גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



כל הסיווגים

עמוד: (קודם)   1  ...  4  5  6  7  8  9  10  11  12  13  ...  26  (הלאה)
  הכל

אור הבהיר

:

       היינו בחי"א שה"ס החכמה שהוא היותר זך ויותר חשוב, וע"כ יכול להשתוות ולהתדבק בא"ס ב"ה (ע"ע ד' בחי' דאור ישר)
       וזהו נבחן כמו נגיעה מצד אחד, כי ביתר ג' הבחי' הוא משונה מא"ס ב"ה שאין שם בחי' עביות על בחי' הקבלה.

:

      כל שינוי קטן או גדול שאנו מבחינים ברוחניות, הוא ע"פ ערך של שינוי הצורה, אשר שינויים אלו מקורם הוא נקודת הצמצום, אשר המסך שבכלי מלכות או בעטרת יסוד דכלהו פרצופין דאבי"ע, נוטל חלק של קשיות ועביות הימנה, (ע"ע מסך ), ומשום שאור העליון אינו מבחין בבחי' כח הצמצום השורה על המסך ואורו אינו פוסק מתחתונים אפי' רגע, ע"כ כשאור העליון פוגש במסך הוא רוצה לעבור דרך בו, וכח הצמצום שבמסך מעכב עליו. ונבחנים ע"כ שמכין זה בזה ונולד מזה או"ח גדול ממטה למעלה, (ע"ע או"ח) ולפי גדלו של האו"ח כן שיעוך קומה של אותה החזרה.
       ולפי שיש בחי' הרבה בהעביות וקשיות של המסך, לכן נבחנים שינויים רבים בצורת הפרצופין שהם נק' צדדים, צד ימין צד שמאל (ע"ע ימין ) צד פנים צד אחור. (ע"ע פ"א) ויש פרצופים שמאירים זל"ז רק בצד הפנים ולא בצד האחור או בימין ולא בשמאל, ויש שמאירים מכל הצדדים דהיינו פו"א יו"ש.

:

      מלשון צר ציר. (ע"ע תוהו ) ומתרגמינין על תוהו ובוהו צדיא וריקניא, אשר לא די שלא צד מאומה הנה מעשה זה גרם שגם מה דהוי ליה אתרוקן מיניה, ע"ד שאמרו, גמלא אזיל למבעי קרני אודני דהוו לי' גזיזן מיניה סנהדרין ק"ו. ובסו"ה אם תלכו עמי קרי אף אני אלך עמכם בחמת קרי ובסו"ה ויחר אף ה' כי הולך הוא, להיות הליכה זו דרך רשעים, אשר הם כמוץ אשר תדפנו רוח.
      אכן לא כן דרך צדיקים: כי יודע ה' דרך צדיקים. כי הצדיק יש לו נוקבא מוכנת בסוד איהו צדיק ואיהי צדקה שה"ס יסוד הנמשך ממוח שבראש מסוד ג"ר העליונים על כל, ששם נגלה מלכותו ית' אשר בכל משלה בסו"ה צדק ומשפט מכון כסאך, ושמה נגלה לעין כל שהצדק שה"ס כל הדינין שבהמציאות המה חסד גמור, בסוד שמאלא דאחדרא לחיות ימינא ממש בסו"ה אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי דגמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, וכל זה נגלה בסוד אמת: כלומר, כי נטה שמים כרקיע והכל רואים משפט ה' כי אמת הוא, ובמשפט הזה נגלה מאליו אשר צדק הוא חסד ממש, והמשיגים זאת מכונים: ישרי" לב או מישרים פי' בסו"ה עקוב הלב ואנוש מכל ומי ידענו, כי בשעה שהצדיק אבד נמצא הלב אנוש מכל, הצדיק מכונה כל מטעם הנ"ל, וכמ"ש כי כל בשמים וארץ ומתרגמינין דאחיד בשמיא וארעא כלומר, כי כל פעולותיו בשלמות התחתונים המה פעולותיו ממש בעולם גבוה מעל גבוה כמו שפועל בבת אחת ממש, וע"כ אומר הנביא ואנוש מכל עקוב חלב שזה תלוי בזה, כי מחמת שאנוש מכל שהוא הצדיק לכן עקוב הלב, אמנם למעלה בשליטת כל שהוא הצדיק נמצא הלב ישר והמקבלים משם נק' ישרי לב, כי השכינה הק' (בסוד גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיה ) שורה בלב ואהבתם נצחית ותמה ושלימה וע"כ כתיב מישרים אהבוך.
      וז"ס אור זרוע לצדיק וכו' כי כל הפעולות הנכללות בשם צדק דהיינו שאינם נמתקים אלא במי בסו"ה ואנוש מכל ומי ידענו דהיינו דינין הקשין מאד, נמצאים מתגלים בשם זרע זרוע, ובאים בהסתרה גדולה בסוד הסתר פנים: וכמו הזרע שאינם נסתרים באדמה רק לגלותם על פני האדמה בברכה מרובה, אף כאן לא באה ההסתר פנים זולת לגלות אור הפנים ונק' זרע מלשון זה רע, רק רע רע יאמר הקונה, להיות שאין קנין בלי יסורים.
      וז"ס קונה הכל: וכ"מ שנאמר שם קנין וקונה מראה על סוד רע רע יאמר הקונה, וע"כ הצדיק העליון הממשיך מסוד וקונה הכל, עושה פעולותיו בסתר גדול ירך בסתר: כנודע, אמנם כל התולדות אינם באים זולת ע"י אור זרוע לצדיק, ובסו"ה מבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע.
      וז"ס ברכת אברהם: ברכת הבנים: כי ע"כ הוציא אותו החוצה, כלומר מחוץ לכל האורות שהיה לו במציאות גם פקד אותו בסוד מ"י.
      הבט נא השמימה: שהיא המעלה היותר רמה שבכל המציאות, כל זה להורותו את אי ידיעתו בסו"ה אם תוכל לספור אותם, אמנם היה לו נוקבא מוכנת לקבל את הטפות היוצאות החוצה, דהיינו האשת חיל העליונה בת זוגיה דצדיק העליון, וע"כ בטח בלי שום פחד אשר כה יהיה זרעך "כה" הוא מלשון הכאה, אשר הטפין היוצאים מהצדיק לבטן בת זוגיה דרכם לצאת ביריה כחץ.
      בסוד יורה כחץ מוליך: מלשון הכתוב סקול יסקל ירה יירה כל הנוגע בהר והפנימית מסולק לשורש באו"ח, והחיצוניות שהוא הטפין באים לבטן הנוקבא.
      בטו הנוק': ,בסוד האמירה הנ"ל הבט נא השמימה נק' מקום קבלת הטפה לברכה בשם בטן, מלשון הבטה שלנו ממטה למעלה, בסוד או"ח העולה ממטה למעלה כי דרך הזווג שהוא ממטה למעלה מהנוק' המוכנת לו ולמעלה, וע"כ נק' בת זוגיה צדקה: ולא צדק, משום דצדק נק' בטרם שקבלה עליה זכר שהיתה בתולה, כלומר בלתי מעובדת, מסו"ה והוא מלך לשדח נעבד. וע"כ נק' אז בתולה מלשון קרקע בתולה.
      ועוד בתולה: אותיות בת אלה כי רת"ס מקוה הם ג' אותיות א'ל'ה' דאלקים, ומתוך שה' דאלקים היא סוף מקוה וה"ס מי דקיימא לשאלה ע"כ היא ודאי נקבה, ובעלה דידע אותה ה"ס י' דאלקים יום רביעי, וע"כ בטרם דאתחבר בה י' הנ"ל מכונה בת אלה וחסרה ים כי אז עוד איש לא ידעה, וע"כ הסוף דמקו"ה ממלא חן וחסד גדול על הבתולות דבית ישרזאל, ובשעתא דקבלא עליה זכר שה"ס הי' הנ"ל אז שורה עליה כל הענינים שבסוד מיעוט הירח. אמנם בחופה וקידושין וכל התיקונים הראויים לה מבית המלך היא מביאה שמחה לעולם, כמ"ש ז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה. כי הצדיק ה"ס ישר ובת זוגיה ה"ס
      לב : וכשמזווג בה נק' שניהם ישרי לב, ואז אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
      וז"ס והאמין בה' ויחשביה לו צדקה: כלומר, כל החילוק בין צדק לצדקה הוא, כי צדק איננה נוק' מוכנת וראויה לקבלת הטפה וע"כ יוצא הטפה לבטלה, כי הצדיק אין לו אמונה בה, משא"כ בשעה שהאמין בה' שכבר זכה לבטחון ואמונה גדולה הנה אדרבה נמצא שהוא מחשיב אותה הרבה, כמ"ש ויחשביה לו שהחשיב אותה מאד וכל אשר אמרה לו שמע בקולה, וע"כ קרא לה צדקה: מלשון צדק- ה. האי ה' דאלה הנ"ל דאלקים, משום דכן קימא לשאלה בסוד יראה זרע יאריך ימים: וגם על זה אמרו ז"ל ביהודה שאמר צדקה ממני, ואמרו ז"ל צדקה כי ממני יצאו הדברים, כלומר שת"ת העליון אמר כן שהוא הפועל הכל וכל היציאות ממנו באים, בסו"ה ישמח ישראל בעושיו בני צאיון יגילו במלכם. כי יהודה הוא בן הרבים סוד י' הנ"ל וכלביא מי יקימנו היוצא מהנ"ל, כי ת"ת נק' משפט ויש לו צדיק דאזדווג בצדקה ( ע"ע זה אל זה).

:

      הרה ויולדת יחדיו
     
הכל אומרים שהוי' הוא הצדיק, ואפילו פרעה הרשע אמר כן, אבל לא באמירה ומחשבה מקריות פרטית תליא מילתא, כי אם שכל שכלו ודעתו יבין, בפשיטות והחלט, שמטוב לא יצא שום רע, לשום בריה מבריותיו. וכל עוד, שאבר אחד מאברי אדם אינו נוח, מהנהגת הבורא ית' עמו, ואותו אבר פרטי מרגיש שרע לו מהנהגת הבורא עמו, הרי הוא רשע, כי כל הפוסל במומו פוסל ודו"ק.
      אבל המתאמצים בעבודה בכל כחם, לאם לאט ישיגו שכל אמיתי והשלם, ואז רק אז, כל אבריהם מלאים נייחא דרוחא ושואבים שפע הטוב מכל מיני ההנהגות שהשיגו, וישיגו מן הבורא ית'.
      וז"ש צדיק הוי': פירוש, כי כן האמת, ולכן צדקות אהב: פירוש, שאוהב שיגלו לעין כל בשר כל צדקותיו שעושה עמהם, ואז כשיגלו להם בהרחבה לעין שכלם, צדקות הוי' ששורה על כל מיני הנהגות שבמציאות, אז ישר יחזו פנימו: פירוש. לאפוקי מעיקרא, טרם שזכו לתכלית השלימות היו רואים הפלאת הבורא יתברך, איך שטובתו מתיחד על כל רע, כיתרון האור מן החושך, ורשע מכין לצדיק, שעדיין אין זו הבטה שלמה, כי אינה ישרה ותמיד באה על ידי רע וטוב ודו"ק.
      אבל כשיזכו לגאולה שלימה, יראו עין בעין בשוב הוי' ציון, פירוש, שאין כאן כלל ציה ושממה, והציה בעצמה, היא סבת מסבב הסבות, ואין כאן רע, אלא אדרבה מלא טובה וברכת ה', וזה נקרא הבטה ישרה, בלי תערובת הרע, אפילו בדרך הכנה ודו"ק.
      וזה סוד עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות, פירוש: שאין צריך הכנה ללחם סעודתו בחרישה, וזריעה, ואפיה, אלא תוציא ברגע ורגע גלוסקאות מבושלים, וזה סוד הרה ויולדת יחדיו, בלי זמן על הריון, אלא ההריון ולידה באים בבת אחת ודו"ק.

:

      ה"ס בחי"ד דנגלה בסוד הוי ושכיח, שהוא כח החותך את בשר הערלה הדבוק בבשר, (כמנהג חו"ב פנימיים) ואינו מניח לגלות את העטרה לראש צדיק, כמ"ש בסתימו דאומ"צ, שבא יום השמיני ונגלה כח החותך (ע"ד דלא נכוה בפושרין אלא בחמי חמין ) ואז בחתך בשר הערלה.
       עפר, מלון, דרך, חתן, פגישה, מילה, דמים, חיתוך: וזסו"ה ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. פי', כי בסוד ויהי בדרך, בסוד בירורין דכל"א באומ"צ, שבירורין אלו מכונה בשם מלון. כי שם קרה ענין התלונה וענין המילה, וכמו"ש ויפגשהו הוי' ויבקש המיתו. פי', כי הפגישה בהויה היא עצמה גורם המיתה, בסו"ה כי לא יראני האדם וחי, עד ותקח צפורה צור וכו' ותגע לרגליו של משה ותאמר כי חתן דמים אתה לי. פי', חתן ה"ס ירידת העליון למקום התחתון כמו חתן למקום הכלה, והוא מלשון חות דרגא ונסיב אתתא, ובסו"ה ויבקש המיתו נעשה לדומם בבחי' עפר, וע"כ צעקה צפורה כי חתן דמים אתה לי, כי הירידה גרמה לכך שתהיה לי לדומם, ולפיכך המשיכה את הצור הנ"ל ותגע לרגליו, דהיינו בחי' אחרונה דמשה כדי לשתף בבחי"ב ורק אז וירף ממנו דהיינו שנשאר בחיים, אז אמרה חתן דמים למולות: כלומר שאין תקנה אחרת להחתן היקר שלה שנעשה לדומם אלא רק למולות דהיינו לחתוך הערלה בצור הזה וסו"ה ותגע לרגליו הוא משום שכח החותך הזה אינו נוהג רק בהזכר שיש לו יסוד בבחי' יסוד דבליט בחו"ג: וכנודע שהחסד כולל ג"ר והוא תמיד כח הפועל, דהיינו להפגש בהויה, משא"כ הנקבה ה"ס קרקע עולם וכל מה שיש לה הרי זה מעשה ידיו של בעלה, וע"כ בשר העודף מטבורו ולמטה שנעשה מכח הגבורה של הפגישה בהויה שה"ס חתן דמים כנ"ל, הנה הוא לא נשלם עד שזכה להחסדים דאתגליא אפומא דאמא שה"ס ותגע לרגליו, (וה"ס ותשלח את אמתה ותקחהו ) ואז בליט לגמרי בכל שלימות, הן בגבורות קדושות והן בחסדים המתוקים ונחמדים.
       ולפיכך מעשה הנקבה: כמ"ש בסוד הנסירה איהו נקיט חסדים ואיהי נקטה גבורות, כי ( משה ) דבת כהן מדין היה לה הגבורה דבחי"ב בלבד, ומבחי"ד אין לה כלום כמ"ש שסירס את הזכר והרג לנקבה ומלחה וכו', דהיינו שלא נשאר האי נקבה דבחי"ד אלא הזכר בלבד בסוד אל אחר (דאסתרס ולא עביד פירי ). ולפיכך אותו הצור ש... בחי"ד יכלה רק לנגוע מעט ברגליו של הזכר.

:

       התהפכות הצורות
      
תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח ). כי שורש הכלי הוא כמו שמבואר ולדבקה בו, אבל המגיע לאותו השיעור האמיתי בפועל צריך לידע חשיבות הדביקות כל צרכו, דהיינו, שיעור המכבד ושיעור המכובד, כי ידיעה זו לפי מעלתה יתעלה שיעור הדביקות כמובן.
       לכן מתחילה, ידיעה זו מתפשטת בדרכים ומקרים חומריים, ואחר כך מהפך הקדוש ברוך הוא צורה זו על צורה נפשית כנודע.
       ואין לתמוה, ומי איכא שינוי לפביו ית'. אבל ז"ש ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לפי זה יש לדקדק גם כן על כל בתי חומר שבעולם הזה שהכל למיתה הן עומדים, אם כן למה ברא הקדוש ברוך הוא דבר בכדי, שאין לו קיום, אלא על כרחך עיקר בריאתו לא היה אלא לבטלה, כי כל דיבוק החומר על הנפש היא כדי שהנפש תפליטנו ותקיאנו, אם כן אין תרעומות כלל בהגיע השעה שתפליטו ותתפטר מכל גילוליו וגיעוליו.
       כמו כן יקרה לכל משיגי הגוף החומרי הזה, כי זה פשוט שבהעדר החומר יתבטלו גם כן כל משיגיו הדימיונים המורכבים.
       וז"ש אני הוי' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך, כי כבוד ה' מתפשט בתחילה עד החומר לא לקביעות ח"ו אלא אדרבה כדי לבטל אותו וכו', ולא יבא בריקות דבר הוי', אלא היא עצמה מתהפכת מצורה חומרית לצורה שכלית וזה סוד תחיית המתים.
       וזה סוד שאמרו: עתיד הקדוש ברוך הוא להחיות המתים במומם, ואחר כך מרפא אותם, כדי שלא יאמרו לא זהו שמת. פירוש, לפיכך התפשט הכבוד מתחילה במשיגים החומריים הגם שלא בחר כלל מעודו בהחומריים ודרכיהם, ולא ימצאו כלל חן בעיניו, לא עשה זה אלא כדי שלא יאמרו לא זהו שמת ויכפרו בתחיית המתים, כי יאמרו שכל הבריאה החומריית לבטלה ולריקות נבראה, כיון שגוף החי לעולם, אין לו שום מום שיהיה לו איזה דמיון עם נפשות המתים.
       ולכן מראה גם הקב"ה את נפשות חסידיו, איך יהיה סדר תחיתו את החומריים, דהיינו, מתחילה מחיה הנפשות עם כל משיגי החומריים. ואחר כך מעביר אותם המומין מן נפש החיה, דהיינו, שמהפכם מצורה גשמית לצורה רוחנית, נמצא שהכל יודעים שזו היא ממש נפש המת שנתהפך לתחיה עולמית. ונמצא שאפילו משיגי הגוף אינם לריקות והעדר, כי המה ממש קיימים לעד ולנצח, אלא שמתהפכים לצורה האמיתית שאין בה כלל ממשיגי הגוף והבן ודו"ק.
       ובזה מובן החרוז: יכין רשע וצדיק ילבש, תחת אשר עינו, וככלותו להכתיר את הצדיק רעתו תאכלנו, דהיינו כנ"ל. שלולא נפשות המתים לא היה נודע לעין מי הוא מכתיר זר תפארה על ראש הצדיק, נמצא ששבח כל עטרותיהם שבראשיהם עולה מצורה החומרית ביחד עם התהפכותה לנפשית, אם כן אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, והכל עולים בקנה אחד.
       סדר התיקון: מתחילה היו המחשבות עושים פעולות בכח שאותן הפעולות הטביעו בכח בהבריאה, והמה כל המציאות שבבריאה הזאת כמו האש והמים והארץ וכל צבאיה וכו', ואז התעלמו המחשבות ויצאו כחות הבריאה מכח אל הפועל, וזה ענין בי"ע בכל שליטתם. ובבא התיקון, נתגלו אותן המחשבות מחדש על אותם הפעולות שנתגלו גם כז כמותם בסוד וראו מי ברא אלה, ואו עולם חדש ראיתי וכו', וזה ענין עילת העילות לא נחית יחודיה עלי' עד דיהבינן ליה בת זוגיה, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו.
       וענין התעלמות מחשבותיו, והגלותב במשך זמן משוער היא כדי ליתן להפעולוח שנתחדשו מן הכח בהמחשבות שיהיו פועלים מה שבחוקם לפעול דהיינו כח האש וכח המים וכו'. וכח ארי, וכח שור ונשר וכו' ולאחר זה כשמתגלים גם כן כח מי ברא אלה נמצא שכל הבריאה הנוכחי מושפע בגאון ותפארת.
       ואם לא נתעלמו הספירות מתחילה, לא היתה יוצאת כל הבריאה אל הפועל, והיו, נשארים רק בכח.
       בנין האדם ויצירתו: צא ולמד בחינת חומרו היה מכח הגדול ומגושם שבחומריים דהיינו: בחינת עפר שאינו ראוי אפילו לזריעה שהוא מיסוד הדומם שלא יצלח לכלום. אבל בכח אלקי שנגע בו נעשה בחינת קמח ( לשון מחק ), ולכן בגיעה זו תיכן הטביעה כחות ההפכיים שהוא האש היסודי ומי תהום, ולכן אין לתמוה על השלום שביניהם, כי אז הכל שוים לפניו, מפני כח האדמה לשון אדמה למאן דתני אידיהן לא משתבש, ומאן דתני עדיהן לא משתבש. אבל לולא שנתגלה אז השאור שבעיסה זו בחינת כתם אופיר לא היה מחמיץ לעולם כידוע אבל אין לתמוה על המלח שבעיסה שהוא היפך משאור שבעיסה. כי הכל שוים לפניו. וכל הכחות הי' משתלשלין זה מזה וצריכים בשעתן לכולם, כמו אדם הצריך לכל אבריו ואפילו אותם המוציאים אשפה, ולכן בא הציווי: כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להוי', כי כבר הוסר הזוהמא בבית הבחירה.

:

ה"ס עשר הספירות דא"ק שנק' בקבלת ראשונים עשר צחצחות על גבי כתר עליון. ( ש"א פ"ד ע"ח ).

:

זה נוהג באור החיה אורות דראש, שאין שם השגה זולת בסוד הצידה, כי בסוד הקשת המשיך בחוזק גדול ( מראש מקוה ), נמצא זורק ( בתוך ) חץ אל המטרה ואל יחטיא את השערה, פי', כי הקשת מקורו מראש מקוה בסוד צדיא וריקניא, ( ע"ע תוהו ובוהו ) ונמצא הניצוץ הפוגש נדבר נוסף שנק' יתר שעל גבי הקשת נמצא שמתרוקן כל פנימיותו וכחץ יפלח לבותם, ומשם מתקן מאד היתר ע"ג הקשת ונעשה מתוח היטב, ואח"כ בתוך מקוה שוב לא יחטיא את המטרה כי יודע ציד. ( ע"ע קשת ).

:

ע"ע עצם ובשר (ע"ח ש"א ע"ב).

:

תלוי בבחי' מסך שבמלכות המעלה או"ח ומחבר הספירות כולם בקומה שוה ובמאציל.

:

הכחות לא יופעלו אלא בסוד חזרתם וצירופם אל מקוריהם, ואז יושפע עליהם שפע רב וחזק שיוכלו הם לפעול פעולתם בחוזק.

:

בחי"ג ובחי"ד מכונים צל חכמה, מפני שהמסכים האלו מצילים ומעלימים על ג"ר זה בהיולי דחכמתא וזה בהיולי דעבידתא בחי"א ובחי"ב מכונים צל הכסף בהיותם מצילים ומעלימים רק על ו"ק שה"ס אור דחסדים לבד. וכסף הוא מלשון כיסופים, העולים מתוך קבלת אור דחסדים שהמה מורגשים, אמנם בסוד המדות וכלים דו"ק בלבד.

:

פרצוף שלם שיש בו רת"ס, ותיקון קוין נק' צלם אלקים.

:

       צלם הוא בחי' דכר, דמות ה"ס נוקבא. כי צלם ה"ע מסך המעכב על האור מלהאיר באותו המקום. למשל, כשהתחתונים אינם הולכים בדרכיו ית' ואינם מקיימים סוד שם אל המיוחד, אז כשהם פונים לבם ממצות השם, תיכף עושים בזה מסך על האור, וה"ס צלם.
      ונמשך ממנו סוד פסל : כי הוא פוסל את האור מלהאיר כאן, וז"ס אך בצלם יתהלך איש.
      ויש אמנם סוד דמות : שזהו כמו חותם חיצון על הצלם שישאר בקביעות.
      ונק' ג"כ תמונה : שבסוד בחי"ד הוא ענין ע"ז, שה"ס עבודת כוכבים ומזלות, כי מצוירת אלי' בבחינת כוכב ומזל המשפיע מכח עצמו בלי אחדותו ית' השולם על הכל ומשגיח על הכל. וזסו"ה לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר פסל ה"ס האיש אשר לבבו פונה ללכת ולעבור על מצוותיו ית', שהוא בחי' זכר דקליפה העושה הצל תיכף, מחמת שפונה אל האלילים. ואח"כ במשך מדכר גם בחי' נוקבא דקליפה דהיינו התמונה עצמה של עבוד"ז, אם מבחי"ב ( כוכב ) אם מבחי"ד ( מזל ) ( או להיפך: מבחי"ב מזל ומבחי"ד כוכב).
      וג' בחי' חושב הכתוב: בשמים ממעל. ועל הארץ מתחת. ובמים מתחת לארץ. אשר בשמים שה"ס תוך מקוה, דשם אתקן הכל בבחי' היהיה ואפילו בחי"ד, ומשם נמשכו כל התיקונים העתידים. הארץ מתחת ה"ס ארץ עליונה שהוא תחת השמים, וה"ס התיקון דבחי"ב הבא בסוד אומ"צ, ובמים מתחת לארץ ה"ס בחי"ד שצללה כמו אבן בסו"ה תהומות יכסיומו והתכסה מעין רואים.
      וז"ס כי לא ראיתם כל תמונה, שהרי בסוד ג' תיקובים הנ"ל: שמים, ארץ, ומים מתחת ארץ, נתברר לעין כל שאין כאן שום תמונה ( ולא כתוב כי לא נמצא שום תמונה, מטעם בחי"ד שצללה במים אדירים ונכסה מעין רואה).
      ומכאן נמשך ג"כ ב' השמירות על דרך עץ חיים: א' הכרובים שהם מבחי' צלם ומסך ופסל, דהיינו בחי' דכר ומחרחרי ריב בסו"ה מסה ומריבה, וע"כ נק' כרובים והם שנים בסו"ה כרוב אחד מקצה מזה בסוד כל"א ארץ עליונה שמתחת השמים. וכרוב אחד מקצה מזה, שה"ס במים שמתחת לארץ במקו"הנ ועל הכרובים נוסף. אמנם בחי' תמונה ומסכה שה"ס להט החרב המתהפכת שהם ב' הנוקבות לב' הדכורין הנ"ל שנק' כרובים, שמה כוללם ב' תמונות כאחת, וכמו"ש בזוהר דמתהפכא מרחמי לדינא ומדינא לרחמי, כי תמונה דבחי"ב ה"ס רחמים ותמונה דבחי"ד ה"ס דינא, וכדי לתקן זה נקדים התיקון על האדם בסו"ה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שה"ס דינ' דבחי' הרחמים המתקנים אח"כ את בחי' הכרובים ולהט החרב המתהפכת להיותם באים בשלימותם באומ"צ, שע"כ מקבלים תיקון דאנקת"ם.
      ב' נשים לאיש: ולא להיפך, והטעם מובן היטב עם הנ"ל, כי האיש להיותו בסוד צלם בעלמא בטרם דאתפרש התמונה ולכן אין לו הפרש מבחי"ב לבחי"ד, כי תיכף כשפונה לבו נמצא מציל על האור ואין לו ענין כלל עם צורת התמונה, ולפיכך אותו הדכר של בחי"ב הוא אותו הדכר של בחי"ד כתכונתו וכצורתו בלי שום הפרש ושינוי כלל וכלל, ולפיכך נמצא להדיא איש א' עם ב' נשים כי אותו האיש שלקח לו סוד התמונה דבחי"ב חזר ולקח לו גם את התמונה דבחי"ד שז"ס דרכו של איש לחזור אחר אשה, כי התמונה נמשך תמיד מכח הצלם בסו"ה וילן שם כי בא השמש. כי אחר שנטה צללי ערב אז מתחיל וילונו העם, כי אחר הצלם שה"ס ביאת השמש והערב השמש נמשך התמונה הרי שהדכר חוזר וממשיך את הנוק' אמנם לא להיפך, כי אין שום התעוררות להתמונה במקום האור והשמש מעולם לא ראתה חמה בפגימתה של לבנה. כי במקום שמאיר בטח אין שם שום פגם ואין שום תמונה ראויה שם להגלות, הרי שאין האשה ממשיכה וחוזרת אחר האיש, ולפיכך אין אשה יכולה להנשא לב' אנשים אלא רק לאיש אחד, דהיינו לאותו האיש שחזר אחריה והמשיך גילויה לעולם.

:

       צלם ודמות
      
ב' גזרי עצים: מקושש: צלפחד ר"ת צל פחד, כי הוא היה כמקושש ב' העצים הידועים. עץ הוא מלשון נעוץ סופו בתחילתו, וה"ס ב' מיעוטים: מיעוט א' ה"ס בחי"ג, מיעוט ב' הוא בחי"ד. מיעוט א' נברא ביום ג' שה"ס עץ עושה פרי, כי כל הפריה ורביה נמשכת מן מיעוט א', והוא אינו מטיל אימתה ופחד כלל אלא כדמות צל בעלמא, כמ"ש בכל"א וה"ס מי דקיימא לשאלה, וה"ס שהתעורר בלי הכר נקבה כלל, וה"ס גזר והעלה מ"ן. ומיעוט ב' עץ שאינו עושה פרי אלא אילן סרק, וה"ס אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, בסו"ה אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף וכו' והוא מטיל פחד גדול.
       וה"ס ארץ גזירה: ולפיכך ב' המיעוטים הללו מכונים ב' גזרי עצים, וצלפחד המותנה מב' המיעוטים צל פחד, היה מקושש ביום השבת מחמת שהיה בן חפר, כלומר איש יודע לחפור, וה"ס גדול ונורא שהרי ביום השבת כבר נתקדשו כל העולמות בסוד דאור הפשוט שממלא כל החלל ולא היה אז שום מקום לקלי', כי הגם שבחי"ד לא היתה מטוהרת הוא מפני שלא היה לה מקום להופיע שמה, כי אי אפשר שתופיע בטרם מיעוט הא', דהיינו אחר שנעשה הצל על החכמה העליונה מסוד בחי"ג היולי דחוכמתא אין שום פחד מחמת בחי"ד שהיא הלעומת דו"ק או ג"ר המצומצמים בצל,
       שהסו"ה בצלם אלקים ברא אותם: אז אפשר לו להכשל בדומה לו, דהיינו עצת הנחש וזוהמתם כי מי ידמה לו, ואם אינו בקדושה אי אפשר לו כלל וכלל שידמה לו ויערוך לו ואפילו אם נדמה לו מאי איכפת ליה, וכלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה, ואין כאן אפי' מקום לבדיקה ולא להאמין בעיניו, אכן אחר שנברא האדם בצלם ומיעוט א' בא דמות: שה"ס מיעוט ב' שה"ס חוה המוכנה לעטיו של נחש, וגם האדם בסיבת הצל היה צריך להתעצם ביותר בקדושתו ועברו על בל תוסיף, כי הוסיפו מה שלא שמעו מפי ה' כל המוסיף גורע, כי העין קרבה כאן לסוד שנים עשרה ובמספר נקבה ה"ס שתי עשרה, בסו"ה מלך אסור ברהטים, שהמה שקתות המים ב' שקתות: שקת דבחי"ג שקת דבחי' א' שה"ס מקושש ב' קשין הבאים בזה אחר זה, ואי אפשר למיעוט הב' שיופיע בלי מיעוט א', וע"כ נק' מיעוט הב' בלבד שקתות המים או מקושש, משום שלא יארע מיעוט ב' בלי מיעוט א', ולפי"ז נמצא בפשיטות אשר באור הנצחי והפשוט דקדושת השבת נמצא גם בחי"ד הקשה שמתבטלת לגמרי, ואין לה שם שום מקום להופיע מחמת שאין עוד שם אפי' מיעוט ראשון כי אין שם צל כלל וכלל.

:

       בחי"א ובחי"ב מכונים צלצלי שמע דהיינו צל הכסף כנ"ל. ונק' צלצלי שמע משום שהמה משמיעים סוד משה משה עד שאמר הנני. וההפרש בינהם הוא אשר בחי"א הוא שמיעה שבשמיעה, ובחי"ב הוא ראיה שבשמיעה, בסו"ה וכל העם רואים את הקולות.
      צלצלי תרועה: ה"ס בחי"ג ובחי"ד דהיינו צל החכמה בלבד, וההפרש ביניהם הוא כנ"ל. ותרועה מלשון ראיה, וע"כ נק' החו"ב רעים האהובים, והצל שעליהם נק' צלצלי תרועה, משא"כ זו"נ שהם בחי"א נק' דודים דהיינו כיסופין, בו יכספו ויחשקו איש לרעהו מאד, שע"כ נשמע ונרגש הצל שביניהם בכל אברי דגופא, וע"כ נק' צלצלי שמע גם צל הכסף, וזסו"ה עד שיפוח היום ונסו הצללים וכו'.

:

      (עי' לע"ל <צמצום ראשון> ) ודע אמנם שצמצום א' ה"ס כלי מלכות הראשונה שבמציאות, להיות שבטרם הגלות המלכות אין מציאות לאור העליון שיתפשט ויתלבש בתחתונים, ואין ט"ס ראשונות עולים אפי' בשם, ודומה להגרעין ביחס הפירות. כי אע"פ שכל האילנות והפירות העתידים לצאת ולהגלות בהגרעין הנזרע בקרקע הזה כבר נכללים בטח בגרעין, אמנם עכ"ז בטח אין שום דמיון להגרעין עם האילנות הראוים לצאת הימנה, כן הט"ס ראשונות בטרם הגלות המלכות, גם לא לבד המלכות דהתפ"א שה"ס המלכות שקומתה עד הכתר, אלא גם המלכות דהתפ"ב שנשארה בלי אור. (מטעם הופעת אור החכמה בכלי דכתר ). ותדע שהמלכות ההיא שנשארה בלי אור ה"ס נקודת הצמצום.
       בחי"ד היא מלכות: ומה שנק' המלכות ההיא בחי"ד, אע"פ שבאמת אין שם זולת העדר האור בלבד, הענין הוא מטעם תיקון המסך במלכות ההיא הראשונה ה"ס מסך דבחי"ד, משא"כ בכלי מלכות לבד אין שם שום בחי' רק העדר אור. (ע"ע בריאה ע"ע מלכות).
       עגולים ויושר: ועם הנ"ל תבין אשר הכלי מלכות בעצמותה שבה נעשה הצמצום א' כנ"ל, ה"ס ע"ס דעגולים שצמצומו מתוכו, מסוד הרצון שבתחתון בלבד. אכן אחר שנתקן המסך כבר נעשה בו זווג דהכאה ויוצאים ע"ס דיושר ראש וגוף בסוד קו אחד.

:

ה"ס צמצום נה"י דא"ק ועלייתם לחג"ת שלו, שמשם יצאו ע"ס דעולם הנקודים. ודע שצמצום א' עדיין אינו נחשב שורש לעוה"ז, ותחילת השרשת העוה"ז מתחיל בעולם הנקודים שיצא ע"י צמצום ב'.

:

מכח שנמשכו נה"י דס"ג דא"ק עד לסיום רגליו כדי לתקן את הבחי"ד וה"ת אשר שם בסיומו, ראה שאין התחתונים כדאים לקבל אורו. כלומר, כי ראה אשר ה"ת אינה יכולה לקבל את אורו דס"ג, ומתוך ירידתה דאור ס"ג לה"ת נתערבו האורות דבחי"ד ובחי"ב זב"ז, שזהו מכונה שיתוף מדת הרחמים בדין כי בחי"ב רחמים הוא, ואין שם שום דין ושום אחיזה לחצונים, והיא נתערבה ונכללה בבחי"ד שה"ס מדת הדין, ומכח שיתוף נעשו תיקונים.

:

       היינו ראשית התהוות מקום חלל וריקני באמצעית אור א"ס ב"ה שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים הנוצרים והנעשים, אשר מקום זה הוא בחי' חידוש יש מאין, כלומר שלא היה בטרם זה דהיינו בעולם א"ס ב"ה, (ע"ע א"ס) כי אז ודאי לא הי' בחי' מקום ריקן מאורו ית' . (עי' פמ"ס ענף א' אות ה').
      מהותו: הוא הסתלקות הרצון של הנאצל מלקבל שפעו ית', ומתוך שענין הכפיה אינו נוהג ברוחניות א"כ ודאי עם התעלות הרצון לקבל נסתלק ג"כ האור מן הנאצל ההוא ונשאר ריקן מאורו ית'. ותדע שענין התעלות הרצון לקבל הוא ענין צמצום ראשון שנעשה בזה מקום ריקן למציאות העולמות שלפנינו.
      סבתו: הגם שאין שום תפיסא שולטת בעולם א"ס ב"ה, על היותו למעלה מכל גבול וכלי ואין בנו הכנה לתפוש ולהרהר בבחי' אור בלי כלי ואיזה גבול, עכ"ז בהכרח הוא, שכללות אור א"ס ב"ה יש בו שינוי של מה מהמאציל ית' שחידש אותו, כי ע"כ הוא נאצל ולא מאציל. והנה אותו השינוי אנו מבינים אותו בענין הרצון לקבל המוטבע בהנאצל ההוא, כלומר החשק וההנאה המוטבע בו לרצות בשפעו שהעניק לו המאציל ית', אשר רצון לקבל הזה ודאי אינו נוהג בהמאציל לא ממנו ולא מקצתו, כי ממי יקבל? ולפיכך כיון שכל הבדל ופירוד ברוחני מובן לנו רק בענין שינוי צורה, ע"כ נשפוט באמת ובתמים אשר זה האור בכללו של העולם א"ס ב"ה שהתפשט מהמאציל ית' וקנה שם בפני עצמו, כלומר שהאור יצא להיות נאצל ולא מאציל כלמפרע, הרי ודאי שהשיג וקנה איזה שינוי צורה שבגלל זה נבדל ממעלת המאציל להיות בחי' נאצל, ונשפוט אשר הוא הרצון לקבל האמור שאינו נוהג בהמאציל לא מניה ולא מקצתו ח"ו בשום פנים. וכשבא האור לכלל נאצל בהכרח שבכלל מהרצון לקבל. ונתבאר שהבדל העקרי המוחלט מכל הצדדים אשר השיג הנאצל לצאת בשם בפ"ע הוא שינוי הצורה המובנת בהרצון לקבל הכלול באור ההוא הבא לעולם א"ס ב"ה.
      ותדע אשר רצון לקבל הזה מכונה אצלינו בשם מקום, להיותו המקום המקבל לתוכו כל שפע וגם נותן הקצבה לכל שפע, עד"מ אנו אומרים שאלמוני יש לו מקום לאכול יותר מרעהו הרי המדובר רק בענין החשק לאכילה המוטבע בו דהיינו הרצון לקבל ולא על מדתו וגודלו שבבני מעיו. הרי לפניך שאפי' בהחומרים הגשמיים נמדד השפע רק בשיעור של הרצון לקבל, ומכ"ש בהרוחניים. וזהו שאמרנו שהרצון לקבל הוא המקום לכל שפע, הן להחזיקו והן לשיעור מדתו.
      וכשם שבדבר חומרי מופרד החלק מן כל ע"י קרדום וכדומה, כן מקובל לכל בעל הגיון אשר ברוחניות מופרד החלק מן הכל ע"י שינוי צורה, ולפיכך הזהירנו חז"ל, אשר מטרם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, דהיינו בעולם הא"ס ב"ה מטרם הצמצום שהוא קוטב הבריאה, שאל תטעה לחשוב שיש שם איזה הפרש ח"ו בין הוא ובין שמו, דהיינו בין אור א"ס ב"ה הנמשך מעצמות המאציל, שמכונה הוא, ובין המקום, דהיינו הרצון לקבל האמור, המכונה שמו (שבגי' רצון, וכנודע שכל שם יורה השגה כלומר שמושג בדרכיו של אותו השם) להיותו בבחי' שינוי הצורה שבגללו בחלק מהכל כאמור, וא"כ אנו מוצאים הפרש ומרחק רוחני שם בא"ס ב"ה. וע"כ הגיע לנו ההזהרה שאינו כן, אלא הוא ושמו אחד בלי הפרש ביניהם כלל. והיינו ודאי בבחי' כל יכלתו ית' שאיננו לפי דרכי השגתינו, היות שאנו מבינים השינוי צורה להפרש ולמרחק כאמור. (ועי' בפמ"ס ע"א דף כ' ד"ה המתבאר, שהארכנו שם לבאר, אשר אע"פ שלגבי המאציל ית' נבחן בסוד הוא ושמו אחד עכ"ז כלפי הנאצל עצמו נבחן השינוי צורה הזאת להפרש ולקושי סבלנות בדוגמא לנגד הטבע, היות שאין צורה זאת כלולה בהמאציל ית' שהוא שורשו, וחוק הוא לכל ענף שטבעו שוה לשורשו, באופן שכל הענינים הנהוגים בהשורש אהובים המה גם להענף ויחמדם, וכל הענינים שאינם נהוגים בשורשו שנואים המה להענף לא יוכל לסבלם, ע"ש כל ההמשך).
      ולתקן את זה נמשך ענין הצמצום: והוא, כי הרצון לקבל האמור הכלול באור א"ס ב"ה, שגרם ענין קושי סבלנות כלפי הנאצל עכ"פ, שהוא מכונה אמצעית אור א"ס ב"ה מפני היותה הקוטב והמרכז הנושא לכל האור והשפע שבמציאות עולם הא"ס ב"ה כנ"ל, הנה היא קשטה בעצמה ברצותה להשוות צורתה להמאציל ית', דהיינו להתדבק בו ביותר, וכמו שנתבאר ששינוי הצורה הוא מדת הפירוד הרוחני והשואת הצורה הוא ענין הדביקות הרוחני, ולפיכך מיעטה את רצונה מלקבל שפעו ית' בבחי"ד שברצון לקבל ההוא (ע"ע ד' בחי' שבאו"י ), בכונה, שעל ידי כן יתאצלו ויבראו העולמות עד לעוה"ז המצוי בזמן ומקום, ובאותה מציאות הנפלאה שאור העליון יתלבש בחומר עכור הנק' גוף, שבאופן זה מסובב שמתתקן צורת הרצון לקבל וישוב אל צורת השפעה, שזהו מכונה גמר התיקון דהיינו השגת הדביקות להמאציל ית', שפירושו השואת הצורה, כאמור. (ע"ע גמר התיקון ). וכיון שמיעטה והעלתה הרצון לקבל שבה, ממילא שנסתלק משם האור, (מפני שאין ענין כפיה נוהג ברוחניים ) והסתלקות האור הזה מכונה בשם צמצום ראשון. (ע"ע אורך לעובי)
      תוצאותיו: הוא מציאות כח העיכוב בכלי מלכות שבכל הפרצופין דקדושה המונע את אור העליון שלא ירד דרך בה, וכח העיכוב הזה מכונה בשם מסך. ותדע שכל הקוטב שעליו מתגלגל גלגל שינוי הצורה בכל חילופיו ותמורותיו, אינו לא פחות ולא יותר רק כח העיכוב הזה האמור המכונה בשם מסך (ע"ע מסך).

:

ה"ס התעלות הרצון של הא"ס ב"ה שלא לקבל עוד בבחי"ד, שה"ס גדלות הקבלה הנוהג בעולם א"ס שיש בו שינוי מעצמותו ית', והי' זה כדי להיטיב לנבראיו. כלומר, כדי שסוף סוף יוצמח מעלית הרצון הזה ומצמצום הזה בחי', נשמות המלובשים בגוף בעוה"ז, שיהפכו את גדלות הקבלה כולה ע"מ להשפיע, ואז תהי' להם השואת הצורה עם עצמותו ית', ויהיו ג"כ ראויים לדביקות עמו ית', שה"ס להיטיב לנבראיו. כי יוכלו לקבל גדלות האורות המקובלים בבחי"ד המכונה בת זוגיה דא"ס, ועכ"ז לא יהיו מחמת זה נבדלים ונפרדים הימנו ח"ו משום שינוי הצורה של הקבלה שאינו נוהג בו ית', והוא משום שכל כוונתם של הקבלה ממנו הוא רק משום שהוא רוצה בכך, וכל מגמתם לעשות נ"ר ליוצרם. וז"ס א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינין ליה בת זוגיה. (ע"ע שינוי הצורה) (עי' כ"ז באורך בפמ"ס ענף א').

:

הוא שם קו אור הא"ס שהאיר בהחלט לאחר הצמצום, כי מתוך שבחי"ד דהיינו נקודה דאמצעיתא עיכב על אור העליון שלא ישפיע בתוכה והעלה או"ח, נעשה מכח זה ב' מיעוטיו: א' שלא יכול למלאות כל החלל כמקודם ונשאר מקום הנקודה חלל פנוי וריקן מאור. ומיעוט ב' שאפי' אותו השיעור שהיה מאיר היה בדקות גדולה לעומת אור א"ס שמלפנים, וע"כ מכונה הקו הזה בשם צנור דק,

:

פרצוף אמא מכונה בשם צפון או רוח צפונית וכדומה, והוא משום שמצפנת ומעלמת על אורות דאבא שלא יופיע לתחתונים זולת על ידי הכלים שלה. וז"ס שרוח צפונית הולכת עם כל הרוחות, כי רוח דרומית שה"ס אבא מוכרח להתעטף בכליה שזולת זה אין לו שום גילוי כנ"ל. וכן רוח מזרחית שה"ס ז"א אור השמש א"א לקבל אורות דאבא שהוא עיקר עצמות אור השמש, זולת ע"י מלבוש מרוח צפונית, (ע"ע דרום ). ורוח מערבית שהוא פרצוף נוק' דז"א, שמקבלת כל אור העצמות שלה מז"א שה"ס ( אור השמש ) רוח מזרחית, אשר כבר מחובר עם מלבוש דרוח הצפונית, ונמצא רוח צפונית גם ברוח מערבית. והנך מוצא שרוח צפונית הולכת עם כל הרוחות. והטעם, כי אמא ה"ס השיתוף דמדה"ד שכל המיתוקים ממנה באים והבן.

:

      שם עוף טמא ומאוס עד להקאה, וע"כ נק' קאת. וה"ס יקאת עמים, וקלי' זו נמשכת מבחי"ד ואין לה ביטול עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים.
      וזסו"ה והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשי. ותדע שהעוף הזה היתה הקאת הנ"ל, וע"כ פתר יוסף שפרעה יתלה אותו ויסר ראשו מעליו, כי הבחי"ד הזאת אין לה תיקון עד כי יבא שילה והבן. כי העוף הזה שראה בחלומו לא אכל מן הסל אלא בשרו ממש, דהיינו אחר שנפתר החלום (בבחי' הוי ושכיח).

:

המקבל מחויב להמציא כלים היותר זכים וכו', (ע"ע עליה וירידה ). והמשפיע ממציא לתחתון מבחי' היותר גס ועב (שם).

:

פירושו שורש לכל השרשים.

:

        הוא מלשון הקהה את שיניו, בסו"ה שיני רשעים שברת. וסוד השנים ה"ס כח הפועל להאוכל, בסוד מהאוכל יצא מאכל, ובסוד אריה דאכיל קורבנין. ובזה תבין אל תקרי שברת אלא שרבבת, כי עוג הרשע עקר טורא בן ג' פרסי, אמר אזרקיני' על מחנה ישראל שהם ג' פרסאות. שה"ס שפחה כי תירש גבירתה שהתחתונה תלתה קלקלתה בעליונה, (בסוד אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און) ואז רברב הקבה את שכניו, אחד ננעץ בקדם ההר ואחד לאחורי ההר ולא יכול להזיזו ממקומו, ובא משה שגבהו עשרה אמות וקפץ עשרה אמות ונטל חרב בת עשר אמות והגיע לקרסוליו והרגו.( ברכות נדחיוך והבן זה כי מתוך שן בהמות שלו דבחי"ד עלתה למעלה אל הקודש, נבחן ששם עמדו רגליו וקרסוליו. ולפיכך משה עצמו שהיה בעשרה התחתונים ( ממקוה"נ ולמטה ) נטל חרב דאאב"ח ובזה קפץ עשר אמות דאומ"צ, בסוד חרב להויה מלאה דם, וע"כ ירש גם עשרה האלו בסוד מלך אסור ברהטים, וקפץ עוד למעלה לכל"א בסוד הויה אור לי, ובזה נפל עוג הרשע שדוד כי קיצץ קרסוליו וראשו נפל מאליו, וכגון זה ה"ס הקהה את שיניו, כי אע"פ דיש לו שנים אינו יכול להזיק בסוד אאב"ח הוי אור לי, ושוב אינו יכול לנבוח עוד, כי אלמלא היה שם באומ"צ לא היה נגאל במקוה"נ, ונשאר בחושך מצרים ששמה נקברו הרשעים האלו שלא היו כדאים לצאת ממצרים.
      נה"י שעלו לחג"ת: ובזה תבין סוד עליה זאת, כי ג' פרסאות דמחנה ישראל ה"ס חג"ת, והאי טורא דג' פרסאות דעקר ה"ס נה"י, ורצה להעלות דינין דנה"י ולפגום החג"ת ח"ו, אמנם מכאן מפלתו בסוד ואם יעלו השמים משם אורידם, כי מתוך זה היה משה יכול להרגו כנ"ל.
      וז"ס ערש ברזל: דהיינו דינין קשין דבחי"ד, ועכ"ז יכול לו משה והרגו ואת ארצו ירש כנ"ל.

:

יורה שיש בו התחלה ויש בו אחרית ותכלית.

:

בפרצופי א"ק אין שם זולת כלי א' של המלכות וקו אחד, ומנקודים ואילך יש בכל פרצוף שלם ג' קוין. וקו אחד יורה בלי שיתופא, או בחי"ד ומדת הדין בלבד או בחי"ב ומדת הרחמים בלבד. וג' קוין יורה שיתוף מדה"ר דהיינו בחי"ב ובחי"ד מתוקנים יחדיו.

:

פירושו גורם ושורש ועילה, אשר האחר, הוא נמשך הימנו ועלול הימנו.

:

ה"ס הרוח השורה בלב שעושה שם דפיקו, וה"ס שם הויה.

:

סודו מראש מקוה, שבסוד ההקדם המספיק של צלצלי שמע נשמע קול ה'. אכן קול הזה נתלבש בהבלים של משה. כלומר, אותם הבלים המרובים שנדחו ויצאו לחוץ ע"י שליפת הראש מתו, ורק אז שמע קול ה' בכח בסו"ה אל תקרב הלום, (עיין לקמן קול ודבור).

:

      תבין מסו"ה משה ידבר והאלקים יעננו בקול, פי' בסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר לו משה משה. הרי לפניך ענין הסתכלות וירא הוי', וענין אמירת משה משה שה"ס דיבור. ונודע שאור הראיה מתלבש ובא בפנימית הפרצוף, וגם יוצא לחוץ ומתלבש באורות ההבלים היוצאים לחוץ, מאזן בחי"ב ומחוטם בחי"ג שה"ס הנחלים ההולכים למלאות הים, שה"ס קיבוץ כל הבלי הפרצוף היוצאים לבר מהפרצוף במקום הפה המכונה את בסו"ה וירא אלקים את וכו', שה"ס הבל הפה שמתקבצים בו כל הבלי.. והפרצוף המכונה מסך, ושם נעשה הכאת השפתיים זה על זה, והאו"ח שה"ס אור ההסתכלות הנדחה לאחוריו עולה ומלביש הע"ס ממטה למעלה וכו'.
      וזהו אינו דבור אלא סוד אמירה משה משה ויאמר לו הנני, שה"ס השכינה מדברת מתוך גרונו של משה, כלומר בטרם צאתו לחוץ ובטרם נחתך בשפתים, שה"ס רואים את הקולות, דהיינו שהיו דבוקים במשה ומקבלים סו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר לו משה משה, מלשון בסוד וארון אלקים לא מש מקרב המחנה.
      ובהשגה האמורה דראית הקולות משה משה, כבר די ומספיק להשגות כל התורה כולה בבחי' פנימיותה, שה"ס, הקול בטרם צאתו מהגרון ולחוץ, אלא שמושפע בסוד האמירה משה משה. אמנם הדיבור עצמו א"א בסוד זה להגלות כי למקום קיבוץ ההבלים אנו צריכים שז"ס משה ידבר, כלומר היציאה לחוץ במוצאות הפה וחתוך שפתיים אינו מתגלה אלא ע"י התפשטות נשמת משה מחוץ לפרצוף, בסוד בכל דרא ודרא או ע"י דרא דחיך וגרון או ע"י שינים ושפתים והבן.
      וזסו"ה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך וכו', כי סוד הראיה עצמה בטרם צאתה לחוץ בסוד הסתכלות במקום קיבוץ הכלים נק' מראה הנאוה, אור העצמות הבוקע בעור הפרצוף ומהפכו לאור החכמה כתנות אור, שהוא נמשך מכלה דשביעי. ובטרם זה יש כלה דששי שה"ס הקול מגרונו של משה משה כנ"ל. והסו"ה ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, כדבר איש אל רעהו...

:

כל עוד שההארה בפנימיות הפרצוף, דהיינו בריאה בגרון נק' ההבל בשם קול, ובצאתו לבר מהפרצוף בסוד ה' מוצאות הפה מכונה דיבור, דהיינו שמוציא אותם בפה בחיתוך שפתיו ובחיתוך אותיות.

:

סוד הבינה הם קולות הנשמעות באוזן, שת"ת ומלכות אינם ניזונים אלא מהקולות האלו ולא מסוד אכילה ושתיה, (ש"ד פ"ה ע"ח). וה"ס אכילה ושתיה פנימיות דיוה"כ.

:

ע"ע בעל קומה זקופה.

:

      ב' מיני ע"ס יוצאים בכל התפשטות ע"ס. הא' הם שקומתם שוה לזה, דהיינו באמצעות האו"ח המשוה קומת כל הספי' שוה בשוה, והוא מתוך שהמלכות נעשית ונתקנת בכח המסך ( ע"ע מסך ) למעיין נובע או"ח ממטה למעלה, א"כ נחשבת משום זה השורש שנק' כתר אל האו"ח, שע"כ השוה קומתה כקומת כתר. (וז"א דאו"ח הוא כמו חכמה דאו"י וכו' ) נמצא בזה שאין שום הבחן בשיעור קומה בין ספירה לספירה, כי בחי' מדרגה דמעלה מטה יצאה בשביל גילוי העביות בבחי"ד, שמשום זה נעשה ג"כ בחי' מעלה ומטה בג' בחי' הקודמים, דהיינו דכל בחי' היותר קרובה לגילוי עביות דבחי"ד נעשה יותר שפלה, והיותר רחוקה מגילוי עביות דבחי"ד נעשת יותר גבוהה וחשובה. דע"כ החכמה שהיא רחוקה יותר מכולם, נחשבת עליונה מכולם, והבינה לבחי"ב ששפלה למטה מהחכמה, והז"א לבחי"ג וע"כ הוא למטה מהבינה, כי הוא היותר קרוב לגילוי בחי"ד. אמנם עתה אשר בחי"ד עצמה שגרמה לכל זה עלתה מעלתה כמו כתר, א"כ ודאי אשר כל ההבחנות מספירות עליונות נתבטלו, וכולם כמו קומת כתר.
      קומתם שוה: וזלמ"ז: הבחנה זאת היא העיקרית שבהבחנות וצריכה ע"כ לתשומת לב מרובה. והענין הוא רק בהבחן של האו"ח בלבדו, כי האו"ח העולה מלמטה למעלה נמצא שמשוה משום זה קומת כל הספירות, או עד הכתר או עד החכמה וכו', דהיינו לפי העביות שבהמסך. אכן כולם בהשואה אחת, כי ע"כ אנו אומרים שבראש אין כלים אלא שרשים לכלים. ונודע שהאו"ח העולה מלמטה למעלה הוא כמו ראש, וכן הדין אפי' מטבור ולמעלה, משום שכל או"ח העולה מלמטה למעלה אינו עושה כלים, ואם אפי' הוא משמש מ"מ נבחן שהוא עצמו אינו עושה רק שרשי כלים, אלא שמשמש בכלים הישנים הנמצאים שם מכח או"ח מוקדם שירד מלמעלה למטה, וזכור זה.
      והנה מלכות: וכתר מלכות :הם כמעט בחי' אחת, ורק בשעה שהמלכות משפעת ע"י האו"ח העולה ממנה ולמעלה היא נקראת מלכות, שהוא שם העצם של ההנהגה גופה, משא"כ כתר מלכות: נק' בעת שהאו"ח שלה יורד ממנה ולמטה, דהיינו שמתפשטת לע"ס מינה ובה עד למלכות דמלכות שאז מתראה המלכות ומושגת לתחתונים בכל הדרה ויפיה, וקונית המלכות בשם כתר מלכות. כלומר, שהכל מכירים מלכותה משום הכתר שעל ראשה, דהיינו אותה המלכות המשמשת ממטה למעלה היא עצמה מתהוה לבחי' כתר המלך, וע"כ נעשה כאן בחי' זה למטה מזה: שבהיות ההנהגה מגלית כל השיעור שבהמסך שלה שיש לה ד' בחי' בהמשכת האו"י שהם חו"ב זו"נ, והם ודאי זה למטה מזה, כי חכמה דאו"י חשובה לאין ערך על הבינה והבינה על הז"א והז"א על הנוק'. ובהיותם באים ומתלבשים בכלי הקבלה כדרכם, הנה בהכרח שמושגים בהם זה למטה מזה, משא"כ כשמשפעת האו"ח להעליונים, דהיינו בטרם באה לגילוי בהתחתונים, ע"כ אע"פ שיש שם ד' בחי' מ"מ כלפי העליון גופיה אינם נבחנים למדרגות נבדלות, כי האור עצמו אין בו שינוי וכמו שהוא למעלה כן הוא בסוף עשיה.
      קומתם שוה: ועוד, דכל החשיבות נכללת אז בהמסך שבכלי מלכות באיזו בחי' שהיא אם בחי"ד או בחי"ג, וכל שלמעלה מבחי' עביותה אינו מראה חשיבות של כלום, ואדרבה אם הי' זה בהמסך היה ממעט את האו"ח וממעט ההשגה. וז"ס מאה ברכות שכולם שוים זל"ז.
      ואין להקשות, לפי"ז היה המלכות או הז"א צריך להיות יותר עליון מהחכמה וכתר, שזהו א'-אפשר, כי סוף סוף אין הכלי יכול להיות חשוב מהאור גופו ודיינו אם הכלי מתעצם להיות שוה להאור, ומתוך שמתעצם הכלי להיות חשוב כמו הכתר ממילא שהוא חשוב ג"כ כמו החו"ב וז"א שלמטה מהכתר, אכן לא יותר חשוב אפי' מהז"א, שהרי הז"א ה"ס אור ישר, והמלכות רק כלי. באופן אשר בסוד קומתם שוה.
      כלי והאור שוים יחדיו: כמו הכוס והמים שבו שקומתם שוה, להיות האו"י נמדד בעביות שבו המעלה או"ח, ואי אפשר להאור שיגבה קומתו אפי' משהו מקומת האו"ח שה"ס כלי שבו. וכ"ז נכון בטרם שהכלי עצמו מתפשט לקבלתו של האור לפי ד' הבחינות כח"ב זו"נ זה למטה מזה. משא"כ כשהאו"ח יורד מלמעלה למטה, הרי מלכות המעלה או"ח לעליונים נעשית לשורש הכל, וכתר הוא ודאי גבוה מכל ההתפשטות שלמטה. ואח"כ בחי"א דהתפשטות, משום סמיכתו לשורש נמצא שמקבל עיקר האור שבהשורש שנק' חכמה או עצמות, וע"כ נק' ראשית חכמה ובכור שבבנים. ואח"כ מתוך חסרון שבבחי"א מאור דחסדים יוצא גוף הבינה, ומחסרון חכמה שבה יוצא הז"א, ומגלה מסך חדש שה"ס מלכות דמלכות.
      ונתבאר אשר התגלות או"ח בהכלי מלכות השוה לכל הספירות במעלה אחת, ובטלה לה ההבחן דלמעלה מטה בין הספירות, וע"כ אנו מבחינים שבסיבת הלבשת או"ח את הד' בחי' דאו"י יצאו משום זה הע"ס שקומתם שוה בלי שום מיעוט אחד מחבירו, והוא מסעם הנ"ל, דכל ענין מעלה ומטה היה מחמת שהעביות הכלולה בכל אחד נחשב לחסרון באור, אשר עתה נעשת העביות מעלה בפ"ע בדומה להזכות כנ"ל.
      ה' קומות זלמ"ז: עסמ"ב ונודע ענין ההזדככות והסתלקות הנוהג בגופין דא"ק הנק' עקודים, אשר אור הפנים מכה על המסך ומזככו, (ע"ע הזדככות על סדר המדרגה ) שעמו הולך האור ומסתלק עש"ה. שמתחילה נזדכך לבחי"ג ויוצאים על מסך זה ע"ס דאו"י ואו"ח בקומת חכמה ואח"כ לבחי"ד המוציא קומת בינה ואח"כ לבחי"א המוציא קומת ז"א ואח"כ לבחי' שורש, שבזה נעלם כל הזווג ואין שם או"ח וממילא אין שם או"י. והנך מוצא אשר בדרך הזדככותו והסתלקות האורות דעקודים, יצאו הע"ס זה למטה מזה, אלא שיצאו ממעלה למטה, מתחילה יצא קומת כתר דהיינו בטרם ההזדככות, וכשהתחיל להזדכך יצא קומת חכמה שחסר שם מעלת הכתר, ואח"כ יצא קומת בינה שחסר שם גם מעלת חכמה, ואח"כ יצא קומת ז"א שחסר שם גם מעלת בינה, ואח"כ בחי' מלכות לבדה כלומר בלי שום זווג עם או"י. ואתה רואה סדר יציאתם בזה למטה מזה שנולד ונתחדש מסיבת ההזדככות.
      ה' קומות זלמ"ז הפרטיים: ותדע שענין יציאתם זלמ"ז נוהג הן בכלל והן בפרט, כלומר דעיקר הבחנה הנ"ל אנו מבחינים רק בכלל דהיינו ביציאת ה"פ ג' ע"ס מ"ב דא"ק, שבכל פרצוף ופרצוף יש בו רת"ס (ע"ד שנתבאר בהשתלשלות הפרצופין ע"ש). אמנם כל מה שבכלל נוהג ג"כ בפרטים, כי בהכרח הוא אשר תיכף בגוף הראשון דא"ק הנק' גלגלתא דא"ק, בעת שקרה שם מקרה הסתלקות האור והזדככות המסך, הרי מוכרח שהמסך נזדכך על סדר המדרגה, אשר בטרם שנזדכך לבחי"ב בודאי שנזדכך לבחי"ג ובטרם שנזדכך לבחי"א ודאי שנזדכך לבחי"ב וכו', וא"כ מתוך שאור העליון אינו פוסק מהנאצלים אפי' רגע, כי כל התנועות המחודשות אנו מבחינים רק בהמקבלים את אור העליון, וא"כ ודאי ומוכרח אשר אור העליון מזדווג ומכה על המסך בהמשך עת הזדככותו ומעלה או"ח הימנו מכל בחי' ובחי' שנשארה בו באותו זמן, עד שנזדכך כולו ונפסק כח הקשיות מהמסך לגמרי ובטל כל הזווג, ולפיכך בהכרח שיצאו אותם ה' קומות ברת"ס גם בע"ס דגוף דפרצוף א"ק הפנימי, ממש בכל הפרטים שאנו מבחינים בה,פ עסמ"ב הכוללים שבה"פ ( עי' היטב בערך השתלשלות הפרצופין).
      ה' ראשים נשארים תמיד: וכמו שנתבאר שם אשר בהראשים אין מקרה הזדככות נוהג רק בהגופין, וע"כ רק בגופין נעלם האור. אמנם הראשים דה"פ א"ק נשתיירו כולם זה למטה מזה, דהיינו ראש דא"ק הפנימי בראשית הקו, וראש דע"ב מלביש על תוך שלו ( שנסתלק ) עד הטבור, וראש דס"ג מתחיל מפה דע"ב ומלבישו עד החזה, וראש דישסו"ת מלבישו מחזה עד הטבור. באופן שלא נשאר מגולה מן הקו דפרצוף הפנימי דא"ק אלא רק שליש תחתון של בחי' הסוף, כי ראש דע"ב מלבישו מפה עד טבורו וגלגלתא דס"ג מתחלת בפה דע"ב שהוא טבורו של הפנימי ומלבישו עד טבורו דע"ב העומד בש"ע דנה"י הפנימיים: חזה הכולל וגלגלתא דישסו"ת מתחלת בחזה הכולל שהוא ש"ע דנה"י הפנימיים, ומסתיים בטבור שהוא שליש אמצעי דנה"י הפנימיים.
      והנה כל אלו הראשים עומדים עם אורותיהם בעינם, כי בראשיהם לא קרה שום מקרה הזדככות, לפיכך אתה מוצא ד' ראשים זה למטה מזה, ראש א' ע"ב ס"ג ישסו"ת הממלאים ומלבישים הקו הפנימי עד שליש תחתון דנה"י שלו שנשאר מגולה אשר שם מקום הנקודים, וגם שם ראש החמישי הנק' ב"ן שנשתייר אמנם רק בבחי' אחורים.
      ועם זה תקיש אל כל גוף וגוף הפרטי, אשר אע"פ שאנו אומרים, שבגופים דכל פרצוף מה"פ א"ק היה בהם הזדככות, אמנם כל פרט בהכרח שיצאו שם ה' קומות זה למטה מזה, ובהכרח שבכל קומה נבחן רת"ס, באופן שלא נעלמו כל האורות דגוף כי הראשים דכל קומה בהכרח שנשארו, וא"כ אתה מוצא ה' בחי' ראשים בגוף הפנימי דא"ק שנשאר אחר הסתלקותו וה' בחי' ראשים זה למטה מזה בגופא דע"ב אחר הסתלקותו וה' בחי' ראשים זלמ"ז בגופא דס"ג וכו', ומזה יצא התוך אשר מכל זווג וזווג יצאו ע"ס שקומתם שוה דהיינו בטרם הזדככות או בראשים וע"ס זה למטה מזה דהיינו אחר שנזדככו נשארו בהגוף ה' בחי' ראשים זה למטה מזה כאמור, (וזכור כאן שענין ה' בחי' נק' ע"ס בכל מקום).
      ובדרך רמז תבין אשר קומתם שוה: ה"ס וחשכה כאורה ובסו"ה ואציעה שאול הנך. וה"ס השגחה פרטית, בסוד ישמח ישראל בעושיו וכו', ובסוד פניתה לאל חי מסילות את שם פועלך ( פועלך ודאי ) וכו' פני אל תפילתך ברוצך לחלות (מל' חילול) את פני האדון ה'. וה"ס פרשה א' דק"ש ואהבת וכו'.
      זה למטה מזה: ה"ס יום ולילה, וה"ס השגחת שכר ועונש. וה"ס והיה אם שמוע פרשה ב' דק"ש דלא כתיב שם ושננתם לבניך וכו' אלא ולמדתם את בניכם וכו'.
      זה אצל זה: ה"ס צירי. שהוראתו אשר החכמה העליונה שהיתה לאין קץ גבוה וחשובה מהבינה, ( במקוה ) הנה ( בכל"א ) הרכינה ראשה בהשואה עם הבינה, וחו"ב נעשו כ"ב נקודות שונות משום דלא שמשה שם אלא ו"ק דחכמה. (ע"ע נקודות ).
      זה למטה מזה: כן הי' בחכמה עי' וכן הוא בא"א, שהכתר וחכמה הם זה למטה מזה אלא אח"כ בזרועות נעשו בסוד צירי, (ע"ע נקודות).

:

       יורה קשר, התקשרות. ה"ס והריחו ביראת ה', ובסו"ה יראי ה' ברכו את השם. וגם ה"ס הנוק' דכתר, אלא רק בסוד הריח כי לית מחשבה תפיסא בי' כלל, ואיהו כתר ואיהו כתורת כמו קטורת, כ"ת מתחלפים בק"ט.
      ויש כאן מחחתה, אש, סימנים: סימ"ן הוא מלשון סומא, בסוד וחשכה כאורה תהיה, וכמ"ש ז"ל אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, שה"ס י"א עשתי עשרה הסמויים מן שתי עשרה מן ה ע' הקרב אל שתי עשרה, ונעשה סוד עשתי עשרה הנדחים להקלי', ועשתי עשרה סמויים מן העין הקרב, והוא משום שאין אני והוא (העין הקרב ) יכולים לדור במדור אחד, ולפיכך בטרם יקרב העין להסתכל בשתי עשרה נבדל ונעלה האחד מהם. ודע אשר כל הפרדה מוליד אש: כי בכ"מ שב' יסודות מחוברים זה בזה באהבה, ומתקרב אליהם יסוד ג' שדרכו למשוך אליו אחד מב' החבירים, ועושה פירוד לריעים האהובים הקודמים, ועושה קשר אהבה בינו ובין יסוד החדש, והנה פירוד זה וקשר זה מוליד אש כידוע בחכמת הכימיא.
      ויש אש של מעלה, אש גבוה: כלומר שהפרדת היסודות הנ"ל נעשה בכח עליון, דהיינו הע' הקרב לסוד שתי עשרה נעלה ברעותא עילאה, שז"ס סליק ברעותא למברי עלמא הנאמר בכ"מ בזוהר. וגם כאן יש לפנינו ג' יסודות:
      שהם א' שה"ס דוכרא (דא"א ) דעתיק או הראש די"ב הפרצופים. יסוד הב' ה"ס י"א הנידחים, שמתחילה היו שני היסודות האלו בסוד רעים אהובים בסוד י"ב פרצופים או בסוד ראש וגוף. ויסוד הג' ה"ס הע' הקרב שהוא ממשיך אליו את הי"א, כלומר שגורם יסוד הראשון שהוא סוד הדכר דעתיק להפרד מן השתי עשרה ולהסתלק לשרשו, ואת הי"א הנידחים ממשיך ומתחבר עמו. והשלהבת היוצא ממלאכה זאת נק' אש שלמעלה, כלומר אש הנולד מסבה עליונה, ויש אש של הדיוט: אש שלמטה: אש זרה אשר מלאכת ההפרדה דהיינו קרבת הע' לשתי עשרה, נעשה מתוך רצון התחתון. (ע"ע אש, אש אכלה אש).

:

      קידוש החודש והשבת
     
ה"ס משאח"זל ישראל מקדשי הזמנים. פי', שיש ב' אופנים בהשגחתו ית: אופן א' מכונה בשם ימים, שהוא מלשון בהיות ודעת ועונג. כלומר, כל בחי' הטוב המורגש תיכף בשעה שמקבלה כי טוב הוא, כל אלו מוגדרים בשם ימים:
      ויש אופן ב', המכונה בשם זמנים, שהוראתם שבעת הקבלה והשגה מדומים שאין בהם משהו של טוב אלא אדרבא ההיפך, אכן כששומר ועובד בהם בדרך התורה הק' כמצווה עלינו, אז מתגלה הסוב שבהם לסופם, ואגלאי מלתא למפרע שהענינים האלו באו לנו מבחי' הזמנה לטוב העתיד שההשגחה זיכתה אותנו ע"י ענינים הללו.
      וה"ס זמנים: מלשון הזמנה מלתא היא. ותדע אשר עיקר האורות ועצמותן מגיעים אלינו בסוד השגחה הנק' זמנים כנ"ל.
      ובזה תבין ברכה וקדושה: אשר כל הטוב והנועם המושג לנו מהשגחתו ית' תיכף בקבלתם מכונים בשם ברכה. ועתות הקבלה מכונים בשם ימים. אכן כל האור והנועם המושג לנו בדרך הזמנה, כלומר שבשעת הקבלה מורגש לנו ההיפך מן הטוב המה מכונים בשם קדושה, וזמני ההשגה מכונים בשם זמנים.
      ישראל מקדשי לזמנים: ובהאמור תבין, אשר באורות המכונים ברכה אין לתחתון שום חלק בו, כמ"ש מי הקדימני ואשלם. אמנם בהאורות המכונים קדושה, אשר אין בהם שום לחלולית של ישות וטעם בעת קבלתם, אלא אדרבא יסורין נוראים, הנה ודאי שמתנה הזאת אין בה שום ערך ומחיר כלפי הנותן כי אינו נותן כלום, אלא אדרבא הוא נוטל עוד מהתחתון, ומאי דהוי ליה נטל ממנו. ואם אמנם התחתון הולך בענינים ההמה בדרכי ה' המצווה אלינו, וגורם אשר היסורין והשפלות שקבל מהשגחתו ית' נתהפכו והיו לאורות ולישות של טוב מאד המכונים בשם קדושה כנ"ל, נמצא ממש אשר כל ההון העצום הזה הריהו מיוחד כולו אל פעולות התחתון והמקבל, שהרי ההשגחה לא הניחה בעסק הזה שום דבר של ממשות. וז"ש ז"ל ישראל מקדשי לזמנים ולא השי"ת כביכול. כלומר שכל הישות הנצמחת מסוד הזמנים נחשבים לגמרי על שם ישראל, כי מצד השגחה לא הגיע כאן שום ערך של כלום. ולפי"ז צריך אמנם להבין הכתוב אני ה' מקדישכם: הרי מבואר שגם בסוד הקדושה הוא השי"ת עשנו ולא אנחנו, וכן דרשו על הכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני וכו', שקדושתי למעלה מקדושתכם, וא"כ איך אמרו שישראל מקדשי לזמנים כנ"ל.
      אמנם סוד גדול יש כאן, כי באמת בלתי עזרתו ית' אין לנו שום כח ותנועה, ואם באמת היה בחי' הזמנים דבר בלי שום מרך מצדו ית' לא היינו יכולים לעשות בו ערך, כי לולא יתקבצו כל החכמים שבעולם לא יוכלו לבראות אפילו יתוש א' ושום חידוש נוסף על מעשי השי"ת, אמנם על דבר זה ניתנה לנו השבת, שה"ס גילוי האורות הנק' קדושה, אשר הוכנו ונגמרו מצד המאציל ית' בטרם כל נברא.
      וה"ס תיקון ג/ בחי' ראשונות מד' בחי' הנודעים, שכללותם מכונים בשם מדת הרחמים, או חו"ב ת' או בחי"ב. ובסוד ג' בחי' אלו נתגלה כל התכלית והקדושה והברכה, עד שלא נשאר להוסיף על פעולתו ית' ולא כלום, לא לפגם ח"ו ולא לשבח, לא באורות דברכה ולא באורות דקדושה, כמ"ש אתה קדשת את יום השביעי לשמיך תכלית מעשה שמים וארץ. (שפירושו של תכלית הוא, היינו שעליו אין להוסיף ולא לגרוע, והוא משום) וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, והיינו ודאי בסוד עולם הנשמות, כי שורשו הוא מטרם הבריאה ומטרם החטא דעצה"ד. (ואע"פ דחטא בששי מ"מ לא נסתלק אור הגנוז עד מוש"ק) ובקדושה וברכה האלו בתקנו העולמות בכל השלימות לשעתן, וכן מופיעים ממש לאחר הבריאה בסוד יום שבת, שכל זה נק' תיקון המאציל מצד עצמו בלי שיתופא דתחתון כלל ועיקר, אלא שהבחי"ד שבהמלכות לא שמשה שם, וז"ס שאמרו ז"ל שבע"ש עם חשכה ברא את הרוחות של המזיקים ולא הספיק לעשות להם גופין עד אשר קדש השבת, וע"כ נשארו רוחין בלי גופין, שה"ס הנק' שדים: רוחות בלי גוף. שרוחות נמשכו מג' בחי' הראשונות וגופין נמשכים רק מבחי"ד. והנה ודאי שא"א היה שיופיע אור התכלית בשבת בראשית, אם לא היה צורת המזיקים בעולם. כלומר, בחי' השגחה דאופן ב' הנ"ל הנק' בשם זמנים שהרי עיקר האור וסוד הקדושה, רק בכח זמנים נמשכים כנ"ל, והכ' אומר וקדשתו מכל הזמנים ואי לאו הכי אין שום תכלית כנ"ל. אלא שהמזיקים האלו היו רק הס"א שכנגד ג' בחי' הראשונות כנ"ל שהמה רוחניות, וע"כ מכונים רוחות בלי גוף, כי הגוף שלהם ה"ס הס"א שכנגד בחי"ד, וזה עדיין לא נברא, אלא שבו שבת מכל מלאכתו הנכללים בבחי"ב מדה"ר אשר ברא אלקים לעשות, כלומר אחר שכבר נגלו הברכה והקדושה הנכללים ,בבחי"ב, אז אפשר לצדיקים לעשות חפץ השי"ת ולתקן גם הבחי"ד אשר השי"ת לא הספיק לברוא אותם בשבת בראשית.
      ושדים אלו נק' שעירים ירקדו שם: וכן אשר לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, כי אע"פ ששדים הללו כבר נשלמו על בוריים בשבת בראשית, כי כבר נגלה התכלית וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, עכ"ז במוצש"ק אחר הסתלקות אור הגנוז לצדיקים לע"ל , (המכונים עתודים העולים על הצאן ) ונתגלה זוהמא דחיויא שה"ס בחי"ד בכח חטא דעץ הדעת, אז חזרו השדים לקלקלתם הראשון דהיינו לבחי' מזיקים לג' בחי' ראשונות, ע"ד שהיו קודם שהופיע ( עליהם ) שבת בראשית כנ"ל. באופן שנעשו ב' בחי' של מזיקים, הא' הם השדים והשעירים הנ"ל הלעומת דבחי"ב, והב' ה"ס בחי"ד בעצמה זוהמא דחיויא והארס גופיה שהטיל בחוה. והתחתונים נפגעים ע"י ב' מחנות.
      מחנים: אמנם בכל הקלקולים הנמשכים ממחנה א' הרי מתוקנים המה בכל שבת ושבת. כלומר, כיון שאור דשבת בראשית מתחדש ומגיע אלינו בכל שבוע ושבוע, הרי כל הס"א והדינין הנמשכים מג' בחי' ראשונות, מתוקנים באור הזה עד תכליתם כבראשונה. משא"כ הקלקולים הנמשכים ממחנה הב', הרי קדושת השבת אינו פועל עליהם כלום, משום שהמה לא נכללו בתקון דשבת בראשית כנ"ל.
      וז"ס אל יצא איש ממקומו ביום השבת: וכן ז"ס תחום שבת שהשי"ת בכל יכלתו עשה תחום ולא הרשה להס"א דבחי"ד הנ"ל שתוכל להתעורר ביום השבת, דאלמלי נתעוררו היו מונעים את התחתונים שלא יוכלו להנות כלום מאור הגדול דיום השבת, משום כח הבחי"ד שאינה מקבלת כלום משם כמבואר. וז"ס של האריז"ל לבר נטלין ולא עאלין הנין כלבין דחציפין שבחי"ד הנ"ל נק' כלב נובח ואי אפשר לשתקו. משא"כ ביום השבת נשארים כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח, והיה זה עד מוצאי שבת שאז שוב ניתן להם הרשות לנבוח והרשעים שבים לדינה של גיהנום; הב הב: דהיינו לא לבד שהכלבים אלו קונים כח עצמם שה"ס בחי"ד פעם א' הב שהוא חלקם, אלא הקב"ה נותן להם רשורת להתאחז גם בבחי"ב שהוא פעם ב' הב, שמשם נמשך המטבע אשך בחור ובתולה מצד זה זקן וזקנה מצד זה, אשר הזקנה ה"ס בחי"ב והבתולה ה"ס בח"יד שאיש לא ידעה דהיינו כתוב דלא ידעו עיט זה משה שנק' איש מצד בחי' ד' ונק' אלקים מצד בחי"ב, וז"ס אשר נתקשה משה בקידוש החודש, כי בחי"ב הנ"ל היה אפשר לו לקדש ולהמשיך עליה אור התכלית דבחי' שבת, בסוד שלש סעודות ג' פעמים היום, שאפי' ליל שבת כיום תהיה כחשיכה כאורה, וע"כ היום הא' על סעודת ליל שבת נאמר, משא"כ בחי"ד לא מתזנא כלום מג' סעודות אלו מטעם הנ"ל, דלא היה הזיקה מצוי שם שתהי' מתוקנת בשבת בראשית, דע"כ קידש היום ולא הספיק לעשות להם גופין כנ"ל. ומשום כך נתקשה משה ולא היה יכול לקדשה עד שהראה לו הקב"ה מטבע של אש בדומה למטבע הנ"ל בחור ובתולה וכו', ואמר לו כזה ראה, כלומר בזקן וזקנה, ואז תוכל לקדש אותה והבן.
      קרושה עלאה תדושה תתאה:
      והנה נתבאר סוד קידוש החודש הוא, אשר הקב"ה מראה לו להסתכל בבחי"ב, שמצד השני כלולה בה בחי"ד, וע"כ כשמושך אור התכלית אל בחי"ב הנה גם בחי"ד מתוקנת עמה, באופן שלולא התחיל הקב"ה לגלות אור התכלית בשבת בראשית בסוד וקדשתו מכל הזמנים, אז לא היה שום מציאות לקדש את החדש לתתא שה"ס בחי"ד.
      ובזה תבין דחז"ל, קדושים תהיו כי קדוש אני ה' מקדישכם, אשר קדושתי למעלה שה"ס אור השבת עומד עליכם ונותן לכם מציאות אל קדושתכם עצמכם שה"ס בחי"ד. באופן אשר גם בבחי' הקדושה, לעזרתו ית' אנו צריכים.

:

פירושו כמו מאומת, מלשון שטר מקויים.

:

       כן נק' השכינה הק' מבחי' ההכנה לאור התכלית. ועי' זוהר שופטים (אות י"א ) מי מעיד על האדם קירות ביתו. מאי קירות ביתו אינון קירות לבו (קרירות הלב ), ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ואוקמוה רבנן מקירות לבו. גרמין בנויין על מוחא דאיהי מיא ועלייהו רמיז המקרה במים עליותיו.
      יחוד הקטורת: (עי' זוהר קרח אות כ' ) ויאמר משה אל אהרון קח את המחתה. רבי חייא פתח, חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה וכו', בשעתא דמאריהון דדינא קיימין על עלמא ורוגזא תלי, אי אשתכח בדרא זכאה דרשים לעילא (פי' שיש לו הנשמה מתוך מקוה שה"ס איש חכם) קב"ה אשגח ביה, ( בסוד או"ח מעילא לתתא ) ואשתכך רוגזא ( בסוד קיבוץ הנדחים ). למלכא דאתרגז על עבדיו וכו' אדהכי לאל רחימא דמלכא (הנשמה דתוך מקוה) וקם קמיה, כיוון חמא ליה מלכא אתנהירו אנפוי ( שה"ס גילוי אור הפ"נים ) שרא האי רחימא דמלכא לאשתעי בהדיה ( שזהו יד לכל כלי טהורה בו תאחז לגלות אורה ), ומלכא חדי (בסוד שלום הנצחי ובסוד שבת ) לבתר כדאתי סניטרא חזא אנפוי דמלכא חדאן, אסתלק ואזיל ליה ולא עביד דינא, ובג"כ ואיש חכם יכפרנה.
      אוף הכא כד חמא משה דרוגזא הוי תלי, (מכח ירידת עדת קרח חיים שאולה ) מיד ויאמר משה אל אהרון בגין דאיהו שושבינא דמטרוניתא ( תוך ) (ומשה הוא ראש שושבינא דמלכא) וקטורת לא סלקא אלא בידוי דאיהו אסגי שלמא בעלמא, (שה"ס תוך מקוה) וקשור קשרא דמהמנותא, (שהרי משה אמר ) קטורת הא אוקמוהו חדותא דלעילא ותתא (שאז גם מים תחתונים הוי לאפי מלכא כמו מים עליונים), קשירו ( דמהימנותא ) סליקו דרוגזא (כלומר אם התוך מקושר ונגרר אחר הראש אז כל דינין משתככין) הה"ד שמן וקטורת ישמח לב. ( שמן: ה"ס היורד על הראש, וקטורת: ה"ס התוך) וכדין איש חכם יכפרנה וכו'.
      כד דינין שריין בעלמא מסטרא דשמאלא (מכח התוך ) ימינא יהא מקרבא ( ובמאי ) בקטורת, דאיהי בחשאי וברזא דקיק פנימאה מכלא (תוך דמקוה).

:

הגוף דאלקים יורד לפעמים בבי"ע, ושם מתקשטת ומתלבשת באותם הלבושים להתנאות בפני בעלה לומר ראה גדולים שגדלתי. (ע"ח ש"ה פ"ו).

:

קליפות דיצירה כסף ונחושת, קליפות דעשיה פרזלא וחספא ( ע"ח ), הקליפות שכנגד אצילות אינם שם רק בבי"ע. בכללות נבחנים הקליפות כלבוש לאצילות דהיינו מדרגה ג' הנק' מלבוש, כי האצילות עצמות, ובי"ע גוף, והקליפות מלבוש, (ע"ח ). בכללות לא יש יותר מג' מלבושים: אצילות מלבוש הא"ס, בי"ע מלבוש לא"ק, הקליפות מלבוש לאצילות.

:

      המה הכחות השולטים על בני האדם שלא יעיינו בכל דבר עד סופו אלא שיסתפקו במועט. דהיינו שדי להם הבנה של שטחיות קלושה, שנדמה כמו שקולף קליפה העליונה מהחכמה ומניח את העיקר. וע"כ לא יועיל שכל האדם להבין בעבדותו ית', כי העוונות משליטים עליהם כח הס"א הנ"ל, ולא יוכלו לעיין כל צרכם בהתורה והחכמה הקדושה וע"כ מורדים בו ית'.
      טעם שלשוני בלי מליצה: ומטעם זה מנעתי א"ע מלכתוב ספרי במליצות ושירים כמ"ש קודמי, מחמת שראיתי איך בני אדם מרשים לעצמיהם לקלוף את החכמה הקדושה וליתן בכליהם הגסים, ע"ד שעשו לשיר השירים ולאגדות חז"ל, ולקבלת רמ"ק שאמרו עליו שמשורר ומליץ הוא, שדומה עלי כמעשה שהי' באותה בת הרשע שחמדה לד' ישמעאל כהן גדול וביקשה לאביה שלא יהרגהו, ואחר שלא יכלה לפעול זה אז הסתפקה בזה אשר התליין יקלוף את עורו וכו'. ע"כ כתבתי בלשון פשוטה שידי אויבי החכמה לא יפגעו בה. אכן האמת הוא אשר הקבלה מתבטאת במליצות : מטבע החכמה עצמה שהשכל הפשוט שבה מתבטא במשל ומליצה, מטעם שמתפרשת דוקא על ענפים הגשמיים כנודע. אמנם מטעם הנ"ל נדחקתי כמה שאפשר להמנע מסגנון הזה.

:

      כל החיצון לחבירו נבחן כמלביש וכקליפה על חבירו, אמנם קליפות הוא מיוחד לפרצופי הטומאה, והוא מלשון קליפות של פירות שאין בהם טעם ואוכל, ומקומם מחוץ לאלו המלבושים (דאצילות ) שהם בי"ע, (ע"ח ש"ג פ"ג).
      דבור אמירה: אמירה ה"ס י"ס דרוח, דיבור ה"ס נפש.

:

ה"ס המשכת אורות דג"ר כי הוא אז במלוא קומתו, משא"כ היושב בישיבה על הכסא הרי הוא חסר שליש קומתו, (ע"ע תחית המתים).

:

       ה"ס וקמץ הכהן וכו'. דהיינו הסיתום דתחית אומ"צ, אשר הלבוש אינה מבחי' קלי' וחיצוניותו, אלא בסוד עורו כבשרו דהיינו כלי שום קלי' כלל, ומ"מ הוא חשך ולא אור. וז"ס שאמר בע"ח בשער הכללים על נקודת הצמצום וז"ל: כשעלה ברצונו ית' וכו' האציל נקודה א/ הכלולה מיוד(*) ולא היה נראים וכו' גם אור וחיות נקודה זו יורדת מהמאציל בתוכם (בי"ס) ביחד, שהוא הכלי עם נשמתו כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה.
       (*)הגהה עי' לקמן שהיוד ה"ס ב' מלכויות עגולים ויושר כלולים יחד, אלא שמלכות דיושר עוד לא נראה שם עד שנגלה אור הקו, אמנם היה כלול שם גם הבחי"ד שהרי משם יצא, ואין לך נותן מה שאין בו.
       והיו בה יוד פנימים ויוד מקיפין ואה"מ מבחוץ לכלי וכו', עש"ה. פירוש, שמתחילה האציל נקודה שיורה נקודה שחורה בל' אור כלומר, שסילק האור בסוד האמצע דאור א"ס ב"ה,
       ונק' אמצע מלשון הכתוב אחר אחת בתוך. וכן סוד והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. וע"כ נק' ג"כ סוף וסיום, כי העגול סופו באמצעו, שה"ס תכלית שמים וארץ מסוף העולם עד סופו. וה"ס צמצום. (ע"ע צמצום) וקו א"ס ב"ה ה"ס אור וחיות נקודה זו, שנמשך בסוד זווג דהכאה על בחי"ד, ( מקו"הנ ) שכאן חזר ונגלה כל היוד ספירות שהיו נעלמים בסוד נקודה הנ"ל. וגילוי הזאת נק' נשמה, ומקום הצמצום ה"ס הכלי בצירוף עם בחי"ד דמקו"הנ שנוספת לסוד אורות דיושר, כי מנקודת הצמצום לא יצאו כי אם כלים דעגולים כנודע. (ע"ע עגולים ויושר ) ותדע ההפרש מבין מלכות דעגולים למלכות דיושר, כי מלכות דעגולים ה"ס קמצא דלבושיה מיניה וביה, וע"כ לא היה שם לא אור פנימי ולא אור מקיף.
       והיה בסוד עגול שיורה בלי שום קלי' ופגם. אלא כך עלה עלה ברצונו פשוט: משא"כ מלכות דיושר ה"ס בחי"ד, וע"כ היה שם סוד או"מ מבחוץ לכלי גם זווג דהכאה.
       ובזה תבין סוד קמצא ובר קמצא: דהאי גברא דמרחמיה קמצא שה"ס מלכות דעגולים הנ"ל, שאין שם קלי' וע"כ אהב אותו. ובעל דבביה בר קמצא דהיינו מלכיות דיושר שיש שם בחי"ד וע"כ שנא אותו. ועבד סעודתא שה"ס סעודתא דמהמנותא, ובמקום קמצא קרא לי' שמעיה לבר קמצא, ומתחילה יהיב לי דמי פלגא סעודתא, שהמשיך לו הו"ק שה"ס חצי דבר. ואח"כ יהיב לי' דמיה כולה סעודתא שהמשיך לו ג"כ הג"ר, ומ"מ דחאו מהסעודה ולא רצה לזכור אותו, וע"כ אכל קורצא ביה מלכא וכו' ועשה מום בקדשים בדוקין שבעין שנק' תבלול בעינו.
       שה"ס רוכתא דלדידן הוי מומא ולדידהו לא הוי מומא. שה"ס שבחר בנו מכל עם ולא בעובדי ע"ז, אמנם לעובדי ע"ז עצמם ודאי שאין זה מום, כי זהו כל צורתו דאותו בר קמצא: כנ"ל.
       ה"ס ענותנותן דזכריה בן אבקולם שהיה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה שהיה חסר לו שער הנון, וע"כ זכר י"ה: שסוד י ה"ס מלכות דעגולים קמעא בהתכללות בר קמצא ג"ר. ה' ה"ס מלכות דיושר בר קמצא. והיוד ה"ס עשירי יהיה קודש שאין שם קלי' ניכרת, אע"פ שבר קמצא כלול בו, וזהו שהחריבה את ביתנו.

:

ה' בחי' של עביות נבחן במסך שבכלי מלכות, אשר כל מסך העב ביותר מעלה או"ח בשיעור קומה יותר גבוהה, כי עביות דבחי"ד מעלה או"ח וממשיך קומת כתר, ועביות דבחי"ג מעלה או"ח יותר קטן וממשיך רק לקומת חכמה, (ע"ע או"ח ). ונמצא דשעור של בחי' המסך שבהפרצוף, הוא הנותן קצבה לשיעור האורות שימצא בהפרצוף.

:

הוא ענין השואת הצורה
(ע"ע השואה).

:

      מצאנו בנביאים ג' בחי' קריעה:
      הא' , אצל שמואל ושאול שאחז בכנף מעילו, כמ"ש ויחזק בכנף מעילו ויקרע ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך.
      נצח: וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. וזהו ג"כ קריעת דוד בלאט.
      עשתי עשרה: הב', אצל אחיה השילוני עם ירבעם בן נבט שקרע לי"ב קרעים, שעשרה נתן לירבעם ואחת למב"ד. ( והקרע י"ב הוא שנתעלה לה' בסוד שבט לוי. שה' הוא נחלתו)
      שתי קרעים: הג', אצל אליהו ואלישע, שאחר התעלות אליהו ממנו קרע אלישע עצמו את בגדו לב' קרעים, שה"ס לבחי"ב ובחי"ד נפרדות. והענין הוא, כי סוד בגד ה"ס בגד בוגדים בגדו, שמשם נתהפך לבגדי כבוד ולתפארת והרע נהפך לטוב. אכן בסוד הקריעה הדר הזוהמא כמתחילה, ונראה כל הרע השורשי שבהבגד, וא"כ קריעה אותיות כרעה, כי רעה הוא בעיני אדוניה. וסוד שלל ה"ס איחוי הקרע, כלומר שע"י מלחמה ועבודה אפשר להחזיר את הרע להיות טוב בסוד בגדי כבוד, וז"ס שאמר לו שמואל לשאול ותעט אל השלל.

:

ה"ס המסך המסיים לאותו העולם שהוא הקרקע לעצמו ובחי' הגג לעולם התחתון, כי מלכות דעליון נעשה לכתר לתחתון.

:

       הוא הגלגלת הנק' כתר.
       קרקפתא דא"ק ה"ס כתר דע"ב ובחי' פה דראש א' דא"ק, כי למעלה מקרקפתא זו אין שום שורש כלי כלל ועיקר.

:

ה"ע כח העיכוב הנמצא בכל מסך השולט שם מכח צמצום א', כלומר, שאור העליון נתעכב מלהאיר שם בסבת אותו כח העיכוב המפריע דרכו, (ע"ע מסך ), כי כן מדומה לנו כל דבר קשה, אשר נמצא בו התנגדות בתוקף מבלי תת לחבירו לבוא במשהו לתוך גבולו. ודבר רך מובן לנו שאינו מקפיד כ"כ לשמור על גבולו, כי מרשה לחברו לקחת מקום בתוך גבולו פחות או יותר, והבן.

:

ע"ע התקשרות.

:

      בעקודים וכו' יוד אורות פנימיים ומקיפים מקושרים בתוך כלי א' ( מסך דבחי"ד ) (ע"ח ש"ו פ"ד).
      מלשון ויעקוד את יצחק, ר"ל ויקשור (שם ), בצאתם מחוץ לפה קשורים יחד (שם).

:

(ש"ד פ"ב ע"ח ) המסן המתתקן בכלי מלכות דעליון דהיינו הפה של ראש שמעלה או"ח ממטה למעלה, מכונה קשר אמיץ. משום שמלכות הזאת הוא בחי' כתר אל התחתון, ונק' קשר על שם המסך המעלה או"ח ומקשר בזה את אור העליון להפרצוף. (ע"ע אור מורכב ) ונק' אמיץ, על היותו בחי' הכתר והשורש להתחתון.

:

      א) חמר העץ עצמו שיש לו ב' קצוות מבחי"ד ובחי"ב.
      ב) החבל המתוח על ב' הקצוות הנ"ל שנק' יתר, מלשון כל המוסיף גורע ובסוד כיתרון האור מן החושך. שז"ע יתרו חותן משה, שהוסיף פרשת ואתה תחזה בהתורה. ואם החבל הזה אינו מתוח בתוקף אינו יכול לירות ולא כלום. ואם הוא מתוח אם בהמה אם איש לא יחיה. בהמה נברא בחמישי שה"ס בחי"ד, איש נברא בששי שה"ס בחי"ב בבחי"ד תמים יחדיו.
      ג) אכן אם הוא מתוח ומתחבר בו סוד האבן הנזרק מכח היתר בכח גדול שה"ס החץ, שאז סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה כנ"ל, כי מפריד הגוף מהראש בסוד צדיא וריקניא, (ע"ע ציד ) כאופן שיש ג' גוונים בו: העץ-הכולל ב' קצוות הנ"ל דחכמתא, והיתר-שה"ס המוסיף נורע, והאבן - שה"ס הנגיעה המפריד בין הראש להגוף.

:

ה"ס האור הנמשך מהעינים שה"ס אור החכמה. (ע"ח ש"ד פ"א) וז"ל: העינים שהם סוד ראיה שהוא החכמה ה"ס נשמה לנשמה (הנק' חיה ) עש"ה.

:

הראיה הוא חיה יוד של הויה הנק' חכמה, כי חכמה עליונה מאירה דרך העינים, (ש"ד פ"א ע"ח). ראיה זו גי' גבורה.

:

      תחילת התהוות של כל הארה נק' ראש, כלומר שורש והתחלה ובו ה' עיקרים.
      א': סדר אצילותו (ע"ע זווג דהכאה).
      ב': מהותו, הם ע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח היוצאים ע"י זווג דהכאה הראשונה הנק' הסתכלות א', על המסך שבמלכות הכללית המכונה פה.
      ג': מלכות הזאת אינה מסיימת להמדרגה, אלא שמתפשטת עוד עם או"י לע"ס כח"ב חג"ת בה"י מינה ובה כמ"ש להלן.
      ד': הע"ס דאו"י ואו"ח של ראש האמורים נבחנים לאורות בלי כלים, כי עדיין אין כאן אלא שרשים לכלים, והוא משום שהעליון אינו מתעבה מכח תחתון הימנו, ומאחר שכל מהותם של הכלים נבנים מכח העביות שבכלי מלכות שהוא מתחת הט"ר האלו של הראש, נמצאים ע"כ הט"ר בלי כלים. וזה הכלל, אין שום עביות יכולה להגביה את עצמה אפי' כחוט השערה לעלות למעלה ממקור מציאותו.
      ה': המלכות הזאת נבחנת לכתר מלכות המכונה פה, כי בכדי לעשות כלים לאותה מדרגה צריכה המלכות של ראש להתפשט לע"ס מינה ובה, והט"ת שלה מתפשטים ויורדים לתוך דהמדרגה בסוד הסתכלות ב' על מלכות דמלכות המכונים חזה, שאז מתגלים ויוצאים הכלים של המדרגה בשלימותם.
      ו': הראש מכונה לפעמים בשם פרצוף כתר או ג"ר או פרצוף ע"ב, והבחן זה לפי הענין המדובר, (ע"ע השתלשלות הפרצופין ד"ה וטעם הדבר).

:

סודו היה והוא דומה לבחי' סוף לנה"י בכל בחינותיו, ועכ"ז הראש הוא רחמים גמורים והסוף הם דינין גמורים, והטעם הוא, מפני שהראש הוא בסוד היה וקבלת הדינין המה רק בבחי' תוך שה"ס הוה. וחוק הוא בטבע הבריאה שאין ההוה מתפעל ודואג כלל מהדינין שעברו מכבר, ולפיכך נמצאים בהראש רק בחי' השכר המרובה היוצא מעמל המרובה והעמל עצמו אינו נרגש. והיפוכו הוא הסוף והנה"י, כי הוא בסוד יהיה עד"ש היום לעשות ולמחר לקבל שכרם, ולפיכך ההוה שה"ס התוך הוא במציאת הרגש הדינין והעמל, והשכר העתיד אינו מכבה אש דדינין לגמרי כי כן טבע הבריאה.

