ח רחוק בתכלית מן האו"י להיות שורשו יוצא ומתחיל מתחת האורות, כלומר מבחי"ד הרחוקה מאור העליון של ראש מקצה אל הקצה בהיותה מוטבעת בתכלית הרחקה שלא לקבל מהאור העליון והיא ריקנית מאור העליון והיא בחינת חלל פנוי מצמצום א' ואילך, וע"כ אפי' האו"ח העולה ממנה נמצא מרוחק מאוד שלא יתכן כלל לומר ולהבחין איזה יחס משותף ביניהם. וזהו שאנו מכנים שאו"פ רחוק מהמקיף או שהאורות קדמו לכלים.
    אלא אח"כ שכלי מלכות של ראש מתפשטת מינה ובה בע"ס להסתכלות שניה על המסך המתוקן במלכות דמלכות אשר אז נבחן אור העליון שיורד ומתפשט בד' הבחי' בתוך הד' כלים חו"ב זו"ן דהתפשטות עביות המלכות (ע"ע כח"ב זו"נ). שמה מתחיל ההכר אחורים בין חו"ב אשר אור החכמה נפסקת ע"י עביותה של הבינה ואינה יכולה להתפשט בתוך הכלים ההם עד שנעשה זווג דהכאה והעלאת או"ח, ובזה נעשה יחס קרוב מאוד בין אור החכמה אל או"ח כי מתקשרים זה בזה, להיות אור החכמה לא יוכל להתפשט בלי עזרת או"ח המלבישה וע"כ נעשה שם בחי' הכאת או"מ על או"פ ואו"פ על או"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ). עד שמסתלק האוי"ח ועמו יחד גם האור ישר, משא"כ בע"ס דראש ששם המה רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק כמבואר.

:

מקורו מסוד נבואת משה משורשו, בסו"ה במראה אליו אתודע, ומרא"ה ה"ס הסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סר לראות, כי כל זווגים שבמראות עליונים אפי' זווג גשמי שבהם אינם אלא ע"י הסתכלות שה"ס אור החיה. והנה יש כאן ב' הסתכלויות: הסתכלות א' בסו"ה וירא הויה, והסת"ב בסו"ה כי סו לראות. והעליון מכונה תמיד בשם ראש או ג"ר אלא שדבוק ומתפשט בכל הגון שנק' ג"כ ז"ת והוא סר לראות בעטרה החופפת עליו, וסו"ה וירא הוי' וכו', והאו"ח למקורו הוא בדיוק מפה דראש ולמעלה. הרי לפניך ב' סופיות כי הסתכלות התחתון היה בסוף הגוף שנק' עטרו והסתכלות העליון בסוף דראש נגלה, כי כ' אור המיוחס להעליון הוא בחי' ראש ולא יותר, באופן שב' השפות והסופיות הכו זה בזה וההבל שהוא עולה מז"ת שנעלם שנדחה, נתבצר עתה לנצחיות, כי הראש מלובש בו לנצחיות. וז"ס הדיבור מאצילות לבריאה שאצילות ראש ובריאה גוף וז"ס ויאמר הנני, כי ע"י דחיית ז"ת שה"ס ז' הבלים חג"ת נ"ה ויסוד הכוללם שמיעה ומלכות, שה"ס מקומות הפגישה, שכל אלו בסוד אכן נודע הדבר היו לצלצלי שמע, כלומר לקריאה ולדיבור משה משה עד שאמר הנני. והנך מוצא שהכאת שפה על שפה סוף דראש בסוף דגוף המה דיבורים אמיתיים, כי שמע ואמר הנני (ע"ע קול ודיבור).

:

כל המשפיע משפיע בדבר חיותו עב תביניהו בסו"ה ובורא חושך ובסוד או"ח העולה מתוך הכאה, שה"ס הסתלקות האור וחושך, דהיינו דבר עב בתכלית האפשרות. וסוד בוא ראה היינו סוד העינים שהם הדבר היותר זך בהפרצוף, כי כלה שעיניה יפות כל גופה אינו צריך בדיקה. ונמצא אשר כל המקובל מקבל בהדבר היותר זך דהיינו העינים כמבואר, באופן שהדבר היותר עב ה"ס החושך המוחלט ודבר היותר זך ה"ס העינים.

:

    שנק' ג"כ ביטוש או"פ באו"מ. זהו ענין הנפלא ביותר בחוקי הפרצופים העליונים, כי אור העליון המלובש בפרצוף והעביות המצויה בהמסך שבו, המה תלויים זה בזה, וגם נדחים זה מזה. כי אין האור יכול להתגלות ולהאחז בהפרצוף, זולת ע"י המסך העב המעלה או"ח בסיבת הקשיות שבו, (ע"ע או"ח). ובהסתלק העביות שבהמסך, כן תיכף מסתלק האור העליון בשיעור הזה, ונמצאים ע"כ תלויים זב"ז, (עש"ה). וכלפי זה טבע אור העליון בשעה שמלובש בהפרצוף, לילך ולטהר ולזכך את המסך מעביותו בסדר המדרגה, עד שמזככו מכל עביותו, ואז אין עוד זווג דהכאה ועליית או"ח, וממילא מסתלק גם האור העליון, להיותו תלוי באו"ח כנ"ל. אמנם לא נשאר כך, אלא אחר הסתלקות אור העליון חוזר העביות ונמשך מאליו על המסך, וכיון שנמשך העביות להמסך, ממילא חוזר ויורד אור העליון לזווג ומתלבש בו, וכיון שמתלבש בו נמצא שחוזר ומזככו להמסך כנ"ל, וכיון שנזדכך המסך מוכרח אור העליון להסתלק כנ"ל, וכן חוזר חלילה. באופן שאור העליון ואו"ח קשורים זב"ז ורדופים זח מזח. (וענין זה נק' ג"כ מטי ולא מטי). והוא השורש והסבה לכל שינוי המצבים של הפרצופין, והעליות בשבתות ומועדים וחול, ולכל מיני עליות וירידות ולכל הגלגולים, (ועי' בפתיחה לעה"ח אות י"ב).
    והזדככות זו נוהגת, הן בכל התפשטות פרטי של אור העליון לזווג דהכאה בהמסך, שמוכרח ההתפשטות ההוא לחזור ולהסתלק כנ"ל, וע"כ עושה ה' קומות המכונים לפי קומתם כח"ב תו"מ שבאותו ההתפשטות.
    וכן נוהג בכללות, כלומר. שמסבת ההסתלקות המוכרח להיות בהתפשטות הראשון, הנה נמשך מזה ה' בחי' התפשטויות המלבישים זה על זה, זה למטה מזה, שמכונים ה' פרצופין: גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן. (ועי' כל זה בערך: התפשטות).

:

ה"ס עין הקרב שהקרבה הוא ההכאה שהרי דוחה בזה את האו"י ומחזירו לשורשו. ובזה תבין הכתוב ויך את המצרי וכן רשע למה תכה רעיך והכאת הסלע, וסוד דחז"ל שאמרו בהרמת יד נק' רשע וסוד נטילת ידים.
ונבין קודם ענין הזדככות.

:

