גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.




לפי עדכון אחרון (עולה) מאוחסן כרגע מיין באופן כרונולוגי: לפי עדכון אחרון שנה ל(יורד) | לפי תאריך יצירה

עמוד: (קודם)   1  ...  6  7  8  9  10  11  12  13  14  15  ...  26  (הלאה)
  הכל

:

עח) עמר נקי:
ע"ס דשערות, שהם הלבושים דע"ב המגולה, שנשארו בראש אחר הסתלקותו בבחינת מקיף חוזר, כנודע. הנה גם הם קבלו התיקון דמל"צ, כמו הכלים הפנימים דא"א, אשר בחינת ם' שבהם, יצאו על הגלגלתא בבחי' שערות רישא, ובחינת ל"צ שבהם, יצאו בבחינת שערות דיקנא. ולפיכך נקראו שערות רישא בשם "עמר נקי" כי תיקון ה ם' שהוא בחי' ג"ר דבינה, שאין שום צמצום ודין יכולים לשלוט עליה, כנודע. עושים אותם נקיים מכל צמצום ודין. והוא ע"ד הגלגלתא עצמה, שנקרא אוירא דכיא, מאותו הטעם כנודע. (אלף שכ"ח אות ע"ד ופ"ז).

:

עט) ע"ס דמו"ס:
ע"ס דמו"ס הן בראש דא"א, אשר החיך הוא יסוד שבהם, והגרון הוא מלכות שבהם. ואע"פ שאין הארת מו"ס יכולה להתגלות בראש, מחמת שליטת הארתה של הגלגלתא הגדולה ממנה, כנודע. מ"מ יש שם מציאות ע"ס דמו"ס, אלא שאינו ניכר הארתן שם, זולת בגוף. דהיינו מאחר שאין הארת גלגלתא מגיעה לגוף, מתחיל שם הגילוי דמו"ס. אמנם מציאותם של הע"ס דמו"ס ודאי הוא שהם בראש. (אלף שע"ב אות קס"ה. ואלף שע"ו אות קע"ה).

:

פ) ע"ס דגלגלתא:
ע"ס דגלגלתא דא"א אינן מאירות אלא בראש דא"א, כנ"ל בתשובה ע"ט. ונודע, שהגלגלתא מתחלק לב' ראשים: גלגלתא ואוירא, שג"ר נקראו גלגלתא, וז"ת נקראו אוירא. ועל פיהם מתחלק הראש דא"א, לב' בחינות: למקום שערות שהוא עד המצח ועד העורף, ששם בחינת הגלגלתא עצמה, שהשערות אינם פוסקים משם לעולם, מחמת שנתקנה ב ם' דצל"ם, ואין הי' נפיק מאויר דיליה. ובחי' ב' דראש, היא חלק בלי שערות, והיא הארת מוחא דאוירא, שהוא הז"ת של הגלגלתא, המתוקן ב ל' דצל"ם, ומקומם מתחיל ממצח ולמטה וכל הפנים. ואין השערות יכולים להתאחז שם, כי בגדלות יוצא הי' מאויר ואשתאר שם אור, וע"כ גם בקטנות מטרם שיצא ה י' , מאויר, השערות רק מכסים המצח והפנים ואינם מתאחזים, באופן שבגדלות הם מסתלקים. ובקטנות הם מתכסים.
וע"ס דגלגלתא אלו הם: הכתר הוא מקום השערות, שנקרא גלגלתא. ב' אודנין ומצחא, הם חב"ד. ב' עיינין וחוטמא, הם חג"ת. ב' שפוון ולשון, הם נה"י והפה הוא מלכות. וב' תפוחין הם חלק העליון של נה"י, דהיינו חג"ת שבהם. כנ"ל בתשובה י"ד <ב' עיינין> ע"ש. (אלף של"ט אות צ"ו).

:

פא) ע"ס דדיקנא ממו"ס:
עיקרו של א"א הם ב' רישין, שהם גלגלתא ומו"ס. והם כלולים זה מזה כנודע. ונמצא הגלגלתא כלולה מב' רישין: כתר וחכמה סתימאה. וכן המו"ס כלולה מב' רישין כתר ומו"ס. ונודע, שהארת מו"ס אינה יכולה להתגלות בראש עצמה, וע"כ הארת ב' רישין שבה מתגלה בדיקנא. והנה לפי זה היו צריכים להיות בדיקנא ב"פ ע"ס: ע"ס דכתר וע"ס דחכמה, אמנם לפי שהשערות דיקנא יצאו מבחינת ראש, לא יכלו לקבל אלא ה"ת מבחי' כתר שהם מגבורה ולמטה, וח"ס מבחי' חכמה, שהם מבינה ולמטה. כמ"ש בדף אלף שצ"ג ד"ה הרי. ע"ש. (אלף שצ"א אות קצ"ו).

:

פב) ע"ס דדיקנא מבחי' הגלגלתא:
עי' לעיל בתשובה פ"א <ע"ס דדיקנא ממו"ס>.

:

פג) ע"ס מקיפים של הדיקנא:
מע"ס דמקיפים אין בדיקנא רק י"ג ספירות: ה"ס מן הכתר, וח"ס מן החכמה, כנ"ל בתשובה פ"א. ועמידתם הוא, שכל העב יותר מקומו יותר למטה דהיינו להיפך מן הפנימים, כי בעת שהספירות מאירות בקומתם, נמצא שכל העב יותר קומתו גבוה יותר, והוא יותר עליון, וזהו רק בהפנימים דהיינו בעת שהאורות מתלבשים בכלים. אבל במקיפים, שפירושם שהאורות נתרחקו מהכלים, ואין העביות גורמת גדלות קומה, ע"כ כל העב יותר גרוע יותר והוא יותר תחתון. וע"כ נמצאים ה' ספירות דכתר הבאות מקומה גבוה מח"ס דחכמה, עומדות למטה מח"ס דחכמה. וכן החסד דכתר הוא יותר תחתון מכולם, ומלכות דחכמה יותר עליונה מכולם. (אלף שצ"ב אות קצ"ח. ובאו"פ שם ד"ה הרי).

:

פד) ע"ס פנימיים של הדיקנא:
בעת שא"א עולה לחב"ד דעתיק, שמקבל שם הזווג בקומת עתיק, שהוא בחינת ע"ב המגולה, מבלי תיקון ה ם' בג"ר שלו, שאז נכנס המקיף חוזר בפנימיות המוחין, ועמו גם השערות רישא ודיקנא, הנה אז נעשו גם השערות לכלים פנימיים, דהיינו לע"ס פנימים. כמ"ש לעיל דף אלף ש"ב אות י"ב ע"ש. ואז יש בהם ע"ס מן הכתר, וע"ס מן החכמה. וכן ע"ס דכתר חוזרים להיות למעלה, וע"ס דחכמה חוזרים להיות למטה. דהיינו שכל העב יותר גבוה יותר. (אלף שצ"א אות קצ"ו).

:

פה) ע"ס פנימיים ומקיפים דשערות רישא:
מבחינת הקביעות נבחנים השערות רישא ודיקנא, לבחינת כלים מקיפים, כי האורות המיוחסים להם שהוא הע"ב המגולה, יצאו לחוץ מראש דא"א בבחינת מקיף חוזר, ולבושיהם שהם השערות נעשו לכלים מקיפים. ובעת עלית א"א לעתיק בהתכללות אחת, הנה אז שוב יוצא שם בא"א קומת ע"ב הגלוי, והמקיף חוזר נכנס לפנימיות הראש, וכן השערות שוב נעשים לכלים פנימים. ואז נבחנים ע"ס דשערות רישא ודיקנא לבחינת פנימים. אמנם זה נוהג רק בעת הזווג, אבל לאחר הזווג חוזרים המוחין דא"א ומתלבשים במל"צ, ושוב מסתלק הע"ב המגולה מהם בבחינת מקיף חוזר, ולבושיו שהם השערות שוב יוצאים מפנימיות ונעשים לכלים מקיפים. (אלף ש"צ אות קצ"ד).

:

פו) עת רצון:
בעת הזווג דגדלות, שע"י הארת ע"ב ס"ג העליונים יורדת ה י' מאויר דמוחא דאוירא, והוא אשתאר אור, שאז מסתלקים השערות מעל גבי המצח והפנים, ומצחא אתגלי, כנ"ל בתשובה כ"ב <גילוי מצחא דאו"א>. ע"ש. נקרא זה "עת רצון" כי אז מתגלה מצח הרצון, כמ"ש שם. (אלף שס"ח אות קנ"ו וקנ"ז).

:

פז) עתיקא דכל עתיקין:
בחינת א"ק המתלבשת מטבור ולמטה שלו, תוך ג' רישין דעתיק וא"א נקרא א"ס, ונקרא עתיקא דכל עתיקין. (אלף ש"א אות ח' וט').

:

פח) עתיקא קדישא:
רדל"א, וכן ג' רישין דא"א, נקראים בשם עתיקא קדישא. (אלף ש"א אות ח').

:

פט) פאה:
עי' לקמן תשובה צ' <פאתי הראש>.

:

צ) פאתי הראש:
מלכות נקראת פאה, משום שמלכות היא אחרונה שבע"ס, דוגמת פאת השדה הנשארת באחרית הקצירה. וע"כ המלכות דע"ס דשערות רישא, נקראת פאתי הראש. ומלכות זו דפאתי הראש היא כמו הקרומא דאוירא המבדיל בין גלגלתא, שהיא ם' דצל"ם, לבין אוירא ומו"ס שהם ל"צ דצל"ם. כי כן מלכות דשערות רישא, מבדלת בין שערות רישא שהם בחי' ם' דצל"ם, לבין שערות דיקנא שהם בחינת ל"צ דצל"ם. ונמצא שהשערות דיקנא מפאתי הראש נפקי. גם היא נבחנת שיש בה מבחינת מלכות דצמצום א', כי בחינת השערות הם לבושים דע"ב הגלוי, שהוא יוצא על בחינת מלכות דצמצום א', כנודע. (אלף שפ"ב אות קע"ח).

:

צא) פנים דא"א:
הפנים דא"א הוא ממצח ולמטה, שמשם מתחיל ז"ת דגלגלתא, שהוא בחינת ל' דצל"ם ומוחא דאוירא, שבה נפיק י' מאויר ואשתאר אור, וע"כ הפנים חלק משערות, כנ"ל בתשובה כ"ד <גלגלתא ופנים דא"א>, ע"ש. (אלף שמ"א אות צ"ט. ואלף שס"ט אות קנ"ח).

:

צב) פנימיות נו"ה שלמעלה מיסוד:
פנימיות נו"ה שלמעלה מיסוד, הם בחינת ב' ביעי דוכרא, עי' לעיל בתשובה י"ב <ב' ביעי דוכרא>. (אלף שכ"ח אות ע"ד).

:

צג) פתח:
קמץ, פירושו, קמיצו של האורות שזה מורה על בחינת כתר, דהיינו ע"ס דראש, כי בהיות שם המסך בבחי' זווג דהכאה, שהוא בחינת התנגדות להתלבשות בכלים, כנודע, ע"כ נבחן שם שהאורות הם בקמיצו כלפי התלבשות בכלים. והפוכו הוא בחינת ה "פתח" כי הוא מורה על בחי' התלבשות בכלים דהיינו לאחר הזווג דהכאה הנעשה במלכות דראש, שבכח דאו"ח העולה מזווג דהכאה, מתפשטת המלכות ממעלה למטה לע"ס דגוף, הנה אז נפתחו האורות ומאירים בהרוחה תוך הכלים, וע"כ נקרא בשם פתח. וכל המדובר הוא מבחינת אור החכמה, שהקמיצו של המסך ודחיתו לאור העליון, אינו נוהג אלא באור חכמה, כי על חסדים לא היה צמצום, כנודע. ולפיכך נבחן הפתח לבחינת פתיחו דאור חכמה. (אלף שט"ז אות מ"ז. ואלף שי"ד ד"ה אותיות).

:

צד) פו"מ דדיקנא:
עי' לעיל בתשובה פ"ג <ע"ס מקיפים של הדיקנא> ופ"ד <ע"ס פנימיים של הדיקנא>.

:

צה) פו"מ דשערות רישא:
עי' לעיל בתשובת פ"ה <ע"ס פנימיים ומקיפים דשערות רישא>.

:

צו) צ' דצל"ם:
עי' תשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה>.

:

צז) צירי:
עי' תשובה ס"ז <נקוד כתנועת האותיות>.

:

צח) ציץ:
קוצא דשערי דא"א, המגיע עד החזה שלו מלאחוריו, ששם עומד רישא דז"א, המאיר בו ומוציא במצח שלו הארת תפילין, הוא נקרא בשם ציץ, וקוצי דשערי דז"א, המאיר בראש הנוקבא העומדת בחזה שלו, ומוציא במצחא שלה בחינת תפילין, נקרא בשם ציצית. (אלף ש"ס אות קל"ט).

:

צט) ציצית:
ציצית פירושו שערות, מלשון הכתוב ויקחני בציצית ראשי וכו' והוא מבחינת קוצי דשערי דז"א המאיר בראש הנוקבא ומוציא במצח שלה בחי' תפילין. עי' לעיל בתשובה ע"ח <עמר נקי>. (אלף ש"ס אות קל"ט).

:

ק) קדלא:
קדלא, פירושו, עורף. עי' בתשובה ע"ג <עורף>. (אלף שס"ז אות קנ"ב).

:

קא) קוצי דשערי:
שערות רישא דא"א הם י"ג נימין שהם ג' הויות, ב' הויות שהם ט' נימין בימין ושמאל דפנים. והם בחי' ם " ל דצל"ם הכלול ב ם' . והוי"ה אחת מאחורי רישא, שהם ד' נימין נגד ד' אותיות הוי"ה ההוא, והיא בחינת צ' הכלול ב ם' דצל"ם. ואלו הד' נימין שבאחורי רישא נקראים בשם קוצא דשערי. (אלף שנ"ט אות קל"ז).

:

קב) קוצין נימין ושערות:
השערות היוצאים מן המוחין דעיבור נקראים קוצין. והיוצאים מן המוחין דיניקה נקראים נימין. והיוצאים מהמוחין דגדלות נקראים שערות. והשערות דעיבור נמשכים עד החזה, ששם עומדת נוקבא דז"א, רחל. ודיניקה נמשכין עד הגרון ששם עומדת לאה. ודגדלות עומדין במקומם ואינם נמשכין למטה, משום שאינם משפיעים לזולתו. וקוצין שהם נמשכים לפרצוף נה"י, הם בחינת חכמה, כלומר, שהם מגלים שם הארת חכמה מחזה ולמטה, ששם מתחיל פרצוף נה"י. ונימין שהם נמשכין עד הגרון, ששם עומד פרצוף חג"ת, נבחנים לבחינת בינה כי הארת חכמה אינה מתגלה בחג"ת, כנודע. והשערות העומדים במקומם ואינם נמשכים למטה, נבחנים לבחי' דעת, דהיינו בחינת דעת עליון, שאין ממנו השפעה למטה, כנ"ל בדעת עליון דא"א (בדף אלף תמ"ד אות י"ג ד"ה וזה) הרי שהקוצין הם בחינת חכמה, ונימין הם בחינת בינה, ושערות הם בחינת דעת עליון, כלומר שאין בו זווג להשפיע הארת חכמה למטה.
גם יש הבחן אחר בהם. אשר השערות הבאים בגדלות, הם בחי' ם' דצל"ם, שהיא בחינת כחב"ד. והנימין הבאים בפרצוף חג"ת, הם בחינת ל' דצל"ם, הנבחן לחג"ת. והקוצין הבאים בפרצוף נה"י, הנקרא עיבור, הם בחינת צ' דצל"ם. והענין, כי כל אלו השערות דג' פרצופים, עיבור, יניקה, ומוחין, אינם מתגלים בשום אחד מהם, רק על בחינת הגלגלתא דפרצוף הגדלות לבד, ושם הם מסתדרין בג' הויות, על פי התחלקות דמל"צ, שב' הויות דמ"ל הם בימין ושמאל דפנים: הויה דם' בימין, והוי"ה דל' בשמאל. והם בחינת השערות והנימין, כנ"ל, והוי"ה ג' היא צ', והוא בחינת הקוצין, שהיא עומדת באחורי רישא. הרי שג' בחינות האלו קוצין נימין שערות. הם ג' הויות דמל"צ. ונודע, ש ם' נבחנת לאו"א עלאין וחכמה, ו י' דהוי"ה. ו ל' נבחנת לישסו"ת ובינה וה"ר. ו צ' נבחנת לז"א ולדעת. כנ"ל בדברי הרב (דף אלף ע"ו אות קל"ט) ונמצא אשר שערות הם חכמה, ונימין הם בינה וקוצין הם דעת. וזה מבחינת סידורם בהגלגלתא, אבל מבחינת השפעה הוא להיפך: כי שערות הם בחינת דעת עליון, שאינם משפיעים למטה, וע"כ הם עומדים זקופין במקומם. ונימין הבאים ממוחין דחג"ת ומשפיעים לחג"ת שמגרון ולמטה, ששם החסדים מכוסים נבחנים לבחינת בינה. אבל הקוצין הבאים ממוחין דעיבור ומשפיעים לפרצוף נה"י העומד מחזה ולמטה, ששם מקום החסדים המגולים, הם משפיעים שם הארת חכמה. והבן היטב. (אלף שס"ג אות קמ"ג. וקמ"ה וקמ"ו).

:

קג) קמץ:
עי' לעיל בתשובה צ"ג <פתח> (אלף שי"ד אות מ"ד).

:

קד) קרומא דאוירא:
עי' לעיל תשובה ד' <אזדכך וסתים>. (אלף שכ"ו אות ע"א).

:

קה) ראשי ירכין שלמעלה מיסוד:
עי' לעיל תשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה> וי"ב <ב' ביעי דוכרא>. (אלף שכ"ח אות ע"ד).

:

קו) רוחא דגניז בעתיק יומין:
רוחא, פירושו, אור הרוח שהוא ו"ק, וחסד דעתיק המלובש בגלגלתא דא"א, נקרא רוחא דגניז בעתיק יומין. להיותו בחינת גוף דעתיק וו"ק שלו. והוא נקרא אוירא דכיא, משום דהי' לא נפיק מאויר דילה, משום שהגלגלתא נתקנה בבחינת ם' דצל"ם, כנודע. (אלף שכ"ב אות ס"ג).

:

קז) רדל"א:
ע"ס דראש עתיק נקראו רישא דלא אתיידע, והטעם משום שבהם משמש מלכות דצמצום א' כמו בא"ק, ושם נגנזה המלכות הזו, כי לצורך א"א הוא משמש במלכות דצמצום ב'. וע"כ נקרא רדל"א, כי ידיעה פירושו, זווג, ומורה, שעל המלכות שלו אין עוד זווג בכל הפרצופים דאבי"ע (אלף ש"א אות ט').

:

קח) רעוא דרעוין:
גילוי מצחא דא"א בעת רצון (עי' תשובה כ"ב) נקרא רעוא דרעוון, להיותו השורש לגילוי מצח הרצון דכלהו פרצופים, ומרעווא דיליה מתגלה רעווא בכולם. (אלף של"ז אות פ"ה).

:

קט) רקיע המבדיל:
קרומא דאוירא נבחן לרקיע המבדיל בין גלגלתא שנתקנה ב ם' דצל"ם, שאין מסך דפה דעתיק שולט עליה, לבין מו"ס, שכבר נתמעטה מכח המסך דעתיק, וכן ז"ת דגלגלתא יצאו לבחינת מו"ס, כי ז"ת שלה לא יכלו לקבל תיקון ם' דצל"ם, להיותם שורשי זו"ן, וע"כ נעשו לראש מיוחד שהוא מוחא דאוירא. עי' לעיל בתשובה ל"ח. ונמצא שקרומא דאוירא נעשה לרקיע המבדיל בין גלגלתא שהוא בחינת מים עליונים שאין שום מסך בינה לעתיק, ובין אוירא ומו"ס שהם מים תחתונים, כי כח המסך דעתיק שולט עליהם ומתמעטים על ידו. (אלף שכ"ז אות ע"ב).

:

קי) שורש הגבורות:
הבוצינא דקרדינותא הוא שורש כל הגבורות כולם. עי' לעיל תשובה י"ז <בוצד"ק דגניז במו"ס> ט"ז <בוצינא דקרדנותא>. (אלף שכ"ה אות ע').

:

קיא) שמרי היין:
מלכות דצמצום א', שאחר שהיא נגנזה ברדל"א, כבר אין בה עוד שום זווג בכל פרצופי אצילות, כנודע. ועכ"ז נמצאת כחה בכל זווג בבחינת החימום, כנ"ל בתשובה י"ב <ב' ביעי דוכרא>. היא נבחנת שם בבחינת "שמרי היין", כי המוחין נקראים בשם יין המשמח, וחלקי עביות המלכות דצמצום א' שאינם עולים עת הזווג ההוא, נשארים בעביותם למטה בבחינת שמרי היין, והגם שעביות הזו מוכרח להמצא שם בבחינת חימום, מ"מ כיון שאין הזווג נעשה עליהם המה מקלקלים טעם היין, וצריכים להעבירם משם. (אלף שי"ח אות נ"ו).

:

קיב) שערות:
בהיות שגלגלתא דא"א נתקנה ב ם' דצל"ם, ואינה מקבלת אלא חסדים מכוסים, נמצא שאינה יכולה לקבל מוחין דע"ב כמו שיצאו בעתיק שג"ר דע"ב שהיו צריכים להתלבש בגלגלתא דא"א יצאו לחוץ בבחינת מקיף חוזר, והאו"ח המלביש לאלו המוחין שיצאו, נשארו בראש דא"א בבחינת מותרי מוחא, שאין להם למה להלביש, וע"כ גם המה יצאו לחוץ מראש, ונעשו לכלים חיצונים הנקראים שערות. עי' לעיל בתשובה פ"ג פ"ד פ"ה. ונקראים שערות, מלשון הכתוב, אשר בשערה ישופני, שפירושו סערה. ונקראים כן, משום חוזק הדינים הנמצא בהם, להיותם באים ממלכות דצמצום א', כנ"ל בתשובה כ"ה <ד' אורחין חוורין>. (אלף ש"ל אות ע"ח. ואלף תל"ו אות א').

:

קיג) שערות אדומות:
שערות הם דינים להיותם באים ממלכות דצמצום א', שאין עליה זווג בכל פרצופי אצילות, כנ"ל בתשובה קי"ב. ועכ"ז בא"א הם לבנות, שאין שום גוון נראה בהם, כי גוונים מורה על דינים, כנודע. והוא משום שהם נתקנו ב ם' דצל"ם, שפירושו מבחי' ג"ר דבינה, שאין שום צמצום ודין חלים עליה, כנודע. אמנם בז"א, שכל שורשו מתחיל מבחינת ז"ת דבינה, ע"כ הדין מתגלה בהם, כי לא יוכלו להתמתק ב ם' דצל"ם כמו א"א, משום שאין שורשו משם, אלא מז"ת דבינה. ולכן שערותיו שחורות, כי כח הדין הבא ממלכות דצמצום א' מכונה בשם גוון שחור, אמנם נוקבא דז"א, אשר המוחין שלה באים מנה"י דז"א, כבר פסיק כח מלכות דצמצום א' משערות שלה, משום שנה"י דז"א באים מאריכת רגלים דאמא, שפירושם צמצום ב', כנודע. ולכן גוון הדין שיש בשערות דנוקבא, הם רק מצמצום ב', שגוון הדין שלה נקרא בשם אדום, כי מלכות דצמצום ב' נקראת ארץ אדום, כמ"ש הרב בבינה דנקודים שנקראת ארץ אדום. ע"ש. והוא משום שנעשתה שם לשורש לצמצום ב'. וע"כ נבחנים השערות דנוקבא לשערות אדומות, שמורה, שאין בה עוד גוון הדין אלא ממלכות דצמצום ב'. אבל דז"א, הם שחורות, שהוא גוון דצמצום א' שבשערות. ודא"א הם לבנות מכח המיתוק ד ם' דצל"ם, שאין שום צמצום ודין נרשם עליהם, בסו"ה ושער רישיה כעמר נקי. (אלף שע"ו אות קע"א).

:

קיד) שערות דיקנא:
עי' לעיל בתשובה פ"א <ע"ס דדיקנא ממו"ס> פ"ב <ע"ס דדיקנא מבחי' הגלגלתא> פ"ג <ע"ס מקיפים של הדיקנא> פ"ד <ע"ס פנימיים של הדיקנא>.

:

קטו) שערות לבנות:
עי' לעיל בתשובה קי"ג <שערות אדומות>. (אלף שע"ו אות קע"א).

:

קטז) שערות קשישין:
אע"פ ששערות הם מבחינת ע"ב הגלוי, דהיינו מטרם שנעשה בו התיקון דמל"צ, מ"מ כיון שהם נתאחזו בכלים דראש דא"א, נעשה גם בהם זה התיקון דמל"צ, אשר בחינת ה ם' שבהם נעשה לשערות רישא, ומכח זה אין שום צמצום עליהם, ש ם' היא בחינת ג"ר דבינה, שאינם סובלים מצמצום וע"כ נעשו לעמר נקי. והם נבחנים "לשערות שעיעין" כלומר שאין בהם שום קושיות ודינים. ובחינת הל"צ שבהם שיצאו בבחינת שערות דיקנא (עי' לעיל תשובה כ' וכ"ח) הם בחינת דינים, ואינם מתוקנים אלא בגדלות בעת יציאת י' מאויר, כנ"ל בתשובה ס"ב. וע"כ הם נבחנים ל''שערות קשישין" כלומר שיש בהם קושיות ודינים. (אלף שע"ו אות קע"א).

:

קיז) שערות רישא:
עי' לעיל בתשובה פ"ה <ע"ס פנימיים ומקיפים דשערות רישא>.

:

קיח) שערות שחורות:
עי' לעיל בתשובה קי"ג <שערות אדומות>. (אלף שע"ו אות קע"א).

:

קיט) שערות שעיעין:
עי' לעיל בתשובה קט"ז <שערות קשישין>.(אלף שע"ו אות קע"א).

:

קכ) שערות דעי"ם:
כמו שיש ג' בחינות: עיבור, יניקה, מוחין, בכל הפרצופים, כן יש בחינת עי"מ גם בשערות שלהם. כמו שביאר הרב אצל מוחין דז"א, אשר אפילו בחינת עיבור א' שלו אינו יוצא זולת ע"י עלית הפרצופים, שישסו"ת נעשה אחד עם או"א, וכן א"א עולה ונעשה אחד עם עתיק, כנ"ל דף תתקי"ד אות פ"ד. ע"ש כל ההמשך. ונודע שבעת עלית הפרצופים מתבטלים בחינת הלבושים דמל"צ, ויוצאים קומות הזווג בבחינת ע"ב הגלוי, אלא אחר כך כשחוזרים הפרצופים למקומם חוזרים ומתלבשים במל"צ, וקומת ע"ב הגלוי חוזר ומסתלק מהם בבחינת מקיף חוזר, אשר האו"ח של הע"ב הגלוי הזה שנסתלק, הוא בחינת השערות (עי' היטב לעיל דף אלף תל"ט אות ו'. ואלף תמ"ג אות י"ב) הרי שאפילו במוחין דעיבור, יש ג"כ בחי' הסתלקות דמקיף חוזר ובחינת שערות. ועד"ז במוחין דיניקה וגדלות. והנה שערות דעיבור נקראו קוצין. ושערות דיניקה נקראו נימין. ושערות דגדלות נקראו שערות. כמ"ש לעיל בתשובה ק"ב <קוצין נימין ושערות> ע"ש. (אלף שס"ג אות קמ"ב).

:

קכב) ת' אלף עלמין:
עי' לעיל תשובה ח' <ארבע מאות שקל כסף>. (אלף ש"נ אות קכ"ב).

:

קכג) ת' שקל כסף:
עי' לעיל תשובה ח' <ארבע מאות שקל כסף>. (אלף שנ"א אות קכ"ד)

:

א) מהו אב לאבהן.
יש בחינת חכמה דאו"י, והיא קומת א"א. ויש בחינת חכמה וג"ר, אשר החג"ת מתעלים ונעשים חב"ד דקומת ע"ב, שהם בחינת חכמה דל"ב נתיבות, ולא חכמה דאו"י. וקומת ע"ב דאו"א באה מבחי' חג"ת דא"א שנתעלו ונעשו לחב"ד שלו, דהיינו מבחינת ע"ב דל"ב נתיבות, כנ"ל. וכשז"א מקבל אלו המוחין דע"ב מאו"א, מתעלים גם חג"ת דז"א ונעשים לחב"ד. ומבחינה זו נקרא אבא, בשם "אב לאבהן". כי חג"ת נקראים אבות, והחכמה שלו, שהיא מחסד דא"א נקרא אב. ולפי שג"ר דז"א באים ג"כ מהתעלות החג"ת לחב"ד, מכונים גם הג"ר דז"א בשם אבהן, וקומת ע"ב דאו"א בשם אב לאבהן. (אות צ"ח).

:

ב) מהו אור הבא דרך שערות.
כבר נתבאר לעיל שבחינת השערות, הם מ"ן דמלכות דצמצום א', להיותם מבחינת קומת א"א, שיצאה ברדל"א, ששם משמשת המלכות דצמצום א', שהם בחינת האו"ח שהיו מלבישים שם לע"ס דאו"י, שלעת ירידת המוחין לא"א, נתתקן אז הפה דרדל"א במלכות דצמצום ב', שמכחה נתלבשו המוחין במל"צ, ובינה יצאה לחוץ מראש דא"א, וג"ר דמוחין ההם, נסתלקו בסוד מקיף חוזר, והלבושים של המקיף הזה, יצאו לחוץ בסוד מותרי מוחא ונעשו לשערות רישא ודיקנא. ולפיכך נעשו השערות למקיפים לאו"א, שהם בחינת בינה שיצאה לחוץ מא"א, דהיינו הגרון שהוא הכתר שלהם. כי אין בינה חוזרת לראש דא"א להיות חכמה, זולת בחזרת השערות שמה, שהם בחינת המ"ן דמלכות דצמצום א', אשר על ידיה חוזרת הבינה לחכמה, כי אז יורדת הה"ת מעינים, שהיא הוציאה את הבינה לחוץ, ונעשה הזווג על ה"ת שבמקום הפה, שהוא בחינת המלכות דצמצום א', הכלולה בשערות אלו.
ולפיכך, נבחן שאי אפשר לאו"א שישיגו קומת ע"ב, זולת ע"י המזלין, שהם כללות השערות דיקנא, כי קומת ע"ב דאו"א היא ע"י בינה דא"א ששבה להיות חכמה, והיא אינה חוזרת אלא ע"י המ"ן דשערות, שהם המזלין. ומכאן נתחלקו ב' מיני חכמות באצילות. א' היא חכמה דא"א עצמו שבראשו שנקראת חכמה סתימאה, והיא בחינת חכמה דאו"י האמיתי. וחכמה ב' היא חכמה המתגלית ע"י המ"ן דשערות, דהיינו בחינת בינה שחזרה לחכמה, שהיא קומת ע"ב דאו"א. כנ"ל. וכן חכמה זו מכונה בשם "אור הבא דרך השערות" דהיינו להבחין ולהוציאה מבחינת אור חכמה דא"א עצמו, שהוא חכמה דאו"י, ואינו תלוי כלום במ"ן דשערות. וכן מכונה בשם ''אור עובר דרך נקבים קטנים" וזה ג"כ להגדיר החכמה דמין הב' שהיא מתגלית רק ע"י המ"ן דשערות. אלא שיש כאן עוד כונה נוספת להבחין בין חכמה זו במקום יציאתה באו"א, שאז אין השערות מצמצמים כלום אל החכמה, משום שהמסכים הכלולים בהשערות שהם בחינת צר וקצר, משמשים להם ממטה למעלה. ובין החכמה דז"א, שהוא מקבל המוחין בהתלבשות דאו"א, שהוא מקבל רק דרך נקבים קטנים, שהם המסכים דצר וקצר שהם מלמעלה ממנו באו"א, והחכמה שלו מתמעטת בהרבה על ידיהם. כמ"ש בתשובה י"ד <ב' עטרין> ול"ו <הוצאת חמה מנרתיקה>. (אות צ"א).

:

ג) מהו אור עובר דרך נקבים קטנים.
נתבאר לעיל בתשובה ב' <אור הבא דרך שערות>. (אות צ"ה).

:

ד) מהם אורות כפולים.
ב' מדרגות שיש ביניהן שינוי צורה, אינן יכולות להיות במקום אחד, כי אז היו "אורות כפולים" שזה לא יצויר ברוחניות, כי מדת הריחוק הרוחני הוא מדת שינוי הצורה בלבד, כנודע. (אות ל"ז).

:

ה) מהם אורות דחוקים.
לפעמים ב' מדרגות באות במקום א' דהיינו בזמן שיש ביניהם השתוות, למשל, לאה ורחל ב' מדרגות הן, כי האורות דלאה הם בחסדים מכוסים, אבל אורות דרחל הם בחסדים מגולים, כנודע. ועם זה, בעת קטנותה של רחל, בעת שהיא אב"א עם ז"א מחזה ולמטה, שאז אחוריהם ביתה ופניהם מגולים כלפי חוץ, שפירושו, שרק אורות דחג"ת שהם חסדים מכוסים משמש בהם, אבל הנה"י שהם חסדים מגולים נעלמים אז בפנימיותם. הנה אז יש השתוות בין רחל ללאה, כי גם רחל היא בחינת חסדים מכוסים כמו לאה. וע"כ הן נקשרות זו בזו ורגלי לאה מתלבשות בכתר רחל. אמנם נבחן שהן בחינת ''אורות דחוקים" כי הגם שרחל מקבלת עתה חסדים מכוסים כמו לאה, מ"מ יש בה גם עתה נטיה לחסדים מגולים, שהוא להיפך ממדרגת לאה, וכיון שרגלי לאה מתלבשות תוך הכתר שלה, הרי היא מרגשת דוחק כלפי נטיתה עצמה, כי לאה היא בחינת אחורים דאמא הדוחה להארת חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, אבל רחל כל חשקה היא להארת חכמה, והגם שעתה אינה ראויה לקבל הארת חכמה, והיא משתוית עם לאה בחסדים מכוסים, מ"מ מרגשת דוחק מחמת האחורים דלאה הדוחה להארת חכמה, שזוהי היפך נטיתה. וע"כ נבחן הלבשה זו דכתר רחל לרגלי לאה, בשם אורות דחוקים. גם נבחן שרגלי לאה מחשיכין לכתר רחל, שהיא ג"כ מאותו הטעם. (אות ל"ז).

:

ו) מהו או"מ העצמי דז"א.
המקיף דבחינה הרביעית דמוחין, דז"א, שהוא המקיף העומד בנה"י דאו"א, שהם ישסו"ת, נבחן למקיף העיקרי דז"א. אבל המקיף דאו"א עצמם, שהוא בחינה השניה, נבחן רק למקיף שורשי, דהיינו מקיף דמקיף, כי הוא בחי' עלי עליון ואין הפרצוף מקבל אלא מן העליון שלו. עי' להלן בתשובה מ"ב <מהן ו' בחינות במוחין דז"א>. (אות קכ"ב. ואות קל"ב).

:

ז) מהו או"מ השורשי דנוקבא.
בחינת הקשר דתפילין של ראש דז"א, הוא המקיף השורשי דנוקבא. דהיינו בחינת מקיף דמקיף, כנ"ל בתשובה ו' בז"א. אמנם מקיף העצמי דנוקבא, היא בחינת המקיף שע"ג הנה"י דז"א, שהיא בחינה הרביעית דמוחין דנוק'. משא"כ הקשר של תפילין דז"א, הוא בחינה השניה דמוחין דנוקבא. עי' תשובה מ"ג <מהן ו' בחינות במוחין דנוקבא>. (אות קס"ג).

:

ח) מהו או"פ שיצא ונעשה לאו"מ.
היינו הג"ר של הע"ב המגולה, שהוא נתלבש בהמוחין בעת יציאתם בג"ר דא"א המלבישים לג"ר דעתיק, אשר לעת לידת המוחין המה מתלבשים במל"ץ, והג"ר מתכסים ב ם ' דצל"ם, שע"כ יוצאים הג"ר דע"ב המגולה לחוץ בסוד מקיף חוזר, כנודע, ולבושיהם יוצאים לחוץ בבחינת שערות רישא ודיקנא. ולפיכך נבחנים השערות והתפילין, שהיו פעם בבחינת אור פנימי, דהיינו במקום יציאתם, כנ"ל, אלא לעת לידת המוחין מכח התלבשותם במל"צ, יצאו מהמוחין ונעשו לאורות מקיפים. (אות ר"ד).

:

ט) מהם אורחין רחבין.
הכלים דחג"ת דז"א, ששם מתלבש יסוד דאמא, שנקרא אורח, נבחנים שהם מקבלי השפע באורחין רחבים. כי יסוד דאמא מאיר אור חסדים בהרחבה, כנודע, כי ע"כ מכונה יסוד דאמא שהוא קצר ורחב. אמנם לאחר שנפסק יסוד דאמא, דהיינו מנקודת החזה ולמטה, שהם הכלים דנה"י, כבר נפסק משם שפע החסדים דיסוד אמא הבאים בהרחבה, וע"כ נקראים הנה"י בשם כלים צרים משום שכל תיקונם הוא ביסוד דאבא, שהוא בחינת צר ואריך, וע"כ נבחן שהם מקבלים השפע מבחי' שבילין צרים, כי יסוד דאבא נקרא שביל. (אות צ"ו).

:

י) מהי אחסנתא דאו"א.
אחסנתא, פירושו, נחלה וירושה. וסובב על מוחין דע"ב דאו"א, שהם מקבלים קומה זו, רק ע"י החג"ת דא"א שנעשו לחב"ד, וכיון שהם מלבושים של החג"ת דא"א בקביעות, ע"כ עתה שעלו החג"ת ונעשו לחב"ד שלו, עולים עמהם גם או"א ומקבלים שם קומת ע"ב, כנודע וע"כ נבחנים אצלם המוחין ההם, שהם ירשו המוחין מא"א והגיע לנחלתם.
ודע, כי החג"ת האלו דא"א, מתחלקים בעת הזווג לב' מדרגות: ראש וגוף, כי ב"ש דכל אחד מהחג"ת האלו עלו לחב"ד שלו בקומת ע"ב. אבל השלישים התחתונים דכל אחד מהחג"ת, נשארו בבחי' גוף דקומה זו שהם הנקראים ב' כתפין דא"א. והנה כל קומה זו דע"ב שיצאה בעת הזווג על המ"ן דשערות, אין לא"א צורך בהם, שהרי אפילו מבחינת הקביעות יש לו בחינת ע"ב דחכמה דאו"י, הגבוה הרבה מבחי' הע"ב הזה שהוא רק חכמה דל"ב נתיבות, כנודע. (עי' לעיל בתשובה ב'). ולפיכך הוא מוריש כל הקומה הזו אל או"א וזו"ן. שאו"א יורשים בחינת הראש דקומה זו, דהיינו הב"ש עליונים, דחג"ת שנעשו לחב"ד. וז"א יורש בחי' הגוף דקומה זו, שהם ב' הכתפין שלו, שנשארו בבחי' גוף. ולפיכך הג"ר דע"ב דאו"א נקראים אחסנתא דאו"א. כי ירשו אותם מא"א. וכן הב' עטרין שירש ז"א, ירש אותם מא"א, כנ"ל, מ"מ אינם נקראים על שמו דא"א אלא ע"ש או"א, כמ"ש בזוהר, ב' עטרין דאחסינו או"א לבנייהו, הרי שנקראים על שם או"א. והוא מטעם שאין הז"א יכול לקבל אותם מא"א באופן ישר, זולת ע"י התלבשות באו"א. והנה נתבאר שבעת הזווג, שא"א עולה לג"ר דרדל"א והחג"ת שלו נעשים לחב"ד, הנה אז אין לו צורך בהם, ואחסין אותם לאו"א ולז"א, וע"כ נקראים המוחין ההם בשם אחסנתא. (אות קי"ב).

:

יא) מהו אין דעת אין בינה.
נודע שחכמה דל"ב נתיבות, נקראת חכמה שבסוד הדעת, בדברי הרב (לעיל אות פ"ה) מטעם שאין בינה שבה להיות חכמה, זולת ע"י המ"ן דדעת, שהם זו"ן העולים אליה בעיבור ומעוררים בה הקשר דבינה דאו"י עם הזו"ן דאו"י, ואז חוזרת עם החכמה פב"פ להשפיע הארת חכמה לזו"ן. ומטעם זה היא מכונה ג"כ חכמה דל"ב נתיבות המורה על כ"ב אתוון, שהם בינה וי' אמירן דזו"ן בעיבור, כמ"ש הרב (לעיל אות צ"ו) הרי שכל קומת ע"ב דבחינת חכמה דל"ב בתיבות תלויה בדעת, שהם זו"ן, שאין הבינה חוזרת לחכמה זולתו. ומכאן יצא הכלל הזה: "אם אין דעת אין בינה" כלומר, אם אין הדעת מתחבר במ"ן אל הבינה אין הבינה מקבלת קומת חכמה. וכן להיפך: "אם אין בינה אין דעת" כי אם אין הבינה שבה לחכמה, אין בחינת דעת בהמוחין, כי אין לזו"ן הארת חכמה, ואין להם חלק בג"ר כלל, ואז גם הזו"ן שלמטה מחוסרי ראש. כנודע. באופן, שהדעת והבינה תלוים זה בזה, שאם אין הבינה חוזרת עם חכמה פב"פ לא יצויר הארת חכמה לזו"ן, ואדרבה, הבינה מפסקת ודוחית באחורים שלה כל הארת חכמה מן הזו"ן, כנודע. וכן לא יצויר שהבינה תקבל לקומת חכמה זולת ע"י התחברות הדעת אליה בבחי' מ"ן. כי מטבעה עצמה היא תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ודוחית חכמה, (אות פ"ז).

:

יב) מהו אין בינה אין דעת.
נתבאר לעיל בתשובה י"א <אין דעת אין בינה>. ע"ש.

:

יג) מהם ב' מיני שפע.
ב' קומות יש לאו"א דאצילות. א' הוא קומתם הקבועה, שהיא קומת ס"ג המלבישים לחג"ת דא"א, ואין להם חלק בג"ר שלו, שהם קומת ע"ב, ואז הם משפיעים בחינת ג"ר דבינה שהם חסדים מכוסים, ושפע זו היא הכרחית לקיום העולמות והעמדתם, וע"כ מבחינה זו זווגם לא פסיק לעלמין. וב' היא קומת ע"ב שאו"א משיגים ע"י עליתם לג"ר דא"א, ונוטלים קומת ע"ב שלו, דהיינו קומת ע"ב היוצאת על המ"ן דשערות. ושפע זו היא למוחין דהולדה, הנקראים ברכה וחירות, ובאלו מתחלקים עיקרי השפעה בהעולמות. הא' שפע של קיום והעמדה. והב' שפע של ברכה וחירות, שהם מוחין דהולדה. ועי' להלן בתשובה י"ט שגם במוחין דהולדה עצמם נוהגים ב' מיני שפע אלו. (אות נ"ב ונ"ה).

:

יד) מהם ב' עטרין .
ב' עטרין הם הדעת המשיב הבינה עם החכמה פב"פ. כנ"ל בתשובה י"א ע"ש. והם בחינת ז"ת דמוחין שהם זו"ן. שעטרא דחסד היא ז"א דמוחין, שהוא ת"ת הכולל ו"ק, ונבחן לה"ח. ועטרא דגבורה היא בחינת הנוקבא דמוחין הנבחנת לה"ג, והיא נקראת יסוד דמוחין, משום שאין מלכות דצמצום א' משמשת באצילות, שהיא נגנזה ברדל"א, ומלכות דצמצום ב' נבחנת בשם עטרת יסוד, משום שכל שורשה היא נקודת החזה דנקודים, שמבחינת האורות היא עטרת יסוד. עי' להלן בתשובה ק'. ונתבאר שהב' עטרין הם ת"ת ויסוד, שת"ת כולל ו"ק, והוא ה"ח, ונקרא בכללו עטרא דחסד. ויסוד הוא בחינת הנוקבא בלבד, דהיינו בחינת המסכים המעלים או"ח, וע"כ הוא ה"ג המלבישים לה"ח, ונבחנת בכללה לעטרא דגבורה. וב' עטרין יחד הם זו"ן דמוחין הנקראים דעת.
אמנם זה אמור רק בדעת דזו"ן, אבל הדעת דאו"א עצמם, דהיינו המשמש לזווג חו"ב דאו"א, אינם נקראים ב' עטרין. כי השם ב' עטרין מורה על מיעוט מיוחד, שהוא מדת העטרה, דהיינו כח המסכים שבה, הרבוץ על ה"ח וה"ג אלו, ומצמצם ההארת חכמה שלא תתגלה בהם כמדת הה"ח עצמם, שהם מדת הת"ת הנושא העיקרי להארת חכמה, אלא כמדת העטרת יסוד. פירוש כי יסוד כולל ב' מסכים: דדכר ודנוקבא. שהם, בחינת צר דיסוד אבא, ובחינת קצר דיסוד אמא, אשר בחי' הדכר הוא מדת היסוד עצמו, שהוא צר, ובחינת הנוקבא היא מדת העטרה שעל היסוד, שהוא קצר דיסוד אמא הנכלל ביסוד. אמנם נכללים שניהם בעטרת יסוד, וע"כ מכח מדת העטרת היסוד המלבישה על היסוד, אין הארת חכמה העוברת דרך בה, יכולה להאיר זולת בבחינת אורחא למעברא ביה, כמ"ש בחלק י"ג, אבל לא במדת הת"ת עצמו שהיא עטרא דחסד הנושא להארת חכמה בגילוי גמור. ולפי שבז"א אין העטרא דחסד מאירה לפי מדתו עצמו, אלא כמדת העטרת יסוד, כנ"ל, ע"כ נקרא גם הת"ת בשם עטרא, כמו היסוד משום שאינו מאיר במדתו אלא כמדת עטרת היסוד, ומכאן בא השם ב' עטרין אל הזו"ן דמוחין, שהם הדעת. אמנם זה נוהג רק בזו"ן המקבלים קומת ע"ב ע"י התלבשות היסודות דאו"א שכיון שאין יסוד אבא יכול להאיר משהו לתחתונים בלי מדת הצר שבו ומדת הקצר שביסוד אמא, ע"כ מוגבלת הארתם במדת צר וקצר דיסודות או"א שהוא בחינת עטרת יסוד דמוחין, כנ"ל. אבל באו"א עצמם, שהם מקבלים המוחין דע"ב במקום יציאתו בג"ר דא"א, אשר המזלין משמשים להם ממטה למעלה, אין הת"ת שהוא ה"ח הנושא להארת חכמה, מוגבל במשהו ע"י היסוד דמוחין, כי אין שום מסך יכול לפעול עם כחו ממטה למעלה, כנודע, וע"כ הת"ת מאיר בהם בגילוי גמור, ואין הוא נבחן בשם עטרא דחסד, כי אינו מצמצם כלום ע"י עטרת היסוד.
והנה המוחין הללו דחכמה דל"ב נתיבות, אע"פ שאו"א לוקחים אותם מג"ר דא"א, מ"מ אינם מיוחסים אלא לחג"ת דא"א, משום שאפילו בעת עליה אין אבא ואמא מלבישים לג' רישין דא"א ממש, אלא רק לחג"ת דא"א כמקודם לכן, אלא משום שהחג"ת דא"א עצמו עלו ונעשו לחב"ד שלו ולקומת ע"ב כמו הג' רישין, ע"כ נוטלים או"א קומת ע"ב החדש הזה דא"א, הנעשה מן החג"ת שלו, שהם חכמה דל"ב נתיבות, אשר א"א אין לו צורך בהם שלפיכך אחסין אותם לאו"א. כנ"ל בתשובה י' ונתבאר שם, שרק ב"ש עליונים דכל אחד מהחג"ת אחסין לאו"א, אבל השלישים התחתונים דכ"א מהחג"ת לא עלו לראש שלו, והוא אחסין אותם לזו"ן, שהם הנקראים ב' כתפין דא"א, ע"ש.
ותדע, שזה ההבחן הנ"ל, אשר ת"ת שבאו"א נבחן לנושא הארת חכמה בגילוי גמור בלי שום נרתק, זוהי מדת הב"ש עליונים דכ"א מהחג"ת דא"א, דאחסין אותם לאו"א. ובחינת ב' עטרין הנ"ל, דהיינו בחינת צמצום של הת"ת שלא להאיר אלא כמדת העטרה של היסוד, זוהי מדת ב' הכתפין דא"א שהם השלישים התחתונים דכ"א מהחג"ת. והוא מטעם שהם מדת גוף, כי לא עלו לראש דא"א, ואינם מקבלים המוחין במקום יציאתם, אלא ע"י התלבשות ביסודות דאו"א שבראש, וע"כ אין הת"ת מאיר אלא בנרתיקו, שהוא מדת העטרה. כנ"ל. ובאמת גם מוחין אלו אחסין א"א לאו"א, כי הם באים בנה"י דאו"א המלבישים לב' הכתפין, אלא כיון שאין לאו"א צורך בהם, כי יש להם המוחין הגדולים שבמקום יציאתם, שהת"ת מאיר בלי ברתק, כנ"ל, ע"כ או"א אחסינו אותם לזו"ן. ולפיכך מגדיר הרב תמיד הב' עטרין אל הב' כתפין דא"א, כדי להורות ההבדל הגדול הנ"ל, הבא מסבת ירידת המוחין ממדרגה למדרגה. כמבואר. (אות קט"ו).

:

טו) מהי בחינה ארוכה.
אורך פירושו בחינת חכמה. ונה"י דאמא, בעת שהם לבושי מוחין דהולדה, דהיינו שהם בהארת חכמה, נבחנים לבחינה ארוכה. (אות ל').

:

טז) מהי בינה שהיתה כלולה בחכמה.
נודע, שיש ב' מיני חכמות באצילות, א' היא חכמה דא"א, שהיא חכמה אמיתית דאו"י. וב' היא חכמה דל"ב נתיבות, שעיקרה היא רק בינה דאו"י, אלא משום שכדי. להאציל לזו"ן דאו"י היא חזרה לבחינת חכמה דאו"י, כלומר שחזרה החכמה דאו"י להתפשט בה, ע"כ נבחנת לחכמה מבחינת הבינה, ולא חכמה ממש דאו"י, וכמו שהוא באו"י, כן הוא בפרצופים, ורק בעתיק וא"א יש בחינת חכמה דאו"י, שהם לקחו קומת כתר דמ"ה וקומת חכמה דמ"ה, אמנם מאו"א ואילך, אין עוד חכמה דאו"י, כי או"א לקחו קומת בינה דמ"ה, וע"כ נוהג בהם רק בחינת חכמה דל"ב נתיבות שהוא בחינת הבינה ששבה להיות חכמה, דהיינו ע"י מ"ן דזו"ן, שאז מתעוררת בחינת ''בינה דאו"י שהיתה כלולה בחכמה" דאו"י בעת אצילותה לזו"ן דאו"י, ואז עולים או"א הכלולים בגרון דא"א, שהיא הבינה שיצאה לחוץ מחכמה דא"א, ועולים עמה לג"ר דא"א, דהיינו שבינה דא"א חזרה להיות חכמה, בשיעור הבינה דאו"י שחזרה לחכמה בעת אצילותה לזו"ן דאו"י.
ולפיכך מוגדרים אלו המוחין דע"ב הבאים ע"י חזרת הבינה דא"א לראשו, בבחינת "גילוי של הבינה שהיתה כבר כלולה בחכמה" דהיינו שכל ענין של קומת חכמה זו, נמשכת מכח שכבר היתה בבחינת חכמה בע"ס דאו"י בעת שהאצילה לזו"ן דאו"י, וע"כ יש לה אותה המדה תמיד, שבשעה שזו"ן עולים לה למ"ן, חוזרת לחכמה דראש דא"א. באופן שאין כאן שום חידוש בבינה, אלא גילוי מלתא בעלמא. (אות צ"ח).

:

יז) מהי בינה הנקראת רקיע.
בינה שיצאה לחוץ מראש דא"א לבחינת גרון וחג"ת שלו, נבחנת לרקיע המפסיק בין א"א אל הזו"ן, והוא מסבת האחורים שלה הדוחים להארת חכמה, ואין זו"ן יכולים לקבל בחינת מוחין דע"ב מא"א. כמ"ש לעיל בתשובה י"א, שאם אין בינה חוזרת לראש דא"א לבחינת חכמה אין בחינת דעת בהמוחין, שמשם באים מוחין דהולדה וע"ב לזו"ן, וע"כ נמצאים אז ז"א ורחל בבחינת אב"א, שנה"י שלהם נעלמים, בסוד ואחוריהם ביתה. הרי שבינה שיצאה לחוץ מעלימה נה"י דכלים וג"ר דע"ב מזו"ן, ומבחינה זו נבחנת "הבינה בסוד רקיע המפסיק בין א"א לזו"ן" וכן תלוי בה מדת החיבור של הזו"ן במוחין דע"ב מא"א, דהיינו בעת שחוזרת לראש, שאז ירית ז"א ב' העטרין דמוחין דע"ב מא"א, כנ"ל בתשובה י"ד <ב' עטרין>. (אות פ"ז).

:

יח) מהי בליטת אור בעורף.
נתבאר לעיל בתשובה ט"ו, שמאו"א ואילך אין בחינת ע"ב מחכמה דאו"י, אלא מחכמה דל"ב נתיבות, שהיא רק בינה דאו"י החוזרת לחכמה, ע"ש. ולפיכך אין במוחין אלו אלא ג' בחינות: א' בינה שחזרה לחכמה, שהיא הג"ר שבמוחין. ב' היא בחינת ת"ת שהיא הנושא להארת חכמה. ג' היא יסוד, שהיא בחינת הנוקבא של המוחין האלו, שהוא הנושא לבחינת המסכים, המעלים האו"ח להלביש לאו"י, כנודע. וכנגד ג' הבחינות הנ"ל אשר בהמוחין, יצאו ג' פרצופים: או"א, וז"א, ונוקבא, אשר ע"י התנוצצות המוחין לחוץ (עי' תשובה מ"א להלן) יוצאים ג' בליטות לחוץ. א' על מצח דאו"א, שהם בחינת ג"ר של אלו המוחין שבולטין שם. ב' הוא על מצח דז"א, ששם בולט בחי' הת"ת שבמוחין, שהוא בחינת הנושא להארת חכמה. וב' בליטות אלו הם בבחינת פנים, דהיינו על המצח, להיותם בחינת או"י של המוחין. ובליטה הג' שהיא בחינת המסכים של המוחין, הנה תחלת יציאתה היא בעורף הז"א, להיותה בחינת או"ח לבד, שהיא בחינת אחור ולא פנים. ובליטה זו נקראת קשר של תפילין, והיא בחינת המקיף השורשי של הנוקבא. עי' לעיל תשובה ז'. אמנם עיקר מקומה היא במצח הנוקבא, בסוד תפילין של יד. כמ"ש להלן בתשובה מ"ג <ו' בחינות במוחין דנוקבא>. (אות קנ"ח).

:

יט) מהו בן חורין.
ב' מיני שפע יש במוחין דע"ב של ז"א. א' הוא בחינת חו"ב של המוחין, המתוקנים ב ם ' דצל"ם, ומשם נמשך עינוגא וחירות, להיותם מתוקנים בג"ר דבינה, שאין שום אחיזה לקליפות ודינים בהם. וב' הוא בחינת ב' עטרין שבו, שהם בחינת ל ' דצל"ם, שמשם נמשך שפע של ברכה ותפנוקי מלכים, שהם מוחין דהולדה. ואין הז"א נבחן לשלם זולת ע"י ההשלמה בב' מיני שפע הללו. כי הוא צריך לעונג וחירות להיות בן חורין גמור, וזה מקבל מבחינת אחסנתא דאו"א, והם בחינת חו"ב שלו. וצריך ג"כ לגילוי דהארת חכמה שיהיה ראוי להוליד, וזה מקבל בסוד הב' עטרין שלו, הנקרא מוח הדעת. (אות ס"ב).

:

כ) מהם בני חיי ומזוני.
בני חיי ומזוני, הם כוללים ב' מיני השפע הנ"ל בתשובה י"ט. כי שפע דענוגא וחירות היא בחי' "חיי" שאין קיום והעמדה לפרצוף זולתם. ושפע דברכה ותפנוקי מלכים, הם בחי' "בני ומזוני" להיותם בחינת מוחין דהולדה נשמות. וכן הם מזוני בסוד המשכות אור החיה. כי ע"י מזונות נמשכים החיים העליונים. וזהו בחי' תוספות על קיומו העיקרי, כי קיומו העיקרי נמשך משפע דמין הא' כנ"ל. (אות נ"ט).

:

כא) מהו בנימין.
ב' בחינות נבחנות בסוד הזווג: א' בחי' צדיק דעייל בה, שהוא בחינת האו"י המכה על המסך, וזה נבחן לבחי' יוסף, ולבחי' כח זכרות שבזווג. וב' היא בחינת צדיק דנפיק מינה, שהוא בחינת כח הדחיה על אור העליון שיש בהמסכים, שע"י זה הם מעלים או"ח ומלבישים על או"י כנודע, וזהו בחינת בנימין, שהוא כח הנוקביות שביסוד, ומתוך שאין אחיזה לפרצוף באו"י זולת האו"ח המלבישו, ע"כ נבחנים שניהם כמו בחינה אחת, כמ"ש בזוהר, ביה עייל ומניה נפיק. כי לולא כח המסכים שהם בחינת צדיק דנפיק מינה, לא היה האו"י נאחז בפרצוף, שה"ס צדיק דעייל בה. (אות ע"א).

:

כב) מהו ברא אתהדר לאבר.
מלת ברא מורה על חושך. בסו"ה ובורא חושך. ובחינת המסכים שביסוד טרם הגיעה הארת חכמה לז"א, הם בחינת חושך, שהם בחינת צר וקצר הנמשכים בו, הדוחים האור. אמנם בעת הגיע המוחין דהארת חכמה לז"א, הנה כל גילוים הוא דוקא בהמסכים, אשר ביסוד, בסוד חסד דאתגליא אפומיה דאמה, דהיינו ע"י האו"ח העולה מן כל המסכים ההם, ונמצא אשר "ברא אתהדר לאבר" כי זה החושך שהיה שם ביסוד נתהפך ונעשה לכח מושך לאור החיה שה"ס הארת חכמה, ונעשה אבר ח"י בסוד ט' ממעלה למטה וט' ממטה למעלה, ומוליד ג"ר דנשמות הצדיקים. (אות פ"ז. ואות קצ"ח).

:

כג) מהי ברכה.
נתבאר בתשובה י"ט <בן חורין>. (אות נ"ט).

:

כד) מהו גן עדן עליון.
גן עדן עליון הוא בעולם הבריאה, שהוא בינה. (אות מ"א).

:

כה) מהו גן עדן תחתון.
גן עדן התחתון, הוא בעולם עשיה בבחינת יסוד דמלכות, שהוא הנוקבא. (אות מ"א).

:

כו) מהי דיקנא נגבהת למעלה.
כשא"א הוא בבחינת הקביעות, נבחן שדיקנא דיליה נגבהת למעלה כלומר, שהם נגבהים בבחינת מקיפים על או"א, ואין או"א יכולים לקבל מוחין דע"ב המושפעים על ידיהם. אמנם בעת שזו"ן עולה להם למ"ן, עולים נה"י דא"א לחג"ת וחג"ת עולים ונעשים לחב"ד שלו, ואז עולים גם או"א עם החג"ת דא"א, ועומדים עתה במקום ג"ר דא"א. אמנם לא במקום הג' רישין שלו, כי הג' רישין עלו ג"כ למקום ג"ר דרדל"א, אלא במקום הגרון וחג"ת דא"א שעלו עתה למקום הג"ר. ונבחן עתה שהדיקנא נתחלקה לב', כי ח' התיקונים הראשונים שלה התלוים בלחיי הראש, נמצאים עתה במקום הג"ר דעתיק, ששם עומד הראש דא"א. אבל ד' תיקוני תתאין התלוים בגרון, נמצאים למטה במקום חב"ד שלו, שהם הגרון וחג"ת דא"א שנתעלו שמה.
ולפיכך כדי להמשיך קומת ע"ב לאו"א, יורד הראש דא"א עם הח' תי"ד העליונים שלו למקום חב"ד ששם עומדים או"א ומוציא על ידי המ"ן דדיקנא קומת ע"ב לאו"א. שמזל ונוצר נעשה לבחינת ה"ח, ומזל ונקה נעשה לה"ג, כנודע. ולפיכך נבחן זה ''שהדיקנא דא"א נשפלת למטה" כי ח' התיקונים העליונים שעומדים בעת הזווג במקום ג"ר דעתיק, נשפלים ובאים למקום או"א ונעשים לבחינת ה"ח שלהם. (אות קצ"ג).

:

כז) מהי דיקנא נשפלת למטה.
היינו בעת הזווג דפה דא"א כדי להוציא קומת ע"ב לאו"א, שאז יורד המזל ונוצר, שבו כלולים הח' תיקוני דיקנא עלאין, ממקום הג"ר דעתיק, ששם עומד הראש דא"א, אל מקום או"א המלבישים על חב"ד דא"א ששם עומדים או"א, והם נעשים לה"ח שלהם. כנ"ל בתשובה כ"ו <דיקנא נגבהת למעלה> ע"ש. (אות קצ"ג).

:

כח) מהי דעת דז"א שבראש.
אע"פ שכל דעת הם ז"ת, דהיינו בחי' זו"ן שעולים למ"ן לאו"א כנ"ל בתשובה י"א. מ"מ הם נאחזים בראש דאו"א ונשארים שם, כי אין קיום והעמדה למוחין דע"ב דאו"א זולתם, בסוד אם אין דעת אין בינה בבחינת חכמה כמ"ש שם. ומכח זה מלביש ז"א לתנה"י דאו"א, וכתר שלו נעשה מן ת"ת דאמא מחזה ולמטה בבחי' אורות וכלים דאמא, כי כמו שז"א נשרש במוחין בסוד מ"ן הנשארים שם, כנ"ל, כן נוטל חלק הת"ת שלהם בגוף לחלקו, כי לולא התלבשותם בבחי' ז"א עצמו לא היה בהם בחינת חסדים מגולים, כי בחינתם עצמם הוא חסדים מכוסים, כנודע. ומאותו הטעם ממשיך גם הז"א בחינת ב' העטרין לבחינת ג"ר שלו, אע"פ שהם באים מבחי' שלישים תתאין דחג"ת דא"א, שהם בחינת גוף ולא ראש כנ"ל בתשובה י"ד <ב' עטרין>. כי זולתם אין גם בז"א בחינת מוחין אלו דע"ב. וכמו שאו"א המשיכו בחי' ז"ת דגופא לראשם, כדי לשמש להם למ"ן בראש, כן גם ז"א ממשיך אותם לבחינת ראש.
אבל הנוקבא, כיון שבחינת, הגבורה שלה, לא נכללה בזווג או"א במקום יציאתם, אלא בחינת בנימין הכלול ביסוד דוכרא שימש שם. כמ"ש להלן בתשובה צ' <מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א>. ע"כ אינה יכולה להמשיך הדעת שלה לראשה, כי אין לה שורש בראשייהו דאו"א. (קנ"ב).

:

כט) מהי דעת היוצא מעדן העליון.
יתבאר להלן בתשובה ל' <דעת המפסיק מא"א לז"א>.

:

ל) מהי דעת המפסיק מא"א לז"א.
הנה נתבאר לעיל בתשובה י"ז שבינה היא בחינת רקיע המפסיק בין א"א לזו"ן, בהיותה נתקנה באחורים הדוחים להארת ע"ב מז"א. אמנם באמת שורש ההפסק הזה הוא יותר עליון, דהיינו בח"ס גופיה, כי נתקן בנוקבא והוציא הבינה לחוץ מראש, שהרי בינה זו היתה כלולה במוחין דא"א בעת יציאתם בג"ר דעתיק, אלא משום שבעת לידה שימש הרדל"א במסך דצמצום ב', ע"כ לא נשאר בראש דא"א כי אם גו"ע בלבד, שהם כתרא ומ"ס, ובינה יצאה לחוץ. הרי שבינה דגרון היתה כלולה בחכמה דא"א, אלא יצאה לחוץ מסבת הנוקבא דמו"ס אתתקן בה, שהיא המסך שבחיך שלו.
ולפיכך נבחן החיך דא"א בבחינת ''דעת המפסיק בין א"א לז"א" כי לולא מסך שביסוד דמו"ס שהוא החיך, לא היתה בינה יצאה לחוץ, ולא היתה נתקנת באחורים הדוחים חכמה מז"א. וכן בעת הזווג, כשא"א מזדווג בחיך וגרון שלו על המ"ן דמזלין, ומוציא קומת ע"ב לאו"א, נעשה היסוד הזה שבחיך לבחינת "דעת היוצא מעדן העליון ונכנס במוח ז"א" כי נעשה בו הזווג בבחינת ט' דאו"י שממעלה למטה ובחי' ט' דאו"ח שממטה למעלה, ומושפעים המוחין לאו"א ומאו"א לז"א, כנודע. אמנם אין עדן העליון, שהוא מו"ס, משפיע מבחי' עצמו, אלא ממה שמקבל ממוחא דאוירא, כמ"ש לקמן בתשובה נ' <חוטם בגי' ס"ג> ע"ש. (אות פ"ו).

:

לא) מהי דעת דנוקבא שבין כתפיה.
כבר נתבאר לעיל בתשובה כ"ח. אשר ז"א שיש לו שורש בדעת דראש של או"א, יכול להמשיך גם לעצמו את הדעת לראשו, משא"כ הנוקבא, שבחינת גבורה שלה לא שימשה בדעת דאו"א, ושורשה מתחיל מראש דז"א מבחינת הזווג הב' אשר שם, שהמקיף יצא בבחי' קשר של תפילין דראש דז"א, ע"כ אינה יכולה להמשיך הדעת לבחינת ראש שלה, והוא נשאר בגוף שלה ברישי כתפין.
ומה שדעת שלה עומד בין כתפיה, הוא, מפני ששם שורשו האמיתי של הדעת כמ"ש לעיל בתשובה י"ד, ששורש של ד' המוחין אלו דחכמה דל"ב נתיבות, הוא חג"ת דא"א, שב' המוחין חו"ב, נעשו מב"ש עלאין דכ"א מחג"ת, וב' העטרין שהם ה"ח וה"ג, נמשכו מב' כתפין דא"א. ע"ש. הרי שהשורש הוא מבחינת ב' כתפין, אלא ז"א המשיכו לראש מכח הארת או"א, כנ"ל, ונמצא הנוקבא שלא המשיכו לראש, נשאר עומד כמו בשורשו, דהיינו ברישי כתפין שלה. (אות קנ"ג).

:

לב) מהו הבל היוצא מחוטם דא"א.
האו"ח העולה מהמסך ע"י הזווג דהכאה עם אור העליון, נקרא בשם הבל. כמ"ש בחלק ג' ע"ש. גם נודע, ענין ב' הרשימות הנשארות אחר הזדככות של העליון, שהן רשימו דהתלבשות מן בחינה אחרונה שאינה מניחה רשימה דעביות. ורשימו דעביות שלמעלה מן בחינה אחרונה. ונודע, שפרצופי אצילות נמשכו מפרצופי נקודים, שיצאו בזה אחר זה מסבת הזדככות כמ"ש בחלק ז'. ע"ש. והנה עתיק דאצילות הוא פרצוף הכתר האמיתי דאצילות. כי בו משמש בחי"ד דעביות, כנודע. אמנם א"א דאצילות יש בו ב' הרשימות הנ"ל המשמשים ביציאת קומתו ע"י התכללותם זה בזה, שבחי"ד דהתלבשות נבחנת לזכר, והוא נכלל עם בחי"ג דעביות ויוצא עליו קומת כתר, והוא הנקרא גלגלתא דא"א. ובחי"ג דעביות נבחנת לנקבה, והיא נכללת עם בחי"ד דזכר, ויוצא עליה רק קומת חכמה. כמ"ש בדברי הרב בתחילת חלק ה' עש"ה. וקומת חכמה זו נקראת חכמה סתימאה דא"א.
ולפיכך נבחן כאן בראש דא"א, ב' הבלים: א' הוא הבל דבחי"ד דהתלבשות, המשמש לגלגלתא דא"א, שנקרא הבל הפה, כי הפה הוא בחי"ד דראש. ב', האו"ח העולה מבחי"ג דעביות המשמש לחכמה סתימאה דא"א, שנקרא הבל החוטם, כי החוטם הוא בחי"ג דראש. כמ"ש הרב כל זה בחלק ה' בתחילתו ע"ש. גם נתבאר שם, שבחינת הזכר דראש שהוא קומת הכתר אין לו התפשטות ממעלה למטה לבחינת גוף, כי אע"פ שהוא מוציא קומת כתר בראש ממטה למעלה ע"י התכללותו עם הנקבה, מ"מ כיון שאין בחינת עביות משורשו עצמו, אין בו בחינת או"ח מספיק שיוכל להתפשט ממעלה למטה לע"ס דכלים דגוף. וכל האורות המגיעים מראש לגוף, באים רק מבחינת הזווג ואו"ח של הנקבה, שיש לה בחינת עביות משורשה עצמה. ע"ש.
ולפיכך גם כאן בא"א, הנה הזכר של ראש שהוא קומת גלגלתא, שהאו"ח שלה הוא הבל הפה, כנ"ל, אינו יכול להאיר לגוף ולתחתונים מהארתו, משום שהבל הפה מספיק רק להלביש האו"י ממטה למעלה, דהיינו במקום הראש לבדו, אבל אין כח בהבל הזה שיתפשט לע"ס דכלים דגוף, להיותו זך יותר מדאי, משום שבא מבחי"ד דהתלבשות שאין בה עביות כלל. וכל האורות המגיעים מראש לגוף דא"א וכן לתחתונים, הוא ע"י הבל החוטם, להיותו בחינת מסך דבחי"ג דעביות, וע"כ הוא מתפשט ג"כ לכלים דגוף דא"א, כי יש בו זווג שלם כראוי. באופן, שכל הארות דראש א"א המגיעים לתחתונים, הם באים רק ממו"ס לבד, ולא מגלגלתא דא"א, משום שהבל הפה אין לו התפשטות למטה מן הראש. (אות רי"ח).

:

לג) מהו הבל היוצא מפה דא"א.
נתבאר לעיל בסמוך בתשובה ל"ב <הבל היוצא מחוטם דא"א>.

:

לד) מהו הגדלת האחורים.
הנה ב' מיני אחורים יש בז"א: א' הוא אחורים דחג"ת שלו, שהוא בחינת אחורים דיסוד אמא, הדוחים חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא. ב' הם אחורים דנה"י שלו, שהם בחינת אחורים דיסוד אבא, שע"י אחורים אלו מתגלה החכמה בהיותם בבחי' צר ואריך. כנודע. והנה לאה נטלה בחי' אחורים דחג"ת, בהיות פניה באחור דז"א מחזה שלו ולמעלה. וע"כ נקראת לאה בשם עלמא דאתכסיא, כי מדתה היא חסדים מכוסים מהארת חכמה. והיפוכה היא רחל, כי בעת גדלותה יורשת את אחורים דנה"י דז"א וע"כ נבחנת רחל לבחינת חסדים מגולים והיא נקראת עלמא דאתגליא.
והנה בחצות לילה, נעשה הזווג לז"א ולאה, לקבל בחינת כלי ורוחא מהארת ע"ב ס"ג העליונים לצורך רחל. וזווג זה צריך להיות בבחי' אחורים דנה"י, הראוים לקבל הארת ע"ב, אמנם לאה אין לה רק אחורים דאמא הדוחים הארת ע"ב, כנ"ל. וע"כ היא צריכה אל "הגדלת אחורים" שלה, דהיינו שתקבל את אחורים דנה"י הראוים לקבל הארת ע"ב לצורך רחל. והגדלה זו נעשה לה ע"י אריכת רגלין דאמא, פי': כי אמא מלבשת בה את נה"י דגדלות שלה שהם בחינת ארוכה, דהיינו מזווג פב"פ עם החכמה שנקראת ארוך, וע"י התלבשות נה"י דאמא אלו בלאה, נגדלת אחורים שלה כמדת אחורים דנה"י דז"א, ואז נעשה קומתה שוה לגמרי עם ז"א, ואז ע"י זווג דפב"פ עם ז"א, היא ממשכת בחינת כלי ורוחא לצורך רחל. (אות ל"ב. א' תק"ח ד"ה וזה).

:

לה) מהו הוי"ה דבתר כתפוי דא"א.
נודע, שהמוחין דע"ב שאו"א וז"א מקבלים, באים מחג"ת דא"א העולים ונעשים לחב"ד. כנ"ל בתשובה י"ד. גם נודע, שהם מתחלקים לבחינת ראש וגוף. שב"ש עלאין דכ"א מחג"ת נעשים לבחי' ראש. והשלישים התחתונים שהם הכתפין נעשים לבחינת גוף וחג"ת. גם נודע. שהי"ג תי"ד דא"א, נחלקים בעצמם כמדתם של המוחין פנימים, למל"ץ שהם ג' הויות וחד דכליל להון. שהויה הא' היא ם ' דצל"ם, ובחי' ראש וחב"ד דדיקנא. והוי"ה שניה שהם ד' תיקונים אמצעים דדיקנא, הם בחינת ל ' דצל"ם וחג"ת. והוי"ה תתאה, שהם ד' תיקוני דיקנא תתאין, הם בחינת צ ' ונה"י. וכיון שחג"ת דמוחין דע"ב אלו הם בחינת הכתפין דא"א, כנ"ל, ע"כ נבחן הוי"ה האמצעית דדיקנא להוי"ה דבתר כתפוי דא"א, כלומר שאינו בחינת ראש כמו הב"ש עלאין דדיקנא, שהם חב"ד ו ם ' דצל"ם, אלא הם בחינת חג"ת כמו השלישים התחתונים הנקראים כתפין, והם ל ' דצל"ם, ולפיכך מוגדרים בשם הוי"ה דבתר כתפוי (אות רכ"ה).

:

לו) מהו הוצאת חמה מנרתיקה .
הנה בחינת הז"א דמוח הדעת, שעקרו הוא מדת הת"ת הכולל לה"ח, יש לו ב' בחינות: א' בדעת דאו"א עלאין, שהם בחינת המוחין במקום יציאתם בג"ר דא"א. ששם הוא מאיר במדתו, שהוא הת"ת הנושא להארת חכמה בגילוי גמור. אמנם במוחין דז"א עצמו אינו מאיר במדתו עצמו בגלוי, אלא רק ע"י התלבשות במדת העטרה שביסוד, שהם בחינת המסכים דצר ואריך. ועי"ז הארתו מתמעטת למדת העטרה, וקנה משום זה את השם, עטרא דחסד. כנ"ל בתשובה י"ד. ובחינת עטרא דחסד הזו, נקראת בשם הארת חמה בנרתיקה, כי הת"ת הזה נבחן בשם חמה, להיותו עיקר הנושא להארת חכמה שבע"ב דל"ב נתיבות, שאין קומת ע"ב אחרת אחר המו"ס דא"א הנסתם בקרומא דאוירא. וע"כ נמשל לשמש, כלומר לשורש כל האורות. ובהיותו מלובש ומאיר רק כמדת המסכים דעטרת יסוד, שהוא הנרתק שלו, ע"כ נבחנת הארתו לבחינת הארת חמה תוך נרתיקה. וכל זה נוהג רק בשתא אלפי שני, אמנם באלף הז' דמטי רגלין ברגלין, אז יאיר הת"ת הזה כמדתו עצמו, דהיינו, כמו בדעת דאו"א עלאין, וזה נבחן להוצאת חמה מנרתיקה. (א' תקנ"א ד"ה וזה).

:

לז) מהו הלואה ושאלה.
יתבאר להלן בתשובה קל"א <שאילת כלים דלאה מרחל> וקל"ב <מהי שאילת כלים דרחל מלאה>. (אות ל"ג).

:

לח) מהי התחדשות הנשמות.
השפעת המוחין דג"ר אל הנשמות נבחן להתחדשות נשמות, משום שכבר היו בהם אלו המוחין בעת הגדלות דנקודים, ולפני חטאו של אדם הראשון אלא שנסתלקו המוחין מהם שנית באדה"ר, שחזרו ונסתלקו ממנו בסוד נשירת אברים דנשמתו. כמבואר בחלק ח' בסופו ע"ש. (אות ד').

:

לט) מהי התכללות או"א במזלא.
הנה או"א דאצילות נשרשים בבינה דא"א, דהיינו בגרון שלו, להיותם בקומת ס"ג שבחינה עליונה היא בינה דאורות. כנודע. והנה בינה זו שאו"א נשרשים בה, היתה בראש דא"א בעת יציאת המוחין שלו ברדל"א, אלא לעת לידה נתתקן הרדל"א במלכות דצמצום ב', וע"כ נתקן הח"ס דא"א בנוקבא בסוד נוקבי עינים, והוציא הבינה לחוץ מראש אל הגרון. ונודע, שאין בינה דא"א זו חוזרת לראש ואינה משגת שוב קומת חכמה זולת ע"י המ"ן דשערות, הבאים מבחי' המלכות דצמצום א', שהם היו משמשים לקומת א"א בעת יציאתם ברדל"א בסוד מ"ן ולבושי מוחין, אלא שיצאו משם לעת לידה בסבת המלכות, דצמצום ב', שנתקן בהם הרדל"א, כנ"ל. ועתה שבינה חוזרת לראש, הנה בהכרח שגם השערות חוזרים למקומם הקודם, לשמש למ"ן וללבושי מוחין כמקודם לכן. הרי שיציאת השערות מן הכלים דמוחין להיות למקיפים ויציאת הבינה מראש דא"א להגרון, הם ענין אחד, הן בעת קטנות, והן בעת גדלות. כי בקטנות ירדה הבינה לבחי' גרון וגוף דא"א, וכן השערות יוצאים ונעשים לכלים חיצונים ומקיפים, וכן בגדלות כשחוזרים השערות לראש חוזרת גם הבינה למעלתה הקודמת להכלל עם החכמה פב"פ. וענין זה מגיע ג"כ אל או"א דאצילות, שקומתם תלויה בבינה זו דא"א, לפיכך, נמצאים גם הם בחינה אחת עם השערות הן בקטנותם והן בגדלותם, כנ"ל בבינה דא"א. וז"ס דאו"א בדיקנא אתכלילו, כי קומת ע"ב שלהם תלויה לגמרי בדיקנא, שבקטנותם, הדיקנא נבחנת להם לבחינת מקיפים בלבד, ואין להם אלא בחינת גוף דא"א בלי שום אחיזה בראש שלו, מחמת בינה דא"א שיצאה לגרון שהיא בחינת גוף. וכשעולים המזלין לשמש למ"ן בעת חזרת הבינה לראש דא"א, אז משיגים או"א קומת ע"ב שלהם. הרי שבחינת ע"ב שלהם כלולה לגמרי בדיקנא. (אות ק"ה).

:

מ) מהי התכללות הגרון בסיום לחיי הראש.
בעת הזווג דנשיקין דא"א בפה שלו להוציא קומת ע"ב לאו"א, שנבחן אז שהדיקנא שלו התלויה בסיום לחיי הראש שלו העומד במקום ג"ר דעתיק, היא נשפלת ובאה למקום החב"ד שלו הנעשים מגרון וחג"ת, כנ"ל בתשובה כ"ו. ע"ש. הנה ירידת הדיקנא הזו נבחן ג"כ לבחינת התכללות הגרון בסיום לחיי הראש דא"א, כלומר שכלפי החב"ד דא"א שהם הגרון וחג"ת שעלו, נבחן הזווג הזה דא"א לבחינת עליה והתכללות בהח' תיקוני דיקנא התלוים בלחיי הראש דא"א העומד במקום ג"ר דעתיק. כי בהתחשב כלפי הח' תי"ד נבחן שיורדים ממעלה למטה, מקומה כתר שבג"ר דעתיק, לקומת ע"ב שבגרון וחג"ת הנעשים לחב"ד. וכלפי הגרון וחג"ת הוא עליה, כי עלו מקומת ע"ב שבמקומם ונכללו בסיום לחיי הראש דא"א הנמצא בקומת כתר במקום ג"ר דעתיק. (אות ק"ו).

:

מא) מהי התנוצצות המוחין לחוץ.
ב' בחינות זווגים יש בהארת מוחין דע"ב דל"ב נתיבות, בסוד עת רצון: א' הוא בעת יציאת המוחין ההם, שאז ע"י הארת ע"ב ס"ג יורדים הפרסאות לשעתם, והפרצופים עולים ונכללים זה בזה, שאו"א נכללים בג"ר דא"א וברדל"א, ע"י התכללות הגרון בסיום לחיי הראש דא"א העומד במקום רדל"א, כנ"ל בתשובה הסמוכה. שאז יורדת ה"ת למקום הפה, לבחינת מלכות דצמצום א' שבפה דרדל"א, ויוצאת על ידיה קומת ע"ב המגולה, דהיינו שהג"ר שלו אינם מתכסים ב ם ' דצל"ם הבאה רק ממלכות דצמצום ב' כנודע. אבל לעת לידת המוחין האלו, הנה חוזרת המלכות דצמצום ב' למקומה, וכן הפרסאות חוזרים למקומם, והמוחין מתלבשים שוב במל"ץ כנודע.
אמנם בהיותם במקומם נוהג זווג ב' הממשיך להארת הע"ב ההיא, אלא בדרך אחר, שנקרא התנוצצות המוחין מפנים לחוץ. כי אותם הג"ר דע"ב שנעלמו לעת לידה מסבת התלבשות המוחין ב ם ' דצל"ם, המה נעשו לבחינת מקיפים מחוץ לפרצוף, באופן שהג"ר דא"א שלא יצאו עמו בעת לידה, נשארו במקום הג"ר דעתיק מבחוץ ונעשו למקיפים למוחין דא"א. וכן הג"ר דע"ב דאו"א שלא יצאו עמהם בעת לידה, נשארו שם בא"א מבחוץ לבחינת מקיפים לאו"א. וכו' עד"ז עד הנוקבא דז"א. כמ"ש בתשובה מ"ב ומ"ג.
ובעת רצון, מאירים החוורתי והשערות לבחי' העטרא דגבורה שבמוחין, ואז יוצא הארתם לחוץ, ומכים בבינה דמקיפים שבעליון, שע"י זה נעשה זווג בחו"ב דמקיפים ומאירים הארתם לפנימיות המוחין לבחינת ה ל ' שבהם, דהיינו לדעת דמוחין, וכיון שהג"ר מלובשים ב ם ' דצל"ם אינם יכולים בעת הזאת להאיר את החסדים שלהם אל הדעת ואז חלק זה של החסדים שאין מוח הדעת יכול לקבלו, יוצא לחוץ מפנימיות הראש ומאיר על המצח של הפרצוף, בסוד תפילין של ראש. ויש בהם בחינת ד' מוחין חו"ב חו"ג, כי ענין הכאת הארת חכמה בחסדים ההם בעת שדחו אותם לחוץ, האיר בהם בחי' חו"ב דמקיפים. ובחינת עצמם הם חו"ג והם בחי' ד' פרשיות שלתפילין של ראש, וזווג הזה כיון שבא בדרך הכאות, ע"כ נקרא התנוצצות המוחין. כמ"ש באו"פ באורך. (אות קכ"א. וקכ"ג ובאו"פ א' תקע"ו ד"ה ובזה).

:

מב) מהן ו' בחינות במוחין דז"א .
מתוך שאין העדר ברוחני, נמצא, שבהעתקת האור ממקום למקום אינו נאבד משום זה ממקומו הראשון, אלא כל העתקה ממקום למקום, פירושו רק תוספות על הבחינה הראשונה, כנודע, וע"כ יש להבחין, שש בחינות במוחין דז"א: א' במקום יציאתם, שהוא בעלי עליון שלו, דהיינו בראשייהו דאו"א. ב' במקום קבלתו אל המוחין, שבאים בעליון שלו, דהיינו בנה"י דאו"א שהם בחינת ישסו"ת, שהוא בחי' העליון דז"א. וג' הוא בביאתם לז"א עצמו. ונודע שבעת לידת המוחין נעלם משם הג"ר דע"ב למקיף חוזר, מכח התלבשות ה ם ' על הג"ר דמוחין, ע"כ נבחן בכל בחי' שיש שם או"פ ואו"מ. דהיינו ב' בחינות: או"פ ואו"מ, באו"א במקום יציאת המוחין. וב' בחינת או"פ, ואו"מ, בנה"י שלהם, שבהם נכלל הז"א בעת עיבורו ומקבל מהם המוחין, וב' בחינות או"פ ואו"מ בז"א עצמו. הרי שיש כאן שש בחינות במוחין דז"א. (אות ק"כ).

:

מג) מהן ו' בחינות במוחין דנוקבא .
המוחין דנוקבא יוצאים על עטרא דגבורה של הנוקבא עצמה, ואינם בכלל המוחין דז"א שיוצאים באו"א, כי העטרא דגבורה אשר שם, היא בחינת בנימין הכלולה ביסוד הזכר, ולא בחי' הנקבה ממש. וע"כ יש לה זווג מיוחד בראש דז"א אחר יציאת ו' הבחי' דמוחין שלו, וע"כ מתחילים משם ב' בחינות הראשונות של המוחין שלה. שהם, האו"פ שיצא בראש הז"א עצמו, והאו"מ שיצא לחוץ בסוד קשר של תפילין מאחורי ראשו. אמנם הנוקבא אין מקבלת אותם משם, כי אין לה אחיזה בראש הז"א, אלא, רק בנה"י שלו, במקום החסדים המגולים. וע"כ יורדים משם המוחין לנה"י דז"א, ונעשו שם ב' בחינות: או"פ, ואו"מ, השניות של המוחין דנוקבא. ומשם באים המוחין אל הנוקבא עצמה לראש שלה, ונעשה בה ג"כ ב' בחינות: או"מ, ואו"פ. ונמצאים שש בחינות גם במוחין דנוקבא דז"א, כמו בז"א. כנ"ל בתשובה מ"ב <ו' בחינות במוחין דז"א> ע"ש. (אות קס"ג. ואות קפ"ב).

:

מד) מהם ו' תיקוני דיקנא דז"א.
בהיות ז"א בבחינת ו"ק חסר ראש, אינו מקבל הארה רק בבחינת ו' תיקוני דיקנא מדיקנא דא"א. הנקראים ארך אפים, ורב חסד, נשא עון, ופשע, ונקה. פירוש: כי נרנח"י דנפש דדיקנא מקבל מג' תיקוני דיקנא דא"א הראשונים, שהם בחינת יה"ו של הוי"ה ראשונה דדיקנא. ונפש רוח דרוח הוא מקבל מו"ה של הוי"ה אמצעית דדיקנא דא"א ומי' דהוי"ה תתאה, שהם: ואמת, ונוצר חסד, לאלפים. וג' הראשונים מאירים לג' מדות דז"א שהם: ארך, אפים, ורב חסד. וג' השנים דא"א, מאירים רק לב' מדות דז"א, שהם: נשא עון, ופשע. וה' דהוי"ה עלאה שהיא תיקון ד' דא"א, ארך, עם הה' דהוי"ה אמצעית שהוא תיקון ח' דא"א, מאירים לתיקון ו' דז"א, ונקה. (אות רכ"א. ואות רכ"ג רכ"ד רכ"ה).

:

מה) מהם ז' תיקוני גלגלתא דז"א.
ז' תיקוני דגלגלתא דז"א, הם שלמות הכתר דז"א, שמקבל אותם מז"ת דעתיק, שהם ז"א דכתר, כי עתיק הוא קומת כתר דאצילות. וזמן השגתו אותם הוא לכ' שנים, או בשבת במנחה, שעולה אז לג"ר דא"א המלבישין לז"ת דעתיק. ושיעור זה הוא מבחינת מוחין הקבועים דאצילות, אבל מבחינת עלית הפרצופים, נמצא בעת שז"א עולה לג"ר דא"א, שעתיק עלה לגלגלתא דא"ק, ונמצאים חג"ת דעתיק מלבישים לחג"ת דא"ק הפנימי, ונה"י שלו לנה"י דא"ק הפנימי, העומדים במקום ג"ר דנקודים, וכמו שיסוד דא"ק הפנימי השפיע אל או"א דנקודים, נמצא עתה גם יסוד דעתיק המלביש אותו שמשפיע לישסו"ת העומדים עתה במנחה דשבת במקום ג"ר דעתיק הקבועים, שהם ג"כ במקום ג"ר דנקודים, והממעלה למטה דהשפעת יסוד דעתיק מקבל עתה ז"א המלביש לחג"ת דעתיק שהם במקום ג"ר דא"א הקבועים. ונמצא שז"א מקבל ז"ת דעתיק מפי יסוד דעתיק, בדומה לז"א דנקודים שקבל מפי יסוד דא"ק הפנימי שבאו"א דנקודים, והיינו בחי' הממעלה למטה דיסוד דעתיק, כנ"ל, והם עושים ז"ת גלגלתא דז"א, ואז נשלם הכתר דז"א. (אות ר"ז ור"ח. ובאו"פ שם ד"ה וחצי).

:

מו) מהם זכותא ומזלא.
האורות המושפעים מג"ר דבינה דהיינו ממוחין הקבועים דאו"א נקראים "זכותא" משום שהם זכים מאד ואין שום צמצום ודינים יכולים להאחז באורות ההם, כנודע. והאורות המושפעים ממוחין דע"ב דאו"א נקראים ''מזלא", משום שאין המוחין ההם מתגלים באו"א זולת ע"י המ"ן של המזלין. וז"ס בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, כי למוחין דהולדה צריכים להארת ע"ב דאו"א הבאים ממזלא, שאז הז"א שלם בב' מיני השפע שנקראים בני חיי ומזוני, כנ"ל בתשובה י"ג <ב' מיני שפע> וכ'. ע"ש. (אות נ"ט).

:

מז) מהו זקוף ראשו ודיקנא נגבהת למעלה.
א"א מצד מוחין הקבועים שבאצילות נבחן לזקוף ראשו והדיקנא נגבהת למעלה. שפירושו, שאין לאו"א ותחתונים שום אחיזה בראש דא"א, ודיקנא שלו נגבהת למעלה, כלומר, שהיא משפעת לתחתונים רק מלמעלה מרחוק בסוד מקיפים בלבד, אבל בעת הזווג, הדיקנא נשפלת למטה, כנ"ל בתשובה כ"ז <דיקנא נשפלת למטה>. (אות קצ"ג).

:

מח) מהו זקן התחתון דא"א.
השערות דיקנא דא"א בכללם נחלקים על ג' בחי': מל"צ, ע"ד שנחלקים מוחין דע"ב בג' העליות דז"א. כמ"ש להלן בתשובה ס"ח וס"ט. אשר ח' תיקוני דיקנא עלאין, התלוים בלחיי הראש דא"א, הם בחינת ם ' דצל"ם וחב"ד. וד' תי"ד תתאין התלוים בגרון, הם בחינת ל ' וחג"ת. ושערות שביסוד דא"א הם בחינת צ ' ונה"י, ונקראים זקן התחתון דא"א. ונודע, שכל אלו המוחין היוצאים על השערות דיקנא, אין לא"א עצמו שום צורך בהם, להיותו בחינת חכמה דאו"י. אלא שנחלקים בין או"א לזו"ן, שבחי' ם ' ל ' דשערות דיקנא, שהם ב' המזלין, לוקחים או"א, ובחינת צ ' דשערות שהוא זקן התחתון, לוקח ז"א להיותו בחינת נה"י דכתר, כנודע. באופן שכל י"ג תיקוני דיקנא דז"א באים מזקן התחתון דא"א. ואע"פ שאין לז"א י"ג תיקוני דיקנא רק בעלותו לג"ר דא"א, אמנם סולם המדרגות אינו משתנה לעולם, כי בעת עלות ז"א לג"ר דא"א, נמצא אז ג"ר דא"א עצמם שכבר עלו לע"ב דא"ק, ונה"י שלהם עם ז"א, נמצאים במקום ג"ר דא"א שמבחינת הקביעות, הרי שאפילו בעלות ז"א לג"ר דא"א עוד הוא מלביש על יסוד דא"א כמו במדרגתו הראשונה, וע"כ מקבל הי"ג תי"ד עלאה רק מבחינת יסוד דא"א, שהוא מדיקנא תתאה שלו. (אות ק"י).

:

מט) מהו זקן התחתון דז"א.
אין בחינת דיקנא דז"א שוה אל בחינת דיקנא דא"א, כי דיקנא דא"א כוללת כל המוחין: חכמה בינה דעת, שהם מל"צ דשערות דיקנא שלו שח' עלאין הכלולים במזל ונוצר, הם חכמה, והתלוין בגרון וכלולים במזל ונקה, הם בינה, וזקן התחתון הוא דעת. כנ"ל בדיבור הסמוך, כי ג' בחינות מל"צ הם חב"ד. אמנם ז"א אין לו אחיזה אלא בב' עטרין של המוחין שהם ב' כתפין דא"א, שהם מוח הדעת, וכן אינו מלביש אלא נה"י דא"א, ששם בחינת זקן התחתון שהוא צ ' דצל"ם שהוא דעת. הרי שכל בחינת דיקנא דז"א אינו אלא בחינת שערות דמוח הדעת. אמנם גם הם נחלקים לפי עצמם על ם ' ל"צ, כי בבחינת ב' כתפין יש חו"ב ג"כ אלא שהם בחינת טפות הנמשכות דרך היסודות דאו"א ולא בחינת עצמות, כמ"ש להלן בתשובה ס"ב. ולכן בחינת דיקנא עלאה שלו הם מ"ל כמו בא"א ודיקנא תתאה הם צ ' שלו.
ולפיכך זמן ביאתו דזקן התחתון דז"א הוא בי"ג שנה, דהיינו אחר שמשיג בחינת צ ' דצל"ם דמוחין דע"ב, דהיינו שנעשו לו המוחין מן נה"י דאו"א, שהם בחינת ישסו"ת, שאז משיג צ ' דאלו המוחין. ובשבת במוסף משיג ל ' שהיא בחינת ד' תיקוני דיקנא תתאין התלוים במזל ונקה. אמנם נכללים בה כל הי"ב תי"ד כנודע, אלא שהם בחינת ל ' וחג"ת. ובכ' שנים, או בשבת במנחה, אז הוא משיג י"ג תי"ד שלימים, דהיינו שמשיג גם ם ' דשערות דיקנא. ואין להקשות הלא גם בי"ג שנה הוא משיג ט' תי"ד. אמנם זה הוא רק בחינת הארתם בלבד, ולא עצמותם. ועצמותם מתחיל בהשגתו את ה ל ' דצל"ם, ומתמלא לגמרי בהשגתו את ה ם ' דצל"ם, דהיינו בכ' שנה. כנ"ל. והיינו לגמרי כפי ערכם של המוחין חו"ב חו"ג שהוא משיג: שבי"ג שנה אינו משיג מחו"ב אלא הארה בלי עצמות, אלא רק ה צ ' לבד הוא בו בחינת עצמות. ובשבת במוסף, הוא משיג בחינת עצמות דבינה שהיא ל ' דצל"ם וחג"ת. ובמנחה הוא משיג בחינת עצמות גם מחו"ב, כי אז מקבל המוחין במקום יציאתם. ועד"ז נמשכים לו ג"כ המל"צ דדיקנא. (אות ק"י).

:

נ) מהו חוטם בגי' ס"ג.
החוטם הוא בחינת מלכות דמו"ס, שהוא בחי"ג דעביות ששם נעשה הזווג דקומת חכמה דא"א, כנ"ל בתשובה ל"ב <הבל היוצא מחוטם דא"א>. ע"ש. ובחינת הוי"ה דס"ג הוא מוחא דאוירא דא"א, ששם מתלבש הדעת דרדל"א בעת עלית הג"ר דא"א לג"ר דעתיק ומוריד ה י ' מאויר ואשתאר אור, שהוא בחינת יציאת המוחין דע"ב דל"ב נתיבות, ונודע, שחכמה דא"א עצמו היא חכמה דאו"י, והוא נסתם בקרומא ואינו מאיר כלל למטה לתחתונים, אלא שמאיר רק בחינת החכמה דל"ב נתיבות לאו"א ולזו"ן, ועל זה בא הרמז שחוטם בגי' ס"ג, להורות שאין החוטם מאיר מבחינת חכמה סתימאה עצמו, שהוא ע"ב דאו"י, אלא שמאיר ממוחין החדשים שיצאו על המ"ן דשערות ברדל"א שמוחין אלו מתגלים במוחא דאוירא בבחינת דעת דרדל"א, ומשם מקבל מו"ס דא"א, ויורד למטה במקום חב"ד שלו, ששם עומדים או"א וע"י זווג חיך וגרון, מו"ס משפיע קומה זו לאו"א, בסוד השפלת הדיקנא למטה. הרי שכל הארת החוטם דרך החיך לאו"א, הוא רק מבחי' הוי"ה דס"ג, שהוא מוחא דאוירא, ולא מקומת עצמו דמו"ס. וע"כ החוטם בגי' ס"ג, לרמז על ענין החשוב הזה שאין הח"ס מתפתח בשתא אלפי שני להשפיע מחכמה שלו לתחתונים ממנו. (אות ר"כ).

:

נא) מהו חי העולמים.
יסוד דז"א נבחן בשם יוסף, שהוא בחינת צדיק דעייל ביה, דהיינו ט"ס דאו"י שהוא ממשיך. אמנם הוא כלול גם מבחינת בנימין, דהיינו בחינת המסכים המעלים ט"ס דאו"ח, כי מטרם שז"א משפיע המוחין לנוקבא, צריכים אותם המוחין להתגלות בו בעצמו, ואח"כ משפיעם לנוקבא שלו. ולכן הכרח הוא שיש לו גם בחינת בנימין המעלה ט"ס דאו"ח, שזולתו אין שום זווג במציאות כלל, כנודע. וז"ס שיסוד נקרא ח"י, לרמז שהוא כולל גם בחינת המסכים דבנימין, וע"כ הוא מעלה בעצמו ט"ס דאו"י ממעלה למטה וט"ס דאו"ח ממטה למעלה, שהם בגי' ח"י. וע"ש זה נקרא היסוד ''חי העולמים" להיותו ח"י בתרין עלמין, מתחילה בעלמא דדוכרא דהיינו שמתחילה מוציא הקומה במוחין של עצמו בסוד ח"י כנ"ל, שהוא עלמא דדוכרא. ואח"ז משפיע אותה הקומה לנקבה, שנקראת עלמא דנוקבא, ומוציא גם שם ט' ממעלה למטה וט' ממטה למעלה בבחינת המסכים שלה עצמה. ואז נבחן ז"א לבדו לבחינת יוסף, והנקבה לבדה לבחי' בנימין, שבין שניהם יוצאים ח"י ספירות השניות: וז"ס ח"י ח"י הוא יודך. דהיינו ח"י בעלמא דדוכרא וח"י בעלמא דנוקבא. (אות ע"ז).

:

נב) מהו ח"י ח"י.
נתבאר בתשובה הסמוכה <חי העולמים>.

:

נג) מהו חידוש נשמות ישנות.
עי' לעיל בתשובה ל"ח <התחדשות הנשמות>. (אות י"ז).

:

נד) מהי חירות.
נתבאר לעיל בתשובה י"ט <בן חורין>. (אות נ"ט).

:

נה) מהי חכמה שבסוד הדעת.
ב' מיני חכמות נבחנות באצילות: א' היא חכמה קדומה, שהיא חכמה דא"א הנסתמת בקרומא דלא לאתפתחא. ב' היא חכמה שבסוד הדעת שפירושה, שאינה נמשכת אלא ע"י המ"ן דזו"ן שהוא הדעת, דהיינו ע"י ב' המזלין: ונוצר ונקה. שהם ת"ת ויסוד הנקראים דעת, הנעשים למ"ן לאו"א, בעת עליתם לג"ר דא"א. וכיון שאין חכמה זו נמשכת רק ע"י ב' המזלין שהם בחינת דעת, שהם בחינת מ"ן דזו"ן, ע"כ היא מוגדרת בשם ''חכמה בסוד הדעת. וכבר נתבאר ענין זה לעיל בתשובה י"א <אין דעת אין בינה> בביאור אם אין דעת אין בינה, ואם אין בינה אין דעת. ע"ש. (אות פ"ה).


עמוד: (קודם)   1  ...  6  7  8  9  10  11  12  13  14  15  ...  26  (הלאה)
  הכל