גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.




לפי תאריך יצירה (עולה) מאוחסן כרגע מיין באופן כרונולוגי: לפי עדכון אחרון | לפי תאריך יצירה שנה ל(יורד)

עמוד: (קודם)   1  ...  17  18  19  20  21  22  23  24  25  26  (הלאה)
  הכל

:

הנפש יש בה אחיזה לקליפות בהיותה בלי רוח, בסו"ה גם בלי דעת בנפש לא טוב. (ע"ע מוחין ש"ה פ"ה). נפש וגוף ה"ס שותפין כמו התגין שעל האותיות. האותיות וגוף נמשכים מז"ת דאמא ונפש מג"ר דאמא. אותיות וחומר הגוף מטפת לובן דאבא, והתגין והנפש ה"ס טפת אודם מנצפ"ך מאמא.

:

      מלשון נף-אש. דהיינו תנופת אש המביא חימום וחיים לגופו של אדם, וה"ס כח התבועה והעבודה. ובזה תבין סוד דחז"ל על הכ' כי בו שבת וינפש, וי אבדה נפש. פי', כי השביתה ה"ס ביטול התנועה והעבודה אחר גמר הכל, ונמצא שנאבד הנפש חיה להיותה בלי שום צורך והבן.
      וז"ס בשמים במוצש"ק: אשר ע"כ צריכים לרוח חדש שיביא מאור הנשמה לתוך הנפש, בסו"ה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. (ע"ע בי"ע). וע"כ לאיזה גורם אנו צריכים, והגורם הם הבשמים שמביאין ריח לתוך האף מדברים שלתתא שהם סימנים ידועים, והמה משיבים הנפש וכח התנועה והעבודה, ונגלה משום זה המוצאי שבת.

:

       ר"ת נצח הוד יסוד, והמשמעות הוא תמיד על בחי' הסוף דכל פרצוף, כי הראש מכונה חב"ד והתוך חג"ת והסוף נה"י.
       ב' , בנה"י לא יש אור הזכר ועצמות כי אם אור דחסדים ואור הנקבה. כלומר, שמקבל לעצמו ואינו יכול להשפיע לאחרים.
       ג' , גם בנה"י יש ע"ס משום שהמסך דהסת"ב שה"ס מלכות דמלכות המכונה טבור, הנה מתוך שהוא מעלה או"ח ומטיב לספירות דחג"ת, ע"כ כחו יפה להמשיך כשיעור הזה שמטיב לחג"ת גם מטבור ולמטה, וע"כ כל מה שיש בחג"ת יש ג"כ בנה"י, זולת אור ישר אין שם משום המסך דטבור שכבר גמר לכלים ונקבע עליו כח הצמצום וחותך את אור הישר שלא יתפשט עוד מטבור ולמטה.

:

יורה על בחי' ע"ס דנה"י של פרצוף הראשון הפנימי דאותו פרצוף, דכל פרצוף נחלק על ה"פ געסמ"ב ופרצוף גלגלתא נק' פרצוף הפנימי.

:

בהיותם בסוד מילוי לנה"י דגלגלתא (לש"ת) נחשבים לג"ר כלפי הגלגלתא. כלומר, כלפי ש"ת דנה"י דגלגלתא. והטעם, כי במקום שאין זווג דהכאה נבחן שכל הזך יותר הוא חשוב יותר, וא"כ בבה"י שאין שם מקום זווג נבחן נה"י דבחי"ב לג"ר ודבחי"ד לו"ק.

:

נודע שחסרון נה"י גורם חסרון ג"ר. ויש כאן ב' טעמים, א' מטעם ערך ההפכי בין כלים לאוות, אשר בהכלים העליונים באים מתחילה בפרצוף ואח"כ התחתונים, באופן שג"ר דאורות ונה"י דכלים באים כאחד. וטעם ב' הוא מפני שו"ס העגולים כח"ב דעת חסד גבורה מסתימים בגבורה דבחי"ד כמו גבורה דעקודים. (ע"ע מול"מ) ולפיכך אינם ראויים לג"ר עד התגלות נהי"מ, אשר שם מלכות הממותקת בבחי"ד בסוד חרן וגרון . (ע"ע חרן). באופן אשר נהי"מ הללו המה הכלים האמיתיים המוכשרים לקבלת ג"ר בסוד נפילה וקימה.

:

שמטרם צמצום ב' היה ענין הקימה מתפשט גם אל הבא בלי הפסק, כלומר בכל עת שרצה. אכן אחר שנתערבו נה"י הפנימיים (ז"א) דא"ק בנה"י דס"ג, דהיינו שצלע התחתון דז"א דא"ק שה"ס בחי"ד, שאב הארתם דבה"י השלימים דס"ג, אז נאמר ואל יבא בכל עת אל הקודש, כי אז עלה אור נה"י דס"ג למעלה מטבור דא"ק, כלומר שנאסף אור הקימה למעלה בסוד אגלאי מלתא למפרע, "ושוב לא ירד" להאיר בכל עת, דהיינו מכאן ולהבא המכונה למטה מטבור והבן. (ע"ע נקבה תסובב גבר).

:

     כי נהדי הוצא לקי כרבא. והפגם של הוד נתערב ועלה גם בנצח, ואע"פ שהנצח נמשך מסוד מי דקיימא לשאלה וההוד נמשך מבחי"ד, ועכ"ז ניתן רשות ולא הוכר שום הבחן וחילוק בין זה לזה ונדמו כמדרגה אחת.
     אכן בהפנים נו"ה ב' מדרגות נבדלות המה, כי זה כל התיקון של נו"ה, אשר בסוד אור הפנים הובררו זה מזה ואיתבריר לעיינין אשר בהנצח אין שום פגם מעולם, אשר בכח הזה הדר הנצח ותיקן עמו יחד גם ההוד. (ע"ע צבאות).

:

       כשנתאמץ להבין את המציאות בכלל כל הכללות מתחלק אלינו בשתים שהוא אפסיות וישות: ואע"פ שהרבה אומרים שאין ריקות נמצא כלל, אכן איני נוגע בענין המציאות כמות שהיא, כי זהו בכלל למעלה מהשגתינו, כי אין אנו מבינים מציאות של משהו יותר מהמובא אל תפיסתינו, אשר ע"כ כדי שלא להכשל בהבנה צריכים אנו לשפוט רק מה שמושג לנו ממנה. ולפי זה כשנתבונן בתוך עצמינו סוף סוף אנו מרגישים באפסיות ולכל הפחות בנו עצמינו, שהאדם מרגיש שלאחר מיתתו הוא אצלו הכל באפסיות וריקות, רצוני לומר כלפי עצמו בלבדו. אכן באמת אפי' בחיים חיותו מרגיש ג"כ אותה התמונה, שכל שהוא לבר מגופו עצמו הריהו כאפס ואין אצלו כלא היה ולא יהיה.
       אמנם לפי השכלה המופשטה מובן באמת לנו ההיפך, אשר כל שמחוצה לנו הוא הישות והנצחיות אך אנו בלבדנו הוא האפסיות, שהרי אנו יודעים בעצמנו בלי שום ספק דק שסופנו להיות אפס.

ב' הפכים: הרגשה והבנה:
      ולפי האמור הרי הם ב' הפכים, כי לפי ההרגש שלנו נמצא כל הישות צרור וחתום רק עמנו ובנו וכל שבסביבתינו מורגש לנו כאפסיות כלפינו, וע"פ הבנתינו הוא להיפך כי אנחנו נמצאים במובן האפס המוחלט וכל סביבתינו הם חיים וקיימים לנצחים.

:

      נחושת. (ע"ע זהב כסף נחושת) (ע"ע מטה הנהפך לנחש)
      יש ב' מיני נחש הא' נחש בריח,
      נחש בריח: וסודו שמבריח מהקצה אל הקצה, והיינו הנחש דבא על חוה והטיל בה זוהמה, ונחש הוא מלשון נסיון עד"ה ניחשתי ויברכני וכו' וה"ע בחי"ד.
      ויש עוד בחי' נחש עקלתון: מסוד אכלה ומחתה פיה, כי תלתה קלקלתה בעליונה ועליהם כתיב לא תנסון את ה' ופורץ גדר ישכנו נחש. ויש בחי' נחש הנחושת, כלומר שכבר מנוסה ובדוק, ומנחש רק במה שכבר מנוסה, וז"ס נחש שעשה משה במדבר והיה כי ישכנו נחש בריח שארסו דבחי"ד ממית, אז תיכף והביט אל נחש הנחושת (דכל"א) ונשאר בחיים.

:

       אדה"ר הי' לו ב' נשים: חוה א' היא לילית, חוה ב' שבנאה או"א. וטעם החיוב לב' נשים, היה מפני היסוד דזכר שכל עיקרו בא וניתוסף מסיבת החסרון שבנקבה, ע"ד שנתבאר בסוד עשתי עשרה ימים העודפים ובולטים מגלגל החמה יותר ונוסף על שתי עשרה חדשי הלבנה, (ע"ע שמש, חמה) שהוא מכח העין הקרב לשתי עשרה ונעשה עשתי עשרה. דשנת הלבנה נדחים ונופלים ועולים ומתדבקים בשנת החמה, כמו בשר נופל המוצאים תרופה ביוה"כ ע"י הזווג הפנימי בכח קדושת הגורלות.
       שעיר א' לה' ושעיר ב' לעזאזל: יהנה מבואר שמקורו של היסוד נבנה מכח עשתי עשרה אורות הנדחים מהנקבה בסוד עין הרע (ע"ע עין הרע) שתתקצ"ט המיתות על ידה, והיינו השעיר לעזאזל מלשון שעירים ירקדו שם ונקבה זו שהמות דבוק בה כמבואר היא הנק' לילית או חוה א', מהיסוד דזכר מעומס הימנה כמבואר. אכן במלכות דמלכות דהיינו הטבור לא היתה נקבה זו ניכרת כלל, דע"כ או"ח המתפשט מטבור ולטלה הנק' נהי"מ היו הזו"ן משתמשים עם (ע"ע ט"ר דנוקבא) כתר אחד דבחי"ב, כי הנקבה לא היתה בשום חסרון שיהיה עודף בשבילה בהזכר, ואע"פ שהיה נכלל בו אותו העודף מכח לילית א', אכן אור הנקבה היה מכסה עליו באחורה (שה"ס הסיתום דבחי"ב מכח העלם או"ח בנה"י כנ"ל)
       וע"כ כותל אחד משמש לשניהם: דהיינו כותל מחסרון אור דחסדים שהיתה מכסה על יסוד דזכר לגמרי עד שלא היה ניכר בו כלל.
       וזה הנק' אב"א: שזו"נ דבוקים אב"א, ושום זר וחיצון לא יוכל ליקרב לגלות ערוה ושאר בשר, באופן שיש ב' צלעות: באדה"ר עכשיו דהיינו ב' כתלים, כותל אחד דיסוד דזכר המכוסה ובעלם בתוך כותל דאחורי הנוק', אלא שאינו ניכר רק צלע אחת דחושך דנוק', דע"כ היה בסוד תרדימה ושינה (ע"ע זווג) וכדי לבנות אם כל חי, אז ויקח אחת מצלעותיו: דהיינו כותל דאחורי הנוק' ששימשה לשניהם ועם לקיחה זו נתנסרו זה מזה, וממילא נתגלה לעין הבשר שהיה מכוסה ונעלם מעיקרה מכח אחור דנוק', וכיון שלקח ונסר את אחור זה מן הזכר ממילא נגלה היסוד האמיתי השיך לו המעומס מעשתי עשרה דלילית וחוה א' כנ"ל.
       וז"ס ויסגור בשר תחתינה: ע"ד שאיתא בזוהר, בראשית אתיליד יוסף, כי עתה נגלה ונולד יסוד דאדה"ר ונעשה איש מלחמה וראוי להוליד.
       איש: הוא מלשון אש ונמשך מסו"ה וירא מלאך ה' אליו בלבת אש, וע"כ הסריס או הקטן המה קרים בלי חמימות ואינם ראויים להוליד. ואש הזה מושרש ביסוד הזכר מכח עשתי עשרה הנ"ל.
       ונודע שהוא פותח וסוגר: כמ"ש בסד"צ שה"ס מפתחא דכליל שית שלפעמים פותח כל האורות ולפעמים סוגר, ועתה סגר האורות מכח עשתי עשרה הנ"ל, עד שבנה ה' את הצלע שלקח מהאדם, ויביאה אל האדם, והאדם ידע את חוה אשתו.
       כותל מיוחד לזה וכותל מיוחד לזה: פי' כי אחר דאתיליד יוסף נגלה כותל אמיתי השייך לזכר לבחי' סוף שלו, אשר שאב ונטל מתוך החסרון שבהנקבה אשר היה מלא חסדים בטרם שנאצלו המטבור ולמטה שלו, (בסוד כל"א שהאור דחסדים קבוע וקיים שם בסו"ה הויה אור לי) ואז מתוך זה.
       איהו נקיט חסדים ואשתלים כותל דידיה: כי עכשיו נמתק היסוד דזכר ובליט לעיינין בחסדים נאמנים המשלימים על חסרון ג"ר, בהיותם חשובים וקודמים לג"ר (לאומ"צ).
       ואיהי נקטא גבורות ואשתלים כותל דידה: פי' אחר הזווג הנעשה בהיכל או"א שמדת חללה היתה כמדת עשתי עשרה שנפלו מן חוה ראשונה, (ע"ע זווג) אשר עם זה בא האדם עם יסודו דבליט על עשתי עשרה, וממלא אותם שוב באו"ח היורד מעילא לתתא, וידע בעליל את חוה אשתו. ויאמר האדם זאת הפעם, כלומר בפתיחו דאומ"צ נתברר היטב עצם מעצמי (ע"ע עצם) שה"ס החסדים הנובעים תמיד רק מסוד עצם. ובשר מבשרי, אשר הסר נהפך לבא, שה"ס הגבורות הקדושות המתגלים בעת הזווג מתוך ידיעתה אותה והבן. ואשתלים כותל דידה: כלומר אותו השעור שחפרו בה או"א, זה השיעור נשתלים והיה מספיק לגמרי לעת הזווג.
       כרוה נדיבי עם, חפרוה שרים: דע ששני פעמים חפרו או"א בסוף בנין הנקבה עד שהכשירוה לזווג, פעם אחת בראש הנקבה: בכל"א ששם סוד הטבור בסוד הסת"ב, (ע"ע רת"ס) שהאו"ח הוא שם כמעיין תמידי דלא פסיק ונובע ממטה למעלה, ושם נקרא מעשה זו בשם כריה. ופעם שניה חופרים בה או"א בסוד העלאת הנוקי להיכל דידהו, ושם נק' המעשה בשם חפירה: להיותה מתביישת מאד מחמת החסרון הזה שעושים בה, שז"ס הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, כי הצדק עמה והמה לא עשו זאת זולת הזכר, כדי שבשר דזכר ימלא החסרון הזה, ויפרו וירבו בנים ברוכי ה' (ע"ע מספר - עשירי, ע"ע נסירה, ע"ע כריתת ברית).

:

      ה"ס בנין נוק' שתהיה ראויה להוליד בנים לימודי ה' לסוד שלשלת נצחי. ומתחילה היה האדם לבדו כלול הכל, כל ה"ח וכל ה"ג, ואח"כ נאבד ממנו צלע אחת מצלעותיו, שהי' לו ב' צלעות אשר הבית נשען עליהם, שה"ס ב' וה' שבו ב"ד קבועים, והאחת ה"ס ב' שנפתר בד' והשנית ה"ס ה' שהיתה בסוד כף חובה, וז"ס ויפל ה' אלקים, תרדמה על האדם ויישן.
      תרדמה: ה"ס לשון ארמית מיום ה' (ע"ע לשון ארמי). ויישן ה"ס האבדה שנאבד שבו נוטל ובתנסר הג"ר שהיו בסוד אחת מצלעותיו, עם התיקון הגדול של ויסגור בשר תחתינה. כלומר שנסתם שם הבשר מכח סיתום דאומ"צ, ובכח זה ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה, כלומר שמעתה הוא יכול להוציא בשר ע"י שנשאר אצלו כח דיום ה' שה"ס הפותח את הסגירו, ומאז חסד נגלה אפומא דאמה בסוד ונתתי לכם לב בשר, להוציא בשר.
      אמנם החיות תלוי בהאשה, כי מצא אבדתו בסוד אנקת"ם, וע"כ וידע אדם את חוה אשתו, כי היא היתה אם כל חי וכו'.
      איהו נקיט חסדים: כלומר שהוא שדעתו שלם מיום ה', הוא ראוי ע"כ לגלות החסדים מה שלא היה אפשר כלל זולתו.
      איהו נקט גבורות: ב' הגבורות סיתום דד' ודמות של יום ה', מלובש בה מכח זווג והיו לבשר אחד: שנכללו זה בזה, ויום ה' הוציא בשר ויום ד' השפיע בהבשר סוד נשמת חיים, ומשניהם יחד הקים את הברית והוליד בנים של קיימא. (ע"ע נסירה לעיל. ע"ע כריתת ברית).

:

      בבוא ההויות שהם רוח, אז נגדל הז"א ונעשה בן י"ס גמורות אפילו בבחי' הכלים, ואז ננסרת הנקבה (ע"ח ש"ה פ"ו). ולקחה הנקבה את הדין של אלקים והזכר ההויות, ונק' הויה אלקים שמא שלים. (שם).
      סוד הנסירה: ה"ס שהויות דוחין את האלקים (שם), (וע"כ נדחית הנקבה וננסרת. עי' מענין זה בערך: זו"נ אב"א וזו"נ דקטנות).

:

      מתחילה הי' זו"ן דו פרצופין דבוקים אב"א, פירוש שהז"א בשורש שלו תחילה היה רק ו"ק חג"ת נה"י, כי כל"א ה"ס בינה הממשכת אליה רו"ת דמקוה ונמצא כל"א עצמה רק בחי' סוף דבינה ונה"י שלה. ונבחן כאן פנימיות וחיצוניות: שכל הארה במקומה מאירה ביותר מאח"כ שנתפשטה להלאה ממנה, וע"כ ההארה במקומה נבחנת לפנימית וההתפשטות לחוץ מכונה חיצוניות. ותדע אשר החיצוניות דכל"א ה"ס ז"א בשורשו: ואותו הז"א לקח אמנם עמו מבחי' נה"י דבינה כנ"ל, שע"פ שורשם נבחנים ג"כ שמתלבשים בפנימית חג"ת דז"א. וסוד חג"ת: ה"ס כח"ב שירדו לחג"ת, כי מחמת ראיית גרעון מקבלים הג"ר לבחי' ו"ק כלומר לחסר ראש, וזסו"ה והוא ראה את ערותה וכו' חסד הוא וכו', כלומר שהוריד ע"י עון הזה את בחי' החכמה להיות חסד ואת בחי' הבינה להיות גבורה, וקו האמצעי דהיינו אותו השיעור שיוכל להמשיך מסוד ראשו בשמים נק' ת"ת: כלומר בלי דעת דג"ר. ואח"כ נתבררו נה"י דבינה וחג"ת עלו שוב להיות חב"ד שזהו נתברר באומ"צ, וחזר והמשיך לאותו ראש הנעלם מכל"א, וממילא חזרו חג"ת להיות חב"ד. אמנם אין העדר ברוחניות ונמצא גם חג"ת נשתייכו בפרצוף, כלומר עיקר עצם דז"א בטרם שהמשיך הג"ר.
      וצריך לזכור תמיד אשר כח"ב חג"ת ה"ס, א"א וז"א: כלומר שבאמת בחינה אחת הם רת"ס דמקוה, אלא מתחילה בא אור פני מלך בגדלות בתוך מקוה, וע"כ נק' אריך אנרין: כלומר פנים גדול בתכלית, אמנם אח"כ חוזרים ונעתקים משם ובאים לכל"א בסוד חיזו דחוכמתא, אשר אז ירדו כח"ב לחג"ת ונק' זעיר אנפין: כלומר פנים קטן, שת"ת באה במקום הכתר והראש וחכמה כמו חסד ובינה כמו גבורה, דהיינו ודאי פנים קטן. וז"ס מש"כ בכתאר"י שא"א וז"א אחד הם עש"ה. ותדע שנפילת כח"ב לחג"ת ה"ס שורש לכלהו ז"א שבעולמות בסוד מוחין דגדלות, שחג"ת שבים להיות כח"ב ומוחין.
      ועוד תדע אשר שורש נה"י דכלהו פרצופין: ה"ס אומ"צ בסוד בירור הכל"א, וסוד מקוה"נ בסוד בירור ופתיחה דסיתום חסדים, אלא שיש כאן ג' שלישים דנו"ה: ששלישים עליונים הם עצמות הקוליית שבכל"א, ושלישים האמצעיים הם הרגלים שה"ס אומ"צ, ושלישים תתאים יש הפרש בין נצח שה"ס הסיתום דאומ"צ שה"ס תוך ואמצע דהוד כי אומ"צ עצמו שייך לנצח לאמצע וש"ת דהוד ה"ס נקב דמקוה"נ שפתח הסיתום באופן רת"ס דנצח כל"א אומ"צ וסיתום ורת"ס דהוד הם אומ"צ וסיתום ומקוה"נ וקו אמצעי.
      אמנם שה"ס יסוד בשורשו יש לו רק בסוד הנצח ב' שלישים (כל"א) ואומ"צ הם מליש עליון שלו וסוד הסיתום ה"ס שליש אמצע שבו דע"כ הוא נופל, אבל שליש תחתון חסר דהיינו הוא הנקב והחלל הפנוי דנגלה במקוה"נ שנפסק שם יסודא דבנין, אמנם קם ויחי בסוד הנוק' בזווג דאנקת"ם.

:

       וזהו מובן היטב עם הנ"ל, אשר שליש האמצעי חסר הוא להיסוד מחמת חיזו דעבידתא שבמקוה"נ, ותדע שאותו החלל הפנוי נק' נקודה דפנים דהיינו המלכות בדרך תיקונה, אמנם בעת אצילותה יצאה הנוק' מאחוריו דחו"ג דז"א כלומר תחת הכח"ב שירדו לחג"ת שהיא במקום נוק' (דחזה) דכל"א שהיתה שם בסוד דו פרצופין ששמשו בכתר אחד: ולא היתה שם נקודה אלא בח' ספירה ממש, כי אחור דז"א שה"ס הארת ג"ר דבינה נעשה פנים לנוק' אלא שעומדת מתחת החזה וה"ס יום רביעי דמע"ב: שנאמר יהי מאורות ונאמר שני המאורות הגדולים, דהיינו ששמשו בכתר אחד בחי' ג"ר דבינה שהוא אחור לז"א בסוד הארת עליון בלבד שנק' תמיד אחור אמנם פנים לנוק', כי נעתקה ובאה מסוד כל"א בטרם דאתבורא באומ"צ דהיינו תמה ושלימה בתכלית השלימות.
      וז"ס ששורש נוק' גבוה מז"א: משום שעיקר ז"א מתחיל מאו"מע, משא"כ הנוק' שורשה מכל"א שהוא למעלה מאומ"צ זו"ן דבוקים אב"א: שבבחי' אחורים דז"א יצאה הנוקבא כנ"ל, שאחור דז"א כמו אחור דנוק' ה"ס הארת ג"ר דבינה דאו"מב כנ"ל, וא"כ דבוקים המה בלי שום הבחן והפרש כלל, אלא פניהם מגולים כלפי חוץ כלומר יציאה לבר והמשכת שם אלקים. וכאן יש הפרש בין ז"א לנוק', כי פני ז"א נתגלה לחוץ מחמת חיזו דעבידתא ובחי"ד שה"ס מקו"נ, משא"כ פני נוק' נתגלה לחוץ מחמת ירידת הכח דכל"א דבחי"ב. והנה נתבאר שכל עיקר הארתם ופנימותם עומדים באחוריהם והם בחי' אחת ממש, דהיינו הארת ג"ר שבסיתום דאומ"צ מלובשים החזרת פב"פ: אי אפשר רק בנסירת כל אחורים מהז"א שהם דינין דאלקים כנ"ל, ולהשאיר אותו כולו חסר דהיינו חסר פשוט דכל"א.

:

       (עי' לעיל <נסירה>) ואפשר להסביר זה עם סו"ה הביטו אל דור חוצנתם ואל מקבת בור נוקרתם, שדרשו ז"ל על אברהם ושרה, אשר גם אברהם עקר הי' ע"ש.
      וסוד צור ובור: תבין במ"ש ז"ל אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי אינו מולידה שרה מולידה. וכן אז"ל אשר י של שרה נחלקה לשנים לב' ההין, כי ב' ההין בגי' יוד וה' אחח נטל אברהם וה' אחת נטלה שרה ונק' הוא אברהם והיא שרה. וכן דרשו ז"ל על בהבראם אשר בה' דאברהם נברא העולם, כ' בהבראם אותיות באברהם.
      ותבין כ"ז מסוד ה"פ שבכ"ב אותיות הנק' עבגעם. (ע"ע גוף). ונתבאר שם אשר מלכות דמוחא שה"ס ה' נזדככה לע"ב ונעשית י, דהיינו הזדככות מבחי"ד לבחי"ג (ע"ע הזדככות). ומה שנתוספה ונכפלה בחשבון עשרה הוא משום שכוח העליון בתחתון, כי גם ה' דגלגלתא נכללת בה' דע"ב ע"כ חשבונם יוד, אלא שה' דגלגלתא מלובשת ונעלמת בפנימית ה' דע"ב כי המלובש הוא תמיד נעלם ובלתי ידוע, והמלבישו דהיינו החיצון הוא השולט והוא ידוע.
      ועוד צריך שתדע כאן, אשר כל פרצוף תחתון נתוסף מספרו על פרצוף עליון משום שכל הכוחות מהמסכים דעליון באים ונמשכים גם בתחתון שהמה נוספים על המסכים שבעצמו, ונמצא שמספרו נכפל דהיינו ממסכים דידיה ומסכים דעליון.
      ויש כאן כלל אשר הזכר הא' נכפל בחמשה והנקבה הא' נכפלת בעשרה. והזכר הב' נכפל בחמישים והנקבה הב' נכפלת בתשעים.
      והטעם הוא, כי כוח העליון בתחתון ועיקר כוח העליון אינו יותר אלא המסך שבכלי מלכות שבו, ולפיכך מתוך שהמסך אינו מגביה עצמו ממטה למעלה אפי' כמלוא נימא, ע"כ מלכות דגלגלתא אינה פועלת ומוסיפה כלום על חשבון כח"ב ז"א שהם א"בג"ד שמלפניה, משא"כ על פרצוף ע"ב הנמשך למטה ממלכות זאת הרי בהכרח שכל כח המסך שבמלכות זאת נרשמת ופועלת בכל ספי' וספי' דפרצוף ע"ב אפי' בכתר שבו.
      ולפיכך סוד כתר ע"ב נרשם באות ו שהיא באמת א' דוגמת הכתר דגלגלתא שהוא א אלא כוח המלכות דעליון ה נוסף על א שלו והריהו בחשבון ו. וע"ז ז' הוא חכמה דע"ב שהוא עצמו הוא ב' כמו חכמה דגלגלתא אלא ה דעליון נוספת בו שבגי' ז. ועד"ז בינה הוא ג' עם ח', ז"א דע"ב הוא ד עם ה שהוא ט. ומלכות דע"ב הוא ה עם ה שבגי' עשרה שהוא י.
      ועד"ז מלכות דס"ג שהוא הנקבה והתולדה דע"ב, נמצא כוח הע"ב כלולה בכל ספירה וספירה דע"ס דס"ג הבא מלמטה דהמסך די'. ועוד יש הפרש מספירותיו דזכר לספי' ה נ קבה כי הזכר אין המסך וכוח דעליון מתערב בעצם ספירותיו, כי הכתר דע"ב הוא במספר יחיד וא' כמו הכתר דגלגלתא משא"כ הכתר דס"ג בבחי' עצמו הוא כבר בחי' י ולא א'. וכן חכמה דס"ג ב' יודין חוץ מתוספת כוח העליון, וכן בינה מג' יודין וז"א מד' יודין הרי שעצמיות ספירותיה נעשו יודין.
      וטעם שעצמות ספי' הנקבה נתרשמו כל או"א בהמסך חוץ מהוספת כוח דעליון, הוא מחמת שכל ענין הנקבה אינו אלא התפשטות המסך לקבל דהעליון כי כולה רק לקבל עומדת, ומתוך שבמלכות דעליונה נתרשמו כלי הקבלה במספר י, הרי כל ספי' יחידה שלה הוא בחשבון י.
      משא"כ הזכר, שמלכות דעליון אינו מצטיר בט"ר שלו כלום רק כוח העליון המוכרח לשלוט ולפעול בו, באופן שהזכר צורת ספי' עצמיות שלו הוא שוה כמו מולידו בלי שום הוספה, כי כל ספירותיו ספי' של השפעה ואינם משתנים אפי' מה שהוא פחות ממולידו, מלבד התכללות המסך דמלכות דעליון בבחי' כוח עליון בתחתון.
      ולפיכך כתר דמ"ה שהוא זכר הוא בחי' יוד א' וחכמה דמ"ה ב' יודין וכו'. עד הז"א דמ"ה שהוא ד' יודין, מלבד מה שנתוסף עליו מכוח העליון דהיינו מלכות דס"ג שהוא נ' וע"כ כתר מ"ה הוא עצמו יוד, וכוח העליון הוא נ' שהוא בחשבון ס' וכן חכמה דמ"ה עצמו ב' יודין כמו חכמה דס"ג, וכוח עליון שהוא נ' וע"כ הוא ע ובינה דמ"ה עצמה ג' יודין ועם תוספות כוח עליון שהוא נ' הרי הם יחד פ'. וז"א דמ"ה הוא ד' יודין ועם כוח עליון שהוא נ' הרי הם יחד צ. וכן המלכות דמ"ה ה' יודין ועם נ' דעליון הרי ק.
      זו"ן דב"ן נפרדו ללבוש היכל: ועד"ז הנקבה הב' דוגמת נקבה הא', נמצא כוח מלכות דעליון מתערב אפי' בט"ס שלה עצמה, אשר הכתר שלה אינה כמו כתר דעליון שהוא בחי' י' א' וחכמה ב' יודין כנ"ל, אלא כל ספירה עצמיות שלה הוא בחי' ק' באופן שהכתר שלה הוא ק' ובתוספת עליון הרי הכתר דב"ן בחשבון ר' וכן החכמה שלה ב' קופים ועם כוח העליון שהוא ק' הרי ש' והבינה שלה ג' קופים ועם קוף דכח העליון הוא ת.
      ובזה תבין אשר ז"א ומלכות דב"ן נעלמו מבנין הב"ן ונעשו נפרדים בסוד לבוש והיכל, ובזה תבין סו"ה פרס רשת לרגלי, שהוא סוד כח"ב דפרצוף עור כמבואר.
      ונחזור לענין נסירה, אשר אברהם ושרה ה"ס עצמות ומוחא גלגלתא, וע"ב ומלכות דע"ב ה"ס י' כנ"ל, שה' דגלגלתא טמונה וגנוזה בה' דע"ב. כלומר בחי"ד גנוזה בבחי' ג'. ונודע שבחי"ג ה"ס סיתום דחסדים, וע"כ אין שם המשכה דחכמה וחיות כי הצמצום היה רק על בחי"ד ולא על בחי"ג. וז"ס ושרי עקרה, כי עיקר בית מטרין לא היה לה כי אין בית מטרין רק מנקודת הצמצום שה"ס ה' ולא י'. וז"ס אברם אינו מוליד, להיות בחי' עטרת יסוד שלו דהיינו ה' דהבראם בחלקה של יסוד דשרה.
      וזה סוד אב"א אחוריהם דבוקים. כלומר, מלכות דזכר ומלכות דנקבה דבוקים זב"ז, ואין לזכר אבר המוליד ואין לנוק' חלל פנוי לקבל, ובסוד פקד את שרה חצב הקב"ה את ה' דכוח העליון כותל דזכר מתוך פנימיות הי' ואז נשארה שרה בבחי' בור בצורת ה' דע"ב, אמנם בחלל מתוך נקיבה מתוכה את ה' דגלגלתא. וז"ס מקבת בור נוקרתם כי נוקרה ה' מתוך יוד, ואת ה' הנחצב הוא נק' צור, ונוספת על יסוד דאברהם כותל זכר, ואז יש כותל שלם לזה וכותל שלם לזה.

:

הוא מלשון מציץ מן החרכים, הציץ ומת. אשר מסבת המסתכלים למעלה מדרגתם נותנים כח לס"א האוהבת להסתכל בארובות, והוא רוצה להתאחז ולהסתכל במקום קדוש, וע"ז אמרו ז"ל גמלא אתי למבעי קרנא אודנין דהוי ליה חתכו מיניה. ומאי דחתכי מניה נק' ניצוצין מלשון התפעלות ע"י שהציץ. (ע"ע ברד ע"ע תוהו ובוהו).

:

(ע"ע תוהו ובוהו) גם דע שהאו"י מכונה תמיד בשם אורות, והאו"ח מכונים בשם ניצוצין. (עי' שמרשב"י) כדברי האריז"ל. אמנם ג"ז מתאים עם הנ"ל, כי האו"י ה"ס אור הסתכלות והאור חוזר ה"ס אור המציץ. האו"י הוא שהעליון מסתכל בתחתון, והאו"ח הוא הצצה דתחתון בהעליון.

:
ה"ס המדרגות היוצאות זה למטה מזה בעת הזדככות המסך, (ע"ע הויה ברבוע). ומתוך שהמסך עומד באמצע זיכוכו, אין המדרגות אלו בני קיום, שהרי המסך תיכף מסתלק לגמרי לשרשו, וע"כ מתדמים כד אומנא אכתיש בפרזלא ונפקי ניצוצין לכל עבר, (לכל ד' קומות) ואתדעכו לאלתר כי אינם בני קיום כאמור. ונודע שניצוצין אלו נופלים להכלים אשר מהם גמר מלאכתם, ואע"פ שהזוהר מיירי בשבה"כ, מ"מ נודע ששביה"כ היה ג"כ מהזדככות מסך.
:

האו"ח כשהוא בלבדו בלי האו"י מכונה בשם ניצוצין או נצצין ניצוצות אורה, ועם האו"י נק' עצמות ממשות: כמ"ש בע"ח ש"ג פ"ב על מלכות דא"ק. וז"ל: ואין הכונה ח"ו עליה עצמה רק על הארת ז"ת שבה המתלבשים בי"ס דאצילות, אך עצמות ממשות הז"ת שלה נשארו למעלה במקומו רק ניצוצי אורם הם היורדים להתלבש באצילות ע"ש.

:

      (ש"א ע"ב ע"ח) פירושן שהעליון משפיע להתחתונים רק ו"ק בחסרון ג"ר, ואז נה"י דעליון בבחי' נקב ולא בבחי' חלון, וע"כ מכונה הארתו בשם נוקב ועובר או נוקב ומתלבש (ע"ע נקב).
      ודע שיש הבחן גדול בהפרצופין שהמה חסרי ג"ר אם הם כך מסיבת המסך שבהם או מסבה שהעליון נוקב בהם כנ"ל. והוא, כי אם המה חסרי ג"ר מסבה שהעליון נוקב ועובר בהם אז ראויים להשגת ג"ר בסוד הקוץ העליון, (ע"ע רישא גזעא ושבילא). שמתקבצים בו ה"ח וה"ג וכו' עש"ה. משא"כ אם החסרון ג"ר שבהם מחמת המסך שבהם עצמם בא, אז אין תקוה להם שישיגו עוד ג"ר זולת ע"י עליה למקום העליון, וזהו כל החילוק שבין אצילות להבריאה.

:

ה"ס קו שמאל שבפרצוף, שמקורו מסוד עליית המלכות דא"ק לנקבי עינים, שבדרך עלייתה נתכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, וכמו קו ממטה למעלה, וכללות המלכיות אלו יחד נקראות נוק' שבגופו.

:

הוא המלכות דאצילות המלבשת להז"א ז"ת שלו בסוד נקבה תסובב גבר הויה דב"ן שקדמה להויה דמ"ה בא"ק ה"ס תפילין דר"ת וה"ס נקבה תסובב גבר.

:

ז"ת, יען שיש בהם דין ורחמים שהם או"ח ואו"י. כי בחי' עצמו רחמים ובחי' מלכות שבכל אחד מהם הוא דין, (ש"ה פ"ז ע"ח).

:

      כתב בינה: הם אותיות סגול שבא בצורת תגין, אלא לפי שבינה נקבה גברה הגבורה וקדמה נקודה דשבא לסגול.
      והנקבה להפך ממש כי באה ממטה למעלה והוא אש"ם וה"י (ש"ה פ"ז ע"ח).

:

      (בע"ח של"ט פי"ג) וז"ל כל בחי' שיהיה בכל מקום שיהיה הנה כאשר אור עליון מתפשט אם הוא מקום שאינו עובר דרך מחיצה נקרא זכר, שכן ז"א מקבל אורותיו היוצאים מגולים מתוך יסוד דאמא אשר בחזה דז"א, והם עדיין ממש כמו שיצאו ממח האב ולכן אפילו הגבורות שבו זכרים הם, אבל כאשר האור עובר דרך מחיצה שנוקבת האור ויוצא דרך מחיצה דמיון אור היוצא להנוק' דרך נקבי מחיצות גופא דז"א, נקרא נקבות כי הוא יוצא דרך נקבים וגם נחלש כחו כנקבה בעוברו דרך נקב בלי ספק, וזהו עיקר הפירוש בענין זה כי חלישת כח הוא להיותו יוצא דרך נקב, ובודאי אין חלישת כח רק בסבת עוברו דרך מסך הנקבים. וזהו נקבה נקב ה' שהוא מלכות הנק' נקבה ונק' ה' כנודע.
      וע"כ נקבה תסובב גבר: שו ר ש הדבר הוא מקודם דצמצום ב', אשר אז היה הנה"י דס"ג נמשך עד סוף רגלין דא"ק, דהיינו גם במקומו של זו"נ הפנימים דא"ק. ולפיכך היה הז"א הפנימי דא"ק שנוק' שלו היה הבחי"ד, היה שואב הארה תמה ושלימה דנה"י דס"ג והיה בא בכל עת אל הקודש, ונמצא אשר ז"א השורשי עזב נוק' אמיתי שלו שה"ס בחי"ד ונזדווג בבחי"ב שה"ס בינה עילאה, ונשלם מאוד בהארתה כמובן. וע"כ גם אח"כ כשעלו ב' אורות הללו למעלה מטבור בסוד צמצום ב', אז הז"א שעלה שם מכונה בשם ישראל סבא: ישראל נק' משום שז"א נק' ישראל, וסבא נק' ע"ש מעלתו השלימה שהיה לו מטרם צמצום ב' כנ"ל. ונה"י דס"ג שעלו עמו נק' בשם תבונה, שנוטריקון שלו הוא בן ובת כמ"ש בזהר, דהיינו על בחי' הבת ובחי"ד דא"ק שנתעיבה עמה, וע"כ לא נק' עוד בשם בינה. ובאופן זה נמצא גם עתה שנתקן שם בסוד העליה בלתי ירידה, שה"ס שעלה שוב לא ירד, (ע"ע נה"י דס"ג שעלה שוב לא ירד). דהיינו בסוד אגלאי מלתא למפרע, נמצא אשר נה"י דס"ג שהוא נקבה, הריהי תסובב ומגינה על הגבר שהוא ז"א דא"ק שיש לו קומה וג"ר והבן. (ע"ע למפרע).

:

      יש בחי' שנק' חלון ויש בחי' שנק' נקב או נקב קטן, ושתיהם שמות של יסוד המה שדרך בו עוברים כל האורות מפרצוף העלין אל התחתון.
      וכשנמשך מהיסוד דעליון הארת ג"ר אל התחתון אז מכונה בשם חלון, בסו"ה משגיח מן החלובות, המאיר אל הבית בהרחבה. ואם אינו נמשך אלא בחי' ו"ק, אז נק' היסוד, בשם נקב. ואם לא נמשך אלא בחי' נה"י, אז נק' בשם נקב קטן וצר. (עי' לקמן ד"ה נקב)

:
ה"ס מקום הנחפר בסיבת או"ח העולה ממטה למעלה דהסת"ב ע"י זווג דהכאה, עד שנגלף ונשלף משם רפ"ח ניצוצין, (ע"ע רפ"ח ניצוצין) הוא המכונה בשם נקב (ע"ע תיקוני נקבים). ונקב הראשון נעשה בפה דע"ב המלביש לחזה דגלגלתא דהיינו בהסת"ב דגלגלתא שהיא הסת"א דע"ב, (ע"ע ע"ב) שה"ס המסך דבחי"ג (הנעשה בכל"א), וה' מוצאות הפה דע"ב הזה נעשה מסוד הסת"ב דעליון, אכן סוד הלשון נעשה בסוד הסת"א דע"ב עצמו, שה"ס גמר מלאכה דהכאה דהסת"ב דעליון. (ע"ע שיעור או"ח הרצוי להלבשה).
:

      מקרה נקב לא יתכן זולת בכלי שהיה שלם. ומזה תשפוט שבחי"ד אינה נוקבא אלא חלל פנוי, דע"כ מסיימת וחותכת לכל הארה, (ע"ע חיתוך). אמנם בחי"ד שברו"ת אינם בנות חיתוך כי מחוברים עם או"י והעב הוא יותר חשוב, וע"כ בחי"ד המתוקנת במסך דזווג עם או"י נבחנת לכלי שלם בלי שום נקב כלל, אמנם בתוך שהטבור נפגע מהכאת או"פ אור החכמה והתחיל להזדכך (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) ונשפכו ונסתלקו כל אורותיו, אז נעשה נקב באותו הכלי המתוקן שע"י זווג חדש בפה דראש מתתקן הנקב ושוב נעשה לכלי קבלה הנק' ע"ב. ותוך דע"ב חזר והתנקב ונשפכו אורותיו. ואח"כ בפה דראש ע"ב חזר ונתקן הנקב במסך דבחי"ד ויצא כלי שלם דס"ג, ואח"כ נה"י דס"ג שנתחברו עם (הז"א) נה"י הפנימים חזרו והתנקבו בב' נקבים אחת בסוף בנה"י דס"ג ואחת בתוך בחג"ת דס"ג שלמעלה מטבור, וע"כ עלה נוק' תתאה לעילאה למעלה מטבור ועמה נה"י דגלגלתא הזכר שנוקב אותה, ונתקנה הנקב מחדש בתוך ובסוף דס"ג, ותיקון התוך ה"ס או"א ותיקון הסוף ה"ס ישסו"ת. ותיקונם הי' ג"כ במסך דבחי"ב ופרסא.
      וכלי השלם הזה דלמעלה מטבור שנקב שלו נסתם במסך דבחי"ב המכונה ישסו"ת דא"ק, שוב נתפשט הימנו בחי' גוף למטה מטבור, שמתחילתו הי' ג"כ כלי שלם כי שלם במשך משלם. אמנם אח"כ נזדקק אליו (יסוד) ז"א ומ"ה הפנימי וחזר ונקבה.
      ויש אמנם להשכיל כאן, כי מתחילת הזדככותו אדרבה עשה אותה כלי ובית קבול להאורות דג"ר שהמשיך בביאתו בכתר וג"ר שלה. אמנם אח"ז היה מוכרח להוציא היסוד בסו"ה וינס ויצא החוצה, ואז נתנקבה.
      והבן שמדת הנקב אינה גדולה יותר מאותו השיעור של האורות שהטיבה שם כי לא נתבטלו, אלא אורות דאחורים שנמשכו בסגולת יסוד דא"ק. משא"כ אורות דפנים שנמשכו מישסו"ת דא"ק המה נשארו בהג"ר ולא נתנקבו כלל, וע"כ גדלו של הנקב כגודלו של אור היסוד.
      ואח"כ נתקנה לו ראש ג' מהתפשטות ג"ר לו"ק, והיתה ג"כ כלי שלם ונזדקק אליה היסוד וניקבתה, (ע"ע ג' נשים. ע"ע נקב) (וע"ע נקבים).

:

     באותם המקומות שבפרצוף שנמצא שם בחי' מסך לזווג דהכאה שנעשה שם המסך למעיין נובע או"ח ממטה למעלה, אז מתפשט האו"ח הזה תמיד גם משם ולמטה, וגם משם בוקע בדופני הגוף וממשיך האור מפנימיות לחוץ כמו נקבי אח"פ וטבור ויסוד ואחור.
      וזה הכלל, כל מקום שנמצא נקבים בפרצוף נחשב לפנים וכל מקום שאין שם נקבים נחשב לאחוריים, ומטרם שמתחיל בחי' נקבים דהיינו למעלה מעינים ואזנים אין עוד שם בחי' פנים ואחור בפרצוף. (ש"ה פ"א ע"ח). (ע"ע נקב).

:

רוח הוא נקודות וגם הם נקבות כי הם או"ח והטעמים הם בשמה זכר.

:

אור ישו שהוא נוקב ועובר דרך העור (פרסא) מטבור ומלמטה, ומאיר בהנקודים דרך נקבי העור ודרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור.

:

      (עי' שי ל"ה פ"ב) וז"ל: ודע כי אורות אלו הנמשכים מז"א לנוק' אינם יוצאים ממש ומאירים ועוברים דרך דופני המחיצות דז"א כולם אל הנוק' דא"כ ברגע אחת היה נותנין בה כל המוחין וכו', אך עולים תחילה ממטה למעלה מהיסוד על החזה ששם הוא הנקב שעשה בוצד"ק בחזה דז"א לעבור משם (מחזה) אל האחור דז"א ומשם יוצאים האורות, דהיינו שחוזר ויורד אל הנוק' מלמעלה למטה מכתר שלה (שהוא נגד אחורי החזה) עד סיומא דגופה, והאורות נעשים צלם אחד אל הנוק' (דוגמא דצלם לדכורא). ומשם נכנס מעט מעט כל בחי' ובחי' בכל שנה עד תשלום י"ב שנה.
      וכיון שאחר שעלו הגבורות מהיסוד להחזה ומהחזה לאחור דז"א, ואחר שעלה שם חוזרים לכפף ולירד מלמעלה למטה אל הנוק' מכתר עד סיום גופה כנ"ל, ולפיכך נק' אש נכפפת וז"ל אש נכפפת שהזיקה.

:

העור כולו נחשב לבחי' מסך מסיים על הפרצוף מפנימיות לחוץ בסוד ה"פ: מוחא, עצמות, גידין, בשר, עור. וע"כ נוהג בכללו בחי' הכאה, וע"כ ממשיך הבל מפנימיות לחוץ דרך נקביו וע"כ העור עשוי ככברה מעשה רשת.

:

הוא תיקון מיוחד להוצאת הפסולת שאינו ראוי לאותו פרצוף.

:

הספירות והפרצופים של עולם האצילות נק' נאצלים.

:

הספירות והפרצופים של עולם הבריאה נק' נבראים.

:

הספירות והפרצופים של עולם היצירה נק' נוצרים.

:

הספי' והפרצופין דעולם העשיה נק' נעשים.

:

ע"ע שלשול.

:

כל כמה שהמסך שבהאחד משונה מבחבירו נבחן אשר בשיעור ומדת השינוי כן הוא מדת התרחקותו מחבירו ואינו יכול לנגוע בו. ומזה תבין כשנאמר שנוגע בו, הרי שהמסכים שוים זה לזה באיזה בחינה, וע"כ נבחן שבבחי' ההיא שמשתוים נמצאים נוגעים זה בזה, ואין זה דביקות, משום שבשאר הבחינות נמצאים משונים זה מזה. (ע"ע ברד).

:

     נמשך בסוד נשמה רוח נפש. כי אורות דראש מושפעים ג"כ בדרך זו"נ המכונים או"א, וכל השפעה הוא בדבר היותר עב בהעליון, וה"ס מלכות (ההנהגה או המלאכה) דעליון, ונק' שפה (סוף) דעליון. וכל הקבלות מקובלים בדבר היותר זך מהתחתון, ונק' שפה תתאה שהיא באמת רישא דגופא, כי לחי התחתון שייך לגוף.
      שפתייםעצוב*) ונודע שהעליון ביחס התחתון הוא ביחס של ראש לגוף, אלא בבחי' או"א נמצאים העליון והתחתון נכללים זה בזה, ואנו מיחסים גם גוף העליון דהיינו בחי' מה שהוא ירד ונתלבש בגוף התחתון נק' גוף דעליון.
      (*)הגהה וז"ס רואה מסוף העולם עד סופו שה"ס ב' שפות אלו .
      ועד"ז אותה ההארה שהתחתון (בעל הגוף) מקבל בעת שהעליון (בעל הראש) עדיין לא נתפשט לגוף התחתון, הוא נבחן לבחי' ראש דתחתון: וז"ס התכללותם של עליון ותחתון ונבחן משום זה ראש וגוף בעליון וכן ראש וגוף בתחתון. ומשום התכללות האמור נבחן ג"כ ב' שפות לעליון וכן לתחתון כי אחר שנבחן גם בחי' גוף לעליון כנ"ל, א"כ נבחן ג"כ להעליון (בעל שפה עילאה) שיש לו בחי' שפה תתאה ולחי התחתון. כלומר, בחי' רישא דגופא שלו שהוא דבר הזך ביותר מכל בחי' גופא דעליון, ונבחן ג"כ בחי' שפה עילאה להתחתון (בעל השפה תתאה). כלומר, דבר היותר עב מבחי' הארות הראש דתחתון.
      וז"ס ד' רוחין דאהבה, זו"ן דזכר זו"נ דנקבה: כי ראש דעליון ה"ס אור הזכר דזכר, וגוף העליון ה"ס אור נקבה דזכר, וראש התחתון ה"ס זכר דנקבה, וגוף התחתון ה"ס נקבה דנקבה. ועד"ז השפתים, ששפה עילאה דעליון ה"ס זכר דזכר ושפה תתאה דהעליון ה"ס נוק' דזכר, ושפה עילאה דהתחתון ה"ס זכר דהנקבה ושפה תתאה דהתחתון ה"ס נקבה דנקבה.

