גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



כל הסיווגים

עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל

אור הבהיר

:

     ה"ס עשר ספירות דהסתכלות ב' שבהם הכלים הגמורים וע"כ מכונים גוף, (ע"ע גוף). ונקרא ז"ת להורות שהמה חסרי ראש, כי הראש יש בו כח"ב ונק' תמיד ג"ר דפרצוף, והגוף החסר מראש מכונה ז"ת דהפרדוף.
     ועוד, דהגוף כולל תוך וסוף המתחלקים על הטבור, ומטבור ולמעלה מכונה חג"ת ומטבור ולמטה מכונה נהי"מ, וע"כ נק' ז' תחתונות.

:
ע"ע עצם ובשר
:

המה נבחנים כן מפני שינוי הצורה שביניהם, (ע"ע אורך לעובי) דע"כ לא יוכלו להופיע בעוה"ז זולת בזה אחר זה, (ע"ע זמן). אמנם בבחינתם עצמם נבחנים בזה למטה מזה. כלומר, ע"פ שיעור קומתם וחשיבותם, (ע"ע זה למטה מזה).

:

שינוי זה נמשך מכח השינויים בעביות המסך שבכלי המלכות, דכל העב מחבירו הריהו מעלה בעת הזווג שיעור קומה של או"ח יותר גבוה ויותר חשוב, אשר על בחי"ד יוצאת קומת כתר ועל בחי"ג קומת חכמה בחוסר הכתר, ועל בחי"ב קומת בינה וחסר גם חכמה, ועל בחי"א קומת ז"א וחסר משלושתם, ואם נזדכך לגמרי אין שם שום שיעור קומה אלא כשיעור המלכות עצמה לבד, משום שאין שם עביות אין שם זווג, (ע"ע או"ח) (ע"ע אורך לעובי).

:
אין לך פרצוף שלא יהי' נכלל מה"פ א"א או"א זו"ן. (כמ"ש בפמ"ס ענף ט' עש"ה). וכל תחתון מלביש וסובב לעליון, כלומר שממלא המקום חסרון שבעליון מכל צדדיו פו"א יו"ש, (ע"ע מלבוש). וע"כ נבחן שכל עליון מתלבש בתוך תחתונו, גופא דא"א בראש וגוף דאו"א, גופא דאו"א בראש וגוף דישסו"ת, וגופא דישסו"ת בתוך זו"ן, (ע"ע אורך ועובי).
:

      (ע"ע צדיק) זה הוא דבר הבא בגילוי גמור וגדול בלי שום הסתר משהו, דהיינו כמראה באצבעו כי הוא זה. וה"ס צדיק העליון בסוד י"ב בגי', יו"ד ה"ס מלכות שמים, ב' ה"ס ב' אלפים הראשונים במלכות.
      ותבינהו בסור סופך ספר ספור שה"ס או"א שנק' ג"כ שופט, כי השופט הוא הסופר את ספר המשפט.
      ספר ה"ס ת"ת שנק' ג"כ משפט, שהוא ספר הגלוי לכל, איך משפטי ה' אמת שהוא כולל כל האותיות המפוזרות בהמציאות אף אחד מהם לא נעדר. ומטעם גילוי הגמור נק' זה.
      ספור ה"ס יסוד: שה"ס העשיה עצמה, דהיינו פעולות ממשיות על פי כל האותיות וצירופם המפורשים בהספר המשפט. ומתוך שהספור אינו אלא מה שכתוב בהספר, א"כ הוא ג"כ גילוי גמור כמו הספר עצמו, וע"כ מכונה גם הסיפור בשם זח וז"ס זה ישפיל וזה ירום.

:

      עולם הבריאה נקרא זהב ועולם היצירה נקרא כסף ועולם העשיה נקרא נחושת. וכינוים האלו הם ע"פ טעם האורות המתלבשים בתוכם, כי אורות דג"ר מתלבשים בבריאה, ולהיותם החשובים ביותר מכל האורות, ע"כ מכונים בשם זהב מלשון זה- הב. כלומר, שכל שרואה אותם שוב אינו מתפייס בשום אוד אחר תמורתו, והולך ותובע תמיד אותו ואומר זה-הב ולא שום דבר אחר, וע"כ נק' זהב.
      כסף: והאורות המתלבשים ביצירה המה אור ו"ק, שהמה רק אור דחסדים המתוקים לחיך בסו"ה וחיך אוכל יטעם, והכלים נכספים אחריהם מאד. ולפיכך מכונים בשם כסף, מלשון נכסוף נכספתי.
      נחושת : והאורות המתלבשים בעולם עשיה המה אור נחי"מ. דהיינו ג"ר המשך מאור דחסדים שביצירה, ונק' נחושת מלשון נחשתי ויברכני ה' בגללך, כי מקום קביעת המסכים שהאורות מתקשרים בהם נק' בשם עשיה או אור נה"י. ונודע שיש בהם ערך הפוך אשר כל מסך העב יותר הוא מסוגל להמשיך ולקשר אור חשוב יותר, שאין זה כלל ע"פ השכל, כי ע"פ השכל כל היותר זך צריך להמשיך אור יותר חשוב, ומשום שאינו מתקבל על הדעת נבחן זה כמו נחש, שע"פ נסיון אנו רואים כך אע"פ שאינו מובן. וע"ד שאמר לבן ליעקב שע"פ הנסיון ראיתי שברכני ה' בגללך אע"פ שאיני מבין משום מה. ולפיכך מכונים אורות דעשיה נחשת, כלומר שאין בהם הבנה רק הנסיון מלמדנו את טיבם, אשר כל כמה שהמה עבים ביותר כן אורם המתלבש בהם חשוב וגדול ביותר, דהיינו בהיפך מהמקובל.
      זהב כסף נחשת: או מתפרש בא' שהזהב ה"ס כל"א שהחסדים שלו מעולים מחו"ב דאומ"צ וע"כ נק' זהב ושם האודם. והכסף ה"ס אומ"צ שכל הנוגעים שם הכסיפו פניהם בסיתום דבחי' ב'. והנחושת ה"ס מקוה"נ בחי"ד ששם מדוריה דנחש, (ע"ע נחש הנחושת). ואולי גם בי"ע אפשר לפרש כן.

:

     ה"ס רת"ס דמקוה, ולפיכך הזהב אדום שהוא מסטרא דגבור, דהיינו כח תחתון הדומם כמו בראש מקוה.
      כסף: ה"ס תוך דמקוה שה"ס שויתי עזר על גבור, בסוד השגחה פרטית. ואין שם כח תחתון מעורב בו, וע"כ הוא לבן: בלי שום גוון, כי הגוונים והשינוים רק מתחתונים באים.
      גם לובן העליון: מרמז על חכמה, שה"ס תוך שאין בו גוון מהתחתון. גם בזה תבין סוד הלבין לשון של זהורית דיוה"כ, דהיינו שהופיע אד החכמה עילאה ואז אזיל סומקא דזהורית, ואין צריך לעורר שום גבורה כי נמחלו עוונותיהם של כל ישראל, (בסוד עצמו לכם לכופר) ובזה תבין סו"ה וצרת הכסף בידך, כי סוד ריחוק מקום המבואר בכתוב כי ירחק ממך הממם כי לא תוכל שאתו, פירושו הריחוק מחכמה, כי לא תוכל שאת את התוך דמקוה. והוא עד"ה שמנת עבית כשית ותטוש אלקי עושהו, כי מתוך ריבוי הקנינים הבאים לו מחמת הגבורה, הוא מתעבה ומכוסה בכח עצמו ונוטש את השגחה הפרטית, שה"ס תוך דמקוה כנ"ל. וע"כ אומר ונתת בכסף וצרת הכסף בידיך, והוא מלשון הכתוב ויצר אותו בחרט, כי בתוך מקוה לא הי' עדיין שום עשיה רק יצירה בלבד, (ע"ע אבי"ע דהת"א). אמנם עתה כי ברכך ה' אלקיך בפועל ממש, ע"כ כי בעת שתצייר הכסף בידיך העיר והמגדל וכו', תיכף יתקרב המקום אשר יבחר ה' כי תוכל שאתו, ואח"כ תחזור ותפרוט את הכסף להקנינים שהשגת, ואז תמלא ב' הבחי' שבנפשך, דהיינו תאות נפש, שאלת נפש: כי הו"ק סודו תאות נפש והג"ר סודו שאלת נפש. וז"ש בכל אשר תאוה נפשך וכו' ובכל אשר ישאלך נפשך וכו'.
      וסוד נחושת: ה"ס סוף מקוה כל"א, בסו"ה ניחשתי ויברכני ה' בגללך, כי ניחש באומ"צ ולא היה לו ברכה כי עצור עצר וכו', וע"כ הכל"א שלא פסק משם הברכה נקרא נחושת, וז"ס שפירא בזוהר שה"ס חג"ת דהיינו כח"ב שירדו לבחי' חג"ת, והבן. (ע"ע נחש נחש הנחושת).

:
ה"ס אותיות ותגין, דהיינו ב' רשימות הנשארים בכלים אחר הסתלקות הטעמים והנקודות, שרשימו דטעמים נק' תגין וה"ס רוח וז"א, ורשימו דנקודות נק' אותיות וה"ס נפש ונוק', שה"ס האחורים היותר חיצונים שבאפשרות, (עי' ע"ח ש"ו פ"ב).
:

     ותבין זה ע"פ הכלל דאין העדר נוהג ברוחני, ונמצא בעת שגופא דגלגלתא נזדכך ונסתלקו אורותיו, הנה כל ההסתלקות הזה לא נגע ולא פגע כלל בגופא דגלגלתא, אלא כל אורותיו נשארות בעינם כמו שהיו, ועניני ההסתלקות נופלים רק על התחתון דהיינו פרצוף ע"ב.
      ונמצא אמנם משום זה, אשר הע"ס דגופא דגלגלתא עוד הרויחו הרבה מכל ההסתלקות הזה. והענין, דנודע אשר כל גוף חסר ג"ר בערך הראש שלו, והוא משום דהראש שאינו מוגבל עוד במסך שלו המקשר להאורות בסוד זווג דהכאה, נבחן גם האו"ח היורד מלמעלה למטה שה"ס נה"י, (כמ"ש בפמ"ס ענף י"ג). שגם הוא ראוי לאור העצמות. משא"כ הגוף, דהיינו הע"ס דהסת"ב שכבר המסך ממעל לראשם והמה מוגבלים בו, ולפיכך או"ח היורד ממעלה למטה מהמסך שלהם כבר אינם ראויים לאור העצמות, כי המסך שלהם כמו שחותך על אור העצמות שאינו יכול להופיע מטבור ולמטה, כנודע. (ע"ע רת"ס).
      ונודע כל החסר נה"י דכלים חסר ג"ר באורות , (ע"ע ערך ההפכי), ונמצא הגוף כלפי ראשו חסר ג"ר, משום דאותם הנה"י דעצמות שיש לו להראש כנ"ל המה חסרים בגוף, והיינו משום המסך דהסת"א כבר מגביל אותם ממעל לראשיהם, וז"ס שהראש ה"ס או"מ לגבי גופו.
      ועם וה תבין, שאם למשל יתעלה כל המסך שמעל לראשם, אז ירויחו כל המקיפין שלהם וישובו ע"ס דגוף למעלת ע"ס דראש. ואם יתעלה המסך שבראש רק מדרגה אחת למשל ממלכות של ראש לז"א של ראש, נמצא הריוח הזה מגיע ביחוד לספירת המלכות דגופא, משום שכבר נתעלה המסך מאותה בחי' של ראש המאירה אליה, כי זה הכלל כל בחי' שבגוף מתחייבת לקבל אורה רק מבחי' שכנגדה בראש, מלכות דגוף ממלכות דראש, ז"א דגוף מז"א דראש. אמנם אין ז"א דגוף ראוי כלל לקבל ממלכות דראש, בהיות שאין זה בחינתו ואין לו יחס אליה. ועד"ז מלכות דגוף איננה ראוי' לקבל כלום מז"א דראש שאין לה יחס לו כאמור.
      ועם זה תבין, כי בנסיעה ראשונה של הזדככות המסך, דהיינו שעלה המסך לבחי"ג, הבה כבר נתעלה כנגדו גם המסך של ראש מבחי"ד של ראש לבחי"ג של ראש, וא"כ נתגלה אור המלכות של ראש בשביל מלכות דגוף, שה"ס המקיף השייך לבחי' שלה כנ"ל, ונמצא שהרויחה מקיף התחתון שנק' חיה. ובנסיעה ב' אשר המסך עלה לבחי"ב, ונמצא שגם המסך של ראש נתעלה כנגדו מבחי"ג לבחי"ב ואז נתגלה אור הז"א של ראש, אז קנה גם הז"א בחי' מקיף שלו המיוחס לו לבחינתו. אמנם המלכות אשר היא מקבלת מז"א, ג"כ הרויחה אור מבחי' ז"א של ראש, כי בנסיעה ראשונה רק בחי' עצמה נתגלה והז"א עדיין היה מוגבל בגוף, משום שבחי' שכנגדו בראש עדיין מכוסה במסך, ועתה בנסיעה שניה שגם ז"א של ראש נתגלה, וע"כ מקבלת ממנו כל השייך לה, כי כל הארות של המלכות ע"י ז"א באים, וע"כ הרויחה מקיף העליון.
      ה"פ וב"מ: ותבין סוד ה"פ וב' מקיפין, כי ה"פ ה"ס שלימות התחתון כמה שכלים הפנימיים מסוגלים להכיל בתוכם בגבולם. וסוד ב' מקיפין עליון ותחתון הנה מקיף תחתון יורה כל התוספות הראוי לבא לתחתון לטהרת כלי קבלה שלו, שיהיה ראוי לקבל התוספות אור הגדול מהעליון, שנק' מקיף עליון. ונמצא, שמקיף תחתון הנק' חיה, הוא רק להרחבת גבול התחתון שיהיה ראוי לקבל הגדלות הגדול, ומקיף העליון הוא בחי' הגדלות בעצמו שמקבל מעליון, וע"כ נק' על שם העליון או יחידה, כי כל כתר ה"ס מאציל.
      וע"כ בהגלות המסך ממעל למלכות של ראש קיבלה המלכות מקיף תחתון, דהיינו הרחבת גבולה. אמנם עיקר גדלות האור עדיין לא יכלה לקבל, כי אינה מוכשרת לקבל זה כל עוד שז"א של ראש מכוסה ונעלם במסך, וע"כ בנסיעה ב' שגם ז"א של ראש נתגלה ויצא מהמסך שלו, ע"כ משפיע להמלכות עצמות גדלות האור שנק' מקיף דיחידה.
      אמנם הז"א עצמו, הנה בנסיעה ראשונה שנתגלה המלכות של ראש הרויח מזה רק יחידה פנימיית. פירוש, בהיות מלכות דראש כתר לגוף, וכל עוד שהמסך היה במלכות של ראש, הרי חסר לז"א יחידה שלו, כי כתר עליון נעלם במסך, ועתה שכתר עליון יצא מתחת המסך הרויה יחידה,
      ואע"פ שכלפי מלכות משמשת המלכות של ראש ליחידה גם בהיותה עם המסך, היינו משום דהמסך הזה עצמו ה"ס כתר מלכות, דהיינו העביות שבו והמסך שבו, משא"כ הז"א שענינו אור ולא כלי, ע"כ אין לו בטרם הגלות המסך.
      ובנסיעה השניה שהמסך של הגוף מסתלק לבחי"ב לבינה, שאז עולה גם המסך של ראש לבחי"ב ונתגלה הז"א של ראש, אז קונה הז"א מקיף תחתון דהיינו להרחבת גבולו כנ"ל גבי מלכות, אבל מקיף עליון אין לו, משום שהמשפיע שלו שבראש עדיין מכוסה במסך דהיינו בינה דראש.
      ובנסיעה ג' שהמסך דגוף עולה לבחי"א, ואז המסך של ראש מתעלה לנגדו לחכמה דראש, ואז הבינה מתגלה ויוצאת מתחת המסך, הרי שהז"א הרויח את המשפיע שלו של ראש שיצא מתחת המסך, ומשפיע לו גדלות אורותיו בעצמם הנק' מקיף יחידה.
      וכן הבינה שבטרם ההזדככות נבחנת לנר"ן בחסר חיה יחידה, כלומר אם תקבל המסך במקומה יהיה לה נר"ן, וע"כ גם עתה נחשבת לנר"ן.
      ו בנסיעה א' שעלה המסך לבחי"ג וכנגדו בראש לז"א של ראש, נחשב שהרויחה חיה, כי מלכות של ראש שנתגלתה מתחת המסך משלמת למדרגה רביעית לה, ויש לה עתה קומת חיה.
      ו בנסיעה ב' שהמסך עלה אליה עצמה וכנגדה בראש לבינה דראש, א"כ הריהו דומה ממש להמלכות דגופא, שהי' לה ה"פ משום דהמסך שבבחינתה נחשב לכתר מלכות, (עי' לעיל). כן עתה שהמסך בבינה דגוף, הרי היא בחי' מלכות דמלכות למסך דבינה של ראש, ומסך דבינה של ראש יהיה משום זה הכתר שלה דהיינו יחידה, וע"כ יש לה בנסיעה זו ה"פ נרנח"י שלימים.
      ו בנסיעה ג' הבינה אינה מרוחת כלום, כי אין לה אלא ב' נסיעות מבינה לחכמה ואח"ז מחכמה למאציל, ובעת שהיא במאציל כבר היא בחי' ראש עצמו ואינה מוכשרת שם לקבל מקיפין בשביל הגוף.
      וטעם הדבר, שכל ההבחן דחב"ז דעקודים כלפי ,עצמו הנה בבחי' עלית המסך אם יעלה אליהם למקומם, אע"פ שכאן בגוף גלגלתא לא קרה זה כנ"ל, מ"מ אפשר להעריך כן, כיון שעולים בערך ע"ב.
      וע"כ בנסיעה ג', אם המסך עולה לבחי"א כבר אין שם בפרצוף רק קומת ז,א, ולא יתכן כלל לומר שבינה דגופא דגלגלתא משתבח ממסך דבחי"א, כיון שכבר אפס הבינה לגמרי.
      ועד"ז בנסיעה ב' דחכמה כבר המסך בבחי"ב, שאז נעלם החכמה מהגוף כנ"ל בבינה, וע"כ ודאי שלא ניתוסף לחכמה דגופא אפי' בגלגלתא.
      אמנם הז"א יש לו ג' נסיעות עד בחי"א, כי אז עדיין נמצא בגוף, וע"כ מוכשר להמשיך מקיפין בגוף דגלגלתא.

:
כאשר אין לו בחי' חיה שה"ס טעמים חכמה, עדיין הם דינין ונק' נקודות שהיא הנשמה ס"ג. (דהיינו מג' הקומות זלמ"ז, שיוצאים בעת חזרת אורות למאציל, שנק' אור הנקודות שהם אור דין ואו"ח היורד, משום שהמסך עולה ומזדכך, וה"ס אור נקבה שפניה למעלה למאציל). ולכן כדי שלא יהיה בהם אחיזה אל חיצונים צריכים להיות אחורים היותר חיצונים, שהם בחי' אותיות ותגין (ב' רשימות דטעמים ונקודות) , שהם נפש רוח (דהיינו הזו"נ), צריכים להיות דבוקים יחד, ואינם נגלים רק או"פ שהם נשמה בינה. (שה"ס פניהם מגולים כלפי חוץ, כלומר ראש ונשמה מאור הנקודות כנ"ל) אך בבוא חיה פנימי שהם המוחין, אז אין הקליפות יכולים להתאחז כלל אפי' באחורים, כי אור החיה מאיר עד שם, (בסוד דלא נכוה בפושרין) שהאחורים נגדלים יותר וחוזרים פב"פ ומזדווגים יחד וכו'. (עש"ה כל ההמשך בביאור אבא ונסירה) (ש"ו פ"ר ע"ח).
:

     ה"ס פנימי וחיצוני שהושרש בנקודים מכח עליית המלכות לנקבי עיניים, שנחלקה כל מדרגה לחצאין לגו"ע ואח"פ ואח"פ יצאו מבחי' ראש משום שהסת"א המכונה ראש נעשה במלכות שבמקום עינים למעלה מאח"פ, וע"כ הסת"ב נתפשט למקום אח"פ ונעשו משום זה לגוף ולבחי' חג"ת.
     והנה הגוף והסת"ב חזה אינם יוצאים במקום אח"פ אלא למטה מפה, משום שליטת שורש הא' הקדום לעליית מ"ן לנקבי עיניים. ונבחן שאח"פ דראש יצאו ונשפלו למטה מפה, ופרצוף זה נק' חיצוני ונקבה. אמנם בפנימיות נבחן אשר הסת"ב יוצא באמת במקום אח"פ ממש, כי נמשך אחר המלכות שבנקבי עינים, ופרצוף זה נק' פנימי וזכר. (ע" פנימי וחיצון ).

:

זו"נ של כל עולם ועולם חסרי ג"ר המה, בערך א"א ואו"א דאותו עולם, וצריכים ג' זמנים עי"מ להשלימם. אמנם בערך העולם העליון מהם, יהיו כל ה"פ דעולם התחתון בבחי' זו"נ, וצריכים עי"מ בג' זמנים להשלימם. (ש"ג פ"ג ע"ח).

:

הושרש בנקודים בעת עליית המלכות לנקבי עינים שנעשה משום זה בחי' כלי וקו שמאל בכל הע"ס, והספי' עצמם דהיינו האור שבהם נבחנות לקו ימין. ותדע שקו ימין נק' זכר שבגופו וקו שמאל נק' נוקבא שבגופו, אשר בסוד הזווג ועליית או"ח מתיחדים זב"ז בסוד קו האמצעי המכריע ביניהם, שה"ס או"ח העולה מהכאת אור העליון במסכים שבכל ספירה וספירה.

:

     אין המדרגה בת תיקון אלא א"כ נכללת מג' המדרגות כח"ב, או א"ק אצילות ובריאה, (ע"ע שלישים). ובשעה שלא נגלו בה אלא ב' בחי' דהיינו כתר חכמה או א"ק ואצילות, ועדיין חסר בה בחי' הג' שהוא הבינה או הבריאה, נבחנת לחסירה ולפגומה.
     וז"ס שנים שבים באו אל נח את התיבה, כי ע"כ נעשה המבול והבן עש"ה, וזסו"ה והבה באר בשדה וג' עדרי צאן רובצים עליה. וז"ס בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים, דהיינו שלישים העליונים, שה"ס שליש עליון דמדרגה הג' שהיא בינה או בריאה והבן. (וע"ע שלישים) וז"ס שנים בטמאים שבעה בטהורים.

:

      כל מספר זוגי סודו דין והבלתי זוגי ה"ס רחמים, ותבינהו בסוד הסתדרות תחת שם בן ד', (ע"ע מספר) דהיינו כח"ב זו"ן, שהא' ה"ס כתר והב' חכמה וכו' עש"ה. ונמצא א"ב זוג הראשון שז"ס שביום ב' לא נאמר בו כי סוב. ג"ד ה"ס זוג הב', וז"ס שדלת מלשון דל אשר הגימל ה"ס העשיר ימשפיע לו. אמנם ה' אין לה בן זוג במספר יחיד. ואח"כ ו"ז בן זוג א'. ח"ט בן זוג ב'. י' אין לה בן זוג כמו ה'. והטעם שה' י' אין להם בן זוג, הוא כי היחידות של המספר ה"ס מלכות בטרם שקבלה עליה זכר, שסוד העשירית של המספר ה"ס הזכר. ולפיכך אין שם רק ב' זוגות כו"ח בינה ז"א הן בהספ"א שהם א"ב ג"ד, וב' זוגות כו"ח בינה ז"א בהספ"ב שהם ו"ז ח"ט, משא"כ מלכות דמלכות דהספ"א שה"ס ה', ומלכות דמלכות דהספ"ב שה"ס י', אין להם בת זוג בבחי' מספר היחידות עצמה, רק אחר שמופיע מספר העשירית שה"ס הזכר שלה, וז"ס שאמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, דהיינו אחר שהופיע הסת"א והסת"ב דמספר יחידות והופיע סוד י' כנ"ל, נגלה הדבר אשר של שבת שה"ס יום ז' אשר הו' היה בן זוגו, נתגלגל עתה באות הי' ואין לו בן זוג, ואמר לה הקב"ה ישראל יהיה בן זוגך, שה"ס ז"א במילואו, שנק' אז כנסת ישראל, כי אז יהיה אור הלבנה כאור החמה וכו', ומכאן נמשך הסוד אשר בהלעומת בקליפות, סירס הזכר והרג להנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, להיותם נמשכים מסוד אות ה' שביחידות שאין לה בן זוג כנ"ל, רק כנסת ישראל העתיד להופיע ברוב שכר ורב טוב, דע"כ נעשה מקום לעולמות, וע"כ סירס להזכר דלא יוכל לטשטש העולמות והרג להנקבה ומלחה לע"ל, שזוהי סעודתן של כנסת ישראל והבן.
      כ"ך ה"ס זוג א' דהתפ"א שבעשירית.
      ל"מ ה"ס זוג ב' דהתפ"א דעשירית.
      ם סתומה הוא בן זוג למ' פתוחה, ול"מ ה"ס בינה וז"א דגדלות, ומ"ם ה"ס ז"א ותבונה, נ"ן ה"ס אות ה' ואות י' שלא היה להם בן זוג במספר יחיד, אמנם עתה אחר שקיבלה עליה דכר יש לה בת זוג גם למלכות, כי נון כפופה ה"ס מלכות ונון פשוטה ה"ס בן זוג דמלכות, שקנתה בסוד הזכר, (דהיינו בסוד אנקת"ם).
      נ"ן : ס"ע ה"ס זוג א' כו"ח דהתפ"ב.
      פ"ף: ה"ס בינה ז"א דהתפ"ב.
      צ"ץ: ה"ס מלכות דהתפ"ב שקנתה בן זוג בכח הזכר כנ"ל, בסוד הנון הפשוטה.
      ק"ר: ה"ס זוג א' כו"ח דהתפ"א בסוד הבינה.
      ש"ת: ה"ס זוג ב' דהתפ"א, ע"ד הנ"ל בסוד הבינה דהיינו במאות.
      ך ה"ס חמש מאות בן זוג לכ' כפופה בסוד עשירית, משא"כ בסוד המאות שה"ס בינה אין לה בת זוג.
      ם סתומה עם ן פשוטה ה"ס בן זוג א' דהתפ"ב בסוד הבינה, דהיינו במאות.
      ף"ץ ה"ס בן זוג ב' דהתפ"ב בסוד הבינה דהינו במאות.

:

     מעת ששלט האדם באדם לרע מעטיו של הנחש אז נאמר בדחז"ל שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, כי נפרד האדם מהקדושה ואינו יכול להנות מחכמה העליונה, ואפי' אם מתגבר בהשכלת החכמה אינו יכול לקבל יותר רק קליפה ושטחיות העליון.
     שמתחילה נהנה גם מהקליפות והשטחיות למקצת, אכן הפעולה היא להיפך מהנרצה, כי לא לבד שאינו מספיק לו לקבל התקרבות להשי"ת, עוד גורם לו ענין זוהמה ומיאוס עד שמתפרש ונפרד עוד יותר מקודם, ע"ד שנה ופירש, ונפשו מעתה קצה בהחכמה מלהתקרב אליה פעם שנית, כי קליפות האלו שקלף משטח כל דבר חכמה שהשכיל, המה ממשלת הס"א והנחש, אשר ע"כ ביאתם בהאדם מדחה אותו לגמרי ר"ל מלנסות עוד להתקרב, כי הזוהמא דוחתו, וע"כ קליפות החכמה מכונים נחש להיותו ראש המחטיאים, וביאת הקלי' אלו לשכלו של האדם הם ביאת נחש על חוה שהיתה החוטאת הראשונה בענין ההוא.

:

      הנה המקור דכלהו זווגים הוא, כי טבע אור העליון לירד להאיר לתחתונים בלי הפסק כלל, אלא שאינו נאחז להשראה רק במקום שיש שם מסך בעביות וקשיות, (ע"ע מסך). כי אז נעשה ביניהם בחי' זווג דהכאה, שמכח זה מעלה המסך ע"ס דאו"ח המלבישים לע"ס דאור העליון, שמשם והלאה קשור אור העליון במסך הזה תמיד. ותדע שזהו המקור לכל מיני זווגים.
      ויש הרבה מיני זווגים, הנבחנים ע"י תוספות מלאכות בהמסכים, דהיינו ע"י מ"ן וע"י הורדת המסך והעלתו בסוד מתקלא וע"י ב' פרצופין בכותל א' וע"י ב' פרצופין בב' כותלים, וכן זווג דאב"א ואב"פ ופב"א ופב"פ. (ע"ע כריתת ברית).

:

      יתבאר ע"פ ציור אשר אור העליון יורד אליו בכח ומכה על המסך שבכלי מלכות אשר לתחתון, שמתוך הכאה זו נולד ויוצא אור גדול ממטה למעלה הנק' או"ח, וזהו המכונה בכל מקום זווג דהכאה.
      פירוש, כי ב' הבחנות נמצא במסך שבכלי מלכות, הא' הוא העביות שבו דהיינו שיעור הרצון לקבל והחשק שלו אל האור ההוא, שזהו נבחן לעביות משום שינוי הצורה. (ע"ע צמצום). הבחי' הב' היא הקשיות שבו, דהיינו כח הצמצום הרוכב עליו לעכבו מקבלת האור ההוא.
      וע"כ מצד אחד נבחן שאור העליון יורד אליו בכח שזהו מצד העביות שבו, (ע"ע ירידה בכח). ומצד השני נבחן אשר כח העיכוב שבמסך יוצא לנגדו ומעכב להאור העליון מלבוא בתוכו שזהו מצד הבחן הקשיות שבו, והפגישה של שניהם זו בזו מכונה בשם זווג, ומכונה שמכים זה בזה, דהיינו מפאת הפכיותם, כי אחד מושך והשני דוחה, וע"כ מכונה זווג דהכאה שטבעו להחזיר אור העליון לאחוריו בהתחדשות גדולה המכונה בשם או"ח. (ע"ע כריתת ברית).

:

זווג הנקודות הוא חכמה דאבא עם חכמה דאמא, זווג דאותיות הוא בינה דאבא עם בינה דאמא (ש"ה פ"ג ע"ח).
ב' זווגים הם, א' להחיות העולמות וא' לנשמות.
זווג דלהחיות:
יועיל לחדש הנשמות ישנות שנאצלו בבריאת עולם.
זווג דאותיות:
ה"ס להחיות העולמות, וה"ס זווג בינה דאבא עם בינה דאמא.
זווג דנקודות:
ה"ס להוליד נשמות וה"ס זווג חכמה דאבא עם חכמה דאמא. (ע"ח ש"ה פ"ה)
חומר וצורה: אבא מזריע ונותן בה טפה שכלולה מחומר וצורה, וצריך שהחומר וצורה יהיה כ"א כלול מיוד.

:

     (עי' לקמן זווג זו"נ).
     וז"ס ב' זווגין: כי בסוד שרה יש מים עליונים ומים תחתונים, כי משה משה ה"ס מים עליונים העולים ומסתלקים לשורשו שה"ס דוכרין די"ב פרצופין, וה"ס או"ח העולה ממטה למעלה בסוד ראש.
     ויש עוד בחי' או"ח היורד: שה"ס עשתי עשרה הנופלים ויורדים ממעלה למטה בסבתה של שרה הנ"ל, והיינו י"א פרצופין תחתונים דאצילות והיינו מים תחתונים. וב' בחי' או"ח אלו מתתקנים בב' זווגים:
     הא' זווג דנשיקין שה"ס החזרת פקדון ראו"ח העולה, שז"ס ראש מקוה ששם נתקנו מים עליונים לבד.
     זווג דיסודות: ה"ס זווג הב', החזרת הפקדון דאו"ח היורד, שז"ס תוך מאה בסו"ה אשר לו הים והוא עשהו, ואז כל הנשמה תהלל יה, כי הוא זווג שלם ויחוד שלם.

:

      כבר ידעת סוד נה"י וסוף דכל פרצוף, שה"ס או"ח היורד מעילא לתתא, (ע"ע או"ח היורד). אשר ע"כ אין ענין של הסתכלות נוהג במלכות דשם ודרכו להגלות עש"ה. ועם זה תבין סוד העטרה של הזכר, להיותה סיפא דפרצוף היא ג"כ מסוד האמור, דהיינו מבחי' או"ח היורד מעילא לתתא, אשר משורשו המקורי אין ענין הכאה נוהג שם, וע"כ נופל הוא ובלי עצם, משום שאין שם כלום מאו"י דהיינו אור ההסתכלות, (עש"ה באו"ח היורד). וזסו"ה לא טוב היות האדם לבדו, להיותו בלי או"י שהוא כל החיות והטוב אשר בהפרצוף, ולפיכך נעשה בו תיקון גדול בסוד הנסירה והבנין, כמ"ש ויקח אחת מצלעותיו דהיינו שנתנסר ממנו צלע דבחי"ב השולטת בסוף שלו, (ע"ע רת"ס) ויסגור באוסר בשר תחתנה, כלומר בכוח עירוב דבחי"ד חזר ונפרק ענין האו"ח היורד מעילא לתתא גם מבחי"ב שבזכר, ונמצא בסוד פי שתים בשר- וסגור.
      נסירה: תרדמה: ואח"כ ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם, דהיינו הבחי"ב, לאשה, דהיינו שתהיה מתוקנת במסך דבחי"ב המעלה או"ח מתתא לעילא, בטרם שבא עליה זכר, ותהיה במד בתולה ואיש לא ידעה, (ע"ע בתולה). ואח"כ ויביאה אל האדם ויאמר האדם זאת הפעם וכו': (ע"ע יסוד זכר) כלומר כשהקיץ מתרדמתו, נמצא שחזר וירד בו האו"ח מעילא לתתא לנה"י שלו, ואז נזדווג עם אשתו דהיינו בסיומא דתוך שלה, ששם סוד הטבור המעלה או"ח מתתא לעילא בסוד בשר פתוח להעלות או"ח, ואז אמר אנקת"ם מכח אאב"ח האל של יסוד פתוח דידה.
      באופן, שמתחילה היה אדה"ר בסוד דו פרצופין, שנמשך מכח יום הששי שה"ס י"ב או כ"ב, שהכף שלו היה כולל ב' אותיות מבחי"ב ומבחי"ד, שמחיבורם יצאו המטבור ולמטה שלו נקיים לגמרי בלי הכר נקבה, כי שיתוף ב' הבחינות הם התיקון שכל הבית נסמך עליהם בסוד ב' צלעות הבית. אכן כיון שלא היה בסופן (העטרה שלו כנ"ל) היכר נקבה, ממילא שפסק האו"ח ועמו נפסקו כל אורותיו, כנודע.
      שז"ס תרדמה שינה: מלשון תרד מה. וכן וישן הוא מלשון ישן נושן, שהוא חסר טעם וריח, בסו"ה וישן מפני חדש תוציאו.
      ואז עשה הקב"ה תיקון הנק' נסירה: פירוש, כמו שנתבאר במ"א אשר כל מיני פירוד וחיתוך נעשו בסוד השמינית (ע"ע שמינית) שה"ס בחי"ד, ולפיכך גם כאן הוריד את בחי"ד הטמונה בראשו והמשיכה אל סופו עד העטרה. ומקודם לזה או יחד עם זה נמצא נפרד ממנו בחי"ב שהיתה שם בעטרה שלו מכבר, וז"ס ויקח אחת מצלעותיו דהיינו בחי"ב, אשר במקומה נמשכת ובאה הבחי"ד, שז"ס(*)ויסגור בשר תחתינה. כלומר, אותה התרדמה והשינה שסגרה כל אורותיו, הוכן בסוד בשר הברית קודש הנאחז ונתלקט מן עשתי עשר הנופלים, מע' הקרב אל י"ב והאורות נפלו. (ובאמת היה כאן סוד פשתים דהיינו סתימה מבחי"ב ונפילה מבחי"ד) מי"ב חדשי הלבנה, ומתדבקים בסופו של הזכר בסוד בשר נופל,
      (*)הגה נסירה ובמ"א נת' שענין ויקח א' מצלצותיו, פי' שנקבוה לבחי"ב ועשה אותה כבחי"ד ואח"כ ויסגור בשר, כי סגר המלאכה דבא וסר, דלא לאסתכל באו"מ, וע"כ יפה כחו אח"כ לבנות שוב את הצלע לבחי' ג"ר בסוד אנקת"ם, שז"ס ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח, כמ"ש ז"ל שקלעה (באנקת"ם) וקישטה כמו כלה דשביעי .
      ואז ויבן ה' א' את הצלע שלקח מאדם לאשה. פי' אותה הבחי"ב שגרמה לו מתחילה תרדמה ושינה וחסרת טעם כמו ישן נושן, בנאה הקב"ה לאשה בפ"ע בפרצוף מיוחד כדי שלא יהי' לו תענוג תמידי דלא פסיק, אלא בסוד הזווג דפסיק ולפרקים, ואז היתה לו לאשה כי מאיש לקחה זאת, כי איש ידעה (ע"ע בתולה ואיש לא ידעה).
      וע"כ יעזוב איש את אביו ואמו : שה"ס זווגא דלא פסיק, שאין אדם יכול לעמוד שם כי מביאה לו תרדמה ושינה, ודבק באשתו דהיינו לפרקים והיו לבשר אחד. כלומר, אע"פ שבאמת יש כאן ב' בשרים: סר מטעם נושן כנ"ל סר מטעם י"א,שנפלו מהנקבה ואתדבק בו בסוד בשר של הזכר, אכן בכח הבנין של מעלה, (היכל או"א) דבק באשתו והיו לבשר אחד של בחי"ב.
      באופן אשר עשתי עשרה שבזכר שבו לתחיה בבארה של הנקבה, שבנאה הקב"ה מבחי"ב ובסוד למפרע, כלומר מסופה של בנין הנקבה ששם מקום היסוד אל ראשה ממש, דהיינו א"נ בראש מכח בחינה ב', קמתי בחוזק בבאר של מרים (שלקחה התוף בידה). ואאב"ח בבור ריק שאין בו מים, הרי עתה מוכנים מ"נ ומ"ד.
      באר: נתבאר מכל הנ"ל שבאר זו חסרוה סרים של מעלה מבחי"ב, ולא כמו שהיה בחוה ראשונה שחפרוה סרים של מטה מבחי"ד, שמכוחם נבנה ונתלקט היסוד דזכר, כי ע"כ נק' לילית, אלא כבנין של מעלה חוה ב', שמדת חללה אמנם שוה ממש כמו עשתי עשר שנתדבקו בזכר, כי ע"כ ידע אותה כנ"ל, (ע"ע כריתת ברית)

:

     אם הזו"נ מזדווגים והפנימיות אינו שלהם אלא מאו"א, נק' זווג הזה אב"א, (ע"ח ש"מ סוף דרוש ד'). כלומר שעלו להיכל או"א ומלבישים אותם, ונמצאים או"א בפנימית זו"נ עש"ה.
     זכרים: ל"ב נתיבות החכמה חם זכרים מחכמה ונתונים באמא תוך ה"ג מנצפ"ך, שהם נש"ב שלה.
     פירוש שבחי' נפש המתחבר עם חומר דאבא לעשותו בית קבול אליה ה"ס ל"ב נתיבות החכמה, ל"ב אלקים, כ"ב אתוון וי"ס דנפש, אמנם מנצפ"ך דאמא יורה על בחי' שורש הנפש שז"ס נש"ב (וצ"ע)

:

     (ע"ע זווג) ודע, שבכ"מ שנזכר זווגא דלא פסיק, הנה שורשם נמשך מזווג התוך המקורי המבואר לעיל, אשר יסוד צדיק נעלם ביסוד הנוקבא לנצחיות. אמנם נתבאר שעיקר הזווג הוא זווג זו"נ דפסיק, והנוק' בסוד חסרון לא יוכל להמנות: אלא בכל פעם אחר הזווג מתפרשים זמ"ז, והנקבה חזרה להיות בתולה ואיש לא ידעה, (ע"ע בתולה ואיש לא ידעה לעיל).
      וטעם זווג הזה הנפסק ה"ס מעוות לא יוכל לתעון: כלומר שנמשך מכח הזכר שיש לו בחי"ד בפה דראשו, שה"ס מעוות לא יוכל ליתקון עד גמר התיקון, וע"כ בשעה שבחי"ד זו מתעוררת בראש הזכר הרי זה מפריד אלוף,שה"ס זכר שבזכר (ע"ע ד' רוחין דאהב"ה). אכן לפי"ז יש לשאול, איך יצוייר זווג זו"נ כל עיקר, כיון שהזכר יש בו הבחי"ד בראשו. אלא כאן צריך שתדע יפה יפה אופן בנינם דזו"נ.
      הפרש ממלכות הב' למלכות הג': ומתחילה צריכים לידע את ההפרש מבין מלכות הב' אשר נוהג בה זווג דהכאה והעלאת או"ח ובין מלכות הג' שאין ענין הסתלקות או"ח נוהג בה, (ע"ע רת"ס), ושם ביארנו שזהו נמשך מכח האו"ח המקורי שלכל אחד, כי האו"ח המקורי של התוך נמשכת ממלכות דראש שיש שם בחי"ד. ולפיכך אע"פ שבחי"ד זאת אינה מתפשטת לתוך הפרצוף, כי רק האו"ח הצבור על ידיה הוא המתפשט להתוך, אכן המסך דמלכות התוך המעלה האו"ח בסוד אור ההסתכלות הוא מסוד בחי"ב בלבד, מסוד מי דקיימא לשאלה, עש"ה. עם כל זה מאחר שאו"ח היורד נכלל מכח בחי"ד, ע"כ אור ההסתכלות יוכל להכות על המסך דבחי"ב ג"כ מכח העירוב כח של בחי"ד.
      הכר נקבה: משא"כ המלכות הג' שאו"ח המקורי שלה יורד ממסך דבחי"ב הדק, ע"כ אחר שנלבש היטב בהכלים דמטבור עד סיום רגלין, שוב אין שם שום דינין שיהיו ראויים להעלות את האו"ח, כי אין אור ההסתכלות פועל שם מאומה כמבואר שם. וז"ס שאין שם הכר נקבה.
      נשים דעתם קלה: ונודע אשר הנוקבא מתחלת מהתוך המקורי, כי למעלה מהתוך עדיין אין שם הכר נוקבא כל עיקר כנ"ל. ולפיכך גם ראש הנוקבא מתחלת משם, ואע"פ שאמרנו שבשעה שנאצל הראש הא' יצאו כל הראשים, אכן המדרגות נכללים זה בזה, כי תמיד כל הכחות שבעליונים מוכרחים להמצא בתחתון, וא"כ גם התוך כלול בהכרח מהראש. (ויש לדייק אשר זה היסוד דזכר שבליט שנכנס לתוך חלל הנקב ומילאוה ונעלם בה לנצחיית הנה מ"מ הוא נמצא שם. ותדע שז"ס הראש הכלול בהתוך שהיא השורש לכלהו ראשים דנוקבא).
      וההפרש שבין ראש האמיתי הש"ך להזכר ובין ראש דתוך השייך להנוקבא, הוא בסוד בחי"ד הנמצאת בטהרה בסוד פה דראש המקורי, משא"כ הראש דהתוך שה"ס יסוד הנעלם בהנוקבא כנ"ל, הנה אמרנו שה"ס או"ח היורד מלמעלה למטה אשר עצם בחי"ד לא ירדה עמו. וא"כ נמצא שאפי' הראש של הנוקבא אין בה ממסך דבחי"ד ולא כלום וע"כ דעתם קלה, כי בהכרח שיש בה עירוב דבחי"ד בראשה, כי אפי' האו"ח לפי עצמו נכלל מבחי"ד כי מכחה עלה ושימש בראש המקורי שמשם חזר ונתלבש בתוך הגוף, וא"כ יש בה מדעת דבחי"ד אמנם קלה היא, כי סוף עצם דהמסך לא ירד זולת האור בלבד.
      והתוך של הנוק' נמשך מסיום הע"ס דהתוך המקורי, אשר שם משמשת מסך דבחי"ד מי דקיימא לשאלה כאמור. וא"כ היא נמצאת שם נקיה לגמרי מסוד הדינין וראויה לקבל עליה דכר, דהיינו אור ההסתכלות שבא מהזכר ומכח ראשו שיש שם בחי"ד, (ע"ע יסוד זכר).

:

ע"ע פיוסא בעת זווג, וע"ע חלונות ומסכים.

:

     (עי' לעיל זכו, זווג) ושמור תמיד את המקוריות של הדבר, כי זכר סודו משפיע והנקבה ה"ע הקבלה, אשר ע"כ בעת לידה הזכר פניו למטה והנקבה פניה למעלה.
     אכן עיקר ההפרש שבין זכר לנקבה הוא בהיסודות, ויסוד הזכר נקרא בשר מלשון בא סר ואחד הם בעת הזווג. אמנם בטרם הזווג המה שני דברים הפכים מצד צורת הפעולה אע"פ שהחומר הוא אחד, דהיינו כמ"ש לעיל שאותם הניצוצים הסרים ומסתלקים מהמקבל המכונים סר, הנה המה עצמם עולים ומתחברים בהמשפיע, ואין כאן עוד שום חומר אחר, אלא מטעם שינוי צורה של הפעולה, כי בעת ההשראה על המקבל מכונים הניצוצים בשם באים או בא ובעת חזרה להמשפיע מכונים הניצוצים בשם סרים או סר. דהיינו בב' זמנים בזה אחר זה,פעם בא ושורה בהמקבל ופעם סר וחלף מהמקבל. ומטעם זה נק' החומר הזה בשם בשר.
     אין יסוד אלא בסיומו דתוך: ובשר זה נתלה בסיומו של התוך של הזכר. והטעם הוא, כי הע"ס דתוך המה העקריים של הפרצוף, ששם אצור כל ההארה של הפרצוף, (ע"ע ראש תוך סוף). גם נתבאר שם שלא יצוייר שום השפעה זולת ע"י מלכות, בסוד המסך המתוקן שם להעלות האו"ח למקורו, דהיינו ודאי הסיום של הע"ס. כי גופא דע"ס דתוך הנה האורות מלובשים שם בסוד או"ח היורד מעילא לתתא, אשר כן נמשך שם עד הסיום, דהיינו המסך שבמלכותם, ששם מתהפך הענין, והאו"ח בסיבת הכאה חוזר מתתא לעילא ומסתלק לשרשו כציור מלכות של ראש, אלא במלכות של ראש כיון שהאורות קדמו לכלים, כלומר בטרם שהאו"ח ירד מעילא לתתא ע"כ נק' זה
     זווג דנשיקין: או דביקות רוחא ברוחא, כי אותם הניצוצים הבאים וסרים מהמקבל, הנה אפי' בעת ביאה לא התלבשו בהכלים של המקבל אלא רק בהשראה דקה מן הדקה בלתי נודע, (ע"ע ע"ס "כתר").
     לפיכך אי אפשר להגדירים אלא בשם - רוח בלבד מלשון הופעת רוח. (כי הסר עדיין לא ניכר לממשיות שיהי' נקרא ביאה כמו בסר, שפירושו השר הסר הוא ג"כ ביאה בסוד בן פרצי) . ובזה מובן ג"כ אשר בעת סר ששבו ונתדבקו בהמשפע, ודאי לא נטלו עמהם כלום מנחי' כלי, וע"כ נקי רק בשם רוח, אשר בטרם הזווג הרי המשפיע פועל אל עצמו ומקבל לאוצרו כל הניצוצים מאו"ח העולה מהמקבל, ואינו מודיע להמקבל ולא כלום. באופן שיש כאן שומע, אבל אין כאן דעת המשמיע.
     והמקבל אז בבחי' בתולה ואיש לא ידעה : כי בעלה עד לא בא אליה להדיעה שפקדון גדול צבר הימנה, אלא כסבורה היא שכל הניצוצים שסרו ממנה נתפזרו באויר העלם ונאבדו, ודבר זה נימשך עד שהניצוצין מתלקטים ברשותו ואוצרו של המשפא לשיעור הדרוש, ואז תיכף יורדד המשפיע ואוצר כל הניצוצין עמו, בסו"ה שכרו אתו ופעולתו לפניו, והוא מחזיר אותם להמקום שנטלם משם, (ושיעור המילוי דניצוצין ה"ס דפ"ח שה"ס הסתלקות ד"פ ע"ב)
     דהיינו פה הנקבה: כי המקבל נק' נקבה כנ"ל, ואותו מקום הגורם להסתלקות הניצוצים, הוא המסך שבהמלכות של ראש דכל פרצוף שנקי פה ושפת"ם וסיפא דרישא, או שומרי הסף בי ספות: שפה מלאה של המשפיע ושפה תתאה של המקבל.
     וה"ס זווג רוחא ברוחא: כי ברוניות א1 אין שינוי והעתקה ממקום למקום , אלא כל השינויים המה רק בסוד תוספות בסוד מעולם לא זזה שכינה. ולפיכך אותו הפקדין אשר המשפיע צבר אותו יד על יד בעת הפרדו מהמקבל כנ"ל, הנה נשאר דבוק שם לנצחיות, ונקי רוח הזכר, כי עדיין לא בשר הוא מטעם חסרון כלי כ"ל. גם ע"י הידיעה והזווג שהחזיר אז הפקדון למקומו אל פה הנקיבה, הנה שוב שייך זה בודאי אל הנקבה כי שלה הוא ממש מתחילתם. ולפיכך נקי זה רוחא דנוקבא.
     והנך רואה שוב שהחומר הוא אחד, דהיינו הפקדון הנצבר ברשות הזכר, אכן בעת שובו למקומו נמצא מתחלק לשני חלק האי נבחן לרוח הזכר, מטעם תלייתם שם מטרם הידיעה והזווג, וחלק נ' נק' רוח הנקבה כי שלה הוא ומשלה נתן לה.
     רוח זכר שבזכר : ואפשר לחלק זה לד' רוחות, כי חומר הנ"ל המצובר ברשותו דזכר שעתה שב וחזר למקומו, הנה יש בו ב' בחי': בא-וסר כנ"ל, אשר ע"כ בעת חזרת או"ח למקורו שנתלים בהמשפיע, יש להבחין שם ב' הבחנות:
     הבחן א' "צורת הבא" הנמצא בהפקדון, שזהו ודאי של המשפיע הוא, כי אפילו ההשראה הראשונה הכרח שלו הוא, וע"כ נק' בחי' זו רוח זכר שבזכר.
     הבחן ב' הוא צורת הסר שיש בהפקדון, כי ודאי הוספה גדולה נעשה על ההשפעה הקצתיית הזה בסיבת הסתלקותו מהמקבל, בסוד גורעין ומוסיפים ודורשין, כי הדוש שה"ס הזווג שלהם תלוי לגמרי בסוד המספר: כלומר, לא לבד בחומר ההשראה אלא רק במספר החזרה למקורו, כי שיור הגדלתו של היסוד דזכר שיהיה ראוי לביאה וידיעה, תלוי לגמרי בכוחות הרשימו: המתפעל בפה הנקבה בסיבת ריבוי של ההסתלקות, בסו"ה מונה במספר צבאם אשר היציאות וביאות נשלמים בסוד המבין של הפעמים, ואע"פ שחומר השפע לא נתרבה בעצמו ולא כלום מ"מ כל הסתלקות ויציאה של השפע מנחת אחריה רשימו, אשר ריבוי הרשימות עושים את השיער הדרוש לגדלות היסוד. הרי מנין: שהמנין שורה ביחוד על חיציות, דהיינו צורת הסר דוקא ולא צורת הבא, וע"כ ריוח הגדול הערי הזה נק' רוח נקבה שבזכר: דהיינו הרשימו דסר אשר אותו הניצוץ קנה בעת שסר מהמקבל ונתלה בהמשפיע. והנך מוצא ב' 11רוחין בתוך פה של ראש דזכר, שהם רוח דבא ורוח סר.
     רוח זכר שבנקבה: ועם הנ"ל אצל הזכר, מובן ג"כ שבעת הזווג והידיעה עם המקבל אשר כל הפקדון הצבור בהזכר חזר ובא לפה הנקבה, הנה גם אצלה נבחנים ב' הבח' הנ"ל הבא והסר, אשר הבא שלה היא רוח זכר שבהנקבה.
     ורוח נקבה שבנקבה: הוא הסר הכלול בהפקדון כנ"ל, שזה ודאי שלה הוא לגמרי בעת הנשיקין דוקא, (משא"כ בסוד היחוד הגמור הנה גם חלק הסר שיך לגמרי לזכר כמ"ש במקומו).
     והנה נתבאר ד' רוחין של אהבה א"ה הם ב' רוחין דזכר, ב"ה הם ב' רוחין דנוקבא. כי חומר השפע כל עוד שלא בא לכלל דביקות או מצד תלייתו בהזכר גם בעת הזוג כנ"ל, הנה נקרא אלף מלשון מאלף ומאמן שה"ס זכר שבזכר, ואח"כ בעת הידיעה (בראש מקוה) והתדבקות שקנה רשות בתוך פה הנוק' נק' בית, כי נברר שלא יהיה עוד נע ונד בדרך, אלא זכה לבית דירה לשבת בו לנצחיית, וסר מכונה הא תמיד.

:

       מתחילה צרינים להבין סוד לך לך מארצך וממולדתך, שה"ס בחי"ד, שמתחילה היתה ארצו לעבודתו ואח"כ הגדילה ונעשה לו לאם ולמולדת, שהולידה אותו באור כשדים בסוד דוד עבדי.
      וסו"ה אל הארץ אשר אראך ה"ס בחי"ב, שהוא מתנה חדשה ושלמה מן השמים, שאז עדיין לא ידע כלום ממציאותה שה"ס היולי דחכמתא.
      ואח"כ כשבא לארץ הקדושה, הנה השביע לאליעזר עבדו וכו' אל ארצי ואל משפחתי תלך ותקח אשה לבני משם, משום שרצה שבאשת בנו יהי' מבחי"ד, ע"כ שלחהו בהכרח אל ארצו ואל מולדתו, אכן השביעהו שלא ישיב את בנו שמה מטעם פקודת השי"ת והברכה של לך לך מארצך הנ"ל, שאין ברכת אבות שורה אלא בארה"ק כי שם צוה ה' את הברכה כנ"ל.

:

ה"ע אור העליון המתפשט לזווג על מסך הכפול מב' בחי': בחי"ב ובחי"ד, כי מסך הכפול מב' בחי' אלו (או יותר) מכונה בשם מ"ן, ומלאכה זו מקורה מתחיל בהתפשטות נה"י דס"ג דא"ק שה"ס מסך דבחי"ב למטה מטבורו, אשר משום זה נתערבו ונגנזו במ"ה וב"ן הפנימיים דא"ק שה"ס מסך דבחי"ד, ונעשה בזה בחי' מסך חדש הכפול מבחי"ב ובחי"ד והוא המכונה מ"ן, שמזווג על המ"ן האלו יצאו הע"ס דנקודים. וכן כל הזווגים להוצאת הפרצופין שמשם ולמטה, נעשים על מסך דבחי' מ"ן.

:
יורה שהשפע אין שם בהשואה אחת אלא האורות בולטים ומושגים במקום אחד יותר מבמקום השני.
:
יורה על תמונת המרובע שמסומן בזויות נצבות, ופירוש המרובע עי' בפמ"ס דף מ"ח.
:
דנפקי מלבא, ה"ס יוד אמירן שה"ס יוד ספירות דרוח כי הנפש בחי' דבור ורוח בחי' אמירה, וי"ס דרוח ה"ס הנקודות הנמשכין מחכמה הויה דמ"ה.
:
ה"ע הזדככות החומר הנמשך מן היגיעה בשיעור דבריהם ז"ל יגעתי ומצאתי תאמין, והיפוכו הוא מזל שאינו כלל על הסדר של קודם ונמשך, אלא כמו מציאה בלי הקדם יגיעה.
:

      הוא מסו"ה זכר עשה לנפלאותיו. כי ההבלים היוצאין מהנוק' היו מתבטלים ונופלים לולא שהשי"ת מלקט ותולה אותם בסוד הזכר. מתחילה דרך ליקוט ניצוצין זא"ז העולים מתתה לעילא מכח הנק', והמה מתלקטים ונאחזים בהזכר בזא"ז עד שמצטרפין לאבר שלם הנק' יסוד.
      יסוד דוכרא: ונק' ע"כ בשם יסוד, כי על יסוד הזה עומד כל הבנין הרוחני, כי באותו רגע שנגמר מדתו של היסוד, נמצא יורד מעילא לתתא לתוך הנוק' שנתנה לו את כל ניצוצין האלו בזא"ז כנ"ל, באופן שהזכר משיב לה בבת אחת מה שנטל ממנה בזא"ז, יזהו סוד פקידה וזווג.
      זווג זו"נ: כי הזכר כמו נפקד והנקבה כמו מפקיד, והזכר בא עם פקדונה של הנוק' ומשיבו למקומה של הנוק', כלומר לאותו מקום שמשם יצאו כל הניצוצים הרבים האלה ונתדבקו בו כנ"ל, אכן המה נעשו עי"ז לבשר אחד ממש כמו ראש הדבוק בהגוף (שלא יפרד ח"ו לעולם), דהיינו בהתחשב זה לבן נולד.
      ואפשר לדמות זה לסו"ה כל אשר תאמר אליך שרה (סרה) שמע בקולה, כי מתוך שהיא סרה לראות, נתפז ויוצא ההבל מתוך פיה, והיינו בכח שפה תתאה השייך להגוף כי הגוף נק' שרה. נמצא שבכל פעם שהוא סר לראות, כן מוציא הבלים שנדמה לה שיוצאים לאויר העולם ואין מושיע לה כי בשדה מצאה ואין שומע אותה.
      אכן כבר נתבאר שאינם יוצאים לבטלה ח"ו אלא המה שבים להראש, דהיינו להשורש והג"ר, (דוכרא (די"ב פרצופין) דאריך אנפין), כי השורש מכונה בשם ראש, וזסו"ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי יש שומע המלקט כל הניצוצים בזא"ז והמה נאחזים בו עד שהנוקבא ראויה לקבל עליה דכר, שפירושו שאם יפקוד להזכירה תהיה נזכרת שזהו שורש הנפלאות, וז"ס זכר עשה לנפלאותיו, כי אז ויאמר משה משה וכו', כי הפקדון שה"ס אבר הקדוש מתדבק ובא אל אותו המקום שמשם יצא, בסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר וכו', כי אבר הקדוש השורשי ה"ס שפה עילאה, וכשמזדווג בהשכינה הק' כאמור דהיינו שמביא הפקדון למקומו, נמצא ששפה עילאה נוגע ומתדבק בשפה תתאה, וכל הקולות שה"ס הניצוצים והבלים ששמע משרה אשתו מסתדרים עתה (דהיינו מתוך זווג ב' השפות יחד) לדיבורים, בסו"ה אל תקרב הלום ובסוד אכן נודע הדבר וכו' וכו'. ובסוד גורעים ומוסיפים ודורשים מתגלים כל האלפא ביתות פנים ואחור, כי כל ניצוץ וניצוץ שיצא מפה הנוק' דהיינו שפה תתאה בעת שאיש עוד לא ידעה, נמצא בעת הודעתו שאותו הניצוץ (שיש לו 'דאי מקום מיוחד בהאבר) יורד בחזרה משפה עילאה אל שפה תתאה מהדכר אל נוק', ומתדבקים ונושקים זה בזה, והדיבורים יוצאים ע"י חיתוך שפתים. (בסוד חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם, שאין דברי תורה מתקיימים אלא למי שמוציא אותם בפה), כלומר ביחס העבר שאז נטל ניצוציה בזא"ז בהפסק זמן, ונמצאים ההפסקות שגורמים עתה פתיחת פה וניצוצין עצמם שיצאו אז גורמים עתה דיבוק השפתים כי כן דרך מדבר דבר, ואז אומרים כל הסרים בפה אחד בי מלכים ימלוכו, כי השרים ממליכים את המלך, (ע"ע יסוד זכר).
      זכר : כח החותך אינו נוהג בנקבה אלא בזכר בלבד. (ע"ע רגליה יורדות מות) (ע"ע צור).

:

     (ע"י לעיל זווג זו"נ) נתבאר שם שהמשפיע מכונה זכר והמקבל בשם נקבה.
     ומזה תבין, אשר הראש דכל פרצוף המכונה כתר או א"ס נמצא תמיד בבחי' זכר, והתוך דכל פרצוף נבחן בבחי' נקבה, כי הראש במשך מראש הראשון והתוך דכל פרצוף נמשך מתוך הראשון. כמ"ש בע"ח כשיצא הכתר יצאו כל הכתרים וכו'. ולפי"ז היו כל הפרצופין צריכים להיות בצורה שוה, להיות כל ראש נמשך מראש א' וכל תוך מתוך א' וכל סוף מסוף א', אלא אינו כן כי הפרצופין משונים מאד מאחד לרעהו, כנודע. וטעם הדבר הוא, בעיקר מסיבת ההפרש שבין זכר לנקבה הנעשה בעולם התיקון.
     בנין הזכר: כי יש הפרש גדול המדומה כמו מקצה אל הקצה בין הראש המקורי אל התוך המקורי, (ע"ע ראש תוך סוף). כי הראש המקורי כלול בו בחי"ד הכוללת לכל הדינין, דע"כ מכונה בשם השכל הנעלם מכל רעיון, ושם אין לה שליטה כל עיקר להיות האור למעלה מהכלים, (עי' לעיל זווג דנשיקין). ועוד כי עיקר השליטה של האור הגדול המשמש שם, היה בסוד ב' רוחין אלף בית דאהב"ה (ע"ע ד' רוחין דאהבה).
     שהמה בסוד רוחין דזכר, דהיינו בחי' הבא של באסר או של צבא, משא"כ לב' ההין של אהבה לא היה עוד להם שום שליטה כלל, להיותם ב' רוחין נוקבין דהיינו רשימות המספר והמנין, הנעשה מסיבת המקבל הכלים. וכבר נתבאר שענין הכלים לקבלה לא נגלן אלא בסוד התוך המקורי, דהיינו אח"כ כאשר האו"ח נתפשט מעילא לתתא מפה לתוך הגוף, וע"כ ב' רוחין דנוקבא כמעט נתבטלו ונכנעו לגמרי אל הרוחין דזכר, דהיינו ב' בחי' חסר נתבטלו בב' בחי' של הבא.
     ולפיכך, כל ענין זווג דנשיקין המאריים שייך לגמרי להזכר בשליטה עצומה האך אפשרית, עד שמדומה שלא יהיה עוד לכלי קבלה שום שליטה בעולמות.
     בנין הנקבה: אמנם כבר ידעת החוק, אשר המסך והמלכות של ראש דרכו להתפשט באותו השיעור או"ח שהטיב מלמעלה בהראש גם לתוך הגוף, דהיינו כל הפקדון שנצבר ברשות הזכר ונתדבק בהנקבה בעת זווג דנשיקין בסוד רוחין בעלמא, (ע"ע זווג רוחא ברוחא). טבעם לירד מלמעלה למטה בתוך המקבל גופיה, דהיינו התלבשות העצמות בהכלים, אשר זה נעשה מאליו בלי שום זווג חדש, כדמיון מים הנגרים ממעלה למטה מאליהם. ותדע אשר אחר שנשלמה התפשטות הזה בהמקבל, נתהפך השליטה מהקצה אל הקצה, כי המקום ששלט הזכר נתהפך לגמרי לשליטת הנוקבא, באופן שב' רוחין א' ב' הזכרים נתבטלו ונכללו בב' רוחין ה" ה", הנקבות, דהיינו ב' בחי' סר שלטו בעיקר וב' בחי' בא נכללו בהם, וגם כאן השליטה עצומה בתכלית עד שמדומה שלא יהיה עוד לבחי' זכר בלי נקבה שום גילוי לעולם. אמנם באמת ב' מקומות מיוחדים המה, כי אין שינוי נוהג ברוחני, אלא בראש שולט הזכר בדרכו ואין שם הכר נקבה(*) כל עיקר, ובהתוך שולטת הנקבה ואין שם שום הכר אל הזכר(**) ולא כלום.
     הגהה (*)או"ח היורד. (**)או"ח העולה
     וזהו שאמרנו אשר הראש והתוך המה הפכיים גמורים זה לזה מקצה אל הקצה, וראוי שתדע ששליטת הנוקבא היא גדלות(*) הנקב והחסרון.
       (הגהה*) כי החלל שלה בגימ' חיים ממש שז"ס חיים הם למוציאיהם.)
     ויסוד דוכרא בליט: וממלא אותו החסרון שלה האמור ואז יסוד צדיק נעלם בה לגמרי בלי הכר, כמו שלא היה תלוי בו מעולם. ולא עוד אלא מעתה הנוקבא אינה צריכה להדכר לנצחיות, שז"ס ושורש השבת קודש כנודע, וע"כ אין נק' זה זווג זו"נ, משום דענין זה לא פסיק עולמית לנצחיות, אלא ה"ס יחוד הגמור באד אחד.

:

      (ע"ע עבי"ע דהסת"א והסת"ב)
      שורש הזכר: ואפשר לבאר באופן הקצר ועי' בערך: אבי"ע דהסת"א וב' בסופן, ושמה נתבאר, אשר אבי"ע דהסת"א (רו"ת דמקו"ה) ה"ס זכר, שהראש שלו ה"ס אצילות בראיה יצורה, דהיינו רק בכח ולא בפועל, ובחי' והתוך והגוף ה"ס אצילות בראיה עשויה, דהיינו בפועל ממש, ופה דראש נעשה למרכז הזכר המוציא הבלים ודיבורים מתתא לעילא, המכונים ע"ס דראש, ומביא לקרבו אכילה ושתיה מעליון לתחתון, דהיינו אל עצמו ממש.
      הסת"ב דזכר: ואח"כ נעשה הסת"ב כדי שהשביעה לא יכבה התענוג, הנה בסופו דהסת"א שנק' טבור, נתחדש ויצא מסך חדש הנק' מלכות דהתפשטות פה דראש או טבור, אשר פי הטבור מרכז ב' לחצי פרצוף הזכר התחתון, אשר ממש כמו בחציו העליון הוציא הבלים ודיבורים ממנו, מטבור ולעליון, שה"ס ע"ס דראש של חציו התחתון דזכר, ואח"כ הביא פי הטבור אכילה ושתיה מהעליון אל עצמו בסוד אומ"צ, שמפה הטבור ולמעלה ה"ס אב"ע לבד, שנק' ע"ס דראש דהסת"ב, ומפי הטבור ולמטח ה"ס אב"ע, שה"ס הגוף דהסת"ב. ואחר שבעשה ונגמר שבראיה גורמת חושך נסתיים הפרצוף הזה.
      זו"נ דבוקים אב"א: ודע שאבי"ע דהסת"א ה"ס זכר דזכר, ואבי"ע דהסת"ב ה"ס נוק' שבגופו דזכר, (ע"ע פנים, ונה"י ה"ס אחור).

:

     יש אורות רוחניים הנבחנים למעלה מהזמן שה"ס עולם הא"ס ב"ה, אמנם מעולם הצמצום ולמטה נבחנים האורות שהם בתוך הזמן, כלומר שהארתם עושה הזמן בעוה"ז. ותדע כי שורש הזמן בצביונו הרוחני הוא בחי' גילוי של חסרון שהוצרך לתיקון, אשר עם הצמצום ראשון נתגלה בחי' מקום פנוי הראוי לקבל תיקונים, (כמבואר בפמ"א ובפמ"ס ענף א' ע"ש).
     ובאשר שענין החסרון הוא הפכי להשלימות, ונודע שאין ב' הפכים יוכלו לבא בבת אחת בנושא אחד, ולפיכך נעשה נקודת הצמצום בחי' שורש המחייב את תופעת הזמן והמקום בעוה"ז, כי אז יוכלו לבוא ב' ההפכים הנ"ל בזה אחר זה בסדר זמנים או בבת אחת בסדר מקומות דהיינו בב' גופים.
     ומובן מאליו שטרם נקודת הצמצום שעדיין לא הי' שום גילוי חסרון בעולם הא"ס ממולא, עדיין אין שם שורש לזמן ומקום. ועי' בפמ"א (בהשמטות ענף א') .

:

      לשלימות העבודה מוכנים ג' כלים, שהם: חוש, דמיון, שכל, שהשלם עובד ומעביד כל הנימצומים שמתפשטים מגבולי הזמן ומקום.
     וראוי שתדע אשר כל שפע לא נשלם זולת נגיעתו ומפעלו בחוש, וכשמופיע בחושים נודע שבאה עד מקוום ההשלמה אבל אדם ביקר בל ילין, כי מוכרח לתקן בכל הכ"ח עתים, נמצא שבהעתק השפע מחושים נגבל השפע בב' צמצומים, בזמן שעבר, ומקום שתפש לעצמו באותו הזמן, דהיינו, רוחב המקום שנתפשט בהחוש שהיה באותו הזמן.
     ונכח הדמיון מעביר גבול המקום, דהיינו, שאוחז במח הדמיון כל התפעלות שנתפעלו החושים, ובזה מביאם לחושים החדשים, דהיינו, שמשוה בכוחו חושים הקודמים עם חושים ההוים, נמצא שכל פעולות הדמיון נפעלים במקום, אבל חלושים המה לפעול בזמן, כי מה שעבר אין, ואין תחבולה לבא ליום האתמול, לכן אין שפעו מתקיים, וכיון שבתחילת עבודתו עובר חוט הזמן, שהוא כנגד הטבע, לכן טעם שפעו אינו נקי, ומורגש בו צמצום שעושה הזמן, וחוץ מזה אינו מתקיים זמן ארוך, וחייו קצרים ותמיד לעבודה צריך.
     וכשנעתק מדמיון מתחיל עבודת השכל, דהיינו, שמשכיל על העוברות והעתידות ומשכילים לפרטיהם ודקדוקיהם.
     והגם שעבודתו קשה מאוד, כי טרם השתלמותו שפעו פג ומופג מאוד, כי נאבד אפילו מהמקום, כי טבע החושים שאינם מתפעלים משכל בלתי נשלם, כי בעוד שעובד במח המדמה היה משלים מה שהוטל עליו בעת קצרה, דהיינו, שבא ממש למקום ההשפעה אחר עת עבודתו, ולולא צמצום הזמן שמניח רושם אחריו, לא היה צריך כלל יותר, אבל עכשיו שאינו עובד במח המדמה אלא במח השכלי לבד ועבודת השכל אוחז זמן ארוך שעד אותו הזמן כמו מתרוקן מכל וכל כנ"ל, מכל מקום פעולתו שלמה, כיון שבתחילת עבודתו אינו עובר כלל חוט הזמן, כי אין מגדר השכל להתפעל מזמן, ואצלו העבר והוה שוים, לכן לא יפחד כלל מצמצום הזמן, ומטעם זה כשמשתלם כל צרכו שפעו נקיה ותמה ואין צמצום הזמן פוגם בו, כמו שלא סייעו כלל בעת עבודתו.
     וכיון שנתקן צמצום הזמן גם צמצום המקום נתקן מאליו, כי תלוים זה בזה כידוע.

:
ע"ע כריתת ברית
:

כי שורש או"א להוציא הז"א תמצא עוד בתוך מקוה בטרם הופעת הכל"א, (בסוד שכל בחמודו וכו' ואי זה מקום בינה וכו') והרצון הזה להפרש מחכמה נק' נכל מקום בינה, הרי שהז"א היה שם במוח הבינה, שה"ס טפח במוח הבינה, וכיון שבאמת ה"ס חכמה, נבחן שהז"א הוא טפה במח האב, ואח"כ בכל"א נזדווגו חכמה ובינה הנ"ל, ונמשכו הטפות ההם אל יסודות דחו"ב, שה"ס כל"א בהיולי דחכמתא, ואז בא הז"א בבטן אמא, שע"י הבטה דכל"א נהיולי דחוכמתא, נתקבל הז"א בבטנה בסוד אם התחתונה, מקום לקיבול הולד, אלא שם היה ז"א שרוי בחושך דבטן אמא, ונר דלוק על ראשו דאמא, כי נמשך שם אור הגדול דראש מקוה להכל"א כנודע, דהיינו שחסר ג"ר, ואח"כ נתברר בירחי עיבור והריון לאומ"צ והרויח הג"ר, ולמד שם כל התורה כולה בסוד אורייתא קוב"ה חד הוא. ואח"כ נחשכו נה"י דאמא: דהיינו חכמה בלי חסדים, ולא יכול לסבול ויצא לאויר העולם, ומשביעין אותו תהיה בעיניך כרשע, וחזרו ומשכחין אותו כל התורה וכו'.

:

     הם ב' הקוין יו"ש שמטבור ולמעלה הנק' חסד וגבורה, (ע"ע ע"ס). ונק' ג"כ ידים.
     ולפעמים הם רק בחי' נה"י דחסד ונה"י דגבורה שנק' זרועות, דהיינו בזמן שאנו מחלקים את הידים בעצמם לרת"ס נבחנים הכפות ידים לראש וג"ר, והידים המחוברות לכפות דהיינו פרק אמצעי נבחן לתוך וחג"ת, והזרועות המחוברות לכתף נבחנות לנה"י וסוף.

:
ע"ע עצם ובשר
:
ז"ס זרע יעבדנו, שמשעה שנזרע נותן בו צורה השכלית, וצריך שהחומר והצורה יהיה כ"א כלול מיוד, כי אין דבר פחות מיוד. וז"ס זרע יעבדנו, (ע"ח ש"ה פ"ה). (וצ"ע, כי הצורה ה"ס הנפש שנמשך מאמא ולא מאבא, ואולי, צורה זה ה"ס הבל דגרמי).
:

      הם נמשכים מרת"ס דמקוה דהיינו כח"ב, אלא בטרם שהופיע הנצח נבחנים רת"ס דמקוה לכח"ב, ואחר הפתרון בנצח אז נעלם תיכף אור הבינה, דמטי בנצח לא מטי בבינה, (ע"ע מול"מ) כי אחר התשובה מתבטל השאלה מאליה. אכן האור שבכל"א נשאר עתה כך בבחי' תפארת בלבד, גם כד מטי בנצח לא מטי בחכמה כי היה שם פגם דאחימן העולה ומבטל אור דיום ב' שהוא אור הגדלות, ולא נשאר שם אלא אור דראש מקוה שה"ס אור הקטנות. ולפיכך ירדו כח"ב לחג"ת וחסר אור דג"ר לגמרי ונשאר בבחי' גוף חסר ראש.
      וז"ס עשר ספירות: כי באמת אין יותר מה' בחינות: או שנק' כח"ב חו"ג או שנק' חג"ת נ"ה שה"ס ה"ח וה"ג וה"ס ה' אותיות אלקים, וד' אותיות הויה וקש"י. אלא מתוך שאין העדר ברוחניות נמצא אע"פ שכח"ב חו"ג ירדו ובאו לבחי' חג"ת נ"ה, מ"מ כח"ב חו"ג במקומם עומדים ואין כאן שום העדר אלא תוספות, דהיינו שיש כאן ב' מינים של ה' בחי': שיש בחי' אור גדלות שנק' כח"ב חו"ג, ויש עוד ה' אותיות דקטנות שנק' חג"ת נ"ה. באופן שכל פרצוף שיש לו בקטנותו חג"ת נ"ה, יש לו בעת גדלותו ע"ס כח"ב חג"ת נ"ה.
      ואע"פ שאין יותר מן ששה כלים: שהם ה' בחי' ה' אותיות דאלקים ותו לא מידי, אלא יום השישי שה"ס התכללות ג' וה' לאחת, (ב' אשות). וא"כ מנין באים ע"ס, אלא חג"ת שבים לכח"ב, כי כל ענין חג"ת אינם אלא ירידה מג"ר כנ"ל בסיבת הנצח, אכן בגדלות נמצאים ששבים בפשיטות למעלתם הקדומה ונה"י שבים לחג"ת, כלומר שמתמלאים באור ו"ק בדומה לחג"ת דמעיקרא. אכן ודאי שאינם שוים זה לזה, (כי נה"י ה"ס די וה' רב' אשות כנ"ל, וחג"ת ה"ס כח"ב ירודים). ונה"י חדשים יוצאים בהפרצוף שהמה הם הגורמים להשבת החג"ת לכח"ב, דהיינו בבחי' של אגלאי מלתא למפרע, וכל ההבחן בין אלו לנה"י הישינים הוא רק בבחי' הראש החסר בהם, מכח הגניזו דאו"א הפנימיים.
      וביתר ביאור תבין בסוד שלישים:
      כי ב"ש עליונים דחג"ת, בחי' רו"ת שבהם שבו לכח"ב ע"פ הגבול דכל"א בשליש תחתון דכל"א, שנק' בש"ת דנה"י דאמא, וסופי החג"ת וראשי נה"י נתחברו כמו בחי' אחת שהמה הם בה"י הישינים ששבו לחג"ת, וע"כ אמרנו שבאמת בה"י המה, רק אור החג"ת שורה בהם. וב"ש תתאין דנה"י הישינים שבו להיות נה"י חדשים בחוסר ראש כנ"ל.

:

הגבורה והנצח יצאו כחדא, כי בסו"ה אל יתהלל החכם בחכמתו בכל"א, נגלה החסד הגדול בסוד יומם, אכן שם הוא מקום בינה וע"כ בסוד אומ"צ חזר ובירר בסוד הגבורה דשויתי עזר על גבור, ונתפשט מהחכמה בסוד צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אסונות, ואז ירדו הג"ר בסוד חג"ת, כי הכתר נתפשט לחסד והחכמה לגבורה, וחסד דנגלה בכלא ירד פה בסוד ימין הדעת, ואח"כ הסיתום דמתחות אומ"צ היה לשמאל הדעת, ואומ"צ עצמו שגילה כל אלה ה"ס הנצח, וז"ס שאמרו המקובלים שהנצח נוטה לגבורה (ע"ע ע"ס). ואח"כ בסוד והגבור בגבורתו יצא ההוד, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, השכל ה"ס אבנין למשקל בהו, וידוע ה"ס הידים הגורמים ומקבלים האבנים הללו, שה"ס אבן מאסו הבונים היתה לראש פבה.

:

     מלשון חותם שפירושו סוף דבר, וה"ס ז"א דראש, (דהיינו אומ"צ). וחותם ג"כ מלשון סיתום, כמ"ש החתים בשרו, כי סיתום דחסדים בחוטם זה עד שנתקן ב' נוקבי דפרדשקי: שה"ס יום השישי שכולל ב' ההין יחדיו, שז"ס ויפח באפיו נשמת חיים, כי לא היה יכול לחיות לולא הנוקבין האלו, וז"ס דוד אין לו חיים: שהיא ג"כ מסוד החוטם הנ"ל, אשר אדה"ר היה מוכרח ליתן לו ע' שנים משנותיו שאכילת עצה"ד גרם לו ביום אכלך ממנו מות תמות, דע"כ לא יכול לכלכל הז"ת דאלף עשירי או מאה העשירית, דהיינו מחמת הגבורות דשמונים שנה, וע"כ נתן זה לדוד המלך לתקנם במלכותו.
      יום הששי: וע"כ נברא האדם ביום השישי, ולא ביום חמישי כשאר בהמה חיה ועוף שהם היו רק מבחי' נקב אחד דיום ה' דהיינו ה"ת ובחי"ד, משא"כ אדם היו לו ב' ההין יחדיו בסוד ב' נוקבין דפרדשקי, אשר נקב אחד מהם חזר ולקח ממבו הקב"ה בשעת התרדמה ויבן לו לאשה שיזווג עמה להוליד בנים של קיימא.
      חוטם:
      הוא ספירה ז"א של ראש, דע"ס דראש מכונה גלגלתא עינים אזן חוטם פה. אורות דחוטם דא"ק נמשכו באו"פ ואו"מ ביושר עד החזה.
      (ע"ח ש"ה פ"ב).

:

      גלגלתא ועינים דכלים מכונים לפעמים חו"פ והיינו ע"ש האורות המלובש בהם, כי בכו"ח דכלים אין שם אלא רוח נפש דאורות, אשר בראש נק' חו"פ.
     ולפעמים מכונים הגו"ע בשם אח"פ, והיינו רק ע"פ הכללות שבו, כי יש בו מלכות דעליון שה"ס כתר לתחתון, וע"כ יש בהאורות דחו"פ בחי' מלכות דאור האוזן ג"כ, ועש"ז בק' לפעמים אח"פ.

:
כשהמדובר בענין הכלים יהיה החומר של הכלי ענין העביות הנק' רצון לקבל הכלול באור המכונה ג"כ אור העב והגס. וענין המסך המתוקן באור העב הזה לעכב על אור העליון מלהופיע בתוכה הוא הנק' צורה של הכלי, משום שהמסך הזה מעלה או"ח ממטה למעלה שבסגולת או"ח נעשית לצורה, כלומר לבית קיבול על האור. (ע"ע כח"ב זו"ן, כלים).
:

     ה"ס תוהו והוא יצא מעכירת המים שה"ס חכמה הנק' לובן שבלבנון, וע"כ מכונה העכירות ההיא בשם שלג, וזסו"ה והארץ היתה תוהו וז"ס כי לשלג יאמר הוי ארץ.
     ובחכמה יצא טפת חומר הראשון (של ז"א) הנק' תוהו כנ"ל, ואח"כ נתן אותו בביבה ונצטיירו במעי אמא ע"י חומר שבה גם כן, וחומר שבה הוא אפר של אש (שנק' נפש).

:

האורות היוצאים מב' נקבי האזנים וכו' אינו דבוק ונוגע בפנים עצמם, אבל חופף וסוכך עליהם. (ע"ח ש"ה פ"א)

:
אבא מזריע טפת חומר משותף יחד עם הבלי דגרמי, ואח"כ באה הנפש שהוא מצד אמא וחופפת על הבל דגרמי מלמעלה, לכן גם אחר מיתה הנפש רק חופפת על העצמות מלמעלה ולא בתוכם ממש.
:

     ה"ע הסתלקות האור מגוף הפרצוף, דהיינו שיוצא האור מפנים הפרצוף לחוץ הימנו. ויש כאן ב' הבחנות: הא' הוא: בטרם צאתו לחוץ, דהיינו שההארה פועלת רק בעת שעודם בפרצוף, בסו"ה ויאמר לו הנני ויאמר לו אל תקרב הלום, ובסו"ה ירה יירה וכו', שכל זה פועל על האורות שיתלבשו היטב בגוף הפרצוף ולא יצאו החוצה, ואע"פ ששואב כחו מכח היציאות לחוץ אמנם השליטה הוא כלפי פנים דייקא. והבחן ב' הוא:
      היותם עומדים ומאירים בחוץ , ע"ד ע"ס המתפשטים מאזנים עד הפה וע"ס המתפשטים מחוטם עד החזה וע"ס המתפשטים מפה עד הטבור, שכל אלו עומדים דוקא מחוץ לא"ק ולא בפנימיותו, ומקורו ה"ס או"ח היורד ממעלה למטה (ע"ע או"ח ע"ע זווג) שמקור דאו"ח הזה ה"ס המסך המכה על אור העליון ומוציאו לחוץ, ונמצא שעיקר פעולתו של ההארה ההיא היא מכח שהיתו ופעולותיו בעודו בחוץ, כי ע"כ כל מסך העב יותר ממשיך קומה יותר חשובה, ולפיכך נמצא ג"כ עמידתו בחוץ כי משם כל הדרו ותפארתו.
      ראש אין בו ע"ס חיצוניים: כלומר בראש הא', והוא משום שאין עוד שם בחי' או"ח היורד ממעלה למטה אלא רק ממטה למעלה, וכל או"ח ממטח למעלה שליטתו בפנים: כמ"ש לעיל גבי ההארות בטרם צאתן לחוץ, כי כל פעולות האו"ח בעת שמופיע ממטה, היא מתחילה רק כדי שיתלבש היטב בפנימיות הפרצוף, רק אח"כ בעת שאו"ח ההוא יורד למטה, אז ניכר השליטה בחיצוניות הפרצוף.
      אח"פ: ומ"ש לעיל שע"ס דאח"פ מתפשטים מחוץ לא"ק ואע"פ שהמה ספירות דראש, היינו אחר בקיעת המדרגה לשנים גו"ע לראש הא' ואח"פ לבחי' גופא, כמקרה הנקודים. אכן צריך להבין שכנראה מע"ח נמצא שמפרש את האח"פ האלו בעולם עקודים.

:
כל פרצוף מוציא מתוכו ד' בחי' הארות לחוץ הנק' ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שהם מלבישים אותו מחיצוניותו, (ע"ע מלבוש). ונק' חיצונים להורות שנבדלים הימנו ואינם שוים אליו להיותם באים ע"י הזדככות המסך, (ע"ע הזדככות) ונודע שכל הבדל הרוחני הוא מכח שינוי צורה.
:

      החוש הוא כלי של פירודא, כלומר הגורם והמקיים את הבעל חיים אך ורק בהרגשה עצמית. אכן השכל הוא ענין כלי משותף, ובעיקרו הוא נתון להכרת זולתו, או להתיחד ולהתקרב או להיפך, ולעולם לא יארע להשכל שישרה על דבר אחד מבלי שיתוף עם שני.
      לכן תראה שהילד בימי עיבור ויניקה אע"פ שדבוק באמו ממש ומדמה ניזון, עכ"ז אינו מרגיש אותה כלל בטרם שמשיג איזה דעת.
      ותחילת הידיעה שורה בעיקר על זולתו, ואינו מבין ואינו שופט שום דבר זולת על ערך גוף שלישי, ואת הנוכח ואת המדבר בעדו לא ישיג. דהיינו שמשיג הוא ולא אני אתה, ואח"כ מתחיל להשיג הנוכח ולבסוף את המדבר בעדו.
      ולפיכך בתחילת מקוה היה רק בבחי' חוש, וע"כ לא היה לו אז שום חשבון ודעת עם זולתו, ובכלה דששי השיג תחילת הדעת שהוא גוף ג', ובכלה דשביעי השיג הנוכח, ועדיין לא היה לו שום דיבור או השג מבחי' מדבר בעדו, ובסוף דמקוה השיג גם את האנכי.

:

ה' נקודות יש פיתוחי חותם נגד ה' מוצאות הפה (שבז"א ששם יסוד אמא), שהם פתוחים ובפתחים ע"י אמא עילאה הנק' חותם שהוא יסוד.
(ע"ח ש"ה פ"ה)

:
יסוד נק' כן משום ששם נחתמים ונצטיירין כל הציורים של העובר.
:

      כי המלכות בהיותה מתפשטת הקליפות נאחזים בה, ובהסגירה א"ע אין מי שיוכל לינק משם, בסוד גן נעול אחותי כלה גל נעול מעיין חתום, והבן זה בסוד חותם בתוך חותם הצריך ליין.
     (ע"ח ש"ה פ"ה)

:

      הוא בחי' פה דראש הס"ג דאותו פרצוף, כי ה' פרצופין ננחן בכל פרצוף הנק' געסמ"ב המלבישים זע"ז, וכיון דראש דפרצוף הא' אינו בחשבון הפרצוף ע"כ אנו מחשבים להפרצוף מראש דע"ב, שמלכות דהסת"א שלו נק' פה דהפרצוף המלובש בטבור של הפנימי, כי הראש דע"ב מתחיל מפה דהפנימי ומלכות שלו בטבור של הפנימי, ומלכות דהסת"ב דע"ב שנק' חזה הכולל דפרצוף, מלובש במלכות דהסת"א דהס"ג שנק' פה דס"ג, כי מלכות דהסת"ב דעליון נעשה הסת"א אצל התחתון כנודע, ונמצא אשר הרת"ס דהס"ג מלביש על תוך וסוף דע"ב ועל הסוף לבדו של הפנימי, דהיינו מטבור ולמטה דהפנימי.
      וע"כ הבה"י דהפנימי נחלק על ג' שלישין: דהיינו מטבור עד הסיום דת"ת שנק' יסוד ששם עצמי הקוליות הוא שליש א' המלובש בראש הס"ג עד פה דראש דס"ג. והירכין דפנימי מלובש בתוך דס"ג עד הטבור הכולל שהוא מלכות דהסת"ב דס"ג. והרגלין עם האצבעות דפנימי מלובש בסוף דס"ג.
      באופן שחזה הכולל הוא פה דראש הס"ג ובחי' טבור דע"ב ובחי' יסוד דהפבימי.
      חזה דא"ק: אורות דחוטם ימין מקיף ושמאל פנימי ונמשכו עד החזה דא"ק. (ע"ח ש"ה פ"ב)
      חזה: תבינהו מלשון ראיה, ומסו"ה וירא ה' כי שנואה לאה, דהיינו מסיתום דחסדים שה"ס כי אשב בחושך דאמא, כי לאה ה"ס אמא כנודע. וכדי לחיותה עם חסדים שתהיה אהובה, לפיכך ויפתח את רחמה, דהיינו שחתך שם את יסוד דאמא במקום החזה וראיה הנ"ל. וסוד החיתוך הוא עם גילוי העביות דבחי"ד ע"ד הנחש המכישה באו"מ כדי שתוכל לילד והבן. וז"ס ועיני לאה רכות, דהיינו מסיבת סיתום דחושך אמא לאור דחסדים גרם זה שתהיה אב"א עם החכמה שנק' עינים, דע"כ היתה שנואה כנ"ל, שז"ס הויה אור לי דאנקת"ם ואא"ב. (ועי' לקמן שעינים דישסו"ת ה"ס החזה)

:
הוא ענין הסתלקות הנוהג בכלהו גופין (ע"ע הסתלקות). שהוא משום הזדככות המסך. וכאשר נזדכך המסך מבחי"ד לבחי"ג נבחן שעלה לז"א, וכשנזדכך לבחי"ב נבחן שעלה המסך לבינה, וכשנזדכך לבחי"א נבחן שעלה המסך לחכמה, וכשנזדכך לגמרי מעביותו נבחן שעלה לכתר, דהיינו לפה דראש שהוא השורש שלו והמאציל. (ע"ע האורות להמאציל).
:
הוא רת"ס דקו ימין דכל פרצוף, קו ימין דראש הפרצוף נק' חכמה, קו ימין דתוך הפרצוף נק' חסד, קו ימין דסוף הפרצוף נקרא נצח.
:

אור העצמות המלובש בספירת החכמה מכונה בשם חיה, להיותו עיקר האור וחיותו של הפרצוף המושפע מא"ס ב"ה והוא מדרגה הרביעית שבהפרצוף.

:
היינו אור החיה, כנ"ל בערך: חיה
:

     כהן גדול ששורשו חכמה בבחי"ג, (ע"ע א"ק) העליונה (תוך מקוה), ועליו כתוב אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, לפיכך כתוב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, דהיינו שמחוייב לידע על בטח שעוד שום איש שבעולם לא ידעה, שמכאן סוד האחדות המרומז בזוהר למהוי עמהון לעילא חד לקבל חד (ע"ע אחד יחיד מיוחד), ואז מלא כל הארץ כבודו כל הארץ לרגלו פדה, אכן אם לוקח אלמנה שגם איש אחר ידעה מקודם לו א"כ בהכרח שכבר אינו נמצא ברה"י, שהרי יש איש אחר ג"כ. וכיון שהוא לא השיג עוד את הסוד אחד יחיד ומיוחד הראוי לגלות סוד האחדות גם ברה"ר, אלא רק בחי' אחד יחיד לבד, לפיכך אי אפשר לו להחזיק מוחותיו בסוד החכמה עליונה, כי צריך לפחוד מל"ב האבן.
     וא"כ הבן הנולד מאותה האשה אינו בבחי' מלא כל הארץ כבודו, אלא עדיין נמצא לו מקום של תיקון הראוי למלאותו, ונמצא שגורם חלל פנוי באור העליון אשר באמת אין שם חלל פנוי אלא בסוד תכלית שמים וארץ והאור ממלא כל עלמין כנודע בסוד רה"י, (ע"ע אחד יחיד ומיוחד). וע"כ כל זרעו חללים.
      משא"כ כהן הדיוט שמוחותיו אינם גבוהים כל כך, נמצא שמותר באלמנה כי הוא באמת כבר ברה"ר בלאו הכי, וע"כ לא אכפת לו כלל אם איש אחר ידעה מקודם לו, אכן אם איש אחר ידעה ומצא בה דבר ערוה וגרשה, אז ודאי אסורה לו כי מעורר אותו ערות דבר לעילא, וגורם לעשות חלל פנוי ונמצא מחלל כל זרעו.

:

הבל היותר קרוב למוצא הפה והחוטם נק' פנימי (או ראש). והיותר רחוק נקרא חיצון. (ע"ח ש"ג פ"ג).

:

      אין לך שום בחי' שאין בה פנימיות וחיצוניות. ותבינהו ממ"ש בע"ח שער מ"ב פ"ג שכללות העולמות מתחלקת לה' נחי': שורש עצמות גוף לבוש היכל, דהיינו כאדם הכלול מגוף ועצמות יחד, אשר השורש מלובש בפנימיותו, שאלו ג' בחי' הם אחת. ואדם הזה יש לו מלבוש והיכל לשבת בו וב' אלו נפרדין מהאדם עש"ה.
      פנימיות השורשי: הרי לפניך אשר הוא שורש עצמות גוף, דהיינו הנק' אדם יחיד ומיוחד בג' הבחי' ומכונה ג"כ כתר חכמה בינה השורשים, שכתר ה"ס א"ס שורש לכל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל.
      וסוד חכמה הוא עצמות שבתוך הגוף, דהיינו נשמתו המלבישה לאור א"ס הנמשך בתוכה של הנשמה בסוד חוט א"ס בלתי נתפס רק הנשמה לבדה היא המלבשתו בפנימיותה.
      בינה ה"ס גוף האדם, דהיינו הכלי שהנשמה בתוכו, אשר הנשמה מחיה אותה ואדילו, וגם ה"ס י"ה דהויה: שקוצו של יוד מרמזת לשורש שאין מחשבה תפיסא בו כלל, והיוד חכמה עצמות, וה' ה"ס גוף האדם שנק' בינה.
      וז"ס אדם נברא יחידי: והיינו בסוד הפנימיות הנ"ל לא היה רבים בהעולמות אלא אדם אחד נמשך מהשורש, שהאדם ה"ס י"ה והשורש קוש"י ויותר לא היה בעולמות, אלא שאדם צריך ללבוש והיכל, וע"כ יצא חיצוניות בשביל לבוש והיכל להאדם, שה"ס ו"ה. וחיצוניות ה"ס ריבוי בסוד אין רבים פחות מתלת, כי זסו"ה אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ותבין זה יחד עם הכתוב אני בינה לי גבורה, שפירושו שהגוף שה"ס הבינה כנ"ל, כלול ג"ר ממדת הגבורה לפנימיותו כמו שכלול מבחי' החכמה כנ"ל.
      וז"ס ויברא וייצר הנאמר באדם , כי בסוד הפנימיות נאמר ויברא שה"ס בינה, והיינו בבחי' שורש עצמות גוף יחד בלי ריבוי וחיצוניות אליו, אלא כדי להכין לו לבושים והיכלות נאמר וייצר שה"ס רבים וחיצוניות.
      שיצירה ועשיה הם סוד ו"ה שנעשו בסוד לבוש והיכל, כי כן יצאו האורות ונצטיירו לפניו בב' יצירות: יצירה א' מסו"ה בזוהר על הפסוק לית אורחא דמלכא למדבק בי לבר מהיכליה.
      והמלה לבר מהיכליה: יורה שיש כאן חיצוניות ופנימיות בהיכל עצמו, וזהו יצירה א'. ויצירה ב' (ה"ס הלבושים בסוד שנתעטף הקב"ה בלבושו והבהיק את כל העולם כולו מאורו).
      אמנם מקור יצירת לבוש משורשו: ה"ס רקיע שנברא ביום ב' המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, ושם נבראו מלאכי השרת.
      ודע, אשר היכל ה"ס ו' סוד הכתר: כלומר בטרם שנתפשט לחכמה היה יצירה א' הנ"ל דלית אורחא דמלכא וכו'.
      לבוש ה"ס ז' סוד חכמה שלא נתפשטה למטה מרקיע רק בבחי' הנפרדים שנק' לבושים. והנה נתבאר שלבוש והיכל ה"ס כתר חכמה שלמעלה מרקיע שלא נתפשטו למטה מרקיע העליון בסוד הפנימיות, ע"כ נשארו בחיצוניות בסוד ב' מקיפין חיה ויחידה.
      ואבאר כמה בחי' חיצוניות:
      ע' אומות ה"ס חיצוניות: וה"ס הרבים כנ"ל, ונמשכים מיצירה ב' הנ"ל, ונשרשו בהבדלה דאור שנצטיירו מעשיהם של רשעים בסוד ולחושך קרא לילה,... ותיכף בחירת פנימיות מתוך החיצוניות כי הבדלה ה"ס בחירה כמ"ש ז"ל שבחר במעשיהם של צדיקים כיתרון האור מן החושך, ונשרשו מאליו בחי' רבים דהיינו צדיק ורשע שהם סוב ורע.
      ועתה אבאר החיצוניות בסוד אותיות כ"ב דאלפא ביתא: שהאותיות מצטיירות בסוד ניצוץ ורקיע, שניצוץ ה"ס נקודה בהיכליה: כנ"ל, דלית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה, אלא כנקודה בהיכליה והבן היסב.
      שנקודה ה"ס ניצוץ וה"ס י' עילאה דץ' בטרם שהופרש הרקיע והיה כולו זקוף כזה י ו דהיינו שהיה בסוד קו עומד ואח"כ נטה קו,
      שז"ס נוטה שמים כיריעה , דהיינו כזה ץ ובסוד מים עליונים היה י-, דהיינו מסוף העולם עד סופו היה הקו פרוש, אלא אח"כ בסוד חיצוניות נעשה סוד מים תחתונים כזה ית שהם (*)כמו ד' הפוכה ת. כלומר דלים וריקים מכל.
      (*)הגהה: שה"ס צדיא וריקניא הנק' חיצוניות דבחי"ד.
      וכבר ידעת סוד ה"פ געסמ"ב כי גם אותיות כ"ב נחלקו לד' פרצופין כי
      א ב ג ד ה ה"ס כחבתו"מ דגלגלתא.
      ו ז ח ט י ה"ס כח"ב תו"מ דע"ב.
      כ ל מ נ ה"ס כח"ב תו"מ דס"ג. וחסר כאן אות מיוחדת דה"ת שלאחר הד', כי ז"ס הזדככות דבחי"ד כי ה' דא"ב ה"ס בחי"ד ונזדככה בפרצוף ע"ב בסוד י', שבאמת ה"ס ד' משותרת ב ו' קטועה ד ה' דא"ב שבגי' י' והיינו הזיכוך לבחי"ג ז"א, ואח"כ נזדככה לבחי"ב בינה.
      וכאן נ' כפופה במקום ה' נ' דאשרי שה"ס הגו בכסף סיגים, וע"כ נקל ס"ג ועי' בירידת נה"י דס"ג לזו"ן פנימיים.
      ס ע פ צ ה"ס כח"ב תו"מ דמ"ה. וגם כאן חסר אות חמישית דמלכות, (ונעשה סוד לבוש מקיף דחיה) שז"ס אשר ז"א הוא ס"ס וחסר מלכות, כי המלכות יצאה בפרצוף לפני עצמו בסוד ב"ן,
      והיינו ק ר ש ת ה"ס כח"ב תו"מ דב"ן, וגם כאן חסר אות חמישית מפני שנעשית סוד היכל, ע"ש בע"ח שמ"ב שה"ס מקיף דיחידה. ובזה תבין שכח"בתומ דב"ן ה"ס חיצי חיצוניות.
      קוף ה"ס כקוף בבני אדם כמ"ש ז"ל כולם בפני חוה כקוף בבני אדם, כלומר פנימיות מסתכל ע"ג חיצוניות, וחיצוניות נעשה כקוף בבני אדם.
      ריש ה"ס כי גם במלכותו נולד רש, דהיינו כמו די הנ"ל.
      שין ה"ס בינה שהיא מאירה בסוד תלת ראשין.
      תיו ה"ס תיו חיים הנמשך מסוד ח שהי"ס בינה דע"ב, אלא כרעא דקי שנמשך לחיצון דחיצוניות בסוד קוף בבני אדם היא שחזרה ונגנזה בתי. וז"ס שיש ת' מות ות' חיים, וה"ס המלכות הנשמרת מהקלי' ומגבהת כרעא דילה.

:
יותר מעולה מפנימיות הכלי (ע"ח ש"ד פ"ג).
:

זהו נעשה ע"י מלאכה גדולה, כי מתחילה הוריד אור העליון למקום התחתון, דהיינו אור דנה"י דס"ג דאותו פרצוף עד סיום רגליו כמו שהיה בטרם הצמצום דנה"י דא"ק, ומחמת זה נתערבו נה"י דס"ג אלו עם בה"י הפנימים דאותו פרצוף דהיינו בחי"ב עם בחי"ד, ובפגמה הנה"י דס"ג ומוכרחה תיכף להסתלק למקומה למעלה מטבור, כדי לקבל תיקון דאגלאי מלתא למפרע, אכן מכח העוה"ב לקחה עמה גם גו"ע דנה"י הפנימים שיש שם בחי"ד, שמכח זה עלתה ה"ת גם לעינים דס"ג ונבקעה לב' מדרגות גו"ע ואח"פ, וממילא נחתך ונפסק יסוד אמא במקום עינים דישסו"ת ששם החזה.

:

      החיתוך הזה הנבחן באצבעות רגלין דכל פרצוף מובן כמו חושך החותך בהאור, כי במקום חושך אין אור כמובן. וע"כ בהגלות אור העב שהוא בחי"ד בעת שאין בה זווג דהכאה הרי נבחנת לנקודה שחורה חשוכה, וממילא מסתיים האור של המדרגה.
      ודע שז"ס סוף, וע"ס דנה"י המתחייבים להיות בכל מדרגה, כי בחי"ד של הראש וכן של התוך אינם מסיימים וחותכים את המדרגה, כי שם אור העב מחובר בקומה שוה עם אור הזך, ואדרבא כל העב יותר חשוב יותר, וע"כ אין הפה והטבור נבחנים לגריעותא יותר מט"ר. משא"כ כשמתפשטים אותם הד' בחי' מטבור ולמטה בלי שום זווג דהכאה, אז ודאי שכל הזך חשוב יותר וכל העב הוא חושך כלפי הזך, וע"כ העב בתכלית שהוא בחי"ד הוא נקודה שחורה בלי לבנוניתא כלל, וממילא נעשה חיתוך וסיום באור מסבת בחי"ד, וע"כ נבחן לאצבעות רגלין דפרצוף זה, כי אורות הפרצוף אינם נמשכין יותר.

:

      כדי להבין איזה פרצוף מן פרצופי אבי"ע, צריכים להשים נגד העין בשעת העיון בו בכל הענינים הנוהגים בבנין כל פרצוף, שהם:
      א' הסתכלות א' וב'.
      ב' ניצוצין.
      ג' או"ח המסתלק למקורו.
      ד' או"ח המלביש.
      ה' היוצא מהפרצוף.
      ו' הבא להפרצוף.
      ז' נקבים.
      ח' שערות.
      ט'...... (חסר ההמשך)

:
(ע"ע לעיל <חלום - אמנם חלום>) ואפשר לבארו בהרחבה יותר, כי מתחת לאומ"צ נעשה הסיתום שהוא הסתלקות הפנימית בסוד שינה ותרדמה, (ע"ע שינה ישן), ואז נאמר במראה אליו אתודע שה"ס המראה הגדול הזה המובא מכח השינה הנ"ל. ואחאז נאמר בחלום אדבר בו כי אין חלום בלא דברים בטלים, שה"ס היולי דעבידתא שהיתה לו דבר בטל לגמרי ולא שכיח ולא הוי, אמנם הוא שגרם לכל דברי קודש עלאה שנגלו לו בסוד הנבואה דסולם וכל חלומות אמתיים והבן.
:

      הוא הארה תמה ושלמה, אלא שנתערבבה מסיבת חיסרון של משהוא, וכמו שאמרו ז"ל אין חלום בלי דברים בטלים. כלומר שאיננה בבחינת הכל הבל ובטל אלא המעט שנחסר בה בהכרח דבר בטל הוא, כלומר שנתבטל מה. באופן שגדר החלום הוא בביטול מקצתו וגדר ההבל הוא בביטול כולו. וז"ס בחלום אדבר בו שנאמר לאהרן משא"כ משה הוא כדבר איש אל רעהו, כלומר בתכלית ההספקה לא תחסר אף משהו שזהו נקרא בהקיץ. ועוד, כי כל הארה שנתבטלה במשהו לא תופיע בהווה רק בהיה, וע"כ נדמה העליון כמו חלום שלא יארע השגתו לאדם בהווה אלא מבחיבת היה בלבד, וטעם שאין ענין מקצת נוהג ברוחביות ונדר שהופר מקצתו הותר כולו. וע"כ אע"פ שלא נחסר מההארה רק משהו דמשהו, עכ"ז אין התחתון יכול עוד להדבק שם עד שיתקן אותו החסרון.
     וזה סוד חסרון לא יוכל להמנות שאע"פ שהמקבל ישגיב ויקבל כמה ההארות גדולות אחרות, עכ"ז לא יתמלא משום זה החסרון הקודם עד שמתקן בודם שקלקל.
     הבל בגי' ל"ז כמילוי ס"ג: כמ"ש במ"א (ע"ע חושים), שכריית כלי הקבלה לא יצוייר אחרת זולת על ידי הבלים היוצאים מהפה, דע"כ משה גלגול הבל, וא"כ אי אפשר שיתמלא הויאה דס"ג ששם היה שביה"כ זולת ע"י הבל, ולכן נרמז שם חשבון המילוי דהוי"ה דס"ג להראות התיקון דידה.

:
הבל ה"ס דברים בטלים. כלומר, שהשיג מה ואח"כ נתבטלה ההארה, נמצא הכל הבל ורעות רוח, ומזה תבין שכל מילוי שנתבטל ונתרוקן הימנו אור, מוליד בו הבל. וכיון שיש ז' מידות של שפע המאירים בזה אחר זה, הרי כאן בהכרח ז' הבלים, כי אי אפשר שיופיע מידה שניה בטרם שנתבטלה מידה הראשונה.
:

כלי היסוד נק' חלון להיותו המקום המיוחד בפרצוף העליון שדרך שם יוצא האור דעליון להתחתון, ודומה לחלון של בית שהוא מיוחד להבית אור השמש להבית, וחלון היינו מסך. ונק' חלון משום שמשפיע אור העצמות.

:

      (ה"ס אומ"צ) שדרך שם נשקף העליון אל התחתון בסו"ה משגיח מן החלונות, והוא מתוקן יפה יפה לת"ת הבית. ויש ג"כ בחי' חרכים : שדרכם נשקף ג"כ העליון להתחתא, אכן נבחן בו ב' גרעונות בערך החלון, הא' שאינו מתוקן ועשוי לת"ת הבית אלא אדרבה שהם מנוולים הבית. והב' שאין כל תמונת העליון נשקף דרך שם אלא מקצתו, שזה נק' במחה מציץ מן החרכים, מלשון הציץ ומת הציץ ונפגע, שאין זה בחי' בהיריות אלא מבהיק לשעתו כמו ניצוצין דנפקין ומתדעכין. ובזה תבין דרבב"ח תא ואחוי לך שמיא ורקיעא דנשיקי אהדדי: שה"ס כל"א האמצעי בין תוך דמקוה שנק' רקיע ובין הארץ שה"ס העולם הזה שהוא קצה השמים וראש הארץ, ובסו"ה מקצה השמים מוצאו.
      חזא דאיכא כוותא ברקיע: כלומר חלון כנ"ל שדרך שם נראים העליונים דרי שמיא. הניח שם חפציו וחזר ליטול אותם ולא מצאם, אמר איכא גנבי הכא, א"ל תא למחד ותשכחינין, את' למחר ואשכחינין, א"ל מאי האי, א"ל מאי הא', א"ל האי גלגלי דרקיע הוא דהדר:
      פירוש, כי עגול יורה שאין שם הבחן בין קטן לגדול כי אין בציור העגול שום בליטות אלא הכל שוה, כן הענין גלגל הרקיע שמקומות הסתומים ומקומות הפתוחים כולם שותם, וע"כ הוא מתגלגל תמיד כדי להראות ולפעול עם כל בחינותיו כקטן כגדול. וזה שתירץ לתמיהתו כי עכשיו בכל"א היכי דנשקי ארעא ורקיעא ראה החלון דאומ"צ משמש בו, ואח"כ כשחזר והסתכל באותו מקום ראה שסתום הוא כבתחילה, ותירץ לו שאין בבחי' עגולים שום העלמה אלא שתמיד מתגלגל. וזיל השתא ותא למחר ותו תשכח ליה, כי החלון יחזור למקום הזה ואח"כ שוב יתגלגל משם ויראה לך כסתום.
      וז"ס חלונות שבעגולים: שדרך שם משפיעים ספירות עליונות לתחתונות, אמנם חלונות אלו אינם תלויים במקום אלא תלויים בזמן בהיותם מתגלגלית ולפיכך נדמה לך שלפעמים נפתח חלון ולפעמים חזר ונסתם.
      וזסו"ה ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן, בסוד כמלך במדינה. דהיינו מבחי' העגולים אין השפע מגיע אלא בזמנים שההלונות חוזרים למקום בחינתו, וע"כ אינו נמצא תמיד תחת השפע.
      באופן ב' משמעות בעגולים : הא' ששפעם אינו קבוע אלא כגלגל החוזר בעולם עולה ויורד, ומשמעות ב' שאין שם שום גריעות או חשיבות אלא תמונה עגולה, וז"ס גלגל בשנה כמלך במדינה.

:

יש ג' בחי' חלונות שהם יסודות דעליון כנ"ל (בערך חלון). דהיינו יסוד דא"א המשפיע למוחין דאו"א ויסוד דאו"א המשפיע למוחין דז"א, ושניהם אלו נק' חלונות גדולים משום שמשפיעים מוחין דג"ר ממש, אמנם יסוד דז"א המשפיע לנוק' נק' חלון קטן וצר משום שאינו בחי' מוחין דג"ר ממש אלא הארתם בלבד.

:
ע"ע חלון גדול.
:
אין פו"א בראש, לפי שבמקום שאין שום נקבים וחלונות יוצא האור בשוה. (ע"ח ש"ה פ"א).
:

      ההפרש ביניהם כמו מזווג דפיוסא לזווג דהכאה, בסוד ע"ה מכה ובועל, כי פי יסוד נק' חלון, כמ"ש בע"ח שמ"ב, שה"ס עטרת יסוד הנק' מלכות שבגופו דז"א, ששם מתגלים החסדים העליונים הנאמנים באנקת"ם, וא"כ אע"פ שהאורות העוברים דרך פי יסוד המה ג"כ בסוד זווג דהכאה, אמנם הוא בחי' זווג דהכאה בפיוסא: שמפייס מתחילה והדר בועל, כי מפייס את החושך בנוק' בריבוי החסדים, שבזה מתעלים החסדים ומתמתקים בסוד החכמה וקימה. ונמצא שסוד הכאה ממשיכה ג"ר ע"י פיוס חסדים, שז"ס ואאב"ח האל. וז"ס כל הארות שבאצילות המה בחי' עצמות דחכמה, כי מלובשים בלבושי חכמה דאנקת"ם מחמת שעוברים דרך חלון שהיא פי יסוד: שה"ס עטרה שעטרה לו אמו. וז"ס חיוהי וגרמוהי חד בהון: חיוהי ה"ס חיה וחכמה, וגרמוהי ה"ס אור דחסדים המתגלין אפומא דאמא שה"ס מלכות שבגופו שהם ג"כ אלקיות ממש בסוד אנקת"ם. מסכים המה בחי' מלכות בלי יסוד, שה"ס ע"ה מכה ובועל, שאין שם פיוסא מקדם הביאה, וע"כ אם טפה דג"ר הוא הרי הוא חסדים, והיא יושבת בחושך,
      שז"ס חושך דבריאה: כי אמא מקננא בבריאה, כלומר שכל הבחינות הנמצאות בבריאה המה מזווג דהכאה על מסך דבינה שה"ס מסך דבחי"ב. שיש שם סיתום דחסדים בבחי' ג"ר בלי חסדים וה"ס בריאה,
      וע"כ נק' זה קן ציפור: להיות כל העובר דרך מסך אינו כבר במדרגתו הא', כמ"ש בע"ח שמ"ב, אלא נבחן כתולדה ממנה, ומשמיענו הזוהר אשר אמא מקננא בבריאה. כלומר שאינה מעמידה תולדות מבחי"ב רק בהבריאה, ומקום הולדות תולדות הוא קן שאין הצפור מולדת אלא בקן המוכן לה.
      ז"א מקנן ביצירה: וכן מסך עיצירה הוא ג"כ הכאה בלי פיוסא, כלומר שמסך דו"ק המקנן ביצירה נותן לה חסדים בניכוי חכמה, ונמצא שהמקבל חסר ג"ר, וע"כ יצירה ו"ק בלא ג"ר, והוא ג"כ מכה ובועל. כלומר, שיש הכאה וניכיון בלי פיוסא כי בבריאה יש ג"ר בניכיון ו"ק, וביצירה יש ו"ק בניכיון ג"ר מסבות הזווגים דדו"נ, משא"כ באצילות מפייס לה בסוד לבושים ארוכים דג"ר, שהטפות דזווג מלובשיו בלבושי חכמה וממילא החכמה והחסדיו תמים יחדיו, ואין כאן הכאה ונכיון בסיבת הזווג, וז"ס תרנגולא המשלשו כנפיו למטה ומפייס לה ומבטיח לה שיעשו לה לבוש ארוך עד הארץ כמ"ש חז"ל. (עירובין קחיוך. ורמזו בזה לסוד זווג דפיוסא, שכל עיקר הפיוס ה"ס לבוש ארוך שממציא להנוק' מסוד ג"ר וא"א והבן.
      לבוש הוא משפיע ע"י חלון: וסוד מסך שבפי היסוד נק' לבוש, שפירושו חיצוניות, כי כל המשפיע משפיע בדבר היותר עב, אלא בסוד פיוסא כנ"ל נק' לבוש. אמנם שיורי לבוש משפיעים ע"י מסך ממש, שמסך שממעל להבריאה נק' שיורי לבוש, עיין בע"ח שמ"ב פ"ד (ע"ע שיורי לבוש דיושר מוציאים שמים דעגולים).

:

      שורש זה הוא מסו"ה צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו, כי יש צר וצרה שהם זו"נ דקליפה.
     חלוצים: ואפשר להבין זה מסוד ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שעליהם נאמר חלוצים תעברו לפני אחיכם ע"ש. וה"ע חליצת הנעל, כדי שלא יכשל בקוצים וברקנים שעל האדמה הארורה שנאמר עליה קוץ ודרדר תצמיח לך, אשר ע"ז התפלל דוד והודה לה' כי חלצת נפשי ממות את עיני מדמעה את רגלי מדחי, וענין קוץ הזה ה"ס בחי"ד שאין לה תקנה זולת בהנעל שעל הרגל, אשר ע"כ נתקללה האדמה בקוץ ודרדר. אכן יש אדמת קודש.
     אדמת קודש: והוא המקים המשומר בעזרת הכל יכול, שלא ימצא ולא יראה שם שום קוץ ח"ו, וע"כ לא ידח ממנו נידח. וזסו"ה של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, כי בעזרתו ית' עמד על אדמת קודש. ולפיכך נפטר לגמרי מלשאת מנעלים.
     וסוד של הוא מלשון שאל אלא בסוד ושלף הוא מלשון שאל אף. וז"ס לקיים כל דבר על הגאולה ועל התמורה ושלף איש נעלו ונתן לרעהו.
     ומתחילה צריך לבאר סוד
     הגאולה והתמורה: כי יש גאולה שלימה בסוד השמים שמים לה' (מקו"ה) ויש גאולה שעדיין בלתי שלימה (שה"ס בכח אנקת"ם). אלא בזמן השתא אלפי שני היא משמשת במקום הגאולה שבשמים, שבזה נתן ענין שכר ועונש לבני האדם, וזסו"ה, והארץ נתן לבני אדם. וכיון שמשמשת במקום העליון, ע"כ נק' תמורה : כלומר אור גאולה קטנה תמורת אור הגאולה הגדול והשלם בתכלית. אכן שני פרצופים מלאים אור המה שלכל אחד יש ראש תוך וסוף (ע"ע רת"ס)
     שנתבאר שם אשר המלכות דסוף איננה ראוי' לאור ההסתכלות המתפשט להכאה. והסברנו הטעם משום שבאו"ח העולה המקורי העומד בהטבור אין שם דינין לגמרי. ולפיכך אחר שנתלבש וירד להכלים אין שם מקום להכאה, ותדע שמקום זה נק' אדמת קודש והעליון אומר במקום שאמר משה משה אומר עכשיו של נעלך מעל רגליך: כלומר אם תשמע קולי בראש בסוד או"ח העולה שה"ס משה משה, תשמע בסוף של נעלך.
     כי נעל : ה"ס המסך המעלה או"ח ומסלקו למקורו, אלא בעת שנמשך עמו כח מלכות השורשית נק' נעל בסוד גן נעול אחותי כלה, וכיון שסוף הפרצוף דהיינו הרגלין עומדים על אדמת קודש א"כ אין שום צורך לנעל כי מקום שדרכו להיות מגולה הוא,
     וז"ס יחף : בהר הבית ובכל מקום קדוש עומדים יחפים, והוא מכח האמור באדמת קודש של נעלך, להורות שאין שם שליטה לגילוי קוץ כנ"ל.
     ובזה תבין סו"ה וחלצה נעלו וירקה בפניו: כי אע"פ שענין חלוץ הנעל הוא מדרגה נכבדה כי ה"ס קיום העולמות, וה"ס לקיים כל דבר ושלף איש נעלו ונתן לרעהו, להיותו הסימן של סיום וגמר כל פרצוף של קדושה, דע"כ נמצא עומד על אדמת קודש סוד המלכות של הסוף. ואח"כ בסוד התיקון נמצא אשר אדמת קודש זו יורדת ונעשית עתיק לתחתון בסוד דינין דנקבה קשין בסיפא, (ע"ע דינין דדכורא קשין ברישא), הנה נק' זה ונתן לרעהו, שה"ס תיקון גדול לעת תיקון בסוד היבום. אכן בו בזמן שאינו מרוצה עוד לייבם, הנה יש גם בענין זה בזיון גדול, בסוד וירקה בפניו: יריקה ה"ס בחי"ד המתגלה בראשו של התחתון בפה שלו, אשר בשעה שהעליון שה"ס היבם אינו מרוצה עוד לייבם הרי היבמה חולצת את נעלו, דהיינו התחתון שיש בו בחי"ד כנ"ל, ויחד עם זה הולך אח"כ ויורק מתוך פה של ראשו את הדינין ומבזה אותו בשם
     בית חלוץ הנעל: כי הוא מגלה את הדינין במקום רגל היחף ונעשה ~נין יחיפת הרגל לבזיון גדול כמו חשופי שת, וע"כ שורה בבית זה פי שתים, הא' כי יש שמה אחיזה לדינים ובזיון גדול. והשנית שיש שם חושך מטעם שהיא באמת מלכות הג' מלכות דמלכות המלכות, שאינה ראוי' כלל להכאה. ואע"פ שנגלה שם דינין בסוד בית חלוץ הנעל, אכן אין אלו אמיתיים מצד עצמו אלא הוא רוק מפה התחתון דהיינו היבמה החלוצה שנתדבק בו. ולפיכך לוקה שתיים הן בחושך והן בדינים.
     והבן היטב הסוד הזה, כי עיקר הבזיון הוא מפני שאינו יכול עוד ללבוש בחזרה את הנעל שלו הנמשך ממלכות השורשית בסוד גן נעול כנ"ל, והוא משום הרוק דפה של ראש של התחתון נדבק בו, שזה פוגם אפי' את הנעל ג"כ, מטעם דדינין דנוקבא קשין בסיפא כנ"ל, (ע"ע דינין דנוק' קשין בסיפא).
     ודע שאין תיקון לזה רק בסוד ירקרק חרול: כלומר ביריקה שניה מצד בחי"ב שה"ס שיתוף מדה"ר בדין, ואז מה יפו פעמיך בנעלים, כי אינו פוגם עוד, דיריקה דנחי"ד נבטלת ביריקה דבחי"ב.

:

ה"ס בחי' אחרונה דבחי"ד שכח הצמצום שורה עליה שלא לקבל האור העליון בבחי' אחרונה זו, וע"כ נשארה חלל פנוי ואינה מוכשרת לקבל שם שום אור עד גמר התיקון.

:
ע"ע חלל הפנוי
:
חרב הוא מלשון חרבו פני האדמה, דהיינו יבשות שנמשך מסיתום דאחורי אומ"צ, וה"ס ועל חרבך תחיה, כי משם נמשך כל בחי' רישא דעשו שהיה מסוד הקדושה דהיינו בתיקון דאנקתם ואאב"ח. וה"ס: סיני, חורב, חושך, מעיקר אחד הזה נמשכים.
:
ה"ס הפיכת האדמה מחיצוניותה לפנימיותה ומפנימיות לחיצוניות, כי האדמה כלולה מבחי"ב ובחי"ד, ובחי"ד אינה ראויה לברכה משום כח הצמצום, וה"ס חיצוניות האדמה שהיא קשה, ופנימיותה ה"ס בחי"ב מדת הרחמים שה"ס דינא רפיא. ועיקר השולט הוא החיצוניות וע"כ מהפכין הפנימיות לחיצוניות ואז ראויה לזרע ברכה, כי באופן זה צוה ה' את הברכה והחיים, אמנם בטרם זה ה"ס האדמה אשך אררה ה', ארעא דאתלטיא, עיין בזוהר בראשית.
:

     ה"ס הכנה השורשית לכלהו ראשים וג"ר דאב"יע, שה"ס ג' אלקים דקטנות שבגרון, בסוד קנה ושט וורידין, שר המשקים ושר האופים ושר הטבחים. וע"כ נק' חר"ן מגזרת חרון אף, וכמו חרון אף שלנו. ונק' ג"כ גרו"ן מגזרת ג"ר, וכמו ג"ר שלנו. כלומר שהוא הכנה אל הג"ר דאו"א המלבישים לזרועות דא"א, אשר הג"ר הללו המה מוחין דג"ר הכוללים לכלהו פרצופי אבי"ע, (ע"ע גרון) והבן.
     אמנם אשר סוד החרן האמור ה"ס בינה דא"א שצריכה באמת להיות בראש דא"א, כי היא לא נפגמה מעולם, אלא משום ה"ת שעלתה לעינים ואתתקנו חו"ב עילאין בדו"נ, אשר "החיך" דא"א שה"ס הבוק' דעינים (דכל הראש דא"א סודו גו"ע לבד) והנק' מלכות דראש דא"א, היא שגרמה בחי' חרן הנ"ל, כי היא הוציאה הבינה דא"א מסוד הראש לבחי' ו"ק וגופא. וז"ס אבא שה"ס חיך הוציא אמא (בינה דא"א) לחוץ מראש, דהיינו לו"ק לגרון אודות בנה, דהיינו להכין ג"ר ומוחין לז"א בסוד הזרועות דא"א, באופן אשר חרן נתהפך לגרון, לג"ר דידן הכוללים הכל כנ"ל.

:
כל תחתון נמצא שעיקר מגמתו ותכליתו הוא להתדבק בעליונו. ולפיכך מוטבע בו מתחילת התהוותו לחשוק לזה בחמדה גדולה ורודף אחריו תמיד.
:

      הוא מלשון חות דרגא ונסיב איתתא, והוא ירידה לצורך עליה, והשי"ת מכונה כן בהיותו מתיחד עם השכינה הקדושה בתכלית היקר והנעימות, באופן שהאורות יוכלו להגיע לתחתונים למטה מעשרה, וכיון שמעולם לא ירדה השכינה למטה מעשרה ע"כ נק' זה בשם ירידה.
      חתן: עיין בסוכה דף ה. תניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלה משה ואליהו למרום וכו' והכתיב ומשה עלה אל האלקים. ומתרץ, למטה מעשרה. פי', כל עוד שלא נגמר התיקון אין השכינה יורדת למטה מעשרה, כי רשות של עוה"ז שהיא כולה בחי' רה"ר שהקלי' מצויין בה ואין דרי העולם הזה יוכלו להתדבק ברשות יחיד של עולם המרומז בשם רה"י. ונודע בערובין דף לג: אשר עמוד ברה"ר גבוה יוד טפחים נחשב לרשות באפי נפשי' ולא נחשב לרה"ר משום דאינו נוח תשמישתי' לבני רה"ר עש"ה.
      וע"ז רמזו שכל גילוי שכינה שבעוה"ז הוא בבחי' עמוד גבוה מעשרה טפחים שרק הצדיקים היכולים להגביה א"ע מרשה"ר להם מתגלה ולא להדיוטות. אמנם נבחרים כמשה ואליהו המה זכו להתפשטות המאורות בגילוי יוצא מהגדר כי השיגו אותה למטה מעשרה. פי' באופן שהיה מספיק לכל דרי עולם הזה בלי שום גבולים ותנאים.
      וז"ס חתן וכלה, שבגילוי היוצא מהרגיל האמור אצל משה ואליהו - מכונה השי"ת בשם חתן שהוא מלשון חות דרגא מטעם הנ"ל (ע"ע כלה).

:

      המלכות היא נקודה א' מי"ס שצריכים להמצא בה, ונקודה זו ה"ס כתר מלכות.
      וחסרה ט' תחתונות שבה : והטעם הוא לפמ"ש בע"ח, שיש ב' מיני הסתלקות בהנוק', דלפעמים מסתלק הימנה ט"ס ונופלים בבריאה, ולפעמים מסלק הימנה ט"ס ואינם נופלים לבריאה, אלא עולים ונכללים בז"א. פי' כי בסוד י"א יום החסרים משנת הלבנה בסוד כל המוסיף גורע, נבחן שאותם י"א יום המה ט"ס ראשונות שבה, כי לא נשתאר בה מאור העליון זולת הרשימו,
     וט"ס ראשונות נופלות בבריאה : ומן הפנימיות שבהם שה"ס השליפה דאור א' משתי עשרה בסוד משה משה, נבנה העודף דזכר שנק' יסוד הזכר (ע"ע יסוד ע"ע נסירה ), אכן הי"א שבה המה נשברים ונופלים לבי"ע.
     ולפעמים ט"ס תחתונות עולות לז"א: ואינם נופלים לבי"ע, והיינו מסוד ששניהם שמשו בכתר אחד (ע"ע נסירה ), ובסו"ה ופני לא יראו, שאז נעשה סיתום דחסדים אשר נתרוקנה מכל אורותיה (בסוד אחימן ), אכן הכתר שבה נשאר על תכלית השלימות, שהרי השארה זו היא שגרמה להסתלקות, בסוד אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד, ומתוך שנשאר הכתר, כבר פשוט שאין עוד שום נפילה לאורותיה ומכ"ש שבירה, אלא אדרבה עליה יש כאן, דהיינו שעלו לז"א איהו נקיט חסדים : כי ט"ת דנוק' שעלו לז"א המה החסדים שהרויח הז"א.

:

      הוא בחי' פה דראש הא' דב"ן דאותו פרצוף, ובחי' סיום רגלין לע"ב וס"ג דאותו פרצוף, הטבור נבחן למלכות דמלכות דכללות הפרצוף, כי הראש נבחן לט"ס ראשונות ופה למלכות, ואח"כ מתפשט המלכות לע"ס דידה עד למלכות דמלכות, ושם נעשה הסתכלות ב" ומלכות דמלכות הזאת נקראת טבור, ( ועי' בפמ"ס דף ס"ח ד"ה ונודע).
      טבור : מקורו הוא כתר דנקודים דהיינו בחי' ראש הא' דב"ן כנ"ל, אכן דע שבאמת הוא ראש הב', כי ראש הא' דשם ה"ס ישסו"ת דא"ק המתחיל מחזה ומסתיים למעלה מטבור בסוד ישסו"ת שעלה שוב לא ירד, אלא אח"פ שלו ירדו בסוד ראש הב' מע"ס גו"ע ואח"פ שנחלקו בעצמם לג' ראשים, דהיינו ראש א' כתר, ראש ב' או"א, ראש ג' ישסו"ת. ותראה אשר ראש א' דב"ן האמיתי הוא נמצא למעלה מטבור שנק' ישסו"ת.
      אמנם נודע בדברי הרב, שכל שלמעלה מטבור אין בו בחי' ב"ן כלום, אלא נחשב לס"ג, וע"כ אין ישסו"ת הנ"ל נחשב כלפי ב"ן לראש הא' כי אינו כלל ב"ן, אלא בחי' ע"ב דישסו"ת המתחיל מטבור הוא נחשב לראש א' דב"ן והבן היטב.
      באופן שסוד הטבור הוא ע"ב דישסו"ת וראש הא' דב"ן, ובחי' ראש הא' האמיתי שהוא ישסו"ת ה"ס בינוני בין ס"ג לב"ן המסתיים למעלה מטבור.

:

      ה"ס פה דעובר שמשם כל מזונותיו, כי נוטל דרך שם התמצית הנקי מכל מה שאמא אוכלת ושותה, וע"כ אין באכילתו שום פסולת, כי שם ה"ס עלמא דאתי ששמה מקום האור הגנוז שאדם מסתכל בו מסוף העולם עד סופו, כמ"ש ז"ל באור דמע"ב, כי ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו עמד וגנזו לצדיקים לעולם הבא.
      אכילה גורם החיות : והבן היסב סוד החיות של האדם, איך הוא קשור לגמרי במזונות, שזה יורה שהנברא צריך לינק שפע החיים מהבורא ית', והחיים הללו הוא כל מהותו של הנברא שבלעדו הוא דומם ואפס, ושפע החיים צריך אמנם לבחי' אתערותא דלתתא בסוד העבודה והמלחמה שנק' לחם, אמנם ודאי שאין חומרי המזון עצמם נותנים חיים, כי אין לך נותן מה שאין בו, אלא החיים נמשכין ע"י התעוררות עליון לגמרי, כך המזונות המה גורמים שיאחז בהם האור אע"פ שבהם עצמם אין שום אור, אלא מולידים וגורמים אש וחמימות כנודע, וכמו שאין נ"מ ביחס הפחמים שנותנין להתנור מאיזה מקום שהם, רק כל החשיבות שבהם נבחן לפי הגורם, כן מזונות הרוחנים אין נ"מ בחמרי המזון ביחסם עצמם מה הם, אלא רק בערך החום והאור דהיינו השפע חיות שהמה ממשיכים.
      נקב האחור : אמנם משום האמור הרי הם כולם פסולת, כלומר כל אותו השיעור העודף נשאר אחר גמר הגורם שלהם. כלומר, אחר שכבר המשיכו השפע בבחי' גורם, שזהו כל שיעור החומר שלהם, שהרי בהם עצמם אין אפילו משהו של הנגרם הזה, דהיינו חיות. ולפיכך כולו פסולת, וכולו יוצא לחוץ בסוד צא צא תאמר לו, וזהו מזון הקלי'. וע"כ נקרא צואה שלולי שמוציאו לחוץ היה ממית את החי, ולא עוד אלא שמחויב גם לכסותו כי אפי' הראיה והקרבה אליה מזקת להאדם, בסוד ויתד תהי' לך על אזניך (בסוד יהושוע שלא שמע לה "ר, ובסוד שאצבעות דומות ליתדות כדי שיסתום האוזן לשמוע לה"ר ) וכו' וחפרת בה ושבת וכסית את צאתיך.
      לחם הארץ: ונק' לחם מלשון חמימות , שהוא הרגש החיים והכח שדבר זה גורם, וז"ס לא תוסף תת כחה לך.
      ויש ירקות ועשב: מסוד ירוק ירק בפניה ומסוד אסוף אסיפם, בסוד בהמה דרעי על אלף טורין, כי בראש מקוה כל הירקרקות נאספו במקום אחד בהר אחד, ובסוד התפש"א נמשכו לעיבור בסוד מה שאמו אוכלת, כי הוא לא אכל אותם כמו שהם בפסקי פסקי כדרך האכילה, כי אם היה כן היה מטיל רעי והורג את אמו אלא בלי בירורי עצמו אלא על ידי בירורי אמו, והוא נטל דרך הטבור רק תמצית.
      לפי " ז תבין ב' ראשים בכל פרצוף, ראש הכללי מפה ולמעלה ( ראש מקוה)
      ראש הב': מטבור עד החזה המכונה ראשו בין ברכיו , דהיינו ראש העובר שהוא ראש דבחי' נה"י, אשר הפה שלו בטבור.
      ויש עוד ראש ג': מחזה עד הפה הכללי, שהחזה הזה ה"ס הפה ומכונה ג"כ יסוד הפנימי, אשר פה הזה נפתח ותיכף חזר ונסתם, בכח גילוי דראש דנה"י מפי הטבור ולמעלה ,(אומ"צ ). וז"ס נה"י אמא שנסתם במוחין דז"א.

:
(ע"ח ש"ג פ"ב) היינו חסד ודין ורחמים (בינוני ה"ס ישסו"ת דא"ק) .
:

ה"ס ה' גבורות.

:
ה"ס ה' חסדים.
:

מלשון תל תלתלים, שפירושו מלה"כ תל עולם לא יבנה, וע"כ יורה ענין טל על דבר בלתי מובן, ובזה תבין הכתוב שראשי נמלא טל קווצתי רסיסי לילה.

:

     ד' בחי' אלו של טנת"א הם בצורת אותיות ג"כ, (ע"ח ש"ה פ"ה ), דהיינו אותיות מצויירות מעגולים וטעמים, או מנקודות, או בצורת תגין, או אותיות פשוטות.
     טעמים : כתר דאבא נקודות, ט"ת דאבא תגין, כתר דאמא אותיות, ט"ת דאמא טעמים. הנקודות וטעמים אינם בס"ת, רק ע"י קריאת אדם. (ש"ה פ"ה ע"ח).
     טפת החומר נקרא יסוד : לרמז לטפת חומר הזכר שהוא הראשון והיסוד, דהיינו העצמות,

:

      אע"פ שב' הסתכלויות נכללים בהסת"א שה"ס משה משה יעקב יעקב, (ע"ע ו"ק) מ"מ הטעמים שה"ס הראש ועיקר הכל דהיינו הקריאה דמשה משה שה"ס או"ח העולה, הנה הוא לבדו נגמר בהסתכלות הזאת שאינו מספיק רק לכלים של ראש, משא"כ הסתכלות הנק' יעקב יעקב לא נגמר כאן אלא לאחר זה בסוד הסתכלות ב', כי שם נתפרש שגם האו"ח היורד (ע"ע או"ח העולה או"ח היורד ) אינו הסתלקות רק התלבשות אמיתי, דע"כ הסת"א נק' טעמים שה"ס עיקר הכל כנ"ל.
      והסת " ב נק' נקודות : ונק' כן משום דכל או"ח נק' בשם ניצוצין, אלא ניצוצין המסתלקים מהתחתון ועולים לעליון, נק' ניצוצין המאירים, דהיינו אספקלריא המאירה כי כן אין להם שינוי כלל הן בהיותם ברשות התחתון והן בהסתלקותם לעליון, ואדרבה בעת הסתלקות לעליון המה ודאי יותר מאירים וחשובים, מבעת היותם בהתחתון.
      משא " כ או"ח היורד ה"ס אספקלריא שאינה מאירה: כי בעת הסתלקותם מהתחתון, אין הניצוצין הללו מאירים כלל, ואדרבא שנופלים ברשות הס"א,
      וזס"ה רגליה יורדות מות : וע"כ ניקח מהם שם ניצוצין ונק' נקוודות חשיכות שתיקונם מתחיל רק בהסת"ב בסוד גופא ותוך של הפרצוף,
      ועולם הניקודים: השם מרמז דע"כ לא נגלו כלל בחי' ניקודים שה"ס או"ח היורד כנ"ל עד המקום הזה, בסו"ה ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו.
      אמנם בעת נפילתם למטה נק' אותיות : שהמה כמו מתות בלי תנועה, עד שהניקודים מתחברים עמהם ומחיות אותם, ולפיכך הניקודים והאותיות ה"ס פו"ח דחכמה נקודות ה"ס חכמה עילאה, אותיות חכמה תתאה : ועיקר האורות דחכמה שורים ודאי על האותיות, כי נקודות בלי אותיות אינם לגמרי בהמצאות, אמנם חיות שבחכמה ה"ס הניקודים שהמה נותנים התנועה והחיות בהאותיות, באופן שיהיו מוכשרים לגלות חכמה.
      תגין : ה"ס בינה תתאה היונקים מה. ומהטעמים השמות הק' משה יעקב, והמה שורים ממעל לאותיות בסוד נפשו עליו תאבל.
      ט"ס תחתונות דנפלו לבי"ע : ויש לפרש עוד באופן אחר, כי נודע בסוד כתר לראות שיש שם ב' שמות משה יעקב, דהיינו בחי' מה שנשלף מהתחתון ומסתלק לשורשו בסוד או"ח העולה.
      וזהו מ"ש בע"ח שלפעמים ט"ס ראשונות דנוק ' עולים לז"א: דהיינו בסוד משה, אמנם בחי' מה היורד מהתחתון בסיבת הסתלקות הנ"ל ונופל לס"א בסוד אודנין דהוי לי' חתכין ממנו, ובסוד השם יעקב ה"ס ט"ת היורדים מהנוק' לבי"ע בסוד רגליה יורדות מות, שה"ס או"ח היורד. ונק' ט"ת מפני שבחי' משה ה"ס הסתלקות דבחי' ראש ויעקב ה"ס הסתלקות דבחי' גוף ונודע דהגוף נק' ט"ת לגבי הראש שה " ס הכתר והבן.
      במלה אחת, שאו"ח העולה נבחן כט"ר דנוק', ואו"ח היורד נבחן כט"ת דנוק' ( ע"ע או"ח העולה או"ח היורד)

:

כל ראש שהמסך משמש בו רק מלמטה, דהיינו בבחי' הסת"א מכונה בשם טעמים או כתר .

:

     ג' בחי' הם: טעמים שממעל האותיות טעמים שבתוך האותיות וטעמים שמתחת האותיות. העליונים מכונים בשם אורות דאזן, האמצעים מכונים בשם אורות דחוטם. התחתונים מכונים בשם אורות דפה.
     פירוש, כי כל ראש (ע"ע רת"ס ) נק' טעמים או ג"ר דהיינו כח"ב, וכל גוף של המדרגות נק' אותיות או זו"נ דהיינו ז"ת חג"ת נהי"מ, שהז"א ה"ס חג"ת עד הטבור והנוק' ה"ס נהי"מ שמטבור ולמטה.
     ויש בכל פרצוף ג' בחי' ראשים שמשפיעים אל הגוף בג' אופנים: ראש הא' נקי אזן דהיינו שנק' טעמים עליונים והוא הקטן שבהם, משום שנפסקו הארותיו בשבולת הזקן ואינו נמשך אל האותיות דהיינו להגוף של הפרצוף, אלא חופף עליו מלמעלה, ולפיכך מכונה הראש הזה בסוד טעמים העליונים שממעל להאותיות, כמו הפשטא הרביעי הזרקא והסגול וכו'.
     ראש הב' נק' חוטם, הוא הראש האמצעי שבהם משום שנמשכו הארותיו לתוך האותיות, דהיינו להגוף של הפרצוף עד הטבור דהפרצוף, שהוא בפנימיות כל החג"ת שה"ס ז"א, שהוא עיקר הגוף של הפרצוף, כי נהי"מ נבחנים שהם לבר מן הפרצוף כנודע. ולפיכך מכונה הראש הזה בשם טעמים האמצעים שבאים בתוך האותיות, כמו פסיק ומקף.
     ראש הגי נק ' פה, והוא הראש הגדול מכולם, משום שנמשכו הארותיו למתחח האותיות, כלומר לממטה מהגוף דהיינו לנהי"מ שהם לבר מגופא שנק' נוקבא דז"א. ולפיכך מכונה הראש הזה בשם טעמים תחתונים שבאים למטה מתחת האותיות, (וטעם הדבר וסבתו ע"ע אח"פ ) כמו המרכא הטפחא אתנחתא וכו'.

:

מתחלקים לג' חלקים: ממעל האותיות בתוך האותיות ומתחת האותיות, ( ע"ח ש"ה פ"א)

:

     אמרו איו טפה יורדת מלמעלה אלא אם כן טפיים עולים מלמטה, והסוד כמו בראש מקוה שהאור ה"ס י' והכלי המוכנת היא בסוד ה', והם סוד ב' טפות אשר עליהם שורה הראש בסוד ו עש"ה, שהראש הזה ה"ס טפה היורדת מלמעלה בסבת יה העולים וממשיכין אותו. או בסוד עיר ומגדל שהם טפיים העולים, וראשו ה"ס טפה היורדת בסוד וירד ה' לראות וכו'.
      טפה טפיים: אמרו רז"ל מאימתי מברכין על הגשמים עד שיצא החתן לקראת הכלה, ותבין כל הענין הזה מריש מקוה בסוד ע' הקרב אל ה ש שהוא שורש כל מעשה ה' ( כי ע"ש שורש מעשה ), והנה יש כאן בהכרח ב' פרצופין המשכיל והמושכל, והש' ה"ס משכיל והע' ה"ס אבן ההשכל, וה א ה"ס משכיל הראשון בסוד א' דאנכי דאנא נפשאי כתבית יהבית.
      ע " ש הנהפך לא"ש : והענין כי בהקרב הע' מסתלק א' דשתי עשרה לשורשו שמשם נמשך, באופן שהע' קיבלה מקומה של (*)א' הנחסר ונסתלק, ובאמת לא מילא את החסרון שגרם בסוד העין לא תשבע, אכן אדרבא וחסרון לא יוכל להמנות, אלא שבסוד ההשכל והמורה קיבלה ע' צורת א' ועש נהפך לאש, וההשכל והיריה נהפך למעשה הזווג, בסוד נתחממו נעשו אש כי פרח י"ה מיניהו בסוד ורוח אלקים מרחפת על המים, וה"ס שאלת הגשמים אותיות גש מים.
      (*) הגהה א' ע' ש": והבן שהע' הקרב היא בחי' ע"ה מכה ובועל דע"כ אמרו כאלו כופתה ומניחה לפני הארי. אמנם אחר שנעשה ת"ח אז ה"ס א' הקרב שה"ס ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר. וא' הקרב הנ"ל ה"ס עין טובה אחד מארבעים. וה"ס עין ה' אל יריאיו המיחלים לחסדו. וה"ס ש של ג' ראשים כי ג' עינים יש כאן ב' עינים דתחתון ועי' ה' נוסף כנ"ל.
      אור מים רקיע: וכשתתבונן בהשכלה המבוארת תמצא איש ואשה י בזכר ה בנקבה, כי אותו הא' הנחסר בתוספת הע' יש בה ב' הבחנות: מה שנסתלק לשורשו ומה שנפל ויצא מן הקרב, דהיינו י"ו למעלה י"ו למטה שנחלק הא' כזה א והקרב בשאר חלל וי"ו העליונים נבחן לי' בסוד ראש, וי"ו התחתונים נבחן כמו ה' בסוד י"א סימנים הנופלים בקלי' ומתקשרים בדמותם בהאי אתא קלילא דלית ביה ממשא.
      והבן הסדר הנכון כי קרבת המשכיל המלא אור אהבה, בעת הסיום של אור ההוא (דכל יסוד סיומא דפרצוף אור הוא ) אז תיכף בנגעו בעקר ספת האור מהמח בסוד הבקיעה (*) ד א הנ"ל, וי"ו התחתונה ה"ס האור הנופל בסוד י"א סימנים שבהפך ונעשה מים הנגרין בסוד דם הנשפך כמים, וכאן נפסק ונגמר פעולת הזכר.
      הגהה (*) זווג: ובקיעה הזאת נעשה בעשרי לחודש ביוה"כ בסו"ה מערב עד ערב תשבתו שבתכם, כי נתרוקן שם באמצע ממזון חיצוני לגמרי, שז"ס אז יבקע כשחר אורך, וסוד העודף דעשתי עשר ימי חמה הבולטים עד יוה"כ הזה, ה"ס היסוד דזכר שנכנס בהבקיעה הזאת בסו"ה כי אשב בחושך בין הי"ו שלמעלה ובין הי"ו שלמטה, הויה דראש אור לי.
      שורש אש: ועתה נבאר מקום הנפילה די"א סימנים הנ"ל, ודע כי אותו מקום חלל שנעשה מחמת הסדק שבאמצע האלף כזה א היתה כמו אש אוכלה וה"ס בהמה דרעי על אלף טורין דשצי כולא בשיניה, י"ו שינים למעלה וי"ו שינים למטה והחלל שביניהם, שם נאכלים כל הבאים שמה כיקוד אש. ומכונה פה בסו"ה עד פה תבוא ולא תוסיף, וע"כ חלל הזה בין חציו העליון לחציו התחתון מכונה אש, כי שמה נתהפך עש לאש כנ " ל.
      סוד ה' דהבראם: ועתה נבאר סוד ה' דהבראם. ודע שהיא שורש לה"פ הכוללים, ובטרם שיצאו ונתפרטו למוצאיהם במקומם הנה הם כלולים בה' אחת, והתכללות הזאת נקרא עיבור, כמו אשה מעוברת בטרם שיצאו ונגלו כל בניה ברוכי אל.
      סוד י' : ונודע שיש יחודא עילאה וה"ס יחוד דק"ש, ויש יחודא תתאה שה"ס יחוד דנפילת אפיים, וה"ס נשא לבבנו אל כפים: כף דיחו"ע וכף דיחו"ת, שה"ס צלצלי שמע וצלצלי תרועה וה"ס צלם ודמות, כי ביחודא עילאה הוא צל ולא מות וה"ס יחוד ק"ש דאינם צריכים למסור למיתה ממש, משא"כ יחוד דנפילת אפיים צריכים למסור למיתה ממש, וע"ד שכתוב באיוב שנפגע בכל אשר היה לו וגם ביסורין, אמנם את נפשו שמור כתיב, וע"כ ה"ס יחודא עילאה, וע"כ היה בו עוד קדושה שלא לשמוע בעצת אשתו: ברך אלקים ומות. דהיינו צל מות והיינו יחודא דנפילת אפיים המכפר על זה. וכף העליונה ה"ס י"ו שינים העליונים הנ"ל ג"כ, דהיינו יחודא עילאה הנ"ל דק"ש, וכף התחתונה שה"ס יחודא תתאה הנ"ל ה"ס ג"כ די"ו שינים התחתונים, וביחד ה"ס ל"ב אלקים דמעשה בראשית.
      והנה ידעת סוד הטפה הנעקרת ממח בקרינת הע' לש', דהיינו עין יסודית דבסיומא דכל פרצוף, שבסוד זה נחתך החלק מהכל, וכשנחתך בבחי' כף אחת וטפה אחת שה"ס יחודא עילאה, בסו"ה כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, אז ה"ס י ופרצוף זכר דהיינו רק בסוד צלם.
      אמנם כשנחתך בסוד ב' כפיים דהיינו גם בסוד דמות ויחודא תתאה כנ"ל, ה"ס הנקבה וה"ס ה (*) ותדע שכל הבנים זכרים בסוד העיבור המה כלולים בי', שה"ס מוחא לבד המוכשר ומוכן לעקירת הטיפה, דהיינו בסוד הע' (הקרב ) לש', ונחתך הפרצוף בעת הסתלקות האור להשורש, כי משם ואילך ה"ס יוד בלי לבנונית , ואור, וכל הבנות הנקבות כלולים בסוד העיבור ב ה ( דהיינו אחר יחודא תתאה ג"כ שה"ס לחי התחתון וה"ס דמות. וי' ה"ס השכלה וה' ה"ס תורה, ועיקר הצורה נעשית בה', כי ה"ס גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה לרבות הלילות.
      (*) הגהה ה : וז"ס ב' פתחים שב ה שאמרו ז"ל שהיוצא יוצא מפתח שלמטה דהיינו צלצלי תרועה, והנכנס לעשות תשובה נכנס דרך הפתח שלמעלה דהיינו צלצלי שמע שדרך שם יש תקוה.
      וז"ס ישראל מונין ללבנה, וכן ליקוי לבנה סימן רע לשונאיהם של ישראל, כי אז מגששים בחושך ממש שה"ס דמות, משא"כ ליקוי חמה שהיא אינה עושה חושך גמור כי עדיין יום הוא עכ"פ, אלא רק צל בעלמא, והבן זה. וישראל אמנם דבוקים בגופא דמלכא הכולל דכר ונוקבא.
      ז ' ימי טומאה בזכר ובנקבה כפלים : וז"ס אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, כנגד צל וכף העליון בלבד, משא"כ אם נקבה תלד וטמאה שבועים, דהיינו כפלים כנגד ב' הכפות: עליון, ותחתון. צלם, ודמות.
      ל"ג ימי טוהר בזכר וס"ו בנקבה : והיינו ג"כ מטעם הנ"ל כי הזכר שה"ס י' אינו ממתיק אלא בחי' צל וכף אחת בלבד ע"כ אין לו רק ל"ג ימי טוהר שה"ס ג"ר דאבא שה"ס עשיריות וג"ר דאמא שה"ס יחידיות, כי אין לך דם טהור אלא מסוד ג"ר, וע"כ המה ל"ג ל' מאבא וג' מאמא כמבואר. אמנם הנקבה שה"ס ה' וסוד כפים, ע"כ יש לה כפלים ס' מאבא דהיינו ל' דצלם אבא ול' דדמות, וכן ששה מאמא: ג' דצלם אמא וג' דדמות אמא.
      אין דמות בלי צל: כמו שהלילה נמשכת מהיום כי ודאי אין הלילה בבחי' העדר האור לגמרי כמו שהחמה לא היתה נמצאת בעולם לגמרי, אלא הוא בחי' צל מחמת עצמו, כלומר שחלק התחתון מהארץ מצל ומכסה על אור החמה המצוי בכל טהרו מתחתיה, וא"כ אין זה העדר לגמרי מאור החמה, כי הצל אינו מהוה העדר והבן זה.
      ובזה תבחין בין צלם ודמות, כי הצלם הוא בחי' צל מחמת איזה סיבה שהוא מחוץ לו והוא הצל שביום, כי אז אין הארץ עצמו מצל עליה. אלא אם יצוייר איזה צל הוא מחמת דבר אחר המבדיל ביניה לבין החמה, אשר זה נק' צלם או י' וזכר. וסוד הנקבה והדמות הוא מה שהארץ בעצמו ובגופה עושה צל ומכסה על האור, דהיינו החושך שנק' לילה ודמות, והנה ברוחניות שני הצללים האלו הם בבחי' קודם ונמשך, כי המקבל לא יעשה לעולם צל וכיסוי על האור בטרם שהעליון לא יעשה מתחילה צל עליו, כי אחר זה שכבר שרוי בחושך מחמת צילו של הסיבה שאינו תלוי בו שה"ס צלם, הנה אח"כ נמשך שגם התחתון בגופו עצמו ורצונו עצמו עושה צל ומחיצה על אור העליון, שז"ס הדמות, בסוד ולחושך קרא לילה, הרי שהלילה ודמות נמשך מצל היום והצלם.
      וע " כ הזכר נק' חתן, כלומר דנחית מדרגיה, וה"ס אבא יורד ונוקב כי אותו הסדק והחלל שנעשה בא', כזה א זה הסדק עשה אבא, כמ"ש לעיל בע' ש' שה"ס עקירת הטפה מהמוח.

:

      ה' אותיות מנצפ"ך כפולות נק' טפת אודם, שבהם מצטייר טפת חומר דאבא.
      טפת אודם: הדם ה"ס ה"ג, מנצפ"ך הוא הנפש הנק' טפת אודם, וה"ס תגין שעל האותיות, וה"ס הדם שבתוך הלב - ובשר הלב ה"ס אותיות, ( גוף רמ"ח אברים).
      וכשהדם שה"ס י"ד דנפש בתוך בשר הלב שה"ס כ"ב אתוון, הם יחד סוד ל"ב אלקים דקטנות, ואז נק' על שמם ל"ב, ומתוך שהם ל"ב אלקים דקטנות ה"ס אש שורף ולוהט, ובבוא י"ד דרוח הם יוד הוויות דגדלות בנאדות מחולפים ה"ס מ"ב.

:

      נק' שורש כל ההויות והכינוים להיותו שמרמז על כל מיני ההשתלשלות מתחילה עד סוף, וה"ס ה' בחי' הכוללות הנק' ע"ס הנוהגים הן בכללות כל המציאות העליונים והתחתונים יחד והן בפרטי פרטיות, שאין לך דבר שלא יהי' מסודר תחת ע"ס כח"ב זו"ן שהם ד' אותיות וקוצו של יוד דהויה, א"כ אבאר תמונת אותיותיוי:
      קוצו של יוד : ה"ס דראש המגולה שאין העלם והתלבשות נוהג בו כלל וכלל ח"ו, כי כשהאציל הכתר את החכמה שיש לה ודאי שינוי צורה, דאל"ה במה יצאה מהכתר לקנות שם בפ"ע, והגה חוק הרוחני שהוא ממלא כל עלמין, וא"כ איך יתכן למציאות משונה שיהי' לו מציאות ושליטה באפס מה. אלא הענין הוא שהכתר העלים את עצמו לגמרי כמו שאינו כלל ואז האציל וגילה לספי' החכמה, וזה יקרא שהכתר התלבש בחכמה, כלומר, שנעלם בסבתה כדי שתהיה לה מקום שליטה ( ע"ע התלבשות ע"ע ראש ), אכן ודאי אשר את זה לא יכלה להעלים מעצמה אשר הוא שורש ועולה אל החכמה, אכן השארה הזאת מכונה בתמונת קוצו של יוד, כלומר השארה מועטת המספיקה רק לבחי' שורש וראש התחלה, וכל עיקר צורתה שהיתה ממלאת וסובב כל עלמין נעלמה.
      י' ה"ס ראש מגולה: וכן כשהחכמה האצילה את הבינה שיש לה שיני צורה הוכרחה ג"כ להעלים לגמרי את בחי' עצמה, דאל"ה לא היה שום מקום לגילוי הבינה, כי גם החכמה היתה ממלאה כל עלמין אחר העלמת הכתר בתוכה, כי אז שמשה לגמרי במקום הכתר, וע"כ גם החכמה העלימה את עצמה ולא נשאר ממנה זולת נקודה קסנה לבחי' שורש והתחלה ועילה להחכמה. וז"ס הי' שה"ס נקודה ראשית לכל האותיות, כי אי אפשר לכתוב שום אות אם לא תקדים מתחילה הנקודה שהיא התחלת הכתיבה.
      עיבור : העלמה : אכן בעת שהבינה האצילה להו"ק שנק' ז"א, היתה בבחי' העלמה שה"ס העיבור. פי', כי מאחד יצא אחד וזה פשוט, אכן כאשר נאצלו ב' בחי': כתר גם חכמה. והענין, כי אחר שהחכמה העלימה צורתה מסבת הבינה, כלוא' כדי לגלות ספירת הבינה, הנה באותה העת ממש נתגלה שוב בחי' הכתר וקוש"י. כי כבר ידעת שכל בחינת הכתר היתה נעלמה ומלובשת בהחכמה והיינו ודאי בעת שישנה לשליטתה וצורתה. אכן אחר שהחכמה עצמה העלימה ג"כ כל בחינתה וצורתה, א"כ תיכף באותו רגע כביכול שוב חזר ונגלה צורת הכתר בכל תפארתו והדרו, אכן גילוי זה היה רק בהקף של הבינה לא חוץ ממנה. וז"ס שהבינה עם החכמה הם אב"א בתחילת אצילות, כי צורת הכתר בסוד שורש דשורש מתגלה בה ונבחנת בזה שיונקת חסדים מהכתר.
      טפת הז " א: אכן לא לבד שצורת הכתר נגלה בה אלא גם בחי' כח החכמה ג"כ נגלה בה, והיינו מכח גילוי הכתר עצמו שהוא חפץ בצורת החכמה, כי ע"כ נעלם ומתלבש בהחכמה מתחילה, וע"כ גם עכשיו שגם החכמה נתעלמה בסיבת גילוי הבינה וחזר ונגלה הכתר, מ"מ גזרע בה אותו כח הכתר להאציל חכמה אלא ודאי בטמירו וגניזו, כי גם על העלמת עצמו היתה כל השליטה לחכמה, כי ע"כ כל דבר רוחני אינו בטל אלא הוספה בלבד.
      וז"ס הטפה של ז"א שנעלמה במעוי דבינה, וז"ש מאחד יצא אחד. אבל אחר שהיה שנים נכללה הבינה ג"כ משתי הבחי': דהיינו בחי' אור החסד שבכתר בגלוי שזהו משליטת החכמה כנ"ל, ובחי' כח החכמה בטמירו שזהו מפעולת אור הכתר בעצמו. וע"כ גק' טפה כמו טפה מים הגדול, כלומר חלק קטן ודק מאד ע"ד שליטה שהשאירה הכתר לעצמה אחר שהאצילה את הבינה שמדתה בסוד קוצו של יוד, כלומ' המספיק רק לשורש בעלמא כנ"ל. ומבן מאליו שכדי לעשות בהיפך מצורת חכמה היתה מחויבת להשתמש באותו שיעור השליטה שהשאירה לעצמה אחר שהאצילה החכמה ונתעלמה בה. הרי לך בעליל ששיעור אותה ההארה אינה יותר מטפה כמו קוצו של יוד.
      וז"ס טפה ממוח האב כי ענין הנ"ל ה"ס כל הזרע לברכה שבעליונים ותחתונים יחד שאינו נמשך אלא ע"י שני גופים בסוד כתר וחכמה, שכתר ה"ס ראש כנ"ל וחכמה גוף ומלביש לו, ואז יצא הטפה מהראש דייקא.
      ג' ה"ס בינה : ותדע שמתחילה היתה הבינה בסוד ג' כי כן הוא ספירה ג', וע"כ תמונתה כאשה הרה שבטנה בולט כזה ג כי הבליטה ה"ס זרע הכתר שנקלט בה. ואח"כ נולד הו' ממנה שה"ס ז"א או ו"ק.
      ותבא תמנת החכמה בסוד ב' דבראשית שהיתה ממלאת וסובב כל עלמין, שזה יודה הקו הרחב מלמטה = ומלמעלה, אלא השראת השורש שה"ס קוצו של יוד נתארך והיה לקו ימין המחבר עליונים ותחתונים יחד, כלומר שגם הקוש"י נתפשט התפשטות היותר גדולה שאך אפשר לצורת הכתר להתפשט בשליטת החכמה. וזה יורה שיש להכתר השראה גמורה על החכמה, כי ע"כ המשיכה אותו להימין והבן זה היטב.
      ובזה תבין אשר הבינה הוא ממש צודת הכתר ששלט יחד עם שליטת החכמה, דהיינו אותו הקו ימין שבהב' כזה ו המחבר עליונים עם התחתונים: קו הרחב העליון עם קו הרחב התחתון כנ"ל, אלא שנוסף עלי' ראש שה"ס השראת השורש מהחכמה, כי הוא עילה שלה, וה"ס י שעל הקו כזה י . ואח"כ נוסף עליה זרע האב הכתר כנ"ל שה"ס הטפה והעובר, ונעשה בטן בולט כזה ג'
      וכשהולידה את הז"א הנה הוא נולד ויצא בסוד ד' שהרי הוא בחי' רביעית כתר חכמה בינה ז"א, והוא אמנם גילה בחי' גג העליון שעל הב' דבראשית ולא יכול לגלות את קו הרחב התחתון של הב', והוא בשביל כח הבינה שהיתה רכיב עליו כי הבינה יינק אותו מחלבה שבדדיה כ"ד חודש, ואח"כ בתר דיינקת להו חזרה ונתעברה ממנם ואז נעשית ה'.
      וצריך שתדע אשר הארץ נבראה תחילה סוד ה"ת ה' דהבראם : אלא בסוד קרני חגבים, וידעת שז"א ה"ס ד וע"כ כשהאציל להנוקי מבין דרועוי היתה בסוד פסיעה לבר, דהיינו העוקץ התחתון שברגל הד'. וכשהבינה חזרה ונתעברה מהד' ומהעוקץ נעשית אמא בסוד ה' ראשונה שצורתה ד' ו', אלא ו' בלי ראש ודאי, שה"ס ה' דהבראם כקרני חגבים. אמנם ראש הבינה ראש הי' כנ"ל היה ממתיק להאי קוץ התחתון דהד' ונעשית ו' בראש וה"ת נעשית ד' ו'.


עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל