גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



כל הסיווגים

עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל

אור הבהיר

:

מהל"ב אלקים הנ"ל מתקבץ הארתם, ( קיבוץ ה"ס מסך ע"י קיבוץ ה"ח וה"ג ) בצאתם מהחכמה, שהוא מוחא לגבי לבא (שה"ס המסך ), ונעשה ל"ב כמנין ל"ב נתיבות החכמה. (וצ"ע דלעיל אמר שי"ס דרוח בלנה"ח) ולכן הלב הוא אש שורף. ( ש"ה פ"ח ע"ח) .

:

      וכד ייתי רוחא ( שה"ס י"ס דרוח הנמשך מחכמה ) לגבי לבא, אתמר ביה קול דודי דופק, דהיינו שמכה על המסך שבלב ומוציא או"ח.
     הנפש והרוח שניהם בהלב, זה רוח וזה דם, בסוד כי הדם הוא הנפש, דהיינו טפת אודם דנוקבא, ובשר הלב ה"ס הכלי שה"ס אותיות.

:

כשפרצוף מקבל איזה מילוי וסיוע ע"י תחתון הימנו, נק' התחתון שהוא לבוש לעליון, והעליון נק' מתלבש.

:
ה"ס דבר שאינו קבוע בהפרצוף אלא בהלוך ושוב, בסוד מ"ש בזוהר לבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא, וע"כ דבר נפרד נחשב, וז"ס אשר ג"פ מוחא עצמות גידין, שה"ס שורש נשמה גוף, הם קבוע בבנין האדם לא יחליפנו ולא ימיר. משא"כ ב"פ עור ובשר, אינם קבועים בגוף, כי הם מתחככים באויר ונופלים מעל האדם, וכשזה נופל נגדל בשר ועור חדש, וכן תמיד יחליפנו בכל רגע ורגע. וראיה כשיש לאדם מכה וגומא בבשר, ובמשך איזה ימים מתמלא הגומא, כמ"ש חכמי הטבע, הרי שעור ובשר נבחנים ללבושים ולא קבועים, להיותם כנגד לבושים והיכלות (עי' ע"ח שמ"ב פ"ד) .
:

      ה"ס הז"א ובחי"ג, מה שלא נתברר לגמרי שיוכל להתחבר אל הפרצוף דקדושה בעת תיקון אבי"ע מצד המאציל, דע"כ הע"ס דכל העולמות נתקנו ויצאו רק בסוד כח"ב מה"ס נשמה עצמות גוף, והזו"ן שבהם אינם אלא זו"ן דבחי"ב, כלומר, המשותף עם בחי"ב בסוד שיתף מדה"ר במדה"ד, ואותם זו"נ האמיתים לא יכלו להתתקן אלא בבחי' נפרדת מהגוף החי דהיינו בסוד לבוש היכל. ( ע"ע היכל המלך ע"ע התלבשות).
      מתלבשת : גוף דאלקים יורד בבי"ע, ושם מתקשטת ומתלבשת באותם הלבושים להתנאות בפני בעלה לומר ראה גדולים שגדלתי. ( ש"ה פ"ו ע " ח).

:

      כשהמדובר הוא ביחסים של אור וכלי זה לעומת זה, מוגדר האור בשם לבן והכלים בשם שחור.
       עיקר א': שבאור אין בו שום גוון, בדומה לצבע לבן שהוא מושלל מגוונים, וע"כ אין בו שום תפישא ואחיזה כלל, זולת אם מתלבש בכלי, והכלי הוא העושה בו איזו צורה.
       עיקר ב': שהאור נערך כמו הלבן שבספר, אע"פ שאין בו שום הדגשה להמעיין, ואין המעיין דבוק רק בהאותיות ותיבות השחורים שנרשמים ע"ג הלבן, שהרי כל החכמה רק בהם נמצא ולא בלבן, עכ"ז עיקר הספר הוא גוון הלבן, הן במה שנותן מקום להאותיות והן שמשתתף ממש בכל אות ואות, כי כל אות ואות השחור אלמלא לא היה עמו הקף לבן מכל צדדיו לא היה האות נתפס בהשגה כלל.
       עיקר ג': שבלבן אין בו משום חידוש, וכן באורות שבכל העולמות והכלים אין בעצמותם עצמם שום חידוש כלל, כי אין חידוש נופל אלא על מציאת החושך שהוא נברא יש מאין, כי בהכרח שאין לחושך שום מקום בטרם הבריאה ואינו כלול ח"ו במאציל ית', וא"כ נברא יש המחודש. משא"כ באורות אין בם משום חידוש כלל, כי נמשכו מהמאציל ית' בבחי' יש מיש, להיותם כלולים שם אפי' מטרם הבריאה, ונמצאו שנמשכים יש מיש .

:

      סוד הלבן הוא כמו מצע להגוונים, אע"פ שבו עצמו אין שום גוון נבחן בו, והשחור הוא היפוכו אל הלבן, וערכם דומה כמו ב' הבחי' עליה ירידה, ( ע"ע עליה ירידה ), כי תכלית הזכות שישנם בהמדרגות מכונה בשם לבן ועליה, ותכלית העכירות והעביות שבמדרגות מכונה בשם שחור או ירידה הגדולה.
      אמנם יש תיקון גדול בשחור, בסו"ה שחורה אני ונאוה, ותקון זה מכונה בשם יופי ותפארת, כי אין הכתוב אומר שחורה אני ולבנה אלא שחורה אני ונאוה, מפני שהיופי שורה רק על השחרות בדיוק, אשר ע"כ השחורים רדופים מאד אחר היופי כי זהו כל חיותם. וזסו"ה עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את, דהיינו בקרבתו לאנשים שחורים שהמה המצרים, אז השחרות פעל עליו ונעשה מוכשר לטעום טעם היופי, משא"כ מקודם שנכבס בקרבתם לא היה לו טעם להבין מעט ביופי, וע"כ לא ידע ביפיה של אשתו והבן זה. וזסו"ה הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, דהיינו שמסוגלים להבין ולטעום ביופי, ( ע"ע אחות) .

:

ה"ס החכמה, וע"כ עכירותיו ה"ס שלג, ( ע"ח ).

:

      כל זמן שהעובר קטן ומונח מטבורה ולמטה דאמו, נמצא הראש דעובר כמו בה"י דאמו, דהיינו בחי' יהיה, שז"ס ראשו על ברכיו ואוכל דרך טבורו, שה"ס פה דנה"י.
     מדור העליון: אכן גופא דאמא נבחן ג"כ לרת"ס היה הוה ויהיה. ולפיכך, כשבמשך ועולה למעלה מטבור לבחי' חג"ת דאמו ששם בחי' הוה, נמצאים שם האורות גדולים ומרובים עליו, שאין פה דנה"י שלו ראוי לקבלם, וע"כ האורות דוחקים על העובר ומוציאים לחוץ ממנה.
     וז"ס הוציא ראשו הריהו כילוד : כי הוציאו מחיק היהיה, א"כ בתהפך תיכף ונעשה בבחי' היה. וא"כ יש לו היה הוה ויהיה: רת"ס כדרך כל חי.
     וצריך שתדע שהראש אינו ראוי להיות בחי' תוך לעולם. כלומר, בחי' הוה, אלא או יהיה כבעובר או היה כמו בכל אדם. גם דע שהאדם נהנה גם מן ההיה כמעט כמו בהוה, משא"כ מן היהיה שבנה"י אינו נהנה כל כך, כי מי יודע מה שיהיה והבן זה.

:

      יש בחי' השכלה ויש בחי' עקרה בסו"ה לא תהיה משכלה ועקרה וכו', פירוש, יש נוק' כשמקבלת טיפה מאיש אין הטיפה נקלטת ברחמה כמו שצריך להיות, וע"כ כשנגמר הריון הרי משכלת הטיפה בחזרה בסוד עשתי עשר יריעות דעיזים. ולהיפך, יש עקרה שרחמה סתום ושום טיפה לא תקבל מחמת שאינה צריכה לרחם שאין לה בית הרחם, ונחשבת כמו שתופס בעקר ואינה חסירה כלום, דהיינו שאין בה חלל לקבלה וזו נקראת עקרה.
      רחמה צר וכו' : אמנם לידה הוא ענין תיקון, כי יש לה חלל ובית הרחם ואל אישה תשוקתה, ויש לה ג"כ הריונות די"ב חודש בסוד שתי עשר, אמנם אינה משכלת כי רחמה צר ואינם מתגלים זולת ע"י גורם הנודע שבא ומכיש על רחמה הצר ואז בושעת מצרתה ויולדת ולד בן קיימא לאויר העולם והיא נושעת מצרתה. באופן שהריונה אינה לרעתה לבחי' השכלה כי אינה משכלת אלא לטובתה, כי הטיפה הקטנה נתרבה באורות מרובים עד שלא תוכל שאת, וע"כ מבקשת רחמים שישלח לה השי"ת איזה גורם שיתגלה הרחמים, כי ריבוי האורות המתרבים למעלה מטבור דאמא, דהיינו אורות נה"י שלה המתעלים למעלה מטבור שנה"י מתרוקנים, גם אורות דחג"ת שלה גם אורות דהולד לא יכולה לשאת אותן, באופן שרחמה צר מתוך ריבוי האורות ונדחה העיבור לאויר העולס, ואז יש התפשטות חג"ת מתוך נה"י אצל הולד הנולד, ואצל אמא עצמה יש התפשטות נה"י מתוך חג"ת כי אורות דנה"י חוזרים למקומם אחר הלידה .

:

      סוד הלידה הוא בחי' חיתוך והבדל ויציאה של החי מן החי, אשר מקודם הלידה היו שניהם בחי' פרצוף אחד. וברגע הלידה נודע ונתברר שהם ב' פרצופים נבדלים זמ"ז לגמרי, אלא שהשני היה טמון וגנוז ונעלם במעים של הראשון וע"כ נצטער הראשון בכל הצרות של השני עד שהפליטתו לחוץ בסוד הלידה, ( וז"ס ע"כ בשתים שמעתי כדי להרבות עליה המשכה עש"ה).
      וז"ס סתימת פי הטבור : כי פי הטבור ה"ס בחי"ד הכלול בבחי"ב, ( ע"ע: שלישים . פי הטבור ). כי פה דראש ה"ס בקב שבעשה בסוף הראש דהיינו בינה, שרת"ס דראש ה"ס כח"ב ולא בכל הבינה אלא בש"ת דבינה ( כל"א ), שהוא רק בחי'
      בינה דבינה: ופי הטבור: ה"ס ת"ת, כי הגוף הוא חג"ת ורק ת"ת דת"ת, כי ש"ת הוא, ושני הפיות הם בעיה"נ, אלא בראש ה"ס בחי"ב ממש במקומו שזה לא נסתם מעולם, אלא לאחר שירד הכח"ב לחג"ת ונעתק אותו הנקב לש"ת דת"ת אז נסתם ( באומ"צ ), וע"כ פה הראש ( סוד כל"א במקומו ) שה"ס בינה דבינה זה לא נסתם מעולם אצל אמא, אלא פי הטבור שלה שה"ס העתקה דפי הראש לש"ת דת"ת הוא שנסתם באור ( דאומ"צ ) כלפי אמא.
      והנה כל הפרש שבין אמא לז"א : כי אמא עיקרה היא כח"ב, ושאר הבנין לקחה מתחתונים הימנה.
      ז"א: עיקרו מתחיל מחג"ת דהיינו מכל"א שהוריד הכח"ב לחג"ת, ושאר הבנין לוקח מתחתונים הימנו דהיינו נוקבא.
      נוקבא: עיקר בנינה הוא נה"י, כי מתחלת מנצח מן אומ"צ ולמטה בסוד ב' המאורות הגדולים דיום ד' בטרם מיעוטה, ומשם מתחיל כל בנינה.
      הריון ועיבור : מב' טיפות דאו"א המתחברים בבטן אמא ( בסוד כל"א ששם פה דראש בינה דבינה ) יורדים הכח"ב לחג"ת, ואור נימס והיה למים שנק'
      ג' טיפין דסגולתא או חש"ק. ומתוך שהעיבור כלול באמו ע"כ מגיע הפגם הזה גם לאמו. וז"ס צער הריון ועיבור עד שנגדל ובא אל מדור העליון, ושם נתברר סוד הנצח דהעובר שה"ס אומ"צ וה"ס גדלות העיבור בחי' ג"ר שבו,
      ופי הטבור נסתס : כנ"ל אשר הנצח גורם סתימת פה הטבור ואז נבקע שאלייתו.
      ואז רחמה צר : כי סתימת פי הטבור גורם צער אל העובר, אשר בטרם צאתו ופרישתו לבחי' נפרדת הרי כל הצער הזה מרגישה רק אמו, שה"ס סיתום הגדול בסיבת אומ"צ. ואז בא נחש ונשכה בא"מ": והבן זה היטב שהנחש נושך רק לאמא בחי"ד דהוד ה"ס הנשיכה. וזה אין הולד מרגיש אלא רק לבחי' חתיכת המעי הדבוק בטבור : כדי שיוכל לעזוב את אמו ולצאת לאויר העולם,
      והוציא ראשו הרי זה כילוד : כי העיקר שיוציא את חג"ת שלו השבים להיות חב"ד, בסוד מדור העליון דאמא כנ"ל, דאז נק'
      זעיר אנפין אריך אנפין : כלומר בערך הראש האמיתי שה"ס כתר נק' הוא זעיר, מחמת שגרם לרחמה צר ודרך נקב שנתנשך בערייתא יצא לאויר העולם דהינו בבחי' חג"ת, ויש לו אמנם
      ב' בחי' חג"ת : א' חג"ת בטרם שהופיע הנצח באומ"צ. ב' חג"ת אחר שהופיע הנצח שנסתם בו הנקב מכוחו כנ"ל.
      ותדע ע"כ שיש לו ב' נקבים: פיות : ונקב דחג"ת א' נשאר לפה דראש, ונקב דחג"ת הב' נסתם לפי הטבור, וז"ס נפתח הסתום בסוד חג"ת, א' לפה דראש ונסתם הפתוח בסוד חג"ת, ב' פה הטבור.
      ג' נקבים : אמנם לנוק' כי בת היא וצורתה כאמא, ע"כ אותה הנקב שנתנשך ביסוד אמא לסוד הלידה הגיע ג"כ לנוק' שה"ס בחי"ד שנהפכה לבחי"ב, וזהו טוב לזווגים בבנים חיים בסוד אנקת"ם. באופן "שפה דראש" ה"ס בחי"ב בטרם הופעת הנצח ופה דטבור ה"ס בחי"ד שפגם בבחי"ב, ושורשו אמנם ה"ס בחי"ב שקיבל ג"ר דאומ"צ כנ"ל, ופי היסוד ה"ס נקב דבחי"ב ממש כמו פה דראש, אלא שנסתם בטבור ונפתח ביסוד .

:
כל תיקוני פרצוף בבחי' עליה מכונה ג"כ בשם למפרע, דהיינו ששליטתו מוגבלת רק בשעה שנמצא במקום פרצוף עליון, משא"כ כשיורד למקומו בטלה אותה השליטה, ונמצא שאינו יכול לפעול כלום כשהוא במקומו, דהיינו מכאן ולהבא, אלא רק באותו זמן בעת שהיה במקום העליון, ומ"מ נמשך מזה תיקון גם על מכאן ולהבא, דהיינו במקום הפרצוף עצמו, ומכונה בסוד איגלאי מלתא למפרע - וז"ס הקורא את המגלה למפרע לא יצא, מפני שכל עיקר תיקון של המגלה, הוא מבחי' מה שנתקן מכאן ולהבא במקום התחתון עצמו, שז"ס יסוד אבא היוצא למטה מיסוד נוק' ודו"ק. ( ע"ע נה"י דס"ג שעלה שוב לא ירד) .
:

      היא חול ואינו ראוי לקבל קדושה דאנקת"ם, וה"ס היולי דעבידתא, וע"כ אין מלאכ' השרת נזקקין ללשון ארמי רק הס"א לבד נזקק לה. ולשון זה ה"ס לשון שקר : ושקר אין לו רגלים שה"ס ארור אתה מכל חית השדה דנקצצו רגלוהי דחיויא והולך על גחון, וה"ס ערום מכל חית השדה כלומר שערותו גלויה מבלי אפשרות לכסותו, וע"כ נק' ארמיים מלשון ערומים. וע"כ אמרו ז"ל אשר סוד תרגום אחורים דלשון הקודש, ע"ד פה האחור המוציא פסולת שאינו ראוי לכלום שהוא אחור לפה האמה שה"ס פנים שמוציא ג"כ זרע לברכה ע"ד לשון הקודש.
       וז"ס ויברח יעקב שדה ארם להיותו ירא מארבע מאות איש דעשו הרשע שלא יכה אותו אם על בנים ( בסיתום דאומ"צ ) וע"כ שולח אותו יצחק פדן ארם לשון פה דין, אשר קלי' דעשו אינו שולט שם כלל, ששם אבן גדולה ( היולי דעבידתא ) על פי הבאר, ואין יכולת להסירה משם עד כי יאספו כל העדרים וכו', דהיינו לעת קץ עד אשר יתגלו כל מסתרי הבריאה והבן. אמנם ויהי כאשר ראה יעקב את רחל ( ראה חול ). הנה אז ברגע הראשונה ( במקו"הנ ) תיכף נגלה עליו כל המרכבה עם המקיפין, ולפיכך ויגל יעקב את האבן מעל פי הבאר כמו שיהיה לעת קץ, כי נעשה מוכן ומוכשר להשראה הגדולה הזאת בסבת בריחתו מפני חמת עשו אחיו אשר סתם אותו מאד בטרם זה כמ"ש וישטום עשו את יעקב וכו'.
       ובזה תבין סוד לבן הארמי : ה"ס לובן העליון דאומג"צ שביקש לעקור את הכל בין זכרים ובין נקבות בבחי' היאושא דאחימן אשר במקוה"נ, ילד ב' בנות :
       הגדולה לאה : שה"ס כל"א שירד ונגלה במקוה"נ בסוד לא, כי איהו לא ואיהי לאה. ועיני לאה רכות, כלומר אע"פ שיש לה עינים באומ"צ, אמנם רכים המה וקשה השימוש עמהם.
       אכן רחל עצוב*) שה"ס היולי דעבידתא בסו"ה שאל ממני ואתנה גויים בחלתך וכו' דהיינו ראה חול כנ"ל, היתה יפת תואר ויפת מראה: כי אחר הסתימה בסוד וישטום עשו את יעקב, נגלה והופיע כל המרכבה העליונה על רחל, בסו"ה אם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, וע"כ היתה רחל בבחי' עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, והיא רועה צאן אשר לאביה, משא"כ לאה לא ראתה צאן לבן מעודה כי עינים דאומ"צ לה.
       (*) הגהה וז"ס מסירת סימנים שמסרה ללאה וסבר יעקב שרחל היא, דאל"ה אין לאה ראויה לזווג יעקב לעולם, אלא לעשו הסותם ליעקב כנ"ל והבן .

:

      יורה אשר הקדושה העליונה טמונה וגנוזה ומתבארת בה, אלא שצריכים לידע המפתחות דחילוף אותיות דכל מוצא דה' מוצאות הפה, וכן ב' הכוללים היותר משומשים בביאור הקודש, שהם יש אם למקרא ויש אם למסורת, כלומר, שעל פי רוב בא הכתב כמו שנשמע במבטא, וע"כ מכסים על מה שגנוז בהם, כמו בן שנבלע העין והיוד מחמת המבטא. ( ע"ע בן ובת ).
      וכן זהב: זה הב. ולפעמים נחלפו מקומות האותיות כמו אומר מאיר, ואמירה ה"ס מאירה, ודבר ה"ס ברד, וה"ס היולי דחוכמתא, שכל החכמה העליונה מועתקת ומתבארת בה בסוד אנקת"ם שלשון מכריע באמצע .

:

      הויה דמ"ה ה"ס ישסו"ת. כלומר, שישסו"ת הוא השורש של מ"ה דהיינו ישסו"ת שנתגלה בנקודים המכונה ראש הג' או התפשטות כח"ב לחג"ת, שמכח זה קנו החג"ת בחי' ג"ר ותיקון קוים. ותדע שג"ר המחודשים האלו במקום חג"ת נק' מ"ה או הויה דאלפין או תגין או רוח, ועיקר ההבחן מהויות דע"ב דס"ג אל הויה דמ"ה במילוי אלפין הוא, כי גדרם של ע"ב ס"ג הוא בבחי' ראש דוקא, וגדר של הויה דמ"ה הוא ג"ר דבחי' גופא בדיוק, וע"כ הז"א בגדלות שחג"ת נעשו לחב"ד נק' מ"ה.
      והויה זו ממולאת באלפין להורות על החסד הא' הראשון לו"ק, כנודע שכ"ב אותיות ה"ס גוף ולא ראש, והאלף הוא כינוי לחסד הא' דו"ק. (ע"ע אלף). אמנם מתוך שמקורו של חסד הזה הוא בכתר שהוא קודם לחכמה ובינה, ע"כ הוא חשוב יותר מחכמה, וע"כ כשנתפשט מהכתר אל החכמה מתהפך ונעשה לאור החכמה ממש וע"כ יש לו ב' צורות ביחד, שמצד מקורו בהכתר אינו אלא אור דו"ק דהיינו חסד אשר ראוי לבא ולהתפשט בחג"ת דהיינו בז"א שה"ס חג"ת, ומצד התפשטותו בחכמה שנתהפך שם לאור החכמה הריהו מתעלה לבחי' מוחין וג"ר.
      ובזה תבין אשר כלהו מוחין דז"א אינם אלא מחסד הנ"ל, וע"כ מוגדר הז"א בשם מ"ה, וז"ס ששם מ"ה רמוז בחכמה ע"ד כ"ח מ"ה, להיותו רק כח כנ"ל.

:

      פירושו כמו"ש בזוהר מ"ה פשפשת ומה ידעת. ודומה לדח"זל הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ובזה מעלה דמשה גדלה על האבות בסו"ה וארא וכו' ושמי הויה לא נודעתי להם, כי לאחר ככלות הכל נאמר זה אשר הלא ידוע נהפך לידוע, ומה שלא ידעו מ"ה הוא ידעו מ"ה הוא. והמתמיה מה פשפשת זהו עצמו המ"ה הבא בידיעה ולא יותר אפי' משהו.
      אלפיו דחו"ב: ולפיכך המילוי שלו באלפין, בסו"ה ואאלפך חכמה ואאלפך בינה. דהיינו בסוד קריבתו כמ"ש וירא ה' כי סר לראות וכו', ובסוד מ"ש חז"ל בשכר ויסתר משה פניו מסוד שמיעתו מ"ה פשפשת, הנה בזה עצמו זכה לתמונת ה' יביט, והבן וד"ל. (ע"ע ו"ק).

:

      מקומו בישסו"ת דא"ק, כי נה"י דס"ג שירדו לנה"י הפנימים דא"ק דשם בחי"ד ונתחבר זו בזו בסוד מ"ן, שבכח זה יכלה בחי"ד לעלות למ"ן לנקבי עינים דראש ס"ג דא"ק, הנה הזווג דהכאה הנעשה על מסך הזה נחשב כמו מסך דבחי"א, משום שאין שם רק ב' כלים כתר וחכמה הנק' גו"ע, שעלה האו"ח והאו"י מכתר לחכמה ומחכמה לכתר שקומת הע"ס האלו כקומת ז"א. (עי' פמ"ס ענף ג'). ונודע שקומת ז"א אינו צריך לב' הסתכלויות לראש ולתוך, אלא הסתכלות ראשון גומר בו תיכף המסך והכלים. (ע"ע רוח). וא"כ נחשב הסת"א שלו כמו הסת"ב ותוך, שמטעם זה נק' קומתו של ז"א בשם חג"ת או תוך, ונמצאים הע"ס היורדים ממסך שלו ולמטה שהמה או"ח בלי או"י שנק' נפש, שהמלכות שלו חושך לגמרי וע"כ חותכת הפרצוף, ואין שם רק ב' מדרגות תוך וסוף המכונים חג"ת נה"י.
      ונתבאך לך שהראש דס"ג נחסר מכל גופו הקודם ונשאר בראש לבדו בלי גוף, משום שהראש נבקע על ב' חצאים לגו"ע ואח"פ, ובגו"ע יצא התוך שלו דהיינו חג"ת או בחי' אור הרוח שנק' מ"ה, ובאח"פ יצא הסוף שלו אור הנקבה שנק' אור הנפש או נה"י, שהמלכות מחתכת לגמרי הפרצוף, וא"כ אין שם בחי' גוף הקודם לגמרי.
      אמנם אין העדר ברוחני אלא כל שינוי הוא תוספות, וע"כ אין ענין ראש בלי גוף נחשב על הס"ג דא"ק, אלא נבחן שיוצאת כאן הארה חדשה והתפשטות ב' שנק' ישסו"ת שה"ס מ"ה השורשי, שאין בראש הזה רק רוח לבד וחסר כח"ב. (ע"ע מ"ה).
      אמנם כאן עדיין לא נתגלה הויה דמ"ה, כי הוא ראש בלי גוף וחסר אור כח"ב וראש דאורות. אמנם הוא השורש להשפיע כל הראשים להויות דמ"ה העתידים, שה"ס רישא דמלכא בחו"ג אתתקן, אשר ע"י זווג נהפך התוך הנ"ל להיות ראש, והסוף הנ"ל לתוך, שע"כ יוצאים נה"י חדשים, כי אז שיש לו רת"ס נק' הויה דמ"ה במילוי אלפין, ולא מקודם לכן שאין לו אלא תוס' בכלים דראש.
      וענין התהפכות התוך לראש ה"ס העינים הנפקחים בסוד פקח עיניך וראה שוממותינו, שהיות הגלגלתא למעלה מאח"פ והחו"ג מתקבצים בשפע גדול ע"י זווג בעינים אז מתהפכים החו"ג בכלים דאח"פ, להיות שם אור דחכמה שה"ס או"י, ומתוך שהאו"י שה"ס אור הזכר וחג"ת נמשכים לאח"פ שהם גופא דחו"ב, ממילא יוצא מהפה ולמטה נה"י חדשים ונעשה פרצוף שלם רת"ס שנק' הויה דאלפין. וזה נתגלה בן באצילות בסוד מ"ה היוצא מהמצח, ותדע כי סוד האור הנ"ל נק' ג"כ בן.
      והיינו בשעה שיוצא דרך עינים, ונמצא (יסוד) אור חו"ג דכתר למעלה מכלי דחכמה, ואז מתהפכים החו"ג לחכמה ממש ע"ד שהיו בנקודים בסוד או"א עילאין, שזווג הזה דומה לזווג דאו"א דכתר דא"ק הפנימי, ואור הזה נק' ב"ן שאין העולם כדאי להשתמש בו.
      ובאצילות נתעלה המסך דמ"ן בגלגלתא עצמו, כלומר שנתפשט הגלגלתא שממעל לעינים לפרצוף שלם רת"ס, והעינים ירדו למקבלים מאח"פ דגלגלתא שה"ס אור הבינה ולא חכמה, כלומר שהחכמה דגלגלתא מתלבשת בבינה דגלגלתא באח"פ ומשם נמשכים כל הג"ר, והעינים נשארים בחו"ג ואזנים נעשו לחו"ב והבן.

:
(ע"ע מ"ה) ונתבאר שם שכל מעלת החסדים האלו הוא משום מציאותם בכתר בבחי' פנים דכתר המכונה מצח, דע"כ כחו יפה להתהפך לאור החכמה עש"ה. וע"כ מוגדרת הויה דאלפין הזאת בשם מ"ה היוצא מהמצח.
:

עד הנקודים הי' בחי' המ"ן לזווג דהכאה במסך דצמצום א'. (ע"ע מ"ן ומ"ד ע"ע עליה וירידה)

:

מ"ה וב"ן הפנימים הם מ"ן שלהם אל הטעמים עצמם דס"ג שאינם מלובשים במ"ה וב"ן הפנימיים, והם בערך או"א אל ישסו"ת (ע"ח ש"ה פ"א). מכאן תקיש שכל עליית מ"ן הם לאו"א לע"ב דס"ג ולא לישסו"ת.

:

רק הרוח דזו"נ עולים בסוד מ"נ ומ"ד לאו"א, אבל גוף ונפש נשארים תמיד במקומן (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

ה"ס מדרגה תמה בסוד ע"ס שכל אחת כלולה מעשר, וה"ס מלכות דמלכות המתגלית בכל הדרה, כי מלכות דראש מתפשטת למלכות דתוך בזווג דהכאה ודרך שם מתגלה קומת המלכות בכל עשר הספירות דמלכות עצמה, ונמשך מזה עשר ספירות גם לט"ס ראשונות שבהראש הרי מאה.

:

פירושו נמשך, כי כל פרצוף מאוחר הוא עלול ונמשך מהקודם.

:

אור המלובש בכלי שלו מכונים יחד מאור.

:

הי"ס דאצילות נק' מאנין, כלומר כלים ואברי הגוף. (ש"ג פ"ג ע"ח)

:

     הוא מלשון צל. כי בעת שהעליון עושה צל ומצל ומעלים את אורו מהתחתון, בסוד או"ח המסתלק וחוזר אליו, (ע"ע או"ח) נמצא שמשפיע ומגלה לו הארותיו הן לצורך מציאותו והן לצורך קיומו ולפיכך מכונה העליון בשם מציל.
      וכבר ידעת שאין שום אור רוחני יכול להתגלות בהעולמות זולת ע"י צללים, (ע"ע צל החכמה) אכן בורא הוא להיפך, דהיינו בשעה שהעליון מגלה הארותיו להתחתון, נק' העליון בורא מלשון בוא וראה. ועם זה תבין ההפרש וההפכיות שמבין עולם האצילות לעולם הבריאה. (ע"ע או"ח מעילא לתתא). וזהו ג"כ ההפרש שמבין אור הזכר שא"ס אצילות לבין אור הנקבה שה"ס בריאה.

:

ע"ע רי"ו.

:

עיקר השם הזה הוא על יסוד, אלא בסוד הסת"א בהיות האו"ח עוד מתתא לעילא בטרם שנגלה האו"ח מעילא לתתא, (עי' או"ח מתתא לעילא) נקרא יסוד הזכר רק שהוא תלוי באויר. כלומר בלי התלבשות בכלים שהרי התחתון עדיין אינו מרגיש כלל מאור חוזר הזה לממשות של כלים, ואדרבה להיפך שמרגישו להעדר ולהסתלקות, וע"כ הוא תלוי באויר כלפי התחתון. אמנם בהסתכלות ב' שכבר נגלה האו"ח מעילא לתתא בסוד אור הנקבה, (עי' או"ח מעילא לתתא) לכן ניצוצי האו"ח העולים מהנקבה הנ"ל ומתדבקים בהעלאן באד יסוד הזכר, כבר עכ"פ מכונים בשם מגדל, בסו"ה מגדל עוז שם ה' בו יקוץ ונשגב. אלא מתוך ששוב באו לסוד או"ח מתתא לעילא, נק' זה נשם דהיינו זווג דהכאה, ואתר היסוד המקבץ לניצוצין נקרא בשם מגדל עכ"פ, אלא שפורח באויר.

:

הוא כמו קצבה (ע"ע קצבה).

:

הוא בחי' אחרונה של מדת המסך שעליו נעשה הזווג דאו"י (ע"ע אור ישר) שנק' בחי"ד או כלי מלכות, ומקורה של מדה הזאת ה"ס נקודת הצמצום שנעשה שם חלל פנוי. (ע"ע חלל).

:

ה"ס ג"ר ובחי' ראש שמתלבש בו אור הנשמה.

:

כאשר לא יש בהפרצוף בחי' חיה שה"ס: טעמים, חכמה, ע"ב, א"א להזדווג, (כי באור הנשמה יש באחורים אחיזה לקלי' וצריכים להיות אב"א. ורק פניהם מגולים כלפי חוץ שהוא אור הנשמה לבד). אמנם בבוא חיה מאור החיה באחורים נגדלים יותר ואין עוד אחיזה בהם לקלי', ואז חוזרים פב"פ.

:

כלומר אור שאינו מלובש בכלי, ואין לנו שום תפיסא זולת באורות המלובשים בכלים.

:

ענין משיכה פירושה אשר נמצא שם בין פרצוף לפרצוף בחי' אמצעית המשתווה עם שניהם, וע"כ האורות שבראשין עוברים ג"כ להשני. וכבר נתבאר שכל השינויים הוא ממקור המסך שבהפרצוף, וע"כ כשאנו אומרים בחי' אמצעית, הכונה ג"כ על המסך שהוא המפריד והוא המקרב והוא המחבר והמדבק בין הפרצופין, כי כל העביות או הזכות שבכלים שבפרצוף וכן כל שיעור קומה שבאורותיהם תלוי בהמסך.
(ע"ע מסך).

:

      הוא שם הת"ת המבריח מן הקצה אל הקצה, וה"ס ו גדולה עם ראש. השכל ה"ס חכמה של ראש. השכל משכיל: ה"ס י'ה או"א. כי אור העליון אינו מקבל שינוי ותמורה, וכמו שהוא בראש המדרגות כן הוא בסופם, שאינו שולט בו שום פגם, שה"ס כללות השפע העתיד להתקבל להתחתון, הוא המכונה בשם "השכל" ויש אמנם (וה"ס י)
       משכיל: באותו ההשכל האמור. כלומר, התחתון המקבל לאותו השפע הכללי האמורה ומשכיל אותה, הוא המכונה בשם משכיל. ובחי' ה' עילאה שסודה בעיקר צורתה ה"ס ו' קטועה שנמצאת לרגלה דה' משום שצופיה למעלה ומקבלת מכח אותו הי' הנ"ל בחי' ו' קטועה בלי ראש, שמכאן השורש לכל העבורים והרהורים שעל ידיהם לא יוכל אותו הו' קטועה להשאר שם כן בלי ראש (כבראש מקוה) בקביעות, אלא ותהר ותלד בן:
       שה"ס מושכל : שה"ס בן הנעים והבחמד שבק' ו עם ראש, בסוד הוציא ראשו הרי זה כילוד, (ששורשו ה"ס תוך מקוה). דאז אמרה אמא שנק' משכיל אל אבא שה"ס השכל: פוק חזי במאי ברא דאתינא לגבך, שהרי ממך לא קבלתי אלא סוד טפה שה"ס י: אשר בתוך מעי נעשית לסוד ו' קטועה בלי ראש, ועתה בתוך ההריון והעיבור הקדום לי ושנשאתי אותו במעי המשך ירחי עיבור, אז זכיתי להוליד מאותה הטפה הקטנה בן נעים ונחמד שה"ס ו עם ראש כנ"ל.
       משכיל ב' ה"ס ה"ת: כי הו' בסוף התפשטותו נמצא שמתחדד שה"ס יציאה לבר או פסיעה לבר: ואז משתרשת בחי' משכיל ב' שה"ס הסתכלות ב', שסודו ה' תתאה, אשר היא בלבדה עצמה כוללת ג"כ בחי' השכל משכיל מושכל, שה"ס כל"א דאתפרש בהמושכל דאומ"צ, וכל האמור ה"ס יהו' ה"ת דפרצוף אחד. והבן בזה סוד ה, ביוד, ה בו' קטועה שענינם אחד, דהיינו הטפה דאבא המתקבלת ביסוד אמא, אלא אם נבחן הקבלה האמורה ביחס החכמה ה"ס ה' עם יוד, כלומר חומר גלמי בלי הבחנות שה"ס אור העליון שאינו מקבל שינוי. ואם נבחין ביחסה של אמה עצמה שה"ס ע"פ הצורה הנקבעת בהמקבל, הרי שהטפה נצטיירה בה בבחי' ו קטועת ראש בדיוק, כי כן קבלה ואי אפשר באופן אחר.
       ועוד יש להבחין, אשר ה בסוד ו' קטועה ה"ס אמא: בסוד משכיל א', כי היא דוקא מציירת הו' קטועה משום שהיא קבלה הטפה בטרם שנולד הו' בראש, משא"כ משכיל ב' ה"ס ה עם יוד ולא ו' קטועה משום שהיא מוכרחת לקבל הטיפה ע"י הו' שקדמתה, וע"כ לא תוכל לקבל ההיפך מהעליון שלה דהיינו ו' קטועת ראש, וע"כ מוכרח הטפה להצטייר בה בסוד חומר גלמי שה"ס י, וע"כ נקרא חכמה תתאה. שהרי ה עם יוד, הוא יחס של חכמה כנ"ל.

:

בב' נחי' מופיע העליון על התחתון, הא' בסוד הביאה וההשראה. הב' בסוד יציאה והסתלקות שה"ס בא' צא' דצבאות. והביאה ה"ס המזונות והיציאה ה"ס הדיבורים (ע"ע פה). וז"ס ניזונים מזיו השכינה (ע"ע דיבורים).

:

     הוא מלשון הכתוב יזל מים מדליו, וכן תזל כטל אמרתי. ויש ב' מזלות: מזל עליון ומזל תחתון שה"ס שלש עשרה מדות של רחמים. וח' מדות הראשונות מן אל עד ונוצר חסד נק' מזל עליון, והמדות מן לאלפים עד ונקה נק' מזל תחתון, שהמה שורשים המשפיעים כללות כל השפע לתחתונים בין לצדיקים ובין לרשעים.
     ונק' מזל, משום שהשגתם של מדות האלו אינו תלוי בזכות, (ע"ע זכות) כי האדם משיגם דוקא בעת שהחומר אינו מזוכך, וע"כ הוא מושג לתחתונים כמו מציאה בלי שום יגיעה וע"כ מכונים בשם מזל. וז"ש ז"ל בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא, וכן הכל צריך מזל ואפי' ס"ת שבהיכל, משום שהמה ראשי המשפיעים כללות השפע. ומ"ש אין מזל לישראל, הכונה על הגדלות של ישראל שע"ז צריכים זכות, וכן אמרו המקובלים אין שום דבר ניתן אלא בזכות, שכ"ז סובב על הגדלות, שאינם ניתנים אלא לזכי לב ולצדיקים ע"י יגיעתם בהזדככות החומר.

:

הוא כינוי של פרצוף ז"א שנק' אור השמש, שהוא האור המקורי המשפיע לתחתונים, וע"כ מכונה בשם מזרח. וצד מזרח ורוח מזרחית הכל על בחי' זריחת השמש וגילוי יציאתו להאור מצד הזה.

:

(ש"ד פ"ג ע"ח) כל פרצוף נבחן אשר החזה שבו ה"ס נקודה האמצעית שבפרצוף, כי שם סוד כלי מלכות הגמורה בהסת"ב, (ע"ע הסת"ב). שהמסך שהוא סוד הצמצום דנקודה האמצעית שורה שם. ולפיכך נבחן הפרצוף לב' חצאין: חציו העליון עד החזה וחציו התחתון מחזה ולמטה.

:

      עוד יש לבאר. שמאה ה"ס עשירית דעשירית ע"ד יום השבועות שה"ס שביעי דשביעי בסו"ה שבע שבתות תמימות תהינה, דהיינו השביעי השלם מיומא תנינא דעובדא דבראשית חזר שוב לסוד זווג דהכאה ואו"ח העולה, שה"ס הסתלקות האור דשביעי לשורשו, שה"ס מחיות האור, לשון מח אורות, שהסו"ה וספרתם לכם ממחרת השבת, שענין זה היה ע"י עומר התנופה שנכללו מלכות תתאה במלכות עילאה ע"י תנופה זו בסוד עיה"נ, וע"ד התכללות דשביעית יש ג"כ התכללות דעשירית זה בזה תתאה בעילאה, ואז הוא עשירית דעשירית.
      וז"ס בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם (ע"ע עין רע) אמנם שרה אמנו היתה במאה כמו בת עשרים ליופי וכבת שבע בלא חטא.

:

      ה"ס אור חכמה ע"י התלבשות, ע"ד שנתבאר ברג"ש (ע"ע רישא גזעא ושבילא).
      עולם האצילות נק' עולם המחשבה, ועולם הבריאה נק' עולם הדיבור בשביל שהוא למטה מפרגוד ואינו דבוק בא"ס, ע"כ אינו מתנהג במחשבה (מחשב ואיבריו עושים) אלא בדיבור כמלך המדבר לעבדיו, ואז עושים.

:
היינו הטבור שממנה ולמעלה היכלא דאו"א, שהוא שורש ההתחלקות מהבחן הזמנים: היה, הוה, יהיה, שמטבור ולמעלה הוא מאיר כבחי' עבר, ומטבור ולמטה בבחי' הוה ועתיד.
:

      והנה מול"מ דע"ב, כבר נתבאר לעיל <מטי ולא מטי בי' יציאות וי' הכנסות> עש"ה בסוד עשר מסעות עד המלכות ששם חזר המסך ונתעלה לפה דראש דע"ב, ומתוך שלא נשאר במסך שעלה כי אם ב' רשימות של בחי"א ושל בחי"ב, כי הרשימו דבחי"ג נעלמה משום שהיתה לבחינה אחרונה אצל הע"ב ובחי' אחרונה אינה משארת אחריה רשימו, (ע"ע ע"ב) ולפיכך לא נתעבה רק לבחי"ב ויצא קומת בינה המכונה פרצוף הס"ג.
      והנה יש כאן ב' שינויים גדולים מבע"ב, הא' הוא שבע"ב משתלשל המול"מ ויורד על עשר מסעות משא"כ בס"ג אין יותר מב' מסעות, דהיינו מטי בכגנ"י ל"מ בח"בח תה"מ, ומטי בחבחתה"מ ל"מ בכג"ני, הב' הוא אשר שם אינו קבוע המול"מ אלא שמסתלק כולו, וכאן המול"מ קבוע כשלהבת המתנועעת כה וכה.

:
ז"ת יש לו נרנח"י ומקיפין וג"ר חסרים המקיפין.
:

הבל הפה כשהוא דבוק במקורו בפה הוא מול"מ, כי הוא תמיד נדבק בא"ס ע"י אותו קלוח ההבל היוצא מהפה בחוזק ומכה תמיד. (ע"ח ש"ד פ"ב).

:

      מקורו בעקודים דס"ג וא"ק. כלומר בגופא דס"ג אשר שם האורות רדופים זה מזה מחמת ההפכיות שמאחד על חבירו, (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) וע"כ מתגברים בשליטתם זה על זה. וכששולט האחד מכונה שליטתו בשם מטי, כלומר שמטי בו אור, ואז מתבטלת שליטת חבירו ונסתלק אורו שמכונה בשם לא מטי, דהיינו שלא מטי בו האור. וכן מתגלגל שליטתם בזה אחר זה ואין מלכות נוגעת בחברתה, וזהו נשאר למצב קבוע תמידי באותו הפרצוף, שזה מדומה כמו אור הנר המתנועע הנה והנה ואינו נח לעולם. (עי' בפתיחה לפנים מסבירות אות י"ג)
      סבתו : ה"ס הזדככות המסך הנוהג בכל הגופין דפרצופי א"ק מטעם הכאת או"פ באו"מ. כלומר, שהאור חוזר העולה מזווג דהכאה שעל המסך הוא מבטל תמיד לעביות דבחי"ב, ומתוך שעביות דבחי"ב הוא השורש להעביות שבמסך, ע"כ אחר שנתבטל העביות דבחי"ב מוכרח להתבטל גם העביות שבמסך, וכיון שנתבטל כל העביות שבהמסך הרי נתפרק הזווג דהכאה ומתבטל האו"ח ועמו גם האו"י, דהיינו אור דג"ר ועצמות הקשור באו"ח שאין לך או"י שיופיע בפרצוף בלי מלבוש זך דאו"ח. (ע"ע מלבוש זך). ואז חוזרת הבינה אב"א לחכמה, דהיינו שבחי"ב משגת עביותה בחזרה כבתחילה, ומתוך שמתחדש העביות בבחי"ב חוזר ומתחדש גם המסך בעביותו שהוא הענף דעביות הבינה כנ"ל, וכיון שמתחדש העביות בהמסך מתחדש ג"כ זווג דהכאה והאו"ח, וכיון שהאו"ח בא בפרצוף מופיע תיכף עמו גם האו"י שחוזך הבינה פב"פ לחכמה ושוב מתבטל עביות דבחי"ב, שזה מושך אחריו גם ביטול עביות המסך ופירוק הזווג דהכאה והסתלקות או"י כנ"ל, וכן חוזר חלילה שהסתלקות או"י גורם לחידוש עביות בבחי"ב וכו' כנ"ל.
      והנך רואה איך שפעם שולטים הג"ר דס"ג דהיינו בחידוש הזווג דהכאה והאו"ח, היות הג"ר דס"ג צריכים להתלבשותו שקשורים בו, אמנם כמו ששולטים הפב"פ דחו"ב דבינה הרי שמתבטל עביות הבינה, שזה מושך אחריו תיכף ביטול עביות של המסך והתפרקות הזווג וביטול האו"ח והאו"י ואז שולטים רק הו"ק דבינה, דהיינו אור דחסדים בלי עצמות, המכונה דמטי בו"ק ולא מטי בג"ר, ומתוך דמטי בו"ק דבינה הרי מתחדש עביות הבינה ומתעוררים שוב העביות שבמסך והזווג והאו"ח, ואז לא מטי בו"ק ומטי בג"ר, כי האו"ח ממשיך שוב הפב"פ דחו"ב דבינה. וכן מתנועע אותו האור הנה והנה תמיד, שלפעמים מתהפך לשליטת ג"ר ולפעמים לשליטת ו"ק, והוא מחמת שקשורים זב"ז ורדופים זה מזה כמבואר.

:

       עיקר היתד ומול"מ תבין רק בבחי' הנצח וההוד, כי כל עוד שהספי' היו בסוד כלי אחד וקו אחד דהיינו בטרם שנתערב מדה"ד במדה"ד, לא באו לעולם הנו"ה שישלטו בבת אחת. אלא בעת שמטי בנצח לא מטי בהוד ובעת שמטי בהוד לא מטי בנצח, ובעת שמטי בנצח היה השליטה להאורות כגנ"י, דהיינו מטי בכתר (בראש מקוה) ולא מטי בחו"ב (תו"ס דמקוה), אלא הנצח (דיום ד') תקף את השליטה שלו וביטל את מ"י דכל"א וכל הארותיו, וגם ביטל (בחי' יום ב') את התוך דמקוה, כי הנצח ממשיך בעיקר את אור הראש ומגבירו על התוך כנ"ל וגם בהוד לא מטי שה"ס חמישי שהיה בגניזה אז. ותצרף לזה גם בחי' פגם דאחימן שהיה גורם לביטול האורות כולם דתוך מקוה, שכ"ז היה בסיבת שליטת הנצח.
       מטי בהוד (ביום ה') ל"מ בנצח ואע"פ שאינם מכחישין זה את זה, אכן היה כן בסיבת תיקון המוכרח כדי שאח"כ יהי' אפשר עיה"נ גמור, וכיון דל"מ בנצח הדרא אור הבינה (כל"א) למקומה בסוד מי, ועמה גם אור החכמה, כלומר כמה שהיא יכולה לקבל מתוך דמקוה, ומתוך דמטי בבינה מטי בת"ת כי שניהם סוד כל"א כנודע.
       ולא מטי בכתר: דהיינו בראש, באותו השיעור שהוא הפוך מהתוך שהוא החכמה, (יום ב') כי אז היה הכתר והחכמה נמצאים הפכים זה לזה. ולפיכך (ע"ע חג"ת)
       מטי בחסד ול"מ בגבורה: אע"פ שסוד חג"ת נמשכים מכח"ב מרת"ס דמקוה, אכן נודע שימין ושמאל דגופא הפוכים המה מימין ושמאל דרישא. ונמצא חסד מחכמה, גבורה מכתר: כי כתר שה"ס ימין דראש מאיר בגבורה ביד שמאל דגופא. וחכמה שה"ס הבלים אחר צאתן לחוץ כלים דחכמה שהמה סוד שמאל דראש, המה באים בימין דגופא שהוא החסד. ולפיכך כיון דל"מ בכתר דראש ל"מ בגבורה שהוא הענף ומטי בחסד.

:

      וצריך שתדע אשר ג' גופין נכנסים בענין זה דמטי ולא מטי שהם גופא דגלגלתא דא"ק דהיינו הפרצוף הפנימי דא"ק, ואח"כ גופא דפרצוף ע"ב דא"ק ואח"ז גופא דפרצוף ס"ג דא"ק. שהע"ס מזווג דבחי"ד שקומתם עד הכתר מכונה התפ"א דגוף הפנימי דא"ק ואחר הסתלקותם מסבת הכאת או"פ באו"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) בא התפשטות ב' אשר חסר קומת כתר ומתחיל מחכמה, שאור החכמה מתלבש בכתר ואור הבינה בכלי דחכמה וכו' והוא גופא דע"ב דא"ק, (ע"ע ע"ב).
      ואחר הסתלקות דהתפ"ב הזה בא התפשטות ב' דס"ג דא"ק, שהזווג נעשה על בחי"ב שהוא חסר ג"כ קומת חכמה וקומתו מתחיל מהבינה ובא אור הבינה בכלי דכתר וכו', וכאן נשאר המול"מ במצב קבוע לעולם, ולא כן בגופין הקודמים שהם הגלגלתא והע"ב דא"ק שהמה רק המכינים אל מטי ולא מטי הקבוע וקיים בפרצוף הס"ג.
      והנה התפ"א על מסך דבחי"ד שה"ס גופא דגלגלתא, אע"פ שיוצאים שם בשעת הזדככות המסך והסתלקות האורות ד' קומות זו למטה מזו, מ"מ נחשבים להתפשטות אחת והסתלקות אחת, כי שם תחילת רשימתם של הכלים והקומות ועדיין לא ניכר שם ענין מטי ולא מטי. וענין הזה מתחיל בהתפ"ב אחר שכבר יש שם הכלים בהקדם על התפשטויות האורות, וע"כ יש להבחין שם יוד התפשטויות ויוד הסתלקויות, כי בכל נסיעה ונסיעה מוכרח להיות התפשטות של הכנסת האור בתחתון והסתלקות ויציאת האור בהעליון כמ"ש לפנינו.
      מסע א':
      היינו כללות התפ"ב בטרם זיכוכו, שאז התפשט האור מפה דגלגלתא על מסך דבחי"ג המכונה גופא דע"ב וה"ס הכתר דע"ב. וצריך שתדע שכל הסתלקות האור והכלים שקרה בהתפ"א בגופא דגלגלתא, כ"ז נכלל רק בגופא דע"ב משום דאין העדר ברוחני, אלא כל הסתלקות והעדר שיאונה באיזה פרצוף אין המשמעות שנשתנה הפרצוף ההוא ונתמעט, אלא רק שנתוסף לו פרצוף שני שהוא המקבל לכל השינויים האמורים. באופן שכל אלו הכלים והרשימות שבגופא דגלגלתא אמורים בגופא דע"ב כי כאן מקומם, שבתוך הכלים הריקים האלו התפשטו הע"ס דקומת חכמה המכובים ע"ס דע"ב או התפ"ב.
      ולפיכך נבחן שאור החכמה בא בכלי הכתר דהתפ"א, משום דאור הכתר דהתפ"א חסר כאן משום חסרון המסך דבחי"ד כנודע. (ע"ע ע"ב) ואין אפילו בכתר דע"ב רק מקומת חכמה ולמטה וחסר כתר דאורות.
      אמנם יש כאן בכתר דע"ב בחי' דו"נ שסודם ו"ה, כי רשימו דכתר של התפ"א ה"ס דכר וה"ס רשימו הנשאר מבחי"ד. (וזכור זאת על כל ההמשך) ואור דהתפ"ב דהיינו אור החכמה שבא עתה ה"ס נוקבא דכתר שנק' ה'. ויש להם ב' כלים כי אז מתיחדים בסוד התכללות כפול בסוד ד' רוחין דאהב"ה, כי הזכר שה"ס הרשימו דטעמים הנשאר בהכתר אחר ההסתלקות א' ה"ס אור דחסדים, משום דעיקר אורו לא יצא כלל בהתפ"ב כנ"ל וע"כ חסר ג"ר מתחילתו, וע"י הזווג עם הבוק' שה"ס אור החכמה שבכתר הרי הוא נכלל בהג"ר שלה, וזהו תכלית הגדלות דזכר דכתר דע"ב. וכבגד זה גם הנוק' שה"ס אור החכמה בנללת מהזכר ומרוחת הימנו אור דחסדים דטעמים, שהם בחי' כתר החשוב הרבה מאור הג"ר דחכמה. והנך מוצא התכללות דו"נ בזכר שה"ס ו"ק וג"ר כנ"ל, וכן התכללות דז"נ בנוקבא שה"ס ו"ק וג"ר כמבואר, וה"ס א"ה ב"ה ד' רוחין.
      מסע ב': ל"מ בכתר ומטי בחכמה:
      (ע"ע זו"ן דעקודים) וכאן ה"ס ההזדככות מכח הכאת או"פ באו"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) נמצא מזדכך המסך מבחי"ג אל בחי"ב, דהיינו לקומת בינה וזה נק' לא מטי בכתר, כי קומת חכמה נסתלק משם ומטי לכלי דחכמה, והיינו אור הבינה בכלי דחכמה מזווג דהכאה על מסך דבחי"ב כאמור.
      ואין להקשות לפי הכלל דהאור מתישב תמיד בכלי היותר עליון בהפרצוף, א"כ היה צריך אור הבינה הזה להתישב בכלי דכתר ולא בכלי דחכמה. והתשובה בזה, כי זה אמור בחד קומה, משא"כ הכלים האלו הם מקומות מיוחדים שנשארו ריקביים מכח הסתלקות הא'. (עי' בהגהה א').
      וכאן נוהג ג"כ ענין דכר ונוק' י"ה כמו בכתר, אשר רשימו דטעמים שנשאר בחכמה אחר הסתלקות א' ה"ס הדכר שבה ונק' יוד, ואור דהתפ"ב הבא לכאן דהיינו קומת בינה ה"ס הנוק' שבה ונק' ה'. ועפ"ז תבין אשר הנוק' דחכמה שה"ס ה' נמצאת פב"פ עם הכלי דבינה שהרי קומתם שוה, כי ה' זו נוק' דחכמה אינה רק קומת בינה, ולפיכך תיכף כשבא האור אל כלי דחכמה נותנת הארתה פב"פ אל כלי דבינה, והיינו מכח הנוק' שבחכמה לבד ולא מכח הדכר היוד שבחכמה שהוא ודאי קומה יותר גבוהה מהבינה ואינו עם הבינה פב"פ, כי פב"פ יורה שקומתם שוה והדכר דחכמה גבוה הרבה יותר מהבינה להיותו הרשימו דבחי"ג והבינה מבחי"ב, והארה זאת שהבינה מקבלת מהחכמה בעת דמטי בחכמה ה"ס הדכר דבינה.
      הגהה א' : תירוץ לקושי' למה אור הבינה אינו עולה לכתר עש"ה. והענין, דכאן משונה משום דהכתר הופך פניו לאחור ומוריק אורותיו וע"כ החכמה מקבלת השירים שלו.
      הגהה : במול"מ מדבר על סדר הספי' ולא ע"פ הקומות: כי בפירוש אתמר שבעקודים יצאו ממטה למעלה מתחילה המלכות ואחי"כ היסוד וכוי עד שיצא הכתר לאחרונה כמ"ש בפ"א דמול"מ, ותיכף בפ"ב וגי מתחיל במטי בכתר וכוי, הרי שיוצאים ממעלה למטה כמו הנקודים, אלא שם מדבר ע"פ ערכי הקומות שעל המלכות יוצאת קומת כתר, ובעלית מסך לז"א קומת חכמה, וא"כ קומת כתר מרמז לנו על זווג שבמלכות וקומת חכמה על כלי ז"א וכוי. אמנם כאן במול"מ עוסק רק בהספירות וע"כ קורא אותם ממעלה למטה, אמנם אין נ"מ אם אנו מכנים הכלי על שם מקום המסך או על שם גובה קומתו שבספירות, אע"פ שערך הפכי ביניהם, הענין אחד.
      התפ"ב גומר הכלים בג"ר: כי בשלמא בהו"ק שיש בו התפשטות אור משונה מאור החכמה גם בהתפ"א, א"כ נבחן כמו שכבר הם בבחי"ד, (שהוא התגברות בי הדומה לבחי"ד), כי הכלי דו"ק עושית התגברות אחר אור החכמה בעת שאור ההוא כבר איננו בתוכו. באופן שיש לשתף בחי' התגברות דבינה שסילקה אור החכמה לבחי' התגברות הראשון, כלומר שהאור גורם ההתגברות (שזה נקי כח הטמון באור לבחי' הכלים), והתגברות הכלים דו"ק שכבר הם ריקנים מאור החכמה כבר התגברות הזה בבחי' אפשר וכמכוין, שמספיק בפועל להכלי כי זהו בחי"ד ביחס. אמנם הג"ר של התפי"א אין בכליהם אחר הסתלקות האור רק פחות מגי טפחים, ואפי' בינה אין לה רק התגברות אי, כלומר שהאור עצמו גורם להתגברות שלה, וע"כ אפי' אחר שנסתלק ממנה האור אין בה הקביעות של חשק הקבלה כי קטן הוא, מחמת שהתגברות שבה לא הגיעה אליה ממנה עצמה בדומה לבינה דאו"י.
      ולפיכך אין כלים לג"ר אפילו אחר הסתלקות דהתפ"א רק אחר התפשטות ב' שנחלפו האורות בכלים שאינם שלה, כגון אור החכמה בכלי דכתר, נמצא שהתפשטות הזה אינו אור המיוחד לאותו הכלי וא"כ הוא דומה לכל בחי"ד, שנחשב שההתגברות עושית מעצמה ולא מחמת אור שנתפשט משום שאינו מן המין שלה, ועד"ז בכל אור ואור.
      הפיכת פנים: בהתפ"א כשנסתלק האור מהמלכות ליסוד אז האור הופך פניו מהמלכות, כלומר שנעשה בו בחי' הפכיות ממה שהיה בעודו מלובש בבחי"ד, כי בחי"ג שה"ס חכמה הוא בהפכיות מבחי"ד שה"ס כתר, וגם הכלי מלכות עצמה מהפכת פניה למטה, כלומר כי נזדככה לבחי"ג שהוא הפוך מכלי מלכות דבחי"ד.
      מסע ג': מט' בכתר ל"מ בחכמה ומטי בבינה:
      וצריך לדעת, אשר כל חידוש אור מחוייב יציאתו להיות מא"ס ב"ה ומשם משתלשל מעליון לתחתון ע"ד עילה ועלול עד ביאתו להמקבל. גם תדע שאין התחתון יכול להתעלות למעלה מדרגתו אפי' כמלא נימא כדי לעלות לעליון לקבל הימנו, אלא שיש כאן ענין הפיכת פנים דעליון למטה שאז נמצא עם התחתון בקומה שוה. פי' ששיעור קומה תלוי בעביות דמסך כנודע, וע"כ בשעה שהעליון במצב הזדככות מעביותו והסתלקות אורותיו נבחן שמהפך פניו למטה, כלומר שדוחה זה החלק של עביות שעל ידו קומתו גבוה מהתחתון, (ע"ע ב' מרחקים). ובזה נמצא שנותן האורות שלו להתחתון, כי התחתון מקבל את השירים דעביות שבהמסך דעליון ואז נעשה עליו אותו זווג דהכאה ג"כ שהיה בעליון, וזה מכונה נתינת אורות מעליון לתחתון. כי אין מקצת ברוחני, וע"כ אינו ראוי העליון להחזיק שירים דעביות בחסרון הקומה, וע"כ נבחן שבא העביות להזווג הזה להתחתון אשר שם הוא שלימות.
      ועפ"ז יוצא לנו הכלל שבשעה דמטי האורות בהתחתון אז לא מטי האורות בהעליון שהוא אז במצב הסתלקות אור, דהיינו בהזדככות מעביות דמסך, שהרי אי אפשר לעליון ליתן את האור לתחתון באופן אחר כאמור, והרי אשר בשעה דמטי בתחתון דהיינו שמשיג אורותיו שבהכרח שמקבלו מהעליון וא"כ מחוייב להיות לא מטי בעליון גופיה. (וכן הדין בעליון מעלי עליונו וכו' אלא שאנו מתחילין מהכתר דאותו פרצוף).
      ולפיכך במסע ב' אשר החכמה מקבלת אורותיה מהכתר, צריך להיות לא מטי בהכתר, דהיינו שמזדכך מעביות המסך שבו הגורם להסתלקות אורותיו כי אז הופך פניו למטה, דהיינו שנותן שירים דעביות שלו אל התחתון שהוא החכמה כי נותן לה עביות דבחי"ב, שאז יוצא מהזווג הזה ע"ס בקומת בינה שמתלבש בו כנ"ל, ועתה כשהגיע זמן אל הבינה לקבל אורותיה מהחכמה צריך להיות לא מטי בחכמה, כדי שיהפוך פניו אליה כנ"ל והיינו ע"י הזדככות כנ"ל. אמנם כאן יש ענין אחר, והוא דכתר נתבאר שהבינה נמצאת בלי זה פב"פ עם החכמה דהיינו שקומתם שוה משום שאין בהחכמה של עתה בהתפשטות הזה יותר מקומת בינה, וא"כ הרי שוה עמה בקומה אחת וממילא שיכולה לקבל הימנו האורות שלה אפי' בזמן דמטי בחכמה. אמנם זה אמור רק באור החדש דחכמה שקיבל עתה מהכתר, משא"כ ברשימו דחכמה מאור דהתפשטות א' הרי הרשימו הזו מקומת חכמה ממש כי שם היה לה כל קומתה דהיינו ממסך דבחי"ג, ונודע שהרשימו הזו ה"ס הזכר של החכמה, וא"כ עדיין הבינה בבחי' פב"א עם הזכר דחכמה הזה.
      ובזה תבין אשר ענין הפיכת פנים למטה שה"ס הזדככות, אינו אמור רק בבחי"ג של זה הזכר דחכמה שמזדכך לבחי"ב כמו הנוק' שלו ואז לא מטי בחכמה, כי כל מעלתו הוא בסוד הדכר הזה שיש לו קומת חכמה, משא"כ עתה בטלה קומתו כי נזדכך מבחי"ג ואת השירים שלו דהיינו בחי"ב נותן אל הבינה פב"פ ונבחן עתה שהחכמה נסתלקה להכתר, כלומר לנוק' דכתר אשר גם היא ה"ס רשימו דבחי"ג אחר הסתלקותה במסע הב' שהפכה פניה אל החכמה, שאז נסתלק אור החכמה מהכתר ונשאר ממנה שם רק רשימו לבד, דהיינו רק בחי' מלכות דחכמה בערך אורה הקדום, ועתה אשר גם הזכר דחכמה נזדכך מבחי"ג כמותה הרי בחינתם שוה, וע"כ נבחן שהזכר דחכמה עלה ונכלל בנוק' דכתר. (עי' בהגהה).(*)
      הגהה(*) וענין עליית הזכר דחכמה שה"ס רשימו דחכמה דטעמים אל נוק' דכתר הוא משום, דשם היה עמידתו מבתחילה, כי הרשימות הם חופפים על הכלי ממעלה בסוד תגין וממעל לכלי חכמה ה"ס כתר, אלא שבביאת אור החכמה לכלי דכתר נוסף כוח אל הרשימו דטעמים, וע"כ ירדה לתוך הכלי ונעשתה שם לזכר, וע"כ עתה אחרי הזדככות הבחי"ג שנוספה לה מהנוק' דכתר א"כ חזרה למקומה בסוד תגין ממעל להכלי שה"ס הנוק' דכתר, כי הכתר הוא ממעל לחכמה.
      ומכח עליה הזאת של זכר דחכמה אל הנוקבא דכתר, נתעורר שוב העביות בנוק' דכתר ונעשה שם זווג חדש ושוב מטי האור בהכתר, דהיינו על מסך דבחי"ג שה"ס קומת חכמה, אמנם עתה נעשה שם שינוי גדול כי קומת חכמה שיצאה עתה שם לא יכלה להתלבש בכלי שלה דהיינו ה', אלא בכלי דזכר דכתר שה"ס י', ומשום זה נכלל קומתה באור הזכר דכתר החשוב הימנה להיותו הרשימו מהתפ"א שהוא קומת כתר מסוד בחי"ד דמסך, אמנם אין לו בחי' ג"ר אלא רק ו"ק דע"כ נק' רשימו, כי בחי' ג"ר שלו נשאר למעלה בשורשו ולא יצא בו עתה כנ"ל במסע א', וע"כ בחי' ג"ר של הנוק' נתבטלה ונכללה בבחי' ו"ק של הדכר. וזה מכונה התכללות דו"נ בכלי אחד, ואין שם בחי' ד' רוחין דאהבה כמו במסע א', משום שאין כאן ב' כלים מיוחדים כמו שמה.
      הגהה ב': כלי א' לדו"נ דכתר: הטעם כי התעוררות העביות דבחי"ג על הזכר דחכמה שעלה לכתר הוא נעשה ע"י הזכר דכתר שה"ס י', וע"כ נעשה הזווג ג"כ בהכלי די' ולא בכלי דה', ולפיכך נמצאים עתה דו"נ דכתר בכלי אחד בסוד י' לשניהם.
      והנה נתבאר היטב אשר מסבת ההזדככות דזכר דחכמה מבחי"ג לבחי"ב, המכונה שהפך פניו אל הבינה, נבחן שרשימו שלו עלה למ"ן לנוק' דכתר, אשר ע"י הזכר דכתר שה"ס בחי"ד נתעורר שוב העביות בו מחדש ונעשה עליו זווג מאור העליון ויצא קומת חכמה, אלא מתוך שעביותו נתחדשה ע"י הזכר דכתר שה"ס י', ע"כ נכלל בו כולו ואינו מקבל רק בחי' ו"ק דחכמה שה"ס התכללות דו"נ דכתר בכלי אחד שהנוקבא בטילה להדכר, ואז לא מטי בחכמה כי הפך פניו אל הבינה וע"כ הבינה מקבלת הימנו הבחי"ב ואז נעשה הזווג בתוך הבינה ויוצאים בה ע"ס מחדש בקומת בינה. אמנם נמצא עתה רק אור החסד בכלי דבינה ולא ג"ר דבינה, והטעם כי כל הג"ר דבינה אינם מחמת האור שמקבלת כי האור אינו יותר מאור דחסדים, וכל בחי' ג"ר הנבחן בקומת בינה הוא רק משום שהוא עצמות חכמה מצד עיקר בנינה, (ע"ע ד' בחי' דאו"י) ולפיכך עתה שגם החכמה שבכלי דכתר אין לה אלא ו"ק משום התכללותה בכלי א' עם הזכר כנ"ל, וע"כ בטלה לה בחי' ג"ר גם בבינה ונבחנת עתה רק בבחי' ו"ק דג"ר אבל לא ו"ק ממש, כי בינה בחי' ג"ר היא כנודע. וע"כ נק' אור החדש הזה המתלבש בבינה בהתפ"ב רק בשם אור החסד ולא אור הבינה, והוא מטעם חסרון ג"ר דבינה כמבואר. וזסו"ה כי חפץ חסד הוא, פירוש שבאמת היה ראוי להבינה לעלות אל הכתר יחד עם החכמה, והוא על היותם קומה אחת ודרגא אחת דע"כ עומדת פב"פ עם החכמה אפילו בו בעת דמטי בחכמה כנ"ל, אולם לא עלתה עם החכמה, והוא מטעם כי הבינה חפצה בחסד דוקא כי זהו כל תכונתה מכח הע"ס דאור ישר שהיא מתגברת על החכמה בסוד התגברות רצון לקבל חסד, אע"פ שמשום קבלת החסדים נמצאת נמנעה מלקבל חכמה שז"ס אב"א דחו"ב דאור ישר, (ע"ע ד' בחי' דאו"י) וע"כ גם עתה פרשה את עצמה מהחכמה שלא לעלות עמה יחד אל הכתר משום המשכת אור החסד הזה אע"פ שאובדת ג"ר שלה משום זה, וזסו"ה כי חפץ חסד הוא. והבן היטב את הרבותא הזאת אשר החשק שלה אחר חסד גדול כל כך עד שבחרה לאבד את ג"ר שלה בשבילו כאמור.
      מסע הד': לא מטי בכתר, ומטי בחכמה, ול"מ בבינה ומטי בחסד.
      פירוש, כי הבינה עם ז"א שהוא הו"ק אינם בחי' פב"פ כמו החכמה הנ"ל עם הבינה, כי שם היה אור הבינה בחכמה שמשום זה קומתם שוה פב"פ כנ"ל, משא"כ כאן אע"פ שאור החסד בלבד מלובש בכלי דבינה שה"ס ו"ק כנ"ל אמנם עדיין הוא גבוה וחשוב הרבה יותר מז"א, כי ו"ק שלה נבחנים לו"ק מג"ר, ואפי' מקצת ג"ר חשוב כג"ר, משא"כ הז"א כולו הוא ו"ק ממש ואין לו מבחי' ג"ר כלום, וע"כ קומתו נמוכה הרבה מהבינה ונמצא עמה פב"א ואינו יכול לקבל ממנה שום אור זולת ע"י הפיכת פני הבינה למטה, דהיינו בעת הזדככות העביות דבחי"ב שאז אובדת אותו שיעור קומה המגביה אותה למעלה מהז"א, שנבחנת אז עמו בבחי' פב"פ כנ"ל.
      וכשהיא מזדככת מעביות דבחי"ב וקומתה מסתלקת הרי לא מטי האור בבינה, והזדככות הזה לא יתכן שיארע אל הבינה זולת בהקדם דמטי האור בחכמה, והוא כי כל סבת הזדככות המסך אינו אלא מכח חזרת החו"ב פנים בפנים, (ע"ע הזדככות והכאת או"מ באו"פ) דאז הבינה משיבה פניה אל החכמה שבזה נשאב ממנה כל עביותה דבחי"ב עש"ה. ולפיכך צריך להיות מקודם מטי בחכמה, והיינו שתחזור ותקבל אורותיה מהכתר וע"כ צריך מקודם להיות לא מטי בכתר, דהיינו שמזדכך מעביות דבחי"ג המצוי שם מזמן מסע הג' עש"ה, שאז הופך פניו למטה ונותן את השירים שלו דהיינו עביות דבחי"ב אל כלי דחכמה וחוזר אור הבינה בכלי דחכמה ונמצא דמטי בחכמה, ומתוך שיש לה להבינה אור החסד בשפע ע"י הזווג שבכלי שלה, נמצאת מתדבקת אל החכמה לגמרי עד שנשאב העביות דבחי"ב שלה ומסתלק אור החסד שבכלי הבינה, ואז כלי הבינה הופכת פניה למטה אל הז"א, דהיינו שנותן לו את השירים שלה שהוא בחי"א דעביות, ואז יוצא הזווג דע"ס בקומת ז"א ממש, כלומר בחי' ו"ק בלי ג"ר לגמרי שה"ס כלי חסד דז"א. ולפיכך נבחן במסע הזה דל"מ בכתר שנזדכך מבחי"ג לבחי"ב, שבזה הופך פניו להחכמה פב"פ והחכמה מקבלת השירים האלו, דהיינו בחי"ב שה"ס קומת בינה, ומטי בחכמה האור דבינה ואז לא מטי החסד בכלי דבינה מפני שמתדבקת בג"ר דחכמה ונשאב עביות דבחי"ב של עצמה שאין שם אלא ו"ק דג"ר ומתדבקת בעביות דבחי"ב שיש בחכמה וקונית ג"ר דבינה החסרים לה. וזהו ל"מ בבינה עצמה, ואז הופכת פניה פב"פ אל הז"א ומטי בחסד דז"א שיעור קומה דבחי"א ו"ק בלי ראש.
      מסע ה': מטי בכתר ל"מ בחו"ב גם ל"מ בחסד ומטי בגבורה:
      וכאן צריך שתדע הקדמה אחת החשובה מאוד, והוא אשר במסך הזה דבחי"א יש בו בי בחי' עביות המכונים דינא רפיא ודינא קשיא, ומקור הדבר הוא מכח הרשימו דטעמים הנשאר בכלי דכתר, אשר רשימו זו הנשארת שם מעביות דבחי"ד נבחנת ג"כ כשיעור עביות דבחי"א, ואע"פ שכל רשימו אינה אלא בחי' מלכות מאור הקדום שה"ס מסך מזוכך שאין בו עוד אותו שיעור עביות הצריך לזווג דהכאה, וא"כ אין שם שיעור של בחי"א, עם כל זה מתוך חיבורו עם החכמה שה"ס נוק' שלו וגם מסבת עלייתו לראש כמ"ש לקמן, הנה חזר ונתעבה לבחי"א, דע"כ נק' הזכר שבהכתר וגם הכלי שלו נק' יוד שהי"ס בחי"א דעביות כנודע. (ע"ע די בחי' דאו"י). ומתוך שהוא משירי עביות דבחי"ד בטרם שנזדככה ע"כ נקי דינא קשיא כלומר עביות קשה, אמנם אותה עביות דבחי"א הנשארת בהמסך אחר ההזדככות דבחי"ב היא נקי דינא רפיא כלומר עביות רפה, והוא משום שורשו הרפה כי בחי"ב הוא שורשו של העביות הזה ובחי"ב בחי' ג"ר הוא כנ"ל אמנם הבחי"א מעביות הנשאר מבחי"ד עצמה מטרם זיכוכה שנקי רשימו דהתפי"א, הרי שורשה הוא הבחי"ד בעצמה שה"ס מדת הדין הקשה שרק עליה בלבדה היה הצמצום ראשון ולא בגי בחי' הקודמות לה כנודע. (ע"ע צמצום א') ולפיכך נק' העביות דבחי"א הזאת בשם דינא קשיא.
      ונבא לענינינו, שבכדי להיות מטי האור השייך לגבורה אל כלי דגבורה צריך להיות ל"מ בחסד, ועתה לא שייך טעם הנ"ל דהפיכת פנים למטה משום שכל ספירותיו דז"א המה קומה אחת של בחי"א, וא"כ הרי קומתם שוה ויכולים להשפיע זה לזה אפיי בשעה דמטי האור בעליון כנ"ל בחו"ב.
      אמנם כאן טעם אחר, והוא משום דלא מטי בחו"ב, כי אחר זה שמתפשט הקומה דבחי"א בכלים דז"א משום הפיכת פנים דבינה שמזדככת מבחי"ב כנ"ל במסע די, הרי זה גורם להזדככות הבחי"ב גם מכלי דחכמה.
      והוא מטעם דחכמה ובינה כחדא נפקין וכחדא שריין, דכל ההבחן הקודם מחכמה אל הבינה היה רק בהדכר דחכמה שהוא רשימו רבחי"ג כמ"ש לעיל במסע ג', ומאז שנזדכך הדכר הזה לבחי"ב דהיינו בעת מסע ג' עש"ה, הרי אין שום חילוק כמעט בין הכלי דחכמה לכלי דבינה היות שניהם אותו קומת האור היוצא על מסך מעביות דבחי"ב, וע"כ ודאי אחר שנזדככה הבינה מבחי"ב שלה נזדככה עמה ג"כ העביות דבחי"ב שבכלי דחכמה, וע"כ נסתלק האור דבינה גם מכלי דחכמה, ושניהם נבחנים שעולים לכתר והיינו לנוק' דכתר שה"ס רשימו דבחי"ג המשתוות עתה אל רשימו הנשאר מבחי"ב דחכמה ובינה, כי כל ג"ר חשובים כאחת, וזהו נק' לא מטי בחו"ב.
      ומסבת העלם עביות דבחי"ב מהבינה הרי היא משתוית אל האור דחסד שבז"א, כלומר ו"ק ממש בלי ג"ר, והוא משום שעליית חו"ב אל הבוק' דכתר נתעורר עליהם שמה חידוש עביות מאור הזכר דכתר כנ"ל במסע ג' עש"ה, אמנם רק בבחי' ו"ק בלי ג"ר כמו הזכר דכתר וע"כ יצאה הבינה מבחי' ג"ר לבחי' ו"ק וע"כ עלה אור חסד דז"א אל הכלי דבינה, כי עתה היא עמה פב"פ בקומה אחת דו"ק בלי ג"ר. אמנם בשעה שיש בה אור החסד השייך לעצמה הרי היא בבחי' ו"ק של ג"ר, היות שיש לה העביות דבחי"ב וקומתה גבוהה הרבה מז"א, משא"כ עתה אחר שהאיר בחי' אור הזכר בהכתר יצאה מתורת ג"ר לו"ק והוא מסבת הדינא קשיא שבבחי"א שלו כנ"ל, וז"ס דלא מטי בחסד דז"א אלא שעלה לבינה וע"כ הפכה החסד פניה אל הגבורה ונתנה לו עביות דבחי"א מבחי' דינא קשיא שה"ס אור הגבורה, דהיינו ע"ס דאו"י ואו"ח על זווג דהכאה על מסך דבחי"א מבחי' דינא קשיא משורש מדה"ד הקשה שה"ס בחי"ד כמבואר.
      ונתבאר היטב שמסבת הזדככות הבחי"ב מהבינה נזדכך ג"כ בחי"ב דחכמה שהם אחת, ואז נק' דל"מ בחו"ב ועולים לכתר ומחמת עליות הרשימות דחו"ב לנוק' דכתר אז נעשה שם זווג חדש עליהם ויוצא שם אור דו"ק בלי ג"ר מבחי' כלי דיוד דדכר דכתר שה"ס דינא קשיא, ואז מסתלק קומתו דבחי"א שיש בז"א מעביות מסך דדינא רפיא ועולה להבינה כי שם מקומו דדינא רפיא שנק' ל"מ בחסד, ועליה זו היא מסבת שליטת אור הכתר מזווג דדינא קשיא ואור זה מגיע למקום הז"א שהוא בעל האור הזה וקומה הזאת והוא בא בכלי הגבורה דז"א דהיינו קו שמאל, ששם יש רשימו דהתפ"א מכבר ועתה מתעוררת בעביותה ע"י אור הכתר ויוצאים שם ע"ס דקומת ז"א מבחי' עביות דדינא קשיא שנק' מטי בגבורה. (וצ"ע מי זיכך לגבורה)
      מסע ו': לא מטי בכתר ומטי בחו"ב וחסד, ול"מ בגבורה ומטי בת"ת.
      פירוש, דהעביות שבמסך דבחי"א מזדכך עד לשורש, אשר אז אין עוד שום זווג ושיעור קומה של כלום, ואז שוב מתעוררת העביות דבחי"ב, כי בחי"ב לא הזדככה אלא משום האו"ח שעולה מהזווג שבהמסך, (ע"ע הכאת אוי"מ באו"פ). וע"כ אם פוסק אותו הזווג אז תיכף הבינה חוזרת לקדמותה להתגברות אחר החסדים של עצמה שה"ס בחי"ב עש"ה. ולפיכך באותו רגע שמזדכך המסך דבחי"א עד לשורש ולא מטי בגבורה, תיכף מטי האור דחו"ב, שבינה מחדשת לעביותה ונמשך שם אור הבינה, דהיינו קומת בינה בחכמה ואור החסד בבינה, ואז החסד דז"א מוכרח לירד למקומו לחסד דז"א, כי אינו יכול להיות שם אחר שחזר בחי' ג"ר אל הבינה ונמצא דמטי בחסד, ואור החסד הזה חשוב יותר מקומת ז"א שהיה מקודם בכלי דגבורה משום עליתו בבינה שעתה חזרו שמה הג"ר דבינה ומטי האור בת"ת שה"ס קו המכריע ומיחד את החו"ג.
      וצריך שתבין שאין ל"מ בגבורה פירושו שריקנית מאור לגמרי דא"כ איך יקבל הת"ת ממנה, אלא פירושו שבחי' קומת אור דדינא קשיא השייך לגבורה היא שנסתלקה משם, אלא שמקבלת עתה האור מהחסד וטפלה אליו ואז משפעת הגבורה את האור הזה להת"ת, ובזה מתמתקה מאוד אותו הרשימו דבחי"ד המצוי בכלי דגבורה משום שנתבטלה לאור החסד שה"ס קומת אור דדינא רפיא כנ"ל במסע ה' עש"ה. וע"כ הת"ת המקבל מהגבורה נמצא מיחד ב' הקצוות הנ"ל החסד מדינא רפיא עם הגבורה ששם הדינא קשיא, היותו עתה מקבל אורו משניהם יחד בחיבור אחד כמבואר.
      ונתבאר שמתחילה מזדכך המסך דבחי"א מדינא קשיא העומד בגבורה ונסתלק כל הזווג ולא מטי בגבורה, ואז חוזרת מאליה הבינה לעביותה מטעם שורשה דאו"י, וזהו נק' ל"מ בכתר ומטי בחו"ב וחסד, כי מאחר דהרשימו דבחי"ב שהיתה בכתר חוזרת אל עביות דבחי"ב הרי שוב אין מקומה שם ויורדת משם לחו"ב כנ"ל, וא"כ נסתלק הזווג מהכתר שהיה הזכר דשם מזדווג ברשימות דחו"ב כנ"ל, וכיון שירדו משם חוזר ונתבטל הזווג הזה ולא מטי בכתר, אלא דמטי בחו"ב, וכיון דמטי הג"ר בהבינה הרי מוכרח חסד דז"א לירד מהבינה למקומו לחסד דז"א ואז מטי בחסד ול"מ בגבורה, כי כבר נזדכך מעביותו ונשאר ברשימו בלי זווג ואז מטי בת"ת, שמקבל אור החסד באמצעות רשימו דבחי"ד הנשאר בגבורה כנ"ל, ונמצא הת"ת מיחד הקצוות באור שלו בחיבור אחד.
      ומכאן תבין היטב את ג' הספירות חג"ת דז"א שבאמת אינם אלא בחי' אחת, דהיינו קומת אור הנאצל ע"י זווג דהכאה דמסך דבחי"א כמו החכמה או הבינה. וענין התחלקותם לג' בחי' חג"ת, הוא מטעם שיש בעביות דבחי"א ב' מינים של בחי"א שהם: דינא רפיא הנמשך משירי עביות הבינה וע"כ קומה זו נק' בשם חסד, ויש ג"כ מין בחי"א של דינא קשיא הנמשך משירים דבחי"ד בעצם הנשאר מהתפ"א, וע"כ קומת האור היוצא על בחי"א הזאת נק' בשם גבורה.
      ובזה נתבארו היטב ב' הקצוות שבז"א הנק' חסד וגבורה, והנה מגבורה הזאת נמשך לבסוף אחיזה גדולה לדינין ולחיצונים, וע"כ למתוק היא צריכה, כלומר להחליש כחה וגבורתה שזהו נעשה ע"י מסע הו' הזה שלא מטי בה האור ונחשכה, וכל אורה היא מקבלת מהחסד ונמצאת הרשימו דדינא קשיא מתערבת עם הרשימו דדינא רפיא, והזווג עולה עתה על שתיהם יחד. באופן שהמסך החדש הזה דבחי"א מחובר ומעורב מב' הקצוות יחד, וע"כ מכונה בשם אמעצי דהיינו הת"ת העומד באמצע בין החסד והגבורה, והוא שנעשה ע"י זווג החדש הנמשך מכח האור דמטי בחו"ב וחסד כנ"ל, ועתה קיבלה הדינא קשיא מיתוק גמור.
      מסע ז': מטי בכתר ל"מ בחו"ב וחסד ומטי בגבורה ולא מטי בת"ת ומט' בנצח.
      גם מסע הזה מתחיל מהבינה שבהיות הגיע האו"ח מהזווג שבמסך דת"ת כנ"ל, אז שוב מתעצמת הבינה עם החכמה ומזדככת מבחי"ב שלה לבחי"א, ומתוך שבחי"ב דבינה הוא שורש להעביות דבחי"א העומד בת"ת, נמצא ג"כ הבחי"א מזדככת ולא מטי בת"ת וגם אור החכמה מזדככת בסבת הבינה שהרי הוא ג"כ משמש במסך דבחי"ב כנ"ל, וע"כ עולים שניהם שוב לנוקבא דכתר ונעשו שם בחי' מ"ן לזכר דכתר, וע"כ מתעוררת עליהם עביותם ויוצא זווג חדש בכתר ונמצא שמטי בכתר, ונתעורר שוב כלי די' דזכר דכתר שה"ס הרשימו דבחי"ד ואז החסד מתעלה מהז"א אל כלי הבינה כי שם מקומו עתה, משום שחו"ב יצאו לבחי' ו"ק ע"י הזווג דכתר כנ"ל, וע"כ לא מטי בחסד ומטי בגבורה כי אור דכתר מושפע לשם ומעורר שרב את הרשימו דגבורה, ושוב לא מטי בת"ת כי כבר נזדכך משם בחי' מסך האמצעי כנ"ל ומטי בנצח, כלומר אור של הגבורה מתהפך עתה לקו ימין דז"א שנק' נצח, והוא מטעם שאותו הכרעה והחיבור שנעשה בז"א בת"ת לבחי' אמצעית לא נתקיים, כי חזק ונחשך ונתקיים רק בבחי' הגבורה, ונמצא כל אור שבז"א עתה הוא ע"י בחי"א דדינא קשיא וע"כ חזר אור ההוא לימינו דז"א. והבן היטב אשר הגבורה דז"א נשארת בצד שמאל משום שהיא בלי מיתוק כלל, אמנם הנצח הנמשך מהת"ת שכבר עבר על הרשימו דדינא קשיא בחי' מיתוק דת"ת ע"כ נחלשה מדת הדין שבה ונעשית אחר הת"ת לבחי' קו ימין שנת' נצח.
      מסע ח': ל"מ בכתר ומט' בחב"ח ול"מ בגבורה ומטי בת"ת ול"מ בנצח ומטי בהוד.
      וגם כאן כמו במסע ו' כיון שמסתלק הזווג דבחי"א דדינא רפיא אז חוזרת עביות הבינה לקדמותה, וע"כ יורדים החו"ב מהכתר למקומם לחו"ב ומשיגים הג"ר שלהם, ואז נדחה החסד למקום ז"א ומטי גם בחסד ואז ל"מ בגבורה ומטי בת"ת ול"מ בנצח ומטי בהוד. וגם כאן כמו בקודם אין הפירוש לא מטי בנצח אשר אין בו אור כלום, כי אין לך נותן מה שאין בו, אלא האור שבו נמצא שאינו שלו שהרי עביות דרשימו דבחי"ד שלו כבר נזדכך ולא נשאר ממנה רק רשימו בלי אור הזווג כמקודם, וזהו נק' ל"מ בנצח אע"פ שיש לו מקומת אור היוצא מבחי' הת"ת, אבל האור הזה אינו מבחי' עצמו כאמור.
      וענין חילוף הסדר בנצח והוד מבחסד וגבורה הוא, כי באמת הבחי"א דדינא קשיא יותר חשוב מבחי"א דדינא רפיא, וא"כ גם בספי' דחג"ת היתה צריכה הגבורה לעמוד לימינו דז"א, ומה שהוא לשמאלו הוא מטעם שיש בה אחיזה לחצונים כנ"ל במסע ו', ולפיכך אחר שנמתקה הרשימו דבחי"ד בספי' ת"ת שנכללה בדינא רפיא אז כבר אין בה אחיזה לחיצונים, ולפיכך חזרה למעלתה ונבחנת לקו ימין בנצח כי הוא מבחי' רשימו דהתפ"א היותר חשוב מהאור דהתפ"ב, כמו שנתבאר אצל הג"ר שהרשימות דטעמים שבהם נעשו הדכורין שבג"ר, ואור החדש דהתפ"ב נעשה הנוקבין, לפיכך הנצח לימין כי שם שוכנת הרשימו דבחי"ד מהתפ"א כנ"ל, וההוד הנמשך מן בחי' דינא רפיא דבחי"א עומד לשמאל, כי הזכר היותר חשוב מכונה תמיד בשם ימין והנקבה הגרוע הימנו נבחנת תמיד לצד שמאל.
      ונתבאר אשר בנו"ה אין שינוי כלל מבג"ר, וכל השינוי הוא רק בחסד וגבורה דז"א, כי שמה נתהפך הסדר אשר אור חדש דהתפ"ב שה"ס דינא רפיא עומדת לימין בכלי דחסד והרשימו דהתפ"א דהיינו עביות דבחי"ד דטעמים עומדת לצד שמאל שהוא בהיפך מכל הג"ר כו"ח, אמנם הדבר הזה במשך מן הבינה, כי גם בבינה נמצא ג"כ אור דהתפ"ב דהיינו בן הנולד מזווג י"ה דחכמה הנמשך אליה בשעה דמטי בחכמה במסע ב' עש"ה. ה"ס צד ימין שבה דהיינו הזכר ורשימו דטעמים הנשאר מהתפשטות א' שבבינה, ה"ס צד שמאל שבה דהיינו הנקבה ומשום שחסד דז"א נמשך מהבינה וע"כ נתהפך ג"כ להיות ימין כמותה. והטעם שבהבינה הוא, משום דבן הזה הנמשך מזווג די"ה דחכמה הוא גבוה וחשוב הרבה מכל קומת הבינה, להיותו נמשך מזווג מבחי"ג דהיינו רשימו דטעמים דחכמה כנ"ל במסע ב' עש"ה, והוא שהיפך ג"כ הדו"נ דז"א בחסד וגבורה, ועוד טעם משום אחיזה לחיצונים כנ"ל.
      מסע ט': מטי בכתר ל"מ בחב"ח ומטי בגבורה ל"מ נת"ת ומטי בנצח ל"מ בהוד ומטי ביסוד.
      ומסע הזה מתחיל מהזדככות הבינה כמו במסע ז', כי זה הכלל במקום שיש עביות דבחי"ב בפרצוף דהיינו דמטי בחו"ב, א"א שיזדכך הז"א מבחי"א שלו בעוד שישנה לעביות דבחי"ב בהבינה כי עביות דבחי"ב מחזקתו, אלא במקום שלא יש עוד עביות דבחי"ב בפרצוף רק מבחי"א לבד בקצוות דז"א כי לא מטי בחו"ב, אז ודאי מתחיל ההזדככות מהקצה דז"א וזה פשוט.
      וטעם ההזדככות המתחיל מבחי"א הוא מטעם דכללא הוא, דכל מסך המתחיל להזדכך מוכרח להזדכך כולו עד השורש משום דאין מקצת נוהג אבל רוחני ע"ד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, (ואין יוצא מהכלל חוץ אצל עקודים דס"ג דשם נשאר המול"מ בקביעות כמ"ש שם). ו טעם הזדככות העביות דבחי"ב הוא מטעם האו"ח העולה אליה בשפע, אז מניחה העביות שלה משום חוקו שמונעתה מג"ר אלא שסובלת החסרון ג"ר מטעם כי חפץ חסד הוא כנ"ל, אמנם בשעה שמגיע אליה האו"ח דחסדים מספי' אחרת אז אינה צריכה עוד לסבול החסרון ג"ר, וע"כ מזדככת מעביותה ומתדבקת ומתעצמת לעצם אחד עם החכמה, וזכור היטב ב' הכללים הנ"ל דבר בטעמו.
      וכיון שנזדככה הבינה מתבטל אור הבינה גם מחכמה כי אחת הם, וזה נבחן שרשימתם הנשאר עולה לכתר ונעשה עליהם זווג חדש בכלי דדכר, (הגם שעולים רק אל הנוק' בסוד י' דמילוי ה'), ואז שוב מטי בכתר וכו' כנ"ל עד דמטי ביסוד, שהוא מכח שליטת הכתר כנ"ל, אמנם מתוך שמקבל זה באמצעות עביות דדינא רפיא שבהוד, ע"כ מתיחדים בו ב' העביות יחד מדינא רפיא ומדינא קשיא, והזווג נעשה על המסך הכלול משניהם יחד.
      וההבחן מבין ת"ת ליסוד הוא, כי אור הת"ת נמשך מכח שליטת החו"ב שה"ס קומת ג"ר דבינה כנ"ל וה"ס דינא רפיא כנ"ל, והפוכו היסוד כי נמשך משליטת הכתר שה"ס ו"ק ולא ג"ר, גם ה"ס דינא קשיא כמבואר.
      מסע יוד: ל"מ בכתר ומטי בחוב"ה, ול"מ בגבורה ומטי בת"ת, ול"מ בנצח ומטי בהוד, ול"מ ביסוד ומטי במלכות.
      ומסע זה מתחיל מהזדככות עביות דבחי"א הממוצע משניהם יחד דינא רפיא ודינא קשיא שבהיסוד, והוא מטעם שנתבאר לעיל במסע ט' עש"ה, דאז חוזר התעבות בחי"ב לבינה וחזר אור הבינה לחו"ב הכל כנ"ל עש"ה. ול"מ ביסוד, כי הוא שנזדכך ומטי במלכות שפירושה שנסתלק כל הזווג משום דנזדכך המסך עד השורש דהיינו שעולה לכתר לפה דעליון, ונעשה שם זווג דפרצוף ס"ג (ע"ע ס"ג).
      הפרש בין ע"ב לס"ג: הנה נתבאר כאן אשר בעשרה מסעות נפסק כל הזווג דהכאה וכל האור דעקודים דא"ק, כי אחר הזדככות בחי"א שביסוד ז"א אין בחי"ב חוזרת ומתעבית, אלא באה למלכות ששם גמר הזדככות, שהמלכות ה"ס עליה לפה דעליון, דהיינו גמר הסתלקות. והטעם, משום דאין מקצת נוהג ברותני, וכיון שהתחיל להסתלק מוכרח להסתלק כולו, אלא ביני וביני עושה עשרה מסעות כאמור.
      משא"כ בהס"ג כי שם תחילת המסך הוא קומת בינה, וע"כ תמיד כשמזדכך עד השורש חוזרת התעבות בינה למקומה, כי אין זה זיכוך אלא מין גלגול שמתגלגל מלמעלה למטה וממטה למעלה, כי כל פעם נתחדש בו כל שעור קומתו שהיה בו בהמסך מתחילתו בלי חסרון משהו.
      משא"כ הע"ב, הנה המעלה שהיה במסך בב' מסעות ראשונות הם חסרים לו אפי' בהתחדשות התעבות הבינה, וע"כ מוכרח להסתלק כולו כי אין ענין מקצת נוהג ברוחני.

:

ה"ס אבא יורד ונוקב שה"ס צלצלי שמע, שבסוד מ"י יורדין החסדים ונשאר במקומם נקב וה"ס צלם וה"ס גוון לבן.

:

ה"ס אמא מכה ויוצאה לחוץ שה"ס צלצלי תרועה, שבסוד מ"י נחתך ונפרד לגמרי וה"ס דמות וה"ס גוון אודם.

:

      האו"ח העולה מהמסך בכח הכאת אור העליון עליו שהוא עולה ומלביש על הע"ס דאו"י, הנה האו"ח הזה נבחן תחת השם מילוי, משום שכל שיעורו של התמלאות הפרצוף עם אור העליון, תלוי ונמדד בקומת האו"ח העולה ומלביש עליו. (ע"ע או"ח) ויש בו ב' עיקרים: (וע"כ כל ביאורי השינויים וההבחנות שבהפרצופין מתבארים בדרך המילוא).
      א' שאין לך שום שינוי מספירה לספירה או מעולם לעולם זולת מסבת המילוי שבפרצוף דהיינו האו"ח הנ"ל, משא"כ מסבת הע"ס דאו"י אין שום שינוי מבין רום המעלות עד תחתית המדרגות.
      ב' שיש בו ד' כוללים שהם ד' המילויים בע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שמהם מסתעפים ויוצאים מילוים אחרים ומילוי מילוייהם עד אין קץ. (עי' עה"ח דף מ"א בפמ"א ובדף קצ"ד שם. ע"ע פשוט ומילוא).

:

      שורש שם הויה הם הד' אותיות י"ה ו"ה עצמם. והמילוי שבכל אות ואות מד' אותיותיה, שהם האותיות הנשמעות כשאנו פורטים כל אות לעצמו, כי כשאנו מזכירים י', הרי ו"ד נשמעות עמה. וכן ה', נשמע אחריה י' או א' דהיינו הי או הא וכדומה. ה"ס ביאור ההויה בדרכי יציאת אורותיה לחוץ, דהיינו הענפים של אותה ההויה, באופן שד' האותיות דהויה הפשוטות בלי מילוי, הם בחי' השורש, אשר מכל אות ואות מהשורש, יוצא ענף מיוחד לחוץ, שנק' מילוי: שמן היוד דהויה, יוצא הויה במילוי ע"ב (ע"ע ע"ב) ומן ה' ראשונה דהויה יוצא הויה במילוי ס"ג (ע"ע ס"ג) ומן ו' דהויה, יוצא הויה במילוי מ"ה (ע"ע מ"ה) ומן ה' אחרונה דהויה, יוצא הויה במילוי ב"ן (ע"ע ב"ן).
      וצריך שתדע כאן אשר חכמת האמת מתבטאת ע"פ ב' דרכים, או ע"פ שמות של הספירות והפרצופין או ע"פ שמות הויה אהי' וכו' וכינויים ומילויים וריבועים וגימטריאות וכו'. רצוני לומר, שכל ענין וענין של החכמה הזאת, אפשר לבארו באיזה שפה שאנו רוצים. או ע"פ השפה של הויות ומילויים וגימ', או ע"פ שפה של ספירות ואברי פרצופין, אמנם משום הקושי של ההסברה הנמצא בחכמה הזאת משמשים ונעזרים לפעמים משניהם יחד, וזהו אך במקרה משום חומך הענין כאמור.
      ולדוגמא נעתיק הדברים הנ"ל המדוברים בשפה של הויות ומילויים אל השפה של שמות הספירות ופרצופין ונאמר:
      שורש הפרצוף: הם העשר ספירות שקומתם עד הכתר, שהם עשר הספירות הנק' כתר חכמה בינה ז"א ומלכות, שכל אחד ואחד מהם קומתו עד הכתר, ומכל ספירה וספירה שבפרצוף השורשי הזה יוצאת מדרגה לחוץ ומלבישו סביב, דהיינו: מספירת חכמה שבו יוצאת מדרגה שלמה של ע"ס בקומת חכמה, ומהבינה שבו יוצאת מדרגה של ע"ס בקומת בינה, ומהז"א שלו יוצאת מדרגה של ע"ס בקומת ז"א, ומהמלכות שבו יוצאת מדרגה שלימה של ע"ס בקומת מלכות, וכל ארבעה פרצופין אלו המה כענפים היוצאים מהשורש ונק' מלבושים, שהם ד' מלבושים: פרצוף חכמה, פרצוף ביבה, פרצוף ז"א, פרצוף נוקבא, וענין זה מחוייב בכל הארה ומדרגה פרטית, אשר אין לך שום מדרגה פרטית בעולמות שלא יהי' נבחן ה' פרצופין הנ"ל. דהיינו, פרצוף השורשי, שנק' פרצוף הכתר, וד' לבושיו חו"ב זו"נ, דהייא הויה פנימאה וד' מילויו עסמ"ב הנ"ל.
      והנך רואה איך הדברים נעתקין. כי הפרצוף אפשר לקראו בשם הויה, וד' אותיות הויה מכונה כאן ד' הספירות חו"ב זו"נ. והויה הפשוטה מכונה כאן פרצוף כתר, והמילויים מכונים כאן לבושים, וד' המילויים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, מכונה פרצופי חו"ב זו"נ, או פרצופי חיה נשמה רוח נפש.
      ומתוך שענין זה הוא מן החמורים שבחכמה, לפיכך ע"פ רוב אנו משמשים כאן בב' השפות יחד, וביחוד בדבר ההסברה כמו שאבאר לך בלשון הרגיל דהיינו מב' השפות בעירוב.
      מהות המילוי: הוא מסבת הסתלקות האור הנוהג בהע"ס דכל גוף של פרצוף (ע"ע הסתלקות א'). ע"כ נצרך פרצוף ההוא לפרצוף שני שימלא חסרונו, וע"כ בהתפשטות איזו הארה ומדרגה הנה מתחילה מתפשטת לראש תוך סוף כנודע, (ע"ע השתלשלות הפרצופין). ובראש אין נוהג הסתלקות האור (ע"ע הסתלקות אינו נוהג בראשים) רק בגוף דהיינו התוך והסוף, וע"כ יוצא התפשטות ב' למלאות האור שנסתלק מהגוף, והתפ"ב הזה יוצא רק בקומת חכמה וחסר כתר, (ע"ע ע"ב) וע"כ נקרא פרצוף זה בשם פרצוף חכמה להורות שחסר כתר, והוא מלביש לפרצוף השורשי בכל המקום החסר מאור מפאת ההסתלקות כנ"ל, דהיינו מפה דראש ולמטה, ופרצוף זה נק' ג"כ פרצוף ע"ב או הויה במילוי ע"ב, והיינו שכל אות ואות מהויה זו ממולא ביוד כזה: יוד הי ויו הי. (וטעמו ע"ע ע"ב).
      והנה פרצוף ע"ב הזה מתפשט ג"כ לרת"ס, ובהגוף שלו מסתלקים ג"כ אורותיו כמו בפרצוף השורשי, וע"כ הוא נצרך ג"כ לפרצוף שני למלאותו, ופרצוף זה נק' פרצוף בינה, להורות שחסר קומתו מכתר וחכמה. ונק' ג"כ פרצוף ס"ג או הויה במילוי ס"ג, והוא מלביש מפה דע"ב ולמטה, דהיינו באותו מקום שצריך מילוי כנ"ל, וגם בס"ג הזה נוהג הסתלקות בגוף שלו, ובשביל זה מוציא פרצוף אחר למלאות חסרונו, והוא נק' פרצוף ז"א המלביש מפה דס"ג ולמטה במקום שצריך מילוי כנ"ל. ולבסוף יוצא פרצוף ב"ן שהוא בחי' מלוי דז"א.

:

      ב' הפרצופין ע"ב ומ"ה מכונים מילויים, מטעם שהמה ממלאים תוך וסוף דפרצוף השורשי אחר ההסתלקות (ע"ע מילוי) פרצוף ע"ב ממלא אותו עד הטבור והמ"ה מטבור ולמטה.
      וב' הפרצופין ס"ג ב"ן, מכונים בשם מילוי המילוי, משום שהמה אינם מלבושים וממלאים לפרצוף השורשי, רק המה ממלאים לפרצופי ע"ב ומ"ה, שהמה מילוים לפרצוף שורשי. באופן שהס"ג ממלא לגופא של פרצוף ע"ב אחר ההסתלקות, ופרצוף ב"ן ממלא לפרצוף מ"ה. ומתוך שהע"ב ומ"ה עצמו נק' מילויים נקראים הס"ג וב"ן הממלאים להמילויים הללו, בשם מילוי המילוי. כלומר שהמה ממלאים רק להפרצופין דמילוי ולא לפרצוף השורשי.

:

מטרם הנקודים הי' מלוי א' ומה"מ א': ע"ב ס"ג.

:

הוא בחי' אור שנתעבה מחמת עירוב עמו דבר נמוך, כי אור שיצא על בחי"ב ירד ונתערב בבחי"ד הגרוע וע"כ נמס האור והיה למים. וז"ש (ע"ח ש"א פ"א) מימי אור העליון.

:

     שורש שם הק' הזה יוצא מסו"ה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, עי' תחילת זוהר בראשית ובמרשב"י שם. והסו"ה ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, שז"ס מים עליונים שנשאבים בששון. משא"כ מים התחתונים אמרו חז"ל מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, שהוא ההיפך משאיבת מים בששון והבן.
      מים עליונים נמשכים משם אהיה (קטנות) או משם יהיה (בגדלות). מים תחתונים נמשכים משם בוכו אותיות שניות לשם אהיה.
      ודע, כי חומר המים הוא כמו השאלה, והשאיבה ה"ס השגתם, עד"ה ושאבתם מים בששון. ובזה תבין ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים, שה"ס מים עליונים, כי כל הארץ היתה בסוד מים עליונים עד יום ב' שהרקיע הבדיל בהם ועשה מים תחתונים.

:

      הוא לשון רבים מהמלה מי מבחי' מי שחוברה לה יחדיו. ויש בזה ב' בחי': הא' מי דחכמה הב' מי דעבודה. מבחי' ב' הבנים: חכם השואל מה העדות והחוקים והמשפטים וכו' ורשע השואל מה העבודה הזאת לכם. לפיכך נק' מיים לשון רבים שכולל חכם רשע הנ"ל. ובזה תבין סו"ה,
      ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים: דהיינו לסיבת המים הנ"ל נמצא רוח אלקים מרחפת שפירושו נוגע ואינו נוגע, כי מסוד חי דחכמה נמצא נוגע ומסוד מי דעבודה נמצא אינו נוגע.
      מים עליונים זכרים: שה"ס הראש ששם שולט בעיקר סוד מי דעבודה, (ע"ע כתר) ששם סוד המסך דבחי"ד המעלה או"ח עד הכתר, אשר אח"כ המלכות הזאת מתפשטת באורה ממעלה למטה, שהתפשטות הזאת ה"ס מים תחתונים נקבות להיותם מקבלים בתכלית. אמנם אינם משפיעים כלום שכל הארתם אינו רק בסוד או"ח היורד וה"ס התוך בטרם שבא להסתכלות ב'. ושם סוד רקיע: מלשון ריקות. ונק' כן כי אור זה מילא כל החלל ואין ריקות נמצא בטרם שהופיע הסתכלות ב' כנודע. וז"ס מבדיל בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים וכו', כי נעשה שם כמו מסך ומכסה לכסות את המים העליונים הזכרים אשר מעל לרקיע, דהיינו העלמת מי דעבידתא, כי אותו או"ח היורד מעילא לתתא יורד בסוד מי דחכמה בסוד שאלת חכם חצי תשובה פירוש, כי סוד מיים עליונים כוללים שאלות חכם ורשע וכל האורות אינם מופיעים לעולמות זולת דרך שם, בסוד אין לך שום אור חדש שלא יבא מא"ס ב"ה. ושם סוד תשובה שלימה דהיינו השיבה לשורש. ולפיכך שאלת חכם מניח עכ"פ המסך דבחי"ד שאינו משיג גבולה, וע"כ נק' תשובה במחצה ולפיכך אינו נפסק משורשו. אמנם לפי"ז איך יכול לפרנס שאלתו אחר שהמסך דבחי"ד רובץ עליו במלכות דראש. וז"ס ויעש אלקים את הרקיע, שהוא מבדיל ומכסה ומעלים על בחי"ד (שבראש מקוה) וע"כ יפה כח האו"ח היורד למלאות כל החלל, ונמצא הרקיע מבדיל בין מים עליונים הזכרים שביטל לשליטתם וגילה שליטת מים תחתונים הנקבות.
      מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא. פי', ענין הבניה אינו נוהג כלל במים עליונים הזכרים, שה"ס או"ח העולה בטרם התלבשותו בכלים, ואין שם טענה זו למהוי לאפי מלכא, משא"כ במים התחתונים אחר הסתכלות ב' טענו כן והבן.
      וז"ס אין מלכות נוגעת בחברתא כמלא נימא: כי המים תמיד כוללים ב' המלכויות בחי"ב ובחי"ד, דע"כ נק' מים לשון רבים כנ"ל. ומ"מ בעת שליטת מים תחתונים אין מלכות דמים עליונים מתעוררים כלל לנגוע בהם שזה נמשך מסוד רקיע המבדיל כנ"ל, ואלו ח"ו הי' מתעוררים לא יכלה כלל מים תחתונים לגלות שליטתם. וזהו ג"כ סוד אין ב' שערות יונקות מגומא א' אע"פ שאין ביניהם כמלא נימא, דהיינו כדי שלא תתעורר מלכות דמים עליונים כנ"ל שהי' מחריבים הכל.
      וז"ס אין בין מים עליונים לתחתונים אלא כמלא נימא. דה"ס ההפסק הנמשך מכח הרקיע, כדי שמלכות דבחי"ד לא תבטל את המלכות דבחי"ב. וז"ס שאמר ב"ז אין בין מים עליונים ותחתונים אלא כג' אצבעות: כי בן זומא היה מבחוץ בטרם עיה"נ, אשר מים עליונים ה"ס בחי"ד בלבד ומים תחתונים ה"ס בחי"ב בלבד, שבחי"ב מקומה בכל"א ובחי"ד במקו"הנ הרי ביניהם ג' מדרגות, משא"כ אחר עיה"נ שנכללו זב"ז ודאי אין ביניהם אלא כמלא נימא כנ"ל, שגם זה נעשה במכוון כדי ליתן שליטה למלכות דמים תחתונים.

:
ע"ע עצם ובשר.
:

אור דע"ס הבינה מכונה בשם מים, וממסך דהסת"א ולמעלה מכונה בשם מים עליונים זכרים, ומשם ולמטה מכונה בשם מים תחתונים נקבות.

:

חומר האתיות מן המים שבחכמה יצאו. ותחילה נמשך תוהו ואח"כ בוהו, ואח"כ נרשמו ונצטיירו (ע"ע צורת האותיות ע"י נפש דאמא נצטיירו ע"ש, ש"ה פ"ה ע"ח) במעי אמא ע"י חומר שבה ג"כ שהוא אפר של אש (הנפש) שם. (ע"ע מים לקמן).

:

התוה"ק היא נצחיות ונוהגת כל שעה, וזה שרמזו ז"ל דין ארבע מיתות לא נתבטלה וכו'. ותדע שבכ"מ שכתוב בתורה מיתת ב"ד הנה כבר אותו האדם מת בחטאו בבחי' הרוחנית, כי יש להאדם גוף ונפש רוחני המלובשים בגוף ונפש הבהמי, ובעבור האדם על המצוה מתחייב מיתת ב"ד הנה תיכף מת בתוכו גופו הרוחני שהוא העיקר הנושא של חיי האדם וע"כ ב"ד לא עבדי מידי כי גברא קטילא קטלן, ועיקר הנרצה מזה נשאר רק לגבי אחרים כמש"כ למען ישמעו ויראו וכו', אמנם לגבי הנהרג עצמו לא הפסיד כלום כי ברוחניות כבר גופו נסקל או נשרף והבן זה.

:

      עי' תיקוני זוהר בסוד איהו מלאך ואיהו מלאכה, שז"ס ארור עושה מלאכת ה' רמיה. ותבין זה מגילוי נבואה הראשונה למשה רבינו, דכתיב וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה.
      סנה: ה"ס המסך המתוקן בכלי המלכוח המעכב על אור העליון מלעבור דרך בו. והטעם, כי אור העליון מאיר בלי גבול שלא יגביליהו שום כלי שבעולם, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, וזה נת' בלשון חכמיב בלי גבול. אמנם בכל יכלתו הוכן בחי' אחיזה להתחתון, והוא רק בסוד או"ח בסו"ה וחשכו כאורה שהוא מלאכת ה' אשר לילה כיום יאיר, ומקום זה נק' מלכות, כלומו שמלאכה זו מועילה לגילוי מלכותו ית' בכל הארץ, ולפיכך מתוקן בכלי מלכות הזאת בחי' סנה או מסך על אור העליון, אשר סודו הוא בחי' גבול של התחתונים, אשר בו בעת שהמקבל מתעורר לנגוע את אור העליון הבלתי מוגבל, נמצא שכבר אור העליון חזר למקורו למעלה ואיננו. באופן ששום פעם לא יאונה אשר הסנה או המסך יגע במשהו מן המשהו באור העליון, אשר ע"כ התחתון מרגיש כאב נורא מאד, כי בטרם התעוררות הסנה לאחוז באור העליון הרי אורו ית' מתפשט על התחתון בלי גבול כמו שצריך להיות, ונמצא התחתון דבוק בכל טוב. אכן ברגע התעוררותו של הסנה, נמצא התחתון עזוב וריק מכל, ונמצא שתחת אשר הסנה רוצה לאחוז באור העליון, נמצא שנאחז באש גדול ונורא השורף את נפשו ופנימיות שלו כולו בכל פעם ופעם שמתעורר להתאחד כמבואר, כי אור העליון במהר ושב וחזר למקורו. ובזה תבין ענין או"ח ובסוד שאין ריקות נמצא.
      ריק: כמו שהכתוב אומר כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם. פירוש, אשר אותו הסבה הנ"ל או המסך המתוקן בכלי המלכות אשר גורם תמיד הסתלקות האור מהתחתון כאמור, לא יעלה על דעתך שמשום זה נשאר התחתון ריק מהאור כמו שמורגש בהמעשה הנ"ל שהתחתון נשאר עזוב ואנוש מכל, אשר ע"כ מכונה התחתון בשם לבת אש כאמור, כי הסנה במקום אחיזתו באור העליון נמצא תפוס ונאחז באש העליון. אמנם אינו כך כי אותו או"ח שחזר למקורו לעיני התחתון, נמצא אדרבא כי הוא מכפיל האור ומלבישהו ומקשרו באותו הסנה שגרם את חזרתו למקורו, אשר התחתון מוצא מחמת זה דביקות שלם ונצחי באור העליון, שזסו"ה כי הוא חייכם, והבן. וזהו שנק' הסתכלות א' בסוד צלצלי שמע, וזהו שנתפלא משה שנאמר וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, כי אמרנו אשר לעיני התחתון ולהרגשתו מצוייר המראה של המלאכה הנ"ל בבחי' לבת אש אשר הסנה נשאר תמיד אחוז באש במקום אור, וא"כ היה צריך הסבה להשרף ולהאבד מהעולם, אמנם לגודל תמהונו ראה שאינו נאבד ואינו נשרף אלא אדרבא ממנו נצמח כל החיים וכל הטוב, וע"כ מכנה אותו בשם מראה הגדול, ובזה השיג את הסתכלות ב'.
      הסת"ב: שזסו"ה וירא ה' כי סר לראות וכו' ויאמר משה משה, כלומר כי בהסתכלות א' נדמה לו המראה בבחי' מלאך ה', כי השיג את מלאכת ה' בלבד, אמנם עתה זכה והשיג כי ה' עצמו אמר לו משה משה.
      והבן היטב כי בהסת"א לא השיג אלא המלאכה שבהסנה, כלומר את ההסתלקות ממטה למעלה של האו"ח, ואת התחתון בדמה לו כמו עזוב וריק בלי שם כלל, משאת"כ עתה השיג שנים: א' את ה' עצמו הפועל זה, ב' התפשטות האור מלמעלה למטה בשם משה.

:
(ע"ע מלבושים) כל תחתון נחשב מלבוש להעליון, כי סיבת יציאת התחתון הוא משום הסתלקות דהתפ"א מגופא, דעליון, וע"כ חוזרת המלכות של ראש דעליון ומוציאה התפ"ב, (ע"ע התפ"ב) שהתפ"ב הזה כבר נבחן לפרצוף נבדל מעליון ונק' בנו או תחתון, אשר אורותיו ממלאים שוב לגופא דעליון שנסתלקו אורותיו דהתפ"א הקודם. והנך מוצא שכל תחתון יוצא בעיקר רק למלאות הריקנות דגופא דעליון וע"כ מכונה בשם מלבוש, משום שהוא ממלא אותו עם אורותיו מכל סביבותיו פו"א, וכ"ש בכל המקומות הריקנים.
:

האו"ח העילה מזווג דהכאת אור העליון על המסך, אשר האו"ח הזה עולה ממטה למעלה ומלביש על ע"ס דאו"י. זהו שמכונה מלבוש זך. ויש אמנם על המלבוש הזה גם מלבוש עב, והוא מהתפשטות המסך ממעלה למטה בסוד הסתכלות ב', שזה נבחן להתפשטות המלכות של ראש מינה ובה לעשר מלכיות עד למלכות דמלכות הנק' טבור, ששם יורד פעם ב' אור העליון ועושה זווג דהכאה ומעלה או"ח להלביש לאור העליון ממטה למעלה. והנך מוצא כאן בהסת"ב הזה ב' בחי' מלבושים על אור העליון: הא' הוא מלבוש זך דהיינו אור חוזר העולה מזווג דהכאה על המסך שבטבור. הב' הוא התפשטות המלכות של ראש ממעלה למטה על עשרה מלכיות אשר ב' האורות מלובשים במלבוש העב הזה. ותדע אשר א"כ אין ההארה נשלמת בהסת"א. (ע"ע הסת"א) משום שאין שם מלבוש עב הנ"ל, רק מלבוש זך לבדו שזהו אינו מספיק לבחי' כלי.

:

הוא התפשטות מלכות של ראש ממעלה למטה על עשרה מלכיות, דהיינו עד למלכות דמלכות הנק' טבור, והתפשטות העביות הזאת מלמעלה למטה המה הכלים הנגמרים בהסת"ב והמה נק' מלבוש עב.
(ע"ע מלבוש זך).

:

במלבושים אין אור עצמות מתגלה. (ש"ג פ"ג ע"ח).

:

     יורה שהם לבר מפרצוף ואינם נחשבים לגוף הפרצוף. וזה הכלל, שכל מדרגה ג' נחשב למלבוש כלפי מדרגה ראשונה, שזה נוהג בכל ג' מדרגות זה למטה מזה רת"ס, אשר מדרגה ראשונה נחשב לבחי' עצמות ונשמה, ומדרגה שניה לבחי' הגוף. שהמדרגה ראשונה מתלבשת בהשניה כמו הנשמה בגוף, ומדרגה שלישית נבחנת למלבוש משום שהאורות דמדרגה ראשונה אינם מגיעים לעולם למדרגה הג', דוגמת נשמתו של אדם שמאירה בגופו של אדם ולא במלבושיו. הטעם, משום המסך העומד ממעל לגופא שהוא המלכות של ראש המכונה פה הוא מתפשט עד למלכות דמלכות שלו הנק' טבור, בסוד הזווג דהסתכלות ב'. (ע"ע הסתכלות). ושם נהפך האו"י משום שהמסך נגמר תמיד בהסת"ב על הטבור, ולפיכך משם ולמטה דהייבו בנהי"מ דפרצוף אין שם אור ישר ואור העצמות רק או"ח לבד.
      ונמצא מזה כלל גדול, אשר הגוף דכל פרצוף הוא חסר סוף דהיינו נהי"מ, שלא יוכלו לקבל מאור העצמות של ראש כלום משום שהמסך החותך כבר נגמר על הטבור (ע"ע טבור) וחוסר סוף בכלים גורם חסרון ג"ר באורות, (ע"ע ה"פ) ע"כ נבחן שאפי' למעלה מטבור ג"כ הגוף חסר ג"ר.
      אמנם בחי' ז"ת דמדרגה א' מתפשט בו כנשמה בגוף, משא"כ הראש דהיינו מדרגה ראשונה איננה חסרי סוף, משום שהמסך שבמלכות שה"ס סוף דמדרגה ראשונה הוא איננו מסך גמור שיגרום עיכוב על אור מלהתפשט דרכה שהרי היא מתפשטת עם או"י להסת"ב (ע"ע הסת"ב), א"כ יש אור הזכר שה"ס אור העצמות גם בסוף של הראש וע"כ יש שם ג"ר בכל ספירה וספירה. משא"כ הגוף אשר הסוף שלו חותך על אור העצמות ומסיימו, הוא חסר אור העצמות בכלים דנה"י שזה גורם חסרון ג"ר באורות דכל ספירה וספירה מחג"ת וממדרגה ג'. (ע"ע גוף).

:
האותיות הם כחות אצילות ועצמות הספירות וסוד המלכות וצירופים שבספר יצירה, כי הכחות לא יפעלו אלא בסוד חזרתם וצירופם אל מקוריהם, (דהיינו ע"י או"ח העולה מהמלכות ממטה למעלה עד המאציל והכתר), ואז יושפע עליהם שפע רב וחזק לשיוכלו הם לפעול פעולתם בחוזק (ע"ח ש"ה פ"ז). (והעלאת או"ח ע"י המסך שבמלכות נק' המלכה או צירוף אותיות, כלומר שאו"ח שבמלכות מחברם ומקשרם עם אור החכמה, וז"ס המליך אות פלוני). (גם ז"ס ז' מלכים שלכו בארץ אדום, ז"מ דמי').
:

     פירושו הנהגה והשגחה. ויש בחי' מלכות בטרם שנגלה עליה הכתר לעין כל המושגחים, וה"ס מלכות של ראש שנק' מלכות סתם.
     ויש מלכות דמלכות: שפירושו אחר שכבר נגלה הכתר מלכות לעיני הכל בסוד או"ח היורד ממעלה למטה חזר המלכות להגלות כמלאכתה בראש להעלות או"ח ונק' ג"כ מלכות דגופא או טבור.

:

היא ספירה עשירית מע"ס והיא המסיימת לכל הארה ולכל פרצוף. (ע"ע או"י או"ח).

:

ט' נקודות הם שהז"א אין לו רק ט"ס, והמלכות אין בה נקודה כי היא בחי' נפש. (ע"ע בלי זווג)

:

המלכות נמשכת מת"ת. שלא שהוא בנה"י שלו (ש"ד פ"ו ע"ח)

:

הוא במסך דבחי"ד המעלה או"ח בקומת כתר (ע"ע מסך).

:

להיות הנקודים לבושין למלכות דא"ק ע"כ התחילו בהם הסיגים.

:

כי כל תחתון הוא בחי' התפשטות ב' היוצא מפה של העליון אשר הפה ה"ס מלכות דעליון. ונודע בסוד זווג דהכאה אשר הפה הזה מתפשט בעצמה לע"ס שבה עד למלכות דמלכות, (ע"ע הסתכלות ב') שזה נוהג הן בהתפ"א לגופו דעלאן והן בראפ"ב לצורך התחתון. נמצא שאותו בחי' הפה שהוא מלכות דעליון נעשה לכתר אל התחתון שארי נתפשטו לע"ס שנבחן הפה להכתר דהתפשטות.

:

הפה ה"ס המלכות דתבונה ובה שורש של ז"א ונוק'. (ע"ח ש"ד פ"א)

:

      פירוש, דהפרצוף כולל ב' התפשטויות שה"ס בי גופין וב' הסתכלויות שהם ב' ראשים (ע"ע התפ"א והתפ"ב). ובחי"ד משמשת רק בפה דראש הא' (ראש מקוה) משא"כ בפה דראש הב' שהוא מטבור ולמעלה ששם משמש רק בחי"ג בלבד, ונמצא משום זה שבהתפ"ב לא נתפשט ולא נתלבש רק בחי"ג, ובחי"ד שהיא כלי דכתר נשארת בפה דראש הא'.
      אור החכמה בכלי דכתר: ולפיכך יצא אור החכמה בכלי דכתר ואור הבינה בכלי דחכמה ואור הז"א בכלי דבינה, וכלי דמלכות נשאר בלי אור, ומשום דוחק הזה יצא פרצוף שני בפה דראש א' עם בחי"ד מחדש. (והבן זה (במקו"הנ) כי החושך הגדול נתן מקום לייצר דע"ז ששדים אין לה).

:

נודע שזה לעומת זה עשה אלקים, שמתחיל מחכמה ולמטה שסודו הוא העשרה כלים שנעשו בעולם הנקודים, שבחי"ד עלתה עד החכמה עש"ה. משא"כ בכתר נמצא הבח"ד נכפפת ונכנעת לגמרי, באופן שאור הכתר מבטל תמיד את הופעת אותה הקלי', וע"כ המלכות שלהם יכולה לעלות רק עד החכמה וחסרים הכתר כי משם מפלתם. וז"ס פרעה מלך מצרים שאמר הבה נתחכמה דהיינו חכמת מצרים מסוד מי דקיימא לשאלה, ומשם העבידו את בני ישראל בפרך, מלשון פריחה שהיא קלי' דבחי"א, וכשהופיע הבחי"ד נאמר וימת מלך מצרים והבן.

:

      סוד המלוכה מקורו תוך דמקוה, בסו"ה ומלכותו בכל משלה והי' ה' למלך על כל הארץ, שה"ס קיבוץ כל ההבלים הנדחים שבאו והלבישו לאו"י, (ע"ע קול ודיבור). וז"ס ב' מלכים ימלוכו - וכן מלא כל הארץ כבודו.
      שרים : נמשך אמנם מריש דמקוה, בסוד וירא ה' כי שר לראות, שאע"פ שההארה היא מקרית ובכל השלימות מ"מ המלוכה לא נתגלה אלא סוד שררה בעלמא, בסוד אכן נודע הדבר והבן. וז"ס שר"י אשת אברם ומלכה אשת נחור, וע"כ שניהם בנות הרן.

:

      מלכים ה"ס הראש וסוד מסך דהסת"א, בסו"ה בי מלכים ימלוכו. וה"ס מסך השורשי שהוא בתכלית הזדככות, בסוד מלכי ישראל לא דן ולא דנין אותם, כי אין שם מקום לדינין כלל וכלל.
      שרים: המה השרים לראות פני המלך. ויש מהם קרובים למלכות היושבים ראשונה במלכות, בסוד הגורמים ומפעילים השמיעה דמשה משה, וה"ס שרים שבראש. ויש מהם רואי פני המלך העומדים עליו שה"ס התוך המפעילים הראיה, בסוד עיני ה' משוטטות בכל. ויש שרים לארץ יהלוכו ולוחמי מלחמות המלך, וה"ס הנה"י והסוף.
      עברים: המה הכלים הנפעלים מפעולות השרים הנ"ל, וז"ס משה עבד ה', כי משה איהו מלגאו מסוד הראש שנפעל מה' בסוד משה משה, וע"כ נק' עבד.

:

פי' מהיותר גרוע ועב עד היותר חשוב וזך, ממלכות עד הכתר.

:

והנקבה בהיפך ממש כי בא מלמטה למעלה, והוא אש"מ וה"י. (ע"ח ש"ה פ"ז)

:

     לא יצוייר זולת בע"ס של ראש, וכל הראשין נמשכין מראש מקוה, כמ"ש הארי"זל כשנתקן הכתר נתקנו שם כל הכתרים עש"ה.
     והענין, כי מכח ריבוי התפשטויות והתעבויות נתמלאה סאתה של העביות בסו"ה ויאמר הנני, שהסו"ה צלצלי שמע, שאז מתגלת ויוצאת בחי' הקשיות על העביות ונתלכדו לבחי' מסך, שהוא כמו כלי אחיזה לאור העליון והאו"ח, באופן שנעשה ראוי להתלבשות בהתחתון, אלא מתוך שכל האורות שם המה למעלה מהמסך ההוא בסוד היה, לכן אינו נחשב להתלבשות גמור אלא לבחי' הכנה להתלבשות בסוד הסתכלות ב', אשר המסך הזה כחו יפה להתפשט בתחתון בכל שיעור האו"ח שהעלה והלביש לאו"י בע"ס שבראש, בלי הוספה ובלי מגרעת. וזהו שאומר הע"ח בסוד הסתכלות ב' אשר המלכות של ראש מתפשטת בעצמה לע"ס מינה ובה עד למלכות דמלכות, וע"כ ע"ס התוך ה"ס הסת"ב.

:

פי' שאין שם מקום פנוי. כלומר, שאין שם שום מקום שנצרך שם איזה תיקון אלא הכל מלא על שלימותו האחרון.

:

מהיותר חשוב וזך עד היותר גרוע ועב, דהיינו מכתר עד המלכות.

:
אשר המסך של ראש מתפשט בעצמו מיניה וביה לע"ס מכתר עד מלכות, שהוא התלבשות גמור בתוכיותם של הכלים, שהם הם בחי' התפשטות המסך גופיה. כי מתוך שהאור מתפשט בסיבת המסך נמצא המסך הסיבה והאור המסובב וע"כ שניהם שוים, משא"כ ע"ס דראש בהסת"א, שהם ממטה למעלה: כלומר שהמסך ממטה להאורות, כי מסבת התפשטויות והתעבויות הנוהג באור העליון יוצא ומתגלה המסך כנ"ל, וא"כ האור הוא הסיבה והמסך הוא המסובב, ונמצא האור גדול וחשוב לאין ערך מן המסך שהוא תולדתו הפעוטה, וע"כ לא יחשב שם המסך לכלי. כלומר אשר האור מתלבש בה, אלא האור כמו מרחף עליה ממעל לה אע"פ שנקשר בה היטב, ולפיכך נק' שרשי כלים בלבד.
:

      בדבר המדרש שלפיכן לא גלה הקדוש ברוך הוא שכר המצוות, המתיקו במשל למלך שאמר לעבדיו לקטו לי את כרמי וכו', לערב באו לשכרן, לזה שהיה עושה בתאנים נתן לו ב' זהובים. בענבים ג', בזתים ד' והיו מתרעמים למה לא אמרת לנו ששכר הזתים ד' והייתי עושה בזתים, אמר להם, אם כן היתם כלכם עושים בזתים, ולא היה מלאכתי נגמרת. (עיין דברים רבה פ"ו)
      ולפי זה יש לדקדק על בחינת הרגש השלימות שיהיה לעתיד, כי עדיין יהיה נמצא תרעומת בלב המרויחין מועט.
      ואמתיקו במשל כפי הראות אשר האב העושה שליטתו על בניו בכח גדול המה מכבדין אותו ונמשכין אחר הנהגתו בלי שום הרהורים ותרעומת, על כן מלאים אהבה לו כי מתבטלים אליו, וכל דבריו כחוקות אצלם נמנע ההרהור אחריהם.
      אבל האב שעושה שליטתו על בניו בכח חלוש אינו מכובד בעיני בני ביתו כל כך, לכן אינם נמשכים בתמימות אחר הנהגתו ומלאים הרהורים ותרעומות במדת הנהגתו, כי אינם מתבטלים אליו ושוקלים את דבריו בפלס שכלם, וזה לא ימלט מהרהורים אחריו על הטבתו לאחיו יותר משלו וכדומה, ולכן אינם בשלימות האהבה אבלו.
      מזה אפשר לשפוט כי בהתגלות השלימות, מובן שיהיה מושג גם כן כח הבורא וממשלתו התקיפה, אם כן יהיה התבטלות כל הכחות אליו במדה שאין שיעור, אם כן לא יצוייר במצב זה שום הרהור ותרעומות. וכשתדקדק תראה שאין אדם מתרעם אחר כח שלא יצויר שום אפשרות להתחפש ממנו, כמו שאין אדם חומד דבר שאי אפשר בשום צד להשיגו.
      וז"ש ונשגב הוי' לבדו וכו', והיה הוי' למלך על כל הארץ וכו', פירוש, שבעת התיקון יתגלה גם כן ממשלתו האמיתי, וממילא לא יצויר שום חסרון והרהור אחר ההנהגה מכל צד, ויהיה כל אחד שמח ושלו בחלקו בלי קנאה כלל.

:
ה"ס ה"ג.
:
ה"ס ה"ח.
:

      הוא ענין כח המעכב מלקבל אור הנמשך לבחי"ד של כלי המלכות דכל פרצוף, וכח מעכב הזה נמשך מכח צמצום א'. ודע שהוא המכונה ג"כ נקודא דאמצעיתא דכל פרצוף או חלל הפנוי, כי המסך הנ"ל רבוץ שם ומעכב על אור העליון מלהאיר ונשאר פנוי מכל אור. ויש בו ד' עיקרים:
      עיקר א' מהותו הוא כח הצמצום והעיכוב על אור העליון לרדת לבחי"ד כנ"ל, ומכונה ג"כ כח הקשיות שבפרצוף - ונק' ג"כ פרגוד או קרום.
      ב' בו נבחן ענין זווג דהכאה בתמידיות בכל פרצוף, מפאת אור העליון היורד עליו בלי הרף, שעי"ז מעלה תמיד אור חוזר כמו מעיין נובע. (ע"ע זווג).
      ג' כל שיעורי קומה הנבחנים בפרצופים ועולמות, וכן כל מיני שינויים הנבחנים בעולמות הרוחנים ובעשר ספירות הכל כאשר לכל, אינם באים רק מכח השינויים והזדככות שבמסך. אמנם מצד אור העליון לא נמצא בהם כי אם ד' בחי' לבד הנק' חו"ב תו"מ, שהמה שוים בכל פרצוף ובכל ספירה מראשית הקו עד סוף עשיה בלי שום הפרש כלל, ואפי' בבריות הגשמיים. ואפי' ענין קירוב וריחוק מא"ס ב"ה אינו נבחן זולת ע"פ קשיות ועביות הנוהג בהמסך של המדרגה המעלה או"ח, ולא כלל מצד אור העליון והע"ס דאו"י כח"ב תו"מ.
      ד' מקור כל השינויים שבו הוא ענין הזדככות המסך הנוהג בו, שיש בזה ה' בחי' שורשיות. (ע"ע הזדככות).

:

      אין המסך ראוי לזווג דהכאה עם אור העליון בשיעור הראוי להתלבש בתחתון, זולת אם נבנה מב' הבחי' שהם עביות וקשיות.
      עביות : נמשך ויוצא מטבעו של אור העליון גופיה, שדרכו תמיד להתעבות בסוף התפשטותו בסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה. וזסו"ה בורא חושך, כי החושך קבוע וקיימא בתוך האור גופו בסופו, כלומר דלולא כן לא היה לו להאור שום סוף וקצבה ואצ"ל בחי' כלי, וא"כ לא היה ראוי לבא לכלל השגה לעולם. וזהו שמדייק האר"י ז"ל בעה"ח ענף ד' שענין התפשטות מורה התעבות האור עש"ה. כלומר, דהתפשטות והתעבות באים כאחד, שאם לא היה באור חוק ההתעבות לא היה בו ג"כ חוק ההתפשטות לשום נאצל, ומתוך שנמצא באור העליון חוק ההתפשטות, נמצא בו בהכרח חוק ההתעבות בסופו כמבואר._ ויש בו ד' בחי'.
      קשיות: הוס"ה ויאמר הנני, אשר מתוקן ויוצא מתוך ריבוי התפשטויות והתעבויות בסוד צלצלי שמע. וזהו עיקר מודד של האור העליון המלובש בהתחתון, כי לפי מרבית הקשיות שבמסך כן גובה קומתו כנודע. ומשום כן תלוי הקשיות בשיעור העביות ע"פ ד' בחי' הנודעים.
      עביות אין לו הפסק: ידע אשר זווג דהכאה באו"י ואו"ח הוא ענין שאינו נפסק לעולם, ואפילו בטרם שמתתקן התחתון עם הקשיות. והטעם הוא, כיון שאור העליון אינו נפסק מהתחתונים אפי' רגע, א"כ גם העביות שבסופו ג"כ פועל תמיד כי באים כאחת, אלא כל כמה שאינו מתגלה הקשיות על העביות אין האור העליון מתלבש בהתחתון אלא האו"ח שב למקורו. (ע"ע או"ח).

:

      הוא גורם הסתלקות באור ו"ק בלבד מטעם הקרבות להסת"ב דכתר, אשר ההשראה עצומה במאד בלמעלה מהכלים. ולפיכך אין שייך שם חסרון בראש ולא כלום, וכל התפשטות והסתלקות נוהג רק באור דו"ק בלבד. ולפיכך הרצוא ושוב מכתר לחכמה אינו ממשיך רק ו"ק בלבד.
      מסך דבחי"ב: הוא גורם הסתלקות באור דע"ב בלבד, (היולי דחוכמתא) בסוד מי דקיימא לשאלה, ומסך הזה קלוש מאד עם שהוא גורם הסתלקות לאור דג"ר. ויש בזה ב' טעמים, א' כי יש לה פתרון. ב' להיותה מטבעה דוחה חכמה כי כן דרכה אפילו לאחר פתרונה, ומלבד זה אין בה מבחי"ד ולא כלום, וע"כ הרצוא ושוב מכתר לבינה ממשיך אור הבינה: ג"ר דבינה.
      מסך דבחי"ג: הוא גורם הסתלקות באור דראש: כתר. מטעם שכח דבחי"ד מעורב בה מכח קרבתו אל הכתר, וע"כ הרצוא ושוב דבחי' זו מכתר לז"א, ממשיך אור עצמות ע"ב.
      מסך דבחי"ד: היא קשה מאד ואינה משמשת בצורתה רק בכתר, וע"כ הרצוא ושוב שלה הוא מכתר למלכות, וממלכות לכתר ממשיך אור הכתר, וה"ס... דלא קיימא לשאלה.

:
כלי מלכות ה"ס התלבשות אור העליון בכל הפרצוף עד סופו, שה"ס גילוי הנהגה העליונה בכל שלימותה ותפארתה בכלים דתחתון, כי מלכות פירושה הנהגה. ונתבאר לעיל אשר המלכות דהתפ"ב נשארה בלי אור, משום דאור הכתר נשאר בראש בפה דהסת"ב, וכדי להחזיר האור להכלי מלכות נעשה בו המסך שה"ס עביות דבחי"ד, שטבעו להחזיר האור לשורשו מסוד או"ח העולה מתוך ההכאה של אור העליון עליו, בסוד וירא אלקים כי סר לראות וכו' ואז חזר האור להכלים.
:

ה"ת (ז"א) נק' מספר, וז"ס מונה מספר לכוכבים (ש"ה פ"ה ע"ח).

:

האורות מקבלים ריבוי ע"י שינוי ה צורה שקונים ע"פ התלבשותם בכלים, ולפיכך יש בהם מספר.

:

      (עיין לקמן <מספר אופן ב'>).
      ראשון אחד: ה"ס ראש דמקו"ה ששם רשות היחיד הגמור, והוא אחד ואין שני להמשילו לזולתו.
      שני שנים: ה"ס תוך ששם נתהוה שורש למספר, משא"כ הראשון ה"ס אחד ואין שני כנ"ל. ונק' שני מלשון שנינה בסוד כסא שן וסוד ושננתם, שה"ס ישיבת ב"ד הקבוע לזכות ולא לחובה.
      שלישי: דומה לאחד אלא בסוד כלל ופרט, כי אחד ה"ס הכלל הכולל הכל והשלישי ה"ס הפרט המוצל, ומכונה פעם בהכתוב אחר אחת בתוך, שבהעריכינו כלפי האחד נק' השלישי אחת לשון נקבה, והוא שורש עמודא דאמצעיתא המופיע ועולה מתוך חסד וגבורה וה"ס סוף המדרגה. (ובו קויית המים למקום "אחד" כמבואר).
      רביעי: הוא מלשון רביצה מלשון רובע ונרבע, משום שלקו בו המאורות בסוד אור יקרות וקפאון. אכן יש בו בינה גדולה המשלמת על שלישי, וה"ס בן ארבעים לבינה שזהו מתגלה בעיקר אחר העשיריות. (ע"ע עשירי).
      חמישי: הוא מלשון "חם אש" או '"חום אשי". משום שיש בו קביעת ישיבת ב"ד ונוטים לחובה, וממנו כל ילידי המים רבים אדירים משברי ים שה"ס מדה"ד, וז"ס שער החמישים שלא ידעו עיט, וז"ס אש אוכלת בראש ההר, דהיינו אש של מעלה. אכן מצוה להביא אש של מטה בסוד חמישי כאמור בסוד עיה"נ.
      ששי: הוא מלשון אשאשי שבמבטא נשמע כמו הששי כי אז ותכל כל המלאכה שבשמים וארץ. והסו"ה לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, שפירוש ב' אשות אש של מעלה ואש של מטה, דהיינו הרבוץ כאריה מלשון אראה, והרבוץ ככלב החורץ לשונו ונובח כדי להבריח הנכרים והזרים מבית הבעלים, שז"ס גר הייתי בארץ נכריה. והראשון נאבל בשלישי והשני נאצל בחמישי, אכן כאן ה"ס השתתפותם יחד וע"כ מכונה בשם ב' אשות אשאשי כנ"ל. ודע שכל התיקונים תלויים בשיתוף הזה, וע"כ נשלמה כל המלאכה.
      שביעי: הוא מלשון שבועתי, ומקורו מיום ב' אלא שלא יוכל להתגלות בסוד הברכה והקדושה זולת אחר יום הששי, כי מי שלא טרח בע"ש לשחוז הסכין בסו"ה והכינו את אשר יביאו דהיינו לחזור ולעורר ולהמשיך את האש של מעלה שנגלה בשלישי שה"ס מי דקיימא לשאלה ולשתפו יחד באש של מטה, שאז חזר ונגלה המאורות הגדולים בסוד השבועה, בסו"ה אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב, אלא שהאחת מספיקה לכסות באורה הגדול גם על השניה (עי' לעיל בשלישי שנק' אחת)
      צ"ע?
      שמיני: הוא מלשון אשר מונה שמונה. וה"ס התעוררות מיום החמישי להתחיל שבוע שניה ומדרגה שניה, וכאן סוד הערלה והחיתוך וגילוי העטרה, בסוד ברוך כבוד ה' ממקומו. וכאן מוכרח להתעורר ראש המדרגות, כי אין שום תרופה לכח הזה זולת בראש, כנודע שמוכרח להתחיל הכל מראש. (ע"ע עיבור ז' חודש).
      תשיעי: הוא מלשון תשועה תשועתי. כי בכ"מ שנגלה הראש נגלה עמו יחד כח ההשפעה השלימה התמה, ששם הוא בסוד לעולם לא זזה שכינה. באופן ששמיני ותשיעי הם כמו אחד, אלא השמיני מלאכת ההמשכה שלו והתשיעי הוא אורות הראש בעצמם הבאים לגילוי. וכשבאים אחר ח הנ"ל נעשה ח ט וע"כ תרופתם י'.
      עשירי: הוא מלשון עין שרי, שה"ס התוך שמוכרח תמיד להתעורר אחר הראש, בס"ה והעשירי יהיה קודש לה'. דהיינו חכמה עלאה המתגלה כאן מיום שני (ו"חט"י הם כמו אב"ג אלא בקטנות כמו ג"ר לג"ת וצ"ע).
      עשירי הוא מלשון אסירי, בסו"ה מלך אסור. ומתבאר בסו"ה באסור לחודש השביעי תענו את נפשותיכם וכו'. שבו לובש הכהן בגדי ב"ד, ובסוד אין מתחילין בב"ד. כי הא' הוא קודם לב', שהב' נמשך הימנו בסוד פה שאסר הוא שהתיר והד' נמשך מג', ונמצא שעשירי ושביעי ענינם שוה, (ע"ע שביעי) אלא שהשביעי ה"ס שבת להויה, בסו"ה השמים שמים להויה, שה"ס יום ב'. אמנם העשירי הוא שבת לכם, דהיינו הארץ נתן לבני אדם, גם הוא שבת שבתון בעינוי נפש. ובזה תבין סו"ה ויוסף בן שבע עשרה שנה וכו'. והחילוק בין רביעי לעשירי הוא כי העשירי בא אחר החמישי והשמיני, אלא שנמתק בכסא ליום חגינו בתיקונים דראש השנה.

:

      (ע"ע <מספר אופן א'> לעיל) ויש לפרש באופן ב', והוא כי זה הכלל שאין לך דבר או הנהגה שלא תהיה מחולקת באותיות שם בן ד', שהם קוצו של יוד ויאה ו"ה, ובספי' כח"ב זו"ן ובאורות נרנח"י כנודע. ובזה תבין שה' מספרים הראשונים ודאי הם ה' בחי' כח"ב זו"ן הנ"ל, כי בכלים העליונים נגדלים מתחילה כנודע, והאותיות ה"ס כלים. ונמצא אשר
       א' ה"ס כתר וב' ה"ס חכמה וג' ה"ס בינה וד' ה"ס ז"א וה' ה"ס מלכות. גם נודע שנעוץ סופו בתחילתו, ולפיכך אחר שנגמר גלגל הראשון דהאותיות דהיינו עד ה' שה"ס המלכות והסיום, בסוד אם רץ לבך שוב לאחור, חזר ומתחיל סוד כח"ב זו"ן שניים שהם ממש על סדר הנ"ל.
       אשר ו' ה"ס כתר ז' ה"ס חכמה ח' ה"ס בינה ט' האם ז"א יוד ה"ס מלכות. וכשנגמר גלגל השני דיחידות מתחיל גלגל ראשון דעשיריות, אשר י"א ה"ס כתר ויאב ה"ס חכמה וי"ג ה"ס בינה וי"ד ה"ס ז"א וט"ו ה"ס מלכות. וכשנגמר גלגל ראשון דעשיריות מתחיל גלגל ג' דעשיריות, אשר ששה עשר ה"ס כתר: ושבעה עשר ה"ס חכמה ושמנה עשר בינה ותשעה עשר ז"א ועשרים ה"ס מלכות.

:

ענין מעלה מטה נבחן בחשיבות, כי כל היותר חשוב הוא יותר עליון והגרוע הוא יותר תחתון, וכ"ז אמור רק אם הכלים ריקנים מאורות, דהיינו שהם בבחי" הסתלקות, (ע"ע הסתלקות) משא"כ אם העצמות מלובש בכלים אז יש ערך הפכי בין הכלים להאורות, כי בכלים שה"ס המסכים נבחן כל היותר עב שהוא יותר חשוב, והוא משום שהמסך העב והקשה מעלה אוי"ח בקומה יותר גדולה מכמה שמעלה המסך הזך, (ע"ע אוי"ח) והפוכו באורות דכל היותר זך הוא יותר חשוב ויותר משובח, כי בחי"א באורות פירושו אור החכמה ובחי' א' במסך פירושו קומת ז"א ואור הרוח וכוי וזכור זה.

:

הוא כינוי לפרצוף נוקבא דז"א המקבלת השפע מז"א, והיא נקראת ערב או לילה או לבנה, הכל ע"ש קבלתה מהז"א שה"ס השמש ואור היום, כי כל האורות המופיעים בלילה אינם אלא מה שמקבלים מאור היום דהיינו השמש כנודע. ונק' מערב מלשון הכתוב ויהי ערב, וערבית.

:

היסוד נק' מערב, כמ"ש בע"ח שי"א פ"ד וז"ל כשנתלבשו המוחין (דז"א) תוך נה"י דאו"א נתלבשו נה"י בנה"י, ואז יסוד אבא נתלבש ביסוד אמא ונתערבו שם יחד החו"ג, לכן נק' היסוד מערב כי שם הוא עירוב החו"ג יחד עש"ה.


עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל