לומדים קבלה

ס) קו (ח"ב פ"א או"פ ב'):

עשר ספירות של כלים דיושר, מבחינת כלים שלהן נקראות צנור, ומבחינת האור הנמצא בהן נקראות קו. ורק עשר ספירות דעולם אדם קדמון מכונות בשם קו אחד, משא"כ עולם האצילות יש בעשר ספירות שבו ג' קוין.

סא) קומה זקופה (ח"ב פ"ב או"פ ג'):

בשעה שאורות דראש מלובשים בכלים של ראש, מכונה פרצוף "שקומתו זקופה".

סב) קצבה (ח"ב פ"א או"פ ע'):

או"ח בשיעור מדתו עצמו, עושה "קצבה" על האור העליון, משום, שהאור אינו שורה בנאצל, זולת ע"י הלבשתו של או"ח.

סג) קרקע (ח"ב פ"ב או"פ א'):

מלכות של כל מדרגה או של עולם, מכונה בשם קרקע של עולם, או של מדרגה.

סד) ראש (ח"ג פ"ו):

ט"ס של אור עליון, המתפשטות לזווג דהכאה על מסך שבמלכות להעלות או"ח, נקראות "ראש" מדרגה, משום שאורות אלו קודמים למסך ואו"ח, ואין עביות המסך יכולה לעלות אליהם. (עי' תשובה כ"א).

סה) רוח (ח"ב ד'):

האור המתלבש בכלי דז"א, נקרא "רוח" משום שדרכו לעלות אל בינה, לשאוב שפע, ולרדת למלכות, להשפיע בה. כדוגמת הרוח הרצוא ושוב. (עיין תשובה מ"ט).

סו) רוחניות :

מלת רוחניות המובאת בספרי הקבלה, משמעותה שהיא מופשטת מכל המקרים הגשמיים, דהיינו מקום וזמן ודמיון וכו'. ולפעמים מורה רק על בחינת האור העליון שבכלי. אע"פ שגם כלי הוא רוחני מכל התנאים.

סז) רחוק (ח"ב פ"א או"פ מ'):

השתנות צורה, בשיעור מרובה ביותר.

סח) תחילת התפשטות (ח"ב פ"א או"פ ז'):

שורש של כל התפשטות אור, מכונה "תחילת התפשטות" או כתר.

סט) תיכף (ח"ב פ"א או"פ ו'):

אור יורד בלי השתלשלות על סדר מדרגות של ד' בחינות, כי אין בו יותר מבחינה אחת מהן, מכונה שיורד תיכף, ואם משתלשל על סדר בחינות, נקרא "לאט לאט".

ע) תכלית כולם (ח"ב פ"א או"פ ז'): בחינה אחרונה שבכל מדרגות, דהיינו בחי"ד שבבחי"ד, מכונה תכלית כולם, להיותה עבה שבכולם, המכונה סוף, ומשום שכל המדרגות באות רק לתקן אותה.

א) אדם קדמון (ח"ב פ"א או"פ ת') :
הוא עולם הראשון המקבל מא"ס ב"ה, ונקרא ג"כ קו אחד, שנמשך תיכף אחר הצמצום מא"ס ב"ה עד סמוך לעוה"ז. השם של אדם, מיוחס רק על ספירות דיושר, שבעולם הראשון, שהוא אור הרוח, שפירושו אור השפעה, ולא על ספירות דעגולים שבו, שאין בהם אלא אור נפש בלבד, שפירושו אור של קבלה לעצמם, בלי יכולת להשפיע לזולתם. והוא השורש, לבחינת אדם שבעוה"ז.

ז) אויר ריקני (תע"ס ח"א או"פ פ"א ה'):
הוא אור דחסדים בטרם שמלביש על אור דחכמה

א) אור (תע"ס ח"א הסת"פ אות י"ח):
היינו כל המקובל בעולמות בבחינת "יש מיש", שזהו כולל הכל, חוץ מחומר הכלים. עי' אות ב' ואות כ"ד.

א) אבר, אברים (ח"ג פ"ח אות א') :
הם הכלים של הספירות דגוף, דהיינו הנאצלים מהמסך דפה דראש ולמטה.

ב) אור הסתלקות (ח"ג פט"ו אות ו') :
או"ח, היינו האור העליון שאינו מקובל בבחי"ד ונדחה ממנה, ומסתלק למקומו.

ג) אור המתמעט (ח"ג ל"ד) :
הע"ס דאו"י, בעברן להתלבש מהמסך ולמטה, נתמעט ערכן בשביל זה, ונבחנות לאור המתמעט.

ד) אור הפנים:
הוא אור החכמה.

ה) אור של תולדה (ח"ג פ"ח אות ט') :
היינו הע"ס דאו"י, המתנוצצות דרך המסך ולמטה.

ו) אותיות נפרדות (ח"ג פט"ו אות ד') :
כשמתלבשות העצמות בכלים, מכונות ד' הבחינות חו"ב תו"מ, בשם ד' אותיות נפרדות, על שם ההתלבשות של האורות בעביות של הכלים, מבלי משים, לשינוי צורה שביניהם, ושינוי הצורה הוא ענין הפירוד הנוהג ברוחנים. ועיין במלה "פירוד".