:

       כשיצא ראש א' (בתוך מקוה ) יצאו כל הראשים, כלומר שהראשים דכלהו פרצופין אינם יותר רק העתקה מהראש הא', ותבינהו היטב בסוד העגולים, כלומר ששליטתו במקומו לפי עצמו אינו עשוי כלל להתפשטות ולהיפך ששליטתו מצטייר דוקא שלא להתפשט כלל ממרכזו ולמטה.
       וז"ס אשר הצמצום מוקדם לאצילות כל פרצוף. כי צמצום פירושו שליטת העיגולים כנ"ל, דהיינו שלא להתפשט לתחתונים, ומתוך שהראש נאצל מתחילה להפרצוף, נמצא שהצמצום קודם להפרצוף.
       אכן יש בחי' ראש בלי עגולים: שהם ראשי ע"ב ס"ג דא"ק, בסו"ה אשר עשה האלקים את האדם ישר, כמ"ש בע"ח ש' נקודים.
       והענין, כי בגע"ס דא"ק עדיין לא הי' אלא קו א' וכלי א': שה"ס בחי"ד ופה דראש, באופן שהעיגולים לא יצאו אלא בסוד הכתר שה"ס בחי"ד, משא"כ החכמה שה"ס התוך דמקוה היתה בהפכיות מהכתר, שהכתר עיגולים והחכמה רק יושר, וע"כ הי' עדיין בסוד זה למעלה מזה בלי התלבשות כי הפוכים היו, וע"כ בשעה שיצא התפ"ב דגופא דכתר שנעלם בחי"ד ויצאו הע"ס על בחי"ג ויצא אור הכתר בכלי דחכמה ושמשה כלי דחכמה שה"ס יושר בהראש, וע"כ לא היה שם עיגולים כלל. ועד"ז ס"ג דא"ק, משא"כ מנקודים ולמטה נעשה צמצום חדש הב' ויצאו עיגולים, ואח"כ בה"פ אצילות יצאו כולם בבחי' עיגולים לראש, כי שמה כבר נתלבשו הפרצופין זה בזה (ע"ע אורך לעובי).

:

       תבינהו ממקורו בסוד השררה שניתן למשה בסו"ה צלצלי שמע, ככתוב וירא ה' ( הראש ) כי סר לראות וכו' ויאמר משה משה פעמים הרבה עד ששמע ואז ויאמר הנני, דהיינו שנבטח שהראש ישכון בין כתפיו לנצחיות, דהיינו מכח המסך החזק שנולד ויצא מצלצלי שמע, והארת ראש הזה אצל העיבור (בכל"א) הוא בין ברכיו, כלומר שנתפשט ובא (מראש מקוה ) עד סיום כל קומתו, והאו"מ דחג"ת שלו שה"ס הסת"ב נכלל לגמרי בהסת"א שלו שה"ס הראש, ונמצא פה דראשו במקום טבורו שמשם מאיר הארת ראש לנה"י שלו לברכיו, באופן שאין לו כלל בחי' טבור שה"ס מסך בצלצלי תרועה, (כי סוף ואין סוף התאחדו בו כאחד ) וסוד מלכות דמלכות.
      ובהאמור תבין טעם למה אין כלים בראש, שהוא מפני שהאורות קדמו לכלים כי שם בריש מקוה נגלו רק האורות, אלא שהאורות עצמם גילו לצרכם בחי' מסך ועביות כדי שיתגדל הארתם ביותר, באופן שלא היה שום שליטה להעביות שתוכל להתבלט באפס מה, וא"צ לומר שיוכל להתעלות למעלה ממקור נילוי, אמנם כל גילוי שלו היה רק להלביש את האורות ולקשרם.

:

       ג"כ בחי' היה ודע שאפילו באדם הגשמי נבחן ג"כ הרת"ס שלו בבחי' היה הוה ויהיה, כי המוח שבראש הוא ממש אוצר שגנוז בו כל המחשבות והשכליות שהיו משמשים באבותיו ואבות אבותיו מכל הדורות, כמו שהוכיחו בעליל חכמי הפסיכולוגיה, שמקומם הוא במוח המארך (*) (הנ' סובקאנשיס ) והמה הם האיבסטינקטים והטבעים המפרישים בין אדם לחבירו, דהיינו לפי שיעורים שירשו מאבותיהם וע"כ הולכים ומתפתחים הדורות כנודע. הרי שהראש בסוד היה, ובנה"י שלו כלי הולדה שמשם יוצאים כל הדורות העתידים דהיינו יהי'.
      (*)תת הכרה. המו"ל.

:

       נודע ששורש הנקבה מתחלת מתוך דנוק', ( ע"ע זווג נשיקין ) וא"כ צריך להבין, כיון בשעה שיצא הכתר יצאו כל הכתרים דהיינו הראשים, ולפי המבואר אין עדיין להנוק' שום שורש שמה.
     
יסוד עתיק בא"א מפה לחזה: והענין, כי המדרגות נכללים זמ"ז, וע"כ גם בתוך דמקוה נמצא בחי' ראש, והיינו בחי' או"י הנמשך עם האו"ח היורד מעילא לתתא מהראש להתוך, וה"ס יסוד דבלים יסוד דוכרא כמו יסוד דעתיק היורד מהראש דא"א ומתלבש בהתוך דא"א עד החזה. ותדע שה"ס ושורש לראש הנוקבא, דהיינו הראש הנעלם ומלובש בתוך עד החזה, כלומר מחזה ולמעלה, משום שהחזה ה"ס הסת"ב והמסך המעלה או"ח מתתא לעילא (ע"ע הזדככות ) (וע"ע רת"ס ) אשר שם כבר פסיק בחי' או"ח היורד מעילא לתתא כמובן.

:

       נודע שראש פיוושו בחי' הסת"א ובחי' עגולים, דהיינו שלא להתפשט למטה, והוא שיצא מתחילה בעת הצמצום, אלא שאח"כ שנגלה סוד הקו יצאו הרו"ת בבחי' היושר כמו שהיו במקוה ואח"כ הופיע הסת"ב, דהיינו אחר שכבר הופיע או"ח היורד מלמעלה למטה שה"ס תוך אז נגלה מלכות המלכות ונעשה שוב הסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סר, ונתפשט הסוף וסיום שנק' נה"י. וזכור שיש ב' בחי' סיום או דחושך וסיתום כמו מתחת לאומ"צ, או דבחי"ד כמו במקוה"נ מקום הצמצום.
       ע"ס דראש השורשי: ומתוך שכל ראש נמשך מראש השורשי שבמקוה"נ ומסוד הסת"א שבראש מקוה שירד ונגלה במקוה"נ בכח גדול בסוד עגולים, וע"כ יש לו ע"ס שלימות בלי שום אחיזה לחצונים כי אין אחיזה בעיגולים, ע"כ יצאו שוב ונגלו כל הע"ס שהם רת"ס דמקוה בסוד כח"ב ואומ"צ, ומקוה"נ בסוד זו"נ, והמה הם הע"ס השורשית והן עצמם חזרו ונשנו בסוד התפשטות הקו גם לבחי' התפשטות פה בע"ס שלימות כמו שהיו בראש, אמנם בבחי' התלבשות גמור שה"ס היושר דכל המקומות כנ"ל.
       ע"ס דיושר שה"ס תוך השרשיים: ה"ס התפשטות א' דגלגלתא דא"ק בסוד התפשטות הקו לע"ס הראשונים דא"ק, אכן דע כי לא נתפשט הקו רק אחר הזדככות דבחי"ד לבחי"ג, כלומר שעלה אותו המסך שעשה מקודם את הצמצום בכחו שנטל מסוד בחי"ד, הנה נתפשט מצורה דבחי"ד וקיבל הצורה דבחי"ג ואז היה אפשר להופעת הקו בסוד ראש ותוך דיושר: כנ"ל, כי בחיצוניות שה"ס הוה ותחתון (ע"ע פו"ח בעש"נ) אין כלל בחי' יושר לצורת מסך דבחי"ד והמה מתחילים מבחי"ג כאמור שה"ס ראש ותוך דע"ב, באופן שהופעת הקו היה רק על ג' בחי' וחסר את הבחי"ד אלא בסוד היה ועליון.
       פנימית א"ק ה"ס רו"ת דגלגלתא: שנק' באמת חוט א"ס ב"ה.
       חוט וקו: פו"ח א"ק: ונתבאר לך היטב, שמה שכתוב בע"ח שהתפשטות הקו לתוך הצמצום ה"ס ע"ס הראשונים דא"ק הנה זה רק בסוד חיצונית וסוד ע"ב דא"ק. משא"כ בסוד פרצוף גלגלתא דא"ק נמצא שחוט א"ס ב"ה המתפשט בפנימיות הקו המה הם ע"ס הראשונות דא"ק. אלא כבר ידעת שפנימית פירושו הופעת העליון בהתחתון. ( ע"ע פו"ח בעש"נ ) אשר באמת אין זה נחשב כלל לבחי' התחתון עצמו, ולפיכך אומר הרב בצדק שהתפשטות הקו המה הע"ס הראשונות דא"ק עצמו, כי פרצוף גלגלתא שבו לבחי' א"ס ב"ה יחשב, כלומר חוט הא"ס המתפשט לתוך הא"ק.
       ומכאן אמר הרב אשר הוא ושמו אחד בא"ס ב"ה: וכן בספר חפצי בה אומר שכל העולמות היו כלולים בא"ס ב"ה אפילו בחי"ד, אלא שם אין הבחי"ד עושה שום צמצום וחלל, שז"ס שאור א"ס ב"ה ממלא כל החלל, וע"כ אפי' אחר הצמצום מתפשט בפנימיותו אור א"ס ב"ה הזה אשר בחי"ד טהורה וחשובה ממש כמו ג' בחי' הראשונות בלי שום הכר כלל ביניהם, ומ"מ אין זה פועל כלל להשיב ולמלאות החלל בפרצוף א"ק, כלומר להמשיך את הקו עד למטה מבחי"ד, משום שעיקר השליטה הוא תמיד לחיצוניות, דהיינו התפשטות הקו שיצא רק על מסך דבחי"ג, ונקודה דבחי"ד עשתה את החלל והמקום לכל העולמות (ע"ע אבי"ע דהסת"א).

:

       כל פרצוף מחויב להיות בו ג' מדרגות האלו, אשר הראש ה"ס ע"ס השרש שבאותו הפרצוף, והתוך הם ע"ס העקריים שבו, כלומר אשר העצמות המושרש בראש נמצאים מתלבשים ומתגלים בע"ס התוך, וע"כ נק' גופא כמו גופא דעובדא, והסוף הם ע"ס שבסופן מתגלה החיתוך והגבול, דהיינו הפסק ההארה.
       צורת הע"ס דראש ותוך: ובדרך רמז יתבאר היטב, כי נודע שהסתכלות א' בסו"ה וירא ה/ כי סר לראות, עושה ע"ס דראש, שמכח ההסתכלות האמור נעשה ההכאה ד... העליון בהתחתון בסו"ה משה משה, אשר האור מסתלק וחוזר לעילא למקומו והם הנק' ע"ס דאו"ח שמתתא לעילא (כמ"ש בראש...) והיינו דוקא בעת שהתחתון בסו"ה ויאמר הנני שאז נש... ואחרי כן לאט לאט מתפשטים הע"ס דראש הנ"ל בסוד אותו המסך שהעלה האו"ח מתתא לעילא כנ"ל, בכמות ואיכות שיעור אשר שם ממש, שה"ס ע"ס דאו"י עם ע"ס דאו"ח הנמצאים בראש ומתפשטים ויורדים למטה מהראש בסוד התלבשות... העליון בהתחתון, והמה המכונים או"ח היורד מעילא לתתא, והאו"י אע"פ שמתפשט ג"כ כאמור מ"מ אינו עולה בשם, משום שאין כאן שום חידוש צורה יותר או מעט שינוי ממה שהם בראש וכל החידוש שורה רק על האו"ח בלבדו, אשר בראש נמצא בסוד ההסתלקות וחזרה... למקורו וכאן להיפך כי נמצא בסוד התלבשות גמורה.
       ומשום זה ענין התפשטות האו"י והאו"ח של ראש לתוך הכלים והגוף מכונים רק על שם האו"ח בלבד, דהיינו בשם או"ח היורד מלמעלה למטה כמבואר.
       או"י דהסתייב: כלומו סו"ה וירא ה' כי סר לראות, הוא אור העצמות ואו"י גם בהסת"ב כמו בהסת"א כנ"ל, כי או"י ואור ההסתכלות היינו הך וע"ס דאו"ח שבכאן נק' או"ח העולה מתתא לעילא, ובנקודה זו נגמרים הע"ס דאו"י ואו"ח אשר בהתוך והגוף, ונקודה זו נק' טבור או חזה ( והיינו היולי דחכמתא ).
       הסוף והע"ס שלו: ועתה נבאר הע"ס דסוף וסוד הסיום דכל פרצוף, כי אחרי כן חזרו ונתפשטו אותם הע"ס של האו"ח של ההסתלקות הנ"ל, וירדו ונתלבשו מנקודת הטבור ולמטה בתוך הכלים ממש כצורת האו"ח היורד מעילא לתתא שה"ס אומ"צ היורדים מפה של ראש ולמטה, אלא שיש הפרש גדול כי שם מפה ולמטה ירד האו"י של ע"ס דראש מלובשים בתוך האו"ח, אכן כאן בטבור ולמטה לא ירדו הע"ס דאו"י שבהתוך אלא נשארו עומדים למעלה מהטבור שהסו"ה תצא רוחו, וכל מה שירד מטבור ולםטה הוא רק אותו או"ח המסתלק בסוד הכאה בנקודת הטבור, הנה עתה (ובאומ"צ) נמצא שחזר וירד ונתלבש היטב בתוך הכלים, באופן שאין כאן זווג דהכאה עוד, ומתוך שמאו"י לא נתפשם כלום ממילא אין כאן מי שישפיע עוד, כי האו"ח היורד הוא נמצא תמיד בסוד אור נקבה המקבלת ואינה משפעת, וע"כ נעשה בכלי המלכות שבע"ס שמטבור ולמטה בחי' חושך שה"ס שורש לסוד חושך דאמא שמתחת לאומ"צ.
       ובכלל אתה מוצא כאן ג' מלכיות: כי נודע שאין השפעה זולת בסוד או"ח העולה מהכאת אור העליון בהמלכות בהמסך המתוקן שם כראוי לדבר הזה בסוד משה, ולפיכך אין הפרצוף נגמר אלא בג' מלכיות: הא' רק לשורש, הב' הוא עקרת הבית דהיינו להשפעה, כי מלכות השורשית אינה ראוי' להשפעה להיותה בלי כלים, כלומר למעלה מהכלים שהרי האורות לא הספיקו עוד להתלבשות כמבואר לעיל, משא"כ מלכות הב' שה"ס מלכות דמלכות כיון שהיא למטה מהכלים ע"כ היא ראויה להשפעה בכח זווג דהכאה הנוהג בה. אמנם מלכות השלישית שהיא מלכות דמלכות המלכות, כיון שאין זווג דהכאה נוהג שם מטעם חסרון אור ישר שה"ס אור ההסתכלות, כי אין שם אלא ע"ס דאו"ח היורד והתלבש כנ"ל, ולפיכך מלכות זאת אינה יכולה להשפיע מאורה למטה ממנה, וע"כ נפסקה הארת אותו הפרצוף במקום הזה.
       והטעם למה מלכות ג' אינה ראויה להסתכלות: משום שאין שם ערוה ודינין, כי נקודת הזווג דהכאה אשר בהטבור ה"ס מי דקיימא לשאלה, וע"כ או"ח זה אחר שהתלבש נמצאים דינין נייחין לגמרי במקום המלכות, ואין הסתכלות פועל זולת במקום שיש דינין משא"כ מלכות השורשית של ראש שיש שם מסך בחי"ד שה"ס מי דלא קיימא לשאלה, ולפיכך או"ח זה גם אחר שירד והתלבש נמצאים עוד הדינין דבחי"ד מעורבים בו, ולפיכך נוהג בו אור ההסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סר, והבן היטב.

:

התפשטות המלכות דכל פרצוף שה"ס בחי"ד וה' אחרונה דשם הויה, נבחנת לרביעית הפרצוף (ש"ד פ"ג ע"ח).

:

כי אין הפרצוף נחתך רק בסוד השמינית, בסו"ה וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ועד"ז פרצוף הנקבה נסתימת ונחתכת ג"כ בסוד הנ"ל, (ע"ע שמינית ) וה"ס בחי"ד הנק' מבת, ומשום שענין גילוי העטרה והסרת הערלה שה"ס כח החותך, אינו נוהג אלא בהזכר ולא בהנקבה, ע"כ יש אחיזה ברגליה במקום החיתוך כי שם נשאר כח החותך הנ"ל והבן.

:

הם ב/ הקוין ימין ושמאל הנמצאים מטבור ולמטה, ונק' ג"כ נצח והוד, ולהיותם התפשטות הטבור שהוא מלכות המסיימת להמדרגה, ע"כ מכונים רגלים מלשון סיום וסוף. ונתבאר במקום אחר, אשר עיקר השמות שבענפים התחתונים הם ע"פ שורשם שבהעליונים והבן היטב.

:

זווג זה מרומז בהכתוב כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף וכו' וכמו שפירשו חז"ל מוטב שיכנס החן בי ואל יכנס בבני, כי בסוד העלאת ראשי ירכין דידה נחסרה בחי' ג"ר שלה שזהו נק' כמו חצי מלשון מחצית, כי היא סיבה טובה שירד השיפולי מעיים שלה לבנים לצלמי מוחין והבן.

:

       יורה שהמשפיע עצמו הוא בחסרון ראש. והענין, כי קומה נבחן בג' שלישים רת"ס חב"ד חג"ת נה"י. והיושב הוא חסר ש"ת דכלים דהיינו הרגלין, וש"ע דאור דהיינו הראש.
      ופרצוף ז"א ה"ס פרצוף נה"י דכללות האצילות, דע"כ מלביש על נה"י דא"א.
      ועיקרו של הפרצוף ה"ס קו אמצעי, כי הקצוות נבחנים לחסרי אור עד שבא קו אמצעי ששם נעשה הזווג על המסך שה"ס נקודה אמצעית.
      ולפיכך אין ביסוד כי אם ב' שלישים, דהיינו רו"ת דכלים וחסר סוף וש"ת, ותו"ס חג"ת בה"י דאור וחסר ש"ע וראש, דע"כ ה"ס ו' קטיעה דשלום שחסר ראש.
      וז"ס דאין השפעה אל היסוד זולת ע"י זווג דו"נ, כי יסוד דבוק' קצר ונבחן בה רק שליש אחד שה"ס עטרה שיפולי מעיים משא"כ יסוד אין לה, באופן שנבחנת לחסר תוך סוף דכלים וע"כ הוא בחי' ראש בלי גוף שנק' כתר או עטרה, וכן בערך האורות היא חסרה ראש ותוך ואין לה רק בחי' סוף בלבד.
      ומתוך שהיסודות מתחברין כמו פרצוף אחד, נבחן שיסוד הזכר נשלם בכל ג' שלישים, כי נוטל ממנה את ש"ת דכלים החסר לו ואז מתחבר עמו גם ש"ע דאור החסר לו ואת זה נוטל מאמא.
      באופן שאין להיסוד (דכללות אצילות שה"ס ז"א) שום שלימות, אלא כשמתחבר עם ב' נוקבין נוק' תתאה להשלים ש"ת דכלים ונוק' עילאה המשלמת ש"ע דאור, ואז קונה היסוד קומתו דהיינו רת"ס באורות ובכלים, בסוד והקימותי את בריתי.
      והנה גם שלישים עלאין דאור שמקבל מאמא צריך לו בחי' כלי לאור הזה שנקרא צלמי מוחין, שבלי זה אינו ראוי לקבל שום אור מאמא.
      והצלם הזה ה"ס המסך של ראש המוציא אורות של ראש. ודע שהוא ג"כ בחי' יסוד דאמא, וכמו שבחי' עצמו שהוא יסוד, כן צריך לקבל מעליונו או מתחתונו, ונמצא שמקבל מאמא בחי' שיפולי מעיים דידה כי יסוד אין לה.
      כי מתחילה עושה אימא זווג דרובצת שיושבת ומרכנת ראשה, כלומר שהקומה חסרה ש"ע דאור וש"ת דכלים (ועי' בפמ"ס בענף י"ן בסופו) אשר ה"ס צמצום נה"י הנעשה קודם כל לידה חדשה שהוא סוד עליית גלגלתא ועיניים דכל תחתון לאח"פ דכל עליון, דהיינו שמשתוים זה עם זה.
      ויש כאן עליה וירידה, כי ב' מדרגות בכל פרצוף הנק' פנימי וחיצון, אשר הפנימי מעלה גו"ע שלו לאח"פ דעליון והחיצון אינו יכול להתעלות ממקומו, וע"כ אח"פ דעליון יורדין לגו"ע דתחתון. כי זה הכלל דפנימיות (גו"ע) דתחתון נעשה חיצוניות בעליון (ובחי' אח"פ שלו ), וחיצוניות ( אח"פ ) דעליון נעשה פנימיות לתחתון (שנק' שיפולי מעיים ) וז"ס שאמא מגבהת ראשי ירכין שלה, דהיינו שלישים עליונים דנה"י (גו"ע) אל החג"ת שלה, דהיינו לאח"פ דחג"ת כנ"ל, והוא משום עלית מ"ן לנקבי עיניים, ואח"פ נעשו לחיצוניות, וחג"ת נשתווים עם הבה"י, וע"כ יכול הפנימי לעלות שם ולהיות כעליון ואז היסוד שלה נשפל למטה מהם, פירוש, שבחי' מסך דידה שהיה עומד בסיום דגופא שלה שה"ס (אח"פ) יוצא לגמרי חוץ מדרגתה ומשתוה למדרגת התחתון שה"ס נה"י דכללות הנק' ז"א, וע"כ חיצוניות שלה נעשה פנימיות וש"ע לז"א וליסוד, ושיפולי מעיים אמא שנשפל לראש ז"א (גו"ע של היסוד ) ה"ס צלם שפירושו כלי למוחין, הרי שאי אפשר לז"א לקבל צלמי מוחין מאמא (שיפולי מעיים) רק בסוד הגבהת ירכין דאמא והשפלת יסוד למטה מהם, שה"ס זווג דרובצת.
      וז"ס יום לתחתון לילה לעליון , כי כשאמא רוצית להשפיע צלמי מוחין לז"א מוכרחת להגבהת ירכין שבזה נחסרה ראש וש"ע שלה כנ"ל.

:

      שילוח הקן
      הוא מלשון ראה בוץ והשמך מנפילה כי לא תוכל לקום, שז"ס נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, וכמו שפי' הזוהר שלא תוסיף עוד לקום מעצמה כמו שהיה בגאולות הקודמות דע"כ לא היו לגאולה שלימה, רק הקב"ה יוקים לה ואז תהיה הגאולה שלימה לנצחיות. וז"ס והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים.
     
האם "דקן ציפור" ה"ס בחי"ד שנק' "צפור" מלשון צף אור, ומלשון ויצף הברזל, כי כל הפוגש את הצפור הזה מוכרח בהחלט לעלות ולצוף למעלה לכ"לא (ע"ע כלה קין והבל) ודרכה לרבוץ שתי פעמים, מתחילה בסוד ביצה שהוא מלשון בוץ כנ"ל ואפרוחים לאח"כ, דהיינו מתחילה בל"ה ול"ש ואח"כ בהוי ושכיח, כי הביצה קיבלה רוח חיות מן הרקק ואחר גילו' ב' פעמים אלו נעשה שם תיקון גדול בסוד רובצת על הבנים שה"ס בריאה שה"ס אאב"ח הא"ל.
      באופן אשר, ביצה עשיה, אפרוח יציאה, בנים בריאה. ואחר שנתגלו כל התיקונים האלו אז שוב שלח תשלח א"צ להאם דהיינו את את האם: הבחי"ד להרחיקה ולהעלימה מעיניך כי אין צורך בה עוד. אכן הבנים תקח לך: שה"ס כל נשמות התורה תלקטם ותאחיזם בדרך הזה, אכן בלי האם שה"ס הצריך להעלים מאוד והבן.

:

       ה"ס האור המלובש בז"א, ועיקר התחלת הע"ס הם ברוח. אמנם ע"ס שבנפש הוא שם שאול. (ש"ה פ"ה ע"ח).
       י"ס דרוח: הם יוד הויות בנקודות מחולפות קמץ פתח צירי וכו' כבז' בתיקונים דקכ"ח. ולפעמים נק' ז' הויות או ז' קולות או ז' הבלים, והוא ע"ד ז' היכלות, שהיכל עליון כולל ג"ר, (ש"ה פ"ה ע"ח ). הנפש בחי' דיבור והרוח בחי' אמירה, לכן נק' י"ס דרוח יוד אמירן.

:

ורוח הוא נקודות וגם הוא נקבות כי הם או"ח, והטעמים הם נשמה ( ש"ה פ"ו),

:

הוא מלשון ראי הך שזה כולל ב' שמות הקדושים תחתון ועליון דהיינו אור ההסתכלות המכה על המסך, ונמשך מסוד או"ח היורד מעילא לתתא. ולפיכך אינו נבחן למקורי אלא לבחי' נקבה, אמנם הטעמים הם אור המקורי ובחי' ראש ובחי' זכר.

:

      כ"מ שאין שם קומה של כח"ב ואפילו מקצתם אלא רק קומת ז"א, נבחן הפרצוף הזה שחסר ראש משום שאורות דנ"ר מתיחסים לאור דחסדים שהוא אור דכלים, וע"כ אינם צריכים לב' הסתכלויות הסת"א לראש והסת"ב לגופא (ע"ע הסת"א). משום דתיכף בהסת"א נחשב למלובש בכלים היות שאין שם אור העצמות כלל.
      ומתוך שא"צ להסת"ב ע"כ נחשב המלכות דע"ס דרוח לבחי' מסיימת על אור ישר, כי הכלים נגמרים ומכונה משום זה טבור, באופן שהע"ס היורדים ממלכות הזו ולמטה המה אור חוזר לבד שנק' ע"ס דנפש, שכל הזך הוא היותר חשוב, כי מתוך שאין כאן זווג דהכאה אין שום חשיבות להעביות, וע"כ המלכות דאו"ח הזה הוא חושך בלי אור וע"כ חותכת הפרצוף.
      אמנם אם יש שם קומת בינה שנחשבת לאור העצמות במקצת, כי בחי"ב הוא התפשטות דבחי"א דהיינו בחי' הפועל המתגלה באור העצמות, (ע"ע ד' בחי' דאו"י) ולפיכך נחשבת לאור וע"כ אינו מספיק הסת"א לגמור הכלים שילבישו לאור הבינה אע"פ שהוא אור דחסדים מ"מ עצמותה הוא מחכמה כנ"ל, וע"כ לב' הסתכלויות צריכה וע"כ יש בה ראש תוך סוף, ועליה נאמר דמקצת ג"ר הריהו כג"ר.

:

      רמזי נרנח"י
     
ועוד נראה, כי הרוח מקבל מנשמה וחיה, כי הז"א מקבל מאו"א שז"ס איוי"ע. אב הראשון ה"ס אברהם וה"ס חיה וה"ס חסד ז"א ששב להיות חכמה, וה"ס ה"ח וזכר, בסו"ה בכל מקום אשר אזכיר וכו'. ויצחק ה"ס נשמה וה"ס גבורה דז"א החוזר לבינה. ורוח ה"ס יעקב מלשון עוקב, שפירושו ההולך בדיוק נמרץ אחר עקבותיו של חבירו, וה"ס והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, וה"ס מטתו שלימה, מטתו דוקא. וז"ס מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם, כי לא פנה לא לימים ולא לזמנים שנק' מגוריהם, מלשון מגור מסביב, אלא כרואה את הנולד. ורוח ע"כ אותיות ראי אך, נשמה שהוא מלשון ריקניא ושמם, ואת החיה שה"ס תתן חסד לאברהם ואחריהם היה עוקב תמיד ובעקבותיהם. וז"ס הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, שוכב בדיוק ארץ החיים. וז"ס סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו, שעקבי אברהם ואביו יצחק היה רואה תמיד, וע"כ נק' רוח.
      ותדע שסוד שמים : ה"ס שמם ונשמה, אלא שסוד י' בתוכם. וע"כ קרא אלקים לרקיע שמים, פי' כי השם המפורש לא כתיב כאן אלא בבחי' אלקים נק' כן, שה"ס יצחק ונשמה, ויעקב שהיה בבחי' רוח ראה כן, וכן התורה ה"ס יעקב והבן זה. וז"ס כמראה אדם עליהם מלמעלה, כלומר ממעלה דאברהם יצחק שה"ס ראשו מגיע השמימה, וה"ס כתר ויחידה שע"ג חיה ונשמה. גם אותיות שם נגזר משמים, כי עיקר ראה את יצחק שהוא היה אביו ממש שנמשך ישר הימנו, וע"כ ה"ס הנקבה המקבלת, אמנם ההשפעה ה"ס זכר הנותן והמברך, בסוד בכל מקום אשר אזכיר ( זכר ) את שמי ( נקבה ).
      ובזה תבין סו"ה ויפח ( רוח ) באפו נשמת חיים. כלומר, שע"י הנשמה נתנקב לו אף שהם נחירים דחוטם, וע"כ ויהי האדם לנפש חיה, כלומר ראוי לקבל חסדים הנאמים דדוד ואברהם.
      ויש כאן סוד יחידה ( דנפח ) ונשמה וחיים, שהם נשמה חיה דזווגם לא פסיק וכחדא נפקין וכחדא שריין ע"י הפועל שנק' רוח הרצוא ושוב בסו"ה והחיות רצוא ושוב, וחד ריצה הוא מלשון ראה וצא, והשוב ה"ס הרוח בנשמה וחיה שאין כאן יציאה אלא ביאה בלבד, וז"ס ויעקב הלך לדרכו לראות בנשמה וחיה, וע"כ ויפגעו בו מלאכי אלקים.
      נפש: ה"ס ויהי האדם לנפש חיה. נפש הוא מלשון תנופת אש, כי הרוח האמור בסוד רצוא ושוב מחוייב לכלי מוכן שיתקשר בה באופן זה דנשמה וחיה שהתנופה מביא החיות ואש דנשמה מביאה את חיה, וע"כ הכלי המוכן להחזיק את הרוח בתוכו נק' נפש חי וזהו נעשה ע"י הרוח דנפח באף נתקב ונעשה כלי דנפש ואור לנפש, ומשם והלאה היה האדם לנפש חיה שנקשר החיים בהדם שלו ולא היה דממת מות, אלא דממה שמביאה חיים, ( ע"ע עצה"ד ועצה"ח).
      ראש תוך סוף עש"נ: איתא בספר יצירה, תלי בעולם כמלך על כסאו גלגל בשנה וכו' פי', כי בראש ( ראש מקוה ) עיקר המעלה הוא המקום בסו"ה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם, כי בראש לא שייך הסתלקות אור, אלא שהוא בסוד בלי תנועה וה"ס מקומו הקבוע של המלך בסוד מלך על כסאו, כלומר כשהמלך מתגלה (בתוך מקוה ) אינו מתגלה אלא במקומו על כסאו, (שצריך לעלות לראש מקוה כנודע ).
      גלגל בשנה: ה"ס התוך, (תוך מקוה) ששם ניכר ונגלה איך המלך עושה תנועות לבני מדינתו ממקום למקום בסוד צדק ומשפט, וזהו עיקר מעלת התוך שנבחנים כל התנועות שה"ס כ"ח עתים ברזא דאחד.
      לב בנפש: ה"ס סוף, (סוף מקוה ) ששם מתגלה איך המלך עושה מלחמה עם האויבים ומחזירם לאט לאט לאוהביו, וכוללם יחד (אחר ככלות הבל ) בבני מדינתו, ומלחמה זו בפועל נק' לב בנפש שמראהו כמלך במלחמה.

:

       הרוח שהוא י"ס אינם כסדר הכלים, כי החסד של הרוח הוא בכלי הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכלי החסד, וז"ס התכללות. (ש"ה פ"ו).
       וסוד ההתכללות ההיא וסוד התחלפות החו"ג בי"ס דרוח: הענין הוא, כי בדרך זה מוכרח הוא שהאורות דחו"ג באים בבת אחת מלובשים בהכלים, כי בו בעת שאור הגבורה מתקבל בכלי דחסד, עד"מ בנבואת משה אשר הקריאה אליו משה משה ה"ס אור הגבורה, (ע"ע משה ) ויאמר הנני, דהיינו השמיעה שלו היא ודאי כלי דחסד שזכה לשמוע בקולו ית', ונמצא שאור הגבורה מתקבל בכלי דחסד, אכן בעת הזאת ממש הגיע אליו אור החסד ומתלבש בכלי דגבורה, עד"מ כנ"ל כשאמר הנני והכיר החשיבות הגדול של אור הגבורה עד שקבלה בכלי חסד הנה יחד עם זה קנה כלי דגבורה קדושה, שה"ס ויסתר משה פניו וכו' שה"ס נפש הנצחי שבה קבל כל החסדים הנאמנים, כמ"ש בפרשה של אהבה: בכל נפשך ובכל מאדך, שבו בעת שזוכים אל נפש הנצחי השלימה תיכף מתלבש שם כל מאד הראוי לו. הרי אשר אור החסד מתלבש ומתקבל רק בכלי דגבורה.
       (ויתכן שמזה נמשך ג"כ הכלל, שבאורות התחתונים באים מתחילה, ובכלים העליונים באים מתחילה, וע"כ כשבא אור התחתון דהיינו הגבורה מוכרח להתלבש בכלי העליון שהיא כלי חסד וכו', אכן יש לציין לפי"ז היה צריך להיות אח"כ כשבא אור החסד היה צריך הגבורה לרדת לכלי גבורה ואור החסד לכלי שלו החסד וצ"ע).
       התחלפות החו"ג: וכדי לישב זה אפשר לפרש באופן אחר, כי אור הגבורה ה"ס משה משה כנ"ל, והוא בא מתחילה והתישב בכלי דחסד שה"ס כלי דנפש הנצחי, בסוד בכל לבבך ובכל נפשך באהבה נצחית. ואח"כ הגיע אור החסד דהיינו היורד מעילא לתתא, כי מתחילה עדיין היה בסוד או"ח העולה מתתא לעילא בסוד משה משה ובסוד לטוטפות בין עיניך ובסוד או"מ, וע"כ היתה אז אור הגבורה, אכן אח"כ כשנתפשט האור בסוד או"ח היורד ממעלה למטה אז עצם האור מקיף המאיר עתה בסוד או"פ בסוד וברכתו מכל הימים ה"ס אור החסד, והוא בשאר בהכרח ומתלבש בכלי דחסד, דהיינו הכלי הנגלה מתחילה כנ"ל, בסוד בכל לבבך ובכל נפשך. אבל אור הגבורה דהיינו צורה הראשונה של משה משה ירדה עתה למטה מכלי דחסד, דהיינו לבחי' תוך מקוה ונתלבש בכלי דגבורה שנתלקט שם בסוד וקדשתו מכל הזמנים.
       במלה אחת, אשר אור דגבורה הוא שנתגלה מתחילה בפרצוף הרוח בסוד משה משה שה"ס הסתכלות המאציל, ונתקבל שם בהכלי שנתלקט מכל הימים, כי כלי זו מתגלה בראשונה בפרצוף תמיד. (ואע"פ שויאמר הנני נתלקטה מכל הזמנים בסוד צלצלי שמע, אמנם קטנה היתה ושם עוד לא נגלה צורתה) כי בכלים העליונים נגדלים מתחילה, ואח"כ כשהגיע אור הגבורה שה"ס אור דקדושה נגלה עמו יחד הכלי המיוחדת לו, דהיינו שנתלקטה מכל הזמנים בסוד צלצלי תרועה. אכן באורות התחתונים באים מתחילה וע"כ מתחילה נגלה אור הגבורה דהיינו משה משה בסוד קדושת המקום, כי עדיין לא נגלה אור החסד, ואח"כ כשנגלה אור החסד שה"ס אור דברכה אז ירד אור הגבורה בסו"ה משה משה אל הכלי דגבורה שנתלקט לו, שה"ס המלוקט מכל הזמנים. ואור הברכה בא בכלי שלו המלוקט מכל הימים.

:

(ש"ה פ"ו) ד' בחי' שברוח מכונים מזרח מערב צפון דרום, וד' בחי' ( שם ) שבגוף מכונים ארמ"ע והם מתלבשים זה בתוך זה, עד"מ רוח דרומית הוא חם ויבש ובו מתלבשים מים קרים לחים וכן... רוח. בבוא הויות שהם רוח שה"ס המוחין דז"א, אז נגדל הז"א ונעשה בן י"ס גמורות אפילו בבחי' כלים, ואז (דו פרצופין עסרין ) ננסרת הנקבה. (ש"ה פ"ו ע"ח).

:

      הוא כינוי לשמו ית' שמרחם על בריותיו ומושיעם בעת צרה.
      ודע ששורש הרחמים הוא בעיקר נוהג בין אבות לבנים בסוד רחמי אב על בנו, והוא מלשון פטר כל רחם, כי נזכר שבנו הוא ומתמלא רחמים עליו.

:

אין רחיצה אלא במים הנמשכין ממעיין העליון דחכמה לובן שבלבנון אל הבינה, בסו"ה וזרקתי עליכם מים טהורים ובסוד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, וע"ב הבינה סוד הסליחה והמחילה וסוד רחיצת כל הכתמים מהדינין והקליפות.

:

      הוא מלשון פטר כל רחם, ושורש מלה זאת הוא מבחי' הזכרון של אב בבנו שבנו הוא, אז מתמלא רחמים. ושימוש מלה זאת בלשונינו הק' נובע מדחז"ל אשר פרה שאינה רוצית להניק את בנה משימין מלח על פי הרחם שלה ונזכרת בצער חבלי לידה ואז מרוצית להניק אותו והבן. והנך מוצא שענין זכירת אבות לבנים נמשך מכח פי הרחם ומכאן הושאל המלת רחמים לכל דבר.
      כ"ב תמוז אפר"ת

:

רחמי הבורא יתברך מיוחסים רק אל השכל ולא לגוף הגשמי כידוע, אבל נמצא ב' מצרים. א' מצר הגוף, דהיינו טרם שנתגלה הוית השכל, וב' מצר השכל, וזה שאמרו חז"ל ורחמיו על כל מעשיו כתיב. דהיינו. שהתפשטות רחמיו ית' אין לו שום גבול כנודע, ומענג הגוף כמו השכל כידוע, אם כן אי אפשר כלל להיות דבוק ברחמיו העצומים לאמתו בשכל לבד, כי הגוף מדמה לו חסרון בדביקות, ואף על פי שאינו נוגע כלל באמיתיות הרחמים, כי אומר שהוא גם כן מרחמי הבורא כמובן.

:

       ותבין זאת בסוד ם' דצלם שה"ס ד' מוחין חו"ב חו"ג, שג' מוחין חוב"ח הם ג' ע"ב שהם חסדים, ומוח הד' גבורה מקבל מג' ע"ב הללו ונעשים בה בחי' ג' גבורות וע"כ נכללו בגי' ר"יו, כלומר ג' ע"ב שיצאו מחסדים ונעשו גבורה.
       וז"ס אויר בגי' רי"ו: כי אור ה"ס ג"ר (ע"ד אור מים רקיע) ואויר פירושו רוח שהוא ו"ק, וז"ס ג' ע"ב שבמוח הדעת. הנה יוד הד' שהוא הגבורה שבה נכנס בג' חסדים ג' ע"ב שהם חו"ב חסד שהם ג"ר ונעשו בה בחי' נק' שה"ס אויר.
       וז"ס מגדל הפורח באויר: שה"ס יסוד הבינה הכולל ב' מוחין דחו"ג כאחד, וע"כ נמתק אותו הגבורה מוח הד' שבם' דצלם ונעשו רק ל' שה"ס ג' מוחין ולא ד'.
       שז"ס י' דנפיק מאויר ונעשו אור: כי מחמת גניזו דר"יו סוד הי' דמוח הד' בתוך יסוד אמא, נבחן כמו שאותו הי' נפיק משם ונשאר שוב ג' ע"ב שהם ג' חסדים וממילא חזרו לבחי' ג"ר שה"ס ל' דצלם, כי כ' הוא כתר דס"ג ול' ה"ס חכמה דס"ג.
       שז"ס מגדל עוז שם ה' וכ"ז נעשה בסיבת יסוד תבונה שהעלימה את היוד ונעשה בה ג' מוחין במקום ד' מוחין, אמנם יוד זו שנעלמה הנה דרכה להגלות ואז חוזרת ומגלית כוחה.
       ואז נמצא מגדל זה פורח באויר כלומר לפעמים אור בהעלם הי' דריו ולפעמים חוזר להיות אויר שנגלה הי' דרי"ו, וגם זה סוד התר נדרים פורחים באויר כי שיבת הו"ק לג"ר נק' התר נדרים, כי נדר ה"ס בינה דהיינו ג"ר.

:

       שורש הנפש, מורח ודאין, ראיה, שמיעה, מור, מוריק.
       נפש יתירה
      
הוא מל' ראיה הך, (ע"ע בי"ע) ותבינהו מסו"ה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, הרי מפורש ששורש הנפש ה"ס הריח, שכן נק' השפע הסוב המקובל לתוך אפו של האדם, והחשוב שבסימנים המעלים ריח הטוב הוא המור בסו"ה צרור המור דודי לי בין שדי ילין, וע"כ מכונה השי"ת בשם מורה כמ"ש ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך, כי כן עשה האדם לנפש חיה בסוד הריח שנפח לתוך אפיו, שה"ס צרור המור דודי לי.
      
וזסו"ה והריחו ביראת ה', שאמרו ז"ל לא כמשה שדן ע"פ הראיה שנאמר ואתה תחזה ולא כשלמה שהיה דן ע"פ השמיעה שהחיות שבכסא המלוכה היו מכריזין פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב והוא שמע וידע, אלא ע"פ הריח דמורח ודאין, (סנהדרין צג;).
       שה"ס נייחא דרוחא: שיש רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים, ועליו נאמר לא ברוח ה' שאחריו יש רעש גדול, ולא ברעש ה' אלא קול דממה דקה אשר הרוח הזה הוא ריח טוב המביא נייחא דרוחא כשמגיע לתוך אפו של האדם, והוא משיב את הנפש: כלומר שבטרם יציאת השבת נאמר כי בו שבת וינפש, וכדחז"ל וי אבדה נפש, כי בהגלות סוד השביתה על סופו כי נגמר כל מלאכתו נמצא שנאבדה הנפש היתירה.
       ונקי נפש יתירה: מלשון למותר כי דבר הנפש ה"ס כח התנועה והעבודה שאותיותיה נף אש: תנופת אש, וזהו נצרך כל זמן שצריך למלאכה, משא"כ אחר גמר הכל על תכליתו בסו"ה וישבות אלקים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, נמצאת הנפש הזאת לא נחוצה כלל והיא אך למותר תחשב וע"כ נק' נפש יתירה, כלומר שאיננה נצרכת שע"כ נתבטלה ממלאכתה, וז"ש וי אבדה נפש, כי אין ענין של מותרות יכול להתקיים ברוחניות, וע"כ מריחים אז בשמים כדי להשיב את הנפש ולהכשירה למלאכה, אכן בנייחא דרוחא כנ"ל בסוד קול דממה דקה, כי כן מתגלה החכמה בסו"ה דברי חכמים בנחת נשמעים, נחת רוח שפירושו נייחא דרוחא, כי כן מתגלה התורה הנמשכת ממורה כנ"ל.

:

       פי' כשהתחתון מרוחק ממקום העליון, כי כל תחתון בחוקו להלביש כל גופא דעליון ואז יש לו פרצוף שלם ברת"ס, אמנם זה היה נוהג רק בפרצופי א"ק אבל בעולם התיקון נעשה הרחקת מקום בין תחתון לעליון, שהתחתון אינו מלביש רק נה"י דעליון דהיינו מטבורו ולמטה.
       ודע, שזהו נבחן רק בפרצוף הכתר של התחתון, (דכל פרצוף כלול בחיוב מה"פ) כי המלביש את העליון וע"כ נבחן בו ריחוק המקום, כלומר בחי' המסך הגורם לזה, וכן הפרצוף הנוק' דז"א של התחתון, משום שכל מדה של חסרון שאנו מבחינים באיזה פרצוף הרי הוא ניכר בראש או בסוף, כי בערך האורות שהתחתונים נכנסים בתחילה ניכר החסרון בראש דהיינו בכלי דכתר שבפרצוף שאין שם האור הראוי לכלי דכתר אלא בחי' שפלה, אמנם בערך מילוי והגדלה שבכלים ניכר החסרון בסוף הפרצוף משום שבכלים העליונים נגדלים מתחילה. עד"מ אם הפרצוף חסר ג"ר ואין שם אלא נפש רוח נמצא אור הרוח בכתר, ולהיות ראוי לאור יחידה הרי ניכרבו חסרון יחידה חיה נשמה, ואור הנפש החכמה ובינה וזו"נ נשארו כלים ריקנים וחשוכים שאינם ראויים לתשמיש, הרי שהחסרון ניכר בכלים התחתונים.

:

הבריאה הוא רישא דדהבא כי הוא בחי' זהב (ע"ח ש"ג פ"ב).

:
      לידה
     
הסי"ה ורוח אלקים מרחפת על פני המים, מלשון פרח בסוד המוסיף גורע. וענין זה בא מתוך זווג דהכאה דהסת"ב דעליון, אשך הוא מעלה ניצוצין אלו בסוד או"ח המסתלק ממטה למעלה בזווגים מרובים בזה אחר זה עד שמתמלאים לשיעור הראוי להלבשת אור העליון בסוד או"ח המלביש לאור ישר, דהיינו שנק' הזדככות המסך על סדר המדרגה, וכשהגיע הזדככות לכתר אז נבחן שנתמלאו רפ"ח ניצוצין (בסוד ד' פעמים ע"ב ) ואז נגמר מלאכת ההכאה על תכליתו ואז יוצא התחתון בסוד ( יצא ראשו ) הסת"א (ע"ע ע"ב ע"ע שיעור או"ח הרצוי להלבשה) ולפיכך ביום א' דמע"ב בטרם שיצאו פרצוף הכולל שמים וארץ כתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים שה"ס הסת"ב דעליון, ואח"כ תיכף כתיב ויאמר אלקים יהי אור וכו' והבן, (ע"ע אבי"ע) ע"ע ראש).
:

       אין לטעות שיש איזו תנועה ח"ו ברוחניות, דא"כ המה ג"כ מוגבלים בזמן ומקום, דכל מתנועע צריך למקום להתנענע וממילא המה שוהים זמן לפי סכום התנועות כנודע. אלא עמקות גדולה ישנה כאן, כי באמת אין כאן שום תנועה בהבחן בין הרצון אל השוב, אלא שהוא הבחן כלפי התחתונים, כי רוח העליון ביחסו לעצמו אינו משתנה מאומה, אלא בסוד כל המוסיף גורע נמצא בעת שהתחתון מגביה עצמו לשאוב את רוח העליון הגבוה ממדרגתו הנה מלבד שלא יוכל לקבל משם כלום משום חוסר הכנתו לאותו המדרגה הנה עוד אובד את רוח חיותו עצמו בסו"ה: תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון, כי כל המוסיף גורע, וכמ"ש ז"ל גמלא אזיל למתבע קרני אודני דהוו ליה גזזין מיניה. ורוח חיות הזה הנגרע ממנו מסבת הליכתו לתוספת רוח, נבחן לבחי' של '"רצוא". כלומר שרוחו רץ הימנו ונסתלק לשורשו.
       ונודע אשר אין שינוי אלא בכלים. וכבר נתבאר במ"א שאין שום שינוי באור העליון ממה שהיה קודם הצמצום לבין אחר הצמצום, כי לא היה הצמצום רק מצד המקבל וע"כ לא חל הכח הזה אלא על הכלי קבלה, כלומר אור א"ס ית' ממלא את כל החלל גם לאחר הצמצום אלא הכלי קבלה נתקלקלו וע"כ אינם מרגישים אורו ית', וכיון שאינם יודעים ואינם מרגישים נבחן זה כמו שאור א"ס ב,ה נסתלק מהם, בדומה לאדם שהניח לו אביו ירושה גדולה סמון באוצרו בתוך ביתו שיושב בו אלא שאינו יודע מזה, אשר ודאי נחשב לעני גדול ויכול למות ברעב ואינו חשוב למאומה מה שהאוצר הגדול מונח ברשותו, כן כאן אע"פ שאור העליון באמת לא נסתלק מ"מ כיון שהתחתון אינו יודע נחשב זה למסתלק משום שלא יוכל להנות ממנו ולא כלום.
       שוב: ובהאמור תבין אשר בזמן השוב ג"כ אין כאן שום תנועה, אלא רק הכלי חזר להכשירו ונעשה ראוי לקבל את אור החיים בחזרה, כלומר שנתקנו הכלים ונדעו מהאור המלובש בהם.
       רצוא: פירושו שיורד ממעלה למטה וכל היורד יורד במרוצה, (ע"ע כל היורד ) כי העליון אין לו עיכובים ומסכים שכל זה הוא ערוך רק כלפי התחתון כנודע, משא"כ העולה ממטה למעלה: הרי יש לו מסכים ועיכובים רבים על דרכו, שמוכרח משום זה לעשות הפסקות למנוחה בשיעורים גדולים על דרך ההולך לאט לאט שעושה הפסקות מנוחה רבות בתנועת ההילוך שלו, וע"כ בדרכו שוהא זמן מרובה והבן.
       ולפי"ז נמצא אשר שוב : פירושו שעולה וחוזר ממטה למעלה שהוא בנחת, אשר כל העולה בנחת משום רוב ההפסקות שעושה כנ"ל.

:

ה"ע הכלי קבלה הנוהג בכל רוחני והוא בחי' החשק והאהבה להחזיק ולקיים את האור שבו ויש ד' בחי' ברצון הזה שהם המבחינים בעשר הספירות: בחי' א' נק' חכמה בחי' ב' נק' בינה בחי' ג' נק' ז"א הכולל חג"ת נה"י בחי"ד מלכות.

:

כי רצון ה"ס הכלי ואין לך שום אור בא"ק ואבי"ע שלא יהי' מלובש בכלי, ונמצא כל פרצוף מורכב מב' מאור ומכלי, והכלי ודאי משונה מהאור, דע"כ היא מצמצמת את האור שבתורה. אמנם בטרם הצמצום דהיינו בא"ס ב"ה אע"פ שענין הרצון מצוי גם שם לקבל מעצמותו ית', אמנם הוא זך בתכלית הזכות ואין שום שינוי בין האור ובין הרצון להחזיק האור, שז"ס שאמרו ז"ל שבטרם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, הוא ה"ס האוד הפשוט ושמו ה"ס הרצון להחזיק האוד שהוא רצון הפשוט, ושמו בגי' רצון. ומתוך שאין שינוי כלל ביניהם א"כ הם אחד ממש, דכבר נתבאר שלא יתכן שום הבדל והפרש ברוחניות זולת בשינוי הצורה (ע"ע שינוי) .

:

רצון הוא מלשון ריצה, בסוד אם רץ לבך שוב לאחור, שה"ס הסר לראות. וד' בחי' רצון לקבל יש: בחי"א לא אפשר ולא קמכוין בחי"ב אפשר ולא קמכוין בחי"ג לא אפשר וקמכוין בחי"ד אפשר וקמכוין, והם סוד הכלים, דהיינו בסוד הכאה ואו"ח העולה, (ע"ע או"ח).

:

       (ע"ע עש ע"ע עצם ובשר ) ודע שאין באותיות יותר מב' תמונות דהיינו ניצון ורקיע.
       וה"ס יסוד ומלכות: כי רקיע יורה מלאכה כבדה וארוכה, שמרקעין את המתכת עם קורנם ופטיש עד שנעשה דק מאד עד שיצלח למעשהו לחפות על הכלים לצפוי, ע"ד שכתוב במחתות אש דקטורת ע"ש. וה"ס יסוד דבטיש בנקודת ציון וע"כ ארוך וצר הוא, וכל הרוחב שלו הוא בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, שה"ס ד' שע"ג ו' (ע"ע עש ) ושורשו מסוד הפרסא שבא שהיה בשעתו זקופה כזה א וכן הוא בכתב עברי הישן. וע"כ האור דהא' הזו ששמש בששת ימי בראשית, לא היה מבחין כלל בין מים עליונים לתחתונים. ונודע שו' זו נתחבר אח"כ באצילות הב' שחיבר העליונים ותחתונים ומילא הכל, ומן הב' בא לג' ומג' לד' ומד' לה' וכו', עד שנעלם ביוד בסוד העטרה שלו בלבד.
       יסוד נוק' קצר ורחב: אמנם סוד הניצוץ, ה"ס נקודת ציון ששם צוה ה' את הברכה והחיים עד העולם. ובקטנותה נק' ניצוץ, והוא מתפשט לרוחב, והיינו יסוד נוקבא שקצר ורחב, כי אין לה אורך להיותה שקועה בלי שום פעולה ומעשה, בסוד אמא אין לה דבור אפי', אלא הכל נפעל ונעשה בסוד הרקיע, וע"כ בליט בחסדים כדי לפייס את בת זוגו שתקבל בטישותיו ותשתוקק אליו. וז"ס א דכורא בית נוקבא כי בא' אין שום התפשטות ושליטה לשום ניצוץ לא לעליון ולא לתחתון, והתפשמות הראשון היה בהב' כי שם נתפשטו ב' הניצוצין דא העליון עם התחתון. ובזה תבין החסרון שבד' כי לא נתפשט ניצוץ התחתון רק ניצוץ עליון בלבד, כזה ד וע"כ היה ראש בלי גוף.

:

בחי' אחרונה אינה מניחה רשימו שלה בעת הזדככות, מחמת כי אז הופכת פניה שה"ס בחי"ד למטה, כלומר כמו עליונים למטה ותחתונים למעלה, כי היא מזככת עצמה ממנו וא"כ משפילותו שבזה מאבדת אותו. משא"כ כלי דבחי"ג אע"פ שגם היא מהפכת פניה למטה, אמנם בעת ההיא מחזרת כלי מלכות פניה כדי לקבל העביות דבחי"ג ממנה, מכח חושך הכפול דב' מרחקים,( ע"ע בחי' אחרונה אינה מנחת רשימו עש"ה).

:

טפת אבא (שמזריע באמא) לא היה רק חומר יבש, רק ודאי קצת חיות בתוכה הנק' הבל דגרמי, שה"ס ש"ך ניצוצין דנפקי מחכמה. (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

הזווגים לצורך פרנסת המציאות כדי להמשיך קיומם בלבד, נבחנים תחת שם שאר מלשון שארה כסותה וכו'.

:

      ראובן: ה"ס חכמה (תוך מקוה), וע"כ אמרה כי ראה ה' בעניי, שה"ס הראיה השלימה.
      שמעון: ה"ס בינה (סוף מקוה), וע"כ אמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי, שה"ס האזן והשמיעה.
      לוי: ה"ס אומ"צ שיש לו תום ואור בסו"ה תומיך ואוריך לאיש חסידיך. תום ה"ס סיתום דאומ"צ. אור ה"ס חכמה השלימה.
      יהודה: ה"ס מקוה"נ בחי' הוד, וע"כ אמרה הפעם אודה את ה'. ובזה תבין שיהודה ה"ס מלכות: דהיינו בסוד איהו מלך ואיהו מלאכה. (ע"ע מלאך) משא"כ לוי בהיפך לא היה לו חלק בארץ כי הויה הוא נחלתו, בסו"ה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים. תו"ס מקוה שה"ס ראובן שמעון, ואומ"צ שה"ס לוי, מלשון כמער איש ולויות.
      ודע, כי יוסף הוא ג"כ בחי' לויה, בסו"ה ויקח משה את עצמות יוסף עמו, אלא צריך שתדע כל השלשלת דקדושה, כי לבן ה"ס לובן העליון דעקודים, דהיינו הסיתום דאומ"צ, וז"ס ארמי אבד אבי וירד מצרימה, כי לבן בקש לעקור את הכל, כי כן היה הסיתום הזה גדול מאד בכח אחימן וכמעט שנבטל כל העולמות, עד שבא למצרים למקוה"נ שהוא הארץ לא להם ופה רעה (בחי"ד) מולך שם.
      שבסוד כור הברזל דהיינו בחי"ד נצרפו ויבאו וניצולו, באופן שלבן הארמי ה"ס סיתום הנ"ל שנק' ג"כ שור תם: והיה לו ב' בנות שם הגדולה לאה.
      לאה: מלשון ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור, (כי בעת שהדגים מתים שה"ס חמישי כמו שקרה בסיתום דאומ"צ שהמים שבהיאור נהפכו לדם). וז"ס ועיני לאה רכות, דהיינו שעינים טובות היו לה רק רכות בסוד אב רך, (ע"ע אברך). מכח הסיתום דשם.
      ושם הקטנה רחל: שה"ס ובורא את הכל: ראה כל. אכן בסוד רחל נאלמת מפני גוזזיה, דהיינו לשון אלם דהיינו בחי' הראיה דמקוה"נ, שהיתה עולמתא שפירא דלית לה עיינין.
      יעקב ועשו: והפוכם היה יעקב ועשיו, כי רבקה: אחות לבן הארמי היתה כנודע, שהיא ג"כ בבחי' סיתום דאומ"צ, אלא ע"י ויעתר יצחק לנכח אשתו, הרתה במקוה"נ. ויתרוצצו הבנים בקרבה ויצא הראשון (מסוד תוך דמקוה יצא) אדמוני כולו כאדרת שער, דהיינו בחי"ד עצמה. ויקראו שמו, לשון רבים (דהיינו כל עובדי כוכבים ומזלות) עשו, מלשון עשב הארץ: ואחרי כן יצא אחיו, שה"ס האיש תם מלשון סיתום, אמנם מכח וידו אוחזת בעקב עשו, נמצא עכשיו שזכה ג"כ להיות יושב אהלים, דהיינו רואה צאן ומקנה, שז"ס ורב יעבד צעיר, יכין רשע וצדיק ילבש.
      אהבת יעקב לרחל: וז"ס ויאהב יעקב את רחל, כי להיותו בחי' תם היה כל שמחתו בכח רחל, ע"ד וידו אוחזת בעקב עשו, כי השורה בלא אשה שורה בלי שמחה, אכן ויהי בערב (עוה"נ) ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו ויתן לה
      זלפה שפחתה, מלשון זל פה. כי ה"ס התמונה דבחי"ד נתן לה לשפחתה, ולחסר אותה כדי שתהא ראוי' לביאה שפחה הוא מלשון פח כרו לי והבן.

:

שורש שביה"כ הוא מפני שכל עיקר השורש דה"פ נקודים ה"ס נה"י הפנימיים דא"ק ונה"י דס"ג שעלו למעלה מטבור ושוב לא ירדו, אלא שנעשו שורש לאור העינים. והנה יש"ס זה ה"ס ז"א דא"ק הקדום שהי' לו מסך דבחי"ד, דהיינו נה"י הפנימיים, וע"כ גרם שביה"כ בכלהו ז"א דה"פ נקודים. (ע"ע ישסו"ת שעלו).

:

       פירושי ענין תיקון הבא ע"י הקדם השבירה הזאת, באופן שהשבירה עצמה היא תיקון גדול. ויש שפרשו שהוא קלקול ע"מ לתקן, אמנם הלשון אינו נכון, שיש להקשות על לשון זה למה לו לקלקל ואח"כ לתקן, לא יקלקל ולא יהא צריך לתקן.
       אלא הענין הוא, אשר כל עיקר התיקון והריוח הגדול אשר חשב הבורא ית' בתחילת הבריאה, כל זה לא היה בא לעולם זולת ע"י קלקול הכלים באופן הזה, ואשר כל תיקונם הוא בסוד אגלאי מלתא למפרע שלא היו מקולקלים מעולם.


עמוד: (קודם)   1  ...  4  5  6  7  8  9  10  11  12  13  ...  26  (הלאה)
  הכל