גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



כל הסיווגים

עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל

אור הבהיר

:

   התבונה ה"ס ה' אחרונה שבהויה דס"ג, וה"י בגי' ג' ההין, וה"ס רת"ס דתבונה. ודע אשר ה"י אחרונה זאת ירשה לה כל ההויה דס"ג, והוא בעת ירידת המחזה ולמטה דהתבונה להתלבש בז"א. והענין, כי המחזה ולמטה דהתבונה שירדה למוחין דז"א, ה"ס ה' ג' של ג' ההין הכלולים בהי' אחרונה דס"ג, דהיינו הסוף דהתבובה. ואע"פ שהיא רביעית באיכות (ע"ע בינה ותבונה. לקמן) מ"מ נחשבת למחצה בכמות, (מטעם בקיעת המדרגה בנקבי עינים). ונודע אשר גם התבונה מלבשת להמחזה ולמטה דהבינה, דהיינו ג"כ מחצה בכמות, (ורביעית באיכות). ועפ"ז נמצא בעת שירדה מחצה דתבונה לתוך הז"א, נמצא מחצה עליונה דתבונה שירדה במקום המחזה ולמטה שלה הקודם, ואחריה נמשכת ויורדת גם בינה עילאה, אשר מחציתה התחתונה המלובש בראש תבונה ירדה עם הראש הזה למקום המחזה ולמטה דתבונה, ונמצא לפי"ז גם מחציתה העליונה דהבינה ירדה במקום מחציתה העליונה דהתבונה.
   במלה אחת, כיון שירדה מחצית התבונה למקום ז"א ומחציתה העליון באה למקום המחזה ולמטה, הרי גם מחצית התחתון דהבינה נמשכת ג"כ למקום הקודם דמחזה ולמטה דהתבונה, כי בהכרח הוא שמתלבשת בתוכה, וא"כ נמצא כל הבינה שירדה במקום התבונה, דהיינו, שבמקום ה' אחרונה דס"ג נמצא עתה כל ההויה דס"ג.

:

   ראש וגוף דבינה ה"ס יה"ו עד החזה, והתבונה ה"ס ה' אחרונה המלבשתה מחזה ולמסה, בענין האיכית הוא רביעית הבינה דהיינו ה' אחרונה אות ד', ובענין הכמות התבונה מחציתה של הבינה, כי מחזה ולמטה נבחן לחציה של הפרצוף, ולפעמים עולית התבונה ומלבשת להבינה בכל ארכה, כמו רחל העולית בקומה שוה לכל פרצוף ז"א, (ע"ח ש"ד פ"ג), וג' מציאויות הם להתבונה, או שוה לגמרי או מחצית או רביעית כאמור. הבינה: ה"ס הקולות הנשמעות באוזן, שת"ת ומלכות ניזונים מהם, (אכילה ושתיה רוחנית) ולא מאכילה ושתיה, (ש"ד פ"ג).
   בינה: לא נרמז בה רק הבן לבד – אבל בתבונה בן ובת.

:

   ע"י הנפש (תגין מאמא) שהוא הצורה, (בכח הנפש), מצטייר החומר שהוא האותיות, (וגוף מאבא). והחומר נעשה בית קיבול אל הנפש, (ע"ח ש"ה פ"ה).
   וכן יש אותיות של בית קיבול כמין ערוגה ששוהה המים בתוכה, (שם).

:

   דע, כי שניהם ענין אחד ממש, ואין כאן חילוק אלא בצירוף אותיות, כי חלק ברכה א' דפשוט, הוא אצל הבכור פי שתים, וה"ס כתר וחכמה, אשר הפשוט נוטל חלק הברכה מהכתר, וע"ב יש לו חלק א', וכשהבכור נוטל חלקו שבהכתר מתוך החכמה, הרי יש לו פי שנים כו"ח וחלקו דפשוט ה"ס הברכה השלימה המסתיימת בבחי' כל: דהיינו כלה דששי, בסו"ה יש לי כל וה"ס כל היוצא מהגרון, שהגרון ה"ס צלצלי שמע שבגרונו של משה, והאלקים יעננו בכל, בסו"ה וירא אלקים את כל אשר עשה וכו'. וז"ס שערות גדיי העזים שבחלקת צואריו דיעקב, שה"ס צלצלי שמע, שמשם הכל כל יעקוב, אכן הידים ידי עשו.
   וסוד הידים : המה המבררים בסוד צלצלי תרועה, בסוד מורה באצבע, שהם סוד חו"ב המלבישים לידים דא"א, כי ידים דא"א ביררו את החו"ב, וע"כ המה מלבישים אותו. אכן לחו"ב הללו אין שערות אלא בסוד מקיפים דעליון שנק' לבוש נפרד משם והבן פירוד זה היטב. וז"ס עורות גדיי העזים שהלביש יעקב על ידיו, כי לו עצמו לא היה צלצלי תרועה משא"כ ידים דעשו היה מבחי' שא נא כליך תליך וקשתך, אשר קשתך ה"ס צלצלי תרועה שבסיוע דקשתו פשט את חרבו, ותליך ה"ס תלי בעולם וכו.
   גבור ציד לפני ה': וז"ס ויזד יעקב נזיד וכו' ויבא עשו מן השדה והוא עיף משפיכת הדם של נמרוד שהיה גבור ציד לפני ה' ומלך בקוש ומרד באלקים, וכיון ששפך דמו ירש לבגדי חמודות שלו שנאחז באומ"צ, שה"ס פבי ה' ששם פגם נמרוד מטעם שתלה קלקלתו בגבורתה וה"ס תליך של עשו כנ"ל, ואז בא לסיתום דתחת אומ"צ ונעשה עייף מע"ז שמתחת הסיתום, וע"כ אמר אנכי הולך למות, כי מסיתום הנ"ל הולכים לע"ז מקום המות ולמה זה לי בכורה וע"כ נתייאש מבכורתו.
   וז"ס האדום האדום הזה, כי גזיד עדשים דיעקב לא היה ע"י בירורים דאצבעות הידים אלא האש המתיק את האוכל בסוד אנקתח"ם ואאב"ח שאינו באמת אלא בחי' יעקב ולא בכורה דעשו, אלא טעם אדום היה בו כשאוכלים אותו בחפזון. שז"ס הלעיטני נא בחפזון וזריזות, וכולל ב' התולעים בסוד תולעת שני הממותקים לחיך מאד בסוד וחיך אוכל יטעם, אלא האדום שבו שהוא בחי' ג"ר היה צריך להיות ע"י הלעטה ולא בידיו של עשו השעירות עצמו, ואז וימכור את בכורתו ליעקב וג"ר דיעקב שלטו על עשו, ואז ויבז עשו את הבכורה ע"י אכילה ושתיה בזה לכח הידים שלו.
    וז"ס ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות וכו' ויאמר עשה לי מטעמים, שפירושו המטעמים הידועים להיטיב מאד את העינים לראות, כי העינים מאירות על ידיהם בסוד מגדל עוז וכו' שה"ס מגדל הפורח באויר מחמת לבושי דנה"י אמא, וע"כ אמר שא נא תליך וביני לביני הלך יעקב בעצת רבקה אמו שהלביש את עורות גדיי העזים, שה"ס לבושים חיצונים דאמו וע"ד אנקת"ם, וע"י לבוש נפרד דשערות האיר לעינים דיצחק אכן לא בשלמות כי הקול קול יעקב, כלומר שהיה רק בצירוף קולו דיעקב ורק ריח גדיי העזים ושערותיהם הי' מאירים מאד ולא הכירו, ובאמת את הידים לא הכיר אבל את הקול הכיר כמ"ש להדיא בפסוק גם ברוך יהיה וכו' ופרקת עולו מעל צואריך, ואימתי הכיר את כל השלימות של יעקב היה רק אחר שבא עשו עם המטעמים שלו ואז ויחרד חרדה גדולה עד מאד דהיינו בבחי' וחד חרוב, אז נגלה ע"י עשו בכורתו של יעקב שאמיתי הוא.
    וז"ש גם ברוך יהי', כלומר כי ראה את הברכה ברשותו של יעקב והברכה התהפכה מאליו לבכורה, אלא את כל אחיו נתתי לו לעבדים ועשו בכללם, כלומר שהוא צריך להעיד על בירור בכורתו שה"ס את ברכתו לקח, והנה ממילא לקח גם את בכורתו, ועשו אמר להיפך את בכורתי לקח וכו' והיינו שהיה כועס על המרמה שהיה בשתיהם, כי לולי השיג עשו את המרמה שבנזיד עדשים לא היה ליעקב לא בכורה ולא ברכה ח"ו וזה היה כעסו.
    אמנם אחר שעבד את יעקב בהצידה שהביא אחר יציאת יעקב וגם בהחורבן וחרדה שבהצירה הזאת דהיינו צדיא ורקניא הנה נגלה תתן אמת ליעקב, כי לא היה כאן שום מרמה כלל, אלא אחיזת עינים לעשו הרשע כדי שיחיה על חרבו ויעבוד ליעקב ב האדום כנ"ל, עד שיגמרו קבלת כל ברכ ות"ו ואז ופרקת עולו מעל צואריך.

:

בן יורה מתבונן ומסתכל ואין בו ענין של קבלה ולא כלום, והיפוכו הוא הבת שכל ענינה רק לקבל, וז"ס וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה.

:

(ע"ח ש"א פ"א) היינו שם י"ה ו"ה שיש בו ד' אותיות הרומזות לעשרה כלים דע"ס דאור ישר. ואין לך דבר דק בכל המציאות שלפנינו שלא יהיה נבחן ע"פ ד' האותיות של השם בן ד'.

:

מלשון בעין ובעת אלא העיינין נבלעים במבטא, ונשמע ע"כ כמו בן ובת, כי הזכר ה"ס עין בעין נראה אתה ה', והנקבה הסו"ה ואל יבא בכל עת אל הקודש, כי אם בע"ת המקודש, ובקרבנות דפר ושעיר. (ע"ע אלפים בת יכיל).

:

   ענין בן ועבד צריך ביאור, כי נראה בספרים כמו סותרים. דכתיב: אנכי הוי' אלקיך וכו' מבית עבדים, וכן מברכים בכל יום שלא עשני עבר, וכמו כן כתיב גם כן, עבדים אתם וכו', וכן משה עבדי בכל ביתי נאמן הוא.
   והאמת, שכאן כלפי העבדות וכאן כלפי הקבלת השפע, דכלפי העבדות ישובח עבדות הבן לאביו באין ערך על עבדות עבד לאדונו, ובדרך קבלת הטובה ישובח דרגת עבד באין ערך על דרגת הבן, כי מה שמקבל מאביו דומה לענין מחויב ואין בה תוספות כל כך כי אביו הוא, מה שאין כן מקבל מאדון שנכרי לו, ואינו מחויב כלל, כמובן. אבל בעבודה עיקר החשיבות עבדות בן לאביו, כי אהבה שכליית וטבעיית היא שאינה תלויה בדבר, ועל כל פנים שלא יסתר יודע באהבתו בשכלו שלא יצוייר שום ספק על-ידי שום מיקרה בעולם, מ שאין כן אהבת עבד יוכל לפסוק בהפסקת קבלה טובה, ומכל שכן במתדמה לו מקרים רעים סותרים לאהבה הקדומה כמובן.
   זזה מעלת הצדיקים השלימים, שבשעת עבודתם עובדין בשלימות המעולה ומרגישים בעצמם כבנים לאלקיהם באהבה שכליית, ובשעת קבלת השפע מרגישים בעצמם כעבדים לאלקיהם, וזה שבח משה רבינו ע"ה, כי בכל ביתי נאמן הוא, דהיינו דרגת עבד.
   אבל הרשעים מהפכים הקערה על פיה, ולהיפך שבשעת עבודתם משתמשים בעבות עבד, ואין אהבתם אהבה שכליית, שאינו משתנה משום דבר, אלא כמוץ אשר תדפנו רוח, ובשעת קבלת הטובה מקבלים כבן.
   וז"ש שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים, שזה בחינת בן ממקור חיות אביו והבן, וחצבו להם בורות נשברים, דהיינו כלל כלי קבלה פחותים בבחינת בן .
   
וזה שנתגלה במעמד הקדוש אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך ממצרים, פירוש קבלת הבן, והבן... מבית עבדים פירוש עבודת עבד ודו"ק... אלא דנודע שאין השלם שורה על החסר, וכיון שאור השלם שורה על הנביא, כ בחרו מכל העדה, על כרחך שהוא החשוב בעבודתו מכל העדה, ועובד עבודתו כבן ומקבל טובתו כעבד, בתכלית השמחה, והנשלם בזה אין שום גבול מצוי לפניו, מפני שיש לו השמחה בשלימות מעילא לתתא, בסוד שמחת העבד הנאמן העניו, ששמחתו עד אין שיעור. ומתתא לעילא, בדרך עבודת הבן לאביו, בתכלית האהבה שכליית בסוד המקור. 
   וז"ש אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם ודו"ק, ותדע שענין הצמצום היה גם כן מוטבע בדרך הנ"ל. וזה היה חטא הידוע גם כן, כי לפי שפע המעולה שירד מכל צד בסוד עגל לא לומד אפרים, קבל השפע בדרגא חדא בבחינת בן, וכיון שקרה לו זה תיכף ראה הצמצום שנמצא במדה זו, דהיינו שראה איזה חסרון בשמחתו ותענוגו, ולא היה יודע מאין זה. ובאמת דבר פשוט הוא מאד כיון ששכח תרגילו התמידי לקבל בדרגת עבד מאדונו, אם כן יש חסרון תענוג בטבע כי אינו דומה כלל לטובה בדרך היתרון והתוספות כמו שהוחק תכלית השלימות. לכן סבור שחטא ותמה עד שבא אחר כך לכלל פגם, ולכן נתעצם דוקא בדרגת עבד, ולא הועיל לו זולת בשעת מעשה. שהיה זמן קבלת השפע, לכן אדרבה, ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי, אבל אח"ז שבא לעבודה הי' שוב מרגיש החסרון כי אין אהבה כאהבה שכליית, ומזה יצא השורש לענין עץ הדעת וחלל את שבועתו. וזה שמוכיח הכתוב: עגל לא לומד אפרים, כי שכח תלמודו, אשר שלימות הנרצה להשתלם לב' הצדדים, הא כדאיתי' והא כדאיתי' כנ"ל, ולא להפך הקערה על פיה. 
   וזה נשאר לנו לחזור תלמודינו הרבה פעמים מעילא לתתא ומתתא לעילא, עד יוסר זוהמת עבד ממנו, ולהיות בנים בעבודה ועבדים בקבלה.
   וזה סוד גיד הנשה דכתיב ויותר יעקב לבדו, דהיינו, בחינת קטנות לבד, בלי שם ישראל, בסוד לי ראש, הגם כי לא יכול לו... דאמר אנא כוליה מני' (עיין במדרש) ומכל מקום נגע בכף יריכו, פי' בחינת הקבלה גם כן נגע מחמת יריכו... שהיה לבדו, וזה סוד בשכם זרחה לו השמש כי נשלם... צולע יותר על יריכו ודו"ק .

:

האורות העליונים הם לאורות התחתונים בחי' אב אל בנים, אשר חשקו תמיד להשפיע בהם, (ע"ח ש"ו פ"ו).

:

   ה"ס צדיק דנפק מינה, כלומר שכל שלימותו של היסוד הקדוש, משום שכל ענין הפירוד אשך פורש מזיווגו עם אשתו, הוא בסיבת בנימין שנק' ידיד ה' חופף עליו כל היום בלי הפסק רגע, ועכ"ז הוא פורש מהזווג משום שהאשה קוראת אותו בן אוני.
   ותבינהו בסוד הכתוב, ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן. כלומר, הקישוי והדחקות בעצמה הוא בן קדוש, בסו"ה ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, שהסו"ה רזי לי רזי לי, כי חושך דאמא מכונה בשם רז, להיותו רז ודל בלי אור, ועכ"ז ר"ז בגי' אור, דהיינו רק בסוד בנימין הצדיק, אשר עכ לאמו הוא בן אוני, כי אשה קשת רוח היא אז, וקשה לה לסבול וכו', משא"כ לאביו הוא בן ימין, כי ע"כ לא חלל ח"ו ברית קודש בשעת היציאה, שז"ס צאתכם לשלום מלאכי השלום, וכן ברוך אתה בבואיך ה"ס יוסף, שנאמר עליו ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אשר בסוד בת אדוניו אסנת ילד את מנשה ואפרים שנברכו בסוד המלאך הגואל וכו'. כי מצד אחד נשני אלקים את כל עמלי. כלומר הזוהמא מאשת אדוניו, שדומה לסוד גיד הנשה מקור שמות נשים, דהיינו סו"ה ותקע כף ירך יעקב, שה"ס העלם בחי"ד והביט על מקומה ואינה, משום שמקומה לקחה בחי"ב. וענין זה מכונה גיד הנשה, שנשהו ה' ממקומו ונעלם. וז"ס חצי שבט מנשה השני אשר באו לארץ הקדושה. וזסו"ה ויגש יהודה (בן רביעי) אליו ויאמר בי אדוני כי כמוך (כפה רעה) כפרעה, בסו"ה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם.
   אכן חציו הראשון שלא באו לארץ, הסו"ה נשני וכו' ואת כל בית אבי. כלומר שלא להביא עוד את דבתם רעה אל אביהם, ( הו"ס פרישו דאו"א הפנימיים), שהמה עברו חלוצים לפני אחיהם, כלומר בארץ הקדושה לא הוצרכו להם, ואדרבה שם היו בסוד הגדלות דאו"א, אלא בכחם של יהודה ובנימין. וע"ז תבין סו"ה, ואת יהודה (אומ"צ בן הרביעי) שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה.
   וז"ס הקטן את אבינו היום והאחד איננו, כי על אותו בן שבע עשרה האחד שה"ס צדיק דעייל בה, אמרו חיה רעה אכלתהו, אבל על צדיק דנפיק מינה שה"ס בנימין, הודו לעיני כל אפי' בנפלם במצרים אשר הקטן את אבינו היום, להיותו ידיד ה' ישכון לבטח, כנ"ל. גם יוסף המשביר אמר להם, בזאת תבחנו חי (פה רעה) פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה.

:

כשיש ג' הבחינות ראש תוך סוף פרצוף, נבחן שקומתו זקופה, ואם אין לו ק ב' בחי' דהיינו רו"ת וחסר סוף נבחן ויושב. ואם הוא תחת שליטת הסוף והנה"י בלבד, נבכן ששוכב.

:

אור העליון המאיר דרך כותלי כלים, נבחן אשר בוקע בעביותם ומזכך אותם, (ע"ח ש"ב ע"ג) והן באו"פ לחצי כותל הפנימי והן באו"מ לחצי כותל החיצון מכונים בלשון של בקיעה, (ע"ח ש"ב פ"ו).

:

   פרושו ביטול, כמו נבקע יסוד דעתיק, שפירושו שנתבטל מסך דבחי' עתיק. ואור חדש שבקע לפרסא, פירושו שהארתו דאור חדש ביטל לאותו תיקון הפרסא. אמנם יש להבין כאן ג"כ אשר בהכרח הוא שאותו האור הבוקע לאיזה תיקון, שנכלל פחות או יותר ממנו, כי ברוחניות אין שום דבר מתבטל אלא נוסף, וע"כ אע"פ שביטל אותו עתה, מ"מ עתיד שיגלה בו עצמו ג"כ תיקון הזה, והוא מסעם שעבר דרכו וע"כ נכלל ממנו, כלומר כל הכחות שבעליון בהכרח שיגלו בהתחתון ממנו.
   ולכן משם ולמטה ישתנה מהותם ויקראו בי"ע, (ע"ח ש"ג פ"א) וכל בי"ע אינם אלא עולם א' לבד לבוש לאצילות, שבין שלשתם אינם אלא י"ס (ע"ח ש"ג פ"ג).
   א"ק (שהוא גוף לא"ס) מאיר עצמותו בכל איברי הגוף דאצילות , (גוף לא"ק), וכלים דא"ק נק' עצמות , ואותו אור נקרא א"ס כלפי אצילות, אך במלבושים (דא"ק שהם בי"ע) אין אור עצמות מתגלה, לכן בי"ע אינם אלהיות אלא נבראים נוצרים ונעשים, (וערך הזה נוהג ג"כ בין א"ס ב"ה העליון כלפי אצילות, שנחשבים למלבושים, משום שהא"ק הוא גופא לא"ס) (ע"ח ש"ג פ"ג)

:

כמו האציל, שאין מלה בלשון הקודש דקה לענין הזה כמוה. (מערכת האלקות פ"ז) וי"מ מלשון וברא אותם בחרבותם, שהוא מלשון נקיבה כמו פותח דבר הסתום בדרך סדק לברר זמ"ז, וכן היה באצילות. (פ"ז חייט) ולי נראה מכל המקומות אשר הוא מלשון פוק תני לברא דהיינו חיצוניות, וענין הוצאת האורות מפנים לחוץ נק' ברא, וע"ב כלפי פרצוף הפנימי יתכן לומר ברא גם על הע"ב, כי הוציא אותו מהיוד דהויה פנימאה לחוץ.

:

   ה"ס קולות וכו' וברד ואש מתלקחת בתוך הברד וכו' ומטר לא נתך ארצה, שאז מוכרחים לשמוע בקול ה', כי המים סודם ורוח אלקים מרחפת (נוגע ואינו נוגע שה"ס מים עליונים נוגע ולא מים תחתונים, וביום ראשון שלטו שניהם ביחד ובב' נעשה ההבדלה), על פני המים, כי אז ואד יעלה מן הארצ להשקות את הגן.
   וצריך שתדע שיש מים עליונים הנמצאים תמיד באפי מלכא המראים כחם ביום ב', ששם מתבאר אשר לו הים והוא עשהו, ומשם נמשך ההבדלה והרקיע שמתחת לרקיע, המים בוכים ואומרין אנן בעינן ג"כ למהוי קדם מלכה, אכן ירדו לתחומא רבא שה"ס לב ים כי כל הנחלים מדמעות הרשעים נמשכים והולכים שם, אכן יש עננים מבחי"ב בסו"ה ןענן ה' עליהם יומם. שהם יורדים לים ועולים וממטירים מים הנגרים ארצה, בסוד יורה ומלקוש מלשון ירה יירה הנמשך מראש, וגם אח"כ מסלק בכל יכלתו הקושי ומל הקש היורה מפרה ומרבה את הארץ והמלקוש מטהר אותה מס"א, ועש"ז נק' מטר מלשון מטהר. ויורה הוא מלשון תורה. כי יורה נמשך מראש מקוה ששם עדיין מעורבים המים העליונים והמים התחתונים, וע"כ מרחפת שפירושו נוגע ואינו נוגע כי מצד מים העליונים נוגע ומבד מים התחתונים אינו נוגע ושניהם מעורבים ומחוברים ממש יחדיו, אכן המלקוש נמשך מתוך מקוה שה"ס ב' ושמה מים העליונים נוגעים, ולפיכך גם מי הים התחתונים אינם חסרים רק העלאה, וז"ס ואד יעלה כי הענן הנמשך מבהירות אמא ומסיתומה הוא היורד (ע"פ ההכנה דיום ה') לתוך עמקי הים ואח"כ עולה למעלה כלפי מים העליונים בסוד העליה כמו מים העליונים.
   עולם התיקון: אכן כ"ז הוא בסוד עולם התיקון, אולם בסוד התיקון היה זמן אשר העננים לא יכלו להעלות את המים מהים עד למים העליונים בסוד יום ב', אלא בסוד יום ד' שהמים העליונים האירו שמה סו"ה אור יקרות וקפאון, כלומר שנקפו במקומם ולא היו המים נוזלים אל המקבל שה"ס הארץ שה"ס ליקוי המאורות, וע"כ לטובת המקבלים הוכן תיקון כח המוריד (ע"ע ירידה ועליה).
   ברד: עד"ה וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, ועם הירידה אש מתלקחת: בתוך הברד היה טמון אש, אשר האש גרם והמטר לא נתך ארצה : מטר מלשון מטהר, כי הגיע טהרה להארץ כמו בהמלקוש הנ"ל, מחמת שהקפאון נתך ואור יקרות האיר הארץ, וז"ס מכת ברד שבא על פרעה ומצרים שמכח זה ביקש למשה ואהרון העתירו לח' (מלשון חתירה תחת כסא הכבוד) ואשלחה אתכם ולא תוסיפו לעמוד (בקפאון) וזהו ויאמר אליו וכו' אפרוש את כפי (ברור כשמלה) אל ה' וכו' והברד לא יהיה עוד: והבן את זה לעיקר הנס שנתגלה כאן הגבול בסו"ה עד פה תבוא ולא תוסיף, כי כל הנ"ל גרם שלא יבוא עוד ירידה כזה (ע"ע ירידה ועליה) שזהו נמשך כאן מסוד גניזת או"א הפנימיים והבן.

:

כענין תכלית הכוונה של בריאת העולמות, עי' פנמ"ס ענף א'.

:

המסך שבקרקע האצילות מכונה מחצבת הנשמות. כלומר, שהנשמות הופרשו מא"ס ב"ה, כלומר מהארתו בסוד אור העצמות, מפאת שעוברים דרך המסך הזה המעכב על אור א"ס ב"ה שלא יתפשט משם ולמטה, וע"כ נשלם שם אור העצמות, ומשם ולמטה מאירים אור דחסדים לבד, (ע"ע אור דחסדים) וע"כ מכונים ג' העולמות העומדים מתחת המסך הנ"ל בשם עלמין דפרודא, כלומר שהופרשו מאור העצמות, ונק' בריאה יצירה עשיה.

:

   מלשון הכתוב בורא (בוא וראה) חושך, דהיינו שמשתלשלת עד העשיה שנק' חושך והעדר, כי שם נופל הראיה הזאת. משא"כ האצילות אינה משתלשלת רק עד היצירה בסו"ה יוצר אור, כי האור הנמשך מישותו ית' מתלבש ונגלה בסוד יצירה נפלאה בסוד שתי עשרה דקדושה, לאפוקי עשתי עשרה יראות עזים והבן.
   בריאה ג"ר בלי ו"ק והיפוכו היצירה: כי השי"ת אינו מתיחס לממציא את החושך אלא בסו"ה כחשכה כאורה, שזסו"ה ומלכותו בכל משלה, ואז והיה ה' למלך על כל הארץ, דהיינו השגת הג"ר השורה ומתגלה ע"י יחוסו הזה. וע"ז תבין שהשגת הכתוב בורא חושך, הוא עצמו הוא גילוי ג"ר. אמנם האור עצמו הנמשך אל בריותיו, דהיינו בלי שום עירוב של רע אינו מסוגל כלל לגלות את הג"ר, שז"ס משז"ל כל תפילה שאין בה מפושעי ישראל אינה תפילה, ולפיכך אנו מיחסים את העולם הגדול בשם בריאה לחשך.
   וענין יחסו ית' להאור נבחן בשם עולם היצירה : דהיינו יוצר אור, שהו"ס כל התענוג והנועם הכלול בכל ברכותיו ית' הכלולים בשתי עשרה, ובבחי' אור בלי שום עירוב של חושך, אלא בסוד כל המוסיף גורע. ולפי הנ"ל שגילוי מלכותו ית' על כל הארץ מתיחד על המצאתו את החושך, נמצא שהשגות הנמשכים מעולם היצירה המה חסרי ג"ר מטעם הנקיון מבחי' החושך.
   ובזה תבין אשר בבריאה מובדלים הקלי' מהקדושה: כי בעת גילוי יחסו ית' על החושך, נמצא בלע המות לנצח, ונגה כאור תהיה, א"ב אין מקום לכח של ס"א אף משהו, ואם ח"ו מתגלה כח הס"א במקום ההוא, ממילא אין יחסו ית' שורה על החושך, ואין להקדושה שום גילוי כלל, באופן שאין להס"א שום שליטה וגילוי בעת שליטת הקדושה. וכן ח"ו להיפך שאין להקדושה שום גילוי של משהו בעת שליטת הס"א, וע"כ אנו מבחינים שהם נבדלים זה מזה. ועל סוד זה אמרו חז"ל כשקם זה נופל זה לא נבנה ירושלים אלא מחורבנה של צור וכו', באופן שממשלת ירושלים וממשלת צור נפרדים ונבדלים זה מזה בתכלית הפרוד .
   ביצירה מעורב טוב ברע: דהיינו כמבואר לעיל אשר יחסו ית' לגילוי סוב נמצא משאיר את הרע והחושך לחוץ ממנו, וע"כ אין הג"ר יכולים להתגלות במקום הזה כנ"ל. ונמצא שהקדושה והלעומת שולטים במקום אחד ובזמן אחד, שזה נבחן כמו שהם מעורבים בשליטתם, דהיינו ששניהם שולטים בזמן אחד. אכן רובו סוב כלומר כמו אהבה התלויה בדבר, דהיינו שהשגת האור והנועם ממנו ית' נמצא מאליו שמבטל כל כח מהס"א כמו האור המבטל להחושך. אמנם באם בטל הדבר, דהיינו באיזה הפסק של השפעת האור, נמצא תיכף כח להס"א משום שיש לה שליטה בזמן ההוא.
   עשיה מעורב טו"ר ורובו רע: כי משם באים האורות מועטים, ומתוך שאהבה תלויה בדבר דהיינו בנועם ותענוג, נמצא המשיג ע"פ רוב תחת ממשלת הס"א.
   בריאה, יצירה, עשיה: ויש לפרש באופן אחר, דהיינו בסוד נר"ן ובסו"ה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. והנה מתחיל בנשמה וסיים בנפש ובאמצע רוח כי אין נפיחה זולת כח הרוח, אשר פעולת הרוח הביא הנשמת חיים לתוך אפו של האדם ונעשה האדם בעל נפש חיה.
   בי"ע ה"ס נר"ן: ונתבאר שאור החיים ביחס השורשי מבחינת מה שנמשך מהשי"ת נק' בכללו בשם נשמה, דהיינו הבריאה בעוד שהיא דביקה בהבורא ית', ושם ודאי נכלל היצירה והעשיה שהם הרוח והנפש. וכן ענין ובורא חשך נאמר כאן משום שעיקר הנבחן כאן הוא יחסו ית' להחושך והבן. אמנם ודאי כל האורות העתידים להתפשט כלולים פה, כי אין לך נותן מה שאין בו. ונתבאר היטב סוד הבריאה וסוד הנשמה, שה"ס ובוראה חושך.
   והיא כלל כל האורות כולם שעתידים להופיע בעולמות כולם עד גמירא, וגדרה הוא היחס השורשי בטרם שמתפשט לפעולה, כלומר בטרם שנפחה באפו ממש.
   רוח, יצירה, אף, הך: וסוד היצירה והרוח הוא גילוי פעולת ההתלבשות של אור החיים בכלי היחידה לה שנק' אף והאור כשנעתק לענין הזה הריהו ודאי ענף ולא שורש, וע"כ מכונה יצירה. כלומר, שהאור והחושך מצטייר ובא לפני העינים בכח הפעולה של הרוח שהוא אותיות ראה - חך אשר אין כלי אחר מוכשר להתלבשות בתוך האדם זולת האף. ובזה תבין שהרוח ה"ס אמצעי, מנשמה להנפש, כי הראיה מיוחסת להעליון בסוד אור ההסתכלות, והך מיוחס להתחתון בסוד מכה ומוציא לחוץ, וע"כ נק' רוח שיש בו ב' ענינים הללו שהם ראיה, הך.
   נפש חיה, עשיה עומר: וסוד העשיה אינו ענין גמר מלאכה אלא מלשון פעולה ועבודה בטרם הגמרה, כמו ששואלים כיצד עשה כלי זה, שהשאלה נופלת על משך העבודה ולא על כלותה, וכל החילוק הוא מיצירה לעשיה, אשר בהיצירה מתגלה הפעולה רק לעינים, כלומר, שהעינים המה בעלי הפעולה ולשאר חושי הגוף אין בהם גילוי פעולה כלל, והעשיה הוא להיפך שבעלי הפעולה המה כל איברי הגוף חוץ מהעינים שאין להם שום פעולה ממשית כאן, וע"כ נק' העשיה נפש מלשון נף-אש, שפירושו תנופת אש המוליד חמימות וחיים בגוף.
    ותבין סו"ה שבת וינפש שהם תרתי דסתרי, כי שביתה ה"ס מנוחה הגמורה ונפישה ה"ס הנפת האש מחמת היגיעה והעבודה, וה"ס עומר התנופה ממחרת השבת.
    אצילות : ה"ס העולמות כולם כמו שמצויים אצלו בנצחיות, בסו"ה ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום, ומלשון עץ-אל- עוז בסו"ה הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד וכמ"ש מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, ומכונה אור החיה כי שם מקור כל החיים והחיות, ואור החיה הזה ה"ס פנימית הבריאה שאין שם שום כלי או מסך לאחיזה כי אחיזה הראשונה ה"ס בוא ראה חושך כנ"ל, ולמעלה מראית החושך אין הגא ומלה כלל, רק אצלו, וכאן הוא תכלית עליית העולמות.
   בי"ע בעליתם זב"ז: ולפי המתבאר נמצא עולם הבריאה כשאנו מבחינים אותו בלי היצירה הריהו כראש בלי גוף, דהיינו ג"ר בלי ו"ק. כי ביארנו שה"ס האור הכללי ביחסו להשורש בטרם פעולות ההתפשטות שנק' הפחה או רוח, וע"כ אין שם התלבשות (ע"ד שבארנו הכתר ע"ש) לגוף שנק' ו"ק, בסוד מלא כל הארץ כבודו: ע"ד שנגלה ביום השבת שהאור ממלא כל החלל והגורם לחלל מות יומת, אשר כל זה הוא התפשטות אורו ית' בכל העולם.
    וזהו נק', התכללות בי"ע ועלייתם לאצילות : שהבריאה שה"ס הראש והג"ר מתקשרת בהיצירה בהגוף וששה הקצוות הכוללים הכל, כי כל החלל מתמודד בו"ק הללו שהם מעלה מטה מזרח מערב דרום צפון, שה"ס הנענועים שאנו מנענעים לכל רוח כדי להעלות הו"ק שהוא היצירה ולקשרה בהבריאה שאז עולים לאצילות הק' ומתגלה עצמותו בכל מרחב העולם בכל מלואה, משא"ב אם היצירה אינה עולית שם אז ו"ק בלי ג"ר, גוף בלי ראש: משום שיש מסך המבדיל את היצירה ואינה יכולה להמשיך את הג"ר, ונמצאים כל האורות היצורים המצטיירים לעינים כנ"ל אינם יכולים להמשיך את עולם הבריאה ולהתקשר בו.
   וזהו המכונה תמיד בשם גוף בלי ראש או זעיר אנפין: שאין מבחינתו להמשיך הפנים הגדול העליון מטעם הנ"ל.
   ולפיכך נבחן עולם היצירה לבחי' טו"ר מחצה על מחצה ומעורבים זב"ז: וכאן סו"ה זה לעומת זה עשה אלקים, כי יש לס"א שליטה גדולה לחצות את האורות השלימים לראש וגוף בלתי מחוברים, והרי הרע מתערב בהטוב ומשאירו רק על המחצה, משא"כ הבריאה רובו טוב ומיעוטו רע ואינם מעורבים ואע"פ שביארנו שה"ס אור השרשי ביחסו עצמו שבודאי אין שם שום אחיזה והגא כלל לס"א ולרע, אכן הכונה היא על בחי/ הכלי ואחיזתה שם שהיא קדושה לגמרי ודאי. אמנם השם בריאה הוא בוראה רע, הרי בהכרח שהרע יש לו העמדה משם אמנם במיעוט גמור, כלומר שהרע נגלה שם בבחינת השלילה לכלותה מן העולם, וע"כ ודאי שאינה מעורבת כלל בהטוב אלא אדרבא נפרדת משם לנצחיות, ועכ"ז כיון שהרע נזכר כאן לו יהיה כדי להמעיטה ולכלותה מ"מ אנו מכנים שיש משהו רע שם אלא בתכלית המיעוט עד לכליון והבן זה היטב.
   עשיה רובה רע ומיעוטה טוב ומעורבים : כי העשיה ה"ס העמל והעבודה בסוד נף-אש כנ"ל, שהסו"ה אשה יראת ה' היא תתהלל ואת עלית על כולנה ולפום צערא אגרא, כי ע"כ נתן מקום לשליטה הגדולה של הרע, הרי מובן עם זה אשר השכר הוא כמדת הצער של הרע, באופן שהטוב הממעט הצער הריהו ממעט השכר וא"ב מיעוטה הוא הסוב, כלומר שהסוב ממעט את שיעור האור הגנוז בעולם ההוא גם המה מעורבים זב"ז, כלומר שנשחקים ונלחמים זב"ז, ולא כמו בבריאה שהטוב המעיט לגמרי את הרע והכניעו לבלי תקומה ושליטה של משהו, משא"כ כאן יש שליטה לשניהם ומתערבים זב"ז.

:

מלשון ראיה. וכמו בוא וראה שחז"ל משתמשים בו במדרשים. וה"ס כלי קבלה של כל פרצוף רוחני, שזה הכלל שהמשפיע הוא משפיע בדבר היותר עב, בבחי' וימש חושך, חושך ממשי. כלומר שמלבד החושך שהוא העדר האור מוכרח להמצא שם איזה ממשות הגורם לחושך והמעכב על האור, שה"ס מסך המתוקן בכלי מלכות, (ע"ע מלכות). אכן המקבל מחויב לקבל בדבר היותר דק, שה"ס ראיה והסתכלות, שהעינים המה הכלי קבלה היותר רוחניים מכל חושי הרשר"ט ומישוש, וע"כ מכונים כל הכלי קבלה שבפרצוף רוחני בשם בריאה, כי הראש ה"ס אצילות ששם רק שורשים לכלים, והגוף ה"ס חג"ת נ"ה שהם נק' בריאה, שה"ס ד' הבחי' חו"ב תו"מ ושורשם של ד' בחי', והם כל כלי הקבלה כי אין בחי' יותר כנודע. שהיסוד כולל חג"ת נ"ה יחד בחי' ההשפעה, והמלכות כולל חג"ת נ"ה בבחי' הקבלה.

:

   כ"ז תבין בסוד מ"ש בזוהר תזריע לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה עש"ה. כי ע"כ לא מצאה את שאהבה נפשה שה"ס אור העליון שאינו משתנה, וכמו שהוא למעלה בראש האצילות כן הוא למטה בסוף העשיה בלי שום שינוי של כלום. אכן המלכות כשמתתקנת בבחי"ד של המסך שלה שה"ס המסך העב והחזק השורה רק על בחי' זאת כנודע, הנה אז אדרבה נעשה הזווג הגדול שבגדלות, שז"ס הפה שאסר הוא הפה שהתיר, כי מסך דבחי"ד שדחה בכל תוקף את אור העליון מלהגיע לבחינתה, אדרבה נתהפכה והיתה לבית קבול היותר גדול שבכל העולמות בסוד אור חוזר, כנודע.
   אמנם כל האמור נוהג דוקא בסוד היכל המלך עצמו, אשר שם היחוד והזווג באים כאחד, ואין שום מקום פנוי וחלל, משא"כ לבר מהיכל המלך נמצאים החו"ב אב"א, שהבינה אינה סובלת אור החכמה מטעם חוסר אור החסד, כי לית אורחא דמלכא להשפיע אור החסד לבר מהיכל המלך, וע"כ נתקן הזווג באופן אחר דהיינו עליה וירידה ונסירה כנודע.
   נה"י לבך מגופא: ומכאן תקח שורש להבין סוד הנה"י בכ"מ, המכונה לבר מגופא, כי רק דרגא זו אינה מתוקנת לבר מהיכלא, וע"כ אסור להסתכל באו"מ. ומזה נמשך כחו של פרעה לומר למילדות, וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה .

:

    נודע שכל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה. ושם, פירושו השגה, שכל שלא נדע לא נכנהו בשם. ולפי"ז, מתחייב האדם להשיג כל הגנוז וטמון בתורתינו הק'. וע"פ זה יש להבין, מה לו להאדם שישיג את כל עולמו של הקב"ה, ולא די שמשיג הארץ אלא שצריך להשיג גם את השמים, דאל"כ על מה הזכיר את השמים.
    השכלת האלקיות: אכן נודע הכתוב, אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. הרי מפורש תכלית הרוממות של האדם, שהוא רק השכלת האלקיות וידיעתו ית'. ולכאורה הוא בהיפך מן המפורסם דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל.
     תכלית מעשה שמים וארץ: ויתבאר זה בסו"ה אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ. והנך רואה, שנמצא בעולמינו קדושה כזו שהוא התכלית שבשבילו ברא הקב"ה את השמים וארץ. ועוד נשמע מכאן שאי אפשר לבא לזה התכלית, אם לא הי' נברא השמים והארץ ומלואיהם, כי עיקר ההוכחה שיש תכלית המקשר את הבריאה הוא משום שאין פועל בלי תכלית, ואם אתה אומר שלא כל הנמצא בשמים וארץ מוכרחים להתכלית, אלא רק מקצתו, א"כ יהי' השאר בבחי' פעולה בלי תכלית. ואם תאמר שהשאר נברא לתכלית אחר, א"כ אינו מוכרח לגמרי מהו התכלית, כי יכול להיות שאותו תכלית האחר מספיק לכל המילוי של השמים והארץ. אלא ודאי שאותו התכלית הידוע לנו מחויב להיות לכל המציאות הנמצא בשמים וארץ.
     השכינה שורה על חכם גבור ועשיר: ואחר שהכרחנו שכל פרטי המציאות שישנם בשמים וארץ, מוכרחים כולם בשביל התכלית המיוחד שהוא להנות לנבראיו, שמדרך הטוב להיטיב, כמ"ש במ"א, צריכים להבין הנאה ההיא מהי? וג' מעלות מצויים לפנינו שהמה הכוללים כל השבח המקווה למין האדם, דהיינו, החכמה והגבורה והעשירות, אשר מין האדם מיועד ודאי למעלה היותר נכבדה מהם, כי שלשה אלו כבר מוכנים ומצויים בעולם לפני השגת התכלית, אלא ודאי שהיא מעלה נפלאה כזו שאינה מצויה ואי אפשר להמצא כלל בהעולם, זולת לאותם שזכו וכדאים להשגת התכלית שלכך נברא. ואומר לך שהוא השכלת האלקית, שהיא ההנאה הגדולה שעליה כיון בבריאת הכל להנות להאדם. ואין לטעות שהיא הנאה גשמית המוגבלת מאד בקבלתינו אותה, ואין לטעות שהקב"ה ישנה את כלי הקבלה שלנו, כי זהו מעשה הדיוט לעשות ולשנות, משא"כ הקב"ה נאמר אני הוי' לא שניתי, אלא ודאי שהיא הנאה רוחנית, דהיינו המושגת ע"י מעלות וקנינים.
     השגת הרוחניות: והנה נתבאר שהנאה זו האמורה היא הנאה רוחנית, דהיינו המקובלת בכלים רוחניים בלתי מוגבלים, וגם שהיא בלתי מצויה בעולם כלל בטרם שיזכו לה, שהיא הנותנת היקר והערך, כי כל המצוי בשפע הוא ענין זול הערך וכל שמצוי במועט הוא היקר והחשוב ביותר. וע"כ מה שאינו מצוי כלל הרי זה ודאי יקרו ותפארתו, והנאתו עולה על כולנה. ומזה תשמע שדבר הנאה זו האמורה הוא ענין השגתו והשכלתו ית', להיותה בלתי שכיח בעולם כלל, כי לית מחשבה תפיסא בי' כנודע.
      הרי נתבאר שתכלית בריאת שמים וארץ הוא להנות לנבראיו, שלזה צריכים בדיוק כל פרטי הבריות הנמצאים בשמים וארץ. ונתבאר שהנאה זאת היא מהמעולה שבמעלות, שה"ס השכלה האלוקית. ונתבאר שאין השכלת השכל מצויה זולת ע"י חומר מוכן להשכלה, שמתוך דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, הרי סגולת האמונה שבלידה מכשיר לו את החומר המוכן לידי השכל, למשש ולהשכיל עד שיגלהו. ונתבאר שהאמונה האינסטינקטית אינה מספקת לו כלל, משום כח כל העולם כולו המכחישים אותה, מתוך השגחה המקולקלת הנראה לעינים, אשר ע"כ למע"ט מרובים צריכים, שאז מוכשר להעמדת הדעת בחזקה, המספיקים להכרעת העולם כולו. 
    יודע ידוע ומדע: כאשר נרצה להבין ולהסתכל באור האמונה בעצמה, שאמרנו שמופיע באדם מטבעו כשאר עניניו הלידתיים. ונודע, שכל כח הבריאה איננה, אלא כמו שקוראים המשך מאורו ית' המתלבש בהם ומקיים אותם, באותה הצורה והתמונה שנמצאים בה. הרי, אותו כח האמונה איננו עולה כלל על שאר כחות שבבריאה, שהרי כולם המה המשך התלבשות אורו ית' בהם. אמנם צריך לחלק שהוא נבחן לכח מיוחד בין כל הכחות, שהוא המסוגל להביא האדם אל הכונה. ומכיון שכן, בהכרח אתה צריך להגדיר בו שהוא היודע, שהרי הוא כח עליון והמשך אורו ית', וא"כ הוא היודע הכל משכיל. הב' הוא שהוא הידוע כלומר, שהוא אותו החומר שאתה מבקש וממשש להשכילו, דהיינו המושכל. הג' שהוא המדע כי בלי ספק ההשכלה האמורה בדעתו ית', ממציא לפי עצמו מדע וחכמה שלימה. ולפי הנ"ל, שכל ההויות מהמציאות המה אורות מתפשטים הימנו, וא"כ כנ"ל שהרחבת ההשכלה המגיע לנו ע"י כח הנבחר להכונה, הוא עצמו בחי' החכמה השייכת להכונה שהוא חכמת האלקיות.
     התורה והעבודה: שהם החכמה והמעשה, ונתבאר שענין האמונה הלידתית שבאדם. הוא ענין אורו ית' הנבחר לו מכל אורותיו וכוחותיו שבהמציאות, להביא האדם אל התכלית. שעפי"ז נמצא בהכרח, שאור האמונה הזו הוא המשכיל והיודע והיא המושכל והידוע והוא ההשכלה כולה והחכמה. יודע להיותו אור עצמותו ית', ידוע כי אותו ית' אנו מבקשים, מדע משום שהרחבת המושכל וענפיו המרובים המותנים לו המה הם הנק' השכלה וחכמתו ית', כלומר ההשכלה והחכמה המיוחסת אליו ית', והנה מחמת זה נמצא לפנינו בדבר השגת התכלית ב' ענינים הא' הוא המעשה, דהיינו להשגת החומר הנחוץ לנו לתפיסת יד בעד ההשכל, צריכים מעשים טובים מרובים המסוגלים להרחיב ולקבוע את האמונה בלבינו על השגחתו ית', ויוכל להכריע בהיפך מדעת העולם המכחישים זה. ענין הב' הוא החכמה, שפירושה הביקושים וההשכלה והידיעות המסתעפים מאור אמונתו ית' כמ"ש, שהוא המדע.
      תרי"ג עטין: תרי"ג פיקודין:וכמובן שדרך העסק בהחכמה והמעשה הנ"ל, דומה לשאר מושכלות שבמציאות, שיש בהם ב' מדרגות: האחת היא בטרם שהמושכלות מתקבלות על דעתנו, אשר גם זה הוא עסק גדול וקשה כמו שמפורסם אשר כל ההתחלות קשות. ומדרגה ב' והיא העיקרית, דהיינו אחר שהמושכל בכללו נתקבל על דעתו, אשר גם אז נוהג החכמה והמעשה, אלא לא בבחי' תרי"ג עיטין רק בבחי' תרי"ג פיקודין. 
     חכמת הקבלה: וענין המדע, כבר נתבאר שהוא ענין הסתעפות והתפצלות אור האמונה בדרכיה, אשר כל זה מסתעף ויוצא מחמת ההשכלה באור ההוא עצמו, להיותה ג"כ הידוע כלומר המושכל שאנו מבקשים, ומתוך שאחדותו ית' פעל הכל, ולא עוד אלא שכל ענפי המציאות הגדולה שלפנינו יצאו במחשבה אחת, שהמחשבה ההיא נתפצלה לפיצולים כ"כ מרובים כשיעור המציאות שישנה המונחת לפנינו, עד שבדרך קודם ונמשך עילה ועלול מוכרחים לבא במחשבה היחידה שהיא מחשבת התכלית, שהוא משום שאור האמונה שהוא אור הנבחר לכונה התכליתית, היא מוכרחת להשתלשל בדרך קודם ונמשך על כל השלשלת של המציאות הגדולה הזו. ומי שזכה להתלבשות אורו ית', דהיינו אור הנבחר להשגתו ית', שההמון קוראים אותו אור האמונה, נמצא שכולל כל המלאכה הגדולה ההיא מראשית המחשבה של הבריאה עד סופה עם כל ענפיה וסעיפיה המרובים שהרי מטבעו של האור ההוא עצמו להתפשט ולבא דרך כל פרט ופרט מהפרטים האלו. ואין הפרש ביניהם, אלא במה שהמה הם מציאות של עולמות ובריות, והאור המקובל הוא בחי' הרוחניות המלובש בהם, באופן שההתחלה והסוף של האור, המה כוללים כל העולמות וכל הזמנים, ובשעה שהאור המקובל הוא על שלימותו דהיינו על תכליתו, נמצא בהכרח שמשיג עמו יחד כל ריבוי הבריות וקיומם, דהיינו ידיעות כל הנמצאים. ומחמת זה אמרו ז"ל שנסתכל הקב"ה בהתורה וברא את העולם, (בתחילת בראשית רבה) להיותם אחת ממש, אלא שזה פנימיות וזה חיצוניות.
      כלים, אורות, אלקיות : ואם טחלק את הכל על כלים ואורות ואלקות, הנה הכלים הם כל הבריות שבשמים וארץ ומקריהם, והאורות הם כחותיו ית' הממציאם והמאיר ומקיים אותם, אשר ע"כ ידיעתם באה לאדם מתוך בהירות והנאה גדולה לשעתו כטבע אור החכמה. והאלקית הוא אורו ית' הנבחר לבא להשגת האדם.
      השגות השמימים : ומובן בזה אשר גם בריאת השמים מחויבת להכלל בהתורה, מחמת שגם כל בריות השמים נכללים במחשבה התכליתית האמורה, אשר המשיג השלם אי אפשר שיושלם בלעדי השגתם.

:

ע"ע כריתת ברית.

:

   ה"ס דו"ת דמקוה, שהראש ה"ס הברכה מלשון בא רוח כי שם השראת כל ברכות ה', ואח"כ נהפך ברכה הנפלאה הזאת והיתה לבכורה מלשון בחיר ה', כי ברוך ה' נעשה לבחיר ה' בהתוך, ולפיכך אם אפילו נפסל מבכורה מ"מ אינה מפסידה כלום מן עיקר הברכה.
   בכורה: פי שתיים: נבזה תבין תמיהת עשו בסו"ה ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח (שעשה זה כדי שיהיה מובטח בברכה) והנה עתה לקח ברכתי, נמצא שלקה פי שתיים, דהיינו שהפסיד הברכות שזה לא עלה על רעתו מעולם, כי אדרבה ע"כ ביזה את הבכורה להיותו סותר לברכה שהיה חפץ להיות יותר מוחזק בהברכה, וע"כ כעס מאד בעת שראה שגם אבדה לו הברכה והבן.
   חלק בכור פי שנים : וזסו"ה לא יוכל לבכר וכו', כי את וכו' יכיר לתת לו פי שנים.דהיינו בהיפך מדעתו של עשו שדומה לו שאם יעזוב בכורתו יהיה יותר בטוח בברכתו,אמנם הכתוב אומר שבכור נוטל פי שניים, דהיינו הבכורה והברכה, ונמצאים הרשעים משנה שברון שברם: שמפסידים הבכורה עם הברכה. והצדיקים בארצם משנה יירשו: הבכורה עם הברכה והבן .

:

מורכב מב' מלות בא שר שמשמעותו שהסרה עצמה ה"ס הביאה, במו"ה סורה אלי, אשר ההסרה והירידה הוא רק לביאה ולהתקרב אלי. ועיקר השם הזה נופל על היסוד, בסו"ה, והיו לבשר אחד (ע"ע סר).

:

   ה"ס בחי"ד גדלות הקבלה שה"ס בחי' הקבלה שהיתה שם על כל הסוב והעונג שנמשך אליה מהבורא ית', ובסוד שאמרו ז"ל קודם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, כלומר שהיא חשובה שם כמו הסוב והעונג עצמו בלי שום הבחן כלל ועיקר. למשל כמו המהות הנעים לחיך עם החשק המוכן מצד הגוף בחיך, שהמהות והחשק שבמקבל כלולים ממש יחד בלי שום הפרש ביניהם כלל, כי הנועם דבוק על שניהם בבת אחת. ואע"פ שאח"כ נעשה צמצום בבחי"ד, ונשארה חלל פנוי וריקן מאור וחיות, כמ"ש בפמי"ס בסוד הבושה דמאן דאכיל דלאו דליה בהית לאסתכולי באפיה, אמנם שם העבר והעתיד כלולים כאחד כנודע .
   ובזה תדע נאמנה שאפי' בושה זו לא הי' נרגשת שם אלא אורו הפשוט ממלא שם כל המציאות, הכל כאשר לכל כמו שיהיה אחר כל התיקונים עם כל הרוחים והעידון והנועם לא יחסר משהו, באופן שדומה ממש שם כמו לעתיד לבוא אחר גמר התיקון, אשך בחי"ד קיבלה כל מה שראוי להגלות בסבת חלל הפנוי שלה, עם כל האוצרות שהרויחה במעשי ידיה שאין עוד בושה, אמנם כל זמן שלא הרויחה כל האוצרות כמו שנמצאים בא"ס עדיין חסרה שלימות, שהרי איננה עוד בת זוגיה דאייס, עד שתרויח כל האוצרות הנמצאים שם מכל מראש, והבן היטב, (עי' פמ"ס ענף א')
    וז"ס גדול הי ומהולל מאד: בעולם הא"ס ב"ה, ועט'כ ולגדולתו אין חקר בעוה"ז, משום שאין זו בת זוגיה דא"ס ב"ה.

:

   פירושה אשר איש לא ידעה, (ע"ע אורך לעובי) שלא שבר בתוליה, כי גידי דם מחברים וסותמים את פי נקב היסוד, שהו"ס דם הנמשך מאחורים דאמא, וע"כ אין בה גילוי נוק'.
   ותבין זה עם מחז"ל איילה זו רחמה צר וחביבה על בעלה, ובשעה שכורעת ללדת מזמין לה הקב"ה נחש המכיש לה באו"מ ויולדת. פי', שאילה הו"ס אמא אשר רחמה צר, כי אחר כל ביאה חוזרת להיות בתולה, כי נה"י שלה באים ומתלבשים בז"א ונעשים שמה בחי' ג"ר בסוד אנקתם, ואיגלאי מלתא מאיש לא ידעה עד והבן זה היסב. אכן רחמה צר בלי חסדים, כי ה"ס חשך דאמא וכשאינה יכולה לסבול עוד מיעוט חסדים היא כורעת ללדת, כלומר שנה"י שלה נחלשו מאד מחוסר האור, ואז מזמין לה הקב"ה נחש ממכיש לה ונוקבה, דהיינו גילוי בחי' נוק' וסוד המסך המתוקן שם, שמעלה או"ח ומתרבים האורות בתוך בטנה ואז מולדת את הולד, והבן. באופן שענין סתימת נקב היסוד היא בחי' ג"ר דבינה שנק' חשך דבריאה, וענין פתיחת הנקב היא שיבת הג"ר לשורשו שנשארת בו"ק חסר ג"ר, אמנם בן הזה חביב לה מאד שה"ס אור דחסדים שהיתה חושקת אליו כל הזמן עד שכרעה ללדת .
   ובזה תבין הטעם אשר ז"א דבינה היא בינה דז"א, כי בחי"ג דבינה (ה"ס אומ"צ) היא הגדלות שלה, (ע"ע ע"ס דבינה) והיא המתלבשת במוחין דז"א לבחי' ג"ר דבינה כנ"ל.

:

הא' הוא נה"י דס"ג שעלו ונתקנו לישסו"ת דא"ק ושוב לא ירדו. הב' הוא מהתפשטות ישסו"ת דא"ק דהיינו ג"ר דנקודים. הג' הוא מהתפשטות ג"ר לו"ק דנקודים דהיינו ישסו"ת דנקודים. (ע"ע לאה ורחל) (ע"ע נקב)

:

    חח"ן בג"ה דת"י. מתחילה יצאו הספי' בסוד קו אחד בזה אחר זה בלי הפכיות, כי קו אחד יורה שכולם בחי' אחת ואין אחת מכחישה להשניה, ואח"כ נתגלה ביניהם הפכיות. ושורשם מתחיל מכל"א, אשר הכו"ח ראש ותוך נעשו להפכים זה לזה, ו אע"פ שהתוך יצא מהראש, ואין שום דבר משהו מהתוך שלא יקבל זה מהראש, אלא בסוד מלך פורץ גדר כי בהראש בטרם שנתגלה המלכות, היה שם גדר חזק, בסוד אל המיוחד, אשר בהופעת התוך נפרץ הגדר הזה, וע"כ נראו כמו הפכים ומכחישים זה לזה, וע"כ כתוב השלישי הכריע ביניהם, דכיוון דהראש כולל כל מה שבתוך, ע"כ הכריע הכל"א את הגדר שבראש והקיפו גם על התוך, באופן שהכנים את התוך לרשותו של הראש, ונתיחד גם החכמה בבחי' הכתר, שנבחן כמו שוקל במאזנים ומכריע אשר כו"ח המכחישים זל"ז נבחנים כמו ב' כפות, שה"ס כפות המאזנים.
    ומתחילה היה עיקר השליטה בהחכמה, והיתה כף החכמה יורדת ומתפשטת למטה. ובעת שהבינה הסתכלה בזה אשר החכמה ירדה ועברה את הגבול אשר גבל הכתר, אז שקלה אותם והעלה כף החכמה למעלה, ואת כף הכתר המשיכה ונתפשט למטה מהחכמה. ויצאו כח"ב בסגולתא: כתר חכמה בינה
   חכמה שזה יורה שהבינה העלה לחכמה ויחד אותה עם הכתר, שבשביל זה הוכרחה להוריד הכתר, שתתפשם עכ"פ למטה מחכמה ותכלול אותה, והבן היטב. 
   ובזה תבין סוד תיקון קוין בג"ר דנקודים ולא בז"ת דנקודים, כי אחר שהבינה המשיכה הכתר בהתפשטות למטה מהחכמה, שבזה נתיחדו שניהם לבחי' אחת, נעשה בזה יחוד גדול לכל ז"ת היוצאים מהבינה ולמטה, שלא יצאו עוד בהפכיות שיהיו צריכים להכרעה, אמנם התחתונה אינה יכולה לשנות העליונים וע"כ נשארו העליונים בבחי' ג' קוין. כלומר, שעדיין ניכר בהם ההפכיות שמתחילה גם את ההכרעה שעשתה הבינה, משא"כ כל הנאצל ממנה ולמטה, כח הבינה רוכב עליהם ואין ביניהם הפכיות כלל, וע"כ יצאו ז"ת דנקודים בקו אחד זה למטה מזה בלי שום הפכיות מראש לתוך, שהאומ"צ לא היה הפכי לכל"א ומקוה"נ לא היה הפכי לאומ"צ, והבן.
     כח"ב לחב"ד: ולפי הנ"ל היה הכתר צריך לעמוד בקו ימין והחכמה לקו שמאל והבינה בסוד קו אמצעי. אכן נודע שהכתר ה"ס קו אמצעי והחכמה ימין והבינה שמאל, אכן תבחין אשר סוד ג' קוין כח"ב הם בקטנות בינה. שאז כאשר הבינה היתה בצלע דהיולי דחוכמתא, הוכרחה ליחד הכתר וחכמה, ולהכריע את הכתר על החכמה כנ"ל, כדי לסגור את הפרץ הנעשה בסיבת החכמה כנ"ל. גם מסיבה זו הי' חכמה בשמאל, שה"ס יד כהה, דהיינו בסיבת הפרץ שראתה הבינה לסגרו, אמנם אח"ז בגדלות בינה שנפתרה באומ"צ, שאז לא פחדה עוד משום פרץ שבעולם, וע"כ חזרו כתר וחכמה בקו אחד זה למטה מזה, כמו בראש דא"א גם הבינה למטה מחכמה בקו א', ונמשך זה עד שנגלה הדעת (מקוה"נ), שה"ס נקב החזה שבאמצע הת"ת, אשר אז נחלשה הבינה מהעלמתה דאומ"צ וחזרה לקטנות והכחישה גם את החכמה, ואז נשקלו בכח הדעת שמשך את החכמה לימין ובינה לשמאל.
     באופן, כשהחכמה בשמאל נמצאת הבינה באמצע לבחי' מכריע בין כו"ח, וכשהחכמה בימין נמצא הדעת למכריע בין חו"ב, וכן הת"ת בין חסד לגבורה, כי חב"ד וחג"ת בחי' אחת הם, דהיינו רת"ס דמקוה.
    ויש לפרש באופן הפוך, (ע"ע אורך לעובי) שנתבאר שם סוד זה למטה מזה בעת שיש הפכיות בין הספירות, שעיקרו מתחיל מכתר לחכמה ואח"כ מחכמה לבינה ואח"כ מבינה לז"א ואח"כ מז"א למלכות. אשר הכתר והבינה והמלכות, הם נוטים ביותר לאור דחסדים. והחכמה והז"א נוטים ביותר לאור החכמה, ומסתימים לאור דחסדים, עש"ה.
     ובזה תבין סוד תיקון קוין שה"ס התלבשות הספירות זה בתוך זה כמ"ש שם, שזה הגיע מכח התפשטות הכתר עד סיום כל הע"ס בסוד נקודה דעוה"ב, שאז נמצא אשר ספירת הכתר הוא נושא עליו כל שאר הספירות, ובמקום שנסתיים שליטת הכתר מסתיים כל הארתם של הספירות, ואז נבחן אשר חו"ב מלבישים יו"ש דכתר, כי אור הכתר יורד ביניהם ומקיים אותם שזהו סוד ג' קוין, שכן אור חג"ת במשכים בג' קוין, אשר חו"ג מלבישים יו"ש דת"ת להיותם בחי' כח"ב במהדורא ב', שאז אור הכתר מתגבר ושולם בכל תוקפו, בסוד הבינה כל"א שבמהדורא ב' ה"ס הת"ת. ואור חסד ה"ס חכמה במהדורא ב' להיותו מקבל מהלבשת מין דג"ר, ואור גבורה ה"ס ביבה במהדורא ב' להיותה מקבלת מסוד הלבשת השמאל בג"ר.
     ותבין ההפרש בין מת"ת כלפי בינה כי אע"פ שאור הת"ת הוא משורשו בחי' בינה במהדורא ב', אמנם בסוד תיקון קוין, נחלקה הבינה לכתר ובינה, כי הכל"א המשיך למקומו סוד הגבול שבכתר, כי ע"כ היה כח הכתר יפה להתפשטות עד סיום הג"ר. והנה זה הכח של הכתר שבתוך הבינה, נטל הת"ת והיה לקו אמצעי אמנם בינה עצמה בהכרח שמלבשת את כח הכתר שבקרבה בסוד השמאל. והנה עד"ז ממש במהדורא ב', נמצא חלק הכתר שבבינה ה"ס ת"ת וקו אמצעי, וחלק הבינה שירדה לבחי' גבורה נעשה לקו שמאל המלביש על הת"ת.
      והנה נתבאר, שבמקור אצילות הבינה ירד הכתר ונתלבש בתוכה, וע"כ אמרנו אשר בינה ממשכת חסדים מהכתר. ולכאורה יש לשאול איך אפשר שהבינה תקבל שפע מעלי עליונה, וגמירי דאין שום מדרגה יכולה לקבל למעלה מעליונה עצמה, אלא הוא שאמרנו אשר הכתר בעצמו נמשך וירד אל מקום הבינה, והשפיעה בה החסדים אשר לא יכלה לקבל מהחכמה ופנתה לה עורף. ועל ד"ז במהדורה ב' דג"ר, קיבלה הת"ת את התפשטות הכתר .
      ועם וה תבין סוד נה"י, כי ז"א משורשו ה"ס נה"י בלבד, דע"כ הוא מלביש למטח מטבור דא"א בכח עצמו, אלא במה שמרויח מסוד שביה"כ שה"ס קילקול ע"מ לתקן. כלומר, כדי שיוכל לקבל מאחסנתיהו דאו"א, שה"ס קבלת חג"ת להשגת ג"ר, כי ע"י שיורש התוספות מאו"א בסוד קטנות דהיינו חג"ת, הנה בגדלות חג"ת עשוים לחב"ד, דהיינו אחר הבירור דהקלקול שנעשה בשביה"כ לא הוי קלקול כלל, ונמצאים החג"ת שירש שבים לבח"י ג"ר, כמו שהיו מתילה.
     אמנם ז"א משורשו עצמו ה"ס נה"י: ועיקרו הוא סוד הנצח, שבעת אצילותו בסוד הנצח תיכף הנצח החזיר חג"ת לחב"ד, אלא משום שהנצח משורשו אין לו רק אור החכמה בלבד, דע"כ כחו יפה להשיב החג"ת לחב"ד, הנה משום זה נחסר ונסתם מאור החסדים, וכדי לתקן את זה נאצל ספי' הוד הדומה לבינה הפונה עורף אל אור החכמה שבנצח, שההוד יונק חסדים מהבינה כמו הבינה מהכתר כנ"ל. ונמצא אשר אור הכתר נמשך עד הוד דרך הבינה כאמור. אמנם כמו שהבינה נתחלקה לב', לאור הכתר ולאור דחסדים כנ"ל, הנה גם כן ההוד נתחלק לאור הכתר ולאור דחסדים, אשר אור הכתר בא תמיד רק בקו אמצעי, וע"כ יסוד ה"ס אור הכתר שבהוד, כמו הת"ת שהוא אור הכתר דבינה. ונמצא אשר קו אמצעי שהוא תמיד התפשטות הכתר נמשך עד היסוד, מתחילה עד הבינה ומשם לת"ת ומשם ליסוד. אכן דעת הוא ת"ת דגדלות, דהיינו בשעה שהנצח החזיר חג"ת לג"ר, נק' ת"ת בשם דעת. וכן אח"כ שהז"א קונה מחמת תיקון הקלקול את הגדלות שנברר, חוזר הת"ת שבו להיות דעת, דהיינו ג"כ התפשטות הכתר. ובזה תבין אשר ג"ר דנקודים היה תיקון קוים במקצת ולא ז"ת, כי הז"ת היו זה למטה מזה, שפירושו שהספירות דחג"ת נהי"מ היו בהפכיות, שחסד הפכי לגבורה וגבורה לת"ת וכו', משא"כ הג"ר במקום יציאתם כבר היו מתוקנים בסוד זה בתוך זה, שהכתר נמשך עד גבול הבינה והיה נושא לחו"ב בימין ושמאל, שזה נתקן בסוד פרצוף ס"ג הקודם לב"ן.

:

    (שעה"כ פ"א) ר"ת ג' ראשונות, יורה על ג' ספורות - כתך חכמה בינה, שהם ג' ראשונות של הע"ס.
   גדרו: שוא בחינת ראש ומוחין של הפרצוף, כלומר אור העצמות והנשמה שלו. ויש ג' בחי' ג"ר דהוונו שהם: ג"ר דנשמה : מורה על כח"ב דבינה. 
   ג"ר דחיה : מורה על כח"ב דחכמה.
   ג"ר דיחידה : מורה על כח"ב דכתר.

:

רצון בחיריי, ומחויב.
ענין גאות שהוא משבחי השם יתברך, הגם שמגונה בעד הבריות, הטעם: שאין נבחן אצל הבורא בחירה ורצון כמו בבריות, הגם שאינו בעל חיוב כלל כמובן. מכל מקום, רצון הפשוט שלו דומה כמו חיוב שלנו או כמו רצון בלתי מניעה שהיא גם כן לנו מחויב, כי זה שהרצון מחולק מן החיוב מטעם שאפשר שלא יתמלא, כי תהיה מניעה לאותו הרצון או יקפחנו רצון אחר, מה שאין כן בחיוב שבטח יתמלא מפני חיובו, ואם כן אם יצויר אצלינו רצון בלתי מניעה הרי צורת רצון זה, כמו כל רצון מחויב, ושיעור גאות היא שלא ירצה להתדבק בשפלים הימנו, ואם הוא בדרך החיוב לא יגונה כלל, כמו השמים שמתגאים על הארץ ושאינם מתדבקים בה והשמים ממעל והארץ מתחת, משא"כ, אם הוא בדרך רצון בחירי, הרי זה מגונה מאד, ויצא מכלל טוב, כי חשקו של הטוב להטיב וכיון שהוכחנו שרצון הבורא ית' דומה לחיוב שלנו מטעם שלא יקרה מניעה לרצון שלו, ואפילו רצון אחר שיקפחנו לא יקרה לו מפני יחודו ואחדותו, ואם כן הרי אותו הרצון מחויב להיות, ולא שייך בו בחירה, כי לא יעבור עליו עוד רצון אחר שישבה בשבילו רצונו הקדום, ואם כן דומה לטבע השמים שמתגאים ומתרוממים על הארץ.
וז"ש, כי אל גאות ה' ולו נתכנו עלילות, פירוש. שחיוב הבורא מושג אצלינו בדרך הגאוה שלו, ועל מדה זו... גאות סובבים... אופנים של מכונת הבריאה...

:

גבוה מחבירו, יורה חשוב מחבירו.

:

הוא בחי' הסיום הנבחן בכל ספירה פרצוף, אשר בחי"ד שבו הנקראת מלכות, טבעה לעכב על האור העליון שלא יעבור טבעה לעכב על האור העליון שלא יעבור דרך בה, משום כח הצמצום השורה עליה מזמן צמצום א', (ע"ע צמצום). ולפיכך נמצאת חותכת את ההארה ומסיימתו, (בסוה"כ עד פה תבוא ולא תוסיף). כי מגבלת האור ומעכבתו מלהתפשט.

:

כל הארה המופיעה בהעולמות מוכרחת להיות בעלת גבול, ששורשה מנקודת הצמצום שבבחי"ד, (ע"ע צמצום). והסו"ה עד פה תבוא ולא תוסיף, וב' פעולות הפוכות נמצאים בכוח הגבול, הא' היא פעולת המניעה ודחיית האור לאחוריו, והשניה היא פעולת אחיזת האור בהפרצוף, להיותו סוד המסך המעכב על האור מלהאיר את בחי"ד, ע"כ בטרם נגיעת האור בבחי"ד תיכף דוחה ומחזיר כל האור לאחוריו. וענין זה עצמו של מניעת והחזרת האור האמור מתהפך להיות אור גדול שנק' או"ח, (ע"ע או"ח). שהוא המאחז את האור ישר בפרצוף, ודומה לאור השמש המכה בעששית ומוחזרים הניצוצים לאחור. והנך רואה ב' פעולות הפוכות בהגבול: דוחה ומקרב, בבת אחת בב' אנשים, או בזא"ז באדם אחד. ותבין אמנם אשר בשרשם ברוחניות באים בבת אחת ממש, להיותה למעלה ממקום ולמעלה מזמן, והבן.

:

ודו"ק ותשכח אשר גם החושים הגשמיים אינם נאחזים בחושי האדם, זולת בבחי' הגבול של הדבר, כמו הקול והמראה והריח, שאינם נתפשים בחושים זולת ברגע מניעת הקול ומניעת הראיה ומניעת הריח, כי החושים ליחס רלטיבי צריכים. וקול נמשך וראיה נמשכת וריח נמשך, אין בהם מציאות השגה ולא כלום. וטעם הדבר, כי הגשמי הוא ענף מהרוחני, וע"כ דומה הוא בהכרח לשורשו, שאין שם אחיזה אלא בסוד או"ח העולה מכח ההפסק שבגבול כנ"ל.

:

ש"ך נידוצין שהאס הבלא דגרמי הם דכורין, וגבורות מנבפ"ך נקבות.

:

ה"ס המסך המבדיל בין עולם לעולם, שעליו נעשה זיווג דהכאה ומעלה או"ח על הע"ס דעולם העליון, וגם האו"ח ההוא מתפשט משם ולמטה לעולם התחתון ומאיר לע"ס של עולם התחתון, וע''כ מכונה אותו המסך בשם קרקע. לעולם העליון ובשם גג לעולם התחתון.

:

הע"ס דאצילות נק' מאנין, ר"ל אברי הגוף, כי הגוף שהם הכלים שם, נגלו באצילות ולא למעלה מהם (ש"ג פ"א ע"ח).

:

   הע"ס שיש בהם כלים גמורים כראוי נקראים גוף. כי הכלים אינם נגמרים בזיווג א' דהיינו בהסתכלות ראשון על המסך, (ע"ע הסתכלות). ששם יוצאים רק שרשים לכלים, וע"כ נקראים ע"ס ההם בשם ראש, שפירושו שורש.
   והטעם, כי הכלים נמשכים ובאים מעביות שבמסך הנמצא במלכות, ומתוך שהמלכות בתחתית הע"ס, אין העביות יכולה להתעלות למעלה ממקור יציאתה, וע"כ אינו עושה שם כלים גמורים, אלא אח"כ בזיווג ב' דהיינו אחר שהמלכות שבראש מתפשטת בהסת"ב על הזווג במסך דמלכות שבמלכות, אז יוצאים משם כלים גמורים, משום שכבר נמצאים למסה מהמסך של ראש, אשר העביות הנמשכת ממנו עושה כאן כלים, וע"ס השניים האלו המה המכונים בכל מקום גוף.

:

    מדרגה ב' כלפי הא' נבחן לגוף, ומדרגה ג' כלפי הא' נקרא מלבושים. כמו האצילות שהוא מדרגה ב' לעולם א"ק נבחן לגופא דא"ק וכלפי הא"ס שהוא מדרגה הג' נבחנים למלבושים לא"ס. ועד"ז בי"ע לאצילות נק' גופא, ולא"ק נבחנים רק מלבושים.
    הוראתו : הוא ענין חסרון ג"ר, וע"ש זה נקרא מדרגה ב' בחי' גוף כלפי א' היות שמדרגה ב' נבחנת תמיד שהיא חסרה הג"ר דמדרגה הקודמת, באופן שג"ר דא"ס חסרים בא"ק, שהא"ק אינו משיג את הז"ת דא"ס, ד"ז האצילות חסר מג"ר דא"ק והבי"ע מג"ר דאצילות.
    מקורו : מתחיל מהארת הקו מצד אחד, כלומר אחר שנתהווה צמצום ראשון שנשאר מקום פנוי וריקן מאור, (ע"ע צמצום). אם היה הא"ס נמשך מכל סביבות צדדי מקום החלל ההוא, אז היה הצמצום מתבטל, והיה הג"ר דא"ס ב"ה מאירים שם כמטרם הצמצום, אמנם לא היה כן אלא שנמשך בבחי' קו דק, דהיינו בג' בחי' ולא בבחי"ד, שזה גרם חסרון ג"ר דא"ס בעולם הא"ק. והנך מוצא שמקור הגוף מתחיל מעת הארת הקו מתחילה למקום המצומצם.
    סבתו : הוא המסך שבבחי"ד כלומר כח הצמצום, כי מתוך שאור דבחי"ד דא"ס ב"ה לא בא לעולם הא"ק, משום המסך שהותקן שם מכח הצמצום שהחזיר האור לאחוריו, ונמצא שא"ק חסר בחי' סוף ולמטה מטבור בערך א"ס ב"ה. כי אם שהארת א"ס ב"ה היה מכל סביבות הנקודה, כלומר שהיה מבטל אותו הצמצום על בחי"ד אלא שהאיר גם לשם, אז לא היה הבחן בין ראש לסוף, כי אור א"ס מאיר בסוף דהיינו בבחי"ד כמו בראש, משא"כ שהאיר בבחי' קו דהיינו שהחסיר אותו האור שהוא המילוי דבחי"ד, א"כ הריהו חסר בחי' סוף דערך כלים, וכל חסרון סוף בבחי' כלים גורם חסרון ג"ר בערך אורות. 
    גדריו : כל מקום הן בכלל הן בפרט ובפרטי פרטיות אם אך ישנו שם מסך המזדווג עם אור העליון ומעלה או"ח, נבחן שמהמסך ולמעלה הוא בחי' ראש וע"ס ספירות שלמות, כלפי אותה המדרגה הנמצאת למטה מהמסך, ואותה המדרגה אשר ממסך ולמטה נבחנת לחסר ג"ר כלפי המדרגה הנמצאת ממעל לאותו המסך מטעם הנ''ל. 
    ומזה תשפוט גם על המדרגה שממסך ולמעלה שאמרנו שהוא בע"ס שלמות, הנה זה אמור כלפי תחתונו עצמו שממטה למסך דידיה, אולם כלפי העליון ממנו שגם הראש ההוא עומד מתחת למסך שלו הרי זה גורם לו חסרון ג"ר בערכו של עליונו, ועד"ז העליון לעלי עליונו, וכן תמיד נבחן שהמסך מחשיך על בחי' סוף של המדרגה הנמצאת מתחתיו בערך הכלים, וע"כ נבחן לחסר ג"ר בערך האורות כנ"ל.

:

וה' בחי' יש בגוף שהם עבגע"מ והם
ה"פ:
מוחא יש בו ע"ס והם והאותיות
א' ב' ג' ד' ה'
עצמות יש בו ע"ס והם האותיות
ו' ז' ח' ט' י'
גידין יש בו ע"ס והם האותיות
כ' ל' מ' נ'
בשר יש בו ע"ס והם האותיות
ס' ע' פ' צ'
עור יש בו ע"ס והם האותיות
ק' ר' ש' ת'
מלכיות נכללות בז"א בגידין בשר עור: דשם אב"א : 
ותמצא שרק פרצופין דמוחא ועצמות יש להם מלכיות מפורשות ה' למוחא ויוד לעצמות, משא"כ ג' הפרצופין בגידין בשר ועצמות הנה המלכויות שלהם נכללו בז"א דאותו פרצוף מהוא סוד אב"א, כי מלכות דס"ג נכללת בנ' ודמ"ה בצ' ודב"ן שהוא האור נכללת בת'.
   והבן ענין התכללות הזו, כי ז"א בגדלות הרי הוא מטיב לנה"י דאמו הנעשים וג"ר שלו ע"ד אומ"צ המברר לכל"א, ואז יתכן שז"א פרצוף לפני עצמו. ואח"כ נאצלת הנוק' מבין דרועוי ממש כמו כל"א שנאצלה מתוך מקוה, משא"כ ז"א בקטנות שאינו מברר את הנה"י דאמו א"כ אין שום הפרש מז"א לנוק',
    כי גם הז"א האם גוף בלי דרועין כי הידים הם המבררים ואע"פ שיש הפרש רחוק מבחי' המסך דנה"י אמא לבחי' המסך דנוק', שזה הסו"ה אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו כי אם בזאת וכו', וא"כ גם בעודו בקטנות הרי הם ב' בחי', כי הז"א הוא נושא את נה"י דאמו (למטה מחג"ת דידיה) בסוד כותל דחכמה והנוק' יש לה נה"י דעצמה בסוד כותל דגבורה אלא כאן הוא סו"ה ותלכנה שתיהם כי ב' בחי' מסכים נתחברו ונעשו לבחי' עור אחד בב' נחי' קלף ודוכסוסטוס כי חצי כותל דז"א ה"ס גויל שהסמוך לבשר נק' גבול בעלמא בלי שום הכר וכח, אלא כמו בחי' הסיתום שמתחת אומ"צ שה"ס מלכות דעצמות בסוד י' הנ"ל. אמנם חצי כותל דנוק' ה"ס דוכסוסטוס שה"ס חיצוניות נה"י דאמא, בסוד כותל דחכמה הנק' נ' דאשרי שנאמר בה נפילה, וע"כ נ' דגידין ה"ס זו"נ דס"ג הדבוקים אב"א בכותל אחד.
     צ' דבשר ה"ס פב"פ אמנם אח"כ (*)בגדלות ז"א בעשה הנסירה, כי הז"א בירר לנה"י אמו לג"ר ומוחין גמורין, ואז הגבורות נטיל נוק' שה"ס צ' שבצ' דהיינו ממש נ' דס"ג דגידין הנ"ל נעשה כותל שלם לנוק', שהסו"ה ויבן ה' אלקים את הצלע וכו', וסוד כותל הז"א ה"ס י' דעצמות שהיה באב"א נכלל בנ' דנפילה והשתא נפרש משם, שהרי בירר לנה"י ויש לו מוחין וע"כ בבדל לגמרי מכותל דנוק' לפרצוף שלם עם ג"ר בפ"ע, שה"ס גויל לתפילין' שפירושו שצריכים גבול להמשיך החסדים בסוד חסד דמתגליא אפומא דאמה, וגבול הזה ה"ס י' המטיב אל צ' כזה צ' שה"ס פב"פ דזו"ן.
     (*)הגהה: ודע, אמנם שסוד פב"פ דזו"ן שהוא בצורת צדיק צ כמבואר כאן ה"ס פב"פ דעליות זו"ן להיכל או"א, אשר אח"כ בירדם למטה נעשין שוב אב"א ונמצא שפרצוף עור שה"ס קרשת וכחבזו"ן דנוק' איננה מעת הזווג הזה דפב"פ והבן זה, אלא בחי' מלכות נפרדת, ואע"פ שת' ה"ס צ' כמבואר להלן מחמת שצ' הוא בהיכל או"א ות' אחר שירדו.
     עצם מעצמי ובשר מבשרי שהוא ממש צורת צ' דהיינו י' ונ' כי י' הוא מלכות דפ' עצמות כנ"ל, וה"ס י' דרכיב על גבי נ' וע"כ הנוק' עצם מעצמי וסוד בשר ה"ס נ' דצ', דהנוק' לקחה הגבורות דזכר ואז הזווג פב"פ כזו צ .
     קרש"ת דעור: כח"ב תו"מ דמל': ודע כי המלכות שאבה לכל הגבורות, וז"ס כתר מלכות דזרקין לה עד א"ס וא"ת, כי המלכות הכלולה בכתר מכונה כתר מלכות, ולפיכך כשנמתקה בסוד עצם מעצמי ובשר מבשרי כנ"ל נגלה הכתר שלה,
     שה"ס קוף כזה ק : שרגלה נתארך למטה מגבול שבשורה שה"ס תוך ולפיכך גם במלכותו נולד רש נאמר להקלי' שלא יוסיפו להתאחז בה.
    וה"ס ריש חכמה דמלכות, בסו"ה ריש ועושר אל תתן לי ובסוד ועל פס לחם יפשע, ואח"ז נגלה סוד שין בינה דמלכות: בסוד כסא שן הממשכת סוד כתר דגידין, כלומר כתר הנמשך בכל"א וה"ס ג' ראשין, וה"ס חיציך שנונים עמים תחתך, כי אותו חץ השנון בשין בבינה דמלכות בסוד נ' דאשרי, הנה תחתיה יש בחי' חץ השנון דבחי"ד מכותל דגבורה הכלולה ג"כ במלכות בהעלם, שה"ס עמים תחתיך, כלומר תחת שורת המלכות - שהוא כרעא דק' הנ"ל שסוד כתר מלכות שהוא עיקר אצילותה שסוד כתר מלכות לבד הוא בנינה מעצמותה, וט"ס תחתונות באים לה בתוס' מז"א, אלא זהו נגלה בסוד ת' שאספה רגלה אל השורה ונתעבה ע"כ הרגל מחמת הקיפול הזה, וה"ס שורת הדין.
     ולפיכך ת' זו ה"ס נוגה טו"ר וה"ס ערלה הדבוק על היסוד, כי חלק הרגל הקוף שהגביה מחוץ לשורה ז"ס הרע, ורגלה עצמה ה"ס הטוב. וז"ס והתוית תיו וז"ס ת' מות ת' חיים שה"ס עצה"ד טו"ר וה"ס ורגליה יורדת מות, דהיינו האי כרעא דת' בטרם שאוספת אותה אל השורה הרי היא יורדת בסוד ת' דמות, וכשאוספתה אל השורה נעשית ת' חיים.
     וז"ס אשר אין לחיצונים אחיזה אלא בעור: דהיינו בד' אותיות קרש"ת הנ"ל, שה"ס אותיות דפרצוף העור, וגם שם רק ברגלין דת' כמבואר .
    הפרש מן ק אל ת:
    כי אע"פ שכרעא דק' נמשכת למטה מן השורה מ"מ הר' מגנת עליה, שסוד ר' בא מסוד ד' אלא חסר י' שבזוית: פירוש, כי סוד מלכות דע"ב דעצמות ה"ס י' כנ"ל, ונתבאר אשר י' זאת נמשך מסוד ד' כלומר מקרן זוית שלה שה"ס ישראל סבא כי ד' ה"ס ז"א דמוחא אומ"צ בעצמו שהיה בסוד הסיתום דאומ"צ, ויש שם כל הבירורין דנה"י דאמא שה"ס התפשטות דד', אמנם מלכות דע"ב לקחה רק הסיתום בלבד שנק' קרן זוית הבולט וניכר הרבה המכונה י' דלית לה מגרמה ולא מידי אמנם י' זאת שבקרן זויות ה"ס הזכר שבד' ושאר ה"ס הנקבה.
     י - ר שב ד' ה"ס זו"נ שבז"א הפנימי דמוחא ונק' ג"כ ישסו"ת: שי' ה"ס הסיתום ור' ה"ס הידים המבררים ב' רקיעים: רקיע דתוך ורקיע דימין שבכל"א. ותדע שסוד ר' זו חסר י' לקחה המלכות לחכמה שלה שז"ס במלכותו נולד רש, וע"כ מכסה ומגינה על כרעא דק' משא"כ סוד כרעא דת' אין לה מי שיגן עליה ויכסה אותה .
      קי ה"ס ה' ; ר' ה"ס י' ; ש' ה"ס נ' ; ת' ה"ס צ' : כי מלכות דכתר ה"ס כתר מלכות, ומלכות דחכמה ה"ס חכמה דמלכות, ומל' דבינה ה"ס בינה דמל', ומלכות דז"א ה"ס ז"א דמלכות. ומזה תבין שסוד ק' הוא שורש המלכות ואין לה יותך בחי' עצמיות, כי השאר לקחה ממה שירד מפרצופין הראשונים אליה ועי' כאן בהגהה .

:

הנרנח"י אינם מתלבשים בגוף זולת באמצעות מלבוש זך לכל אחד מהם (שם).
גוף הא"ס: א"ק שנעשה בחי' גוף אל הא"ס הזה העליון (שם).
גוף דא"ק: האצילות הוא גופא דא"ק (שם).
גוף דאצילות: בי"ע נגד אצילות נקרא גוף (שם).
גוף הוולד: מצטייר במעי אמא (דהיינו הז"א) בכ"ב אותיות דכורין (רמ"ח אברים מאבא), וה' אותיות מנצפ"ך נוקבין (שהוא הנפש מאמא) (ע"ע לידה).
גוף ונפש: וק הרוח דזו"נ עולים בסוד מ"נ ומ"ד, אבל גוף ונפש נשארין לעולם במקומם. (ע"ח ש"ה פ"ה)

:

הגופים מתלבשים אלו תוך אלו ואינם ניכרים (ש"ג פ"א).

:
הגילוי הרוחני, הן היציאה מן ההעלם והן איזה תוספות, נמשך ובא בעיקר מכח הכלים וסגולתם, ואינו תלוי כלום באור העליון, כי זה הכלל שאין שום שינוי בעצם האורות מראשית הקו עד תחתית העשיה, וכמו שהוא בראשית הקו כן אינו מתעבה ואינו משתנה כשהוא נמצא בתחתית העשיה. גם נודע שאור העליון אינו פוסק מלהשפיע לתחתונים אפילו רגע, ולפיכך כל ענין העלם וגילוי ושינויים וכל שינוי, רק בסגולת הכלים תלויים.
:

עיקר השמירה מלגלות סוד, הוא הפחד פן השומעים יסתפקו באותו המובן. שיוכלו לעבוד השי"ת בלי להגיע אל המטרה הנדרשת מכל אדם, דהיינו להדבק בהשי"ת באותו השיעור כמו בטרם שירדה נשמתו לעוה"ז, כי אז שכרו משנה. כמו"ש בארצם משנה יירשו, דהיינו תכלית הדבקות ותכלית השכר והעונג שהשי"ת חשב עליו להנות אותו, משא"כ אם לא היתה יורדת לעוה"ז מקום הקלקולים, אע"פ שהיתה לה לנשמה כל הדביקות, אכן היתה חסרה מסוד השכר והעונג וכו', כמ"ש בסוד הצמצום. ולפיכך חכמים הזהרו בדבריכם, שהשומע לא יכשל מחמת המובן לאחוז בעבודה כזו שלא תביאהו למטרה הנ"ל. והיינו דאמר רבי שמעון בן יוחאי, ווי אי אימא ידעון חייביא איך יפלחון למאריהון. דהיינו, אותם הרשעים שעדיין לא זכו לדביקות האמיתי הנ''ל, ידעון מחמת זה איזה דרך לעבדו יתברך, בלי להגיע למטרה, עד"ה פן ישלח ידו ואכל מעץ החיים וחי לעולם, וישאר בחטאו בלי לתקן אשר קלקל.

:

   ענין גילוי שכינה הוא התגלות אלקית, וכאן צריך שתזכור את החוק שאין שום תפישא באור בלי כלי לא לעליונים ולא לתחתונים, וזה נוהג אפילו באותו אור שמלובש בכלי שלו, עכ"ז אין לנאצל או לנברא שום תפישא באור במהותו כמו שהוא בפ"ע, אלא רק באותה ההתפעלות הנולדת ויוצאת מהפגישה של האור בגבולים של הכלי שלו, באופן שכל נאצל משיג את האור המלובש בו רק מושג יחסי משותף עם התפעלות של הכלי שלו, בדומה לאדם התחתון המשיג את המהויות הגשמיות עפ"י חמישה חושיו, אשר דרך השגתו את המוחשי אינו לפי מהותו הנקי של המהות המוחשית רק יחם משותף מפגישת החוש עם המוחשי. כי העין הרואה אינה משיגה עצם הנראה אלא רק גוונים של צבעים הנולדים ומתחדשים בעת שעין האדם פוגש אותם, וכן דבר הניכר בחוש המישוש אין חוש המישוש מגלה כלום מעצם מהותו של הממושש, רק התפעלות של פגישה הנולדת ומתחדשת מבין שניהם, מן יד האדם ודבר הממושש. ועד"ז תשפוט ג"כ במאורות העליונים הן בעולמות עליונים או בהתגלותם למטה בעוה"ז לנביאים ובעלי מדרגה, שאין ההתגלות ההוא אמור בעצם האור העליון אלא רק בדבר פגישתו של האור בכלי המיוחס לו, שהתפעלות מחודשת יוצאת מהפגישה הזו.
    ובחי' הזאת ה"ס הגילוי שנתגלה להנביא או לבעל המדרגה, אמנם ודאי שהוא הספקה גמורה שראוי לגמרי לשם הזה של התגלות, עכ"פ לא פחות מדברים הגשמיים המושגיים לבני אדם בעזרת ה' החושים.

:

תחילתו מתחיל מנה"י דס"ג שירדו לנה"י הפנימיים דא"ק, ששם היו ב' הכלים: מלכות שיצאה נפשה בהזדככות גלגלתא ולא חזרה לתחיה אצל הע"ב, וכן כלי דז"א שיצאה נפשו בהזדככות הע"ב, ומתוך שירדה אליהם למקומם הנה"י דס"ג, אע"פ שאור דס"ג המתיחס לבחי"ב אין להם שום יחס, בהיות החומר שלהם מבחי"ג ומבחי"ד, עכ"ז כשעליון יורד למקום תחתון משתנה כמותו, וע"כ התלבשה בהם אור הנפש דס"ג והחיה אותם. וזהו בחי' גילגול, שנפש דס"ג נתגלגל בחומר דלאו דליה.

:

(ע"ח ש"א ע"ב) יש ב' בחי' בעשר ספירות:
בחי' א' - הם ה"ס דיושר בצורת אדם ראש וזרועות וכו' ברמ"ח אברים, ונקרא פרצוף.
בחי' ב' - הם ה"ס דעיגולים שאינם נבחנים בראש וסוף כמו קו, אלא בהשואה מכל צדדים, והמרכז הוא בחי' הסוף שבהם, (ע"ע עיגולים).

:

הגלגלת שה"ס הכתר משם שורש לנשמה עליונה הנק' יחידה, (ש"ד פ"א).

:

(ש"א פ"א) הוא כינוי לספירת כתר של הע"ס דראש, וכן הפרצוף הראשון מה' פרצופים שבכל פרצוף, נקרא ג"כ פרצוף גלגלתא.

:
פי' שכבר נגמר כל ההזדככות של אותו חלק העביות דביני וביני מבחי"ד לבחי"ג, שאז חוזר אור העליון אל הפרצוף, אלא בקומה קטנה דבחי"ג. (ע"ע עת הסתלקות) (ע"ח עקודים פ"ו)
:
והוא דומה לההבחן דהסתלקות, כי כמו בהסתלקות שהוא הזדככות המסך, אנו מבחינים שבעת ההזדככות נגרעו כלהו דרגין, ובגמר ההסתלקות אז חוזר ונמשך אור החדש והזיווג, כן היניקה הוא סוד ההתעבות שהמסך קונה בעלייתו לפה דעליון, שבעת היניקה מטרם שנגמר ההתעבות נבחן שעדיין נמצא בפה דעליון ועדיין חשכים כלהו תתאין, ובגמר יניקה נבחן שחוזר ויורד, כי עתה נתעבה כמקודם וירד לבחי' גופא, ונבחן שחזר הזיווג למקומו.
:

ה"ס הפנים הנראה בשלש פעולות עיר מגדל וראש, והוא ממציא מתוכו ג' שריגים: מלשון שר רק, מלשון צדיא וריקניא, וה"ס ג' המדרגות בזה אחר זה, כל"א ואומ"צ והסיתום, שז"ס הבשילו אשכולותיה ענבים, כי אש כל: ה"ס האור דיום ג' שה"ס אשכל הכפר, כל"א. ענבים ה"ס אומ"צ שעיניו יפות, הבישול העושה אותם טוב למאכל ה"ס מקוה"נ, ובהסת"ב סוחט הענבים בהוי ושכיח, ונותן את הכוס על כף פה – רעה.

:

   פירושו ג"ר דידן, דהיינו ג"רן להיותו שורש הקומה והג"ר דכלהו אבי"ע, וכל כוחו הוא משום שהקדים לו סוד חר"ן שה"ס הנפילה: ג' אלוקים דקטנות שה"ס השורש וההכנה לכלהו ג"ר.
   גרון : מקום קיבוץ לשורשי הדינין והקלי', וג"ר שלהם שר המשקים שר האופים שר הטבחים. קנה ה"ס שר המשקים כח הגאות והכבוד. והושט שר האופים כח התאוה והורידים, שר הטבחים כח הקנאה שינאה. וע"ז תבין סוד השכינה היתה מדברת מתוך גרונו. 
   גרון : ה"ג הם, וכנגדם הי מוצאות הפה: גרון, חיך, לשון, שפתיים, שיניים.
   וז"ס דעת גנוז בפומא דמלכא, כי הגבורה של דעת בגנזו בפה בסוד ה' מוצאות הפה.
   וברצופה מוציא גניזת האותיות לחוץ בקול ודיבור, וברצונה נשארים גנוזות בסוד נאלמתי דומיה (ע"ע קול ודיבור).

:
פירושו כמו לך, וע"כ הוא משמש בב' הוראות הפכים, פעם להתקרבות כמו גשו אלי ויגשו, ופעם להיפך להתרחקות כמו גש הלאה, (ע"ע סר) (ע"ע גשם).
:

    (ע"ע גש) הוא מלשון גש - שם, ותבינהו בסו"ה ואד יעלה מן הארץ להשקות את הגן. פי', לאחר ההבדלה של מים עליונים שהם לאפי מלכא, ובין מים תחתונים של תהום שהם מבחי' צדיא וריקניא, (ע"ע תהו ובהו) והיו מים התחתונים בוכים לאמר, אנן בעינן למהוי לאפי מלכא. ואז נעשה תיקון אחר, אשר ענני שמיא ירדו לתוך מים התחתונים והעלו אותם למעלה, שנתקנו בזה כמו דוגמא למים עליונים, ואז ירדו למטה בברכה גדולה, ולפיכך נק' גש - שם, כי השי"ת אמר אל ענן כבד: גש שם למים התחתונים, ויגש שם (למקוה"נ), ובעת הזו נקרא אד. כי אד פירושו חגא, שהוא הכאב הגדול הפתאומי שקיבל (ממקוה"נ), בהטבלו במים תחתונים.
    ולכן מקודם נקרא עד: ולא אד : שהוא מלשון עדות ועדות, כי ע"כ כתיב ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, כי קודם החטא דעצה"ד היו מים העליונים משקים את הגן, וע''כ נקרא גן עדן, ולא גן אדן כמו שנקרא עתה, משום שעתה אד משקה הגן בסוד גשם, שהוא באמת רק מים תחתונים, ואפילו הענן שה"ס הסיתום דאומ"צ הנק' עד בהסת"א.
    וכל יבשה נק' גן: כלומר, מגן בפני המים תחתונים שנבראו ביום ג', בסו"ה יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, שה''ס בהיולי דחוכמתא שלפתרון צריך.
    שז"ס עדן : כמו עדות שלנו, אלא מתוך שנקוו המים למקום אחד (דחוכמתא), ע"כ נקרא האומ"צ הפותר ג"כ בשם אחד.
    דהיינו עד אחד: כי לא הגיע אל התחתונים שום מחילת עוונות ממנו כדרך מים העליונים, כמ"ש לא יקום עד אחר באיש לכל עוון ולכל חטאת, אלא פתרון בעלמא, (וז"ס ג"ד) כמ"ש בהקימה דאומ"צ, וע"כ לא יקום עוד ביחידות,
    אלא בסוד שני עדים או שלשה: בסו"ה על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, כי הסיתום שנגלה ובא אחר האומ"צ,
    שנק' ג"כ ענן דעאל ביה משה ובסו"ה ושכותי את כפי עליך עד עברי, והוא הנק' עד שני או ענני כבוד, ואח"כ עשה השי"ת הנחה, ויניחהו בג"ע: וה"ע היולי דעבידתא שהראה לו הקב"ה לאדה"ר, שלא יכול לסבול המצב של הענן, בסו"ה לא יראני האדם וכו', וע"כ עשה לו הנחה הנ''ל, שה"ס הפעולה הכתובה ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה.
    והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ויין. כלומר בהסת"א, אשר עד שני עבר על לא יקום הנ''ל, 
    נמצא הבעיר אש דמאה"נ, ועד א' דאומ"צ צלה על אש הזה את הבא - שר דאומ"צ.
    ויש שלשה עדים: א' אומ"צ, ב' הסיתום וענן, ג' הנחה, והיולי דעבידתא נק' הנחה,
    כי ה"ס הנחה למדינות עשה שבהסת"א היה נגלה בו הנחה גדולה לכל מדינות המלך, ושער וישיה כעמר נקי. ואע"פ דספרין פתיחין בחרושת הגוים, מ"מ דינא יתיב בלי פעולה, אלא אדרבא בסוד גן עדן, כי היבשה שנק' גן קנתה שלשה עדים הנ''ל.
    גן עדן: ונתבאר היטב שאותו המקום שנתגלו יחד שלשת העדים הנ"ל, דהיינו המקום שנק' יבשה דיום ג' נק' גן עדן, ועיקר הפועל כאן היה עד שני, שה"ס הענן דע"כ נק' עד כנ"ל. וחטא דעצה"ד שה"ס הסת"ב דעד הג' הנ"ל, גרם שעשה תשובה להמית את ס"מ הרשע.
    שז"ס ג' עדים יומת המת, יומת החי מבעי לי', אלא המת דא ס"מ דאיהו מת מעיקרא. כלומר בהסת"א, דשם עד ג' הנ"ל, שהי' שם בסוד דינא יתיב וסופין פתיחין כנ"ל, נתבאר ונגלה לעין כל, שהוא מוטל מת כאבן שאין לא הופכין.
    וז"ס אליהו בארבע: כי כל גילוין לישראל, היה בסוד האש שירד משמים וליחך את המים התחתונים שבתעלה וו'.
    דה"ס תעלה כבית סאתים זרע: סאה א' דחוכמתא סאה ב' דעבידתא.
    ויאמר מלאו ארבעה כדים מים: כד הוא מלשון קד, שהוא ענין קריעה קשה מאוד, שנועצים צפרנים הרגלים בקרקע ופניו עד הארץ, שהוא גורם צליעה, כמ"ש ז"ל לוי אחוי קידא קמיה דרבי ואטלע, דהיינו צולע על ירכו. וצליעה זו באה מסאה ב' הנ"ל, ורק בארבעה בחינות הנ"ל, שהם שלושת העדים. ואח"כ בח' הסת"ב דעד הג' הנ"ל, שמשם יצא הס"מ וזוהמתו דעצה"ד הנ"ל, ומכח הס"מ נקרא כל הארבעה בשם כדים, כי נעשו ראוים תמיד למילוא מים תחתונים בהם. באופן שהתעלה נתנקבה בסאתיים כלולים זב"ן, אכן הציק שם ארבעה כדים מים התחתונים.
    שז"ס ארבעה טיסות של אליהו: דהיינו ארבע מלאכות הנ"ל.
    אכן מלאך המות באחת: (*) שה"ס מלאכה הרביעית, דהיינו הסת"ב דעד ג' שאין שם אלא מלאכה אחת, דהיינו מהדל"ה ול"ש נעשה להוי ושכיח. אכן הוא מת מעיקרא דהיינו בעד הג', דשם הוי דינא יתיב וספרין פתיחין, והיה מונח כמו אבן שאין לה הופכין. וז"ס ובשתיים יעופף.
    שתיים יעופף: כי אחר שמשיגים ב' הסאין הנ"ל, (בסו"ה בסאסאה בשלחה תריבנה, שה"ס מיתוק מדה"ד במדה"ר) דעד הא' שנקרא גן, ועד הג' בהסת"ב שנק' כד מים הרביעי, אז יש לו
    שתי כנפים שעושה בהם ארבעה טיסות בסוד אנקת"ם וכו', והכל נמתקו יחדיו, אע"פ שבשתים יכסה פניו וגם רגליו, אכן התעופה בהם בהלוך ושוב, מגלה סוד כי שם אהי' עמה, וכל אשר לו נתן על ידיה וכו'
    (*)הגהה: וה"ס מצוה אחת המכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות, גם ז"ס אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש. וה"ס זריקת הדם שקרא אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו' כי סוד אחת הנ"ל מתלוה ובאה עם כל זריקה וזריקה.
    גשם וטל: ובהמתבאר תבין ההפרש שבין גשם לטללים, כי הטל יורד בניחא להיותו סוד הנחה למדינות, כי כן היה בהסת"א דעבידתא בל"ה ול"ש, רק נייחא גדולה מכל הסיתומים דעבר עלוהי.
    ולפיכך טל יורד בימות החמה: כי הוא עת החסדים הבאים ממאור הגדול לממשלת היום, שטמון בהארתה גם אש שורף לחימום, וצדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה. והנה ביום ג' (כל"א) נקוו המים תחתונים למקום אחד ונראה היבשה, שה''ס טיסא ראשונה המלאה אור החמה. והנה עד הראשון הנ''ל דהיינו שלאחריו יש טיסא שניה, המעיד טהרתו דיום ג' בהיבשה שלו, דהיינו המאור הקטן זעיר האנפין, כי אחריו יש טיסא הג' דעד השני, דהיינו הסיתום, וע''כ אינו באורך אנפין כמו האור דיום ב', וע"כ יש שם קפאון גדול וקור חזק, בהיפך מאור החמה בטרם שנתחבר בהלבנה שהיה חם ונעים מאד, הנה אחר שנתחבר אור הלבנה באור החמה נעשה אור יקרות וקיפאון, כלומר אשר החמה העלה עדים ממים תחתונים שבארץ, שהמה נקפאו בדמות עננים על פני הרקיע, והמה נק' עננים שמקומם ממעל להארץ. אכן יש ג"כ טל טללים. ואע"פ שגם המה מאותה הבחי' דהיינו מהעדים שהחמה מעלה ממים תחתונים, אכן המה מסוד כד הרביעי הנ"ל, כלומר אחר שנגלה עד הג' ובהסת"ב שלו, אז נחלשו העננים דעד הב' הנ"ל, וחלק מהם ניזל ונטפו טל על פני האדמה דהיינו כמו שנפלו משמים ארץ, באופן שענן וטל הם בחי' אחת, בחי' הסיתום והקיפאון שמתחת לאומ"צ, אלא מבטרם שהופיע כד הג' והד' הנ"ל נקראים עננים נקפאים, ואותו חלק שנימס מהם ונפל חזרה לארץ לסוד מים תחתונים אחר שהופיע כד הג' והד' הנ''ל, נקראים עננים נקפאים, ואותו חלק שנימס מהם ונפל חזרה לארן לסוד מים תחתונים אחר שהופיע כד הג', המה נק' טל טללים. והראי' כי שעת הופעת הטל הם בלילה, כלומר בממשלת הלבנה הקרה, משא"כ עם צאת החמה חוזרים לסוד מים עליונים ופורחים לשמים.
     גשם : אינו כמו טל הנ"ל, אלא הוא בחי' מיתוק, כי העננים גורמים לקור וקפאון שמכסים את אור החמה, וקשה יומא דעיבא, וע"כ המה יורדים בכונה למים התחתונים וטובלים בהם ונפגמו בהם. ונהפך העד לסוד אד עולה מהארץ כי העננים שה"ס עד שני גשים שם לאותו מקום דכד הג' והד', ומתוך שהעד נכלל שם נעשים טפיים מלמטה, ע"ד שנתבאר בסוד סאתיים זה רע, כי העד ה"ס בחי"ב והמים התחתונים ה"ס בחי"ד. ויש בכל טיפה ב' טיפות, ואח"כ מעלה אותם העננים בתוך קרבם ושמה נעשו לטיפה א'. וכן בסוד טפה א' המה יכולים להגביה את עצמם ואת המים שבהם אל בחי' הרקיע, דוגמת מים עליונים. ואח"כ בכח אור החמה, המה חוזרים ומורידים לארץ למים תחתונים, אלא בסוד חתן לקראת כלה. כלומר, שהם פועלים על מים התחתונים שבתהום שיתמתקו, ויהיו כמו מים עליונים, אע"פ שאינם יכולים להגביה את עצמם. וזה עושים בסוד ג' טיפות: טיפה א' מלמעלה טפיים מלמטח כי טיפה היורדת מהעננים, הם כבר נתמתקו בהרקיע בטעם מים עליונים ממש, אלא שהמה בסוד חתן יורדים, כלומר שכל ירידתם והשפלתם לאדמה הוא רק להפרות ולשמח את הכלה דהיינו הארץ, להצמיח בה פירות. ומתוך שנשפלים לאדמה, מתערבים שוב בטפיים דתהומות, ולכן ימתקו כל ג' הטיפות כאחד, כמו החתן הבא לכלתו ויהיה זרעו לברכה גדולה.
     והנה נתבאר היטב ההבחן בין ג' הדברים גשם, טל, עננים, כי הענן ה"ס עד, והטל הוא חלק הנפסל והיורד מעד הזה, שאז נקרא אד ולא עד, בסיבת תופעת בחי"ד בכד הג' ובכד הד', והגשם אינו כלל שום חלק מהעננים, אלא כולו מי תהומות, אלא העננים ממתיקין אותו בסוד יחוד חתן וכלה כנ"ל. וזה שנתברכה א"י שלמטר השמים תשתה מים, דהיינו גשמי ברכה הראויים אח"כ ליחוד חתן וכלה, ולא כארץ מצרים שהשקית ברגלך גן הירק כלומר שרגלי אדם מטריחים א"ע ובאים למגן ליום ג' הנק' ג"ן כנ"ל, דהיינו יבשה, ואח"כ לכד הג' והד' שנק' ירק ואביה ירק בפניה, ואז ניצולין מגיהנם של שלג ומחורבת האדמה.

:
נמשכים ממים תחתונים והמה בחי' דין, אמנם הוא סוד הברכה שהם מרוים ומפרים ומולידים את הארץ (ע"ע מים עליונים).
:

   הם אותיות גש – מים. וכשנמדדין במידה נכונה מכח ההשגחה, מהם כל קיום המציאות. ולהיפך יש גשמי זעף ח"ו בסוד פתיחת ארובות השמים, שהמה לעונשין מצד הקליפות ודינין.
   ובזה תבין דחז"ל ונתתי גשמיכם בעתם לילי רביעיות ולילי ערבי שבתות, כי ברביעי נתמעטה הירח ובליל שבת נתקנה, שהוא המקוד: ליורה בד' ומלקוש בליל שבת, בסוד שאין בני אדם מצויים בשוק, כי העולמות בסוד העליה בחי"ד בבחי"ב, וכשהגשמים והדינין הם בבחי"ב הם לברכה ולא לקללה ח"ו לעולם, כי שם ציוה ה' את הברכה והחיים, דהיינו התולדות והתבואות דאתנהירו אח"כ מנהירו עילאה דאו"א (ע"ע מים עליונים).

:

הם ד' הבחנות במדרגות העביות זה עב מזה, הכלול באור העליון, כשנמשך לרשות הנאצל. כי בהכרח שהאור איננו עתה באותו הזכות הקדום כמו שהיה בהמאציל, אלא שמתעבה באיזה שיעור, דאם לא כן לא היה משתנה שמו לקראו עתה בשם נאצל. וסוף העביות הזה אינו נגמר רק בעבור עליו ד' בחי' מיוחדות בצורתם המשתלשלים זה מזה, עד לבחי"ד שהוא הסוף וגמר העביות, שבגללו נבחן שינוי הרשות מהמאציל לנאצל. ולפיכך אין לנו שום מהות חן בעולמות העליונים והן בעוה"ז השפל, שלא יחיו נבחנים בן אותם ד' הבחי' האמורים, (ע"ע ד' בחי' המסך).

:

    השורש נק' כתר, וכל העצמות שיכול התחתון לקבל נק' חכמה ובחי"א, ומתוך חסרון אור החסדים הנוהג בבחי"א, יצא ספי' בינה בהתגברות לקבל חסדים מהכתר, ומתוך החסרון דאור החכמה הנמצא בהבינה מכח התדבקותה בהכתר כנ"ל יצא הז"א, כי בהבינה עצמה מסעם שהיא חלק מחכמה לא נרגש זה לחסרון כלל. אך בהתפשטות אור הבינה שנק' ז"א תיכף נרגש בו חסרון אור החכמה אגב התגברות דאמיה, וע"כ האציל להנוק' שתפקידה להמשיך אור החכמה.
     וזא"ס חכמה תתאה : כי כל אצילותה דהנוק' הוא מכח חסרון חכמה, שנמשך מהתגברות הבינה כאמור.
     וגם ז"ס אבא יסד ברתא: כי כח אבא פעל בהם, דע"כ הז"א האציל לבנוק' שהמסך שלה גורם להשבת אור החכמה בהפרצוף, (ע"ע קומתם שוה וזלמ"ז).
     דעת: ה"ס ו"ק דאו"א, כלומר, ו"ק דעליון, כי ב' פעולות נכללו בסוד המוסיף גורע סוד השם משה, שה"ס או"ח העולה לשורשו, ופעולה ב' ה"ס יעקב, שה"ס או"ח היורד, בסוד גם אודנין דהוי לי' חתכו ממנו, וע"כ הראשון נק' דעת והשני נק' ת"ת, (ע"ע ו"ק).

:

    הזדככות על סדר המדרגות: וע"כ דברנו מסוד המקיפים מא"ס ב"ה, אמנם מסוד א"ק ולמטה בא ההזדככות על סדר המדרגה, כי מכח צמצום א' נגלה הבחי"ד בכל תוקפה, (מקוה"נ), וכיוון שנעשה ההכאה על בחי"ד הופיעו שוב הע"ס דראש בסוד ההכאה על בחי"ד שה"ס הפה כנ"ל, בסוד או"ח העולה ממטה למעלה, ואח"כ כשהתחיל להתגלות הסתכלות ב' שה"ס המשכת התוך דא"ק, הרי שנמשכו כאן ב' אורות הפוכים זמ"ז, שה"ס אור פנימי ע"ד האור של התוך דעליון שה"ס או"ח היורד, וגם בחי' או"מ, כלומר סוד האור המכה על בחי"ד שנק' עתה בשם טבור והמה משום זה בוטשים ומחלישים זה את זה, ונתגבר אור הפנים או"ח היורד וטשטש צורתה דבחי"ד, ונזדככה ובטל משם זווג דהכאה. (ואעפ"כ נשארה הרשימו דבחי"ד במקומה אלא ע"ד מלחה לצדיקים לע"ל) אכן בחי' מסך דבחי"ג נשאר עוד, שה"ס פועל בלי הפעולה, שיצאה מדת הדין ושרף את העגל וכו', אמנם העפר השקה לבני ישראל והבן. ונעשה הזווג דהכאה והעלאת אור חוזר ממטה למעלה על ידי המסך הבחי"ג, שה"ס העיכוב על אור החכמה. אמנם גם על המסך הזה התעצם אור הפנים, מאחר שהבחי"ד כבר נלקחה מבחי"ג, וזכר בלי נקבה אין לו קיום.
    ונשאר עדיין בחי'(*) מסך דבחי"ב : שה"ס הנקבה העליונה המעכבת רק על אור דחסדים.
    (*) הגהה - הבחי"א ה"ס חוסר החסדים בסופו של החכמה, שה"ס פועל, הבחי"ב ה"ס התוצאה מענין החוסר חסדים הנ"ל, דהיינו דבר דחיית החכמה כדי להמשיך החסדים, והיינו הפעולה, ולכן בחי"א ובחי"ב הם זכר ונקבה פועל ופעולה.
    אמנם גם עליה התעצם אור הפנים בכח בחי"א שאין לו נטיה לאור דחסדים, ובטלה לזווג דהכאה דבחי"ב, ונגלה מסך דבחי"א לזווג דהכאה, כדי להמשיך אור דחסדים. ופשיטא שגם עליה התגבר אור הפנים, וביטל הכאה הזאת, וממילא עלה המסך בטהרה שלימה בלי שום עביות, שנק' מסך בבחי' כתר , שאין שם הכאה ולא כלום, וממילא אין שם עוד שום אור, כי באין הכאה ואו"ח העולה המלביש לאור העליון, אין אור העליון יכול להתדבק בהתחתון, כנודע שאין אור בלי כלי.
    ודע, שז"ס מסך דבחי"ב , כלומר מסך דבחי' כתר המסלק לכל האור, הרי זה עצמה פעולה מוכיחה הנובע ממסך דבחי"א.
    מסך דבחי"ד ענף לבחי"ב : ומסך דבחי"ב גורם להתעוררות המסך דבחי"ד, כי עיקרה דבחי"ד מופיעה במקום שלא יש אור החכמה בהפרצוף, שהסו"ה מימינו אש דת למו. כי המשכת חסדים בלי חכמה, דוחה סוד העין שבדעת, ונעשה דת, ונעשה מקום להאש הנורא דבחי"ד, אלא משום שבחי' אחרונה מחויבת תמיד להתעלם, ע"כ נגלה ויצא רק מסך דבחי"ג, הזכר שלה. ועל מסך זה יצא פרצוף ע"ב דא"ק בסוד ע"ס דראש, ואח"כ כשיצא התוך התחיל שוב הביטוש ע"ד הנ"ל, מפני או"ח היורד המתערב עם אור העליון המכה על המסך דטבור. וע"ד הנ"ל עולה המסך עד הכתר ובטל גם התוך דע"ב דא"ק שזה שוב גורם להופעת הבחי"ב. וע"כ יצא מסך דבחי"ב, פרצוף ס"ג ברת"ס, ע"ד הנ"ל. ונגלה פרצוף נקודים, שה"ס עלית בחי"ד בבחי"א. ומשם ולהלן קבלו בחי"א ובחי"ב פעולת עיכוב על אור חכמה ג"כ. בסוד פי שתים, ונגרעו עוד מבחי"ג ובחי"ד והבן.
    ונתבאר היסב סוד בחי"א ובחי"ב שהמה מעכבים רק על אור דחסדים, להיותם פועל ופעולה דסר לראות ורואה, אלא בסו"ה לא יראני האדם וחי נסתמו מאור דחסדים, ובחי"ג ובחי"ד מעכבים רק על אור החכמה, להיותם פועל ופעולה דסר לראות ואינו רואה, אבל אור דחסדים יש להם. עי' היטב לעיל.
    א"א ז"א: ואפשר לפרש בדרך אחר, אשר כל זכר ה"ס שלימות החכמה, אלא שיש בזה ארך אפים וזעיר אנפין. שבחי"א ה"ס אריך אנפין, כלומר הארה ארוכה וגדולה מאד שאינה בפסקת לעולם, כי הכל"א לא הפסיקה לבחי"א מתוך הכרח, אלא סליק ברעותא בלבד, וז"א ה"ס הארה קצרה המאירה לשעתו ונפסקת.
    אמא ונוק' : וכל נקבה ה"ס חסרון חכמה, כמ"ש אבא יורד ונוקב. אלא שיש בזה אמא עי' ונוק', שבחי"ב ה"ס אמא עילאה, אשר באמת לא הופיעה בה שום חיסרון, ואע"פ שבחי"ג משלמת חסרון חכמה דבחי"ב, שז"ס המובא בע"ח אשר נה"י דאמא מלובשים בראש ז"א, דהיינו שאמא נשלמת על ידי מוחות דז"א (בסוד אומ"צ המשלים לכל"א ). אכן נודע שהחלום והפתרון היו רק בסוד בחי"ג עצמו, (דהיינו מצל דחכמתא שנגלה באומ"צ). ולא בבחי"ב ששם היה רק ענין רצון בעלמא, בסוד מחשיך מלים בלי דעת, וע"כ אין באמא עילאה הכר נקבה. אלא דינין מתערין מיניה, כי עכ"פ היא גרמה אח"כ שיתגלה חסרון חכמה ושלימות חכמה בראשו דז"א אומ"צ בחי"ג כנ"ל. באופן שבחי"א ובחי"ג המה בשלימות חכמה, ובחי"ב ובחי"ד בחסרון חכמה, כמבואר. כי הז"א גורם חיסרון חכמה בבחי"ב כדי להשלימה.
    אמנם תבין סוד מסך : שיש בו ב' הגדרות: הא' הוא, שהוא בחי' הסיבה שגורמת עיכוב ההארה, כלומר שעיכוב ההארה נק' צל ולא מסך, אלא הסיבה המעוכבת והמצלת הוא שנק' מסך, והגדרה ב' אשר מטבע כל אור אשר בהמשך התפשטותו בסופו הוא עושה מסך.
    מסך דהתפשטות אור הכתר: ה"ס הגדרת התחתון כלפי העליון, שה"ס הרחקת מקום : כלומר, שאין שם מסך אמיתי דהיינו סיבה לעיכוב האור, אלא שמרחיק התחתון מאד מן העליון, עד שאין מסך הזה ראוי לשום הכאה, ולשון מושאל הוא מה שמכנים מסך דבחי' כתר כמבואר.
    (הגהה ואע"פ שיש בסופו כלה דששי בסו"ה כלו תפלות דוד בן ישי, מ"מ לא היה שם עניין שביתה אלא בסוד כלה דשביעי והבן).
    מסך דבחי"א: הוא נגלה בסופו של התפשטות אור החכמה, כי נגלה חסרון החסדים מטעם שאור החכמה מכסה על כל הארות שבעולם לרוב גדלו. ולפיכך אין זה מסך אמיתי,(*) ואע"פ שאנו אומרים תמיד מסך דבחי"א, היינו שנתחדש בעולם הנקודים מסיבת עליית נה"י לחג"ת : שעלה ה"ת לעינים, אשר אז נעשה שמה צורת מסך, בסו"ה לא יראני האדם וחי, ובסו"ה ושכותי כפי עליך עד עברי.
    (*) הגהה ולכשתדייק, תמצא שכל מסך לא נגלה רק במדרגה התחתונה ממנו. כי מסך דבחי"א נגלה בבחי"ב. וכן מסך דבחי"ב נגלה רק בבחי"ג, ומסך דבחי"ג נגלה בבחי"ד כמבואר לפנינו.
    מסך דבחי"ב : ה"ס מסך אמיתי, אלא במה שדינין מתערין מינה, ונגלה בבחי"ג דוקא כנ"ל.
    מסך דבחי"ג: דומה לבחי"א לגמרי, אלא מתוך קרבתו לבחי"ד וכדי להאציל לבחי"ד יצא בסוד סר לראות ואינו רואה , דהיינו בסופו של בחי"ג בסמוך לבחי"ד.
    מסך דבחי"ד: הוא עיקרו של המסך שה"ס הנעלם מכל רעיון היולי דעבידתא.

:

    שורשם היא הבחי"ד כנודע , בסוד חרושת הגויים, כי היא ששמשה בריש מקוה, פעם א' לסוד מסך החזק שאין לו הפסק עולמות, ושמשה פעם ב' במקוה"ג בסו"ה אחות לנו קטנה ושדים אין לה, ועיקר גילויה היתה בפעם הג' ששמשה בסוד פתיל תכלת. ומכאן תבין סוד השכל הנעלם מכל רעיון הנק' עילת העילות, מב' טעמים. הא' היות מקום גילויה למטה מכל הספירות, ועלתה למעלה ראש מכל הספי' (להכל"א) לסוד הכתר עליון. וטעם הב', מפני שסבות כל העולמות והפרצופין אינם באים רק על ידיה, שהרי המסך השורשי מריש מקוה רק מכחה הוא כנ"ל.
     בחי"ג ובחי '' ד: ודע, שבחי"ג ובחי"ד ענינם אחד, אלא כמו זכר ונקבה, שה"ס פועל ופעולה. וכל הפועל הוא בסוד הסר לראות, אלא אם הנקבה מתוקנת הרי פעולתה שלימה ורצויה הן באור החכמה והן באור החסדים, אכן בטרם שנמצא לו נוק' מתוקנת, מתעורים עיני החיצונים ועינים להם ולא יראו.
     ועד"ן תבין את בחי"א ובחי"ב : שגם המה ענין אחד, אלא רק בסוד זכר ונקבה פועל ופעולה (*) אכן כאן פעולתי שליצה, אע"פ שהנוק' בטרם בנינה. ועם זה המה מסכים בדומה לבחי"ג ובחי"ד, אלא שיש הפכיות מבחי"א ובחי"ב אל בחי"ג ובחי"ד, כי הבחי"ג ובחי"ד יש להם חסדים, כלומר שאין מטבע המסכים האלו רק לעכב על אור החכמה והכתר, אמנם אינו מעכב כלום על אור דחסדים, ואדרבה שיש בהם חסדים בשפע, משא"כ בחי"א ובחי"ב המסכים האלו מעכבים על אור דחסדים בלבד, משא"כ אור החכמה יש להם בכל השלימות, כי המסכים האלו אינם מעכבים כלום על אור החכמה.
     (*) הגהה פועל ופעולה שז"ס אבא יורד ונוקב. יורד פירושו דמתפשט בסוד סר לראות, כמ"ש שאומ"צ חזר תתפשט במקוה"ג. נוקב פירושו ששובר המסך והשיג גבול שגבלו ראשונים, ואמא מכה ויוצא לחוץ. מכה ה"ס תמונה דהיולי דעבידתא שהכה לאו"צ שם, וע"כ סר לראות ולא ראה. ויוצא לחוץ פירושו לבר מאצילות, כעין מלכות דאצילות שירדה בסוד נקודה ובקעה ושיברה למסך שבין אצילות לבריאה, ונעשית ראש לשועלים.
     ובזה תבין סוד הורככות המסך על סדר המדרגה, כי אחר שיצאו ע"ס דראש בסוד או"ח ממסה למעלה, בכח חוטם ופח, שה"ס בחי"ג ובחי"ד, יורד האו"ח דרך הבחי"ד, שה"ס פה ומתלבש בהכלים, אז נגלה
     בחי"א: סר לראות ורואה, אכן מעכב על החסדים שאינם יורדים עמו, כי אור דחסדים דרכם לעלות עמו ולא לירד עמו,
     ולכן בחי"ב : שהיא הנוק' שלו מופיע (בסוד כל"א) .

:

    עי' לעיל בהג"ה אשר כל מסך אינו מגולה בהארה עצמה, אלא במקום המדרגה התחתונה ממנה.
    מסך דכתר : שה"ס הרחקת מקום לא נגלה אלא בבחי"א. פי', כי כל הארה מתחלת לצאת מא"ס ב"ה שה"ס הכתר, ומשם נעתקת לבחי"א שה"ס חכמה. באופן שאותה ההארה כשמגעת לבחי"א היא מרגשת בעצמה שנתרחקה מא"ס, משא"כ כל עוד שהיא נמצאת בסוד הכתר היא מרגשת עצמה דבוקה בא"ס ב"ה לגמרי, והבן היטב.
    וכן מסך דחכמה: לא נגלה רק במקום בחי"ב כל"א, ששמה נגלה אי סבלנות דחוסר חסדים, בסו"ה ואי זה מקום בינה, וממנו יונקתו הוציא מפניה נועד כל מושבו. ואע"פ שבתעורר זה עוד בסופו של החכמה, מ"מ לא נקבע זה לחסרון רק במקום בחי"ב.
    מסך דבחי"ב: לא נגלה רק בבחי"ג, כי שמה נתגלה מזל דחוכמתא, משא"כ בבחי"ב עצמו הופיע רק תאמר... ... בלי שום צורה של דעת, בסו"ה מחשיך עצה במלים בלי דעת.
    מסך דבחי"ג: לא נגלה רק בבחי"ד, כי מקודם זה לא היה בחשב למסך. כלומר שלא רצה להתפרש מהארתו, רק במקום בחי"ד הרגיש הסיתום דחסדים ועמו הפיתוח וחסדים מרובים, מכח הכאה במסך דבחי"ד.
    מסך דבחי"ג: (עי' לעיל בהג"ה דפועל ופעולה) אפשר לומר שבחי"ג שה"ס פועל, דהוא היורד ונוקב בסוד אומ"צ הסר שוב לראות עש"ה, הנה נזדכך התמונה דעבידתא שהכה אותו דהיינו הבחי"ד וקיבלה צורת בחי"ג, דהיינו שלא ינקוב עוד ודו"ק, שה"ס פועל בלי פעולה.

:

    (עי' לקמן ביאור ענין זה בערך; זווג דנשיקין) שה"ס זווג דנשיקין. (ע"ע זכר) נתבאר שם סוד האבר שה"ס הפקדון, אשר הזכר קבל מהנוק', שהם ניצוצין דנפקי מינה בעת שהיא היתה בתולה.
    (ואיש לא ידעה שעתידים לשוב אליה בהרוחה מרובה לאין קץ ) שהמה
    מתלקטים ונאחזים מבין רגלי הזכר, בסוד מגדול הפורח באויר. כלומר, מעיקרא היו הניצוצין פורחין באויר, כי כן בדמו אליה בטרם שידעה, שהמה יוצאים מפיה ומתבטלים באויר העולם, אכן בעת הבנין שנבנית וראויה לקבל עליה זכר, נודע הדבר (ומהצבי ושבור ) אשר לא כן, אלא שהעליון קבל אותם לפקדון, ובסוד ופוקד כל יצורי קדם ידע אותה, כי השיב הפקדון לתוך המקום שנטלו משם, ואח"כ בהסת"ב נצטרפו כולם והיו למגדול, בסו"ה מגדל עוז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב, ובסו7ד עיר (יסוד נוק', ומגדל יסוד דוכרא כנ"ל ), (וראשו בשמים, שה"ס נשיקין והסת"א או החיבור דתחתון בהעליון בסוד שביעי).
    א"ה ב' רוחין זו"נ דזכר : (ע"ע זכר ) נתבאר שם בסוד חיתוך הדיבור, שיש ב' בחי' בסוד הדיבור דאל תקרב הלום, שהם או"ח העולה בסוד ניצוצין בזה אחר זה, וגם הריוח פרשיות שבין ניצוץ לניצוץ, וע"כ השפות מתדבקים פעם ופורשים פעם, כבאופן הדיבור, כי בעת יציאת הניצוץ מפה הנוק' ותלייתו בהזכר, הרי זה ודאי בחי' רוחא דזכר שהרי ניצוץ זה נעשה לחלק של האבר הפוקד, אכן בעת שהנוק' מחזקת אורותיה ואינה פולטתם לאויר, אשר זמן זה היא עת הריוח שבין אות לאות. סוד הלבן שבקלף נבחן רוח הזה כלפי הזכר כמו רוחא דנוקבא דידיה עצמו. כי אז אין לו להאבר שום בנין בעצם, כי אין האבר הפוקד נבנה אלא מהשחור שעל גבי הקלף מהדיו , וע"ב נקי וה לעומת הזכר בשם רוחא דנוקבא, אכן בנקבה היא בהפכיות.
    הפכיות שמבין זכר לנקבה: כי האי רוחא דנוקבא דזכר הנ"ל, שהיא בחי' לבן שבקלף, דהיינו בעת שמחזקת האורות דעליון, הרי זה ודאי בחי' דוכרא דידה עצמה.

:

     (עי' לעיל ד' בחי' דאו"י) אמנם צריך להבין בעיקר, שאין שם הבחי' שורה על המדרגה זולת באותה העת שאותה הבחי' פועלת בכחה שם, למשל כשאנו מגדירים את המדרגה בשם מלכות, יורה אשר חמסך דבחי"ד פועל שם, דהיינו שהולך ומסלק את האורות דט"ר וממילא לא נשאר שם מאו"י זולת אורה עצמה.
      וכן כשמגדירים בחי' ז"א שה"ס בחי"ג, יורה שמסך הזה פועל שם ומסלק את האורות של חכמה ובינה, ורק אור הכתר בגרעון של חו"ב הוא יכול לקבל, מפני שבחי"ג אינה פוגמת כלל בהכתר.
    וכשאנו מגדירים ספי' בינה יורה שיש שם אור הכתר והחכמה, בגרעון אור הבינה העליונה, כי המסך דבחי"ב פועל שם ומסלק את אור הבינה העליונה.
    וכשאנו מגדירים ספי' חכמה: יורה שהמסך דבחי"א פועל שם המסלק את אור דחסדים, באופן שהסתלקות אור דחסדים לאחוריו הנק' או"ח, יהיה סגולתו להמשיך להפרצוף רק אור דחסדים לבד, שהוא בחי' ז"א. והטעם, כי בחי' ניצוצי הסתלקות אינם מבחי' חכמה, שהרי בחי' חכמה יש שם במילואו. וזהו שאמרנו שאו"ח הרצוא ושוב מחכמה לכתר ומכתר לחכמה, (כמו שהיה בסיפא דתוך מקוה) אינו ממשיך רק בחי' ו"ק וז"א, ואין בו מהמשכת ג"ר ולא כלום. ובחינת המשכה הזאת, כלומר אחר שנתמלאו מספר ניצוצין הדרושים, נגלה ויוצא ו"ק חסר ג"ר רוח אור ז"א מוכרח לכלי דחכמה: ואל תתמה האיר נק' ספירת חכמה בשעה , שחסר ג"ר ואין בו אלא אור ו"ק אור חסדים. כי כאן צריך לזכור את ערך ההפכי מאורות לכלים. אשר כתר דחכמה הוא בבחי' הכלים, יהיה בחינת האור המלובש בו רק אור המלכות בלבד, משום אשר נפש : אור המלכות מוכרח לכלי דכתר. כי כלי דכתר יש לו מסך כזה, שאינו מעכב כלום על אור העליון. ויש לדייק בזה אשר באמת יש לו מסך בדוגמא, אלא מסך זך מאד שאינו מעכב משהו, בסוד מסך שאינו מחזיר אורות לאחוריו, בסוד בור סוד שאינו מאבד טיפה. ולפיכך שורה בכלי כזאת רק אור המלכות בלבד, וחסר לגמרי מבחי' ט"ס ראשונות, כי אין בו או"ח משום בחי' דט"ר.
    וכבר ידעת שאור ישר בלי אור חוזר אינו במציאות, ואין השגה תפיסא בו כלום. ומ"ש אור המלכות ונפש, צריך שתדע שז"ס שאור הנפש ה"ס סוף מעשה במחשבה תחילה, כי כל המקיפים מתחברים בכלי דכתר, שהרי סוף סוף הכלי הזאת יעברו בו ויתלבשו בו כל הנרנח"י כולם בזה אחר זה.
    וה " ס כללות : שנכלל מכל האורות העתידים, שסופו הוא הכלי לאור היחידה בקביעות, שאינה יכולה להתלבש בשום כלי רק בכלי דכתר, שיש לו מסך כזה שאינו מאבד טפה, שה"ס הנצחיות הגמור, שאין ענין החסרון והעדר נוהג בו כלום. אמנם בקטנות הפרצוף, שעדיין אין בו אלא אור הנפש שהוא אור דכללות כנ"ל, ואינו ראוי לקבל בפועל שום אור של משהו, שהרי עדיין לא נולד בו אותו המסך המסוגל להחזיר אורות לאחוריו בסוד הסתלקות לזמן ובסוד רצוא ושוב, וא"כ אינו מסוגל לשום אור בפועל אלא לאור דכללות, שה"ס אור בכח בטרם שיצא לפועל שנק' נפש. אכן כשהגדיל מעט וקונה המסך בהכלי דחכמה שבסופה נמצא כח העיכוב והסיתום דחסדים, שאז מתחיל פעולת או"ח להחזיר אורות דחסדים לאחוריו, שז"ס זווג דהכאה על המסך דבחי"א, שאו"ח מסתלק ומופיע בסוד רצוא ושוב מחכמה לכתר ומכתר לחכמה, הנה נצוצי חסדים הנופלים האלו מתחברים לשיעור הרצוי להמשכת אור הרוח אור ז"א אור ו"ק, ועולה רוח לכל' דכתר: והנפש יורדת לכלי דחכמה, מטעם שאור הרוח הוא גדול מאד, ואין הכלי דחכמה דקטנות סובל אותו. 
    נרנח"י: ד ' בחי' המסך: יהנה נתבאר היטב ב' המסכים דכתר וחכמה, שמסך דכלי דכתר ה"ס המסך שאינו מאבד טפה אלא בסוד קיום הנצחי, והמסך דכלי דחכמה ה"ס המסך המאבד טפות חסדים, אמנם אינו מאבד טפות חכמה כלום אף משהו שבמשהו.
    ועתה נבאר סוד מסך שבכלי דבינה : שה"ס מסך המאבד טפות חכמה. אמנם מסך בחי"ב אינו מאבד טפות חסדים, כי הבינה נאצלה ויצאה מסיבת החסרון חסדים שבכלי דחכמה שלא יכלה לסבול, וע"כ התגברה והמשיכה החסדים, שמטעם זה נעשתה אב"א עם החכמה, שפירושו ב' הפכים מקצה אל הקצה, כי מסך דחכמה דוחה חסדים ולא כלל חכמה, ומסך דבינה דוחה חכמה ולא כלל חסדים.
    שז"ס י"נ שב צ העומדים אב"א, כמ"ש בזוהר ובכהאר"י ז"ל. אכן אחת יש לדייק במסך הזה, אשך סוד העיכוב שנמצא במסך הזה דבינה, אינו בבחי' כח וכפיה, (וז"ס יסורים שאינם של אהבה) כלומר שיהיה משום סיבה דפחד דינין או קלי'. אלא בחי' כח עיכוב מרצון : כלומר, שאוהבת אור החסדים יותר מחכמה, (וז"ס יסורים מאהבה), וע"כ דוחית חכמה וממשכת חסדים, ולאפוקי מעיכוב מאונס הנק' צמצום גמור, כמו שיתפרש לקמן אי"ה, ולפיכך המסך הזה דבינה אשר סגולתו להחזיר אורות חכמה לאחוריו, בסוד מכה ויוצא לחוץ, הנה כשנתמלאו ניצוצין דחכמה הנופלים הנ"ל למספר הרצוי, אז יוצאת ונאצלת אור הנשמה, שה"ס המשכת הג"ר והראש, משום שהניצוצין הנדחין לאחוריהם ע"י הכאה במסך זה הרי הם מבחי' חכמה ועצמות, ולפיכך כחם יפה להמשיך אור נשמה כמבואר, ולפיכך אחר שהפרצוף נגדל עוד וקונה המסך דבינה בכלי דבינה שלו, הנה מתחיל זווג דהכאה מבינה לכתר ומכתר לבינה, והניצוצין הנדחים מתמלאים למספר הרצוי והפרצוף קונה את אור הנשמה, אמנם אור הנשמה מתלבש בכתר, ורוח בחכמה, ונפש בבינה, מטעם שאור הנשמה גדול לאין קץ על אור רוח ונפש, וע"כ אין חכמה ובינה יכולים עתה לסבול אותו כי קטנים הם בערכו, כל עוד שהפרצוף נמצא בבחי' הקטנות, וע"כ אור החשוב שנק' נשמה, לכלי כתר הוא צריך, שהוא סוד כלי השלם, שאינו מאבד טפה כנ"ל. 
    ועתה נבאר סוד מסך שבכלי דז"א בחי"ג: ותדע שכלי דז"א דומה לגמרי לכלי דחכמה, אלא כל ההפרש מחכמה לז"א הוא רק בגודל ההארה, שסוד כלי דחכמה הוא בפנים גדול בסוד אריך אנפין, (תוך מקוה). והיפוכו כלי דז"א שסודו פנים קטן זעיר האנפין, ובסו"ה מ"ה שמו ומ"ה שם בנו כי תדע. כי שם מ"ה יורה סיתום דחסדים בסופו אע"פ שהוא מלא ושלם עם אור החכמה ועצמות, בסו"ה מה פשפשת ומ"ה ידעת (עי' הקדמת זוהר בראשית ההבחן מסוד מ"י ומסוד מ"ה) (וכמו"ש באומ"צ בסופו כן נתבאר בתוך מקוה בסופו). וע"כ אדם בגי' מ"ה, כי שם אדם הוא יורה על שלימות החכמה והחיים, בסוד מובחר היצורים, שזסו"ה ויברא אלקים את האדם
    עפר מן האדמה : שהאדמה פירושו דממה דצלצלי שמע , אמנם בסוד נפיל תורא חדיד לסכינא, הנה מגיע לצלצלי תרועה, שה"ס עפר מן האדמה. כלומר, מתחילה היה אדמה ואח"כ נעשה מחמתה דאדמה עוד לבחי' עפר, שזסו"ה צללו כעפרת במים אדירים, כי כפורת מלשון כעופרת שה"ס עפר הנ"ל, שז"ס שאמרו ז"ל אדם נוצר ממקום כפרתו, שה"ס כפרת עונות על הכפירה. וסוד ויברא מלשון בוא וראה עפר מן האדמה שבראש מקוה בצלצלי שמע היה הראיה בבחי' אדמה אשר ברכה ה', ואח"כ בתוך מקוה היה הראיה בבחי' עפר. וכמ"ש הביאו עלי כפרה על אשר מעטתי את הירח , שהוא ג"כ סוד עפר הנ"ל, ולפיכך לא נאמר כי טוב ביום שני, שה"ס מקום כפרה והאדם שנאמר עליו לא טוב היות האדם לבדו, דהיינו סוד שם מ"ה שיורה על הסיתום שבסופו הכלים דחכמה ודז"א כנ"ל, דהיינו הוא המסך דבחי"ג ובחי"א שדומים זה אל זה
    הפרש ב' מחכמה לז " א : אשר אור החכמה להיותה אור העצמות והכללות הנמשך מא"ס ב"ה, אינו צריך כלל להתלבש בחסדים, ואור דחסדים נבחן לגביה כמו שאינו, כמו נר לגבי אבוקה.
    משא"כ ז " א בחכמתו: אשר אור החכמה להיותה אור העצמות והכללות הנימשך מא"ס ב"ה, אינו צריך כלל להתלבש בחסדים , ואור דחסדים נבחן לגביה כמו שאינו, כמו נר לגבי אבוקה.
    משא"כ ז"א בחכמתו : מתוך שהוא נאצל ותולדה דבינה, שהיא אור דחסדים בכל עצמותה, ע"כ גם הז"א לא יוכל לקיים בתוכו את אור החכמה, זולת ע"י התלבשות באור דחסדים. ולפיכך יוצא הפרש ג' מחכמה לז"א , דהיינו ההפרש במסך דבחי"א אל המסך דבחי"ג, כי מסך דבחי"א אינו דוחה אלא חסדים בלבדו, ואין שום פגם ח"ו מגיע מזה לאור עצמותו שהוא מטעם הנ"ל, שאין אור הקטן הזה שוה לו כלום לטכס אחריו, משא"כ מסך דבחי"ג הוא דוחה גם אור החכמה כמעשה אמו הבינה, שז"ס מ"ש בע"ח שמאמא לז"א אין שום ריחוק, ע"ש. פי', שטבע שניהם דומים זה לזה, וע"כ מסך דבחי"ג דוחה את אור החכמה כמו מסך דבחי"ב, ולפיכך סוד זווג דהכאה במסך דבחי"ג מחזיר אור החכמה לאחוריו, ולפיכך כשנתמלאו הניצוצים הנדחים על מספרם הרצוי, (רפ"ח ניצוצין ). מתגלה עליהם קומת חכמה. וז"ס ההכאה מכתר לז"א ומז"א לכתר שהאו"ח שלו מלביש עד החכמה. 
    אכן צריך לפרש עתה את ההפרש מבחי"ב לבחי"ג : והנה נתבאר היטב ההפרש בין בחי"א לבחי"ג, ששניהם גרמו להתגברות לתוספות שפע, מחמת הסיתום דחסדים השורה בהם, אמנם התגברות א' להיות שאין אור העצמות נפגע כלום מחמת סיתום החסדים, ע"כ היה ההתגברות הבינה לבחי' חסדים ג"כ, לא מונעים גוף אור החכמה מלזרוח בה, ואע"פ שהיא דוחית אותו בבחי' אב"א, מ"ם גרמה מחמת זה בחי' חיסרון ומיעוט רק לג"ר דחכמה, שה"ס ג"ר דג"ר.
    משא"כ בחי' ו"ק דחכמה, שה"ס ו"ק דג"ר : לא מיעטה אותו אף משהו שבמשהו, כי זה סוד אב"א, להורות שרק מפנים דחכמה אינה מקבלת, משא"כ הו"ק דחכמה באים לה מאליהם בלי המשכתה.
    ולפיכך האו"ח דהכאה על בחי"ב נמצאים בהכאה מועטת לבחי' הג"ר, להיותה מסתפקת באמת בו"ק דג"ר, שאינו חסר לה מחמת המסך דבחי"ב שלה כמבואר, וע"כ אין הניצוצין האלו ממשיכין רק אור הנשמה:
    משא"כ סוד המסך דבחי"ג, אשר סודו שדוחה גם הו"ק דחכמה, משום שאין אור החכמה יכול להתקיים בו לגמרי מחמת הסיתום דחסדים כנ"ל, וע"כ ניצוציו הנידחים גדולים מאוד בכמות ואיכות, וע"כ ההכאה ממשיך אור החיה: דהיינו קומת החכמה, כי אין הפרש מבחי' חכמה לבחי' בינה, אלא כמו ג"ר דג"ר אל ו"ק דג"ר. ועוד צריך לדייק כאן, שסוד אור החכמה הוא המקור והעצמות, וע"כ אותו הפרצוף דחיה שמלביש את קומתו, הנה הוא חשוב לאין שעור על אור הבינה והנשמה , שהוא בחי' ענף קטן מהחכמה, בסוד נהר היוצא מעדן.
    אורות וכלים והפכיותם: ועוד צריך שתדע, אשר בחי' האור המכה ויוצא לחוץ נק' נפש: שה"ס מ"ש בספר יצירה לב בנפש כמלך במלחמה. פי', כי בכל ה"ס כח"ב תו"מ יש מסכים, שה"ס ד' בחי' המסך ושורשו הזך כמ"ש לעיל, ואין לך פרצוף שלא יהי' בו ע"ס הנ"ל כנודע. אמנם לא כל המסכים שבספירות ההם פועלים, שזהו אי אפשר להיות, בסוד אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא, אלא תמיד אינו פועל רק מסך אחד שבה' הספירות כח"ב תו"מ. ובזה תבין הטעם, אשר תמיד מקום הנפש באותה הספי' שהמסך פועל בה, כי בשעה שאין שם רק אור הנפש בלבד, אז אין להפרצוף הקטן הזה שום שליטה עצמית כנ"ל, אלא הוא בסוד אור הכללות כנ"ל עש"ה. והרגש הפרצוף וחיותו מתחיל בקבלת אור הרוח, דהיינו זווג דהכאה על בחי"א 'א שממשיך קומת ז"א כנ"ל. והנה יש כאן להבחין שהפרצוף קנה חיות בב' כלים והם הכתר והחכמה, והכלי דחכמה הוא העיקר, כי שם הרצוא ושוב מבחי"א שה"ס ראשית חיות הפרצוף, ומקורו ממטח למעלה. ולפיכך ברור שאור נפש מלובש בכלי דחכמה, דהיינו המלך במלחמה דרצוא ושוב, שאור המלחמה הזאת בעצם הוא נק' נפש, משא"כ כשאנו מודדים שיעור קומתו של האור וחשיבותו, כלומר בחי' הריוח הבא מקיבוץ שיעור ניצוצין הנידחים מכח אור הנפש, הנה זהו מתקבץ בהכתר של הפרצוף, כי מקום קבלת הרוחים שבפרצוף נק' כתר, כלומר שהוא נקודת הקומה והחשיבות שבכל פרצוף. ולפיכך אנו מבחינים עתה אשר אור הרוח מלובש בכלי דכתר , כי גובה האור שבפרצוף נק' עתה רוח, וע"כ הוא בגובה הכלים שנק' כתר. משא"כ הנפש מצוי תמיד בסוד מקום המלחמה : אשר עתה הוא במסך דבחי"א שבכלי דחכמה נמצא המסך הזה, ולא במקום של ספי' אחרת.
    והנה נתבאר היטב שמקום רוח בכתר הוא, ומקום נפש בחכמה הוא, ואע"פ שהאורות נפש ורוח אינם ממין האורות דיחידה וחיה, מ"ם אינם יכולים לרדת למטה מכלי דחכמה. משום שמקור האור הוא במקום המלחמה, והמסך שהוא בחי"א מסך דק אשר מסך כזה אין כלל בנמצא בכלים דבינה וזו"ן. וע"כ מחויב אור הנפש להתקשר בכלי דחכמה ולא זולת. ונתבאר היסב אשר נפש דקומת רוח מקושר רק בחכמה, ואח"כ בביאת אור הנשמה בפרצוף שזהו ע"י המלחמה דרצוא ושוב במסך דבחי"ב כנ"ל, אשר עביות זו אינה נמצאת רק בספירת בינה בלבדה ולא בשום ספי' זולתה, הנה מקום המלחמה בבינה הוא נמצא, ושם זווג דהכאה. וע"כ פשוט אשר אור הנפש בכלי דבינה מלובש, אמנם הרוחים היוצאים ועולים ממטה למעלה, בסוד קיבוצם על מספרם הרצוי מחמתה דמלחמה הזאת שבמקום בינה, שהוא הנשמה סניכרת בכתר, כי שם תמיד נקודת הגובה של אור דכל פרצוף גדול או קטן כנ"ל. ולפיכך נמצא עתה שאור הנשמה מלובש בכלי דכתר ואור הרוח אמנם אינו נעדר משום אור הנשמה החשוב ממנו להיותו ממין אחר, דהיינו אור דחסדים שנצרך מאד להתלבשות חכמה, אשר ע"כ יורד לכלי הנמוך מכלי דכתר שהוא כלי דחכמה, שהוא עתה ריקני מאור, כי אור הנפש נעלם משם להיות כבר נמלאו מספר הניצוצין הרצוי לאור דרוח, וע"כ אין שם עוד בחי' הכאה ולא כלום, אלא שאור הזה ירד למקום כלי דבינה.

:

    הם הע"ס דאור ישר המכונים כח"ב חג"ת נהי"מ, והמה מסתדרים בד' מדרגות זה למטה מזה בשיעור העביות הכלול באור, וכל היותר זך הוא יותר עליון.
    סדרם : שורש האור שה"ס א"ס ב"ה בכל המקומות הוא מכונה בשם כתר לאור ישר. כללות התפשטות האור הנמשך מא"ס ב"ה אל הנאצל מכונה בשם חכמה, והוא העליון במדרגות הזכות והבהירות ומכונה בחי"א של האור ישר, וטבע האור העליון אשר מתעבה בדרך התפשטותו, שהתעבות ההיא פירושו שמתגלח הרצון לקבל עם התפשטותו להנאצל, והוא בחי' הכלי והרשות החדש, שבסבתו יצא האור מבחי' מאציל ונצטמצם וקנה שם חדש – נאצל. ומפני זה, הכח ההוא הכלול בהכרח בהאור העליון נבחן לעביות, כי כהה הוא מהאור העליון, שבהיותו בהמאציל אין צורה זו נכללת בו ( ע"ע צמצום).
    ודע, שעביות זו הוא הכלי והגוף המחזיק את אור העליון ומקיימו ברשות החדש הנק' נאצל.
    אמנם אין הגוף והכלי האמור מתגלה תיכף בבת אחת בנאצל, אלא ד' בחי' עוברות עליו עד גמר ההתפעלות לשלימות הצורה הרצויה לבחי' כלי, דהיינו עד לגילוי הרצון לקבל מבחי' כח אל בחי' פועל.
    וזה הכלל, כל מה שהוא מחשבה בהמאציל נעשה זה למחוייב בהנאצל, ומתוך שחשב המאציל להיטיב להנאצל מאורו ית', הרי נעשה בזה בחי' רצון מוכרח ומחוייב מוטבע בהנאצל לחשוק לאורו ית'. ולפי"ז נמצא תיכף בבחי"א הנ"ל הנקרא חכמה אשר צורת הרצון לקבל כלול שם, דהיינו שתיכף הוטבע בהנאצל חשק ותענוג באור המתפשט אליו. אמנם בטרם שנתגלה לפועל החשק הזה נבחן שהרצון לקבל הוא כלול בהאור עצמו בכח ולא בפועל. עד"ס אם אדם שותה איזה משקה טוב יש להבחין בהתפשטות המשקה משפתיו אל החיך אשר עוד לא נגלה הרצון לקבל, דהיינו החשק בהאדם, אלא שעודנו כלול בכח בעצם המשקה ההוא, אולם אח"ז כשהמשקה מתפשט ובא ונוגע בהחיך, אז תיכף מתגלה הכח אל הפועל, כלומר אותו התענוג שהיה כלול בהמשקה במשך התפשטותו מהשפתיים אל החיך, הריהו נתגלה עתה אל הפועל בביאתו למקום החיך, וגילוי זה נבחן בצורה של התעוררות האדם לתוספת השפע, כלומר שטעימת החיך מולידה באדם גירוי אחר הוספה. אשר גירוי הזה אנו מכנים בשם חשק וחמדה, כי אותו המשקה שאינו מגלה בו שום גירוי אחר הוספה אנו מכנים שנפשו קצה בו. והנך מוצא שענין גילוי הרצון לקבל מהכח אל הפועל, הוא רק בבחי' ההתעוררות לתוספת שפע הנולד ומתגלה בהמקבל גופו.
      ולפיכך אנו מבחינים באותו האור המתפשט לכלל נאצל הנק' חכמה, שיש כאן ב' בחינות: בחי"א דהיינו בהיות הרצון לקבל עדיין כלול באור בטרם הגלותו בהנאצל, ובחי"ב בעת הגלותו בהנאצל, שהוא בשעה שנתעורר בו הרצון לתוספת שפע יותר מכפי שיעור התפשטותו, כי אז יצא צורת הרצון לקבל מהכח אל הפועל, ע"ד שנתבאר בהמשל הנ"ל, ובחי"ב הזאת מכונה בשם בינה. והנה נתבארו ג' ספירות ראשונות דאו"י: כתר, שהוא א"ס ב"ה. חכמה, שהוא כללות האור שהגיע להנאצל דהיינו בחי"א. בינה, שהיא גילוי ההתעוררות בתוך הנאעל אחר תוספות שפע דהיינו בחי"ב.
      ויש בספירת בינה הזאת ג' הבחנות: א' הוא העביות שנתגלה בה דהיינו שינוי הצורה מהמאציל ית', שהוא הרצון לקבל כאמור.
     הב' הוא האור שקבלה הבינה מפאת ההתעוררות שלה, אשר אור זה יצא לו בשם בפני עצמו דהיינו אור של חסדים, והוא נבחן לאור קטן ודל כלפי אור החכמה .
     והטעם להשם אור דחסדים :
     א' הוא משום שהחכמה הוא כללות התפשטות האור מן הא"ס ב"ה, וע"כ יש בו תכלית השלימות הרצוי לאותו הנאצל, כמובן אשר מן השלם נמשך שלימות, וע"כ אותו טוספות אור, שהמשיכה הבינה מהמאציל בכח קתעוררות הרצון לקבל שנגלה בה כנ"ל, הוא בחי' העדפה בעלמא שאינה נחשבת בכלל עצמות הנאצל, וע"כ יצא האור דהעדפה ההיא בשם בפ"ע אור דחסדים, משא"ב אור החכמה נבחן בשם אור העצמות או אור חיה.
     ב' משום שסגולתו של אור הזה הוא להרחיב ולהגדיל הכלים שיהיו ראויים לשפע מרובה, ע"ד יש לו מנה רוצה מאתים, משא"כ אור העצמות הוא בהספקה השלימה בלי גרעון ובלי הוספה, עד"ס כמו אור החיים שבהאדם שאינו בא בהוספה וגרעון, וכמו אור התענוג והעידון שבהאדם שאינו עומד על צורה אחת אלא מתגלגל על הוספות וגרעונות, ומרחיבים ומגדילים את אור החיים עד אין קץ . 
    הג' כי יש להבחין כאן ע"פ ציור, אשר הבינה הפכה אחוריה אל החכמה, משום שפנתה פניה לינק אור דחסדים מהשורש. פירוש, כי הארה המקובלת בכונה מכונה פנים, והארה המקובלת שלא בכונה מכונה אחורים להיותה מועטת. ולפיכך, מאחר שנתעוררה הבינה לתוספות שפע שהיא אור דחסדים, הרי כל כונתה תקועה ביניקה זאת דאור דחסדים מהשורש, ונבחן משום זה אשר פנתה פניה אל השורש, והיא הנותנת שהפכה אחוריה להחכמה, כלומר שאינה מקבלת אור החכמה כי אם עד כמה שמושפע לה עפ"י ההכרח בלי נתינת דעתה עליה, שהיא ודאי הארה מועטת מאד, וע"ב מכונה בחי' אור החכמה המושפע בהבינה עתה, בשם אור האחורים .
     ודע, שג' הבחנות האמורים הם השורשים לכל בחי' העביות והדינין היוצאים ונגלים בהעולמות, הגם שבבינה עצמה הם רחמים גמורים, משום שצמצום א' אפילו לא פגע ולא נגע בספירת הבינה, זולת בהמלכות, עכ"ז נבחן אמנם אשר גם העביות והדינין שבמלכות אינם אלא בחי' ענף מן הבינה.
     עוד יש, להבחין כאן, אשר אותה בחי' הפיכת אחורי הבינה אל החכמה כנ"ל בהבחן הגי, הנה הוא בצד ידוע דומה לבחי ' צמצום א' שהרי פעולתם אחת היא. וכמו שצמצום א' הוליד כח העיכוב מלקבל אור העליון (ע"ע צמצום). שהוא אור העצמות ממש, כמו כן העביות שבהבינה הוליד כח העיכוב על אור העצמות, שהרי משום זה הפכה אחוריה אל החכמה כנ"ל בהבחן הג', וא"כ יש להם ערך של שווי. אמנם עכ"ז ודאי יש מרחק גדול ביניהם, כי המלכות המושפעת מכח הצמצום הרי כח חעיכוב שבה בשליטה מבחי' ממשלה חיצוניות והיא מוכרחת בפעולתה זאת, משא"ב הבינה אע"פ שהפכה אחוריה לחכמה, הרי עשתה זאת מדעתה ומחפצה לינק חסדים מהשורש כנ"ל, אשר ע"ב בהסיר הגורם הזה, דהיינו אם יפתח לה מקום של אור דחסדים מצד אחר, אז תיכף מחזרת פניה אל החכמה בלי שום עיכוב, (וזכור מאד הבחן הזה כי נחוץ הוא בכל מלה ומלה מזאת החכמה) .
     והנה נתבארו החו"ב דאו"י, שהוא בחי' כח ופועל בגילוי צורת הרצון לקבל שנולד ויצא בכללות אור א"ס ב"ה הנמשך להנאצל, שבהיות הצורה עודנה כלולה בכח באותו האור בטרם הגלותה בפועל, נבחנת בשם חכמה או בחי"א. ואח"ז כשבאה הצורה לכלל גילוי בפועל, נבחנת תחת שם בינה או בחי"ב כמבואר לעיל.
     והנה מובן מעצמו, אשר אור דחסדים האמור שהמשיכה הבינה בגילוי הרצון לקבל, הנה גם הוא כמו שנתפשט כן נתעבה. כלומר, שבסוף התפשטותו בהנאצל נתגלה גם בו החשק והחמדה אחר תוספות שפע יתר מכפי שיעור התפשטותו, כי זהו החוק המחויב בכל דבר נעים, לגלות בהמקבל בחי' גירוי אחר הוספה, אשר לגירוי הזה מכנים בשם תענוג, כנ"ל במשל עש"ה. אשר משום זה יש לנו להבחין כאן עוד ב' בחי' דהיינו כח ופועל באור דחסדים, כמו בכללות האור הנמשך מא"ס, כנ"ל במשל השותה משקה נעים עש"ה. אשר התפשטות אור דחסדים הזה, כל עוד שבחי' ההתעוררות אחר תוספת שפע לא נגלה בפועל, מכונה זעיר אנפין או ת"ת או בחי"ג. שגדרו הוא בחי' הכח מצורת הרצון לקבל הכלול באור דחסדים. בטרם הגלותו לפועל (ואע"פ שמקום האור דחסדים הוא בספירת הבינה כנ"ל, עכ"ז רק בחי' המשכת החסדים באה בגדר הבינה, דהיינו בבחי' מקור האור דחסדים. אולם בחי' הכח של צורת הרצון לקבל הכלול באור הזה, כבר יוצא מגדר הבינה, שהיא מוגדרת בדיוק באותם ג' הבחנות הנ"ל, ועל שמם נקראת בחי"ב. אבל בחי' הכח הכלול באור דחסדים, היא בחי' מחודשת הנגלה בעת התפשטות ממושכה של אור דחסדים, והיא מוגדרת ע"כ בבחי"ג).
      אחר זה כשאותו הכח בא לכלל גילוי בפועל, דהיינו שנולד בו ההתעוררות אחר תוספת שפע, הרי זה נבחן לבחי' מיוחדת המכונה בשם מלכות או בחי"ד או בחי' אחרונה אשר עליה נגלה הצמצום ראשון, להיותה בחי' גדלות הצורה דרצון לקבל שיש בה משום שינוי הצורה מן המאציל העליון ית', משא"כ על ג' בחי' הקודמות שהם חו"ב וז"א, לא היה שום צמצום, משום שצורת הרצון לקבל הכלולה בהם הוא בדקות ואיננה גמורה עד בחי"ד, (ע"ע צמצום א')(ע"ע ע"ס דחיה).
     והנה נתבארו ד' בחי' דאו"י, שה"ס הע"ס דאו"י וה"ס ד' אותיות דשם הויה, בתכלית הבנתם המקורית. ומכאן יוצאים אמנם הבחנות עמוקות ורבות לאין קץ. וכדי להקל על המעיין הנני להאיר לך ב' מאמרי חז"ל שמהם תדע איך להשכיל בהבחנות הד' בחי ' האמורים, ודע שהם: סוד ד' שומרים, וסוד ד' הבחינות האמורים בעובר דרך מקום פיטום ריח של ע"ז שאסור בהנאה, שסוד ב' הלכות הללו נמשכים מסוד ד' אותיות הוי' י"ה ו"ה, דהיינו ד' הבחי' הנודעים כנ"ל.
     בחי"א דהיינו בחי' הכח דרצון לקבל הכלול באור העצמות, ה"ס שומר חנם שאין בו גילוי הנאה של כלום. זולת הפרוטה דרב יוסף דהיינו שאפשר שיתפטר ע"י שמירה זאת מפרוטה של צדקה אם יזדמן לו עני בשעת השמירה מפאת שהעוסק במצוה פטור מהמצוה. אשר הנאה זו איגה בכונה שהרי השומר עצמו ודאי שלא נתכוון לזה בעת שקיבל פרתו לשמירה. וגם אינו בגלוי כי יעני עדיין לא נזדמן לו וגם אפשר שלא יזדמן לו לגמרי, ע"כ דינו נמשך מבחי"א ע"כ פטור מכל החיובים דהיינו בחי' הרצון לקבל בשעה שעודנו בכח בטרם שמגיע לגילוי בפועל. ועד"ז בעובר דרך מקום פיטום ריח דע"ז אם הוא לא אפשר ולא קא מכוין, פי' שאין לו דרך מקום אחר שיוכל לבא למקום חפצו זולת מקום זה, וגם אינו מכוין כלל להנות מאותו פיטום ריח האסור בהנאה אז מותר לו לעבור דרך שם לכו"ע, שדינו נמשך מבחי"א האמור אשר הרצון לקבל עודנו בכח, כי אותה הנאת ריח של איסור הנאה הבאה אליו שלא בכונה ובהכרח אין בו איסור של כלום כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח, אמנם אפשר ודאי שיבא לכלל פועל בגלוי, דהיינו בעת שיריח יכול לכוין אליו, אמנם אם מתחזק שלא יכוין אז להנות, נבחן שלא בא הרצון לקבל לכלל גילוי אלא נשאר בו בבחי' כח והעלם, וע"כ אינו נחשב לקבלה של כלום שיחול עליו שם איסור הנאה .
     בחי"ב דהיינו בחי' גילוי לפועל דרצון לקבל של אור העצמות ה"ס שומר שכר שיש בו גילוי הנאה בפועל ...(חסר ההמשך)

:

    (עי' רשר"ד). הנה מתחילה מתגלה חוש הטעם בפרצוף, בסו"ה וחיך אוכל יטעם, אוכל דווקא, ולא מאכל, דהיינו אש אוכלה. וה"ס אריה דאכיל קורבניו: כי כל הקרב לו אכל יאכל, ומזה נמשך ובא חוש הטעם, בסו"ה טעמו וראו, וזסוה"כ עשה לי מטעמים, וצריך לידע שעיקר הטעם מתגלה ביהיה: וכן כל נעימות של הד' החושים ממשיכים ומקרבים את היהיה להוה.
    אכן ריח , ה"ס כללות היהיה בהוה ממש: שהוא מזון רוחני שא"צ זמן, ואפשר להריח בריחות של מאה אלף פרים צלויים בבת אחת, משא"כ הטעם בהכרח שצריכים לזמנים ומקומות מרובים, עד שיספיק לטעום את כל הפרים המרובים הללו.
    ובזה תבין סו"ה לחייו כערוגות הבושם: ערוגה מלשון ערעה רק, בסוד אכין ורקין מיעוטים, וכמו שאחז"ל אך חלק חציו מותר כי אך יורה על חלק שהותר, ורק הוא מלשון ריקן ויורה על חלק האסור. ונודע שכל השגות ה"ס תפיסא בגבולים, שאין אדם יכול לראות או למשש זולת על גבול הראשון הקרוב אליו, ואם אין לו זה א"א שישיגו בחושים. וז"ס אראה רק, כמו אשובה ארעה צאנך, וקוף וג' מתחלפים במבטא, ונשמע כמו אארוג. אכן אין ריקן זולת בהקדם המילוי, שהמילוי ה"ס אך והריקן ה"ס רק, וז"ס חורק עליו שניו, או ויחרקו שן, להיות בהם שנינה גדולה, וז"ס כסא שן, ובסוד המראה מתראים שניהם כערוגות, כי כן מתראים הערוגות הרבות כמו קוים ריקנים עוברים דרך כל חלק הבולט לעין. באופן שהבולט ה"ס אך, והפסק הריקן ה"ס רק.
    וז"ס אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, אשר אך הוא סוד מחלק ומראה חציו המותר דהיינו ביום ראשון דיקא. ובזה תבין, מה שכל הצוחק מחריק שינים, כי אכרק הו"ס גילוי השן עצמו שמשם בא כל הצחוק, בסו"ה יושב בשמים ישחק והבן.
    וז " ס ראשי בשמים: כי הש"ית ודאי ראש העולמים, ומתוך הקיבוץ של כללות ערוגות הבושם שישנם בהעולמות, עולה ריח כל העתיד לבא בהוה ממש, כמ"ש לעיל עש"ה.
    וממילא יש השראת הראש ריח ניחוח אשה לה' עליו כי קיבץ כל הקורבנין דעתידין בני ישראל למקרב על המזבח מעלה ריח מתוך הכללות בבת אחת, וראוי ע"כ להשראתו ית', שאינו שורה זולת על הכלל יחד, והבן היטב. 
    שמיעה : הסו"ה לשמוע בקולו, שה"ס משה ידבר והאלקים יעננו בקול.
    פי' כי משה גלגול הבל : כי משה ה"ס קול ה', בסו"ה ויאמר אליו משה משה, אכן ודאי אין קול בלי הבל כי ההבל היוצא מהריאה לחוץ מהפה ומהגוף, ובשעה שמוצאות הללו מתוקנים בחפץ ה', נעשו הבלים הללו לקול ה', אל תקרב הלום וכו'. הרי הבל קודם למשה, שאין גילוי למשה זולת על הבל שיצא קודם לו.
    ומכאן סוד שמיעת התפילה: ודע שאין הקב"ה מקבל תפילתו של אדם למקצת, כי אין מקצת נוהג ברוחניות, אלא בו בשעה שהאדם גמר כל תפילותיו אז יענהו ה'.
    וז"ס כלו תפילות דוד בן ישי: דהיינו שהשי"ת כבר ענהו על כל משאלותיו, ואין לו עוד על מה לבקש ולהתפלל. וזסו"ה כי אתה שומע תפלת כל ,פה דהיינו רק אחר שהפה כבר גילה לפניו כל תפילותיו שומע ה' בבת אחת.
    אכן תפילה עושה מחצה: פי' כמו שביארנו בסוד הריח וערוגות בושם, שהם כוללים אכין ורקין שהבולט ה"ס אך, והחקוק הריקן ה"ס רק, שהריח עולה משניהם יחד דוקא. אמנם בסוד קבלת התפילות אינם עולים אלא האכין, דהיינו כל מיני חסדים וטובות שהתפלל עליהם, משא"כ הרקין שה"ס גבורות קשות, וכמובן שאותם לא ביקש מעולם . ולפיכך אינם נכללים בסוד שמיעת התפילה, ונמצא שנושע המחצה דאכין וחסר המחצה דרקין. אכן זה סוד השמיעה שאינו שלם לגמרי, כי אין שלימות רק בסוד הראיה, שזהו החוש המשלים את האדם כחפץ ה', אלא שמטרם השלימות צריכים לשמיעה שה"ס לתיקון אוזן שלא נכנס לשה"ר מעודו כי לפי עצמו היא שלימות גדולה, בסוד ויכולו דיום הששי ברגע שנכנס לשביעי, והחסר חוש השמיעה מום בו לא יכנס אל הקדש ואל המקדש. ועוד, כי הששי מכין לשביעי, ומי שלא טרח וכו', והסו"ה השמיעיני את קולך.
    ראיה: הסו"ה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ראיה היא אותיות יראה ואותיות אריה ואותיות יאר ה'. וכלה שעיניה יפות כל גופה אינה צריכה בדיקה. והיינו כלה דשביעי, שעליה נאמר תכלית מעשה שמים וארץ וקדשתו מכל הימים והזמנים: ע"ד שבארנו בערוגות הבושם, שה"ס ב' החצאים אכין ורקין שמעלים הריח יחדיו, עד"ז כאן, כי הימים, ה"ס האכין והזמנים ה"ס הרקין. אמנם תדע שכל אלו ד' החושים רשר"ט, שולטים בבת אחת. כלומר, א"א לזכות לחוש הראיה אם אינו שלם לגמרי בג' החושים הקודמים טעם ריח שמיעה וכו', והבן, (עי' הויה בכל המילויים) .

:

    זו"ן בכתר, זו"ן בחכמה, זו"ן בבינה זו"ן ביסוד ומלכות, זכר דכתר ה"ס רשימו דטעמים הנשאר אחר הסתלקות, נוק' דכתר ה"ס אור חדש דהתפ"ב דהיינו קומה דבחי"ג אור החכמה. זכר דחכמה ה"ס רשימו דטעמים, נוק' דחכמה ה"ס אור חדש דקומת בינה. זכר דבינה ה"ס בן הנולד ע"י זווג דזו"ן דחכמה, נוק' דבינה ה"ס רשימו דטעמים שלה. זכר שביסוד ה"ס ו' הנולד מהדו"נ דבינה, נוק' שבמלכות ה"ס ד הנולדת מהדו"נ דנינה, כלומר, שדו"נ דבינה מולידים ה אחת, וה' זו נחלקת: לו' אל היסוד וד' אל המלכות.
    ואין להקשות, מה נעשה עם הרשימות דחג"ת נהי"מ דטעמים, כי לא נתפרש רק בכח"ב כנ"ל. והתשובה היא, כי במלכות לא נשאר, וחג"ת נה"י כל רשימותיהם נשארים בכלי הבינה, והוא משום שהרשימות אינם יכולים להשאר בתוך הכלים, אלא חופפים ממעל להכלים, בסו"ה ונפשו עליו תאבל. והנה ממעל לבחי' הכלי, יורה במקום מדרגה שממעל לאותו הכלי, וכיון דכל החג"ת נה"י המה מדרגה אחת של ז " א, וע"כ א"א לרשימו דיסוד שיהי' בהוד כי המה מדרגה אחת וכמו בתוך הכלי נחשבת, וע"כ מוכרחים להשאר כולם בכלי דבינה.
    ותדע שהם שנתחדשו בסוד הזווג דדו"נ שבבינה הנ"ל וקבלו לצורת ה', אשר הו' קיבל היסוד דז"א וכמו כן כל הו"ו, שכולם מדרגה אחת בחי"א וקומה אחת כנודע . והד' קיבלה המלכות.

:
שנק' אש רוח מים עפר, ה"ס עשרה כלים חו"ב תו"מ וד' אותיות הויה ורשר"ד, כי רומזים על ד' בחי' הנודעים, וראי' שמיעה ריח דבור מכונים ג"כ ד' יסודות שהוא מסעם הנ"ל, וכן ד' אותיות הוי' נק' יסודות (ע"ח ש"ד פ"א).
:

    יסוד, פירושו גבולו התחתון שבהדבר, ולא כמו שהבינוהו הפילוסופים והפיזיים שהוא בחי' מבודדת בלתי מורכב, כי בחינה כזאת אינה כלל במציאות בעולמנו הגשמי, ואין לו זכות קיום אפי' רגע, כי עכ"פ אין לך דבר שלא יהיה מורכב מכח האש, ולא עוד אלא גם האש עצמו הוא ענין מורכב, אע"פ שאין זה ידוע אלינו, אלא מה שחילקנו המציאות לד' יסודות הידועים הנ"ל, היינו רק ד' הבחנות שבחוש המישוש , שהם המוצק הגמור שאינו מתהפך אפי' לנוזל, וזה שכינוהו בשם עפר (ובסוד כל מה שכשר לכיסוי הדם). ולמעלה ממנו הוא המים שנמשך מרוחות וגזים, אמנם מקבל בחי' נוזלים, ולמעלה ממנו הוא הרוח, כמות שהוא מורכב(*)משטיק שטאף ומיסוד החומצי, שתערובת ההוא אינו מקבל צורת נוזלים לעולם, אלא נשאר תמיד בבחי' רוח שהוא לא יושג בחוש המישוש לעולם,
    (*) חנקן. המו"ל.
    ולמעלה מרוח הוא האש : שאע"פ שנותן כוחו בכל חלקי פרטי המציאות, מ"מ בחי' עצמותו בטהרו כלומר כל עוד שאינו מורכב בבחי' של הרוח מים עפר, הרי לא ישתנה לעולם, ומחנהו ממעל לכלם. באופן שמדרגה תחתונה שבתחתונה הוא העפר : שה"ס יסוד לכל המציאות, והכל הוא מהעפר, ועליה כלם נסמכים. ויסוד השני הוא המים מטעם הנ"ל ומחנהו על העפר, כלומר שנסמך עליו והעפר הוא המקימו על עצמו. ועל המים נסמך הרוח ע"ד הנ"ל, ועל הרוח נסמך האש ע"ד הנ"ל.

:

    תבינם בסו"ה מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה. ( ע"ע תחיית המתים. ע"ע משה ) כי בגופות ההרוגים יש ארמ"ע, וכשהרוחות הארבע שהם סוד חו"ב תו"מ, מתלבשים כל אחד בהכלי שלו, דהיינו החכמה באש והבינה במים והת"ת ברוח והמלכות בהעפר, אז נמצאים האורות כל אחד במקומו והגוף עומד לתחיה, משא"כ למשל אם חסר אחד מד' הרוחות אז חסר להעפר אור המלכות, כי אז נמצא שרוח החכמה חסר, ורוח הבינה משום זה מכרח להתלבש באש, ורוח הת"ת במים ורוח המלכות ברוח. ונמצא העפר שבהגוף בלי אור, וע"כ אינו יכול לעמוד לתחיה, והבן בסוד ערך ההפכ' שבין האורות להכלים, (ע"ח ש"ה פ"ו) (ועי' רוח וגוף).
    ובזה תבין הסוד התנערי מעפר קומי, כי אין תחיה אלא כשהאור מגיע להתלבש בהעפר, ונמצא ההתעוררות כמו כח העולה על ידי ההתנערות מעפר .

:

יורה השתוות, כי כל שינוי הרוחני יורה פירוד, וכמו שחיתוך בגשמי הוא ע"י גרזן המחלק דבר אחד לשנים, וריחוקם זה מזה הוא בריחוק מקום, כן ברוחני נעשה החיתוך ע"י מקרה של שינוי הצורה, והתרחקותם הוא כשיעורו של השינוי ההוא אם רב או מעט, ואם השינוי הוא עד להפכיות ממש אז נמצאים מרוחקים מהקצה אל הקצה כרחוק מזרח ממערב. ומכאן תבין שהתקרבות הרוחני יורה ענין השוות הצורה מאחד לחבירו, וענין הדביקות הרוחנית יורה השתוות הצורה לגמרי על כל נקודותיו.

:

מורים על בחי' השואת הצורה, כי כל הפרש ומרחק ברוחניות הוא משום שינוי הצורה, ואם יש שם השואת הצורה באיזה צד, נבחן שדבוק ונוגע באותו צד.

:

    אורות היוצאים ממסך של ראש ממעלה למטה מכונים בשם דבור, כי כמו הדבור שיוצא מהכאת שפתים זה לזה כן האו"ח היוצא ע"י הכאת אור העליון במסך דמלכות דראש המכונה מתפשט וירד למטה, (ע"ח שער מ"ז פ"ב ). אמנם אורות הפנימים אינם נק' דבוד רק האורות היוצאים מחוץ לפה בסוד חיתוך שפתים .
    כשהאורות עוברים מאצילות לבריאה מכונים בשם דבור, והוא משום המסך דבחי"ב המבדיל אותם לב' בחי'... למלך עם עבדיו... (ע"ח שמ"ז פ"ב)

:

   "לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא שיהיה נמצא מי שיהיה כדאי ללכת בכל דרכיו ולהתדבק בו ית' דבקות שכלית עכ"ל. לא נזהר בדבריו שכתב דביקות שכלית שזה אינו מתקבל על הלב כל עיקר, כי דימה בהשי"ת בחיבת שכל, ולכן מתאר שיעור הדביקות גם כן שכלית. ובאמת: לא מחשבותי מחשבותיכם, כי ציור שכלינו הוא מושכל אבל חיוב המציאות הוא מחויב הפשיטות, ועל כן אינו נקרא בשם שכל, כי הופעת השכליים היא בחינה מורכבת, ועל כל פנים מהעלם לגילוי, מה שלא יתכן כלל לחשוב ולהרהר בהבורא ית'. אלא שכלו נאות לגדר בשם מדע פשוט, כמו אצלנו השכל הטבעי. ר"ל, מה שנמצא בטבע האדם לידע בלי שום עיון ובלי לימוד, ונקרא בשם מושכלות ראשונות או מפורסמות שזה שכל פשוט, אבל אינו נקרא שכל אלא ידיעה, כמו שכל גדול מחלק, ונקודה קטנה מקו, ואם תרבה ע"ז אצל הבורא ית' אתה גורע כמובן.
   ולכן מתנאי הדבקות האמיתי היא בחינת ידיעה שאלוקיו רוצה בעבודתו, ואם בעת דבקותו תופיע עליו ידיעה זו כמו ידיעה במפורסמות שאינן מניחה אחריו אפילו עיון בעלמא, זה יקרא דבקות המעולה, כי משוערה בדבקות טבעית כנ"ל. אבל אם צריך לשמש בשכלו מעט כדי לידע זאת, אם כן הוא אינו מודבק בשכל הפשוט. 
   וזה הטעם שלא מובא בתורה בחינת השכלה והתבוננות אצל אלקיות, זולת ידיעה, כמו שכתוב: דע את אלוקי אביך וכו' וידעת היום וכו' כדי להורות הנ"ל. 
   וזה שכתוב השכל וידוע אותי. פירוש, שטרם יזכה לשלמות המעולה הזה מחוייב לבוא לדבקות שכליית, אבל עדיין אין זה הנרצה, לכן מסיים וידוע אותי, כי זה הוא הנרצה.
    גם במדעך מלך אל תקלל, פירוש, שזו כל כח המלכות שעולה עד אין סוף ואין תכלית, ולכן נקרא הזיווג בלשון ידיעה מפני כי הדבקות המיוחם להעליון הפשוט נקרא מדע, והיא שלמות הידיעה שאין למעלה הימנו כנ"ל, כיון שבאותו מדע שורש כל הידיעות לא היה שום קלות בבחינת עול מלכות, ואדרבה כנודע, לכן כחו יפה ליתן שפע לכל הזיווגים שאחריה.
   ידיעה נקראת הזיווג בזמן פריה ורביה, ובנצחיות כשיהיה נשלם הזיווגים יהיה נקרא היחוד בשם מדע.

:

ע"ע כריתת ברית, ע"ע נסירה.

:

אין דיבור הרוחני נגלה זולת מכח הסתכלות, כי בעת סר לראות דתחתון, נמצא העליון מסתכל עליו, שה"ס זווג דהכאת שפה אל שפה שגורם שיחזור האו"י לשורשו, המכונה בשם או"ח וכשהאו"ח הזה נכפל פעמים רבות, הוא הוא המכשיר את התחתון לשמיעת הדיבורים דעליון, בסוה"כ ויאמר משה משה (עי' הכאת שפה אל שפה ) ויאמר הנני ויאמר אל תקרב הלום. אכן ז"ס הסת"א וכאן רק העליון בסוד הסתכלות, משא"כ התחתון הוא בסוד קריבה לבד, בסו"ה כי סר לראות. אכן אח"כ בהסת"ב נמצא גם הסתכלות התחתון בעליון, בסוד מלכות דמלכות, המכונה חזה או טבור, ואותו השפה שהכה בתחתון בהסת"א, היא עצמה מתפשטת בתחתון בהסת"ב, וה"ס הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

:

    (ע"י' ראש, תוך, סוף), נתבאר שם אשר במלכות חג' שהוא מלכות של מלכות דמלכות, אינו נוהג זווג דהכאה, מטעם שאין שם דינין ואינם מרהיבים את העין, וע"כ המה ממקומות שדרכן להיות מגולה, וע"כ אין ענין אור ההסתכלות נפגע שם להכאה ולא כלום, והטעם שאין שם דינין, הוא משום שאו"ח המקורי העומד במלכות המלכות דהיינו בטבור, הנה זווג דהכאה הזה הוא מתוקן במסך מסוד מי דקיימא לשאלה, שה"ס בחי"ב (כל"א), אכן הוא עצמו במקום סיום דתוך הוא ראוי לזווג דהכאה, משום שהאו"ח המקורי המלובש בהתוך יש בו דינין להיותו נמשך ממלכות השורשית שיש שם מסך דבחי"ד. ולפיכך ע"ס דתוך נק' אור הזכר, ואו"י מלובשים שם, דהיינו אור ההסתכלות וע"כ ראוי להשפעה. וה"ס דינין דדכורא קשין ברישא דהיינו במלכות השרשית, אכן נייחין בסיפא דהיינו במלכות דתוך, שהוא סיפא דאור הזכר כמבואר, ששם מתוקן מסך דבחי"ד, (היולי דחוכמא) שאין שם דינין כלל, להיותו בחי' מי דקיימא לשאלא.
    דינין דנקבה נייחין ברישא וקשין בסיפא : כי אור הנקבה ה"ס הע"ס העומדים מטבור ולמטה, אשר האו"ח השרשי שבהם ה"ס המלכות דמלכות, דהיינו הסיום של אור הזכר כנ"ל, שאין שם דינין אלא בסוד בחי"ב כמבואר, ולפיכך נייחין ברישא דילה. אכן משום זה קשין בסיפא מב' טעמים: הא' הוא משום דבמלכות הזו שמטבור ולמטה נחשך ונפסק כל האור משום החוסר דאור ההסתכלות והכאה כנ"ל, וטעם ב' הוא בסו"ה ורגליה יורדות מות, כי מלכות דעליון נעשה עתיק לתחתון. כלומר, שמלכות דסוף הנ"ל יורד לראש דפרצוף שני (מקוה"נ) אשר שם נמצא בחי"ד שממנה נשתלשל בעולם העשיה בחי' המות כנודע, ולפיכך המה קשין בסיפא, (ע"ע ראש תוך סוף).

:

    הנפש והרוח שניהם בלב זה רוח וזה דם, בסו"ה כי הדם הוא הנפש, שה"ס טיפת אודם דנוקבא (ונק' נפש משום שמסבב נפישה באברים ), והכלי הוא בשר הלב עצמו (ש"ה פ"ה ע"ח) באופן שבשר הלב ה"ס הכלי ואותיות וגוף, הדם שבלב ה"ס טפת אודם ה"ג מנצפ"ך אפר שהם סוד נפש, הרוח הדופק בלב ה"ס הויה דגדלות ונקודות, והבשר והדם שבהל"ב ה"ס ל"ב אלקים דקטנות שאז הלב אש שורף, והרוח הדופק ה"ס ע"ס דרוח חיה הנמשך מחכמה הויה דגדלות וסוד אמירה ( שם).
    וצ"ע למה נק' עשרת הדברות שהם בחי' נפש ועשרה מאמרות דמעשה בראשית שהם בחי' רוח והיה צ"ל בהיפך וצ"ע. ואולי ע"ש הכתוב מימינו אש דת למו וכן ומראה ה' כאש אוכלת בראש ההר, ובבריאת העולם כתיב אמרתי עולם חסד יבנה .

:

    עי לעיל, ויתבאר יותר בסוד הכתוב ויפח באפו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, וכתיב הדם הוא הנפש, ושורשו (מראש מקוה ) מסוד אל המיוחד בסוד והארץ הדום רגלי, וכמו"ש הוא אשר דבר ה' (בראש מקוה ) לאמור (בשבת דידך ובלכת דידך ) (*) בקרובי אקדש (עין הקרב וכו') ועל פני כל העם אכבד (שז"ס כבוד עליון אל הכבוד).
    (*) הגהה : דלית אורחא דמלכא למדבק בי' לבר מהיכליה.
    וידום אהרן : כי מסוד קריאת משה משה הרבה פעמים, נגלה לו אל הכבוד, שמכח זה וידום", אהרן שקנה הדם" טהור ונפש חיה כי הדם הוא הנפש, וסו"ה ויפח באפו וכו' תבין בסו"ה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, כי מכח פתיחת ארובות השמים שנפתחו בגלוי מסוד יום ד' נימח כל היקום ופרח מהם נשמת רוח חיים וגוועו, כי הוא כמו שנשפך כל דמם וע"כ אמרו לאל הכבוד סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. אם חטאת מה תפעל בו וכו' אם צדקת מה תתן לו. שעל צנורות הללו נשפך כל דמם וגבעו, כמ"ש ויגוע וכו' כמו לשון גביה כי גבו הכל כל שהיו להם לגבות. וסור בשמת חיים: ה"ע הצלה ממלאך המות שנראה בראש מקוה בסו"ה ובורא חושך. אכן בכח פעולה חזקה במקוה"נ והקודם לו נעשה נשמה לבחי' רוח חיים : הרצוא ושוב בסו"ה אם רץ לבך שוב לאחור: לראש מקוה ששם הנשמת חיים קבועה לנצחיות שבסוד הרצוא בחמש מאות שנין עד למקוה"נ. ושוב: בחמש מאות שנין לאחוריו, שה"ס (ה"ח ה"ג ) משיג דם טהור: נפש חיה: ורוח הקודש הרצוא ושוב כנ"ל נק' רוח חיים שנפח ה' באפו ויהי האדם לנפש חיה כנז', כי נבלע בו הדם והדם הוא הנפש. ודע שבסוד שוב לאחור נמצא הרוח שבאפו נעשה לבחי' ריח ניחוח נייחא דרוחא : שז"ס קרבן והקריב נח הצדיק אחרי המבול בסו"ה וירח ה' את ריח הניחוח. אכן תזכור שלא דברה תורה אלא בבריאה דהיינו מבינה ולמטה כי שם עומד צרורא דחיי, (כי ראש מקוה ירד לכל"א ) ומכתר וחכמה שה"ס יחידה חיה עצמה אין הכתוב מדבר. והנה כמו שיש דם טהור כנ"ל מסוד אל הכבוד יש ג"כ בחי' (*)דם טמא: הנמשך מבחי' אל אחר, דהיינו מחיזו דעובדי ע"ז דע"כ הוא מרכבה להם ונותן כח להאי סטרא דמסאבותא, וע"ז אמרו עתידים המתים להחיות במומן שלא יאמרו אחר הוא, כי תחיית המתים בפעם הראשונה בסוד יום ד' היה עם המום שבכל אחד, כדי להפרע מהרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות שהקדושה מתגלה, ונפרע (מלשון ופרע את ראש האשה ). מהאבדן של הרשעים העובדים לאל אחר שגם במלכותו נולד רש, דהיינו ריש דאחר שנהפכה לדלת, ובזה מתגלה סוד אל אחד והיה ה' למלך על כל הארץ, וסוד עשרה מאמרות ה"ס י' (עי' אותיות שם בן ד') שכלולה מיום ד' וה' עש"ה. וזסו"ה ראש ועושר אל תתן לי, אם אשבע מכח מקוה"ג ארשע ואם ארעב על פת לחם יפשע, שריש ה"ס ריש דאחר ששמה פט לחם וכו' כנ"ל, שבזה באבד אל אחר דא המת דמעיקרא ונגלה אחדותו ית'.
    (*) הגהה : וסוד טפת דם כחרדל מלשון חרד דל, דהיינו הבא מן המקוה"נ מחיזו דאל אחר וכו' ובסוד ז' ימי נדה וטהרה ממקור דמיה. כי הטפה בסוד המקור הנעלם דקה היא מאוד וע"כ אית לה טהרה בסוד יום השביעי .

:

    ה"ס ד' ה' דמע"ב , דהיינו נו"ה הנק' שחקים, או ב' כתובים המכחישים זא"ז, אלא שהם נו"ה דראש, ונק' ג"כ חסד וגבורה, ד' ה"ס חסד, ה' האס גבורה, וזה הטעם אשר קן ימין חח"ן. שכולם בחי' תוך דמקוה ובלי פגם, כי חכמה ירדה להיות חסד בעת שהופיע הנצח בקו הימין לפתור הכל"א (ע"ע חג"ת) (ע"ע מול"מ).
    קן שמאל בג"ה: כי בעת שהופיע ההוד בקו שמאל שה"ס יום ה', שלט שוב הגבורה להמשיך אור דראש ושב הבינה למקומה, בסוד מי דקיימא לשאלה. ונחזור לענין, שנו"ה ה"ס חו"ג, והוא בשעה שהע"ס מתחלקים לב' פעמים ה' בחי' דה' ימי בראשית, ואז בערך הראש נק' ה' הבחי' כח"ב חו"ג, ובערך התחתון שנק' ג"כ גוף נק' הי הבחי' חג"ת ג"ה. באופן, שחו"ג דעליון ה"ס ד' ה', ונו"ה דתחתון ה"ס ד' וה' בלי חילוק, אלא זה ערך עליון וזה ערך תחתון.
    פרצוף שלם: אכן כשאנו מבחינים ב' בחי' הנ"ל של ה' ה' כשמחוברים בפרצוף אחד, דהיינו העליון לבחי' ראש והתחתון לבחי' גוף, ואז אי אפשר שיופיעו הנו"ה של ראש בספירות דחו"ג, שהמה באו עתה בבחי' גוף התחתון;ששמה האורות דכו"ח דגופא אור בלי כלי : נמצאים אז נו"ה ד' ה' של ראש בבחי' אור בלי כלי, כי חו"ג משמשים לתחתון, ואז נתתקנו ספירות הדעת בראש.
    באופן אשר דעת ה"ס עלית בחי"ד לראש: כי מעקרא שנו"ה היו בסוד חו"ג, הי' כח"ב לבחי' ראש דעליון וחו"ג לבחי' גוף דעליון, וחג"ת לראש תחתון ונו"ה לגוף תחתון, משא"כ עתה שנתקנו לחד גופא, ואור ד' ה' נסתלקו מחו"ג דעליון ועלו לראש דעליון לכל"א, (לבינה דראש) . נמצא שספי' הוד סוד יום ה', עלה לבחי' ראש דעליון.
    דעת ה"ס פנימית ו " ק : כי באמת הוא אור דגופא, אלא שעלה למעלה ממדרגתו כמבואר ולפיכך ה"ס פנימית הגוף.
    דעת מחליף החו"ג לגבורה וחסד: כי אין דעת אלא בסוד הגדלות, בשעה שכח"ב חו"ג נעשים לכח"ב וראש וחג"ת נ"ה נעשים לגוף. וא"כ ערך של רו"ת דמקוה אליהם. ונודע אשר ימין ושמאל דראש מתהפכים בגוף, ונמצא אור הגבורה בכלי דחסד ואור החסד בכלי דגבורה, משא"כ כשהתחתון בבחי' גוף בלי ראש הימין ושמאל במקומו, להיותם רק בחי' העתקה מכח"ב, ונמצא אור הכתר בחסד ואור הגבורה מקבל מחכמה.
    גבורה בכלי דחסד אצל נקבה : משום שדעתה קלה וחסר בה הוד דראש, (מיום ה' ). ולפיכך נמצא בחי"ד בגופא, וא"כ אין הראש והגוף שלה נחשבים כרו"ת דמקוה, אלא רק כמו העתקה של כח"ב דראש, ודו"ק היטב כי קצרתי.

:

פירוש שחסר משם בחי"ד שה"ס גדלות הרצון דהיינו העביות המתגלה בסוף כל התפשטות אור העליון, ואם בחי"ד זאת חסרה משם נבחן לדק מאוד, כלומר שהעביות חלשה ואינה ניכרת.

:

   הוא כינוי לפרצוף אבא שה"ס אור החכמה, ודרום אותיות דר – רום, בסו"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שה"ס עומק רום, וע"כ אין שום גילוי לפרצוף אבא זולת ע"י התלבשות הארותיו בכלים דפרצוף אמא, וע"ש זה נק' דרום או צד דרום .
   ופרצוף אמא נק' צפון, (ע"ע צפון) . וזסו"ה הולך אל דרום וסובב אל צפון, הכוונה על הז"א שהוא אור השמש. (ע"ע מזרח) שהוא מקבל בהכרח אורות דאבא. אמנם אינו יכול לקבלם כי עומק רום לו כנ"ל. וע"כ סובב אל צפון דהיינו לפרצוף אמא, שכל השגותיו מאורות דאבא מחוייב לקבלם על ידיה דפרצוף אמא .

:

    הע"ס כח"ב חג"ת נהי"ם אינם אלא ה' בחינות, כח"ב המה ג' בחי' וחג"ת נה"י המה בחי' אחת שנק' ז"א, ומה שאנו מחשבים אותו לשש ספירות, הוא להורות שחסר ג"ר כלפי ג' בחי' כח"ב שכל א' מהם כולל ע"ס, משא"כ הז"א אין לו אלא ו"ס וחסר ג"ר. ובחי' חמישית היא המלכות שאין לה אלא ספירה תחתונה שלה, דהיינו המלכות שבמלכות וחסרה ט"ס ראשונות בערך הג"ר דאותו פרצוף.
     טעם הדבר : משום שהמסך מבדיל באמצע בין כח"ב שהמסך משמש בהם ממטה למעלה דע"כ נק' כח"ב או ראש וע"כ נבחנים כלפי התחתון מהמסך ההוא שיש בכל אחד מהם ע"ס שלימות, משא"כ ממסך ולמטה שנק' גוף או ז"א נבחן תמיד שחסר ג"ר דעליונו, וע"כ כל ספירה מע"ס שלו המה חסרי ג"ר כלפי הראש הנק' כח"ב שיש לכל ספירה מע"ס שלהם ע"ס שלימות כאמור (ע"ע גוף).
     והמלכות חסרה מט"ר בערך הראש ההוא, משום שטבור הוא המלכות המפסיק וחותך את אור ישר שלא ישפיע מטבור ולמטה, ונמצא שאין שם אלא בחי' הכתר דמלכות דהיינו הטבור לבד היותו משלים בסוד זווג דהכאה על הז"א שהוא בחי' תוך דגופא, וט"ס התחתונות דכלים אין שם כלים מאו"י אלא או"ח לבד כנודע (ע"ע רת"ס). ובערך האורות חסך ט"ר ואין שם אלא מלכות בלבד, כי תמיד יש ערך הפכי בין אורות לכלים (ע"ע ה"פ).

:

     הע"ס מתחלקים לחמש חמש ע"ד שנתחלק הכתר דנקודים דב"ן. ה"ס ראשונות כח"ב חו"ג לראש עתיק, וה"ס תחתונות ת"ת נהי"מ לא"א. וה"ס עשרת הדברות המחולקים על ב' לוחות הברית לחמש בכל לוח, שלוח הימין ה"ס עתיק וסוד יום ב' ולוח השמאל ה"ס א"א ויום ד'.
     אבא יסד ברתא: ונודע כמ"ש בזוהר פנהם אות תתמ"א וז"ל אנכי ביה כ' כתר, וביה אין.
     כתר: אתקרי מסטרא דאמא עילאה (שה"ס בורא חושך כי סר ע"י או"א עי' בינה).
     חמשים : דאדכר לגבה חמשין זימנין יציאת מצרים (שה"ס בחי"ד דיום ה' שה"ס הנתיב דלא ידעו עיט) ובו יצאו ממצרים בסוד על הים לקו חמישים מכות דבלאו הכי לא יכלו לצאת ממצרים מהענוי הגדול שנתענו שם ארבע מאות (ע"ע ארבעים). ואיהי בת מן בראשית (כלומר) מת ראשי בסוד ירא שבת דכלילן עשר אמירן מסטרא דחכמה.
     בת י' : אבא יסד ברתא: פירוש, בטרם שהושלכה משמים ארץ היתה הבחי"ד בכל השלימות מצד כל קומת החכמה השרויה בה, בסוד יפה נוף משוש כל הארץ, וע"כ נק' בת של ראש שעשועים דיום יום, ובעת (קרי בת) הזאת נאמר אבא יסד ברתא דהיינו הוא תכלית תפארתה ו הדרה, ולפיכך כלילן בה עשר אמירן שה"ס ע"ס שלימות מסטרא דחכמה, אכן אח"כ מסטרא דאו"א נתיב לא ידעו עיט: ל"ב נ"ח: (עו"ש) ואיהי נתיב לא ידעו עיט דכליל ל"ב נתיבות החכמה דאינון ל"ב אלקים דמע"ב. מסטרא דאמא עילאה (דהיינו בצורת כתר כנ"ל עש"ה) אתקרי כבוד, (פי' בסו"ה השמים מספרים כבוד אל שבבחי' הכתר ה"ס אל הכבוד) וכד אתכלילן בברתא אתקרי לב (מלשון להב).
     כבוד, לב: ובגין דא כבוד לעילא ל"ב לתתא. (ויש לפרש עוד דבסוד אמא עי' הכתר משמשת היראה בסוד כבוד, דהיינו המופיע ממעל אבל לא בסוד התלבשות בלב, אמנם מסטרא דברתא שהיא מיוסדת מאבא מחכמה וע"כ מתלבש האור בל"ב בסוד שביעי).
     עשרת הדברות: ויוד דברן אתיהיבו חמש בלוחא חדא חמש בלוחא חדא. פי', מסטרא דאבא יסד ברתא נמצא הבת בסוד עשרה מאמרות מסטרא דחכמה כנ"ל. אמנם מסטרא דאמא עילאה דאתקרי כבוד (מסו"ה בורא חושך). הנה כשהם באים בהבת המה נק' ל"ב, כלומר ע"ד ההבחן מודברת בם בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, שאינם נוהגים בו עצמו אלא בשבת דידך ובשכיבה דידך עצמך, שזה היתה אחר שנתיסדה מכח אבא והחכמה עליונה אז נעשה ענין השכיבה וקימה בה עצמה, וע"כ נעשו העשרה מאמרות הרכות הנעימות מקודם שקבלו לבחי' עשרת הדברות קשות. ומזה תבחין מרחק הרב בין אמירה לדיבור, כי בעת שהמ"ן באים מאחר נק' מאמר וה"ס זכר בעל מ"ד כי המ"ן מנוק' בא לו משא"כ אם הוא עצמו הוא המעלה מ"ן אז נק' דיבור קשה ודאי.
     פנים בפנים דיבר ה' עמכם מתוך האש: כי כן קבלו עשרת הדברות בסוד ותגיד לבני ישראל דברים קשים כגידין, כי ע"כ בכל דיבור ודיבור פרחה נשמתם וחזרו לאחוריהם י"ב מילים, בסוד ע' לשתי עשרה שנעשה עשתי עשרה שפרחה הנשמה די"ב מילים וכו'.
     נתיבות שערים: ובהאמור תבחין בין השערים להנתיבות, כי השערים בשעה שנפתחים המה בסוד שאו שערים ראשיכם ויירש זרעך את שער אויביו, שה"ס אבא יסד ברתא בסוד בת ראש כנ"ל, משא"כ הנתיבות המה נפתחים בסוד שבילים צרים ותיקונים לאור חסדים דאי אפשר שיתגלו זולת דרך נתיבות אלו, בסוד מ"ש בזוהר על יסודות דאו"א: האי שביל בהאי נתיב יתיב כלומר שאין צינור אחר להשפיע, אלא דרך שם ונתיב דלא ידעו עיט הוא מוכרח לבא ולשמש להאי שביל דחו"ג העליונים לסוד עשרת הדברות: מה שלא היה יכול להגלות זולת הנתיב הנעלם הנ"ל.

:

     השורש דה' מוצאות הפה נעשה מה"ג מנצפ"ך האותיות הסתומות, ואז יצאו משם כל הכ"ב אותיות כל אחד ממוצא מיוחד, דהיינו גבורה מיוחד מה"ג מנצפ"ך שהם אהח"ע גיכ"ק זסשר"ץ דטל"נת בומ"ף (ש"ה פ"ג ע"ח). והם נפתחים ע"י יסוד דאימא עילאה שנק' חותם, וע"כ נק' פיתוחי חותם (שם).
      היסוד דאמא (פיתוחי חותם) הוא בפה דז"א ומפה דז"א יצאו האותיות. הזווג שבסוד האותיות (לפתוחי חותם) הוא בסוד להחיות העלמות, ולצורך נקודותיהם ה"ס הזווג לנשמות.
      אותיות : נק' גופא ולזמין נק' נפש, והיינו בחי' התגין (ע"ע תגין) שבהם, (ש"ה פ"ה ע"ח). אותיות נמשכות מז"ת דאמא, והתגין (ע"ע תגין) מג"ר שבה (שם).
      אותיות : המה מזרע האב, והתג"ן שהוא הנפש הוא מזרע האם (ש"ה פא ע"ח).
      הי נקודות יש בסוד פתוחי חותם נגד ה' מוצאות הפה שנפתחים ע"י יסוד אמא שנק' חותם.

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

ה"ס שמרי האש שהוא בבינה שמעכירותה ושמריה יצא טפת אודם הנק' ה"ג מנצפ"ך שבגי' אפר, כי אפר עכירות שמרי האש הוא (ש"ה פ"ה ע"ח).

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

ה"ס שמרי האש שהוא בבינה שמעכירותה ושמריה יצא טפת אודם הנק' ה"ג מנצפ"ך שבגי' אפר, כי אפר עכירות שמרי האש הוא (ש"ה פ"ה ע"ח).

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

מקח ה"ג שבחותם דילה (יסוד אמא) נפתחו אלו ה' מוצאות הפה (בז"א).

:

     יוה' מעמודא דאמצעיתא עד ברתא ואינון ה' ה'.
     עמוד אמצעי: פי' כי עצמותם של הספי' אינם אלא ה' בחי' דהיינו קוש"י וחו"ב שהם ג' ראשונות, וז"א ונוק' דז"א. והנה לפי"ז נמצאת הבינה בסוד האמצעי שכתר וחכמה נמצאים למעלה ממנה וז"א ונוק' למטה ממנה, והנה נתבאר אשר סוד הבינה ה"ס עמוד האמצעי.
     עשר ספי': ויש אמנם להבחין באלו החמש בחי' כח"ב זו"ן שיש בהם עשר ספי'. והענין, כי בסוד הבינה שה"ס כל"א נעשה שינוי בסוד הרקיע המבדיל בין מים עליונים לתחתונים, אשר הזו"ן שלמטה ממנה נבחנים למים תחתונים שערכם נשפל מאד כלפי המים העליונים שהם כו"ח ובינה עמהם.
     ג"ר חג"ת: ומטעם האמור נבחן הבחן גדול בין הג"ר שהם כח"ב במקומם לבין הארת הג"ר הנמשכת מבינה ולמטה. ולפיכך נשתנה שם הג"ר לחג"ת חג"ת המה הג"ר שלמטה מבינה דהיינו כח"ב עצמם הנמשכים דרך הבינה למטה ממנה נק' ג"ר, כתר נק' חסד חכמה נק' גבורה בינה נק' ת"ת. באופן שה' בחי' כח"ב זו"ן נעשו עתה חג"ת נ"ה וע"כ נעשה עתה עמוד האמצעי ת"ת, באופן שבינה ה"ס עמוד האמצעי הכללי כאמור. אכן אחר שירדו הכח"ב למטה מבינה, נמצא הת"ת האמצע, חו"ג למעלה מת"ת נו"ה למטה מת"ת, וע"כ הת"ת נק' רקיע המבדיל במקום הבינה דמעיקרה ונעשו חסד וגבורה למים עליונים במקום הכתר וחכמה דמעיקרה, ומים התחתונים הם נצח והוד שלמטה מת"ת. אכן יש עוד רקיע המבדיל : יסוד: שרקיע הזה נעשה לבסוף בסוד עליית נה"י לחג"ת.
     וכמו שהבינה העלתה אליה מעיקרה את הת"ת שמשום זה קיבלו כח"ב לצורת חג"ת ושימש הת"ת במקום הבינה וכו"ח נעשה לחו"ג, כן עתה עלה שוב היסוד למקום הת"ת שהוא מקום הבינה וירדו גם חו"ג לצורת נצח והוד, ונצח והוד מים עליונים ממעל ליסוד, ומיסוד ולמטה ירדה המלכות שם ונעשית למים תחתונים במקום נו"ה דמעיקרה.
     ספירות השורשיות: ונתבאר שספירות השרשיות המה רק כח"ב נ"ה בלבד, משא"כ חסד גבורה ת"ת יסוד מלכות המה באו מכח הרכבות והתמעטות, שחסד וגבורה המה באמת כתר חכמה, אלא שנתמעטו ע"י הבינה הנעשית בסוד רקיע המבדיל וקנו שם חו"ג.
     וז"ס שבא צירי: כי הכתר וחכמה ממקומם המה עומדים זה תחת זה (ע"ד כו"ח דא"א). אכן אחר שנתמעטו דרך הבינה המה עומדים זה אצל זה מטעם שהחכמה נתמעטה וקנתה שם גבורה ודין, וע"כ כדי שלא יהי' שם אחיזה לדינין נתאמצה החכמה ועלתה לכתר ונמצאת בסוד הצירי כזה.. חסד לימין שה"ס הכתר המושך אצלה החכמה כדי להגן עליה, והגבורה לשמאלה של הכתר. והבינה נק' צירי: מטעם שדרכה נתמעטו אורות הכו"ח שבמקומם זח תחת זה- שבא : ונעשו לחסד גבורה זה אצל זה - צירי ..
    ויש לפרש עוד, כי בעת השתלשלותם של הכו"ח דרך הבינה אין נמשכים כדרך עמידתם אשר החכמה הסמוכה צריכה לירד מתחילה ואח"כ הכתר על החכמה, אלא כדי שלא יהי' אחיזה בהחכמה ירדה מתחילה הכתר דרך הבינה והכתר עצמו המשיך גם החכמה שם והעמידה לשמאלה. והנה נתבאר אשר ח"ג אינם ספי' מקוריות, וכן הת"ת הוא ג"כ אור הבינה, אלא אותו אור של הבינה הנשאר אחר התמעטות הכו"ח נק' ת"ת. באופן שמתחילת יציאת הבינה יצאה בינה בסוד \ קיבוץ שורוק ג' נקודות כח"ב זה תחת זה, ואח"כ שהתחילה להעביר למטה את האורות דכו"ח למקומה בסוד צירי שהיו חו"ג כנ"ל, אז נבחן בהכרח גם נקודתה עצמה שנמצאת מתחתיהם בסוד * סגול. ב' נקודות הצירי שלמעלה ה"ס חו"ב שירדו לחו"ג ונקודה דבינה שמתחתיהם (*)ה"ס ת"ת ולא בינה. וכבר נתבאר שכעת נק' הנקודה האמצעית שמתחתיה דהצירי בשם רקיע המבדיל והצירי עצמו שה"ס חו"ג בשם מים העליונים ומהת"ת ולמטה שהם נו"ה המקוריים נעשו למים תחתונים והמה ב' הנקודות חיריק קיבוץ.
      חיריק: ה"ס כי רק, וסוד נצח: אשר בטרם שנגלה לו ההוד היה רק מכל אורותיו. וסוד .-' שורק קיבוץ ה"ס ההוד שאחר שנתרוקן הנזח בא ההוד וקיבץ כל האורות בחזרה, וכמו למעלה כח"ב זו תחת זו, ובסוד זה נעשה הגבורה: שבא. כי ההוד המשיך ג' נקודותיו בסוד קו שמאל ובא הכו"ח שהיו בצירה והכתר לימין וחכמה לשמאל והנה עתה חזר הכל לשמאל, וכו"ח שנמשכו בהוד עומדים זה תחת זה בסוד נקודת שבא שה"ס גבורה כמבואר, והוד עצמו נעשה \ קיבוץ.
      (*)הגהה שבטרם שעלה אור הת"ת מנצח נק' הבינה צירי שנקודה ימנית ה"ס כתר ושמאלית ה"ס בינה במקום חכמה אבל חכמה בעצמותה לא היתה עוד. עד שעלה הת"ת והמשיך שם הג"ר ואז ירדה החכמה לשמאל הכתר ומחבר להבינה דשם לאחד ממש והת"ת מתחתם כתר-ת"ת- חו"ב ובאמת בעת הזאת יצאו ג' שהם צירי סגול שבא. כי אין העדר אלא הוספה כנודע כזה חסד-בינה-גבורא כי באותו צת שהת"ת המשיך ג"ר דחכמה נעשה סיתום בנצח ונכללה חכמה בגבורה: שבא.

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

ה"ס ה' אותיות מנצפ"ך הפשוטים, כי מחכמה שה"ס לובן שנלבנון יצאו מעכירותיו הכ"ב אתוון שבהם ה"ח מנצפ"ך פשוטים ונעשה עפר (בסו"ה ולשלג יאמר הוי ארץ), מעכירות השלג לובן שבלבנון שהוא חכמה (ש"ה פ"ה ע"ח).

:
עי' עו"ש פנחס אות תתמ"ב וז"ל: יוד דברן אתיהיבא חמש בלוחא חדא וחמש בלוחא תנינא, איהי (הבת) כליל לון מכתר עד גבורה (דהיינו כח"ב חו"ג).
:

כל הנבראים יצאו בבחי' ה' פרצופין הן באצילות והן בבי"ע. וז"ס ה' זעירא דהבראם דהיינו שכולם יצאו ממלכות א"ק אחר שנתמעטה ויצאה והיתה לראש להם. (ש"ג פ"ב ע"ח).

:

נק' געסמ"ב, שורשם נמשך מסוד הזדככות המסך דבחי"ד עד השורש (ע"ע הזדככות), שהולך ומזדכך על סדר מדרגה ובהיותו על שלימותו נק' גלגלתא, וכשמזדכך לבחי"ג נק' ע"ב, ובבחי"ב נק' ס"ג, ובבחי"א נק' מ"ה וב"ן או זו"ן. (ע"ע מלבוש ע"ע פרצוף).

:

    דהיינו בביאת אורותיהם המיוחס להם בסוד הזווג על המסכים שנזדככו, שאז נבחנים על שיעור האור שיש להם, שבהם האורות הקטנים באים מתחילה בפרצוף.
   ולפיכך בחי"א חסר ג"ר וראש דעליונו שהס"ג נבחן קומתו (היינו הישסו"ת) עד החזה דפנימי, ופה דראש בטבור דפנימי, והמ"ה וב"ן שהוא בחי"א נבחן קומתו מטבור דפנימי ולמטה, ופה דראשו הוא בסיום ת"ת וגופא דפנימי ששם פי יסוד נוקבא. ובחי"ב ישסו"ת חסר ג"ר דאו"א העומדים מפה דראש ע"ב עד החזה, וע"כ הס"ג מתחיל רק מחזה ולמטה ופי ראשו בטבור הכולל. ובחי"ב ואו"א חסרים ג"ר דע"ב העומדים מפה דראש דגלגלתא עד טבורו ופי ראשם בחזה הכולל.
    והע"ב חסר ג"ר דגלגלתא וקומתו מתחיל מפה דראשו דפנימי ופיו בטבור דגלגלתא. וצריך שתדע כאן שמעליית הישסו"ת למעלה מפרסא נתקצרו כל הפרצופין התחתונים להסתיים רק בטבור כמו הע"ב.

:

    כלומר בטרם ביאת מילוא אורותיהם אז נבחנים בקצרות הכלים זה יותר מזה, כי בחי"ד מסתיימת בנקודה דעוה"ז שהיא נקודה אמצעית דצמצום א', ובחי"ג מסתיימת בטבור שלו ובחי"ב בחזה ובחי"א בפה דראש. כלומר שכל אחד נתמעט ונחסר לו בחי' נה"י דעליון שלו.
    
באופן שבחי"א קומתו כמו הראש לבדו של פרצוף הפנימי ונתמעט מנה"י דהס"ג, ובחי"ב הנמשכים עד החזה דהפנימי, ובחי"ב קומתו כשיעור הראש והתוך עד החזה דהפנימי, ונתמעט לו נה"י דע"ב שנמשכים מחזה לטבור, ובחי"ג קומתו כשיעור ראש ותוך דפנימי עד הטבור ונתמעט לו נה"י דפנימי. וערכין אלו נבחן לערכים דכלים שהגדולים באים מתחילה: בפרצוף בחי"א ראש נחי"ב רו"ת עד חזה בחי"ג רו"ת עד טבור בחי"ד כל רת"ס עד לעוה"ז. וכ"ז בסוד הסתלקות לבדו בטרם הזווג עליהם.

:

מנקודים ואילך נוהג בכל פרצוף ב' פעמים ה"פ כפולים, דהיינו ה"פ דשורש א' עד הטבור וה"פ דשורש ב' מטבור ולמטה ונק' עליון ותחתון. ועד"ז ה"פ כפולים בפנימי וחיצוני, שה"פ החיצונים נק' עבגע"מ שהם ה"פ דשורש א' מלפני הצמצום, וה"פ הפנימים כגון קנה וריאה גופא דע"ב כבד וגידי דם גופא דס"ג וכו'.

:
אחר שהמסך מזדכך כולו נבחן שעלה ונעשה כבחי' שורשו שמשם יצא דהיינו מלכות דראש שהוא כתר דגופא, וכשהוא מגיע לזיכוך הזה אז אור עליון של ראש חוזר ויורד על המסך, שמשום זה חוזר המסך ומתעבה (ע"ע הסתלקות אורות להמאציל לקבל שפע). וכלפי המסך עצמו נבחן זה לירידה כי העביות היא גריעותא כמובן, אמנם כלפי המשכות האורות וקיומם בפרצוף נבחן העביות הזה שבהמסך שנתפשט להתפשטות פרצוף שלם (ע"ע ע"ב), וע"כ אור העלחן הזה שיורד אל המסך נבחן להארה דרך יגה שהוא אור ישר ואור רחמים.
:

(ע"ע הפיכת מים למעלה) אשר בזמן זיכוכו של המסך שמכונה שמתעלה והולך מעביותו בסדר המדרגה עד שמזדכך כולו ועולה לשורשו, הנה זיכוכו של המסך נק' עליה, כי כלפי עצמו נבחן שבעשה יותר חשוב, שהרי אור הזך ודאי יותר חשוב מאור עב. אמנם אור העליון המזדווג עמו בהמשך זמן ההוא, נבחנים אותם ההארות שהם הארות בדרך עליה שהולכים ומתמעטים, וע"כ הם אור אחוריים ודין ואו"ח.

:
ע"ע עצם ובשר
:

     ה"ס סוף וסיום דכל בחי' רוחנית, כי סיום רוחני פירושו שינוי ניכר בין אור הקדום להבא מאחריו, כי דבר גשמי נחתך ונבדל אחד ממשנהו ע"י ריחוק במקום, ודבר רוחני נבדל אחד ממשנהו ע"י' שינוי צורה, ונמצא שבחי' שינוי צורה ה"ס מקום החתך ושם נק' ג"כ מסך המבדיל או רקיע המבדיל, כי שינוי הצורה מבדיל בין הרוחניים. ובזה תבין סו"ה ויעש אלקים את הרקיע ויהי מבדיל בין מים למים, להיותו בחי' סוף וסיום על מים העליונים כמו עור המסיים לפרצוף גשמי.
     ותבין בזה שסוד יום א' דמעשה בראשית כתוב בו הבדלה מאור לחושך, דהיינו ג"כ בחי' סוף וסיום אלא סוף וסיום על החושך, שהרי מקודם כתוב וחושך על פני תהום וכן ויאמר אלקים יהי אור, הרי שהבדלה זו דבין אור לחושך נאמר על החושך שנסתלק החושך ואיננו, כי בבוקר דיום א' נאמר ויאמר אלקים יהי אור, וחשכות הלילה שמקודם נעלם ואיננו.
     ועם זה תבין שאין עדיין שום גבול בסוד בריאת האור כי הסתלקות חושך וביאת אור נצחי אינו עושה גבול ודין אדרבא והבן היסב. משא"כ בחי' הבדלה ממים למים דהיינו עשיית הרקיע המבדיל שרקיע זה מסיים מים עליונים המלאים בנצחיות עוז וחדוה, הרי ודאי שנמשך כאן סיום ובחי' גבול ודינין, וז"ס שביום ב' ב"ד יושבין והבן.
     ובזה תבין מ"ש בע"ח שער מ' פרק יוד שיש רקיעים דקדושה הוא העור החופף על אדם העליון עש"ה, ונקרא עור משום ש גבול גוף הגשמי מסתיים בעור החופף עליו, וע"כ עור זה ה"ס רקיע המבדיל שה"ס סיום והבדל ומקום החתך הרוחני כמבואר, באופן אשר עור האדם הוא רקיע ממש המבדיל מגופו עצמו לגוף משנהו או לסביבתו שאינו מרגיש אותם כעצמותו.


עמוד: (קודם)   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
  הכל