ז) אותיות מחוברות (ח"ג פט"ו אות ') :
דבר הזדככות העביות, שבמלכות דמלכות, הנוהג בבחינת הגוף דכל פרצוף, שהאו"ח הולך ומסתלק על סדר המדרגה, עד שעולה למאציל, הנה הע"ס מכונות בעת ההיא, בשם אותיות מחוברות. על שם הזיכוך, שהכלים הולכים ומקבלים בכל פעם ביותר, שהזיכוך הזה מחברם ומקרבם אל השורש, כנ"ל באות ו', שהעביות גורמת פירוד, והזכות גורמת חיבור, ע"ש.

ח) אזן (ח"ג פי"ב אות ז') :
הוא קומת ע"ס דראש בבחי"ב, שהיא בינה.

ט) אחור (ח"ג פט"ו אות ו') :
כשהאור ישר, דהיינו אור החכמה, אינו מתלבש בכלי, מכונה אז הכלי, בשם אחור או אחוריים. וכנ"ל באות ד', אשר אור החכמה נקרא בשם אור הפנים, לכן בהעדר אור החכמה מהכלי, מכנים אותו בשם "אחור".

י) אמא תתאה (ח"ג פ"ד אות ז') :
היא המלכות דאצילות.

יא) אמצעי (ח"ג פ"ה אות ד') :
הוא דבר המכריע והמחבר ב' קצוות הרחוקים זה מזה. ומכאן תבין בכל מקום, את השמות קו אמצעי, עמודא דאמצעיתא, הכולל ג"ס: דעת, ת"ת, יסוד, והבן.

יב) אספקלריא (ח"ג פ"ז אות ב') :
המלכות מכונה בשם אספקלריא, דלית לה מגרמה ולא מידי, או אספקלריא שאינה מאירה. והזעיר אנפין מכונה, בשם אספקלריא המאירה. ופירושו "מאור", כי הז"א והמלכות, מכונים ב' המאורות, שכל הארות התחתונים באות רק מהם, ולא מלמעלה מהם.

יג) אריך אנפין (ח"ג פ"ו אות ז') :
פרצוף הכתר נקרא "אריך אנפין", על שם עצמות אור החכמה שבו. והת"ת נקרא זעיר אנפין, על שם שיש בו רק הארה מועטת מאור החכמה. והשמות א"א וז"א, המה מקבילים זה לזה, שמיוחסים רק לאור החכמה שבפרצוף, כי החכמה נקראת אור הפנים, כנ"ל, והבן.

יד) את (ח"ג פי"ב אות ב') :
המלכות מכונה בשם "את", מפאת היותה כוללת כל האותיות מא' עד ת'. כי האותיות הן הכלים של הספירות, וכל הכלים מהמלכות המה.

טו) בהו (ח"ג פ"ו אות ג') :
בהו, הוא כינוי לאריך אנפין, והוא שם מקביל ל"תהו", שהוא כינוי לעתיק, שפירושו שלילת השגה, ו"בהו", פירושו גילוי השגה ולשון ישות, שהוא נוטריקון בו"הוא.

טז) בית (ח"ג פ"ה אות א') :
אותה בחינת ספירת המלכות, שנפרדה מהכלים הפנימיים, והיתה לכלי לאו"מ, מכונה בשם "בית" או "היכל", עיין כאן בלוח התשובות אות קע"ו (למה נפרדו הלבוש וההיכל מן הכלים הפנימיים, והיו למקיפים.); משום השיתוף דמדת הרחמים בדין, שפירושו עליית המלכות וכח הצמצום שבה, בתוך הבינה, ונתכללו שתיהן יחדיו. ויצאו משום זה הז"א והמלכות הקודמים, למתחת נקודת הצמצום, ואינם יכולים לקבל שום אור, וע"כ נעשו למקיפים, שמקבלים האור אך מרחוק (פ"י אות ב').

יז) בקיעה (ח"ג פ"ז אות א'):
התגברות האור על מסך המגביל שעומד על דרכו, מכונה בשם "בקיעה". כלומר, שאינו משגיח כלל על הגבול שמלפניו, אלא שפורץ לו דרך, ומאיר מבעד לגבול ולמטה.

יח) בריאה (ח"ג פ"ב אות ג'):
חידוש "יש מאין" מכונה בשם "בריאה", והיות שהעביות שבכלים לא יכלה להגלות בעולם האצילות, אלא רק מקרקע עולם האצילות ולמטה, לכן משם ולמטה מכונה בריאה, ע"ש העביות שנתגלתה, כי העביות, שהיא בחינת "הרצון לקבל" אשר בנברא, היא בחינת "יש מאין", כי כל מה שיש במציאות, נבחן שנמשך הימנו ית' מבחינת "יש מן היש", כי אין לך נותן מה שאין בו, מלבד "הרצון של קבלה", שבהכרח אינו בו ית', כי ממי יקבל ח"ו, והבן זה.

יט) בשר (ח"ג פ"ה אות ג'):
בחי"ג שנקראת זעיר אנפין, מכונה בשם בשר. וכינוי זה נוהג בו, רק בהע"ס שקומתן שוה, שהי' בחינות הללו מכונות עבגע"מ: המלכות נקראת עור. והז"א נקרא בשר. והבינה נקראת גידין. והחכמה נקראת עצמות. והכתר נקרא מוחא. עיין כאן בלוה"ת אות רכ"ט ( כיצד מכונות הע"ס שקומתן שוה); הן מכונות: עור, בשר, גידין, עצמות, מוחא (פ"ה אות ב').

כ) גוף (ח"ג פ"ח אות ו') :
ע"ס העוברות דרך המסך ולמטה, שהמלכות מתרחבת לע"ס מינה ובה, מכונות בשם "גוף". מטעם היותן עיקר כח הפרצוף, כי שם עיקר התלבשות העצמות בכלים. משא"כ בע"ס דראש, שממסך ולמעלה, אין שם התלבשות גמורה אלא רק שורשים להתלבשות.

כא) גלגלתא (ח"ג הסת"פ פ"ח אות ב'):
פרצוף הכתר. וכן הכלי ששם מתלבש אור היחידה, מכונה ג"כ גלגלתא.

כב) גידין (ח"ג פ"ה אות ג') :
כלי דבינה שבע"ס שקומתן שוה.

כג) ד' צורות (ח"ג פ"ו אות ד'):
העביות שבנאצל, כלומר, בחינת הרצון שבו, מכונות בשם כללות החומר של הנאצל. וד' הבחינות שבעביות הזאת, מכונות בשם ד' צורות.

כד) דיבור (ח"ג פי"א אות ב' ):
המלכות של ראש, מכונה בשם פה, וע"ס העוברות דרכה ממנה ולמטה, על ידי התנוצצות המסך, מכונות בשם דיבור, כי כן מושפעים ובאים תמיד האורות מפרצוף לפרצוף, כמ"ש כאן תשובה קס"ח, עש"ה ( איך נאצל הע"ב מן פרצוף גלגלתא );
כל פרצוף מתחייב להיות לו ב' בחינות שורשים בעליון ממנו, שהם כתר מלכות דעליון שנקרא פה, ומלכות דמלכות דעליון שנקרא טבור, כי על ידי עליית הטבור דפרצוף הכתר אל הפה שלו, שפירושה שהמלכות דגופא נזדככה מכל עביותה ונשארת זכה כבחינת כלי דכתר, נבחנת בזה שבאה למקום הפה של ראש, להיותה זכה כמו הפה, כי מבחינת ממעלה למטה אין שום עביות בפה, כנודע.
ומתוך, שהפה הזה עומד ומשמש שם בבחינת מלכות של ראש המעלה או"ח ממטה למעלה, שמבחינת ממטה למעלה יש בו עביות דבחי"ד, נמצא הטבור שעלה לשם, שנכלל גם הוא בזווג הזה של הפה בבחינת ממטה למעלה, שפירושו, שנכלל מעביות הזו שנמצאת שם. אמנם הטבור אינו יכול לקבל לתוכו העביות דבחי"ד, כמות שהיא בהפה, מחמת העלמת בחינה אחרונה ממנו בכח הזיכוך, כמ"ש זה במקומו, וע"כ הטבור מקבל שם רק העביות דבחי"ג בלבד.
ותדע, שהתעבות הזאת שהשיג הטבור מהפה, מכונה בשם ירידה למקום החזה דפרצוף הכתר, כי אחר שנתעבה הטבור שהיא בחי' מלכות דגוף, שממעלה למטה, וקיבל לעביות דבחי"ג, הרי חזר ונעשה בזה, לבחינת מלכות דגופא, המכונה חזה. ונמצא, שעל ידי השגת העביות האמורה, יצא הטבור מבחינת הפה, וחזר וירד סמוך לטבור, דהיינו המקום, שהיה שם מתחילה בטרם שנזדכך, דהיינו במקום החזה. ולא ירד לטבור ממש, מחמת שלא נתעבה בבחי"ד, אלא בבחי"ג, כנ"ל, והחזה הוא מקום המלכות דבחי"ג דגוף דפרצוף הכתר.
והנה נשתנתה צורת הטבור, מחמת הזדככותו ועלייתו לפה, כי בטרם העלייה היה לו העביות דבחי"ד, ואחר שעלה וחזר למקומו, נמצא, שקיבל רק העביות דבחי"ג, ולפיכך נחשב עתה הטבור ההוא, לבחינת כלי מלכות חדשה. ונבחן משום זה, שיצא לחוץ מהפרצוף לגמרי דהיינו מפרצוף העליון שהוא פרצוף כתר.
ומתוך כך, נעשה ראוי לזווג דהכאה, ולהתלבשות ע"ס דראש, אע"פ שעומד במקום החזה דפרצוף הכתר, ואע"פ שהחזה, שהוא מלכות דגופא, אינה ראויה להכאה, כנ"ל (באות קמ"ב ד"ה באופן) להיותו מבחי' מלכות אחר שנתלבש בה האור מלמעלה למטה, כנ"ל באות ק"כ, עכ"ז, אין ההתלבשות ההיא נוגעת כלל לטבור הנ"ל שעלה וירד לשם, כי הטבור ההוא הוא בחינת מלכות חדשה, כנ"ל, אשר האור העליון עדיין לא נתלבש בה מעולם, וע"כ הוא ראוי לזווג דהכאה, כנ"ל אות ק"כ עש"ה ועי' להלן אות ר"י.
ולפיכך, התפשט אור א"ס ב"ה אל בחינת המלכות החדשה הזאת דבחי"ג, העומדת במקום חזה דעליון, וע"י הכאה במסך שבה, יצאו הע"ס דאו"ח והלבישו לאור העליון עד קומת חכמה, כנ"ל אות קי"ט שאו"ח העולה ממלכות דבחי"ג אינו יכול להלביש את הכתר.
באופן, שע"ס דראש החדש הזה, מלבישים לפרצוף הכתר, ממקום עמידת מלכות של ראש, דהיינו בחזה דפרצוף הכתר, עד מקום הפה שלו כי שם מקום שורשו העליון, כנ"ל כי לא יוכלו לעלות למעלה משורשם, ונמצא הראש דפרצוף הכתר נשאר משום זה מגולה.
ואח"כ, יורד האו"ח ומתפשט גם מהמלכות של ראש ולמטה, לע"ס דתוך, כנ"ל באות קמ"ב ולע"ס דסוף כנ"ל באות קמ"ג. והנה הראש תוך סוף הזה, נקרא פרצוף "ע"ב, הנולד ויוצא ע"י פרצוף העליון שלו",הנקרא פרצוף הכתר או פרצוף גלגלתא. (ועי' היטב בהסת"פ כאן פרק י' כל ההמשך).

