גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.




לפי עדכון אחרון (עולה) מאוחסן כרגע מיין באופן כרונולוגי: לפי עדכון אחרון שנה ל(יורד) | לפי תאריך יצירה

עמוד: (קודם)   1  ...  7  8  9  10  11  12  13  14  15  16  ...  26  (הלאה)
  הכל

:

נו) מהי חכמה דל"ב נתיבות.
חכמה דל"ב נתיבות היא חכמה שבסוד הדעת, שנתבאר לעיל בתשובה נ"ה. ע"ש. וענין ל"ב נתיבות שהחכמה הזו נקראת, הוא מרמז על כ"ב אתוון וי' אמירן שהיא תמיד כלולה מהם. כמ"ש הרב, שכ"ב אתוון הן בינה. וי' אמירן הם י"ס דזו"ן בעיבור הבינה. (עי' אות צ"ו) כי לא יצויר מציאותה של חכמה זו, זולת בצירוף זו"ן בעיבור הבינה, כי אז חוזרת הבינה לחכמה בשביל להאיר הארת חכמה לזו"ן. ולכן כל זמן שיש לבינה קומת חכמה צריך זו"ן להשאר בראשה בבחינת מ"ן של העמדה וקיום המוחין, ששם הוא משמש לדעת שלה. אבל לולא זו"ן, היא חוזרת תכף לבחי' עצמה, שהיא חסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא. ועל שם זה מוגדרת חכמה זו בשם חכמה דל"ב נתיבות. (אות צ"א. ואות צ"ו. ואות ק"ב).

:

נז) מהי חכמה הנכללת בכ"ב אתוון וי' אמירן.
כבר נתבאר לעיל בתשובה נ"ו <חכמה דל"ב נתיבות>. (אות צ"ו).

:

נח) מהי חכמה קדומה.
חכמה דא"א נבחנת לחכמה קדומה, בשביל שאינה מאירה באצילות מא"א ולמטה, משום שחכמה זו נתקנה בקרומא דלא פסיק לעלמין, כלומר, שאפילו בעת הארת ע"ב ס"ג העליונים שכל הפרסאות נפסקות, וכל תחתון עולה לעליון שלו, וכו'. גם אז אין הקרום שתחת החכמה סתימאה דא"א נפסק, וכל בחינת החכמה המושפעת לאו"א וזו"ן היא רק מבחינת חכמה שבסוד הדעת, הנקראת ג"כ חכמה דל"ב נתיבות. כנ"ל בתשובה נ"ה <חכמה שבסוד הדעת> ונ"ו <חכמה דל"ב נתיבות>. (אות פ"ה).

:

נט) מהו חמה בנרתיקה.
נתבאר לעיל תשובה ל"ו <הוצאת חמה מנרתיקה>.

:

ס) מהו חסד א' דז"א הנקרא אברהם.
בחינת חכמה דז"א, היא מעיקרה קצה הראשון מו"ק שלו שהוא חסד, ובגדלות דז"א שהחסד הזה שב להיות חכמה הוא נקרא אברהם. והוא הנוטריקון של אב"ר מ"ה, כי בעת שחג"ת דז"א נעשים חב"ד, נעשים נה"י לחג"ת, והוא קונה נה"י חדשים, שאז נעשה היסוד שלו לבחינת אב"ר, שפירושו, שקונה כח ההולדה. וכיון שזהו רק בעת שקונה בחינת חכמה שנקרא אברהם, ע"כ מרומז בו אב"ר מ"ה, אב"ר ע"ש יסוד החדש שקונה אז, ומ"ה, על שם מ"ה החדש, כי קומת חכמה זו היא חכמה דמ"ה. (אות קצ"ח).

:

סא) מהם ט' תיקוני דיקנא דז"א.
אחר י"ג שנה, שז"א קונה מוחין ונה"י דגדלות, אז נשלמו בדיקנא דיליה ט' תיקונים, כי נתוספו לו עוד ג' תיקונים על הנ"ל בתשובה מ"ד <ו' תיקוני דיקנא דז"א>. שהם: לא ינקה, פוקד וכו', על שלשים וכו'. (אות רכ"א. ואות רכ"ו).

:

סב) מהן טפין נמשכין מחו"ב.
כיון שאין ז"א מקבל המוחין דע"ב ממקום יציאתם בג"ר דא"א, אלא ע"י התלבשות המוחין ההם תוך היסודות דאו"א, להיותו עומד רק במקום רישי כתפין דא"א, שהם שלישין תתאין דחג"ת שלא נתעלו לחב"ד ששם מקום הזווג. לפיכך אינו מקבל מחו"ב דע"ב אלא בחינת טפין לבד, כי כל העובר דרך התלבשות יסודות, נקרא בשם טפין. והוא מטעם שהמוחין מוגבלים במסכים שבעטרת יסוד, ואינם מאירים אלא כמדת עטרת יסוד, דהיינו רק בבחינת אורחא למעברא ביה בלבד, כמ"ש לעיל בתשובה י"ד <ב' עטרין>. עש"ה. וע"כ נקרא היסוד בשם מזל, ע"ש שהוא מזיל רק בחינת טפין לבד, כי זה השיעור של הארת חכמה בבחינת אורחא למעברא ביה נבחן כמו הציור של טפה. (אות קי"ד, קט"ו, וקט"ז).

:

סג) מהן ט"ת דתוספות דרחל.
אין בנוקבא דז"א הנקראת רחל, רק נקודה אחת בבחינת הקביעות, דהיינו מבחינת הכלים דפנים, שאינם מתמעטים עוד אחר תיקונם. כי בחינת ז"ת דקטנות נקודים, לא יצאו שם אלא חב"ד חג"ת דכלים עד החזה, ונקודת החזה היתה המלכות שבהם, שמבחינת האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י, ועטרת יסוד היא המלכות שבהם כנודע, בערך ההפוך שבין הכלים לאורות, ולעת תיקון הז"ת באצילות, לא יכלו להתקן בקביעות רק הכלים אלו דקטנות נקודים, הנבחנים לכלים דפנים, שהם חב"ד חג"ת עד החזה, לז"א. ונקודת החזה למלכות. אבל מבחינת הכלים שמחזה ולמטה דנקודים שיצאו לעת הגדלות שלהם, אע"פ שגם מהם נבררים ונתקנים באצילות לצורך הזו"ן, שהם כל המוחין דג"ר שלו, אמנם אינם בו בקביעות אלא בעולה ויורד, לפי מעשי דתחתונים. כנודע ולפיכך כל היוצא בז"א יתר על ו"ק הנ"ל, ובנוקבא יתר על נקודת כתר שלה, נקרא תוספת, ואינם עיקר בהם, כי אינם בהם בקביעות.
ויש ברחל ב' בחי' ט"ס דתוספות, א' הם רק מבחינת הארת כלים, והם ט"ס דתוספות שרחל קונה אותם ע"י זווג דיעקב ולאה בחצות לילה. והם בבחינת הבריאה כל הלילה, ואינם עולים לאצילות רק בבוקר בעת התפלה ויש עוד ט"ס דתוספות שהם ספירות שלמות מתוקנות באצילות, והם אינם באים בבריאה, אלא בעת שרחל יורדת לבריאה נוטלת אותם לאה. (אות ל"ה).

:

סד) מהי י' דאדנ"י.
זווג דפב"פ דז"א ונוקביה, מרומזים בב' שמות הוי"ה אדנ"י בשילוב, כזה, יאהדונה"י, שי' של הוי"ה שהוא ז"א הוא בראש, ורומז לחכמה שלו, חכמה עלאה. וי' דאדנ"י הוא בסוף, ורומז לחכמה דנוקבא. הנקראת חכמה תתאה. והטעם הוא, כי הי' הוא בחינת המסך שבנוקבא המעלה או"ח עד החכמה וממשיך חכמה עלאה בז"א, שהוא הי' דהוי"ה, וע"כ יש לנוק' קומה שוה דחכמה עם ז"א, כי לולא האו"ח שלה לא היה ז"א משיג קומת חכמה, וזה שעושה שניהם במדה שוה. וכיון שהי' דאדנ"י שהוא בחינת המסך שבה, גורמת לכל זה, ע"כ היא נקראת בשם חכמה תתאה. (אות ע"ג).

:

סה) מהי י' מתפשטת לכאן ולכאן ונעשה ד'.
ה' ראשונה של שם הוי"ה, רומזת לישסו"ת, שהם בינה בעיבור זו"ן, שבה מרומזת החכמה דל"ב נתיבות, בסוד כ"ב אתוון ויוד אמירן, שכ"ב אתוון הם בינה, ויוד אמירן הם זו"ן. ונודע, שישסו"ת אלו מלבישים על נה"י דאו"א, שעיקרם הם היסודות דאו"א.
לפיכך נרמז בציורה של ה' זו ענין הל"ב נתיבות, כמו שפרשוה בזוהר, אשר ה י ' שבקרן זויות הימיני של ה ' זו, ה"ס עדן, שפירושו חכמה, ו י ' זו מתפשטת לכאן ולכאן ונעשית ד ' ובתוכה ו' הרומז על ז"א בעיבור. פירוש: כי י ' שהיא בחינת חכמה מתפשטת תחילה למעלה בהגג בציור קו מושכב לרחבו, כי שם מתגלה תחלה בחינת יסוד אמא דקצר ורחב, וע"כ הקו מושכב למעלה בלי התפשטות למטה, להורות על בחינת הקצר שבו, וע"כ הוא נמשך לרוחב להורות על בחינת שפע החסדים בהרחבה שבו. ואחר שה י ' עשאה התפשטות זו על הגג ברוחב, היא מתפשטת בציור קו זקוף למטה באורכו, ונעשה לרגל של ה ד ', וזהו הגילוי של יסוד דאבא הצר וארוך, כי ע"כ הוא קו צר, להורות על חוסר החסדים שבו, וע"כ הוא זקוף לאורך, להורות על שלמות החכמה שבו המכונה אורך, ובצירוף שני הקוין האלו נעשה צורת ד ' שהיא בינה, ובתוכה ציור ו' המורה על ז"א הנמצא אז בעיבור של הבינה, ונעשה ע"י שלשתם ציור ה '. והנך רואה איך העיבור שהוא ו ' שבבינה, גורם שיזדווגו ע"י ה י ', ב' היסודות דאו"א, שהם קו המושכב וקו הזקוף, שממשיכים הארת ה י ' שהיא חכמה אל העובר שהוא ז"א. (אות ס"א).

:

סו) מהי י' בראש י' בסוף דיאהדונה"י.
נתבאר לעיל בתשובה ס"ד <י' דאדנ"י>. (אות ע"ג).

:

סז) מהם י"ב מזלות.
יסוד דז"א נקרא רקיע, וכל רקיע פירושו, מבדיל ומחבר וכיון שיסוד דז"א, הוא הסיום שלו, נמצא מבדיל בין עלמא דדוכרא לעלמא דנוקבא, וע"כ נקרא רקיע. אמנם גם בו תלוי החיבור שלהם, בסוד ח"י העולמים, שהוא חי בב' עלמין, בסוד ט' דאו"י שממעלה למטה המתלבשים בט' דאו"ח שממטה למעלה, כנ"ל בתשובה נ"א. ע"ש. ונודע, שאין העדר ברוחני ואין העתקה ממקום למקום נוהג בו, ונמצא שאותה הקומה דט' ספירות שהוא משפיע לנוקבא, נשארים קבועים ביסוד דז"א, מאחר שעברו דרך שם. וע"ז רמזו בזוהר, שברקיע זה קבועים ככבים ומזלות ומשמא וסיהרא, שהם בחינות מסתעפים בקומת ט"ס שלו המושפעים לנוקבא. כוכבים, פירושם: ג"ר של הקומה הנמשכים מבחינת אחסנתא דאו"א, מבחינת ם ' דצל"ם, שהם בחי' חו"ב העליונים של המוחין, לפי שמחו"ב אלו אין ז"א מקבל אלא טפין טפין, כנ"ל בתשובה ס"ב, ע"כ נבחנים בבחינת כוכבים, שמתראים כדמיון ניצוצי אורות. וי"ב מזלות, פירושם: בחינת הזווג דב' עטרין של המוחין הנקראים דעת, שהם בחינת ו"ק שלהם: שעטרא דחסד, ת"ת, ועטרא דגבורה היא יסוד, כנ"ל בתשובה י"ד ע"ש. ונקראים מזלות, על שם עטרא דגבורה, שהיא יסוד הנקרא מזל, והוא משום שאין עטרא דחסד שהוא ת"ת מתגלה מבחינת עצמו, כמו שהוא מאיר בהמוחין במקום יציאתם באו"א עלאין, ששם הת"ת נושא להארת חכמה בלי שום נרתק, אלא שמאיר כמדת המזל, שהוא היסוד הנושא להמסכיםדצר וקצר, ולפיכך נקרא גם הת"ת בשם מזל. והיותם במספר י"ב מזלות, הוא לרמז שאין בהם אלא ששה ממעלה למטה וששה ממטה למעלה, שהם י"ב. ואין זה אומר שהם חסרי ג"ר, שהרי כל המדובר כאן הוא בקומת ע"ב דז"א, דהיינו במוחין דהולדה. אלא הכונה היא להבחין בין חו"ב ובין ב' העטרין, אשר מב' עטרין שהם ו"ק, נוטל בחינת עצמותם ממש, כי הם שורשי הז"א בעיקר, ואין לאו"א חלק בהם אלא רק מבחינת עלית מ"ן בלבד. ומבחינה זו הם י"ב המזלות. אבל הכוכבים, שהם הטפין הנמשכים מחו"ב הם לגמרי חלקם ועצמותם של או"א, ואין לז"א חלק בהם אלא מה שהמ"ן שלו גורם להם קומת חכמה, כי אין בינה מקבלת חכמה, זולת ע"י הת"ת המתחבר אליה, כמו בע"ס דאו"י, ע"כ נוטל ז"א חלק בחו"ב שלהם, ומבחינה זו הם הכוכבים. ולפיכך יש בבחינת הכוכבים קומה שלמה של ט"ס, בהיותם בחינות חו"ב, אבל במזלות ששורשם מתחיל מת"ת שהוא ז"א, אין הג"ר נחשבים בהם לעיקר. אמנם ודאי שגם בהמזלות יש הארת הג"ר. ובחינת שמשא וסיהרא, הם בחינת הב' עטרין למעלה בשורשם במקום יציאת המוחין בא"א, ששם מאיר הת"ת שנקרא שמש, בכל השלימות הגמורה, בלי שום נרתק, וע"כ אינו נבחן שם בשם עטרא דחסד, הרומז לצמצומו במדת המסכים שביסוד כנ"ל, אלא נקרא שמש. להורות שהוא השורש היחידי שכל האורות שבעולמות נמשכים ממנו. ובחינת העטרא דגבורה עומדת שם למטה ממנו ואינה מכסית עליו, וע"כ היא נקראת שם בשם סיהרא. אמנם שמשא וסיהרא אלו אינם מאירים ברקיע זה בגלוי, אלא בבחינת העלם, וע"כ הם מכונים בו בשם שמשא וסיהרא הנעלמים. כי אין גילוי להשמש בלי נרתק, אלא לאחר התיקון באלף הז' כנודע. (אות ע"ט).

:

סח) מהם י"ג בריתות.
נודע, שכל אחיזתו של ז"א בא"א, הוא רק בנה"י שלו, שעקרם הוא יסוד, קו האמצעי. ועד"ז גם בקבלתו משערות דא"א, כלומר בחינת הע"ב המתגלה ע"י השערות דא"א, (כנ"ל בתשובה ב') אינו מקבל רק מבחינת נה"י דשערות שלו, הנקראים זקן התחתון. והטעם הוא, מפני ששורשו של ז"א מבחינת הע"ס דכתר אינו מן הת"ת, אלא מן הנצח, וע"כ אין לו אחיזה למעלה מבחינת נצח. והנה תחילת השגתו משערות דא"א, הוא בעת שהוא משיג ה צ ' דצל"ם דמוחין דע"ב, שהוא בי"ג שנה, וע"כ מתחיל בו אז צמיחת השערות זקן התחתון של הז"א, שהוא בחינת צ ' דצל"ם של עצמו. אבל מילוי הדיקנא עלאה דז"א, דהיינו הי"ג תיקוני דיקנא אינם אלא בעת עליתו לג"ר דא"א, שאז משיג ה ם ' דצל"ם דמוחין דע"ב, וע"כ קונה כל ג' הבחינות מל"צ של השערות דא"א. אמנם גם אז אינו מקבל הי"ג תי"ד שלו, אלא רק מזקן התחתון של א"א, שהוא בחינת צ ' של א"א, ואע"פ שעולה אז למקום ג"ר דא"א, אין סולם המדרגות משתנה לעולם, כי ג"ר דא"א עולים אז לע"ב דא"ק, ונה"י שלו נשארים במקום הג"ר שלו, ששם עומד הז"א, ונמצא גם אז ז"א מלביש רק על נה"י דא"א ולא על הג"ר שלו ממש. הרי שאינו יכול לקבל גם אז אלא מן השערות דיסוד דא"א. ומ"ש הרב שהוא מקבל מי"ג תי"ד דא"א, הוא משום שגם הג"ר דא"א נמצאים שם במקום נה"י שלו, אע"פ שעלו לע"ב דא"ק, משום שאין העדר ברוחני. וע"כ הוא מקבל גם מדיקנא עלאה, אמנם דוקא בדרך התלבשות בדיקנא תתאה, כי אז הם נכללים זה מזה. והבן.
וז"ס גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, כי בעת עלית ז"א אל ג"ר דא"א, הוא מעלה עמו גם היסוד דא"א עם הדיקנא תתאה, ונכלל שם עם הדיקנא עלאה, ואז נתתקן היסוד עצמו בכל הג' בחינות מל"צ, כמן שנתקנו הג"ר דא"א, שה"ס ג' הויות וחד דכליל להון, ונמצא אע"פ שיסוד עצמו אינו אלא צ ' בלבד, מ"מ קנה כל ג' הבחינות מל"צ, כי עומד עתה במקום ה ם ' ונעשה הדיקנא תתאה בי"ג תי"ד, כמו הדיקנא עלאה. והבן את זה. (אות רט"ו).

:

סט) מהם י"ג תיקוני דיקנא דז"א.
בזמן שז"א עולה לג"ר דא"א, דהיינו בכ' שנה, או בשבת במנחה, אז נכללו דיקנא תתאה דא"א בדיקנא עלאה, וז"א קונה שם י"ג תי"ד כמו הדיקנא עלאה דא"א, כנ"ל בתשובה ס"ח <י"ג בריתות> ע"ש. ואות רט"ו).

:

ע) מהו יוסף.
עי' לעיל תשובה כ"א <בנימין>. (אות ע"א).

:

עא) מהם כ"ב אתוון וי' אמירן.
עי' לעיל תשובה נ"ז <חכמה הנכללת בכ"ב אתוון וי' אמירן>.

:

עב) מהו כופף ראשו למטה והדיקנא נשפלת.
בעת עלית או"א לג"ר דא"א, נמצאים הג"ר דא"א שעולים לג"ר דעתיק לקומת כתר, אמנם כדי להמשיך מוחין דע"ב לאו"א, כופף בחי' ראשו ויורד למקומו שמקודם לכן, דהיינו לקומת ע"ב, ששם עומדים או"א, ומוציא להם קומת ע"ב. ונבחן שגם הדיקנא נשפלת למטה, כי אין קומת ע"ב זו יוצאת אלא במ"ן דמזלין, והנה מזל העליון עם הח' תי"ד נמצאים עתה תלוים בסיום לחיי הראש דא"א, שעלה לקומת כתר לג"ר דעתיק, וע"כ הם צריכים לירד מדרגתם שבעתיק, ולבא לבחינת סיום לחיי הראש דקומת ע"ב, דהיינו למקום ג"ר דא"א שמקודם לכן, ועי"ז נמצאים נשפלים. עי' לעיל תשובה כ"ו <דיקנא נגבהת למעלה>. (אות קצ"ג).

:

עג) מהו כח זכרות נגלה.
בחינת יוסף שביסוד דז"א, הוא כח זכרות נגלה שבז"א, שהוא בחינת האו"י שבקומה. דהיינו כח הגילוי הבא ע"י הזווג. וע"כ נקרא כח זכרות נגלה. ובחינת בנימין הכלול ביסוד דז"א, נבחן לכח נוקבות נעלם, כלומר כח ההעלמה אשר במסך, המעלים ודוחה האור לאחוריו, שעי"ז הוא מעלה או"ח ומלביש את האו"י. כנודע. (אות ע').

:

עד) מהו כח נוקבות נעלם.
נתבאר לעיל בתשובה ע"ג <כח זכרות נגלה>).

:

עה) מהם ככבים.
נתבאר לעיל תשובה ס"ז <י"ב מזלות>.

:

עו) מהי כלת משה.
נוקבא דז"א נקראת כלת משה, והיא רק מאותה הבחי' שהיא נקראת חכמה תתאה, דהיינו בעת שעל ידיה נגלה חכמה עלאה. כי משה הוא יסוד דאבא המגולה מחזה ולמטה דז"א, ואין הנוקבא ראויה להמשיך בחינת חכמה מטרם שמקבלת הארתו דיסוד אבא, בסוד אבא יסד ברתא, וע"כ, נקראת בבחינה זו כלת משה. (אות ע"ג).

:

עז) מהי כניסת הקב"ה לג"ע.
כתר דרחל שמחזיר את הט"ס שלו למדרגתו בחצות לילה, אשר על ט"ת אלו דבוקים הגו"ע דנשמות הצדיקים שמוציאים בזה מתוך הקליפות לקדושה. נבחן לכניסת הקב"ה בגן עדן להשתעשע עם נשמות הצדיקים. כי הכתר ה"ס הקב"ה, והחיבור עם ט"ס שלו שהם בבריאה, נבחן לכניסה בג"ע, כי ג"ע ה"ס הבריאה. והוא משתעשע שם עם הנשמות שהוחזרו לקדושה, כנ"ל, (אות מ"ב).

:

עח) מהי כפיפת ראש למטה.
ירידת הפה דא"א ממקומו, שהוא בפה דעתיק, אל הפה דחב"ד שלו כדי להזדווג וליתן מוחין לאו"א העומדים שם, נבחן לכפיפת ראש למטה. עי' לעיל בתשובה ע"ב <כופף ראשו למטה והדיקנא נשפלת> ולהלן. (אות קצ"ג).

:

עט) מהי כפיפת ראש בבחי' המזל ונקה.
ג' מצבים יש בא"א: א' כדרכו, דהיינו במצב הקביעות שלו, שאז זקוף ראשו לגמרי, דהיינו שאין לתחתונים אחיזה בראש שלו, כי אם בחג"ת שלו לבד. מצב ב' כשמזדווג ליתן מוחין דע"ב לאו"א, שאז נעשים חג"ת שלו לחב"ד, ונמצאים או"א עולים ג"כ לחב"ד, אבל א"א עצמו נמצא בעת עליה זו בג"ר דעתיק, ואז כופף את ראשו שבמקום עתיק ויורד אל מקום עמידת או"א דהיינו בחב"ד החדשים שלו, ואז מזדווג שם על ב' המזלין ונוצר ונקה ונותן מוחין לאו"א. מצב ג' הוא כשמזדווג ליתן מוחין ונה"י חדשים לז"א, שאז אינו יורד למקום החב"ד החדשים שלו, אלא עושה הזווג במקומו במקום ג"ר דעתיק, אלא שאינו עושה הזווג על המ"ן דעצמותו, אלא על המ"ן דמזל ונקה, משום שאין בחינת חכמה דעצמו יכול להיות מושפעה לתחתונים מכח הקרומא דאתחפיא על המו"ס, ורק בחי' חכמה המתגלה על המ"ן דשערות הוא משפיע לתחתונים, וע"כ כופף ראשו למזל ונקה, שעל המ"ן שלה הוא משפיע מוחין דע"ב אל הז"א. ומצב הזה נבחן לבחינת "לא זקוף ולא כפוף" כי אינו כפוף למטה דהיינו במקום החב"ד חדשים שלו כמו באו"א, אלא עושה הזווג במקומו בג"ר דעתיק, והוא כי הז"א הוא בחינת נה"י דכתר משורשו, כי הוא משורש נה"י דא"ק הפנימי, אשר השפיע ה ו ' ונקודה לאו"א דנקודים, וע"כ גם באצילות הוא נמשך מזווג דא"א שבמקום עתיק, ששם הוא קומת כתר, ולפיכך אין א"א כופף ראשו למטה כמו באו"א, שאין להם אחיזה אלא בקומת ע"ב. ולכן נבחן הזווג הזה שהוא לא כפוף. אמנם מצד שאינו מזדווג על המ"ן דבחינת עצמו, אלא במ"ן דמזל ונקה, כנ"ל, ע"כ נבחן ללא זקוף, כי הוא משפיל את בחינת הזווג שלו לבחי' חכמה דל"ב נתיבות היוצאים על מ"ן דשערות, השפל הרבה מבחינת חכמה של עצמו שהוא או"י, כנודע. אמנם ז"א אינו מקבל המוחין מקומת כתר, אלא רק בהתלבשות דאו"א, בסוד ג' שותפים: כתר ואו"א, כנודע. (אות קצ"ג).


:

פ) מהי לאה נגדלת ורחל מתמעטת.
בחצות לילה ע"י המוחין דע"ב ס"ג העליונים, הנמשכים לז"א ולאה, המורידים ה"ת מעינים לפה, שאז מתעלים חג"ת לחב"ד, ונה"י, לחג"ת, נמצא לאה שסיום רגליה היה בנקודת החזה שמקודם לכן, יורדת עתה לסיום היסוד דז"א, משום שנה"י דז"א נעשו לחג"ת הרי ירדה נקודת החזה למקום היסוד ועמהם רגליה של לאה, כי הנה"י האלו נעשו לחג"ת שהוא מקום לאה. וכן הכתר דרחל אשר הוא ג"כ בנקודת החזה, נמצא עתה שכתר דרחל ירד לסיום יסוד דז"א שהוא סיום האצילות, וט"ס דרחל שהיו נמשכים ומלבישים על נה"י דז"א שמקודם לכן, לקחם עתה לאה לחלקה, שהרי עתה נעשו לחג"ת, שהם חלקם של לאה ולא של רחל. והנה כל השינוי הזה בא, ע"י כניסת המוחין דאמא, שהם מהארת ע"ב ס"ג העליונים, שהם מורידים הה"ת מעינים לפה, כנ"ל, ע"כ נבחן, אשר עם כניסת המוחין האלו ''לאה נגדלת ורחל נשפלת" בהיות המוחין מעלים הנה"י שהם חלקה של רחל, אל בחינת חג"ת שהם חלקה של לאה, הרי נמצא שעם שיעורם של כניסת המוחין נגדלת לאה וכפי שיעור לקיחת לאה מן הנה"י, כן ירידתה של רחל לבריאה, למקום נה"י חדשים שרחל מקבלת שם ע"י המוחין האלו. כי כפי שיעור הנה"י המתעלים להיות חג"ת כן שיעור החיבור דנה"י חדשים מבריאה. אשר אח"כ ביום, כשרחל עולה לאצילות, היא מעלית עמה את נה"י חדשים האלו מבריאה אל אצילות. (אות ל"ה).

:

פא) מהו לא זקוף ולא כפוף.
נתבאר לעיל אות ע"ט <כפיפת ראש בבחי' המזל ונקה>.

:

פב) מהו מבוע דבירא.
יסוד דנוקבא נקרא בירא, בסוד הכתוב, באר חפרוה שרים וכו'. ומבוע, פירושו: מקור. שהוא יסוד הזכר, שהוא המקור של הע"ס דאו"י, שממנו מושפעים לבירא הנוקבא. (אות ס"ד).

:

פג) מהם מבועין ונחלין.
יסוד הזכר נקרא מבוע, שהוא מקור השפע, ובחינת או"י. ויסוד דנוקבא עלאה, נקרא נחל, בס"ה מנחל בדרך ישתה ע"כ ירום ראש, וכמו שביאר חרב, שכל המוחין דז"א באים מכח שמקבל מיסוד דאמא הנקרא נחל. וע"כ ההארות הנמשכות מיסוד דאבא לז"א נקראים מבועין, וההארות הנמשכות מיסוד דאמא נקראות נחלין. (אות ס"ב).

:

פד) מהם מוחין דהולדה.
מוחין דחכמה, הנקרא אור החיה, שז"א מקבל מאו"א שבקומת ע"ב, הם מוחין דהולדה, שעל ידיהם הוא מוליד הג"ר דנשמות. אמנם כשאין לו מוחין אלו דאור החיה, אין הז"א ראוי להוליד ג"ר דנשמות, כי אין בחי' עצמות נמשך אלא מאור החכמה. (אות ד').

:

פה) מהו מזל.
יסוד נקרא מזל, משום שהוא משפיע הארת חכמה בבחינת אורחא למעברא ביה, ושיעור חכמה בבחינה זו משוער כמו טפה, כלומר שאין בה המשך, וה"ס טפה זרעית של אור החיה, ולכן נקרא מזל, ע"ש השפעתו הבאה רק בשיעור של טפין טפין, כנ"ל. (אות פ"ג).

:

פו) מהם מזלות.
נתבאר לעיל בתשובה ס"ז <י"ב מזלות>.

:

פז) מהו מזל ונוצר.
תיקון הח' של י"ג תיקוני דיקנא, נקרא מזל ונוצר חסד. כי כן נקרא בי"ג מדות הרחמים שבתורה, כנ"ל בחלק י"ג. והוא כולל כל הי"ב תיקוני דיקנא דא"א, ונבחן לבחי' ת"ת דדיקנא. כי שערות רישא הם ג"ר ושערות דיקנא הם ז"ת שלהם, כנ"ל בחלק י"ג. וע"כ כמו שהת"ת כולל כל הו"ק, כן מזל ונוצר כולל כל הדיקנא מבחינת ה"ח שבה. ומזל ונקה. שהוא תיקון הי"ג, כוללת כל הדיקנא מבחינת ה"ג שלה. וכבר נתבאר זה, שבחינת הת"ת הוא הנושא העקרי להארת חכמה. ובחינת המזל ונקה, שהוא יסוד דדיקנא, הוא רק נושא למדת המסכים, שעליהם נעשה זווג להעלות או"ח.
ומה שתיקון ח' שהוא בחינת ת"ת דדיקנא, נקרא בשם מזל, אע"פ ששם מזל הוא בחינת יסוד בלבד, כנ"ל בתשובה מ"ה. הטעם הוא, כלפי השפעתם לתחתונים, כי ז"א אינו מקבל השפע של תיקון הח' שהוא ת"ת, מבחינת היותו בפני עצמו, אלא רק אחר התלבשותו במזל ונקה, ואז גם הוא אינו מאיר אלא כפי מדת המזל ונקה. כנ"ל בתשובה י"ד. ולפיכך ביחס התחתונים נקרא גם ונוצר חסד, בשם מזל, כי גם ממנו אינו נשפע אלא טפין טפין. וזהו רק בערך ז"א. אמנם או"א עצמם, שב' המזלין משמשים להם ממטה למעלה, נבחן להם הת"ת דדיקנא, שהוא מאיר בהם מבחינת עצמו בלי שום כיסוי בהנרתק של מזל ונקה. כנ"ל בתשובה ל"ו <הוצאת חמה מנרתיקה> (א' תקנ"א ד"ה ואם זה).

:

פח) מהו מזל ונקה.
נתבאר לעיל תשובה פ"ז <מזל ונוצר>.

:

פט) מהו מילוי הזקן.
כשז"א הוא בבחינת ו"ק יש לו ו' תיקוני דיקנא, וכשיש לו ע"ס שלמות שהם מבחינת צ' דצל"ם, דהיינו בי"ג שנה ויום א', יש לו ט' תי"ד. וכשקונה ל"מ דמקיפי אבא, דהיינו בכ' שנה, הוא נשלם בי"ג תי"ד כמו א"א, ואז נבחן שנתמלא זקנו. (אות ר"ג).

:

צ) מהי מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א.
באלו המוחין דע"ב שז"א מקבלם מאו"א דע"ב, היוצאים על המ"ן דמזלין, אין לנוקבא חלק בהם רק הם שייכים לז"א לבדו. ומוחין דנוקבא מתחילים לצאת בראש הז"א, ושם הוא תחילת יציאתם, ואין להם אחיזה בעצמות המוחין דז"א, אלא שיוצאים שם על זווג חדש שנעשה בבחינת מלכות דאמא שלא נכללה במוחין דז"א, ולא על בחינת עטרא דגבורה דמוחין דז"א עצמו.
פירוש הדברים: כי אע"פ שמ"ן דמזלין הם מבחינת מלכות דצמצום א', המיוחסים למוחין דע"ב המגולה שיצאו ברדל"א לצורך א"א, כנודע, עכ"ז, אינם מבחינת המלכות האמיתית דצמצום א' בעצמותה, כי עצמות העביות שבה נגנזה ברדל"א בסוד ראש פנה, ואלו השערות הם מבחינת יסוד שבמלכות זו דצמצום א', ולא המלכות דמלכות שבה. וכבר נתבאר זה לעיל (דף א' שצ"ח באו"פ ד"ה ואע"פ). בפירוש דברי הזוהר, שאמרו "ש"צ נימין אשתכחו בכל קוצא" שזה מרמז על בחי"ד שבבחי"ד, החסרה מהמסך הזה דשערות דיקנא. עש"ה.
וע"כ כתב הרב לעיל אות נ'. שמזל ונוצר הוא בחינת ת"ת שבדיקנא, ומזל ונקה הוא בחינת יסוד דדיקנא, ע"ש. ולכאורה יש לשאול, ואיפה המלכות דדיקנא, והיה לו לומר שהמזל ונקה היא מלכות דדיקנא. אמנם בכונה דייק לומר שהמזל ונקה, שהוא בעל המסכים שעליהם נעשה הזווג, הוא רק יסוד שבדיקנא, ובחינת המסך כלול ביסוד הזה, ע"ד בנימין הכלול ביוסף, אבל בחינת מלכות עצמה אין שם לגמרי, כי המלכות דמלכות דצמצום א' גנוזה ברדל"א בסוד ראש פנה, ואינה נכללת אפילו בשערות דיקנא, וע"כ אין בחי' מלכות במזל ונקה, כי אם בחינת יסוד דמלכות, דהיינו בחינת בנימין הכלולה ביוסף. ונמצא שכל אלו המוחין היוצאים על המ"ן דמזלא, הם בחינת מוחין דדכורא לבד, ע"ד שכתב הרב לעיל שבזכר עצמו יש בחינת נוקבא, בסוד בנימין הכלול ביוסף, (עי' אות ע"ו). אמנם בחינת בנימין האמיתי, שהוא בחינת הנוקבא עצמה, אינה משמשת במוחין אלו כלום.
ונמצא, אחר שאו"א משפיעים המוחין אלו לזו"ן, בהתלבשות היסודות שלהם, הנה מלכות דאמא, שהיא כח נוקבות שבה, אינה נכללת בהתלבשות זו. כי כמו שאין בחינת נוקביות בהמוחין כי אין בחינת מלכות במזל ונקה, כן אין ענין למלכות דאמא להכלל בהתלבשות המוחין. ועל זה רומז הרב שאלו המוחין דנוקבא דז"א, יוצאים על "המלכות דאמא שהיא למטה מן היסוד דאמא שאינה בכלל המוחין שלו" כי אחר שנסתיימו כל השש בחינות דמוחין דדכורא, דהיינו היוצאים על בחינת יוסף לבד, אלא שבנימין נכלל בו, כנ"ל. הנה אחר זה נעשה הזווג בראש הז"א על המלכות דאמא שלמטה מיסוד, שהיא לא היתה נכללת עד הנה בשום זווג מבחינתה עצמה, ונעשה עתה הזווג עליה, שהיא בבחינת בנימין ממש, שהיא בחינת מוחין דנוקבא. ומראש הז"א מתחילים שש בחינות דמוחין דנוקבא: ב' בחי' פו"מ בראש הז"א. וב' שניים פו"מ בנה"י דז"א. וב' שלישים פו"מ בראש הנוקבא עצמה. כנודע.
ועם זה תבין הטעם, שהנוקבא דעתה קלה משום שחסר לה בחינת העצמות דעטרא דגבורה ואין לה אלא הארה לבד של עטרא דגבורה, ובחינת עטרא דחסד חסרה לה לגמרי, שאין לה ממנה אלא הארה מועטת מאד. כנ"ל חלק ט' אות מ"א ע"ש. כי זהו מטעם הנ"ל, כי אותה עטרא דגבורה שעליה יוצאים המוחין דע"ב באו"א, דהיינו בחינת מזל ונקה, הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, שהוא בחינת זכר, ואין שם שום גילוי מבחינת המלכות עצמה, ועיקר הגבורה, שמוחין דע"ב דנוקבא יצאו עליה, הוא המלכות דאמא, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', שאיננה כלל מבחינת ע"ב הנ"ל, אלא מתוך שמלכות זו דאמא דבוקה ביסוד דאמא שבמוחין דז"א, ששם יש עטרא דגבורה ממש מבחינת המזל ונקה, ע"כ קבלה גם המלכות דאמא הארה מעטרא דגבורה זו של המזל ונקה, וע"כ יצאו שם מוחין דע"ב בשביל הנוקבא. הרי שאין אל הנוקבא עטרא דגבורה האמיתית אלא בחינת הארה לבד מעטרא דגבורה שבז"א, וע"כ דעתה קלה, וע"כ אין הדעת משמש בראשה כמו בז"א, להיותה חסרה העצמות דעטרא דגבורה, כי עטרא דגבורה זו לא נגלה אלא במדת הזכר, דהיינו בנימין הכלול ביוסף. ולא בבחינת בנימין בפ"ע, שהוא המלכות, מטעם שמלכות דמלכות דצמצום א' אינה באה גם בהשערות דיקנא, כי נגנזה ברדל"א. וזכור זה.
ועם זה תבין מה שמדייק שם הרב בחלק ט' (אות מ"ב) וז"ל ''שאלו הגבורות שיש בזכר נקראים אשת חיל עטרת בעלה, ושם מעלתם גדולה מן החסדים, כי הם עדיין בתוקף הארתם והם גבוהות מהארת החסדים וכו' כי כל זמן שלא תשש כח הארתה, והיא בהיותה תוך הזכר, אז היא גדולה ממנו, ובהיות הגבורות ניתנין בה ומתפשטים בגופה שלה, ואח"כ נעשים מ"ן ביסוד שלה, הנה נשמות הנוצרות משם הם נשמות הנשים הנקבות, והם גרועות מן הזכרים, כי הארתם חלושה וזכור כלל זה היטב ואל תשכחהו, עש"ה. דהיינו כמבואר, שכל חלקה של הנוקבא בעטרא דגבורה שהיא בחינת מזל ונקה, שעליה יוצאים הע"ב דל"ב נתיבות, אינה בחינת עצמות שלה, כי עטרא זו הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, והוא בחינת זכר, ורק על עטרא זו נאמר אשת חיל עטרת בעלה, כי רק עליה יצאו המוחין דע"ב בשרשם למעלה באו"א, וע"כ הם גבוהים מן החסדים הבאים בעיקר ממלכות דצמצום ב'. משא"כ בהיות הגבורות ניתנים מן הז"א אל הנוקבא, הנה הם באים רק ממלכות דאמא בעצמותם, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', אלא שיש להם הארה מעטרא דגבורה הדכורי שהוא בחינת המזל ונקה, אבל לא עצמות. וע"כ בהיות גבורה זו עוד כלולה בהזכר, נמצאת מקבלת הארה זו בשיעור המספיק, אמנם בהיותם באים במוחין דנוקבא עצמה, שכבר נפרשה מהעטרא דגבורה הדכורי, מתחלשת הארתם בסוד נשמות נקבות, והם גרועים מן החסדים, כי אינם עטרת בעלה, כי על הגבורת דמלכות, מבחינתה עצמה לבדה אינם יוצאים מוחין דע"ב, כי היא מלכות דצמצום ב', דהיינו מלכות דאמא, ואינה נמשכת משערות דיקנא, שהם בחי' מלכות דצמצום א'. והבן זה מאד. (אות קנ"ו וקנ"ח).

:

צא) מהו מקורא דבירא.
בחינת בנימין שביסוד הנוקבא, דהיינו בחינת המסך המעלה מ"ן להלביש הע"ס דאו"י, שהנוקבא קונה אותו בנה"י דגדלות החדשים שלה, הוא נבחן למקורא דבירא דלא אתפרש מן בירא לעלמין. כי הוא כל מעלת הנוקבא שהיא מעלית או"ח על האו"י, וע"כ היא נוטלת במדתו גם מבחינת הע"ס דאו"י, כנודע. וכמו שבחינת יוסף הוא המקור לבחינת או"י, הנמשך בזכר, כן בחינת בנימין המקור אל האו"ח הדבוק בנוקבא. (אות ע"א).

:

צב) מהו מקיף חוזר.
יש ב' מיני מקיפים: א' הוא מקיף שעוד לא היה מעולם בחי' או"פ, דהיינו שלא היה מלובש בכלים פנימים, ע"ד מקיפי ל"מ דצל"ם של הז"א. ויש בחינת מקיף שבאים בכלים פנימים, בעת יציאת המוחין, אלא שהם חוזרים לצאת בעת ביאת המוחין אל מקומם, והם הג"ר דע"ב המגולה, שבעת יציאת המוחין, אין שם הלבושים דג' בחי' מל"צ, והג"ר דע"ב מגולים שם, אמנם לעת לידת המוחין חוזרים הג"ר של המוחין להתלבש ב ם ' דצל"ם, שהם בחינת חסדים מכוסים, והג"ר מוכרחים להסתלק משם לבחינת מקיפים. וכן נוהג תמיד באלו המוחין דע"ב, וע"ב נבחנים המקיפים ההם לבחינת מקיף חוזר, כי תמיד בעת לידה הוא חוזר ומתעלם מהכלים פנימים ונעשה למקיף ממעל להם, עי' לעיל תשובה ח' <או"פ שיצא ונעשה לאו"מ>. (אות ר"ד).

:

צג) מהם מקיפי ל"מ דז"א הכוללים.
נודע, שכל המוחין בכל המדרגות מתחלקים על ג' בחינות: מל"צ, שהם: חב"ד, חג"ת, נה"י. הנבחנים: לחכמה, בינה, דעת. גם לאו"א, ישסו"ת וזו"ן. אמנם יש ג' בחינת מל"צ הכוללים כל מדת המוחין שז"א אפשר לו להשיגם, שהם שיעור קומת המוחין דע"ב מבחינת מקום יציאתם באו"א עלאין, בעת שעלו לג"ר דא"א, שכל מדת המוחין ההם שייכים לז"א. אשר בחינת המוחין ההם במקום יציאתם באו"א שבמקום ג"ר דא"א, הם בחינת ה ם ' של אלו המוחין, והם בחינת חכמה דמוחין, להיותם במקום א"א שהוא קומת ע"ב וחכמה. ובחינת המוחין ההם אחר שנתפשטו לנה"י דאו"א שהם במקום ב' כתפין דא"א בעת הזווג, ואשר שם עומדים או"א עלאין בעת הקביעות, הנה שם בחינת ה ל ' של המוחין, שהם חג"ת דא"א, והם קומת בינה דאו"א הקבועים. ובחינת ביאת המוחין לז"א המלביש על נה"י דא"א, נבחנים ל צ ' של אלו המוחין, שהם בחינת נה"י ובחינת דעת. כנודע.
ובהיות ז"א בבחינת י"ג שנה ויום א', וכן במוחין דהולדה שבבחי' חול, הוא מקבל רק בחי' צ ' דמוחין. ובמוחין דיום השבת במוסף, הוא מקבל בחינת המקיף ד ל ' שלו, שהם בחינת או"א עלאין דקביעות, ונעשים בו פנימיות. ובכ' שנה, וכן בשבת בעת המנחה, הוא עולה לג"ר דא"א, למקום יציאת המוחין כנ"ל, ואז משיג המקיף ד ם ' דאלו המוחין. וכל זה הוא רק בכללות, אבל בפרטות, יש בבחי' צ ' דמוחין ההם, ג' בחי' מל"צ, וכן בל"מ, וכן בכל פרט. (ר"ב ור"ו).

:

צד) מהו משועבד לחו"ג.
בחינת חסדים מגולים שז"א מקבל מב' עטרין דאו"א, אינו עושה אותו בן חורין לגמרי, להיותו משועבד לזווג דחו"ג הממשיכים הארת חכמה, ואז אין לחיצונים אחיזה בנה"י שלו המגולים, אמנם בלי זווג הזה, יש פחד מחיצונים שלא יתאחזו בנה"י שלו, כנודע. אמנם בחינת חו"ב שז"א מקבל מאחסנתא דאו"א, עושה אותו בן חורין לגמרי, כי אפילו בלי זווג החו"ג אין אחיזה לחיצונים באורות אלו, כי הם מתוקנים ב ם ' דצל"ם, שאין לשום דין וצמצום אחיזה שם, להיותם בחינת ג"ר דבינה. כנודע. (אות ס').

:

צה) מהו נהירו.
נהירו, פירושו: או"י. ונציצו, פירושו: או"ח. (אות ע"ד).

:

צו) מהו נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן.
נודע, שח"ס דא"א נתקן בנוקבא, והוציא הבינה לבר מראש, לבחי' גרון וחג"ת. ונמצא היסוד דח"ס, שבו המסך דנוקבא שלו, דהיינו בחינת בנימין הכלול ביוסף, הוא המוציא את הבינה לחוץ, שבזה נפסקה הארת ע"ב וחכמה מן הזו"ן, כי הבינה אינה יכולה להשפיע לו חכמה אחר שיצאה מן הראש. וע"כ נבחן היסוד דמו"ס לבחינת דעת המפסיק בין א"א לזו"ן. אמנם בעת הזווג, יורד המסך דח"ס משם לבחינת הפה, דהיינו במקום החזה דא"א, והחג"ת דא"א עולים ונעשים לחב"ד שלו, ונעשה הזווג דחיך וגרון דא"א בסוד כפיפת ראשו למטה, והפה יורד למקום החזה שמקודם לכן, ונכלל מזל ונוצר בחיך דא"א שבמקום החזה שמקודם לכן, ומזל ונקה נכלל בגרון דא"א העומר בנקודת החזה הזו, ואז יוצאים מוחין דע"ב לאו"א. הרי שבעת חזרת בינה דא"א לראשו, נעשה היסוד דא"א בצירוף המזלין בחינת דעת לאו"א, שהם הבינה שחזרה לראש.
וע"ז רומז הזוהר "נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן" שהוא סוד הדעת הנ"ל שבחיך וגרון דמו"ס שירד לחזה בסוד כפיפת ראש, ונעשה לדעת ע"י המזלין בשביל המוחין דאו"א, שע"י הדעת הזה מתפשטים המוחין האלו לזו"ן העומד בעיבור. ובחינת היסוד דמו"ס, הוא בחינת נהירו, שפירושו או"י, ובחינת יוסף. ובחינת המסך הכלול שם בבחינת בנימין הכלול ביוסף, הוא בחינת נציצו, שפירושו או"ח, שע"י בחינת היסוד יוצאים הט' שממעלה למטה. וע"י בחינת המסך, יוצאים הט' שממטה למעלה. ונהירו ונציצו, האלו מיוחסים לנהרא דנפיק מעדן, שהיא הבינה שיצאה מח"ס הנקרא עדן, ועתה חזרה לשם ומקבלת מוחין מסוד הדעת הזה. וכבר מובא לעיל בתשובה ט"ז, שמוחין אלו דע"ב דל"ב נתיבות, נבחנים על שם הבינה שהיתה בחכמה ונפקא משם. ע"ש. והיינו נהרא דנפיק מעדן, שאליה מיחס הזוהר הנהירו ונציצו המוציא קומת חכמה זו, כמ"ש הרב. (אות פ"ו).

:

צז) מהו נהר יוצא מעדן.
בינה שהיתה כלולה בחכמה דא"א בעת יציאתם במקום רדל"א, שאחר כך לעת לידה נתלבש הרדל"א במלכות דצמצום ב', שעי"ז גם הח"ס דא"א נתקן בנוקבא והוציא הבינה לחוץ אל בחינת גרון וגוף. הנה בינה זו שבגרון נבחנת לנהר יוצא מעדן, כי עדן הוא מו"ס, ובינה שהיתה כלולה בו נפיק ממנו לחוץ לבחינת גוף שלו. אמנם עיקר יציאה זו של בינה דא"א, אינה נרגשת בג"ר של הבינה, דהיינו מחזה ולמעלה דא"א ששם עומדים או"א עלאין, אלא רק מחזה ולמטה ששם עומדים ישסו"ת שהם בחינת ז"ת דבינה, כי בג"ר דבינה שהיא בסוד כי חפץ חסד הוא, אין מקום לשום מסך וצמצום לפגוע בה, שלא היה הצמצום רק על בחינת חכמה ולא על בחינת חסדים כנודע. אבל בנה"י דאו"א, וכן בישסו"ת שהם בחינת ז"ת הצריכים להארת חכמה, ואינם יכולים לקבל בהיותם בבחינת גוף, ע"כ בחי' המיעוט של הנהר דנפיק מעדן רוכב עליהם, והם בלבד נבחנים שיצאו מעדן ונתמעטו ע"י הנוקבא שמו"ס נתתקן בה, להיותם חסרים מבחינת הארתם המיוחסת להם. וה"ס ה ה ' ראשונה של שם הוי"ה שהקרן זויות שלה הוא י ' ובחינת ישראל סבא, שהוא מתפשט לכאן ולכאן ונעשה ד'. עי' להלן בתשובה צ"ח <נהר המתפשט בצדדיו>.

:

צט) מהו נציצו.
עי' לעיל בתשובה צ"ה <נהירו>.

:

ק) מהי נקודה השורשית דרחל.
נודע ששורשי הזו"ן הם בז"ת של הנקודים. ויש בהם כלים דפנים וכלים דאחורים. כי בחינת חב"ד חג"ת דכלים שלהם עד החזה, שיצאו מבחינת הסתכלות עינים באח"פ נבחנים לכלים דפנים, ובחינת מחזה ולמטה שהשיגו לעת גדלות, מכח הזווג דיסוד א"ק באו"א דנקודים הם נבחנים לכלים דאחורים. גם נודע שבחינת השבירה היתה רק בכלים דאחורים, מחמת שכבר יצאו לבחינת בי"ע, ע"י הפרסא דצמצום ב', ולא היו ראוים לקבל האור דאצילות, וע"כ נשברו. משא"כ בכלים שמחזה ולמעלה, שהם היו בבחינת אצילות גם מבחינת הצמצום ב', ע"כ לא היו צריכים להשבר, אמנם גם הם נשברו, והוא מטעם התחברותם והתערבותם עם הכלים דאחורים. ולפיכך כשנתקנו אותם הכלים דפנים דז"ת באצילות, ונבררו מן הכלים דאחורים פעם אחת. שוב אין ענין מיעוט ונפילה נוהג בהם, כי לולא התערבותם עם הכלים דאחורים לא היו נשברו גם בנקודים, ועכשיו שנבררו מהם, כבר הם נשארים נקיים מכל פגם, ונעשו לבחי' אצילות בקביעות. אמנם כל מה שנברר מכלים דאחורים דז"ת אלו, אין זה אלא ע"י עלית מ"ן מתחתונים, ולכן מעלתם תלוי בתחתונים, ואם התחתונים מקלקלים מעשיהם, חוזרים ונופלים לבי"ע.
והנה מז"ת אלו דנקודים מכלים דפנים, יש לז"א ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, שמבחינת האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י. ולנוקבא יש שם רק בחינת נקודת החזה בלבד, שהיא הכתר שלה מצד הכלים, ובחינת מלכות שלה מצד האורות. ונמצא לפי הנ"ל, שרק נקודה זו לבדה יכולה להתתקן בנוקבא בקביעות, להיותה מבחינת כלים דפנים, אבל הט"ת שלה שהם מנקודת החזה ולמטה, הם כולם כלים דאחורים, ואינם יכולים להתקן בקביעות באצילות. וע"כ נבחנת נקודת החזה הזו, לבחינת "נקודה השורשית של הנוקבא" כי אין לנוקבא שורש קבוע באצילות זולת נקודת החזה זו. ומבחינת האורות אשר הז"א נבחן לחג"ת נה"י, נבחנת הנוקבא לעטרת היסוד. (אות ל"ז).

:

קא) מהן נשמות חדשות.
יש ב' בחינות נשמות חדשות: א' הן חדשות ממש, הנמשכות מחכמה דאו"י, ואלו אינן באות כלל בעולם התיקון, בסוד הגנן דלא נחית לגנתא מזמן הנקודים ואילך ויש בחינת התחדשות הנשמות, הבאים מבחינת חכמה דל"ב נתיבות, הנבחנת לבחינת בינה שהיתה כלולה בחכמה, שאין זה חדש ממש, כי כבר היתה כלולה בחכמה, והבן. עי' לעיל. בתשובה ט"ז <בינה שהיתה כלולה בחכמה>.

:

קב) מהן נשמות חדשות אב"א.
נתבאר לעיל בתשובה הסמוכה <נשמות חדשות>

:

קד) מהו נתיב דלא אתידע.
בחינת מלכות דצמצום א' נקראת נתיב דלא אתידע. משום שאין שום זווג נוהג עליה באצילות מרדל"א ולמטה. ובחינת השערות דיקנא הם מבחינת המלכות הזו, ואין מוחין דע"ב יוצאים זולת על בחינת המלכות הזו הכלולה בשערות דיקנא, דהיינו ע"י עלית ג"ר דא"א לרדל"א, ושם נעשה הזווג הזה, הנבחן, לנתיב דלא אתידע. (אות נ"ג).

:

קה) מהו עדן העליון.
בחינת היסוד שבבריאה שהוא בינה נקרא עדן העליון. ובחינת היסוד שבעשיה, שהוא בחינת מלכות נקרא עדן התחתון. (אות פ"ו).

:

קו) מהו עדן התחתון.
עי' לעיל תשובה ק"ה <עדן העליון>.

:

קז) מהי עטרא דגבורה.
עי' תשובה י"ד <ב' עטרין>. ותשובה צ' <מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א>.

:

קח) מהי עטרא דחסד.
עי' תשובה י"ד <ב' עטרין>.

:

קט) מהם עיבור א' וב'.
הבירורים דזו"ן דאצילות נחלקים לב' בחינות: א' הבירורים דבחינת כלים דפנים, שהם בחינת חב"ד חג"ת עד החזה, שיצאו בקטנות נקודים. כנ"ל בתשובה ק' ע"ש. ובירורים אלו נקראים עיבור א', וזהו בחינת הקביעות שלו, כמ"ש שם. ב', הוא הבירורים דכלים דאחורים, שהם מבחינת מחזה ולמטה שנתחברו לז"א דנקודים בעת גדלות, וכל אלו הבירורים נבחנים לעיבור ב' שהם כוללים כל המוחין כולם דז"א. אמנם לפעמים קורא הרב לבחינת העיבור הבא אחר שתי שנים דיניקה להשלמת הכלים שלו, בשם עיבור ב'. ובחינת עלית מ"ן לצורך מוחין דהולדה, שהוא אחר ט' שנים ויום א', קורא בשם עיבור ג'. (אות ז'. ובאו"פ שם ד"ה וזו. ואות ב' ובאו"פ שם ד"ה העיבור).

:

קי) מהו עיבור ג'.
עי' תשובה ק"ט <עיבור א' וב'>.

:

קיא) מהו עלמא דאתכסיא.
לאה נקראת בשם עלמא דאתכסיא. והוא מטעם להיותה עומדת במקום חג"ת, והיא נתוקנת באחורים דאמא, והיא חושקת בחסדים מכוסים ודוחית להארת חכמה. והיפוכה היא רחל, כי היא עומדת בנה"י דז"א, וכל עיקרה היא הארת חכמה בהחסדים, וע"כ היא נקראת עלמא דאתגליא. על שם החסדים המתגלים על ידיה. (אות ס"ו).

:

קיב) מהו עלמא דאתגליא.
עי' לעיל תשובה קי"א <עלמא דאתכסיא>.

:

קיג) מהו ענוגא.
נתבאר לעיל אות י"ט <בן חורין>. (אות ס"ג).

:

קיד) מהו עצמות העליון.
עצמות פירושו חכמה, ועצמות העליון מורה על מו"ס, שנסתמה בקרומא דלא לאתפחתא. ומה שמו"ס משפיע לתתא, הוא מבחינת חכמה דל"ב נתיבות שמקבלת ממוחא דאוירא, ששם מתלבש דעת דרדל"א, ולא מבחינת עצמותה ממש. (אות צ"ה).

:

קטו) מהו עצמות העליון ע"י התלבשות.
המוחין דחכמה דל"ב נתיבות, כשהם במקום יציאתם באו"א, הם מאירים בלי לבוש של המסכים שבדיקנא להיות המסכים אלו משמשים בהם ממטה למעלה ואין עביות של המסכים יכולה למעט כלום למעלה ממציאותה. אמנם כשהמוחין מקובלים לזו"ן, הם באים להם בהתלבשות היסודות דאו"א, ואז מתמעט בהם העצמות העליון דחכמה זו, ואינה מאירה בהם אלא כמדת המסכים, בסוד חמה בנרתיקה. כמ"ש לעיל בתשובה י"ד <ב' עטרין> באורך ע"ש. ואות צ"ה).

:

קטז) מהו עצמות העליון בלי לבוש.
זה הכלל, כי אחר ראש הג' דא"א, אין החכמה דא"א מאירה מבחינת עצמותה, אלא מבחינת חכמה דרך המ"ן דשערות, שמשם מקבלים או"א. ואין או"א מאירים חכמה לזו"ן אלא בהתלבשות ביסודות שלהם, שע"י זה אין הת"ת שהוא ה"ח מאיר מבחינת עצמותו, שהוא הנושא להארת חכמה, אלא שמאיר לפי מדת עטרת היסוד, שהוא בחינת ה"ג. כנ"ל בתשובה י"ד <ב' עטרין>. (אות צ"ה).

:

קיז) מהם עקבים דלאה בכתר רחל.
נקודת החזה דז"א, היא המסיימת לרגלי לאה, מפני ששם מסתיים בחינת חסדים מכוסים, שהם בחינת לאה. ואותה נקודת החזה היא ג"כ כתר רחל ונמצא שעקבים דלאה וכתר רחל הם מבחינה אחת והם אורות דחוקים. עי' לעיל תשובה ה' <אורות דחוקים>. (אות כ"ג).

:

קיח) מהי ערלה החופפת על היסוד.
בחי"ד שאין עליה זווג בפרצוף אצילות נקראת ערלה, משום שהאור מתרחק ממקום מציאותה. והנה באו"א שהם בחי"ב דאו"י, אין שם מציאות ערלה, כי בחי"ב רחוקה היא מן הבחי"ד. אבל ז"א, שהוא בחי"ג דאו"י שבחי"ד מתחלת אחר סיומו, ע"כ נבחן שאחר סיום הפרצוף דז"א, דהיינו אחר עטרת יסוד שלו, מתחיל בחינת ערלה הנ"ל, אכן אין הפגם הזה יכול להתעלות למעלה ממקום מציאותו, דהיינו בז"א גופו, אלא הפגם הזה נוגע לנשמות שהם למטה מזו"ן, שהם צריכים לקבל מעטרת יסוד דז"א, ונמצא שהם פוגעים בערלה החופפת שם למטה מן היסוד כנ"ל, ולכן צריכים תיקונים מיוחדים אל הנשמות, כדי להעביר משם בחינת הערלה. והם ג' שני ערלה כי היסוד כולל ג' קוים נה"י, וע"כ יש שם ג' בחינות לטהר אותם מבחינת הערלה. (אות ז').

:

קיט) מהי פנימית חכמה שבסוד הדעת.
נודע, שעיקר הנושא להארת חכמה זו דל"ב נתיבות, הוא הת"ת, דהיינו ז"א הכולל ה"ח. כי לעולם אין הבינה חוזרת להיות חכמה זולת בכח הת"ת, שבצירוף עטרא דגבורה הוא נקרא דעת, וע"כ נבחן פנימיות חכמה זו, שהיא נשקפת מתוך הדעת, דהיינו מתוך הת"ת שהוא הנושא אותה גם בבחינת החכמה של הבינה עצמה, כי הן מצד המשכתה וגילויה, והן מבחינת העמדה וקיום המוחין דחכמה אצלה, אינה נסמכת זולת על הת"ת, שה"ס הדעת. (אות פ"ז).

:

קכ) מהו צדיק אבד.
בימי הבית, היו או"א בקביעות בקומת ע"ב, וזו"ן היו במדרגת או"א והנשמות הנולדות מזו"ן היו בבחינת פב"פ. אמנם לאחר חורבן הבית, נעלם זווג הזה הגדול מבחינת הקביעות, ואין בקביעות אלא הזווג דלהחיות העולמות בלבד, אבל זווג העליון פסיק, ואינו בקביעות. ועל יסוד דגדלות ההוא שנעלם מבחינת הקביעות, נאמר הצדיק אבד וכו'. (אות נ"ו).

:

קכא) מהו צדיק דנפיק מינה.
יסוד הזכר, הוא בחינת הנושא אל אור העליון, הנקרא או"י, ונקרא צדיק דעייל בה, כלומר, המכניס אור העליון אל הנוקבא, והוא נקרא גם כן בשם יוסף. ובחינת המסך שביסוד דנוקבא, שעליו מכה אור העליון, היות המסך דוחה ומחזיר לאור העליון לאחוריו, נבחן לצדיק דנפיק מינה, כלומר, שאור העליון יוצא ונדחה לחוץ הימנו, כי אינו נותנו להתלבש בו אשר עם הכאה זו הוא מעלה או"ח המלביש ומקיים את או"י כנודע. וכן הוא נקרא בשם בנימין. (אות ע"א).

:

קכב) מהו צדיק דעייל בה.
נתבאר לעיל בתשובה הסמוכה <צדיק דנפיק מינה>.

:

קכג) מהו ציון.
יסוד דנוקבא, שהוא בחינת צדיק דנפיק מינה, כנ"ל בתשובה קכ"א. נקרא בשם ציון. והוא מלשון יציאה, דהיינו ע"ש הצדיק דנפיק מינה. עש"ה. (אות ע').

:

קכד) מהו צלע.
בחינת הכותל דנה"י דז"א, ששם בחינת יסוד דאבא, היא נקראת צלע. בסוה"כ ויבן ה' אלקים את הצלע וכו', והיא נקראת כלת משה, כי משה יסוד דאבא, כנודע. (אות ע"ג).

:

קכה) מהו קיום והעמדה.
יש ב' שפע מאו"א: א' הוא מבחינת להחיות העולמות, ונקראת ג"כ שפע של קיום והעמדה, ושפע זו באה מבחינת זווג דלא פסיק דאו"א, דהיינו מאו"א דקומת ס"ג. וב' הוא שפע של ברכה ותפנוקי מלכים, דהיינו מוחין דהולדה, ושפע זו באה מאו"א דקומת ע"ב, שזווג הזה פסיק ואינו בקביעות, אלא בזמן שזו"ן עולים להם למ"ן, כנודע.
וכן בחינת המ"ן שזו"ן משאירים בראש דאו"א, כדי לקיים המוחין בהם, נקרא ג"כ בשם "קיום והעמדה" ויש שם מובן אחר, דהיינו, שאין קיום קומת חכמה באו"א בלי המ"ן של הזו"ן, כי או"א עצמם הם מתוקנים בבחינת ג"ר דבינה, בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ אין להם נטיה לחכמה, זולת להשפיע לזו"ן, וע"כ צריכים גם הזו"ן להשאר בראשייהו דאו"א, כדי לקיים בהם אלו המוחין. עי' לעיל בחלק ז' אות ל"ט. (אות נ"ה).

:

קכו) מהו קשר דתפילין של ראש.
המוחין דנוקבא אינם נכללים בשש הבחינות דמוחין דז"א, משום שעטרא דגבורה שעליה יוצאים המוחין דאו"א, היו מבחינת גבורות דזכר, דהיינו מבחינת בנימין הכלול ביוסף, ולא מבחינת גבורות דנוקבא, שהיא בחינת בנימין גופיה. כנ"ל בתשובה צ'. וב' בחינות הראשונות של המוחין דנוקבא הם יוצאים בראש הז"א בזווג מיוחד על המלכות דאמא, שהאו"פ יצא בראש דז"א בפנימיותו והאו"מ יצא לאחורי הראש בעורף, בסוד קשר של תפילין. (אות קנ"ח).

:

קכז) מהו רחל ולאה.
נודע, שז"א כולו הוא נבנה ממוחין דאמא. וכמו שאמא שהיא בינה נחלקה לג"ר ולז"ת, שג"ר שלה הם בחינת או"א עלאין, שהם חסדים מכוסים ודוחים חכמה. וז"ת שלה הם בחינת ישסו"ת, וחסדים מגולים בהארת חכמה. כן ז"א הנבנה מאמא, הוא בסו"ה ואנכי איש חלק, שמחזה ולמעלה מאירים בו בחינת ג"ר דאמא, דהיינו בחינת חסדים מכוסים, ומחזה ולמטה מאירים בו בחינת ז"ת דבינה, שהם חסדים מגולים. ולהיותם כמעט ב' בחינות הפכות זו לזו, ע"כ קראו הכתוב בשם איש חלק, וכן נקרא חלק על שהוא חלק משערות, כנודע.
והנה מטעם הנ"ל, גם בחינת הנוקבא של ז"א, נחלקת ג"כ לשנים. כי יש נוקבא עליונה מבחינת מלכות דג"ר דאמא, שהיא בחינת חסדים מכוסים, הנקראת לאה, והיא מלבשת על חג"ת שלו עד החזה, דהיינו במקום החסדים מכוסים שלו. ויש לו נוקבא שניה מבחינת מלכות דז"ת דבינה, שהיא בחינת חסדים מגולים, הנקראת בשם רחל, והיא מלבשת במקום מחזה ולמטה שלו, דהיינו במקום החסדים המגולים שלו. וע"כ לאה מקבלת רק מבחינת אחורים דיסוד אמא, המסתיימת במקום החזה, כי היא דוחית חכמה כמו ג"ר דאמא, ואינה יכולה לבא מחזה ולמטה ששם משמש בז"א יסוד דאבא בגילוי. ורחל בהיפך, כי כל אחיזתה היא רק ביסוד דאבא, בסוד אבא יסד ברתא, וע"כ אינה יכולה לינק מלמעלה מחזה דז"א, ששם יסוד דאבא טמיר ונעלם ביסוד דאמא. (א' תק"ה ד"ה ובזה).

:

קכח) מהם רישי כתפין דא"א.
עי' בתשובה י"ד <ב' עטרין>.

:

קכט) מהו רקיע.
יסוד דז"א נקרא רקיע, כי יסוד הוא סיומו של ז"א, שהוא מפסיק בחינת האורות דעלמא דדוכרא, שלא יאירו ממנו ואילך, וע"כ נבחן לרקיע המבדיל בין מים עליונים שהם זכרים, ובין מים תחתונים שהם נקבות, כי ממנו ולמטה מתחיל עלמא דנוקבא. ועל המסך שביסוד הזה המפסיק הארת הדכר, נוהג שם זווג דהכאה עם האור העליון, להיותו דוחה את האור העליון מלהתפשט דרך בו, וע"כ הוא מעלה או"ח. (אות ע"ט).

:

קל) מהו רקיע עליון בסוד הבינה
עי' לעיל תשובה י"ז <בינה הנקראת רקיע>.

:

קלא) מהי שאילת כלים דלאה מרחל.
הנה בחצות לילה, כשהגיעו המוחין דאו"א לזו"ן מהארת ע"ב ס"ג העליונים, המורידים ה"ת מעינים לפה, אשר אז חג"ת דז"א נעשים לחב"ד, ונה"י דז"א נעשו לחג"ת, ויוצאים לו נה"י חדשים הנבררים מבריאה. נמצא אשר לאה שהיתה מסתיימת בנקודת החזה דקטנות מסתיימת עתה במקום היסוד, כי נה"י דז"א נעשו לחג"ת, ונמצא נקודת החזה שירדה למקום עטרת יסוד שמקודם לכן, שעמהם ירדו רגלי לאה עד סיום הז"א. ואז נבחן ''שלאה שאלה הכלים דרחל" כי אלו הנה"י הם מקום רחל, כנ"ל בתשובה קכ"ז. ועתה שאלה אותם לאה, כנ"ל. ורחל ירדה לבריאה, כי הכתר שלה שהוא נקודת החזה שמקודם לכן, עומד עתה בסיום הז"א. ונבחנת בלשון שאלה, משום שאין זה אלא רק לשעתו בלילה, כדי להמשיך בחינת כלי ורוחא לצורך רחל, אמנם בבוקר חוזרת לאה למקומה ומחזרת המקום הזה לרחל. ולכן הוא כדמיון שאלה. ויש עוד טעם בדבר, כי זה המקום של רחל שלקחה לאה, לא נשארה בבחינת רחל, דהיינו בחסדים מגולים, אלא שבאו בבחינת לאה לחסדים מכוסים, שהרי נעשו לחג"ת. ודומה, כמי ששואל דבר מחבירו ועושה בו חפציו עצמו, ולא באותו התשמיש שעשה בו חבירו המשאיל. (אות ל"ג. א' תק"ה ד"ה ובזה).

:

קלב) מהי שאילת כלים דרחל מלאה .
נתבאר לעיל בסמוך, שבלילה אחר חצות, שואלת לאה כלים דרחל לרשותה. אמנם ביום לאחר שכבר נשלמו הארת כלים דרחל בלילה, הנה רחל עולה שוב באצילות עם ט' נקודות דתוספות שנתחברו אליה בבריאה, שה"ס נה"י חדשים, כנ"ל בתשובה קל"א. ואז נעשה הזווג דפב"פ עם ז"א בכל קומתו, ונמצא "רחל שואלת אז הכלים דלאה", כי אז נעשה גם מחזה ולמעלה דז"א לבחינת חסדים מגולים, וע"כ נדחית לאה משם לבחינת אחור דז"א, משום שהוא נגד טבעה ונטיתה, כי היא תמיד בסוד כי חמץ חסד הוא, כמו ג"ר דאמא. אמנם גם זה נבחן בשם שאלה לפי שעה, כי אינו נוהג רק בעת הזווג בלבד. אבל לאחר הזווג היא מחזרת שוב המקום הזה אל לאה, ורחל יורדת למטה מחזה. (אות ל"ג א' תק"ה ד"ה ובזה).

:

קלג) מהם שבילין צרין.
יסוד דאבא נקרא שביל. ועל שם ששליטת יסוד דאבא מתגלה במקום נה"י, שהוא צר וארוך, ע"כ מכונים הארת הנה"י בשם שבילין צרין, כי המה חסרי חסדים מבחינת עצמם, משום שיסוד אמא שהוא מקום החסדים כבר נפסק בחזה, ויסוד אבא המאיר שם הוא צר מחסדים, וכל בחינת החסדים שבהם יורדים אליהם מלמעלה מן חג"ת, שהארות חג"ת נבחנים לאורחין רחבין, ע"ש יסוד הבינה, המשפעת שם חסדים בהרחבה כמדתה. ויסוד הבינה אשר שם נקראת אורח. (אות צ"ו).

:

קלד) מהו שורש רחל ועיקרה.
עי' לעיל בתשובה ק' <נקודה השורשית דרחל>.

:

קלה) מהי שליטת המלכות.
ענין שליטת המלכות מובן בעיקר על השלמת הכלים שלה לע"ס, שהם עיקר התיקון של הב"ן, שהוא המלכות. כי אחר שיש לה עשרה כלים, הרי כל השפע כבר מגיע לה מז"א בעלה, ע"י הזווג של יום. אמנם השלמת הכלים דרחל באים רק בלילה, שאז עולים חג"ת דז"א ונעשים לחב"ד, ונה"י לחג"ת, וקונה נה"י חדשים הנבררים ע"י רחל בלילה בבריאה. ושליטה זו של רחל בבריאה אינה אלא בלילה, כי ביום היא חוזרת לאצילות. (אות ה').

:

קלו) מהם שלשה ערלות.
נתבאר לעיל בתשובה קי"ח <ערלה החופפת על היסוד>.

:

קלז) מהם שמשא וסיהרא נעלמים.
נתבאר לעיל בתשובה ס"ז <י"ב מזלות>.

:

קלח) מהם שערות היותר חומרים מהבל הפה.
האו"ח העולה מן המסך שבמלכות של הגלגלתא דא"א שהוא בחי"ד דהתלבשות הכלולה מבחי"ג דעביות שבמו"ס, אין לאו"ח הזה שום התפשטות למטה מראש, והוא מטעם שבחי"ד הזו שנקרא פה, הוא זך לגמרי מבחינתה עצמה, וכל בחינת העביות שבה הגיע לה מבחי"ג, שהיא בחינת הבל החוטם, וע"כ הבל הפה עצמה נעלם מתחתונים. אמנם השערות, הם ג"כ בחי"ד כמו הפה, אבל הם יותר חומרים מהבל הפה, כי יש בהם גם מבחינת עביות של מלכות דצמצום א', מטעם שהם אינם משמשים אלא במקום רדל"א, כנודע. וה"ס דעת דרדל"א המתלבש באוירא, שמהם מושפעים קומת חכמה דל"ב נתיבות דרך מו"ס אל או"א. ונמצא עיקר המשפיע הוא מו"ס, ע"י הבל החוטם, שהוא בחי' המסך שביסוד דמו"ס, כי הוא המקבל מן השערות ויורד למקום או"א שבחב"ד דא"א, ועושה שם הזווג על בחינת דעת דשערות הכלולים במסך דיסוד דבחי"ג שלו שנקרא חוטם, וע"ד זה משפיע המוחין דע"ב לאו"א, כנ"ל בתשובה ע"ח וע"ט, בענין כפיפת ראש. עש"ה. ועי' בתשובה ל"ב <הבל היוצא מחוטם דא"א> ול"ג <הבל היוצא מפה דא"א> בענין הבל הפה והחוטם. (אות רי"ח).

:

קלט) מהם שעשועים במ"ן ומ"ד.
בשעת הזווג, שהנשמות שבנוקבא עולות במ"ן שלה ומקבלים בחי' ג"ר שלהם ע"י הג"ר שלה המשמחות, יש בחי' שעשועים אל המזדווגים בהשלימות הגדולה שהשיגו הנשמות ע"י המ"ן ומ"ד של הזווג. כמ"ש בזוהר, פוק חזי במאי ברא דאתינא לגבך. (אות ס"ג).

:

קמ) מהם שעשועים בנשמות.
כתר רחל היורד בחצות לילה בבריאה, ומחברת אליה את הט"ת שלה, שעמהם מתחברים ג"כ גו"ע של נשמות הצדיקים הדבוקים בט"ת אלו, אז הקב"ה, שהוא כתר דרחל, משתעשע עם הנשמות האלו, על יציאתן מתוך הקליפות והתחברותן בקדושה. (אות מ"ב).

:

קמא) מהי תוספות ולא עיקר.
מה שנתקן בהפרצופים בקביעות נבחן לעיקר הפרצוף, והם ששה כלים חג"ת נה"י דז"א, ובחינת מלכות דנוקבא, שהיא עטרת יסוד דז"א. אשר מבחינת הכלים הם נבחנים, לחב"ד חג"ת דז"א עד החזה, ובחינת כתר דנוקבא, שהיא נקודת החזה. וכל מה שזו"ן משיגים יותר מבחינת אלו, דהיינו בחינת נה"י דכלים דנשמה חיה יחידה דז"א, עם ג"ר דאורות. וכן כל הט"ת דכלים דנרנ"ח של הנוקבא, עם הט"ר דאורות, כל אלו נבחנים לתוספות ואינם עיקר בפרצוף משום שאינם בקביעות בהם, אלא תלוים במעשים טובים של התחתונים. (אות ל"ד).

:

קמב) מהי תוספות כח.
מבחינת מוחין הקבועים של או"א וזו"ן, אין בהם כח להוליד נשמות. וכדי שיהיו להם כח להולדת נשמות, צריכים או"א לקבל תוספות כח על מדת קביעותם, דהיינו שצריכים לקבל מא"א מוחין דע"ב. ג"ר דאורות ונה"י דכלים. וכן זו"ן מאו"א. וכיון שאינם עיקר בפרצוף, ע"כ הם מכונים תוספות כח. (אות י"ג).

:

קמג) מהו ת"ת בבחי' היותו בפני עצמו.
נודע, שדעת נחלק לחסד וגבורה הנקראים: ת"ת, ויסוד. גם נודע שעיקר הנושא לחכמה זו דל"ב נתיבות הוא הת"ת, כי ע"כ נקרא בשם שמש, להיותו השורש לכל האורות המתגלים אחר א"א, מבחינת עצמות העליון, כי עצמות דא"א נסתם בקרומא, ואין גילוי עצמות ממנו ולמטה, זולת ע"י החכמה דל"ב נתיבות. וכיון שת"ת הוא עיקר הנושא להארת חכמה הזו, ע"כ נקרא בשם שמש, דהיינו, כמו השמש הוא השורש לכל האורות שבעולם הזה, כן ז"א הוא השורש לכל האורות אשר מא"א. אמנם הוא נבחן בב' בחי' אם היותו בפני עצמו, דהיינו מחוץ לנרתק של המסכים שבעטרא דגבורה, שאז מאיר בחינת החכמה שלו בגילוי גמור. וזה אינו נוהג אלא במוחין במקום יציאתם, דהיינו במקום ג"ר דא"א, ששם עלו או"א בעת הזווג. ויש בחינה ב', שת"ת מלובש בנרתק של עטרא דגבורה, ואז נקרא גם הת"ת בשם עטרא. כי אינו משמש במדתו עצמו אלא במדת עטרת היסוד. והוא מכונה בשם חמה בנרתיקה, שכל המוחין דשתא אלפי שני הם מבחינת ב' עטרין שהם בחינת חמה בנרתיקה. אמנם לעתיד יאירו אלו המוחין כמו שמאירים באו"א עלאין במקום יציאתם, דהיינו שת"ת יאיר מבחינת היותו בפני עצמו מחוץ לנרתק, כנ"ל. וע"ז רמזו ז"ל עתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה, וכו'. (אות פ"א).

:

קמד) מהם תפנוקי מלכים.
המוחין המגולים בהארת חכמה נקראים תפנוקי מלכים, משום שמקום הגילוי דהארת חכמה הוא במלכות, שהיא נוקבא דז"א. כנודע. (אות ס"ב).

:

א) מהו אחור
עיקר השם אחור הוא על בחינת מחזה ולמטה של הפרצוף, הנקרא פרצוף העיבור. אכן כל בחינת ו"ק נקרא ג"כ בשם אחור, ואפילו המוחין דו"ק נקראו מוחין, דאחור, ורק בחינת ג"ר נקרא עי"מ דפנים. (אות ס').

:

ב) מהם אחורים דאותיות.
בכל ספירה שבפרצוף, נבחנים ד' מדרגות, שהם: פו"א דאותיות, ופו"א דמספר. למשל: הכתר דכל פרצוף , הפנים שבו הוא ד' אותיות דהוי"ה פשוטה, ואחורים דכתר, הוא ד' אותיות הוי"ה בריבוע, כזה: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. והם הנקראים פנים ואחור דאותיות. ומרמזים על בחינת ט"ס דכתר, שהוי"ה פשוטה היא ט"ס דפנים דכתר, והוי"ה בריבוע היא ט"ס דאחורים דכתר. ומלכות דכתר. מרומזת בהגימטריא, שגימטריא דד' אותיות הוי"ה פשוטה, שהיא כ"ו, היא דמלכות דפנים דכתר. וגימטריא דהוי"ה בריבוע, שהיא ע"ב, היא המלכות דאחורים דכתר. וכשרוצים להבחין בט"ס דאחורים דכתר, של איזה, מכנים אותם בשם אחורים דאותיות. וכשרוצים לדבר ממלכות דאחורים דכתר, אנו מכנים אותה בשם אחורים דמספר. ועד"ז הוא בשאר הספירות. עי' להלן בתשובה ק"ה <פו"א דב"ן דב"ן>. (אות קמ"ז).

:

ג) מהם אחורים דחיצוניות דעיבור.
פרצוף העיבור, דהיינו מחזה ולמטה דכל פרצוף שלם, נקרא בשם פרצוף חיצון, להיותו מלביש על פרצוף היניקה ופרצוף המוחין. ובחי' יסוד ומלכות דפרצוף העיבור, שהם בחינת אחורים אליו, נקראו בשם אחורים של החיצוניות דעיבור. והם בחינת אברי ההולדה שאינם נשלמים מטרם ביאת בחינת המוחין בפרצוף. (אות ע"א).

:

ד) מהם אחורים דמספר.
עי' לעיל תשובה ב' <אחורים דאותיות>. (אות קמ"ז).

:

ה) מהם ב' בחי' גבורות דנסירה.
א' היא מה שמקבלת מאמא בעת עליתם מל הזו"ן למ"ן להיכל או"א, כי מקבלת שם מגבורות זכרים דאמא, שהם דינין תקיפים ממ"ן דצמצום א'. וכיון שהנוקבא נכללת עם הז"א בעלית מ"ן הזה. ע"כ יכלה לקבל מאמא בעודה נכללת שמה, אמנם זה הגיע לה רק בבחינת מ"ן ראשונים, כי או"א נחשב לבחינת עלי עליון לנוקבא ומוכרחת לקבל אותן הגבורות בפעם ב' ע"י ז"א עצמו, שהוא נחשב לעליון שלה, ע"כ נבחנים בגבורות ההן שהנוקבא מקבלת בעת הנסירה, ב' בחינות גבורות: א' הן הגבורות שקבלה בעודה בהיכל או"א כנ"ל. וב' הן הגבורות שהיא מקבלת ע"י ז"א אחר ביאתם למקומם. והם באמת אותן הגבורות שקבלה מקודם מאמא, אלא שנתוסף בהם מיתוק ב' ע"י נתינת הז"א, וע"כ נחשבות לב' גבורות (אות קכ"ד).

:

ו) מהם ב' מלכים בכתר אחד.
ת"ת דאמא הוא כתר של הז"א, וכששניהם עולים עד הת"ת דאמא, הרי הם משתמשים בכתר אחד מאמא, וזה נעשה ע"י התכללות ההוד דא"א בהנצח שלו. ולהבין זה צריכים לזכור מה שנתבאר בחלק י"ד בענין המוחין דע"ב דאו"א וזו"ן, שאינם נמשכים מבחינת חכמה דא"א עצמו, כי אחר הראש הג' שהוא מו"ס נסתם עצמות העליון בקרומא דאוירא, דהיינו החכמה דא"א נסתמה בקרומא דלא לאתפתחא עוד, ואין אור החכמה מאירה לתחתונים אלא דרך השערות, הנקרא מזלין, בדומה לאור השמש העובר דרך נקבים קטנים, כדברי הרב לעיל, דף אלף תקמ"ט אות צ"ה. עש"ה. והוא מכונה אור השמש, משום שחכמה זו המתגלה על המזלין, הנה ת"ת לבדו נבחן להנושא העיקרי המכונה תמיד בשם שמש, והוא מטעם שנתבאר שם, כי הג"ר דאו"א נאחזים בבינה דא"א שיצאה לבר מראשו, שהיא הכתר דאו"א, וטבעה תמיד בחסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא, אלא רק בעת שז"א עולה למ"ן אליה, היא חוזרת לראש דא"א לבחינת חכמה, כדי להשפיע מוחין לז"א, וע"כ נבחן שגם עתה שהיא נעשית לחכמה, נמצא עיקר הנושא והמקיים אור החכמה בהבינה, הוא הז"א, הנקרא ת"ת, ולפיכך הוא מוכרח להשאיר שורשו בת"ת דבינה שבראש כדי לקיים אור החכמה בבינה, ולולא זה, תכף היתה חוזרת לבחינת עצמה שהוא חסדים מכוסים. ותדע שזה היה סבת הביטול ונפילת האחורים דאו"א בעת שביה"כ, כי מאחר שכל המוחין דשם יצאו על המ"ן דזו"ן, ובשבילם חזרה הבינה לחכמה ונעשה הסתכלות עיינין דאו"א, ע"כ היה המ"ן דזו"ן נשארים בהם בראשייהו דאו"א בבחינת קיום והעמדה, כנ"ל, וכיון שנשברו הכלים דזו"ן, ולא היו צריכים יותר להארת חכמה, נמצא שנתבטל בחי' המ"ן דזו"ן שבראשייהו דאו"א, ונתבטלו המוחין דאו"א ג"כ, ונפלו לבחינת גוף, כמ"ש שם באורך. עי' בדף תקי"ג אות ל"ס.
והנך רואה, שעיקר הנושא לאור החכמה דהיינו לקומת ע"ב דמזלין, הוא רק הת"ת, וע"כ מדמה הרב קומת חכמה זו לאור השמש. גם נתבאר לעיל שמוחין דע"ב אלו נבחנים בג' חלוקות, שהם: בינה, ת"ת, ומלכות, והם אחסנתא וב' עטרין. כי בינה שחזרה להיות ע"ב וחכמה הם בחינת או"א עלאין, שמבחינת עצמם הם חסדים מכוסים, כנ"ל, אלא כל קומת חכמה שממשיכים הוא רק בשביל הזו"ן והם נבחנים לבחינת עצם האורות. ושורשי הזו"ן שנשאר בהם בבחינת מ"ן להעמדה וקיום דאור דע"ב, הם ב' העיטרין: ת"ת ויסוד שבחינת הת"ת משמש בהם לנושא להארת חכמה, כנ"ל. ובחינת היסוד, שהיא עטרא דגבורה משמש בהם לנושא לבחינת המסכים, שעליהם נעשה הזווג דהכאה. כמ"ש לעיל דף אלף תקע"ב ד"ה ולפיכך עש"ה. וע"כ נעשה הת"ת דאמא לכתר אל הז"א, כי בהיות הז"א נשאר בראש דאמא בבחינת ת"ת המקיים והמעמיד לקומת ע"ב שלה, הנה תחת זה הוא נאחז ויונק מת"ת שלה את מוחין דע"ב שלו, כי זה הכלל, ששיעור המוחין שהתחתון גורם להיות בהעליון, נוטל אותם גם התחתון במקומו.
ותדע, שב' העטרין הנ"ל, שהם ת"ת ויסוד, יש להם יחס שוה אל נצח והוד דא"א. כי הת"ת שהוא עטרא דחסדים, הוא הז"א. והיסוד, שהוא עטרא דגבורה היא הנוקבא, כלומר, בחינת בנימין הכלול ביוסף, כנודע. וכבר ידעת, שז"א הוא נצח דא"א, ונוקבא היא הוד דא"א. כי מבחינת הכלים נבחן הז"א לנצח והנוקבא בהוד, ומבחינת האורות נבחן הז"א לת"ת, והנוקבא לנצח. משום שנמשכים מבחינה שכנגדם בע"ב דא"ק כנ"ל ולפיכך, אותם הזו"ן המשמשים למ"ן בראש דאמא, הנקראים ת"ת ויסוד, הנה מבחינת הכלים הנמשכים מכתר שהוא א"א, הם אצלו בחינת נצח והוד. אלא בבחינת הזווג הנמשך מע"ב מכונים ת"ת ויסוד, בסוד קו האמצעי. ובבחי' פרצופים, שהם הכלים הנמשכים מא"א מכונים נצח והוד. וזכור זה.
ונודע, שבעת שזו"ן עולים למ"ן לאו"א, עולים עמהם שם גם נה"י דא"א, כנ"ל (חלק י"ד אות מ"ט). ע"ש. ונמצא, כמו שב' העטרין נכללו זה בזה כדי להמשיך מוחין דע"ב, כי עטרא דגבורה ממשיך או"ח ועטרא דחסד ממשיך הארת חכמה, כנ"ל בחלק י"ד. כי לולא התכללותם לא היה נמשכים המוחין. הנה נבחן ג"כ אשר הנצח והוד דא"א נכללו ג"כ זה בזה, להיותם בחינה אחת עם ב' העטרין, כנ"ל. וב' מיני התכללות אלו באים כאחת. כי כן כלולים בעת העלאת המ"ן. כנ"ל.
ונתבאר היטב, הגורם של התכללות נו"ה דא"א זה בזה, שהוא בחי' הזווג הנעשה ע"י ב' העטרין. באופן שאין מוחין דע"ב נמשכים זולת ע"י התכללות נו"ה דא"א זה בזה, כי הזווג דחו"ג הממשיך לקומת חכמה כוללם אותם יחדיו. וזה נבחן להתכללות הוד דא"א בנצח שלו. כי הנצח הוא בחי' עטרא דחסד, דהיינו הת"ת הנושא להארת הכמה, אלא כדי להמשיך או"ח להלביש הקומה נכלל עמו גם ההוד, שהיא עטרא דגבורה. ונמצא שאין עטרא דגבורה שהיא ההוד משמשת כאן כלל במדת הצמצום שבה, אלא אדרבה, היא ממשכת חכמה, כי לולי האו"ח לא היה נמשך הקומה, כנ"ל. הרי שההוד נכלל ונעשה למדת הנצח, כלומר שהוא מסייע להמשיך לאור החכמה. וזה שאומר הרב לעיל דף א' תשי"ד אות נ"ח. "ובריח אז זו"ן משתמשים בכתר אחד, ר"ל ששניהם נכללים בנצח דא"א והם מקבלים הארתם בהשואה אחת" ע"ש. והבן זה היטב.
ונתבאר היטב, איך התכללות עטרא דגבורה שהיא בחינת הנוקבא בעטרא דחסד שהיא בחי' ז"א, גורם ג"כ להתכללות ההוד דא"א בנצח שלו, שמשם יונקים הפרצופים דז"א ונוקבא, שהם בחינת הכלים שלהם, כנ"ל. כי המוחין והכלים נכללים כאחד. ולפיכך נמצא, כי הנוקבא נאחזת בת"ת דאמא שהיא בחינת שורש הז"א, הנשאר שם בראש דא"א לקיום והעמדה של קומת ע"ב דאמא, בשוה עם הז"א עצמו. כי לולא בחינת עטרא דגבורה דנוקבא הנכללת שם בת"ת הזה, היתה מתבטלת קומה זו, כי בלי חלקה שם, לא היו המוחין נמשכים ולפיכך נוטלת גם היא המוחין דע"ב מת"ת דאמא, ות"ת דאמא נעשה כתר אליה כמו שנעשה כתר לז"א. ונמצאים שניהם משתמשים בכתר אחד. וז"ש הרב בדף א' תרצ"א אות ו' "כי מת"ת דאמא נעשה כתר לז"א, וכאשר גם היא תעלה עד שם ויהיה כתרה בת"ת דאמא כמוהו יהיה כתריהם שוין, ויהיו שניהם אחד כי שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת" דהיינו כמבואר. שזה נעשה מכח שעטרא דגבורה נכללה בעטרא דחסד, והוד דא"א נכלל בנצח שלו, ונמצאת הנוקבא, שהיא נאחזת בת"ת דאמא והיא מקיימת ומעמידה המוחין דע"ב שלה, כמו ז"א, וע"כ נעשה ת"ת דאמא לכתר אליה כמו שנעשה לז"א. וע"כ שניהם משתמשים בכתר אחד. (אות ל"ח ואות ו').

:

ז) מהם ב' מלכים פב"פ בכתר א'.
ענין ב' המלכים בכתר א' כבר נתבאר היטב בתשובה הקודמת, ואין להכפיל הד ברים, ועש"ה. אמנם ענין פב"פ בכתר אחד הוא הבחן אחר לגמרי שזה לא יהיה אלא בגמר התיקון. כי אלו המוחין הנ"ל שקבלה מנה"י דאמא שלא ע"י ז"א, בהיותה באחוריו, אינה יכולה לעמוד בהם, להיותם בחינת חכמה בלי חסדים, דהיינו בינות וגבורות דאו"א, שהם בחינת ב"ן לבד שרק אמא עצמה יכולה לקבל אותם משום שבעת שהיא חוזרת לראש דא"א, היא נעשית שם לבחינת חכמה ממש, ואינה צריכה שם ללבוש של אור חסדים כמ"ש הרב בשה"כ ביוה"כ דרוש ג'. אבל הנוקבא אינה יכולה לקבל חכמה בלי לבוש דחסדים, ע"ש, וע"כ היא חוזרת לנקודה דפנים, שהיא בחי' נקודה דצמצום ב', דהיינו נקודה תחת יסוד דז"א, שנשרשת שם מזמן הקטנות דנקודים, וע"כ לא יארע שום מיעוט בנקודה זו, כי כל מה שיצא בקטנות נקודים מבחינת ה"ת בעינים, נקרא כלים דפנים, ואחר שנבררו פעם באצילות אין שום פגם יכול לשלוט בהם. כנודע.
ואחר זה שחזרה לנקודה זו דצמצום ב', היא באה פעם שנית בעי"מ דפנים, ואלו המוחין היא מקבלת ממוחין דז"א, דהיינו ע"י הזווג הנעשה שם בראש דז"א על מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א, כמ"ש הרב לעיל דף א' תקפ"ט אות קנ"ו. ומלכות זו דאמא, היא בחינת צמצום ב', שאין מוחין דג"ר יכולים לצאת עליה, אלא ע"י התכללות בעטרא דגבורה דז"א יוצאים בה מוחין דג"ר, ונמצא בזה שמצד עצמה אין בחינת ג"ר לנוקבא כלל, אלא רק ע"י התכללות במוחין דז"א, ונמצאת בזה לבחינת מקבלת מז"א, והיא קטנה ממנו, כי המקבל הוא קטן מהמשפיע וע"כ אינה יכולה עוד להיות שוה אליו כמו שהיתה בעת היותה באחוריו. כמו שהז"א מקבל מנה"י דאבא. כי בעת עליתם למ"ן נכלל הז"א באבא שכולו מ"ה, והנוקבא נכללה באמא שכולה ב"ן, וכן נתלבשו בהם המוחין בירידתם למטה, ונמצאים שניהם שוין ומשתמשים בכתר אחד, כנ"ל בדיבור הסמוך. משא"כ עתה אין הנוקבא מקבלת עוד מאמא עצמה דמזלין, אלא מראש הז"א, כנ"ל, ונמצאת קטנה ממנו.
ולפיכך אפילו בשבת במוסף, שאז עולים שניהם לאו"א עד הכתר שלהם, מ"מ נבחן הז"א שהוא גדול ממנה, כי קומה זו דג"ר דחיה שיש לה אז, אינה מכח עצמה, שהרי היא רק בחינת מלכות דאמא שאינה ראויה לג"ר זולת ע"י התכללות בעטרא דגבורה דמוחין דז"א כנ"ל, וכיון שהוא המשפיע לה את המוחין, נבחן לגדול ממנה. ולכן במנחה דשבת, שז"א עולה לג"ר דא"א ומקבל שם בחינת יחידה שהיא כתר שלו, אין הנוקבא יכולה לעלות עמו שמה, כי הזווג נעשה שם על בחינת המלכות דצמצום א' דהיינו על בחי"ד ששמשה בגדלות נקודים, כי העיבור נעשה בג"ר דעתיק, שהם במקום ג"ר דנקודים, ששם קומת כתר, כי עתיק הוא קומת כתר דאצילות, כנ"ל דף תרכ"ז אות ל"ב. ע"ש. וע"כ אין הנוקבא יכולה לעלות שם, כי אין לה המ"ן דצמצום א', כי המלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, ומ"ן דדיקנא, אע"פ שהם מצמצום א' אינם בחינת מלכות ממש, אלא בחינת מלכות הכלולה בט"ר, הנבחנת ליסוד דמלכות, ולבחינת בנימין הכלול ביוסף, דהיינו בחי' נוקבא הכלולה בזכר, אבל לא מלכות ממש דצמצום א'. וע"כ אין הנוקבא יכולה לעלות עם הז"א ולהכלל בעיבור ג' הפנימי, שהיא במקום ג"ר דעתיק, כי אין לה שם הבחינה שכנגדה, שהיא מלכות דצמצום א'. וע"כ אינה יכולה לקבל בחינת יחידה מג"ר דא"א כמו הז"א, וע"כ אינה משתמשת עמו בכתר אחד, בכל המשך דשתא אלפי שני.
ואין להקשות לפי"ז, איך הנוקבא יכולה לעלות ביוה"כ בתפלת נעילה עד הג"ר דא"א בשוה עם הז"א. כי יש הפרש גדול בין המוחין דאחור של הנוקבא להמוחין דפב"פ שלה. כי במוחין דאחור נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונעשתה הנוקבא כמו המלכות דז"א עצמו, הנקראת נוקבא שבגופו, כלומר, מלכות דנצח, שהיא בחינה הנוקבא הכלולה בדכר, הנבחנת לבחינת בנימין הכלול ביוסף ומבחי' זו יכולה גם הנוקבא לעלות לג"ר דא"א, ולהכלל בהזווג דג"ר דעתיק, דהיינו במ"ן דמזלין שהם בחינת יסוד דמלכות, שהרי גם הנוקבא נכללה עתה במלכות דז"א, הנחשבת לבחינת בנימין הכלול ביוסף כנ"ל. משא"כ במוחין דפנים בפנים דנוקבא, כי אז היא מתוקנת במדתה עצמה, דהיינו בחינת הוד, ובחינת נוקבא אמיתית, ולא בחינת נוקבא הכלולה בזכר. ואחר שקבלה למדתה עצמה, אינה יכולה עוד להכלל במ"ן דמזלין, שהם רק בחי' בנימין הכלול ביוסף, דהיינו רק נוקבא הכלולה בדכר, ולא בחי' עצמותה של הנוקבא, כי עצמות הנוקבא דצמצום א' נגנזה ברדל"א כנ"ל.
ועם זה תבין, למה אין בחינת זווג זו"ן, בהיותה אב"א עמו בקומה שוה. וכן למה נקראו המוחין האלו לבחי' מוחין דאחורי הז"א. והוא כי הנוקבא שבגופו דז"א נבחנת לאחורים אליו, כלומר לבחינת מסך המעלה או"ח ומלביש לע"ס דאו"י שלו. ונתבאר לעיל שהנוקבא שבגופו דז"א, היא בחי' בנימין הנכלל ביוסף. וע"כ בעת שרחל נכללת במדת הנצח, דאז גם בחי' נוקביות שלה אינה נוקביות אמיתית אלא ג"כ בחינת בנימין הכלול ביוסף כנ"ל, הנה היא דומה אל הנוקבא שבגופו דז"א, ואין שם הבחן זווג של דכר ונוקבא, אלא רק זווג מניה וביה של הזכר עצמו. והבן. ולפיכך אין אנו מבחינים שום זווג זו"ן בעת היותם אב"א, אלא שנחשבת כמו שנפרדה ממנו ואינה מקבלת ממנו כלום, משום שהיא שוה למדת אחורים של הז"א עצמו, דהיינו למדת המלכות שבגופו, וע"כ אין הנוקבא הנפרדת עולה בשם, כי אין כלל כאן בחינת זכר ונקבה. והבן.

:

ח) מהם ב' נסירות.
יש ב' נסירות: א' הוא מן בחי' מחזה ולמטה דז"א, שאז אין לה שום בנין לפי עצמה, ונבחנת לדבוקה בגופו בסוד ואחורים ביתה, כנודע. ואז ע"י תרדמה שהיא עלית מ"ן לאו"א, היא משגת מוחין דע"ב המורידים ה"ת מעינים שלה ומעלה אח"פ שלה, ונשלמים השלישים התחתונים דכל ספירה מע"ס שלה, שעי"ז היא ננסרת מן הז"א, והיא נבנית לבחינת פרצוף שלם מבחינת הכלים. כנודע. אמנם במצב הזה אינה ראויה לזווג עם הז"א כדרך דכר ונוקבא, כי המ"ן שלה הם בחינת מ"ן זכרים כמו המ"ן דז"א, כי גם המ"ן שלה הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, כי ע"כ היא יכולה לקבל מוחין ממזלא, כנ"ל בתשובה ז'. ולפיכך כדי שתהיה ראוי לזווג עם ז"א היא צריכה לנסירה שניה, דהיינו לנסר אותה מבחינת האחור דז"א, ולהביאה לבחי' פנים. כמ"ש הרב בדף א' תשל"ו אות צ"ה. דאחר שנתמעטה לנקודה דפנים נסרה מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים שלו. ע"ש. אשר ע"י נסירה זו השניה היא מתתקנת במדתה עצמה האמיתי, דהיינו בחינת מלכות ממש, והיא מקבלת אז מוחין דנוקבא ממש, דהיינו ממלכות דאמא שאינה כלולה במוחין דז"א, ואז נבחנת לנוקבא הראויה לזווג עם הז"א, כי עתה יש לה מוחין דנוקבא. משא"כ, מקודם לכן בעת היותה באחור בקומה שוה עמו, היה לה מוחין דזכר כמו הז"א עצמו, דהיינו המוחין דמזלין היוצאים על מ"ן זכרים, ולא היתה ראויה לזווג עמו. כמבואר. ועי' לעיל בתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'> בסופה. (אות צ"ה. ואות קי"ט).

:

ט) מהם בי בחי' דכפיפת ראש.
אין שום הפרש במוחין דז"א מצד יציאת המוחין בעת הזווג, וכל ההפרש שבהם, הוא רק במצבים בלבד. כי אפילו המוחין דעיבור א' דז"א לבחינת נפש שבו, יצאו ג"כ במקום ג"ר דעתיק כמו המוחין דיחידה דשבת במנחה, כי אין שום בחינה דז"א נמשכת אלא מזווג דאו"א על המ"ן דמזלין, כמ"ש הרב לעיל דף א' שע"ו אות קע"ב. ע"ש. ונודע, שאין השערות דיקנא נכנסין לבחינת פנימיות של מ"ן, זולת במקום רדל"א, דהיינו בעת שג"ר דא"א עולים עם המזלין לג"ר דעתיק, שאז נתעורר בהמזלין בחינת צמצום א' שבהם, ויוצא שם קומת, ע"ב המגולה, כמ"ש בחלק י"ג עש"ה. ונמצא מזה שאין לך זווג באו"א בשביל הזו"ן זולת מכח יציאת המוחין בג"ר דעתיק.
אלא שיש בזה ג' מצבים: א' הוא ע"י כפיפת ראש דיחידה וחיה למקום נשמה, ואז יוצאים המוחין דחול, שהם מבחינת הלבשתו של הז"א למקום ישסו"ת. דהיינו למחזה ולמטה דא"א שחם עמידת ישסו"ת דקביעות. ואלו המוחין נבחנים לבחינת נשמה דז"א. פירוש, כי הנרנח"י נבחנים לפי הקומות של מ"ה החדש שבאצילות, אשר עתיק הוא כתר ויחידה דמ"ה, וא"א הוא ע"ב וחיה דמ"ה. ואו"א הם ס"ג ונשמה דמ"ה. וזו"ן הם נ"ר ומ"ה דמ"ה. והם המוחין הקבועים באצילות, ולא יארע בהם שום מיעוט לעולם. כמ"ש בחלק ח'. ותדע שעל פיהם נמדדים ג' הקומות נשמה חיה יחידה של הז"א.
כי זה הכלל, שכל תחתון יוצא ע"י עליתו והתכללותו בראש דעליון, ע"ד שנתבאר בחלק ד' בפרצופי א"ק ע"ש. ועי' בלוח התשובות בחלק ג' תשובה קס"ח. ותשובה ר"י. ונתבאר שם, כי מפאת הביטוש דאו"מ באו"פ נזדכך המסך דגוף דפרצוף גלגלתא. ונסתלקו אורותיו דגוף, ואז עלה המסך לפה דראש דגלגלתא, ונכלל שמה בזווג של ראש, ואחר שהבחינה אחרונה שלו נעלמה, ולא נשאר בו אלא מסך בעביות דבחי"ג, ע"כ לא יצאה שם אלא קומת ע"ב, ואחר שהוכר עביותו שאינה שוה לבחינת ראש דגלגלתא, דהיינו שהוכר בו בחינת עביות דגוף, הנה אז יצא משם ונתפשט בבחינת ראש תוך סוף מפה ולמטה דגלגלתא. ועד"ז יצא פרצוף ס"ג ע"י עלית דמסך דגוף דע"ב לראש שלו, ונכלל בזווג של פה דראש דע"ב, וכיון שבחינה אחרונה נעלמה מהמסך הזה, ולא נשאר בו כי אם בחי"ב, ע"כ יצאה שם רק קומת ס"ג לבד, ואחר שהוכר בהמסך שהוא בחינת עביות דגוף הוא יצא משם ונתפשט ברת"ס מפה ולמטה דראש הע"ב. עש"ה. ועד"ז יצאו ג"כ כל המוחין דז"א, דהיינו אחר שביה"כ דגוף דנקודים, שהוא דומה לבחי' הזדככות הפרצופים שהיה בפרצופי א"ק, כמ"ש הרב לעיל דף רל"ז אות ז'. ע"ש. הנה גם כאן עלה שוב המסך דגוף דנקודים למקום הראש שלו, ונכלל בזווג בפה של ראש דעליון, וכשהוכר שהמסך הוא רק מבחינת גוף, אז יצא משם ונתפשט מפה ולמטה ברת"ס.
אלא ההפרש הוא, כי כאן לא נעשה העליה של המסך ולידת הפרצוף בבת אחת כמו בפרצופי א"ק, אלא שכל הזך ביותר נתקן מתחילה, וע"כ נתחלקו עליות המסכים לבחינות הרבה. ועוד הפרש יש כאן, כי שמה לא היה שום ביטול בראשים של המדרגות זולת בהגופות בלבד, כנודע. וכאן בנקודים נעשה ביטול גם בראשים, כמ"ש בחלק ז'. ע"ש. ולפיכך תחילה עלו ונתבררו הראשים, ע"ד הנ"ל, כל תחתון בראש דעליון, ואחר שנתקנו ג' הקומות: כתר, חכמה, בינה. שהם עתיק, וא"א, ואו"א עם ישסו"ת. שהם יחידה חיה נשמה דמ"ה כנ"ל, אז התחיל תיקון זו"ן, שהם בחינת הגוף דנקודים, הכולל אמנם ב' גופות: א' דחג"ת דנקודים, שהם הממעלה למטה דאו"א דנקודים, וב' הם תנהי"מ דנקודים. שהם הממעלה למטה דישסו"ת דנקודים.
ונודע, שאו"א וישסו"ת דאצילות הם פרצוף בבחינת קומה אחת, אלא שנחלקו לשנים מחמת התיקון דמל"צ שנעשו בפרצופי אצילות, כנ"ל בחלק י"ג. ע"ש, כי שניהם הם קומת ס"ג שהם נשמה, אלא שישסו"ת נחלק לעצמו בבחינת ו"ק דנשמה, והם מלבישים לנה"י דאו"א. וישסו"ת הזה נחשב כאן באצילות לפרצוף העליון דז"א, וכל העליות דז"א לבחינת פה דראש דעליון, אינו אלא לפה דראש של ישסו"ת הזה, המלביש לנה"י דאו"א.
ועם האמור תבין בבהירות את ג' המצבים הכוללים דנשמה חיה יחידה של הז"א. כי גם עיבור א' דז"א מבחינת המוחין דנשמה, דומה לגמרי מצד יציאת הקומה, לעיבור דבחינת יחידה דז"א העולה על ידו לג"ר דא"א. שהוא מטעם הנ"ל, כי אין שום מוחין לז"א אלא מזווג או"א על מ"ן דמזלין, והם אינם יוצאים אלא רק במקום רדל"א. אלא במוחין דנשמה, הבאים ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, שאז עולה גם ז"א המלביש על נה"י דא"א אל מקום חג"ת דא"א, וכן עולים החג"ת דא"א לג"ר שלו, ומעלים עמהם או"א המלבישים לחג"ת אלו למקום הג"ר שלו. וכן עולים אז החג"ת דעתיק עם הג"ר דא"א המלבישים עליהם אל מקום הג"ר דעתיק. כנ"ל בחלק י"ד. ואז ע"י התכללות הזו שנעשו בהמדרגות, נמצא, שג"ר דא"א עם השערות דיקנא עלו למקום ג"ר דעתיק, ונעשו המזלין לבחי' מ"ן לא"א, ויוצאת שמה קומת ע"ב המגולה. ומתוך שמקום הקודם דג"ר דא"א היה בע"ב דמ"ה, דהיינו בהמקום שעתה עלו שמה או"א, ע"כ נחשב הזווג ההוא כמו שהיה נעשה במקום או"א, וזה נבחן, לכפיפת ראש דא"א העומד עתה במקום נ"ר דעתיק, וירד למקום הקבוע שלו שהוא ע"ב דמ"ה, ששם עומדים עתה החג"ת שנעשה לחב"ד שלו עם או"א. ובאופן זה מקבלים או"א את הזווג על המזלין, ויוצא גם בהם קומת ע"ב על המזלין.
ולפי שמקום הקבוע דג"ר דאו"א היה בחג"ת הישנים דא"א, ששם קומת ס"ג, אשר עתה הם ב' הכתפין דא"א ששם נשארו הנה"י דאו"א עם ישסו"ת המלבישים עליהם, אשר שמה עלה עתה גם ז"א ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, כנ"ל. הנה הזווג ההוא שאו"א מקבלים מא"א ע"י כפיפת ראש בהיותם במקום חב"ד דא"א, נחשב כמו שהיה נעשה נם במקום ב' הכתפין דא"א, משום ששם הוא מקומם הקבוע דג"ר דאו"א, ונמצאים משום זה, שגם ישסו"ת העומדים במקום ב' הכתפין דא"א, מקבלים אותה קומת ע"ב שיצאה על המזלין בג"ר דעתיק, וכיון שז"א נכלל שם בפה דראש דישסו"ת בעת הזווג, נמצא גם הוא מקבל אותה הקומה שקבל הישסו"ת. כמ"ש לעיל בגלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק. וכשהוכר עביותו דז"א, שהוא רק מבחינת גוף דישסו"ת, ולא מבחינת ראש דישסו"ת, הנה אז נולד ויוצא משם ומתפשט מפה דישסו"ת ולמטה ברת"ס. וכיון שישסו"ת עומדים עתה במקום או"א הקבועים, שהם במקום ב' הכתפין, שהם רק קומת ס"ג, ע"כ נחשבים המוחין ההם לבחינת נשמה בלבד.
והנך מוצא שגם קומת נשמה דא"א, יצאה במקורה בג"ר דעתיק הקבועים, ששם יחידה דמ"ה, אלא ע"י ב' בחינות של כפיפת ראש, כי א"א שעלה במקום ג"ר הקבועים דכתר דמ"ה, שהוא יחידה דאצילות, כפף ראשו למקום ג"ר הקבועים דעצמו, שהוא ע"ב דמ"ה ובחינת חיה דאצילות, שבזה נמצאים או"א מקבלים לקומת הזווג שלו. וכן או"א העומדים עתה במקום ג"ר הקבועים דא"א, ששם חיה דאצילות, כפפו ראשם לב' כתפין דא"א ששם קומת ס"ג ונשמה דאצילות, ושם עומדים עתה ישסו"ת וזו"ן, וזו"ן מקבל ג"כ את קומת ע"ב דאו"א. באופן, אשר ב' הקומות: יחידה חיה דאצילות כפפו ראשם כל אחד לחג"ת שלו, עד שנתלבשו בקומת נשמה דאצילות, שהם החג"ת של עתה דא"א, הנקרא ב' כתפין. ומכח התלבשות זו נעשו המוחין לבחינת נשמה, אע"פ שמקורם בא מקומת יחידה דהיינו מג"ר דעתיק, שהוא יחידה דאצילות. הרי שבאמת המוחין הם בחי' ע"ב המגולה ובחינת יחידה, אלא רק המצב דכפיפת ראש למקום או"א הקבועים, ששם קומת ס"ג, הוא שגרם למיעוט המוחין לבחינת נשמה. ומקום הלבשתו דז"א במוחין אלו, הוא מפה דראש דישסו"ת ולמטה, כי הפה שלהם הוא עתה בחזה דא"א,. כי ראשם מלביש לחג"ת, ונמצא הפה בחזה, וע"כ אחר שהוכר עביותו ויוצא משם הוא מתפשט מפה דישסו"ת ברת"ס שלו, שהוא מחזה דא"א עד סיום רגליו.
ולמוחין דחיה, דהיינו דשבת במוסף עולים נה"י וחג"ת דא"א ונכללים בחב"ד שלו, ונמצא הזו"ן המלבישים לנה"י וחג"ת עולים עמהם עתה לחב"ד דא"א, וכן החג"ת דא"א עם או"א עולים עתה לג"ר דעתיק, ונה"י דאו"א עם ישסו"ת נשארו בג"ר דא"א, במקום עלית הזו"ן. ונמצא עתה שאין כאן רק בחינת כפיפת ראש דיחידה למקום חיה, דהיינו או"א שמקבלים עתה המוחין על המ"ן דמזלין במקום ג"ר דעתיק, הם כופפים ראשם לבחינת ג"ר דא"א הקבועים, ששם קומת ע"ב דמ"ה וחיה ונמצאים ישסו"ת העומדים עתה שמה, שהם מקבלים המוחין דע"ב דאו"א המגולה שבמקום עתיק, ע"י כפיפת ראש דאו"א והזו"ן הנכללים בפה דישסו"ת מקבלים הקומה יחד עם ישסו"ת. וכיון שכפיפת ראש הזה נעשה למקום חיה דאצילות, ע"כ נבחנים המוחין ההם למוחין דחיה לזו"ן. ואחר שהוכר עביות הז"א, הוא יוצא מפה דישסו"ת ולמטה ברת"ס שהוא עתה מפה דא"א ולמטה, ונמצא ז"א מלביש למקום או"א הקבועים דהיינו מגרון ולמטה דא"א, ששם כתר דאו"א.
ועד"ז במוחין דיחידה, יוצא ג"כ הקומה בג"ר דעתיק כנ"ל, אלא כאן ז"א מקבל המוחין בלי שום כפיפת ראש, כי עתה עולים הט"ס דא"א עם ישסו"ת וזו"ן למקום ג"ר דעתיק, ונמצא ישסו"ת מקבל קומת ע"ב המגולה ישר מג"ר דעתיק בלי שום כפיפת ראש, ונמצא גם ז"א הכלול בפה דישסו"ת, שהוא מקבל ג"כ הקומה הזו בלי כפיפת ראש כלל, וע"כ נבחן הקומה הזו ליחידה דז"א. ואחר שהוכר בחינת עביות דגוף של הז"א, הוא יוצא מראש דישסו"ת שהוא במקום ג"ר דעתיק, ומתפשט מפה דישסו"ת ולמטה, שהוא מפה דעתיק ולמטה, ששם בחינת ג"ר הקבועים דא"א, וע"כ במוחין דיחידה הוא מלביש לג"ר דא"א.
והנה נתבאר היטב, שאין שום חילוק בשיעור קומה מצד יציאת המוחין במקורם, אלא כל החילוק הוא בהתלבשות ע"י כפיפת ראש, אשר במוחין דנשמה, יש ב' בחינות של כפיפת ראש למקום חג"ת, כי בחי' יחידה כופף ראשו למקום חיה, ובחינת חיה כוסף ראשו למקום נשמה. ובמוחין דחיה, יש כפיפת ראש דבחינת יחידה למקום חיה. ובמוחין דיחידה אין שום כפיפת ראש אלא שמקבל המוחין ממקום ג"ר דעתיק עצמו בעת עיבורו. וזהו כל שבחם של המוחין האלו. והבן.
ומלבד ג' הכוללים הנ"ל, יש ג"כ בחינת נרנח"י פרטים בכל אחת מנשמה חיה יחידה הנ"ל. אשר גם בהפרטים אין שום חילוק בשיעור הקומה מצד יציאת המוחין במקורם, אלא רק שיש כאן מדרגות של או"א, אם הם נותנים המוחין לז"א מפרצוף החיצון שלהם, אז ז"א מקבל בחינת נפש של אותה הקומה, ואם או"א משפיעים לו מפרצוף אמצעי שלהם אז ז"א מקבל בחינת יניקה מהקומה ההיא, ואם הם משפיעים לו מפרצוף הבינות שלהם, אז הוא מקבל נשמה של הקומה. ואם מפרצוף חיה יחידה שבהם, הוא מקבל בחינת חיה יחידה של המוחין, כנ"ל בחלקים הקודמים. שעד שני שנים דיניקה הוא מקבל ו"ק דרוח, ואז אין לו אלא בחינת ו' תיקוני דיקנא. ובט' שנים ויום א' הוא מקבל מוחין דו"ק, ובי"ג שנים הוא מקבל מוחין דנשמה ואז יש לו ט' תיקוני דיקנא, ובכ' שנים הוא מקבל הל"מ דמוחין ואז יש לו י"ג תיקוני דיקנא בשלימות. ויש לו חיה יחידה דאותה הקומה.
וכל אלו הפרטים עד כ' שנים, נוהגים במוחין דחול לבד, וכן במוחין דחיה לבד, וכן במוחין דיחידה לבד, כי הם המדידות דאו"א שמודדים את נרנח"י דכל קומה לפי סדר המדרגה, עד שמשלימים לו כל הקומה, שזה נבחן לבחינת זמן של עשרים שנה. כנ"ל בחלקים הקודמים. והנה נתבאר היטב שאין חילוק בכל הפרטים של המוחין דז"א מעצם המוחין שבמקום יציאתם, כי כולם, החל מנפש דנשמה עד יחידה דיחידה, יוצאים בהכרח בג"ר דעתיק, אלא ההפרש הוא רק בהמצבים של כפיפת ראש, שהם "ב' בחינות של כפיפת ראש": א' לנשמה, וב' לחיה. אבל המוחין דיחידה הוא מקבל בלי כפיפת ראש. וכן נרנח"י דכל קומה, הם מתמעטים רק בסיבת התלבשות או"א לצורך השפעת המוחין אל הז"א, אם בפרצוף חיצון אם באמצעי וכו', אבל במוחין עצמם אין חילוק. וזכור זה.

:

י) מהם ב' עיבורים כוללים דחיצוניות.
ג' עיבורים כוללים יש, והם נגד ג' עליות הכוללים דז"א, לנשמה חיה יחידה הכוללים שבו. ועיבור א' הכולל, הוא למוחין דנשמה הכוללים, שהם המוחין דישסו"ת הנוהג בחול, שעל ידיהם עולה הז"א עד החזה דא"א והוא משיג נשמה כוללת שלו. ועיבור ב' הכולל, הוא למוחין דחיה הכוללים שהם המוחין דאו"א עלאין הנוהג בשבת במוסף, שאז עולה הז"א ומלביש עד הכתר דאו"א, שהוא הגרון דא"א, ומשיג בחינת חיה הכוללת שלו. עיבור ג' הכולל, הוא למוחין דיחידה שלו, שהם המוחין דג"ר דא"א הנוהגים בשבת במנחה, שאז עולה הז"א ומלביש לג"ר דא"א. והנה ב' עיבורים הראשונים לנשמה וחיה, נק' ב' עיבורים כוללים דחיצוניות הז"א. ורק עיבור הג' נקרא עיבור פנימיות הז"א.
וטעם הדבר. כי כל המוחין דז"א דאצילות נמשכים ע"י העלאת האחורים שנפלו מאו"א וישסו"ת דנקודים, אשר האחורים דאו"א נפלו למקום הגופות שלהם שהם ד' המלכים דחג"ת דנקודים, וכן האחורים דישסו"ת דנקודים נפלו למקום הגופות שלהם שהם ד' המלכים תנהי"מ דנקודים. ונודע שעיקר הז"א הוא רק מחזה ולמעלה שבו, שהוא בחי' ד' מלכים דחג"ת דנקודים. אבל מחזה ולמטה דז"א שייך לנוקבא, וע"כ ד' מלכים תנהי"מ דנקודים מיוחסים בעיקר לנוקבא, ולא לז"א עצמו.
והנה המוחין דחול הנמשכים מן ישסו"ת דאצילות, וכן המוחין דשבת שבמוסף הנמשכים מאו"א דאצילות, הם באים לז"א רק ע"י העלאת האחורים דישסו"ת דנקודים למקומם, כי אפילו בשבת במוסף, נעשה העיבור דז"א רק במקום ג"ר דא"א, ששם עמידת ישסו"ת דנקודים, כי ג"ר דא"א מלבישים לחג"ת דעתיק העומדים במקום חג"ת דנקודים, ששם עמד הראש דישסו"ת דנקודים. ונמצא שבעת עלית מ"ן דז"א לג"ר דא"א העלה רק לשם בחי' האחורים שנפלו מישסו"ת דנקודים אל מקומם, מפאת היות שמה עמידת ישסו"ת דנקודים. אמנם עדיין לא העלה כלום מאחורים דאו"א דנקודים שמקום עמידתם היה בג"ר דעתיק, כנודע כי ג"ר דעתיק מלבישים למקום ג"ר של הנקודים, שהרי לא עלה למ"ן רק לג"ר דא"א העומדים במקום דחג"ת דנקודים ובמקום ישסו"ת, ולפיכך עוד נחשבים המוחין ההם לבחי' חיצונית של הז"א, כי אינם מיוחסים לבחינתו עצמו אלא לבחינת הנוקבא, כי הראש דישסו"ת וד' מלכי תנהי"מ הם שייכים אל הנוקבא כנ"ל. וכלפי הז"א עצמו הם רק בחינת ו"ק דפנימיות, משום שישסו"ת דנקודים הוא בחינת ו"ק לאו"א דנקודים. אלא רק בשבת במנחה שהעיבור דז"א נעשה אז בג"ר דעתיק, ונמצא שהוא מעלה המ"ן והאחורים דאו"א למקומם כמו שעמדו בזמן הנקודים, בעת שהולידו לד' מלכים דחג"ת דנקודים, וע"כ המוחין האלו שמקבל מזווג הזה נחשבים לפנימיות, כי הם בחינת הג"ר המיוחסים לז"א עצמו, כי הממעלה למטה מזווג הזה הגיע לד' מלכים דחג"ת, שהם בחינת ז"א עצמו. ונמצא שרק עיבור הג' הזה, נחשב לעיבור דפנימיות של הז"א ולא ב' עיבורים הכוללים הראשונים. כמבואר. (אות קצ"ח).

:

יא) מהי בחי' עשירית דאחור.
נקודת החזה דז"א, נבחנת לבחינה עשירית דאחור. כי שורש הנוקבא הוא ממלכות דנקודים דקטנות, שאז לא יצא בז"א אלא ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא המלכות דנקודים. אמנם מיחס האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י, והנקודה שתחת היסוד היא המלכות דנקודים. ולפיכך גם באצילות יש לה אלו ב' השורשים בז"א, שמבחינת האחור של הנוקבא, דהיינו הכלים, היא נבחנת לנקודת החזה דז"א. ומבחינת הפנים דנוקבא, דהיינו האורות, היא נבחנת לנקודה שתחת היסוד. ונקודה דאחור מכונה בחינה עשירית דאחור. ונקודה דפנים מכונה בחינה עשירית דפנים. (אות קמ"ד).

:

יב) מהו ביתא דנוקבא.
בנין הפרצוף של הנוקבא נעשה ע"י המוחין דע"ב דמזלין, שזו"ן עולים למ"ן לאו"א וז"א נכלל באבא שכולו מ"ה, ונוקבא נכללת באמא שכולה ב"ן, ונה"י דאמא מתלבשים עם המוחין דב"ן בנוקבא, ואז אינה מקבלת כלום מז"א, אלא שמקבלת מן אמא עלאה כמו שז"א מקבל מאבא עלאה ועי"כ היא ננסרת ממנו כנודע. שז"ס ויבן ה' אלקים את הצלע, דא או"א. וזה נקרא "רשותא דחתן" כי או"א הם בחינת עליון רק אל הז"א ולא אל הנוקבא, כי הנוקבא היא בחינת תחתון אל הז"א. אלא שזה נעשה ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונמצא שהנוקבא נכללת במלכות דנצח, שהיא בחינת הנוקבא שבגופו דז"א הנמצאת עם הז"א במדרגה אחת. כנ"ל בתשובה ו' ע"ש. וכיון שנעשית עם הז"א למדרגה אחת ע"כ היא יכולה לקבל המוחין מרשותא דחתן, דהיינו מבחי' העליון של הז"א שהם או" א.
אמנם כדי שתהיה ראויה לזווג פב"פ עם הז"א, היא מוכרחת לחזור לבחינת נקודה תחת היסוד דז"א, ולבא לבחינת עי"מ דפב"פ, אשר המוחין ההם היא מקבלת מבחינת מלכות דאמא שבראש דז"א, כנ"ל בתשובה ז'. ומבחינת מוחין ההם שמקבלת מז"א, נבחנת ''לביתא דנוקבא" כי עתה היא בבחינת נוקבא, והמ"ן והמוחין שלה הם מבחינתה עצמה. משא"כ במוחין דאחור, היתה רק בחינת בנימין הנכלל ביוסף, דהיינו בחינת נוקבא הנכללת בזכר, וע"כ לא היתה אז בבחינת ביתא דנוקבא, אלא ברשותא דחתן. (אות קל"ו).

:

יג) מהו בן אוני כח נוקבא.
הרוחא דשדי בה בעלה, נקרא בנימין שהוא כח זכר, להיותו בא מע"ב דמזלא, שהם בחינת מ"ן זכרים. והוא המתקן את הכלי דיסוד נוקבא, ומבחי' זו נקרא הכלי דיסוד נוקבא בשם ''בן אוני" כי און פירושו כח, שמורה שבזה כל כח הנוקבא במה שיכולה להעלות מ"ן להולדת נשמות, משום שקבלה ביסוד שלה האי רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, שהוא בנימין הנ"ל. (אות ק"ה).


עמוד: (קודם)   1  ...  7  8  9  10  11  12  13  14  15  16  ...  26  (הלאה)
  הכל