    (ע"ע ד' בחי' המסך) (עי' לקמן הזדככות) ותבין זה היטב מהזדככות הראשונה שה"ס במקום הסת"ב דכתר והסת"א דחכמה (ראש מקוה). שענינו פשוט שהמסך נזדכך מכל עביותו עד שלא יוכל לגרום שום הסתלקות אור וממילא אין עוד או"ח, כמו שידעת שהסתלקות האור הוא עצמו האו"ח שלפי רובו של ההסתלקות מרובה האו"ח ולפי מיעוטו של הסתלקות יתמעט האו"ח, ואם ההסתלקות נמנע לגמרי הרי נעדר האו"ח לגמרי.
    ובזה נבין איך או"ח ואור הפנים קשורים ורדופים זמ"ז: כי שורש העביות דבחי"ד נמצא במסך דבחי"ב שענינו הוא דחיית החכמה והחשקות לחסדים, ומסך דבחי"ד ה"ס וגאלו מיד חזק ממנו שפירשו ז"ל שטעו ואמרו דאפי' בע"ב ח"ו אינו יכול להוציא את כליו, אכן בהופיע אור החכמה שה"ס אור הפנים ואור פני מלך חיים נמצא אז שקליפה זו נעלמת, שז"ס שכל חייבי מיתות נפטרים בראיית פני המלך, כי קליפה קשה זו נקראת מות כנודע. 
    ב' הבחנות בהזדככות: וכך הוא הסדר, כי מראש בעת הסת"ב דכתר הנשלמה למספר שמ"ה ניצוצין, אז נמצא מתבטל לגמרי כל העביות דבחי"ד, אלא שהיה לגמרי למעלה מכל בחי' כלי ושום תפיסא אלא בסוד חסדי דוד הנאמנים, ותיכף הופיע בחי"ג בסוד טוטפות בין עיניך ואע"פ שהיו עוד בקטנות טרם הופיע בה אור הפנים מ"מ נתגלה שם כל הטעמים ובאו"פ ואו"מ נמצא הקלי' דבחי"ד בטלה מאליה וא"צ עוד לכח ההזדככות שבכתר, כי בכתר היה אור ההזדככות משמש למעלה מהכלים ועיקר חפץ הנאצל להמשיך האור בהכלים ולהלבישו, ולפיכך נוסף ביטול שני על העביות דבחי"ד. ואח"כ בהופיע בה אור הפנים הז"א דע"ס דחיה, נוסף עוד הזדככות ג' על בחי"ד ונמתקה מדבש בסוד ברכת אובד עלי תבא.
    חוט המשולש בהזדככות: א' אובד בסוד שמ"ה ניצוצין מכח השם אל המיוחד, ב' ברכת עובד, ג' ברכת אובד והנה נתבאר היטב ג' מיני הזדככות שעברו על בחי"ד עד הגיעה על מרום קיצה, א' חסדים הנאמנים שלמעלה מהכלים שבכתר עצמו, ב' קטנות אור החכמה בעזרת אור המקיף הגדול, ג' גדלות אור החכמה באור פני מלך חיים.
    ביטוש או"פ באו"מ: ונודע שסוד אור הפנים דגדלות החכמה מדחה את או"מ דקטנות החכמה כנודע, בסו"ה אם חטאת מה תפעל בו וכו' ואם צדקת מה תתן לו, וא"כ חסר הזדככות האמצעי מן הבחי"ד, ולא עוד כי נחלש לגמרי גם הזדככות הראשון שבכתר משום שב' אורות הללו הפכים זה מזה כי אור דחסדים הנאמנים שבכתר הוא ביחוד מתעצם להיות ערום משום כלי שבעולם, ואור דגדלות החכמה מתעצם בכל מגמתו לרדת ולהתלבש בכלים, וממילא נשאר לבחי"ד רק בחי' הזדככות הג' שבאור הגדלות בלבד.
    קשורים ורדופים או"פ ואו"מ: ולפיכך אח"כ שהגיע מילוי תפקידו דבחי"ג בסוד הסת"ב עד שלא יצוייר עוד שום בחי' עביות במסך זה, וממילא לא יצוייר הסתלקות בסבתו וממילא אין עוד או"ח למסך דבחי"ג, שלפיכך נזדכך ובא לבחי"ב הדוחה אור דבחי"ג ומתעצם אחר אור דחסדים (שהוא בחי' אור קטנות החכמה ודוחה אור דגדלות), ואחר שהתחיל תשמישו של מסך הזה והוכפל כמה פעמים עד שדחה לאור הפנים לגמרי ממילא בטלה לה הזדככות דבחי"ד לגמרי, כי כל ההזדככות דבחי"ד היה עומד עתה רק על אור דגדלות החכמה, וכיון שאור הזה נדחה ממילא חזרה לה העביות דבחי"ד בכל תקפה.

:

כאן כשחזר או"ח והעביות דבחי"ד הנה חוזר בכח הסתלקויות החזקות האלו ומגלה ע"ס דכתר, כנודע דאו"ח דבחי"ד מלביש עד הכתר מתחילה בהסת"א כמראש, ואח"כ בהסת"ב (סוד זו"ן דחיה) שה"ס אור דגדלות חכמה. ואח"כ חוזר ומזדכך ומופיע המסך דבחי"ב שה"ס העביות, אשר בזיכוכו נמצא שמעורר העביות דבחי"ד כנ"ל. אכן כייל לן הרב אשר רשימו דבחי' אחרונה נעלמת תמיד, וע"כ לא יכלה עתה העביות דבחי"ד לחזור ולהתעורר ומקומה נטלה העביות דבחי"א, כלומר אותה העביות המתבאר בסוד הטוטפות בין עיניך והבחי"ג שה"ס גדלות החכמה ויצא פרצוף ע"ב ונפסק על הטבור, כלומר שנתעלם הרשימו דבחי"ד. במלה אחת, שחזרו ונתחדשו אותן ב' הפרצופין הראשונים, (ראש ותוך דמקוה) כי גילוי הסתלקויות החזקות דבחי"ד (במקוה"נ ז"א דז"א) חזר ועורר הסת"א והסת"ב דכתר, (ע"ד שנתבאר בראש מקוה) והזדככותו כבתחילה מכח השלימות דחסדי דוד דכתר האניל לבחי"א ובחי"ג קטנות וגדלות דחכמה, והזדככות דבחי"ג עורר למסך דבחי"ב והזדככות דבחי"ב אמנם לא עוררה לבחי"ד כמבתחילה כי רשימו דבחי' אחרונה אינה מתעוררת עוד, וע"כ בא במקומה הבחי"ג בסוד מסך דטוטפות.

:

    וצריך שתדע שמסך דבחי"ג ה"ס מסך מעורב עם בחי"ד אלא בלי צורה מפורשה אלא כמו שהופיע באו"י דבחי"א בצורת הטוטפות, וכל ההפרש מבחי"ג לבחי"א הוא שעביות דבחי"ג גורם להסתלקות אור הפנים והראש וע"כ כחה יפה להמשיך הראש, משא"כ מסך דעביות בחי"א גורם להסתלקות ו"ק מפני שאור דחסדים אינם צריכים לראש, וע"כ אינו ממשיך רק אור דו"ק וע"כ אין שם הבל כמו באח"פ וע"כ נק' הבחי"א הסתכלות דק.
   
הפרש מעביות בחי"ב לבחי"ג: וא"כ חוזר חוק ההזדככות הנ"ל גם על פרצוף ע"ב, מטעם מילוי תפקידו לבלי הוספה כנ"ל בסוד מה תוסיף לו, ואז מופיע פרצוף ס"ג על מסך דבחי"ב. וההפרש מבחי"ב לבחי"ג הוא, כי בחי"ג מעורב בכח דבחי"ד אלא נעלם בה בסוד שנפסק על הטבור ואין לו נה"י, משא"כ בחי"ב הוא סוד מי דקיימא לשאלה ואין לה מבחי"ד שום זכר לגמרי ובסוד ביאור היולי דחכמתא בלבד וע"כ יש לה פתרון, אלא מכח שדוחית לאור הפנים ע"כ כוחה יפה לאור הבחי"ד בצורתה להדיא כבחרושת הגויים. (ע"ע מסך דבחי"ב) (עי' היטב ד' בחי' המסך ותשכח ברירו דמלה).
    אח"כ כשהולך בדרגת זיכוכו והגיע על בחי"ב, כי גם בחי"ג שהוא עביות דכלי ז"א הנק' ו' דהויה גם היא נעלמה, הנה עדיין אור העליון אינו פוסק אלא ממשיך בהכאתו על המסך דבחי"ב הנשאר, אמנם מתוך שהעביות וכח התנגדות דהמסך נתקטן הרי נתמעט ג"כ כח דזווג דהכאה ועמו גם הקומה דאו"ח כנ"ל, ונבחן עתה שנאבד לו בחי' אחת נוספת דהיינו קומת חכמה ועמד על קומת בינה, מפני שחסר לו עתה ב' בחי' של עביות דהיינו בחי"ד ובחי"ג הנק' ה"ת וואו דשם הויה, ונשאר רק בב' אותיות י"ח.

:

     כי כל פרצוף תחתון בפרצופי א"ק חסר כתר כלפי העליון. והטעם הוא, היות התחתון התפ"ב דעליון הבא אחר הזדככותו של המסך. ונודע שבסוד עליתו לשורשו לפה שחוזר עביותו אליו, מ"מ בחי' אחרונה לעולם אינה חוזרת לו משום שנעלמה רשימתה, (ע"ע ע"ב) וע"כ אין שם אלא ג' בחי', ומסך דבחי"ג יש לו קומת חכמה וחסר כתר.
     ויש להבחין בפרצוף זה ב' מיעוטין: א' באור, שחסר אור הכתר ובא להכתר הקודם רק אור החכמה, והב' בכלי, דהיינו שבחי"ד דהיינו מטבור ולמטה חושך בלי אור, ואפי' נפש חיה אין לה כי נעלמה רשימתה כנ"ל, ורשימו ה"ס נפש חיה. ואע"פ שהסתלקות הזה נבחן בגופא דגלגלתא ולא בע"ב המחודש על בחי"ג, אמנם נודע דאין חסרון והעדר נוהג ברוחני וכל השנויים רק תוספות המה ונאמרים לא כלפי עצמו אלא כלפי התחתון, וע"כ אנו מבחינים את המטבור ולטה החשכים, על חשבון הע"ב ולא על חשבון הגלגלתא.
     ותדע אמנם עכ"ז ודאי שיש שם חיות דאל"כ איך המטבור ולמטה דבוק בפרצוף, אמנם החיות הזאת אינה נפש שיש לה צורה רק בחי' חיות בלי שום צורה, וחיות מועטת כזו שאין בה צורה מכונה הבלי דגרמי.

:

     הכוונה על ע"ס דרוח שאינם כסדר הכלים, כי החסד של הרוח הוא בכל הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכל החסד, (ע"ח ש"ה פ"ו) (ע"ע מול"מ מסע ח'). אשר במטי בחו"ב מטי בחסד ג"כ ובלא מטי בחו"ב אלא בכתר מטי בגבורה ולא בחסד.
     ונתבאר שם ההבחן בין אור דכתר לאד דחו"ב, אשר האור דכתר ה"ס זווג מכח הרשימו דטעמים דהתפ"א העומדת בכתר בקו ימין בסוד זכר דכתר, משום שה"ס שירי עביות דבחי"ד החשובה לאין ערך על אור דהתפ"ב החדש וה"ס דינא קשיא, כלומר למטה בתחתונים, מה שא"כ שם באור הזווג הרי קומתה בחי' כתר עליון דא"ק פנימי וע"כ ה"ס קו ימין וזכר, ואור החו"ב ה"ס אור דהתפ"ב הבא לשם מחדש שה"ס קו שמאל והנקבה דכתר. (ועד"ז גם בחכמה ע"ש במסע ב').
     ולפיכך בשעה דמטי בכתר ומתעוררת רשימו דטעמים היה צריך להתפשט אל כלי החסד דז"א, כלומר לבחי' דכר שבו ולקו ימין כמו שהוא בכו"ח. וכן בשעה דמטי בחו"ב שה"ס אור החדש דהתפ"ב היה צריך להתפשט לקו שמאל דז"א לנקבה, דהיינו לכלי דגבורה כמות שהם בכו"ח, אמנם לא היה כן אלא שנתהפכו, כי בשעה דמטי בחו"ב נתפשט האור לחסד דז"א לקו ימין, ובשעה דמטי בכתר נתפשט האור לגבורה דז"א דהיינו לקו שמאל, דהיינו בהיפך ממה שהם בכתר ובחכמה עש"ה.
     ויש כאן ג' דברים הגורמים אל שינוי מצב האמור, הא' היא משום אמו דז"א דהיינו הבינה, כי גם בה עומד אור החדש בימין לזכר ואור הרשימו דטעמים עומד לשמאל דהיינו נקבה, אלא בה לא נבחן זה לשינוי מצב משום דאור החדש והזכר הזה הוא אור הנולד מרשימו דחכמה, כלומר הזכר דחכמה הגבוה בקומה א' יותר מהרשימו דטעמים דבינה, וע"כ ודאי הוא חשוב יותר מהרשימו דטעמים דאור הבינה אע"פ שהוא מהתפ"א, משא"כ בז"א דשניהם ממתם שוה כמדרגת ז"א שאין הבינה נותנת לו האור רק בהפיכת פנים שפירושו בהזדככות דבחי"ב (ע"ע מול"מ) אלא בבחי"א שהוא אמת ז"א, א"כ ודאי שהרשימו דטעמים דהתפ"א חשוב בו יותר מאור החדש הנמשך מהבינה והוא צריך להיות בימין בכלי דחסד, אמנם עכ"ז ודאי כח אמא על ז"א וגורמת שאור החדש יקח את הימין.
     גורם ב' הוא, משום דברשימו דטעמים נמשך מסופו אחיזה לדינין ולקלי' וע"כ בכתר וחכמה שהחיצונים אינם מגיעים אפי' לענפים התחתונים שלהם ע"כ אין זה שום גרעון וע"כ תופסים בחי' הזכר והימין שחשובים הרבה יותר מהאור החדש דהתפ"ב, משא"כ אצל הז"א אשד בענפים התחתונים המשתלשלים הימנו יש אחיזה גדולה לרשימו זאת דע"כ נק' דינא קשיא כנ"ל, ולפיכך אור החדש דהתפ"ב שהעביות שלו נמשך מהבינה שה"ס דינא רפיא כמ"ש שם, והוא הממתק את הדינא קשיא, ולכן אור המחודש דהתפ"ב ה"ס הזכר והימין.
     וז"ס התכללות ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא, כי מתוך ההתחלפות הזה שאור הזכר דכו"ח בא בשמאל דז"א בכלי הגבוה ואור הנקבה דכו"ח בא בכלי חסד דז"א לשמאל כנ"ל, נעשה התכללות ביניהם ונכללו זה מזה, שאז יש ריוח גדול כי הדינא קשיא שבאוד הזכר נמתק בדינא רפיא ואין אחיזה ופחד מחיצונים, והאר הגדול הרבה יותר שיש באור הזכר העליון יכול לשמש בז"א בלי שום פחד עוד, כי נמתק בדינא רפיא כאמור. וז"ס התחלפות האורות דנה"י דאו"א בהתפשטותם לחג"ת דז"א, שמ"ה דאו"א בב"ן דז"א וב"ן דאו"א במ"ה דז"א עש"ה, שנמשך מהנ"ל, כי הנה"י המה הפוכים מחג"ת. (עי' מסע ח' במול"מ).

:

שבאורות הסדר הוא שהתחתונים נכנסים מתחילה והיפוכו בכלים אשר העליונים מתגלים בתחילה, מתחילה כתר ואח"כ חכמה וכו' לא כבאורות שמתחילה בא הנפש ואח"כ הרוח ואח"כ הנשמה וכו'. ובזה תבין מ"ש (ע"ע ע"ס דחיה) בציור ע"ס דחיה, אשר בחי"א הוא אור ו"ק ובחי"ב אור הבינה ובחי"ג גדלות אור החכמה ובחי"ד סוד גילוי מלכותו על כל הארץ עש"ה. ותבין כי כל זה אמור בערכי האורות, משא"כ בערכי כלים יהיה בחי"א חכמה ובחי"ב בינה ובחי"ג אור ו"ק ובחי"ד מלכות.

:

בכל המקומות שיש שם נקב למסך (ע"ע נקבים, נקב) יוצא דרך שם מן אור החיים שבפרצוף כעין הבל לחוץ מהפרצוף, ואע"פ שמדומה לעין הגשמי אשר הבל זה נתבטל ומתערב עם אויר העולם ואינו עולה בחשבון כלל, אכן אינו כן אלא סופו לחזור ולהתקבץ בהפרצוף או לעשות פעולות בסוד קול ודבור. (ע"ע קול ודיבור, וע"ע הסתכלות).

:

נודע שהתחתון יוצא במקום חסרון דעליון כדי לתקנו . גם נודע שמפה ולמטה דכל פרצוף מסתלקים האורות מסיבת ביטוש או"מ באו"פ בשעת יציאתם מנקב אחד שהוא הפה, ולכן בא במקומו התפ"ב למלאות הכלים הריקים דהתפ"א, והנה התפ"ב האמר הוא נבחן לבחי' תחתון או בן להתפ"א הנבחן לו לאב ולעליון. ומתחילה נבאר ההפכיות שמאו"ם לאו"פ: ע"ע <הפכיות ביטוש מאו"מ לאו"פ>

:

     האו"מ ה"ס או"ח המקיף ומלביש את האו"י כמ"ש בשער הכונות בעלינו לשבח עש"ה. והכלי דאו"מ ה"ס המסך המתוקן בכלי המלכות המעלה או"ח בסוד הזווג דהכאה. וכבר ידעת סוד המסך שהוא סוד הצמצום והגבול דכלהו פרצופין בסו"ה עד "פה" תבוא ולא תוסיף. ופה ה"ס הדיבור דאל תקרב, ובסוד שם אל המיוחד מאירים כל האורות העתידים בסו"ה לך לך וכו' הארץ אשר אראך (לעתיד) ואעשך שם לגוי גדול, אמנם ודאי שיש שם או"פ שהרי כתוב ויאמר הוי' אל אברם שהוא לשון הוה, ונודע בפרצופי א"ק שאין שם שיתוף דב' הבחינות בחי"ד ובחי"ב כמו בעולם התיקון, אלא בחי' כלי אחד וקו אחד בלבד שהוא מבחי"ד, גם נודע בסוד הזווג שה"ס הידיעה המוחלטת בכח המסך למניעת האור עד שעושה פיסוק. גם כל ענין האו"ח העולה ומלביש אינו אלא קיבוץ הניצוצין של האסתלקות האורות, (ע"ע זכר זווג).
     והנך מוצא אשר האו"מ והכלי שלו המה ממחשיכי האור ובסוד אל, אכן האו"פ הוא כולו אור מתפשט, וע"ד שאמרו ז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, שהסתרת פניו דמשה ה"ס האו"מ כנ"ל ותמונת ה' יביט הוא ודאי ע"ד או"פ ואין לך קצוות רחוקים יותר מזה. ולפיכך כשהאו"ח נמשך מעילא לתתא מפה דראש לגופא ששם כבר האו"פ מלובש בכלים גמורים, הרי ההן והלאו באים כאחד אלא ע"ד הפח שאסר הוא הפה שהתיר, ולפיכך המה בוטשים זה בזה עד שהאו"מ מתגבר מחמת שהפה הוא באמת כלי המיוחד לאו"מ דהיינו בחי"ד, וע"כ האו"פ מסתלק לשורשו.
     עוד דוגמא מעקדת יצחק שאמר לו הקב"ה העלהו לי לעולה על אחד ההרים אשר אומר (לעתיד שה"ס או"מ) אליך, גם אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (שהוא בהוה ובאו"פ), וכל שומע יבין שהמה הפיכים זל"ז בתכלית כי אם יעלהו לעולה אז יסתלק לגמרי כל האו"פ, דהיינו כל הכלל ישראל היוצאים מיצחק וגם שם אמנם האו"מ גבר והעלהו לעולה, אכן ניצול בקריאת המלאך אל תשלח ידך אל הנער וכו' שזהו כבר בחי' התפ"ב של נבואה ואינה דומה כלל להתפ"א כמובן אלא שז"ס ההזדככות.

:

     הוא התחדשות הכלי דאו"מ, כי מתוך שהכלי מלכות והמסך הראשון גרם להסתלקות דהתפ"א, לפיכך נטל מסך המיוחס לבחי"ג שמתאים לו בדיוק ואינו הפכי לאו"פ כמקודם, כי המסך דבחי"ד ששימש עמו מקודם (דהיינו מסך הכולל במלכות הכוללת המכונה בכל פרצוף פה דראש) היה בסוד איסור קריבה לגמרי כמגש אל תקרב הלום, וא"כ היה ודאי הפכי גמר ומוחלט לתמונת ה' יביט, וכן בדוגמה שניה הנ"ל היה ענין הקרבתו לעולה הפכי' גמורה להנבואה כי ביצחק יקרא לך זרע, משא"כ אח"כ בהתפ"ב דנבואה נמצא שנזדכך, דהיינו שלא אמר לו שחטיהו אלא אמר לו העליהו בלבד, וכיון שהעלה אותו כבר מספיק למדי ומעתה יחיה ויעמיד בנים, באופן שאלו ואלו דהיינו האו"מ והאו"פ דברי אלקים חיימ והאו"מ מלביש היטב את האו"פ ואינו סותר ובוטש אותו עוד.
     והנך מוצא כאן כמו התחלקות בהכלי שה"ס הדיבור דאו"מ כי כלי הראשונה היתה כוללת גם שחיטה ממש משא"כ כלי השניה הוא כוללת רק החציה הא' של הקרבת עולה דהיינו ההעלאה בלבד ודוחה ממנה בחי' השחיטה, כי אמר לו אל תשלח ידך אל הנער, וכזה נקרא הזדככות המסך (שה"ס דיבור דהכאת שפה) מעביותו הקודם, כי חצי העביות היותר מחודד ונורא פקע והלך לו מנחי"ד לבחי"ג. וכאן צריך שתדע שבחי"ד מכונה בשם מאכלת(*) אשר באמת מכח האו"מ היתה מספיקה לשחוט ח"ו את יצחק בנו לולי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך, בדומה לדחז"ל על רבינו הקדוש שמימיו לא הוריד ידו מטבורו ולמטה כי בכח דברי המלאך נאבד המאכלת והלך לו ומשום זה כשרצה שוב להמשיך סוד המסך שבכלי המלכות אז נשא את עיניו בבחי' מטבור ולמעלה לבד כמו פרצוף ע"ב על מסך דבחי"ג, ואז וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, שה"ס חיה מן ז"א דבינה הנמשך ונאחז בסבך דחושך דמתחת אומ"צ מטעם ששלח ידו במאכלת רעהו שה"ס ז"א דחכמה. (ע"ע ע"ס ז"א דבינה)
     (*)הגהה בחי"ד נק' כן להיותה שורש לכל אכילות שבעולם וע"כ היא מאכלת את כל בני העולם .

:

     ובהמבואר לעיל תבין היטב שכל הסת"א דתחתון מוכרח להלביש להסת"ב דעליון, כי בעת ההזדככות דבחי"ד (כמו אבידת המאכלת הנ"ל) מוכרח אמנם להמשך בחי' מסך אחר ופה אל ראשו שישמש לו לגבול ולהלנשת או"ח של ע"ס דראש בעדו, כי אין לך פרצוף שאין לו ראש. ועוד, כי תיכף כשיצא הכתר הא' יצאו עמו כל הכתרים ואפי' כתר דמלכות דעשיה, וא"כ מוכרח שוב להמשיך המסך הכולל בכלי מלכות הכולל המכונה פה כנ"ל, אלא בהזדככות על בחי"ג שיש לו ג"כ בחי' הגבול דעד פה תבוא ולא תוסיף, כמו פה דראש דהתפ"א, אלא שנפקע ממנו העביות הקשה דבחי"ד הסותר לכל האו"פ, דהיינו האו"ח הבא ממעלה למטה המכונה גוף, אלא מסך כזה המקיים עכ"פ לאותו האו"פ שכבר נמשך בגוף דהעליון בהתפ"א.
    וכבר ידעת סוד הסתכלות ב':
    שה"ס או"ח העולה מתתא לעילא אחר שכבר התפשט מעילא לתתא (ע"ע הסת"א הסת"ב). ובזה תבין אשר באותו הפרק שמתחיל ההזדככות דבחי"ד היה מתחיל עמו יחד גם בחי' הסת"ב, אשר בהגמרו לעלות בא אח"ז התפשטות דבחי"ג, דהיינו בחי' פה חדש ומסך חדש המעלה או"ח לע"ס דראש. הנה ודאי שראש הקדום לא נעלם ח"ו אלא שנשאר במקומו נבחי' ראש להעליון, וזה הראש החדש דבחי"ג שיצא עתה מתוך שהוא יכול לקיים את האו"פ דגוף, דהיינו האו"ה שממעלה למטה דהעליון, ע"כ נבחן שמלבישו שמה ומקומו מתחיל מעט למעלה מהסת"ב דעליון, כי הסת"ב דעליון הוא בחזה שלו עצמו דהיינו התחלת הסתלקות דבחי"ד כנ"ל, מש"כ קביעת המסך והפה דעליון מתחיל ממקום המעמד דנחי"ג שהוא ודאי למעלה מבחי"ד, אלא מתוך שבחי"ד נעלמת כנ"ל אינה עולה בשם רק בחי"ג בלבד, וע"כ אנו אומרים שהסת"א דעליון מתחיל במקום הסת"ב דעליון והבן.

:

זה נוהג רק בפרצוף הכתר כמו א"ק או א"א אשר החכמה שלו מלבשת את ט"ס תחתונות דכתר שבו, כי כתר דכתר דא"א ה"ס הראש דכתר דא"א (כי כל ראש נק' כתר), וט"ס תחתונות ה"ס התוך שהוא חב"ד דכתר דהיינו האו"ח היורד מפה דראש ולמטה ומתלבש בהגוף (ע"ע רת"ס). והסוף שהוא ו"ק חג"ת נה"י דכתר דא"א (דהיינו בחי' תוך סוף דמקו"ה) הם שניהם נק' ט"ס תחתונות דכתר דא"א והמה מתלבשים בפרצוף חכמה דא"א, כי הראש דחכמה הנמשך למטה אל החכמה מכח הראש דמקו"ה (כנודע כי כשצא הכתר יצאו כל הכתרים), הוא מלביש אל התוך דעליון הנמשך מתוך מקו"ה דע"כ נק' חב"ד כנ"ל, והבן היטב שרק הראש יכול להלבישו כי יש לו מכח מקורו דין קדימה ושליטה על התוך, משא"כ התוך דתחתון אינו יכול להלבישו לעלין, כי התוך דעליון קדום במעלה עליון לאין קץ וע"כ אינו משיגו כל עיקר.

:

ה"ס ההלבשה הבא מכח אנקת"ם אשר משליט בעיקר את הסוף דמקוה, בסוד כ' אשב בחושך הויה אור לי, וא"כ אין לו כלל בחי' חג"ת דעליון שה"ס התוך דמקוה כי מתחיל מכל"א ולמטה, וז"ס שתים זו שמעתי, כדי להרבות המשכה עש"ה. וע"כ חג"ת דאלו הם חג"ת מבחי' ו"ק, משא"כ אם מלביש לתוך דעליון היה החג"ת מבחי' חב"ד. עי' לעיל בהלבשה לחג"ת דעליון.


עמוד: (קודם)   1  ...  13  14  15  16  17  18  19  20  21  22  ...  26  (הלאה)
  הכל