כה) דרך מעבר (ח"ג פ"ד אות א'):
ד' הבחינות יש להן תמיד יחס של סבה ומסובב, ואפילו באור ישר. כי בחי"א דאו"י, היא הסבה והמאציל לבחי"ב, ובחי"ב לבחי"ג וכו', וכל מדרגה שנחשבת למאציל כלפי המציאות של חברתה, הרי נחשבת ג"כ לבחינת מעביר אליה, מן הא"ס ב"ה, כל השפעתה לצורך קיומה. אמנם, כשהמדרגה משפעת לתחתונה, רק מבחינת מה, שהיא הסבה הקודמת אליה, נבחן זה להשפעה "דרך מעבר". ואם אמנם משפעת לתחתונה התנוצצות עם המסך שבה ממעלה למטה, נבחן זה, שמשפיעה אליה "דרך התלבשות".

כו) דרך צר (ח"ג פ"א אות ד'):
השפעה מצומצמת, נבחנת שמושפעת ב"דרך צר".

כז) דרך רחב (ח"ג פ"א אות ד'):
הוא השפעה בהרחבה.

כח) הבדלה (ח"ג פי"ב אות ד'):
בשעה שהע"ס מתנוצצות ועוברות דרך המסך ולמטה, הרי הן נעשות משועבדות לגבולים שבמסך, ואינן יכולות לינק מהעליון כלום, זולת על פי גבולי המסך. ונבחן ע"כ, שהמסך מבדיל אותן מהעליון, שאינו מרשה להן לינק משם לרצונן.

כט) הבל (ח"ג פי"א אות ד'):
האו"ח מכונה בשם "הבל".

ל) הבל היוצא (שם):
הוא האו"ח היורד מהמסך ולמטה.

לא) הוי"ה מלאה (ח"ג פט"ו אות ג'):
כמ"ש הרב בע"ח שער י"ח פ"א, וז"ל, שורש האורות ועיקרן, הוא ד' אותיות הויה פשוטים, בלתי מילואים וכו', אבל מילואם, הוא ביאור הויה, ויציאות אורותיהם לחוץ, עש"ה. פירוש, כי ה' פרצופין הם: כתר, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן. ופרצוף הכתר הוא עיקרם ושורשם, וע"ס שבו מרומזות בד' אותיות הויה פשוטים, ומכונה הויה פנימאה, שמכל אות יוצא פרצוף לחוץ ממנו, ומלבישו: מהיוד דהויה דפרצוף הכתר, נמשך פרצוף החכמה, שד' אותיותיו ממולאות ביודין, כזה: יוד, הי, ויו, הי, שבגי' ע"ב. ומה' ראשונה, יוצא פרצוף הבינה, שד' אותיות הויה שבו ממולאות ביודין ואלף, כזה: יוד, הי, ואו, הי, וכו', לפיכך, פרצופי הכתר נרמזים ב"הויות פשוטות", ושאר ד' הפרצופים המלבישים עליו נרמזים ב"הויות מלאות", כנ"ל (ועיין כאן בהסת"פ).

לב) הוי"ה פשוטה (ח"ג פט"ו אות ג')
עיין במלת הויות מלאות.

לג) היכל (ח"ג פ"ח אות ו')
עי' במלת בית.

לד) היכל עליון:
ז' היכלות הם, והעליון שבהם נקרא "היכל העליון".

לה) הכאה (ח"ג פ"א אות ג'):
עיין או"פ כאן פ"א סעיף ע'; פגישת אור א"ס במסך מדומה לב' דברים קשים, שאחד רוצה לפרוץ לגבול השני, אשר השני מזדקף לנגדו בכל תוקף ומונע אותו מלהשיג משהו מגבולו, הנה פגישה כזו מכונה הכאה. ולאפוקי, מפגישת נוזלים, שאינם מונעים זל"ז מלהשיג גבול, ומתערבים יחד, וע"כ אין הכאה מובנת בהם. וכן ב' דברים רכים, אין הכאתם נרגש כל כך, משום שמניחים זה לזה, לכנוס מעט בגבולו, ולדחקו על קליפתו החיצונה במשהו. משא"כ דברים קשים, שאחד אינה מרשה לחבירו לזוז אותו אף במשהו מגבולו, הרי פגישתם מובנה לבחינת הכאה. והנה להיות, שכל עיקר הצמצום היה מצד הנאצל, ולא כלל מצד המאציל, לפיכך אין אור א"ס מקפיד כלל, באותו הצמצום שיש במלכות, אלא שהוא נמשך ויורד להתפשט גם בתוך מלכות. ומובן ג"כ שיורד לשם בכח, והוא, מחמת שבא"ס מטרם הצמצום, היה ממלא שם גם בחי"ד (כמ"ש לעיל ח"א פ"א באו"פ אות כ' ובאות נ' ד"ה והנה עש"ה) וע"כ אין לו ענין לשנות דרכו, ויורד תמיד למלאות גם את כלי המלכות באורו ית', אמנם המסך והפרגוד הנעשה במלכות, מעכב עליו ומפסיק האור, ואינו נותן לו להתפשט בתוכו אף משהו, ולפיכך מובן "אשר אז הכה אור א"ס ית', המתפשט עד שם, בהמסך ההוא" (עי' לה"ת ח"ב אות מ"ג).

ובפרק ב' סעיף ג'. ההכאה של אור העליון המגיע עד שם כנ"ל, הכה בפרגוד ההוא, ומכח אותם הי"ס דאצילות שהגיעו עד שם. והכה שם בהאור שלהם פירוש, כי חוק הוא בעולמות העליונים, שכל מדרגה תחתונה הגורמת תוספות אור למדרגה עליונה ממנה, הנה כל אותו שיעור תוספות אור, חוזר ומושפע, לתחתונה שגרמה אותו, ובעניננו ג"כ, מתוך שמסך שעל מלכות דאצילות גרם את האור החוזר לעלות, ולהלביש לכל ט' ספירות דאצילות, ולהעשות כלים אליהם, כנ"ל, באופן, שזולתו לא היה אור א"ס נתפס ומלובש באצילות, כי אין אור מושג בלי כלי, כנודע, והנה מתוך שהמסך גרם לכל אותו תוספות, דהיינו או"ח וע"ס האמורים, לפיכך, מתרחב המסך והכלי מלכות בסבת האו"ח החוזר ויורד אליו ממקום המסך ולמטה, וממשיך לעצמו כל אותם י"ס דאצילות שלמעלה, בדוגמתן ממש. באופן: שמלכות דאצילות לבדה, הולכת ויורדת ומתפשטת לעשר ספירות מינה ובה, כדוגמת ע"ס אצילות, דהיינו מכתר עד מלכות, והן המכונות עשר ספירות של עולם הבריאה.

לו) הסתכלות (ח"ג פי"ב אות א'):
התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במסך שבכלי המלכות להעלות או"ח, מכונה בשם "הסתכלות", משום שאור המתפשט מהא"ס ב"ה, נבחן תמיד לאור החכמה, המכונה אור עינים או ראיה או "הסתכלות".

לז) הסתכלות ב' (ח"ג פי"ב אות ה' ובאור פנימי אות ח') הוא:
התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במלכות דגופא, דהיינו, שמזדווג בה בעת הזדככות המסך ממדרגה למדרגה, עד שמוציא הע"ס דזה למעלה מזה, מכונה זה, בשם "הסתכלות ב' ".

לח) הסתלקות (ח"ג פי"ב באו"פ אות ח'):
בכל מקום שיש הזדככות העביות של המדרגה, יש עמה בשוה "הסתלקות" האור והשפע שבה, כי מדת "הרצון לקבל" שבמדרגה, היא העביות שבה, ומובן מאליו, שבהעלם הרצון לקבל, נעלם עמו כל השפע המקובל בה, כי אין כפיה ברוחניות.

לט) הרחקה (ח"ג פ"א אות ד'):
עביות דבחי"ב דאו"י, מכונה בשם "הרחקה", על שם שבוחרת באור חסדים, ומרחקת עצמה מלקבל אור חכמה, וכן לאחר הצמצום נבחנת בחינת "הרחקה" מחכמה גם בבחי"ד, כי כל הצמצום והמסך שבה, הוא רק כלפי אור החכמה.

מ) התלבשות (ח"ג פי"ב אות ג'):
כל אור צריך להתלבש בכלי ואין אור בלי כלי. עיין במלה "דרך מעבר".

מא) התנוצצות (ח"ג פ"ב אות ב'):
הארת האו"ח, מכונה תמיד בשם "התנוצצות" או ניצוצין.

מב) התעבות (ח"ג פ"א אות א'):
השגת "הרצון לקבל" במדה מרובה.

מג) התפשטות (ח"ג פ"א אות א'):
היינו האור העליון המתפשט לנאצל. אבל צריכים להבין בה, שהיא המשכה מבחינת הרצון שבנאצל ההוא, שממשיך אליו את "התפשטות" האור העליון לפי מדת ההשתוקקות שבו, כמ"ש זה היטב בח"א בד"ה המשיך, עש"ה, ובהסת"פ ח"ב, בד"ה עתה, ובכל ההמשך שם. ואין המדרגה נגמרת, אלא בב' בחינות התפשטות של אור א"ס, כמ"ש להלן במלת התפשטות ב'.

מד) התפשטות ב' (ח"ג פי"ב באו"פ אות ח'):
אין התפשטות האור העליון נגמרת להתלבש בכלים בפעם אחת, כי בכל גוף, דהיינו בע"ס הבאות מהמסך ולמטה, נוהג שם ענין הזדככות העביות כמ"ש באו"פ (ח"ג בד"ה ועל ידי) עש"ה, אשר אז מסתלקים כל האורות שבע"ס דגופא לשורשם, ונעשה זווג חדש במלכות דראש הנקרא "התפשטות ב' " כמ"ש להלן בלוה"ת אות קס"ח עש"ה, שהתפשטות ב' זו חוזרת וממלאת את הכלים דגופא וגומרת התלבשות העצמות בכלים לעליון, וגם מוציאה פרצוף חדש מחוץ הימנה.

מה) זנב לאריות (ח"ג פ"ז אות ה'):
סיום המדרגה העליונה מכונה בשם "זנב לאריות", כי זנב פירושו סוף וסיום, וכשנקודת הסיום יורדת למדרגה התחתונה, נעשית שמה לבחינת שורש, ומכונה שמה "ראש לשועלים ". כי ע"ס שבמדרגה התחתונה כלפי עשר ספירות שבעליונה, נחשבות כשועלים כלפי אריות.

מו) זעיר אנפין (ח"ג פ"ד אות ה')
עיין מלת אריך אנפין.

מז) חוטם (ח"ג פי"א אות ד'):
ספירת זעיר אנפין של ראש מכונה בשם "חוטם".

מח) חומר (ח"ג פ"ו אות ג'):
הרצון לקבל שבנאצל, נבחן לכללות ה"חומר" שבו. וד' הבחינות שבו נבחנות לד' צורות הרצון, המכונים חו"ב תו"מ, עי' להלן אות פ"ד.

מט) חותם (ח"ג פ"ח אות ט'):
האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה, המלביש לע"ס של ראש, מכונה בשם "חותם". והמתנוצצים מהמסך ולמטה, לע"ס דגוף, נבחנים לנחתמים מהחותם ההוא.

נ) חלון (ח"ג פ"א אות ד'):
הוא בחי"ג של ראש, המלובש באו"ח.

נא) חקיקה (ח"ג פ"ז אות א')
"חקיקה" ובליטה, הם יחסים מקבילים בהבחנת השפע, כי בליטה, פירושה, שהשפע מרובה בספירות באופן ניכר ובולט כלפי הרואה. והיפוכו הוא הבחן ה"חקיקה", שפירושה, שחסרון השפע בספירות ניכר שם ביותר, ולפיכך, ענין החותם, שהעולמות נחתמים זה מזה, כנ"ל באות מ"ט, נבחן בחותם שאותיותיו בולטות ובחותם שאותיותיו חקוקות ושקועות, באופן: שחותם האצילות בולט, והבריאה הנחתמת ממנו היא חותם שקוע. והיצירה הנחתמת מהחותם השקוע של הבריאה, נעשית לחותם בולט. והעשיה הנחתמת מהחותם הבולט דיצירה, נעשית לשקועה. ונמצאות הע"ס דאצילות והע"ס דיצירה, נחשבות לבולטות. והיפוכן, הע"ס דבריאה והע"ס דעשיה, שנחשבות לשקועות וחקוקות.

נב) יסודות (ח"ג פ"ה אות א') :
ד' הבחינות שבעביות כלי המלכות, מכונות לפעמים ד' יסודות.

נג) יצירה (ח"ג פ"ג אות ג'):
קומת הע"ס הבאה ע"י זווג דהכאה במסך דבחי"א, מכונה בשם "יצירה".

נד) כורסיא (ח"ג פ"ד אות ד'):
עולם הבריאה מכונה כסא, ותרגומו "כורסיא". ועיין להלן אות נ"ז (כסא).

נה) כח (ח"ג פ"ו אות ד'):
יש בחינת בכח ויש בחינת בפועל. למשל, הגרעין של הפרי נבחן אשר הפרי כלול שם בגרעין, ב"כח", אבל לא בפועל ממש, אלא שעל ידי זריעה וצמיחה, יצא ונגלה הפרי, מכח אל הפועל ממש, ועד"ז, אנו מבחינים את המסך, בטרם שהתפשט אליו אור א"ס לזווג דהכאה, אשר הוא כלול מעשר הספירות ב"כח", ואחר שפגע בו אור העליון, והעלה ע"ס דאו"ח, שהלבישו לאור העליון, נבחן, שנגלו הע"ס דראש, בפועל ממש בבחינות שורשים לכלים, כנודע.

נו) כלים גמורים (ח"ג פ"ח אות ז'):
הע"ס המתנוצצות ומתפשטות ויורדות מהמסך ולמטה, נחשבות שיש בהן כלים גמורים, ומכונות ע"ס דגוף.

נז) כסא (ח"ג פ"ד אות ד'):
עולם הבריאה, מכונה עולם "הכסא" מלשון "כיסוי" והעלם, כי אור החכמה נעלם שם (כמ"ש כאן פ"ג אות ב'). גם רומז, שהאורות דג"ר המושפעים שמה מעולם אצילות, המה רק בבחינת בינה, ומאירים שם רק בבחינת ישיבה, בדומה לאדם היושב על "הכסא", אשר הקומה שלו מתמעטת. והארת החכמה, מכונה בשם עמידה, כי בעמידה, נמצא שיעור הקומה על שלמותו.

נח) כתר (ח"ג פ"ו אות ז'):
היא הספירה הראשונה של הע"ס. ויש הרבה בחינות "כתר" כמ"ש.

נט) לבוש (ח"ג פ"ו אות ג'):
הוא בחינת ז"א שנפרד מאו"פ ונעשה לאו"מ, וכן כל פרצוף תחתון מכונה "לבוש" כלפי פרצוף עליון.

ס) מוח (ח"ג פ"ה אות ג'):
הוא ספירת הכתר אשר בע"ס שקומתן שוה.

סא) מיניה וביה (ח"ג פ"ד אות ו'):
דבר התפשטות והתרחבות המלכות של ראש ממנה ולמטה, לע"ס הנקראות ע"ס דגוף, מכונה "מיניה וביה", להורות, שכל אלו הע"ס, הן בחינות מלכות שבה: מכתר מלכות עד מלכות שבמלכות.

סב) מלבוש גמור (ח"ג פ"ד אות ה'):
המסך שבין אצילות לבריאה, המעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה מלבוש גמור, המגביל עשר ספירות ההן.

סג) מסך (ח"ג פ"א אות ג'):
הוא כח צמצום ודין שנתתקן במלכות, הדוחה את האור העליון מהתלבש בתוכה. ועי' בלוה"ת ח"ב אות מ"ג וזכרהו.

סד) מסך סתום (ח"ג פ"ד אות ה'):
כשהמסך, שבין אצילות לבריאה, מעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה למסך סתום, הסותם אותן מחכמה. עיין לעיל במלה מלבוש גמור.

סה) מקום חושך (ח"ג פ"ז אות ב'):
ספירת המלכות, שבבחינת הע"ס שקומתן שוה, שנקראת עור, נמצאת מסיימת את הארת הפרצוף, משום שהעור עצמו, דהיינו המלכות, אינה מקבלת לתוכה כלום מהאורות שבפרצוף ההוא, מפאת כח הצמצום שבה, וע"כ מסיימת את הארות הפרצוף, וממנה ולחוץ נבחן ל"מקום חושך".

סו) מקננא (ח"ג פ"ד אות ד'):
הארה לפרקים, מכונה בשם "קינון" ו"מקננא", כדוגמת העופות הרובצות בקן לפרקים, בשעה שרוצות להוציא אפרוחים, ואח"כ מסתלקים משם.

סז) ניצוץ נברא (ח"ג פ"ה אות ה'):
בכל המדרגות, נבחנת העליונה למאציל והתחתונה השניה לה לנאצל. ובעולם הבריאה, מכונה העליונה לבורא, והשניה לה לנברא. והמלכות דמלכות העליונה, היורדת ונעשית ראש לתחתונה, כלולה מב' בחינות אור המלכות (כמ"ש להלן רכ"ב ע"ש), דהיינו מבחינת דבר מציאותה עצמה הנחשבת למאציל, או לבורא, ומבחי' שייכותה למדת התחתונה, הנחשבת לנאצל או לנברא. ובחינת מציאותה עצמה, מכונה ל"ניצוץ בורא". ובחינת התחתונה שבה, מכונה "ניצוץ נברא". וכבר ידעת, שאור המלכות, דהיינו או"ח, מכונה תמיד בשם ניצוצין

סח) ניצוץ קטן (ח"ג פ"ה אות ה'):
החלק היותר קטן מאור המלכות, דהיינו מאו"ח, הנשאר בה מבחינת מציאותה, מכונה "ניצוץ קטן". ובאורות, מכונה זה בשם "רשימו".

סט) נפש (ח"ג פ"ה אות ו'):
אור המלכות, מכונה בשם נפש.

ע) נקב צר (ח"ג פ"א אות ד'):
המסך המעכב את האור העליון מלהתפשט, נבחן כמחיצה סתומה על האור, וכשהמסך נפתח ע"י זווג דהכאה, והאור העליון עובר בו ומתפשט למטה, נבחן שנעשה נקב וחור במחיצה הסתומה, שהאור העליון עובר בו. ובהתפשטות רחבה נבחן כחלון. ובהתפשטות קטנה, נבחן לנקב צר.

עא) נקודה (ח"ג פ"ז אות ב'):
היא בחינת המלכות והמסך שבה, בשעה שאין בה זווג ואינה מעלה או"ח, מכונה בשם "נקודה", כלומר, כמו נקודה שחורה, שאין בה שום לבנונית, ועד"ז אין בה אז שום אור, מחמת הצמצום הרוכב עליה. גם נקראת "נקודה", על שם הצמצום שהיה בנקודה האמצעית.

עב) נשמה (ח"ג פ"ט אות י'):
היא אור הבינה, אמנם בהתחלקות הע"ס מבחינת: שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל, נקרא אור החכמה בשם "נשמה" והבינה בשם גוף, שמבחינה זאת אין בפרצוף יותר מג' אורות נר"ן, כי חיה ויחידה נעשו למקיפים.

עג) סמוכה (ח"ג פי"ב אות ו'):
קרבת הצורה מבחינה לחברתה, נקרא שהיא "סמוכה" לחברתה.

עד) ספירה (ח"ג הסת"פ פ"ד אות ג'):
עשר ספירות דאור ישר המלובשות בע"ס דאו"ח, היוצאות ע"י זווג דהכאה בפעם א', נקראות בשם ספירה אחת, דהיינו על שם הספירה העליונה שבקומה ההיא, אע"פ שכוללת ע"ס באורך וע"ס בעובי.

עה) עולם (ח"ג פ"ח אות א'):
עיקר שם "עולם" מתחיל מפרצוף ב"ן דא"ק, שנקרא עולם הנקודים. ונקרא כן, על שם שנעלמו הז"א ומלכות דכלים פנימיים דבחי"ד, והיו לכלים לאו"מ, המכונים לבוש והיכל. ו"עולם", פירושו העלם. אמנם השם עולם נשאל לפעמים רחוקות, גם כלפי הפרצופין והספירות שקדמו לעולם הנקודים, והוא רק בדרך השאלה.

עו) עינים (ח"ג פי"א אות ו'):
הן הכלי דחכמה של ראש.

עז) עצמות האור (ח"ג פ"ח אות ט'):
העשר ספירות של ראש, נבחנות לעיקר ועצמות האור, ומפה של ראש ולמטה נבחנות לאור של תולדה מהאורות דע"ס של ראש, אמנם זה אמור מעולם הבריאה ולמטה.

עח) עשיה (ח"ג פ"ה אות א'):
הע"ס דקומת המלכות, שמקבלת מז"א. מכונה בשם עולם "עשיה".

עט) עתיק (ח"ג פ"ו אות ז'):
מלכות דמלכות דעליון נעשית לבחינת עתיק בתחתון, והיינו מצד מציאותה עצמה, מבחינת ניצוץ בורא שבה, ובחינת ניצוץ נברא שבה (כנ"ל אות ס"ז), נעשה לבחינת אריך אנפין, ושניהם יחד הם פרצוף הכתר לתחתון.

פ) פה (ח"ג פי"א אות ה'):
מלכות של ראש מכונה "פה".

פא) פועל (ח"ג פ"ו אות ד'):
יש בחינת בכח ויש בחינת בפועל. עיין מלת כח.

פב) פרוד (ח"ג פ"י אות א'):
שינוי הצורה עושה "פירוד" והרחקה בין הרוחנים, וקרבת הצורה עושה בהם דבקות.

פג) פרצוף (ח"ג פ"ח אות ו'):
הע"ס דזו למטה מזו הבאות על ידי עלית המלכות למאציל, מכונות בשם פרצופים (כמ"ש בהסת"פ כאן פי"ג אות א').

פד) צורה (ח"ג פ"ו אות ג'):
ד' בחינות עביות שבמלכות הנקראות חו"ב תו"מ, מכונות ד' "צורות".

פה) צר מאד (ח"ג פ"א אות ד'):
השפעה מצומצמת מאד מכונה "צר מאד".

פו) קדש קדשים (ח"ג פ"ז אות ז'):
ההיכל העליון שבז' היכלות דבריאה, הכולל כחב"ד דבריאה, הנה הפנימיות שבהם, מכונה בשם קדשי קדשים.