:

       ובהיתמור תבין בפשיטות סוד הנשיקין. דהיינו ההארות המקובלות מהעליון לתחתון בטרם שהעליון נתפשט לגוף התחתון. (בסוד או"ח היורד) שנבחן שעדיין לא נאצלו יותר רק ב' ראשים, וההארות מושפעות ומקובלות בסוד המלכות דראש הנק' שפה. וכיון שאו"א כבר נמצאים בסוד התכללות כנ"ל, א"כ ההארות יוצאות משפתים דעליון לשפתים דתחתון שהמה בחי' נשיקין ודאי.
      זווג רוחא ברוחא: נק' כן משום שבראשים עדיין אין כלים, שכל ראש סודו כתר, דהינו בטרם ירידת העליון להתלבש בהתחתון, וגם התחתון הוא נבחן עדיין בסוד ההבל בטרם צאתו לחוץ ונודע שאין כלים זולת מסוד ההבלים היוצאים לחוץ.
      חיבוק הימין: וצריך שתדע שימין ושמאל דראש הפכים המה לימין ושמאל דגופא. ותבינהו בהתחתון שה"ס הבלים הנבחנים בשתים, הא' הם ההבלים בטרם צאתן לחוץ שמשם נמשך סוד הברכה. ובחי' הב' הם ההבלים אחר צאתם לחוץ שמשם נמשך סוד בכורה והקדושה. ובראש ה"ס גילוי הברכה, וע"כ ההבלים בטרם צאתן לחוץ הממשיכים את הברכה המה הימין. והבלים אחר שיצאו לחוץ המה סוד השמאל בסו"ה ואלה יעמדו על הקללה.
      יו"ש דגופא הפכים ליו"ש דרישא: משא"כ בגופא אחר שקיבל האו"ח היורד ומתלבש בהכלים. ונודע אשר כלים באים מהבלים שיוצאים מהגוף דוקא, והמה הם הממשיכין את האור של ראש לתוכם. וע"כ נבחנים המה לסוד הימין: כי מחמתם בא הגדלות להפרצוף והבכורה והקדושה. ולפיכך ההבלים אחר שיצאו מהגוף המה העיקרים, והימין וההבלים בטרם שיצאו מהגוף שהמשיכו רק בחי' אור הקטנות אל הפרצוף נבחנים לבחי' השמאל דגופא.
      ונמצא ימין דראש משפיע לשמאל דגופא: ששם בחי' הבל בטרם שיצאו לחוץ המקבלים בחי' הברכה בלבד.
      שמאל דראש משפיע לימין דגופא: ששם בחי' הבלים אחר צאתו מהגוף המקבל אורות דגדלות והבכורה והקדושה. ונתבאר לעיל שבסוד או"א באים עליון ותחתון בהתכללות זמ"ז, ונבחן בעליון ראש וגוף וגם בתחתון ראש וגוף, וע"כ בשעה שהעליון משפיע סוד הגדלות להתחתון ה"ס חיבוק הימין המעורר אהבה וחימום לסוד זווג: כי אין מציאות זווג אלא בגדלות, וע"כ בהכרח לימין דגוף צריכים, שאז ראויים לזווג באור החיה.
      נשמה רוח נפש: והמה ג"כ סוד רת"ס דמקוה, שנשיקין נמשכים מראש משכן הנשמה, והחיבוק נמשך מתוך מקוה משכן הרוח. חיה והזווג נמשך מסוף דמקוה מכל"א ששם משכן הנפש חיה.

:

ה"ס ההארה הקטנה המתלבשת בחיצונים ובקלי' כדי לקיימם, בסוד ומלכותו בכל משלה.

      ומקורה יוצא מיסוד דנוק': פירוש, בהיות ההזדככות מסבת הכאות או"פ שה"ס ביטול אחורי אמא באו"מ אז יוצא טפת זרע ממוחין. כלומר, שמסך דבחי"ד העומד בטבור מזדכך עד השורש לכתר, ומשם מקבלת חיות מחדש רק לג' בחי' משום דבחי' אחרונה אובדת רשימתה שה"ס נפש החופפת, ורק אותם שיש להם רשימות עומדים בהכתר לתחיה. (ע"ע ע"ב).
      וטפת מוחין היורד מהכתר בא אל רחם להכאת אור העליון בזווג דהכאה, ואז יוצא דם טמא לחוץ, דהיינו מאותה בחי' אחרונה שנעלם רשימתה שאינה עומדת לתחיה כנ"ל.
      ובדם הזה היוצא בבחי' פסולת כאמור, יש בהכרח בחי' הבלי דגרמי, שה"ס אור ד' דנקודות הנק' אור ניצוצין הנופלין ע"ש. שה"ס אותיות בלי תגין, ונמצא שהקלי' והחיצונים נוטלים אצלם את הבלי דגרמי הזה לינק משם, והבל דגרמי הזה ה"ס נהורא דקיק.

:

שזה הכלל, שכל מקבל אינו כדאי לקבל אורות מהעליון כל עוד היותו במקומו למטה מהעליון, וכן העליון אינו יכול להשפיע לתחתון בהיותו למעלה הימנו. אמנם כשהם פב"פ שפירושו שיש להם קומה שוה לשניהם אז יש השפעה וקבלה מזה אל זה, והיינו בשעת הזדככות מסך דעליון שאז הופך פניו למטה ואז משתוה להתחתון. למשל כשהעליון בחי"ד שקומתו עד הכתר, והתחתון בחי"ג שקומתו רק עד החכמה, נמצא שבשעת הזדככות שהעליון מזדכך מבחי"ד שלו שה"ס הפנים שלו, שנותן לו קומה החשובה דכתר, והוא מזדכך הימנו ונותן פנים הזה למטה לזלזול שהרי מזדכך הימנו, ונמצא ע"כ בשעה שעומד על בחי"ג שהוא משוה קומתו כמו קומת התחתון ונמצא עמו פב"פ, ואז התחתון מקבל הימנו אורותיו. (ע"ע מול"מ).

:

הוא פרצוף ב"ן דא"ק, דהיינו התפ"ב דפה דס"ג דא"ק ששם היה צמצום ב' הנודע, ונק' נקודים משום שתחילת יציאתם של הע"ס ההם היו רק בחי' המסכים שבמלכיות המיוחס להע"ס ההם. והמסכים מכונים בשם נקודות משום שכח הצמצום דנקודת הצמצום רכיב עליהם, שזה כל מעלתם והכנתם לזווג להעלות או"ח כנודע. (ע"ע או"ח ע"ע אורך לעובי).

:

      ב' מיני אורות (או"י ואו"ח מאירים בנקודים) אחד ממטה למעלה בפנימיות מהטבור עד העינים (שה"ס ראש דישסו"ת) ומשם יוצא עיקר הארה לצורך נקודים שהוא שם ב"ן נוקבא אבל נעשה מאו"ח כנ"ל וגם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך נקבי העור ומאיר בנקודים מלמטה מטבור דרך נקבי העור ודרך פי הטבור ופי היסוד ונקב האחור.
      כתר נקודים: עיקר הנקודים הם מאורות עינים וכתר לוקח מאור האוזן את האורות והכלים, הנכלל שם (בעינים) חו"ב לוקחים מחו"פ ושיעור מועט מאזן ז"ת לוקחים מעט מחו"פ ואינם לוקחים כלל מאוזן כתר לוקח מהטבור או"א לוקחים מהיסוד ז"ת עם ד' האחוריים דאו"א וישסו"ת לוקחים מיוד אצבעות רגלים בסוד נעץ צפרני רגליו בקרקע (שער ה' פ"א) וצ"ע כאן הרי הזרע יוצא דרך צפרנים למקום בי"ע דפרודא.

:

אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור (הפרסא) מטבור ולמטה, ומאיר בנקודים דרך נקבי העור דרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור (ש"ה פ"א י"ח).

:

ויש לו ב' מיני אורות (או"ח ואו"י) א' מלמטה למעלה בפנימיות מהטבור עד העינים ומשם יוצא עיקר ההארה לצורך נקודים שהוא שם ב"ן נוקבא אבל נעשה מאו"ח כנ"ל, ב' גם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור (הפרסא) מטבור ולמטה ומאיר בנקודים וכו'. (ש"ה פ"א ע"ח). פי' כי אור הא' שמכונה או"ח הוא הנמשך מראש דישסו"ת מעינים שלו, אשר רק בחי' נה"י יורדים ממנו לנקודים, כלומר או"ח היורד ממעלה למטה בלי או"י, ואור הב' שמכונה בשם אור ישר הוא הארת יסוד א"ק לצורך הגדלות.

:

ט' נקודות הם: קמץ פתח צירי חולם סגול שבא חיריק קובוץ שורוק. וה"ס סדר ב' של ע"ס דרת"ס ע"פ תיקון קוים, המכונים חב"ד חג"ת נה"י. (ע"ע ע"ס. ע"ע נקודות קמץ פתח) ב' הקוין ימין ושמאל שבראש מכונים קמץ פתח, וקו מכריע מכונה חולם. ב' הקוין ימין ושמאל שבתוך מכונים סגול ושבא, והמכריע מכונה שורוק, וב' הקוין ימין ושמאל שבסוף מכונה חיריק קובוץ, והמכריע ה"ס המלכות בלי נקודה, (והטעם עי' בפמ"ס דף פ"ח ד"ה והענין), ונק' נקודות ע"ש המסכים שנתחדשו כמו ע"ד יש"א, שהמסכים נק' תמיד בשם נקודה משום שמקבלים כח מנקודת הצמצום לסוד זווג דהכאה.

:

      הוא פרצוף תחתון ושני לפרצוף הטעמים, מכונים ג"כ טבת"א.
      ועיקר שם נקודות יורה על פרצוף האמצעי בין מאציל לנאצל שנתחדש בצמצום ב', אשר ג' פרצופין רת"ס או ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן נתחלקו על ו"ב פרצופון, והוא משום דכל מדרגה נחלקה לארבע שהם פו"ח גו"ע ואח"פ, כמ"ש בפמ"ס דף קיז ע"ש. שהפנימי ה"ס הזכר והחוצון ה"ס הנוק', וכל אחד מהם נחלק לגו"ע ואח"פ.
      ולפיכך, בחי' הטעמים נשארו רק בג"ע דכל מדרגה כי הטעמום ה"ס הראש, ובחי' הנקודות קבלו האח"פ דכל מדרגה להיות המסך כבר ממעל להם בנקבי עינים שהוא בחי' גופא ולא ראש. וכיון שכבר יש בהם העביות של המסך ע"כ מכונים בשם נקודות, כי המסך מכונה בכ"מ בשם נקודה, כי קשיות דנקודת הצמצום רכוב עלון. שזהו כל שבחו לזווגים כנודע.
      באופן שב' פרצופון תחתונום דכתר הנק' אריך ונוק'. מכונים בשם נקודות דכתר. וב' פרצופון תחתונום רע"ב, דהיינו אח"פ דראש ע"ב שיצאו לחוץ, מכונום בשם נקודות רע"ב, וב' פרצופין התחתונום רס"ג, דהינו אח"פ דראש ס"ג שיצא לחוץ, מכונים בשם נקודות דס"ג וכו' (עי' בפמ"ס צ"א)

:

הטעמים והנקודות נחלקים לג' חלקים: כי יש בחי' טעמים ונקודות עליונים ע"ג האותיות וכן יש למטה מן האותיות וכן יש באמצעית האותיות (ע"ח ש"ה פ"א). כלומר שהעליונים ה"ס אורות דאוזן נשמה, האמצעים ה"ס אורות דרוח, אור החוטם התחתונים ה"ס אורות דפה נפש.

:

זווג דנקודות הוא חכמה דאבא עם חכמה דאמא. וזווג דאותיות הוא בינה דאבא עם בינה דאמא.

:

מפני שז"א אינו אלא ט"ס כמנין א"ח (דאחד), והמלכות אין בה נקודה כי היא בחי' נפש, (כלומר שאין בה זווג דהכאה כנודע).

:

הוא בחי' עשיה שבהפרצוף, דהיינו בחי' המסך המתוקן בו להעלות או"ח.

:

      היא המדרגה היותר גרועה שבמלכות, ושורשה כן נמשך מזמן מלכין קדמאין, שיצאו ז"ת דנקודים בפרודא בלתי מקושרות, ונמצא המלכות בפרודא מן היסוד, כי אינה מלבשת את היסוד בסוד עטרה לראש צדיק, אלא העטרה היתה אז בסוד נקודה נפרדת מתחת היסוד.
     אור נקודות: היות כי אור הנקודות הם אור החוזר, לכן עולים תמיד בסוד זרקא. (ש"ה פ"ו ע"ח).

:

      קמץ, פתח, צירי, סגול, שבא, חיריק, שורוק, מלאפום.
     
קמץ: הא"ס כתר, בסו"ה וקמץ הכהן משם מלא קמצו מסולתה ומשמנה.
      סולת: מלשון שאולת. שמן הוא השם המופיע ע"י הסולת, וה"ס הראש הכולל כל האורות שמתחתיו, וע"כ האורות שמה בתכלית מילואם אלא שמקובלים בסוד כף, וז"ס וימלא כפו, אין הכתר מקמץ אלא רק החכמה וז"ס נקודה שחורה.
      פתח: הא"ס חכמה, בסו"ה בחכמה פותח שערים ובסוד שאו שערים ראשיכם וזה השער לה'. ודע שלא פתח החכמה, אלא הקימוץ דכתר, בדומה להמקמץ כפו ואח"כ פשט אותה ונראה בעין כל הטוב המקומץ וגנוז בהכף. ותבין כף נק' בעת סגירתה וקמיצתה, יד נקי בעת פתיחה. באופן שלא יתכן לומר למי פתח ידך ונראה מה שיש בה, אלא פתח כפך ונראה מה שיש בה והבן. וה"ס קו בכל המרחב כזה .
      צירי: ה"ס הבינה, בסוד מחליף את הזמנים, כי סוד שבת קודש היתה בסוד פתח גדול ובסוד תכלית שמים וארץ שנתקדשו כל הזמנים ואורו ית' מילא כל החלל, ואחרי כן יצאה הבינה (כל"א) וחידשה עוד הפעם את הזמנים והעתים בסו"ה ואל יבוא בכל עת אל הקודש. וסוד צירי כולל ב' ראשונות כתר וחכמה, כי הבינה בעת אצילותה היתה אב"א עם החכמה, וע"כ המשיכה אור הכתר לבחי' ימין ואור החכמה לבחי' שמאל, ולא עוד אלא שנתמעט אור החכמה מחמת עמידתה זו, וע"כ נבחן הצירי שנקודת החכמה הזאת היא חסרה ג"ר ואין בה אלא ו"ק דחכמה בלי ראש, כי הראש שה"ס הכתר אינו שורה עליה ממעל לה כמו שהיתה בסוד קמץ פתח, אלא עומד לימינה בשוה לקומתה עצמה ואין הכתר משמש לה לבחי' ראש. גם דע שבחי' חכמה כזו נק' בשם אור הבינה, באופן שיש להבחין בצירי זה רק כתר ובינה בחסרון חכמה, כי ו"ק דחכמה לבינה תחשב והבן.
      סגול: הוא שם החסד, ונודע שהחסד כולל ג"ר דהיינו כח"ב, וע"כ יש בה ג' נקודת, כי אחר שיצא הת"ת ביום ד' בסוד ב' מאורות הגדולים חמה ולבנה, ושניהם שמשו בכתר אחד להבינה שה"ס צירי. כלומר, שהמשיכו את הראש להחכמה העומדת בשמאל, וע"כ ירדה הבינה שהיתה שם מקודם ולקחה מקומה מתחתיהם, כזה: כתר-בינה- חכמה. אמנם צירי במקומה עומדת כי אין העדר ושינוי ברוחני אלא הוספה בעלמא יש כאן.
      ולפיכך, כל השלימות הזה שיצא מחמת מאורות הגדולים בסוד סגול כנ"ל, הרי הם אור הת"ת ומלכות, ונמצא ע"כ מצב הנקודות כזה'' :,
      וטעם של נקודת שבא: שיצא אחר הסגול. הוא מחמת גילוי החכמה בגבורה קדושה. (בסוד אחימן) כי אחר שהת"ת המשיך אור החכמה והג"ר אל הבינה בסוד סגול כנ"ל, התגבר עוד להמשיך מצב הכתר וחכמה כמו שהיו בסוד קמץ פתח, אשר אז היו בזה תחת זה שכתר עמד ממעל להחכמה, אלא שנתמעטה בהרכנת ראש ע"י הבינה שהעמידה הכו"ח זה אצל זה בסוד צירי כנ"ל, אשר ע"כ עתה אחר התיקון דאור הת"ת לגדלות החכמה בסוד סגול, התגבר עוד להעמידם זה למעלה מזה, כתר חכמה שה"ס שבא, ונק' שבא מלשון שב, ששב לקדמותו כדי לתקן את הסיתום (דאחימן). והחזיר את הכתר וחכמה במצב זה על זה שהכתר ישמש ראש גמור להחכמה.
      ואז יצאה חולם: שה"ס ת"ת עצמו, בסוד בריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. פי' כמ"ש לעיל שהיה הת"ת פועל בסוד השוא להעמיד הכתר לראש לחכמה, ופעולה זו הוא מתחת לאותיות שה"ס יום חמישי האחרון לה' בחי', שה"ס קצה הארץ, וע"י העלה האור משם עד הקצה העליון הנק' קצה השמים, וע"כ נק' בריח מל' בריחה להיותו מבריח האור מהקצה אל הקצה, דהיינו ממעל לאותיות ונק' נקודה יחידה הזאת בשם חולם, מלשון חלום שפי' בזוהר שה"ס סתימו דעיינין, דהיינו סתימו דחכמה, דעינים ה"ס חכמה וה"ס זרקא דזרקין לה לא"ס, וע"כ אשתארת המלכות בלי נקודה, ואע"פ דהמלכות עצמה אין לה שום ענין לכאן להיותה מבחי' יום רביעי והאי נקודה דחולם דהיתה מסוד שבא דיום ה', אכן בסוד מבריח מקצה אל הקצה הגביה האי נקודה תתאה של הסגול וזרקה למעלה ממעל להצירי, שעם זה עלתה בחי' דיום ה' בעינים באותו החכמה שהיא בסוד פתח שנק' שמים, שזסו"ה בדבר ה' שמים נעשו.
      וזה נק' סגולתא דטעמים שלמעלה מאותיות כמו נקודת החולם כי ענין אחד הם, שע"י פעולת הת"ת שבשוא ביום ה' שה"ס בחי"ד. נעתק הכרעת הכתר שבסגול שנמשך מסוד נקודה תתאה שבסגול שה"ס אור ת"ת ומלכות שהמשיכו כתר בינה ובסוד הנ"ל עשה וגרם שתחזור אור הזה למקורו העליון לסוד השמים בסו"ה לעולם דברך נצב בשמים, שז"ס סגולתא דטעמים שנהפכה מסגול דנקודות כזה '. ' אל.'. וכיון שנתערבו הקצה העליון בקצה התחתון גרם זה אל מיעוט הירח כי המלכות ירדה עוד למטה מיום ה' לסוד לבר מאצילות להבריאה, משום שהכתר אחד שה"ס נקודה תתאה דסגול נתעלה ממעל לצרי, וה"ס באר חפרוה שרים, כי ט"ר שלה נפלו לבריאה ורק רשימו נשאר באצילות במקומה ביום רביעי, ורשימו זו לא זזה ממקומה. וכאן נק' ירח: מלשון והריחו ביראת ה', בסו"ה לריח שמניר טובים, כי הריח הזה שהירח קבלה מיום ה' בחי"ד גרם לעשיית שם, בסו"ה ויעש דוד שם, בסוד גורעין ומוסיפין ודורשין, דאח"כ אגלאי מלתא למפרע בסוד ונסתרה והיא לא נטמאה ונקתה וכו', ואז נק' לבנה: ע"ש הטהרה שנגלה בה וע"כ נק' שם שמים. אכן פעולה זו נעשה ע"י מלאכות רבות, כי אחר שהת"ת הבריח הנקודה למעלה מאותיות בסוד החולם, הנה אח"כ ירד למקומו למטה מרקיע ונטל עמו הירח דהרשימו שנשארה ביום ד', ותיקן ב' נקודות חיריק שורוק, דהיינו קיבוץ. חיריק ה"ס נצח, בסוד נצח לקרנא, אלא בסוד אך ריק, אין בו אור, בסו"ה כרוה נדיבי עם מלשון קרוה וקרירות, כי בעת ששמשו בכתר אחד היה אור יקרות וקפאון, והוא חורין וריקן.
      חיריק: וחיר' מלשון חירות, רק, מלשון ריקות. וע"כ עמד אותו לימין משום שתפקידו לשמור על נקודה תתאה דסגול שלא תתהפך לסגולתא כנ"ל, עש"ה. ואח"כ הוציא הנקודה שנק' קבוץ או שורוק שהיא שלשה נקודות בארך \ והיא נק' קבוץ משום שנתקבצו שם סוד מדה"ד ומדה"ר כאחד, כי ב' נקודות עליונות דהקבוץ ה"ס שבא, ששם סוד בחי"ד שביום ה' שה"ס דינא קשיא, וחיבר אליה יחד גם בחי' נקודה א' דנצח דהיינו החיריק הנ"ל, שה"ס רשימו דירח דיום ד'. ונקודה זו נק' הוד.
      הוד ולא דוה: ותמצא ע"כ באותיות הוד אותיות דוה בהיפך אתוון. והענין כמ"ש שסוד נקודת הוד הוא ג' נקודות שו"א, שה"ס ה' למעלה וחיריק מסוד יום ד' למטה, וכשהם בסדר הזה נמצאים האותיות מסודרים ג"כ בסדר זה, אשר אות ה' למעלה (ה"ת בעינים) ו' שה"ס האור המושפע אחר גילוי השבא הוא באמצעיתא, ולבסוף ד' שה"ס רשימו דמאור מיום ד', וע"כ נמצא סיפא דקיבוץ שה"ס ד' ראויה לזווג ומקבלת עליה זכר בסוד השם לבנה כנ"ל שחזרה לאצילות, ואע"פ דרישא, בפרודא להיותה בסוד ה' ושבא כנ"ל, אמנם הכל הולך בתר החתום, וכן דרך הקדושה דרישא בפרודא וסיפא בחיבורא שזסו"ה וכנפיהם פרודות מלמעלה, להיותם צריכים לכסות פניהם בסוד בשתים יכסה פניו, משא"כ אם מתהפך הסדר שמתחילה בראש ישמש החיריק שה"ס ד' ולבסוף ישמש השבא שה"ס ה', אז כשהו' נמשכת באמצע אז גילתה את מקורה, והדם הבא מהמקור (בחי"ד) טמא ומטמא ומדאיבה מאד, בסו"ה והדוה בנידתה.
      שרי ביחודא וסיים בפרודא: שה"ס מעשה הנחש והס"א, דשרי ביחודא בנקודה דחיריק שה"ס עטיא דנחש שאמר לא מות תמותון ודחף אותה לנגוע בעצה"ד מבחי' עליונה דקיבוץ שהעמיד שם את נקודה דחיריק, ואח"כ סיים בפרודא שלקחה מפריה שבסוד שבא ותאכל שה"ס ותתן לאשה עמה, כי אדם היה בסוד שבא בפעולה הנוהג בת"ת, כדי להאציל נקודה דחולם (עי' לעיל).
      וז"ס איהו בנצח ואיהי בהוד שמתחילה יצאו שניהם כאחת בסוד דו פרצופים והיו שניהם בהוד, שהוא היה בסוד החולם שממעל לאותיות, ונמשך להאיר בספי' הוד בסוד דו פרצופין: כי החולם להיותו ממקום גבוה, לא היה יכול להשפיע לתחתון בטרם שנגלה ה' דהוד, ונשארה משום זה ד' דהוד שה"ס רשימו דירח עצמה בלי שום אור, דלית לה מגרמה ולא מידי. וע"כ תיכף כשקבלה צורת השבא שה"ס ה', נמשך החולם אליה בסוד ו' והשפיע להד' דהוד, שז"ס ונתת מהודך עליו, כי מילא אותה מאורו אלא שהיתה בסוד אחורים ושמאל, אכן אחוריהם ביתה כי האור דיום ו' מילא וכיסה את השוא ולא נראה החוצה אלא סוד ד', שה"ס פניהם כלפי חוץ, והיו שניהם משמשים עם כותל אחד: והיינו ד' דהוד, וה' היתה טמונה וגנוזי מלגאו, ובשביל זה גם נו"ה מלך אחד: כי לא ניכר שום הפרש בין חיריק לקיבוץ, מאחר דסוד ה' דהוד נגנזה ולא נראה החוצה, נמצא אין חילוק מנצח להוד ולא כלום.
      סגול ע"ס בצורת סגול: ע"ע ג' קווין.

:

       כתיב הנסתרות לה' אלקינו וכו'. פירוש, בכל שתא אלפי שני אשר הבורא חקק אותם לזמן ועבודה בעד הבריות, ענינים כמו חבל ארוך שעב ומגושם מאוד בראשו, והוא הולך ומדוקדק דק אחר דק עד לסופו שעולה לרוחניות גמורה כמו ממעל לראשו. ובתחילתו נקרא חטא, דהיינו חסרון העומד לתיקון והוא סילוק כבודו וסילוק שכינתו, שבסוף חבל הזמן החסרון מתמלא והכבוד מתגלה בכל דיירי ארעא ואין מקום בסתר. וז"ש והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות. דהיינו שזהו נקודת ומטרת כל העשיה והעבדות, אשר הנסתרות יתגלו לנו כמו שהי' ממעל לחבל הזמן. ובכל שנה ושנה דור ודור מזדכך הגשמיות ומתדקדק החבל המגושם ע"פ גלגלים שונים מעשה ידי יוצר כל ותחבולותיו העצומים, אשר לפי ערך הזיכוך לאט לאט מתגלה הנסתרות. וזהו גמר הכתוב את כל דברי התורה הזאת. פירוש, שאלו העשיות שאנו ובנינו עושים הן המה עצם אותיות התורה הזאת, כמ"ש ז"ל שכל התורה שמותיו של הקב"ה דהיינו השגותיו והבן.
      וזהו שכל התעצמות שכל החיצוני וערכן הוא ג"כ משוער רק בגילוי נסתרות ודו"ק. מפני שכל מהות החיצוניות נמשך מפנימיות לכן דרכו כמוהו. וזהו כלל ופרט, כי אלף הז' נקרא כלל, דהיינו גילוי כל הנסתרות וגם גילוי כל העשיות שנתגלגלו בזא"ז ברגעי הזמן שבשתא אלפי שני. וכל רגע ורגע שבזמן נקרא פרט, ונבדלים זה מזה, ורגע זה אינו כזה, שלטעם הזה דהיינו מפני הרגש ההפכיות שבהם ניתן זמן לשניהם שיבואו מקודם בזא"ז, שאח"כ באלף הז' יבואו ממש בב"א.
      ובזה מובן שכל שנתפס בזמן הוא גשמיות וכל גשם הוא מורכב, דהיינו שנמצא ב' בחינות שאינם ראוים לבוא בבת אחת, לכן מבררם בזמנו שניתן לו בזה אחר זה, שלאחר הבירור והיגיעה יבואו ב' הבחינות בבת אחת שלא יפריעו ולא יעלימו זע"ז כלל, ואז נקרא מסולק מגשמיות ומסולק ג"כ מזמן ובא לגדר הנצחיות אלף ז'. וזה שרמז המשורר ז"ל ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, שגמר התיקון נקרא ירושלים הבנויה, דהיינו שאין הנגאלים בונין אותה אלא מתפלאים בהשגתם שכבר היא בנויה ומעולם לא הי' בה שום פגם, כי כל שינוי מקום ושינוי מעשה ושינוי השם שזהו בעצמו רגעי הזמן שבגלות, כל אלו ההפכים נתחברו יחדיו, והוא פשיטות גמור כמו הכלל שמתגלה בהתקבץ עליו כל חלקיו ופרטיו.
      וז"ס פרט וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט בלי שום חידוש כלל וכל אריכות הגלות לא הוסיף כלום כמ"ש לא תוסף ולא תגרע שכן טבע דבר אמת. אלא כל שאינו בזה זה בב"א אינו, וז"ס ולפני אחד מה אתה סופר וז"ע טף למה באים כדי ליתן שכר למביאהם, כי יש ב' אורות פרטים א' נקרא ט' דהיינו שלא נתפשט האור אפי' לצ וכשהמנצח מסתכל באותן ב' הפרטים אינו רואה בהם לא תיספות ולא מגרעת.

:

הוא כתר עליון דאיהו שלימו דנש"ב דלא אתיהיב למשה (ע"ח ש"א ענף ה')

:

יורה שהוא מקיף או מוקף מכל הצדדים. (ע"ע צד ).

:

הוא מלשון ספיריות וזוהר, בסוד השמים מספרים כבוד אל, כי השמים שהוא ז"א בחי' רוח הכולל י"ס, המספרים ומזהירים למלכות הנק' כבוד אל. ( ע"ח ט"ה פ"ה).

:

פי', בטרם שהיתה נבראת נקבה בעולם איך אפשר שיהיה זווג לבריאת העולם ולתחילת אצילות, ואיך הזכר העליון עזב את או"א לפרוש מהם ולהזדווג בנוק' בלי הכרח והתעוררות, וז"ש הרב בשל"ט דרוש ב', לכן עלה ברצונו הפשוט ובבחירתו ית' שאפילו בלתי העלאת מ"ן נזדווגו וכו' ולא היה בבחי' יסוד דיליה ביסוד דילה כי לא היה עדיין נקבה נבראת וכו' ע"ש. (ז"ס כל"א) (ע"ע בחירתו ית').

:

סר משמש בב' לשונות במשמעויות הפוכים. לפעמים הוא מורה מלשון הסרה והפרשה והרחקה כמו מסיר אזנו משמוע וכו' וכמו ויסר המלך את טבעתו וכו' וכמו סר לראות, ולפעמים בהיפך שמשמעותו הגשה וקריבה כמו סורה רדה אלי, דהיינו שקרא אותו שיתקרב אליו. וה"ס גדול מאוד שהסו"ה לשמוע בקול ה' וה"ס ויקרא אל משה וכו' והקול קול אליו, כי קריאתו ית' היה בסוד סורה רדה אלי, כי ההסרה וההורדה הוא סוד קול ה' אשר בזמן הפעולה הוא הסרה כלפי העליון שמסיר רוח חיותו מהתחתון והוא ירידה כלפי התחתון, כי ע"כ נופל התחתון ויורד לשאול, וז"ס שאמרו ז"ל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה פרחה נשמתם והבן. אכן כשהמלה הזאת הוא בסוד קריאה והזמנה אז משמעותו התקרבות והגשה כאמור לעיל ע"ד סורה רדה אלי, (ע"ע ישועות ע"ע מש).

:

      הרבה טעמים יש. וגם זאת צריך לידע שהמושג הוא זלזול בעצם החכמה והאינו מושג ממשיך על עצמו בחי' יקר כי כן הטביע השי"ת בעולם שהעני מחשיב מאד את העשירות, באופן שאפי' מאה מנה הוא אצלו חשיבות ויקר לאין קץ, אמנם אחר שמשיג מאה מנה נעשה לו דבר פחות וזול, רק המאתים האינו מושג לו זהו עתה דבר היקר והחשוב שלו, וכן כשיש לו מאתים שוב נעשה המושג בזלזול וכו'. ועד"ז ממש בחכמה, אשר כל דבר שאינו מושג הוא חשוב אצלו, ותיכף כשמשיגה מזדלזל אצלו ורודף אחר אינו מושג אחר. ולפיכך העמי ארצות מחשיבים מאד החכמה מחמת שכולו אינו מושג, אמנם כשמגלים להם איזה שיעור נמצא שאותו השיעור שנגלה להם גרמנו שיזדלזל ודומה לחילול, משא"כ לחכמים מותר ודאי לגלות מפני שמלאכתם בכך לרדוף חכמה כמו שרודפים אחר הון וכסף וכשיש לו מנה רוצה מאתים.
       ואדרבא אע"פ שדבר זה נתזלזל, אמנם זה יגרום להם רדיפה אחר אינו מושג אחר והבן. ובכאן יש לזכור אשר כל העולם לא נברא אלא בשביל צדיק אחד ואותו צריך לשמש ולהועיל וד"ל. וז"ש צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם והבן.

:

      הוא שם דהויה במילוי יודין וא' כזה יוד הי ואו הי. ומקורו יוצא מהתפ"ב דפה דראש ע"כ, (ע"ע ע"ב ) וקומתו מתמעט עד קומת בינה וחסר חכמה וחסר כתר, והוא משום דהמסך שנזדכך בגופא דע"ב לא נשאר בו זולת ב' רשימות שהם מבחי"א ומבחי"ב, אבל בחי"ג לא השאיר רשימו בגופא דע"ב, מפני שהמסך והכלי מלכות דע"ב בתקנו בבחי"ג אצל הע"ב, ונודע אשר בחי' אחרונה אינה משאירה אחריה רשימו. ( ע"ע אור התגין ) ומתוך שבמסך הזה שעלה לפה דס"ג אין בו רק רשימות דבחי"א ובחי"ד, ע"כ לא יוכל להתעבות ע"י בחי"ב דאור העליון היורד אליו רק בבחי"ב, ( ע"ע הסתלקות אורות להמאציל לקבל שפע ) וע"כ אינו מעלה או"ח רק בקומת בינה.
      וגם הוא יוצא ברת"ס כמו פרצוף הע"ב ופרצוף הפנימי, וגם ענין ההסתלקות בגוף שלו כמו בגופים הקודמים אליו, וגם התפ"ב מפה דראש שלו הנק' מ"ה וב"ן. (ע"ע מ"ה )
      פרצוף זה נק' מילוי המילוי, בהיותו משמש בעיקר למלאות חסרון אור דגופא דע"ב, שכל הע"ב הזה אינו שורש רק בחי' מילוי לפרצוף הפנימי השורשי. ( ע"ע ע"ב),

:

ה"ס התפשטות ב' היוצא מפה דע"ב על בחי' מסך של בחי"ב שקומתו עד הבינה. התחלתו: מפה דע"ב וע"ס דראשו מסתיימים בחזה דע"ב, שהסת"ב דעליון נעשה הסת"א בתחתון, ובחי' התוך שלו מתחיל בחזה הכולל ומסתיים בטבור הכולל, ובחי' הסוף שלו יורד על בה"י הפנימיים דא"ק מטבור הכולל ולמטה.

:

       הס"ג דא"ק היה מחציו ולמטה, (היינו החזה שהוא מחצית הפרצוף על היותו סוד נקודה דאמצעיתא. ע"ע שיעורים ע"ע בינה ותבונה ) שהם הנקודות שבו מלובשים במ"ה וב"ן דא"ק מטבור ולמטה דא"ק, (ש"ה פ"ה ) ( וצ"ע איך קורא מחזה דס"ג ולמטה בחי' נקודות, הלא המה נה"י דס"ג וא"כ המה מ"ה וב"ן דס"ג ולא נקודות, וצ"ע).
      טעמים דס"ג : מ"ה וב"ן הפנימיים עלו אל הטעמים עצמם דס"ג, שאינם מלובשים תוך מ"ה וב"ן הפנימיים, והם בערך או"א אל ישסו"ת (ש"ה פ"א ע"ח). והטעמים דס"ג מזדווגים עם כל הע"ב (שם). גם כאן צ"ע איך מכנה מחזה ולמעלה דס"ג בשם טעמים עצמם דס"ג, והלא שם בחי' חג"ת דס"ג וגופא שהם נקודות,
      גם צ"ע איך מזדווגים טעמים דס"ג עם ע"ב, הלא המה פרצופין בבדלים אב ותולדה שאינם כלל בבחי' זווג כנודע.

:

ע"ע ג' קוין.

:

       (עי', כל האמור בערך: שלישים ) כל ההפרש שבין טעמים ונקודות הוא בלידת היסוד, כי בטרם דאתיליד היסוד היו רק ה' בחי' כחבנ"ה או חג"ת נ"ה. פירוש, כי הסת"א בהוד היתה, ששם נקודת הצמצום, כי נצח ה"ס ז"א הכולל ו"ק ומלכות ה"ס הוד שז"ם איהו בנצח ואיהו בהוד, וע"כ בהסת"א יצאו כח"ב נ"ה כהלכתן כי המסך אינו מעלה עביות ממטה למעלה, אבל אח"כ כשנתפשטה המלכות מינה ובה לע"ס בסוד הסת"ב: לא יכלו כח"ב להתפשט מחמת עביות המסך שבפה דראש, וע"כ נהפכו הכח"ב לבחי' חג"ת, ויצאו ע"כ חג"ת נ"ה: במקום כח"ב נ"ה. (ע"ע שלישים ) ונבחן ע"כ ב' בחי' רת"ס בגוף: חג"ת הם רת"ס עד הטבור וש"ת דת"ת ונ"ה הם רת"ס מטבור ולמטה, וכח"ב הם רת"ס דראש, באופן שהם ג"פ רת"ס.
       עתה תבין סוד סגולתא דטעמים: כי נודע שבינה שה"ס סוף דראש בחי' פה, יצאה מתחילה לבר מראש, ואח"כ בא נצח שה"ס ז"א ובירר אותה (בסוד אומ"צ המברר לכל"א).
       אז נעשית שוה עם חכמה כי נכנסה שוב לבחי' ראש, וע"כ נעשית חו"ב בקומה שוה וכתר על גביהם כזה חכמה כתר בינה. וחג"ת שהוא רק העתק מכח"ב נעשית ג"כ גבורה שוה לחסד וש"ת דבינה על גביהם, כי דעת ה"ס שליש תחתון דבינה, כי רו"ת דבינה לחכמה ונסדרו חסד דעת, גבורה
       ועד"ז ש"ת דת"ת ע"ג נ"ה כזה:
       נצח ת"ת הוד.

:

      היא אחר לידת יסוד. שאז נעשית ההכרעה בסוד הספירות ממטה למעלה, כלומר שהחסדים דכל"א חשובים מחכמה דאומ"צ בסוד אנקת"ם,
      ואז ש"ת דבינה שה"ס דעת : כולל עטרא דחסד ועטרא דגבורה שהם מכריעים על חכמה ובינה וע"כ נסדרו כזה:
     חכמה   דעת   בינה   חסד   ת"ת   גבורה   נצח   יסוד   הוד.

:

      אור הע"ב בעביות דבחי"ד נבחן למסיים וחותך את המדרגה ומעמידה על סופה.
      ואין העביות ראויה לסיים ולחתוך את הפרצוף, בטרם שהוכר עביותה בגלוי לבחי' גרעון ופחיתות, והיינו בהמצאה לבדו מבלי או"י המזדווגים במסך.
      פירוש, כי כל כמה שיש זווג במסך שהעביות ממשיך ומקיים את אור הפנים בהפרצוף, (ע"ע מלבוש זך ) אין אור העב מקובל כלל לבחי' חסרון, שהרי מעלתו ניכר בריבוי העביות דוקא, שבחי"ד חשובה יותר מבחי"ג וכו' כנודע וע"כ אפילו הטבור אינו ראוי לחתוך ולסיים כללות המדרגה, עד שהסבור שהוא מלכות דמלכות מתפשט באו"ח בלי או"י ובלי זווג דהכאה. אשר אז מתחיל הגרעון שבאור העב להגלות, כי העביות איננה בזווג דהכאה, וממילא ודאי אשר אור הזך חשוב ביותר וממילא בחי"ד ההוא הוא הקטן והחשוב שבע"ס דנה"י, שהוא ענין הסיום והחיתוך, כי החושך מסיים את האור כמובן (ע"ע חיתוך המדרגה)

:

      (מובן הכללי ) התפשטות הסיבה המסיימת לכל הארה שמעכבת לה שלא תתפשט יותר היא נקראת סוף של ההארה ההיא.
      ויש כאן ה' עיקרים:
      א ' , כל מהותו הוא רק התפשטות דע"ס דאו"ח מהמסך שבכלי מלכות המכונה חזה או טבור, ששם כבר נעשה הסתכלות הב' המספיק לגמור כל הכלים של הפרצוף.
      ב' , ומשום זה אין כאן ענין שיתפשט עוד האו"י לזווג והסתכלות ג' על המסך שבכלי מלכות דע"ס הללו של הסוף המכונה עקביים, וממילא שנמצאים רק בע"ס של או"ח לבד בלי או"י.
      ג ', ולפיכך המלכות דע"ס הללו מסיימת הפרצוף וחותכת לאותה המדרגה, משום שאין המלכות יכולה להתפשט בלי זווג עם האו"י.
      ד ', לפעמים גם הסוף עצמו נבחן לרת"ס, אמנם אין לטעות להבינם ע"פ מובן הפרטי, דהיינו בב' הסתכלויות לרו"ת והתפשטות או"ח לסוף, שהרי נתבאר לך שבבחי' ע"ס דסוף כבר אין שם זווג דאו"י כנ"ל, אלא צריך להבין אותם ע"פ מובן הע"ס בלבדו, כח"ב ראש חג"ת תוך נהי"מ סוף.
      ה' , בחי' סוף נוהג ג"כ בע"ס דעגולים, כי יש שם בחי' מלכות המעכבת על האור ומסיימת הספירה, אמנם ראש ותוך המורים על הסת"א והסת"ב אין בהע"ס דעגולים.

:

      יש כאן ב' נקודות לסיומא:
      הא', הוא נקודת צמצום א' בעוה"ז ששם נסתיים רגלי א"ק הפנימי דהיינו גלגלתא דא"ק, וכן הס"ג דא"ק מתחילתו.
      הב', הוא נקודה דצמצום ב' בטבורו דא"ק הפנימי כמו ע"ב דא"ק, שנק' נקודה דעוה"ב ששם   נסתייים הס"ג דא"ק וישסו"ת דא"ק וב"ן דא"ק הנק' ע"ס דנקודים.

:

      הוא מלשון סר ראות. וסריסי המלך נק' להיותם רואי פני המלך. ועיקרם הם ג' שרים: שר המשקים שר הטבחים שר האופים. פי' כי יש מלאכי השרת המשרתים פני המלך היושבים ראשונה במלכות.
      וענין שרת: הוא מלשון סר אש, שבשעת הסרה המה מעלים אש שורף שבאש הזה נדלק ונשרף כל הקשין, בסו"ה ובית עשו לקש דהיינו שמלאכים האלו מקבצין כל הקשין שבעולם ומקרבים להאש, וע"כ נק' מלאכי השרת.
      ויש עוד בחי' מלאכי השלום: שכל הסרה שלה הוא להרבות שלום בעולם, דהיינו להשקות מים חיים מן המוכן מכבר ע"י מלאכי השרת.
      וזה דומה לסוד אש מים: אור מים רקיע: כי כשהאור במדה מרובה הרי האור נהפך לאש, כמשל אור המצומצם ע"י משקפת מן השמש ששורף כל הנוגע ומזדמן לעומתו, והאש הזה הוא היסוד למים העליונים שנק' שמים שהם כוללים אש ומים; שמים. שנעשה שם שלום ביניהם, ואין המים מכבין האש אלא האש עומד בתוקפו עם אור הגדול ואין האש מכלה את המים האלו, אדרבה שרויים יחדיו באהבה מתוקה והמשמשים להתגלות אור הגדול ההוא נק' מלאכי השרת כנ"ל, משא"כ מלאכי השלום שהמה עושים ההסרה להשקות מים מתוקים המכונסים מכבר וע"כ נק' שר המשקים: והוא ג"כ משמש את פרעה. אכן שר האופים: גדול הימנו להיותו בחי' משרתי פרעה, כי הוא מוציא אש מציון הנהפך למחלוקת במים התחתונים שמכלים את המים לגמרי, אלא אופה לחם פרעה בסוד התנור המכין שיעור אש מדויק לבשל בו את הפת, שז"ס תנור לו בירושלים: תנור מלשון תן אור ירושלים אותיות ירא שלם, שביראה בלי אהבה קונה ג"כ שלימותו.
      ונוסף עליהם יש סרים ג' והוא שר הטבחים: שיש לו סכין דבחי"ד שבו שוחט ומספק בשר לסעודת פרעה, כי הסרה שלו הוא כדי לשחוט בהמות. (ע"ע גפן).

:

       הוא הגדר של שינוי הצורה הנמצא בכל נאצל שמפאת הבחן שינוי הזו אנו מבחינים המדרגה בשם נאצל, ולולא שינוי צורה הזו הי' נמצא עוד בבחי' מאציל.
      ותדע שכללות שינוי צורה הנמצא בנאצלים ונבראים ונוצרים ונעשים במשונה מן המאציל העליון ית', הוא ענין המציאות של הרצון לקבל שפע ותענוג המצוי בנאצל לקבל מהמאציל ית', או ממדרגה עליונה הימנו, אשר צורה זו איננה נמצאת בשום פנים במאציל ית', כי ממי יקבל ח"ו. ולפיכך נבחן שינוי זה בשם עביות (עי' פמ"ס ענף א' ) ותדע שא"א שימצא התפשטות אור בלתי התעבות. ויש ב' עקרים:
      א', מהותו הוא ענין המציאות של כלים הן בבחי' החומר והן בבחי' המדה והשיעור לכל פרצוף, כלומר שעל ידיהם נאחז ונמדד כל שיעור השפע שבפרצוף או בספירה ההיא דע"כ מכונים לנו תחת שם כלים לאותו פרצוף. וטעם הדבר הוא, משום שאין כפיה נוהגת ברוחניות, וע"כ ודאי לא נמצא אף משהו אור יותר בשום פרצוף וספירה מן שיעור הרצון לקבל המוטבע שם, דהיינו העביות וחומר הכלים שבו כנ"ל.
      ב' , עביות זו משוערת בהכרח בד' דרגות זה למטה מזה ( עי' פמ"ס ענף א' ) המכונים ע"ס דאור ישר או חו"ב תו"מ, כלומר שד' דרגות של עביות האלו דבוקים ובאים תמיד בהכרח מעורים יחד עם אור העליון המושפע לכל בחי' נאצל אור נברא או נוצר ונעשה, באופן שמצד אור העליון אין שום הבחן של קטנות וגדלות בין מדרגה למדרגה מראשית הקן עד סוף עשיה, כי בכולם יחד ובפרטיותם נמצאים רק ד' בחי' הללו בצורה שוה לקטן וגדול, וכל ההבחנות המרובות לאין קץ שאנו מבחינים בין המדרגות, באים ונמשכים רק מכח ההפרשים שנמצא במסך שבכל אחד מהם, (ע"ע מסך).

:
הזווגים לצורך התהוות איזו מציאות חדשה מכונה בשם עונה. והזווגים לצורך המשכת קיומו לצורך אותו המציאות מכונה בשם: שאר. (ע"ע שאר).
:

       הוא מלשון הכתוב עוצם עיניו מראות ברע, והעצמות הם עיקר בנין הגוף החי, כמ"ש ז"ל כל בריה שאין בה עצם אינה חיה י"ב חודש. והרמז בראש מקוה, שהעין מפחדו שלא יוסיף על שתי עשרה ויעשה עשתי עשרה, ע"כ הוא צם ומצמצם עצמו שלא יקרב לשם, מתוך ששם ברור כל החיים מעוה"ז והעוה"ב. (ע"ע ספי' חכמה (ע"ע ע"ס) וע"כ מכונה זה בשם עצמות.
      וז"ס עצם מעצמי ובשר מבשרי : ונודע שאין לך אבר שאין בו עצם זולת אבר התשמיש. והטעם משום שאבר התשמיש נמשך מיסוד העליון, מתוך דמקוה שהוא שורש כל המציאות הגדול, בסוד הפריה ורביה וע"כ נק' היסוד בשר משום שכל התענוג ה"ס קומי צאי מתוך ההפכה, אשר ההסרה היא עיקר ההתקרבות, וסר משמעותו בא ( ע"ע בשר ). וע"כ אמר זאת הפעם ( מלשון הולם פעם כי הכתר הולמתו ), והרגיש ע"כ בעת זווגו שהוא בתכלית השלימות על ידיה כי זכה לעצם ובשר שניהם יחד, אשר מטרם זה בעת זווג בחוה ראשונה היה לו בשר אמנם חסר לו העצמות, ונודע שכל בריה שאין בו עצם אינו חי י"ב חודש, כי העין הקרב אל סוד שתי עשרה נעשה עשתי עשרה, משא"כ שזכה העצם ובשר זכה לחיים וע"כ קרא אותה חוה, להורות שהיא אם כל חי והבן. וזסו"ה ועצם לא תשברו בו, כי מתוך שלא הגיעו להמשקוף אלא עם סגולת זריקת ושפיכת הדם, (שה"ס קמתי ואאב"ח ) ע"כ נשמרו משבירת העצם, משא"כ מטרם זה נשברו העצמות בעת נגיעתם בהמשקוף שה"ס שביה"כ. ובזה תבין סוד שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה, כלומר מתוך התיקון דבחי"ב שה"ס ויקח א' מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה, דהיינו בחושך ובסתימות גדולות שנעשו מסיבת גילוי בשר. והנה בסגירה זו נשמרה היטב צלע האחת עכ"פ בסוד אנקת"ם, נמצא מזה התיקון שהרויח שניהם עצם ובשר יחד, שז"ס אחת מהנה לא נשברה.
      אכילה: ובזה תבין שהעצמות אינם לאכילה, רק הבשר בלבד ראוי למאכל אדם שה"ס מאוכל יצא מאכל.

:

(עי' לעיל <עצמות>) ה"ס ,אור החיה המלובש בעצמות, כי נרנח"י מתלבשים במוחא עצמות גידין בשר עור, גם פרצוף החכמה נק' עצמות. ועי' זוהר שופטים אות י"ב וז"ל: רשע עוונותיו חקוקים לו על עצמותיו צדיק זכויותיו חקוקים לו על עצמותיו ( פי' בשעה אשר הזדונות נהפכו לזכויות ). ובגי"כ אמר דוד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, ובגינה אתמר מי מעיד על האדם קורות ביתו (מלשון קרירות וזדונות ). גרמין בנויין על מוחא דאיהן מיא ועלייהו קא רמיז המקרה במים עליותיו, המקרה לשון קורות. ואמאי בגרמין יתיר מבשרא וגידין ומשכא, בגין דגרמין אינון חיורין ( והסו"ה וברכתו מכל הימים). וכתיבא אוכמא לא אשתמודע אלא על חיורו וכו' וגופא על גרמין.

:

       אור החכמה מכונה בשם עצמות, להיותו עיקר עצמות האור המלובש בהספירות הק'. אכן אין זה אמור בעצמות הבורא ית' שאין לו שם ולא הגא כלל, וכבר אמרו שגם א"ס ב"ה אינו בחי' עצמותו ית', כי המלה א"ס גם הוא שם המורה איזו תפיסא שאנו תופסין אותו ית' בגדר השם הזה, דהיינו שאין לו סוף ותכלית, שלא יתכן זה כלל להגדיר בעצמותו ית'.
      אמנם אין לטעות משום זה אשר משיגי המדרגות ושמותיו ית' אינם משיגים רק הארות בעלמא, כי אי אפשר כלל להשיג אפי' המדרגה היותר קטנה אם אין לו השגה מספקת בעצמות הבורא ית', ואבין לך ע"ד משל כמו שאנו משיגים את חברינו הגשמי כמותנו, דהיינו רק ע"פ פעולותיו המתגלה אלינו בהדרכים המוכנים לזאת, וכשאנו מתמידים עם איזו מכיר וידיד עד שאבו יודעים את מדת טובו בדיוק ומדת נקמתו וקנאתו בדיוק, וכדומה משאר התכונות שבפעולותיו הן כלפי עצמו הן כלפי אחרים, אז יש לנו הרשות לומר שאנו מכירים אותו האיש בשלימות ההכרה בהחלט, כן כשאנו משיגים כל שמותיו הק' (שהם דוגמת התגלות הפעולות הנ"ל אצל חברינו הגשמי ) הוא עצמו ית' מתגלה אלינו בהכרה המוחלטת, באופן שדרכי ההשגה הם השמות והמדרגות הק' שהם הארות ידועים המתפעלים בדרכיהם באופנים המוכשרים לבא לידי השגת האדם, וודאי שאין כאן שום מדובר בעצמותו ית' רק בהארות, אמנם עצמותו ית' מתגלה בהחלס ע"י השגות ההארות האמורות, כי לא באים אלינו רק לגילוי עצמותו ית', ולא עוד, אלא אם אין סופן של אותם הארות ראויים לגילוי עצמותו ית', אז אנו מכנים אותם בשם קליפות וס"א, משום שאינם ראויים למילוי תפקידם.

      לית מחשבה תפיסא: גם אל תטעה בהכונה של גילוי עצמותו ית' הבא ע"י השגות כל שמותיו הק', שכונתינו ח"ו לומר שאחר כל הנ"ל יש איזה תפיסא בעצמותו ית' לעצמו, ח"ו לומר זה. אלא כמו במכירינו שאין אנו מכירים ממנו רק פעולותיו ומדותיו, אע"פ שאין לנו השגה כלל בעצמות נפשו הרוחני העיקרי הפועל כל אלה הגילויים, מ"מ די לנו לגמרי ואין לנו שום תביעה אפי' להכיר עצמותו. כי זה הכלל, כל שאינו ראוי להגלות אין לנו תביעה לו, כמו שאין לנו תביעה לאצבע ששית.

:

פירוש, כי שורש הדומם הוא מראש מקוה בסוד בורא חושך עש"ה. שה"ס צלצלי שמע דמשה וה"ס לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך, דהיינו ארץ שראויה לזריעה, ובסוד אמא נק' אדמה. אמנם אם אינם שומעים בקולו ית', נמצאת האדמה בקללה דצלצלי שמע, ונמשך מזה שבר ב' צלצלי תרועה שנק' עפר שאינו ראוי לזריעה, שכופר בכל מלי וכפר אדמתו עמו.

:

יורה תמיד על ענין המסך או על כלי מלכות שבאותו פרצוף או עולם, וע"כ נק' עולם הזה עולם העשיה, משום שכל המסכים הנמצאים בעולמות עליונים מגלים פעולתם כאן. ועד"ז בכל פרצוף וספירה פרטית יהי' מקום הגילוי דכח המסך נק' תמיד בשם עשיה, וכל מקום שתמצא לשון עשיה או נעשה עושה וכדומה תבין אותו כאמור.

:

כל האורות הנמצאים בפרצופין מטבורם ולמעלה ה"ס עבר. כלומר, שאינם מתגלים בהוה. וכל האורות המתגלים בהוה נבחנים שנמשכים מטבור ולמטה דהפרצוף. ומזה נמשך אשר הז"א אינו יכול להשפיע למטה זולת ע"י הנוק' משום שהז"א ה"ס חג"ת. כלומר, כללות האורות שמטבור ולמעלה דכל פרצופין דאצילות והנוק' דז"א ה"ס נה"י, כלומר כללות האורות שמטבור ולמטה דכל פרצופי האצילות, וכיון שהעוה"ז מוכרח לקבל בבחי' הוה, וע"כ מחוייבים לקבל בהכרח מהנוקבא.

:

הוא ענין אורות מקיפין שמאירים אל הפרצוף מבחי' עתידות, שז"ס הברכות והשבועה והבטחות שהשיגו האבות מהשי"ת בעדינו, שכל זה נמשך מסוד אורות המקיפים מסוד העתיד.

:

ה"ס הויה במילוי יודין, כזה: יוד, הי, ויו, הי, שבגי' ע"ב ונק' פרצוף הזה בשם הויה במילואה, להורות שעיקר גילויו הוא רק כדי למלאות את הפרצוף השורשי (ע"ע מילוי ), ואותיות המילוי הם יודין, להורות על בחי' חומר הכלים שלו אשר הוא בחי' הג"ר, כי ה"פ געסמ"ב נבחנים בכללותם על ראש וגוף, שגע"ס הם ראש ומ"ה וב"ן הם גוף. ע"כ הע"ב הנחשב לבחי' ראש יהיה המילוי באותיות יודין המורים תמיד על כלים דג"ר, (ע"ע ס"ג, מ"ה. ב"ן ) כי כמו שהראש הוא שורש לגוף כן היודין הם שורש לאותיות, כי כל אות שתתחיל לכתוב אתה עושה מתחילה נקודה שהיא תמונת יוד.
מקורו: ה"ס התפשטות הב' של פרצוף הפנימי השורשי, כי אחר שאורות דגופא שלו נסתלקו מטעם הזדככות המסך שבגוף, נבחן אשר המסך עולה לפה דראשו, ששם מקבל מאור העליון השופע בע"ס דראש בחי' שפע חדש, דהיינו התעבות המסך וזווג דהכאה מחדש, המעלה ומאציל ע"ס דאו"ח ואו"י מבחי"ג ,(ע"ע הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע ) דהיינו ראש וגוף, שהע"ס שלהם בקומת חכמה, עש"ה, ובהתפשטות חדשה זו נבחן שהארותיו ממלאים הכלים דגוף דפרצוף השורשי שנתרוקן מאורותיו, דהיינו מפה עד הטבור. (ע"ע טבור דעליון פה לתחתון ).

      ונבחן לפרצוף שני מובדל לגמרי מפרצוף הפנימי השורשי, ואע"פ שגם הוא מתפשט ויוצא מפה דראש של פרצוף השורשי כמו התפשטות הקדום הנק' גופא שלו, עכ"ז הרי יש כאן בהתפ"ב חומר כלים דבחי"ג, שהם אינם דומים כלל לכלים דגופא דפרצוף שורשי שהם מבחי"ד, וגם קומתם אינה שוה כי בפרצוף השורשי יהיה קומת הע"ס עד הכתר ובהתפ"ב שנק' ע"ב הרי קומת הע"ס שלו עד החכמה וחסר מכתר, וע"כ פרצוף ע"ב נבחן לפרצוף אחר מובדל מהראשון לגמרי הן בחומר הכלים והן בקומת אורותיו, וכל היחס שביניהם הוא בבחי' עילה ועלול כמו אב ובנו, משום שהע"ב יוצא ונאצל מפה דפרצוף הפנימי השורשי כנ"ל.

      ובשביל שכליו של הע"ב חדשים המה, צריכים לעצמם ב' זווגים המכונים הסתכלויות דהיינו הסת"א לראש והסת"ב לגופא, וגם בגוף הזה נוהג הסתלקות מאותו טעם האמור בגוף דפרצוף הפנימי ,(ע"ע הויה בריבוע ) דהיינו שאו"פ מזכך את המסך עד שאובד כל עביותו ושוה לשורשו, דהיינו אל המלכות שבראש שנק' כתר לכלים דגופא, ואז מקבל שפע דהיינו עביות וזווג מאור העליון שבראש, וחוזר ומתפשט פרצוף חדש על מקום כלים דגופא דע"ב שנסתלקו אורותיהם, ופרצוף חדש הזה מכונה ס"ג (ע"ע ס"ג).

:

הוא ר"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והם ד' פרצופין זה למטה מזה, שמתמעט והולך מסיבת התמעטות העביות שבהמסך שבכלי מלכות, אשר מזווג דהכאה על המסך דבחי"ג יוצא פרצוף ע"ב שהוא גימ' דהויה כבמילוי יודין וקומתו עד חכמה. ומזווג דהכאה על המסך דבחי"ב יוצא פרצוף ס"ג שהוא גי' מהויה במילוי יודין ואלף. (ע"ע ס"ג ). ומזווג דהכאה על המסך דבחי"א יוצא פרצוף מ"ה שהוא גימ' דהויה במילוי אלפין. (ע"ע מ"ה). וכן הב"ן שהוא גימ' דהויה במילוי ההין. (ע"ע ב"ן).

:

היא ענין הסתלקות ממקום שהיה בו לענין אחר. עד"מ, כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולם כדי להיטיב וכו', המובן הוא שסילק רצונו מבחי"ד שה"ס גדלות הרצון הנוהג בעולם א"ס ב"ה, והעלהו לבחי' רצון של ג' בחי' הראשונות אשך מיעוט רצון הזה מכונה בשם צמצום, כמ"ש באורך בפמ"ס ענף א' עש"ה, וכן תשכיל בכל המקומות שנמצא עלה או התעלות, שהוא בחי' הסתלקות מהענין שהיה בו לענין אחר, וכן בלשון הזוהר סליק ברעותא וזכור זה. (עי' לקמן עליה וירידה),

:

עי' לעיל אות ה' בערך: הארה דרך עליה.

:

ע"ע נה"י דס"ג שעלו שוב לא ירדו.

:

       חג"ת ה"ס כח"ב עצמו בשיעור שמויפעים אחרי הגלות הבינה.
      ובינה עד הוד אתפשטותי' : (כל"א ) כלומר עד יום ה', באופן שביום ה' נגלו חג"ת מקום כח"ב, ות"ת לרקיע המבדיל בין חו"ג שהם מים עליונים ובין נו"ה שהם מים תחתונים, אכן יסוד ומלכות עדיין לא נגלו כאן שהמה באים מסוד כללות מדה"ר בדין בשיתופא. וזה כבר היה בסוד הבת הכוללת אלפים ואתיליד יוסף ביום הששי ע"י הוחש שנימשך והכיש לאייללתא, שה"ס בת דיום ד' ואתעריב בחי"ד דנחש בבחי"ב ואתיילתא ואתיליד יוסף, וזה נק' עליית נה"י לחג"ת ויוסף נעשה לרקיע. (ע"ע, ה"ח ה"ג).

:

       דבר זה מחויב בכל מדרגה של קדושה. ויש כאן ענין עמוק אשר הקבלה מוקדמת השפעה, כי בשעה שהתחתון מקבל את אור עליון אין האור פועל בו עוד, ונדמה כמו שהעליון עדיין לא נתעורר להשפיע אליו, אלא אח"כ בפעם ב' נתעורר בו אותו האור שקבל מכבר, ומראה ומגלה את כח ההשפעה האצור בו בכל שלימותו ותפארתו. ולפיכך נבחן כאן ב' דברים, שהם דבר הקבלה שנגמר לגמרי בפעם הראשון כנ"ל, ושנית דבר ההשפעה שהיתה נעלמת לגמרי בהתחתון עד שהגיע זמנו בפעם השניה כנ"ל. וכללא הוא שכל המקבל מחוייב לקבל בדבר היותר זך שבתוכו, וכל המשפיע דרכו להשפיע רק בדבר היותר גס ויותר עב שבאפשרותו, כדהאר"י ז"ל. ולפיכך ענין הקבלה מכונה בשם עליה שפירושו זכות וחשיבות כי המקבל מחוייב אז להזדמן לפני אור העליון בכלים היותר זכים שבאפשרותו, דאם לא כן אינו מוכשר לקבלה ולא כלום כאמור. אמנם ענין ההשפעה מכונה בשם ירידה: שפירושו גסות ועביות. כי המשפיע דרכו לשמש אז בבחינות הגסות והעבות מאד המצויים באפשרותו, ולא עוד אלא שההשפעה מתקטנת במיעוט העביות והיא מתגדלת בריבוי העביות, וע"כ נק' כל ההשפעה בשם ירידה וז"ס וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל וכו' וז"ס וירד ה' על הר סיני וכוי וז"ס ומשה עלה אל האלקים.
      ותדע שבשעה שהשפע אינו שלם מחמת קלקול התחתונים, נבחן כל הפגם רק בהירידה, כמ"ש יעלו שמים ירדו תהומות, והבן זה. דהיינו בעת שהאור מתחיל להתגלות ולהשפיע בהמקבל מהאצור בתוכו כנ"ל, משא"כ מקודם זה אין אחיזה לחיצונים ולא כלום.

:

תבינהו בסו"ה היום הזה נהיית לעם, ודרשו ז"ל כל יום ויום יהי' בעיניך כחדשים . הכתוב היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את כל החוקים האלה , בכל יום יהיה בעיניך כאלו היום באת בברית (ע"ש ברש"י נצבים). והענין, כי הנצחיות המופיע בזמן בזה אחר זה הוא מאיר בשעת הארתו ברגע הראשונה בכל העתיד להופיע בזה אחר זה בזמן, כי אם שהיה צריך למשל ב' רגעים שוב אינו נצחיות, אלא ודאי שדי לו דקה היותר קטנה מהזמן להופיע שם בכל השלימות הנמצא בהמאור ההוא, נמצא כל אור עליון בתחילת הופעתו שם נמצא כל שלימותו, ושמה נמצאו בהכרח הכלי קבלה ג"כ מוכנים לקבל כל אותו הכללות, שז"ס או"פ או"מ כלי פנימי כלי מקיף. ולפיכך כל מצוה ומצוה אי אפשר לקיימו בכל שלימותו, זולת בעת נתינתו משמים שהמקבל המוכן בזמן ההוא לקבלו הוא המקיימה בשלימות מפני שהכלי קבלה שלו המה בשלימות. וז"ס עליית נשמה, דהיינו שעולים ונכללים באותו המקור ובאותו המקבל שקיבלה להמצוה ממקורה בעת הופעתה בהעולמות, וע"כ גם העולה לשם זוכה ומשיג כלי הקבלה השלימים האלו, וע"כ מקבל ג"כ לאור העליון השלם והבן ודו"ק.

:

      (עי' לקמן ע"ס דכלים הפכים לאורות דלא זזה שכינה ממקומה ) שבמקום התגלות האור בראשונה נבחן שהכה "שורש" שמה, ואע"פ שמתגלה ובא בדרך המדרגה עם כל זה אין השורש עצמו בא עם המדרגות אלא מתגדל במקומו ושולח רק הארות קטנות ממנו לכל כלי שגרמה לו גידול, באופן שהענפים מתקטנים עם השתלשלותם אע"פ שגורמים בכל ירידה התגדלות יותר חשובה להשורש במקומו. כי בירידת המדרגה לז"א גורם גידול להשורש שהוא הכתר עם בחי' חיה, ובירידת המדרגה למלכות גורמת גידול להכתר עם בחי' יחידה, כמ"ש שם.
       והנך מוצא אשר הענפים מתחלשים מסבת התרבות המדרגות, אמנם השורש מתגדל בשיעור חולשתם. כלומר כי בריבוי הענפים לשיעור הגדול ביותר הרי מתחלש ומתקטן משום זה ביותר, ובשיעור חולשתו שבענף נמצא שיעור קומה יותר גדולה בהשורש.

:

      כשנסתכל בסוד העיגולים המה מתחלקים בהכרח לחצאי עיגולים עליונים. כלומר, מנקודה דאמצעית ולעילא, וכנגדם חצאי עיגולים תחתונים דהיינו מנקודה האמצעית ולמטה. והמה הפכים מקצה אל הקצה, כי בחצאים העליונים נבחן שכל היותר עליון הרי זה משובח, ובחצאים התחתונים נבחן שכל היותר תחתון הוא משובח. באופן שעיגול הכתר הוא היותר עליון בחצאים שמנקודה ולעילא, והוא היותר תחתון שבחצאים שמנקודה ולמטה כזה ומתחילה צריכים להמשיך האור למטה, כלומר לאיזו ספירה שאנו רוצים לעלות,
       אנו צריכים מתחילה להשתלשל בהחצאים התחתונים מנקודה ולמטה, עד שאנו באים לחצי העיגול התחתון שלאותו הספי' וממשיכים שם האור העליון, וא"כ אנו מסבבים ועולים דרך העיגול ע שאנו באים לאותה הספי' מבחי' מהנקודה ולעילא כזה שבזה מתיחדים כל הספירות שבירידה ועליה ההיא, והבן שבחי' הירידה ה"ס העלאת מ"ן מאותה הספי' מצד הגרוע המכונה תחתון,
       שז"ס הסיבוב הימני שהולך ועולה באותו העיגול, וכשהוא בהספירה במקום עמודא דאמצעיתא שבחציו העליון בסוד היושר שבו, אז גורם להורדת מ"ד מעילא לתתא כנ"ל, ומתיחדים דרך עמוד האמצע' שבסוד היושר.

:

       עקודים יורה שאין שם אלא כלי א' שכל העשרה אורות עקודים בו והיינו בפרצוף א"ק מה"ס קו אחד מטעם האמור. ועקודים הוא התוך דפרצופי א"ק, כי בראש אין כלים ואין הכאה, (ע"ע ראש תוך סוף ) ואע"פ שיש שם או"ח מתתא לעילא. אכן ה"ס אורות שקדמו לכלים: כלומר, שבחי' זווג דהכאה שהיה שם אינו נחשב על ראש הפרצוף ההוא, אלא על חשבון פרצוף הישן הקדם לו, משא"כ בפרצוף ההוא אין שייך זווג דהכאה בהראש. ולפיכך נבחן שפרצוף זה קיבל רק האורות העולים מתוך זווג דהכאה שעשה פרצוף הקודם, ומהאורות הללו נמשך לו אח"כ סוד המסך הכלול באורות ההם, אשר ע"כ הוא מצוי בהם מלמטה שהרי הוא תולדה מהם והמסך הזה יש בכחו להתפשט ממעלה למטה לגוף דפרצוף זה באותו הכמות שהאו"ח מלביש להראש ממטה למעלה, דהיינו בסדר האורות שקבל מפרצוף שקדמו וכ"ז בלי שום הכאה, רק אח"כ שכבר התפשט האו"ח ממעלה למטה בתוך התוך עד למלכות דמלכות, אז מתחדש גם בפרצוף זה סוד המסך המעכב אשר אור עליון מכה בו ועולה או"ח ממטה למעלה, וסוד זווג דהכאה החדש הזה שנולד ויצא בתוך דא"ק הוא המכונה עקודים להיותו בטרם השיתוף דמדה"ר בדין.
      והנה נה"י דעקודים דס"ג דא"ק אין שם הכר נקבה כלל (ע"ע רת"ס ) וממילא אין שם זווג דהכאה, וע"כ נעשה שם השיתוף דמדה"ר ברין שה"ס התכללות בחי"ב בבחי"ד, ועלתה המלכות לעינים וט"ס באח"פ שה"ס ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ, ונעשה כלי בכל ספירה וספירה, ומשום זה יצאו רת"ס בנקודים, ובהגוף דנקודים נעשה זווג דהכאה מחדש ושם לא נק' הזדככות אלא שביה"כ. ואח"כ יצאו עוד רת"ס דנה"י דנקודים שנק' ישסו"ת לראש, וכלים דנה"י לתוך סוף, שבגוף דישסו"ת נעשה זווג דהכאה ונשברו גם כלים דבה"י דנקודים, ורת"ס זה כשחזר ונתחדש בעולם התיקון נק' ברודים.
      ברודים: שהנה"י דברודים ההם נק' בשם זו"ן דאצילות.

:

       (ע"ע שיורי לבוש דיושר הוציאו העיגולים ) עגולים ה"ס ספירות דראש בשליטה לפי עצמם כמות שהם בעת שנאצלו, (בראש מקוה ) שהמה מוגבלים מסוד א"ס וא"ת, ובמקומם הראשון לא ניכר כ"כ (בסוד הוא ושמו אחד) אכן למטה בכל מקום שנאצלים העגולים נק' שם צמצום: כלומר שמצמצמין שליטת היושר להיותם הפכיים ממנו, כי העגולים כל שליטתם הוא שלא להתפשט ולא להתלבש בתחתון לירד אליו. והיפוכו יושר: שכל שליטתו הוא אך לירד ולהתפשט להתחתון, ומפני ששניהם יוצאים מע"ס דראש ע"כ אפילו בהראש אנו מבחינים עגולים ויושר.
       ראש בעגולים: פי' בשליטתו עצמו כמו שמשמשים במקומם, דהיינו מבלי להתפשט.
       ראש ביושר: פי' בבחי' מה שנתפשט אח"כ וירד להתחתון (בתוך מקוה ) ונתחבר עמו כמו הראש לתוך. ובזה תבין שאין פרצוף חדש מבלי הקדם צמצום.

:

הע"ס נבחנים על ב' בחי': עיגולים ויושר, כי בטרם שיצאו הע"ס דיושר ברת"ס שהם כעין קו המושג ומוגבל מב' קצותיו מראש ומסוף, יצאו מקודם הע"ס דעגולים שאינם מוגבלים מראשם אלא מתוכיותם בלבד, וע"כ המרכז הוא נקודת הסוף ובחי' המלכות המסיימת שבהם, (ע"ע סוף ) אבל הבחנות של ראש ותוך אין בהם, (ע"ע עליה וירידה ).

:

       תביניהו בסו"ה ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול. פי', כי זרע ברך ה' של נח היו בעיקר רק שם ויפת : שה"ס ראש ועיר היפהפיה כמ"ש ונעשה לנו שם בכח המשכת וראשו בשמים. אכן חם נתקלל להיותו בסוד המגדל בסוד שליש העליון שנשרף בחום מן חום האש של מעלה, וע"כ נק' חם מלשון כחום היום, ומתחילה היה משכנו של שם בתוך בני חם וגם משכנו של יפת בתוך בני חם, דהיינו בטרם שנתקלל מכח בנו הקטן כנען שהגדיל על אביו עם בנו זה הרביעי סרח העודף בעריות כמעשה ארץ כנען, ונתקלל ולא שרה עליו ברכת ה' אלא בבחי' עבד עבדים יהיה לאחיו, דהיינו עבד לשם ועבד ליפת ועבד כשהם יחדיו ובו עצמו רובץ הקללה התמידית, (מסיתום דתחות אומ"צ).
      גם עבד עבדים: ומכח עבדותו של חם נולד גמגום בשם, וז"ס יולד גם הוא וגם הזה שזכה ע"י מעשה של חם אבי כנען, נמשך לו כח להוליד כל בני עבר: הבנין דעבר בסוד אנקתם, שה"ס היה. וה' מלך בסוד אחי יפת הגדול: שבכח גדלותו הנפלאה של יפת זכה וקנה שם בסו"ה וראשו בשמים. וז"ס ועבר ילד את פלג: כי בימיו נפלגה הארץ. דהיינו פילוג כל המדרגות בסוד מטבורו ולמעלה אלקים ומטבורו ולמטה איש, ומתוך שכל חכמתו מתחילת שזכה אברהם אבינו הי' מכח השימוש בבה"מ של שם ועבר, כלומר רק בבחי' ה' מלך, ע"כ נק' אברהם אבינו בשם אברם העבר'. כמ"ש ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, כי בכחו זה הציל את לוט והרג לארבעה המלכים, אולם ויחלק עליהם לילה ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק בסוד שלא נכוה בפושרין זולת בחמי חמין שה"ס עיר חובה בחי' השמאל דדמשק אליעזר עבדו בן חם אבי כנען, ולא יכול אמנם ללחום יותר מזה כדי שלא יתדבק בארור חם אבי כנען, כי היה מוחק חובה זאת דבחי"ד היה שב מאליו לסיתום דאומ"צ, ע"כ ויחלק עליהם לילה ועמד בנקודה זו בשעה שכבר כבש כל שממנה ולמעלה דהיינו מטבורו ולמעלה, וזהו שנפלגה הארץ בכח ועבר ילד את פלג, וז"ס אשר(*)מצרים לא יכלו לאכל את העברים לחם, כ' המצרים
      כוש: נמשכו מיום ב' ומזרע חם ואחיהם של קוש, דע"כ יעבדו ב"י בעבודה קשה ובפרך, דהיינו מטבור ולמטה ששם פי תהום בהיפך מהעברים.
      (*)הגה וז"ס בארץ לא להם, כי זהו ההיפך מהעברים שהם מטבור ולמעלה והמצרי מטבור ומטה.

:

      ה"ס החילופין המתגלגלים בעולם ע"ד שביאר הקוהלת י"ד עתים לטובה וי"ד עתים לרעה, ותדע בכ"מ שנזכר לשון עת עתי עתים בתנ"ך המה מראים על סוד החילופין האלו איך אלו ואלו דברי אלקים חיים. וע"ד שפרשו חז"ל על הכתוב אני ה' בעתה אחישנה, ואמרו זכו אחישנה לא זכו בעתה. פי' כי יש שני דרכים לבא לפני המלך מלכי המלכים כמ"ש ר' יוחנן בן זכאי ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים ואיני יודע באיזו דרך מוליכים אותי אחד לגיהנם ואחד לגן עדן, כלומר שדרך אחד הוא דרך הצדיקים ובעלי מע"ט, דהיינו דרך התורה שהמקיימים זוכים לקרבת אלקים כפי מדרגת צדקתם, ויש כנגדו דרך של דינים ויסורין קשים ומרים אשר הבלתי מקיימים את התורה מחויבין לעבור את כל הדרך הארוכה ומרה הזה עד שזוכים לדביקותו ית' בסו"ה ולא ידח ממנו נידח וע"ד שאמרו ז"ל הקב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן ובעל כרחם מחזירם למוטב ודרך זה נק' דרך של גהנם. וה"ס הי"ד עתים לרעה שהשי"ת הכינם ביחוד בשביל הרשעים שיזכו ע"י דינים ויסורין הללו להתקרב ולבא לפניו.
      אכן יש צדיקים בעלי מדרגה גדולה אשר דורכים על שני הדרכים כאחד דהיינו שבאים בכל עת אל הקודש וז"ס שאמרו ז"ל צדיקים ניזונים בזרוע, דהיינו במדת הדין. וז"ס שאיתא בספרים הקדושים אשך גם הצדיקים עוברים דרך הגהנם אלא שיוצאים תכף בלי שיהוי זמן דהיינו ג"כ בסוד הדרך של י"ד העתים לרעה ודרך הגהנם. וזסו"ה גבי השעיר לעזאזל שיוליכו אותו ביד איש עתי המדברה, כי ע"כ כחו יפה לישא את עוונות בית ישראל, וע"כ שליח הזה מוכרח להיות איש עתי שיהי' כלול מהי"ד עתים לרעה ג"כ שידע איך להמתיקם והבן.
      בכיה: וזה שבכה ריב"ז לפני מתתו כמו שביאר לתלמידיו אשר ידע בעליל שמוכן לבא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה שה"ס מיתת נשיקה, וז"ש אם לפני מלך ב"ו מוליכים וכו' ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, כלומר שאי אפשר לבא להתקרבות אמיתי לפני ממהקב"ה זולת ע"י ב' הדרכים יחד דהיינו כנ"ל, והוא עוד לא ידע באיזו דרך מוליכים אותו. כלומר, שלא השיג עוד את הי"ד עתים לרעה, וא"כ עדיין הוא חסר כנ"ל, אמנם זהו שהשיג אח"כ בשעת מיתתו שז"ס מיתת צדיקים. והבן שאין החכם שמח אלא בריבוי הידיעה ואין החכם בוכה אלא במיעוט הידעה.

:

       הסתלקות כל אור אינו אלא משום הזדככות המסך כנודע. גם נודע שאין אור המאציל נפסק אפי' רגע מהתחתונים, אשר ע"כ נבחן אשר אפי' בעת הסתלקות והזדככות המסך, מ"מ אור העליון מזדווג עמו בזווג דהכאה בתוך מדרגת זיכוכו, שע"כ יוצא שם ד' קומות ( ע"ע הויה בריבוע ואור הנקודות ) דהיינו על סדר של הד' בחי', שבהזדככו מבחי"ד לבחי"ג נעלם קומת כתר ויוצאת קומת חכמה, ומהזדככו מבחי"ג לבחי"ב נעלם קומת חכמה ויוצא קומת בינה עש"ה. ולפיכך יש להבחין כאן זמן הזדככות מבחי' אל בחי', דהיינו אותה העת שמזדכך מבחי"ד בטרם שבא על הבחי"ג אשר אז אין עדיין זווג דהכאה בהמסך ההוא, משום שעוד לא נגמר בחינתו ודרגתו של בחי"ג שיצא עליו הזווג דקומת חכמה, וזהו שנק' עת הזדככות שכאן נבחן רק העלם קומת הכתר בלבד, אמנם קומת חכמה עדיין אין בפרצוף כי עדיין לא הגיע המסך על גמר הצורה דבחי"ג.
       ואח"ז שכבר הגיע המסך על בחי"ג שאז מקבל שוב אור העליון לזווג לקומת חכמה, הנה נבחן שבא אור חדש בהפרצוף, דהיינו קומת החכמה וקומת כתר שמקודם זה כבר טומת החכמה וקומת כתר שמקודם זה כבר נסתלק כולו, וזהו שנק' גמר הסתלקות כלומר שכבר נגמר ההסתלקות דקומה הא', וע"כ בא במקומו קומה הב'.

:

יניקה ה"ס ההתעבות שקונה בעת שהייתו בפה דעליון, שיש בו ג"כ ב' הבחנות כמו בהסתלקות, דהיינו עת יניקה וגמר יניקה. (ע"ע גמר יניקה),


עמוד: (קודם)   1  ...  17  18  19  20  21  22  23  24  25  26  (הלאה)
  הכל