גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



כל הסיווגים

עמוד:  1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  ...  26  (הלאה)
הכל

אור הבהיר

:

הכתר דאצילות נחלק לב' פרצופין, חציו העליון מכונה בשם פרצוף עתיק, וחציו התחתון מכונה בשם פרצוף א"א, שמלביש לז"ת דפרנוף עתיק. (ע"ח ש"ג פ"א).

:

כלל המציאות שלפנינו הן העולמות העליונים והן העולמות התחתונים, הן העצמים והן מלואם, דהיינו כל הנועם והעונג שהעצמים עתידים לקבל, כל אלו יחד אנו מבחינים בהם ב' עקרים:
עיקר א' הוא כמו שיצאו מלפניו ית' בטרם הצמצום הראשון, כלומר שכל מערכת המציאות הזאת כבר הם מוכנים ועומדים בתכלית גובהם ותפארתם כמו שחשב עליהם ממציאם ית', משום שענין חסרון ושלמות לא נבחן שם המתחייב להתפתח בדרכי הזמן. ועיקר הזה נבחן בשם עולם א"ס ב"ה (עי' פמ"ס ענף א').
עיקר הב' הם העולמות העליונים והתחתונים ומלואם כמו שהם ערוכים עתה לפנינו דהיינו אחר ענין הצמצום, שעם הצמצום הוכן מקום לחסרונות ולתיקונים, שא"א שיבואו בנושא א' בבת אחת, זולת בזה אחר זה, דהיינו ע"פ חוק הזמן, אשר ע"כ נבחן כאן ענין קטנות וגדלות ע"פ גלגול אורות וכלים על גלגל שינוי צורה, בדרך התפתחות לאט לאט, עד ביאתם על תכלית גבהם הרצויה. והמערכה הזאת בכללה נבחנת בה' עולמות: א"ק ואבי"ע.

:

ונדע, שאין לן שום הארה גדולה או קטנה בכל העולמות כולם שלא תהא יוצאת ומשתלשלת מא"ס ב"ה ממש, גם נודע שכל הכחות שנוהגים בעליונים נמצאים בחיוב בהתחתונים. ולפיכך, כמו שהמניאות בכללותה נבחנת לב' עיקרים הנ"ל דהיינו א"ס ב"ה והנאצלים כולם, שהתחלקות זו היא הבולטת ביותר מכל מיני הבחנות הנמצאות בהעולמות, משום שהמה הפכים זה לזה מן הקצה אל הקצה, הנה משום זה מוכרח כל פרצוף יחיד בין עליון ובין תחתון שיהיה מתחלק ע"פ ב' כחות ההפכיים האמורים. דהיינו, שחלק אחד שבו יהי' ממציאות כזו שאין בו סוף ואין בו תכלית ואינו עומד להתלבשות, וחלק השני שבו יהי' ממציאות כזו שיש בו תכלית וסוף וגם נוהג בהתלבשות.
ודע, שאלו ב' החלקים המה נקראים ראש וגוף : אשר אורות ראש של כל פרצוף הוא משכן לא"ס ב"ה, ונוהג בו כל הצורות הנ"ל שבא"ס ב"ה, וחלק השני שבפרצוף המה משכן לשאר אורות המשתלשלים מא"ס ב''ה הבאים בהתלבשות, ויש להם ע"כ סוף ותכלית.

:

מתלבש ומתגלה רק בא"ק לבדו, שנבחן בחי' גופא (דרגא ב') דא"ס העליון, שאין א"ס מתגלה אלא בגופו א"ק, ולא במלבושיו שהם עולם האצילות, (ע"ח ש''ג פ''ג). ע"ד שהא"ק מתגלה בגופו שהוא אצילות ולא מלבושיו (דרגא ג') שהם בי"ע, (שם).

:

(ע"ע אורך לעובי)(*) פי', ההארה הראשונה הנבחנת לנו שיוצאת מעצמותו ית' ממש, צורתה הוא בשם הזה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל ואין שום מלה והגא נוהג בו, וע"כ הוא מהופך ממש מכל האורות המשתלשלים הימנו, כי האורות המשתלשלים מהארת עצמותו ית' ההוא, הרי בהכרח כיצד שהוא נמצאים מתלבשים בהמקבלים, וא"כ כבר יש בהם תפיסא כיצד שיהיה בהאור המקובל אליהם. גם ענין התלבשות בעצמו הריהי פעולה, ונודה שאין לך פועל בלי איזו תכלית, וכיון שיש לו תכלית הרי יש בו סוף, דהיינו אחר שמגיע להתכלית הוא סופו של הפעולה.
(*) הכת"י של ערך זה אבד לנו. המו"ל.
הרי לך מבואר הפכיות גמורה מא"ס ב"ה להנאצלים ממנו, כי צורת אור א"ס ב"ה הוא לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, וכיון שאין מחשבה תפיסא נמנא שאינו עומד להתלבשות כל עיקר, כי תפיסת המחשבה ודבר ההתלבשות אחד הוא כנודע. וא"כ אין נוהג כאן שום פעולה וממילא אין להבחין שום תכלית, כי השרוי בלא פעולה מראה שאינו מחשב לתכלית, כי מושג תכלית נוהג רק באיזה פעולה, וכיון שאין לו תכלית ממילא אין לו סוף.
הפכיות גמור מהנאצלים לא"ס ב"ה והיפוכו על כל נקודותיו הנ"ל תמצא בהנאצלים כולם אע"פ שיוצאים ממנו, שבהם מחשבה תפיסא. כלומר כל באצל כלפי עצמו בהכרח שמשיג האור באותו שיעור המלובש בו, כי הלבשה והשגה היינו הך, וכיון שנוהג בהם התלבשות הרי הם צריכים לפעולות, וכיון שנוהג בהם פעולות הרי יש להם תכלית, כי אין לך פועל בלי תכלית, ומתוך שיש להם תכלית יש להם סוף פעולה כמבואר.

:

אורות העליונים הם לאורות התחתונים בבחי' אב אל בנים, אשר חשקו תמיד להשפיע בהם. (ש"ו פ"ו ע"ח) (ע"ע בנים).

:

   פרצוף השני מה"פ א"א או"א זו"ב, שהוא פרצוף חכמה אשר בו מלובש אור חיה נק' אבא. ונק' ג"כ בשם הויה במילוי יודין, שבגי' ע"ב, (ע"ע ה"פ אצילות) כזה: יוד הי ויו הי. ונק' ג"כ או"א עילאין.
   מקורו התהוותו נגלה בעת ירידת נה"י דס"ג למטה מטבור דא"ק לתוך זו"נ הפנימים דא"ק, שחיבורם בנה"י דס"ג גרמו להסתלקות האורות דלמטה מטבור דס"ג ולעלית מ"ן, כמ"ש בעה"ח ענף ח'. ואז נתחלק פרצוף הס"ג לב' פרצופין, דאותו חלק הס"ג שלא נתערב במ"ן דהיינו כח"ב וחג"ת דס"ג, נתעלו לבחי' הויה דע"ב וקבנ שם אבא ואמא. ואותו חלק הס"ג שירדו לנה"י דס"ג ונתחברו שם עם הזו"נ הפנימים לבחי' מ"ן, הם נשארו בבחי' הויה דס"ג וקנו שם חדש: ישראל סבא ותבונה. (ע"ע או''א וע"ע ישסו"ת) עש"ה (עיין בפמ"ס ענף ט' אות ו') .

:

כמו אבוא, שה"ס ובא עליה ובעלה, וגם בעלה הוא אותיות בא עלה. ונק' ג"כ אב: והוא קיצור מאבא, וגם הוא מלשון רצון, כי הרצון הוא ההתחלה לכל תולדה ופעולה.

:

(עי' לעיל ערך אצילות. בי"ע) שסוד אור העצמות הגנוז תוך הבריאה והבינה, ה"ס אצילות וה"ס אבא .
וז"ס אבא יורד ונוקב: דהיינו בתוך מקוה יורד אבא ומאיר את חלל העולם כולו, ואח"כ בסוף מקוה הוא נוקב בסוד אור ההסתכלות דשם, ואמא אז מכה ויוצאת לחוץ.

:

כי הכלי דבחי"ד ה"ס ה"ת המקורית דהויה פנימאה דא"ק, ולא נשתלמה להכר עביותה עד שנסתלקו האורות דגופא דא"ק הפנימי, שהבחי"ד נעשית שם לאספקלריא דלא נהרא (ע"ע אספקלריא) שנאבד גם רשימתה עש"ה, דעל כן לא חזרה לתחיה בפרצוף ע"ב עש"ה. ונודע דאין העדר ברוחני, וע"כ כל ההסתלות הנבחן בגלגלתא אינם נעשים בה אלא בהשגת התחתון, דהיינו ה"ב שהוא שורש אבא ונמצא שהמלכות ריקנית הזו אינו נתלית רק באבא בע"ב.

:

אין לך ניצוץ קטן בכל אבי"ע שאין בו בחי' כלים ואורות ואלקיות , שכל ההפרשים הנבחני בעולמות המה מיוחסים אל ג' בחי' הללו,
כי בעולם אצילות : הכלים ואורות ואלקיות מיוחדים בתכלית היחוד, באופן שכולם נכללים ממש באלקיות.
ובעולם בריאה: אינם מיוחדים לגמרי רק הכלים והאורות משמשים לאלקיות הנשא עליהם.
ובעולם היצירה : כבר האלקיות נעלם מלובש תוך האורות והכלים.
ובעולם עשיה : גם האורות שבתוכם האלקיות, נעלמים ומתלבשים בכלים, וכאן אינם גלויים רק הכלים בלבד.

:

(ע"ע אורך לעובי) אצילות הסו"ה ואהי' עצלו אמון, שהתחתון אומר על עליון (שה"ס ראש בערכו) ואהי' אצלו דהיינו דבוק בו. ולפיכך כל ראש ה"ס אצילות שהרי כלם יצאו בבת אחת כנודע.
בריאה, יצירה, עשיה: ויש להבין שרשם דכלהו עולמות בב"א, כי כן יצאו כל עולמות מלפניו בבת אחת. והוא, אשר הדביקות שנק' אצילות בהראיה יצירה עשיה, כלומר כן עלה עשית כל המציאות לפניו ית', מתוך ציור שבהראיה, כי בעת הלז נמצאת הראיה גורמת חושך, וסילוקה גורמת אור, וכן נצטייר כל המציאות בהיצירה. באופן שב' העולמות האלו מורים על ג"ר וו"ק, שהראיה שה"ס ג"ר נמצא שם בלי אור רק חושך, בס''ה בא ראה חשך, וכל האור הנמשך מהאצילות והדביקות הנפלא ההוא בא בדיוק בהו"ק שנצטיירו מלאים אור לנצחיות, שזסו"ה יוצר אור (ע"ע יצירה) (ע"ע יסוד).
עשיה: ה"ס התחתון בבחי' עצמו, כלומר הכמה והאיך שהתחתון מקבל מהעליון, בסוד האצילות בהראיה יצורה, כנ"ל, הנה זה השיעור נק' עשיה.
אמנם תבין שכל האבי"ע האלו הם אצילות, דהיינו בסוד ואהי' אצלו כנ"ל, כי עשיה הזאת היתה אצלו כמבואר, וע"כ יש לכנותו בחי' אבי"ע דאצילות.

:
ע"ע שרשי כלים, ע"ע ראש כולל ע"ס.
:

ואפשר לפרש באופן אחר, שאצילות ה"ס העליון והראש, ובריאה ה"ס התחתון. ופעולתו דהיינו הראיה הגורמת הכל.
ומשני אלה, דהיינו פגישת הבריאה והאצילות, במשכים ב' פעולות שנק' יצירה ועשיה: פעולה א' ה"ס יצירה שמשם נברא היבשה, בסו"ה ויבשת ידיו יצרו, כי כן נצטייר שם בסוד משה משה, שבסוד אל תקרב הלום נעלמו כל מיני מים שלא להמצא עוד, (וה"ס ראש מקוה). ופעולה ב' ה"ס עשיה שהאור עצמו נהפך למים שה"ס או"ח היורד ממעלה למטה, בסו"ה אשר לו הים והוא עשהו.
וזה הכלל, אשר כל היבשה נמשך מסוד היצירה כמ"ש ויבשת ידיו יצרו, וכל המימות והימים נמשך מסוד העשיה כמ"ש אשר לו הים והוא עשהו,
ובזה תבין סו"ה ביום ג' (כל"א) יקוו המים למקום אחד (לשמים) ותראה היבשה, כי שם חזר ונמשך סוד היצירה וסוד אל תקרב כמו ביום א', ובסו ונעלמו כל מיני מימות עד שנעשה יבשה בלי טפה מים.
ובזה תבין סו"ה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן , כי הגן היה בסוד יבשה וע"כ להשקאה היה צריך. ולפיכך יצא נהר (סלע דכל"א) מן העדן (תוך מקוה) שה"ס שורש כל הימים והמים שמשם נמשכים המים להשקות את הגן, והמשכה זו ממקוה נתבצרה באומ"צ.
וז"ס אשר אבי"ע היא חו"ב תו"מ: שאצילות ה"ס העליון ועצם החכמה שצריך להשכיל, והתחתון המשכיל ה"ס עצם הבינה הנגלת בהראיה לא זולת, סוד יבשה ה"ס ת"ת, וסוד הימים ומימות ה"ס מלכות שמים, בסוי"ה והיה ה' למלך על כל הארץ.

:

ויש לפרש באופן קצר מאד אשר אצילות וכתר ה"ס העליון ומתבאר עם בי"ע, דהייבו בראיה של ב' בחי' שהם ראש ותוך, שהראש נק' יצירה כי שמה נוצר, שהראיה גורמת חושך ושום מעשה לא היה שמה, אלא כמו אומן המצייר את התכנית וה"ס דביקות רוחא ברוחא.
אבי"ע דהסת"א רו"ת: והתוך נק' עשיה מלשון גמר הדבר, שה"ס התפשטות או"ח מעליון לתחתון אשר כאן יצא הדבר לפועל, כי נעשה ראיה אמיתית אשר בסופה היתה כעין חושך. באופן שבראש מתבאר האצילות (שפירושו דביקות) אשר בראיה הגורמת חושך היא יצירה (כלומר בכח ולא בפועל), ובהתוך מתבאר האצילות אשר בהראיה הגורמת חושך הוא עשיה בפועל, שהרי כאן היתה הדביקות בעליון בפועל ממש והחושך בפועל ממש וה"ס 'תבי"ע דהסתכלות ראשון (מקוה).
אבי"ע דהסת"ב רו"ת: הוא מתבאר ממש ע"ד הנ"ל שבהסת"א. שמתחילה נתבאר (הדביקות) האצילות ע"י הראיה הגורמת חושך בבחי' הציור (כמו שנרשם בהתכנית), שנק' ע"ס דראש, (שה"ס כל"א). ואחר שיצא בסוד היצירה חזר ונתפשט האו"ח מעליון לתחתון (אומ"ץ), שה"ס התוך, אשר כאן היתה הדביקות והחושך בפועל ממש, שה"ס האצילות בראיה הגורמת חושך עשויה ממש.
תוך דאבי"ע דהסת"א נעשה ראש לאבי"ע דהסתכלות ב': כי ע"ס דראש ה"ס או"ח העולה מאותו בראיה מתתא לעילא, בסוד זוג דהכאה על המסך. והתוך ה"ס התפשטות האו"ח מעליון לתחתון, באותו שיעור שהעלה הזווג דהכאה שבפה דראש, המוציא הבלים ודיבורים בסוד זווג דהסתכלות והכאה, והמכביס אוכל להתוך בסוד התפשטות אור מעליון לתחתון, (וכמו השביעה מכבה אור התענוג כן סופה של אותו התפשטות גורמת כיבוי להאור העליון), שסופו של התפשטות מעליון לתחתון נק' חזה או טבור, ושם נעשה הסתכלות ב': על מסך דמלכות המלכות, ושוב מעלה או"ח מתתא לעילא בסוד פה דראש, להוצאת הבלים ודיבורים כנ"ל, ואח"כ מתפשט מפה דראש ולמטה באותו השיעור, בסוד פה דראש המכנים אוכל להתוך. אלא שנק' פי הטבור: כי פה דראש דהסת"ב נק' פי הטבור, שהאו"ח דזווג דהכאה עולה מטבור ולמעלה עד מקום פה דראש, ששמה מקבל כח מן פה דראש האמיתי, לסוד העלאת האו"ח.
והנך מוצא אשר הראש דהסת"ב, מלביש כל המשך של התוך דהסת"א ולא למעלה מפה, כי אינו שייך לתחתון כלל, ואין לו שם שום נגיעה רק להעליון לבדו. באופן שכל תחתון אינו יכול לקבל ולהלביש העלי עליונו, כי כל מה שמקבל הוא מוכרח להגיע אליו מן העליון השייך למדרגתו. והוא הטעם, אשר הראש נשאר תמיד מגולה, כי פה דראש הוא מרכז של כל פרצוף, שמשם מעלה או"ח למעלה בסוד ע"ס דראש, וממשיך אל עצמו בסוד ע"ס דתוך. ולפיכך התחתון שלו לא יוכל להלביש רק את הגוף דעליון, משא"כ הראש שכבר נחשב לעליון דעליונו, שגם העליון אינו מלבישו רק ממטה למעלה. ודע אשר אבי"ע דהסת"א ה"ס זכר, ואבי"ע דהסת"ב ה"ס נקבה, (ע"ע זכר ונקבה).

:

הנה נתבאר בקיצור סוד אבי''ע, (שה"ס ע"ס) אשר הופעת האצילות - בראיה דיצירה ועשיה, באופן שעיקר הישות שיש בהאצילות המופיע באו"מ ואהיה אצלו אמון שעשועים יום יום, (כתועפות הרים) שהלילה מפסקת ביניהם, הנה כל זה מונח ומפקד פקיד ביצירה ועשיה לא זולת, אכן האבי''ע הללו מופיעים בב' בחינות הפכיות, שמופיעים מתחילה בסוד העגולים כלומר שלא להתפשט מלמעלה למטה, שה"ס אבי"ע דכלהו ראשים ששורשם שורה עליהם כן בראש ממה, והם נקראים ג"כ אבי"ע דהסת"א, המספיק לגלות רק שרשי כלים, והעשיה דהיינו המלכות.
וסוד פה של ראש: דהיינו החושך והלילה המבדלת בין יום יום הנ"ל, ה"ס כתר מלכות: כלומר שאין שם שום אחיזה לדינין ח"ו אלא פה ה' בסוד כיסר.
אכן אבי"ע רהסת"ב: הוא בהיפך מהסת"א העגולים, כי הם אד אבי"ע דיושר המופעים דוקא מלמעלה למטה ביושר כמראה הדרוש לאדם, בסו''ה ול ישרי לב שמחה. עשה האלקים את האדם ישר שהוא ממש להיפך מאבי"ע דעגולים. אמנם גם כאן עיקר הממשיות של הופעתם מפקיד פקיד ביצירה ועשיה לא זולת, בסוד שעשועים יום יום, שהלילה המבדלת בין יום יום הסו"ה כחשיכה כאורה. ואציעה שאול הנך. והוא נמשך מתוך דמקוה שכ"ז ה"ס אור ישר ממש המתלבש באו"ח עד סוד ההכאה על המסך דמלכות של המלכות הנ"ל. הנקרא טבור: מלכות דגופא, ועשיה דאבי"ע דהסת"ב, אשר עליה נאמר ורגליה יורדות מות. פירוש, שמתחת המלכות המסיימת להפרצוף בסיתום דאומ"צ שעד שם מתפשטת מלכות של ראש שנק' פה של ראש, או עשיה דהסת"א שכחה מתגלה להדיא בסוד החושך המבדיל בין יום ליום בכח כסר מלכות, ובסוד לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכלא, ומתחתיה מתגלה סוד בחי"ד הנק' מות (מקוה"נ), אכן בשורש אין כאן שום דין ואחיזה ואצ"ל מות,
אלא בסוד ב' מלכיות: ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא, אשר מלכות המסיימת הוא כח כתר מלכות ופה של ראש, שכחה יפה לסיים בטהרה (סיתום דאומ"צ). ומלכות שמתחתיה ה"ס מלכות דמלכות, ובחי"ד דהיינו מלכות הראויה להבדיל בין יום יום דאבי''ע דהסת"ב אשר בסופה נגלה סוד יורדות מות הנ"ל. ואע"פ שמלכות הזאת יכולה לטשטש מלכות העליונה המשתלשלת מכסר הנ"ל. ועכ"ז אינם נוגעות זו בזו אלא מושכים בזה אחר זה, כלומר לא בזמן אחד.
הפרש מעשיה דהסת"א לעשיה דהסת"ב: היוצא מהנ"ל שעיקר הכל הוא יצירה ועשיה שה"ס זו"נ, שיצירה ה"ס יום ועשיה ה"ס לילה. אכן הפרש גדול בין יצירה ועשיה דהסת"א, לי"ע דהסת"ב. כי י"ע דהסת"א להיותם בבבחי' עגולים וראש אין שם אחיזה לקלי'.
הפרש ב' שעשיה הזאת היא חושך ולא אור אלא רק בתכלית הטהרה, משא"כ עשיה דהסת"ב יש שם אחיזה לקלי', ובטרם ההכאה מובנת בסוד ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה, להיותה בבחי' אור דיושר, ולישרים נאוה תהילה, שכאן נגלה כל תהילת העשיה בסו"ה ואת עלית על כולנה.
נובלות חכמה שלמעלה תורה, נובלות בינה שלמעלה שכינה: ובזה תבין (ע"ע שרשי כלים) סוד קו וצמצום, שבצמצום נגלה סוד מלכות עליונה הנ''ל (סיתום דאומ"צ) שה"ס תוקפו דפה דראש, וע''כ משם יצאו ע"ס דעגולים. ואח"כ ירד הקו (שה"ס וירד ה' לראות את העיר והמגדל) ואז נגלה להם שפה התחתונה, כלומר פה דגופא שה''ס עשיה דהסת''ב מלכות דמלכות ששם נבלו ב' השפתים זב''ז. אכן אין מלכות נוגעת בחברתה כנ"ל, וע''כ היתה השליטה לספא תתאה שצורתה היא שלא יבין איש את שפת רעהו, פי', שפה ה"ס דעת חסר ע, שמקודם היה עם אחד ושפה אחת, דהייבו שפה עילאה תוקפו דסר מלכות המכונה מלכות דחכמה השלימה סיתום דאומ"ץ, משא"כ אחר ירידת הקו לראות נגלה תקפו דעשיה דהסת"ב מלכות דמלכות שפה תתאה, אשר לא יבין איש את דת רעהו, וע"כ אומה הרגה לאומה מחמת ריבוי הדתות וקנאת איש ברעהו כמ"ש שם באבן עזרא ובספורנו, שכן בלל ה' את שפתם. אמנם בסוד השורש ודאי לא היו זה בפועל ממש אלא בסו"ה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה, כי עתה עדיין בסוד ל"ה ול"ש, ושפה תתאה זאת ה"ס נובלות בינה שלמעלה שכינה, ושפה עילאה ה"ס תורה.
הזהרה ועונש:
ה"ס הסת"א והסת"ב, וז"ס שכל לאו שלא קדמו אזהרה אין מענישים עליו. שהוא, שאין שום מדרגה נגמרת בהסת"א שה"ס האזהרה אלא בהסת''ב ששם מתפרש העונשים להדיא.
האזהרה עץ הדעת: ותבינהו מסוד עצה"ד שמתחילה היה אזהרה כמו"ש ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן וכו' כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אמנם היה בסוד דל"ה ול"ש, אלא מצות השי"ת בסוד מעץ הדעת טו"ר (בסוד כחשכה כאורה) לא תאכל וכו' שז"ס אזהרה הקודמת לעונש.
עיה"נ: קללת ה', העונש: ואח"כ ששמע לקול אשתו שהיתה באמת מבחי"ב ומבחינה זו שלה היה לה היתר גמור, כי ע"כ לא צוה השי"ת לה ולא אסר לה עה"ד טו"ר מבחי"ב, אכן הנחש הטיל בה זוהמא דבחי"ד וע"כ נתקללו שלשתם "בהוי ושכיח".

:

הנה יש להבחין בין אבי"ע דאצילות הנ"ל אל אבי"ע הכוללים, כי באבי"ע דאצילות נחשב ג' העולמות אצילות בריאה יצירה בבחי' העליון, והתחתונים נבחנים בבחי' עשיה לבד כמבואר לעיל, משא"כ באבי"ע הכוללים שייכים כל אבי''ע בבחי' העליון ית'. ויהיה כאן הפירוש אשר האצילות נפעל על ידי הראיה בב' אופנים, מתחילה ביצורה דהיינו בראש, ואח"כ בעשיה ממש. והמרחק רב ביניהם, כי היצורה יכולה להיות באחרים והמקבל עצמו אין צריך לכנוס בפעולה, משא"כ העשיה היא מוכרחת להתפעל בתוך המקבל עצמו ופעולות של האחרים אינם באים כלל בחשבון כאן, אמנם העליון עצמו הוא המצייר והוא העושה ברשות המקבל.

:

קו וצמצום:
ונבאר שסוד הצמצום הוא במלכות עליונהי (חושך דבינה) תוקפו של כתר מלכות המכונה כאן שפה אחת וסוד הקו. אמנם ה"ס ההסתכלות וההכאה אשר בע"ס הראשונות דא"ק היתה בחי"ד, ונק' כאן שפה תתאה שה"ס הע"ס דיושר עש"ה.
עגולים ויושר בראש: והנה נתבאר שב' מלכיות שמשו בע"ס ראשונות דא"ק, ולפיכך יצאו ע"ס דעגולים וע"ס דיושר תיכף בהסת"א דא"ק לסוד הע"ס דראש, ואע"פ שאמרנו שפה של ראש הא"ס העגולים בלבד הנה זה אמור רק בשרשם בא"ס ב"ה, משא"כ לעת דמצום א' וביאת הקו (שהוא במקוה"נ), ששם כבר ב' המלכיות מעורים זב"ז, (שסוד הסיתום דאומ"צ סמוך ומעורה במקוה"נ). ולפיכך יצאו שם בסוד המלכות של ראש גם ע"ס דיושר. דאי לאו הכי לא היה שם שום זווג דהכאה, שהרי אין זווג דהכאה בעגולים אלא רק ביושר, בסוד וירד ה' לראות, או וירא ה' כי סר לראות, וכל זה לא יתכן שיהיה במלכות דעגולים, אשר אור העליון לא יתפשט שמה כלל מלמעלה למטה. לפיכך נתחברה עמה בחי' שפה תתאה הנעתקת מבחי' היושר ותוך דמקוה. (ומ"ש במקום אחר שבחי"ד משמשת בפה דראש בסוד מלכות דכתר, הכונה לאחר יציאת התוך דמקוה בסוד היושר שאז ירדה לחיבור בחי"ד כאמור. אמנם כן שבחי"ד נמצאת בראש אבל רק בבחי' המתקה ולא בזווג דהכאה).
והנה נתבאר אבי"ע דהסת"א דגלגלתא דא"ק.
ועתה נבאר אבי"ע דהסת"ב:
כבר נתבאר במקום אחר, שבין הסת"א להסת"ב צריך להיות בחי' או"ח היורד ומתפשט ממעלה למטה, ע"ד שהיה בתוך מקוה. והנה גם כאן בהכרח שהיה התפשטות מפה דראש דא"ק ולמטה. ואין להקשות, מאחר שכבר נגלה הבחי"ד איך אפשר שיתפשט האור למטה כמו בתוך מקוה, והענין הוא שיש כאן בחי' המכונה פו"א. התפשטות א' אחור, התפ"ב – פנים. ע"ד שנתבאר (ע"ע פו"א) שם בסוד עש"נ: שעולם או פרצוף עליון וקודם, מכונה אחור, וההוה והתחתון עצמו בערך הקודם והעליון, מכונה פנימ, עש"ה. הנה גם כאן נבחן בחי' אור חוזר היורד דתוך דמקוה, שנוהג וישנו ג"כ בפרצוף הזה, אלא בבחי' אחור. והתפשטות א' כלומר התפשטות הקודם שהיה במקוה, ששם ירדו ע"ס שלימות עד למלכות דמלכות ומילאו כל החלל כנודע, אמנם בבחי' הוה, ופרצוף א"ק עצמו חסרו חב"ד,
שה"ס התפ"ב: שאור הכתר משמש בכלי דחכמה. כלומר אור דראש משמש בהתוך, וע"כ בערך א"ס ב"ה חסר ג"ר וחסר נה"י. ורת"ס דמקוה נבחן כאן בהתפ"ב חג"ת. ואומ"צ ומקוה"נ נה"י, באופן שהע"ס ז"ת, אין להם כאן רק ו"ק וחסר כח"ב, וע"כ אינו נחשב לבחיגת פרצוף הגלגלתא דא"ק, כלומר לתוך דבחי' גלגלתא, כי לא כל הע"ס דראש דגלגלתא יכלו לירד, אלא רק חג"ת במקום חב"ד, ונה"י במקום חג"ת, וע"כ נחשב לפרנוף ע"ב בבחי' פנים גלגלתא.
גוף דגלגלתא: באופן שלא יצאו הע"ס בשלימות רק בראש דגלגלתא, מכח שהמסך דבחי"ד נמצא למטה מהאורות, ואין העביות מגביה א"ע כמלא נימא, (ועוד דל"ה ול"ש) משא''כ מפה דראש ולמטה לבחי' או''ח היורד מפה לטבור, בדמיון התוך דמקוה, היה זה אחור דגוף הגלגלתא הנמשך שם בבחי' קודם ועליון כנ''ל, משא''כ בבחי' הוה גוף גלגלתא דא''ק עצמו, נמצא אשר האור דכתר נעלם בפה דראש: ולא יצא כלל בגוף דגלגלתא, ויצא אור דראש בכלי דתוך, שאור כזה נק' חג"ת. ויצא אור דתוך בכלי דנה''י, שאור כזה נק' נה''י, כי הכל הולך אחר הכלי. ואור הכתר, לא יצא כלל בבחי' הפנים דגוף גלגלתא. באופן, שלא יצא בהגלגלתא אלא הע"ס דראש וע"ס דאחור דתוך, ולבחי' הפנים אין שם אלא ו"ק, וגם הם אינם נחשבים כלל לבחי' גלגלתא, אלא אל ראש דפרצוף דע"ב.
והבן כאן שאין הכונה לומר שאו''ח היורד מפה דראש ולמטה נק' ראש, שזהו לא יתכן כלל וכלל, כי או"ח היורד ה''ס אור נקבה שמקבלת ואינה משפעת, וא"כ איך יתכן לכבותו ראש דע"ב, אלא הכונה על זווג דהכאה המתגלה בסופו, כי אחר שנתפשטו בחי' או"ח היורד בסוד ו"ק דהיינו חג"ת נה"י כנ"ל, אז נגלה המסך דמלכות המלכות, אשר אור ההסתכלות הכה בו והעלה או"ח ממטה למעלה (ע"ד שהיה בתוך דמקוה במקום כל"א), שמסך זה מכונה הסת"ב כלפי גלגלתא לסיבת התפשטות הע"ס דיושר ממעלה למטה באחור, והתפשטות ו"ק ממעלה למטה בפנים, שזהו עושה התוך דגלגלתא. וע"כ אם נעשה שוב הסתכלות הרי זה אצלו הסת"ב ודאי, משא"כ כלפי ע"ב שה"ס בחי"ג דמסך היוצאת כאן הסת"ב דגלגלתא בפעם ראשונה ע"כ נחשב ו להסת"א וראש.
הסת"ב דגלגלתא: הסת"א דע"ב: ,הבן היתב דאע"פ שבגוף דגלגלתא ממעלה למטה לא ירד אלא בחי"ג, ובחי"ד נעלמת בראש, רע"כ יצאו שם חג"ת נה"י כנ"ל, מים עיקר הדיוק הוא שלא היה שם מסך בבחי"ג, אלא להיפך שנתפשטו ביושר כמו בתוך דמקוה וזהו יחשב רק לגלגלתא לגופו עצמו. ומה שאמרנו שה"ס ראש דע"ב, הכונה לאחר שנעשה המסך על בחי"ג שהיתה מקודם נקיה לגמרי, כי בפה דראש ששמשה הבחי"ד אינה פוגמת את בחי"ג העליון ממנה כלל וכלל כנ"ל, באופן שבחי"ג השלימה הוא שייך לגלגלתא לגופו, ובחי"ג עם מסך זהו שנק' הסת"ב כלפי גלגלתא, (שכבר היה לו הסת"א בבחי"ד) והסת"א כלפי פרצוף ע"ב. ואפשר משום כן לומר שאותה בחי' ו"ק ראו"ח היורד על בחי"ג השלימה מטרם הסת"ב, הוא הנקרא התסשטות א', כלמר התפשטות מבלי הכאה שבו כלול ג"כ ע"ס שלימות מאו"ח היורד בבחי' אחור ועליון וקודם כנ"ל.
וסוד התפשטות ב': ה"ס ההתפשטות האחרון שנגלה אליו המסך באותו הבחי"ג לזווג דהכאה.
והנה נתבאר היסב גוף גלגלתא וראש דע"ב, ועתה נבאר גוף דע"ב וראש דס"ג.
ראש הס"ג: והנה אחר שיצא ראש ע"ב והעלה או"ח ממטה למעלה בהמסך דבחי"ג, הנה בהכרח מתחיל ג"כ אותו האו"ח לירד ממעלה למטה לבחי' תוך. והנה כאן כמו בגוף דגלגלתא נשאר אור הכתר בפה דראש ויצא אור דתוך בכלי דראש, שהחב"ד רת"ס דמקוה קבלו משום זה לבחי' חג"ת, ואור דסוף (שה"ס כל"א ומילואו) בכלי דתוך וקבלו לבחי' נה"י, וכלים דסוף חשכים בלי אור. ואח"כ נעשה הכאה על מסך דבחי"ב ויצא ראש הס"ג.
כתר נשאר בפה: וצויך שתבחין סוד הכתר דגלגלתא שה"ס בחי"ג ולמעלה שנשארו בשלימות בע"ס דראש, כי אינם מקבלים עביות דבחי"ד להיותה למטה מהם, וע"כ כשנאמר שכתר דגוף דגלגלתא נשאר בפה שלו, הכונה על כתר דבחי"ג ולמעלה. ועד"ז הכתר דפרזוף ע"ב, אשר גם הבחי"ג נתעבה אצלו לפה דראשו, הנה רק בחי"ב נשארה נקיה, וע"כ מבחי"ב ולמעלה הוא הכתר שלו. ועד"ז הכתר דס"ג ה"ס מבחי"א ולמעלה, שהרי בחי"ב נתעבה להיות פה דראשו, ונמצא שגם כתר דבחי"א נשאר בפה דראש ס"ג. ובגופא דס"ג ירדו בסוד או"ח היורד להתלבשות התוך, רק ו"ק אמתיים דכל הבחינות.
וז"ס אשר זו"ן יוצאים מהבינה: כי בגופא דגלגלתא שרק הבחי"ד נתעבה, נמצא שם רק ו"ק דבחי"ד בסוד הירידה להתלבשות התוך. אמנם עדיין יש ע"ס שלימות מג' הבחי' הקודמים לבחי"ד, ובגופא דע"ב כבר ירדו שם ב' בחי' ו"ק חסרי ג"ר שהם ו"ק דבחי"ד וו"ק דבחי"ג. ובגופא דס"ג כבר ירד שם ג' בחי' ו"ק שהם: ו"ק דבחי"ד ו"ק דבחי"ג ו"ק דבחי"ב.
וסוד הכתרים הנעלמים בפה דגע"ס בעת הסת"ב דכל אחד, נמצא שבסוד הסת"ב דגלגלתא נעלם גם ג"ר דבחי"ג, ובהסת"ב דע"ב נעלם גם ג"ר דבחי"ב, ובהסת"ב דס"ג נעלם גם הג"ר דבחי"א, ויצאו זו"ן חסרי ג"ר מכל הד' בחי'.

:

עי' נסכת סוכה נג. כשכרה דוד שתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא וכו' כתב שם ושדי לתהומא וכו'. פי', כי שתין ה"ס יסוד לביהמ''ק ובסו"ה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם, כי חפירה ה"ס אחורים דאו"א שנפלו בזמן שבירת הכלים והמלכים נעשו לשרים. (כמ"ש בע"ח שי"א פ"ז עש"ה) וכריה הוא מכח בחי"ד בלחודוי, ומתחילה כשהתחיל דוד לתקן את בחי' יסוד (דנוק') דביהמ"ק, הנה גילה התהום דבחי"ד שדיניו קשים מאד שבכחו להחריב את העולם כנודע, שז"ס סליק תהומא עד למעלה, ואז צריכין לח"רן המתהפך לגרון (ע"ע גרון) שה"ס בקיעת המדרגה ויציאת הבינה לבר מראש.
ודע, אשר הבינה ה"ס שם דכתב דוד, ואח"כ כשהטיל אותו למים גרם ליציאת בינה לבר מראש לסוד ח"רן שבגרון, וז"ס מחיקת השם כדי להטיל שלמא בעלמא דיליף מסוטה. וע"י מחיקת השם נמשך ונתגלה אבן השתיה שה"ס יום ו' המכין לשבת בסוד, אבן שת י"ה, כי אח"כ הוברר בסוד אנקת"ם, והאי אבנא גרם לג"ר דאו"א שה"ס י"ה שיופיעו בזו"ן, וע"כ נבנה על האבן הזה כל ביהמ"ק וכל כליו וכו' והבן היטב.

:

פרצוף נבחן לרמ"ח אברים, שכל אבר נמשך משורש מיוחד, כמו אברי הידים שנמשכים מגופים מאו"מ, ואברי רגלים שהמה מבכי' גופיו דישסו"ת וכדומה.

:

נמשך מסו"ה אמור לחכמה אחותי את, פי' לא כמו אשתו שמותרת לו בסוד בן פרצי, אמנם אסורה לכל העולם כולו, אלא כמו אחותו שהיא מותרת לכל העולם כולו למי שירצה, ובזה תבין סו''ה אמרי נא אחותי את וכו' וחיתה נפשי בגללך, כי אין שום חפץ להשחורים זולת היפת תואר בסו"ה אשא בנפי שחר, וע"כ ירא אברם פן יהרגוהו, שה"ס אב רם אב האמונה, ואז יהי' חורבן העולמות ח"ו, וע"כ התיר אותה להם כדי שיבינו שהיפת תואר זו היא אחות לאב האמונה, ואחר שיתודעו ביפיה ויחיו אותה בכל מאדם, ודאי שיהיו מוכרחים ג"כ להחיות בזכותה גם את אחיה אברם אב האמונה, וז"ס ותקח האשה בית פרעה, ואח"כ פה רעה של מלכם (ע"ע עין הרע) אמנם העיניס שלטו בה והללוהו עד פה רעה ,אמנם הפה רעה דהיינו מלכם לא יכול לנגוע בה, כי נתנגע בנגעים והעונג נהפך לנגע אליו עד שמוכרח להחזירה לאב האמונה משום שאשתו היא, אבל התיקון הנרצה עלה יפה מאד, כמו"ש וחיתה נפשי בגללך, כי ולאברם היטיב בעבודה וכו' והבן, שכ"ז נמשך מהסיתום הגדול שמתחת אומ"צ עד מקוה"נ ששם השיבה אל אברם במתנות מרובות.

:

תבינהו עם מ"ש ז"ל לא כשאני נכתב אני נקרא וכו', כי בכתב בשם הויה שה"ס שם העצם. ואין הפי' כמו בחכמת הדקדוק, אשר שם העצם הוא למשל ראובן ושם התואר הוא אשיך וכדומה, אלא יש כאן עמקות יתירה, כי הגם שבעצמותו מת' לית מחשבה תפיסה אלא בהארותיו מת' כנודע, עם כל זה באמת אין הפרש בין עצמותו להארתו אלא גם בהארתו לית מחשבה תפיסה, אכן במידת כל יכולתו מת' נותן לנביאים ואנשי השם את הארתו מת' להשגה. אשר דבר זה הוא למעלה מהבריאה ומדרך הטבע, כי ע"פ דרך הטבע של הבריאה לית מחשבה תפיסה גם בהארותיו ית'.
ולפיכך אנו מבחינים בהארתו יתברך ב' בחי':
הא' הוא עצם האור כמו שהוא לעצמו בטרם שבא בהשגה להמשיגים הוא הנק' בשם הוי"ה, דהיינו עצם האור, וע"כ מכונה שם העצם. וה"ס תורה שבכתב, כלומר כמו שיוצאת מלפניו ית' בטרם שבאה להשגת המקבלה.
ובחי' הב', היא השגת האור, שה"ס שם אדני וה"ס תורה שבעל פה, כלומר אחר שבאה לכלל קריאה והשגה אל המקבלים, וז"ס יושבי על כסא מדין, וז"ס שהצדיקים ניזונים במדת הדין והבן, וע"כ נק' הבינה אדון על כל הארץ והבן, בסו"ה יראה כל זכורך את פני האדון הויה.

:

הוא מלשון הרהור, והוא קודם וגורם למשה , (ע"ע משה) והוא בבחי' אתערותא דלתתא הקודמת לאתערותא דלעילא הנק' משה, ולפיכך נק' משה בשם שושבינא דמלכא, ואהרן בשם שוסבינא דמטרוניתא, אכן שניהם שוים בנבואה, כי שפתי כהן ישמרו דעת כי מלאך ה' צבאות הוא, (ע"ע מלאך) וע"כ אהרן ובגיו מקריבי כל הקרבנות שבעולם, והוא משום שלום, ובידיו סוד ברכה המשולשת, וז"ס קבורתו בהר ההר, כי עליה הכפולה הזה פסקה לכל הרהוריו, ולא היה ראוי עוד לכפר על הרהורי בני ישראל ולפיכך מת, וזסו"ה יען אשר לא האמנתם בי להקדישיני לעיני בני ישראל, לעיני בדיוק, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, והיה זה מפני שפסק כחו כנ"ל.

:

הם חו"ב דכל בחי' ובחי' מהמציאות, שמהרי בכל אחד מהם יש ע"ס כח"ב זו"ן. אלא צריך להבין בשינוי שם מחו"ב לאו"א, שהם אותו חלק חו"ב דהבחיבה שאינו משמש לצרכיו עצמו אלא לצורך בנים, באופן שחו"ב דכל בחינה נבחנים לב': הא' מה שמשמש בשביל צרכי קיומה דהבחי' עצמה והם נק' חו"ב סתם, והב' מה שמשמש להולדת בנים ולגידול הבנים והם מכונים בשביל זה או"א.
או"א וחו"ב דכל הבחי' דצח"ם שבאבי"ע:
וענין זה מובן בכל הדצח"מ, כי ענין זכר נקבה והולדה נמצאים בכל בחי' ובחי' מהדצח"מ שבד' עולמות אבי"ע, כי אפי' בדומם תמצא זו"נ במלאכת החמיא ובעלקטרי ותולדותיהם, וגם בהם נבחן שחיותם וקיומם עצמם הוא חו"ב שבע"ס, ומה שמולידים ומקיימים תולדותיהן נק' או"א,

:

ה"ס או"א' דכתר, כלומר דפרצוף נלגלתא בעולם הנקודים שהיו באים בכל עת אל הקדש, פי' בכל הכ"ח עתים, כי יש י"ד עתים לטובה וי"ד עתים לרעה ככתוב בקהלת, והמה היו יודעים ליחד טוב ורע באחד. אכן בעולם התיקון נתייסד תחילת הכל הגניזה דאו"א אלו, ועל כן נאמר לכהן גדול ואל יבוא בכל עת אל הקדש, והבן.

:

ה"ס הניצוצין הנופלים מהפרצוף ולמטה בסוד אודנין דהוי ליה חתכין ממנו, וה"ס יעקב יעקב שדש בעקביו, וגם זה אינו הסתלקות אלא בהיפוך התלבשות הוא, דכן מלביש הוא לאור העליון המתפשט בתוכו, בסו"ה אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר וכו' (ע"ע ו"ק).

:

ה"ס משה משה, וה"ס הראש. כי אין זה הסתלקות, אלא אדרבא התלבשות היא, כי עולה ומלביש לעליון דע"כ אמר הנני, וה"ס טעמים.

:

   (ע"ע זווג ע"ע עשר ולא תשע) יבואר בסו"ה רם ה' ושפל יראה, אשר מתוך רוממותו ית' דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ולאו דוקא בעצמותו ית', אלא הוא הדין בהארותיו ובכל הנמשך הימנו ית', אין בהם תפיסה של משהו מן המשהו לתחתונים ממנו, כי מאד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ודרכיו מדרכינו.
   אכן בכל יכולתו ית' המציא תחבולה שדרכה תופיע מציאות תפיסה לתחתונים עכ"פ בהארותיו, ותחבולה הזאת היא הנקראת בלשון חכמים חושך בסו"ה ובורא חשך, מלשון בוא וראה חשך. כלומר, מניעת האור וחולשת אחיזתנו בו המובן לנו כמו חושך, היא הסיבה הנאמנה לתפיסת האור, וז"ס כיתרון האור מן החושך, כלומר כל תפיסתנו באור הוא מתוך החושך, כי החושך כלפי האור הוא כמו פתילה בנר, כי האור נאחז בחושך כמו בפתילה, וזהו שנקרא אצלנו בשם מסך כי מסך וחושך פעולתם אחת, כלומר שמפסיקין על הראיה והאור.
   וכשאנו מדברים מבחי' החומר אנו מבנים אותם בשם אור וחושך, וכשאנו מדברים מבחי' צורתם אנו מכנים אותם בשם ספירות ומסך ביחס הכלים, ובשם אור ישר ואור חוזר ביחס האורות המתגלים בתוכם, אשר אור העליון ביחסו עצמו נבחן לאור ישר, ואור העליון ביחס התגלותו מתוך החשך נבחן לאור חוזר. (ואור דחסדים מופיע לפעמים בלי אמצעות החושך, אמנם אינו חשוב כ"כ ועיקר היתרון הוא אור דג"ר, וזסוי"ה כיתרון האור מן החושך, דהיינו הג"ר שבאור, והבן).
   מסך מלא : מם סמך כף עם ר' עולה כמספר שר וז"ס שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי, וז"ס שם שרי או שרה אשת אברהם (ע"ע מסך).
   ד' בחי' שבמסך : הי בחינות יש בחושך והמסך הזה על דרכי הזדככותו, (ע"ע הזדככות) ב' בחי' מסוד צלצלי שמע שהם צל דבחי' א' וצל דבחי"ב, אכן שניהם מכסים ועושים צל על אור דחסדים בלבד, וההפרש שבהם הוא כי צל דבחי"ב מחשיך גם על ג"ר הכלול בבחי"ב, וצל דבחי"א מחשיך רק על אור דו"ק בלבד. וב' הצללים דבחי"ד ובחי"ג נק' צלצלי תרועה שהמה מחשיכים על אור העצמות בלבד, אלא שבחי"ד ה"ס השכל הנעלם מכל רעיון, ובחי"ג ה"ס היולי דחוכמתא. או בחי"ד ה"ס מי דלא קיימא לשאלא, ובחי"ג ה"ס מי דקיימא לשאלא.
   והזדככות עד לשורש, פירושו שהתחתון חלש מאד ואינו מרגיש שום צל.
   וז"ס הבדיקה בליל הושענה רבה, אם אינו רואה את הצל שלו סימן הוא שלא יחיה, והיינו כנ"ל, כי כל החיות הוא נמשך מהמסך והצל.

:

היא בחי' אור העב שמתהוה באור העליון בדרך התפשטותו, (כמ"ש בע"ח שער מ''ז פ"א) שהוא השורש להויות הכלים, ועביות הזאת מתחלת באזן דהיינו בחי"ב, ובחוטם מתעבה ביותר דהיינו לבחי"ג, וסופה של העביות וההבל הזה הוא בפה, דהיינו מלכות דראש המכונה בחי"ד, שבבחי"ד יורדים ומתקבצים גם העביות דאוזן חוטם, משום דכל הכחות שבעליונים מוכרחים להתקבץ בתחתון מהם.

:
או"מ נק' לפעמים בשם אור החיצון, להיותו רחוק ובלתי דבוק בכלי, (ש"ב ע"ג בע"ח).
:

היתפשטות הע"ס דאור ישר ואו"ח הראשונים של גוף המדרגה, דהיינו בזווג דהכאה על מסך דבח" ד , (ע"ע מסך) אשר האו"ח הזה הוא בתכלית גבהו וקומתו, דהיינו המשוה קומת כל ד' הבחי' חו"ב זו"ן בשוה עד הכתר, (ע"ע קומתם שוה) הוא המכונה אור הטעמים, (או הויה פשוטה) והוא אור הא' מן ד' בחי' אורות הנכללים בעקודים.

:

מקורו יוצא מהכאות הנוהגין מאו"פ לאו"מ זה בזה, אשר האו"מ שה"ס המסך המעלה או"ח הולך ומזדכך מפאת האו"פ שהוא אור החכמה, עד שהמסך מזדכך לגמרי וזווג דהכאה מתפרק כולו, משום שאין עתה שום הפכיות בין אור העליון אל המסך, ומתוך שנעלם זווג דהכאה בטל ונעלם האו"ח הנולד הימנו וממילא שנסתלק עמו יחד גם אור העצמות, שאי אפשר לו להתפשט בנאצל בלי התלבשות או"ח עליו, (ע"ע הכאות או"פ באו"מ זב"ז) וזה גורם להסתלקות הטעמים, דהיינו התפשטות הא' דגוף הפרצוף. אמנם הסתלקות הזה נבחן שהולך ומסתלק בסדר המדרגה, דהיינו לאט לאט על סדרם של ד' בחי' חו"ב זו"ן, אשר
הסתלקות בסדר המדרגה הוא מאציל ביני וביני ד' מדרגות של ע"ס בד' קומות זה למטה מזה, ) ע"ע זלמ"ז) עד שמתפרק כל הזווג דהכאה לגמרי מהנאצל, (ע"ע הויה בריבוע), והנה כל אותם הקומות הנאצלים ויועאים מסבת התעלות המסך והזדככותו, נבחנים בשם אור הנקודות, והוא אור הב' מד' בחי' אור הכלולים בעקודים.

:

הוא אור העליון המתפשט אל המסך שבכלי מלכות לזווג דהכאה, שאור הזה לפי עצמו נק' אור החכמה או אור העינים או ראיה. אמנם בסוד פעולות הזווג מכונה תמיד הסתכלות, על שם שמצינו בבת היענה שמולידה אפרוחים ע''י הסתכלות בביצים שלה מבלי שתשב עליהם, ועד"ז כאן התפשטות אור העינים על אור ההבלים שבמלכות, דהיינו לבחי' המסך המתוקן שם, מוליד אור חוזר, שאור ההסתכלות מוחזר לאחוריו, (ע''ע או"ח).

:

יש הבחן בין הראיה שה"ס פנימיות העינים כלומר אור החכמה לפני עצמה, משא"כ ביציאתו לחון מהפרצוף העליון לעשות זווג על המסך שבכלי מלכות, אז נק' האור הזה אור הסתכלות, שה"ס העביות הכלולה בראיה כלומר בחי"א. וז"ל הרב: לפי שאין בראות עינים הבל היוצא אלא הסתכלות לבד (בחי"א לא נק' הבל שהוא מתחיל מבחי' גילוי לפועל שה"ס בחי"ב) ע"כ אינו נעשה אלא הכלים. (ע"ח ש"ד פ"א עש"ה).

:

   הנה כל הצמצום ראשון עם כל תוצאותיו המרובות המה רק מקרים שבנאצלים ונבראים, אמנם באורו ית', ודאי אין שום שינוי ותנועה נופל בו ח"ו כלל וכלל, הן בבחי' א"ס ב"ה שמטרם הצמצום והן כשמופיע בתחתונים שבתוך הצמצום והן בגמר התיקון. ואותם ד' הבחי' שבאור העליון שאנו מבחינים (ע"ע ד' בחי' דאו"י) אין זה אמור רק בבחי' התפשטותו לקבלת הנאצל, כלומר אשר הנאצלים העומדים לאחר הצמצום הם משיגים האורות בד' מיני התפעלויות האלו.
   ועד"ז ענין זווג דהכאה שאור אומרים שאור העליון מכה על המסך מפני כח הצמצום שבו לבלי לקבל בתוכו את אור העליון, שנבחן בזה לבחי' הפכיות לאור העליון היורד אליו בכח להתפשט בתוכו, אשר הפכיות זו נדמה כמין התנגשות והכאה זה על זה, שמוליד אור חוזר, (ע"ע או"ח) הנה אל תטעה בזה שאור העליון עושה איזו תנועה ממקום למקום שיורד בכח או שמוחזר לאחוריו ח"ו, אלא כל אלו ההבחנות באור העליון הם מתפעלים רק בדרך הקבלה אליו, וענין הירידה בכח שאנו מיחסים לאור העליון הוא רק בדרך השאלה, כדי לשבר את האוזן.
   אמנם באמת מונח הירידה בכח הוא בדבר גדלות הרצון לקבל הנק' בחי' ד' שה"ס נקודה האמצעית שעליה נעשה צמצום א', (ע"ע צמצום א') אשר המסך המתוקן בבחי"ד הוא ממש ענין הצמצום א' הנעשה בנקודה האמצעית, וע"כ נבחן בבחי"ד עצמה ב' כחות הפוכים זה מזה הנק' עביות וקשיות כי דבר הרצון לקבל הגדול שבה מכונה בשם עביות, וע"כ מושך הוא אצלו את האור העליון בכל כחו, וביחס הזה אנו אומרים בדרך השאלה כלפי אור העליון, שיורד אליו בכח להתפשט בה, והבן היטב.
   וכח הב' הוא המסך המתוקן בבחי"ד הזאת, שהוא כח הצמצום וההתנגדות שלא לקבל בבחי"ד הזאת, (ע"ע צמצום א') ולפיכך אנו אומרים ומדמים בדרך השאלה אשר הוא מכה ודוחה את אור העליון לאחוריו, אמנם אמת כל זווג דהכאה ההוא נעשה מב' כחות המתנגדים זה לזה שבתוך בחי"ד גופיה, ביחס פגישתו את אור העליון. ובשביל ההסברה והרחבתה אנו מיחסים את הירידה בכח אל אור העליון, ואת ההתנגדות אל בחי"ד, והוא רק על דרך השאלה.
   ויש בזה אמנם אמת רק מצד אחד, דהיינו מצד התפשטות האור העליון בדרכי הקבלה המוטבע במקבל, אמנם התפעלות ההתפשטות אינו באור העליון ולא כלום. אלא כמו המדליק נר מנר שאין הראשון נחסר או מתפעל כלום ממה שחבירו קבל מאורו. וכאן מקום להשכלה גדולה ואין להאריך עוד.
   וזה הכלל, אשר אור העליון אינו פוסק מהנאצלים ומהנבראים אפי' רגע, וכל עניני הבחי' והצמצומים והתפשטות והסתלקות, הכל כאשר לכל, רק ערכים המתפעלים במקבלים בלי שום גרם של שינוי באור העליון גופו, ע"ד המדליק מנר לנר. וזכור זה לבל להתבלבל מנוסח הלשונות.

:

ה"ס אור החכמה בטרם צאתה לחוץ (ע"ע הבל) ואינה בחי' דין, משא"כ אור ההסתכלות המתפשט לזווג דהכאה הוא בחי' דין (משום שחסרה ג"ר כלפי עליון) ומכ"ש הבלים היוצאים מאח"פ. (שם)

:

   מקורו יוצא תיכף באותו רגע שנזדכך המסך מבחי"ד. לקבל עביות דבחי"ג. ונמצא שהע"ס דהתפשטות א' המכונים אור הטעמים שהיו בהשואה א' בקומת כתר, נעלמו בבת אחת מן גוף הפרצוף עוד בטרם שיצאו הע"ס דזווג במסך דבחי"ג בקומת חכמה.
   ודע אמנם, שנשאר רשימו אחר ההסתלקות הזו בכל הג' בחי' שהיו באור הטעמים ההם, חוץ מבחי"ד שלא השאירה אחריה רשימו מפני שאין בה בחי' קבלה על אור העליון, ואדרבא כח הדחיה מתחזק בה שע"כ היא נבחנת להפכי על אור העליון וע"כ אינה מניחה רשימו אחריה כלל.
   ודע, שזה נוהג ג"כ בכל בחי' אחרונה שבמדרגות, כלומר אפי' שהמסך נמצא בבחי"ג או בבחי"ב, שאז נבחן הבחי"ב לבחי' אחרונה המכה ודוחה על אור העליון נבחן עם זה יחד אשר בעת הסתלקות אינה מניחה אחריה רשימו, והוא מאותו טעם הנ"ל בבחי"ד, משום שהדוחה להאור בזמן התלבשותו לא יתכן כלל לומר שמשאיר אחריו רשימו מהאור אחר שנסתלק, וזה פשוט. והוא אור הג' מד' בחי' אור הנכללים בעקודים.
   וענין רשימו, פרושו רושם קטן הנשאר מכללות האור המסתלק אשר שיריים הזה נמצא דבוק בתוך הכלי או חופף עליו לעולם, ובזה נעשה הכרח אל הכלי שיחזור וימשיך את כללות האור שהיה בו, משום שרשימו זאת הנשארת שמה מולידה בכלי בחי' השתוקקות לחזור ולהמשיך את האור כולו.

:

   הם ג"כ בחי' רשימו כמו אור התגין, אלא שאור התגין הם בחי' רשימו הנשאר אחר אור הטעמים. שה"ס ע"ס בקומת כתר, (ע"ע טעמים) ואור ניצוצין הנופלים המה בחי' רשימות הנשארים אחר אור הנקודות, (ע"ע אור הנקודות) שהמה ג' מדרגות היוצאים ונאצלים מזווג דהכאה במסך במשך זמן זיכוכו זה למטה מזה, בסוד הויה בריבוע: יוד, י"ה, יה"ו, י"ה ו"ה, עד שהמסך מזדכך מכל עביות וקשיות, ומתפרק לגמרי הזווג דהכאה וכל האור מסתלק. (ע"ע הו"ה בריבוע)
   אמנם כל אור הסתלק מניח רשימו שזהו חוק ו לא יעבור, נמצא אשר מכל מדרגה ומדרגה שיוצאת בעת הזיכוך נישאר בחי' רשימו הימנה, דהיינו רשימו דקומת חכמה ורשימו דקומת בינה ורשימו דקומת ז"א, ורשימות אלו נק' אותיות או אור ניצוצין הנופלים, והוא אור ד' מד' בחי' אור שבעקודים.
   אמנם צריך להבחין כאן אשר בבחי' אחרונות של כל קומה וקומה לא נשאר שום רשימו, (ע''ע אור התגין) באופן שמקומת חכמה נשאר רק בספירות חכמה בינה (ז''א), ובחי' אחרונה דהיינו מלכות דז"א חסר שם, ועד''ז מבינה חסר מלכות דבינה ומקומת ז"א חסר מלכות דז"א. וזה הכלל, כל בחינה המקבלת תיקון מסך לזווג דהכאה אינה מניחה רשימו אחר הסתלקות אורותיה.

:

בחי"ד הכלולה באור העליון נק' אור עב וגס, ובערכה נבחנות הבחי' הקודמות ג"כ לאור עב וגס, (ע"ח ש"ג ע''א).

:

כאשר נתעלו האורות למעלה, נשאר למטה אור העב והגס שהוא בחי' הכלי, (ע"ח ש"ו פ"ה).

:

הוא בחי' עולם האצילות אחר שנתקן.

:

הוא בחי' עצמות ורוחניות המתלבש תוך הכלים, שהאורות נבחנים כמו נעלמים באותם הכלים והמלבושים.

:

היינו בהסת"א, דע"כ מכונה ע"ס דראש ושרשי כלים, ולא כלים גמורים. והטעם הוא, (כמ"ש בערך: מסך, משה) כי בהסת"א עיקר הגילוי והשליטה הוא רק לאו"י, וחשיבות מעלת האו"ח עדיין לא נודע שם, ואדרבא שמורגש שם להפכי מהאור ומונע בסוד החזרת האו''י לשרשו, ולפי זה אין בו מבחי' כלים ולא כלום, כי כלי ה"ס קבלת האור או הלבשתו, אמנם ודאי שענין ההבלטה שבעביות דהיינו המסך בסוד החזרת האור לשורשו, בהכרח שהוא השורש לכלי קבלה הבאים בסוד אור החוזר לשורשו בעת הסת''ב כמו גיטו וידו באים כאחד עש"ה. (ע"ע עקודים) (ע''ע כלים קדמו לאורות).

:

האותיות ה"ס שם ב"ן (ע"ח ש"ד פ"ה) וה''ס הכלים שבע"ס, כי הלבן שבס"ת ה"ס ה"ס האור, והשחור ה"ס הכלים. (עיין בפתיחה לפמ"ס ד"ה וז"ס).
אתיות נגד כפרת:
בז' נקבי הראש ב"ג אזנים חו"ב, ד"כ עינים נו"ה, פ"ר חוטם ת"ת דעת, ת' פה מלכות שבראש, (ש"ה פ"ו) וצ"ע כי אמ"ש כ''חב, בגד חג"ת, כפרת נהי"מ, (כמ"ש ש"ג פ"ז)
אותיות סתומות:
הם מנצפ"ך הם ה"ג - וגם הפה עגולה כמוהם. (ש"ה פ"ה ע"ח).
אותיות:
שרשם הם ה"ג מנצפ"ך, שכל מוצא ומוצא מה' מוצאות הם גבורה מיוחדת ממנצפ"ך, שהמה הן השורשים לכל כ"ב אותיות אהח"ע בומ"ף זסשר"צ וכו'.
אותיות: נפש:
יען נמשכים מגבורה שהוא בחי' נפש היינו מלכות (שם), האותיות הם גופא, ונפש ה"ס תגין שעליהם - האותיות מיסוד אמא שבפה דז"א באים, שאז נק' יסוד אמא פיתוחי חותם.
כלים דאו"א מט"ו סוד י"ה, וכלים דזו''ן ז' אותיות שהם רק ז' מלכים.
זווג דאותיות ה"ס זווג להחיות עולמות. ונקודות ה"ס זווג דנשמות.
כתר דאמא ה"ס תגין (נפש), וט"ס נחתונות אותיות (גוף). כל ד' בחי' טנת"א הם בצורת אותיות.
כתר דאבא ה"ס טעמים, ט"ת נקודות. (כתרים וג'"ר דאו"א סעמים, ותגין ז"ת וגוף דאו''א, נקודות....
אותיות כתר אבא בצורת טעמים.
ואתיות כתר אמא בצורת תגין, וט"ס ת' פשוטו אותיות
אותיות דאבא דחו"ג:
שהם ב' נקודות שבא סגול נעשים לבחי' תגין לכתר דאמא, שאותיות דשמות שהם שבא סגול... באותיותיהם הם רק בצורת תגין, המה הכתר דאמא וכו' עש''ה כאז...
אותיות:
טפת זרע דאבא כי מעכירת המים שבחכמה יצאו, שה"ס חומר הראשון הנק' תוהו, ואח"כ נעשו בוהו, ואח"כ נרשמו וניצ... ויש מהם עגולות כמו חומה, ויש כמין מעזיבה ויש של בית קיבול כערוגה ש... המים ושוהה אותם בתוכה, והוא סוד והארץ היתה תוהו.

:

הנה כל הכ"ז אותיות אלפא ביתא מרמזים על יסודות אשר עליהם נבנו כל העולמות. ומילואם ומרכזם דכל הכ''ז היסודות מרומזים בי"הו"ח אותיות השם ית'. דהיינו יסודות דחיסודות כמו אמצעיתא דאמצעיתא, כי המה ב' הקוטבים דיסודות זו"נ הכוללים הכל, ומתחילה נבאר סוד אות ראשון:
י' דהויה: שהוא קוטב היסוד שבכ"ז אותיות כולם ושבאותיות דהשם הויה גם כן, שהרי אי אפשר לך להתחיל לכתוב שום אות שלא תתחילה עם י' מראשיתה, וה"ס יסוד זכר השורשי, ונק' בשר (ע"ע איש ואשה) שה"ס אור זכר שבא ומתחבר בפרצוף עליון מכח התחתון הסר להתדבק בהעליון, והעליון ה"ס אש אוכלה.
וע"כ תיכף כשסר התחתון להתחמם בו, נמצא פנימיות התחתון שנשרף, כלומר שפורח מהתחתון ומתדבק בהעליון בסוד כל המוסיף גורע: שהמוסיף ע' על שת' עשרה פורח ממנו תיכף חלק אחד מי"ב, שה"ס עשתי עשרה: ואותו החלק מכונה בשם י' משום שמתדבק בעליון ורגלו קצרה מלהשפיע בתחתון, כתמונת י' שרגלו נפסק סמוך לגג של השורה.
המספר בסדר אותיות הויה:
ותחילה צריכים להבין אשר שורשם דכולם ה"ס ה' , כמ"ש הכל היה מן העפר, ובסו"ה בה' בראם שה"ס בחי"ד וה"ת דשם הויה. אמנם אות י' היא ג"כ בחי' ה' אלא בבחי' שיתוף דאות ד'. וכבר נודע בסוד המספר (ע"ע מספר) אשר כל המספר מסתדר תחת ה"ס כח"ב תו"מ, וה' אותיות הראשונות הם במקום יציאתם דה"ס כח"ב תו"מ שה"ס ה' אותיות אלהים, שאלה ה"ס כח"ב וי"ם ה"ס תו"מ.
ותמצא שמספר ד' ה"ס י' של אלקים והיינו דוקא בשיתופא דאות ה' כנ"ל, כי אחר אצילות מספר ה', הנ"ל הנה הופיע סוד ו' שה"ס כתר במהדורא ב', וז' שה"ס חכמה וח' ט' ה"ס בינה ות"ת שהם כמו ג' ד' במקום יציאתם. אלא ההפרש הוא משום דכח של ה' , הנ"ל כבר שולט בהם, וע"כ נק' ביבה ח מלשון חות דרגא, שירדה מהראש ויבאה מהחכמה, וסוד ט ית ה"ס סיתום דת"ת דטובי גניז בגויה.
פירוש, שב ד' שבמקום יציאה לא היה מורגש הטוב כלל שהסיתום היה גדול מאוד, משא"כ ב ט' אשך כח ה' מעורב בהספירות, א"כ מורגש הטוב הגדול (דאומ"צ) הגנוז בהט', אשר ע"כ באה ונאצלה סוד היוד דהיינו כח ה' , הנ"ל מהדרך שבה, ש ה' זאת גילתה הגניזו ונגלו שוב החסדימ עם הטוב דאומ"צ בחיבורא. אלא בבחי' עשירי יהיה קודש וסו"ה מלך אסור (עשור) ברהטים. ונמצא סוד אות י' שקרוב יותר ל ד' , כי מסוד ה' , אינה כלולה לגמרי רק מכח הדכר שבה דע"כ בקודה שחורה הוא דלית לה לבננותא כלל. ובסוד השחרות הזה ה"ס שחורה אני ונאוה: דיכולה להמשיך ג"ר דאנקת"ם, וע"כ י' משפעת ב ה' , כלומר שמשיבה הג"ר ומתקנת מה שנחסר מכח ה' הנ"ל והכל בסוד הקטנות והשחרות שבה, וע"כ הוא יסוד זכר השורשי הנעלם בסוד המוסיף ע' גורע.

:

א"ש ה"ס ג"ע, ובמ"ה החדש גלגלתא לבדה שה"ס כתר וג"ר. בג"ד כפרת ה"ס ז' נוקבין דראש וסוד אח"פ שלמעלה מפרסא, שיש פה בחי' (רשימו) ה"ת, וי"ב אותיות הפשוטות ה"ס ז"ת דז"א שמתחת הפרסא, ובגדלות דז"א ה"ס י"ב מזלות שביסוד (ע"ע אמ"ש, וי"ב גבולי אלכסון).

:

נודע שחומר הולד ועצמותיו ואבריו הרמ"ח כלם מאבא. שה"ס הלובן שבו שכ"ז נמשך מספה דאבא, לובן שבלבנון, שה"ס האותיות עם הבלי דגרמי שלהם (ע"ע נהורא דקיק) בלבד בלי נפש, והצורה של הולד שה"ס הנפש שנק' דם, שה"ס התגין, (רשימו דטעמים) הוא בא ע"י אמא, שע"י שהיתו ברחם אמא הוא מקבל הימנה את הנפש, אשר ה"ס הדם הוא הנפש, טפת אודם דאמה שממנה הגידין והדם והשחור שבעין, ואז מצטייר החומר דאבא בסוד אותיות גמורות לבית קבול.
פירוש, דאו"א אלו המה או"א דס"ג, שאו"א עילאין ה"ס אבא דלא נשתתף במ"ן, ואמא ה"ס ישסו"ת שנשתתף במ"ן. ונודע דכלי מלכות בלי רשימו נתגלה ונתלה בע"ב וז"א בלי הרשימו נתלה בס"ג, ונודע דכלים בלי נפש חופפת עליהם (שנק' רשימו או תגין) אינם עומדים לתחה"מ. אמנם בכח ירידת נה"י דס"ג לנה"י הפנימים בעה"נ עמדו שם לתהה"מ, והיה זה בסוד גלגול מכח נפש דס"ג, ואח''כ חזרו ונתחדשו בג' ראשים דנקודים, ובשבה"כ, ואח"כ הצדיקים מעלים מ"ן מז' מלאכים דמתו, לאבא ואמא, ואז אבא מברר החומר מהם בסוד הלובן שלו ובסוד אותיות בלי תגין, משום דאבא אינו יכול ליתן להם הנפש כי נפש המגולגלת ע"י עה"נ דישסו"ת באה, וג"כ אמא אינה יכולה לברר את החומר שלה שה''ס אותיות, כי אותיות אלו נתלו בס"ג בטרם שירד לנה"י הפנימים כי אח"כ אדרבה החיה אותם ונפגם על ידם, וע"כ עתה נתלה החומר של הז"א ומלכות אלו רק באבא שלא ירד למ"ן, והצורה שה"ס נפש המגולגלת רק באמא שירדה למ"ן.

:

(ע"ע פו"א, אחור אחורים עש"ה), ושורש הדבר תמצא ברו"ת דמקו"ה בסו"ה אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה, כי בראש נצטייר האחור ובתוך נצטייר הפנים בסו"ה ונתתי פני באיש ההוא וכו', והם כמו מכחישים זא"ז, כי העומד באחור לא יראה לו כלום מחלק הקדמי, וע"כ הוא מכחישו. וכן העומד מול הפנים לא יראה לו כלום מחלק האחורי, וע"כ הוא מכחיש מציאותו, אמנם אינו ח"ו כן אלא שניהם אחד ממש, בסוד אחור ופנים, וזס"ה וראית את אחורי ופני לא יראו.
ראיית אחורים: כלומר מכח ופני לא יראו, דלית מחשבה תפיסא בי' כלל וכלל. ולפיכך בכל עת שבא לראות בפנים הנה נזרק לאחור, בסו"ה, אם רץ לבך שוב לאחור. ובראות רבות נמצא נשמר ויודע את מקומו שם לאחור, ולפיכך הוא משיג היטב לראות שם באחורים האלו, בסוד בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט. וע"כ
אחור : למפרע , אחור פירושו ג"כ למפרע בבחי' היה, משום שבעת מציאות בהוה מול הפנים הרי סומא חשוב כמת, אלא אח"ז כשמשיג האחור בסוד הראש ואח"כ מתהפך לאחוריו, הריהו רואה את האחור.
וזסו"ה פנים בפנים דיבר ה' עמכם מתוך האש, כי דיבור ה"ס הזווג כמ"ש ראוה מדברת, ואיש ואשה שכינח שרויה ביניהם בשעת זווגם פב"פ, כי פני האיש ה"ס י ופני האשה ה"ס ה'.
וזסו"ה
מתוך האש: כי בתוך האש דזכר נמצא י איש, ובתוך אש דהנקבה נמצא ה, וע"כ כשנתחממו נעשו אש ואש כי פרח י"ה מהם.
פירוש י' באיש: תבינהו בסו"ה אל תראוני שאני שחרחורת וכו', שפירשו בזוהר שה"ש דא י דלית בה לבנונותא כלל, כי ה"ס מסך דבחי"ד השולט בראש בבחי' היולי דעבידתא, כמ"ש שמוני נוטרה את הכרמים דאומות העולם, ששמש הזה משחיר לגמרי, כמ"ש ששזפתני השמש. ובסוד בני אמי נחרו בי, ונודע שסוד נחירה מעורף דהיינו מסך דאחור שפוגם בשכל הנעלם מכל רעיון.
והיינו יצרא דע"ז: וכל זאת באה מטעם שכרמי שלי לא נטרתי, כי הלכה לרעות בשדות אחרים.
וז"ס עגלה ערופה שבה פירש יוסף מיעקב ונמכר לעבד במצרים, דהיינו בעיה"נ כי יוסף בר חכים הי' מהיולי דחוכמתא, אלא שנמכר בעד נעלים, וע"כ נולד הזכר פניו למטה (*) ואחוריו למעלה, כי האחור קודם להפנים כנ"ל בסוד אחור וקדם צרתני. (*) הגהה נקבה פניה למעלה, כי התוך דזכר שהוא הפנים. הוא קודם ושורש אל אחור שלה, שז"ס מאיש דהיינו מטבור ולמטה שנק' מאיש לוקחה זאת, באופן שסוד אחור וקדם צרתני נאמר בזכר, משא"כ בנקבה נמצא קדם ואחור נוצרה, וז"ס שנאצלה מב' דרועין דז"א.
וה"ס שרי אשת אברם: שלא היתה אז ראויה לא למלוכה ולא לבנים, כי בנים מראש מלכה, מתוך שהיא היתה בסוד י דהיינו שחרחורת, שחור מבנים שחור ממלוכה, וע"כ: י נתחלקה לב' ההין ה"ע וה"ת, אשר ה"ת נטל אברם בסו''ה בהבראם דהיינו בהי בראם. ה'"ת, בסו"ה הכל היה מן העפר, ומקודם צריכים להבין היטב סוד ה.
ועתה נבאר אד ה ה' חמשה : מלשון חום אשה פירוש, כי האדם ה"ס בריה אשר ברא ה' ביום הששי בסוד אחור וקדם צרתני כנ"ל, דהיינו אחור שלם ופנים שלם לעצמו, משא"כ האשה לא נבראת לעצמה אלא מאיש לקחה ה', דהיינו שהפיל ה' תרדמה על האדם ויישן: כי אחר שהיה נשלם בכל פרצופו עד סיומו באומ"צ, הנה פרח שם כל פנימיותו ונסתלק ממנו ואז לקח השי"ת צלע אחת מצלעותיו אשר לקיחה זאת פירושה
נסירה: כי חזר הקב"ה והמשיך את י הנ"ל מראש מקוה ששם סוד עצמות (וצלעות) בסו"ה עוצם עיניו מראות ברע, ובכח הי' הזאת לקח השי"ת צלע א' מח"י צלעות שבו ומתחילה
ויסגור בשר תחתיו : דהיינו בלי פתיחה כל שהיא שה"ס סיתום דאומ"ץ, ובשר נופל נשאר במקום צלע החיות אצל האדם ובזה חתם י באיש, דהיינו בסוד מקום החתך שה"ס הרשימו שנשאר מכח הנסירה הרי נשאר דבוק בבשרו בסו"ה החתים את בשרו וכו', והבשר עצמו אע"פ שנופל היה אמנם קדש הוא (אומ"ץ) ובכח זה
ויבן ה' את הצלע: אשר לקח מהאדם לאשה כלומר שבקע וחלק את הי' הנ"ל שחתם בהבשר שלא סוב היה בהיותו לבדו ונוסף עליו העלמת הצלע שנשאר בשר בלא עצם: שאינו חי י"ב חדש כי רשימו דנסירה היה תיו מות. וע"כ נבנה סוד חתם ה באשה דהיינו אתא קלילא דלית ביה שום ממש, אלא קלקול ע"מ לתקן כי בעת שבשר קודש דאדם בא שמה בחיבור ה זאת נגלה תיכף שם י"ה ש"ס השכינה ביניהם מתוך י דאיש החסר חיים שהשיג חיותו בתוך באר מים חיים דהאשה נגלה הברכה מכח י דאיש והחיים מכח ה דאשה כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם, ואע"פ שנתחממו לא יזיק שה"ס נתחממו נעשו אש ואש ב' אשיות שהס' ב' ההין ה' דעבידתא וה' דחוכמתה, ונמתק מדה"ד במדה"ר יחיו אור לי, ודוק עתה כי אחור דנוק' פנים הוא להיותה רק בהוה, אמנם קלקול זה היה רק ע"מ לתקן, דהיינו בסוד אנקת''ם שלאחור נגלה כל שלימותה.

:

פירוש, כשהאור העליון משפיע בהתחתון הרי האור דבוק ומקושר בבחי' העביות שבהמקבל, כי משם סוד ההכאה והאו"ח המקשר והמלביש להאור. אמנם כשהאור עזוב מהכלי, דהיינו כמו בסוד הזדככות, הרי העליון הרוצה להשפיע נמצא פניו אל עביות, אמנם התחתון כשעוסק בסוד הזדככות הרי פניו אל היותר זך, דהיינו בהיפך מהעליון, באופן שיש הפכיות מהמשפיע אל המקבל, אשר המשפיע נמצא שפונה אל הבחי' היותר עב שנמצא בהמקבל והיפוכו המקבל שפונה פניו אל הבחי' היותר זך שבו, ומצב הזה נק' אחור באחור, כלומר הפכיות מקצה אל הקצה (ע"ע ב' מרחקים).

:

מדרגות הנאצלים מאותו בחי' זווג דהכאה על המסך בשעה שהמסך מתחיל להזדכך ולהתמעט (ע"ע אור הנקודות והויה בריבוע) נבחנים האורות שאין פניהם לנאצלים האלו, אלא פניהם למאציל. כלומר שהמה פונים להסתלק ולעלות לשורש. ואע"פ שהמה מאירים לנאצל, מ"מ הרי זווג הזה נעשה מאליו, כלומר במשך זמן של הסתלקות ואינם עומדים להתקיים באותו נאצל, כמ''ש בהויה בריבוע. (ע"ח ש"ו פ"ה).

:
ע"ע אחריהם למטה
:

נמשך מסו"ה וראית את אחורי ופני לא יראו, כי לא יראני האדם וחי, שה"ס ספי' הנצח בשעה שההוד נכלל ונטמן בו והיה לאחד, ותבינהו בסוד ז"א שהוא ז"ת חסר ג"ר, אשר
חסד: ה"ס היכל העליון הכולל ג"ר, דהיינו יום א' דז' ימי בראשית שכולל הכל, כל העתיד להופיע אחריו שנמשך מראש מקוה.
גבורה : ה"ס או"ח הנמשך מעילא לתתא ומתלבש בתוך הכלים דתחתון: יום ב'.
ת"ת: הסו"ה כת"ת אדם לסבת בית, שפירושו בלי להתחשב עם בריות אחרות החיצונים לו, גם אין לו פחד מכל ונמשך מסוף מקו"ה מכל"א, וסודו ב' תוין, כי תו דראש נמשך ונתלבש בו ע"כ מכנים אותו ת"ת, וה"ס קצה השמים: יום ג',
נצח : הוא משלים וממלא את החסר בת"ת כי ת"ת ה"ס ישיבה והקימה ה"ס נצח, ובו אין שומ פגם, רק במה שההוד נכלל בו אמרו ז"ל בהדי הוצא לקי כרבא, והבן. ובמצב זה מכונה הפרצוף בשם אחורים, כי העליון מצמצם אז את השפעתו כדי שיתגלה ספירת
ההוד : סוד יום חמישי שבו מוציא הארץ נפש חיה וכו'.
יסוד : הוא כלול מג' וה', אכן אינה שום פרטיות חדשה, אלא בשיתוף הזה מצויה כל הברכה והחיים עד העולם שיוכל להמשיך טפה מראש העליון.
מלכות : הוא ג"כ בחי' כללית דהיינו מסוד מדה"ר המתגלה בה ביחוד וה"ס הקבלה של כל הקדושה בכללות, ולפיכך נק' היסוד כל והמלכות כלה, דהיינו בסוד התכלית שמים וארץ המתגלה בסבתם.

:

החכמה אינה מקבלת רק מאחורים אחד, והבינה והז"א מג', עד המלכות שמקבלת מט' אחורים, וזהו שינוי מעליון לתחתון בכמות.
עוד שינוי שהת''ת מקבל מאחורים דגבורה שהוא אחורים קשים מאוד, אמנם ספירות עליונים מקבלים מאחורים שאינם קשים, וזהו שינוי באיכות (ש"ו פ"ה). ונמצא ב' שינויים מעליון לתחתון א' בכמות האחורים המתרבים על התחתון, ב' באיכותו שהאחורים הסמוכים לתחתון המה קשים מאוד.

:

הוא ערכו של הפרצוף ע"פ האור שבו.וכמות הוא ערכו של הפרצוף ע"פ הכלים שבו.

:

עיקר שמות האלו הם ע"ש היסודות, כמ"ש ז"ל איש ואשה שכינה שרויה ביביהם נתחממו נעשו אש ואש כי פרח י"ה מהם, וסוד י"ה י' דאיש ה' דאשה: ה"ס עליון ותחתון דראש מקוה, בסו"ה ויאמר משה משה, בשלף חלק העצמות מהתחתון כי כרעא ד ה' בחסרה ונחקקה עד שנפלה ונרחקה מגג ד ה' , ואותו חלק שנחקק ובחסר מרגל השמאלי ד ה' נקרא בשם י' :
ותבינהו בסו"ה ומראה ה' כאש אוכלת בראש ההר, כי בסוד ע' הקרב לשתי עשרה תיכף נשרף ונעלם חלק הדכר מי"ב פרצופין שיש בסוד ה' הנ"ל, ונשאר שם עשתי עשרה, שה"ס ד' פרצופין בגג, ד"פ ברגל ימין, ג"פ ברגל שמאל. וזה החסר ה"ס חלק הדכר המכונה י' דאיש שהוא מתחבר לזכר בפרצוף זכר, ומקום החקיקה מכונה ה' דאשה.
וה"ס יסודות דזו"נ: שעל ב' יסודות הללו נבנה כל הבנין ואין עוד, כמ"ש בסו"ה לטוטפות בין עיניך. וה"ס שורף ונשרף: שיסוד זכר שורף ויסד נוק' בשרפה, כי אמא נק' שרה: בסוד שר לראות, ובשעה שהיא סרה נמצאת מכה על אור העליון ומעלית או"ה מתתא לעילא, שה"ס י' זאיש הנחקק מסטרא דשמאלא ד ה'.
שזה"ס הביטו אל צור חצבתם, כי כמו נחצב חלק ,הראש, בסוד משה משה ועלר ונתדבק באברהם.
וה"ס אבא יורד ונוקב , כי אחר שאמא סרה והכה על האור והחזירו ליסוד אבא אז חזר האו"ח הזה, דהיינו י' דאיש ונתפשט מעילא לתתא בסוד פקידה.
שזהו נק' אבא יורד ו ה' נעשית ל ח' כי החזיר הפקדון למקומה שנתדבקו זב"ז, ואז שכינה ביניהם, כי נתמלאה חסרונה מתוך ירידת אבא (וז"ס חית מלשון ירידה) ונמשך זה עד שחזרו ונתחממו.

:

סוד הבינה ה"ס קולות הנשמעות באזן, שאין זו"ן מלכות ות"ת ניזונין אלא מסוד קולות, ולא מסוד אכילה ושתיה. (ש"ד פ"ה ע"ח).

:

   הענין שזה הראש עם ז' נוקבין שנק' בגד כפרת בדגש ורפה, הא"ס ראש דמ"ה הנק' ישסו"ת, אשר מתחתיו אפרם פרסא באלכסונא בסוד כל אמתא בריבוע (בחי"ד) אמתא וב' חומשא באלכסונא, דהיינו דגש בחי"ד חומש א', ורפה בחי"ב חומש ב', שהם נכללים יחד בסוד ה'.
   באופן שבערך הגוף המתפשט מראש דבגד כפרת יהיה עתה הבגד כפורת לבחי' מאציל (גו"ע) והגוף נאצל לאח"פ וע"כ כל ספירותיו באלכסון הן ששה הימנים והן ששה השמאלים ,כי לית לך נקודה דלא כלולה בחברתא, וב' חומשים הולכים תמיד יחד אלא בימינים שהם עצמות חספי' נבחן לרפה והשמאל נבחן לדגושים וע"כ אין שם אלא ששה זוגות דו"נ בסוד בווין תתקטר, כי בחי"ד בלחודי חסרה שם לגמרי שז"ס שה ז"א ט"ס חסר מלכות, כלומר שאין לו רק מלכות שבגופו הנכללים בכל ספירה וספירה (וביסוד נקראת עטרה) שה"ס ב' חומשין דאלכסונא שה"ס י"ב גבולי אלכסון.
   אמנם המלכות הישרה היחידה מאמתא בריבוע חסרה לו שהיא נשארת בפה דראש למעלה מפרסא, דעלה אתמר האשה עולית עמו ואינה יורדת עמו, וע"כ אין כאן י"ד פשוטות, כ' חת' דראש שה"ס פה לא ירדה למטה מפרסא לגופא במל ודבור שלה, נשארת שם למעלה מפרסא ב ת דכפרת.

:

וגם ביסוד יש י"ב גבולי אלכסון, כי כל מה שיש בת"ת צריך שיתרשם ביסוד, בסאד ואלה תולדות יעקב יוסף, ובסוד וקרא זה אל זה זה בגי' י"ב, דהיינו י"ב גבולי אלכסון דת"ת, בי"ב גבולי אלכסון שביסוד שנקרא י"ב מזלות: כי ז' כוכבי לכת ה"ס ז"ת הנכללים ביסוד מפאת עצמם ,ומצד י"ב גבולי אלכסון שבהם ה"ס י"ב מזלות, וענין י"ב גבולי אלכסון שביסוד הוא בגדלות, שחג"ת דז"א נעשו לחב"ד, שנמצא הפרסא מתחת החג"ת דז"א, ואז יורדים הי"ב גבולי אלכסון לנה"י דז"א עצמו, שבחג"ת המה אז בבחי' ז' הכפולות בג"ד כפור"ת כנ"ל בסוד ישסו"ת.

:
צורתה ל"ב י"ו למעלה י"ו למט כזה א שה"ס ל"ב שינים, וכללותם ה"ס ל"ג וז"ש בספר הבהיר כי אזן צורת אלף. (ש"ד פ"א ע"ה).
:

ובדך רמז אפשר לפרש כי הוא מלשון און, בסו"ה כחי וראשית אוני, ובן אוני, וכהן און, אשר המם מתחלף בנון והוא אום, וא' מתחלף בעין, והוא עון פלילי שה"ס עין רעה. ויש עין טובה: וה"ס עין שרים, וז"ס שאמרו שאין האומה נופלת עד שמפיל הקב"ה את השר שלה מתחילה, וכמ"ש שהפיל את השר של מצרים לים.
וז"ס סוס ורוכבו : סוס הוא קיצור מסרים מאותיות סרראות, ורוכבו הוא השר, המנהל את הסוס לכל פנותיו במלחמה.
וז"ס לאם מלאום יאמץ: וכבר ידעת שאון ה"ס בינה, והנון מתחלף במם, ועשו ה"ס מם כמ"ש ויהי עשו בן ארבעים וכו', שז"ס ארבע מאות איש עמו, דהיינו מיום ד' דמע"ב, ויעקב ה"ס הקטן בסו"ה מי יקום יעקוב כי קטן הוא, שכל הארותיו ותקומתו העליונה הוא רק בכח הקטנות והסיתום דאנקת"ם, ואאב"ח, וע"כ היה ירא מאד מעשיו אחיו הגדול שיש לו ארבע מאות איש ויודע ציד, דהיינו שרו של עשו שבכח הציד שצד ביום ד', כדי להשיג ברכת האב, גרם לאביו חרדה גדולה, מכח יאושא דאתון והסיתום, וע''כ ברך את יעקב ואמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבא, שהוא בחי' אגלאי מלתא למפרע, וע''כ אמר ואוכל מכל בטרם תבוא, כל: רומז לב' הבחינות ג"ר ו"ק ביחד, שהם נק':
מטעמים ולחם : מטעמים ה"ס ג"ר, לחם ה"ס ו"ק, שבסו"ה פס לחם הוא ו"ק עם ג"ר, כי פסו הידים שעירות דעשו, אלא בסוד כי קטן יעקב קם למפרע. וז"ס מהר מהירות, שאמר לו יצחק מה זה מיהרת למצוא בני, פי' כי יצא יצא יעקב ועשו אחיו בא מצידו, כי עקב לא שימש בידים שעירות ידי עשו, אלא נעורות גדיי עזים שנשחטו למפעמים, אשר למפרע בשעה שהיו בחיים היו אורותיהם שעירות, וע"כ לא גידל פהרע שער ראשו וע"כ מיהר את עצמו מאד למצוא המטעמים בטרם שבא הידי עשו השעירות. (ע"ע שור כשב עז).
אחוזה : ה"ס אחיזה והשגה. קבר הוא מלשון כבור, בסו"ה והבור רק אין בו מים, שבכגון זה קוברים את המתים.
נשיא אלקים : וזסו"ה ויענו בני חת את אברהם (שה"ס כל"א) נשיא אלקים אתה בתוכינו כי הבני חת באומ"צ בררו (להכל"א) והכירו אותו לנשיא אלקים, וע"כ מבחר עברינו וכו' פירוש מלשון בחיר ה', ובכור שה"ס ראש וג"ר, כי אחר שכבר בררו אותו לנשיא אלוקים א"כ יש לארץ בני חת בחי' ראש, וע"כ במבחר קברינו קבור את מתיך ש"ס... והוא עצמו סו"ה השתחויה ויקם אברהם (אנקתם) וישתחו לעם הארץ בני חת, כלומר דלא היה אפשר לו לאברהם לקום שם זולת ההקדם של ההשתחויה.

:

ה"ס ע"ס דראש. אמנם בסוד התחלקות המדרגה בגו"ע ואח"פ, דהיינו ג"ר וו"ק דראש, שג"ר בגלגלתא, ובז"ת דראש נתכללה המלכות בכל אחד מהם, ונעשו הז"ת דראש לכפולות בי עינים בי אודנין בי נוקבי דפרדשקי ופה (לקוק ודיבור) וחג"ת דראש הא"ס נג"ד ונה"ים דראש ה"ס כפר"ת.
ובסוד תיקוני גלגלתא יהיה ב"ג חו"ב בי אזנים, ד"כ בי עינים נו"ה פ"ר ב' נוקבי דפרדשקא, חו"ג דדעת דהיינו החוטם, ת פה מלכות.
אותיות פשוטות י"ב שהם התפשטות מע"ס דראש הנכללים בחציו התחתון אח"פ זי הכפולות בגד כפר"ת הנאיל, והיותם י"ב ולא י"ד, כי קו ימין זי וקו שמאל זי הרי י"ד.

:

   היא פרצוף ג' מה"פ, שהוא פרצוף בינה שבה מלובש אור דנשמה. ונק' ג"כ בשם הויה במילוי יודין וא', כזה: יוד הי ואו הי שבגי' ס''ג. ונק' ג"כ ישסו"ת. (ע"ע ישסו"ת)
   מקורה: נתחדש ונגלה מעת עליית מ"ן לצמצום נה"י. (ע"ע אבא).

:

מלשין אומנת ומגדלת, כי עיקר הטפה בא מאבא ואמא, אומנת ומגדלת את הספה ומחלקת אותה לחלקים ואברים וגידים ובשר ועור, וכל המלאכה והרביה הזאת היא רק מאמא, אשר אבא נתן לה רק טפה קטנה ובאומנותה ציירה אותה עד לאדם שלם, ועל;אומנות הזאת נק' אם ואמא.

:

ולא אבא, והטעם משום דבחי"ג לא אבדה רשימתה אלא בהזדככות גופא דע"ב, ובע"ב עצמו אין שינוי דאין העדר ברוחני, אלא כלפי השגת הס"ג נעשה השינויים דהסתלקות דע"ב, וא"כ כלי ריקנית דז"א דהיינו בחי"ג נתלית בס"ג דוקא, שהיא שורש אמא, וע"כ האמא מתיחסת לז"א כאמור. אמנם המלכות יש לה שורש גבוה יותר, כי מתיחסת לאבא לע"ב כנ"ל.
הזו"ן דעקודים גדולים מאו"א: שהזו"ן השיגו שם ע"י הזדככות המסך כל השלימות העתיד דהיינו ה"פ וב' מקיפין. משא"כ או"א הנה אמא חסרה ממקיף דיחידה ואבא חסר גם מקיף דחיה ולא השיג רק ה"פ לבד.
פירוש, ה' נסיעות היו שם, והמלכות שהיתה לה ה"פ נמצא בעלית המסך לז"א שהרויחה מקיף דחיה, דהיינו פרצוף ע"ב דא"ק, שהמלכות שלו מבחי"ג הוא, שה"ס מקיף חיה דמלכות דאצילות. וכשעלה המסך לבחי"ב הרויחה מקיף יחידה, שה"ס עתיד הב"ן להיות ס"ג, כי בחי"ד נשאבת לגמרי והבן. ובעליות כלפי ז"א יהיה הנסיעה לבחי"ג יחידה פנימיות, שממדם זה נבחן לחיה, ובנסיעה ב' לבחי"ב מקיף חיה, ובנסיעה ג' לבחי"א מקיף יחידה.

:

ה"ס בחי"ד, בבחי' המסך המזדווג בהכאה המכונה ג"כ נקודה אמצעית. והוא נק' כן מטעם הכלל אשר אותו הכמות שהאו"ח משפיע מהמסך ולמעלה הוא מתפשט ג"כ מהאו"ח ולמטה. הנה נמצא משום זה אשר הנקודה שה"ס מקום המסך נמצא באמצעית האור ממש. למשל, אם האו"ח עולה עד הכתר הריהו מתפשט ממסך ולמטה ג"כ בע"ס שלימות עד הכתר, וא"כ נמצאים ע"ס ממסך ולמעלה וכן ע"ס ממסך ולמטה. ואם האו"ח עולה רק עד החכמה הנה כמו כן מתפשט ממסך ולמסה ג"כ רק בט"ס, וכן תמיד. באופן אשר הנקודה והמסך מחויבים תמיד להיות באמצעית האור.
ובזה תבין סוד צמצום א' שהיה באמצע אורו ית' ממש, שלכאורה יקשה אם אין בו ית' רת"ס איך יתכן להבחין בו בחי' אמצע, ובהנ"ל הענין פשוט לגמרי כי מטרם שבחי"ד עשתה חיתוך וסיום בהאור דהיינו מטרם שנתקנה במסך, ודאי לא היה נבחן שום סוף ברוחניות וע"כ מכונה אז האור בשם א"ס, וכיון שאין סוף ודאי ופשוט שאין ראש, כי אחר הסוף של אור הראשון יתכן שיתחיל הראש של האור השני, משא"כ אם הא' אין לו סוף איך יתחיל שליטה לאור שני, שזה פשוט. וע"כ לא היה שם להבחין רק אור אחד ובלי רת"ס, שז"ס הוא ושמו אחד, בלי נתינת מקום לשליטה שניה, כלומר מבחי' אחרת, כי ריבויים הרוחניות הוא משינוי הבחינות כמ"ש בפמ"ס ענף א'.
באופן שסוף ואמצע וראש באו בב"א: דהיינו אחר שנתקן המסך וכח הצמצום בבחי"ד והחזיר האור לאחוריו ממטה למעלה עד הכתר, וכמו כן נתפשט וירד האור ממסך ולמסה ע"ס שלימות מכתר עד מלכות, הרי שנולדה תיכף עם הגילוי דמסך וצמצום בבחי"ד ראש ממסך ולמעלה וגוף ממסך ולמסה עד בחי"ד שבגוף לסוף, ונשארה משום זה הנקודה דבחי"ד בעלת המסך באמצע בין הראש ובין הגוף, ע"ס דראש למעלה ממנה וע"ס דגוף למטה ממנה. הרי שכלהו ראש אמצע סוף נגלו בבת אחת, דהיינו ברגע הופעת הצמצום.

:

(עי' לעיל <אמצע>) וביתר ביאור צריך להבחין בכל אצילות חדש ב' יחסים, דהיינו יחם הנאצל כלפי עצמו ויחסו כלפי המאציל. וכנגדו עוד ב' יחסים במאצילו, דהיינו יחס המאציל לעצמו ויחסו כלפי הנאצל ממנו, באופן שהם יחסים שתים שהם ארבע.
בלי ראשית ובלי תכלית וכבר נתבאר פירוש המלה אמצע שהוא דבר המסך המעלה או"ח בשיעור קומה, ובאותו השיעור קומה מתפשט ג"כ למטה שנמצא משום זה תמיד מצבו של המסך באמצעם של ב' הקומות השוות. גם נודע שבחי"ד נמצאת ג"כ בא"ס ב"ה אלא שאינה עושה שמה סוף וסיום לחתך את האור, אלא בסוד הוא ושמו אחד. ולפיכך אם נצייר את הנקודה דבחי"ד שהיא מעלה ומורידה גם שם בחי' או"ח, אז היה מתפשט ומעלה בראש כמו בגוף בלי סוף, דהיינו בלי ראשית מבחי"ד ולמעלה, ובלי תכלית מבחי"ד ולמטה.
והנה ודאי בטרם הצמצום אין כלל להבחין בב' הסתכלויות: פה וטבור, כי עדיין בהסת"א אנו עומדים שבק' צמצום א' או קו. ונודע אמנם שהסת"ב דעליון נעשה להסת"א אצל התחתון, לפיכך אנו צריכים לצייר גם בחי' הסת"ב במקום נקודת הצמצום שתגלתה שכלפי המאציל נק' תמיד טבור, ששם נמצא פה של ראש הנאצל שמעלה הו"ח עד הסת"א דעליון שה"ס פה של ראש דמאציל. ולפיכך חסרונות נה"י דכלים וג''ר דאורות באים כאחד, כי הפה בסוד א"ס ב"ה היה מעלה האו"ח כביכול עד בלי ראשית, וכן הוא מורידו עד אין תכלית. משא"כ בסוד הצמצום שמעלה או"ח עד הכתר דהיינו ממקום טבור דמאציל עד הפה דמאציל ולא יותר.
כי נקודת הצמצום מעכבן שהראש ישאר מגולה, וע"כ ביחם המאציל כלפי הנאצל נעשה הצמצום בפה דראש המאציל, שינו מאיר כלום מה שלמעלה מפה, שה"ס למעלה מגלגלתא וכתר של ראש התחתון.
הרי שבאמצעית אור א"ס ממש, דיינו פה של ראש המאציל שם נעשה עיכוב שלה להאיר עוד למטה מאותה הבחי' דבלי ראשית, שהוא מחמת כח הצמצום והמסך שנתגלה. אמנם נודע שאין העביות מתעלה ממטה למעלה אפילו כמלא נימא, ולפיכך לא נחשב ביחס הנאצל כלפי המאציל אשר האור נפסק שמה, כי למעלה מהעביות לא יתכן שיהי' שינוי והפסק מחמתה, וע"כ אנו מחשבים את הסיום וההפסק שיצא מכח בחי"ד רק מנקודת הטבור דמאציל למטה, כי שם כבר פועל העביות ומעכב על האור ממש שלא יופיע עוד בלי ראשית ובלי תכלית, הרי שחסר לו לנאצל את הבחי' דטבור ולמטה כלפי המאציל, ואע"פ שעוד נתפשט במקום הזה או"ח היורד, מ"מ אין זה כלל מאותו בחי' אור א"ס ב"ה אלא בחי' אור מוגבל. באופן שסוד נקודה דעוה"ז ה"ס פה דא"ק שמלפנים, אשר מנקודה דעוה"ז ולמעלה היה בחי' ראש מגולה דא"ק, מנקודה דעוה"ז ולמטה נעשה מקום ריקן וחלל פנוי, ששם נמצאים תוך סוף דא"ק וכל העולמות אבי"ע, כי כאן במקום תוך דא"ק הנמצא בחלל הפנוי מנקודה דעוה''ז ולמטה התחיל סוד הזדככות, עד שיצא דא"ק ואח"כ עולם התיקון, הכל נעשה בהחלקות דחלל הפנוי הנק' נקודה דעוה"ז, וז"ס לית לך נקודה דלא כלילא בחברתה.

:

מלכות מכונה אני, ומכונה ג"כ אין בשעה שנבחנת לכתך לתחתון, כי מלכות דעלין נבחנת לכתר דפרצוף תחתון, ואני יורה לשון התגלות, כי כל המושג מהפרצוף הוא רק על ידי המלכות שבאותו פרצוף. וע"כ נקראת בשם אני, בסו"ה ראו עתה כ יאני אני הוא וכו', ואין, הוא לשון תכלית ההסטרה ואפיסת ההשגה, שזהו נוהג בכתרים שבכל הפרצופין.

:

   נק' כן המלכות מב' טעמים, הא' משום שבעת הסתלקות הטעמים שכלם הניחו רשימו והמלכות לא השאירה אחריה שום רשימו, וכלי מלכות זו שנק' טבור הנה כל חיותה היא מקבלת מהרשימו של היסוד, (דהיינו רשימו דבחי"ג דטעמים, ובזה תבין למה המלכות דבחי"ג מפה דראש הא' ירדה להסת"ב לטבור דהפנימי ונעשית הסת"א דע"ב, שלכאורה קשה דטבור הפנימי הוא מקום לבחי"ד ולא לבחי"ג. ובהנ"ל ניחא כי הטבור אבד את הרשימו שלו ורשימו דיסוד מאיר בטבור וע"כ ראוי פה דע"ב להלבישה) וע"כ נקראת אספקלריא דלא נהרא דנעלם אפילו רשימתה.
   הטעם הב', משום דהתפ"ב שה"ס ראש הע"ב שחזר ומילא למקום החסרון, לא מילא כלום להמלכות הזאת, כי החכמה בכלי כתר וכו' ונשארה המלכות בלי אור, וע"כ נק' מלכות דעקודים אספקלריא דלא נהרא.

:

אצילות ה"ס ואהיה אצלו אמון, דהיינו המדרגות כמו שנאצלו וכמו שהיו בעת ההיא, דהיינו מטרם כל מיעוט. ודע שאע"פ שאח"כ נתמעטו העולמות, מ''מ לא ח"ו בטל משום זה כלום מה שיצא מטרם המיעוט, אלא שמושג ומושפע בעולמות רק בסוד עבר, בסוד הכתוב ספרו לנו וכו', והבן היטב. ועל סוד הזה נק' האומה הקדושה בשם עברים זה, וכן נעד עברי עבר. והטעם הוא, כי נשמת בני ישראל הם מאצילות.
בריאה , שרפים , אכן הבריאה הוא
עמידה , קימה : בסוד הוה ויהיה, ומלשון בוא וראה את החושך ומשם סוד הכתוב לא יראני האדם וחי, וז"ס מיעוט הירח. שה"ס אור הב' (שה"ס גבורה ויום ב' תוך דמקו"ה) כלומר אותם הג"ר נתמעטו כי נתפרשו מבת זוגם, וג"ר אלו דבריאה מושגים רק בבחי' ו"ק דג"ר, וגם זה בבחי' שריפתם, כלומר בסו"ה ויקם אברהם מעל פני מתו, שז"ס שרפים עומדים ממעל לו, שעמידתם גרם שריפה לתחתון. אמנם בעולם הבריאה מקבלים קימה, עכ"פ מכחם של השרפים הללו. וז"ס אש שלמעלה רבוץ כארי: ארי הוא מלשון אראה, בסו"ה כרע רבץ כאריה, כי גבורתו עולה על כל החיות שבעולם ואין מי שיפילנו ארצה, ואם צר לו הוא רק מרצונו כורע, ומרזונו רובץ, וכשהוא רוזה עוד לקום הוא קם, בסו"ה וכלביא מי יקימנו (ע"ע ארבע מאות שקל כסף).
אריה, לביאה, כלב בן יפונה ואפשר שאריה ה"ס חסד יום א', ושם כורע ורובץ ולא יחות מפני כל, בסו"ה הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד. ומשם סוד אש שלמעלה הרובץ ע"ג המזבח, ובזה מובן היטב אשר הנקבה שלו לא נק' אריה שהוא מלשון אראה לעתיד, אלא בלשון לביאה, דהיינו האור שהנקבה מקבלת מן הזכר, בסוד ב' מאורות הגדולים שהיו בחי' של קבלה בלב בסוד עיר ומגדל, שז"ס וכלביא מי יקימנו, וז"ס כלב בן יפונה, והזכר דבחי' יום ב' ח"ס שור.

:

  (ע"ע עפר עפרון). כסף ה"ס סיתום דאומ"צ ושם נוהג התיקון דשקל הקודש בסוד מאזני צדק, שהחסדים מושפעים בסוד הלשון הקודש המכריע באמצע, והשפע הקודש עובר דרך אחורים, והחו''ג מתיחדים לאחד. ונמצא משקל החסדים המקובלים שהם בקדושה עלאה בסוד חו"ב.
   שרה , ב' המאורות קרית , קפאון: וכדי להבין היטב אבאר ענין מיתת שרה, שרה ה"ס השר לראות, שנתעלה בקדושה עלאה, רות דמקו"ה, וע"כ שני חייה בסוד או"ח היורד מלמעלה למטה, שהם מאח שנה תשלום העשר דעשירי, שאז כאילו עבר ובטל מהעולם, כי אינו יכול עוד להשפיע. ועשרים שנה שה"ס רו"ת מקו"ה בסוד או"ח היורד, ושבע שנים שה"ס השבת דכל ברכאן נפקי מינה אע"פ דלית לה מידי. ומקום מיתתה הוא קרית ארבע היינו סוד ב' מאורות גדולים מרו"ת מקו"ה, שנתקנו מתחילה בשלימות ביום רביעי ואח"כ לקה האור דיום ב' תוך מקו"ה. וע"כ נק' קרית ארבע מלשון קרירות, כי האור נעשה קפאון מקור, בסאד אור יקרות וקפאון. היא חברון סוד מקום החיבור של יום ג' וד', כי הג' נשלם עם הד'.
   קימה, מיתה דבור לבני חת: ,זסו"ה ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמור, פירוש, שעשה היחוד דאנקת"ם ואאב"ח בקפאון דמאור הקטן דמאן דירד מדרגיה דלי' מיתה קרינא לה, וכיון דלקתה וירדה לבריאה שמכח זה נפסק הזווג דאברהם ושרה מהעולם, שז"ס גניזו דאו"א הפנימים, אכן אברהם עצמו קם בסוד ג"ר, בסיבת מיתת שרה, והיינו דוקא בעת שדבר אל בני חת בלשון זה, גר ותושב אנכי עמכם, כלומר מתוך שנתחבר ביום ד' אל בני חת, שה"ס חות דרגא, שה"ס ירידת אור העליון, בסו"ה וירד ה' לראות את העיר וכו', הנה הרגיש בזה ב' בחי', הא', בחי' גרות בסו"ה גר הייתי בארץ נכריה. והשניה, בחי' תושב דהיינו חיבור גמור כמו שהי' אחד מבני חת, ולפיכך רשות לו לבקש אחוזת קבר עכ"פ.

:

ע"ע ד' רוחות.

:

חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול שכבגדם דיברה תורה. פירוש, לפי הכלל שהכל מסודר תחת שם בן ד' (ע"ע אותיות שם הויה) שהם חו"ב זו"נ, והכתר ככלל בחכמה דע"כ מרומז בקוצו של יוד דהויה, אשר ע"כ נק' היוד בשם חכמה שהוא באמת סוד הכתך הנושא את החכמה : כלומר שהכתר עצמו מתפשט בתוך החכמה ונושא אותו ומקיים אותו עד גבול ספי' הכתר, וכשמסתיים גבול הכתר לא יוכל עוד החכמה להאיר שם.
ובזה תבין את שורש ב' השבטים ראובן ושמעון שראובן ה"ס י' דהויה עם קוצו של יוד, דהיינו כו"ח ביחד כנ"ל, ועקרו הוא כתר כנ"ל, כי החכמה אינה נראית למטה מגבול הכתר.
וסוד שמעון ה"ס החכמה לפי עצמה. בזה תבין שעל ראובן אמרה לאה ראה ה' בעניי שה"ס הסת"א בסוד משה משה, מההסתכלות שורה על מסך דצלצלי שמע שה"ס עוני בלי אור דחסדים ובלי קנינים בסוד כל המוסיף גורע, משא"כ בשמעון אמרה שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה, ולא כתיב ראה שהוא שם החכמה, משום שסוד בן השני הוא למטה מגבול הכתר, וע"כ הראיה נתעלמה משם כנ"ל, ורק בסוד השמיעה לבדו בסו"ה אבותינו ספרו לנו ואנחנו בעינינו לא ראינו, ולפיכך שמעון אותיות שם עון, בסוד שמיעה דעין ולאפוקי מראיה דעין דהיינו סתימת עין.
ולפיכך נק' בחי' ראיה דעין בן רשע: כי אינו נמחק ואינו נסבל בכתר להיותו למטה מגבול הכתר. וז"ס הקהה את שיניו אלמלא הי' שם לא היה נגאל, כי יצאו ממצרים בסוד מכת בכורות, מן בכור פרעה היושב על כסאו וכו' שה"ס הרשע הנאחז למסה מגבול הכתר כנ"ל.
ובן השלישי ה"ס תם , לוי : שה"ס תומיך ואוריך לאיש חסידיך, שה"ס בינה הממשיכה את הכתר בסוד חסדים, וה''ס יומם יצוה וכו' יומא דאזיל עם כלהו יומין, והוא שואל מה זאת : כלומר, על מה נאבדו החסדים שהוא מכח המשכת הכתר למקומו בסוד כתר תורה עם כתר כהונה שכתר תורה ה"ס תומיך וכתר כהונה ה"ס אוריך, ושניהם הגיעו לו בשאלתו מה זאת, שדומה לגמרי לבחי' צלצלי שמע.
משנה שברון: ולאפוקי משאלת מה העבודה: שהוא שאלת רשע ועון לא יכופר, וה"ס צלצלי תרועה שלאחר שנעלמו החסדים אובד ג"כ חיותו.
ושאינו יודע לשאול: ה"ס בן רביעי שגבול בינה רכיב עליו, והוא אינו יוצא לעולם מגבול אשר גבלו לו ראשונים, שה"ס הבינה כל"א.
וע"כ ה"ס יהודה : בסו"ה הפעם אודה את ה'. וז"ס אתה יודוך אחיך ידך, בעורף אויביך: כלומר, כי לא מכה בסוד פנים של האויב וס"א מטעם שלא יוכל לעבור את הגבול אשר גבלו ראשונים, ונודע שלזה צריכים שאלה והוא אינו יודע לשאול לגמרי רק יודע היטב להודות, שה"ס הכאה בעורף הס"א שאינו רואה את פניהם של הרשעים.
וה"ס כתר מלכות : שנתנה לשבט יהודה. וז"ס ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן, כי סוד שאינו יודע לשאול נק' ירידה.
ודומה למ"ש ר' יוחנן אחר מיתת ריש לקיש: אשר על כל דבר הלכה שאמר ר' יוחנן השיב לו ר' אלעזר תניא דמסיע לך, שה"ס הודאה. אמנם אז התחיל להתמרמר ביותר היכן את בר לקישא אשר על כל הלכה היה שואל אותו כ"ד קושיות והוא פתר לו כל קושי' כ"ד פירוקין וממילא מרוחא שמעתתא.
וז"ס ושאינו יודע לשאול את פתח לו, ולפתחון פה הוא זריך כדי לארוחא שמעתתא. ולפיכך אמרו ז"ל כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, שלבן הרביעי אע''פ שעם קדושים נאמן, מ"ם נבחן לבחי' ירידה בסוד רד עם אל כנ"ל.
ובזה תבין סוד ידיו רב לו: שה"ס חסד וגבורה שהמשיך מסוד כתר וחכמה, שבסודו ה"ס רב מלשון גדלות, שידים אלו הם שבים בבחינתו לג"ר ממש דהיינו חו"ב, בסוד חג"ת השבים לכח"ב.

:

(ע"ע אורך לעובי) הם נבחנים בהכרח בכל מדרגה שה"ס עשר ספירות שאצילות ה"ס כתר וחכמה, בריאה ה"ס בינה, יצירה ו"ק, עשיה מלכות. אלא ההפרש הוא שהעולמות אבי"ע הם החיצוניות, וכח"ב זו"ן הם הפנימיות.
וסוד אצילותי ה"ס הראש דכל מדרגה, שבכלל עדיין אין שם כלים אלא שרשי כלים, שעליהם מתפשט אור ההסתכלות ומהם עולה או"ח ממטה למעלה, ושורש הכלים ההוא ה"ס מסך החזק דבחי''ד, וגם בחי' בריאה בבחי' שורש יש כאן שנקרא
בריאה דעצילות : שה''ס עין שרה מכח התחתון, בסו"ה ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, כי כאן שורש הכתוב יוצר אור ובורא חושך, אשר האור ה"ס אצילות, ובורא חושך ה''ס בריאה,
וה''ס או"א דאבא , חו"ב דחכמה: וכאן מעלת אבא חשוב לאין ערוך על מעלת אמא, כי אבא הוא בחי' העליון והאור המושפע ביושר, ואמא הוא בחי' כח התחתון השרה לראות והאור המושפע בחזרה והסתלקות.
גם נבחן בחינת או"א דאמא דאבא: כי בענין מלאכת האו"ח יש פעולה עליונה המיוחסת לעליון, שהסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה, שסוד משה מיוחס להעליון, ורק השררה מיוחס להתחתון. באופן שיש לההבחין כאן בהאצילות בכללו דוגמא של רת"ס דראש: ראש דראש: ה"ס יוצר אור דהיינו כללות האור המקובל והמיועד לעתיד להתלבש בהכלים, שעצמות האור ההוא ה''ס ראש דראש, אמנם,
שורש הנעלם גלגלתא : עדיין אינו מגולה ביציאת הראש וע"כ נקרא קוצו של יוד או עתיק: משום שמכאן יתגלה לעת קץ נקי קוץ העליון.
ומשום שאחר שנעתק מכאן הוא מתגלה בסוד א"א, כתר:
ע"כ מכונה כאן עתיק, שא"א הוא העתקה ממנו. ומשום שעיקר גלגול המדרגות בגדלות וקטנות בגלויים וכיסויים בא ממנו נק' גלגלתא: ולפיכך אנו מתחילים לדבר באצילות או בחכמה בסו"ה ראשית חכמה: כי הראש דכל מדרגה מתחיל להגלות בחכמה ואצילות בסוד יוצר אור כאמור, משא''כ הכתר ה''ס שורש נעלם בתכלית במקום הזה.

עוד יש כאן תוך דראש : שנק' ג"כ או"א דאבא כנ"ל, שסוד חכמה והאבא דתוך הזה, הוא ג"כ בחי' האור המושפע והמיועד להכלים. אלא ההפרש הוא, כי בבחי' ראש דראש אין עוד הבחן לפעולת האו"ח שה"ס אמא, אלא המדובר שם רק בסוד עצמות האור ביחס עליון: שהוא ודאי אור פשוט בלי שום שינוי מראשית הקו עד סוף עשיה, אכן כאן בהתוך עיקר המדובר הוא בבחי' האור המושפע על ידי הסיוע של אמא (בינה, בריאה) שבעזרתה בא אור העליון בסוד לטוטפות בין עיניך, ובשנינה גדולה, הכולל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שכ''ז נקרא אבא דאמא דאבא, או אצילות דבריאה דאצילות, או אבא דתוך דראש, או חכמה דבינה דחכמה, וגם יש אמא דתוך דראש: שה''ס עין שרים כנ''ל. וכל המלאכה והאומנות, שבהם היא מציירת האברים ומגדלם עד שמקבלים צורת הפרצוף הרצוי.
סוף דסוף דראש, או"א דסוף, יסודות דאו''א דאבא: ה"ס חזותות הפועלים בהמסך מבלי להתחשב עם האורות המוסבים אשר יסוד אבא דראש ה"ס משה משה, דהיינו השליפה של הזכרות מהנוקבות וה"ס אבא דסוף.
יסוד אמא : דראש ה"ס בחי"ד בעצם המשמש בראש.
בריאה דאצלות: ה"ס תוך הכללי, ואמא הכללית, ובריאה ובינה. וגם יש רת"ס שהם ע"ס אלא שכולם בחי' אמא, וכאן ראיית צורת החושך בצורתו האמיתית, שהחושך הזה הוא כאור ממש וע''כ נק' כסא הכבוד שהכיסוי וההעלם קיבל כל הכבוד והיקר על כל. וכאן או"א בקומה שוה כי שניהם משמשים שוים להכתר.

:

   אריה ה"ס הימין וסוד החסד (ראש מקוה), דהיינו או"ח היורד בבחי' צלצלי שמע, בסוד אריה אכיל קורבנין, וכל הקרב אליו מות ימות, שה"ס משה משה. והנמשך מאו''ח הזה ה"ס פס לחם (ע"ע אכילה ושתיה) והוא כולל כל החסדים דהיה הוה ויהיה, דכל אלו באים מסוד אראה בסו"ה אסורה נא ואראה וכו' ולפיכך פני אריה אל הימין, ומאכלו בסו"ה הכפירים שואגים לטרף, כי היא חיה רעה הטורפת ושופכת דם כל החי הקרב.
   וה"ס אוכל אכילה : כי האריה (סוד עין הקרב לראות) שופך דם ואוכל אברים מן החי.
   אמנם בסוד הפנים כמ"ש פני אריהי נמצא כל הקורבנין דאכיל מבצטרפין לפס לחם, ואו " ח הזה יורד דרך פה (דראש מקוה) ומסעיד הלב דהיינו אכילת כל אדם. באופן שאח"ח העולה ה"ס אריה דאכיל קורבנין רבים מאד, ואו"ח היורד מבחינה ההוא ה"ס אכילה וסעודה.
אמנם שור: ה"ס אוכל עשב, בסו"ה כתבנית שור אוכל עשב. פי', כי יש ב' מיני או"ח היורד, בחי' א' הוא המקובל בראש מקוה בסוד צלצלי שמע בסוד צל הראשון, דהיינו רק בבואה, ולא בבואה דבבואה, והיינו המקובץ משפיכות דמים דבעלי חיים, בסוד אכילת אברים דבעלי חיים. אכן יש עוד בחי' ב' דאו"ח היורד והוא המקובל בתוך מקוה בסוד צלצלי תרועה, דהיינו צל המוצל מצל שנק' בבואה דבבואה, כי מזבל הנבילות דצל הא' נמשך ויוצא צל שני הנק' דשא ועשב, אשר נקרבים לפומא דשור כמו הבעלי חיים הנקרבים לפומא דאריה כנ"ל, בסוד כלחוך השור את ירק השדה. כי החי האובד חייו מסיבת האריה נק' ירק מלשון ריקנות, כי נעשה ריקן מחיותו, ואח"כ הוא מוכשר ליקרב לפומא דשור והשור לוחך אותו ומשחיתו כלה עם שורשו. וכ"ז הוא בסוד או"ח העולה.
   אמנם בסוד הפנים פני שור: דהיינו או"ח היורד מכל ירק השדה בבת אחת, דהיינו מכל מאכל השור אז נמשך הפנים בסוד השמאל.
   וסוד נשר : הוא המלך שבעופות, וגם הוא טורף כמו האריה, אלא האריה הוא מלך שבחיות הארץ מיום ג' שנראה היבשה ומיום ו' שהוציאה נפש חית הארץ, משא"כ הנשר הוא מיום ה' מסו"ה ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים, וכולל ב' כנפים הימין מהארץ המבורכת ביום ג', והשמאל מפני הרקיע השמים דיום ב', שה''ס גדל האבר מיום ג' ואורך הנוצה מיום ה'. וע"כ יפה כחו (מעבידתא דיום ה') להגביה עוף גבוה מעל גבוה עד פני רקיע השמים. והוא אוכל נבילות ולא אבר מן החי כמו האריה, אלא לאחר מיתתו, משום שכלול מכח השור דהיינו צלצלי תרועה ובבואה דבבואה, ומשום דכליל ג''כ מאריה ע"כ אינו אוכל ולוחך עשב הארץ ממש רק נבלות, אמנם לאפוקי מאבר מן החי כנ"ל.
   אריה שור נשר אדם:
   (עי' לעיל) ובדרך אחר נראה לומר שמסוד יום ה' נבראו כולם בב"א בסוד מרכבה לה', שסוד הסיתום דאומ''צ הבא לראות נק' אריה, והסד לראות נק' שור, והנראה נק' נסר נשר, וכל הסר אשר אתנהרו שם נק' אדם.

:

ה"ס האותיות, (ע"ע אותיות).
כי מעכירת המים שבחכמה (אבא) יצא חומר הראשון האותיות הנק' תוהו, וה"ס כי לשלג יאמר הוי ארץ. וכל העצמות שהם השרשים של רמ"ח אברים הם מאבא.
אש אפר:
האש הוא בבינה, ומעכירותה ושמריה יצא חומר הנק' אודם, שהם מנצפ"ך כפולים. ה"ג שבגי' אפר, כי האפר עכירות שמרי האש הוא, ומאודם האשה נמשך השחור שבעין והדם (נפש) שבתוך הגידין.
זרע : ה"ס שהחומר והצורה צריך להיות כלול מיוד. בסוד אין דבר פחות מיוד, וז"ס זרע יעבדנו (והבן).
אותיות:
אבא לא נתן כי אם חומר כ"ב האותיות העצמות (של הולד), אך בהכרח היה בם הבלא דגרמי', ובאותיות (גוף) אלו משותפת הנפש שהם התגין והוא מאמא, כי אין הנפש נכנסת בחומר אלא אחר שנזרע, שכבר העובר במעי אמא.
אחר מיתה:
ההבלי דגרמי נמצא שורה בתוך העצמות, אבל הנפש חופפת ממעל להם בסוד תגין.
אש שורף:
הנפש ה"ס יוד אלקים דקטנות, והאותיות (שמאבא) כ"ב אלקים דקטנות היותר קשים מהנפש, ומיאלו הל"ב אלקים דקטנות בצאתם מהחכמה מוחא מתקבץ הארתם בל"ב, ונעשה מזה הלב שהוא אש שורף, וז"ס ל"ב נתיבות החכמח.
הדם : הוא הנפש טפת אודם דנוקבא (דאמא), והכלי הוא בשר הלב עצמו שהוא האותיות (דאבא), ובבוא הע"ס דרוח הם הויות דגדלות, הנפש בחי' דיבור הרוח בחי' אמירה.
אותיות:
כחות דנפש בסוד ורידי הדם נק' מלאכים להיותם שליחי הנפש להחיות את הגוף, והם בחי' האותיות כמ"ש בתיקונים דכ"ג, אית מלאכין דמשמשין לאלין נקודין ואינון אתוון.
אותיות די"ס:
י"ס יש בהם יוד אותיות שהם: כח"ב אמ"ש, חג"ת בג"ד, נהי"מ כפר"ת.
אב''א:
ע"ע זו"נ אב"א וע"ע זו"ב דקטנות.
א' הוא חג"ת:
אמ"ש, וא' כוללת ג' אמצעית חג"ת, כי גויה (גוף) נבראים מרוח שהם חו"ג ב' יודין של א', ו' מן א' הוא ת"ת באמצעיתא.
א' ה"ס חסד רז"א:
ז"א אין לו אלא ו"ק וכו' (וז"א ה"ס אותיות) לכן גם האותיות אינם אלא ו"ק, ולכן אות א' מתחיל בחסד, (ע"ח ש"ה פ"ו).

:

כי חזר סוד ה י"ה , דראש מקוה לפעולתו ונפסק הדביקות, ושוב נתפצלה חלק אחד מי"ב מסוד ח' ונעשה ח' ל ה' , וה י' שנתפצלה חזרה לאבא.
וז"ס הפסק הזווג : דהיינו מחמת שחזרו ונתחממו בסו"ה ומראה ה' כאש אוכלת בראש ההר. ובזה תבין סוד זווג זו"נ : כי האבידה דצלע העליון גרמה שנתנסרה כל אותו הבחי"ב מפרצוף הז"א.
ונודע אשר יסוך א"א ה"ס ז"א , וכיון שנאבד הג"ר משם נשאר רק בבשר, כלומר אותו ה י' שנחקק ונפצל מ ה' בסוד אבא, יורד באומ"צ ונוקב בהסיתום, והעלם חלק י"ב מהנוק' שחזרה ח ונעשית ה כנ"ל.
והוא מכונה בשם בשר : כי הוא בא (מכח) סר וחלקה של הנקיבה היא, ואח"כ בסוד ויסגור בשר אחר לקיחת הצלע ג"כ נחסר גם מג"ר, כי לקיחת הצלע ה"ס נסירה (בגרזן דמקוה"נ).
ואז חזר ויבן את הצלע : שנמצא האבידה ואגלאי מלתא למפרע דיש כאן ג"ר, אמנם דוקא בבחי' אשה כלומר בסוד ה' עם נקב חסרון דסיתום אומ"צ, שה"ס איהי נטיל גבורות ונבנה כותל דידה.
ואח"כ כשהאדם החזיר את הבחי' י' לתוך נקב של ה' אמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, כי אחר שהאדם כבר פרש ועזב ממעשה דאו"א הפנימים וע"כ אתמלי בחסדים דכל"א. וע"כ אותה י' אינן סותם ל ה' להיות ח ' כי הוא בא ע"ס לצאת תיכף, כי רק להוציא בשר חי קמתכוין, הנק' בשר אחד : שה"ס בשורת הזרע, מלשון בא סר זה רע, שה"ס אאב"ח הויה דכלא אור לי, דהיינו זה רע ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה.
וצ"ל כאן עצם ה"ס א"א, בשר ה"ס ז"א: כמ"ש במ"א שתוך דמקוה ה"ס א"א וה"ס עצמות הפרצוף, ואומ"צ שבא בפנים קטן ה"ס ז"א, וה"ס יסוד דא"א וה"ס בשר מחמת לקיחת הצלע לבנין פרצוף נבדל ונעזב ממנו.

:
דהיינו ז"א השורשי שה"ס ש"ת דנה"י דגלגלתא (ע"ע יסוד) שנה"י דס"ג אשה ראשונה שלו (ע"ע ב' מלכים) שאח''כ עלו שניהם למ"ן למעלה מטבור ופרסא אשר הז''א חזר ובקע לפרסא וירד למקומו למטה מטבור, (שה"ס מ"ה פנימי), והנוק' ראשונה שלה כיון שעלתה לא ירדה עוד, בסוד האשה עולית עמו ואינה יורדת עמו, שה"ס ישסו"ת שלמעלה מטבור כנודע, שנקרא מ"ה החיצון.
:

(או"ח ואו"י יש לו (לא"ק לצורך הנקודים) אחד מלמטה למעלה בפנימיותו מהטבור עד העינים, ומשם יוצא עיקר הארה לצורך נקודים שהוא שם ב"ן נוקבא, אבל נעשה מאור חוזר כנ"ל. וגם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור מלמטה מטבור, ומאיר בנקודים דרך נקבי העור ודרך טבור ודרך פי היסוד ודרך נקב האחור.

:

מקורו מנה"י דס"ג שירדה ועטרתו לנה"י הפנימים החסרים ג"ר, משום שע"ב (וס"ג) נפסקים ממעל להם על הטבור. ונמצאים השיפולי מעיים דס"ג (שהו"ס נוק') דהיינו נה"י שלה מטבורה ולמטה שהם בערך נה"י הפנימיים בבחי' ג"ר, ( ע"ע נה"י דס"ג) נמצאים מכתירים ומעטירים את היסוד הפנימי בסוד נקבה תסובב גבר, ונמצא הז"א (ע"ע יסוד) מתעטר בה כלומר שקונה כתר וראש מנה"י דס"ג שהם בחי"ב, ובאותו הכתר משמשים שניהם, נה"י פנימים שהו"ס ז"א ונה"י דס"ג שהם סוד נוקבא והיו לבשר אחד.

:

   ענין זה אמור בעת הזדככות המסך והסתלקות האורות מהכלים שהאורות מתמעטים בד' קומות זה למטה מזה, עד שהמסך מתעלה להכתר דהיינו שמזדכך כולו. (ע"ע הויה בריבוע) ויש כאן ג' הבחנות: אב"א, פב"פ, פב"א, כי בעת שהכלי והמסך עסוק בהזדככותו הריהו בוחר את הזכות שלו ומעדיפו ביתר חשיבות על האור הדבוק בעביותו, שהרי האור קשור בהעביות שבהמסך ועכ"ז מזדכך ועוזב את עביותו עם האור ביחד, ונמצא שכפי השיעור שהיא ממאסת בעביותה כן ממש באותו השיעור מרגשת שנאה גם אל האור הקשור בעביות שלה להיותם באים לה בבת אחת ביחד, ונמשך זה כל עוד שאור עומד בסמוך לה – באופן כשנזדכך המסך מבחי"ד ועלה לבחי"ג הרי כל זמן שהאור נמצא עוד בבחי"ג הרי אותו הכלי הריקנית דבחי"ד שנשארה עזובה מהעביות שהיה בה וכן מהאור הקשור בו, נמצאת אחור באחור עם אותו האור שנמצא עומד בבחי"ג, כי נבחן אז שהופכת פניה למטה, כלומר עליונים למטה ותחתונים למעלה. כי העביות ה"ס הפנים של הכלים כי שם קשור האור כנ"ל, (ע"ע הכאת או"מ באו"פ) והיותר זך היה נבחן ליותר גרוע בעת שהאור היה מלובש בהכלי, ונמצא שהחלק היותר זך הנמצא בהכלי היה נחשב לאחור שפירושו שאינו מאיר, אמנם עתה בעת ההזדככות הרי הפכה הכלי את פניה למטה, כי את העביות מאסה שמשום זה נעשה בה העביות לבחי' מטה ודבר זול, והיותר זך שבה שמלפנים היה בה לבחי' פנים הנה עתה החשיבה אותו לבחי' מעלה, כלומר לדבר חשוב אשר נבחן כקערה שנתהפכה על פיה עליונים למטה ותחתונים למעלה, שהוא ההזדככות האמורה שגורם להסתלקות האור והעליה לבחי"ג המתבארת בצורה זו אשר הכלי הפכה פניה מן האור, וע"כ האור נסתלק הימנה כאמור.
   וגם האור העומד עתה בבחי"ג נמצא ג"כ בהפיכת פנים מהכלי, משום שדרך האור בכל מקום, אשר פניו הוא רק להעביות שבהמסך, כי שם עושה זווג דהכאה ושם מתקשר שיעור גדלותו וקומתו ואפי' שעומד בכלי דז"א במסך דבחי"ג היינו חלק העב ביותר שנמצא בכלי זו ואחוריו אל הזך, ונבחן ע"כ שפניו אל העביות. אמנם כלי העזובה מהאור הרי פניה אל היותר זך ואחוריה אל היותר עב, א"ב המה ממש אחור באחור שזה פניו אל צד העב וזאת פניה אל צד הזך, זה אחוריו אל צד העב וזאת אחוריה אל צד הזך.
   והנה אחר זה שנזדכך המסך גם מבחי"ג ועולה אל בחי"ב, אז נבחן אשר הכלי התחתונה העזובה דבחי"ד מתחלת להרגיש את האבידה שלו משום המרחק הנעשה בהאור וההפסק בינה ובינו בספירה ריקנית דז"א, וע"כ נעשה בכלי הריקנית דבחי"ד חושך כפול עד שאינה יכלה לסבול, ואז מתחלת להשתוקק אחר האור הקודם שהיה מלובש בה ועמו יחד גם את בחי' העביות הנשאר בה להיותם קשורים תמיד זה בזה שאין האור מתקשר רק בהעביות שבכלי כנ"ל, וע"כ נבחן עתה אשר הכלי חוזרת ומחזרת פניה למעלה ואחוריה למטה, כלומר שחוזרת לקדמותה שהיותר עב היא מרגשת להיותר חשוב והיותר זך ליותר גרוע.
    והכלי דבחי"ג הריקנית מאור שלה העומד בבחי"ב, הרי גם היא הפכה פניה למטה בעת ההזדככות כמ"ש בכלי הריקנית דבחי"ד עש"ה. ולפיכך נבחנים ב' הכלים הריקים האלו שהם פב"פ כלומר שדבוקים זה בזה בתכלית הדביקות שאך אפשר להמצא ביניהם, דהיינו שיש להם יחס היותר קרוב האפשרי ביניהם, שהרי כלי דבחי"ג הפכה פניה למטה ואחוריה למעלה, דהיינו היותר זך נעשה בה יותר חשוב והיותר עב נעשה בה יותר גרוע, שבערך הקודם שבעת מילואה, נבחן עתה ששמה עליונים למטה ותחתונים למעלה כקערה שנתהפכה על פניה כנ"ל עש"ה. והכלי התחתונה של בחי"ד הריקנית נבחנת עתה שחזרה לקדמיתה לחשוק אחר האור ומחשיבה את העביות, שנמצאים שוב עליונים למעלה ותחתונים למטה וראויה עתה לקבלה.
   ונודע שהעליון אינו משפיע לתחתון אלא בבחי' היותר גרוע שבו, והבית קבול של התחתון מחויב להיות בדבר היותר חשוב שבו, ונמצא עתה אשר הכלי דבחי"ג יצאה לפנים מהשורה בהיותה משפעת להתחתונה מבחינה היותר חשוב שבה דהיינו מבחי' הפנים שבה והוא משום שהכלי ההוא מרגשת עתה את הפנים לאחור דהיינו היותר עב ליותר גרוע, ומתוך שבית קיבול של התחתון על היכנה הרי מקבלת מבחי' היותר חשוב שישנה בהעליון שזהו פב"פ.
    מרחק א': וזהו מכונה מרחק א' שהוא המצב היותר נעלה המצוייר בהכלים, דהיינו שהתחתון יוכל לקבל מבחי' היותר חשובה בהעליון שהוא לפנים מן השורה, כי חוק הוא שהעליון אינו משפיע מעצמו רק מבחי' היותר גרוע כנ"ל.
    ב' מרחקים: אמנם אח"ז כשהמסך מזדכך לבחי"א שהאור מסתלק גם מבחי"ב ועולה לבחי"א, והנה עתה יש ב' ספירות ריקניות בין האור ובין כלי הריקנית דבחי"ד דהיינו בחי"ג ובחי"ב, שאז נבחן שבחי"ב הפכה פניה למטה וכלי ריקנית דבחי"ג אחר שנמצא מרחק אחד בינה ובין האור שנתעלה לבחי"א הרי נעשה בה חושך כפול, שאז אינה יכולה לסבול ומחזרת פניה למעלה ואחוריה למטה דהיינו שחוזרת לקדמותה, הרי בחי"ב ובחי"ג נמצאים עתה פב"פ, אמנם בחי"ד הפסידה את הפנים דכלי העליונה שלה הבחי"ב, להיותה שבה לקדמותה עליונים למעלה ותחתונים למטה, ומתוך שהעליון משפיע ביותר גרוע שבו הרי שמשפעת לבחי"ד מבחי' אחור האמיתי שבו, וא"כ נבחנים ב' הכלים של בחי"ג ובחי"ד שעומדים פב"א דהיינו פנים דבחי"ד נגד אחור דבחי"ג, וההפסד רב מסבת ריחוקו של האור ב' מרחקים כמבואר. 
   ואחר הזדככות כל המדרגות נמצא המצב שכתר וחכמה הם פב"פ, משום שאין מהחכמה אל האור שנתעלה להשורש רק מרחק אחד דהיינו כלי דכתר הריקנית וחו"ב פב"א, ועד"ז שאר הכלים, והכתר עם האור נמצאים אב"א ודו"ק.
    ב' מרחקים: הרשימו החופפת על הכלים אינה יכולה להיות רק בכלי העליונה ממנה שהיא מרחק א', אבל לא בכלי העלי עליונה שהוא ב' מרחקים, עד"מ אור הרשימו דחסד הנשאר אחר הסתלקות אור החסד שמחויבת להמצא ממעל להחסד בסוד תגין החופפין על האותיות, בסו"ה ונפשו עליו תאבל, הנה מקומה בכלי דבינה שהוא ממעל לכלי דחסד אבל אינה יכולה לעלות לחכמה או לכתר, כי אז תפרוש מן הכלי שלה.

:

   שם ב"ן נפש ושם מ"ה רוח .
   ב"ן : זו"נ הם הבנים, וישסו"ת מ"ה גי' אדם, מהם האבות של הבנים ב"ן. (ש"ו פ"ב).
   ב"ן: כתר ב"ן הנק' גלגלתא, אינו מפרצוף לפרצוף כנודע. ותבין זה ממקורו כתר דנקודים, המתחיל מטבור דא"ק ולמטה, דהיינו ראש א' של הנקודים. וע"ע טבור, שכלהו ע"ס דראש נקודים הם בחי' ע"ב וראש הב', כי הישסו"ת שעומד מחזה עד הטבור הוא הראש הא', וע"כ ג"ר דנקודים דקטנות המה ע"ב, ואין בהם מבחי' גלגלתא ולא כלום, שהרי כולו מסתיים למעלה מסבור עש"ה.
   אכן אח"כ בזווג דגדלות, שנזדווג יסוד דא"ק שהאס מחה דא"ק, שראש הא' שלו מצטרף לפרצוף להיותו פרצוף פנימי, שגו"ע שלו עולין ממש לאח"פ דישסו"ת שלמעלה מטבור, וע"י זווג דמ"ה דא"ק הזה יבא גלגלתא וראש הא' בכתר ב"ן שלמטה מסבור. ולפיכך כל כתר באן שייך לכח המ"ה, ולב"ן עצמו משורשו אין לו מבחי' גלגלתא כלום.

:

   הויה דב"ן ה"ס אור היוצא מהעינים שה"ס אור הנקודים, שמקורו הוא צמצום ב' דא"ק, שהמלכות דא"ק נתחברה יחד עם נה"י דס"ג שהם בחי"ד עם בחי"ב שבתחברו לבחי' אחת ממש בסו"ה ותלכנה שתיהם, שחיבור הזה גרם שעלתה המלכות ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה שנק' עינים, דהיינו שנעשה בזה צד נוקביות בכל ספירה וספירה, עד שהיתה לנוקבא לספירת החכמה המכובית שם בקבי עיבים, ובסיבה זו נתבקעה כל מדרגה לשתים, כלומר הע"ס דראש המכונים: גלגלתא עינים אזן חוטם פה, נחלק עתה כמו ב' מדרגות ראש וגוף, כי כל מעלת ראש מוגדר בזה אשר המסך המכונה נוקבא או מלכות נמצאת למטה מהספירות, (ע"ע מסך ע"ע הסת"א). ועתה אשר המלכות עלתה לעינים ושם נעשה הזווג דהכאה ועליית או"ח, נמצאים מחמת זה ג' הספירות אזן חוטם פה שהם בינה ז"א נוק' של ראש, אשר ירדו לגמרי מבחי' ראש לבחי' גופא, שהרי המסך נמצא עתה ממעל להם בעינים כאמור, שזהו גדר של גוף ולא ראש, (ע"ע הסת"ב).
   והרי לפניך שהע"ס דראש נבקעו לב' מדרגות ראש וגוף, ועד"ז ע"ס דתוך נבקעו ג"כ על החכמה שבהם, ובינה וזו"ן דתוך דגופא יצאו לבחי' סוף ונה"י. ועד"ז ע"ס דסוף דגופא המכונים ע"ס דנה"י נתבקעו ג"כ על החכמה שבהם, ושם נסתיים עתה הפרצוף. ובינה וזו"ן דע"ס דבה"י יצאו לגמרי לבר מכל אצילות פרצוף ההוא, שענין הזה מכונה צמצום נה"י דא"ק.
   הויה דב"ן: ממולא בההין כזה: יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה שבגי' ב"ן, שבתוכנו אין זה אלא הויה כפולה, כי מילוי היוד הוא ו"ד שבגי' יו"ד, ואח"כ המה ממש שוות רק כפולות, והוא יורה שכל מילויה הוא רק ענין התחברותה עם הויה דס"ג לאחת כנ"ל, ואין בזה חידוש אחר אלא בדבר התכפלות הבחינות וחיבורם לאחת. ונודע שכל דבר המילוי דאותיות הוא המראה לנו בחינת המסך ואו"ח המעלה, ויותר מזה אין לנו לבקש מן המילוי אותיות. (ע"ע מילוי) (ע"ע השתלשלות הפרצופין).

:

הוא ג' הספירות בינה גבורה הוד, המתיחסים בקו השמאלי דכל פרצוף, כי בקו ימין חח"ן, ובקו אמצעי דת"י, ובקו השמאלי בג"ה.

:

ה"ס ההארות דיום ב' דמעשה בראשית ודיום ד' דמע"ב, והדינין שולטים שם בסוד מה שלא נאמר כי סוב ביום ב', וביום ד' לקו המאורות, וע"כ אמרו ז"ל אין מתחילין בב"ד. ובזוהר עקב אות מ"ו פירשו יותר וז"ל: אין מתחילין בב' (יום ב') ואין מסיימין בד' (יום ד') דהיינו בב' ד' עם ערב רב דלא הוו שלוחי מצוה דלא אתגיירו לשם שמים, לבתר דאתעברו מעלמא מני קב"ה לנטלא שני לוחות אבנים כראשונים (כלומר בטרם מתן תורה היו בבחי' ערב רב וע"כ אין מתחילין בב"ד שה"ס זוגות. אמנם נמתקו אחר מתן תורה שה"ס לוחות אבנים לוח דיום ב' לוח דיום ד' עש"ה) ועי' בזוהר כי תצא אות ק"ד וז"ל: סדר בריאתן לאו כסדר שימושן (קאי על ז' ככבי לכת) ובגין דא חמה ומאדים סומקי דגיהנם אתבריאו ביום ב' לבנה שבתאי אתבריאו ביומא רביעאה כפנא (רעב) וחשוכא ובגין דא אין מתחילין בב"ד דגיהנם אתברי ביומא תנינא, ולקותא דנהורין ביום ד'.

:

   שניהם נבראו ביום ה' דמע"ב שה"ס נחי"ד, אלא שם נבראו ב' בחינות חיות, (בסוד יעמד חי). הא' הוא כל הנמתק וקם לו מכבר, שהוא נק' בהמה, שיש שם ג' מינים שור כשב עז, (ע"ע שור). שכל אלו טהורים המה, בסוד שבעה שבעה איש ואשתו שהביא נח אל התבה.
   ויש הבחן ב' שנקראת:
   חיה: והמה טמאים בסוד שנים שנים באו אל נח אל התבה. דהיינו מבחי"ד שכללה עמה גם בחי"ב, בסוד שפחה כי תירש גבירתה.
   טורפת טרף: והסימן בין בהמה לחיה הוא, שהחיה אוכלת בשר וטורף טרף, בסו"ה חיה רעה אכלתהו, כי יש בה הארס הטורף דבחי"ד, משא"ב הבהמה אינה טורפת.
   שור אוכל עשב: כי אוכל וניזון רק ממה שנברא ביום ג' דמע"ב, דהיינו עשב ודשא.
   עשב, מזריע זרע בלי חיות, בסו"ה מחשיך עצה במלין בלי דעת, ומשם מזונות הבהמות ואל יקרב לאכול באסר, כי אין להם אחיזה כלל בכל שנברא מיום ג' ולמטה, (בדומה למטבור ולמטה), אכן נק' שור מלמפרע ביום ב' דמע"ב, וע"כ הוא טהור בשבעת ימים תחת אמו. וכל טהרתו הגיע לו מהעשב דיום ג', ומסוד השבת שהמשיך ההארה דיום ב' ליום ג', שז"ס הזאה יום השלישי ויום השביעי יטהר, שפרה אדומה תמימה שהיא אמו דהשור נשרפה לאפך,שבכח הזאות שה"ס המשכות קצרות של יום ג' ויום ז', הגיע הטהרה לנוגע במת, בסוד בהמה טהורה כאמור.
    ובזה תבין סו"ה אריה כבקר יאכל תבן: כי אריה בסוד עולם העליון ביום ב' היה לגמרי חיה טהורה, ומשם ה,ס החסד, אכן בעוה"ז הוא חיה טמאה וטורפת, משום שניזון דוקא מבשר כדי להשיג חיותו ממקום הגבוה, וכיון שנכלל בעוה"ז מבחי"ד, הוא ממית את החי וניזון מבשרו. אכן בתיקון העתיד יאכל תבן שה"ס עשב הנ"ל מאכל השור, ויספיק לו להזנתו כמו בשר חי. ויתבאר זה בסו"ה כי שם אה"י עמה וכל אשר לו נתן על ידיה עש"ה, אשר אור העליון דיום ב' האיר בהעשב דיום ג' באור החיה עד, שהיה מספיק לאכילת האריה.
   שור אוכל עשב: ופשר לבאר יותר מהנ"ל. שלאו דוקא עבודת השור נמשך מיום ב'. כי השור ההוא לאריה טהור יחשב שאינו טורף ח"ו, אלא אדרבא ממשיך כל החיות, אלא שור ה"ס השר לרעות, שגרם לעשב מזריע זרע דיום ג', כי לא שר לדראות דריסה. אלא תחילת כונתו היה לרעות את עצמו בעשב הארץ, שבאמת צמח שם לברכה גדולה, ומה שנברא ביום ה' הוא סוד האל דכל"א. שנגמר תוקפו ביום ה'.
   וזהו כל החילוק בין אריה אל שור :
   כי האריה הוא בא' לראות ושור הוא בעין לרעות עשב לקיומו עצמו, וע"כ בעוה"ז נמצא האריה טורף ושור בהמה טהורה.
   ובהמרכבה: אריה ה"ס חסד לימין כי חסד כולל ג"ר כנודע בסוד ז"ת, ושור הוא שמאל להיותו מדחה את הג"ר .

:

פרצוף א"א מכונה בוהו, כי הכתר דאצילות כולל ב' פרצופין הנק' עתיק וא"א. ועתיק מכונה תוהו, ע"ש שמתהא עיני הבריות משום שבו אפסיות ההשגה. וא"א מכונה בוהו מלשון בו הוא, כלומר שהעתיק מתגלה בו לאט לאט, ועל ידי א"א מתגלה באצילות .

:

זה חכמה ע"י שמזדווג עם אמא, (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

ה"ס דרגה הרביעית בעביות הכלולה באור העליון, ומכונה ג"כ נקודה האמצעית או מלכות, וה"ס ה"ת דשם הויה.

:

   שורשה גבוה מאד נעלה, שה"ס בחי' אחרונה שבא"ס המכונה ניצוץ בורא, וה"ס הבחינת יש מאין, כי חוץ מזולתה כל הנמצא הוא בחי' יש מיש ודאי כי אין לך נותן מה שאין בו, זולת אותה בחי' אחרונה האמורה נתן ממש מה שאין בו מכל הצדדים. כלומר, הפכי אמיתי עד לקצה מכל הבחי' הטובות והיופי והחכמה והנימוס והטעם, וכן מבחי' השכליות הנעימות וכן מבחי' האמת. שמצד היופי הוא מאוס בקצהו ומצד החכמה הוא סכלות בקצה ומצד הנימוס הוא בלתי מנומס ומצד הטעם הוא מד מאד ומצד נעימות הרוחני הוא עד להקאה ומצד האמת כולה שקר שאין לה שחר. ואם תתמה איך אפשר לבחינה שפלה ומאוסה וכו' כנ"ל שתהיה מצויה בא"ס ב"ה, התשובה היא שהרי כולו שקר כי אינו כן שאין לה מציאות אפילו בתחילתה. אלא ז"ס המובא בסד"צ בני בנינין במקום דלא הוי. אלא דבר אמת יש בבחי' שליטתה שהרי היא עשתה הצמצום והחלל הפנוי, ואיך תאמר שהיא שקר, (*) אלא בלתי מושג בלבד, (ע"ע עצה"ד).
   הגהה (*) ובאמת גדרתי אותה במושג נאמן שהוא בחי' פעולה בלי חומר, והיינו הרצון לקבל כי זה החומר המצטייר בה הוא שקר גמור.
   שינויים דבחי"ד הוא רק בהארתה: ועוד תדע שאין שום הפרש מבחי' אחרונה הנ"ל מעת שעשתה הצמצום עד בתחתית השאול צורתה אינה משתנה, אלא כל הפרש הוא שבסוד בחי' אחרונה היתה בסוד ניצוץ בורא מזהירה ומאירה עד לאין ערך, ולפיכך בטלו כל הטעמים השפילים הנ"ל. משא"כ למטה כשהוצגה אותה הבחי' במערומיה בלי ניצוצין מזהירין, אז נבחנת לשאול תחתית. ואמנם מנקודת הצמצום עד למטה פעולתה לאין קץ, וה"ס בה' בראם. וז"ס ע"פ שנים עדים יומת המת שהקשו בזוהר החי מיבעי ליה, ותרצו, המת דא ס"מ שהוא מת מעיקרא, שה"ס מה שאמרנו שכולו שקר ובני בנינין במקום דלא הוו, כי לפי האמת אין שום טעם והבנה ותפיסא במשהו איך נקודה בלתי ממש כזו יעשה צמצום וחלל פנוי, ואם שקר הוא כל החלל והמקום פנוי אינו במציאות ואיך בני בנינן?

:

ז"א הוא יה"ו, ואח"ב המלכות נמשכת מקצה הת"ת שלו שהוא בנהי" שלו, ושם סוד ה' אחרונה שבשם שהיא הבחי"ד שלו, (ע"ח ש"ד פ"ג).

:

כמ"ש בע"ח, מפני שאין לה למי להאיר. והענין, כי בעת שמסתלק האור מהמלכות, הרי היא מחזרת פניה למטה. פי', שבחי' העביות שבה שהעלה או"ח עד לכתר שה"ס פנים, נמצאת עתה בעת הזדככות אשר מחשבתה לבחי' היותר גרועה, שהרי ע"כ עושה ההזדככות, ובהפיכת פנים הזה היא אובדת את בחי' הרשימו דבחי"ד. משא"כ בהסתלק האור גם מבחי"ג, שאז הכלי דבחי"ג גם כן מחזרת פנים לאחוריה למסה, אשך אז גם כלי מלכות מחזרת פניה למעלה, מפני שהאור רחוק ממנה ב' מרחקים, ונמצאו כלים של בחי"ג ומלכות פב"פ, (ע"ע ב' מרחקים), אשר אז אותה הבחי"ג שבכלי דז"א מאירה אל כלי דמלכות, שבזה נשאר גם במלכות בחי' רשימו דעביות דבחי"ג, וע"ב אין הרשימו דבחי"ג מתבטלת, כי כלי דז"א אפילו בזמן דהפיכת פנים למטה, ג"כ צריכה לאותה העביות שבה, כדי להאיר לכלי מלכות, משא"כ כלי המלכות לא החזיקה את העביות דבחי"ד שבה, כי אבדתו בעת הפיכת פנים למסה, שהשפילה את הרשימו, כי לא היתה צריכה לה כלל, מפני שאין לה למי להאיר, כי אין שום כלי למטה ממנה ודו"ק.

:

   (בע"ח של"ט דרוש ב'), וז"ל, והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת עולם היה ע"י נס, בבחירתו ית' וכו' כי לא היה שם הכר נוק' עש"ה, פי', שע"י העלאת מ"ן נתעורר הזכר העליון ועוזב את או"א ודבק באשתו, אולם בלאו הכי הנה הוא עסוק למעלה לקבל שפע ולינק מאמו כמ"ש שם הרב, הרי שהזכר מזדווג עם הנוק' בלי בחירתו ורצונו החפשי, אלא מתוך דחיפה של הנוק' ע"י שמתקשטת עצמה וכו'. וזה אמרו שבזווג הא' כדי לברוא העולם נזדווג עם הנוק' מכח בחירתו ית' והרצונו החפשי, מבלי הכר נוק' שידחפהו לכך.
   ומ"מ בחר ועזב את או"א ונזדווג בה עש"ה, והבן. (כמו"ש בכל"א), וע"כ הזווג הזה נעלם מאד, ולא היה בבחי' זווג יסוד דילה ביסוד דילה וכו'. לכן הזווג הראשון ההוא היה ברצון העליון שכולו דכורא ואין שם הכר נקבה עש"ה. והיה במחשבה מוחא עילאה, (כל"א) ע"ש.

:

מלשון טיחה ומשיחה הנמשך משמן הטוב היורד על הראש. וזסו"ה הבוטח בה' חסד יסובבנו, אשר כל הזוכה לבטחון אמיתי בה', אז החסד יסובבנו תיכף כמו שמכבר השיג החסד בהוה, אלא בסוד אור מקיף, וע"כ אומר יסובבנו. אכן או"מ הזה מופיע בו כולו בהוה כמו שכבר קבלו כולו, ואם אינו כן אין בטחונו בשלמות, וזסו"ה ובסתום חכמה תודיעני והבן.

:

   הוא האמונה בעצמו. ופירושו הפסיכולוגי הוא, הרגש היכולת לסבול, כי אין לך דבר העומד בפני הרצן חוץ מהתשת כח או חוסר הסבלנות להתיגע, וע"ב הגבור שמרגיש בעצמו כח סבלנות עד מאד ואינו שב מפני כל, הוא מאמין בעצמו והוא בוטח בכחו, והחלש הוא מי שמרגיש בעצמו שאין לו כח הסבלנות, וכשחבירו יסוב לו יסורין לא יוכל לסבול וע"כ נכנע אליו תיכף מתחילה.
    ותדע שה"ס כל הקנינים והמעלות שכללותם הוא חכמה גבורה עשירות: שחז"ל סימנו אותם לכל הזוכים להשראת השכינה. כי אנו רואים שאין שום קנין מושג בלי יגיעה, ולקנין גדול יסורים גדולים ולקנין קטן יסורים קטנים, ואין צ"ל בקנינים רוחניים אשר צריכים ליגיעה מרובה. במלה אחת, שהיסורין מוקדמים לכל קנין, להיותם המחיר של הקנין ומקציב את הערך של היקר, כמו שנראה אשר בעד ככר לחם נותן שעה א' של יגיעה ובעד בגד נותן שבוע א' של יגיעה ובעד בית נותן שנה או שנתים של יגיעה, כי הכסף שנותן אינם אלא סימן ותואר של זמן-יגיעה.
    ואין בזקנים אמונה בעצמם , כי מדת הסבלנות שאדם מרגיש בעצמו, דהיינו הרצון וההסכמה לסבול מכאובים ויסורין בשיעורם המחוייב להשגה של איזה קנין, הוא הוא אור החיים אשר בהבריה. ולפיכך עד ארבעים שנה אדם מצוי באור החיים על שלימותו, ולפיכך עד אז הבטחון והאמונה עצמית על בוריו, משא"כ אחר ארבעים שנה כשמתחיל לירד ממסילת החיים כן אובד חלקי בטחון ואמונה עצמית, עד שנתרוקן מכל בטחון ואמונה עצמית בשעת שקיעת אור חיותו.
   רוח ה', רוח הקודש: ומתוך שהחכמה הוא יקר הקנינים ומבחר המעלות, מובן עם האמור אשר המחיר בעדה הוא שיעור היותר גדול שביסורין ומכאובים הרגיל לתשלומין בעד קניני עולם. ואצ"ל בינה הרוחנית שהוא מבחר כל חכמות העולם, הרי המחיר שלה עוד מעלה מעלה ממחיר החכמה החיצונית. וע"כ יש לשאול מנין הבטחון והאמונה עצמית שיסגל לילוד אשה לקבל עליו סבלנות גדולה כזו? והענין הוא שלזה צריכים באמת להופעת רוח ממרום, שפירושו שיעור של חיים הבלתי רגיל בדרך הטבע של הבריאה, שבזה משיג כח סבלנות במדה מספיקה לסבול כל המכאובים והיסורין הקצובים למחיר של החכמה ובינה עליונה.
    וכיון שכן, יש לו ג"כ הבטחון והאמונה עצמית לרדוף אחר החכמה כי זה תלוי בזה, כי הרגש האדם בעצמו הוא ענין אמיתי כמו הרגש הרעב והשובע, וכל שיש לו חיים מרובים יש לו כח הסבלנות למכאובים, וע"כ יש לו בטחון ואמונה עצמית. ולהיפך, כל שחייו מועסים אין לו כח הסבלנות ואין בו אמונה עצמית. ולפיכך אי אפשר לזכות לחכמה עליונה, זולת ע"י מתנת רוח הקודש ממרומים כמבואר.
     מצוה אחת: ואמרו ז"ל, עשה מצוה אחת מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות. פי', כי יש ודאי הכנה באדם המכשרתו להתכלית, דאל"כ ודאי לא היה מוצלח כלל אליה. והנה הכנה זו נקראת אמונה, דאע"פ דלית מחשבה תפיסא בי' כלל, מ"מ מפעמת האמונה בלב האדם שיש משגיח עליון כל יכול שלעתים הוא פונה אליו בכל הויתו, כמ"ש גנבא אפומא דמתחרתא רחמנא קריא. ואנו מוצאים גם החפשי ביותר בדעותיו שמתעורר פעם בעת צרה ופונה למשגיח העליון, אכן המציאות נערכה לפנינו בצורה כזו אשר היא סותרת בהחלט אל האמונה האינסטינקטית הנמצאת באדם מטבעו. ולפי"ז יש לשאול מה הועילה ההשגחה בהכנה זו שנטעה באדם.
      אמונה: אכן כטוב ומשחרי ימצאונני. והטעם פשוט, שכן הוכן בטבע השכל האנושי שיוכל לגלות מני חושך כל הנסתרות, שהרי אנו רואים בכל דור ודור מתגלים נסתרות להפליא מתוך חקירת השכל, ודברים המוכחשים בדור העבר נעשה למציאות ממשית בדורינו זה. וכל זה בכח השכלת השכל וחיפושו בתוך החושך של הבריאה, אשר לפי"ז הוא פשוט ג"כ, אשר אם היו חוקרים האלו משכילים בביקוש וחיפוש אחרי ה', היה זה נתגלה לפניהם לא פחות משאר מסתרי הטבע, כי אם הוכן באדם התכלית האמור א"ב וראי הוא דרך טבע לא פחות כלל משאר דרכי הטבע, ועכ"ז לא שמענו ולא ראינו מי מהמשכילים החפשים שיגלה באפס מה מהתכלית האמור, ואדרבא ע"פ רוב המה עוד המכחישים לגמרי את ההשגחה.
      ודעי אשר הסיבה היא מפני שנמנע מהם כח ההשכלה שהוא האומנות השכלי והידים הממששים בתוך אפילת המושכלות כמו שמצוי להם בשאר מסתרי הטבע. אמנם כן בדרך הטבע הפשוטה הוכן משום זה האמונה האינסטינקטית, כמו בחי' אפילת המושכלות בשאר החכמות. כלומר, הסוביקט שידי השכל יוכלו לתפוס אותו כל משך הזמן הנחוץ לו למשש אותו ולהשכילו עד שיגלהו, ואמונה האינסטינקטית שבו מקרב לו את החומר הזה. אכן אמרנו שהמציאות וקיומה נערכה לעינינו באופן כזה המכחשת את ההשגחה בהחלט, ולפיכך ישמט מתחת המשכיל כל כח אמונה שיש בו מטבע, ועמה כל החומר הנחוץ לו לתפיסת ידים של השכל למששו ולהשכילו.
      יחיד ורבים הלכה כרבים: אחרי רבים להטות : ולא עוד, אלא אפילו אותו המשכיל שמסיבות הטבע מרחיבין לו מעת את האמונה, מ"מ נכשל בה מכח הכרעת רוב העולם החסר להם אותם המסבות. ומדרך הטבע הוא שיחיד ורבים הלכה כרבים, ואין היחיד אפילו בינו לבין עצמו יכול להכריע דעתו ורצונו נגד הרבים. ובזה תבין אמרם ז"ל, עשה מצוה אחת, דהיינו המשלים בכל כחו ומאודו את המצוה האחת הנודעת, שהיא מצות האמונה, והוא ע"י ריבוי מעשים טובים, שסגולתם להרחיב ולקבוע בו את אמונתו מלידה, והוא מושך כח שיכריע את עצמו ואת כל העולם כולו. כלומר, אע"פ שהעולם כולו מכחישים את האמונה, מ"מ יפה דעתו להכריע אותם ולעמוד על דעתו במוחלט.

:
אמ"ש הם וכו' מ' פתוחה ביסוד בכללות ג"ת, כי בטן נברא ממים, (ש"ה פ"ו).
:
ה"ס נה"י.
:

(ש"א פ"א) היא ספירה הג' מע"ס כח"ב חג"ת כהי"מ.

:

הבינה ארוכה ככל שיעור החכמה (וע"ח ע"ד פ"ג)

:

חומר שבמעי אמא הוא אפר עכירות האש ושמריו שנק' טפת אודם, והם ה"ג מנצפ"ך שבגי' אפר.

:

   (ע"ע ב"ע). שהסו"ה בורא חושך, וע"כ נק' בינה מלשון התבוננות בהחושך, דהיינו ההסתכלות בהעין הקרב, וע"כ האצילה את בן הנעים שה"ס עין טובה, ולפיכך אין לחצונים אחיזה באור הבינה, כי שם סוד הכליון של כל ס"א.
   מביבה דינין מתערין : ועכ"ז מתוך שמטפלת להכניע את הרע נמצאת נותנת מקום קיום להרע בעולם כדי להכניעו, (ע"ע משה). כי משם סוד צלצל שמע דמשה משה עד שאמר הנני, וז"ס נתיב לא ידעו עיט וז"ס ותחסרהו מעט מאלקים שה"ס אור הבינה שנק' אלקים שהופיע עליו, דע"כ ויסתר משה פניו .
   וז"ס בן ארבעים לבינה דהיינו בתיקון או"א דבינה, בסוד
   אימא מכה ויוצאת לחוץ: כי זהו התעוררות הדינים האמור, שכל ענין הארתה הוא מסו"ה ובורא חושך, דהיינו המכה ומוציא האורות לחוץ ומסלקן לשרשם.

:

   התבונה ה"ס ה' אחרונה שבהויה דס"ג, וה"י בגי' ג' ההין, וה"ס רת"ס דתבונה. ודע אשר ה"י אחרונה זאת ירשה לה כל ההויה דס"ג, והוא בעת ירידת המחזה ולמטה דהתבונה להתלבש בז"א. והענין, כי המחזה ולמטה דהתבונה שירדה למוחין דז"א, ה"ס ה' ג' של ג' ההין הכלולים בהי' אחרונה דס"ג, דהיינו הסוף דהתבובה. ואע"פ שהיא רביעית באיכות (ע"ע בינה ותבונה. לקמן) מ"מ נחשבת למחצה בכמות, (מטעם בקיעת המדרגה בנקבי עינים). ונודע אשר גם התבונה מלבשת להמחזה ולמטה דהבינה, דהיינו ג"כ מחצה בכמות, (ורביעית באיכות). ועפ"ז נמצא בעת שירדה מחצה דתבונה לתוך הז"א, נמצא מחצה עליונה דתבונה שירדה במקום המחזה ולמטה שלה הקודם, ואחריה נמשכת ויורדת גם בינה עילאה, אשר מחציתה התחתונה המלובש בראש תבונה ירדה עם הראש הזה למקום המחזה ולמטה דתבונה, ונמצא לפי"ז גם מחציתה העליונה דהבינה ירדה במקום מחציתה העליונה דהתבונה.
   במלה אחת, כיון שירדה מחצית התבונה למקום ז"א ומחציתה העליון באה למקום המחזה ולמטה, הרי גם מחצית התחתון דהבינה נמשכת ג"כ למקום הקודם דמחזה ולמטה דהתבונה, כי בהכרח הוא שמתלבשת בתוכה, וא"כ נמצא כל הבינה שירדה במקום התבונה, דהיינו, שבמקום ה' אחרונה דס"ג נמצא עתה כל ההויה דס"ג.

:

   ראש וגוף דבינה ה"ס יה"ו עד החזה, והתבונה ה"ס ה' אחרונה המלבשתה מחזה ולמסה, בענין האיכית הוא רביעית הבינה דהיינו ה' אחרונה אות ד', ובענין הכמות התבונה מחציתה של הבינה, כי מחזה ולמטה נבחן לחציה של הפרצוף, ולפעמים עולית התבונה ומלבשת להבינה בכל ארכה, כמו רחל העולית בקומה שוה לכל פרצוף ז"א, (ע"ח ש"ד פ"ג), וג' מציאויות הם להתבונה, או שוה לגמרי או מחצית או רביעית כאמור. הבינה: ה"ס הקולות הנשמעות באוזן, שת"ת ומלכות ניזונים מהם, (אכילה ושתיה רוחנית) ולא מאכילה ושתיה, (ש"ד פ"ג).
   בינה: לא נרמז בה רק הבן לבד – אבל בתבונה בן ובת.

:

   ע"י הנפש (תגין מאמא) שהוא הצורה, (בכח הנפש), מצטייר החומר שהוא האותיות, (וגוף מאבא). והחומר נעשה בית קיבול אל הנפש, (ע"ח ש"ה פ"ה).
   וכן יש אותיות של בית קיבול כמין ערוגה ששוהה המים בתוכה, (שם).

:

   דע, כי שניהם ענין אחד ממש, ואין כאן חילוק אלא בצירוף אותיות, כי חלק ברכה א' דפשוט, הוא אצל הבכור פי שתים, וה"ס כתר וחכמה, אשר הפשוט נוטל חלק הברכה מהכתר, וע"ב יש לו חלק א', וכשהבכור נוטל חלקו שבהכתר מתוך החכמה, הרי יש לו פי שנים כו"ח וחלקו דפשוט ה"ס הברכה השלימה המסתיימת בבחי' כל: דהיינו כלה דששי, בסו"ה יש לי כל וה"ס כל היוצא מהגרון, שהגרון ה"ס צלצלי שמע שבגרונו של משה, והאלקים יעננו בכל, בסו"ה וירא אלקים את כל אשר עשה וכו'. וז"ס שערות גדיי העזים שבחלקת צואריו דיעקב, שה"ס צלצלי שמע, שמשם הכל כל יעקוב, אכן הידים ידי עשו.
   וסוד הידים : המה המבררים בסוד צלצלי תרועה, בסוד מורה באצבע, שהם סוד חו"ב המלבישים לידים דא"א, כי ידים דא"א ביררו את החו"ב, וע"כ המה מלבישים אותו. אכן לחו"ב הללו אין שערות אלא בסוד מקיפים דעליון שנק' לבוש נפרד משם והבן פירוד זה היטב. וז"ס עורות גדיי העזים שהלביש יעקב על ידיו, כי לו עצמו לא היה צלצלי תרועה משא"כ ידים דעשו היה מבחי' שא נא כליך תליך וקשתך, אשר קשתך ה"ס צלצלי תרועה שבסיוע דקשתו פשט את חרבו, ותליך ה"ס תלי בעולם וכו.
   גבור ציד לפני ה': וז"ס ויזד יעקב נזיד וכו' ויבא עשו מן השדה והוא עיף משפיכת הדם של נמרוד שהיה גבור ציד לפני ה' ומלך בקוש ומרד באלקים, וכיון ששפך דמו ירש לבגדי חמודות שלו שנאחז באומ"צ, שה"ס פבי ה' ששם פגם נמרוד מטעם שתלה קלקלתו בגבורתה וה"ס תליך של עשו כנ"ל, ואז בא לסיתום דתחת אומ"צ ונעשה עייף מע"ז שמתחת הסיתום, וע"כ אמר אנכי הולך למות, כי מסיתום הנ"ל הולכים לע"ז מקום המות ולמה זה לי בכורה וע"כ נתייאש מבכורתו.
   וז"ס האדום האדום הזה, כי גזיד עדשים דיעקב לא היה ע"י בירורים דאצבעות הידים אלא האש המתיק את האוכל בסוד אנקתח"ם ואאב"ח שאינו באמת אלא בחי' יעקב ולא בכורה דעשו, אלא טעם אדום היה בו כשאוכלים אותו בחפזון. שז"ס הלעיטני נא בחפזון וזריזות, וכולל ב' התולעים בסוד תולעת שני הממותקים לחיך מאד בסוד וחיך אוכל יטעם, אלא האדום שבו שהוא בחי' ג"ר היה צריך להיות ע"י הלעטה ולא בידיו של עשו השעירות עצמו, ואז וימכור את בכורתו ליעקב וג"ר דיעקב שלטו על עשו, ואז ויבז עשו את הבכורה ע"י אכילה ושתיה בזה לכח הידים שלו.
    וז"ס ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות וכו' ויאמר עשה לי מטעמים, שפירושו המטעמים הידועים להיטיב מאד את העינים לראות, כי העינים מאירות על ידיהם בסוד מגדל עוז וכו' שה"ס מגדל הפורח באויר מחמת לבושי דנה"י אמא, וע"כ אמר שא נא תליך וביני לביני הלך יעקב בעצת רבקה אמו שהלביש את עורות גדיי העזים, שה"ס לבושים חיצונים דאמו וע"ד אנקת"ם, וע"י לבוש נפרד דשערות האיר לעינים דיצחק אכן לא בשלמות כי הקול קול יעקב, כלומר שהיה רק בצירוף קולו דיעקב ורק ריח גדיי העזים ושערותיהם הי' מאירים מאד ולא הכירו, ובאמת את הידים לא הכיר אבל את הקול הכיר כמ"ש להדיא בפסוק גם ברוך יהיה וכו' ופרקת עולו מעל צואריך, ואימתי הכיר את כל השלימות של יעקב היה רק אחר שבא עשו עם המטעמים שלו ואז ויחרד חרדה גדולה עד מאד דהיינו בבחי' וחד חרוב, אז נגלה ע"י עשו בכורתו של יעקב שאמיתי הוא.
    וז"ש גם ברוך יהי', כלומר כי ראה את הברכה ברשותו של יעקב והברכה התהפכה מאליו לבכורה, אלא את כל אחיו נתתי לו לעבדים ועשו בכללם, כלומר שהוא צריך להעיד על בירור בכורתו שה"ס את ברכתו לקח, והנה ממילא לקח גם את בכורתו, ועשו אמר להיפך את בכורתי לקח וכו' והיינו שהיה כועס על המרמה שהיה בשתיהם, כי לולי השיג עשו את המרמה שבנזיד עדשים לא היה ליעקב לא בכורה ולא ברכה ח"ו וזה היה כעסו.
    אמנם אחר שעבד את יעקב בהצידה שהביא אחר יציאת יעקב וגם בהחורבן וחרדה שבהצירה הזאת דהיינו צדיא ורקניא הנה נגלה תתן אמת ליעקב, כי לא היה כאן שום מרמה כלל, אלא אחיזת עינים לעשו הרשע כדי שיחיה על חרבו ויעבוד ליעקב ב האדום כנ"ל, עד שיגמרו קבלת כל ברכ ות"ו ואז ופרקת עולו מעל צואריך.

:

בן יורה מתבונן ומסתכל ואין בו ענין של קבלה ולא כלום, והיפוכו הוא הבת שכל ענינה רק לקבל, וז"ס וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה.

:

(ע"ח ש"א פ"א) היינו שם י"ה ו"ה שיש בו ד' אותיות הרומזות לעשרה כלים דע"ס דאור ישר. ואין לך דבר דק בכל המציאות שלפנינו שלא יהיה נבחן ע"פ ד' האותיות של השם בן ד'.

:

מלשון בעין ובעת אלא העיינין נבלעים במבטא, ונשמע ע"כ כמו בן ובת, כי הזכר ה"ס עין בעין נראה אתה ה', והנקבה הסו"ה ואל יבא בכל עת אל הקודש, כי אם בע"ת המקודש, ובקרבנות דפר ושעיר. (ע"ע אלפים בת יכיל).

:

   ענין בן ועבד צריך ביאור, כי נראה בספרים כמו סותרים. דכתיב: אנכי הוי' אלקיך וכו' מבית עבדים, וכן מברכים בכל יום שלא עשני עבר, וכמו כן כתיב גם כן, עבדים אתם וכו', וכן משה עבדי בכל ביתי נאמן הוא.
   והאמת, שכאן כלפי העבדות וכאן כלפי הקבלת השפע, דכלפי העבדות ישובח עבדות הבן לאביו באין ערך על עבדות עבד לאדונו, ובדרך קבלת הטובה ישובח דרגת עבד באין ערך על דרגת הבן, כי מה שמקבל מאביו דומה לענין מחויב ואין בה תוספות כל כך כי אביו הוא, מה שאין כן מקבל מאדון שנכרי לו, ואינו מחויב כלל, כמובן. אבל בעבודה עיקר החשיבות עבדות בן לאביו, כי אהבה שכליית וטבעיית היא שאינה תלויה בדבר, ועל כל פנים שלא יסתר יודע באהבתו בשכלו שלא יצוייר שום ספק על-ידי שום מיקרה בעולם, מ שאין כן אהבת עבד יוכל לפסוק בהפסקת קבלה טובה, ומכל שכן במתדמה לו מקרים רעים סותרים לאהבה הקדומה כמובן.
   זזה מעלת הצדיקים השלימים, שבשעת עבודתם עובדין בשלימות המעולה ומרגישים בעצמם כבנים לאלקיהם באהבה שכליית, ובשעת קבלת השפע מרגישים בעצמם כעבדים לאלקיהם, וזה שבח משה רבינו ע"ה, כי בכל ביתי נאמן הוא, דהיינו דרגת עבד.
   אבל הרשעים מהפכים הקערה על פיה, ולהיפך שבשעת עבודתם משתמשים בעבות עבד, ואין אהבתם אהבה שכליית, שאינו משתנה משום דבר, אלא כמוץ אשר תדפנו רוח, ובשעת קבלת הטובה מקבלים כבן.
   וז"ש שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים, שזה בחינת בן ממקור חיות אביו והבן, וחצבו להם בורות נשברים, דהיינו כלל כלי קבלה פחותים בבחינת בן .
   
וזה שנתגלה במעמד הקדוש אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך ממצרים, פירוש קבלת הבן, והבן... מבית עבדים פירוש עבודת עבד ודו"ק... אלא דנודע שאין השלם שורה על החסר, וכיון שאור השלם שורה על הנביא, כ בחרו מכל העדה, על כרחך שהוא החשוב בעבודתו מכל העדה, ועובד עבודתו כבן ומקבל טובתו כעבד, בתכלית השמחה, והנשלם בזה אין שום גבול מצוי לפניו, מפני שיש לו השמחה בשלימות מעילא לתתא, בסוד שמחת העבד הנאמן העניו, ששמחתו עד אין שיעור. ומתתא לעילא, בדרך עבודת הבן לאביו, בתכלית האהבה שכליית בסוד המקור. 
   וז"ש אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם ודו"ק, ותדע שענין הצמצום היה גם כן מוטבע בדרך הנ"ל. וזה היה חטא הידוע גם כן, כי לפי שפע המעולה שירד מכל צד בסוד עגל לא לומד אפרים, קבל השפע בדרגא חדא בבחינת בן, וכיון שקרה לו זה תיכף ראה הצמצום שנמצא במדה זו, דהיינו שראה איזה חסרון בשמחתו ותענוגו, ולא היה יודע מאין זה. ובאמת דבר פשוט הוא מאד כיון ששכח תרגילו התמידי לקבל בדרגת עבד מאדונו, אם כן יש חסרון תענוג בטבע כי אינו דומה כלל לטובה בדרך היתרון והתוספות כמו שהוחק תכלית השלימות. לכן סבור שחטא ותמה עד שבא אחר כך לכלל פגם, ולכן נתעצם דוקא בדרגת עבד, ולא הועיל לו זולת בשעת מעשה. שהיה זמן קבלת השפע, לכן אדרבה, ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי, אבל אח"ז שבא לעבודה הי' שוב מרגיש החסרון כי אין אהבה כאהבה שכליית, ומזה יצא השורש לענין עץ הדעת וחלל את שבועתו. וזה שמוכיח הכתוב: עגל לא לומד אפרים, כי שכח תלמודו, אשר שלימות הנרצה להשתלם לב' הצדדים, הא כדאיתי' והא כדאיתי' כנ"ל, ולא להפך הקערה על פיה. 
   וזה נשאר לנו לחזור תלמודינו הרבה פעמים מעילא לתתא ומתתא לעילא, עד יוסר זוהמת עבד ממנו, ולהיות בנים בעבודה ועבדים בקבלה.
   וזה סוד גיד הנשה דכתיב ויותר יעקב לבדו, דהיינו, בחינת קטנות לבד, בלי שם ישראל, בסוד לי ראש, הגם כי לא יכול לו... דאמר אנא כוליה מני' (עיין במדרש) ומכל מקום נגע בכף יריכו, פי' בחינת הקבלה גם כן נגע מחמת יריכו... שהיה לבדו, וזה סוד בשכם זרחה לו השמש כי נשלם... צולע יותר על יריכו ודו"ק .

:

האורות העליונים הם לאורות התחתונים בחי' אב אל בנים, אשר חשקו תמיד להשפיע בהם, (ע"ח ש"ו פ"ו).

:

   ה"ס צדיק דנפק מינה, כלומר שכל שלימותו של היסוד הקדוש, משום שכל ענין הפירוד אשך פורש מזיווגו עם אשתו, הוא בסיבת בנימין שנק' ידיד ה' חופף עליו כל היום בלי הפסק רגע, ועכ"ז הוא פורש מהזווג משום שהאשה קוראת אותו בן אוני.
   ותבינהו בסוד הכתוב, ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן. כלומר, הקישוי והדחקות בעצמה הוא בן קדוש, בסו"ה ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, שהסו"ה רזי לי רזי לי, כי חושך דאמא מכונה בשם רז, להיותו רז ודל בלי אור, ועכ"ז ר"ז בגי' אור, דהיינו רק בסוד בנימין הצדיק, אשר עכ לאמו הוא בן אוני, כי אשה קשת רוח היא אז, וקשה לה לסבול וכו', משא"כ לאביו הוא בן ימין, כי ע"כ לא חלל ח"ו ברית קודש בשעת היציאה, שז"ס צאתכם לשלום מלאכי השלום, וכן ברוך אתה בבואיך ה"ס יוסף, שנאמר עליו ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אשר בסוד בת אדוניו אסנת ילד את מנשה ואפרים שנברכו בסוד המלאך הגואל וכו'. כי מצד אחד נשני אלקים את כל עמלי. כלומר הזוהמא מאשת אדוניו, שדומה לסוד גיד הנשה מקור שמות נשים, דהיינו סו"ה ותקע כף ירך יעקב, שה"ס העלם בחי"ד והביט על מקומה ואינה, משום שמקומה לקחה בחי"ב. וענין זה מכונה גיד הנשה, שנשהו ה' ממקומו ונעלם. וז"ס חצי שבט מנשה השני אשר באו לארץ הקדושה. וזסו"ה ויגש יהודה (בן רביעי) אליו ויאמר בי אדוני כי כמוך (כפה רעה) כפרעה, בסו"ה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם.
   אכן חציו הראשון שלא באו לארץ, הסו"ה נשני וכו' ואת כל בית אבי. כלומר שלא להביא עוד את דבתם רעה אל אביהם, ( הו"ס פרישו דאו"א הפנימיים), שהמה עברו חלוצים לפני אחיהם, כלומר בארץ הקדושה לא הוצרכו להם, ואדרבה שם היו בסוד הגדלות דאו"א, אלא בכחם של יהודה ובנימין. וע"ז תבין סו"ה, ואת יהודה (אומ"צ בן הרביעי) שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה.
   וז"ס הקטן את אבינו היום והאחד איננו, כי על אותו בן שבע עשרה האחד שה"ס צדיק דעייל בה, אמרו חיה רעה אכלתהו, אבל על צדיק דנפיק מינה שה"ס בנימין, הודו לעיני כל אפי' בנפלם במצרים אשר הקטן את אבינו היום, להיותו ידיד ה' ישכון לבטח, כנ"ל. גם יוסף המשביר אמר להם, בזאת תבחנו חי (פה רעה) פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה.

:

כשיש ג' הבחינות ראש תוך סוף פרצוף, נבחן שקומתו זקופה, ואם אין לו ק ב' בחי' דהיינו רו"ת וחסר סוף נבחן ויושב. ואם הוא תחת שליטת הסוף והנה"י בלבד, נבכן ששוכב.

:

אור העליון המאיר דרך כותלי כלים, נבחן אשר בוקע בעביותם ומזכך אותם, (ע"ח ש"ב ע"ג) והן באו"פ לחצי כותל הפנימי והן באו"מ לחצי כותל החיצון מכונים בלשון של בקיעה, (ע"ח ש"ב פ"ו).

:

   פרושו ביטול, כמו נבקע יסוד דעתיק, שפירושו שנתבטל מסך דבחי' עתיק. ואור חדש שבקע לפרסא, פירושו שהארתו דאור חדש ביטל לאותו תיקון הפרסא. אמנם יש להבין כאן ג"כ אשר בהכרח הוא שאותו האור הבוקע לאיזה תיקון, שנכלל פחות או יותר ממנו, כי ברוחניות אין שום דבר מתבטל אלא נוסף, וע"כ אע"פ שביטל אותו עתה, מ"מ עתיד שיגלה בו עצמו ג"כ תיקון הזה, והוא מסעם שעבר דרכו וע"כ נכלל ממנו, כלומר כל הכחות שבעליון בהכרח שיגלו בהתחתון ממנו.
   ולכן משם ולמטה ישתנה מהותם ויקראו בי"ע, (ע"ח ש"ג פ"א) וכל בי"ע אינם אלא עולם א' לבד לבוש לאצילות, שבין שלשתם אינם אלא י"ס (ע"ח ש"ג פ"ג).
   א"ק (שהוא גוף לא"ס) מאיר עצמותו בכל איברי הגוף דאצילות , (גוף לא"ק), וכלים דא"ק נק' עצמות , ואותו אור נקרא א"ס כלפי אצילות, אך במלבושים (דא"ק שהם בי"ע) אין אור עצמות מתגלה, לכן בי"ע אינם אלהיות אלא נבראים נוצרים ונעשים, (וערך הזה נוהג ג"כ בין א"ס ב"ה העליון כלפי אצילות, שנחשבים למלבושים, משום שהא"ק הוא גופא לא"ס) (ע"ח ש"ג פ"ג)

:

כמו האציל, שאין מלה בלשון הקודש דקה לענין הזה כמוה. (מערכת האלקות פ"ז) וי"מ מלשון וברא אותם בחרבותם, שהוא מלשון נקיבה כמו פותח דבר הסתום בדרך סדק לברר זמ"ז, וכן היה באצילות. (פ"ז חייט) ולי נראה מכל המקומות אשר הוא מלשון פוק תני לברא דהיינו חיצוניות, וענין הוצאת האורות מפנים לחוץ נק' ברא, וע"ב כלפי פרצוף הפנימי יתכן לומר ברא גם על הע"ב, כי הוציא אותו מהיוד דהויה פנימאה לחוץ.

:

   ה"ס קולות וכו' וברד ואש מתלקחת בתוך הברד וכו' ומטר לא נתך ארצה, שאז מוכרחים לשמוע בקול ה', כי המים סודם ורוח אלקים מרחפת (נוגע ואינו נוגע שה"ס מים עליונים נוגע ולא מים תחתונים, וביום ראשון שלטו שניהם ביחד ובב' נעשה ההבדלה), על פני המים, כי אז ואד יעלה מן הארצ להשקות את הגן.
   וצריך שתדע שיש מים עליונים הנמצאים תמיד באפי מלכא המראים כחם ביום ב', ששם מתבאר אשר לו הים והוא עשהו, ומשם נמשך ההבדלה והרקיע שמתחת לרקיע, המים בוכים ואומרין אנן בעינן ג"כ למהוי קדם מלכה, אכן ירדו לתחומא רבא שה"ס לב ים כי כל הנחלים מדמעות הרשעים נמשכים והולכים שם, אכן יש עננים מבחי"ב בסו"ה ןענן ה' עליהם יומם. שהם יורדים לים ועולים וממטירים מים הנגרים ארצה, בסוד יורה ומלקוש מלשון ירה יירה הנמשך מראש, וגם אח"כ מסלק בכל יכלתו הקושי ומל הקש היורה מפרה ומרבה את הארץ והמלקוש מטהר אותה מס"א, ועש"ז נק' מטר מלשון מטהר. ויורה הוא מלשון תורה. כי יורה נמשך מראש מקוה ששם עדיין מעורבים המים העליונים והמים התחתונים, וע"כ מרחפת שפירושו נוגע ואינו נוגע כי מצד מים העליונים נוגע ומבד מים התחתונים אינו נוגע ושניהם מעורבים ומחוברים ממש יחדיו, אכן המלקוש נמשך מתוך מקוה שה"ס ב' ושמה מים העליונים נוגעים, ולפיכך גם מי הים התחתונים אינם חסרים רק העלאה, וז"ס ואד יעלה כי הענן הנמשך מבהירות אמא ומסיתומה הוא היורד (ע"פ ההכנה דיום ה') לתוך עמקי הים ואח"כ עולה למעלה כלפי מים העליונים בסוד העליה כמו מים העליונים.
   עולם התיקון: אכן כ"ז הוא בסוד עולם התיקון, אולם בסוד התיקון היה זמן אשר העננים לא יכלו להעלות את המים מהים עד למים העליונים בסוד יום ב', אלא בסוד יום ד' שהמים העליונים האירו שמה סו"ה אור יקרות וקפאון, כלומר שנקפו במקומם ולא היו המים נוזלים אל המקבל שה"ס הארץ שה"ס ליקוי המאורות, וע"כ לטובת המקבלים הוכן תיקון כח המוריד (ע"ע ירידה ועליה).
   ברד: עד"ה וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, ועם הירידה אש מתלקחת: בתוך הברד היה טמון אש, אשר האש גרם והמטר לא נתך ארצה : מטר מלשון מטהר, כי הגיע טהרה להארץ כמו בהמלקוש הנ"ל, מחמת שהקפאון נתך ואור יקרות האיר הארץ, וז"ס מכת ברד שבא על פרעה ומצרים שמכח זה ביקש למשה ואהרון העתירו לח' (מלשון חתירה תחת כסא הכבוד) ואשלחה אתכם ולא תוסיפו לעמוד (בקפאון) וזהו ויאמר אליו וכו' אפרוש את כפי (ברור כשמלה) אל ה' וכו' והברד לא יהיה עוד: והבן את זה לעיקר הנס שנתגלה כאן הגבול בסו"ה עד פה תבוא ולא תוסיף, כי כל הנ"ל גרם שלא יבוא עוד ירידה כזה (ע"ע ירידה ועליה) שזהו נמשך כאן מסוד גניזת או"א הפנימיים והבן.

:

כענין תכלית הכוונה של בריאת העולמות, עי' פנמ"ס ענף א'.

:

מלשון ראיה. וכמו בוא וראה שחז"ל משתמשים בו במדרשים. וה"ס כלי קבלה של כל פרצוף רוחני, שזה הכלל שהמשפיע הוא משפיע בדבר היותר עב, בבחי' וימש חושך, חושך ממשי. כלומר שמלבד החושך שהוא העדר האור מוכרח להמצא שם איזה ממשות הגורם לחושך והמעכב על האור, שה"ס מסך המתוקן בכלי מלכות, (ע"ע מלכות). אכן המקבל מחויב לקבל בדבר היותר דק, שה"ס ראיה והסתכלות, שהעינים המה הכלי קבלה היותר רוחניים מכל חושי הרשר"ט ומישוש, וע"כ מכונים כל הכלי קבלה שבפרצוף רוחני בשם בריאה, כי הראש ה"ס אצילות ששם רק שורשים לכלים, והגוף ה"ס חג"ת נ"ה שהם נק' בריאה, שה"ס ד' הבחי' חו"ב תו"מ ושורשם של ד' בחי', והם כל כלי הקבלה כי אין בחי' יותר כנודע. שהיסוד כולל חג"ת נ"ה יחד בחי' ההשפעה, והמלכות כולל חג"ת נ"ה בבחי' הקבלה.

:

המסך שבקרקע האצילות מכונה מחצבת הנשמות. כלומר, שהנשמות הופרשו מא"ס ב"ה, כלומר מהארתו בסוד אור העצמות, מפאת שעוברים דרך המסך הזה המעכב על אור א"ס ב"ה שלא יתפשט משם ולמטה, וע"כ נשלם שם אור העצמות, ומשם ולמטה מאירים אור דחסדים לבד, (ע"ע אור דחסדים) וע"כ מכונים ג' העולמות העומדים מתחת המסך הנ"ל בשם עלמין דפרודא, כלומר שהופרשו מאור העצמות, ונק' בריאה יצירה עשיה.

:

   מלשון הכתוב בורא (בוא וראה) חושך, דהיינו שמשתלשלת עד העשיה שנק' חושך והעדר, כי שם נופל הראיה הזאת. משא"כ האצילות אינה משתלשלת רק עד היצירה בסו"ה יוצר אור, כי האור הנמשך מישותו ית' מתלבש ונגלה בסוד יצירה נפלאה בסוד שתי עשרה דקדושה, לאפוקי עשתי עשרה יראות עזים והבן.
   בריאה ג"ר בלי ו"ק והיפוכו היצירה: כי השי"ת אינו מתיחס לממציא את החושך אלא בסו"ה כחשכה כאורה, שזסו"ה ומלכותו בכל משלה, ואז והיה ה' למלך על כל הארץ, דהיינו השגת הג"ר השורה ומתגלה ע"י יחוסו הזה. וע"ז תבין שהשגת הכתוב בורא חושך, הוא עצמו הוא גילוי ג"ר. אמנם האור עצמו הנמשך אל בריותיו, דהיינו בלי שום עירוב של רע אינו מסוגל כלל לגלות את הג"ר, שז"ס משז"ל כל תפילה שאין בה מפושעי ישראל אינה תפילה, ולפיכך אנו מיחסים את העולם הגדול בשם בריאה לחשך.
   וענין יחסו ית' להאור נבחן בשם עולם היצירה : דהיינו יוצר אור, שהו"ס כל התענוג והנועם הכלול בכל ברכותיו ית' הכלולים בשתי עשרה, ובבחי' אור בלי שום עירוב של חושך, אלא בסוד כל המוסיף גורע. ולפי הנ"ל שגילוי מלכותו ית' על כל הארץ מתיחד על המצאתו את החושך, נמצא שהשגות הנמשכים מעולם היצירה המה חסרי ג"ר מטעם הנקיון מבחי' החושך.
   ובזה תבין אשר בבריאה מובדלים הקלי' מהקדושה: כי בעת גילוי יחסו ית' על החושך, נמצא בלע המות לנצח, ונגה כאור תהיה, א"ב אין מקום לכח של ס"א אף משהו, ואם ח"ו מתגלה כח הס"א במקום ההוא, ממילא אין יחסו ית' שורה על החושך, ואין להקדושה שום גילוי כלל, באופן שאין להס"א שום שליטה וגילוי בעת שליטת הקדושה. וכן ח"ו להיפך שאין להקדושה שום גילוי של משהו בעת שליטת הס"א, וע"כ אנו מבחינים שהם נבדלים זה מזה. ועל סוד זה אמרו חז"ל כשקם זה נופל זה לא נבנה ירושלים אלא מחורבנה של צור וכו', באופן שממשלת ירושלים וממשלת צור נפרדים ונבדלים זה מזה בתכלית הפרוד .
   ביצירה מעורב טוב ברע: דהיינו כמבואר לעיל אשר יחסו ית' לגילוי סוב נמצא משאיר את הרע והחושך לחוץ ממנו, וע"כ אין הג"ר יכולים להתגלות במקום הזה כנ"ל. ונמצא שהקדושה והלעומת שולטים במקום אחד ובזמן אחד, שזה נבחן כמו שהם מעורבים בשליטתם, דהיינו ששניהם שולטים בזמן אחד. אכן רובו סוב כלומר כמו אהבה התלויה בדבר, דהיינו שהשגת האור והנועם ממנו ית' נמצא מאליו שמבטל כל כח מהס"א כמו האור המבטל להחושך. אמנם באם בטל הדבר, דהיינו באיזה הפסק של השפעת האור, נמצא תיכף כח להס"א משום שיש לה שליטה בזמן ההוא.
   עשיה מעורב טו"ר ורובו רע: כי משם באים האורות מועטים, ומתוך שאהבה תלויה בדבר דהיינו בנועם ותענוג, נמצא המשיג ע"פ רוב תחת ממשלת הס"א.
   בריאה, יצירה, עשיה: ויש לפרש באופן אחר, דהיינו בסוד נר"ן ובסו"ה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. והנה מתחיל בנשמה וסיים בנפש ובאמצע רוח כי אין נפיחה זולת כח הרוח, אשר פעולת הרוח הביא הנשמת חיים לתוך אפו של האדם ונעשה האדם בעל נפש חיה.
   בי"ע ה"ס נר"ן: ונתבאר שאור החיים ביחס השורשי מבחינת מה שנמשך מהשי"ת נק' בכללו בשם נשמה, דהיינו הבריאה בעוד שהיא דביקה בהבורא ית', ושם ודאי נכלל היצירה והעשיה שהם הרוח והנפש. וכן ענין ובורא חשך נאמר כאן משום שעיקר הנבחן כאן הוא יחסו ית' להחושך והבן. אמנם ודאי כל האורות העתידים להתפשט כלולים פה, כי אין לך נותן מה שאין בו. ונתבאר היטב סוד הבריאה וסוד הנשמה, שה"ס ובוראה חושך.
   והיא כלל כל האורות כולם שעתידים להופיע בעולמות כולם עד גמירא, וגדרה הוא היחס השורשי בטרם שמתפשט לפעולה, כלומר בטרם שנפחה באפו ממש.
   רוח, יצירה, אף, הך: וסוד היצירה והרוח הוא גילוי פעולת ההתלבשות של אור החיים בכלי היחידה לה שנק' אף והאור כשנעתק לענין הזה הריהו ודאי ענף ולא שורש, וע"כ מכונה יצירה. כלומר, שהאור והחושך מצטייר ובא לפני העינים בכח הפעולה של הרוח שהוא אותיות ראה - חך אשר אין כלי אחר מוכשר להתלבשות בתוך האדם זולת האף. ובזה תבין שהרוח ה"ס אמצעי, מנשמה להנפש, כי הראיה מיוחסת להעליון בסוד אור ההסתכלות, והך מיוחס להתחתון בסוד מכה ומוציא לחוץ, וע"כ נק' רוח שיש בו ב' ענינים הללו שהם ראיה, הך.
   נפש חיה, עשיה עומר: וסוד העשיה אינו ענין גמר מלאכה אלא מלשון פעולה ועבודה בטרם הגמרה, כמו ששואלים כיצד עשה כלי זה, שהשאלה נופלת על משך העבודה ולא על כלותה, וכל החילוק הוא מיצירה לעשיה, אשר בהיצירה מתגלה הפעולה רק לעינים, כלומר, שהעינים המה בעלי הפעולה ולשאר חושי הגוף אין בהם גילוי פעולה כלל, והעשיה הוא להיפך שבעלי הפעולה המה כל איברי הגוף חוץ מהעינים שאין להם שום פעולה ממשית כאן, וע"כ נק' העשיה נפש מלשון נף-אש, שפירושו תנופת אש המוליד חמימות וחיים בגוף.
    ותבין סו"ה שבת וינפש שהם תרתי דסתרי, כי שביתה ה"ס מנוחה הגמורה ונפישה ה"ס הנפת האש מחמת היגיעה והעבודה, וה"ס עומר התנופה ממחרת השבת.
    אצילות : ה"ס העולמות כולם כמו שמצויים אצלו בנצחיות, בסו"ה ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום, ומלשון עץ-אל- עוז בסו"ה הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד וכמ"ש מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, ומכונה אור החיה כי שם מקור כל החיים והחיות, ואור החיה הזה ה"ס פנימית הבריאה שאין שם שום כלי או מסך לאחיזה כי אחיזה הראשונה ה"ס בוא ראה חושך כנ"ל, ולמעלה מראית החושך אין הגא ומלה כלל, רק אצלו, וכאן הוא תכלית עליית העולמות.
   בי"ע בעליתם זב"ז: ולפי המתבאר נמצא עולם הבריאה כשאנו מבחינים אותו בלי היצירה הריהו כראש בלי גוף, דהיינו ג"ר בלי ו"ק. כי ביארנו שה"ס האור הכללי ביחסו להשורש בטרם פעולות ההתפשטות שנק' הפחה או רוח, וע"כ אין שם התלבשות (ע"ד שבארנו הכתר ע"ש) לגוף שנק' ו"ק, בסוד מלא כל הארץ כבודו: ע"ד שנגלה ביום השבת שהאור ממלא כל החלל והגורם לחלל מות יומת, אשר כל זה הוא התפשטות אורו ית' בכל העולם.
    וזהו נק', התכללות בי"ע ועלייתם לאצילות : שהבריאה שה"ס הראש והג"ר מתקשרת בהיצירה בהגוף וששה הקצוות הכוללים הכל, כי כל החלל מתמודד בו"ק הללו שהם מעלה מטה מזרח מערב דרום צפון, שה"ס הנענועים שאנו מנענעים לכל רוח כדי להעלות הו"ק שהוא היצירה ולקשרה בהבריאה שאז עולים לאצילות הק' ומתגלה עצמותו בכל מרחב העולם בכל מלואה, משא"ב אם היצירה אינה עולית שם אז ו"ק בלי ג"ר, גוף בלי ראש: משום שיש מסך המבדיל את היצירה ואינה יכולה להמשיך את הג"ר, ונמצאים כל האורות היצורים המצטיירים לעינים כנ"ל אינם יכולים להמשיך את עולם הבריאה ולהתקשר בו.
   וזהו המכונה תמיד בשם גוף בלי ראש או זעיר אנפין: שאין מבחינתו להמשיך הפנים הגדול העליון מטעם הנ"ל.
   ולפיכך נבחן עולם היצירה לבחי' טו"ר מחצה על מחצה ומעורבים זב"ז: וכאן סו"ה זה לעומת זה עשה אלקים, כי יש לס"א שליטה גדולה לחצות את האורות השלימים לראש וגוף בלתי מחוברים, והרי הרע מתערב בהטוב ומשאירו רק על המחצה, משא"כ הבריאה רובו טוב ומיעוטו רע ואינם מעורבים ואע"פ שביארנו שה"ס אור השרשי ביחסו עצמו שבודאי אין שם שום אחיזה והגא כלל לס"א ולרע, אכן הכונה היא על בחי/ הכלי ואחיזתה שם שהיא קדושה לגמרי ודאי. אמנם השם בריאה הוא בוראה רע, הרי בהכרח שהרע יש לו העמדה משם אמנם במיעוט גמור, כלומר שהרע נגלה שם בבחינת השלילה לכלותה מן העולם, וע"כ ודאי שאינה מעורבת כלל בהטוב אלא אדרבא נפרדת משם לנצחיות, ועכ"ז כיון שהרע נזכר כאן לו יהיה כדי להמעיטה ולכלותה מ"מ אנו מכנים שיש משהו רע שם אלא בתכלית המיעוט עד לכליון והבן זה היטב.
   עשיה רובה רע ומיעוטה טוב ומעורבים : כי העשיה ה"ס העמל והעבודה בסוד נף-אש כנ"ל, שהסו"ה אשה יראת ה' היא תתהלל ואת עלית על כולנה ולפום צערא אגרא, כי ע"כ נתן מקום לשליטה הגדולה של הרע, הרי מובן עם זה אשר השכר הוא כמדת הצער של הרע, באופן שהטוב הממעט הצער הריהו ממעט השכר וא"ב מיעוטה הוא הסוב, כלומר שהסוב ממעט את שיעור האור הגנוז בעולם ההוא גם המה מעורבים זב"ז, כלומר שנשחקים ונלחמים זב"ז, ולא כמו בבריאה שהטוב המעיט לגמרי את הרע והכניעו לבלי תקומה ושליטה של משהו, משא"כ כאן יש שליטה לשניהם ומתערבים זב"ז.

:

   כ"ז תבין בסוד מ"ש בזוהר תזריע לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה עש"ה. כי ע"כ לא מצאה את שאהבה נפשה שה"ס אור העליון שאינו משתנה, וכמו שהוא למעלה בראש האצילות כן הוא למטה בסוף העשיה בלי שום שינוי של כלום. אכן המלכות כשמתתקנת בבחי"ד של המסך שלה שה"ס המסך העב והחזק השורה רק על בחי' זאת כנודע, הנה אז אדרבה נעשה הזווג הגדול שבגדלות, שז"ס הפה שאסר הוא הפה שהתיר, כי מסך דבחי"ד שדחה בכל תוקף את אור העליון מלהגיע לבחינתה, אדרבה נתהפכה והיתה לבית קבול היותר גדול שבכל העולמות בסוד אור חוזר, כנודע.
   אמנם כל האמור נוהג דוקא בסוד היכל המלך עצמו, אשר שם היחוד והזווג באים כאחד, ואין שום מקום פנוי וחלל, משא"כ לבר מהיכל המלך נמצאים החו"ב אב"א, שהבינה אינה סובלת אור החכמה מטעם חוסר אור החסד, כי לית אורחא דמלכא להשפיע אור החסד לבר מהיכל המלך, וע"כ נתקן הזווג באופן אחר דהיינו עליה וירידה ונסירה כנודע.
   נה"י לבך מגופא: ומכאן תקח שורש להבין סוד הנה"י בכ"מ, המכונה לבר מגופא, כי רק דרגא זו אינה מתוקנת לבר מהיכלא, וע"כ אסור להסתכל באו"מ. ומזה נמשך כחו של פרעה לומר למילדות, וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה .

:

    נודע שכל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה. ושם, פירושו השגה, שכל שלא נדע לא נכנהו בשם. ולפי"ז, מתחייב האדם להשיג כל הגנוז וטמון בתורתינו הק'. וע"פ זה יש להבין, מה לו להאדם שישיג את כל עולמו של הקב"ה, ולא די שמשיג הארץ אלא שצריך להשיג גם את השמים, דאל"כ על מה הזכיר את השמים.
    השכלת האלקיות: אכן נודע הכתוב, אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. הרי מפורש תכלית הרוממות של האדם, שהוא רק השכלת האלקיות וידיעתו ית'. ולכאורה הוא בהיפך מן המפורסם דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל.
     תכלית מעשה שמים וארץ: ויתבאר זה בסו"ה אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ. והנך רואה, שנמצא בעולמינו קדושה כזו שהוא התכלית שבשבילו ברא הקב"ה את השמים וארץ. ועוד נשמע מכאן שאי אפשר לבא לזה התכלית, אם לא הי' נברא השמים והארץ ומלואיהם, כי עיקר ההוכחה שיש תכלית המקשר את הבריאה הוא משום שאין פועל בלי תכלית, ואם אתה אומר שלא כל הנמצא בשמים וארץ מוכרחים להתכלית, אלא רק מקצתו, א"כ יהי' השאר בבחי' פעולה בלי תכלית. ואם תאמר שהשאר נברא לתכלית אחר, א"כ אינו מוכרח לגמרי מהו התכלית, כי יכול להיות שאותו תכלית האחר מספיק לכל המילוי של השמים והארץ. אלא ודאי שאותו התכלית הידוע לנו מחויב להיות לכל המציאות הנמצא בשמים וארץ.
     השכינה שורה על חכם גבור ועשיר: ואחר שהכרחנו שכל פרטי המציאות שישנם בשמים וארץ, מוכרחים כולם בשביל התכלית המיוחד שהוא להנות לנבראיו, שמדרך הטוב להיטיב, כמ"ש במ"א, צריכים להבין הנאה ההיא מהי? וג' מעלות מצויים לפנינו שהמה הכוללים כל השבח המקווה למין האדם, דהיינו, החכמה והגבורה והעשירות, אשר מין האדם מיועד ודאי למעלה היותר נכבדה מהם, כי שלשה אלו כבר מוכנים ומצויים בעולם לפני השגת התכלית, אלא ודאי שהיא מעלה נפלאה כזו שאינה מצויה ואי אפשר להמצא כלל בהעולם, זולת לאותם שזכו וכדאים להשגת התכלית שלכך נברא. ואומר לך שהוא השכלת האלקית, שהיא ההנאה הגדולה שעליה כיון בבריאת הכל להנות להאדם. ואין לטעות שהיא הנאה גשמית המוגבלת מאד בקבלתינו אותה, ואין לטעות שהקב"ה ישנה את כלי הקבלה שלנו, כי זהו מעשה הדיוט לעשות ולשנות, משא"כ הקב"ה נאמר אני הוי' לא שניתי, אלא ודאי שהיא הנאה רוחנית, דהיינו המושגת ע"י מעלות וקנינים.
     השגת הרוחניות: והנה נתבאר שהנאה זו האמורה היא הנאה רוחנית, דהיינו המקובלת בכלים רוחניים בלתי מוגבלים, וגם שהיא בלתי מצויה בעולם כלל בטרם שיזכו לה, שהיא הנותנת היקר והערך, כי כל המצוי בשפע הוא ענין זול הערך וכל שמצוי במועט הוא היקר והחשוב ביותר. וע"כ מה שאינו מצוי כלל הרי זה ודאי יקרו ותפארתו, והנאתו עולה על כולנה. ומזה תשמע שדבר הנאה זו האמורה הוא ענין השגתו והשכלתו ית', להיותה בלתי שכיח בעולם כלל, כי לית מחשבה תפיסא בי' כנודע.
      הרי נתבאר שתכלית בריאת שמים וארץ הוא להנות לנבראיו, שלזה צריכים בדיוק כל פרטי הבריות הנמצאים בשמים וארץ. ונתבאר שהנאה זאת היא מהמעולה שבמעלות, שה"ס השכלה האלוקית. ונתבאר שאין השכלת השכל מצויה זולת ע"י חומר מוכן להשכלה, שמתוך דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, הרי סגולת האמונה שבלידה מכשיר לו את החומר המוכן לידי השכל, למשש ולהשכיל עד שיגלהו. ונתבאר שהאמונה האינסטינקטית אינה מספקת לו כלל, משום כח כל העולם כולו המכחישים אותה, מתוך השגחה המקולקלת הנראה לעינים, אשר ע"כ למע"ט מרובים צריכים, שאז מוכשר להעמדת הדעת בחזקה, המספיקים להכרעת העולם כולו. 
    יודע ידוע ומדע: כאשר נרצה להבין ולהסתכל באור האמונה בעצמה, שאמרנו שמופיע באדם מטבעו כשאר עניניו הלידתיים. ונודע, שכל כח הבריאה איננה, אלא כמו שקוראים המשך מאורו ית' המתלבש בהם ומקיים אותם, באותה הצורה והתמונה שנמצאים בה. הרי, אותו כח האמונה איננו עולה כלל על שאר כחות שבבריאה, שהרי כולם המה המשך התלבשות אורו ית' בהם. אמנם צריך לחלק שהוא נבחן לכח מיוחד בין כל הכחות, שהוא המסוגל להביא האדם אל הכונה. ומכיון שכן, בהכרח אתה צריך להגדיר בו שהוא היודע, שהרי הוא כח עליון והמשך אורו ית', וא"כ הוא היודע הכל משכיל. הב' הוא שהוא הידוע כלומר, שהוא אותו החומר שאתה מבקש וממשש להשכילו, דהיינו המושכל. הג' שהוא המדע כי בלי ספק ההשכלה האמורה בדעתו ית', ממציא לפי עצמו מדע וחכמה שלימה. ולפי הנ"ל, שכל ההויות מהמציאות המה אורות מתפשטים הימנו, וא"כ כנ"ל שהרחבת ההשכלה המגיע לנו ע"י כח הנבחר להכונה, הוא עצמו בחי' החכמה השייכת להכונה שהוא חכמת האלקיות.
     התורה והעבודה: שהם החכמה והמעשה, ונתבאר שענין האמונה הלידתית שבאדם. הוא ענין אורו ית' הנבחר לו מכל אורותיו וכוחותיו שבהמציאות, להביא האדם אל התכלית. שעפי"ז נמצא בהכרח, שאור האמונה הזו הוא המשכיל והיודע והיא המושכל והידוע והוא ההשכלה כולה והחכמה. יודע להיותו אור עצמותו ית', ידוע כי אותו ית' אנו מבקשים, מדע משום שהרחבת המושכל וענפיו המרובים המותנים לו המה הם הנק' השכלה וחכמתו ית', כלומר ההשכלה והחכמה המיוחסת אליו ית', והנה מחמת זה נמצא לפנינו בדבר השגת התכלית ב' ענינים הא' הוא המעשה, דהיינו להשגת החומר הנחוץ לנו לתפיסת יד בעד ההשכל, צריכים מעשים טובים מרובים המסוגלים להרחיב ולקבוע את האמונה בלבינו על השגחתו ית', ויוכל להכריע בהיפך מדעת העולם המכחישים זה. ענין הב' הוא החכמה, שפירושה הביקושים וההשכלה והידיעות המסתעפים מאור אמונתו ית' כמ"ש, שהוא המדע.
      תרי"ג עטין: תרי"ג פיקודין:וכמובן שדרך העסק בהחכמה והמעשה הנ"ל, דומה לשאר מושכלות שבמציאות, שיש בהם ב' מדרגות: האחת היא בטרם שהמושכלות מתקבלות על דעתנו, אשר גם זה הוא עסק גדול וקשה כמו שמפורסם אשר כל ההתחלות קשות. ומדרגה ב' והיא העיקרית, דהיינו אחר שהמושכל בכללו נתקבל על דעתו, אשר גם אז נוהג החכמה והמעשה, אלא לא בבחי' תרי"ג עיטין רק בבחי' תרי"ג פיקודין. 
     חכמת הקבלה: וענין המדע, כבר נתבאר שהוא ענין הסתעפות והתפצלות אור האמונה בדרכיה, אשר כל זה מסתעף ויוצא מחמת ההשכלה באור ההוא עצמו, להיותה ג"כ הידוע כלומר המושכל שאנו מבקשים, ומתוך שאחדותו ית' פעל הכל, ולא עוד אלא שכל ענפי המציאות הגדולה שלפנינו יצאו במחשבה אחת, שהמחשבה ההיא נתפצלה לפיצולים כ"כ מרובים כשיעור המציאות שישנה המונחת לפנינו, עד שבדרך קודם ונמשך עילה ועלול מוכרחים לבא במחשבה היחידה שהיא מחשבת התכלית, שהוא משום שאור האמונה שהוא אור הנבחר לכונה התכליתית, היא מוכרחת להשתלשל בדרך קודם ונמשך על כל השלשלת של המציאות הגדולה הזו. ומי שזכה להתלבשות אורו ית', דהיינו אור הנבחר להשגתו ית', שההמון קוראים אותו אור האמונה, נמצא שכולל כל המלאכה הגדולה ההיא מראשית המחשבה של הבריאה עד סופה עם כל ענפיה וסעיפיה המרובים שהרי מטבעו של האור ההוא עצמו להתפשט ולבא דרך כל פרט ופרט מהפרטים האלו. ואין הפרש ביניהם, אלא במה שהמה הם מציאות של עולמות ובריות, והאור המקובל הוא בחי' הרוחניות המלובש בהם, באופן שההתחלה והסוף של האור, המה כוללים כל העולמות וכל הזמנים, ובשעה שהאור המקובל הוא על שלימותו דהיינו על תכליתו, נמצא בהכרח שמשיג עמו יחד כל ריבוי הבריות וקיומם, דהיינו ידיעות כל הנמצאים. ומחמת זה אמרו ז"ל שנסתכל הקב"ה בהתורה וברא את העולם, (בתחילת בראשית רבה) להיותם אחת ממש, אלא שזה פנימיות וזה חיצוניות.
      כלים, אורות, אלקיות : ואם טחלק את הכל על כלים ואורות ואלקות, הנה הכלים הם כל הבריות שבשמים וארץ ומקריהם, והאורות הם כחותיו ית' הממציאם והמאיר ומקיים אותם, אשר ע"כ ידיעתם באה לאדם מתוך בהירות והנאה גדולה לשעתו כטבע אור החכמה. והאלקית הוא אורו ית' הנבחר לבא להשגת האדם.
      השגות השמימים : ומובן בזה אשר גם בריאת השמים מחויבת להכלל בהתורה, מחמת שגם כל בריות השמים נכללים במחשבה התכליתית האמורה, אשר המשיג השלם אי אפשר שיושלם בלעדי השגתם.

:

ע"ע כריתת ברית.

:

   ה"ס דו"ת דמקוה, שהראש ה"ס הברכה מלשון בא רוח כי שם השראת כל ברכות ה', ואח"כ נהפך ברכה הנפלאה הזאת והיתה לבכורה מלשון בחיר ה', כי ברוך ה' נעשה לבחיר ה' בהתוך, ולפיכך אם אפילו נפסל מבכורה מ"מ אינה מפסידה כלום מן עיקר הברכה.
   בכורה: פי שתיים: נבזה תבין תמיהת עשו בסו"ה ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח (שעשה זה כדי שיהיה מובטח בברכה) והנה עתה לקח ברכתי, נמצא שלקה פי שתיים, דהיינו שהפסיד הברכות שזה לא עלה על רעתו מעולם, כי אדרבה ע"כ ביזה את הבכורה להיותו סותר לברכה שהיה חפץ להיות יותר מוחזק בהברכה, וע"כ כעס מאד בעת שראה שגם אבדה לו הברכה והבן.
   חלק בכור פי שנים : וזסו"ה לא יוכל לבכר וכו', כי את וכו' יכיר לתת לו פי שנים.דהיינו בהיפך מדעתו של עשו שדומה לו שאם יעזוב בכורתו יהיה יותר בטוח בברכתו,אמנם הכתוב אומר שבכור נוטל פי שניים, דהיינו הבכורה והברכה, ונמצאים הרשעים משנה שברון שברם: שמפסידים הבכורה עם הברכה. והצדיקים בארצם משנה יירשו: הבכורה עם הברכה והבן .

:

מורכב מב' מלות בא שר שמשמעותו שהסרה עצמה ה"ס הביאה, במו"ה סורה אלי, אשר ההסרה והירידה הוא רק לביאה ולהתקרב אלי. ועיקר השם הזה נופל על היסוד, בסו"ה, והיו לבשר אחד (ע"ע סר).

:

   ה"ס בחי"ד גדלות הקבלה שה"ס בחי' הקבלה שהיתה שם על כל הסוב והעונג שנמשך אליה מהבורא ית', ובסוד שאמרו ז"ל קודם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, כלומר שהיא חשובה שם כמו הסוב והעונג עצמו בלי שום הבחן כלל ועיקר. למשל כמו המהות הנעים לחיך עם החשק המוכן מצד הגוף בחיך, שהמהות והחשק שבמקבל כלולים ממש יחד בלי שום הפרש ביניהם כלל, כי הנועם דבוק על שניהם בבת אחת. ואע"פ שאח"כ נעשה צמצום בבחי"ד, ונשארה חלל פנוי וריקן מאור וחיות, כמ"ש בפמי"ס בסוד הבושה דמאן דאכיל דלאו דליה בהית לאסתכולי באפיה, אמנם שם העבר והעתיד כלולים כאחד כנודע .
   ובזה תדע נאמנה שאפי' בושה זו לא הי' נרגשת שם אלא אורו הפשוט ממלא שם כל המציאות, הכל כאשר לכל כמו שיהיה אחר כל התיקונים עם כל הרוחים והעידון והנועם לא יחסר משהו, באופן שדומה ממש שם כמו לעתיד לבוא אחר גמר התיקון, אשך בחי"ד קיבלה כל מה שראוי להגלות בסבת חלל הפנוי שלה, עם כל האוצרות שהרויחה במעשי ידיה שאין עוד בושה, אמנם כל זמן שלא הרויחה כל האוצרות כמו שנמצאים בא"ס עדיין חסרה שלימות, שהרי איננה עוד בת זוגיה דאייס, עד שתרויח כל האוצרות הנמצאים שם מכל מראש, והבן היטב, (עי' פמ"ס ענף א')
    וז"ס גדול הי ומהולל מאד: בעולם הא"ס ב"ה, ועט'כ ולגדולתו אין חקר בעוה"ז, משום שאין זו בת זוגיה דא"ס ב"ה.

:

   פירושה אשר איש לא ידעה, (ע"ע אורך לעובי) שלא שבר בתוליה, כי גידי דם מחברים וסותמים את פי נקב היסוד, שהו"ס דם הנמשך מאחורים דאמא, וע"כ אין בה גילוי נוק'.
   ותבין זה עם מחז"ל איילה זו רחמה צר וחביבה על בעלה, ובשעה שכורעת ללדת מזמין לה הקב"ה נחש המכיש לה באו"מ ויולדת. פי', שאילה הו"ס אמא אשר רחמה צר, כי אחר כל ביאה חוזרת להיות בתולה, כי נה"י שלה באים ומתלבשים בז"א ונעשים שמה בחי' ג"ר בסוד אנקתם, ואיגלאי מלתא מאיש לא ידעה עד והבן זה היסב. אכן רחמה צר בלי חסדים, כי ה"ס חשך דאמא וכשאינה יכולה לסבול עוד מיעוט חסדים היא כורעת ללדת, כלומר שנה"י שלה נחלשו מאד מחוסר האור, ואז מזמין לה הקב"ה נחש ממכיש לה ונוקבה, דהיינו גילוי בחי' נוק' וסוד המסך המתוקן שם, שמעלה או"ח ומתרבים האורות בתוך בטנה ואז מולדת את הולד, והבן. באופן שענין סתימת נקב היסוד היא בחי' ג"ר דבינה שנק' חשך דבריאה, וענין פתיחת הנקב היא שיבת הג"ר לשורשו שנשארת בו"ק חסר ג"ר, אמנם בן הזה חביב לה מאד שה"ס אור דחסדים שהיתה חושקת אליו כל הזמן עד שכרעה ללדת .
   ובזה תבין הטעם אשר ז"א דבינה היא בינה דז"א, כי בחי"ג דבינה (ה"ס אומ"צ) היא הגדלות שלה, (ע"ע ע"ס דבינה) והיא המתלבשת במוחין דז"א לבחי' ג"ר דבינה כנ"ל.

:

הא' הוא נה"י דס"ג שעלו ונתקנו לישסו"ת דא"ק ושוב לא ירדו. הב' הוא מהתפשטות ישסו"ת דא"ק דהיינו ג"ר דנקודים. הג' הוא מהתפשטות ג"ר לו"ק דנקודים דהיינו ישסו"ת דנקודים. (ע"ע לאה ורחל) (ע"ע נקב)

:

    חח"ן בג"ה דת"י. מתחילה יצאו הספי' בסוד קו אחד בזה אחר זה בלי הפכיות, כי קו אחד יורה שכולם בחי' אחת ואין אחת מכחישה להשניה, ואח"כ נתגלה ביניהם הפכיות. ושורשם מתחיל מכל"א, אשר הכו"ח ראש ותוך נעשו להפכים זה לזה, ו אע"פ שהתוך יצא מהראש, ואין שום דבר משהו מהתוך שלא יקבל זה מהראש, אלא בסוד מלך פורץ גדר כי בהראש בטרם שנתגלה המלכות, היה שם גדר חזק, בסוד אל המיוחד, אשר בהופעת התוך נפרץ הגדר הזה, וע"כ נראו כמו הפכים ומכחישים זה לזה, וע"כ כתוב השלישי הכריע ביניהם, דכיוון דהראש כולל כל מה שבתוך, ע"כ הכריע הכל"א את הגדר שבראש והקיפו גם על התוך, באופן שהכנים את התוך לרשותו של הראש, ונתיחד גם החכמה בבחי' הכתר, שנבחן כמו שוקל במאזנים ומכריע אשר כו"ח המכחישים זל"ז נבחנים כמו ב' כפות, שה"ס כפות המאזנים.
    ומתחילה היה עיקר השליטה בהחכמה, והיתה כף החכמה יורדת ומתפשטת למטה. ובעת שהבינה הסתכלה בזה אשר החכמה ירדה ועברה את הגבול אשר גבל הכתר, אז שקלה אותם והעלה כף החכמה למעלה, ואת כף הכתר המשיכה ונתפשט למטה מהחכמה. ויצאו כח"ב בסגולתא: כתר חכמה בינה
   חכמה שזה יורה שהבינה העלה לחכמה ויחד אותה עם הכתר, שבשביל זה הוכרחה להוריד הכתר, שתתפשם עכ"פ למטה מחכמה ותכלול אותה, והבן היטב. 
   ובזה תבין סוד תיקון קוין בג"ר דנקודים ולא בז"ת דנקודים, כי אחר שהבינה המשיכה הכתר בהתפשטות למטה מהחכמה, שבזה נתיחדו שניהם לבחי' אחת, נעשה בזה יחוד גדול לכל ז"ת היוצאים מהבינה ולמטה, שלא יצאו עוד בהפכיות שיהיו צריכים להכרעה, אמנם התחתונה אינה יכולה לשנות העליונים וע"כ נשארו העליונים בבחי' ג' קוין. כלומר, שעדיין ניכר בהם ההפכיות שמתחילה גם את ההכרעה שעשתה הבינה, משא"כ כל הנאצל ממנה ולמטה, כח הבינה רוכב עליהם ואין ביניהם הפכיות כלל, וע"כ יצאו ז"ת דנקודים בקו אחד זה למטה מזה בלי שום הפכיות מראש לתוך, שהאומ"צ לא היה הפכי לכל"א ומקוה"נ לא היה הפכי לאומ"צ, והבן.
     כח"ב לחב"ד: ולפי הנ"ל היה הכתר צריך לעמוד בקו ימין והחכמה לקו שמאל והבינה בסוד קו אמצעי. אכן נודע שהכתר ה"ס קו אמצעי והחכמה ימין והבינה שמאל, אכן תבחין אשר סוד ג' קוין כח"ב הם בקטנות בינה. שאז כאשר הבינה היתה בצלע דהיולי דחוכמתא, הוכרחה ליחד הכתר וחכמה, ולהכריע את הכתר על החכמה כנ"ל, כדי לסגור את הפרץ הנעשה בסיבת החכמה כנ"ל. גם מסיבה זו הי' חכמה בשמאל, שה"ס יד כהה, דהיינו בסיבת הפרץ שראתה הבינה לסגרו, אמנם אח"ז בגדלות בינה שנפתרה באומ"צ, שאז לא פחדה עוד משום פרץ שבעולם, וע"כ חזרו כתר וחכמה בקו אחד זה למטה מזה, כמו בראש דא"א גם הבינה למטה מחכמה בקו א', ונמשך זה עד שנגלה הדעת (מקוה"נ), שה"ס נקב החזה שבאמצע הת"ת, אשר אז נחלשה הבינה מהעלמתה דאומ"צ וחזרה לקטנות והכחישה גם את החכמה, ואז נשקלו בכח הדעת שמשך את החכמה לימין ובינה לשמאל.
     באופן, כשהחכמה בשמאל נמצאת הבינה באמצע לבחי' מכריע בין כו"ח, וכשהחכמה בימין נמצא הדעת למכריע בין חו"ב, וכן הת"ת בין חסד לגבורה, כי חב"ד וחג"ת בחי' אחת הם, דהיינו רת"ס דמקוה.
    ויש לפרש באופן הפוך, (ע"ע אורך לעובי) שנתבאר שם סוד זה למטה מזה בעת שיש הפכיות בין הספירות, שעיקרו מתחיל מכתר לחכמה ואח"כ מחכמה לבינה ואח"כ מבינה לז"א ואח"כ מז"א למלכות. אשר הכתר והבינה והמלכות, הם נוטים ביותר לאור דחסדים. והחכמה והז"א נוטים ביותר לאור החכמה, ומסתימים לאור דחסדים, עש"ה.
     ובזה תבין סוד תיקון קוין שה"ס התלבשות הספירות זה בתוך זה כמ"ש שם, שזה הגיע מכח התפשטות הכתר עד סיום כל הע"ס בסוד נקודה דעוה"ב, שאז נמצא אשר ספירת הכתר הוא נושא עליו כל שאר הספירות, ובמקום שנסתיים שליטת הכתר מסתיים כל הארתם של הספירות, ואז נבחן אשר חו"ב מלבישים יו"ש דכתר, כי אור הכתר יורד ביניהם ומקיים אותם שזהו סוד ג' קוין, שכן אור חג"ת במשכים בג' קוין, אשר חו"ג מלבישים יו"ש דת"ת להיותם בחי' כח"ב במהדורא ב', שאז אור הכתר מתגבר ושולם בכל תוקפו, בסוד הבינה כל"א שבמהדורא ב' ה"ס הת"ת. ואור חסד ה"ס חכמה במהדורא ב' להיותו מקבל מהלבשת מין דג"ר, ואור גבורה ה"ס ביבה במהדורא ב' להיותה מקבלת מסוד הלבשת השמאל בג"ר.
     ותבין ההפרש בין מת"ת כלפי בינה כי אע"פ שאור הת"ת הוא משורשו בחי' בינה במהדורא ב', אמנם בסוד תיקון קוין, נחלקה הבינה לכתר ובינה, כי הכל"א המשיך למקומו סוד הגבול שבכתר, כי ע"כ היה כח הכתר יפה להתפשטות עד סיום הג"ר. והנה זה הכח של הכתר שבתוך הבינה, נטל הת"ת והיה לקו אמצעי אמנם בינה עצמה בהכרח שמלבשת את כח הכתר שבקרבה בסוד השמאל. והנה עד"ז ממש במהדורא ב', נמצא חלק הכתר שבבינה ה"ס ת"ת וקו אמצעי, וחלק הבינה שירדה לבחי' גבורה נעשה לקו שמאל המלביש על הת"ת.
      והנה נתבאר, שבמקור אצילות הבינה ירד הכתר ונתלבש בתוכה, וע"כ אמרנו אשר בינה ממשכת חסדים מהכתר. ולכאורה יש לשאול איך אפשר שהבינה תקבל שפע מעלי עליונה, וגמירי דאין שום מדרגה יכולה לקבל למעלה מעליונה עצמה, אלא הוא שאמרנו אשר הכתר בעצמו נמשך וירד אל מקום הבינה, והשפיעה בה החסדים אשר לא יכלה לקבל מהחכמה ופנתה לה עורף. ועל ד"ז במהדורה ב' דג"ר, קיבלה הת"ת את התפשטות הכתר .
      ועם וה תבין סוד נה"י, כי ז"א משורשו ה"ס נה"י בלבד, דע"כ הוא מלביש למטח מטבור דא"א בכח עצמו, אלא במה שמרויח מסוד שביה"כ שה"ס קילקול ע"מ לתקן. כלומר, כדי שיוכל לקבל מאחסנתיהו דאו"א, שה"ס קבלת חג"ת להשגת ג"ר, כי ע"י שיורש התוספות מאו"א בסוד קטנות דהיינו חג"ת, הנה בגדלות חג"ת עשוים לחב"ד, דהיינו אחר הבירור דהקלקול שנעשה בשביה"כ לא הוי קלקול כלל, ונמצאים החג"ת שירש שבים לבח"י ג"ר, כמו שהיו מתילה.
     אמנם ז"א משורשו עצמו ה"ס נה"י: ועיקרו הוא סוד הנצח, שבעת אצילותו בסוד הנצח תיכף הנצח החזיר חג"ת לחב"ד, אלא משום שהנצח משורשו אין לו רק אור החכמה בלבד, דע"כ כחו יפה להשיב החג"ת לחב"ד, הנה משום זה נחסר ונסתם מאור החסדים, וכדי לתקן את זה נאצל ספי' הוד הדומה לבינה הפונה עורף אל אור החכמה שבנצח, שההוד יונק חסדים מהבינה כמו הבינה מהכתר כנ"ל. ונמצא אשר אור הכתר נמשך עד הוד דרך הבינה כאמור. אמנם כמו שהבינה נתחלקה לב', לאור הכתר ולאור דחסדים כנ"ל, הנה גם כן ההוד נתחלק לאור הכתר ולאור דחסדים, אשר אור הכתר בא תמיד רק בקו אמצעי, וע"כ יסוד ה"ס אור הכתר שבהוד, כמו הת"ת שהוא אור הכתר דבינה. ונמצא אשר קו אמצעי שהוא תמיד התפשטות הכתר נמשך עד היסוד, מתחילה עד הבינה ומשם לת"ת ומשם ליסוד. אכן דעת הוא ת"ת דגדלות, דהיינו בשעה שהנצח החזיר חג"ת לג"ר, נק' ת"ת בשם דעת. וכן אח"כ שהז"א קונה מחמת תיקון הקלקול את הגדלות שנברר, חוזר הת"ת שבו להיות דעת, דהיינו ג"כ התפשטות הכתר. ובזה תבין אשר ג"ר דנקודים היה תיקון קוים במקצת ולא ז"ת, כי הז"ת היו זה למטה מזה, שפירושו שהספירות דחג"ת נהי"מ היו בהפכיות, שחסד הפכי לגבורה וגבורה לת"ת וכו', משא"כ הג"ר במקום יציאתם כבר היו מתוקנים בסוד זה בתוך זה, שהכתר נמשך עד גבול הבינה והיה נושא לחו"ב בימין ושמאל, שזה נתקן בסוד פרצוף ס"ג הקודם לב"ן.

:

    (שעה"כ פ"א) ר"ת ג' ראשונות, יורה על ג' ספורות - כתך חכמה בינה, שהם ג' ראשונות של הע"ס.
   גדרו: שוא בחינת ראש ומוחין של הפרצוף, כלומר אור העצמות והנשמה שלו. ויש ג' בחי' ג"ר דהוונו שהם: ג"ר דנשמה : מורה על כח"ב דבינה. 
   ג"ר דחיה : מורה על כח"ב דחכמה.
   ג"ר דיחידה : מורה על כח"ב דכתר.

:

רצון בחיריי, ומחויב.
ענין גאות שהוא משבחי השם יתברך, הגם שמגונה בעד הבריות, הטעם: שאין נבחן אצל הבורא בחירה ורצון כמו בבריות, הגם שאינו בעל חיוב כלל כמובן. מכל מקום, רצון הפשוט שלו דומה כמו חיוב שלנו או כמו רצון בלתי מניעה שהיא גם כן לנו מחויב, כי זה שהרצון מחולק מן החיוב מטעם שאפשר שלא יתמלא, כי תהיה מניעה לאותו הרצון או יקפחנו רצון אחר, מה שאין כן בחיוב שבטח יתמלא מפני חיובו, ואם כן אם יצויר אצלינו רצון בלתי מניעה הרי צורת רצון זה, כמו כל רצון מחויב, ושיעור גאות היא שלא ירצה להתדבק בשפלים הימנו, ואם הוא בדרך החיוב לא יגונה כלל, כמו השמים שמתגאים על הארץ ושאינם מתדבקים בה והשמים ממעל והארץ מתחת, משא"כ, אם הוא בדרך רצון בחירי, הרי זה מגונה מאד, ויצא מכלל טוב, כי חשקו של הטוב להטיב וכיון שהוכחנו שרצון הבורא ית' דומה לחיוב שלנו מטעם שלא יקרה מניעה לרצון שלו, ואפילו רצון אחר שיקפחנו לא יקרה לו מפני יחודו ואחדותו, ואם כן הרי אותו הרצון מחויב להיות, ולא שייך בו בחירה, כי לא יעבור עליו עוד רצון אחר שישבה בשבילו רצונו הקדום, ואם כן דומה לטבע השמים שמתגאים ומתרוממים על הארץ.
וז"ש, כי אל גאות ה' ולו נתכנו עלילות, פירוש. שחיוב הבורא מושג אצלינו בדרך הגאוה שלו, ועל מדה זו... גאות סובבים... אופנים של מכונת הבריאה...

:

גבוה מחבירו, יורה חשוב מחבירו.

:

הוא בחי' הסיום הנבחן בכל ספירה פרצוף, אשר בחי"ד שבו הנקראת מלכות, טבעה לעכב על האור העליון שלא יעבור טבעה לעכב על האור העליון שלא יעבור דרך בה, משום כח הצמצום השורה עליה מזמן צמצום א', (ע"ע צמצום). ולפיכך נמצאת חותכת את ההארה ומסיימתו, (בסוה"כ עד פה תבוא ולא תוסיף). כי מגבלת האור ומעכבתו מלהתפשט.

:

כל הארה המופיעה בהעולמות מוכרחת להיות בעלת גבול, ששורשה מנקודת הצמצום שבבחי"ד, (ע"ע צמצום). והסו"ה עד פה תבוא ולא תוסיף, וב' פעולות הפוכות נמצאים בכוח הגבול, הא' היא פעולת המניעה ודחיית האור לאחוריו, והשניה היא פעולת אחיזת האור בהפרצוף, להיותו סוד המסך המעכב על האור מלהאיר את בחי"ד, ע"כ בטרם נגיעת האור בבחי"ד תיכף דוחה ומחזיר כל האור לאחוריו. וענין זה עצמו של מניעת והחזרת האור האמור מתהפך להיות אור גדול שנק' או"ח, (ע"ע או"ח). שהוא המאחז את האור ישר בפרצוף, ודומה לאור השמש המכה בעששית ומוחזרים הניצוצים לאחור. והנך רואה ב' פעולות הפוכות בהגבול: דוחה ומקרב, בבת אחת בב' אנשים, או בזא"ז באדם אחד. ותבין אמנם אשר בשרשם ברוחניות באים בבת אחת ממש, להיותה למעלה ממקום ולמעלה מזמן, והבן.

:

ודו"ק ותשכח אשר גם החושים הגשמיים אינם נאחזים בחושי האדם, זולת בבחי' הגבול של הדבר, כמו הקול והמראה והריח, שאינם נתפשים בחושים זולת ברגע מניעת הקול ומניעת הראיה ומניעת הריח, כי החושים ליחס רלטיבי צריכים. וקול נמשך וראיה נמשכת וריח נמשך, אין בהם מציאות השגה ולא כלום. וטעם הדבר, כי הגשמי הוא ענף מהרוחני, וע"כ דומה הוא בהכרח לשורשו, שאין שם אחיזה אלא בסוד או"ח העולה מכח ההפסק שבגבול כנ"ל.

:

ש"ך נידוצין שהאס הבלא דגרמי הם דכורין, וגבורות מנבפ"ך נקבות.

:

ה"ס המסך המבדיל בין עולם לעולם, שעליו נעשה זיווג דהכאה ומעלה או"ח על הע"ס דעולם העליון, וגם האו"ח ההוא מתפשט משם ולמטה לעולם התחתון ומאיר לע"ס של עולם התחתון, וע''כ מכונה אותו המסך בשם קרקע. לעולם העליון ובשם גג לעולם התחתון.

:

   הע"ס שיש בהם כלים גמורים כראוי נקראים גוף. כי הכלים אינם נגמרים בזיווג א' דהיינו בהסתכלות ראשון על המסך, (ע"ע הסתכלות). ששם יוצאים רק שרשים לכלים, וע"כ נקראים ע"ס ההם בשם ראש, שפירושו שורש.
   והטעם, כי הכלים נמשכים ובאים מעביות שבמסך הנמצא במלכות, ומתוך שהמלכות בתחתית הע"ס, אין העביות יכולה להתעלות למעלה ממקור יציאתה, וע"כ אינו עושה שם כלים גמורים, אלא אח"כ בזיווג ב' דהיינו אחר שהמלכות שבראש מתפשטת בהסת"ב על הזווג במסך דמלכות שבמלכות, אז יוצאים משם כלים גמורים, משום שכבר נמצאים למסה מהמסך של ראש, אשר העביות הנמשכת ממנו עושה כאן כלים, וע"ס השניים האלו המה המכונים בכל מקום גוף.

:

    מדרגה ב' כלפי הא' נבחן לגוף, ומדרגה ג' כלפי הא' נקרא מלבושים. כמו האצילות שהוא מדרגה ב' לעולם א"ק נבחן לגופא דא"ק וכלפי הא"ס שהוא מדרגה הג' נבחנים למלבושים לא"ס. ועד"ז בי"ע לאצילות נק' גופא, ולא"ק נבחנים רק מלבושים.
    הוראתו : הוא ענין חסרון ג"ר, וע"ש זה נקרא מדרגה ב' בחי' גוף כלפי א' היות שמדרגה ב' נבחנת תמיד שהיא חסרה הג"ר דמדרגה הקודמת, באופן שג"ר דא"ס חסרים בא"ק, שהא"ק אינו משיג את הז"ת דא"ס, ד"ז האצילות חסר מג"ר דא"ק והבי"ע מג"ר דאצילות.
    מקורו : מתחיל מהארת הקו מצד אחד, כלומר אחר שנתהווה צמצום ראשון שנשאר מקום פנוי וריקן מאור, (ע"ע צמצום). אם היה הא"ס נמשך מכל סביבות צדדי מקום החלל ההוא, אז היה הצמצום מתבטל, והיה הג"ר דא"ס ב"ה מאירים שם כמטרם הצמצום, אמנם לא היה כן אלא שנמשך בבחי' קו דק, דהיינו בג' בחי' ולא בבחי"ד, שזה גרם חסרון ג"ר דא"ס בעולם הא"ק. והנך מוצא שמקור הגוף מתחיל מעת הארת הקו מתחילה למקום המצומצם.
    סבתו : הוא המסך שבבחי"ד כלומר כח הצמצום, כי מתוך שאור דבחי"ד דא"ס ב"ה לא בא לעולם הא"ק, משום המסך שהותקן שם מכח הצמצום שהחזיר האור לאחוריו, ונמצא שא"ק חסר בחי' סוף ולמטה מטבור בערך א"ס ב"ה. כי אם שהארת א"ס ב"ה היה מכל סביבות הנקודה, כלומר שהיה מבטל אותו הצמצום על בחי"ד אלא שהאיר גם לשם, אז לא היה הבחן בין ראש לסוף, כי אור א"ס מאיר בסוף דהיינו בבחי"ד כמו בראש, משא"כ שהאיר בבחי' קו דהיינו שהחסיר אותו האור שהוא המילוי דבחי"ד, א"כ הריהו חסר בחי' סוף דערך כלים, וכל חסרון סוף בבחי' כלים גורם חסרון ג"ר בערך אורות. 
    גדריו : כל מקום הן בכלל הן בפרט ובפרטי פרטיות אם אך ישנו שם מסך המזדווג עם אור העליון ומעלה או"ח, נבחן שמהמסך ולמעלה הוא בחי' ראש וע"ס ספירות שלמות, כלפי אותה המדרגה הנמצאת למטה מהמסך, ואותה המדרגה אשר ממסך ולמטה נבחנת לחסר ג"ר כלפי המדרגה הנמצאת ממעל לאותו המסך מטעם הנ''ל. 
    ומזה תשפוט גם על המדרגה שממסך ולמעלה שאמרנו שהוא בע"ס שלמות, הנה זה אמור כלפי תחתונו עצמו שממטה למסך דידיה, אולם כלפי העליון ממנו שגם הראש ההוא עומד מתחת למסך שלו הרי זה גורם לו חסרון ג"ר בערכו של עליונו, ועד"ז העליון לעלי עליונו, וכן תמיד נבחן שהמסך מחשיך על בחי' סוף של המדרגה הנמצאת מתחתיו בערך הכלים, וע"כ נבחן לחסר ג"ר בערך האורות כנ"ל.

:

הע"ס דאצילות נק' מאנין, ר"ל אברי הגוף, כי הגוף שהם הכלים שם, נגלו באצילות ולא למעלה מהם (ש"ג פ"א ע"ח).

:

וה' בחי' יש בגוף שהם עבגע"מ והם
ה"פ:
מוחא יש בו ע"ס והם והאותיות
א' ב' ג' ד' ה'
עצמות יש בו ע"ס והם האותיות
ו' ז' ח' ט' י'
גידין יש בו ע"ס והם האותיות
כ' ל' מ' נ'
בשר יש בו ע"ס והם האותיות
ס' ע' פ' צ'
עור יש בו ע"ס והם האותיות
ק' ר' ש' ת'
מלכיות נכללות בז"א בגידין בשר עור: דשם אב"א : 
ותמצא שרק פרצופין דמוחא ועצמות יש להם מלכיות מפורשות ה' למוחא ויוד לעצמות, משא"כ ג' הפרצופין בגידין בשר ועצמות הנה המלכויות שלהם נכללו בז"א דאותו פרצוף מהוא סוד אב"א, כי מלכות דס"ג נכללת בנ' ודמ"ה בצ' ודב"ן שהוא האור נכללת בת'.
   והבן ענין התכללות הזו, כי ז"א בגדלות הרי הוא מטיב לנה"י דאמו הנעשים וג"ר שלו ע"ד אומ"צ המברר לכל"א, ואז יתכן שז"א פרצוף לפני עצמו. ואח"כ נאצלת הנוק' מבין דרועוי ממש כמו כל"א שנאצלה מתוך מקוה, משא"כ ז"א בקטנות שאינו מברר את הנה"י דאמו א"כ אין שום הפרש מז"א לנוק',
    כי גם הז"א האם גוף בלי דרועין כי הידים הם המבררים ואע"פ שיש הפרש רחוק מבחי' המסך דנה"י אמא לבחי' המסך דנוק', שזה הסו"ה אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו כי אם בזאת וכו', וא"כ גם בעודו בקטנות הרי הם ב' בחי', כי הז"א הוא נושא את נה"י דאמו (למטה מחג"ת דידיה) בסוד כותל דחכמה והנוק' יש לה נה"י דעצמה בסוד כותל דגבורה אלא כאן הוא סו"ה ותלכנה שתיהם כי ב' בחי' מסכים נתחברו ונעשו לבחי' עור אחד בב' נחי' קלף ודוכסוסטוס כי חצי כותל דז"א ה"ס גויל שהסמוך לבשר נק' גבול בעלמא בלי שום הכר וכח, אלא כמו בחי' הסיתום שמתחת אומ"צ שה"ס מלכות דעצמות בסוד י' הנ"ל. אמנם חצי כותל דנוק' ה"ס דוכסוסטוס שה"ס חיצוניות נה"י דאמא, בסוד כותל דחכמה הנק' נ' דאשרי שנאמר בה נפילה, וע"כ נ' דגידין ה"ס זו"נ דס"ג הדבוקים אב"א בכותל אחד.
     צ' דבשר ה"ס פב"פ אמנם אח"כ (*)בגדלות ז"א בעשה הנסירה, כי הז"א בירר לנה"י אמו לג"ר ומוחין גמורין, ואז הגבורות נטיל נוק' שה"ס צ' שבצ' דהיינו ממש נ' דס"ג דגידין הנ"ל נעשה כותל שלם לנוק', שהסו"ה ויבן ה' אלקים את הצלע וכו', וסוד כותל הז"א ה"ס י' דעצמות שהיה באב"א נכלל בנ' דנפילה והשתא נפרש משם, שהרי בירר לנה"י ויש לו מוחין וע"כ בבדל לגמרי מכותל דנוק' לפרצוף שלם עם ג"ר בפ"ע, שה"ס גויל לתפילין' שפירושו שצריכים גבול להמשיך החסדים בסוד חסד דמתגליא אפומא דאמה, וגבול הזה ה"ס י' המטיב אל צ' כזה צ' שה"ס פב"פ דזו"ן.
     (*)הגהה: ודע, אמנם שסוד פב"פ דזו"ן שהוא בצורת צדיק צ כמבואר כאן ה"ס פב"פ דעליות זו"ן להיכל או"א, אשר אח"כ בירדם למטה נעשין שוב אב"א ונמצא שפרצוף עור שה"ס קרשת וכחבזו"ן דנוק' איננה מעת הזווג הזה דפב"פ והבן זה, אלא בחי' מלכות נפרדת, ואע"פ שת' ה"ס צ' כמבואר להלן מחמת שצ' הוא בהיכל או"א ות' אחר שירדו.
     עצם מעצמי ובשר מבשרי שהוא ממש צורת צ' דהיינו י' ונ' כי י' הוא מלכות דפ' עצמות כנ"ל, וה"ס י' דרכיב על גבי נ' וע"כ הנוק' עצם מעצמי וסוד בשר ה"ס נ' דצ', דהנוק' לקחה הגבורות דזכר ואז הזווג פב"פ כזו צ .
     קרש"ת דעור: כח"ב תו"מ דמל': ודע כי המלכות שאבה לכל הגבורות, וז"ס כתר מלכות דזרקין לה עד א"ס וא"ת, כי המלכות הכלולה בכתר מכונה כתר מלכות, ולפיכך כשנמתקה בסוד עצם מעצמי ובשר מבשרי כנ"ל נגלה הכתר שלה,
     שה"ס קוף כזה ק : שרגלה נתארך למטה מגבול שבשורה שה"ס תוך ולפיכך גם במלכותו נולד רש נאמר להקלי' שלא יוסיפו להתאחז בה.
    וה"ס ריש חכמה דמלכות, בסו"ה ריש ועושר אל תתן לי ובסוד ועל פס לחם יפשע, ואח"ז נגלה סוד שין בינה דמלכות: בסוד כסא שן הממשכת סוד כתר דגידין, כלומר כתר הנמשך בכל"א וה"ס ג' ראשין, וה"ס חיציך שנונים עמים תחתך, כי אותו חץ השנון בשין בבינה דמלכות בסוד נ' דאשרי, הנה תחתיה יש בחי' חץ השנון דבחי"ד מכותל דגבורה הכלולה ג"כ במלכות בהעלם, שה"ס עמים תחתיך, כלומר תחת שורת המלכות - שהוא כרעא דק' הנ"ל שסוד כתר מלכות שהוא עיקר אצילותה שסוד כתר מלכות לבד הוא בנינה מעצמותה, וט"ס תחתונות באים לה בתוס' מז"א, אלא זהו נגלה בסוד ת' שאספה רגלה אל השורה ונתעבה ע"כ הרגל מחמת הקיפול הזה, וה"ס שורת הדין.
     ולפיכך ת' זו ה"ס נוגה טו"ר וה"ס ערלה הדבוק על היסוד, כי חלק הרגל הקוף שהגביה מחוץ לשורה ז"ס הרע, ורגלה עצמה ה"ס הטוב. וז"ס והתוית תיו וז"ס ת' מות ת' חיים שה"ס עצה"ד טו"ר וה"ס ורגליה יורדת מות, דהיינו האי כרעא דת' בטרם שאוספת אותה אל השורה הרי היא יורדת בסוד ת' דמות, וכשאוספתה אל השורה נעשית ת' חיים.
     וז"ס אשר אין לחיצונים אחיזה אלא בעור: דהיינו בד' אותיות קרש"ת הנ"ל, שה"ס אותיות דפרצוף העור, וגם שם רק ברגלין דת' כמבואר .
    הפרש מן ק אל ת:
    כי אע"פ שכרעא דק' נמשכת למטה מן השורה מ"מ הר' מגנת עליה, שסוד ר' בא מסוד ד' אלא חסר י' שבזוית: פירוש, כי סוד מלכות דע"ב דעצמות ה"ס י' כנ"ל, ונתבאר אשר י' זאת נמשך מסוד ד' כלומר מקרן זוית שלה שה"ס ישראל סבא כי ד' ה"ס ז"א דמוחא אומ"צ בעצמו שהיה בסוד הסיתום דאומ"צ, ויש שם כל הבירורין דנה"י דאמא שה"ס התפשטות דד', אמנם מלכות דע"ב לקחה רק הסיתום בלבד שנק' קרן זוית הבולט וניכר הרבה המכונה י' דלית לה מגרמה ולא מידי אמנם י' זאת שבקרן זויות ה"ס הזכר שבד' ושאר ה"ס הנקבה.
     י - ר שב ד' ה"ס זו"נ שבז"א הפנימי דמוחא ונק' ג"כ ישסו"ת: שי' ה"ס הסיתום ור' ה"ס הידים המבררים ב' רקיעים: רקיע דתוך ורקיע דימין שבכל"א. ותדע שסוד ר' זו חסר י' לקחה המלכות לחכמה שלה שז"ס במלכותו נולד רש, וע"כ מכסה ומגינה על כרעא דק' משא"כ סוד כרעא דת' אין לה מי שיגן עליה ויכסה אותה .
      קי ה"ס ה' ; ר' ה"ס י' ; ש' ה"ס נ' ; ת' ה"ס צ' : כי מלכות דכתר ה"ס כתר מלכות, ומלכות דחכמה ה"ס חכמה דמלכות, ומל' דבינה ה"ס בינה דמל', ומלכות דז"א ה"ס ז"א דמלכות. ומזה תבין שסוד ק' הוא שורש המלכות ואין לה יותך בחי' עצמיות, כי השאר לקחה ממה שירד מפרצופין הראשונים אליה ועי' כאן בהגהה .

:

הנרנח"י אינם מתלבשים בגוף זולת באמצעות מלבוש זך לכל אחד מהם (שם).
גוף הא"ס: א"ק שנעשה בחי' גוף אל הא"ס הזה העליון (שם).
גוף דא"ק: האצילות הוא גופא דא"ק (שם).
גוף דאצילות: בי"ע נגד אצילות נקרא גוף (שם).
גוף הוולד: מצטייר במעי אמא (דהיינו הז"א) בכ"ב אותיות דכורין (רמ"ח אברים מאבא), וה' אותיות מנצפ"ך נוקבין (שהוא הנפש מאמא) (ע"ע לידה).
גוף ונפש: וק הרוח דזו"נ עולים בסוד מ"נ ומ"ד, אבל גוף ונפש נשארין לעולם במקומם. (ע"ח ש"ה פ"ה)

:

הגופים מתלבשים אלו תוך אלו ואינם ניכרים (ש"ג פ"א).

:
הגילוי הרוחני, הן היציאה מן ההעלם והן איזה תוספות, נמשך ובא בעיקר מכח הכלים וסגולתם, ואינו תלוי כלום באור העליון, כי זה הכלל שאין שום שינוי בעצם האורות מראשית הקו עד תחתית העשיה, וכמו שהוא בראשית הקו כן אינו מתעבה ואינו משתנה כשהוא נמצא בתחתית העשיה. גם נודע שאור העליון אינו פוסק מלהשפיע לתחתונים אפילו רגע, ולפיכך כל ענין העלם וגילוי ושינויים וכל שינוי, רק בסגולת הכלים תלויים.
:

עיקר השמירה מלגלות סוד, הוא הפחד פן השומעים יסתפקו באותו המובן. שיוכלו לעבוד השי"ת בלי להגיע אל המטרה הנדרשת מכל אדם, דהיינו להדבק בהשי"ת באותו השיעור כמו בטרם שירדה נשמתו לעוה"ז, כי אז שכרו משנה. כמו"ש בארצם משנה יירשו, דהיינו תכלית הדבקות ותכלית השכר והעונג שהשי"ת חשב עליו להנות אותו, משא"כ אם לא היתה יורדת לעוה"ז מקום הקלקולים, אע"פ שהיתה לה לנשמה כל הדביקות, אכן היתה חסרה מסוד השכר והעונג וכו', כמ"ש בסוד הצמצום. ולפיכך חכמים הזהרו בדבריכם, שהשומע לא יכשל מחמת המובן לאחוז בעבודה כזו שלא תביאהו למטרה הנ"ל. והיינו דאמר רבי שמעון בן יוחאי, ווי אי אימא ידעון חייביא איך יפלחון למאריהון. דהיינו, אותם הרשעים שעדיין לא זכו לדביקות האמיתי הנ''ל, ידעון מחמת זה איזה דרך לעבדו יתברך, בלי להגיע למטרה, עד"ה פן ישלח ידו ואכל מעץ החיים וחי לעולם, וישאר בחטאו בלי לתקן אשר קלקל.

:

   ענין גילוי שכינה הוא התגלות אלקית, וכאן צריך שתזכור את החוק שאין שום תפישא באור בלי כלי לא לעליונים ולא לתחתונים, וזה נוהג אפילו באותו אור שמלובש בכלי שלו, עכ"ז אין לנאצל או לנברא שום תפישא באור במהותו כמו שהוא בפ"ע, אלא רק באותה ההתפעלות הנולדת ויוצאת מהפגישה של האור בגבולים של הכלי שלו, באופן שכל נאצל משיג את האור המלובש בו רק מושג יחסי משותף עם התפעלות של הכלי שלו, בדומה לאדם התחתון המשיג את המהויות הגשמיות עפ"י חמישה חושיו, אשר דרך השגתו את המוחשי אינו לפי מהותו הנקי של המהות המוחשית רק יחם משותף מפגישת החוש עם המוחשי. כי העין הרואה אינה משיגה עצם הנראה אלא רק גוונים של צבעים הנולדים ומתחדשים בעת שעין האדם פוגש אותם, וכן דבר הניכר בחוש המישוש אין חוש המישוש מגלה כלום מעצם מהותו של הממושש, רק התפעלות של פגישה הנולדת ומתחדשת מבין שניהם, מן יד האדם ודבר הממושש. ועד"ז תשפוט ג"כ במאורות העליונים הן בעולמות עליונים או בהתגלותם למטה בעוה"ז לנביאים ובעלי מדרגה, שאין ההתגלות ההוא אמור בעצם האור העליון אלא רק בדבר פגישתו של האור בכלי המיוחס לו, שהתפעלות מחודשת יוצאת מהפגישה הזו.
    ובחי' הזאת ה"ס הגילוי שנתגלה להנביא או לבעל המדרגה, אמנם ודאי שהוא הספקה גמורה שראוי לגמרי לשם הזה של התגלות, עכ"פ לא פחות מדברים הגשמיים המושגיים לבני אדם בעזרת ה' החושים.

:

תחילתו מתחיל מנה"י דס"ג שירדו לנה"י הפנימיים דא"ק, ששם היו ב' הכלים: מלכות שיצאה נפשה בהזדככות גלגלתא ולא חזרה לתחיה אצל הע"ב, וכן כלי דז"א שיצאה נפשו בהזדככות הע"ב, ומתוך שירדה אליהם למקומם הנה"י דס"ג, אע"פ שאור דס"ג המתיחס לבחי"ב אין להם שום יחס, בהיות החומר שלהם מבחי"ג ומבחי"ד, עכ"ז כשעליון יורד למקום תחתון משתנה כמותו, וע"כ התלבשה בהם אור הנפש דס"ג והחיה אותם. וזהו בחי' גילגול, שנפש דס"ג נתגלגל בחומר דלאו דליה.

:

(ע"ח ש"א ע"ב) יש ב' בחי' בעשר ספירות:
בחי' א' - הם ה"ס דיושר בצורת אדם ראש וזרועות וכו' ברמ"ח אברים, ונקרא פרצוף.
בחי' ב' - הם ה"ס דעיגולים שאינם נבחנים בראש וסוף כמו קו, אלא בהשואה מכל צדדים, והמרכז הוא בחי' הסוף שבהם, (ע"ע עיגולים).

:

הגלגלת שה"ס הכתר משם שורש לנשמה עליונה הנק' יחידה, (ש"ד פ"א).

:

(ש"א פ"א) הוא כינוי לספירת כתר של הע"ס דראש, וכן הפרצוף הראשון מה' פרצופים שבכל פרצוף, נקרא ג"כ פרצוף גלגלתא.

:
פי' שכבר נגמר כל ההזדככות של אותו חלק העביות דביני וביני מבחי"ד לבחי"ג, שאז חוזר אור העליון אל הפרצוף, אלא בקומה קטנה דבחי"ג. (ע"ע עת הסתלקות) (ע"ח עקודים פ"ו)
:
והוא דומה לההבחן דהסתלקות, כי כמו בהסתלקות שהוא הזדככות המסך, אנו מבחינים שבעת ההזדככות נגרעו כלהו דרגין, ובגמר ההסתלקות אז חוזר ונמשך אור החדש והזיווג, כן היניקה הוא סוד ההתעבות שהמסך קונה בעלייתו לפה דעליון, שבעת היניקה מטרם שנגמר ההתעבות נבחן שעדיין נמצא בפה דעליון ועדיין חשכים כלהו תתאין, ובגמר יניקה נבחן שחוזר ויורד, כי עתה נתעבה כמקודם וירד לבחי' גופא, ונבחן שחזר הזיווג למקומו.
:

ה"ס הפנים הנראה בשלש פעולות עיר מגדל וראש, והוא ממציא מתוכו ג' שריגים: מלשון שר רק, מלשון צדיא וריקניא, וה"ס ג' המדרגות בזה אחר זה, כל"א ואומ"צ והסיתום, שז"ס הבשילו אשכולותיה ענבים, כי אש כל: ה"ס האור דיום ג' שה"ס אשכל הכפר, כל"א. ענבים ה"ס אומ"צ שעיניו יפות, הבישול העושה אותם טוב למאכל ה"ס מקוה"נ, ובהסת"ב סוחט הענבים בהוי ושכיח, ונותן את הכוס על כף פה – רעה.

:

   פירושו ג"ר דידן, דהיינו ג"רן להיותו שורש הקומה והג"ר דכלהו אבי"ע, וכל כוחו הוא משום שהקדים לו סוד חר"ן שה"ס הנפילה: ג' אלוקים דקטנות שה"ס השורש וההכנה לכלהו ג"ר.
   גרון : מקום קיבוץ לשורשי הדינין והקלי', וג"ר שלהם שר המשקים שר האופים שר הטבחים. קנה ה"ס שר המשקים כח הגאות והכבוד. והושט שר האופים כח התאוה והורידים, שר הטבחים כח הקנאה שינאה. וע"ז תבין סוד השכינה היתה מדברת מתוך גרונו. 
   גרון : ה"ג הם, וכנגדם הי מוצאות הפה: גרון, חיך, לשון, שפתיים, שיניים.
   וז"ס דעת גנוז בפומא דמלכא, כי הגבורה של דעת בגנזו בפה בסוד ה' מוצאות הפה.
   וברצופה מוציא גניזת האותיות לחוץ בקול ודיבור, וברצונה נשארים גנוזות בסוד נאלמתי דומיה (ע"ע קול ודיבור).

:
פירושו כמו לך, וע"כ הוא משמש בב' הוראות הפכים, פעם להתקרבות כמו גשו אלי ויגשו, ופעם להיפך להתרחקות כמו גש הלאה, (ע"ע סר) (ע"ע גשם).
:

    (ע"ע גש) הוא מלשון גש - שם, ותבינהו בסו"ה ואד יעלה מן הארץ להשקות את הגן. פי', לאחר ההבדלה של מים עליונים שהם לאפי מלכא, ובין מים תחתונים של תהום שהם מבחי' צדיא וריקניא, (ע"ע תהו ובהו) והיו מים התחתונים בוכים לאמר, אנן בעינן למהוי לאפי מלכא. ואז נעשה תיקון אחר, אשר ענני שמיא ירדו לתוך מים התחתונים והעלו אותם למעלה, שנתקנו בזה כמו דוגמא למים עליונים, ואז ירדו למטה בברכה גדולה, ולפיכך נק' גש - שם, כי השי"ת אמר אל ענן כבד: גש שם למים התחתונים, ויגש שם (למקוה"נ), ובעת הזו נקרא אד. כי אד פירושו חגא, שהוא הכאב הגדול הפתאומי שקיבל (ממקוה"נ), בהטבלו במים תחתונים.
    ולכן מקודם נקרא עד: ולא אד : שהוא מלשון עדות ועדות, כי ע"כ כתיב ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, כי קודם החטא דעצה"ד היו מים העליונים משקים את הגן, וע''כ נקרא גן עדן, ולא גן אדן כמו שנקרא עתה, משום שעתה אד משקה הגן בסוד גשם, שהוא באמת רק מים תחתונים, ואפילו הענן שה"ס הסיתום דאומ"צ הנק' עד בהסת"א.
    וכל יבשה נק' גן: כלומר, מגן בפני המים תחתונים שנבראו ביום ג', בסו"ה יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, שה''ס בהיולי דחוכמתא שלפתרון צריך.
    שז"ס עדן : כמו עדות שלנו, אלא מתוך שנקוו המים למקום אחד (דחוכמתא), ע"כ נקרא האומ"צ הפותר ג"כ בשם אחד.
    דהיינו עד אחד: כי לא הגיע אל התחתונים שום מחילת עוונות ממנו כדרך מים העליונים, כמ"ש לא יקום עד אחר באיש לכל עוון ולכל חטאת, אלא פתרון בעלמא, (וז"ס ג"ד) כמ"ש בהקימה דאומ"צ, וע"כ לא יקום עוד ביחידות,
    אלא בסוד שני עדים או שלשה: בסו"ה על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, כי הסיתום שנגלה ובא אחר האומ"צ,
    שנק' ג"כ ענן דעאל ביה משה ובסו"ה ושכותי את כפי עליך עד עברי, והוא הנק' עד שני או ענני כבוד, ואח"כ עשה השי"ת הנחה, ויניחהו בג"ע: וה"ע היולי דעבידתא שהראה לו הקב"ה לאדה"ר, שלא יכול לסבול המצב של הענן, בסו"ה לא יראני האדם וכו', וע"כ עשה לו הנחה הנ''ל, שה"ס הפעולה הכתובה ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה.
    והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ויין. כלומר בהסת"א, אשר עד שני עבר על לא יקום הנ''ל, 
    נמצא הבעיר אש דמאה"נ, ועד א' דאומ"צ צלה על אש הזה את הבא - שר דאומ"צ.
    ויש שלשה עדים: א' אומ"צ, ב' הסיתום וענן, ג' הנחה, והיולי דעבידתא נק' הנחה,
    כי ה"ס הנחה למדינות עשה שבהסת"א היה נגלה בו הנחה גדולה לכל מדינות המלך, ושער וישיה כעמר נקי. ואע"פ דספרין פתיחין בחרושת הגוים, מ"מ דינא יתיב בלי פעולה, אלא אדרבא בסוד גן עדן, כי היבשה שנק' גן קנתה שלשה עדים הנ''ל.
    גן עדן: ונתבאר היטב שאותו המקום שנתגלו יחד שלשת העדים הנ"ל, דהיינו המקום שנק' יבשה דיום ג' נק' גן עדן, ועיקר הפועל כאן היה עד שני, שה"ס הענן דע"כ נק' עד כנ"ל. וחטא דעצה"ד שה"ס הסת"ב דעד הג' הנ"ל, גרם שעשה תשובה להמית את ס"מ הרשע.
    שז"ס ג' עדים יומת המת, יומת החי מבעי לי', אלא המת דא ס"מ דאיהו מת מעיקרא. כלומר בהסת"א, דשם עד ג' הנ"ל, שהי' שם בסוד דינא יתיב וסופין פתיחין כנ"ל, נתבאר ונגלה לעין כל, שהוא מוטל מת כאבן שאין לא הופכין.
    וז"ס אליהו בארבע: כי כל גילוין לישראל, היה בסוד האש שירד משמים וליחך את המים התחתונים שבתעלה וו'.
    דה"ס תעלה כבית סאתים זרע: סאה א' דחוכמתא סאה ב' דעבידתא.
    ויאמר מלאו ארבעה כדים מים: כד הוא מלשון קד, שהוא ענין קריעה קשה מאוד, שנועצים צפרנים הרגלים בקרקע ופניו עד הארץ, שהוא גורם צליעה, כמ"ש ז"ל לוי אחוי קידא קמיה דרבי ואטלע, דהיינו צולע על ירכו. וצליעה זו באה מסאה ב' הנ"ל, ורק בארבעה בחינות הנ"ל, שהם שלושת העדים. ואח"כ בח' הסת"ב דעד הג' הנ"ל, שמשם יצא הס"מ וזוהמתו דעצה"ד הנ"ל, ומכח הס"מ נקרא כל הארבעה בשם כדים, כי נעשו ראוים תמיד למילוא מים תחתונים בהם. באופן שהתעלה נתנקבה בסאתיים כלולים זב"ן, אכן הציק שם ארבעה כדים מים התחתונים.
    שז"ס ארבעה טיסות של אליהו: דהיינו ארבע מלאכות הנ"ל.
    אכן מלאך המות באחת: (*) שה"ס מלאכה הרביעית, דהיינו הסת"ב דעד ג' שאין שם אלא מלאכה אחת, דהיינו מהדל"ה ול"ש נעשה להוי ושכיח. אכן הוא מת מעיקרא דהיינו בעד הג', דשם הוי דינא יתיב וספרין פתיחין, והיה מונח כמו אבן שאין לה הופכין. וז"ס ובשתיים יעופף.
    שתיים יעופף: כי אחר שמשיגים ב' הסאין הנ"ל, (בסו"ה בסאסאה בשלחה תריבנה, שה"ס מיתוק מדה"ד במדה"ר) דעד הא' שנקרא גן, ועד הג' בהסת"ב שנק' כד מים הרביעי, אז יש לו
    שתי כנפים שעושה בהם ארבעה טיסות בסוד אנקת"ם וכו', והכל נמתקו יחדיו, אע"פ שבשתים יכסה פניו וגם רגליו, אכן התעופה בהם בהלוך ושוב, מגלה סוד כי שם אהי' עמה, וכל אשר לו נתן על ידיה וכו'
    (*)הגהה: וה"ס מצוה אחת המכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות, גם ז"ס אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש. וה"ס זריקת הדם שקרא אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו' כי סוד אחת הנ"ל מתלוה ובאה עם כל זריקה וזריקה.
    גשם וטל: ובהמתבאר תבין ההפרש שבין גשם לטללים, כי הטל יורד בניחא להיותו סוד הנחה למדינות, כי כן היה בהסת"א דעבידתא בל"ה ול"ש, רק נייחא גדולה מכל הסיתומים דעבר עלוהי.
    ולפיכך טל יורד בימות החמה: כי הוא עת החסדים הבאים ממאור הגדול לממשלת היום, שטמון בהארתה גם אש שורף לחימום, וצדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה. והנה ביום ג' (כל"א) נקוו המים תחתונים למקום אחד ונראה היבשה, שה''ס טיסא ראשונה המלאה אור החמה. והנה עד הראשון הנ''ל דהיינו שלאחריו יש טיסא שניה, המעיד טהרתו דיום ג' בהיבשה שלו, דהיינו המאור הקטן זעיר האנפין, כי אחריו יש טיסא הג' דעד השני, דהיינו הסיתום, וע''כ אינו באורך אנפין כמו האור דיום ב', וע"כ יש שם קפאון גדול וקור חזק, בהיפך מאור החמה בטרם שנתחבר בהלבנה שהיה חם ונעים מאד, הנה אחר שנתחבר אור הלבנה באור החמה נעשה אור יקרות וקיפאון, כלומר אשר החמה העלה עדים ממים תחתונים שבארץ, שהמה נקפאו בדמות עננים על פני הרקיע, והמה נק' עננים שמקומם ממעל להארץ. אכן יש ג"כ טל טללים. ואע"פ שגם המה מאותה הבחי' דהיינו מהעדים שהחמה מעלה ממים תחתונים, אכן המה מסוד כד הרביעי הנ"ל, כלומר אחר שנגלה עד הג' ובהסת"ב שלו, אז נחלשו העננים דעד הב' הנ"ל, וחלק מהם ניזל ונטפו טל על פני האדמה דהיינו כמו שנפלו משמים ארץ, באופן שענן וטל הם בחי' אחת, בחי' הסיתום והקיפאון שמתחת לאומ"צ, אלא מבטרם שהופיע כד הג' והד' הנ"ל נקראים עננים נקפאים, ואותו חלק שנימס מהם ונפל חזרה לארץ לסוד מים תחתונים אחר שהופיע כד הג' והד' הנ''ל, נקראים עננים נקפאים, ואותו חלק שנימס מהם ונפל חזרה לארן לסוד מים תחתונים אחר שהופיע כד הג', המה נק' טל טללים. והראי' כי שעת הופעת הטל הם בלילה, כלומר בממשלת הלבנה הקרה, משא"כ עם צאת החמה חוזרים לסוד מים עליונים ופורחים לשמים.
     גשם : אינו כמו טל הנ"ל, אלא הוא בחי' מיתוק, כי העננים גורמים לקור וקפאון שמכסים את אור החמה, וקשה יומא דעיבא, וע"כ המה יורדים בכונה למים התחתונים וטובלים בהם ונפגמו בהם. ונהפך העד לסוד אד עולה מהארץ כי העננים שה"ס עד שני גשים שם לאותו מקום דכד הג' והד', ומתוך שהעד נכלל שם נעשים טפיים מלמטה, ע"ד שנתבאר בסוד סאתיים זה רע, כי העד ה"ס בחי"ב והמים התחתונים ה"ס בחי"ד. ויש בכל טיפה ב' טיפות, ואח"כ מעלה אותם העננים בתוך קרבם ושמה נעשו לטיפה א'. וכן בסוד טפה א' המה יכולים להגביה את עצמם ואת המים שבהם אל בחי' הרקיע, דוגמת מים עליונים. ואח"כ בכח אור החמה, המה חוזרים ומורידים לארץ למים תחתונים, אלא בסוד חתן לקראת כלה. כלומר, שהם פועלים על מים התחתונים שבתהום שיתמתקו, ויהיו כמו מים עליונים, אע"פ שאינם יכולים להגביה את עצמם. וזה עושים בסוד ג' טיפות: טיפה א' מלמעלה טפיים מלמטח כי טיפה היורדת מהעננים, הם כבר נתמתקו בהרקיע בטעם מים עליונים ממש, אלא שהמה בסוד חתן יורדים, כלומר שכל ירידתם והשפלתם לאדמה הוא רק להפרות ולשמח את הכלה דהיינו הארץ, להצמיח בה פירות. ומתוך שנשפלים לאדמה, מתערבים שוב בטפיים דתהומות, ולכן ימתקו כל ג' הטיפות כאחד, כמו החתן הבא לכלתו ויהיה זרעו לברכה גדולה.
     והנה נתבאר היטב ההבחן בין ג' הדברים גשם, טל, עננים, כי הענן ה"ס עד, והטל הוא חלק הנפסל והיורד מעד הזה, שאז נקרא אד ולא עד, בסיבת תופעת בחי"ד בכד הג' ובכד הד', והגשם אינו כלל שום חלק מהעננים, אלא כולו מי תהומות, אלא העננים ממתיקין אותו בסוד יחוד חתן וכלה כנ"ל. וזה שנתברכה א"י שלמטר השמים תשתה מים, דהיינו גשמי ברכה הראויים אח"כ ליחוד חתן וכלה, ולא כארץ מצרים שהשקית ברגלך גן הירק כלומר שרגלי אדם מטריחים א"ע ובאים למגן ליום ג' הנק' ג"ן כנ"ל, דהיינו יבשה, ואח"כ לכד הג' והד' שנק' ירק ואביה ירק בפניה, ואז ניצולין מגיהנם של שלג ומחורבת האדמה.

:
נמשכים ממים תחתונים והמה בחי' דין, אמנם הוא סוד הברכה שהם מרוים ומפרים ומולידים את הארץ (ע"ע מים עליונים).
:

   הם אותיות גש – מים. וכשנמדדין במידה נכונה מכח ההשגחה, מהם כל קיום המציאות. ולהיפך יש גשמי זעף ח"ו בסוד פתיחת ארובות השמים, שהמה לעונשין מצד הקליפות ודינין.
   ובזה תבין דחז"ל ונתתי גשמיכם בעתם לילי רביעיות ולילי ערבי שבתות, כי ברביעי נתמעטה הירח ובליל שבת נתקנה, שהוא המקוד: ליורה בד' ומלקוש בליל שבת, בסוד שאין בני אדם מצויים בשוק, כי העולמות בסוד העליה בחי"ד בבחי"ב, וכשהגשמים והדינין הם בבחי"ב הם לברכה ולא לקללה ח"ו לעולם, כי שם ציוה ה' את הברכה והחיים, דהיינו התולדות והתבואות דאתנהירו אח"כ מנהירו עילאה דאו"א (ע"ע מים עליונים).

:

הם ד' הבחנות במדרגות העביות זה עב מזה, הכלול באור העליון, כשנמשך לרשות הנאצל. כי בהכרח שהאור איננו עתה באותו הזכות הקדום כמו שהיה בהמאציל, אלא שמתעבה באיזה שיעור, דאם לא כן לא היה משתנה שמו לקראו עתה בשם נאצל. וסוף העביות הזה אינו נגמר רק בעבור עליו ד' בחי' מיוחדות בצורתם המשתלשלים זה מזה, עד לבחי"ד שהוא הסוף וגמר העביות, שבגללו נבחן שינוי הרשות מהמאציל לנאצל. ולפיכך אין לנו שום מהות חן בעולמות העליונים והן בעוה"ז השפל, שלא יחיו נבחנים בן אותם ד' הבחי' האמורים, (ע"ע ד' בחי' המסך).

:

    השורש נק' כתר, וכל העצמות שיכול התחתון לקבל נק' חכמה ובחי"א, ומתוך חסרון אור החסדים הנוהג בבחי"א, יצא ספי' בינה בהתגברות לקבל חסדים מהכתר, ומתוך החסרון דאור החכמה הנמצא בהבינה מכח התדבקותה בהכתר כנ"ל יצא הז"א, כי בהבינה עצמה מסעם שהיא חלק מחכמה לא נרגש זה לחסרון כלל. אך בהתפשטות אור הבינה שנק' ז"א תיכף נרגש בו חסרון אור החכמה אגב התגברות דאמיה, וע"כ האציל להנוק' שתפקידה להמשיך אור החכמה.
     וזא"ס חכמה תתאה : כי כל אצילותה דהנוק' הוא מכח חסרון חכמה, שנמשך מהתגברות הבינה כאמור.
     וגם ז"ס אבא יסד ברתא: כי כח אבא פעל בהם, דע"כ הז"א האציל לבנוק' שהמסך שלה גורם להשבת אור החכמה בהפרצוף, (ע"ע קומתם שוה וזלמ"ז).
     דעת: ה"ס ו"ק דאו"א, כלומר, ו"ק דעליון, כי ב' פעולות נכללו בסוד המוסיף גורע סוד השם משה, שה"ס או"ח העולה לשורשו, ופעולה ב' ה"ס יעקב, שה"ס או"ח היורד, בסוד גם אודנין דהוי לי' חתכו ממנו, וע"כ הראשון נק' דעת והשני נק' ת"ת, (ע"ע ו"ק).

:

    שורשם היא הבחי"ד כנודע , בסוד חרושת הגויים, כי היא ששמשה בריש מקוה, פעם א' לסוד מסך החזק שאין לו הפסק עולמות, ושמשה פעם ב' במקוה"ג בסו"ה אחות לנו קטנה ושדים אין לה, ועיקר גילויה היתה בפעם הג' ששמשה בסוד פתיל תכלת. ומכאן תבין סוד השכל הנעלם מכל רעיון הנק' עילת העילות, מב' טעמים. הא' היות מקום גילויה למטה מכל הספירות, ועלתה למעלה ראש מכל הספי' (להכל"א) לסוד הכתר עליון. וטעם הב', מפני שסבות כל העולמות והפרצופין אינם באים רק על ידיה, שהרי המסך השורשי מריש מקוה רק מכחה הוא כנ"ל.
     בחי"ג ובחי '' ד: ודע, שבחי"ג ובחי"ד ענינם אחד, אלא כמו זכר ונקבה, שה"ס פועל ופעולה. וכל הפועל הוא בסוד הסר לראות, אלא אם הנקבה מתוקנת הרי פעולתה שלימה ורצויה הן באור החכמה והן באור החסדים, אכן בטרם שנמצא לו נוק' מתוקנת, מתעורים עיני החיצונים ועינים להם ולא יראו.
     ועד"ן תבין את בחי"א ובחי"ב : שגם המה ענין אחד, אלא רק בסוד זכר ונקבה פועל ופעולה (*) אכן כאן פעולתי שליצה, אע"פ שהנוק' בטרם בנינה. ועם זה המה מסכים בדומה לבחי"ג ובחי"ד, אלא שיש הפכיות מבחי"א ובחי"ב אל בחי"ג ובחי"ד, כי הבחי"ג ובחי"ד יש להם חסדים, כלומר שאין מטבע המסכים האלו רק לעכב על אור החכמה והכתר, אמנם אינו מעכב כלום על אור דחסדים, ואדרבה שיש בהם חסדים בשפע, משא"כ בחי"א ובחי"ב המסכים האלו מעכבים על אור דחסדים בלבד, משא"כ אור החכמה יש להם בכל השלימות, כי המסכים האלו אינם מעכבים כלום על אור החכמה.
     (*) הגהה פועל ופעולה שז"ס אבא יורד ונוקב. יורד פירושו דמתפשט בסוד סר לראות, כמ"ש שאומ"צ חזר תתפשט במקוה"ג. נוקב פירושו ששובר המסך והשיג גבול שגבלו ראשונים, ואמא מכה ויוצא לחוץ. מכה ה"ס תמונה דהיולי דעבידתא שהכה לאו"צ שם, וע"כ סר לראות ולא ראה. ויוצא לחוץ פירושו לבר מאצילות, כעין מלכות דאצילות שירדה בסוד נקודה ובקעה ושיברה למסך שבין אצילות לבריאה, ונעשית ראש לשועלים.
     ובזה תבין סוד הורככות המסך על סדר המדרגה, כי אחר שיצאו ע"ס דראש בסוד או"ח ממסה למעלה, בכח חוטם ופח, שה"ס בחי"ג ובחי"ד, יורד האו"ח דרך הבחי"ד, שה"ס פה ומתלבש בהכלים, אז נגלה
     בחי"א: סר לראות ורואה, אכן מעכב על החסדים שאינם יורדים עמו, כי אור דחסדים דרכם לעלות עמו ולא לירד עמו,
     ולכן בחי"ב : שהיא הנוק' שלו מופיע (בסוד כל"א) .

:

    הזדככות על סדר המדרגות: וע"כ דברנו מסוד המקיפים מא"ס ב"ה, אמנם מסוד א"ק ולמטה בא ההזדככות על סדר המדרגה, כי מכח צמצום א' נגלה הבחי"ד בכל תוקפה, (מקוה"נ), וכיוון שנעשה ההכאה על בחי"ד הופיעו שוב הע"ס דראש בסוד ההכאה על בחי"ד שה"ס הפה כנ"ל, בסוד או"ח העולה ממטה למעלה, ואח"כ כשהתחיל להתגלות הסתכלות ב' שה"ס המשכת התוך דא"ק, הרי שנמשכו כאן ב' אורות הפוכים זמ"ז, שה"ס אור פנימי ע"ד האור של התוך דעליון שה"ס או"ח היורד, וגם בחי' או"מ, כלומר סוד האור המכה על בחי"ד שנק' עתה בשם טבור והמה משום זה בוטשים ומחלישים זה את זה, ונתגבר אור הפנים או"ח היורד וטשטש צורתה דבחי"ד, ונזדככה ובטל משם זווג דהכאה. (ואעפ"כ נשארה הרשימו דבחי"ד במקומה אלא ע"ד מלחה לצדיקים לע"ל) אכן בחי' מסך דבחי"ג נשאר עוד, שה"ס פועל בלי הפעולה, שיצאה מדת הדין ושרף את העגל וכו', אמנם העפר השקה לבני ישראל והבן. ונעשה הזווג דהכאה והעלאת אור חוזר ממטה למעלה על ידי המסך הבחי"ג, שה"ס העיכוב על אור החכמה. אמנם גם על המסך הזה התעצם אור הפנים, מאחר שהבחי"ד כבר נלקחה מבחי"ג, וזכר בלי נקבה אין לו קיום.
    ונשאר עדיין בחי'(*) מסך דבחי"ב : שה"ס הנקבה העליונה המעכבת רק על אור דחסדים.
    (*) הגהה - הבחי"א ה"ס חוסר החסדים בסופו של החכמה, שה"ס פועל, הבחי"ב ה"ס התוצאה מענין החוסר חסדים הנ"ל, דהיינו דבר דחיית החכמה כדי להמשיך החסדים, והיינו הפעולה, ולכן בחי"א ובחי"ב הם זכר ונקבה פועל ופעולה.
    אמנם גם עליה התעצם אור הפנים בכח בחי"א שאין לו נטיה לאור דחסדים, ובטלה לזווג דהכאה דבחי"ב, ונגלה מסך דבחי"א לזווג דהכאה, כדי להמשיך אור דחסדים. ופשיטא שגם עליה התגבר אור הפנים, וביטל הכאה הזאת, וממילא עלה המסך בטהרה שלימה בלי שום עביות, שנק' מסך בבחי' כתר , שאין שם הכאה ולא כלום, וממילא אין שם עוד שום אור, כי באין הכאה ואו"ח העולה המלביש לאור העליון, אין אור העליון יכול להתדבק בהתחתון, כנודע שאין אור בלי כלי.
    ודע, שז"ס מסך דבחי"ב , כלומר מסך דבחי' כתר המסלק לכל האור, הרי זה עצמה פעולה מוכיחה הנובע ממסך דבחי"א.
    מסך דבחי"ד ענף לבחי"ב : ומסך דבחי"ב גורם להתעוררות המסך דבחי"ד, כי עיקרה דבחי"ד מופיעה במקום שלא יש אור החכמה בהפרצוף, שהסו"ה מימינו אש דת למו. כי המשכת חסדים בלי חכמה, דוחה סוד העין שבדעת, ונעשה דת, ונעשה מקום להאש הנורא דבחי"ד, אלא משום שבחי' אחרונה מחויבת תמיד להתעלם, ע"כ נגלה ויצא רק מסך דבחי"ג, הזכר שלה. ועל מסך זה יצא פרצוף ע"ב דא"ק בסוד ע"ס דראש, ואח"כ כשיצא התוך התחיל שוב הביטוש ע"ד הנ"ל, מפני או"ח היורד המתערב עם אור העליון המכה על המסך דטבור. וע"ד הנ"ל עולה המסך עד הכתר ובטל גם התוך דע"ב דא"ק שזה שוב גורם להופעת הבחי"ב. וע"כ יצא מסך דבחי"ב, פרצוף ס"ג ברת"ס, ע"ד הנ"ל. ונגלה פרצוף נקודים, שה"ס עלית בחי"ד בבחי"א. ומשם ולהלן קבלו בחי"א ובחי"ב פעולת עיכוב על אור חכמה ג"כ. בסוד פי שתים, ונגרעו עוד מבחי"ג ובחי"ד והבן.
    ונתבאר היסב סוד בחי"א ובחי"ב שהמה מעכבים רק על אור דחסדים, להיותם פועל ופעולה דסר לראות ורואה, אלא בסו"ה לא יראני האדם וחי נסתמו מאור דחסדים, ובחי"ג ובחי"ד מעכבים רק על אור החכמה, להיותם פועל ופעולה דסר לראות ואינו רואה, אבל אור דחסדים יש להם. עי' היטב לעיל.
    א"א ז"א: ואפשר לפרש בדרך אחר, אשר כל זכר ה"ס שלימות החכמה, אלא שיש בזה ארך אפים וזעיר אנפין. שבחי"א ה"ס אריך אנפין, כלומר הארה ארוכה וגדולה מאד שאינה בפסקת לעולם, כי הכל"א לא הפסיקה לבחי"א מתוך הכרח, אלא סליק ברעותא בלבד, וז"א ה"ס הארה קצרה המאירה לשעתו ונפסקת.
    אמא ונוק' : וכל נקבה ה"ס חסרון חכמה, כמ"ש אבא יורד ונוקב. אלא שיש בזה אמא עי' ונוק', שבחי"ב ה"ס אמא עילאה, אשר באמת לא הופיעה בה שום חיסרון, ואע"פ שבחי"ג משלמת חסרון חכמה דבחי"ב, שז"ס המובא בע"ח אשר נה"י דאמא מלובשים בראש ז"א, דהיינו שאמא נשלמת על ידי מוחות דז"א (בסוד אומ"צ המשלים לכל"א ). אכן נודע שהחלום והפתרון היו רק בסוד בחי"ג עצמו, (דהיינו מצל דחכמתא שנגלה באומ"צ). ולא בבחי"ב ששם היה רק ענין רצון בעלמא, בסוד מחשיך מלים בלי דעת, וע"כ אין באמא עילאה הכר נקבה. אלא דינין מתערין מיניה, כי עכ"פ היא גרמה אח"כ שיתגלה חסרון חכמה ושלימות חכמה בראשו דז"א אומ"צ בחי"ג כנ"ל. באופן שבחי"א ובחי"ג המה בשלימות חכמה, ובחי"ב ובחי"ד בחסרון חכמה, כמבואר. כי הז"א גורם חיסרון חכמה בבחי"ב כדי להשלימה.
    אמנם תבין סוד מסך : שיש בו ב' הגדרות: הא' הוא, שהוא בחי' הסיבה שגורמת עיכוב ההארה, כלומר שעיכוב ההארה נק' צל ולא מסך, אלא הסיבה המעוכבת והמצלת הוא שנק' מסך, והגדרה ב' אשר מטבע כל אור אשר בהמשך התפשטותו בסופו הוא עושה מסך.
    מסך דהתפשטות אור הכתר: ה"ס הגדרת התחתון כלפי העליון, שה"ס הרחקת מקום : כלומר, שאין שם מסך אמיתי דהיינו סיבה לעיכוב האור, אלא שמרחיק התחתון מאד מן העליון, עד שאין מסך הזה ראוי לשום הכאה, ולשון מושאל הוא מה שמכנים מסך דבחי' כתר כמבואר.
    (הגהה ואע"פ שיש בסופו כלה דששי בסו"ה כלו תפלות דוד בן ישי, מ"מ לא היה שם עניין שביתה אלא בסוד כלה דשביעי והבן).
    מסך דבחי"א: הוא נגלה בסופו של התפשטות אור החכמה, כי נגלה חסרון החסדים מטעם שאור החכמה מכסה על כל הארות שבעולם לרוב גדלו. ולפיכך אין זה מסך אמיתי,(*) ואע"פ שאנו אומרים תמיד מסך דבחי"א, היינו שנתחדש בעולם הנקודים מסיבת עליית נה"י לחג"ת : שעלה ה"ת לעינים, אשר אז נעשה שמה צורת מסך, בסו"ה לא יראני האדם וחי, ובסו"ה ושכותי כפי עליך עד עברי.
    (*) הגהה ולכשתדייק, תמצא שכל מסך לא נגלה רק במדרגה התחתונה ממנו. כי מסך דבחי"א נגלה בבחי"ב. וכן מסך דבחי"ב נגלה רק בבחי"ג, ומסך דבחי"ג נגלה בבחי"ד כמבואר לפנינו.
    מסך דבחי"ב : ה"ס מסך אמיתי, אלא במה שדינין מתערין מינה, ונגלה בבחי"ג דוקא כנ"ל.
    מסך דבחי"ג: דומה לבחי"א לגמרי, אלא מתוך קרבתו לבחי"ד וכדי להאציל לבחי"ד יצא בסוד סר לראות ואינו רואה , דהיינו בסופו של בחי"ג בסמוך לבחי"ד.
    מסך דבחי"ד: הוא עיקרו של המסך שה"ס הנעלם מכל רעיון היולי דעבידתא.

:

    עי' לעיל בהג"ה אשר כל מסך אינו מגולה בהארה עצמה, אלא במקום המדרגה התחתונה ממנה.
    מסך דכתר : שה"ס הרחקת מקום לא נגלה אלא בבחי"א. פי', כי כל הארה מתחלת לצאת מא"ס ב"ה שה"ס הכתר, ומשם נעתקת לבחי"א שה"ס חכמה. באופן שאותה ההארה כשמגעת לבחי"א היא מרגשת בעצמה שנתרחקה מא"ס, משא"כ כל עוד שהיא נמצאת בסוד הכתר היא מרגשת עצמה דבוקה בא"ס ב"ה לגמרי, והבן היטב.
    וכן מסך דחכמה: לא נגלה רק במקום בחי"ב כל"א, ששמה נגלה אי סבלנות דחוסר חסדים, בסו"ה ואי זה מקום בינה, וממנו יונקתו הוציא מפניה נועד כל מושבו. ואע"פ שבתעורר זה עוד בסופו של החכמה, מ"מ לא נקבע זה לחסרון רק במקום בחי"ב.
    מסך דבחי"ב: לא נגלה רק בבחי"ג, כי שמה נתגלה מזל דחוכמתא, משא"כ בבחי"ב עצמו הופיע רק תאמר... ... בלי שום צורה של דעת, בסו"ה מחשיך עצה במלים בלי דעת.
    מסך דבחי"ג: לא נגלה רק בבחי"ד, כי מקודם זה לא היה בחשב למסך. כלומר שלא רצה להתפרש מהארתו, רק במקום בחי"ד הרגיש הסיתום דחסדים ועמו הפיתוח וחסדים מרובים, מכח הכאה במסך דבחי"ד.
    מסך דבחי"ג: (עי' לעיל בהג"ה דפועל ופעולה) אפשר לומר שבחי"ג שה"ס פועל, דהוא היורד ונוקב בסוד אומ"צ הסר שוב לראות עש"ה, הנה נזדכך התמונה דעבידתא שהכה אותו דהיינו הבחי"ד וקיבלה צורת בחי"ג, דהיינו שלא ינקוב עוד ודו"ק, שה"ס פועל בלי פעולה.

:

    (עי' לקמן ביאור ענין זה בערך; זווג דנשיקין) שה"ס זווג דנשיקין. (ע"ע זכר) נתבאר שם סוד האבר שה"ס הפקדון, אשר הזכר קבל מהנוק', שהם ניצוצין דנפקי מינה בעת שהיא היתה בתולה.
    (ואיש לא ידעה שעתידים לשוב אליה בהרוחה מרובה לאין קץ ) שהמה
    מתלקטים ונאחזים מבין רגלי הזכר, בסוד מגדול הפורח באויר. כלומר, מעיקרא היו הניצוצין פורחין באויר, כי כן בדמו אליה בטרם שידעה, שהמה יוצאים מפיה ומתבטלים באויר העולם, אכן בעת הבנין שנבנית וראויה לקבל עליה זכר, נודע הדבר (ומהצבי ושבור ) אשר לא כן, אלא שהעליון קבל אותם לפקדון, ובסוד ופוקד כל יצורי קדם ידע אותה, כי השיב הפקדון לתוך המקום שנטלו משם, ואח"כ בהסת"ב נצטרפו כולם והיו למגדול, בסו"ה מגדל עוז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב, ובסו7ד עיר (יסוד נוק', ומגדל יסוד דוכרא כנ"ל ), (וראשו בשמים, שה"ס נשיקין והסת"א או החיבור דתחתון בהעליון בסוד שביעי).
    א"ה ב' רוחין זו"נ דזכר : (ע"ע זכר ) נתבאר שם בסוד חיתוך הדיבור, שיש ב' בחי' בסוד הדיבור דאל תקרב הלום, שהם או"ח העולה בסוד ניצוצין בזה אחר זה, וגם הריוח פרשיות שבין ניצוץ לניצוץ, וע"כ השפות מתדבקים פעם ופורשים פעם, כבאופן הדיבור, כי בעת יציאת הניצוץ מפה הנוק' ותלייתו בהזכר, הרי זה ודאי בחי' רוחא דזכר שהרי ניצוץ זה נעשה לחלק של האבר הפוקד, אכן בעת שהנוק' מחזקת אורותיה ואינה פולטתם לאויר, אשר זמן זה היא עת הריוח שבין אות לאות. סוד הלבן שבקלף נבחן רוח הזה כלפי הזכר כמו רוחא דנוקבא דידיה עצמו. כי אז אין לו להאבר שום בנין בעצם, כי אין האבר הפוקד נבנה אלא מהשחור שעל גבי הקלף מהדיו , וע"ב נקי וה לעומת הזכר בשם רוחא דנוקבא, אכן בנקבה היא בהפכיות.
    הפכיות שמבין זכר לנקבה: כי האי רוחא דנוקבא דזכר הנ"ל, שהיא בחי' לבן שבקלף, דהיינו בעת שמחזקת האורות דעליון, הרי זה ודאי בחי' דוכרא דידה עצמה.

:

     (עי' לעיל ד' בחי' דאו"י) אמנם צריך להבין בעיקר, שאין שם הבחי' שורה על המדרגה זולת באותה העת שאותה הבחי' פועלת בכחה שם, למשל כשאנו מגדירים את המדרגה בשם מלכות, יורה אשר חמסך דבחי"ד פועל שם, דהיינו שהולך ומסלק את האורות דט"ר וממילא לא נשאר שם מאו"י זולת אורה עצמה.
      וכן כשמגדירים בחי' ז"א שה"ס בחי"ג, יורה שמסך הזה פועל שם ומסלק את האורות של חכמה ובינה, ורק אור הכתר בגרעון של חו"ב הוא יכול לקבל, מפני שבחי"ג אינה פוגמת כלל בהכתר.
    וכשאנו מגדירים ספי' בינה יורה שיש שם אור הכתר והחכמה, בגרעון אור הבינה העליונה, כי המסך דבחי"ב פועל שם ומסלק את אור הבינה העליונה.
    וכשאנו מגדירים ספי' חכמה: יורה שהמסך דבחי"א פועל שם המסלק את אור דחסדים, באופן שהסתלקות אור דחסדים לאחוריו הנק' או"ח, יהיה סגולתו להמשיך להפרצוף רק אור דחסדים לבד, שהוא בחי' ז"א. והטעם, כי בחי' ניצוצי הסתלקות אינם מבחי' חכמה, שהרי בחי' חכמה יש שם במילואו. וזהו שאמרנו שאו"ח הרצוא ושוב מחכמה לכתר ומכתר לחכמה, (כמו שהיה בסיפא דתוך מקוה) אינו ממשיך רק בחי' ו"ק וז"א, ואין בו מהמשכת ג"ר ולא כלום. ובחינת המשכה הזאת, כלומר אחר שנתמלאו מספר ניצוצין הדרושים, נגלה ויוצא ו"ק חסר ג"ר רוח אור ז"א מוכרח לכלי דחכמה: ואל תתמה האיר נק' ספירת חכמה בשעה , שחסר ג"ר ואין בו אלא אור ו"ק אור חסדים. כי כאן צריך לזכור את ערך ההפכי מאורות לכלים. אשר כתר דחכמה הוא בבחי' הכלים, יהיה בחינת האור המלובש בו רק אור המלכות בלבד, משום אשר נפש : אור המלכות מוכרח לכלי דכתר. כי כלי דכתר יש לו מסך כזה, שאינו מעכב כלום על אור העליון. ויש לדייק בזה אשר באמת יש לו מסך בדוגמא, אלא מסך זך מאד שאינו מעכב משהו, בסוד מסך שאינו מחזיר אורות לאחוריו, בסוד בור סוד שאינו מאבד טיפה. ולפיכך שורה בכלי כזאת רק אור המלכות בלבד, וחסר לגמרי מבחי' ט"ס ראשונות, כי אין בו או"ח משום בחי' דט"ר.
    וכבר ידעת שאור ישר בלי אור חוזר אינו במציאות, ואין השגה תפיסא בו כלום. ומ"ש אור המלכות ונפש, צריך שתדע שז"ס שאור הנפש ה"ס סוף מעשה במחשבה תחילה, כי כל המקיפים מתחברים בכלי דכתר, שהרי סוף סוף הכלי הזאת יעברו בו ויתלבשו בו כל הנרנח"י כולם בזה אחר זה.
    וה " ס כללות : שנכלל מכל האורות העתידים, שסופו הוא הכלי לאור היחידה בקביעות, שאינה יכולה להתלבש בשום כלי רק בכלי דכתר, שיש לו מסך כזה שאינו מאבד טפה, שה"ס הנצחיות הגמור, שאין ענין החסרון והעדר נוהג בו כלום. אמנם בקטנות הפרצוף, שעדיין אין בו אלא אור הנפש שהוא אור דכללות כנ"ל, ואינו ראוי לקבל בפועל שום אור של משהו, שהרי עדיין לא נולד בו אותו המסך המסוגל להחזיר אורות לאחוריו בסוד הסתלקות לזמן ובסוד רצוא ושוב, וא"כ אינו מסוגל לשום אור בפועל אלא לאור דכללות, שה"ס אור בכח בטרם שיצא לפועל שנק' נפש. אכן כשהגדיל מעט וקונה המסך בהכלי דחכמה שבסופה נמצא כח העיכוב והסיתום דחסדים, שאז מתחיל פעולת או"ח להחזיר אורות דחסדים לאחוריו, שז"ס זווג דהכאה על המסך דבחי"א, שאו"ח מסתלק ומופיע בסוד רצוא ושוב מחכמה לכתר ומכתר לחכמה, הנה נצוצי חסדים הנופלים האלו מתחברים לשיעור הרצוי להמשכת אור הרוח אור ז"א אור ו"ק, ועולה רוח לכל' דכתר: והנפש יורדת לכלי דחכמה, מטעם שאור הרוח הוא גדול מאד, ואין הכלי דחכמה דקטנות סובל אותו. 
    נרנח"י: ד ' בחי' המסך: יהנה נתבאר היטב ב' המסכים דכתר וחכמה, שמסך דכלי דכתר ה"ס המסך שאינו מאבד טפה אלא בסוד קיום הנצחי, והמסך דכלי דחכמה ה"ס המסך המאבד טפות חסדים, אמנם אינו מאבד טפות חכמה כלום אף משהו שבמשהו.
    ועתה נבאר סוד מסך שבכלי דבינה : שה"ס מסך המאבד טפות חכמה. אמנם מסך בחי"ב אינו מאבד טפות חסדים, כי הבינה נאצלה ויצאה מסיבת החסרון חסדים שבכלי דחכמה שלא יכלה לסבול, וע"כ התגברה והמשיכה החסדים, שמטעם זה נעשתה אב"א עם החכמה, שפירושו ב' הפכים מקצה אל הקצה, כי מסך דחכמה דוחה חסדים ולא כלל חכמה, ומסך דבינה דוחה חכמה ולא כלל חסדים.
    שז"ס י"נ שב צ העומדים אב"א, כמ"ש בזוהר ובכהאר"י ז"ל. אכן אחת יש לדייק במסך הזה, אשך סוד העיכוב שנמצא במסך הזה דבינה, אינו בבחי' כח וכפיה, (וז"ס יסורים שאינם של אהבה) כלומר שיהיה משום סיבה דפחד דינין או קלי'. אלא בחי' כח עיכוב מרצון : כלומר, שאוהבת אור החסדים יותר מחכמה, (וז"ס יסורים מאהבה), וע"כ דוחית חכמה וממשכת חסדים, ולאפוקי מעיכוב מאונס הנק' צמצום גמור, כמו שיתפרש לקמן אי"ה, ולפיכך המסך הזה דבינה אשר סגולתו להחזיר אורות חכמה לאחוריו, בסוד מכה ויוצא לחוץ, הנה כשנתמלאו ניצוצין דחכמה הנופלים הנ"ל למספר הרצוי, אז יוצאת ונאצלת אור הנשמה, שה"ס המשכת הג"ר והראש, משום שהניצוצין הנדחין לאחוריהם ע"י הכאה במסך זה הרי הם מבחי' חכמה ועצמות, ולפיכך כחם יפה להמשיך אור נשמה כמבואר, ולפיכך אחר שהפרצוף נגדל עוד וקונה המסך דבינה בכלי דבינה שלו, הנה מתחיל זווג דהכאה מבינה לכתר ומכתר לבינה, והניצוצין הנדחים מתמלאים למספר הרצוי והפרצוף קונה את אור הנשמה, אמנם אור הנשמה מתלבש בכתר, ורוח בחכמה, ונפש בבינה, מטעם שאור הנשמה גדול לאין קץ על אור רוח ונפש, וע"כ אין חכמה ובינה יכולים עתה לסבול אותו כי קטנים הם בערכו, כל עוד שהפרצוף נמצא בבחי' הקטנות, וע"כ אור החשוב שנק' נשמה, לכלי כתר הוא צריך, שהוא סוד כלי השלם, שאינו מאבד טפה כנ"ל. 
    ועתה נבאר סוד מסך שבכלי דז"א בחי"ג: ותדע שכלי דז"א דומה לגמרי לכלי דחכמה, אלא כל ההפרש מחכמה לז"א הוא רק בגודל ההארה, שסוד כלי דחכמה הוא בפנים גדול בסוד אריך אנפין, (תוך מקוה). והיפוכו כלי דז"א שסודו פנים קטן זעיר האנפין, ובסו"ה מ"ה שמו ומ"ה שם בנו כי תדע. כי שם מ"ה יורה סיתום דחסדים בסופו אע"פ שהוא מלא ושלם עם אור החכמה ועצמות, בסו"ה מה פשפשת ומ"ה ידעת (עי' הקדמת זוהר בראשית ההבחן מסוד מ"י ומסוד מ"ה) (וכמו"ש באומ"צ בסופו כן נתבאר בתוך מקוה בסופו). וע"כ אדם בגי' מ"ה, כי שם אדם הוא יורה על שלימות החכמה והחיים, בסוד מובחר היצורים, שזסו"ה ויברא אלקים את האדם
    עפר מן האדמה : שהאדמה פירושו דממה דצלצלי שמע , אמנם בסוד נפיל תורא חדיד לסכינא, הנה מגיע לצלצלי תרועה, שה"ס עפר מן האדמה. כלומר, מתחילה היה אדמה ואח"כ נעשה מחמתה דאדמה עוד לבחי' עפר, שזסו"ה צללו כעפרת במים אדירים, כי כפורת מלשון כעופרת שה"ס עפר הנ"ל, שז"ס שאמרו ז"ל אדם נוצר ממקום כפרתו, שה"ס כפרת עונות על הכפירה. וסוד ויברא מלשון בוא וראה עפר מן האדמה שבראש מקוה בצלצלי שמע היה הראיה בבחי' אדמה אשר ברכה ה', ואח"כ בתוך מקוה היה הראיה בבחי' עפר. וכמ"ש הביאו עלי כפרה על אשר מעטתי את הירח , שהוא ג"כ סוד עפר הנ"ל, ולפיכך לא נאמר כי טוב ביום שני, שה"ס מקום כפרה והאדם שנאמר עליו לא טוב היות האדם לבדו, דהיינו סוד שם מ"ה שיורה על הסיתום שבסופו הכלים דחכמה ודז"א כנ"ל, דהיינו הוא המסך דבחי"ג ובחי"א שדומים זה אל זה
    הפרש ב' מחכמה לז " א : אשר אור החכמה להיותה אור העצמות והכללות הנמשך מא"ס ב"ה, אינו צריך כלל להתלבש בחסדים, ואור דחסדים נבחן לגביה כמו שאינו, כמו נר לגבי אבוקה.
    משא"כ ז " א בחכמתו: אשר אור החכמה להיותה אור העצמות והכללות הנימשך מא"ס ב"ה, אינו צריך כלל להתלבש בחסדים , ואור דחסדים נבחן לגביה כמו שאינו, כמו נר לגבי אבוקה.
    משא"כ ז"א בחכמתו : מתוך שהוא נאצל ותולדה דבינה, שהיא אור דחסדים בכל עצמותה, ע"כ גם הז"א לא יוכל לקיים בתוכו את אור החכמה, זולת ע"י התלבשות באור דחסדים. ולפיכך יוצא הפרש ג' מחכמה לז"א , דהיינו ההפרש במסך דבחי"א אל המסך דבחי"ג, כי מסך דבחי"א אינו דוחה אלא חסדים בלבדו, ואין שום פגם ח"ו מגיע מזה לאור עצמותו שהוא מטעם הנ"ל, שאין אור הקטן הזה שוה לו כלום לטכס אחריו, משא"כ מסך דבחי"ג הוא דוחה גם אור החכמה כמעשה אמו הבינה, שז"ס מ"ש בע"ח שמאמא לז"א אין שום ריחוק, ע"ש. פי', שטבע שניהם דומים זה לזה, וע"כ מסך דבחי"ג דוחה את אור החכמה כמו מסך דבחי"ב, ולפיכך סוד זווג דהכאה במסך דבחי"ג מחזיר אור החכמה לאחוריו, ולפיכך כשנתמלאו הניצוצים הנדחים על מספרם הרצוי, (רפ"ח ניצוצין ). מתגלה עליהם קומת חכמה. וז"ס ההכאה מכתר לז"א ומז"א לכתר שהאו"ח שלו מלביש עד החכמה. 
    אכן צריך לפרש עתה את ההפרש מבחי"ב לבחי"ג : והנה נתבאר היטב ההפרש בין בחי"א לבחי"ג, ששניהם גרמו להתגברות לתוספות שפע, מחמת הסיתום דחסדים השורה בהם, אמנם התגברות א' להיות שאין אור העצמות נפגע כלום מחמת סיתום החסדים, ע"כ היה ההתגברות הבינה לבחי' חסדים ג"כ, לא מונעים גוף אור החכמה מלזרוח בה, ואע"פ שהיא דוחית אותו בבחי' אב"א, מ"ם גרמה מחמת זה בחי' חיסרון ומיעוט רק לג"ר דחכמה, שה"ס ג"ר דג"ר.
    משא"כ בחי' ו"ק דחכמה, שה"ס ו"ק דג"ר : לא מיעטה אותו אף משהו שבמשהו, כי זה סוד אב"א, להורות שרק מפנים דחכמה אינה מקבלת, משא"כ הו"ק דחכמה באים לה מאליהם בלי המשכתה.
    ולפיכך האו"ח דהכאה על בחי"ב נמצאים בהכאה מועטת לבחי' הג"ר, להיותה מסתפקת באמת בו"ק דג"ר, שאינו חסר לה מחמת המסך דבחי"ב שלה כמבואר, וע"כ אין הניצוצין האלו ממשיכין רק אור הנשמה:
    משא"כ סוד המסך דבחי"ג, אשר סודו שדוחה גם הו"ק דחכמה, משום שאין אור החכמה יכול להתקיים בו לגמרי מחמת הסיתום דחסדים כנ"ל, וע"כ ניצוציו הנידחים גדולים מאוד בכמות ואיכות, וע"כ ההכאה ממשיך אור החיה: דהיינו קומת החכמה, כי אין הפרש מבחי' חכמה לבחי' בינה, אלא כמו ג"ר דג"ר אל ו"ק דג"ר. ועוד צריך לדייק כאן, שסוד אור החכמה הוא המקור והעצמות, וע"כ אותו הפרצוף דחיה שמלביש את קומתו, הנה הוא חשוב לאין שעור על אור הבינה והנשמה , שהוא בחי' ענף קטן מהחכמה, בסוד נהר היוצא מעדן.
    אורות וכלים והפכיותם: ועוד צריך שתדע, אשר בחי' האור המכה ויוצא לחוץ נק' נפש: שה"ס מ"ש בספר יצירה לב בנפש כמלך במלחמה. פי', כי בכל ה"ס כח"ב תו"מ יש מסכים, שה"ס ד' בחי' המסך ושורשו הזך כמ"ש לעיל, ואין לך פרצוף שלא יהי' בו ע"ס הנ"ל כנודע. אמנם לא כל המסכים שבספירות ההם פועלים, שזהו אי אפשר להיות, בסוד אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא, אלא תמיד אינו פועל רק מסך אחד שבה' הספירות כח"ב תו"מ. ובזה תבין הטעם, אשר תמיד מקום הנפש באותה הספי' שהמסך פועל בה, כי בשעה שאין שם רק אור הנפש בלבד, אז אין להפרצוף הקטן הזה שום שליטה עצמית כנ"ל, אלא הוא בסוד אור הכללות כנ"ל עש"ה. והרגש הפרצוף וחיותו מתחיל בקבלת אור הרוח, דהיינו זווג דהכאה על בחי"א 'א שממשיך קומת ז"א כנ"ל. והנה יש כאן להבחין שהפרצוף קנה חיות בב' כלים והם הכתר והחכמה, והכלי דחכמה הוא העיקר, כי שם הרצוא ושוב מבחי"א שה"ס ראשית חיות הפרצוף, ומקורו ממטח למעלה. ולפיכך ברור שאור נפש מלובש בכלי דחכמה, דהיינו המלך במלחמה דרצוא ושוב, שאור המלחמה הזאת בעצם הוא נק' נפש, משא"כ כשאנו מודדים שיעור קומתו של האור וחשיבותו, כלומר בחי' הריוח הבא מקיבוץ שיעור ניצוצין הנידחים מכח אור הנפש, הנה זהו מתקבץ בהכתר של הפרצוף, כי מקום קבלת הרוחים שבפרצוף נק' כתר, כלומר שהוא נקודת הקומה והחשיבות שבכל פרצוף. ולפיכך אנו מבחינים עתה אשר אור הרוח מלובש בכלי דכתר , כי גובה האור שבפרצוף נק' עתה רוח, וע"כ הוא בגובה הכלים שנק' כתר. משא"כ הנפש מצוי תמיד בסוד מקום המלחמה : אשר עתה הוא במסך דבחי"א שבכלי דחכמה נמצא המסך הזה, ולא במקום של ספי' אחרת.
    והנה נתבאר היטב שמקום רוח בכתר הוא, ומקום נפש בחכמה הוא, ואע"פ שהאורות נפש ורוח אינם ממין האורות דיחידה וחיה, מ"ם אינם יכולים לרדת למטה מכלי דחכמה. משום שמקור האור הוא במקום המלחמה, והמסך שהוא בחי"א מסך דק אשר מסך כזה אין כלל בנמצא בכלים דבינה וזו"ן. וע"כ מחויב אור הנפש להתקשר בכלי דחכמה ולא זולת. ונתבאר היסב אשר נפש דקומת רוח מקושר רק בחכמה, ואח"כ בביאת אור הנשמה בפרצוף שזהו ע"י המלחמה דרצוא ושוב במסך דבחי"ב כנ"ל, אשר עביות זו אינה נמצאת רק בספירת בינה בלבדה ולא בשום ספי' זולתה, הנה מקום המלחמה בבינה הוא נמצא, ושם זווג דהכאה. וע"כ פשוט אשר אור הנפש בכלי דבינה מלובש, אמנם הרוחים היוצאים ועולים ממטה למעלה, בסוד קיבוצם על מספרם הרצוי מחמתה דמלחמה הזאת שבמקום בינה, שהוא הנשמה סניכרת בכתר, כי שם תמיד נקודת הגובה של אור דכל פרצוף גדול או קטן כנ"ל. ולפיכך נמצא עתה שאור הנשמה מלובש בכלי דכתר ואור הרוח אמנם אינו נעדר משום אור הנשמה החשוב ממנו להיותו ממין אחר, דהיינו אור דחסדים שנצרך מאד להתלבשות חכמה, אשר ע"כ יורד לכלי הנמוך מכלי דכתר שהוא כלי דחכמה, שהוא עתה ריקני מאור, כי אור הנפש נעלם משם להיות כבר נמלאו מספר הניצוצין הרצוי לאור דרוח, וע"כ אין שם עוד בחי' הכאה ולא כלום, אלא שאור הזה ירד למקום כלי דבינה.

:

    הם הע"ס דאור ישר המכונים כח"ב חג"ת נהי"מ, והמה מסתדרים בד' מדרגות זה למטה מזה בשיעור העביות הכלול באור, וכל היותר זך הוא יותר עליון.
    סדרם : שורש האור שה"ס א"ס ב"ה בכל המקומות הוא מכונה בשם כתר לאור ישר. כללות התפשטות האור הנמשך מא"ס ב"ה אל הנאצל מכונה בשם חכמה, והוא העליון במדרגות הזכות והבהירות ומכונה בחי"א של האור ישר, וטבע האור העליון אשר מתעבה בדרך התפשטותו, שהתעבות ההיא פירושו שמתגלח הרצון לקבל עם התפשטותו להנאצל, והוא בחי' הכלי והרשות החדש, שבסבתו יצא האור מבחי' מאציל ונצטמצם וקנה שם חדש – נאצל. ומפני זה, הכח ההוא הכלול בהכרח בהאור העליון נבחן לעביות, כי כהה הוא מהאור העליון, שבהיותו בהמאציל אין צורה זו נכללת בו ( ע"ע צמצום).
    ודע, שעביות זו הוא הכלי והגוף המחזיק את אור העליון ומקיימו ברשות החדש הנק' נאצל.
    אמנם אין הגוף והכלי האמור מתגלה תיכף בבת אחת בנאצל, אלא ד' בחי' עוברות עליו עד גמר ההתפעלות לשלימות הצורה הרצויה לבחי' כלי, דהיינו עד לגילוי הרצון לקבל מבחי' כח אל בחי' פועל.
    וזה הכלל, כל מה שהוא מחשבה בהמאציל נעשה זה למחוייב בהנאצל, ומתוך שחשב המאציל להיטיב להנאצל מאורו ית', הרי נעשה בזה בחי' רצון מוכרח ומחוייב מוטבע בהנאצל לחשוק לאורו ית'. ולפי"ז נמצא תיכף בבחי"א הנ"ל הנקרא חכמה אשר צורת הרצון לקבל כלול שם, דהיינו שתיכף הוטבע בהנאצל חשק ותענוג באור המתפשט אליו. אמנם בטרם שנתגלה לפועל החשק הזה נבחן שהרצון לקבל הוא כלול בהאור עצמו בכח ולא בפועל. עד"ס אם אדם שותה איזה משקה טוב יש להבחין בהתפשטות המשקה משפתיו אל החיך אשר עוד לא נגלה הרצון לקבל, דהיינו החשק בהאדם, אלא שעודנו כלול בכח בעצם המשקה ההוא, אולם אח"ז כשהמשקה מתפשט ובא ונוגע בהחיך, אז תיכף מתגלה הכח אל הפועל, כלומר אותו התענוג שהיה כלול בהמשקה במשך התפשטותו מהשפתיים אל החיך, הריהו נתגלה עתה אל הפועל בביאתו למקום החיך, וגילוי זה נבחן בצורה של התעוררות האדם לתוספת השפע, כלומר שטעימת החיך מולידה באדם גירוי אחר הוספה. אשר גירוי הזה אנו מכנים בשם חשק וחמדה, כי אותו המשקה שאינו מגלה בו שום גירוי אחר הוספה אנו מכנים שנפשו קצה בו. והנך מוצא שענין גילוי הרצון לקבל מהכח אל הפועל, הוא רק בבחי' ההתעוררות לתוספת שפע הנולד ומתגלה בהמקבל גופו.
      ולפיכך אנו מבחינים באותו האור המתפשט לכלל נאצל הנק' חכמה, שיש כאן ב' בחינות: בחי"א דהיינו בהיות הרצון לקבל עדיין כלול באור בטרם הגלותו בהנאצל, ובחי"ב בעת הגלותו בהנאצל, שהוא בשעה שנתעורר בו הרצון לתוספת שפע יותר מכפי שיעור התפשטותו, כי אז יצא צורת הרצון לקבל מהכח אל הפועל, ע"ד שנתבאר בהמשל הנ"ל, ובחי"ב הזאת מכונה בשם בינה. והנה נתבארו ג' ספירות ראשונות דאו"י: כתר, שהוא א"ס ב"ה. חכמה, שהוא כללות האור שהגיע להנאצל דהיינו בחי"א. בינה, שהיא גילוי ההתעוררות בתוך הנאעל אחר תוספות שפע דהיינו בחי"ב.
      ויש בספירת בינה הזאת ג' הבחנות: א' הוא העביות שנתגלה בה דהיינו שינוי הצורה מהמאציל ית', שהוא הרצון לקבל כאמור.
     הב' הוא האור שקבלה הבינה מפאת ההתעוררות שלה, אשר אור זה יצא לו בשם בפני עצמו דהיינו אור של חסדים, והוא נבחן לאור קטן ודל כלפי אור החכמה .
     והטעם להשם אור דחסדים :
     א' הוא משום שהחכמה הוא כללות התפשטות האור מן הא"ס ב"ה, וע"כ יש בו תכלית השלימות הרצוי לאותו הנאצל, כמובן אשר מן השלם נמשך שלימות, וע"כ אותו טוספות אור, שהמשיכה הבינה מהמאציל בכח קתעוררות הרצון לקבל שנגלה בה כנ"ל, הוא בחי' העדפה בעלמא שאינה נחשבת בכלל עצמות הנאצל, וע"כ יצא האור דהעדפה ההיא בשם בפ"ע אור דחסדים, משא"ב אור החכמה נבחן בשם אור העצמות או אור חיה.
     ב' משום שסגולתו של אור הזה הוא להרחיב ולהגדיל הכלים שיהיו ראויים לשפע מרובה, ע"ד יש לו מנה רוצה מאתים, משא"כ אור העצמות הוא בהספקה השלימה בלי גרעון ובלי הוספה, עד"ס כמו אור החיים שבהאדם שאינו בא בהוספה וגרעון, וכמו אור התענוג והעידון שבהאדם שאינו עומד על צורה אחת אלא מתגלגל על הוספות וגרעונות, ומרחיבים ומגדילים את אור החיים עד אין קץ . 
    הג' כי יש להבחין כאן ע"פ ציור, אשר הבינה הפכה אחוריה אל החכמה, משום שפנתה פניה לינק אור דחסדים מהשורש. פירוש, כי הארה המקובלת בכונה מכונה פנים, והארה המקובלת שלא בכונה מכונה אחורים להיותה מועטת. ולפיכך, מאחר שנתעוררה הבינה לתוספות שפע שהיא אור דחסדים, הרי כל כונתה תקועה ביניקה זאת דאור דחסדים מהשורש, ונבחן משום זה אשר פנתה פניה אל השורש, והיא הנותנת שהפכה אחוריה להחכמה, כלומר שאינה מקבלת אור החכמה כי אם עד כמה שמושפע לה עפ"י ההכרח בלי נתינת דעתה עליה, שהיא ודאי הארה מועטת מאד, וע"ב מכונה בחי' אור החכמה המושפע בהבינה עתה, בשם אור האחורים .
     ודע, שג' הבחנות האמורים הם השורשים לכל בחי' העביות והדינין היוצאים ונגלים בהעולמות, הגם שבבינה עצמה הם רחמים גמורים, משום שצמצום א' אפילו לא פגע ולא נגע בספירת הבינה, זולת בהמלכות, עכ"ז נבחן אמנם אשר גם העביות והדינין שבמלכות אינם אלא בחי' ענף מן הבינה.
     עוד יש, להבחין כאן, אשר אותה בחי' הפיכת אחורי הבינה אל החכמה כנ"ל בהבחן הגי, הנה הוא בצד ידוע דומה לבחי ' צמצום א' שהרי פעולתם אחת היא. וכמו שצמצום א' הוליד כח העיכוב מלקבל אור העליון (ע"ע צמצום). שהוא אור העצמות ממש, כמו כן העביות שבהבינה הוליד כח העיכוב על אור העצמות, שהרי משום זה הפכה אחוריה אל החכמה כנ"ל בהבחן הג', וא"כ יש להם ערך של שווי. אמנם עכ"ז ודאי יש מרחק גדול ביניהם, כי המלכות המושפעת מכח הצמצום הרי כח חעיכוב שבה בשליטה מבחי' ממשלה חיצוניות והיא מוכרחת בפעולתה זאת, משא"ב הבינה אע"פ שהפכה אחוריה לחכמה, הרי עשתה זאת מדעתה ומחפצה לינק חסדים מהשורש כנ"ל, אשר ע"ב בהסיר הגורם הזה, דהיינו אם יפתח לה מקום של אור דחסדים מצד אחר, אז תיכף מחזרת פניה אל החכמה בלי שום עיכוב, (וזכור מאד הבחן הזה כי נחוץ הוא בכל מלה ומלה מזאת החכמה) .
     והנה נתבארו החו"ב דאו"י, שהוא בחי' כח ופועל בגילוי צורת הרצון לקבל שנולד ויצא בכללות אור א"ס ב"ה הנמשך להנאצל, שבהיות הצורה עודנה כלולה בכח באותו האור בטרם הגלותה בפועל, נבחנת בשם חכמה או בחי"א. ואח"ז כשבאה הצורה לכלל גילוי בפועל, נבחנת תחת שם בינה או בחי"ב כמבואר לעיל.
     והנה מובן מעצמו, אשר אור דחסדים האמור שהמשיכה הבינה בגילוי הרצון לקבל, הנה גם הוא כמו שנתפשט כן נתעבה. כלומר, שבסוף התפשטותו בהנאצל נתגלה גם בו החשק והחמדה אחר תוספות שפע יתר מכפי שיעור התפשטותו, כי זהו החוק המחויב בכל דבר נעים, לגלות בהמקבל בחי' גירוי אחר הוספה, אשר לגירוי הזה מכנים בשם תענוג, כנ"ל במשל עש"ה. אשר משום זה יש לנו להבחין כאן עוד ב' בחי' דהיינו כח ופועל באור דחסדים, כמו בכללות האור הנמשך מא"ס, כנ"ל במשל השותה משקה נעים עש"ה. אשר התפשטות אור דחסדים הזה, כל עוד שבחי' ההתעוררות אחר תוספת שפע לא נגלה בפועל, מכונה זעיר אנפין או ת"ת או בחי"ג. שגדרו הוא בחי' הכח מצורת הרצון לקבל הכלול באור דחסדים. בטרם הגלותו לפועל (ואע"פ שמקום האור דחסדים הוא בספירת הבינה כנ"ל, עכ"ז רק בחי' המשכת החסדים באה בגדר הבינה, דהיינו בבחי' מקור האור דחסדים. אולם בחי' הכח של צורת הרצון לקבל הכלול באור הזה, כבר יוצא מגדר הבינה, שהיא מוגדרת בדיוק באותם ג' הבחנות הנ"ל, ועל שמם נקראת בחי"ב. אבל בחי' הכח הכלול באור דחסדים, היא בחי' מחודשת הנגלה בעת התפשטות ממושכה של אור דחסדים, והיא מוגדרת ע"כ בבחי"ג).
      אחר זה כשאותו הכח בא לכלל גילוי בפועל, דהיינו שנולד בו ההתעוררות אחר תוספת שפע, הרי זה נבחן לבחי' מיוחדת המכונה בשם מלכות או בחי"ד או בחי' אחרונה אשר עליה נגלה הצמצום ראשון, להיותה בחי' גדלות הצורה דרצון לקבל שיש בה משום שינוי הצורה מן המאציל העליון ית', משא"כ על ג' בחי' הקודמות שהם חו"ב וז"א, לא היה שום צמצום, משום שצורת הרצון לקבל הכלולה בהם הוא בדקות ואיננה גמורה עד בחי"ד, (ע"ע צמצום א')(ע"ע ע"ס דחיה).
     והנה נתבארו ד' בחי' דאו"י, שה"ס הע"ס דאו"י וה"ס ד' אותיות דשם הויה, בתכלית הבנתם המקורית. ומכאן יוצאים אמנם הבחנות עמוקות ורבות לאין קץ. וכדי להקל על המעיין הנני להאיר לך ב' מאמרי חז"ל שמהם תדע איך להשכיל בהבחנות הד' בחי ' האמורים, ודע שהם: סוד ד' שומרים, וסוד ד' הבחינות האמורים בעובר דרך מקום פיטום ריח של ע"ז שאסור בהנאה, שסוד ב' הלכות הללו נמשכים מסוד ד' אותיות הוי' י"ה ו"ה, דהיינו ד' הבחי' הנודעים כנ"ל.
     בחי"א דהיינו בחי' הכח דרצון לקבל הכלול באור העצמות, ה"ס שומר חנם שאין בו גילוי הנאה של כלום. זולת הפרוטה דרב יוסף דהיינו שאפשר שיתפטר ע"י שמירה זאת מפרוטה של צדקה אם יזדמן לו עני בשעת השמירה מפאת שהעוסק במצוה פטור מהמצוה. אשר הנאה זו איגה בכונה שהרי השומר עצמו ודאי שלא נתכוון לזה בעת שקיבל פרתו לשמירה. וגם אינו בגלוי כי יעני עדיין לא נזדמן לו וגם אפשר שלא יזדמן לו לגמרי, ע"כ דינו נמשך מבחי"א ע"כ פטור מכל החיובים דהיינו בחי' הרצון לקבל בשעה שעודנו בכח בטרם שמגיע לגילוי בפועל. ועד"ז בעובר דרך מקום פיטום ריח דע"ז אם הוא לא אפשר ולא קא מכוין, פי' שאין לו דרך מקום אחר שיוכל לבא למקום חפצו זולת מקום זה, וגם אינו מכוין כלל להנות מאותו פיטום ריח האסור בהנאה אז מותר לו לעבור דרך שם לכו"ע, שדינו נמשך מבחי"א האמור אשר הרצון לקבל עודנו בכח, כי אותה הנאת ריח של איסור הנאה הבאה אליו שלא בכונה ובהכרח אין בו איסור של כלום כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח, אמנם אפשר ודאי שיבא לכלל פועל בגלוי, דהיינו בעת שיריח יכול לכוין אליו, אמנם אם מתחזק שלא יכוין אז להנות, נבחן שלא בא הרצון לקבל לכלל גילוי אלא נשאר בו בבחי' כח והעלם, וע"כ אינו נחשב לקבלה של כלום שיחול עליו שם איסור הנאה .
     בחי"ב דהיינו בחי' גילוי לפועל דרצון לקבל של אור העצמות ה"ס שומר שכר שיש בו גילוי הנאה בפועל ...(חסר ההמשך)

:

    (עי' רשר"ד). הנה מתחילה מתגלה חוש הטעם בפרצוף, בסו"ה וחיך אוכל יטעם, אוכל דווקא, ולא מאכל, דהיינו אש אוכלה. וה"ס אריה דאכיל קורבניו: כי כל הקרב לו אכל יאכל, ומזה נמשך ובא חוש הטעם, בסו"ה טעמו וראו, וזסוה"כ עשה לי מטעמים, וצריך לידע שעיקר הטעם מתגלה ביהיה: וכן כל נעימות של הד' החושים ממשיכים ומקרבים את היהיה להוה.
    אכן ריח , ה"ס כללות היהיה בהוה ממש: שהוא מזון רוחני שא"צ זמן, ואפשר להריח בריחות של מאה אלף פרים צלויים בבת אחת, משא"כ הטעם בהכרח שצריכים לזמנים ומקומות מרובים, עד שיספיק לטעום את כל הפרים המרובים הללו.
    ובזה תבין סו"ה לחייו כערוגות הבושם: ערוגה מלשון ערעה רק, בסוד אכין ורקין מיעוטים, וכמו שאחז"ל אך חלק חציו מותר כי אך יורה על חלק שהותר, ורק הוא מלשון ריקן ויורה על חלק האסור. ונודע שכל השגות ה"ס תפיסא בגבולים, שאין אדם יכול לראות או למשש זולת על גבול הראשון הקרוב אליו, ואם אין לו זה א"א שישיגו בחושים. וז"ס אראה רק, כמו אשובה ארעה צאנך, וקוף וג' מתחלפים במבטא, ונשמע כמו אארוג. אכן אין ריקן זולת בהקדם המילוי, שהמילוי ה"ס אך והריקן ה"ס רק, וז"ס חורק עליו שניו, או ויחרקו שן, להיות בהם שנינה גדולה, וז"ס כסא שן, ובסוד המראה מתראים שניהם כערוגות, כי כן מתראים הערוגות הרבות כמו קוים ריקנים עוברים דרך כל חלק הבולט לעין. באופן שהבולט ה"ס אך, והפסק הריקן ה"ס רק.
    וז"ס אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, אשר אך הוא סוד מחלק ומראה חציו המותר דהיינו ביום ראשון דיקא. ובזה תבין, מה שכל הצוחק מחריק שינים, כי אכרק הו"ס גילוי השן עצמו שמשם בא כל הצחוק, בסו"ה יושב בשמים ישחק והבן.
    וז " ס ראשי בשמים: כי הש"ית ודאי ראש העולמים, ומתוך הקיבוץ של כללות ערוגות הבושם שישנם בהעולמות, עולה ריח כל העתיד לבא בהוה ממש, כמ"ש לעיל עש"ה.
    וממילא יש השראת הראש ריח ניחוח אשה לה' עליו כי קיבץ כל הקורבנין דעתידין בני ישראל למקרב על המזבח מעלה ריח מתוך הכללות בבת אחת, וראוי ע"כ להשראתו ית', שאינו שורה זולת על הכלל יחד, והבן היטב. 
    שמיעה : הסו"ה לשמוע בקולו, שה"ס משה ידבר והאלקים יעננו בקול.
    פי' כי משה גלגול הבל : כי משה ה"ס קול ה', בסו"ה ויאמר אליו משה משה, אכן ודאי אין קול בלי הבל כי ההבל היוצא מהריאה לחוץ מהפה ומהגוף, ובשעה שמוצאות הללו מתוקנים בחפץ ה', נעשו הבלים הללו לקול ה', אל תקרב הלום וכו'. הרי הבל קודם למשה, שאין גילוי למשה זולת על הבל שיצא קודם לו.
    ומכאן סוד שמיעת התפילה: ודע שאין הקב"ה מקבל תפילתו של אדם למקצת, כי אין מקצת נוהג ברוחניות, אלא בו בשעה שהאדם גמר כל תפילותיו אז יענהו ה'.
    וז"ס כלו תפילות דוד בן ישי: דהיינו שהשי"ת כבר ענהו על כל משאלותיו, ואין לו עוד על מה לבקש ולהתפלל. וזסו"ה כי אתה שומע תפלת כל ,פה דהיינו רק אחר שהפה כבר גילה לפניו כל תפילותיו שומע ה' בבת אחת.
    אכן תפילה עושה מחצה: פי' כמו שביארנו בסוד הריח וערוגות בושם, שהם כוללים אכין ורקין שהבולט ה"ס אך, והחקוק הריקן ה"ס רק, שהריח עולה משניהם יחד דוקא. אמנם בסוד קבלת התפילות אינם עולים אלא האכין, דהיינו כל מיני חסדים וטובות שהתפלל עליהם, משא"כ הרקין שה"ס גבורות קשות, וכמובן שאותם לא ביקש מעולם . ולפיכך אינם נכללים בסוד שמיעת התפילה, ונמצא שנושע המחצה דאכין וחסר המחצה דרקין. אכן זה סוד השמיעה שאינו שלם לגמרי, כי אין שלימות רק בסוד הראיה, שזהו החוש המשלים את האדם כחפץ ה', אלא שמטרם השלימות צריכים לשמיעה שה"ס לתיקון אוזן שלא נכנס לשה"ר מעודו כי לפי עצמו היא שלימות גדולה, בסוד ויכולו דיום הששי ברגע שנכנס לשביעי, והחסר חוש השמיעה מום בו לא יכנס אל הקדש ואל המקדש. ועוד, כי הששי מכין לשביעי, ומי שלא טרח וכו', והסו"ה השמיעיני את קולך.
    ראיה: הסו"ה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ראיה היא אותיות יראה ואותיות אריה ואותיות יאר ה'. וכלה שעיניה יפות כל גופה אינה צריכה בדיקה. והיינו כלה דשביעי, שעליה נאמר תכלית מעשה שמים וארץ וקדשתו מכל הימים והזמנים: ע"ד שבארנו בערוגות הבושם, שה"ס ב' החצאים אכין ורקין שמעלים הריח יחדיו, עד"ז כאן, כי הימים, ה"ס האכין והזמנים ה"ס הרקין. אמנם תדע שכל אלו ד' החושים רשר"ט, שולטים בבת אחת. כלומר, א"א לזכות לחוש הראיה אם אינו שלם לגמרי בג' החושים הקודמים טעם ריח שמיעה וכו', והבן, (עי' הויה בכל המילויים) .

:

    זו"ן בכתר, זו"ן בחכמה, זו"ן בבינה זו"ן ביסוד ומלכות, זכר דכתר ה"ס רשימו דטעמים הנשאר אחר הסתלקות, נוק' דכתר ה"ס אור חדש דהתפ"ב דהיינו קומה דבחי"ג אור החכמה. זכר דחכמה ה"ס רשימו דטעמים, נוק' דחכמה ה"ס אור חדש דקומת בינה. זכר דבינה ה"ס בן הנולד ע"י זווג דזו"ן דחכמה, נוק' דבינה ה"ס רשימו דטעמים שלה. זכר שביסוד ה"ס ו' הנולד מהדו"נ דבינה, נוק' שבמלכות ה"ס ד הנולדת מהדו"נ דנינה, כלומר, שדו"נ דבינה מולידים ה אחת, וה' זו נחלקת: לו' אל היסוד וד' אל המלכות.
    ואין להקשות, מה נעשה עם הרשימות דחג"ת נהי"מ דטעמים, כי לא נתפרש רק בכח"ב כנ"ל. והתשובה היא, כי במלכות לא נשאר, וחג"ת נה"י כל רשימותיהם נשארים בכלי הבינה, והוא משום שהרשימות אינם יכולים להשאר בתוך הכלים, אלא חופפים ממעל להכלים, בסו"ה ונפשו עליו תאבל. והנה ממעל לבחי' הכלי, יורה במקום מדרגה שממעל לאותו הכלי, וכיון דכל החג"ת נה"י המה מדרגה אחת של ז " א, וע"כ א"א לרשימו דיסוד שיהי' בהוד כי המה מדרגה אחת וכמו בתוך הכלי נחשבת, וע"כ מוכרחים להשאר כולם בכלי דבינה.
    ותדע שהם שנתחדשו בסוד הזווג דדו"נ שבבינה הנ"ל וקבלו לצורת ה', אשר הו' קיבל היסוד דז"א וכמו כן כל הו"ו, שכולם מדרגה אחת בחי"א וקומה אחת כנודע . והד' קיבלה המלכות.

:
שנק' אש רוח מים עפר, ה"ס עשרה כלים חו"ב תו"מ וד' אותיות הויה ורשר"ד, כי רומזים על ד' בחי' הנודעים, וראי' שמיעה ריח דבור מכונים ג"כ ד' יסודות שהוא מסעם הנ"ל, וכן ד' אותיות הוי' נק' יסודות (ע"ח ש"ד פ"א).
:

    יסוד, פירושו גבולו התחתון שבהדבר, ולא כמו שהבינוהו הפילוסופים והפיזיים שהוא בחי' מבודדת בלתי מורכב, כי בחינה כזאת אינה כלל במציאות בעולמנו הגשמי, ואין לו זכות קיום אפי' רגע, כי עכ"פ אין לך דבר שלא יהיה מורכב מכח האש, ולא עוד אלא גם האש עצמו הוא ענין מורכב, אע"פ שאין זה ידוע אלינו, אלא מה שחילקנו המציאות לד' יסודות הידועים הנ"ל, היינו רק ד' הבחנות שבחוש המישוש , שהם המוצק הגמור שאינו מתהפך אפי' לנוזל, וזה שכינוהו בשם עפר (ובסוד כל מה שכשר לכיסוי הדם). ולמעלה ממנו הוא המים שנמשך מרוחות וגזים, אמנם מקבל בחי' נוזלים, ולמעלה ממנו הוא הרוח, כמות שהוא מורכב(*)משטיק שטאף ומיסוד החומצי, שתערובת ההוא אינו מקבל צורת נוזלים לעולם, אלא נשאר תמיד בבחי' רוח שהוא לא יושג בחוש המישוש לעולם,
    (*) חנקן. המו"ל.
    ולמעלה מרוח הוא האש : שאע"פ שנותן כוחו בכל חלקי פרטי המציאות, מ"מ בחי' עצמותו בטהרו כלומר כל עוד שאינו מורכב בבחי' של הרוח מים עפר, הרי לא ישתנה לעולם, ומחנהו ממעל לכלם. באופן שמדרגה תחתונה שבתחתונה הוא העפר : שה"ס יסוד לכל המציאות, והכל הוא מהעפר, ועליה כלם נסמכים. ויסוד השני הוא המים מטעם הנ"ל ומחנהו על העפר, כלומר שנסמך עליו והעפר הוא המקימו על עצמו. ועל המים נסמך הרוח ע"ד הנ"ל, ועל הרוח נסמך האש ע"ד הנ"ל.

:

    תבינם בסו"ה מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה. ( ע"ע תחיית המתים. ע"ע משה ) כי בגופות ההרוגים יש ארמ"ע, וכשהרוחות הארבע שהם סוד חו"ב תו"מ, מתלבשים כל אחד בהכלי שלו, דהיינו החכמה באש והבינה במים והת"ת ברוח והמלכות בהעפר, אז נמצאים האורות כל אחד במקומו והגוף עומד לתחיה, משא"כ למשל אם חסר אחד מד' הרוחות אז חסר להעפר אור המלכות, כי אז נמצא שרוח החכמה חסר, ורוח הבינה משום זה מכרח להתלבש באש, ורוח הת"ת במים ורוח המלכות ברוח. ונמצא העפר שבהגוף בלי אור, וע"כ אינו יכול לעמוד לתחיה, והבן בסוד ערך ההפכ' שבין האורות להכלים, (ע"ח ש"ה פ"ו) (ועי' רוח וגוף).
    ובזה תבין הסוד התנערי מעפר קומי, כי אין תחיה אלא כשהאור מגיע להתלבש בהעפר, ונמצא ההתעוררות כמו כח העולה על ידי ההתנערות מעפר .

:

יורה השתוות, כי כל שינוי הרוחני יורה פירוד, וכמו שחיתוך בגשמי הוא ע"י גרזן המחלק דבר אחד לשנים, וריחוקם זה מזה הוא בריחוק מקום, כן ברוחני נעשה החיתוך ע"י מקרה של שינוי הצורה, והתרחקותם הוא כשיעורו של השינוי ההוא אם רב או מעט, ואם השינוי הוא עד להפכיות ממש אז נמצאים מרוחקים מהקצה אל הקצה כרחוק מזרח ממערב. ומכאן תבין שהתקרבות הרוחני יורה ענין השוות הצורה מאחד לחבירו, וענין הדביקות הרוחנית יורה השתוות הצורה לגמרי על כל נקודותיו.

:

מורים על בחי' השואת הצורה, כי כל הפרש ומרחק ברוחניות הוא משום שינוי הצורה, ואם יש שם השואת הצורה באיזה צד, נבחן שדבוק ונוגע באותו צד.

:

    אורות היוצאים ממסך של ראש ממעלה למטה מכונים בשם דבור, כי כמו הדבור שיוצא מהכאת שפתים זה לזה כן האו"ח היוצא ע"י הכאת אור העליון במסך דמלכות דראש המכונה מתפשט וירד למטה, (ע"ח שער מ"ז פ"ב ). אמנם אורות הפנימים אינם נק' דבוד רק האורות היוצאים מחוץ לפה בסוד חיתוך שפתים .
    כשהאורות עוברים מאצילות לבריאה מכונים בשם דבור, והוא משום המסך דבחי"ב המבדיל אותם לב' בחי'... למלך עם עבדיו... (ע"ח שמ"ז פ"ב)

:

   "לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא שיהיה נמצא מי שיהיה כדאי ללכת בכל דרכיו ולהתדבק בו ית' דבקות שכלית עכ"ל. לא נזהר בדבריו שכתב דביקות שכלית שזה אינו מתקבל על הלב כל עיקר, כי דימה בהשי"ת בחיבת שכל, ולכן מתאר שיעור הדביקות גם כן שכלית. ובאמת: לא מחשבותי מחשבותיכם, כי ציור שכלינו הוא מושכל אבל חיוב המציאות הוא מחויב הפשיטות, ועל כן אינו נקרא בשם שכל, כי הופעת השכליים היא בחינה מורכבת, ועל כל פנים מהעלם לגילוי, מה שלא יתכן כלל לחשוב ולהרהר בהבורא ית'. אלא שכלו נאות לגדר בשם מדע פשוט, כמו אצלנו השכל הטבעי. ר"ל, מה שנמצא בטבע האדם לידע בלי שום עיון ובלי לימוד, ונקרא בשם מושכלות ראשונות או מפורסמות שזה שכל פשוט, אבל אינו נקרא שכל אלא ידיעה, כמו שכל גדול מחלק, ונקודה קטנה מקו, ואם תרבה ע"ז אצל הבורא ית' אתה גורע כמובן.
   ולכן מתנאי הדבקות האמיתי היא בחינת ידיעה שאלוקיו רוצה בעבודתו, ואם בעת דבקותו תופיע עליו ידיעה זו כמו ידיעה במפורסמות שאינן מניחה אחריו אפילו עיון בעלמא, זה יקרא דבקות המעולה, כי משוערה בדבקות טבעית כנ"ל. אבל אם צריך לשמש בשכלו מעט כדי לידע זאת, אם כן הוא אינו מודבק בשכל הפשוט. 
   וזה הטעם שלא מובא בתורה בחינת השכלה והתבוננות אצל אלקיות, זולת ידיעה, כמו שכתוב: דע את אלוקי אביך וכו' וידעת היום וכו' כדי להורות הנ"ל. 
   וזה שכתוב השכל וידוע אותי. פירוש, שטרם יזכה לשלמות המעולה הזה מחוייב לבוא לדבקות שכליית, אבל עדיין אין זה הנרצה, לכן מסיים וידוע אותי, כי זה הוא הנרצה.
    גם במדעך מלך אל תקלל, פירוש, שזו כל כח המלכות שעולה עד אין סוף ואין תכלית, ולכן נקרא הזיווג בלשון ידיעה מפני כי הדבקות המיוחם להעליון הפשוט נקרא מדע, והיא שלמות הידיעה שאין למעלה הימנו כנ"ל, כיון שבאותו מדע שורש כל הידיעות לא היה שום קלות בבחינת עול מלכות, ואדרבה כנודע, לכן כחו יפה ליתן שפע לכל הזיווגים שאחריה.
   ידיעה נקראת הזיווג בזמן פריה ורביה, ובנצחיות כשיהיה נשלם הזיווגים יהיה נקרא היחוד בשם מדע.

:

ע"ע כריתת ברית, ע"ע נסירה.

:

אין דיבור הרוחני נגלה זולת מכח הסתכלות, כי בעת סר לראות דתחתון, נמצא העליון מסתכל עליו, שה"ס זווג דהכאת שפה אל שפה שגורם שיחזור האו"י לשורשו, המכונה בשם או"ח וכשהאו"ח הזה נכפל פעמים רבות, הוא הוא המכשיר את התחתון לשמיעת הדיבורים דעליון, בסוה"כ ויאמר משה משה (עי' הכאת שפה אל שפה ) ויאמר הנני ויאמר אל תקרב הלום. אכן ז"ס הסת"א וכאן רק העליון בסוד הסתכלות, משא"כ התחתון הוא בסוד קריבה לבד, בסו"ה כי סר לראות. אכן אח"כ בהסת"ב נמצא גם הסתכלות התחתון בעליון, בסוד מלכות דמלכות, המכונה חזה או טבור, ואותו השפה שהכה בתחתון בהסת"א, היא עצמה מתפשטת בתחתון בהסת"ב, וה"ס הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

:

    (ע"י' ראש, תוך, סוף), נתבאר שם אשר במלכות חג' שהוא מלכות של מלכות דמלכות, אינו נוהג זווג דהכאה, מטעם שאין שם דינין ואינם מרהיבים את העין, וע"כ המה ממקומות שדרכן להיות מגולה, וע"כ אין ענין אור ההסתכלות נפגע שם להכאה ולא כלום, והטעם שאין שם דינין, הוא משום שאו"ח המקורי העומד במלכות המלכות דהיינו בטבור, הנה זווג דהכאה הזה הוא מתוקן במסך מסוד מי דקיימא לשאלה, שה"ס בחי"ב (כל"א), אכן הוא עצמו במקום סיום דתוך הוא ראוי לזווג דהכאה, משום שהאו"ח המקורי המלובש בהתוך יש בו דינין להיותו נמשך ממלכות השורשית שיש שם מסך דבחי"ד. ולפיכך ע"ס דתוך נק' אור הזכר, ואו"י מלובשים שם, דהיינו אור ההסתכלות וע"כ ראוי להשפעה. וה"ס דינין דדכורא קשין ברישא דהיינו במלכות השרשית, אכן נייחין בסיפא דהיינו במלכות דתוך, שהוא סיפא דאור הזכר כמבואר, ששם מתוקן מסך דבחי"ד, (היולי דחוכמא) שאין שם דינין כלל, להיותו בחי' מי דקיימא לשאלא.
    דינין דנקבה נייחין ברישא וקשין בסיפא : כי אור הנקבה ה"ס הע"ס העומדים מטבור ולמטה, אשר האו"ח השרשי שבהם ה"ס המלכות דמלכות, דהיינו הסיום של אור הזכר כנ"ל, שאין שם דינין אלא בסוד בחי"ב כמבואר, ולפיכך נייחין ברישא דילה. אכן משום זה קשין בסיפא מב' טעמים: הא' הוא משום דבמלכות הזו שמטבור ולמטה נחשך ונפסק כל האור משום החוסר דאור ההסתכלות והכאה כנ"ל, וטעם ב' הוא בסו"ה ורגליה יורדות מות, כי מלכות דעליון נעשה עתיק לתחתון. כלומר, שמלכות דסוף הנ"ל יורד לראש דפרצוף שני (מקוה"נ) אשר שם נמצא בחי"ד שממנה נשתלשל בעולם העשיה בחי' המות כנודע, ולפיכך המה קשין בסיפא, (ע"ע ראש תוך סוף).

:

    הנפש והרוח שניהם בלב זה רוח וזה דם, בסו"ה כי הדם הוא הנפש, שה"ס טיפת אודם דנוקבא (ונק' נפש משום שמסבב נפישה באברים ), והכלי הוא בשר הלב עצמו (ש"ה פ"ה ע"ח) באופן שבשר הלב ה"ס הכלי ואותיות וגוף, הדם שבלב ה"ס טפת אודם ה"ג מנצפ"ך אפר שהם סוד נפש, הרוח הדופק בלב ה"ס הויה דגדלות ונקודות, והבשר והדם שבהל"ב ה"ס ל"ב אלקים דקטנות שאז הלב אש שורף, והרוח הדופק ה"ס ע"ס דרוח חיה הנמשך מחכמה הויה דגדלות וסוד אמירה ( שם).
    וצ"ע למה נק' עשרת הדברות שהם בחי' נפש ועשרה מאמרות דמעשה בראשית שהם בחי' רוח והיה צ"ל בהיפך וצ"ע. ואולי ע"ש הכתוב מימינו אש דת למו וכן ומראה ה' כאש אוכלת בראש ההר, ובבריאת העולם כתיב אמרתי עולם חסד יבנה .

:

    עי לעיל, ויתבאר יותר בסוד הכתוב ויפח באפו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, וכתיב הדם הוא הנפש, ושורשו (מראש מקוה ) מסוד אל המיוחד בסוד והארץ הדום רגלי, וכמו"ש הוא אשר דבר ה' (בראש מקוה ) לאמור (בשבת דידך ובלכת דידך ) (*) בקרובי אקדש (עין הקרב וכו') ועל פני כל העם אכבד (שז"ס כבוד עליון אל הכבוד).
    (*) הגהה : דלית אורחא דמלכא למדבק בי' לבר מהיכליה.
    וידום אהרן : כי מסוד קריאת משה משה הרבה פעמים, נגלה לו אל הכבוד, שמכח זה וידום", אהרן שקנה הדם" טהור ונפש חיה כי הדם הוא הנפש, וסו"ה ויפח באפו וכו' תבין בסו"ה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, כי מכח פתיחת ארובות השמים שנפתחו בגלוי מסוד יום ד' נימח כל היקום ופרח מהם נשמת רוח חיים וגוועו, כי הוא כמו שנשפך כל דמם וע"כ אמרו לאל הכבוד סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. אם חטאת מה תפעל בו וכו' אם צדקת מה תתן לו. שעל צנורות הללו נשפך כל דמם וגבעו, כמ"ש ויגוע וכו' כמו לשון גביה כי גבו הכל כל שהיו להם לגבות. וסור בשמת חיים: ה"ע הצלה ממלאך המות שנראה בראש מקוה בסו"ה ובורא חושך. אכן בכח פעולה חזקה במקוה"נ והקודם לו נעשה נשמה לבחי' רוח חיים : הרצוא ושוב בסו"ה אם רץ לבך שוב לאחור: לראש מקוה ששם הנשמת חיים קבועה לנצחיות שבסוד הרצוא בחמש מאות שנין עד למקוה"נ. ושוב: בחמש מאות שנין לאחוריו, שה"ס (ה"ח ה"ג ) משיג דם טהור: נפש חיה: ורוח הקודש הרצוא ושוב כנ"ל נק' רוח חיים שנפח ה' באפו ויהי האדם לנפש חיה כנז', כי נבלע בו הדם והדם הוא הנפש. ודע שבסוד שוב לאחור נמצא הרוח שבאפו נעשה לבחי' ריח ניחוח נייחא דרוחא : שז"ס קרבן והקריב נח הצדיק אחרי המבול בסו"ה וירח ה' את ריח הניחוח. אכן תזכור שלא דברה תורה אלא בבריאה דהיינו מבינה ולמטה כי שם עומד צרורא דחיי, (כי ראש מקוה ירד לכל"א ) ומכתר וחכמה שה"ס יחידה חיה עצמה אין הכתוב מדבר. והנה כמו שיש דם טהור כנ"ל מסוד אל הכבוד יש ג"כ בחי' (*)דם טמא: הנמשך מבחי' אל אחר, דהיינו מחיזו דעובדי ע"ז דע"כ הוא מרכבה להם ונותן כח להאי סטרא דמסאבותא, וע"ז אמרו עתידים המתים להחיות במומן שלא יאמרו אחר הוא, כי תחיית המתים בפעם הראשונה בסוד יום ד' היה עם המום שבכל אחד, כדי להפרע מהרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות שהקדושה מתגלה, ונפרע (מלשון ופרע את ראש האשה ). מהאבדן של הרשעים העובדים לאל אחר שגם במלכותו נולד רש, דהיינו ריש דאחר שנהפכה לדלת, ובזה מתגלה סוד אל אחד והיה ה' למלך על כל הארץ, וסוד עשרה מאמרות ה"ס י' (עי' אותיות שם בן ד') שכלולה מיום ד' וה' עש"ה. וזסו"ה ראש ועושר אל תתן לי, אם אשבע מכח מקוה"ג ארשע ואם ארעב על פת לחם יפשע, שריש ה"ס ריש דאחר ששמה פט לחם וכו' כנ"ל, שבזה באבד אל אחר דא המת דמעיקרא ונגלה אחדותו ית'.
    (*) הגהה : וסוד טפת דם כחרדל מלשון חרד דל, דהיינו הבא מן המקוה"נ מחיזו דאל אחר וכו' ובסוד ז' ימי נדה וטהרה ממקור דמיה. כי הטפה בסוד המקור הנעלם דקה היא מאוד וע"כ אית לה טהרה בסוד יום השביעי .

:

    ה"ס ד' ה' דמע"ב , דהיינו נו"ה הנק' שחקים, או ב' כתובים המכחישים זא"ז, אלא שהם נו"ה דראש, ונק' ג"כ חסד וגבורה, ד' ה"ס חסד, ה' האס גבורה, וזה הטעם אשר קן ימין חח"ן. שכולם בחי' תוך דמקוה ובלי פגם, כי חכמה ירדה להיות חסד בעת שהופיע הנצח בקו הימין לפתור הכל"א (ע"ע חג"ת) (ע"ע מול"מ).
    קן שמאל בג"ה: כי בעת שהופיע ההוד בקו שמאל שה"ס יום ה', שלט שוב הגבורה להמשיך אור דראש ושב הבינה למקומה, בסוד מי דקיימא לשאלה. ונחזור לענין, שנו"ה ה"ס חו"ג, והוא בשעה שהע"ס מתחלקים לב' פעמים ה' בחי' דה' ימי בראשית, ואז בערך הראש נק' ה' הבחי' כח"ב חו"ג, ובערך התחתון שנק' ג"כ גוף נק' הי הבחי' חג"ת ג"ה. באופן, שחו"ג דעליון ה"ס ד' ה', ונו"ה דתחתון ה"ס ד' וה' בלי חילוק, אלא זה ערך עליון וזה ערך תחתון.
    פרצוף שלם: אכן כשאנו מבחינים ב' בחי' הנ"ל של ה' ה' כשמחוברים בפרצוף אחד, דהיינו העליון לבחי' ראש והתחתון לבחי' גוף, ואז אי אפשר שיופיעו הנו"ה של ראש בספירות דחו"ג, שהמה באו עתה בבחי' גוף התחתון;ששמה האורות דכו"ח דגופא אור בלי כלי : נמצאים אז נו"ה ד' ה' של ראש בבחי' אור בלי כלי, כי חו"ג משמשים לתחתון, ואז נתתקנו ספירות הדעת בראש.
    באופן אשר דעת ה"ס עלית בחי"ד לראש: כי מעקרא שנו"ה היו בסוד חו"ג, הי' כח"ב לבחי' ראש דעליון וחו"ג לבחי' גוף דעליון, וחג"ת לראש תחתון ונו"ה לגוף תחתון, משא"כ עתה שנתקנו לחד גופא, ואור ד' ה' נסתלקו מחו"ג דעליון ועלו לראש דעליון לכל"א, (לבינה דראש) . נמצא שספי' הוד סוד יום ה', עלה לבחי' ראש דעליון.
    דעת ה"ס פנימית ו " ק : כי באמת הוא אור דגופא, אלא שעלה למעלה ממדרגתו כמבואר ולפיכך ה"ס פנימית הגוף.
    דעת מחליף החו"ג לגבורה וחסד: כי אין דעת אלא בסוד הגדלות, בשעה שכח"ב חו"ג נעשים לכח"ב וראש וחג"ת נ"ה נעשים לגוף. וא"כ ערך של רו"ת דמקוה אליהם. ונודע אשר ימין ושמאל דראש מתהפכים בגוף, ונמצא אור הגבורה בכלי דחסד ואור החסד בכלי דגבורה, משא"כ כשהתחתון בבחי' גוף בלי ראש הימין ושמאל במקומו, להיותם רק בחי' העתקה מכח"ב, ונמצא אור הכתר בחסד ואור הגבורה מקבל מחכמה.
    גבורה בכלי דחסד אצל נקבה : משום שדעתה קלה וחסר בה הוד דראש, (מיום ה' ). ולפיכך נמצא בחי"ד בגופא, וא"כ אין הראש והגוף שלה נחשבים כרו"ת דמקוה, אלא רק כמו העתקה של כח"ב דראש, ודו"ק היטב כי קצרתי.

:

פירוש שחסר משם בחי"ד שה"ס גדלות הרצון דהיינו העביות המתגלה בסוף כל התפשטות אור העליון, ואם בחי"ד זאת חסרה משם נבחן לדק מאוד, כלומר שהעביות חלשה ואינה ניכרת.

:

   הוא כינוי לפרצוף אבא שה"ס אור החכמה, ודרום אותיות דר – רום, בסו"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שה"ס עומק רום, וע"כ אין שום גילוי לפרצוף אבא זולת ע"י התלבשות הארותיו בכלים דפרצוף אמא, וע"ש זה נק' דרום או צד דרום .
   ופרצוף אמא נק' צפון, (ע"ע צפון) . וזסו"ה הולך אל דרום וסובב אל צפון, הכוונה על הז"א שהוא אור השמש. (ע"ע מזרח) שהוא מקבל בהכרח אורות דאבא. אמנם אינו יכול לקבלם כי עומק רום לו כנ"ל. וע"כ סובב אל צפון דהיינו לפרצוף אמא, שכל השגותיו מאורות דאבא מחוייב לקבלם על ידיה דפרצוף אמא .

:

    הע"ס כח"ב חג"ת נהי"ם אינם אלא ה' בחינות, כח"ב המה ג' בחי' וחג"ת נה"י המה בחי' אחת שנק' ז"א, ומה שאנו מחשבים אותו לשש ספירות, הוא להורות שחסר ג"ר כלפי ג' בחי' כח"ב שכל א' מהם כולל ע"ס, משא"כ הז"א אין לו אלא ו"ס וחסר ג"ר. ובחי' חמישית היא המלכות שאין לה אלא ספירה תחתונה שלה, דהיינו המלכות שבמלכות וחסרה ט"ס ראשונות בערך הג"ר דאותו פרצוף.
     טעם הדבר : משום שהמסך מבדיל באמצע בין כח"ב שהמסך משמש בהם ממטה למעלה דע"כ נק' כח"ב או ראש וע"כ נבחנים כלפי התחתון מהמסך ההוא שיש בכל אחד מהם ע"ס שלימות, משא"כ ממסך ולמטה שנק' גוף או ז"א נבחן תמיד שחסר ג"ר דעליונו, וע"כ כל ספירה מע"ס שלו המה חסרי ג"ר כלפי הראש הנק' כח"ב שיש לכל ספירה מע"ס שלהם ע"ס שלימות כאמור (ע"ע גוף).
     והמלכות חסרה מט"ר בערך הראש ההוא, משום שטבור הוא המלכות המפסיק וחותך את אור ישר שלא ישפיע מטבור ולמטה, ונמצא שאין שם אלא בחי' הכתר דמלכות דהיינו הטבור לבד היותו משלים בסוד זווג דהכאה על הז"א שהוא בחי' תוך דגופא, וט"ס התחתונות דכלים אין שם כלים מאו"י אלא או"ח לבד כנודע (ע"ע רת"ס). ובערך האורות חסך ט"ר ואין שם אלא מלכות בלבד, כי תמיד יש ערך הפכי בין אורות לכלים (ע"ע ה"פ).

:

     הע"ס מתחלקים לחמש חמש ע"ד שנתחלק הכתר דנקודים דב"ן. ה"ס ראשונות כח"ב חו"ג לראש עתיק, וה"ס תחתונות ת"ת נהי"מ לא"א. וה"ס עשרת הדברות המחולקים על ב' לוחות הברית לחמש בכל לוח, שלוח הימין ה"ס עתיק וסוד יום ב' ולוח השמאל ה"ס א"א ויום ד'.
     אבא יסד ברתא: ונודע כמ"ש בזוהר פנהם אות תתמ"א וז"ל אנכי ביה כ' כתר, וביה אין.
     כתר: אתקרי מסטרא דאמא עילאה (שה"ס בורא חושך כי סר ע"י או"א עי' בינה).
     חמשים : דאדכר לגבה חמשין זימנין יציאת מצרים (שה"ס בחי"ד דיום ה' שה"ס הנתיב דלא ידעו עיט) ובו יצאו ממצרים בסוד על הים לקו חמישים מכות דבלאו הכי לא יכלו לצאת ממצרים מהענוי הגדול שנתענו שם ארבע מאות (ע"ע ארבעים). ואיהי בת מן בראשית (כלומר) מת ראשי בסוד ירא שבת דכלילן עשר אמירן מסטרא דחכמה.
     בת י' : אבא יסד ברתא: פירוש, בטרם שהושלכה משמים ארץ היתה הבחי"ד בכל השלימות מצד כל קומת החכמה השרויה בה, בסוד יפה נוף משוש כל הארץ, וע"כ נק' בת של ראש שעשועים דיום יום, ובעת (קרי בת) הזאת נאמר אבא יסד ברתא דהיינו הוא תכלית תפארתה ו הדרה, ולפיכך כלילן בה עשר אמירן שה"ס ע"ס שלימות מסטרא דחכמה, אכן אח"כ מסטרא דאו"א נתיב לא ידעו עיט: ל"ב נ"ח: (עו"ש) ואיהי נתיב לא ידעו עיט דכליל ל"ב נתיבות החכמה דאינון ל"ב אלקים דמע"ב. מסטרא דאמא עילאה (דהיינו בצורת כתר כנ"ל עש"ה) אתקרי כבוד, (פי' בסו"ה השמים מספרים כבוד אל שבבחי' הכתר ה"ס אל הכבוד) וכד אתכלילן בברתא אתקרי לב (מלשון להב).
     כבוד, לב: ובגין דא כבוד לעילא ל"ב לתתא. (ויש לפרש עוד דבסוד אמא עי' הכתר משמשת היראה בסוד כבוד, דהיינו המופיע ממעל אבל לא בסוד התלבשות בלב, אמנם מסטרא דברתא שהיא מיוסדת מאבא מחכמה וע"כ מתלבש האור בל"ב בסוד שביעי).
     עשרת הדברות: ויוד דברן אתיהיבו חמש בלוחא חדא חמש בלוחא חדא. פי', מסטרא דאבא יסד ברתא נמצא הבת בסוד עשרה מאמרות מסטרא דחכמה כנ"ל. אמנם מסטרא דאמא עילאה דאתקרי כבוד (מסו"ה בורא חושך). הנה כשהם באים בהבת המה נק' ל"ב, כלומר ע"ד ההבחן מודברת בם בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, שאינם נוהגים בו עצמו אלא בשבת דידך ובשכיבה דידך עצמך, שזה היתה אחר שנתיסדה מכח אבא והחכמה עליונה אז נעשה ענין השכיבה וקימה בה עצמה, וע"כ נעשו העשרה מאמרות הרכות הנעימות מקודם שקבלו לבחי' עשרת הדברות קשות. ומזה תבחין מרחק הרב בין אמירה לדיבור, כי בעת שהמ"ן באים מאחר נק' מאמר וה"ס זכר בעל מ"ד כי המ"ן מנוק' בא לו משא"כ אם הוא עצמו הוא המעלה מ"ן אז נק' דיבור קשה ודאי.
     פנים בפנים דיבר ה' עמכם מתוך האש: כי כן קבלו עשרת הדברות בסוד ותגיד לבני ישראל דברים קשים כגידין, כי ע"כ בכל דיבור ודיבור פרחה נשמתם וחזרו לאחוריהם י"ב מילים, בסוד ע' לשתי עשרה שנעשה עשתי עשרה שפרחה הנשמה די"ב מילים וכו'.
     נתיבות שערים: ובהאמור תבחין בין השערים להנתיבות, כי השערים בשעה שנפתחים המה בסוד שאו שערים ראשיכם ויירש זרעך את שער אויביו, שה"ס אבא יסד ברתא בסוד בת ראש כנ"ל, משא"כ הנתיבות המה נפתחים בסוד שבילים צרים ותיקונים לאור חסדים דאי אפשר שיתגלו זולת דרך נתיבות אלו, בסוד מ"ש בזוהר על יסודות דאו"א: האי שביל בהאי נתיב יתיב כלומר שאין צינור אחר להשפיע, אלא דרך שם ונתיב דלא ידעו עיט הוא מוכרח לבא ולשמש להאי שביל דחו"ג העליונים לסוד עשרת הדברות: מה שלא היה יכול להגלות זולת הנתיב הנעלם הנ"ל.

:

     השורש דה' מוצאות הפה נעשה מה"ג מנצפ"ך האותיות הסתומות, ואז יצאו משם כל הכ"ב אותיות כל אחד ממוצא מיוחד, דהיינו גבורה מיוחד מה"ג מנצפ"ך שהם אהח"ע גיכ"ק זסשר"ץ דטל"נת בומ"ף (ש"ה פ"ג ע"ח). והם נפתחים ע"י יסוד דאימא עילאה שנק' חותם, וע"כ נק' פיתוחי חותם (שם).
      היסוד דאמא (פיתוחי חותם) הוא בפה דז"א ומפה דז"א יצאו האותיות. הזווג שבסוד האותיות (לפתוחי חותם) הוא בסוד להחיות העלמות, ולצורך נקודותיהם ה"ס הזווג לנשמות.
      אותיות : נק' גופא ולזמין נק' נפש, והיינו בחי' התגין (ע"ע תגין) שבהם, (ש"ה פ"ה ע"ח). אותיות נמשכות מז"ת דאמא, והתגין (ע"ע תגין) מג"ר שבה (שם).
      אותיות : המה מזרע האב, והתג"ן שהוא הנפש הוא מזרע האם (ש"ה פא ע"ח).
      הי נקודות יש בסוד פתוחי חותם נגד ה' מוצאות הפה שנפתחים ע"י יסוד אמא שנק' חותם.

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

ה"ס שמרי האש שהוא בבינה שמעכירותה ושמריה יצא טפת אודם הנק' ה"ג מנצפ"ך שבגי' אפר, כי אפר עכירות שמרי האש הוא (ש"ה פ"ה ע"ח).

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

ה"ס שמרי האש שהוא בבינה שמעכירותה ושמריה יצא טפת אודם הנק' ה"ג מנצפ"ך שבגי' אפר, כי אפר עכירות שמרי האש הוא (ש"ה פ"ה ע"ח).

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

מקח ה"ג שבחותם דילה (יסוד אמא) נפתחו אלו ה' מוצאות הפה (בז"א).

:

     יוה' מעמודא דאמצעיתא עד ברתא ואינון ה' ה'.
     עמוד אמצעי: פי' כי עצמותם של הספי' אינם אלא ה' בחי' דהיינו קוש"י וחו"ב שהם ג' ראשונות, וז"א ונוק' דז"א. והנה לפי"ז נמצאת הבינה בסוד האמצעי שכתר וחכמה נמצאים למעלה ממנה וז"א ונוק' למטה ממנה, והנה נתבאר אשר סוד הבינה ה"ס עמוד האמצעי.
     עשר ספי': ויש אמנם להבחין באלו החמש בחי' כח"ב זו"ן שיש בהם עשר ספי'. והענין, כי בסוד הבינה שה"ס כל"א נעשה שינוי בסוד הרקיע המבדיל בין מים עליונים לתחתונים, אשר הזו"ן שלמטה ממנה נבחנים למים תחתונים שערכם נשפל מאד כלפי המים העליונים שהם כו"ח ובינה עמהם.
     ג"ר חג"ת: ומטעם האמור נבחן הבחן גדול בין הג"ר שהם כח"ב במקומם לבין הארת הג"ר הנמשכת מבינה ולמטה. ולפיכך נשתנה שם הג"ר לחג"ת חג"ת המה הג"ר שלמטה מבינה דהיינו כח"ב עצמם הנמשכים דרך הבינה למטה ממנה נק' ג"ר, כתר נק' חסד חכמה נק' גבורה בינה נק' ת"ת. באופן שה' בחי' כח"ב זו"ן נעשו עתה חג"ת נ"ה וע"כ נעשה עתה עמוד האמצעי ת"ת, באופן שבינה ה"ס עמוד האמצעי הכללי כאמור. אכן אחר שירדו הכח"ב למטה מבינה, נמצא הת"ת האמצע, חו"ג למעלה מת"ת נו"ה למטה מת"ת, וע"כ הת"ת נק' רקיע המבדיל במקום הבינה דמעיקרה ונעשו חסד וגבורה למים עליונים במקום הכתר וחכמה דמעיקרה, ומים התחתונים הם נצח והוד שלמטה מת"ת. אכן יש עוד רקיע המבדיל : יסוד: שרקיע הזה נעשה לבסוף בסוד עליית נה"י לחג"ת.
     וכמו שהבינה העלתה אליה מעיקרה את הת"ת שמשום זה קיבלו כח"ב לצורת חג"ת ושימש הת"ת במקום הבינה וכו"ח נעשה לחו"ג, כן עתה עלה שוב היסוד למקום הת"ת שהוא מקום הבינה וירדו גם חו"ג לצורת נצח והוד, ונצח והוד מים עליונים ממעל ליסוד, ומיסוד ולמטה ירדה המלכות שם ונעשית למים תחתונים במקום נו"ה דמעיקרה.
     ספירות השורשיות: ונתבאר שספירות השרשיות המה רק כח"ב נ"ה בלבד, משא"כ חסד גבורה ת"ת יסוד מלכות המה באו מכח הרכבות והתמעטות, שחסד וגבורה המה באמת כתר חכמה, אלא שנתמעטו ע"י הבינה הנעשית בסוד רקיע המבדיל וקנו שם חו"ג.
     וז"ס שבא צירי: כי הכתר וחכמה ממקומם המה עומדים זה תחת זה (ע"ד כו"ח דא"א). אכן אחר שנתמעטו דרך הבינה המה עומדים זה אצל זה מטעם שהחכמה נתמעטה וקנתה שם גבורה ודין, וע"כ כדי שלא יהי' שם אחיזה לדינין נתאמצה החכמה ועלתה לכתר ונמצאת בסוד הצירי כזה.. חסד לימין שה"ס הכתר המושך אצלה החכמה כדי להגן עליה, והגבורה לשמאלה של הכתר. והבינה נק' צירי: מטעם שדרכה נתמעטו אורות הכו"ח שבמקומם זח תחת זה- שבא : ונעשו לחסד גבורה זה אצל זה - צירי ..
    ויש לפרש עוד, כי בעת השתלשלותם של הכו"ח דרך הבינה אין נמשכים כדרך עמידתם אשר החכמה הסמוכה צריכה לירד מתחילה ואח"כ הכתר על החכמה, אלא כדי שלא יהי' אחיזה בהחכמה ירדה מתחילה הכתר דרך הבינה והכתר עצמו המשיך גם החכמה שם והעמידה לשמאלה. והנה נתבאר אשר ח"ג אינם ספי' מקוריות, וכן הת"ת הוא ג"כ אור הבינה, אלא אותו אור של הבינה הנשאר אחר התמעטות הכו"ח נק' ת"ת. באופן שמתחילת יציאת הבינה יצאה בינה בסוד \ קיבוץ שורוק ג' נקודות כח"ב זה תחת זה, ואח"כ שהתחילה להעביר למטה את האורות דכו"ח למקומה בסוד צירי שהיו חו"ג כנ"ל, אז נבחן בהכרח גם נקודתה עצמה שנמצאת מתחתיהם בסוד * סגול. ב' נקודות הצירי שלמעלה ה"ס חו"ב שירדו לחו"ג ונקודה דבינה שמתחתיהם (*)ה"ס ת"ת ולא בינה. וכבר נתבאר שכעת נק' הנקודה האמצעית שמתחתיה דהצירי בשם רקיע המבדיל והצירי עצמו שה"ס חו"ג בשם מים העליונים ומהת"ת ולמטה שהם נו"ה המקוריים נעשו למים תחתונים והמה ב' הנקודות חיריק קיבוץ.
      חיריק: ה"ס כי רק, וסוד נצח: אשר בטרם שנגלה לו ההוד היה רק מכל אורותיו. וסוד .-' שורק קיבוץ ה"ס ההוד שאחר שנתרוקן הנזח בא ההוד וקיבץ כל האורות בחזרה, וכמו למעלה כח"ב זו תחת זו, ובסוד זה נעשה הגבורה: שבא. כי ההוד המשיך ג' נקודותיו בסוד קו שמאל ובא הכו"ח שהיו בצירה והכתר לימין וחכמה לשמאל והנה עתה חזר הכל לשמאל, וכו"ח שנמשכו בהוד עומדים זה תחת זה בסוד נקודת שבא שה"ס גבורה כמבואר, והוד עצמו נעשה \ קיבוץ.
      (*)הגהה שבטרם שעלה אור הת"ת מנצח נק' הבינה צירי שנקודה ימנית ה"ס כתר ושמאלית ה"ס בינה במקום חכמה אבל חכמה בעצמותה לא היתה עוד. עד שעלה הת"ת והמשיך שם הג"ר ואז ירדה החכמה לשמאל הכתר ומחבר להבינה דשם לאחד ממש והת"ת מתחתם כתר-ת"ת- חו"ב ובאמת בעת הזאת יצאו ג' שהם צירי סגול שבא. כי אין העדר אלא הוספה כנודע כזה חסד-בינה-גבורא כי באותו צת שהת"ת המשיך ג"ר דחכמה נעשה סיתום בנצח ונכללה חכמה בגבורה: שבא.

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

ה"ס ה' אותיות מנצפ"ך הפשוטים, כי מחכמה שה"ס לובן שנלבנון יצאו מעכירותיו הכ"ב אתוון שבהם ה"ח מנצפ"ך פשוטים ונעשה עפר (בסו"ה ולשלג יאמר הוי ארץ), מעכירות השלג לובן שבלבנון שהוא חכמה (ש"ה פ"ה ע"ח).

:
עי' עו"ש פנחס אות תתמ"ב וז"ל: יוד דברן אתיהיבא חמש בלוחא חדא וחמש בלוחא תנינא, איהי (הבת) כליל לון מכתר עד גבורה (דהיינו כח"ב חו"ג).
:

כל הנבראים יצאו בבחי' ה' פרצופין הן באצילות והן בבי"ע. וז"ס ה' זעירא דהבראם דהיינו שכולם יצאו ממלכות א"ק אחר שנתמעטה ויצאה והיתה לראש להם. (ש"ג פ"ב ע"ח).

:

נק' געסמ"ב, שורשם נמשך מסוד הזדככות המסך דבחי"ד עד השורש (ע"ע הזדככות), שהולך ומזדכך על סדר מדרגה ובהיותו על שלימותו נק' גלגלתא, וכשמזדכך לבחי"ג נק' ע"ב, ובבחי"ב נק' ס"ג, ובבחי"א נק' מ"ה וב"ן או זו"ן. (ע"ע מלבוש ע"ע פרצוף).

:

    דהיינו בביאת אורותיהם המיוחס להם בסוד הזווג על המסכים שנזדככו, שאז נבחנים על שיעור האור שיש להם, שבהם האורות הקטנים באים מתחילה בפרצוף.
   ולפיכך בחי"א חסר ג"ר וראש דעליונו שהס"ג נבחן קומתו (היינו הישסו"ת) עד החזה דפנימי, ופה דראש בטבור דפנימי, והמ"ה וב"ן שהוא בחי"א נבחן קומתו מטבור דפנימי ולמטה, ופה דראשו הוא בסיום ת"ת וגופא דפנימי ששם פי יסוד נוקבא. ובחי"ב ישסו"ת חסר ג"ר דאו"א העומדים מפה דראש ע"ב עד החזה, וע"כ הס"ג מתחיל רק מחזה ולמטה ופי ראשו בטבור הכולל. ובחי"ב ואו"א חסרים ג"ר דע"ב העומדים מפה דראש דגלגלתא עד טבורו ופי ראשם בחזה הכולל.
    והע"ב חסר ג"ר דגלגלתא וקומתו מתחיל מפה דראשו דפנימי ופיו בטבור דגלגלתא. וצריך שתדע כאן שמעליית הישסו"ת למעלה מפרסא נתקצרו כל הפרצופין התחתונים להסתיים רק בטבור כמו הע"ב.

:

    כלומר בטרם ביאת מילוא אורותיהם אז נבחנים בקצרות הכלים זה יותר מזה, כי בחי"ד מסתיימת בנקודה דעוה"ז שהיא נקודה אמצעית דצמצום א', ובחי"ג מסתיימת בטבור שלו ובחי"ב בחזה ובחי"א בפה דראש. כלומר שכל אחד נתמעט ונחסר לו בחי' נה"י דעליון שלו.
    
באופן שבחי"א קומתו כמו הראש לבדו של פרצוף הפנימי ונתמעט מנה"י דהס"ג, ובחי"ב הנמשכים עד החזה דהפנימי, ובחי"ב קומתו כשיעור הראש והתוך עד החזה דהפנימי, ונתמעט לו נה"י דע"ב שנמשכים מחזה לטבור, ובחי"ג קומתו כשיעור ראש ותוך דפנימי עד הטבור ונתמעט לו נה"י דפנימי. וערכין אלו נבחן לערכים דכלים שהגדולים באים מתחילה: בפרצוף בחי"א ראש נחי"ב רו"ת עד חזה בחי"ג רו"ת עד טבור בחי"ד כל רת"ס עד לעוה"ז. וכ"ז בסוד הסתלקות לבדו בטרם הזווג עליהם.

:

מנקודים ואילך נוהג בכל פרצוף ב' פעמים ה"פ כפולים, דהיינו ה"פ דשורש א' עד הטבור וה"פ דשורש ב' מטבור ולמטה ונק' עליון ותחתון. ועד"ז ה"פ כפולים בפנימי וחיצוני, שה"פ החיצונים נק' עבגע"מ שהם ה"פ דשורש א' מלפני הצמצום, וה"פ הפנימים כגון קנה וריאה גופא דע"ב כבד וגידי דם גופא דס"ג וכו'.

:
אחר שהמסך מזדכך כולו נבחן שעלה ונעשה כבחי' שורשו שמשם יצא דהיינו מלכות דראש שהוא כתר דגופא, וכשהוא מגיע לזיכוך הזה אז אור עליון של ראש חוזר ויורד על המסך, שמשום זה חוזר המסך ומתעבה (ע"ע הסתלקות אורות להמאציל לקבל שפע). וכלפי המסך עצמו נבחן זה לירידה כי העביות היא גריעותא כמובן, אמנם כלפי המשכות האורות וקיומם בפרצוף נבחן העביות הזה שבהמסך שנתפשט להתפשטות פרצוף שלם (ע"ע ע"ב), וע"כ אור העלחן הזה שיורד אל המסך נבחן להארה דרך יגה שהוא אור ישר ואור רחמים.
:

(ע"ע הפיכת מים למעלה) אשר בזמן זיכוכו של המסך שמכונה שמתעלה והולך מעביותו בסדר המדרגה עד שמזדכך כולו ועולה לשורשו, הנה זיכוכו של המסך נק' עליה, כי כלפי עצמו נבחן שבעשה יותר חשוב, שהרי אור הזך ודאי יותר חשוב מאור עב. אמנם אור העליון המזדווג עמו בהמשך זמן ההוא, נבחנים אותם ההארות שהם הארות בדרך עליה שהולכים ומתמעטים, וע"כ הם אור אחוריים ודין ואו"ח.

:
ע"ע עצם ובשר
:

     ה"ס סוף וסיום דכל בחי' רוחנית, כי סיום רוחני פירושו שינוי ניכר בין אור הקדום להבא מאחריו, כי דבר גשמי נחתך ונבדל אחד ממשנהו ע"י ריחוק במקום, ודבר רוחני נבדל אחד ממשנהו ע"י' שינוי צורה, ונמצא שבחי' שינוי צורה ה"ס מקום החתך ושם נק' ג"כ מסך המבדיל או רקיע המבדיל, כי שינוי הצורה מבדיל בין הרוחניים. ובזה תבין סו"ה ויעש אלקים את הרקיע ויהי מבדיל בין מים למים, להיותו בחי' סוף וסיום על מים העליונים כמו עור המסיים לפרצוף גשמי.
     ותבין בזה שסוד יום א' דמעשה בראשית כתוב בו הבדלה מאור לחושך, דהיינו ג"כ בחי' סוף וסיום אלא סוף וסיום על החושך, שהרי מקודם כתוב וחושך על פני תהום וכן ויאמר אלקים יהי אור, הרי שהבדלה זו דבין אור לחושך נאמר על החושך שנסתלק החושך ואיננו, כי בבוקר דיום א' נאמר ויאמר אלקים יהי אור, וחשכות הלילה שמקודם נעלם ואיננו.
     ועם זה תבין שאין עדיין שום גבול בסוד בריאת האור כי הסתלקות חושך וביאת אור נצחי אינו עושה גבול ודין אדרבא והבן היסב. משא"כ בחי' הבדלה ממים למים דהיינו עשיית הרקיע המבדיל שרקיע זה מסיים מים עליונים המלאים בנצחיות עוז וחדוה, הרי ודאי שנמשך כאן סיום ובחי' גבול ודינין, וז"ס שביום ב' ב"ד יושבין והבן.
     ובזה תבין מ"ש בע"ח שער מ' פרק יוד שיש רקיעים דקדושה הוא העור החופף על אדם העליון עש"ה, ונקרא עור משום ש גבול גוף הגשמי מסתיים בעור החופף עליו, וע"כ עור זה ה"ס רקיע המבדיל שה"ס סיום והבדל ומקום החתך הרוחני כמבואר, באופן אשר עור האדם הוא רקיע ממש המבדיל מגופו עצמו לגוף משנהו או לסביבתו שאינו מרגיש אותם כעצמותו.

:

     כבר נתבאר לעיל אשר הבינה במקומה ה"ס ג' נקודות שורוק או קיבוץ, שה"ס מסך מעלה או"ח ממטה למעלה שהמסך הזה נק' קיבוץ והכו"ח שממשכת ה"ס צירי דהיינו חו"ג, אכן ת"ת ה"ס גדלות לבינה כי הוא עולה בסוד אומ"צ ומכריע על הצירי בסוד ^ סגולתא דטעמים, ושם למעלה נק' דעת: ומה שנמשך ממנו למטה נק' ת"ת וע"כ ה"ס בריח התיכון וכ"ז הוא מכח הנצח דיום ד'.
      הבדל בין ת"ת לנצח: ואע"פ שהנצח נק' חיריק אכן זהו אחר שנגלה אור התפארת דג"ר על הבינה שעלה לשם מכחו, אז נעשה בחי' קפאון וריאות בהנצח וע"כ הוא עצמו נק' חירק כנ"ל, ומה שעלה ממנו להבינה להכריע שמה ה"ס ת"ת, וע"כ רקיע המבדיל נק', ונצח כבר מים תחתונים הם אלא מים חיים.
      ובזה תבין ג"ס בינה ת"ת נצח: שהם ענין אחד, אלא הקטנות במקומו ה"ס בינה וצירי וחו"ג כמבואר, וכשיצא ספי' המקורית שנק' נצח אז עלה חלק העליון להבינה ונעשה ממנו שם דעת ת"ת: סגולתא דטעמים ונקודות, והבחי' דנשאר במקומו ונתרוקנה נק' נצח.
      הוד דוגמה לבינה: כי גם היא יצאה בקטנותה בבחי' שורוק כי המשיכה אליה הכ"ח זה תחת זה בסוד שבא, וגם היא ילדה בן נעים שנק' יסוד ו וגם הוא עלה למעלה בסוד להמשיך ג"ר להוד, אלא בבחי' שיתופא דמדה"ר בדין, וע"כ הנקודה היא אמצעית האותיות ולא כת"ת שהיא חולם למעלה מאותיות, דהיינו למים עליונים בסוד סגולתא דטעמים כנ"ל, אלא בסוד מים אמצעים מים חיים שהם נו"ה שממעל להיסוד, מים אמצעים במקום מים עליונים. המלכות שמתחת להיסוד הם מים תחתונים, באופן שהיסוד מכריע על נו"ה דוגמת הת"ת על חו"ג, אלא החו"ג המה בחי' כו"ח כנ"ל מים עליונים ממש, משא"כ נו"ה המה ספי' מקוריות אלא נמשך חיות, וע"כ מים חיים או מים אמצעים נק' ולא מים עליונים ממש, שהרי מקורם יצאו אחר הג"ר אחר הבינה.
      כח"ב חו"ג מים עליונים ממש: וכשתחלק ספירות המקוריות לב', תמצא אשר ה"ס עליונות כח"ב חו"ג אין בהם ממים תחתונים כלום, שחו"ג כתר חכמה וצירי כנ"ל, אמנם ה"ס תחתונות: ת"ת נצח הוד יסוד מלכות כולם בחי' מים תחתונים המה, כי הת"ת עלה מהנצח שהוא כבר מתחת הבינה, וע"כ כח"ב חו"ג שממעל להבינה נק' ח' חסדים ותנהי"ם הבאים אחר הבינה הם ה' גבורות, ותמצא כי בבינה עצמה יש ה"ח ולא למעלה וכן במלכות עצמה יש ה"ג ולא למעלה.
      ואפשר לפרש עוד באופן אחר, אשר תיכף בשעה שנגלה צמצום א' בסוד יום ה' אז באותו הרגע נאצלו עשר ספירות.
      עשר ספירות: כי מנקודת הצמצום ולמעלה יצאו ה' ספירות כח"ב (רת"ס מקוה) חסד וגבורה (אומ"צ ומקוה"נ). וכן מנקודת הצמצום ולמטח יצאו ג"כ אותם ה' הבחינות בשם חג"ת (רת"ס מקוה) נו"ה (אומ"צ ומקוה"נ). ונשתנה שמם דכח"ב לחג"ת להיותם משפעים ובאים דרך מסך דיום ה' הקשה שנעלם הראש מהם, ע"כ לא נשאר מהכתר זולת בחי' חסד ולא נשאר מהחכמה זולת בחי' גבורה ולא נשאר מהבינה זולת תפארת (בסו"ה כתפארת אדם לשבת בית). וכן לא נשאר מהחסד דאומ"צ זולת בחי' נצחון בלבד ולא נשאר מהגבודה שבמטה"נ זולת בחי' הוד בלבד.
      באופן שכל ענין עשר הספירות אינם אלא ח' בחי', אלא בסיבת נקודת הצמצום שבהחזה נחשבו ה' הבחינות כח"ב זו"נ בעברם דרך שם לתחתונים, וע"כ שינוי מקום גרם לשינוי צורה והג"ר נעשו לחג"ת, והזו"ן שהיו בבחי' חו"ג נעשו לנו"ה שה"ס שינוי השם, וע"כ ה' נחי' כח"ב זו"ן המופיעים במקום יציאתם ה"ס ה' חסדים, וה' בחי' כח"ב זו"ן המושפעים דרך המסך ולמטה ה"ס ה"ג. וז"ס אשר הנוקבא נאצלה מנין דרועוי דז"א: דהיינו בסוד יום ה' דמע"ב, והיינו מסוד בחי' העביות היורד מהגבורה (מקוה"נ). כי שמה מקום חנוק' ממקום אצילותה. והבן שיש לה חלק ביד הימין בחסד (אומ"צ) בסוד ב' מאורות הגדולים שהיתה שם בסוד בת ראש, גם יש לה חלק בסוד יד שמאל מקוה"נ, כי אז ירדה ונתמעטה, וע"כ מב' אלה יחד נאצלה ממש שזה נק' מבין דרועוי דז"א.
      באופן שהנוקבא מבדלת בין ה"ח לה"ג, שמהנוקבא ולמעלה ה"ס ה"ח כח"ב חו"ג ומהנוקבא ולמטה ה"ס ה"ג חג"ת נ"ה כנ"ל. וז"ס שהנוק' נק' כתר מלכות: שמסוד דרועא ימינא אומ"צ נק' כתר וחסר לה ט' תחתונות, ומסוד דרועא שמאלא (יום ה) ממה"נ נק' מלכות לבד וחסר ט' ראשונות. ומתוך שכלולה משניהם יחד כנ"ל, ע"כ נק' בב' השמות יחד כתר מלכות, אמנם אינה משמשת בשניהם בב"א אלא בזא"ז ביום ד' בכתר שה"ס אין ב' מלכים משמשים בכתר א', וביום ה' במלכות שה"ס שנעשית, עתיק לבריאה ראש לשועלים.

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

     בע"ח ש"ד פ"א בדרוש הר' גדלי' משמע שהבל ה"ס או"פ והסתכלות ה"ס או"מ.
     וז"ל:וע"ז באה הסתכלות עינים ובהכאה שהכה בהבל הזה (דפה) נעשו הכלים עכ"ל. הרי שאו"פ דמלכות נק' הבל. עו"ש, "ולפי שאין באור עינים הבל היוצא אלא הסתכלות לבד אינו נעשה אלא הכלים" עכ"ל. הרי שאו"פ נק' הבל היוצא, והכונה אשר אור העינים שה"ס חכמה ונשמה לנשמה אינו מתלבש בפנימית הכלי (שה"ס הבל), אלא מתחלק לג' בחי' מקיפי נר"ן לנר"ן פבימים שה"ס הבלי אח"פ עש"ה.

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

    ג' הבלים הם היוצאים מג' ספירות דאור ישר שבראש הנק' אח"פ, דהיינו בינה ז"א ומלכות.
    מהותו : ה"ס עביות הכלולח באור ישר מסבת התפשטותו אל הנאצל שהם בחי"ד בחי"ג בחי"ד, אמנם בבחי"א אין עביות ניכרת כ"כ שיהיה ראוי לקרותו הבל, וע"כ עביות דבחי"א מכונה בשם אור הסתכלות, (ע"ע אור הסתכלות).
    וצריך שתבין כאן בספירות ההם ענין פנימיות וחיצוניות, כי הפנימית דד' הספי' בינה ז"א מלכות הנק' אח"פ הם אור העצמות ע"ש סופם להתפשט כך בגוף. אמנם בראש הם אור אחד עד המלכות שנק' פה, אשר אמנם הג' בחי' של עביות כלולה בהם גם היותם בפנים אמנם אינם ניכרים עד צאתם לחוץ מהפרצוף (ע"ע הבל היוצא).

:

בכל המקומות שיש שם נקב למסך (ע"ע נקבים, נקב) יוצא דרך שם מן אור החיים שבפרצוף כעין הבל לחוץ מהפרצוף, ואע"פ שמדומה לעין הגשמי אשר הבל זה נתבטל ומתערב עם אויר העולם ואינו עולה בחשבון כלל, אכן אינו כן אלא סופו לחזור ולהתקבץ בהפרצוף או לעשות פעולות בסוד קול ודבור. (ע"ע קול ודיבור, וע"ע הסתכלות).

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

ה"ס ש"ך ניצוצין דנפקי מחכמה דהיינו אבא, וכמו שהזריע אבא הטפה (שה"ס האותיות ורמ"ח אברים) יצא החומר עם הבל דגרמי משותף יחד, וע"כ לעולם אין נפרדין זה מזה אפילו לאחר מיתה, אמנם הנפש באה אח"כ מאמא וחופפת על הבלי דגרמי לכן גם לאחר מיתה חופפת על העצמות ולא בתוכם ממש כמו הבל דגרמי.

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

ה"ס הבל היוצא דרך הפה ששם מקום הקבוץ דכל הבלים שבראש (ע"ע הבל).

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

      ובאמור תבין ענין ההבלים היוצאים מנקבי אח"פ, כי הפקידה דעליון שמזכיר לו את אורותיו השורשיים שנק' הכאה, הנה הכאה זו מעלה הבל מאותם הנמקות אשר מאירים בגדלות מרובה בשורשיהם, שזה מלשון מהבל(*) כלומר שדרכו של הענף בעת שנפקד ונזהר להתחקות ולעשות כשורשו ולהעלות אור דרך אותם הנקודות כבשורש, אכן גם אותו אור שמעלה יהיה גם מועט שבמועט אינו יכול להחזיק מעמד בפנימית הספירה כי צר הוא המקום החשוך שהענף נמצא בו, וע"כ מוכרח גם אור מועט ההוא (הנק' הבל ולא אור) לצאת מהכלי לחון דהיינו להסתלק ממנו, באופן שפקידה וזכירה דעליון ה"ס הכאה, ואור המועט מאוד שמעלה בהתחתון מכח הפקידה נק' הבל.
      ומה שגם אור המועט ההוא אינו מתקיים בהתחתון אלא מוכרח להסתלק ממנו, ע"כ נק' יוצא לחוץ
      (*)הגהה: והבן שהבל הזה הנתעורר הוא מכאיב להתחתון דע"כ נק' הבל
      והנה נתבאר לך ג' המלות: 
      הכאה, הבל, הבל היוצא. 
      ועתה נבאר המלה הסתכלות דק : היינו בחי' ההבל היוצא מהעינים שלא יתכן לכנותו בשם הבל שמשמעותו עכ"פ אור ממשי אלא ממועט שהוא נחשב כלפי אורו להבל הבלים. אמנם ענין אור העינים אין הכאת העליון פועל בי לעורר בו את אור השורשי אפי' בתכלית המיעוט ג"כ, והוא מחמת מו"ס דא"א דקרומא אתחפיא דלא לאתפתחא, וע"כ לא יתכן לקראו גם בשם הבל אלא בשם הסתכלות דק מאד, וגם הסתכלות דק הזה אינו מתעורר זולת בעת הקיבוץ, דהיינו קיבוץ כל הבלים במקום הפה: ששם מוכן המסך דבחי"ד לקבץ כל הבלי אח"פ הללו תחת מסך מעובה מאוד המכונה חושך כפול. ובסוד אאב"ח יש הסתכלות דק בסוד אנקת"ם, ואז וירא אלקים את האור כי טוב : דהיינו האל המלובש בהסתכלות דק בסוד וירא אלקים בשם אל שהוא החסד, אכן יש כאן ראיה אלא בשיתופא דאלקים כי אלקים יורה שיתופא דחכמה וחסדים, כלומר חסדים המלובשים בחכמה בסוד אנקת"ם והאל, וכ"ז בסוד את האור : שה"ס קיבוץ כל ההבלים לסיתום וחושך מוחלט כמו (*)דלת ולוח ארז עליה,
      כי הבל הפה ה"ס דלת והבל אוזן חוטם ה"ס לוח ארץ.
      (*)הגהה וה"ס ורצע אדוניו את אזנו במרצע ובדלת. הבל חוטם נק' מרצע והבל פה נק' דלת.
      וז"ס את: א' ה"ס הבל אוזן ת' ה:ס הבל פה, בסוד קיים כל התורה מא' עד ת', כי ראשית המסך באזן הוא, שה"ס לשמוע בקולו כל"א. וסופו של המסך בסוד ת' ופה הוא, וע"כ את' ה"ס אלקים בשיתופא , והוא מנכן להפוך עמו את האורות הנזרעים כדי שיצמחו ויעשו פירות כמו את. וז"ס וכתתו חרבותם לאתים, כי קיבוץ הבלים סמוך לפה מכונים חרבות, ואח"כ כשהסתכלות דק דאנקת"ם נמשך עמהם מכונים אתים : וע"כ אמרו ז"ל שהשכינה הק' נק' את או זאת, את בקטנות וזאת בגדלות מלשון זח את ולא חרב, דהיינו בסוד וירא אלקים שה"ס הסתכלות דק וע"כ מתברר הגדלות דאור העינים אלא מכח (*)האי קרומא דאתחפיא דלא לאתפתחא אין שם אלא הסתכלות דק,
      (*) שה"ס דלת ולוח ארז עליה. כנ"ל היורה סגירה מוחלטת.
      הבלי אח"פ בסוד י"ג תיקוני דיקנא : הבל היוצא מהאוזן נמשך כנגד הזקן מב' צדדיו: תיקון ג' מי"ג תי"ד הבל החומם נמשך דרך אותו ארחא שיש על הפה נגד החוטם. תיקון ה' מי"ג תי"ד הבל הפה נמשך דרך אותו ארחא ג' הנק' עובר על פשע וכו' (ש"ד פ"ב ע"ח).

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

    עי' פמ"ס ענף א' אשר כל ענין ד' בחי' הנודעים אינם נבחנים כל אחד ואחד על שם עצמו, כי בג' בחי' הראשונות אין שום עביות לעצמם כלל, וכל ענין ג' הבחנות של חכמה בינה וז"א הם רק בערך שהמה שורשים לבחי"ד, ולפיכך בטרם הגלות הבחי"ד אין בהם הכר של עביות ולא כלום, וע"כ אותם ג' בחי' בעודם בפנים אין שום הבל ניכר בהם רק אחר צאתם לחוץ, כלומר אחר שנתגלה המסך שבכלי מלכות שאור ההסתכלות מכה עליו אז נמשכים החבלים מפנימיות אח"פ לחוץ, וכן אור ההסתכלות עצמו נבחן ברגע זו דהכאה שיוצא מפנים לחוץ היות ההכאה דוחה אותו לאחוריו שלא להתפשט בבחי"ד, וא"כ נעשים שם כל ד' הספירות עינים ואח"פ בבחי' חסרון ג"ר להיותם חסרי סוף בערך העליון שאין לו מסך הזה.
     ולפי שאין העדר צורה ברוחניות, ע"כ אנו מבחינים ג' הבחי' עינים ואח"פ בטרם זווג דהכאה שעוד לא נגלה בהם ענין חסרון ג"ר ביחס עליונם שאז נק' פנימים.
     ואח"כ ברגע זווג דהכאה אז נשתנו להיות חיצונים כנ"ל, ונבחנו שיצאו מחוץ לעינים ואח"פ ונתקבצו במקום המסך ששם הבל ההבלים כנ"ל המוציא הבלי הראש לחוץ.

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

פי' שאר הבלים היוצאים ה"ס אור המסתלק מפנימית הפרצוף ולחוץ בסוד משה, וההסתלקות ההוא מוכן בכל ספי' וספירה מה' הבחינות משורשם, חוץ מבאור עינים שה"ס חכמה ותוך מקוה, כי שמה לא היה זווג דהכאה אלא סוד התפשטות מלמעלה למטה הנק' התפשטות א', משא"כ בכתר בינה ונוק' ששמה שורשים דזווג ההכאה ואפי' שורש ז"א אומ"צ אע"פ שה"ס התפשטות ממעלה למסה משורשו, אמנם שם שלט עליו תיכף כח אמו ועיקר אורו נסתלק דע"כ הוא שורש כל הסתימות, ומ"מ יש להבחין גם בתוך מאה ענין הסתלקות משהו בסופו והוא נק' הסתכלות דק.

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

     וע"פ שאין שם ב' נקבים ימין ושמאל משום שה"ס בחי"ד החסרה ט"ר בערך העליון (ע"ע גוף מלבוש), כי האו"ח שהיא מעלית למעלה הוא רק בבחי המסך שבה המעכב על האור דפרצוף העליון מלהתפשט בה, ונמצא שהיא עצמה נשארת ריקנית לגמרי מאור העליון, וא"כ אין שייך בפה ערך פנימי ומקיף. ואעי"פ שבסגולת אוי"מ שהיא מעלית ממטה למעלה יש בה כח להתפשט לע"ס דגופא עד למלכות דמלכות עם אור הזכר לזווג דהכאה דהסת"ב כנודע, אמנם זה האור דגופא לא נחשב אור דפרצוף העליון כלל וכלל אלא אור של ראש, כלומר אותה הקומה שאוי"ח שלה הלביש ממטה למעלה. ונתבאר אשר גם האור של ראש הוא חסר ג"ר דאור העליון משום אותה הסבה שהמלכות לא לקחה אורו כנ"ל. גם נתבאר שאור הגוף חסר ג"ר כלפי אור הראש (ע"ע גוף), שהוא משום חסרון סוף דכלים דהיינו מטבור ולמטה, אשר אפי' אותו בחי' אור של ראש אינו מושפע שמה עש"ה.
      וע"כ אומר הרב (בע"ח ש"ד פ"א) אשר כאן נבחן רק פנימיות וחיצוניות, שמה שנשאר בגרון מהבל הפה כלומר בטרם שנמשך לבחי' גופא ז"ס קול ובחי' לאה כי נבחן לראש דאורות דגופא, ומה שיורד ההבל דפה ומתפשט לגופא נחשב ליציאה מג"ר דראש וה"ס רחל (כלומר שורשים ללאה ולרחל) עש"ה.

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

הבלים היוצאים מן הראש יוצאים דרך נקבי שערות, ואין אנו רשאים להתעסק בו ונתחיל לדבר מהבל היוצא מהאזנים (ש"ה פ"א ע"ח).

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

     כבר נתבאר שענין יציאת הבלים מפנים לחוץ מתחיל בסוד הכאת אור הסתכלות עינים על המסך המעכב עליו, שמסבת עיכוב הזה נבחן לחסר ג"ר כלפי העליון שלו שהם כתר וחכמה דעליון, וע"כ אע"פ שהראש נבחן לעצמו בע"ס עד הכתר.
      אמנם בערך העליון הרי כל קומת ע"ס אלו רק עד האוזן שהוא בינה בערך העליון, באופן שבערך העליון נבחן שיצאו כאן ג' פעמים ע"ס מבינה וזו"ן, אע"פ שבערך התחתון נבחן שיצאו כאן ה"פ ע"ס מגו"ע ואח"פ, והוא משום דכלפי העליון הוא חסר סוף (ע"ע מלבוש), וע"כ נתחלקו לפו"מ, שמבחי"ד נעשו המקיפים בסוד החסרון שבה כלפי העליון והם האם ימינים של אוזן וחוטם. הבלי אוזן חוטם שמאליים : ובחי' השמאליים ה"ס האור פנימי, דהיינו אותו שיעור שנשאר בהם אחר היציאה לחוץ שה"ס רו"ת דכלים תו"ס דאורות, משום דבחי"ד לא קיבלה את אור העצמות מסבת המסך שע"כ חסר סוף (ע"ע גוף), ונבחן שבע"ס דאוזן שמאלי ובחוטם שמאלי אין שם בחי"ד דכלים וג"ר דאורות.

:

    והנה ההבלים שיצאו לחוץ מהפרצוף המה קדמו להמסך כי על פיהם משוער העביות שבהמסך, כי בחי"ב לא האבידה הרבה הבלים וע"כ עביותה קלושה מכולם שה"ס צלצלי שמע בלבד בלי שום פגם, משא"כ בחי"ג שה"ס הבל החוטם המוציא אור החכמה לחוץ וע"כ אבידתו מרובה וע"כ הבלו יותר גם ומעובה, ובחי"ד שה"ס יציאה מבחי' שכל הנעלם לחוץ דהיינו כתר מלשון כי סר ע"כ אבידת הבליו מרובים מאד והבלים אלו יותר גסים ויותר מורגשים מכולם.
    ותדע שכל אלו ג' הבלים מתערבים מתחילה ביחד ועומדים מכנגד הפה מפני שהוא עב מכולם וע"כ מכסה על כולם, ועדיין בלי מסכים המה אלא בסוד הסתכלות אור עליון עליהם בסו"ה וירא ה' כי סר לראות, דהיינו בהבל פה הכולל את כולם בסוד משה משה אז תיכף אמר הנני, שה"ס תקיון ג' מסכים בחי"ב בסוד צלצלי שמע, ובחי"ג ובחי"ד בסוד צלצלי תרועה. ודע שתיקון המסך נעשה מצד אור ההסתכלות ושר קיבץ ונכלל מכל בחי' האורות הקודמים אשר באו למקומות נקבי אח"פ הנ"ל ומתוך הכאת התחתון נדחו ושבו למעלה למקורם, והבליהם כולם שנתבטלו ויצאו לחוץ גם המה נתקבצו כאן.

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

הבל ה"ס אור חשוך כי מתוך שחו"ב דראש חיו אב"א בטרם הופעת המסך דבחי"ד בפה דראש ע"כ נק' הבלים, כי האחורים החשיכו שם בין העין להאזן. וז"ס שאור הראיה לא נמשך למטה עם ההבלים אלא שנעשה לאו"א לנר"ן והבן. (וע"ע אח"פ).

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

    הבל חוטם יותר נרגש מהבל אוזן וחבל פה יותר מכלם (ש"ד פ"א). פירוש, משום שה"ס ג' בחי' שהם בחי"ב ובחי"ג ובחי"ד, אשר ודאי כל היותר תחתון הוא יותר עב ונרגש.
    ג' הבלי אח"פ הם סוד נר"נ: הבל אוזן ימנית ה"ס נשמת בינה (וש"ס מקיף להתבונה), והב' אוזן שמאלית ה"ס נשמת תבונה (ש"ד פ"א). פי' דכלפי העליון ממנו נבחן לחסר ג"ר וע"כ אין שם בחי' בינה בע"ס הפנימים דאוזן, רק בקומת התבונה שהוא ו"ק דבינה, והג"ר דבינה המה שם בסוד מקיפים.
    (ועד"ז) הבל חוטם מנקב ימין ה"ס ישראל (שה"ס האו"מ כנ"ל), והבל חוטם שמאל ה"ס יעקב (כלומר ו"ק דישראל כי ג"ר שלהם חסרים בערך העליון).

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

ה"ס נר"ן, ונבחן בהם ראש וגוף שההבלים שבתוך אח"פ סמוכים במקורם שם בחי' אור עצמות א"ס ב"ה וסוד קשר אמיץ וע"כ הוא ראש, והמתפשט משם ולחוץ ה"ס גוף, (ש"ד פ"ב ע"ח) (ע"ע פה).

:

     כי כל פרצוף תחתון בפרצופי א"ק חסר כתר כלפי העליון. והטעם הוא, היות התחתון התפ"ב דעליון הבא אחר הזדככותו של המסך. ונודע שבסוד עליתו לשורשו לפה שחוזר עביותו אליו, מ"מ בחי' אחרונה לעולם אינה חוזרת לו משום שנעלמה רשימתה, (ע"ע ע"ב) וע"כ אין שם אלא ג' בחי', ומסך דבחי"ג יש לו קומת חכמה וחסר כתר.
     ויש להבחין בפרצוף זה ב' מיעוטין: א' באור, שחסר אור הכתר ובא להכתר הקודם רק אור החכמה, והב' בכלי, דהיינו שבחי"ד דהיינו מטבור ולמטה חושך בלי אור, ואפי' נפש חיה אין לה כי נעלמה רשימתה כנ"ל, ורשימו ה"ס נפש חיה. ואע"פ שהסתלקות הזה נבחן בגופא דגלגלתא ולא בע"ב המחודש על בחי"ג, אמנם נודע דאין חסרון והעדר נוהג ברוחני וכל השנויים רק תוספות המה ונאמרים לא כלפי עצמו אלא כלפי התחתון, וע"כ אנו מבחינים את המטבור ולטה החשכים, על חשבון הע"ב ולא על חשבון הגלגלתא.
     ותדע אמנם עכ"ז ודאי שיש שם חיות דאל"כ איך המטבור ולמטה דבוק בפרצוף, אמנם החיות הזאת אינה נפש שיש לה צורה רק בחי' חיות בלי שום צורה, וחיות מועטת כזו שאין בה צורה מכונה הבלי דגרמי.

:

יורה שהאורות מתעוררים להסתלק מהתחתונים והולכים ומתמעטים ועולים לשורשם ומאצילם, כזהי י' יה' יהו' י"הו"ה. והוא מדרגה ב' באצילות ההויות והשתלשלותם זה מזה. (כמ"ש בעה"ח ברפ"ח ניצוצין ובפמ"א דף קצ"ז ד"ה ולפיכך).
    פירוש, כי די אותיות הויה מורות על ד' הבחי' דאו"י, וע"כ בהתפשטות של המדרגה מתחילה על זווג דאו"י ואו"ח מבחי' מסך של וי"ד, שהעביות וקשיות של המסך הזה הוא בתכלית השלימות, הריהו מעלה או"ח גדול בתכלית השלימות דהיינו המכונה קומת כתר. ויש שם כל ד' אותיות הויה, שה"ס הכלים כח"ב זו"ן המחוברים ומקושרים באו"ח העולה, המשה קומתם של כולם בשוה עד הכתר. ומצו של יוד יורה כתר, ויוד חכמה, וה"ר בינה, והו' ז"א וה"ת מלכות, והוא מדרגה ראשונה של הפרצוף שנק' בכללה בשם הויה פשוטה או כתר, ומכונה ג"כ התפשטות א' של גוף הפרצוף מפה דראש עד טבורו. והנה אמנם אחר זה נוהג הסתלקות של כל התפשטות ההוא (ע"ע הסתלקות א') מפאת הכאת או"פ באו"מ, עש"ה.
    ונבחן אשר הסתלקות הזה הולך ומסתלק בסדר המדרגות זא"ז עד שמסתלק כולו, והוא מטעם, שאור העליון אינו פוסק מהתחתונים אפילו רגע (ע"ע אור העליון). וע"כ בהכרח הוא אשר מרגע שמתחיל המסך להזדכך מעביות דבחי"ד שבו עד שנזדכך כולו, הרי גם באותו המשך זמן מאיר עליו אור העליון מכה ומוליד או"ח, והיינו ע"פ דרגות זיכוכו המקובלים בהמסך, באופן שבהתפשטות שלמה הנ"ל היתה בו הויה פשוטה הכוללת :כל הד' בחי' שקומתם עד כתר, ועתה ברגע שהתחיל להזדכך ונעלם בחי"ד שלו הנק' ;ה"ת דהויה ונשאר בהמסך רק ג' בחי' של עביות, הרי גם עתה מאיר עליו אור העליון על המסך דבחי"ג הנשאר, אמנם מתוך שעביותו וקשיותו נתקטנה דהיינו כח העיכוב וההתנגדות על קבלת אור העליון, כן מתקטן קומת או"ח הנולד ויוצא מזווג דהכאה הזאת, ושיעור מיעוטו הוא ג"כ בבחי' אחת, שבהתפשטות הא' היה בקומת כתר, ועתה כשנחסר לו בחי"ד הנק' ה"ת, הרי קומתו עולה רק עד החכמה וחסר מכתר. וז"ס המיעוט שקרה בהנאצל, שמתחילה היה בו י"ה ו"ה, ועתה רק יה"ו שקומתו עד החכמה, וחסר קומת הכתר מפאת החסרון של ה' תתאה.
    ואח"כ כשעולה בדרגות זיכוכו ומגיע אל בחי"א כי גם בחי"ב נאבדת הימנו הנק' ה' ראשונה, הרי עוד אור העליון מזדווג ומכה על המסך דבחי"א הנשאר, אמנם כיון דעביות וקשיות הנשאר הוא בתכלית הקטנות שכבר נזדכך מן בחי"ד ובחי"ג ובחי"ב שנעלם הימנו ה"ת והואו וה"ר של שם הויה, ע"כ נחסר ממנו ג' קומות דהיינו קומת כתר וקומת חכמה וקומת בינה ונשארה בו קומה היותר קטנה הנק' קומת ז"א משום שאין בו אלא אות אחת דשם הויה דהיינו י'.
    ואחר שמזדכך גם מבחי"א דהיינו מאות יוד דשם הויה, כבר פסק כח העביות והקשיות לגמרי מן המסך ונבחן שעלה ונכלל בשורשו במלכות של ראש, ואז נתפרק לגמרי הזווג דהכאה ונק' עתה קוצו של יוד, כלומר שלא נאבד לגמרי אלא שנשארות בו רשימות מהעביות הקודמת ורשימות האלו נכללות בשם קוצו של יוד.
    והנה נתבאר היטב ענין הויה בריבוע שיורה על ההסתלקות, וארבע המדרגות המתגלות בדרך זיכוכו של המסך עד שמגיע לקוצו של יוד, וע"כ נק' ריבוע ע"ש ארבע קומות המתחדשות בסיבת הזיכוך והסתלקות ההיא (המשך ע"ע בהסתלקות האורות להמאציל).

:

(שייך לאות יוד ע"ש)

:
(שע"הכ ע"א) השם צבאות משותף מג' מלות צא-בא-אות. צא ה"ס השמש שזריחתו בסוד היציאה, כמ"ש השמש יצא על הארץ. בא ה"ס מגן שה"ס הסתלקות אור השמש שנק' ביאה, כמ"ש כי בא השמש. ושם הויה בשלימותו, כולל ב' הבחינות האלו, וכן מתיחדים בכל השפעה. שיחוד הזה מכונה אות, שז"ס: צא זריחה, בא שקיעה, אות יחודם. וזס"ה, שמש ומגן הויה צבאות.
:

היא פירוש המלות של שם הוי"ה להיותו ית' מהוה הויות נצחיות וגם מקיימם לעד, דהיינו מהוה ומציא לאור את המציאות וגם מקיים אותם בפרנסה וכלכלה עד שיגדלו מלוא קומתם, כי אם היה נק' הוה או מהוה היה אפשר לפרשו בבחי' גילוי הויות המציאות לבד ולא היה נכלל בו קיומם של המציאות, אמנם כתיב יוד בתחילתו שמורה לשון גידול וקיום בזמן דהיינו קיום המציאות והספקתם לגדלות. ויהיה הפירוש דשם הויה בב' בחי': א' בחי' גילוי המציאות שה"ע הוה, ובחי' ב' הספקתם בעתיד שה"ע יהיה (עי' היה הוה יהיה). ודע שכל המציאות וקיומם הוא בהתלבשות אורו ית' בהם וע"כ אנו משיגים אותו ית' בשם הויה והבן מאוד.

:

(ש"א ע"א) הבריאה נבראה גם מתקימת בבחי' התפשטות והשתלשלות אורו ית' לתחתונים והתלבשות אורו בהם, שז"ס בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, שהאורות הנמשכים ויוצאים מהפה שה"ס מלכות מכונה בשם דיבור, שז"ס בדבר ה' שמים נעשו. ואורות היוצאים מהפה ומוציאים לאור איזו בריה ואח"כ מסתלקים למקורם להפה מכונים בשם רוח, וז"ס וברוח פיו כל צבאם (ע"ע יהו צבאות), ועל שם זה נק' הויות הבריאה בשם הוצאה לאור.

:

    (ע"ע ד' בחי' המסך) (עי' לקמן הזדככות) ותבין זה היטב מהזדככות הראשונה שה"ס במקום הסת"ב דכתר והסת"א דחכמה (ראש מקוה). שענינו פשוט שהמסך נזדכך מכל עביותו עד שלא יוכל לגרום שום הסתלקות אור וממילא אין עוד או"ח, כמו שידעת שהסתלקות האור הוא עצמו האו"ח שלפי רובו של ההסתלקות מרובה האו"ח ולפי מיעוטו של הסתלקות יתמעט האו"ח, ואם ההסתלקות נמנע לגמרי הרי נעדר האו"ח לגמרי.
    ובזה נבין איך או"ח ואור הפנים קשורים ורדופים זמ"ז: כי שורש העביות דבחי"ד נמצא במסך דבחי"ב שענינו הוא דחיית החכמה והחשקות לחסדים, ומסך דבחי"ד ה"ס וגאלו מיד חזק ממנו שפירשו ז"ל שטעו ואמרו דאפי' בע"ב ח"ו אינו יכול להוציא את כליו, אכן בהופיע אור החכמה שה"ס אור הפנים ואור פני מלך חיים נמצא אז שקליפה זו נעלמת, שז"ס שכל חייבי מיתות נפטרים בראיית פני המלך, כי קליפה קשה זו נקראת מות כנודע. 
    ב' הבחנות בהזדככות: וכך הוא הסדר, כי מראש בעת הסת"ב דכתר הנשלמה למספר שמ"ה ניצוצין, אז נמצא מתבטל לגמרי כל העביות דבחי"ד, אלא שהיה לגמרי למעלה מכל בחי' כלי ושום תפיסא אלא בסוד חסדי דוד הנאמנים, ותיכף הופיע בחי"ג בסוד טוטפות בין עיניך ואע"פ שהיו עוד בקטנות טרם הופיע בה אור הפנים מ"מ נתגלה שם כל הטעמים ובאו"פ ואו"מ נמצא הקלי' דבחי"ד בטלה מאליה וא"צ עוד לכח ההזדככות שבכתר, כי בכתר היה אור ההזדככות משמש למעלה מהכלים ועיקר חפץ הנאצל להמשיך האור בהכלים ולהלבישו, ולפיכך נוסף ביטול שני על העביות דבחי"ד. ואח"כ בהופיע בה אור הפנים הז"א דע"ס דחיה, נוסף עוד הזדככות ג' על בחי"ד ונמתקה מדבש בסוד ברכת אובד עלי תבא.
    חוט המשולש בהזדככות: א' אובד בסוד שמ"ה ניצוצין מכח השם אל המיוחד, ב' ברכת עובד, ג' ברכת אובד והנה נתבאר היטב ג' מיני הזדככות שעברו על בחי"ד עד הגיעה על מרום קיצה, א' חסדים הנאמנים שלמעלה מהכלים שבכתר עצמו, ב' קטנות אור החכמה בעזרת אור המקיף הגדול, ג' גדלות אור החכמה באור פני מלך חיים.
    ביטוש או"פ באו"מ: ונודע שסוד אור הפנים דגדלות החכמה מדחה את או"מ דקטנות החכמה כנודע, בסו"ה אם חטאת מה תפעל בו וכו' ואם צדקת מה תתן לו, וא"כ חסר הזדככות האמצעי מן הבחי"ד, ולא עוד כי נחלש לגמרי גם הזדככות הראשון שבכתר משום שב' אורות הללו הפכים זה מזה כי אור דחסדים הנאמנים שבכתר הוא ביחוד מתעצם להיות ערום משום כלי שבעולם, ואור דגדלות החכמה מתעצם בכל מגמתו לרדת ולהתלבש בכלים, וממילא נשאר לבחי"ד רק בחי' הזדככות הג' שבאור הגדלות בלבד.
    קשורים ורדופים או"פ ואו"מ: ולפיכך אח"כ שהגיע מילוי תפקידו דבחי"ג בסוד הסת"ב עד שלא יצוייר עוד שום בחי' עביות במסך זה, וממילא לא יצוייר הסתלקות בסבתו וממילא אין עוד או"ח למסך דבחי"ג, שלפיכך נזדכך ובא לבחי"ב הדוחה אור דבחי"ג ומתעצם אחר אור דחסדים (שהוא בחי' אור קטנות החכמה ודוחה אור דגדלות), ואחר שהתחיל תשמישו של מסך הזה והוכפל כמה פעמים עד שדחה לאור הפנים לגמרי ממילא בטלה לה הזדככות דבחי"ד לגמרי, כי כל ההזדככות דבחי"ד היה עומד עתה רק על אור דגדלות החכמה, וכיון שאור הזה נדחה ממילא חזרה לה העביות דבחי"ד בכל תקפה.

:

     הוא התחדשות הכלי דאו"מ, כי מתוך שהכלי מלכות והמסך הראשון גרם להסתלקות דהתפ"א, לפיכך נטל מסך המיוחס לבחי"ג שמתאים לו בדיוק ואינו הפכי לאו"פ כמקודם, כי המסך דבחי"ד ששימש עמו מקודם (דהיינו מסך הכולל במלכות הכוללת המכונה בכל פרצוף פה דראש) היה בסוד איסור קריבה לגמרי כמגש אל תקרב הלום, וא"כ היה ודאי הפכי גמר ומוחלט לתמונת ה' יביט, וכן בדוגמה שניה הנ"ל היה ענין הקרבתו לעולה הפכי' גמורה להנבואה כי ביצחק יקרא לך זרע, משא"כ אח"כ בהתפ"ב דנבואה נמצא שנזדכך, דהיינו שלא אמר לו שחטיהו אלא אמר לו העליהו בלבד, וכיון שהעלה אותו כבר מספיק למדי ומעתה יחיה ויעמיד בנים, באופן שאלו ואלו דהיינו האו"מ והאו"פ דברי אלקים חיימ והאו"מ מלביש היטב את האו"פ ואינו סותר ובוטש אותו עוד.
     והנך מוצא כאן כמו התחלקות בהכלי שה"ס הדיבור דאו"מ כי כלי הראשונה היתה כוללת גם שחיטה ממש משא"כ כלי השניה הוא כוללת רק החציה הא' של הקרבת עולה דהיינו ההעלאה בלבד ודוחה ממנה בחי' השחיטה, כי אמר לו אל תשלח ידך אל הנער, וכזה נקרא הזדככות המסך (שה"ס דיבור דהכאת שפה) מעביותו הקודם, כי חצי העביות היותר מחודד ונורא פקע והלך לו מנחי"ד לבחי"ג. וכאן צריך שתדע שבחי"ד מכונה בשם מאכלת(*) אשר באמת מכח האו"מ היתה מספיקה לשחוט ח"ו את יצחק בנו לולי שאמר לו המלאך אל תשלח ידך, בדומה לדחז"ל על רבינו הקדוש שמימיו לא הוריד ידו מטבורו ולמטה כי בכח דברי המלאך נאבד המאכלת והלך לו ומשום זה כשרצה שוב להמשיך סוד המסך שבכלי המלכות אז נשא את עיניו בבחי' מטבור ולמעלה לבד כמו פרצוף ע"ב על מסך דבחי"ג, ואז וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, שה"ס חיה מן ז"א דבינה הנמשך ונאחז בסבך דחושך דמתחת אומ"צ מטעם ששלח ידו במאכלת רעהו שה"ס ז"א דחכמה. (ע"ע ע"ס ז"א דבינה)
     (*)הגהה בחי"ד נק' כן להיותה שורש לכל אכילות שבעולם וע"כ היא מאכלת את כל בני העולם .

:

    שנק' ג"כ ביטוש או"פ באו"מ. זהו ענין הנפלא ביותר בחוקי הפרצופים העליונים, כי אור העליון המלובש בפרצוף והעביות המצויה בהמסך שבו, המה תלויים זה בזה, וגם נדחים זה מזה. כי אין האור יכול להתגלות ולהאחז בהפרצוף, זולת ע"י המסך העב המעלה או"ח בסיבת הקשיות שבו, (ע"ע או"ח). ובהסתלק העביות שבהמסך, כן תיכף מסתלק האור העליון בשיעור הזה, ונמצאים ע"כ תלויים זב"ז, (עש"ה). וכלפי זה טבע אור העליון בשעה שמלובש בהפרצוף, לילך ולטהר ולזכך את המסך מעביותו בסדר המדרגה, עד שמזככו מכל עביותו, ואז אין עוד זווג דהכאה ועליית או"ח, וממילא מסתלק גם האור העליון, להיותו תלוי באו"ח כנ"ל. אמנם לא נשאר כך, אלא אחר הסתלקות אור העליון חוזר העביות ונמשך מאליו על המסך, וכיון שנמשך העביות להמסך, ממילא חוזר ויורד אור העליון לזווג ומתלבש בו, וכיון שמתלבש בו נמצא שחוזר ומזככו להמסך כנ"ל, וכיון שנזדכך המסך מוכרח אור העליון להסתלק כנ"ל, וכן חוזר חלילה. באופן שאור העליון ואו"ח קשורים זב"ז ורדופים זח מזח. (וענין זה נק' ג"כ מטי ולא מטי). והוא השורש והסבה לכל שינוי המצבים של הפרצופין, והעליות בשבתות ומועדים וחול, ולכל מיני עליות וירידות ולכל הגלגולים, (ועי' בפתיחה לעה"ח אות י"ב).
    והזדככות זו נוהגת, הן בכל התפשטות פרטי של אור העליון לזווג דהכאה בהמסך, שמוכרח ההתפשטות ההוא לחזור ולהסתלק כנ"ל, וע"כ עושה ה' קומות המכונים לפי קומתם כח"ב תו"מ שבאותו ההתפשטות.
    וכן נוהג בכללות, כלומר. שמסבת ההסתלקות המוכרח להיות בהתפשטות הראשון, הנה נמשך מזה ה' בחי' התפשטויות המלבישים זה על זה, זה למטה מזה, שמכונים ה' פרצופין: גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן. (ועי' כל זה בערך: התפשטות).

:
הנה השם הויה פירושו מהוה ומקיים (ע"ע הויתו) דהיינו מהוה בהוה ומקיימם בזמן לעתיד, אמנם כולל ג' זמנים כי בהכרח שהשי"ת כולל אותם הויות וקיומם עוד בטרם הבריאה וע"ש זה נבחן בהיה שה"ע בכח בטרם גילויו לפועל, וכן בזמן הבריאה שכאן עיקר גילוי המציאות וכל קיומם עד גדלותם הנרצה ועש"ז נבחן הוה, ואח"כ לע"ל שהפועל יהיה כבר מקוים בכל צרכיו כמו שהיה בכח בטרם הבריאה שע"ש זה נק' יהיה. ודע שכל המדובר הזה בהיה והוה ויהיה הוא בסוד אור הפשוט שנק' א"ס ב"ה ולא ח"ו בעצמותו ית', כי לית מחשבה תפיסא בי' כלל וא"א לומר או להגות בו בשום מלה והגא כלל וכלל, וזכור זה לכל המקומות.
:

     הוא מלשון הא (לך) כל. ועד"ה הא לך זרע, כי כל הבא אל היכל המלך נותן לו המלך כל אשר לו. כלומר, כל מה שהנברא ראוי לקבל בכל מדרגותיו וגלגוליו המלך נותן לו כל זה תיכף ומיד בבואו אל היכלו, משום שהנותן הוא נצחי ונודע שהנצחי אינו מתפעל ולא כלום מהזמן וגלגוליו, וע"כ כל הטועם מה מהנצחיות נמצא ומוכרח שיקבל כל העתיד להגיע לו תיכף ברגע הראשונה דאי לאו הכי אינו נצחיות.
     ונודע שבעלי התנועה נבחנים בעולם שנה נפש כי נפש המתנועעת צריכה למקום שעליו תתנועע שנק' אולם. וסכום התנועות שהנפש עושה שמה המה מורגשים לנו בתור זמן שנק' שנה, וע"כ ג' גבולים אלו נוהגים בכל הגשמיות, אכן בסוד התפשטות הגשמיות דהיינו כל הדבק וקרב לאלקים שה"ס הנצחיות אע"פ שהוא בהכרח מסתלק מגבולי הזמן כנ"ל שכל העתיד לבא באריכות הזמן נמצא מקבל תיכף ברגע הראשונה, עכ"ז אינו נמלט מגבול המקום הן בהיה והן ביהיה דהיינו עבר עתיד שאינו עומד באותו המקום. וזהו אז כל ההבדל בין הדבוק להנדבק דהיינו בין החלק והכל. וז"ס איזהו חכם המכיר את מקומווע"כ נק' השי"ת בשם מקום כמ"ש ז"ל ברוך המקות משום שאפילו הדבק היותר נשגב שבעולם מוכרח עוד להרגיש בעצמו את גבול המקום שבינו לבין קונו, אלא כמובן שגם הרגשת המקום הוא נתכלית הדקות.
     ומזה תבין שהדביקות בהשי"ת ברגע הראשונה, כלומר בעת שמקבל מהשי"ת כל הטוב העתיד לבוא מוגדר זה בשם מקום או בשם היכל, דהיינו אם מתחשבים עם הגבול הדק שמרגיש בינו לבין קונו אנו מכנים בשם מקום ואם מתחשבים בצורת הנותן והנדבק אנו מכנים בשם היכל, משום שנותן לו כל, כי היכל נוטריקון הא - כל וזה וזה מראה על התפשטות גבולי הגשמיות, באופן שאפי' אח"כ כשמתגלגל בגבולי עשן מכיר היטב את המקום ההוא וכל פעם שרוצה לבוא להתפשטות הגשמיות חוזר שם.
     ובזה תבין סוד הזוהר על משכבי בלילות מקשה במשכבי מבעי ליה ותירץ וכו' לית אורחא דמלכא לאתדבק בי לבר מהיכליה וע"כ ביקשה ולא מצאה משום שלא הבינה אז לעלות להיכל המלך, והבן היטב שאין הכונה אשר המתדבק נמצא ברגע הראשונה המכונה היכל המלך ביתר גדלות מבכל הזמנים שלאחרי כן כי זהו לא יתכן כלל, כי ודאי שהולכים מחיל אל חיל. אלא הכונה על מקום הדביקות המוכשר לקבלת כללות הנצחיות בסוד התפשטות הגשמיות, אשר שום נצחיות אינו מתקבל במקום אחר זולתו אפי' שיהיה המקבל במדרגה יותר גבוה ונעלה. וז"ס שרמז האר"י ז"ל אשר המקום הוא גדול יותר מכל מח שנמצא בתוכו ע"ש, וכן הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו ודו"ק.
     ויש לרמז עוד כי יש סוד תחית המתים : המכונה קימה, ע"ד שאמרו ז"ל בסו"ה הנך שוכב עם אבותיך וקם וכו' שהוא מקרא שאין לו הכרע המרמז על תחיית המתים, וע"ש זה נק' הקב"ה בשם מקום מלשון מקים, כי הקם לתחיה אינו קם מעצמו אלא הקב"ה מקים אותו, וע"כ נק' בשם מקום. (ע"ע תחית המתים).

:

(עי' לעיל היכל) יורה על המקום שבו שורה המלך בקביעות לנצחיות. וז"ס לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה, כלומר אם לא באותו המקום שהוא נצחי. ומכאן תשפוט שכל הזוכה לאיזו דבקות אמיתית בהשי"ת זוכה אותה לנצחיות, ע"ד עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד.

:

      (ע"ע בריאה) תבינהו ממ"ש האריז"ל בסוד עצמות גוף לבוש היכל (ע"ח ש' אבי"ע) שה"ס ד' בחי' הנודעים, ואשר כל העולמות אבי"ע נתקנו רק מסוד נשמה עצמות גוף שה"ס כח"ב, אכן זו"נ נשארו רק בסוד או"מ ולא פנימים כלל, שהמה נתקנו בסוד החיצוניות הנק' לבוש והיכל שאין להם חיבור כלל אל הגוף עכ"ל.
     אין השם מלא: והנך מוצא שבחי' ג' ובחי"ד נפרדו ונבדלו מפרצופי אבי"ע כולם, והזו"נ שבפרצופי אבי"ע נחשבים רק זו"נ דבינה כלומר זו"נ דבחי"ב שהסו"ה כי יד על כס י"ה שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיכלה זרעו של עמלק, דהיינו סוד ב' אותיות אחרונות של הויה שהם וה דהיינו בחי"ג ובחי"ד החסרים מכל פרצופי אבי"ע כנ"ל. ונמצינו למדים אשר אותה הבחי"ד האמיתית ששימשה בעולם א"ק היא שנעשית ונתאית בסוד היכל לבד, ולא יכלה להתקן בסוד שאר הבחי' כלל.
     לבר מהיכלא דמלכא : ובזה תבין מ"ש בזוהר תזריע בביאור הכתוב על משכבי בלילות דלית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה, דהיינו בבחי' היכל המלך המבואר, כי אז יש מילוא לשם הויה בסוד (לבוש) והיכל, כי האור (ע"ע לבוש ע"ע שחור) הגדול ההוא כחו יפה להכניע גם את הבחי"ד, ובסו"ה הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד, וכיון שאין שום אחיזה לס"א שם, ע"כ אורחא דמלכא לאזדווגא רק במקום ההוא בלבד. (ע"ע היכל להלן) (ע"ע שורש נשמה גוף לבוש היכל).

:

ה"ס עין הקרב שהקרבה הוא ההכאה שהרי דוחה בזה את האו"י ומחזירו לשורשו. ובזה תבין הכתוב ויך את המצרי וכן רשע למה תכה רעיך והכאת הסלע, וסוד דחז"ל שאמרו בהרמת יד נק' רשע וסוד נטילת ידים.
ונבין קודם ענין הזדככות.

:

הרוח השורה בלב העושים שם דפיקין (הכאות) כנז' בתי' דס"ט ופ"ט, וכד ייתי רוחא לגבי לבא דתמן נפשא (מלכות וסוד המסך הנק' נפש) אתמר בה קול דודי דופק (ש"ה פ"ה).

:

     הקול שבתוכו , ה"ס שם הויה שהוא בחי' הרוח השורה בלב, שה"ס הנקודות העושים בה דפיקו (ש"ה פ"ה ע"ח).
      ז' הבלים דנפקי מלבא ה"ס ע"ס דרוח, (המתפשטים בהכאה על המסך והנפש שבלב) שנק' יוד אמירן (הרוח נק' אמירה והנפש דיבור) ונק' ג"כ ז' קולות.
      ז' קולות דנפקין מלבא, והוא ע"ד ז' היכלות שהיכל עליון כולל ג"ר.

:

מקורו מסוד נבואת משה משורשו, בסו"ה במראה אליו אתודע, ומרא"ה ה"ס הסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סר לראות, כי כל זווגים שבמראות עליונים אפי' זווג גשמי שבהם אינם אלא ע"י הסתכלות שה"ס אור החיה. והנה יש כאן ב' הסתכלויות: הסתכלות א' בסו"ה וירא הויה, והסת"ב בסו"ה כי סו לראות. והעליון מכונה תמיד בשם ראש או ג"ר אלא שדבוק ומתפשט בכל הגון שנק' ג"כ ז"ת והוא סר לראות בעטרה החופפת עליו, וסו"ה וירא הוי' וכו', והאו"ח למקורו הוא בדיוק מפה דראש ולמעלה. הרי לפניך ב' סופיות כי הסתכלות התחתון היה בסוף הגוף שנק' עטרו והסתכלות העליון בסוף דראש נגלה, כי כ' אור המיוחס להעליון הוא בחי' ראש ולא יותר, באופן שב' השפות והסופיות הכו זה בזה וההבל שהוא עולה מז"ת שנעלם שנדחה, נתבצר עתה לנצחיות, כי הראש מלובש בו לנצחיות. וז"ס הדיבור מאצילות לבריאה שאצילות ראש ובריאה גוף וז"ס ויאמר הנני, כי ע"י דחיית ז"ת שה"ס ז' הבלים חג"ת נ"ה ויסוד הכוללם שמיעה ומלכות, שה"ס מקומות הפגישה, שכל אלו בסוד אכן נודע הדבר היו לצלצלי שמע, כלומר לקריאה ולדיבור משה משה עד שאמר הנני. והנך מוצא שהכאת שפה על שפה סוף דראש בסוף דגוף המה דיבורים אמיתיים, כי שמע ואמר הנני (ע"ע קול ודיבור).

:

ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי

מתבאר בדחז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל. פי' ששורשו של אותו העשב הנמצא מלמעלה הוא אור מרובה וגדול מאוד, והענף ממנו הנמצא למטה בחושך נפקד ונסער מחמת ההבדל וההפרש הגדול הזה, ע"ד השליך משמים ארץ, וע"כ נבחן שהעליון פוקדו ומזכירו "מאין באת" שעי"ז מגביה את עצמו בתאוה גדולה לחזור לשורשו והוא גדל, שז"ס מכה אותו ואומר לו גדל, דהיינו בהזכירה ופקידה כמבואר.

:

    (ע"ע השתלשלות הרביה) נתבאר שם אשר גם הבח"ב מעכב על אור החכמה ומפסיקתו מלהתפשט אל הנאצל כמו המסך שבבחי"ד, ואין הפרש ביניהם אלא כלפי אור אחורים דחכמה שאינו נפסק מכח בחי"ב ונפסק מכח המסך שבבחי"ד עש"ה. משום שעביותה גדלה על כלם, כי מלבד העביות וקשיות דבחי"ב היורדים בבחי"ד הוסיפה עוד בעצמה עביות חדשה (ע"ע ד' בחי' דאו"י), באופן שבחי"ד היא עביות מקובצת מכל ג' בחי' הקודמים ועוד תוספת עביות דעצמה וע"כ חל עליה כח הצמצום שה"ס המסך המתוקן בבחי"ד המעכב על אור העליון מלהופיע דרך בה, שמעיכוב הזה נעשה זווג דהכאה שמעלה או"ח ממנה ולמעלה המקיף ומלביש לד' בחי' דאור העליון.
    וענין הקפה והלבשה זו האמור באו"ח, פירושו בערך מסבב ומסובב. שהמסבב נבחן כמו מלביש והמסובב נבחן למלובש ומוקף מן המסבב, והוא כי כל כמה שהאו"ח לא היה בהנאצל נבחן שהנאצל חסר מאור העליון, כלומר מאור החכמה משום שבחי"ב מעכבתו ומפסקתו מלהתפשט דרך בה כנ"ל, ונמשך זה עד זווג דהכאה והעלאת או"ח ממטה למעלה מאליו, היינו בלי המשכה מהתחתון ואז בטלה לה כל העביות דבחי"ב, שענינה הוא דבר ההתגברות למשוך אור דחסדים מהמאציל (ע"ע ד' בחי' דאו"י). וחוזרת ומתעצמת עם החכמה לעצם ומהות אחת כמטרם התגברותה להמשכת החסדים, וטעם דבר ביטולה זה הוא, כי מלבד שאו"ח העולה עתה מאליו ממטה למעלה הוא אור גדול שעולה בגדלו עד אין קץ על שיעור אור דחסדים הנמשך בהמשכת הבחי"ב, הנה יש לו עוד מעלה גדולה שהולך ונובע בהנאצל מאליו בלי שום התעוררות המשכה מצד הנאצל, וממילא נמצא עתה פעולת התעוררות והמשכת אור דחסדים דבחי"ב כפועל בטל.
    ונתבאר היטב שמעת הופעת האו"ח בטלה לה עביות דבחי"ב לגמרי, כי חוזרת ונעשית למהות אור החכמה כלמפרע, וממילא נפתחה סתימת אור החכמה בסיבת או"ח שעתה מתפשט אור החכמה בכל הראש והתוך דנאצל עד הטבור, וע"כ נבחן אור החכמה שבפרצוף שהוא מסובב מן האו"ח, כי לולא האו"ח המסבב אותה במה שמסיר העביות דבחי"ב אין אור החכמה יכולה כלל להתפשט בהנאצל, ועל שם זה נבחן האו"ח למלבוש ומקיף על אור החכמה שהוא עיקר ועצמות דאור העליון, ואור העליון שהוא אור החכמה נבחן למלובש ומוקף מאו"ח, או אור העליון נבחן לאור פנימי ואור חוזר ננחן לאור מקיף כמבואר. (ההמשך בהסתלקות א').

:

     (ע"ע צלע) ה"ע ההסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סד וכו', שההסתכלות הזה מושך אליו או"ח מהתחתון והסתלקותו לשורשו נק' בערך התחתון בשם יציאה שז"ס ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם.
     ב' בחי' בהסלע שהם: הכאה אחת, וב' הכאות. ובחי' הכאה אחת ה"ס בארה של מרים שהיתה מלוה אותם כל שנות מהלכם במדבר, דע"כ נק' בארה של מרים בסו"ה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם כלומר שנמשכו מבחי"ד שאינם ראוים לשתיה מחמת מרירות הדין הקשה שבהם, אמנם מעיקרה היו בסוד מדבר שור ג' ימים: שה"ס אומ"צ הגורם לסיתום מי חסדים, וע"כ לא מצאו מים כלל עד שנושעו עכ"פ במרה שהשיגו מים אמנם מבחי"ד.
     ויורהו הי עץ וימתקו המים: שה"ס עץ החיים ולקותא דבחי"ב שעירב במים המרים ההם ואז נמתק מדה"ד במה"ר, וע"כ נעלם המרירות דבחי"ד ומכאן ואילך הי' ההכאה רק בסוד הכאה דפעם א' מבחי"ב לבד שהוציא מים לשתיה, והוא הנק' בארה של מרים אלא שהארירות נעלם כנ"ל מטעם ויורהו ה' עץ. ויש עוד בחינת הכאת הסלע פעמים: דהיינו הגילוי דבחי"ד ג"כ, והכאות שתים האלו הם נק' מי מריבה: שהמה גרמו למיתת משה ואהרון שזהו קרה לאחר פטירת מרים וסילוק הבאר הנ"ל דפעם א', ולפיכך וירם משה אז מטהו ויך פעמים: בבחי"ד ובבחי"ב שאז בסוד דתכלי ושצי לכלא פסק כאן מלהרהר עוד, שזהו מיתת אהרן הכהן ועליתו הר ההר: דהיינו ב' הרים (מטעם ב' הכאות) זע"ז והשרים נעשו לעבדים, וכאן שמת אהרן מת ג"כ משה כי אחים המה, באופן שמיתת מרים דהיינו ביטול דהמתקה הנ"ל ובסוד הכאה דפעם אחת הוא שגרם למריבה ולהכאת ב' פעמים שה"ע הר ההר ומיתת אהרן, ומיתו אהרן גרם למיתת משה בהר העברים דהיינו ב' בחי' עברה: עברה דבחי"ד ועברה דבחי"ב, שהסו"ה ויתעבר ה' ב' למענכם פי' בשביל המריבה שלכם, כי אתערותא דלתתא הגורם לב' מיני הכאות הסלע הנ"ל, הנה בחי' א' נק' בשם לינה, תלונה, וילונו. בא"ה וילן שם כי בא השמש, שאין זה בחי' עברה וזעם ח"ו אלא בחי' תרעומת דקה וסיתום ושינה שה"ס וחרהו ה' עץ כנ"ל, ובסו"ה אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני, ולפיכך בסוד הכאת הסלע דפעם א' כתיב וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית וכו', (ואע"פ שמקודם כתיב וירב העם עם משא אכן אח"כ עזבו את המריבה שה"ס בחי"ד ופתחו בתלונה כמ"ש וילן וכו') משא"כ אח"כ במי מריבה בפ' חומק שמה לא כתוב וילן אלא וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' (בסיתום דאומ"צ) שזה נק' מריבה, עיבור: הגורם להכאה פעמים בהסלע.

:

זה נוהג רק בפרצוף הכתר כמו א"ק או א"א אשר החכמה שלו מלבשת את ט"ס תחתונות דכתר שבו, כי כתר דכתר דא"א ה"ס הראש דכתר דא"א (כי כל ראש נק' כתר), וט"ס תחתונות ה"ס התוך שהוא חב"ד דכתר דהיינו האו"ח היורד מפה דראש ולמטה ומתלבש בהגוף (ע"ע רת"ס). והסוף שהוא ו"ק חג"ת נה"י דכתר דא"א (דהיינו בחי' תוך סוף דמקו"ה) הם שניהם נק' ט"ס תחתונות דכתר דא"א והמה מתלבשים בפרצוף חכמה דא"א, כי הראש דחכמה הנמשך למטה אל החכמה מכח הראש דמקו"ה (כנודע כי כשצא הכתר יצאו כל הכתרים), הוא מלביש אל התוך דעליון הנמשך מתוך מקו"ה דע"כ נק' חב"ד כנ"ל, והבן היטב שרק הראש יכול להלבישו כי יש לו מכח מקורו דין קדימה ושליטה על התוך, משא"כ התוך דתחתון אינו יכול להלבישו לעלין, כי התוך דעליון קדום במעלה עליון לאין קץ וע"כ אינו משיגו כל עיקר.

:

ה"ס ההלבשה הבא מכח אנקת"ם אשר משליט בעיקר את הסוף דמקוה, בסוד כ' אשב בחושך הויה אור לי, וא"כ אין לו כלל בחי' חג"ת דעליון שה"ס התוך דמקוה כי מתחיל מכל"א ולמטה, וז"ס שתים זו שמעתי, כדי להרבות המשכה עש"ה. וע"כ חג"ת דאלו הם חג"ת מבחי' ו"ק, משא"כ אם מלביש לתוך דעליון היה החג"ת מבחי' חב"ד. עי' לעיל בהלבשה לחג"ת דעליון.

:

     ובהמבואר לעיל תבין היטב שכל הסת"א דתחתון מוכרח להלביש להסת"ב דעליון, כי בעת ההזדככות דבחי"ד (כמו אבידת המאכלת הנ"ל) מוכרח אמנם להמשך בחי' מסך אחר ופה אל ראשו שישמש לו לגבול ולהלנשת או"ח של ע"ס דראש בעדו, כי אין לך פרצוף שאין לו ראש. ועוד, כי תיכף כשיצא הכתר הא' יצאו עמו כל הכתרים ואפי' כתר דמלכות דעשיה, וא"כ מוכרח שוב להמשיך המסך הכולל בכלי מלכות הכולל המכונה פה כנ"ל, אלא בהזדככות על בחי"ג שיש לו ג"כ בחי' הגבול דעד פה תבוא ולא תוסיף, כמו פה דראש דהתפ"א, אלא שנפקע ממנו העביות הקשה דבחי"ד הסותר לכל האו"פ, דהיינו האו"ח הבא ממעלה למטה המכונה גוף, אלא מסך כזה המקיים עכ"פ לאותו האו"פ שכבר נמשך בגוף דהעליון בהתפ"א.
    וכבר ידעת סוד הסתכלות ב':
    שה"ס או"ח העולה מתתא לעילא אחר שכבר התפשט מעילא לתתא (ע"ע הסת"א הסת"ב). ובזה תבין אשר באותו הפרק שמתחיל ההזדככות דבחי"ד היה מתחיל עמו יחד גם בחי' הסת"ב, אשר בהגמרו לעלות בא אח"ז התפשטות דבחי"ג, דהיינו בחי' פה חדש ומסך חדש המעלה או"ח לע"ס דראש. הנה ודאי שראש הקדום לא נעלם ח"ו אלא שנשאר במקומו נבחי' ראש להעליון, וזה הראש החדש דבחי"ג שיצא עתה מתוך שהוא יכול לקיים את האו"פ דגוף, דהיינו האו"ה שממעלה למטה דהעליון, ע"כ נבחן שמלבישו שמה ומקומו מתחיל מעט למעלה מהסת"ב דעליון, כי הסת"ב דעליון הוא בחזה שלו עצמו דהיינו התחלת הסתלקות דבחי"ד כנ"ל, מש"כ קביעת המסך והפה דעליון מתחיל ממקום המעמד דנחי"ג שהוא ודאי למעלה מבחי"ד, אלא מתוך שבחי"ד נעלמת כנ"ל אינה עולה בשם רק בחי"ג בלבד, וע"כ אנו אומרים שהסת"א דעליון מתחיל במקום הסת"ב דעליון והבן.

:

     ה"ס הנטיות ההפכיות, דהיינו פעם ברגל הימיני ופעם ברגל השמאלי, בסוד ימינא ושמאלא וביניהו כלה בקישוטין אזלא שנק' הליכות עולם, כי ע"י הליכות הללו זוכים לקבל פני רבו בא"ה והיו עיניך רואות את מוריך. באופן, אשר קבלת פנים: איננה באה זולת בהקדם הליכות הנ"ל מרובות.
     רגלים : מלשון מרגלים שלפעמים מאמינים ולפעמים מפחדים, בסו"ה כי חזק הוא ממנו, אלא הצדיקים דביקים בגופא דמלכא, דהיינו מטבור ולמעלה, ובזה קונים רגלים לדבר מכח הקדושה, בסו"ה וישא יעקב רגליו, שהגוף נשא הרגלים. ובזה תבין סוד השמלה שלקחו שם ויפת לכסות ערות אביהם, בסוד אחורים: כמ"ש וילכו אחורנית וכו' ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו, דהיינו שהן ההליכות והן הקבלת פנים היו בסוד למפרע שנק' אחורנית, שבזה נתעורו החיצונים.

:
ואח"כ מעלים מ"ן (ע"ע עליה וירידה).
:

    הסת"א ה"ס השגת האור וירא ה' כי סר לראות ויאמר וכו', כנ"ל שזה היה לשרשי כלים שהרי כתוב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט. אכן משם יוצאים ע"ס של ראש כי כל העתיד נכלל שמה בהתחלה אלא בלי התלבשות כי אין שם עוד שום כלי. וסוד הסת"ב ה"ס מ"ש ז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט כי אז נגמרו הכלים ולפיכך המה נק' ע"ס דגופא.
    וע"ז תבין למה הסתלקות אינו נוהג בראש (ע"ע ע"ס), וגדר האור של הסת"א הוא באו"י ביחוד, כי פעולת וחשיבות או"ח אינו ניכר עדיין וגדר האור של הסת"ב הוא באו"ח (ע"ע משה).

:

    ה"ס התפשטות אור העליון על המסך, ובסוד זווג דהכאה על המסך מעלה או"ח מהמסך ולמעלה ומלבנישו. אשר ה"ב כח"ב זו"ן נבחנים באור ההאסכלות ונק' ע"ס דאוד ישר ג"ע אח"פ, וה' נחי' כח"ב זו"ן הנבחנים באו"ח נק' ע"ס דאו"ח כנודע.
    הסתר פנים: וה"ס נבואת משה במראה אליו אתודע וארמז הדברים בס"ד מראה הסנה שכתוב וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה וכו' ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים ותמצא בכתוב הזה סוד הסתכלות: וירא ה'. וסוד הבלים היוצים דרך נקב' ראש בסו"ה משה משה. וסוד תיקון המסכים: בסו"ה ויאמר הנני. וסוד האמירה דהיינו דבר הנבואה: בסו"ה ויאמר אל תקרב הלום.

:

    מהעין לא נמשך הבל אלא הסתכלות לבד. פי', שסוד הבל הוא אור העצמות שנחשך על הבינה מצד הפיכת פניה לחסדים להכתר, ואור חשוב זה קיבל הא"ח בסוד וירא אלקים את כנודע, וא"כ מתחיל החבל מן האזן ולא ח"ו מהעינים.
    גם ז"ס שהראיה עצמה לא נמשך למטה אלא מאיר ממקומו בסוד או"מ, והוא משום שאחורים דבינה מכסין עליו כנ"ל, ואפי' אחר זווג דהכאה נשארה ההארה הזאת רק בבחי' מקיף לנר"ן ולא לפנימיותם והבן. (ע"ע הבלי אח"פ וע"ע אח"פ).

:

    הסתכלות א' הם התפשטות הע"ס של ראש, שאינו מספיק לגלות כלים (ע"ע ראש). ולכן להאסתכלות ב' צריכים דהיינו התפשטות הע"ס של התוך (ע"ע תוך).
    הסתכלות : פירושו זווג, דהיינו הכאת אור העליון בהמסך, שזה מעלה או"ח, (ע"ע אור ההסתכלות).

:

כאן כשחזר או"ח והעביות דבחי"ד הנה חוזר בכח הסתלקויות החזקות האלו ומגלה ע"ס דכתר, כנודע דאו"ח דבחי"ד מלביש עד הכתר מתחילה בהסת"א כמראש, ואח"כ בהסת"ב (סוד זו"ן דחיה) שה"ס אור דגדלות חכמה. ואח"כ חוזר ומזדכך ומופיע המסך דבחי"ב שה"ס העביות, אשר בזיכוכו נמצא שמעורר העביות דבחי"ד כנ"ל. אכן כייל לן הרב אשר רשימו דבחי' אחרונה נעלמת תמיד, וע"כ לא יכלה עתה העביות דבחי"ד לחזור ולהתעורר ומקומה נטלה העביות דבחי"א, כלומר אותה העביות המתבאר בסוד הטוטפות בין עיניך והבחי"ג שה"ס גדלות החכמה ויצא פרצוף ע"ב ונפסק על הטבור, כלומר שנתעלם הרשימו דבחי"ד. במלה אחת, שחזרו ונתחדשו אותן ב' הפרצופין הראשונים, (ראש ותוך דמקוה) כי גילוי הסתלקויות החזקות דבחי"ד (במקוה"נ ז"א דז"א) חזר ועורר הסת"א והסת"ב דכתר, (ע"ד שנתבאר בראש מקוה) והזדככותו כבתחילה מכח השלימות דחסדי דוד דכתר האניל לבחי"א ובחי"ג קטנות וגדלות דחכמה, והזדככות דבחי"ג עורר למסך דבחי"ב והזדככות דבחי"ב אמנם לא עוררה לבחי"ד כמבתחילה כי רשימו דבחי' אחרונה אינה מתעוררת עוד, וע"כ בא במקומה הבחי"ג בסוד מסך דטוטפות.

:

שורשו הוא בראש מקוה בסו"ה ויאמר ;משה משה, וז"ס מ"ש בזוהר משה משה לא פסיק טעמא. פי', שתמיד ענינו אחד, וכמו :שורש בראש מקוה נעשו כל הכלי קבלה בסוד ההסתלקות המרובה משה משה, כן בכל המדרגות כל הכלים נעשו בבחי' הסתלקות דוקא או בצלצלי שמע או בצלצלי תרועה. ובזה מובן המראה לטוטפות בין עיניך.

:

ה"ע הסתלקות האור העליון מפאת הזדככות המסך, (ע"ע הזדככות). ונוהג רק בהסתכלות ב' שנק' גוף ואינו נוהג בהסת"א שנק' ראש, (וע"ע ראש).

:

    (ע"ע הכאות או"פ ואו"מ) נתבאר שם איך כל מהותה של בחי"ד אינה רק קיבוץ דג' בחי' של עביות מג' בחי' הקודמים ובתוספות דעביותה עצמה. גם נתבאר איך הופעת האו"ח מתוך זווג דהכאה מבטל תיכף את כל עביותה דבחי"ב עש"ה. והנה נמשך מזה אשר גם הבחי"ד אובדת שיעור חשוב מהעביות שבה, דהיינו כל אותם חלקי עביות וקשיות שהיו בה מבחי"ב, שזה גורם להזדככות המסך וביטול הזווג דהכאה לגמרי, משום שבטל כח הקשיות והעיכוב ואין כאן עוד שום הכאה דאור העליון בהמסך, ואע"פ שמסיבת ביטול עביות דבחי"ב אינו נעלם רק מקצת העביות וקשיות דבחי"ד, אמנם אין ענין מקצת נוהג ברוחניות ודומה כמ"ש נדר שהותר מקצתו הותר כולו, באופן ששיבת החו"ב פב"פ דהיינו התפשטותו של אור החכמה באו"פ אל הנאצל הוא נבחן למכה באו"מ, דהיינו שמבטל וגורע מחלקי העביות דבחי"ד והמסך עד שנעלם כולו ומתפרק הזווג דהכאח מהפרצוף, וממילא מתבטל כל האו"ח ועמו גם אור החכמה המסובב ע"י או"ח, וזהו המכונה הכאות או"מ ואו"פ זב"ז עד שמסתלקים שניהם מהנאצל כמבואר. ומה שנק' הכאות לשון רבים יורה שלא בפעם א' קרה ההסתלקות הזה האמור, אלא נבחן שהולך ומסתלק בסדר המדרגות כמ"ש בערך: הויה בריבוע.
     וענין הכאה מובן תמיד באורות ההפיכים זה מזה, וגם כאן האו"פ דהיינו אור החכמה מתעצם רק בכלים היותר זכים, דהיינו אחר ביטול האחורים כולו דבחי"ב ואו"ח מתגדל ויוצא רק מכלים היותר עבים: מבחי"ד קומת כתר, ומבחי"ג מתקטן לחכמה, וכו', וע"כ המה מכים ומבטשים זה בזה כמ"ש בהויה בריבוע ע"ש, שהביטוש הזה מתגלגל על ארבע קומות עד שהמסך שנק' או"מ מתלבש כולו ועמו גם אור החכמה שנק' או"פ ע"ש. באופן שאו"פ ואו"מ תלויים זה בזה ונדחים זה מזה.

:

     ונודע, שכל ענין הסתלקות האורות אינו נוהג בראש זולת בהגוף של המדרגה (ע"ע הסתלקות אינו נוהג בראש) דהיינו מפה דראש עד הטבור דאותו פרצוף, שהפה ה"ס המלכות של הע"ס דראש ובחי' כתר אל הע"ס דגוף, שממנח מתחילים הכלים להגלות, כי הע"ס דהסתכלות א' שנק' ראש המדרגה מגולים בלי שום כלים, כי הכלים נמשכים רק מבחי"ד דהיינו המלכות שלו שנק' פה, שמלכות הזאת מתפשטת בעביותה עצמה לעשרה כלים שהם ד' בחי': חו"ב וז"א ומלכות, ואח"כ מתפשט שם אור העליון לבחי' זווג דהכאה על המסך המתוקן במלכות דמלכות הזאת הנק' טבור ועולה או"ח ומלביש על או העליון המתפשט שם, ובזה נשלמו הע"ס דאו"י ואו"א דגוף הפרצוף. כלומר, שהעצמות מלובש בכלים. וה"ס הסתכלות חב' הגומר הכלים משא"כ הע"ס דאו"י ואו"ח שבהסתכלות הראשון שהמה למעלה מפה, כלומר מבחי"ד שהוא המלכות שבספירות ההם אי אפשר שיהיו להם כלום (עי' שם היטב).
      ובהאמור מובן, אשר ענין עליית המסך למאציל הנ"ל הוא לבחי' המלכות של ראש שנק' פה שהוא המאציל ושורש כתר להתפשטות הגוף כאמור. והנה שם נמצאים הט"ס ראשונות שה"ס אור העליון המזדווג בהמסך המתוקן בהפה, שהוא מגולה לגמרי בלי שום כלי כנ"ל.
      ולפיכך בשעה שהמסך מזדכך לגמרי שנבחן שנתעלה לבחי' הכתר שה"ס הפה דראש, הרי אור העליון שוב פוגש בהמסך שעלה, ומתוך שבחי"ב דאור העליון נמצאת שמה בעביותה הראויה לה משום שבד' בחי' דראש לא היה שם שום הזדככות והסתלקות כלל (ע"ע הסתלקות אינו נוהג בראש). נמצא שהעביות דבחי"ב מתפשט בחזרה אל המסך, ומתוך שהמסך כלול בעצמו מג' רשימות חכמה בינה ז"א הנשארים אחר הסתלקות (ע"ע אור תגין) שכל טעם זיכוכם היה משום ההעלם של העביות דבחי"ב כנ"ל, (ע"ע הסתלקות א'). נמצא עתה אחר עליית המסך להפה של ראש שבחי"ב דאור העליון חוזרת שוב ומתפשטת אליו, אשר כל רשימותיו חוזרים ומתעוררים ומתחדשים בעביותם כמו שהיו בטרם ההסתלקות, ונבחן שהמסך קנה שם בחי' עביות דבחי"ג, אשר אור העליון המכה עליו מעלה קומת ע"ס דאו"י ואו"ח עד החכמה.
      אמנם נחסר מקומת כתר, והוא משום שבחי"ד שבמסך לא השאירה אחריה שום רשימו (ע"ע אור תגין) ואינה כלולה משום זה באותו המסך שנתעלה לפה וע"כ אינה יכולה להתעורר בסבת חידוש עביות דבחי"ב של ראש והן היטב.
      והנה נתבאר ענין הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע, דהיינו התעלות המסך בסדר זיכוכו מדרגא לדרגא עד שמגיע להפה שה"ס הכתר דגופא והמאציל, אשר משום זה חוזר ומתעבה ונעשה מוכשר לזווג עם אור העליון ומתפשט בהתפשטות ב' בשפע חדוה כמבואר.

:

    (מרשב"י בראשית דף י"א) כי כל ההבחן שבין ראש לגוף הוא משום שבראש אין כלים רק שרשים לכלים ובגוף יוצאים הכלים (ע"ע ראש). ונודע שכל אלו ההבחנות שאנו מבחינים בד' בחי' סל אור העליון אינם במהות האור העליון רק בדרך הקבלה של הנאצל (ע"ע אור העליון). ולפיכך הבחי"א והבחי"ב שהמה נבחנים לאב"א ושהבחי"ב מפסיקה משום עביותה על הבחי"א, כל הבחנה הזאת אמורה בדרך הקבלה של הנאצל.
    אמנם במהות האור העליון אין בחי"ב מפסיקה כלל על בחי"א, ולפיכך כל עוד שאור העליון לא נתלבש בפנימיות הכלים דהיינו בהיותם בע"ס או"י ואו"ח מהסתכלות הראשון שנק' ראש, אינו ענין כלל לומר שהאו"ח ה ע ולה משיב את החו"ב פב"פ ובחי"ב בטלה והלכה לה כנ"ל בערך: הסתלקות א'. כי שם בראש אשר החו"ב אלן מגולים אינם נמצאים באחורים כלל ואין שום הפרש בין אור דחכמה אל אור דחסדים, ולפיכך ענין הלבשת או"ח העולה על ע"ס דראש ומלבישו. הנה זה אמור שפועל בזה אשר אח"כ שיתפשט אור העליון אל הנאצל דהיינו אל כלי מלכות, לא תפסיק עביות הבינה על החכמה, אולם בט"ס ראשונות של ראש גופיה אינם צריכים לעזרת האו"ח שישיבו החו"ב פב"פ ותתבטל העביות דבחי"ב, משום דבחי"ב אינה מפסקת שם בהיותה עוד למעלה מכלים, באופן שבחי"ב נשארת בראש על תפקידה בהמשכת אור דחסדים כלפי קבלת הנאצל ואינה מתפעלת כלום לקבל איזה שינוי מתוך עליית האו"ח, כי האו"ח רחוק בתכלית מן האו"י להיות שורשו יוצא ומתחיל מתחת האורות, כלומר מבחי"ד הרחוקה מאור העליון של ראש מקצה אל הקצה בהיותה מוטבעת בתכלית הרחקה שלא לקבל מהאור העליון והיא ריקנית מאור העליון והיא בחינת חלל פנוי מצמצום א' ואילך, וע"כ אפי' האו"ח העולה ממנה נמצא מרוחק מאוד שלא יתכן כלל לומר ולהבחין איזה יחס משותף ביניהם. וזהו שאנו מכנים שאו"פ רחוק מהמקיף או שהאורות קדמו לכלים.
    אלא אח"כ שכלי מלכות של ראש מתפשטת מינה ובה בע"ס להסתכלות שניה על המסך המתוקן במלכות דמלכות אשר אז נבחן אור העליון שיורד ומתפשט בד' הבחי' בתוך הד' כלים חו"ב זו"ן דהתפשטות עביות המלכות (ע"ע כח"ב זו"נ). שמה מתחיל ההכר אחורים בין חו"ב אשר אור החכמה נפסקת ע"י עביותה של הבינה ואינה יכולה להתפשט בתוך הכלים ההם עד שנעשה זווג דהכאה והעלאת או"ח, ובזה נעשה יחס קרוב מאוד בין אור החכמה אל או"ח כי מתקשרים זה בזה, להיות אור החכמה לא יוכל להתפשט בלי עזרת או"ח המלבישה וע"כ נעשה שם בחי' הכאת או"מ על או"פ ואו"פ על או"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ). עד שמסתלק האוי"ח ועמו יחד גם האור ישר, משא"כ בע"ס דראש ששם המה רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק כמבואר.

:

     (ע"ע הויה בריבוע) הנה מקורה של הסתלקות הנוהג באורות העליונים הוא מפאת הזדככות המסך הגורם להתמעטות שיור קומה דאו"ח המכונה או"מ, שמיעוט קומח דאו"ח מושך אחריו שיתמעט ג"כ באותה המדה שיעור קומח של או"י המכונה או"פ (ע"ע הכאת או"פ בוא"מ) . ודבר הזדככות המסך נמשך מתוך האו"ח עצמו שהמסך מעלה, כי האו"ח הזה העולה מאליו דהיינו מתוך הכאתו של אור העליון עליו, נבחן שהוא מבטל את המשכת חסדים שבבחי"ב (ע"ע ד' בחי' דאו"י), היות שאותו האור דחסדים נמשך עתה בהנאצל מאליו מתוך ההכאה בהמסך, וא"כ נעשה פעולת הבחי"ב כמו פועל בטל, ולפיכך חוזר הבחי"ב למקורו לבחי"א ונעלם כל עביותה דבחי"ב, ובזה נפתח הבחי"א מאחורים דבחי"ב שיכול להתפשט בכל הנאצל (ע"ע הסתלקות א'). ומתוך שעביות דבחי"ב הוא השורש דבחי"ד ונותנת חלק אל עביותה, מובן מאליו שבהתבטל העביות דבחי"ב גורם להתעלם באותו השיעור מהעביות דבחי"ד, ונמצא שמזדכך המסך משיעור הקצוב אל בחי"ד שעי"ז מתמעט כח ההתנגדות שבה על אור העליון ונתקטן שיעור החוזק שבזווג דהכאה וממילא נתקטן שיעור קומה של או"ח העולה מזווג הזה. וקטנות קומה דאו"ח מושך אחריו קטנות קומה דאו"י כמ"ש שם, ומתוך שאין ענין מקצת נוהג ברוחניות ע"ד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ע"כ כיון שנעשה מקצת הזיכוך בהמסך מוכרח תכף להסתלק כולו ומתפרק לגמרי אותו הזווג דהכאה, שעמו מסתלקין כל האורות כמ"ש שם.
      הסתלקות ה"ס התעלות מסך: אמנם נבחן אשר גם בהמשך זיכוכו הולך ומקבל זווגים דהכאות -מאור העליון, שמשום זה יוצאים ונאצלים שם ג' מדרגות זה למטה מזה בהמשך זמן זיכוכו, שנק' קומת חכמה קומת בינה קומת ז"א. (ע"ע הויה בריבוע).
      ויש להבין, כמו בדבר זיכוך המסך אשר הגם שהאור הולך ומתעלם עכ"ז המסך כשהוא נבחן ביחסו עצמו הריהו הולך ומתעלה עילוי אחר עילוי כי כל החשיבות שבהעביות הוא ביחס זווג דהכאה והאו"ח. אמנם כלפי עצמו ודאי כל הזך ביותר הוא חשוב יותר ולפיכך כשאנו מבחינים ביחס המסך כלפי עצמו אנו אומרים שהוא מתעלה במדרגות זיכוכו כלומר שנעשה יותר חשוב, וכשמזדכך לבחי"ג נבחן שעלה לבחי' ז"א שבאותו הפרצוף, וכשמזדכך לבחי"ב נבחן שנתעלה לבחי' בינה שבאותו פרצוף, וכשמזדכך לבחי"א נבחן שנתעלה לבחי' חכמה שבאותו פרצוף, ואח"כ שנעלם ממנו גם העביות דבחי"א ונתפרק כל הזווג דהכאה לגמרי, נבחן שעלה לבחי' הכתר שה"ס המאציל דאותו פרצוף מטעם היותו מזוכך לגמרי מכל ד' בחי' העביות בו והבן היטב.

:

אל תערב ענין העלם עם ענין התלבשות, כי התלבשות יורה שנעלם בסבת הבחי' המלבשתו, משא"כ העלמה יכול להיות בסיבת עצמו וכדומה. (ע"ע התלבשות לעיל).

:

הוא נוהג בעת הסתלקות האורות דהסת"ב משום הכאת או"מ באו"פ (ע"ע הכאת או"פ באו"ם). שהמסך מזדכך והזווג דהכאה מתבטל. אמנם נבחן שמסתלק על סדר המדרגה (ע"ע הויה בריבוע). ויוצאים ד' פרצופין זה למטה מזה בהמשך עת זיכוכו, אמנם נק' אור הנקודות ואור אחורים, והוא משום דהמסך והאו"ח הם הולכים ומסתלקים מן התחתונים ואין ענינם להאציל אורות ופרצופין, ודבר אצילותם אותם המדרגות הוא מסבת אור העליון שאינו פוסק מתחתונים אפי' רגע עש"ה, וע"כ אין זה אור הפנים ורחמים משום שאחוריהם לתחתונים כלומר, שאין המסך ואו"ח עומדים אז לקיים האור בהפרצוף, אדרבא שמזדככים ועולים לשרשם, דהיינו שפניהם למאציל כלומר להזדכך לבחי' שורש ומאציל, ומאותו הרגע שהמסך שהוא עקרו של או"ח המלביש ומקיים להאורות מתחיל להזדכך, נבחן אשר האורות הפכו פניהם למעלה, כלומר להסתלק ולהזדכך עד שיבואו למעלה לשורש, משום שאין ענין מקצת נוהג ברוחני וכשרק מתחיל להזדכך מוכרח להזדכך לגמרי מכל עביותו, וע"כ נבחן שתיכף מסלק פניו מלהשפיע לתחתון.

:

     האו"מ ה"ס או"ח המקיף ומלביש את האו"י כמ"ש בשער הכונות בעלינו לשבח עש"ה. והכלי דאו"מ ה"ס המסך המתוקן בכלי המלכות המעלה או"ח בסוד הזווג דהכאה. וכבר ידעת סוד המסך שהוא סוד הצמצום והגבול דכלהו פרצופין בסו"ה עד "פה" תבוא ולא תוסיף. ופה ה"ס הדיבור דאל תקרב, ובסוד שם אל המיוחד מאירים כל האורות העתידים בסו"ה לך לך וכו' הארץ אשר אראך (לעתיד) ואעשך שם לגוי גדול, אמנם ודאי שיש שם או"פ שהרי כתוב ויאמר הוי' אל אברם שהוא לשון הוה, ונודע בפרצופי א"ק שאין שם שיתוף דב' הבחינות בחי"ד ובחי"ב כמו בעולם התיקון, אלא בחי' כלי אחד וקו אחד בלבד שהוא מבחי"ד, גם נודע בסוד הזווג שה"ס הידיעה המוחלטת בכח המסך למניעת האור עד שעושה פיסוק. גם כל ענין האו"ח העולה ומלביש אינו אלא קיבוץ הניצוצין של האסתלקות האורות, (ע"ע זכר זווג).
     והנך מוצא אשר האו"מ והכלי שלו המה ממחשיכי האור ובסוד אל, אכן האו"פ הוא כולו אור מתפשט, וע"ד שאמרו ז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, שהסתרת פניו דמשה ה"ס האו"מ כנ"ל ותמונת ה' יביט הוא ודאי ע"ד או"פ ואין לך קצוות רחוקים יותר מזה. ולפיכך כשהאו"ח נמשך מעילא לתתא מפה דראש לגופא ששם כבר האו"פ מלובש בכלים גמורים, הרי ההן והלאו באים כאחד אלא ע"ד הפח שאסר הוא הפה שהתיר, ולפיכך המה בוטשים זה בזה עד שהאו"מ מתגבר מחמת שהפה הוא באמת כלי המיוחד לאו"מ דהיינו בחי"ד, וע"כ האו"פ מסתלק לשורשו.
     עוד דוגמא מעקדת יצחק שאמר לו הקב"ה העלהו לי לעולה על אחד ההרים אשר אומר (לעתיד שה"ס או"מ) אליך, גם אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (שהוא בהוה ובאו"פ), וכל שומע יבין שהמה הפיכים זל"ז בתכלית כי אם יעלהו לעולה אז יסתלק לגמרי כל האו"פ, דהיינו כל הכלל ישראל היוצאים מיצחק וגם שם אמנם האו"מ גבר והעלהו לעולה, אכן ניצול בקריאת המלאך אל תשלח ידך אל הנער וכו' שזהו כבר בחי' התפ"ב של נבואה ואינה דומה כלל להתפ"א כמובן אלא שז"ס ההזדככות.

:

שבאורות הסדר הוא שהתחתונים נכנסים מתחילה והיפוכו בכלים אשר העליונים מתגלים בתחילה, מתחילה כתר ואח"כ חכמה וכו' לא כבאורות שמתחילה בא הנפש ואח"כ הרוח ואח"כ הנשמה וכו'. ובזה תבין מ"ש (ע"ע ע"ס דחיה) בציור ע"ס דחיה, אשר בחי"א הוא אור ו"ק ובחי"ב אור הבינה ובחי"ג גדלות אור החכמה ובחי"ד סוד גילוי מלכותו על כל הארץ עש"ה. ותבין כי כל זה אמור בערכי האורות, משא"כ בערכי כלים יהיה בחי"א חכמה ובחי"ב בינה ובחי"ג אור ו"ק ובחי"ד מלכות.

:
(ע"ע ע"ס דאו"ח הפכים לאו"י) שורש :ל מיני הפכיות שבכל העלמות והפרצופים והספירות ה"ס האו"י והאו"ח, שהמה הפכים זה לזה מקצה אל הקצה. שהרי האו"י הוא בחי' אור המתלבש ומתדבק בהתחתון והאו"ח הוא האור המסתלק ונפרש מהתחתון, וא"כ אין לך רחוקים באלם יותר מהם, כי הסתכלות הסתלקות : המה ב' האורות ראשיים שבהעולמות, בסו"ה וירא ה' כי סר לראות, שה"ס אור ההסתכלות וס"ה משה משה ה"ס אור הסתלקות והמה הם או"י ואו"ח. וע"כ אתה מצא אשר כתר דאו"ח הוא בחי"ד וחכמה דאו"ח הוא בחי"ג, והוא מטעם התפשתות עם אור הסתלקות, כי הבחי"ד גורם להסתלקות האור עד הכתר שה"ס שכל הנעלם מכל רעיון וממילא מתקבצים הניצוצים וההבלים האוצים עד קומה ההיא. ועד"ז בחי"ג עד החכמה, משא"כ מסך דבחי"ב ובחי"א שאינם פוגמים כלל בהכתר והחכמה אלא באור הבינה וזו"ן, איך אפשר שאור הסתלקות הזה יצטרף פעם לאור הכתר והחכמה (ע"ע או"ח). והיפוכו באו"י שאנו מתחשבים באור הסתכלות, דהיינו בשעת המילוא במה שיש שם מאור העליון הרי בחי"ד לא יש שם מט' ראשונות ולא כלום, כי ע"כ גורמת הסתלקות עד הכתר, ובבחי"ג אין שם אלא בחי' ז"א וע"כ אינו גורם שום פגם בכתר רק עד החכמה, ובחי"ב כבר יש בה גם בינה דאו"י וע"כ אינה פוגמת בהחכמה רק באורה של עצמה לבדה, ובחי"א יש שם גם חכמה דאו"י הפוגם רק באור דחסדים כנודע.
:
(ש"א ע"ב) כל מיני הפסק הנבחן בן הספירות ובין הפרצופון ועולמות הוא בסיבת הבחי"ד שהוא הכלי מלכות המסיימת לכל ספי' ופרצוף, אשר כח הצמצום רכיב עליה שלא לקבל האור בבחי' אחרונה ההיא וע"כ נמצאת ריקנית בלי אור, ונבחנת כמו הפסק בין עליון לתחתון.
:

    וצריך שתדע שמסך דבחי"ג ה"ס מסך מעורב עם בחי"ד אלא בלי צורה מפורשה אלא כמו שהופיע באו"י דבחי"א בצורת הטוטפות, וכל ההפרש מבחי"ג לבחי"א הוא שעביות דבחי"ג גורם להסתלקות אור הפנים והראש וע"כ כחה יפה להמשיך הראש, משא"כ מסך דעביות בחי"א גורם להסתלקות ו"ק מפני שאור דחסדים אינם צריכים לראש, וע"כ אינו ממשיך רק אור דו"ק וע"כ אין שם הבל כמו באח"פ וע"כ נק' הבחי"א הסתכלות דק.
   
הפרש מעביות בחי"ב לבחי"ג: וא"כ חוזר חוק ההזדככות הנ"ל גם על פרצוף ע"ב, מטעם מילוי תפקידו לבלי הוספה כנ"ל בסוד מה תוסיף לו, ואז מופיע פרצוף ס"ג על מסך דבחי"ב. וההפרש מבחי"ב לבחי"ג הוא, כי בחי"ג מעורב בכח דבחי"ד אלא נעלם בה בסוד שנפסק על הטבור ואין לו נה"י, משא"כ בחי"ב הוא סוד מי דקיימא לשאלה ואין לה מבחי"ד שום זכר לגמרי ובסוד ביאור היולי דחכמתא בלבד וע"כ יש לה פתרון, אלא מכח שדוחית לאור הפנים ע"כ כוחה יפה לאור הבחי"ד בצורתה להדיא כבחרושת הגויים. (ע"ע מסך דבחי"ב) (עי' היטב ד' בחי' המסך ותשכח ברירו דמלה).
    אח"כ כשהולך בדרגת זיכוכו והגיע על בחי"ב, כי גם בחי"ג שהוא עביות דכלי ז"א הנק' ו' דהויה גם היא נעלמה, הנה עדיין אור העליון אינו פוסק אלא ממשיך בהכאתו על המסך דבחי"ב הנשאר, אמנם מתוך שהעביות וכח התנגדות דהמסך נתקטן הרי נתמעט ג"כ כח דזווג דהכאה ועמו גם הקומה דאו"ח כנ"ל, ונבחן עתה שנאבד לו בחי' אחת נוספת דהיינו קומת חכמה ועמד על קומת בינה, מפני שחסר לו עתה ב' בחי' של עביות דהיינו בחי"ד ובחי"ג הנק' ה"ת וואו דשם הויה, ונשאר רק בב' אותיות י"ח.

:

(ע"ח ש"ג פ"ב) ה"ס בחי"ד נקודה דעוה"ז, חיצוניות וסוף לכל העולמות.

:

     בל תטעה שרגלי א"ק במקום מדומה גשמי עומדים, אלא כל בחי' אחרונה של המלכות דהיינו דרגתה הג' החותכת גם על או"ח, נק' הר הזיתים בכל עולם ועולם. ויש כאן מובן עמוק בשם הזה שאין כאן המקום לפרשו. ומזה תבין שגם בהר הגשמי שלפנינו בעוה"ז הנק' הר הזיתים, יש לו ג""כ יחס שאול בשייכות לשם הזה, שזסו"ה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים.
      ועם זה אין שום חיוב שהמכנה את ההר הגשמי הזה בשם הר הזיתים שיהי' נביא או בעל השגה שהרגיש שייכותו לבחי' אחרונה דמלכות שמשום יחס הזה קראו כן, אלא יכול להיות שמכנה שם הזה היה איש גס ואפי' עובד ע"ז, והוא משום שהדיבור מתת אלקים הוא והוכן בהשואה אחת לכל מין האדם וע"כ כולם רק שליחי אלקים המה בהשתמשותם הזה. וכל ההבחן בין מכובד לשפל בשמוש של הדיבור הוא רק בערך הדעת, שבעל הדבור מרגיש בדיבוריו, אשר ההמון מרגישים הבנות קלי הערך בדיבוריהם, והמכובדים בעיני אלקים הוא מעניק אותם להבין סופי ההבנות שישנם בכל מלה ודבור.
      ולפיכך מובן שאם בעל השגה קרא שם ההר הזה ודאי שהבין שלימות הבנתו של השם הזה, ואם איזה נבזה קראו כן ודאי שהיה לו איזה הבנה מקלי הערך דהיינו שהזדמן לו איזה מקרה שראה שאדמתו יפה לזיתים או ראה שגדלים עליו זיתים מרובים וכדומה, סוף סוף שעשה שליחותו כחפץ המשלחו, כי הדיבור מעשה אלקים הוא בכל לשון שאתה שומע.

:

     מלשון הכתוב ולא יכנף עוד מוריך וכף. והר מלשון המהרהר אחר רבו (מורו) כאלו מהרהר אחר השכינה. וז"ס מסך דג"ר.
     וענין הר סיני: ה"ס מסך דו"ק, אבל הג"ר היו שם בשלימות וכמ"ש חז"ל שירדה בו שנאה לאומות העולם, שז"ס סיתום חסדים ובסוד היולי דעבידתא שנמשך משנאת הדת שכ"ז נגלה ובא מהסיתום חסדים.
     אין הרים אלא אבות: כלומר שורשים לכל זרע ברך ה', בסו"ה אשר יאמר חיום בהר ה' יראה כי ע"י הר נעשה שר (משה ואו"ח וכלי קבלה).
     וז"ס הר ועיבור: כי הר ה"ס מסך א' ועיבור ה"ס התכפלות ב' מסכים בבת אחת, ע"ד עזאזל שמשתלח בהמדבר והנשמה וחושך דמדבר מכסה ומעלים העזאזל (שיעור דבחי"ד). ואז מתתקן (שעיר דבחי"ד) אאב"ח הא"ל.

:
ע"ע הכאת הסלע
:

וזסו"ה גשה נא ואמושך בני, כי המישוש הנמשך מהעור של הגוף הוא תכלית הבירור, משום שכל הכלים שבהגוף לוקחים חלק בבירור הזה, משא"כ חושי רשר"ד הרי כוחם צרורים רק במקומות מיוחדים וע"כ חוש ההרגש יפה מהם. גם ז"ס וימש חשך דהיינו בבירור הגמור שהוא חושך ולא אור והבן, אמנם אינו ארוך כלומר חסר קומה, שאינו מברר דברים הגבוהים דהיינו הגוונים והקולות והריחות וכו'.

:

    הוא ענין חוש המישוש (בסו"ה גשה נא ואמושך בני) כבגשמיות, וה"ס או"מ המכח על חמסך שבכלי מלכות ומיחד כל הכלים לאחד, באופן שכל ה' כלים שבפרצוף הנקראים מוחא עצמות גידין בשר עור נכנסים כולם ביחד בשוה באותח ההארה. והטעם משום שאו"י הנמשך ממוחא מכה על המסך שבעור הפרצוף, וע"ז עולה האו"ח מן העור ומגיע למוחא.
    ההבחן בין חושי רשר"ט לחוש ההרגש והמישוש הוא, כי הרשר"ט ה"ס ארוך וצר כלומר שכוחם ארוך ובירורם מגיע לכל הדברים, אמנם צר משום שלא כל הכלים של הפרצוף נכנסים בבירור הדברים רק מקומות מיוחדים, כמו עין אוזן חוטם חיך, וע"כ אין עוד בהם שלימות הבירור.
    משא"כ חוש המישוש הוא רחב שכל הכלים שבפרצוף נכנס בבירורם כנ"ל, אמנם קצר כלומר שאין כח הבירור שבהם מגיע לכל הענינים, דהיינו בירורים דגוונים וקולות וכדומה.

:
שיעור השגת האדם נמדד בדיוק נמרץ לפי שיעור היגעה אחריה שהוא יכול לסבול, באופן שאם אדם אומר ומיאש א"ע מלהבין איזה דבר, פירוש הענין שהוא מרגיש בעצמו שאין לו היכולת והסבלנות לסבול את רוב היגיעה שצריך לאותו דבר. באופן שהאומר איני יכול להנין, הוא איני יכול עוד לסבול.
:

כל המשפיע משפיע בדבר חיותו עב תביניהו בסו"ה ובורא חושך ובסוד או"ח העולה מתוך הכאה, שה"ס הסתלקות האור וחושך, דהיינו דבר עב בתכלית האפשרות. וסוד בוא ראה היינו סוד העינים שהם הדבר היותר זך בהפרצוף, כי כלה שעיניה יפות כל גופה אינו צריך בדיקה. ונמצא אשר כל המקובל מקבל בהדבר היותר זך דהיינו העינים כמבואר, באופן שהדבר היותר עב ה"ס החושך המוחלט ודבר היותר זך ה"ס העינים.

:

     ב' דרכים נוהגים בהשתלשלות המדרגות, הא' הוא בבחי' הפריה כלומר שמדרגה אחת הולכת ומתפשטת לשלשלת ארוכה של ענפים משונים שיוצאים זה מזה בהתחיבות של קודם ונמשך עילה ועלול עד אין קץ. ודרך הב' הוא בבחי' רביה כלומר שהמדרגות מתחלקות זה מזה לצורות נבדלות זו מזו ונפרדות לגמרי אחת מחברתה בלי שום קשר ויחס ישר, וכן מתכפלות ומתרבות לאלפים ולרבבות עד אן קץ ושיעור, והבנה הזאת היא החמורה שבחכמת האמת אשד רבים המה הנכשלים בה מפני אי היכולת להבין ענין הריבוי וההשתלשלות בלי דמיונות של מקום וזמן, וע"כ מערבים חול בקודש ומתבלבלים, שמשום זה נמצאים מחוץ להיכל החכמה ולא יוכלו למצוא הפתח.
      ובראשונה צריכים להבין, שהגם שאין לנו שום מבוא להרהר ולחשוב בדבר מה בלי צבת הדמיוני המוגבל במקומות וזמנים עכ"ז אל לנו להחליט משום זה להכחיש את מציאות הרוחניות, דהיינו אותה המציאות שהוא בן חורין לגמרי מגבולי הזמן והמקום. ונקח את השכל שלנו, כלומר קיבוץ ההשכלות הצרור ומשומר במוחותינו, אשר הגם שכל מושכל ומושכל הגיע אלינו בעזרת הדמיון וע"פ דרכיו וחוקיו בהקפים ממקומות וזמנים, ע"ז השכליות עצמם בכל דרכיהם באים ומתקבצים לתוך מוחותינו מופשטים לגמרי מדרכי הדמיון, כלומר שהמה בני חורין לגמרי מגבולים הקשים האלו המדומים בהדמיון, שהרי אינם תופסים שום מקום במוחותינו. וראיה ע"ז, שאם היו מחוייבים לאיזה שיעור של מקום היה המוח צריך לילך ולהתגדל בשטח ובמשקל כפי שיעור המושכלות שמאסף לתוכו, אולם אינו כן שהרי עינינו הרואות שמוחות של אנשים הולכים ומתקטנים לאחר עשרים שנה אע"פ שאז מתחילים המושכלות להתרבות. מכאן תמצא הקש אמיתי למציאות הרוחנית שאינו תופש מקום ולא זמן, ואע"פ שאין לנו מבוא להבינו ומכ"ש להתעסק בו רק בדרכים שאולים מדרכי הדמיון אן זה חשוב כלל, כי דרכים אלו המה רק צבת לאחיזה עולם אחר האחיזה והשגה אינך מוכרח כלל להצבת השעל רק תשאירם בטהרתם כמות שהם באמת. ואחר ההסברה האמורה נבאר ענין ב' אופני השתלשלות הנ"ל ההפריה הרביה באופנים הראויים לשכליות מופשטות.
      שורשי ההשתלשלות: הם ד' הבחי' הנודעים הכלול ויוצאים באור העליון גופיה, שהם חכמה ובינה ת"ת ומלכות הנק' ע"ס דאור ישר, שענינם מבואר בד' בחי' דאו"י עש"ה, (ע"ע ד' בחי' דוא"י). 
      קוטב ההשתלשלות: הוא חוק ההזדככות הנוהג במסך שבכלי המלכות, (ע"ע הזדככות) היות שמהצמצום ואילך לא יצוייר עוד בחי' אור העליון הפשוט שיופיע בעולמות, אלא כל הארה מורכבת מב' בחי' אור, דהיינו אורו ית' העליון הנק' אור העצמות או אור החכמה המורכב ומלובש באור חוזר העולה ע"י הפגישה של אור העליון עם המסך שבכלי מלכות. (ע"ע מסך) אשר מפגישה הזאת מתחדש ונולד האו"ח העולה ומלביש על אור העליון, שנמצא אור העליון נאחז בהנאצל באותו השיעור גדלות של אור החוזר לא פחות ולא יותר. וע"כ מכונה המסך הזה בשם קו המדה כי במקום שנסתיים קומת האור חוזר שם מסתיים ג"כ שיעור אחיזת הנאצל באור העליון, כי אור העליון הפשוט כלומר בלי ההתלבשות באו"ח ובכלים אינו בגדר האפשרות להיות מושג לשום נברא ונאצל (ע"ע כלי)
      רת"ס: ג' מדרגות הללו הם המתחייבות בכל מדרגה פרטית משום שאין זה אלא השתלמות של מדרגה אחת ושל הארה אחת. והוא מטעם, שאין המסך שבכלי מלכות הנ"ל נגמר על היכנו בטרם שמשתלשל לג' מדרגות הללו, כי בהסתכלות הראשונה דהיינו בהתפשטות אור העליון על ארבע בחינותיו עד לפגישה בהמסך המעכב עליו שמהכאה זו נולד ועולה האו"ח המלביש על אור העליון, הנה בפעם א' אין הכלים נגמרים שיהיו ראויים להלביש את אור העליון, והוא משום שהאורות קודומים להמסך ואין העביות שבכלי מלכות יכולה להגביה א"ע ממטה למעלה, ולפיכך העביות הזו מתפשטת עם ד' בחינות שבאור העליון פעם שנית עד שנעשה הכאה בהמסך דבחי"ד של הסתכלות הב' ומעלה או"ח שמלבישו ממטה למעלה שבזה נגמרים הכלים של הפרצוף, משום שהמסך והעביות קודומים לאורות הללו של הסתכלות השניה, כלומר שאו"ח העולה מהמסך שבהסתכלות הראשון הוא הגורם להתפשטות המסך ממטה למעלה עם אור העליון להסתכלות השניה, ומתוך שהמסך הוא הגורם והאב להסתכלות זו ע"כ העביות והקשיות שלו מקבל אותו ומלבישו מכל צדדיו ממעלה למטה, (ע"ע מלבוש זך).
      והגה נתבארו ב' המדרגות, דהיינו מדרגות ע"ס דהסתכלות א' המכונה ראש, ומדרגות הע"ס דהסת"ב המכונה תוך וגוף.
      וכמו שהמלכות דהסת"א דהיינו מלכות דראש התפשטה לעשרה מלכיות מינה ובה עד למלכות דמלכות הנק' טבור, כן הטבור הזה שהוא מלכות של מדרגת התוך שגם כאן העלה המלכות הזאת ע"ס דאו"ח, ע"כ גם היא מתפשטת מלמעלה למטה מינה ובה לעשר מלכיות עד לאצבעות הרגלים שהוא בחי' מלכות דטבור, דהיינו מלכות דמלכות המלכות.
      וטעם הדבר, משום שאותה המלכות שבה נעשה זווג דהכאה ומעלית או"ח על הע"ס דאו"י נכללת בעצמה מכל הגדלות והתפשטות האור חוזר הזה על ע"ס דאו"י ההם, משום שהמלכות היא השורש המולידה אותם והע"ס דאו"ח המה הענפים שלה, וכלל הוא אשר כל מה שיש בענפים מחויב להיות בשורש כי אין לך נותן מה שאין בו, ולפיכך גם המלכות עצמה מרויחה מכח הזווג דהכאה שמתרחבת ומתפשטת לע"ס מינה ובה ממש כאותו השיעור של או"ח העולה ממטה למעלה על האור העליון.
      וזהו הטעם של התפשטות מלכות של ראש עד הטבור דגופא, וזהו הטעם דהתפשטות מלכות דגופא דהיינו הטבור עד סיום רגלים.
      אלא שיש ביניהם חילוק גדול, כי בהתפשטות של המלכות דראש נמשך גם אור העליון בתוכיותה עד לזווג דהכאה המלכות דמלכות הזאת, מטעם כי לא נגמר המסך המסיים במלכות דראש בטרם שהמסך הזה יורד ומתתקן בבחי"ד של התפשטות עביות המלכות בעצמה, שזה מכונה שהכלים יקדמו להאורות, וע"כ נבחן המלכות של ראש רק בבחי' כתר המלכות, וע"כ אין כח במסך המתוקן שם לסיים ולחתוך באור העליון שלא יתפשט עוד, עד שהמלכות של ראש מתפשטת בעצמה מינה ובה לעשרה מלכיות כנ"ל ומתתקן המסך בבחי' אחרונה דהתפשטות המלכות, אז קנה המסך שלימותו מכח הצמצום והוא חותך ומסיים על אור העליון.
      ונמצא, אשר בע"ס דמדרגת הסוף הנמשכים מטבור עד סיום הרגלים כבר אין שם כלום מאור העליון, אלא הוא רק התפשטות הטבור בעצמו לעשרה מלכיות מינה ובה בבחי' או"ח היורד מלמעלה למטה בלי אור העליון כלל, משום שכבר נפסק על הטבור כאמור.
      עתה תדע היטב ההבחן והצורך לג' המדרגות רת"ס בכל הארה היות שאינה נשלמת באופן אחר, כי מלכות דראש אינה מסיימת על ההארה להיות האורות קדמו לכלים, כי כל בחי"ד הזאת איננה רק העביות הכלולה באור העליון גופיה שיוצא ונולד מתוך התפשטותו של האור ונבחנת לכתר מלכות, וע"כ למסך המתוקן במלכות דמלכות אנו צריכים, דהיינו הטבור, ואז מסיים ועושה סוף על האור דפרצוף ההוא. ואמנם מתוך שהטבור דהיינו מלכות דגופא הוא השורש לאור חוזר שהעלתה ממטה למעלה בע"ס דתוך, ע"כ יש לה כח להתפשט בכמות הזה מנה ובה ג"כ, שהתפשטות הזו מכונה סוף או ע"ס דנה"י, וגם המה מתחייבים כנ"ל ד"ה וטעם הדבר עש"ה.
      והנה זה שנק' הפריית הפרצוף, דהיינו הארה פרטית כמו שהיא מתחייבת להסתעף ולהתפשט עד הגמרה, אשר כללות הארה הפרטית היחידה הזאת מחויבת מתחילה להחלק על ג' מדרגות רת"ס הנ"ל. אמנם כל מדרגה ומדרגה מרת"ס האלו מסתעפת לאלפים ולרבבות מדרגות, כי בכל מדרגה צריך להבחין ע"ס דאו"פ וע"ס דאו"מ וע"ס דלבושים וע"ס דכלים ע"ס דפנימיות וע"ס דחיצוניות וכו' וכ"ז בע"ס דכללות המדרגה, ומלבד זה יש להבחין בפרטיותה ג"כ, כי כל ספירה וספירה הפרטית מע"ס דאיזו מדרגה, יש להבחין בשיעור קומתה אם היא מאותם שקומתם שוה או מאותם היוצאים זה למטה מזה וכו', ומלבד האמור יש להבחין בשינויים מחמת התולדות וכו', באופן שבכל הארה פרטית יש כמה אלפים הבחנות, אולם שורש כולם הם רק ע"ס דאור העליון, דהיינו שנבחן ע"פ ד' בחי' של עביות הכלולות באור העליון, וכדי להתלבש בכלים יש ג"כ ג' שורשים הנק' ראש תוך סוף. וזהו עיקר ההבנה שצריכים לזכור בכל התחדשות מאיזו הארה יחידה.
      ועתה נבאר ענין הרביה הרוחניות. <השתלשלות הרביה>

:

      הנה הארה ראשונה שנמשכה מא"ס ב"ה למקום הצמצום הנק' רשימו מכונה בשם קו הא"ס ב"ה או אדם קדמון. וע"פ המתבאר לעיל, הרי הארה היחידה הזאת מחוייבת להתפשט על ג' המדרגות ראש תוך סוף ע"ד שנתבאר לעיל עש"ה. ותדע שא"ק הזה האמור הנה תחילתו מתחיל מא"ס ב"ה דהיינו ראש הא הדבוק בא"ס ב"ה, וסיומו הוא הנקודה דעוה"ז ממש המכונה הר הזיתים בסו"ה ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. כי שם נמצאת המלכות בדרגתה השלישית, דהיינו מלכות דמלכות המלכות שהיא מסיימת גם לאו"ח ונק' סיום רגלין דא"ק. ובזה תדע שהארה א' הזאת היא ממלאת כל החלל וממנה מתפשטים כל מציאות התרבות המדרגות.
      ב' קוטבים לרביית המדרגות:
      קוטב א' הוא הזדכות הנוהג בהמסך, קוטב הב' הוא מדרגה הג' הנ"ל המכונה כלפי מדרגה הא' לבחי' מלבוש. כלומר, לבחי' חיצונה שאין לו שום חיבור עמו כמ"ש להלן. ומתחילה נבאר את קוטב הא':
      הזדככות המסך בה"פ:
      ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן. ומתחילה צריכים להבין היטב את היחסים מבחי"ב דאור ישר אל בחי"ד דאור ישר, (ע"ע ד' בחי' דאו"י). והתבונן אשר שיעור ידוע של הקשיות והעביות שישנם בבחי"ד היא נוטלתם מבחי"ב. ולא עוד, אלא חלקי הקשיות והעביות הללו המה בבחי"ד כמו שאור לעיסה, באשר שבחי"ג עומדת לשורש אל בחי"ד, שהרי כל ד' הבחי' ההם המה רק התפשטות קו אחד של אור בלי שום הבדל, רק בערכי ההתעבות שמשיג האור מפאת התטשטותו לבחי' נאצל. ותשכיל אשר תחילת השורש לכח הצמצום שבבחי"ד (שה"ס נקודה האמצעית שבהרשימו) הנה תמצא אותו בבחי"ב, כי כל כמה שהיתה העביות כלולה באור העצמות בבחי' "כח" הריהו בחי"א ואור חכמה השייך לעיקר חיות הנאצל, ובאותו רגע שיצא מהכח אל הפועל נשתנה משום זה תפקידו של האור, דע"כ נבחן בשם בחי"ב ואור דחסדים שכבר אינו משפיע עצם חיות להנאצל אלא תפקידו הוא לגידול הכלים, שהשתנות הזה באה לו מכח העביות שנתגלה ויצא "מכח אל הפועל", וע"כ יצא האור מגדרו של בחי"א והשיג אותו הגדר של בחי"ב האמור, ונמצא שהאור דבחי"א נתעכב באמצע התפשטותו מפאת חידושו ושליטתו דבחי"ב, באופן שמרגע הופעתו דבחי"ב נשבת אור העצמות העקרי מן הקו הזה עד לבחי"ד של הקו מפני שמקומו לקח בחי"ב, כלומר האור דחסדים שאינו עקרי כאמור. הרי לפניך שגם בחי"ב מעכב ודוחה את אור העצמות כדמיון כח הצמצום דבחי"ד המכונה בשם קשיות, ונודע אשר הצמצום שבמסך אינו על אור דחסדים רק על אור העצמות בלבד, וא"כ בחי"ב ובחי"ד שוים בדחיית אור העצמות.
      וכל החילוק שביניהם הוא רק בבחי' אור האחוריים: כלומר אותו האור המושפע ובא מאליו בתוך ההתפשטות בלי כונה כבלי תשומת לב. והוא, כי אע"פ שנתגלתה העביות בפועל ומשם ואילך נשתנה שם האור לאור דחסדים, דהיינו בחי"ב הנק' בינה. באופן שהמשכת והתפשטות הקו אשר נמשך ונתפשט ע"י הרצון לקבל הזה שנק' בינה הוא אור דחסדים. אמנם ודאי שאור החכמה שמטרם לגילוי שליטתה אינה נבדלת הימנה שלא תוכל להתפשט ברשותה של הבינה, אלא נבחן אשר הבינה אינה מתכונת להמשיכו לרשותה והגם שאינו מעכנתו אמנם אין זה מתפקידה, כלומר ממה שנכלל בהרצון לקבל שלה אלא דומה לנמשך ומתפשט בתוכה שלא מדעתה עליו, ואור כזה הנמשך בלי כונה הוא ודאי ממועט הרבה מהנמשך בכונה, וע"כ מכונה אור העצמות הזה המתפשט מאליו בשם אור אחוריים. (עי' לעיל ערך: הכאות או"פ באו"מ).

:
(ש"א ענף א') ה"ע המחודש ואינו קדמון, ובהכרח שיש לו סוף ותכלית ע"ד סוף מעשה במחשבה תחילה כי כלום יש לך פועל דבר מה בלי תכלית, ונמצא לנו החוק המוחלט אשר כל שיש לו התחלה יש לו סוף ותכלית וכל שאין לו סוף ותכלית אין לו התחלה.
:
ע"ע רוח בהתחלפות חו"ג
:

החסד של הרוח הוא בכלי הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכלי החסד.
וז"ס התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא הנזכר בספר הזוהר (ש"ה פ"ו ע"ח).

:

מקורו מזו"נ דכתר הנ"ל אחר שנזדכך במסע הב' (ע"ע מול"מ). כי אז נעשה שינוי בזווג זו"נ דכתר כי גם אח"כ שעלו אליו החו"ב למ"ן ויצא בו אור חדש, הנה הנקבה אינה מקבלת אור החדש הזה אל הכלי שלה אלא שמתלבש בכלי דזכר ואז נכללים הזו"נ יחד בכלי א' דזכר, ואין כאן בחי' ד' רוחין דאהבה כנ"ל בנ' כלים אלא הנוקבא נכללה בהזכר וגם קומת נוקבא נחסרה מג"ר ואין לה אלא ו"ק כמו הזכר.

:

מקורו מזו"ן דכתר דעקודים בהתפ"ב (ע"ע מול"מ). אשר הרשימו דטעמים שנשאר בכלי דכתר ה"ס הזכר דכתר, ואע"פ שאין בו אלא ו"ק בחוסר ג"ר כי ט"ר שלו נשארו בהעליון מ"מ אור הו"ק שלו הוא גדול לאין קץ, ואור החדש דקומת חכמה שנתפשט עתה להפרצוף הזה המכונה התפ"ב ה"ס הנקבה של הכתר. ואור הזכר יש לו כלי מיוחד מחלק הרשימו שנחשכה ביותר, ואור הנקבה יש לו כלי בפ"ע מסוד הכאת אור החכמה בהרשימו, וכשהם מזדווגים אז נכללים זה בזה בסוד ד' רוחין אשר הזכר נכלל מרוח הנקבה ג"כ (ויש לו רוח דידיה ו"ק) וגם רוח דנקבה הג"ר שלה ונעשה פרצוף שלם ג"ר וו"ק. ועד"ז גם הנוק' כלולה מב' רוחין דידיה ודידה ואוד הגדול של ו"ק דזכר ניתוסף על אור ג"ר של עצמה ואז קונית הגדלות בתכלית.

:

     ה"ס עלייתם בהיכל העליון ומשמשים בהכלים של עליון, אשר אז יש להם בי מיני התכללות:
     א' הוא התכללות נוקבא בדכר שאז מעלת שניהם שוה לגמרי, משום שאין הכלי שלה עמה שבגללה היא פחותה מזכר והבן שה"ס רוח אחד.
     ב' הוא התכללות דכר בנוקבא בהיותה גדולה, היינו כי יש לה ו"ק דזכר כמותו ממש ונוסף לה בחי' ג"ר המיוחסים רק אליה וע"כ נכלל בה הזכר לגמרי, והיינו ג"כ בבחי' רוח אחד משום שאין להזכר אותו הכלי שישנהו במעט מהנוק'. ודע שעיקר השינוי הוא מכח הכלי ואין להאריך.
     ומקורו מזו"נ דכתר הנ"ל בשעה שעולים למלכות דראש (או"א). שאז נעשה רק הזכר למ"ן בבחי"ד דראש שה"ס רשימו דבחי"ד ולא הנוקבא שה"ס בחי"ג, אמנם להיותם בלי הכלים שלהם אין ניכר השינוי של הנוקבא כלל וכלל וע"כ נכללה הנקבה בהזכר לגמרי.
     ואח"ז שיורד הטבור המזוכך לשורש ממקום החוטם להפה, אז יכול המסך דחוטם לעשות זווג דהכאה ויוצא האור דבחי"ג דהיינו קומת חכמה, ואז מגיע האור הזה רק להנוק' לבדה כי היא בחי"ג והזכר מתבטל ונכלל בנוק' לגמרי.
     וכשיורדים משם למקומם באה הנוק' עמו לכלי אחד של זכר ואינה חוזרת עוד לכלי דידה שה"ס ה' דכתר, ושניהם בכלי אחד ביוד דכתר. והוא מטעם שכבר נתרשמה מבחי"ד בהיותה בפה דעליון וקבלה מכתר עליון של ראש, ואינה יכולה עוד לבא לכלי דה' שה"ס בחי"ג ע"כ אין לה הג"ר שקבלה בהיכל עליון ושוב נעשים שניהם בחי' ו"ק. (ע"ע התכללות זו"נ בכלי אחת).

:

     הכוונה על ע"ס דרוח שאינם כסדר הכלים, כי החסד של הרוח הוא בכל הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכל החסד, (ע"ח ש"ה פ"ו) (ע"ע מול"מ מסע ח'). אשר במטי בחו"ב מטי בחסד ג"כ ובלא מטי בחו"ב אלא בכתר מטי בגבורה ולא בחסד.
     ונתבאר שם ההבחן בין אור דכתר לאד דחו"ב, אשר האור דכתר ה"ס זווג מכח הרשימו דטעמים דהתפ"א העומדת בכתר בקו ימין בסוד זכר דכתר, משום שה"ס שירי עביות דבחי"ד החשובה לאין ערך על אור דהתפ"ב החדש וה"ס דינא קשיא, כלומר למטה בתחתונים, מה שא"כ שם באור הזווג הרי קומתה בחי' כתר עליון דא"ק פנימי וע"כ ה"ס קו ימין וזכר, ואור החו"ב ה"ס אור דהתפ"ב הבא לשם מחדש שה"ס קו שמאל והנקבה דכתר. (ועד"ז גם בחכמה ע"ש במסע ב').
     ולפיכך בשעה דמטי בכתר ומתעוררת רשימו דטעמים היה צריך להתפשט אל כלי החסד דז"א, כלומר לבחי' דכר שבו ולקו ימין כמו שהוא בכו"ח. וכן בשעה דמטי בחו"ב שה"ס אור החדש דהתפ"ב היה צריך להתפשט לקו שמאל דז"א לנקבה, דהיינו לכלי דגבורה כמות שהם בכו"ח, אמנם לא היה כן אלא שנתהפכו, כי בשעה דמטי בחו"ב נתפשט האור לחסד דז"א לקו ימין, ובשעה דמטי בכתר נתפשט האור לגבורה דז"א דהיינו לקו שמאל, דהיינו בהיפך ממה שהם בכתר ובחכמה עש"ה.
     ויש כאן ג' דברים הגורמים אל שינוי מצב האמור, הא' היא משום אמו דז"א דהיינו הבינה, כי גם בה עומד אור החדש בימין לזכר ואור הרשימו דטעמים עומד לשמאל דהיינו נקבה, אלא בה לא נבחן זה לשינוי מצב משום דאור החדש והזכר הזה הוא אור הנולד מרשימו דחכמה, כלומר הזכר דחכמה הגבוה בקומה א' יותר מהרשימו דטעמים דבינה, וע"כ ודאי הוא חשוב יותר מהרשימו דטעמים דאור הבינה אע"פ שהוא מהתפ"א, משא"כ בז"א דשניהם ממתם שוה כמדרגת ז"א שאין הבינה נותנת לו האור רק בהפיכת פנים שפירושו בהזדככות דבחי"ב (ע"ע מול"מ) אלא בבחי"א שהוא אמת ז"א, א"כ ודאי שהרשימו דטעמים דהתפ"א חשוב בו יותר מאור החדש הנמשך מהבינה והוא צריך להיות בימין בכלי דחסד, אמנם עכ"ז ודאי כח אמא על ז"א וגורמת שאור החדש יקח את הימין.
     גורם ב' הוא, משום דברשימו דטעמים נמשך מסופו אחיזה לדינין ולקלי' וע"כ בכתר וחכמה שהחיצונים אינם מגיעים אפי' לענפים התחתונים שלהם ע"כ אין זה שום גרעון וע"כ תופסים בחי' הזכר והימין שחשובים הרבה יותר מהאור החדש דהתפ"ב, משא"כ אצל הז"א אשד בענפים התחתונים המשתלשלים הימנו יש אחיזה גדולה לרשימו זאת דע"כ נק' דינא קשיא כנ"ל, ולפיכך אור החדש דהתפ"ב שהעביות שלו נמשך מהבינה שה"ס דינא רפיא כמ"ש שם, והוא הממתק את הדינא קשיא, ולכן אור המחודש דהתפ"ב ה"ס הזכר והימין.
     וז"ס התכללות ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא, כי מתוך ההתחלפות הזה שאור הזכר דכו"ח בא בשמאל דז"א בכלי הגבוה ואור הנקבה דכו"ח בא בכלי חסד דז"א לשמאל כנ"ל, נעשה התכללות ביניהם ונכללו זה מזה, שאז יש ריוח גדול כי הדינא קשיא שבאוד הזכר נמתק בדינא רפיא ואין אחיזה ופחד מחיצונים, והאר הגדול הרבה יותר שיש באור הזכר העליון יכול לשמש בז"א בלי שום פחד עוד, כי נמתק בדינא רפיא כאמור. וז"ס התחלפות האורות דנה"י דאו"א בהתפשטותם לחג"ת דז"א, שמ"ה דאו"א בב"ן דז"א וב"ן דאו"א במ"ה דז"א עש"ה, שנמשך מהנ"ל, כי הנה"י המה הפוכים מחג"ת. (עי' מסע ח' במול"מ).

:

    מצמצום ולהלן ואילך, אין אור העליון נאחז בתחתון זולת מפאת הקשיות שבהמסך שבפרצוף, שע"כ הוא מעלה או"ח ומלביש את אור העליון, באופן ששיעור אחיזתו של התחתון באור העליון, הוא לפי גודל קומתו של האו"ח. הרי שאין לך שום הארה בהעולמות שלא יהי' נבחן שם בחי' התלבשות, כי אור העליון מוכרח להתלבש באור החוזר כאמור. אמנם ב' אורות אלו נחשבים לאור א'.
    מלבד זה נבחן התלבשות כל אור בכלי, (ע"ע כלים). וכ"ז הוא בפרטות, כלומר בהארה יחידה בפרט האחרון שאפשר להפרט, נבחן שם ב' מיני אורות המלובשים זב"ז, שהם או"י ואו"ח כנ"ל. וגם צריכים שניהם להתלבש בכלי, באופן שיש כאן ג' בחי': דהיינו, אור ישר או"ח וכלי, שמתחברים להארה פרטית יחידה.
    אמנם עיקר ההתלבשות נבחן בבחי' פרצוף, שאין לך פרצוף שלא יהי' נבחן בו כ"ה בחי' התלבשות של הארות זה על זה. שמתחילה נבחן בו ה' מדרגות געסמ"ב המלבישים זל"ז זה למטה מזה, וכל אחד ואחד מהם נבחן בה' הארות המלבישים זל"ז בקומה שוה, (ע"ע: התפשטות, התלבשות לקמן, מלבוש, פרצוף ).

:
יורד התעלמות. כי כשיש ב' מציאויות יחד ואינו ניכר רק אחד מהם נבחן שהנעלם הוא בפנימיות והניכר הוא בחיצוניות, דהיינו אשר האינו ניכר גנוז ונעלם בהניכר וכל שמבחוץ הוא השולט, ע"ד אור הגרון המלובש בחסד עליון שבראשי כתפוי דא"א, ומובן בזה שאור הגרון גנוז ואין לו שום היכר (שהו"ס הנפילה) ואור חסד עליון (כל"א) הוא השולט. וכן בעת שהתחילו זרועות דא"א להגלות ולהתפשט אז נתלבש חסד דא"א בגבורה שמשם יצאו ישסו"ת, ומובן ג"כ שאור החסד אינו ניכר אלא נעלם, ועיקר השולט הוא הגבורה (קומה בלי חסד) וכן תמיד.
:

התלבשות יורה התעלמות, דהיינו שהמלובש נעלם בסבת המלבישו כי ברוחניות אין ענין ריבויים חומריים אלא רק בסוד שינוי הבורה בלבד, וע"כ לא יתכן לומר שצורה מתלבשת בחברתה אם לא בבחי' הסיבה, למשל א"א מתלבש באבא היינו משום שאו"א עילאין הם הפכים לבחינתו, ע"כ הסתיר בחי' עצמו וגילה בחי' א"א, וזה מכונה שגוף דא"א נסתר ונעלם ומלובש באו"א, דהיינו בסבתם כמבואר. וכן או"א עילאין לישסו"ת, כי או"א רצו לגלות בחי' שינוי צורה וע"כ הוכרחו להעלים צורתם וכו' עד"ז. וע"כ תבחין שיש העלמה בלבד ג"ר.

:

נודע שהתחתון יוצא במקום חסרון דעליון כדי לתקנו . גם נודע שמפה ולמטה דכל פרצוף מסתלקים האורות מסיבת ביטוש או"מ באו"פ בשעת יציאתם מנקב אחד שהוא הפה, ולכן בא במקומו התפ"ב למלאות הכלים הריקים דהתפ"א, והנה התפ"ב האמר הוא נבחן לבחי' תחתון או בן להתפ"א הנבחן לו לאב ולעליון. ומתחילה נבאר ההפכיות שמאו"ם לאו"פ: ע"ע <הפכיות ביטוש מאו"מ לאו"פ>

:

    יש כאן ב' שורשים, כי משורש א"ק כל ז"ת דעליון מתלבש בתחתון דהיינו מפה דראש ולמטה, ומצד שורש הב"ן שאח"פ יצאו לבר מראש לבחי' חג"ת ומפח ולמטח נחשב לנה"י, א"כ אין חעליון מתלבש בתחתון אלא בנהי"מ דידיה לבד.
    ועם זה תבין מ"ש הרב בע"ח פמ"ס ענף ט"ז אשר אין העליון מתלבש בתחתון זולת במלכות דמלכות שלו עש"ה. אענין, כי מטבור ולמטח נחשב למלכות דמלכות דכללות הפרצוף (ע"ע טבור).

:

המלכות בהיותה מתפשטת נאחזים בה הקליפות, ובהסגירה את עצמה אין מי שיוכל לינק משם, וה"ס גן נעול אחותי כלה גל נעול מעיין חתום. והבן זה בסוד חותם בתוך חותם הצריך ליין (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

    פירושו כמו התלבשות, אלא בהתלבשות המובן סובב על הכלי אבל התפשטות המובן סובב על האור העליון עצמו, כי באור א"ס לית מחשבה תפיסא ביה כלל שה"ס הכתר, אכן ע"י התלבשותו בחכמה יש לו התפשטות שה"ס אור החכמה (תוך מקוה).
    מתעבה בדרך התפשטותו: כי זה ודאי שאין שום אחיזה באור בטרם התפשטותו להתלבש, אלא אחר שנתפשט מתחיל להגלות העביות, וז"ס שכל ראש כלול מע"ס: כי העלם הג"ר הוא ודאי בסיבת גילוי עביות, שלא יתכן זה בהראש שיורה כתר וא"ס בטרם שנתפשם לגופא דפרצוף (ע"ד תוך מקוה), (ע"ע התפשטות הגשמיות לקמן). אשר לפי זה יכונה זה לבחי' תוך דהפרצוף, בסוד אור דעוה"ז הגשמי ע"ד שאיתא בזוהר יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעוה"ב.

:

    ה"ע התפשטות אור העליון לזווג דהכאה על המסך, כדי לגלות איזו הארה ומדרגה פרטית בדוגמת בחי' הקשיות והעביות שנמצא במסך ההוא.
    א' . בכל התפשטות נבחן ב' מיני הסתכלות, כי מהסתכלות א' יוצאים ע"ס דראש שאינו מספיק לגלות כלים שתתקיים בהם ההארה, וע"כ להסתכלות ב' צריך כי אז נגמרים הכלים שהם ע"ס דגוף, ונמצא שאין התפשטות אור לאיזו מדרגה רק בב' הסתכלויות, דהיינו זווג א' לבחי' ראש וזווג ב' לבחי' הגוף כנ"ל, ועקר שם התפשטות נופל על ע"ס דגופא כי בראש אין לו גילוי כאמור.
    ב' . בכל התפשטות נבחנים ה' מדרגות כח"ב זו"ן המלבישים זע"ז בקומה שוה, משום שאו"ח העולה מהמסך מגביה לכל אחד ואחד מהע"ס עד קומת כתר.
    ג' . ומשום שנוהג הסתלקות אור אחר ההתפשטות (ע"ע הסתלקות). הנה האור בשעה שמסתלק מניח אחריו רשימות של חמשה כלים כח"ב תו"מ, שכל כלי מהם לפי ערכו כלול מה' מדרגות המלבישים זע"ז בקומה שוה. והטעם, כי טבע אור העליון שאינו פוסע מלהאיר וע"כ מתחילת התפשטות שהוא פוגש במסך ובחי"ד הרי עושה כל' דכתר וכשמזדכך לבחי"ג עושה כלי החכמה וכשמזדכך לבחי"ב עושה כלי דבינה וכשמזדכך לבחי"א כלי דז"א, וכשמזדכך לבחי' שורש עושה כלי דמלכות. 
    סבתו: 
    הסתכלות א' והסת"ב: אין הסתכלות אלא להציל, (ע"ע מאציל) בסו"ה וירא ה' כי סר, אלא יש הבחן גדול בין הסתכלות הראשון הנוהג רק בסוד הכתר, (ע"ע ע"ס וע"ע כתר שם) כלומר בטרם שבא להתלבשות העצמות בכלים דהיינו בטרם שהיתה נקבה בעולם, (ע"ע או"ח מעילא לתתא) ובין הסת"ב דהיינו אחר שנתפשם האו"ח מעילא לתתא ונגלה אור הנקבה, אשר המאציל כדרכו עושה גם אז בחי' הכאה וצל על התחתון שבסו"ה חזות קשה הוגד לי. ולפיכך בשעה שהמה באים לבחי' או"ח מעילא לתתא, דהיינו מחזה ולמטה נמצאים בולטים בכל חסרונם. 
    הפרש מבין הסת"א והסת"ב: ותבין ההפרש הגדול שביניהם, כי הסת"א אין שם שום דין ולא לבד בשעה שהאו"ח מתתא לעילא, אשר אפי' בגופא ג"כ אין דין להיותו בחי' שורש בטרם שבא לידי הרגש וקבלה שה"ס אור הזכר, אלא אפי' באו"ח שמעילא לתתא ג"כ אין שום דין מתגלה מסוד הסת"א, ואדרבה שה"ס התלבשות אוד החכמה והעצמות בכלים משא"כ האו"ח מעילא לתתא דהסת"ב אז מתגלה הדין לגמרי בכל שיעורו הנמצה בו, ולפיכך אין מחתך ומסיים להפרצוף זולת המלכות במלכות דגופא כי שם מגולה מקום הפסוק והבן זה. ומכאן תבין הטעם שכל פרצוף מוכרח להתחלק על רת"ס, כי עיקר הפרצוף הוא אור הנקבה שבו, כלומר האו"ח הנמשך מעילא לתתא, וכיון שבאו"ח מעילא לתתא הבא מהסת"א אין שם עוד גילוי דין כנ"ל, לכן אינו יוכל לסיים זולת האו"ח מעילא לתתא דהסת"ב שנק' נה"י, ששם נגלח מקום החסרון והפיסוק כמבואר.

:

    כל התפשטות הראשון דע"ס דגוף דרכו להסתלק כנ"ל ובמקומו בא התפשטות שניה המתקיים, והמה המכונים התפשטות א' והתפשטות ב'.
    א' מקורו מכח ההזדככות המוטבע בהמסך כנ"ל.
    ב' כל התפשטות ב' מתמעט קומתו מהתפשטות הקדום בשיעור של מדרגה אחת.

:

    כבר נתבאר שכל התפשטות ה"ס או"ח היורד מפה דראש ולמטה להתלבשות בתחתון, והוא להיפך מהסתכלות, כי הסתכלות יורה על או"ח העולה ומסתלק לשורשו מבלי להתלבש בתחתון, והנה כשיצא הראש דגלגלתא בסוד האו"ח מפה דראש ולמעלה על בחי"ד, הנה אח"כ נתפשט האו"ח הזה וירד והתלבש בגוף ע"ד ראש ותוך דמקוה, אמנם יש בהתפשטות הזה פו"א כי באחור יצאו ע"ס שלימות (ע"ע אבי"ע) שנמשך בסוד היה מתוך דמקוה שבחי"ד ג"כ מתוקנת שם, משא"כ בפנים לא מצאו כי אם ו"ק, אמנם מתוך שהיו קשורים זב"ז פו"א ע"כ נחשבים כע"ס שלימות.
    והתפ"ב , אמנם הוא אחר שנזדכך הבחי"ד בסוד אחור דגוף ובסוד הפנים נתפשט רק מבחי"ג (אומ"צ השלם) חזר אח"כ סוד הסיתום חסדים דבחי"ב שמתוך זה בא לבחי"א ולכתר ונעלם האור חוזר לגמרי, הנה אח"כ נעשה התפ"ב בבחי' פנים בלי אחור כי אחר הזדככות לא נגלה האחור.

:

    (ע"ע זו"נ ממקורם) ועפ"ז נמצא כמו שמוכרח להיות בכל פרצוף ב' הסתכלויות שהם מפה דראש ולמעלה ומפה הטבור ולמעלה, הרי בהכרח שנמצא ג"ר לכל פרצוף, ב' התפשטויות שהם מפה דראש ולמטה (תוך מקוה) ומפה הטבור ולמטה (אומ"צ). באופן אשר הסת"ב עצמה מפסקת בין התפ"א להתפ"ב.
    כלי דכתר נשאר בפה: ועפ"ז תבין ג"כ מבהתפ"ב יוצא אור חכמה בכלי דכתר ואור דכתר נשאר בפה דראש דהיינו בהטבור, (במקום הסת"ב המוקדם להתפ"ב כנ"ל), כי כלי דכתר ה"ס בחי"ד (ע"ע ע"ס) המשמשת בפה דראש בהסת"א, משא"כ בפי הטבור אפי' בבחי' הסתכלות שלה לא שמשה אלא בחי"ג ואצ"ל בהתפשטות שלה, כי בכל"א עצמה לא שמשה אלא בחי"ג יצרא דעריות, ואצ"ל באומ"צ שלא נתפשט שם רק בחי"ג בלבד, נמצא שכלי הכתר הנעלם מכל רעיון נשאר בפה דראש ממש דהיינו בהסתכלות א', הנק' לגבי התפשטות ב' (אומ"צ) לבחי' עלי עליונו : דהיינו מדרגה הג' שלפניו, ונודע שכל מדרגה אינה יכולה לקבל אלא מן מדרגה שלפניה הסמוכה לה. שהתוך הא' מקבל מהראש האמיתי והתוך הב' שהיא התפ"ב הוא מקבל מראש שלו שמפי הטבור ולמעלה, ולא מהראש האמיתי שהוא הראש דתוך הא'. ומתבאר היטב אשר הבחי"ד שהיא יצרא דע"ז נשארת בפה דראש האמיתי, ולא באה בהתפ"ב ונשארה המלכות בלי אור.

:

     (ע"ע עליית נשמה) שאי אפשר לקיים שום דבר ושום מצוה בתכלית השלימות, זולת עם סוד עליית נשמה להמקור להתדבק ולהכלל באותו צדיק המקבלה לאותה המצוה ולאותו המאור. אשר כלי הקבלה שלאותו צדיק מותאמים בהחלט לקבלה עם כל נצחיותה וטהרה, כי אז גם העולה עצמו ע"י עלייתו נכללו כלי הקבלה שלו באותם כלי הקבלה השלימים שלאותו צדיק. אכן זה יתכן אם כלי הקבלה של העולה הם ריקנים לגמרי מכל אור ומכל בחי' שיהיה, אזי יתכן ואפשר שיתכללו ויתאחדו ממש עם הכלי קבלה שלהדדיק משא"כ אם יש איזה בחי' משהו בתוך הכלי קבלה של העולה, אז אי אפשר להם להתכלל עם כליו של הצדיק.
     וע"כ בטרם כל עליית נשמה מוכרח העולה לנקות ולטהר את כלי הקבלה שלו מכל מיני אורות שקיבל פעם לתוכם וזהו שנק' התפשטות הגשמיות. כלומר, כל בחי' הארות שכבר באו לו לכלל קבלה נק' בשם גשמיות מחמת שכבר באו להשגה וקבלה של הגוף והגשם, ורק אז מוכן לסוד העליה לא זולת.
     טעם ב' להתפשטות הגשאיות: כי כל עליה הוא לסוד הכתר הן קטנה והן גדולה, אלא הקטנה למשל הוא לכתר דעשיה והגדולה היא לכתר דיצירה או עוד למעלה לכתר דבריאה וכו'. ונודע אשר ספירת הכתר אין שם הכר כלי, ולפיכך זריך העולה להיות מופשט מכל מיני השגות שהשיג פעם כדי שלא ידבק בו שמץ כלי אשר יחצן ויפריע לעליתו במקום שאין שם עדיין הכר כלי והבן היסב. וכאן צריך להבו הענין אשר כשיצא הכתר יצאו כל הכתרים עד סוף העשיה ואפי' כתר מלכות דעשיה, וע"כ טבעיהם שוים לגמרי כי יצאו כמו למשל בדפוס אחד, וכל ההפרש הוא בהמרחק לבד דהיינו מכח המסכים המרובים הממעטים את קבלת האור, כי כל מלכות דעליון נעשה כתר להתחתון והבן זה. ומזה תבין אשר כל ענין עליה גדולה נמשכת בעיקר לפי כח התפשטות הגשמיות שבהעולה, שאם כח לו להתפשט יותר מכל שמץ גשמי אז תהיה עליתו לעולם יותר גבוה, וזכור אמנם אשר כל דבר המושג נקרא כאן גשמי להיותו פעם לבוש בכלי קבלה.
     (ע"ע כתר, ע"ע ע"ס)

:
(ש"א ע"ב) כיון שיש מקום ריקן מאור בין עליון לתחתון (ע"ע הפסק) יש אמנם כלפי זה בחי' או"ח אעולה מזווג דהכאה על המסך המתוקן, אשר או"ח הזה מתפשט משם גם לתחתון, ונמצא האו"ח הזה העולה והיורד על מקום ההפסק, כמו קשר המחבר שני דברים נפרדים.
:

הם סוד ו' ד' של ה' הנולדת מדו"נ של הבינה דעקודים, שהדבר ה"ס י' הנולד מדו"נ דחכמה, והנוק' ה"ס לרשימו דכלי בינה גופה שה"ס ה', וע"כ מולידים ה' בדומה להנוק' דבינה, ( ע"ע ד' זוגות דעקודים).

:

      השם הזה יורה על חסרון ג"ר, כמ"ש הרב בשער המלכים, כי כל ספירה מכח"ב כלולה מע"ס, משא"כ ספירת הת"ת שהוא הז"א כולל רק שש ספירות חג"ת נה"י וחסר ג"ר. ולפיכך כתב הרב בשער הנוקבא, אשר השם ו"ק הוא בסוד "כל המוסיף גורע", הכונה היא על מ"ש בזוהר על עשתי עשרה יריעות עזים, שהמוסיף ע' על שתי עשרה פרח הכתר מהם ונשאר עשתי עשרה, דהיינו דוכרא דא"א שהוא הכתר לי"ב הפרצופין כנודע. אכן הכתר הוא סוד הראש והג"ר, כלפי שאר הפרצופין כנודע. ולפי"ז נמצא שסוד עשתי עשרה הוא בחי' ו"ק, כלומר גוף בלא ראש, והבן זה מאד.
      יצירה: ת"ת לבר : ולפיכך נק' יעקב בריח התיכון המבריח בתוך הקרשים, מקצה אל הקצה, וז"ס הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, כי גם לאברהם אבינו נאמר לך לך וכו', אלא שעוד לא נתפרש לו היכן הוא אלא אשר אראך, וליעקב אבינו אמנם נתפרש בפירוש, דהיינו הארץ אשר אתה שוכב עליה, שה"ס הת"ת והו"ק ע"ד הנ"ל. ולפיכך נק' הו"ק והת"ת בשם יצירה, כי כך נצטייר האור בשכיבה וקימה.
      משה הוא לגאו: אכן יש ביצירה הזו בחי' פנימיות וחיצוניות, אשר החיצוניות ה"ס ת"ת לבר שנק' יעקב כנ"ל, שה"ס הקטנות בסו"ה מי יקום יעקב כי קטן הוא, אכן בגדלות נהפוך הוא שזהו כל הדעת בסוד משה הוא לגאו, כי כל חכמת התורה מתגלה רק בסוד משה וסיני והבן.
      דעת בפנימיות: ת"ת חיצוניות ועוד אפשר לפרש, שבסוד לך לך מארצך הנאמר לאברהם אבינו, בכח כי סר נכלל ב' דברים, דהיינו הקריאה משה משה ושמשום זה שכב ונפל, שה"ס בחי' או"ח העולה ומסתלק לשורשו, ובחי' הניצוצין הנופלים מהתחתן להקלי'. והראשון ה"ס דע את אלקי אביך שהוא ודאי פנימיות, כי מלאכת העליון הוא ופעולת העליון, אמנם השני שה"ס לך לך וכו' הוא ודאי חיצוניות לגמרי, שהרי נופל ממנו ולמטה, ומה גם כי התפעלות התחתון הוא. וע"כ הראשון ה"ס דעת והפנימיות של הו"ק דהיינו מה שעולה לשורשו ומסתלק מהפרצוף ממנו ולמעלה. והיפוכו הוא השני שנק' ת"ת או ו"ק דהיינו הניצוצין היורדין מחמת הקריאה הנ"ל משה משה, שהמה מסתלקין ממנו ולמטח.
      ונקי ג"כ שניהם בשם או"ח העולה, או"ח היורד, שהפנימיות שנק' משה ה"ס או"ח העולה, והחיצוניות שנק' יעקב ה"ס או"ח היורד, או ניצוצין הנופלים מכח ביטוש דאו"מ באו"פ, (עי' טנת"א בע"ח).

:

     ספירות המקוריות דז"א מכונים בשם ו' קצוות או חג"ת נה"י.
     הטעם שמכונים ו"ק , הוא להורות שהיה בבחי' הראש שספירותיו ממטה למעלה, ואח"כ נעלם ממנו בחי' זו ויצא לבחי' גופא שהמסך ממעל לו, ( כמ"ש הרב בענף י"ב ע"ש), אמנם יש לו כל אותן הספי' והבחינות שבראש, דהיינו כתר וד' בחי' חו"ב תו"מ בלי שום הפרש, אלא בערכי גדלות וקטנות, כי ה' בחי' שבראש המה בסוד אריך אנפין, כלומר בפנים גדולים. וה' בחי' כח"ב תו"מ שבז"א המה בסוד זעיר אנפין, דהיינו בפנים קטנים, כלומר שאבדו מעלתם של אור הפנים דראש כי נעלם מהם כנ"ל, וע"כ נק' זעיר אנפין: פנים קטנים - קצר הפנים.
     מקור של העלמה הזו התחיל בע"ס דנקודים, הנמשכים מישסו"ת שיצא מנקבי עינים ונתבקעו ה' בחי' שבראש לשנים, אשר גלגלתא ועינים שהם כו"ח נשארו בראש ואח"פ אבדו מעלת ראש ויצאו לבר בריאה וגופא. אמנם באצילות נתתקן בחי' האזן שחזר ונתחבר לראש, אמנם הזו"נ לא נתקנו ונשארו לבר מרישא, וע"כ קנה השם זעיר אנפין.
     אורות דחג"ת נמצאים בג' הבחי' כח " ב . חסד בכתר, גבורה בחכמה, ת"ת בבינה, ואורות דנ"ה בת"ת ויסוד במלכות. ומה שאורות דג"ר מכונים עשר ספירות תמיד, הוא דוקא בחיבורם עם הז"א ונוק' הנ"ל, כי המה עצמם משורשם הם ג' בחי' כח"ב, וכלפי דידהו נבחן תמיד שיש להם הרשימות דאורות הו"ק שיצאו לבר, א"כ יש להם תשע ועם המלכות דבחי"ד הרי הם עשר, וז"ס עשר ולא תשע, והבן .

:

    הנפש מכונה בשם דם, וורידי הדם ה"ס כחות דנפש שנק' ג"כ מלאכים, שהם שלוחי הנפש להחיות את הגוף, והם בחי' האותיות, (כלומר שמיוחסים מבחי' גוף ולא מבחי' נפש עצמו, שה"ס תגין)
    (ע"ח ש"ה פ"ה).

:
דנפקי מלבא, ה"ס יוד הויות דרוח שיש להם נקודות מחולפים, ולפעמים נק' ז' הויות ע"ד ז' היכלין, שהיכל עליון כולל כחב"ד (ע"ח ש"ה פ"ה).
:

     (שה"כ פ"א) ה"ס ז' מקיפין הנוהגים בכל פרצוף, כי יש ה"פ בכל פרצוף א"א או"א ישסו"ת זו"נ, ומלכות דראש א"א משפיע או"מ לגוף דא"א, ומלכות דגוף דא"א לראשייהו דאו"א, ומלכות דראשייהו דאו"א לגוף דאו"א ומלכות דגוף דאו"א אל הראש דישסו"ת, ומלכות דראש דישסו"ת לגוף דישסו"ת, ומלכות דגוף דישסו"ת לז"א (שאין לו ראש) ומלכות דז"א אל הנוק'. הרי לך ז' מקיפיו: ב' בא"א ב' באו"א ב' בישסו"ת וא' בז"א משום שאין לו ראש.
      ונק' הקפות ע"ש המסך שבכלי מלכות דעליון הנותן קצבה ושיעור בהאור שמשפעת לתחתון, ונמצא כל אותו השיעור שאין התחתון ראוי לקבלו נשאר במלכות דעליון בסוד או"מ לעתיד לבא, וע"כ נמנע התחתון מלקבל אור זה הנשאר במלכות דעליון עד שיהיה מוכן לו, וז"ש ז"ל לך לך אמרינן לנזירא סחור סחוד (שה"ס הקפה) לכרמא לא תקרב, והבן, (ע"ע עו"מ).

:

הוא ג"כ מלשון שאלה ומלוה, בסוד הכתוב לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן, כי בהכרח שהתחתון מקבל ג"כ מן או"מ כמו מאו"פ, כי ע"כ יש בו ב' בחי' כלים: כלים לאו"מ וכלים לאו"פ, אמנם מה שמקבל מן או"מ נק' שאלה והקפה להיותו עדיין אינו ראוי אל האור הזה, אמנם ניתן לו בדרך שאלה דאל"ה לא היה מוכשר לעולם לקבלם, וע"כ ה' הצדיק חונן ונותן ע"מ שיפרע הקפותיו, וז"ס שאמרו ז"ל בחזרתו פרע הקפותיו והבן.

:

    בכל מקום שאנו מוצאים את השם ז"א הוא מורה על החסרון ג"ר אשר שם.
     מלכות : ובכל מקום שאנו מוצאים את השם מלכות, מורה על חסרון ט"ר אשר שם. (ע"ע מלכות)
     והטעם הוא, מפני שמסך דבחי"ד ה"ס המלכות. ונודע, שבחי"ד גורם הסתלקות עד הכתר, וע"כ לא נשאר שם זולת אור המלכות לבדה, וז"א שה"ס בחי"ג שאינו פוגם רק עד החכמה. א"כ יש שם אור עצמו הנמשך מהכתר וגם אור מלכות.
     ז"א עסוק תמיד לינק מאמו ואינו רוצה לתת מהשפעתו לזולתו. (של"ט פ"ב ע"ח). פירוש, כי בסימא ליה מאד השפע דאו"א, וע"כ אינו רוצה לפרוש מדעתו ורצונו אפילו רגע, ועסוק תמיד למעלה לקבל שפע הנעים זולת ע"י הכרח, כלומר ע"י התעוררות הנוק' שהנוק' מעוררתו להדבר, דהיינו שמתקשטת עם מ"ן ומוצאת חן בעיניו, ע"ש. וז"ס ע"כ יעזב איש את או"א ודבק באשתו. (ע"ע בחירתו יתברך וע"ע סליק ברעותה).

:

     הוא אור הכתר בבחי' כזו שאין שם כלול אוד חו"ב, כי בחי"ג שה"ס ז"א גורם להסתלקות האורות דחו"ב מהכתר הכולל הכל. אכן באור הכתר עצמו אינו פוגם כלל, וע"כ הוא ממשיך את אורו. ובזה עדיף הוא מהמלכות, כי המלכות חסרה גם אור הכתר כי בחי"ד פוגם עד שם, וע"כ אין בהמלכות רק בחינתה עצמה בלבד וחסרה כל הט"ר. משא"כ בהז"א נשאר גם אור הכתר שהוא באמת אור הז"א כנ"ל, (ע"ע ז"א מלכות). ואור הכתר הזה ה"ס רעיא מהמנא. ובזה תבין סו"ה עוד מעט וסקלוני, כי בחי"ד פוגם עד הכתר כנ"ל, דהיינו בבחי' רעיא מהמנא.
     כתר ז"א : נפש ותורה דאו"א הוא כתר בראש ז"א, בסוד כתר יתנו לך ה' אלקינו מלאכים וכו'

:
ה"ס שמים והמלכות ה"ס כבוד אל, וזסו"ה השמים מספרים, כי י"ס דז"א שה"ס רוח, מספרים ומזהירים למלכות הנק' כבוד אל (ע"ח ש"ה פ"ה).
:

ה"ס חתן וכלה בסוד אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית שמים וארץ. שז"א ה"ס המשגיח ומלכות ה"ס השגחה. וצריך להבחין כאן קטנות וגדלות, אשר בגדלות ה"ס מלך ומלכותו שז"ס התכלית, אמנם בסוד ההכנה לזה דהיינו בעת הקטנות, נק' המלך ודאי בשם זעיר אנפין, כי לא מראה פני מלך ומשגיח רק בזעיר שם זעיר שם, והיינו כדי להשפיע למלכות שנקרא בעת ההיא בשם נוקבא, כמו המשתכר לצרור נקוב, ובעת שמתגלה השגחתו נקרא בשם זווג אמנם פסיק.

:

     ה"ס עשר ספירות דהסתכלות ב' שבהם הכלים הגמורים וע"כ מכונים גוף, (ע"ע גוף). ונקרא ז"ת להורות שהמה חסרי ראש, כי הראש יש בו כח"ב ונק' תמיד ג"ר דפרצוף, והגוף החסר מראש מכונה ז"ת דהפרדוף.
     ועוד, דהגוף כולל תוך וסוף המתחלקים על הטבור, ומטבור ולמעלה מכונה חג"ת ומטבור ולמטה מכונה נהי"מ, וע"כ נק' ז' תחתונות.

:
ע"ע עצם ובשר
:

המה נבחנים כן מפני שינוי הצורה שביניהם, (ע"ע אורך לעובי) דע"כ לא יוכלו להופיע בעוה"ז זולת בזה אחר זה, (ע"ע זמן). אמנם בבחינתם עצמם נבחנים בזה למטה מזה. כלומר, ע"פ שיעור קומתם וחשיבותם, (ע"ע זה למטה מזה).

:

שינוי זה נמשך מכח השינויים בעביות המסך שבכלי המלכות, דכל העב מחבירו הריהו מעלה בעת הזווג שיעור קומה של או"ח יותר גבוה ויותר חשוב, אשר על בחי"ד יוצאת קומת כתר ועל בחי"ג קומת חכמה בחוסר הכתר, ועל בחי"ב קומת בינה וחסר גם חכמה, ועל בחי"א קומת ז"א וחסר משלושתם, ואם נזדכך לגמרי אין שם שום שיעור קומה אלא כשיעור המלכות עצמה לבד, משום שאין שם עביות אין שם זווג, (ע"ע או"ח) (ע"ע אורך לעובי).

:
אין לך פרצוף שלא יהי' נכלל מה"פ א"א או"א זו"ן. (כמ"ש בפמ"ס ענף ט' עש"ה). וכל תחתון מלביש וסובב לעליון, כלומר שממלא המקום חסרון שבעליון מכל צדדיו פו"א יו"ש, (ע"ע מלבוש). וע"כ נבחן שכל עליון מתלבש בתוך תחתונו, גופא דא"א בראש וגוף דאו"א, גופא דאו"א בראש וגוף דישסו"ת, וגופא דישסו"ת בתוך זו"ן, (ע"ע אורך ועובי).
:

      (ע"ע צדיק) זה הוא דבר הבא בגילוי גמור וגדול בלי שום הסתר משהו, דהיינו כמראה באצבעו כי הוא זה. וה"ס צדיק העליון בסוד י"ב בגי', יו"ד ה"ס מלכות שמים, ב' ה"ס ב' אלפים הראשונים במלכות.
      ותבינהו בסור סופך ספר ספור שה"ס או"א שנק' ג"כ שופט, כי השופט הוא הסופר את ספר המשפט.
      ספר ה"ס ת"ת שנק' ג"כ משפט, שהוא ספר הגלוי לכל, איך משפטי ה' אמת שהוא כולל כל האותיות המפוזרות בהמציאות אף אחד מהם לא נעדר. ומטעם גילוי הגמור נק' זה.
      ספור ה"ס יסוד: שה"ס העשיה עצמה, דהיינו פעולות ממשיות על פי כל האותיות וצירופם המפורשים בהספר המשפט. ומתוך שהספור אינו אלא מה שכתוב בהספר, א"כ הוא ג"כ גילוי גמור כמו הספר עצמו, וע"כ מכונה גם הסיפור בשם זח וז"ס זה ישפיל וזה ירום.

:

      עולם הבריאה נקרא זהב ועולם היצירה נקרא כסף ועולם העשיה נקרא נחושת. וכינוים האלו הם ע"פ טעם האורות המתלבשים בתוכם, כי אורות דג"ר מתלבשים בבריאה, ולהיותם החשובים ביותר מכל האורות, ע"כ מכונים בשם זהב מלשון זה- הב. כלומר, שכל שרואה אותם שוב אינו מתפייס בשום אוד אחר תמורתו, והולך ותובע תמיד אותו ואומר זה-הב ולא שום דבר אחר, וע"כ נק' זהב.
      כסף: והאורות המתלבשים ביצירה המה אור ו"ק, שהמה רק אור דחסדים המתוקים לחיך בסו"ה וחיך אוכל יטעם, והכלים נכספים אחריהם מאד. ולפיכך מכונים בשם כסף, מלשון נכסוף נכספתי.
      נחושת : והאורות המתלבשים בעולם עשיה המה אור נחי"מ. דהיינו ג"ר המשך מאור דחסדים שביצירה, ונק' נחושת מלשון נחשתי ויברכני ה' בגללך, כי מקום קביעת המסכים שהאורות מתקשרים בהם נק' בשם עשיה או אור נה"י. ונודע שיש בהם ערך הפוך אשר כל מסך העב יותר הוא מסוגל להמשיך ולקשר אור חשוב יותר, שאין זה כלל ע"פ השכל, כי ע"פ השכל כל היותר זך צריך להמשיך אור יותר חשוב, ומשום שאינו מתקבל על הדעת נבחן זה כמו נחש, שע"פ נסיון אנו רואים כך אע"פ שאינו מובן. וע"ד שאמר לבן ליעקב שע"פ הנסיון ראיתי שברכני ה' בגללך אע"פ שאיני מבין משום מה. ולפיכך מכונים אורות דעשיה נחשת, כלומר שאין בהם הבנה רק הנסיון מלמדנו את טיבם, אשר כל כמה שהמה עבים ביותר כן אורם המתלבש בהם חשוב וגדול ביותר, דהיינו בהיפך מהמקובל.
      זהב כסף נחשת: או מתפרש בא' שהזהב ה"ס כל"א שהחסדים שלו מעולים מחו"ב דאומ"צ וע"כ נק' זהב ושם האודם. והכסף ה"ס אומ"צ שכל הנוגעים שם הכסיפו פניהם בסיתום דבחי' ב'. והנחושת ה"ס מקוה"נ בחי"ד ששם מדוריה דנחש, (ע"ע נחש הנחושת). ואולי גם בי"ע אפשר לפרש כן.

:

     ה"ס רת"ס דמקוה, ולפיכך הזהב אדום שהוא מסטרא דגבור, דהיינו כח תחתון הדומם כמו בראש מקוה.
      כסף: ה"ס תוך דמקוה שה"ס שויתי עזר על גבור, בסוד השגחה פרטית. ואין שם כח תחתון מעורב בו, וע"כ הוא לבן: בלי שום גוון, כי הגוונים והשינוים רק מתחתונים באים.
      גם לובן העליון: מרמז על חכמה, שה"ס תוך שאין בו גוון מהתחתון. גם בזה תבין סוד הלבין לשון של זהורית דיוה"כ, דהיינו שהופיע אד החכמה עילאה ואז אזיל סומקא דזהורית, ואין צריך לעורר שום גבורה כי נמחלו עוונותיהם של כל ישראל, (בסוד עצמו לכם לכופר) ובזה תבין סו"ה וצרת הכסף בידך, כי סוד ריחוק מקום המבואר בכתוב כי ירחק ממך הממם כי לא תוכל שאתו, פירושו הריחוק מחכמה, כי לא תוכל שאת את התוך דמקוה. והוא עד"ה שמנת עבית כשית ותטוש אלקי עושהו, כי מתוך ריבוי הקנינים הבאים לו מחמת הגבורה, הוא מתעבה ומכוסה בכח עצמו ונוטש את השגחה הפרטית, שה"ס תוך דמקוה כנ"ל. וע"כ אומר ונתת בכסף וצרת הכסף בידיך, והוא מלשון הכתוב ויצר אותו בחרט, כי בתוך מקוה לא הי' עדיין שום עשיה רק יצירה בלבד, (ע"ע אבי"ע דהת"א). אמנם עתה כי ברכך ה' אלקיך בפועל ממש, ע"כ כי בעת שתצייר הכסף בידיך העיר והמגדל וכו', תיכף יתקרב המקום אשר יבחר ה' כי תוכל שאתו, ואח"כ תחזור ותפרוט את הכסף להקנינים שהשגת, ואז תמלא ב' הבחי' שבנפשך, דהיינו תאות נפש, שאלת נפש: כי הו"ק סודו תאות נפש והג"ר סודו שאלת נפש. וז"ש בכל אשר תאוה נפשך וכו' ובכל אשר ישאלך נפשך וכו'.
      וסוד נחושת: ה"ס סוף מקוה כל"א, בסו"ה ניחשתי ויברכני ה' בגללך, כי ניחש באומ"צ ולא היה לו ברכה כי עצור עצר וכו', וע"כ הכל"א שלא פסק משם הברכה נקרא נחושת, וז"ס שפירא בזוהר שה"ס חג"ת דהיינו כח"ב שירדו לבחי' חג"ת, והבן. (ע"ע נחש נחש הנחושת).

:
ה"ס אותיות ותגין, דהיינו ב' רשימות הנשארים בכלים אחר הסתלקות הטעמים והנקודות, שרשימו דטעמים נק' תגין וה"ס רוח וז"א, ורשימו דנקודות נק' אותיות וה"ס נפש ונוק', שה"ס האחורים היותר חיצונים שבאפשרות, (עי' ע"ח ש"ו פ"ב).
:

     ותבין זה ע"פ הכלל דאין העדר נוהג ברוחני, ונמצא בעת שגופא דגלגלתא נזדכך ונסתלקו אורותיו, הנה כל ההסתלקות הזה לא נגע ולא פגע כלל בגופא דגלגלתא, אלא כל אורותיו נשארות בעינם כמו שהיו, ועניני ההסתלקות נופלים רק על התחתון דהיינו פרצוף ע"ב.
      ונמצא אמנם משום זה, אשר הע"ס דגופא דגלגלתא עוד הרויחו הרבה מכל ההסתלקות הזה. והענין, דנודע אשר כל גוף חסר ג"ר בערך הראש שלו, והוא משום דהראש שאינו מוגבל עוד במסך שלו המקשר להאורות בסוד זווג דהכאה, נבחן גם האו"ח היורד מלמעלה למטה שה"ס נה"י, (כמ"ש בפמ"ס ענף י"ג). שגם הוא ראוי לאור העצמות. משא"כ הגוף, דהיינו הע"ס דהסת"ב שכבר המסך ממעל לראשם והמה מוגבלים בו, ולפיכך או"ח היורד ממעלה למטה מהמסך שלהם כבר אינם ראויים לאור העצמות, כי המסך שלהם כמו שחותך על אור העצמות שאינו יכול להופיע מטבור ולמטה, כנודע. (ע"ע רת"ס).
      ונודע כל החסר נה"י דכלים חסר ג"ר באורות , (ע"ע ערך ההפכי), ונמצא הגוף כלפי ראשו חסר ג"ר, משום דאותם הנה"י דעצמות שיש לו להראש כנ"ל המה חסרים בגוף, והיינו משום המסך דהסת"א כבר מגביל אותם ממעל לראשיהם, וז"ס שהראש ה"ס או"מ לגבי גופו.
      ועם וה תבין, שאם למשל יתעלה כל המסך שמעל לראשם, אז ירויחו כל המקיפין שלהם וישובו ע"ס דגוף למעלת ע"ס דראש. ואם יתעלה המסך שבראש רק מדרגה אחת למשל ממלכות של ראש לז"א של ראש, נמצא הריוח הזה מגיע ביחוד לספירת המלכות דגופא, משום שכבר נתעלה המסך מאותה בחי' של ראש המאירה אליה, כי זה הכלל כל בחי' שבגוף מתחייבת לקבל אורה רק מבחי' שכנגדה בראש, מלכות דגוף ממלכות דראש, ז"א דגוף מז"א דראש. אמנם אין ז"א דגוף ראוי כלל לקבל ממלכות דראש, בהיות שאין זה בחינתו ואין לו יחס אליה. ועד"ז מלכות דגוף איננה ראוי' לקבל כלום מז"א דראש שאין לה יחס לו כאמור.
      ועם זה תבין, כי בנסיעה ראשונה של הזדככות המסך, דהיינו שעלה המסך לבחי"ג, הבה כבר נתעלה כנגדו גם המסך של ראש מבחי"ד של ראש לבחי"ג של ראש, וא"כ נתגלה אור המלכות של ראש בשביל מלכות דגוף, שה"ס המקיף השייך לבחי' שלה כנ"ל, ונמצא שהרויחה מקיף התחתון שנק' חיה. ובנסיעה ב' אשר המסך עלה לבחי"ב, ונמצא שגם המסך של ראש נתעלה כנגדו מבחי"ג לבחי"ב ואז נתגלה אור הז"א של ראש, אז קנה גם הז"א בחי' מקיף שלו המיוחס לו לבחינתו. אמנם המלכות אשר היא מקבלת מז"א, ג"כ הרויחה אור מבחי' ז"א של ראש, כי בנסיעה ראשונה רק בחי' עצמה נתגלה והז"א עדיין היה מוגבל בגוף, משום שבחי' שכנגדו בראש עדיין מכוסה במסך, ועתה בנסיעה שניה שגם ז"א של ראש נתגלה, וע"כ מקבלת ממנו כל השייך לה, כי כל הארות של המלכות ע"י ז"א באים, וע"כ הרויחה מקיף העליון.
      ה"פ וב"מ: ותבין סוד ה"פ וב' מקיפין, כי ה"פ ה"ס שלימות התחתון כמה שכלים הפנימיים מסוגלים להכיל בתוכם בגבולם. וסוד ב' מקיפין עליון ותחתון הנה מקיף תחתון יורה כל התוספות הראוי לבא לתחתון לטהרת כלי קבלה שלו, שיהיה ראוי לקבל התוספות אור הגדול מהעליון, שנק' מקיף עליון. ונמצא, שמקיף תחתון הנק' חיה, הוא רק להרחבת גבול התחתון שיהיה ראוי לקבל הגדלות הגדול, ומקיף העליון הוא בחי' הגדלות בעצמו שמקבל מעליון, וע"כ נק' על שם העליון או יחידה, כי כל כתר ה"ס מאציל.
      וע"כ בהגלות המסך ממעל למלכות של ראש קיבלה המלכות מקיף תחתון, דהיינו הרחבת גבולה. אמנם עיקר גדלות האור עדיין לא יכלה לקבל, כי אינה מוכשרת לקבל זה כל עוד שז"א של ראש מכוסה ונעלם במסך, וע"כ בנסיעה ב' שגם ז"א של ראש נתגלה ויצא מהמסך שלו, ע"כ משפיע להמלכות עצמות גדלות האור שנק' מקיף דיחידה.
      אמנם הז"א עצמו, הנה בנסיעה ראשונה שנתגלה המלכות של ראש הרויח מזה רק יחידה פנימיית. פירוש, בהיות מלכות דראש כתר לגוף, וכל עוד שהמסך היה במלכות של ראש, הרי חסר לז"א יחידה שלו, כי כתר עליון נעלם במסך, ועתה שכתר עליון יצא מתחת המסך הרויה יחידה,
      ואע"פ שכלפי מלכות משמשת המלכות של ראש ליחידה גם בהיותה עם המסך, היינו משום דהמסך הזה עצמו ה"ס כתר מלכות, דהיינו העביות שבו והמסך שבו, משא"כ הז"א שענינו אור ולא כלי, ע"כ אין לו בטרם הגלות המסך.
      ובנסיעה השניה שהמסך של הגוף מסתלק לבחי"ב לבינה, שאז עולה גם המסך של ראש לבחי"ב ונתגלה הז"א של ראש, אז קונה הז"א מקיף תחתון דהיינו להרחבת גבולו כנ"ל גבי מלכות, אבל מקיף עליון אין לו, משום שהמשפיע שלו שבראש עדיין מכוסה במסך דהיינו בינה דראש.
      ובנסיעה ג' שהמסך דגוף עולה לבחי"א, ואז המסך של ראש מתעלה לנגדו לחכמה דראש, ואז הבינה מתגלה ויוצאת מתחת המסך, הרי שהז"א הרויח את המשפיע שלו של ראש שיצא מתחת המסך, ומשפיע לו גדלות אורותיו בעצמם הנק' מקיף יחידה.
      וכן הבינה שבטרם ההזדככות נבחנת לנר"ן בחסר חיה יחידה, כלומר אם תקבל המסך במקומה יהיה לה נר"ן, וע"כ גם עתה נחשבת לנר"ן.
      ו בנסיעה א' שעלה המסך לבחי"ג וכנגדו בראש לז"א של ראש, נחשב שהרויחה חיה, כי מלכות של ראש שנתגלתה מתחת המסך משלמת למדרגה רביעית לה, ויש לה עתה קומת חיה.
      ו בנסיעה ב' שהמסך עלה אליה עצמה וכנגדה בראש לבינה דראש, א"כ הריהו דומה ממש להמלכות דגופא, שהי' לה ה"פ משום דהמסך שבבחינתה נחשב לכתר מלכות, (עי' לעיל). כן עתה שהמסך בבינה דגוף, הרי היא בחי' מלכות דמלכות למסך דבינה של ראש, ומסך דבינה של ראש יהיה משום זה הכתר שלה דהיינו יחידה, וע"כ יש לה בנסיעה זו ה"פ נרנח"י שלימים.
      ו בנסיעה ג' הבינה אינה מרוחת כלום, כי אין לה אלא ב' נסיעות מבינה לחכמה ואח"ז מחכמה למאציל, ובעת שהיא במאציל כבר היא בחי' ראש עצמו ואינה מוכשרת שם לקבל מקיפין בשביל הגוף.
      וטעם הדבר, שכל ההבחן דחב"ז דעקודים כלפי ,עצמו הנה בבחי' עלית המסך אם יעלה אליהם למקומם, אע"פ שכאן בגוף גלגלתא לא קרה זה כנ"ל, מ"מ אפשר להעריך כן, כיון שעולים בערך ע"ב.
      וע"כ בנסיעה ג', אם המסך עולה לבחי"א כבר אין שם בפרצוף רק קומת ז,א, ולא יתכן כלל לומר שבינה דגופא דגלגלתא משתבח ממסך דבחי"א, כיון שכבר אפס הבינה לגמרי.
      ועד"ז בנסיעה ב' דחכמה כבר המסך בבחי"ב, שאז נעלם החכמה מהגוף כנ"ל בבינה, וע"כ ודאי שלא ניתוסף לחכמה דגופא אפי' בגלגלתא.
      אמנם הז"א יש לו ג' נסיעות עד בחי"א, כי אז עדיין נמצא בגוף, וע"כ מוכשר להמשיך מקיפין בגוף דגלגלתא.

:
כאשר אין לו בחי' חיה שה"ס טעמים חכמה, עדיין הם דינין ונק' נקודות שהיא הנשמה ס"ג. (דהיינו מג' הקומות זלמ"ז, שיוצאים בעת חזרת אורות למאציל, שנק' אור הנקודות שהם אור דין ואו"ח היורד, משום שהמסך עולה ומזדכך, וה"ס אור נקבה שפניה למעלה למאציל). ולכן כדי שלא יהיה בהם אחיזה אל חיצונים צריכים להיות אחורים היותר חיצונים, שהם בחי' אותיות ותגין (ב' רשימות דטעמים ונקודות) , שהם נפש רוח (דהיינו הזו"נ), צריכים להיות דבוקים יחד, ואינם נגלים רק או"פ שהם נשמה בינה. (שה"ס פניהם מגולים כלפי חוץ, כלומר ראש ונשמה מאור הנקודות כנ"ל) אך בבוא חיה פנימי שהם המוחין, אז אין הקליפות יכולים להתאחז כלל אפי' באחורים, כי אור החיה מאיר עד שם, (בסוד דלא נכוה בפושרין) שהאחורים נגדלים יותר וחוזרים פב"פ ומזדווגים יחד וכו'. (עש"ה כל ההמשך בביאור אבא ונסירה) (ש"ו פ"ר ע"ח).
:

     ה"ס פנימי וחיצוני שהושרש בנקודים מכח עליית המלכות לנקבי עיניים, שנחלקה כל מדרגה לחצאין לגו"ע ואח"פ ואח"פ יצאו מבחי' ראש משום שהסת"א המכונה ראש נעשה במלכות שבמקום עינים למעלה מאח"פ, וע"כ הסת"ב נתפשט למקום אח"פ ונעשו משום זה לגוף ולבחי' חג"ת.
     והנה הגוף והסת"ב חזה אינם יוצאים במקום אח"פ אלא למטה מפה, משום שליטת שורש הא' הקדום לעליית מ"ן לנקבי עיניים. ונבחן שאח"פ דראש יצאו ונשפלו למטה מפה, ופרצוף זה נק' חיצוני ונקבה. אמנם בפנימיות נבחן אשר הסת"ב יוצא באמת במקום אח"פ ממש, כי נמשך אחר המלכות שבנקבי עינים, ופרצוף זה נק' פנימי וזכר. (ע" פנימי וחיצון ).

:

זו"נ של כל עולם ועולם חסרי ג"ר המה, בערך א"א ואו"א דאותו עולם, וצריכים ג' זמנים עי"מ להשלימם. אמנם בערך העולם העליון מהם, יהיו כל ה"פ דעולם התחתון בבחי' זו"נ, וצריכים עי"מ בג' זמנים להשלימם. (ש"ג פ"ג ע"ח).

:

הושרש בנקודים בעת עליית המלכות לנקבי עינים שנעשה משום זה בחי' כלי וקו שמאל בכל הע"ס, והספי' עצמם דהיינו האור שבהם נבחנות לקו ימין. ותדע שקו ימין נק' זכר שבגופו וקו שמאל נק' נוקבא שבגופו, אשר בסוד הזווג ועליית או"ח מתיחדים זב"ז בסוד קו האמצעי המכריע ביניהם, שה"ס או"ח העולה מהכאת אור העליון במסכים שבכל ספירה וספירה.

:

     אין המדרגה בת תיקון אלא א"כ נכללת מג' המדרגות כח"ב, או א"ק אצילות ובריאה, (ע"ע שלישים). ובשעה שלא נגלו בה אלא ב' בחי' דהיינו כתר חכמה או א"ק ואצילות, ועדיין חסר בה בחי' הג' שהוא הבינה או הבריאה, נבחנת לחסירה ולפגומה.
     וז"ס שנים שבים באו אל נח את התיבה, כי ע"כ נעשה המבול והבן עש"ה, וזסו"ה והבה באר בשדה וג' עדרי צאן רובצים עליה. וז"ס בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים, דהיינו שלישים העליונים, שה"ס שליש עליון דמדרגה הג' שהיא בינה או בריאה והבן. (וע"ע שלישים) וז"ס שנים בטמאים שבעה בטהורים.

:

      כל מספר זוגי סודו דין והבלתי זוגי ה"ס רחמים, ותבינהו בסוד הסתדרות תחת שם בן ד', (ע"ע מספר) דהיינו כח"ב זו"ן, שהא' ה"ס כתר והב' חכמה וכו' עש"ה. ונמצא א"ב זוג הראשון שז"ס שביום ב' לא נאמר בו כי סוב. ג"ד ה"ס זוג הב', וז"ס שדלת מלשון דל אשר הגימל ה"ס העשיר ימשפיע לו. אמנם ה' אין לה בן זוג במספר יחיד. ואח"כ ו"ז בן זוג א'. ח"ט בן זוג ב'. י' אין לה בן זוג כמו ה'. והטעם שה' י' אין להם בן זוג, הוא כי היחידות של המספר ה"ס מלכות בטרם שקבלה עליה זכר, שסוד העשירית של המספר ה"ס הזכר. ולפיכך אין שם רק ב' זוגות כו"ח בינה ז"א הן בהספ"א שהם א"ב ג"ד, וב' זוגות כו"ח בינה ז"א בהספ"ב שהם ו"ז ח"ט, משא"כ מלכות דמלכות דהספ"א שה"ס ה', ומלכות דמלכות דהספ"ב שה"ס י', אין להם בת זוג בבחי' מספר היחידות עצמה, רק אחר שמופיע מספר העשירית שה"ס הזכר שלה, וז"ס שאמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, דהיינו אחר שהופיע הסת"א והסת"ב דמספר יחידות והופיע סוד י' כנ"ל, נגלה הדבר אשר של שבת שה"ס יום ז' אשר הו' היה בן זוגו, נתגלגל עתה באות הי' ואין לו בן זוג, ואמר לה הקב"ה ישראל יהיה בן זוגך, שה"ס ז"א במילואו, שנק' אז כנסת ישראל, כי אז יהיה אור הלבנה כאור החמה וכו', ומכאן נמשך הסוד אשר בהלעומת בקליפות, סירס הזכר והרג להנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, להיותם נמשכים מסוד אות ה' שביחידות שאין לה בן זוג כנ"ל, רק כנסת ישראל העתיד להופיע ברוב שכר ורב טוב, דע"כ נעשה מקום לעולמות, וע"כ סירס להזכר דלא יוכל לטשטש העולמות והרג להנקבה ומלחה לע"ל, שזוהי סעודתן של כנסת ישראל והבן.
      כ"ך ה"ס זוג א' דהתפ"א שבעשירית.
      ל"מ ה"ס זוג ב' דהתפ"א דעשירית.
      ם סתומה הוא בן זוג למ' פתוחה, ול"מ ה"ס בינה וז"א דגדלות, ומ"ם ה"ס ז"א ותבונה, נ"ן ה"ס אות ה' ואות י' שלא היה להם בן זוג במספר יחיד, אמנם עתה אחר שקיבלה עליה דכר יש לה בת זוג גם למלכות, כי נון כפופה ה"ס מלכות ונון פשוטה ה"ס בן זוג דמלכות, שקנתה בסוד הזכר, (דהיינו בסוד אנקת"ם).
      נ"ן : ס"ע ה"ס זוג א' כו"ח דהתפ"ב.
      פ"ף: ה"ס בינה ז"א דהתפ"ב.
      צ"ץ: ה"ס מלכות דהתפ"ב שקנתה בן זוג בכח הזכר כנ"ל, בסוד הנון הפשוטה.
      ק"ר: ה"ס זוג א' כו"ח דהתפ"א בסוד הבינה.
      ש"ת: ה"ס זוג ב' דהתפ"א, ע"ד הנ"ל בסוד הבינה דהיינו במאות.
      ך ה"ס חמש מאות בן זוג לכ' כפופה בסוד עשירית, משא"כ בסוד המאות שה"ס בינה אין לה בת זוג.
      ם סתומה עם ן פשוטה ה"ס בן זוג א' דהתפ"ב בסוד הבינה, דהיינו במאות.
      ף"ץ ה"ס בן זוג ב' דהתפ"ב בסוד הבינה דהינו במאות.

:

     מעת ששלט האדם באדם לרע מעטיו של הנחש אז נאמר בדחז"ל שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, כי נפרד האדם מהקדושה ואינו יכול להנות מחכמה העליונה, ואפי' אם מתגבר בהשכלת החכמה אינו יכול לקבל יותר רק קליפה ושטחיות העליון.
     שמתחילה נהנה גם מהקליפות והשטחיות למקצת, אכן הפעולה היא להיפך מהנרצה, כי לא לבד שאינו מספיק לו לקבל התקרבות להשי"ת, עוד גורם לו ענין זוהמה ומיאוס עד שמתפרש ונפרד עוד יותר מקודם, ע"ד שנה ופירש, ונפשו מעתה קצה בהחכמה מלהתקרב אליה פעם שנית, כי קליפות האלו שקלף משטח כל דבר חכמה שהשכיל, המה ממשלת הס"א והנחש, אשר ע"כ ביאתם בהאדם מדחה אותו לגמרי ר"ל מלנסות עוד להתקרב, כי הזוהמא דוחתו, וע"כ קליפות החכמה מכונים נחש להיותו ראש המחטיאים, וביאת הקלי' אלו לשכלו של האדם הם ביאת נחש על חוה שהיתה החוטאת הראשונה בענין ההוא.

:

      הנה המקור דכלהו זווגים הוא, כי טבע אור העליון לירד להאיר לתחתונים בלי הפסק כלל, אלא שאינו נאחז להשראה רק במקום שיש שם מסך בעביות וקשיות, (ע"ע מסך). כי אז נעשה ביניהם בחי' זווג דהכאה, שמכח זה מעלה המסך ע"ס דאו"ח המלבישים לע"ס דאור העליון, שמשם והלאה קשור אור העליון במסך הזה תמיד. ותדע שזהו המקור לכל מיני זווגים.
      ויש הרבה מיני זווגים, הנבחנים ע"י תוספות מלאכות בהמסכים, דהיינו ע"י מ"ן וע"י הורדת המסך והעלתו בסוד מתקלא וע"י ב' פרצופין בכותל א' וע"י ב' פרצופין בב' כותלים, וכן זווג דאב"א ואב"פ ופב"א ופב"פ. (ע"ע כריתת ברית).

:

      יתבאר ע"פ ציור אשר אור העליון יורד אליו בכח ומכה על המסך שבכלי מלכות אשר לתחתון, שמתוך הכאה זו נולד ויוצא אור גדול ממטה למעלה הנק' או"ח, וזהו המכונה בכל מקום זווג דהכאה.
      פירוש, כי ב' הבחנות נמצא במסך שבכלי מלכות, הא' הוא העביות שבו דהיינו שיעור הרצון לקבל והחשק שלו אל האור ההוא, שזהו נבחן לעביות משום שינוי הצורה. (ע"ע צמצום). הבחי' הב' היא הקשיות שבו, דהיינו כח הצמצום הרוכב עליו לעכבו מקבלת האור ההוא.
      וע"כ מצד אחד נבחן שאור העליון יורד אליו בכח שזהו מצד העביות שבו, (ע"ע ירידה בכח). ומצד השני נבחן אשר כח העיכוב שבמסך יוצא לנגדו ומעכב להאור העליון מלבוא בתוכו שזהו מצד הבחן הקשיות שבו, והפגישה של שניהם זו בזו מכונה בשם זווג, ומכונה שמכים זה בזה, דהיינו מפאת הפכיותם, כי אחד מושך והשני דוחה, וע"כ מכונה זווג דהכאה שטבעו להחזיר אור העליון לאחוריו בהתחדשות גדולה המכונה בשם או"ח. (ע"ע כריתת ברית).

:

זווג הנקודות הוא חכמה דאבא עם חכמה דאמא, זווג דאותיות הוא בינה דאבא עם בינה דאמא (ש"ה פ"ג ע"ח).
ב' זווגים הם, א' להחיות העולמות וא' לנשמות.
זווג דלהחיות:
יועיל לחדש הנשמות ישנות שנאצלו בבריאת עולם.
זווג דאותיות:
ה"ס להחיות העולמות, וה"ס זווג בינה דאבא עם בינה דאמא.
זווג דנקודות:
ה"ס להוליד נשמות וה"ס זווג חכמה דאבא עם חכמה דאמא. (ע"ח ש"ה פ"ה)
חומר וצורה: אבא מזריע ונותן בה טפה שכלולה מחומר וצורה, וצריך שהחומר וצורה יהיה כ"א כלול מיוד.

:

     (עי' לקמן זווג זו"נ).
     וז"ס ב' זווגין: כי בסוד שרה יש מים עליונים ומים תחתונים, כי משה משה ה"ס מים עליונים העולים ומסתלקים לשורשו שה"ס דוכרין די"ב פרצופין, וה"ס או"ח העולה ממטה למעלה בסוד ראש.
     ויש עוד בחי' או"ח היורד: שה"ס עשתי עשרה הנופלים ויורדים ממעלה למטה בסבתה של שרה הנ"ל, והיינו י"א פרצופין תחתונים דאצילות והיינו מים תחתונים. וב' בחי' או"ח אלו מתתקנים בב' זווגים:
     הא' זווג דנשיקין שה"ס החזרת פקדון ראו"ח העולה, שז"ס ראש מקוה ששם נתקנו מים עליונים לבד.
     זווג דיסודות: ה"ס זווג הב', החזרת הפקדון דאו"ח היורד, שז"ס תוך מאה בסו"ה אשר לו הים והוא עשהו, ואז כל הנשמה תהלל יה, כי הוא זווג שלם ויחוד שלם.

:

      כבר ידעת סוד נה"י וסוף דכל פרצוף, שה"ס או"ח היורד מעילא לתתא, (ע"ע או"ח היורד). אשר ע"כ אין ענין של הסתכלות נוהג במלכות דשם ודרכו להגלות עש"ה. ועם זה תבין סוד העטרה של הזכר, להיותה סיפא דפרצוף היא ג"כ מסוד האמור, דהיינו מבחי' או"ח היורד מעילא לתתא, אשר משורשו המקורי אין ענין הכאה נוהג שם, וע"כ נופל הוא ובלי עצם, משום שאין שם כלום מאו"י דהיינו אור ההסתכלות, (עש"ה באו"ח היורד). וזסו"ה לא טוב היות האדם לבדו, להיותו בלי או"י שהוא כל החיות והטוב אשר בהפרצוף, ולפיכך נעשה בו תיקון גדול בסוד הנסירה והבנין, כמ"ש ויקח אחת מצלעותיו דהיינו שנתנסר ממנו צלע דבחי"ב השולטת בסוף שלו, (ע"ע רת"ס) ויסגור באוסר בשר תחתנה, כלומר בכוח עירוב דבחי"ד חזר ונפרק ענין האו"ח היורד מעילא לתתא גם מבחי"ב שבזכר, ונמצא בסוד פי שתים בשר- וסגור.
      נסירה: תרדמה: ואח"כ ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם, דהיינו הבחי"ב, לאשה, דהיינו שתהיה מתוקנת במסך דבחי"ב המעלה או"ח מתתא לעילא, בטרם שבא עליה זכר, ותהיה במד בתולה ואיש לא ידעה, (ע"ע בתולה). ואח"כ ויביאה אל האדם ויאמר האדם זאת הפעם וכו': (ע"ע יסוד זכר) כלומר כשהקיץ מתרדמתו, נמצא שחזר וירד בו האו"ח מעילא לתתא לנה"י שלו, ואז נזדווג עם אשתו דהיינו בסיומא דתוך שלה, ששם סוד הטבור המעלה או"ח מתתא לעילא בסוד בשר פתוח להעלות או"ח, ואז אמר אנקת"ם מכח אאב"ח האל של יסוד פתוח דידה.
      באופן, שמתחילה היה אדה"ר בסוד דו פרצופין, שנמשך מכח יום הששי שה"ס י"ב או כ"ב, שהכף שלו היה כולל ב' אותיות מבחי"ב ומבחי"ד, שמחיבורם יצאו המטבור ולמטה שלו נקיים לגמרי בלי הכר נקבה, כי שיתוף ב' הבחינות הם התיקון שכל הבית נסמך עליהם בסוד ב' צלעות הבית. אכן כיון שלא היה בסופן (העטרה שלו כנ"ל) היכר נקבה, ממילא שפסק האו"ח ועמו נפסקו כל אורותיו, כנודע.
      שז"ס תרדמה שינה: מלשון תרד מה. וכן וישן הוא מלשון ישן נושן, שהוא חסר טעם וריח, בסו"ה וישן מפני חדש תוציאו.
      ואז עשה הקב"ה תיקון הנק' נסירה: פירוש, כמו שנתבאר במ"א אשר כל מיני פירוד וחיתוך נעשו בסוד השמינית (ע"ע שמינית) שה"ס בחי"ד, ולפיכך גם כאן הוריד את בחי"ד הטמונה בראשו והמשיכה אל סופו עד העטרה. ומקודם לזה או יחד עם זה נמצא נפרד ממנו בחי"ב שהיתה שם בעטרה שלו מכבר, וז"ס ויקח אחת מצלעותיו דהיינו בחי"ב, אשר במקומה נמשכת ובאה הבחי"ד, שז"ס(*)ויסגור בשר תחתינה. כלומר, אותה התרדמה והשינה שסגרה כל אורותיו, הוכן בסוד בשר הברית קודש הנאחז ונתלקט מן עשתי עשר הנופלים, מע' הקרב אל י"ב והאורות נפלו. (ובאמת היה כאן סוד פשתים דהיינו סתימה מבחי"ב ונפילה מבחי"ד) מי"ב חדשי הלבנה, ומתדבקים בסופו של הזכר בסוד בשר נופל,
      (*)הגה נסירה ובמ"א נת' שענין ויקח א' מצלצותיו, פי' שנקבוה לבחי"ב ועשה אותה כבחי"ד ואח"כ ויסגור בשר, כי סגר המלאכה דבא וסר, דלא לאסתכל באו"מ, וע"כ יפה כחו אח"כ לבנות שוב את הצלע לבחי' ג"ר בסוד אנקת"ם, שז"ס ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח, כמ"ש ז"ל שקלעה (באנקת"ם) וקישטה כמו כלה דשביעי .
      ואז ויבן ה' א' את הצלע שלקח מאדם לאשה. פי' אותה הבחי"ב שגרמה לו מתחילה תרדמה ושינה וחסרת טעם כמו ישן נושן, בנאה הקב"ה לאשה בפ"ע בפרצוף מיוחד כדי שלא יהי' לו תענוג תמידי דלא פסיק, אלא בסוד הזווג דפסיק ולפרקים, ואז היתה לו לאשה כי מאיש לקחה זאת, כי איש ידעה (ע"ע בתולה ואיש לא ידעה).
      וע"כ יעזוב איש את אביו ואמו : שה"ס זווגא דלא פסיק, שאין אדם יכול לעמוד שם כי מביאה לו תרדמה ושינה, ודבק באשתו דהיינו לפרקים והיו לבשר אחד. כלומר, אע"פ שבאמת יש כאן ב' בשרים: סר מטעם נושן כנ"ל סר מטעם י"א,שנפלו מהנקבה ואתדבק בו בסוד בשר של הזכר, אכן בכח הבנין של מעלה, (היכל או"א) דבק באשתו והיו לבשר אחד של בחי"ב.
      באופן אשר עשתי עשרה שבזכר שבו לתחיה בבארה של הנקבה, שבנאה הקב"ה מבחי"ב ובסוד למפרע, כלומר מסופה של בנין הנקבה ששם מקום היסוד אל ראשה ממש, דהיינו א"נ בראש מכח בחינה ב', קמתי בחוזק בבאר של מרים (שלקחה התוף בידה). ואאב"ח בבור ריק שאין בו מים, הרי עתה מוכנים מ"נ ומ"ד.
      באר: נתבאר מכל הנ"ל שבאר זו חסרוה סרים של מעלה מבחי"ב, ולא כמו שהיה בחוה ראשונה שחפרוה סרים של מטה מבחי"ד, שמכוחם נבנה ונתלקט היסוד דזכר, כי ע"כ נק' לילית, אלא כבנין של מעלה חוה ב', שמדת חללה אמנם שוה ממש כמו עשתי עשר שנתדבקו בזכר, כי ע"כ ידע אותה כנ"ל, (ע"ע כריתת ברית)

:

     אם הזו"נ מזדווגים והפנימיות אינו שלהם אלא מאו"א, נק' זווג הזה אב"א, (ע"ח ש"מ סוף דרוש ד'). כלומר שעלו להיכל או"א ומלבישים אותם, ונמצאים או"א בפנימית זו"נ עש"ה.
     זכרים: ל"ב נתיבות החכמה חם זכרים מחכמה ונתונים באמא תוך ה"ג מנצפ"ך, שהם נש"ב שלה.
     פירוש שבחי' נפש המתחבר עם חומר דאבא לעשותו בית קבול אליה ה"ס ל"ב נתיבות החכמה, ל"ב אלקים, כ"ב אתוון וי"ס דנפש, אמנם מנצפ"ך דאמא יורה על בחי' שורש הנפש שז"ס נש"ב (וצ"ע)

:

     (ע"ע זווג) ודע, שבכ"מ שנזכר זווגא דלא פסיק, הנה שורשם נמשך מזווג התוך המקורי המבואר לעיל, אשר יסוד צדיק נעלם ביסוד הנוקבא לנצחיות. אמנם נתבאר שעיקר הזווג הוא זווג זו"נ דפסיק, והנוק' בסוד חסרון לא יוכל להמנות: אלא בכל פעם אחר הזווג מתפרשים זמ"ז, והנקבה חזרה להיות בתולה ואיש לא ידעה, (ע"ע בתולה ואיש לא ידעה לעיל).
      וטעם זווג הזה הנפסק ה"ס מעוות לא יוכל לתעון: כלומר שנמשך מכח הזכר שיש לו בחי"ד בפה דראשו, שה"ס מעוות לא יוכל ליתקון עד גמר התיקון, וע"כ בשעה שבחי"ד זו מתעוררת בראש הזכר הרי זה מפריד אלוף,שה"ס זכר שבזכר (ע"ע ד' רוחין דאהב"ה). אכן לפי"ז יש לשאול, איך יצוייר זווג זו"נ כל עיקר, כיון שהזכר יש בו הבחי"ד בראשו. אלא כאן צריך שתדע יפה יפה אופן בנינם דזו"נ.
      הפרש ממלכות הב' למלכות הג': ומתחילה צריכים לידע את ההפרש מבין מלכות הב' אשר נוהג בה זווג דהכאה והעלאת או"ח ובין מלכות הג' שאין ענין הסתלקות או"ח נוהג בה, (ע"ע רת"ס), ושם ביארנו שזהו נמשך מכח האו"ח המקורי שלכל אחד, כי האו"ח המקורי של התוך נמשכת ממלכות דראש שיש שם בחי"ד. ולפיכך אע"פ שבחי"ד זאת אינה מתפשטת לתוך הפרצוף, כי רק האו"ח הצבור על ידיה הוא המתפשט להתוך, אכן המסך דמלכות התוך המעלה האו"ח בסוד אור ההסתכלות הוא מסוד בחי"ב בלבד, מסוד מי דקיימא לשאלה, עש"ה. עם כל זה מאחר שאו"ח היורד נכלל מכח בחי"ד, ע"כ אור ההסתכלות יוכל להכות על המסך דבחי"ב ג"כ מכח העירוב כח של בחי"ד.
      הכר נקבה: משא"כ המלכות הג' שאו"ח המקורי שלה יורד ממסך דבחי"ב הדק, ע"כ אחר שנלבש היטב בהכלים דמטבור עד סיום רגלין, שוב אין שם שום דינין שיהיו ראויים להעלות את האו"ח, כי אין אור ההסתכלות פועל שם מאומה כמבואר שם. וז"ס שאין שם הכר נקבה.
      נשים דעתם קלה: ונודע אשר הנוקבא מתחלת מהתוך המקורי, כי למעלה מהתוך עדיין אין שם הכר נוקבא כל עיקר כנ"ל. ולפיכך גם ראש הנוקבא מתחלת משם, ואע"פ שאמרנו שבשעה שנאצל הראש הא' יצאו כל הראשים, אכן המדרגות נכללים זה בזה, כי תמיד כל הכחות שבעליונים מוכרחים להמצא בתחתון, וא"כ גם התוך כלול בהכרח מהראש. (ויש לדייק אשר זה היסוד דזכר שבליט שנכנס לתוך חלל הנקב ומילאוה ונעלם בה לנצחיית הנה מ"מ הוא נמצא שם. ותדע שז"ס הראש הכלול בהתוך שהיא השורש לכלהו ראשים דנוקבא).
      וההפרש שבין ראש האמיתי הש"ך להזכר ובין ראש דתוך השייך להנוקבא, הוא בסוד בחי"ד הנמצאת בטהרה בסוד פה דראש המקורי, משא"כ הראש דהתוך שה"ס יסוד הנעלם בהנוקבא כנ"ל, הנה אמרנו שה"ס או"ח היורד מלמעלה למטה אשר עצם בחי"ד לא ירדה עמו. וא"כ נמצא שאפי' הראש של הנוקבא אין בה ממסך דבחי"ד ולא כלום וע"כ דעתם קלה, כי בהכרח שיש בה עירוב דבחי"ד בראשה, כי אפי' האו"ח לפי עצמו נכלל מבחי"ד כי מכחה עלה ושימש בראש המקורי שמשם חזר ונתלבש בתוך הגוף, וא"כ יש בה מדעת דבחי"ד אמנם קלה היא, כי סוף עצם דהמסך לא ירד זולת האור בלבד.
      והתוך של הנוק' נמשך מסיום הע"ס דהתוך המקורי, אשר שם משמשת מסך דבחי"ד מי דקיימא לשאלה כאמור. וא"כ היא נמצאת שם נקיה לגמרי מסוד הדינין וראויה לקבל עליה דכר, דהיינו אור ההסתכלות שבא מהזכר ומכח ראשו שיש שם בחי"ד, (ע"ע יסוד זכר).

:

ע"ע פיוסא בעת זווג, וע"ע חלונות ומסכים.

:

     (עי' לעיל זכו, זווג) ושמור תמיד את המקוריות של הדבר, כי זכר סודו משפיע והנקבה ה"ע הקבלה, אשר ע"כ בעת לידה הזכר פניו למטה והנקבה פניה למעלה.
     אכן עיקר ההפרש שבין זכר לנקבה הוא בהיסודות, ויסוד הזכר נקרא בשר מלשון בא סר ואחד הם בעת הזווג. אמנם בטרם הזווג המה שני דברים הפכים מצד צורת הפעולה אע"פ שהחומר הוא אחד, דהיינו כמ"ש לעיל שאותם הניצוצים הסרים ומסתלקים מהמקבל המכונים סר, הנה המה עצמם עולים ומתחברים בהמשפיע, ואין כאן עוד שום חומר אחר, אלא מטעם שינוי צורה של הפעולה, כי בעת ההשראה על המקבל מכונים הניצוצים בשם באים או בא ובעת חזרה להמשפיע מכונים הניצוצים בשם סרים או סר. דהיינו בב' זמנים בזה אחר זה,פעם בא ושורה בהמקבל ופעם סר וחלף מהמקבל. ומטעם זה נק' החומר הזה בשם בשר.
     אין יסוד אלא בסיומו דתוך: ובשר זה נתלה בסיומו של התוך של הזכר. והטעם הוא, כי הע"ס דתוך המה העקריים של הפרצוף, ששם אצור כל ההארה של הפרצוף, (ע"ע ראש תוך סוף). גם נתבאר שם שלא יצוייר שום השפעה זולת ע"י מלכות, בסוד המסך המתוקן שם להעלות האו"ח למקורו, דהיינו ודאי הסיום של הע"ס. כי גופא דע"ס דתוך הנה האורות מלובשים שם בסוד או"ח היורד מעילא לתתא, אשר כן נמשך שם עד הסיום, דהיינו המסך שבמלכותם, ששם מתהפך הענין, והאו"ח בסיבת הכאה חוזר מתתא לעילא ומסתלק לשרשו כציור מלכות של ראש, אלא במלכות של ראש כיון שהאורות קדמו לכלים, כלומר בטרם שהאו"ח ירד מעילא לתתא ע"כ נק' זה
     זווג דנשיקין: או דביקות רוחא ברוחא, כי אותם הניצוצים הבאים וסרים מהמקבל, הנה אפי' בעת ביאה לא התלבשו בהכלים של המקבל אלא רק בהשראה דקה מן הדקה בלתי נודע, (ע"ע ע"ס "כתר").
     לפיכך אי אפשר להגדירים אלא בשם - רוח בלבד מלשון הופעת רוח. (כי הסר עדיין לא ניכר לממשיות שיהי' נקרא ביאה כמו בסר, שפירושו השר הסר הוא ג"כ ביאה בסוד בן פרצי) . ובזה מובן ג"כ אשר בעת סר ששבו ונתדבקו בהמשפע, ודאי לא נטלו עמהם כלום מנחי' כלי, וע"כ נקי רק בשם רוח, אשר בטרם הזווג הרי המשפיע פועל אל עצמו ומקבל לאוצרו כל הניצוצים מאו"ח העולה מהמקבל, ואינו מודיע להמקבל ולא כלום. באופן שיש כאן שומע, אבל אין כאן דעת המשמיע.
     והמקבל אז בבחי' בתולה ואיש לא ידעה : כי בעלה עד לא בא אליה להדיעה שפקדון גדול צבר הימנה, אלא כסבורה היא שכל הניצוצים שסרו ממנה נתפזרו באויר העלם ונאבדו, ודבר זה נימשך עד שהניצוצין מתלקטים ברשותו ואוצרו של המשפא לשיעור הדרוש, ואז תיכף יורדד המשפיע ואוצר כל הניצוצין עמו, בסו"ה שכרו אתו ופעולתו לפניו, והוא מחזיר אותם להמקום שנטלם משם, (ושיעור המילוי דניצוצין ה"ס דפ"ח שה"ס הסתלקות ד"פ ע"ב)
     דהיינו פה הנקבה: כי המקבל נק' נקבה כנ"ל, ואותו מקום הגורם להסתלקות הניצוצים, הוא המסך שבהמלכות של ראש דכל פרצוף שנקי פה ושפת"ם וסיפא דרישא, או שומרי הסף בי ספות: שפה מלאה של המשפיע ושפה תתאה של המקבל.
     וה"ס זווג רוחא ברוחא: כי ברוניות א1 אין שינוי והעתקה ממקום למקום , אלא כל השינויים המה רק בסוד תוספות בסוד מעולם לא זזה שכינה. ולפיכך אותו הפקדין אשר המשפיע צבר אותו יד על יד בעת הפרדו מהמקבל כנ"ל, הנה נשאר דבוק שם לנצחיות, ונקי רוח הזכר, כי עדיין לא בשר הוא מטעם חסרון כלי כ"ל. גם ע"י הידיעה והזווג שהחזיר אז הפקדון למקומו אל פה הנקיבה, הנה שוב שייך זה בודאי אל הנקבה כי שלה הוא ממש מתחילתם. ולפיכך נקי זה רוחא דנוקבא.
     והנך רואה שוב שהחומר הוא אחד, דהיינו הפקדון הנצבר ברשות הזכר, אכן בעת שובו למקומו נמצא מתחלק לשני חלק האי נבחן לרוח הזכר, מטעם תלייתם שם מטרם הידיעה והזווג, וחלק נ' נק' רוח הנקבה כי שלה הוא ומשלה נתן לה.
     רוח זכר שבזכר : ואפשר לחלק זה לד' רוחות, כי חומר הנ"ל המצובר ברשותו דזכר שעתה שב וחזר למקומו, הנה יש בו ב' בחי': בא-וסר כנ"ל, אשר ע"כ בעת חזרת או"ח למקורו שנתלים בהמשפיע, יש להבחין שם ב' הבחנות:
     הבחן א' "צורת הבא" הנמצא בהפקדון, שזהו ודאי של המשפיע הוא, כי אפילו ההשראה הראשונה הכרח שלו הוא, וע"כ נק' בחי' זו רוח זכר שבזכר.
     הבחן ב' הוא צורת הסר שיש בהפקדון, כי ודאי הוספה גדולה נעשה על ההשפעה הקצתיית הזה בסיבת הסתלקותו מהמקבל, בסוד גורעין ומוסיפים ודורשין, כי הדוש שה"ס הזווג שלהם תלוי לגמרי בסוד המספר: כלומר, לא לבד בחומר ההשראה אלא רק במספר החזרה למקורו, כי שיור הגדלתו של היסוד דזכר שיהיה ראוי לביאה וידיעה, תלוי לגמרי בכוחות הרשימו: המתפעל בפה הנקבה בסיבת ריבוי של ההסתלקות, בסו"ה מונה במספר צבאם אשר היציאות וביאות נשלמים בסוד המבין של הפעמים, ואע"פ שחומר השפע לא נתרבה בעצמו ולא כלום מ"מ כל הסתלקות ויציאה של השפע מנחת אחריה רשימו, אשר ריבוי הרשימות עושים את השיער הדרוש לגדלות היסוד. הרי מנין: שהמנין שורה ביחוד על חיציות, דהיינו צורת הסר דוקא ולא צורת הבא, וע"כ ריוח הגדול הערי הזה נק' רוח נקבה שבזכר: דהיינו הרשימו דסר אשר אותו הניצוץ קנה בעת שסר מהמקבל ונתלה בהמשפיע. והנך מוצא ב' 11רוחין בתוך פה של ראש דזכר, שהם רוח דבא ורוח סר.
     רוח זכר שבנקבה: ועם הנ"ל אצל הזכר, מובן ג"כ שבעת הזווג והידיעה עם המקבל אשר כל הפקדון הצבור בהזכר חזר ובא לפה הנקבה, הנה גם אצלה נבחנים ב' הבח' הנ"ל הבא והסר, אשר הבא שלה היא רוח זכר שבהנקבה.
     ורוח נקבה שבנקבה: הוא הסר הכלול בהפקדון כנ"ל, שזה ודאי שלה הוא לגמרי בעת הנשיקין דוקא, (משא"כ בסוד היחוד הגמור הנה גם חלק הסר שיך לגמרי לזכר כמ"ש במקומו).
     והנה נתבאר ד' רוחין של אהבה א"ה הם ב' רוחין דזכר, ב"ה הם ב' רוחין דנוקבא. כי חומר השפע כל עוד שלא בא לכלל דביקות או מצד תלייתו בהזכר גם בעת הזוג כנ"ל, הנה נקרא אלף מלשון מאלף ומאמן שה"ס זכר שבזכר, ואח"כ בעת הידיעה (בראש מקוה) והתדבקות שקנה רשות בתוך פה הנוק' נק' בית, כי נברר שלא יהיה עוד נע ונד בדרך, אלא זכה לבית דירה לשבת בו לנצחיית, וסר מכונה הא תמיד.

:

       מתחילה צרינים להבין סוד לך לך מארצך וממולדתך, שה"ס בחי"ד, שמתחילה היתה ארצו לעבודתו ואח"כ הגדילה ונעשה לו לאם ולמולדת, שהולידה אותו באור כשדים בסוד דוד עבדי.
      וסו"ה אל הארץ אשר אראך ה"ס בחי"ב, שהוא מתנה חדשה ושלמה מן השמים, שאז עדיין לא ידע כלום ממציאותה שה"ס היולי דחכמתא.
      ואח"כ כשבא לארץ הקדושה, הנה השביע לאליעזר עבדו וכו' אל ארצי ואל משפחתי תלך ותקח אשה לבני משם, משום שרצה שבאשת בנו יהי' מבחי"ד, ע"כ שלחהו בהכרח אל ארצו ואל מולדתו, אכן השביעהו שלא ישיב את בנו שמה מטעם פקודת השי"ת והברכה של לך לך מארצך הנ"ל, שאין ברכת אבות שורה אלא בארה"ק כי שם צוה ה' את הברכה כנ"ל.

:

ה"ע אור העליון המתפשט לזווג על מסך הכפול מב' בחי': בחי"ב ובחי"ד, כי מסך הכפול מב' בחי' אלו (או יותר) מכונה בשם מ"ן, ומלאכה זו מקורה מתחיל בהתפשטות נה"י דס"ג דא"ק שה"ס מסך דבחי"ב למטה מטבורו, אשר משום זה נתערבו ונגנזו במ"ה וב"ן הפנימיים דא"ק שה"ס מסך דבחי"ד, ונעשה בזה בחי' מסך חדש הכפול מבחי"ב ובחי"ד והוא המכונה מ"ן, שמזווג על המ"ן האלו יצאו הע"ס דנקודים. וכן כל הזווגים להוצאת הפרצופין שמשם ולמטה, נעשים על מסך דבחי' מ"ן.

:
יורה שהשפע אין שם בהשואה אחת אלא האורות בולטים ומושגים במקום אחד יותר מבמקום השני.
:
יורה על תמונת המרובע שמסומן בזויות נצבות, ופירוש המרובע עי' בפמ"ס דף מ"ח.
:
דנפקי מלבא, ה"ס יוד אמירן שה"ס יוד ספירות דרוח כי הנפש בחי' דבור ורוח בחי' אמירה, וי"ס דרוח ה"ס הנקודות הנמשכין מחכמה הויה דמ"ה.
:
ה"ע הזדככות החומר הנמשך מן היגיעה בשיעור דבריהם ז"ל יגעתי ומצאתי תאמין, והיפוכו הוא מזל שאינו כלל על הסדר של קודם ונמשך, אלא כמו מציאה בלי הקדם יגיעה.
:

      הוא מסו"ה זכר עשה לנפלאותיו. כי ההבלים היוצאין מהנוק' היו מתבטלים ונופלים לולא שהשי"ת מלקט ותולה אותם בסוד הזכר. מתחילה דרך ליקוט ניצוצין זא"ז העולים מתתה לעילא מכח הנק', והמה מתלקטים ונאחזים בהזכר בזא"ז עד שמצטרפין לאבר שלם הנק' יסוד.
      יסוד דוכרא: ונק' ע"כ בשם יסוד, כי על יסוד הזה עומד כל הבנין הרוחני, כי באותו רגע שנגמר מדתו של היסוד, נמצא יורד מעילא לתתא לתוך הנוק' שנתנה לו את כל ניצוצין האלו בזא"ז כנ"ל, באופן שהזכר משיב לה בבת אחת מה שנטל ממנה בזא"ז, יזהו סוד פקידה וזווג.
      זווג זו"נ: כי הזכר כמו נפקד והנקבה כמו מפקיד, והזכר בא עם פקדונה של הנוק' ומשיבו למקומה של הנוק', כלומר לאותו מקום שמשם יצאו כל הניצוצים הרבים האלה ונתדבקו בו כנ"ל, אכן המה נעשו עי"ז לבשר אחד ממש כמו ראש הדבוק בהגוף (שלא יפרד ח"ו לעולם), דהיינו בהתחשב זה לבן נולד.
      ואפשר לדמות זה לסו"ה כל אשר תאמר אליך שרה (סרה) שמע בקולה, כי מתוך שהיא סרה לראות, נתפז ויוצא ההבל מתוך פיה, והיינו בכח שפה תתאה השייך להגוף כי הגוף נק' שרה. נמצא שבכל פעם שהוא סר לראות, כן מוציא הבלים שנדמה לה שיוצאים לאויר העולם ואין מושיע לה כי בשדה מצאה ואין שומע אותה.
      אכן כבר נתבאר שאינם יוצאים לבטלה ח"ו אלא המה שבים להראש, דהיינו להשורש והג"ר, (דוכרא (די"ב פרצופין) דאריך אנפין), כי השורש מכונה בשם ראש, וזסו"ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי יש שומע המלקט כל הניצוצים בזא"ז והמה נאחזים בו עד שהנוקבא ראויה לקבל עליה דכר, שפירושו שאם יפקוד להזכירה תהיה נזכרת שזהו שורש הנפלאות, וז"ס זכר עשה לנפלאותיו, כי אז ויאמר משה משה וכו', כי הפקדון שה"ס אבר הקדוש מתדבק ובא אל אותו המקום שמשם יצא, בסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר וכו', כי אבר הקדוש השורשי ה"ס שפה עילאה, וכשמזדווג בהשכינה הק' כאמור דהיינו שמביא הפקדון למקומו, נמצא ששפה עילאה נוגע ומתדבק בשפה תתאה, וכל הקולות שה"ס הניצוצים והבלים ששמע משרה אשתו מסתדרים עתה (דהיינו מתוך זווג ב' השפות יחד) לדיבורים, בסו"ה אל תקרב הלום ובסוד אכן נודע הדבר וכו' וכו'. ובסוד גורעים ומוסיפים ודורשים מתגלים כל האלפא ביתות פנים ואחור, כי כל ניצוץ וניצוץ שיצא מפה הנוק' דהיינו שפה תתאה בעת שאיש עוד לא ידעה, נמצא בעת הודעתו שאותו הניצוץ (שיש לו 'דאי מקום מיוחד בהאבר) יורד בחזרה משפה עילאה אל שפה תתאה מהדכר אל נוק', ומתדבקים ונושקים זה בזה, והדיבורים יוצאים ע"י חיתוך שפתים. (בסוד חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם, שאין דברי תורה מתקיימים אלא למי שמוציא אותם בפה), כלומר ביחס העבר שאז נטל ניצוציה בזא"ז בהפסק זמן, ונמצאים ההפסקות שגורמים עתה פתיחת פה וניצוצין עצמם שיצאו אז גורמים עתה דיבוק השפתים כי כן דרך מדבר דבר, ואז אומרים כל הסרים בפה אחד בי מלכים ימלוכו, כי השרים ממליכים את המלך, (ע"ע יסוד זכר).
      זכר : כח החותך אינו נוהג בנקבה אלא בזכר בלבד. (ע"ע רגליה יורדות מות) (ע"ע צור).

:

     (ע"י לעיל זווג זו"נ) נתבאר שם שהמשפיע מכונה זכר והמקבל בשם נקבה.
     ומזה תבין, אשר הראש דכל פרצוף המכונה כתר או א"ס נמצא תמיד בבחי' זכר, והתוך דכל פרצוף נבחן בבחי' נקבה, כי הראש במשך מראש הראשון והתוך דכל פרצוף נמשך מתוך הראשון. כמ"ש בע"ח כשיצא הכתר יצאו כל הכתרים וכו'. ולפי"ז היו כל הפרצופין צריכים להיות בצורה שוה, להיות כל ראש נמשך מראש א' וכל תוך מתוך א' וכל סוף מסוף א', אלא אינו כן כי הפרצופין משונים מאד מאחד לרעהו, כנודע. וטעם הדבר הוא, בעיקר מסיבת ההפרש שבין זכר לנקבה הנעשה בעולם התיקון.
     בנין הזכר: כי יש הפרש גדול המדומה כמו מקצה אל הקצה בין הראש המקורי אל התוך המקורי, (ע"ע ראש תוך סוף). כי הראש המקורי כלול בו בחי"ד הכוללת לכל הדינין, דע"כ מכונה בשם השכל הנעלם מכל רעיון, ושם אין לה שליטה כל עיקר להיות האור למעלה מהכלים, (עי' לעיל זווג דנשיקין). ועוד כי עיקר השליטה של האור הגדול המשמש שם, היה בסוד ב' רוחין אלף בית דאהב"ה (ע"ע ד' רוחין דאהבה).
     שהמה בסוד רוחין דזכר, דהיינו בחי' הבא של באסר או של צבא, משא"כ לב' ההין של אהבה לא היה עוד להם שום שליטה כלל, להיותם ב' רוחין נוקבין דהיינו רשימות המספר והמנין, הנעשה מסיבת המקבל הכלים. וכבר נתבאר שענין הכלים לקבלה לא נגלן אלא בסוד התוך המקורי, דהיינו אח"כ כאשר האו"ח נתפשט מעילא לתתא מפה לתוך הגוף, וע"כ ב' רוחין דנוקבא כמעט נתבטלו ונכנעו לגמרי אל הרוחין דזכר, דהיינו ב' בחי' חסר נתבטלו בב' בחי' של הבא.
     ולפיכך, כל ענין זווג דנשיקין המאריים שייך לגמרי להזכר בשליטה עצומה האך אפשרית, עד שמדומה שלא יהיה עוד לכלי קבלה שום שליטה בעולמות.
     בנין הנקבה: אמנם כבר ידעת החוק, אשר המסך והמלכות של ראש דרכו להתפשט באותו השיעור או"ח שהטיב מלמעלה בהראש גם לתוך הגוף, דהיינו כל הפקדון שנצבר ברשות הזכר ונתדבק בהנקבה בעת זווג דנשיקין בסוד רוחין בעלמא, (ע"ע זווג רוחא ברוחא). טבעם לירד מלמעלה למטה בתוך המקבל גופיה, דהיינו התלבשות העצמות בהכלים, אשר זה נעשה מאליו בלי שום זווג חדש, כדמיון מים הנגרים ממעלה למטה מאליהם. ותדע אשר אחר שנשלמה התפשטות הזה בהמקבל, נתהפך השליטה מהקצה אל הקצה, כי המקום ששלט הזכר נתהפך לגמרי לשליטת הנוקבא, באופן שב' רוחין א' ב' הזכרים נתבטלו ונכללו בב' רוחין ה" ה", הנקבות, דהיינו ב' בחי' סר שלטו בעיקר וב' בחי' בא נכללו בהם, וגם כאן השליטה עצומה בתכלית עד שמדומה שלא יהיה עוד לבחי' זכר בלי נקבה שום גילוי לעולם. אמנם באמת ב' מקומות מיוחדים המה, כי אין שינוי נוהג ברוחני, אלא בראש שולט הזכר בדרכו ואין שם הכר נקבה(*) כל עיקר, ובהתוך שולטת הנקבה ואין שם שום הכר אל הזכר(**) ולא כלום.
     הגהה (*)או"ח היורד. (**)או"ח העולה
     וזהו שאמרנו אשר הראש והתוך המה הפכיים גמורים זה לזה מקצה אל הקצה, וראוי שתדע ששליטת הנוקבא היא גדלות(*) הנקב והחסרון.
       (הגהה*) כי החלל שלה בגימ' חיים ממש שז"ס חיים הם למוציאיהם.)
     ויסוד דוכרא בליט: וממלא אותו החסרון שלה האמור ואז יסוד צדיק נעלם בה לגמרי בלי הכר, כמו שלא היה תלוי בו מעולם. ולא עוד אלא מעתה הנוקבא אינה צריכה להדכר לנצחיות, שז"ס ושורש השבת קודש כנודע, וע"כ אין נק' זה זווג זו"נ, משום דענין זה לא פסיק עולמית לנצחיות, אלא ה"ס יחוד הגמור באד אחד.

:

      (ע"ע עבי"ע דהסת"א והסת"ב)
      שורש הזכר: ואפשר לבאר באופן הקצר ועי' בערך: אבי"ע דהסת"א וב' בסופן, ושמה נתבאר, אשר אבי"ע דהסת"א (רו"ת דמקו"ה) ה"ס זכר, שהראש שלו ה"ס אצילות בראיה יצורה, דהיינו רק בכח ולא בפועל, ובחי' והתוך והגוף ה"ס אצילות בראיה עשויה, דהיינו בפועל ממש, ופה דראש נעשה למרכז הזכר המוציא הבלים ודיבורים מתתא לעילא, המכונים ע"ס דראש, ומביא לקרבו אכילה ושתיה מעליון לתחתון, דהיינו אל עצמו ממש.
      הסת"ב דזכר: ואח"כ נעשה הסת"ב כדי שהשביעה לא יכבה התענוג, הנה בסופו דהסת"א שנק' טבור, נתחדש ויצא מסך חדש הנק' מלכות דהתפשטות פה דראש או טבור, אשר פי הטבור מרכז ב' לחצי פרצוף הזכר התחתון, אשר ממש כמו בחציו העליון הוציא הבלים ודיבורים ממנו, מטבור ולעליון, שה"ס ע"ס דראש של חציו התחתון דזכר, ואח"כ הביא פי הטבור אכילה ושתיה מהעליון אל עצמו בסוד אומ"צ, שמפה הטבור ולמעלה ה"ס אב"ע לבד, שנק' ע"ס דראש דהסת"ב, ומפי הטבור ולמטח ה"ס אב"ע, שה"ס הגוף דהסת"ב. ואחר שבעשה ונגמר שבראיה גורמת חושך נסתיים הפרצוף הזה.
      זו"נ דבוקים אב"א: ודע שאבי"ע דהסת"א ה"ס זכר דזכר, ואבי"ע דהסת"ב ה"ס נוק' שבגופו דזכר, (ע"ע פנים, ונה"י ה"ס אחור).

:

     יש אורות רוחניים הנבחנים למעלה מהזמן שה"ס עולם הא"ס ב"ה, אמנם מעולם הצמצום ולמטה נבחנים האורות שהם בתוך הזמן, כלומר שהארתם עושה הזמן בעוה"ז. ותדע כי שורש הזמן בצביונו הרוחני הוא בחי' גילוי של חסרון שהוצרך לתיקון, אשר עם הצמצום ראשון נתגלה בחי' מקום פנוי הראוי לקבל תיקונים, (כמבואר בפמ"א ובפמ"ס ענף א' ע"ש).
     ובאשר שענין החסרון הוא הפכי להשלימות, ונודע שאין ב' הפכים יוכלו לבא בבת אחת בנושא אחד, ולפיכך נעשה נקודת הצמצום בחי' שורש המחייב את תופעת הזמן והמקום בעוה"ז, כי אז יוכלו לבוא ב' ההפכים הנ"ל בזה אחר זה בסדר זמנים או בבת אחת בסדר מקומות דהיינו בב' גופים.
     ומובן מאליו שטרם נקודת הצמצום שעדיין לא הי' שום גילוי חסרון בעולם הא"ס ממולא, עדיין אין שם שורש לזמן ומקום. ועי' בפמ"א (בהשמטות ענף א') .

:

      לשלימות העבודה מוכנים ג' כלים, שהם: חוש, דמיון, שכל, שהשלם עובד ומעביד כל הנימצומים שמתפשטים מגבולי הזמן ומקום.
     וראוי שתדע אשר כל שפע לא נשלם זולת נגיעתו ומפעלו בחוש, וכשמופיע בחושים נודע שבאה עד מקוום ההשלמה אבל אדם ביקר בל ילין, כי מוכרח לתקן בכל הכ"ח עתים, נמצא שבהעתק השפע מחושים נגבל השפע בב' צמצומים, בזמן שעבר, ומקום שתפש לעצמו באותו הזמן, דהיינו, רוחב המקום שנתפשט בהחוש שהיה באותו הזמן.
     ונכח הדמיון מעביר גבול המקום, דהיינו, שאוחז במח הדמיון כל התפעלות שנתפעלו החושים, ובזה מביאם לחושים החדשים, דהיינו, שמשוה בכוחו חושים הקודמים עם חושים ההוים, נמצא שכל פעולות הדמיון נפעלים במקום, אבל חלושים המה לפעול בזמן, כי מה שעבר אין, ואין תחבולה לבא ליום האתמול, לכן אין שפעו מתקיים, וכיון שבתחילת עבודתו עובר חוט הזמן, שהוא כנגד הטבע, לכן טעם שפעו אינו נקי, ומורגש בו צמצום שעושה הזמן, וחוץ מזה אינו מתקיים זמן ארוך, וחייו קצרים ותמיד לעבודה צריך.
     וכשנעתק מדמיון מתחיל עבודת השכל, דהיינו, שמשכיל על העוברות והעתידות ומשכילים לפרטיהם ודקדוקיהם.
     והגם שעבודתו קשה מאוד, כי טרם השתלמותו שפעו פג ומופג מאוד, כי נאבד אפילו מהמקום, כי טבע החושים שאינם מתפעלים משכל בלתי נשלם, כי בעוד שעובד במח המדמה היה משלים מה שהוטל עליו בעת קצרה, דהיינו, שבא ממש למקום ההשפעה אחר עת עבודתו, ולולא צמצום הזמן שמניח רושם אחריו, לא היה צריך כלל יותר, אבל עכשיו שאינו עובד במח המדמה אלא במח השכלי לבד ועבודת השכל אוחז זמן ארוך שעד אותו הזמן כמו מתרוקן מכל וכל כנ"ל, מכל מקום פעולתו שלמה, כיון שבתחילת עבודתו אינו עובר כלל חוט הזמן, כי אין מגדר השכל להתפעל מזמן, ואצלו העבר והוה שוים, לכן לא יפחד כלל מצמצום הזמן, ומטעם זה כשמשתלם כל צרכו שפעו נקיה ותמה ואין צמצום הזמן פוגם בו, כמו שלא סייעו כלל בעת עבודתו.
     וכיון שנתקן צמצום הזמן גם צמצום המקום נתקן מאליו, כי תלוים זה בזה כידוע.

:
ע"ע כריתת ברית
:

כי שורש או"א להוציא הז"א תמצא עוד בתוך מקוה בטרם הופעת הכל"א, (בסוד שכל בחמודו וכו' ואי זה מקום בינה וכו') והרצון הזה להפרש מחכמה נק' נכל מקום בינה, הרי שהז"א היה שם במוח הבינה, שה"ס טפח במוח הבינה, וכיון שבאמת ה"ס חכמה, נבחן שהז"א הוא טפה במח האב, ואח"כ בכל"א נזדווגו חכמה ובינה הנ"ל, ונמשכו הטפות ההם אל יסודות דחו"ב, שה"ס כל"א בהיולי דחכמתא, ואז בא הז"א בבטן אמא, שע"י הבטה דכל"א נהיולי דחוכמתא, נתקבל הז"א בבטנה בסוד אם התחתונה, מקום לקיבול הולד, אלא שם היה ז"א שרוי בחושך דבטן אמא, ונר דלוק על ראשו דאמא, כי נמשך שם אור הגדול דראש מקוה להכל"א כנודע, דהיינו שחסר ג"ר, ואח"כ נתברר בירחי עיבור והריון לאומ"צ והרויח הג"ר, ולמד שם כל התורה כולה בסוד אורייתא קוב"ה חד הוא. ואח"כ נחשכו נה"י דאמא: דהיינו חכמה בלי חסדים, ולא יכול לסבול ויצא לאויר העולם, ומשביעין אותו תהיה בעיניך כרשע, וחזרו ומשכחין אותו כל התורה וכו'.

:

     הם ב' הקוין יו"ש שמטבור ולמעלה הנק' חסד וגבורה, (ע"ע ע"ס). ונק' ג"כ ידים.
     ולפעמים הם רק בחי' נה"י דחסד ונה"י דגבורה שנק' זרועות, דהיינו בזמן שאנו מחלקים את הידים בעצמם לרת"ס נבחנים הכפות ידים לראש וג"ר, והידים המחוברות לכפות דהיינו פרק אמצעי נבחן לתוך וחג"ת, והזרועות המחוברות לכתף נבחנות לנה"י וסוף.

:
ע"ע עצם ובשר
:
ז"ס זרע יעבדנו, שמשעה שנזרע נותן בו צורה השכלית, וצריך שהחומר והצורה יהיה כ"א כלול מיוד, כי אין דבר פחות מיוד. וז"ס זרע יעבדנו, (ע"ח ש"ה פ"ה). (וצ"ע, כי הצורה ה"ס הנפש שנמשך מאמא ולא מאבא, ואולי, צורה זה ה"ס הבל דגרמי).
:

      הם נמשכים מרת"ס דמקוה דהיינו כח"ב, אלא בטרם שהופיע הנצח נבחנים רת"ס דמקוה לכח"ב, ואחר הפתרון בנצח אז נעלם תיכף אור הבינה, דמטי בנצח לא מטי בבינה, (ע"ע מול"מ) כי אחר התשובה מתבטל השאלה מאליה. אכן האור שבכל"א נשאר עתה כך בבחי' תפארת בלבד, גם כד מטי בנצח לא מטי בחכמה כי היה שם פגם דאחימן העולה ומבטל אור דיום ב' שהוא אור הגדלות, ולא נשאר שם אלא אור דראש מקוה שה"ס אור הקטנות. ולפיכך ירדו כח"ב לחג"ת וחסר אור דג"ר לגמרי ונשאר בבחי' גוף חסר ראש.
      וז"ס עשר ספירות: כי באמת אין יותר מה' בחינות: או שנק' כח"ב חו"ג או שנק' חג"ת נ"ה שה"ס ה"ח וה"ג וה"ס ה' אותיות אלקים, וד' אותיות הויה וקש"י. אלא מתוך שאין העדר ברוחניות נמצא אע"פ שכח"ב חו"ג ירדו ובאו לבחי' חג"ת נ"ה, מ"מ כח"ב חו"ג במקומם עומדים ואין כאן שום העדר אלא תוספות, דהיינו שיש כאן ב' מינים של ה' בחי': שיש בחי' אור גדלות שנק' כח"ב חו"ג, ויש עוד ה' אותיות דקטנות שנק' חג"ת נ"ה. באופן שכל פרצוף שיש לו בקטנותו חג"ת נ"ה, יש לו בעת גדלותו ע"ס כח"ב חג"ת נ"ה.
      ואע"פ שאין יותר מן ששה כלים: שהם ה' בחי' ה' אותיות דאלקים ותו לא מידי, אלא יום השישי שה"ס התכללות ג' וה' לאחת, (ב' אשות). וא"כ מנין באים ע"ס, אלא חג"ת שבים לכח"ב, כי כל ענין חג"ת אינם אלא ירידה מג"ר כנ"ל בסיבת הנצח, אכן בגדלות נמצאים ששבים בפשיטות למעלתם הקדומה ונה"י שבים לחג"ת, כלומר שמתמלאים באור ו"ק בדומה לחג"ת דמעיקרא. אכן ודאי שאינם שוים זה לזה, (כי נה"י ה"ס די וה' רב' אשות כנ"ל, וחג"ת ה"ס כח"ב ירודים). ונה"י חדשים יוצאים בהפרצוף שהמה הם הגורמים להשבת החג"ת לכח"ב, דהיינו בבחי' של אגלאי מלתא למפרע, וכל ההבחן בין אלו לנה"י הישינים הוא רק בבחי' הראש החסר בהם, מכח הגניזו דאו"א הפנימיים.
      וביתר ביאור תבין בסוד שלישים:
      כי ב"ש עליונים דחג"ת, בחי' רו"ת שבהם שבו לכח"ב ע"פ הגבול דכל"א בשליש תחתון דכל"א, שנק' בש"ת דנה"י דאמא, וסופי החג"ת וראשי נה"י נתחברו כמו בחי' אחת שהמה הם בה"י הישינים ששבו לחג"ת, וע"כ אמרנו שבאמת בה"י המה, רק אור החג"ת שורה בהם. וב"ש תתאין דנה"י הישינים שבו להיות נה"י חדשים בחוסר ראש כנ"ל.

:

הגבורה והנצח יצאו כחדא, כי בסו"ה אל יתהלל החכם בחכמתו בכל"א, נגלה החסד הגדול בסוד יומם, אכן שם הוא מקום בינה וע"כ בסוד אומ"צ חזר ובירר בסוד הגבורה דשויתי עזר על גבור, ונתפשט מהחכמה בסוד צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אסונות, ואז ירדו הג"ר בסוד חג"ת, כי הכתר נתפשט לחסד והחכמה לגבורה, וחסד דנגלה בכלא ירד פה בסוד ימין הדעת, ואח"כ הסיתום דמתחות אומ"צ היה לשמאל הדעת, ואומ"צ עצמו שגילה כל אלה ה"ס הנצח, וז"ס שאמרו המקובלים שהנצח נוטה לגבורה (ע"ע ע"ס). ואח"כ בסוד והגבור בגבורתו יצא ההוד, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, השכל ה"ס אבנין למשקל בהו, וידוע ה"ס הידים הגורמים ומקבלים האבנים הללו, שה"ס אבן מאסו הבונים היתה לראש פבה.

:

     מלשון חותם שפירושו סוף דבר, וה"ס ז"א דראש, (דהיינו אומ"צ). וחותם ג"כ מלשון סיתום, כמ"ש החתים בשרו, כי סיתום דחסדים בחוטם זה עד שנתקן ב' נוקבי דפרדשקי: שה"ס יום השישי שכולל ב' ההין יחדיו, שז"ס ויפח באפיו נשמת חיים, כי לא היה יכול לחיות לולא הנוקבין האלו, וז"ס דוד אין לו חיים: שהיא ג"כ מסוד החוטם הנ"ל, אשר אדה"ר היה מוכרח ליתן לו ע' שנים משנותיו שאכילת עצה"ד גרם לו ביום אכלך ממנו מות תמות, דע"כ לא יכול לכלכל הז"ת דאלף עשירי או מאה העשירית, דהיינו מחמת הגבורות דשמונים שנה, וע"כ נתן זה לדוד המלך לתקנם במלכותו.
      יום הששי: וע"כ נברא האדם ביום השישי, ולא ביום חמישי כשאר בהמה חיה ועוף שהם היו רק מבחי' נקב אחד דיום ה' דהיינו ה"ת ובחי"ד, משא"כ אדם היו לו ב' ההין יחדיו בסוד ב' נוקבין דפרדשקי, אשר נקב אחד מהם חזר ולקח ממבו הקב"ה בשעת התרדמה ויבן לו לאשה שיזווג עמה להוליד בנים של קיימא.
      חוטם:
      הוא ספירה ז"א של ראש, דע"ס דראש מכונה גלגלתא עינים אזן חוטם פה. אורות דחוטם דא"ק נמשכו באו"פ ואו"מ ביושר עד החזה.
      (ע"ח ש"ה פ"ב).

:

      גלגלתא ועינים דכלים מכונים לפעמים חו"פ והיינו ע"ש האורות המלובש בהם, כי בכו"ח דכלים אין שם אלא רוח נפש דאורות, אשר בראש נק' חו"פ.
     ולפעמים מכונים הגו"ע בשם אח"פ, והיינו רק ע"פ הכללות שבו, כי יש בו מלכות דעליון שה"ס כתר לתחתון, וע"כ יש בהאורות דחו"פ בחי' מלכות דאור האוזן ג"כ, ועש"ז בק' לפעמים אח"פ.

:
כשהמדובר בענין הכלים יהיה החומר של הכלי ענין העביות הנק' רצון לקבל הכלול באור המכונה ג"כ אור העב והגס. וענין המסך המתוקן באור העב הזה לעכב על אור העליון מלהופיע בתוכה הוא הנק' צורה של הכלי, משום שהמסך הזה מעלה או"ח ממטה למעלה שבסגולת או"ח נעשית לצורה, כלומר לבית קיבול על האור. (ע"ע כח"ב זו"ן, כלים).
:

     ה"ס תוהו והוא יצא מעכירת המים שה"ס חכמה הנק' לובן שבלבנון, וע"כ מכונה העכירות ההיא בשם שלג, וזסו"ה והארץ היתה תוהו וז"ס כי לשלג יאמר הוי ארץ.
     ובחכמה יצא טפת חומר הראשון (של ז"א) הנק' תוהו כנ"ל, ואח"כ נתן אותו בביבה ונצטיירו במעי אמא ע"י חומר שבה גם כן, וחומר שבה הוא אפר של אש (שנק' נפש).

:

האורות היוצאים מב' נקבי האזנים וכו' אינו דבוק ונוגע בפנים עצמם, אבל חופף וסוכך עליהם. (ע"ח ש"ה פ"א)

:
אבא מזריע טפת חומר משותף יחד עם הבלי דגרמי, ואח"כ באה הנפש שהוא מצד אמא וחופפת על הבל דגרמי מלמעלה, לכן גם אחר מיתה הנפש רק חופפת על העצמות מלמעלה ולא בתוכם ממש.
:

     ה"ע הסתלקות האור מגוף הפרצוף, דהיינו שיוצא האור מפנים הפרצוף לחוץ הימנו. ויש כאן ב' הבחנות: הא' הוא: בטרם צאתו לחוץ, דהיינו שההארה פועלת רק בעת שעודם בפרצוף, בסו"ה ויאמר לו הנני ויאמר לו אל תקרב הלום, ובסו"ה ירה יירה וכו', שכל זה פועל על האורות שיתלבשו היטב בגוף הפרצוף ולא יצאו החוצה, ואע"פ ששואב כחו מכח היציאות לחוץ אמנם השליטה הוא כלפי פנים דייקא. והבחן ב' הוא:
      היותם עומדים ומאירים בחוץ , ע"ד ע"ס המתפשטים מאזנים עד הפה וע"ס המתפשטים מחוטם עד החזה וע"ס המתפשטים מפה עד הטבור, שכל אלו עומדים דוקא מחוץ לא"ק ולא בפנימיותו, ומקורו ה"ס או"ח היורד ממעלה למטה (ע"ע או"ח ע"ע זווג) שמקור דאו"ח הזה ה"ס המסך המכה על אור העליון ומוציאו לחוץ, ונמצא שעיקר פעולתו של ההארה ההיא היא מכח שהיתו ופעולותיו בעודו בחוץ, כי ע"כ כל מסך העב יותר ממשיך קומה יותר חשובה, ולפיכך נמצא ג"כ עמידתו בחוץ כי משם כל הדרו ותפארתו.
      ראש אין בו ע"ס חיצוניים: כלומר בראש הא', והוא משום שאין עוד שם בחי' או"ח היורד ממעלה למטה אלא רק ממטה למעלה, וכל או"ח ממטח למעלה שליטתו בפנים: כמ"ש לעיל גבי ההארות בטרם צאתן לחוץ, כי כל פעולות האו"ח בעת שמופיע ממטה, היא מתחילה רק כדי שיתלבש היטב בפנימיות הפרצוף, רק אח"כ בעת שאו"ח ההוא יורד למטה, אז ניכר השליטה בחיצוניות הפרצוף.
      אח"פ: ומ"ש לעיל שע"ס דאח"פ מתפשטים מחוץ לא"ק ואע"פ שהמה ספירות דראש, היינו אחר בקיעת המדרגה לשנים גו"ע לראש הא' ואח"פ לבחי' גופא, כמקרה הנקודים. אכן צריך להבין שכנראה מע"ח נמצא שמפרש את האח"פ האלו בעולם עקודים.

:
כל פרצוף מוציא מתוכו ד' בחי' הארות לחוץ הנק' ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שהם מלבישים אותו מחיצוניותו, (ע"ע מלבוש). ונק' חיצונים להורות שנבדלים הימנו ואינם שוים אליו להיותם באים ע"י הזדככות המסך, (ע"ע הזדככות) ונודע שכל הבדל הרוחני הוא מכח שינוי צורה.
:

      החוש הוא כלי של פירודא, כלומר הגורם והמקיים את הבעל חיים אך ורק בהרגשה עצמית. אכן השכל הוא ענין כלי משותף, ובעיקרו הוא נתון להכרת זולתו, או להתיחד ולהתקרב או להיפך, ולעולם לא יארע להשכל שישרה על דבר אחד מבלי שיתוף עם שני.
      לכן תראה שהילד בימי עיבור ויניקה אע"פ שדבוק באמו ממש ומדמה ניזון, עכ"ז אינו מרגיש אותה כלל בטרם שמשיג איזה דעת.
      ותחילת הידיעה שורה בעיקר על זולתו, ואינו מבין ואינו שופט שום דבר זולת על ערך גוף שלישי, ואת הנוכח ואת המדבר בעדו לא ישיג. דהיינו שמשיג הוא ולא אני אתה, ואח"כ מתחיל להשיג הנוכח ולבסוף את המדבר בעדו.
      ולפיכך בתחילת מקוה היה רק בבחי' חוש, וע"כ לא היה לו אז שום חשבון ודעת עם זולתו, ובכלה דששי השיג תחילת הדעת שהוא גוף ג', ובכלה דשביעי השיג הנוכח, ועדיין לא היה לו שום דיבור או השג מבחי' מדבר בעדו, ובסוף דמקוה השיג גם את האנכי.

:

ה' נקודות יש פיתוחי חותם נגד ה' מוצאות הפה (שבז"א ששם יסוד אמא), שהם פתוחים ובפתחים ע"י אמא עילאה הנק' חותם שהוא יסוד.
(ע"ח ש"ה פ"ה)

:
יסוד נק' כן משום ששם נחתמים ונצטיירין כל הציורים של העובר.
:

      כי המלכות בהיותה מתפשטת הקליפות נאחזים בה, ובהסגירה א"ע אין מי שיוכל לינק משם, בסוד גן נעול אחותי כלה גל נעול מעיין חתום, והבן זה בסוד חותם בתוך חותם הצריך ליין.
     (ע"ח ש"ה פ"ה)

:

      הוא בחי' פה דראש הס"ג דאותו פרצוף, כי ה' פרצופין ננחן בכל פרצוף הנק' געסמ"ב המלבישים זע"ז, וכיון דראש דפרצוף הא' אינו בחשבון הפרצוף ע"כ אנו מחשבים להפרצוף מראש דע"ב, שמלכות דהסת"א שלו נק' פה דהפרצוף המלובש בטבור של הפנימי, כי הראש דע"ב מתחיל מפה דהפנימי ומלכות שלו בטבור של הפנימי, ומלכות דהסת"ב דע"ב שנק' חזה הכולל דפרצוף, מלובש במלכות דהסת"א דהס"ג שנק' פה דס"ג, כי מלכות דהסת"ב דעליון נעשה הסת"א אצל התחתון כנודע, ונמצא אשר הרת"ס דהס"ג מלביש על תוך וסוף דע"ב ועל הסוף לבדו של הפנימי, דהיינו מטבור ולמטה דהפנימי.
      וע"כ הבה"י דהפנימי נחלק על ג' שלישין: דהיינו מטבור עד הסיום דת"ת שנק' יסוד ששם עצמי הקוליות הוא שליש א' המלובש בראש הס"ג עד פה דראש דס"ג. והירכין דפנימי מלובש בתוך דס"ג עד הטבור הכולל שהוא מלכות דהסת"ב דס"ג. והרגלין עם האצבעות דפנימי מלובש בסוף דס"ג.
      באופן שחזה הכולל הוא פה דראש הס"ג ובחי' טבור דע"ב ובחי' יסוד דהפבימי.
      חזה דא"ק: אורות דחוטם ימין מקיף ושמאל פנימי ונמשכו עד החזה דא"ק. (ע"ח ש"ה פ"ב)
      חזה: תבינהו מלשון ראיה, ומסו"ה וירא ה' כי שנואה לאה, דהיינו מסיתום דחסדים שה"ס כי אשב בחושך דאמא, כי לאה ה"ס אמא כנודע. וכדי לחיותה עם חסדים שתהיה אהובה, לפיכך ויפתח את רחמה, דהיינו שחתך שם את יסוד דאמא במקום החזה וראיה הנ"ל. וסוד החיתוך הוא עם גילוי העביות דבחי"ד ע"ד הנחש המכישה באו"מ כדי שתוכל לילד והבן. וז"ס ועיני לאה רכות, דהיינו מסיבת סיתום דחושך אמא לאור דחסדים גרם זה שתהיה אב"א עם החכמה שנק' עינים, דע"כ היתה שנואה כנ"ל, שז"ס הויה אור לי דאנקת"ם ואא"ב. (ועי' לקמן שעינים דישסו"ת ה"ס החזה)

:
הוא ענין הסתלקות הנוהג בכלהו גופין (ע"ע הסתלקות). שהוא משום הזדככות המסך. וכאשר נזדכך המסך מבחי"ד לבחי"ג נבחן שעלה לז"א, וכשנזדכך לבחי"ב נבחן שעלה המסך לבינה, וכשנזדכך לבחי"א נבחן שעלה המסך לחכמה, וכשנזדכך לגמרי מעביותו נבחן שעלה לכתר, דהיינו לפה דראש שהוא השורש שלו והמאציל. (ע"ע האורות להמאציל).
:
הוא רת"ס דקו ימין דכל פרצוף, קו ימין דראש הפרצוף נק' חכמה, קו ימין דתוך הפרצוף נק' חסד, קו ימין דסוף הפרצוף נקרא נצח.
:

אור העצמות המלובש בספירת החכמה מכונה בשם חיה, להיותו עיקר האור וחיותו של הפרצוף המושפע מא"ס ב"ה והוא מדרגה הרביעית שבהפרצוף.

:
היינו אור החיה, כנ"ל בערך: חיה
:

     כהן גדול ששורשו חכמה בבחי"ג, (ע"ע א"ק) העליונה (תוך מקוה), ועליו כתוב אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, לפיכך כתוב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, דהיינו שמחוייב לידע על בטח שעוד שום איש שבעולם לא ידעה, שמכאן סוד האחדות המרומז בזוהר למהוי עמהון לעילא חד לקבל חד (ע"ע אחד יחיד מיוחד), ואז מלא כל הארץ כבודו כל הארץ לרגלו פדה, אכן אם לוקח אלמנה שגם איש אחר ידעה מקודם לו א"כ בהכרח שכבר אינו נמצא ברה"י, שהרי יש איש אחר ג"כ. וכיון שהוא לא השיג עוד את הסוד אחד יחיד ומיוחד הראוי לגלות סוד האחדות גם ברה"ר, אלא רק בחי' אחד יחיד לבד, לפיכך אי אפשר לו להחזיק מוחותיו בסוד החכמה עליונה, כי צריך לפחוד מל"ב האבן.
     וא"כ הבן הנולד מאותה האשה אינו בבחי' מלא כל הארץ כבודו, אלא עדיין נמצא לו מקום של תיקון הראוי למלאותו, ונמצא שגורם חלל פנוי באור העליון אשר באמת אין שם חלל פנוי אלא בסוד תכלית שמים וארץ והאור ממלא כל עלמין כנודע בסוד רה"י, (ע"ע אחד יחיד ומיוחד). וע"כ כל זרעו חללים.
      משא"כ כהן הדיוט שמוחותיו אינם גבוהים כל כך, נמצא שמותר באלמנה כי הוא באמת כבר ברה"ר בלאו הכי, וע"כ לא אכפת לו כלל אם איש אחר ידעה מקודם לו, אכן אם איש אחר ידעה ומצא בה דבר ערוה וגרשה, אז ודאי אסורה לו כי מעורר אותו ערות דבר לעילא, וגורם לעשות חלל פנוי ונמצא מחלל כל זרעו.

:

הבל היותר קרוב למוצא הפה והחוטם נק' פנימי (או ראש). והיותר רחוק נקרא חיצון. (ע"ח ש"ג פ"ג).

:

      אין לך שום בחי' שאין בה פנימיות וחיצוניות. ותבינהו ממ"ש בע"ח שער מ"ב פ"ג שכללות העולמות מתחלקת לה' נחי': שורש עצמות גוף לבוש היכל, דהיינו כאדם הכלול מגוף ועצמות יחד, אשר השורש מלובש בפנימיותו, שאלו ג' בחי' הם אחת. ואדם הזה יש לו מלבוש והיכל לשבת בו וב' אלו נפרדין מהאדם עש"ה.
      פנימיות השורשי: הרי לפניך אשר הוא שורש עצמות גוף, דהיינו הנק' אדם יחיד ומיוחד בג' הבחי' ומכונה ג"כ כתר חכמה בינה השורשים, שכתר ה"ס א"ס שורש לכל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל.
      וסוד חכמה הוא עצמות שבתוך הגוף, דהיינו נשמתו המלבישה לאור א"ס הנמשך בתוכה של הנשמה בסוד חוט א"ס בלתי נתפס רק הנשמה לבדה היא המלבשתו בפנימיותה.
      בינה ה"ס גוף האדם, דהיינו הכלי שהנשמה בתוכו, אשר הנשמה מחיה אותה ואדילו, וגם ה"ס י"ה דהויה: שקוצו של יוד מרמזת לשורש שאין מחשבה תפיסא בו כלל, והיוד חכמה עצמות, וה' ה"ס גוף האדם שנק' בינה.
      וז"ס אדם נברא יחידי: והיינו בסוד הפנימיות הנ"ל לא היה רבים בהעולמות אלא אדם אחד נמשך מהשורש, שהאדם ה"ס י"ה והשורש קוש"י ויותר לא היה בעולמות, אלא שאדם צריך ללבוש והיכל, וע"כ יצא חיצוניות בשביל לבוש והיכל להאדם, שה"ס ו"ה. וחיצוניות ה"ס ריבוי בסוד אין רבים פחות מתלת, כי זסו"ה אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ותבין זה יחד עם הכתוב אני בינה לי גבורה, שפירושו שהגוף שה"ס הבינה כנ"ל, כלול ג"ר ממדת הגבורה לפנימיותו כמו שכלול מבחי' החכמה כנ"ל.
      וז"ס ויברא וייצר הנאמר באדם , כי בסוד הפנימיות נאמר ויברא שה"ס בינה, והיינו בבחי' שורש עצמות גוף יחד בלי ריבוי וחיצוניות אליו, אלא כדי להכין לו לבושים והיכלות נאמר וייצר שה"ס רבים וחיצוניות.
      שיצירה ועשיה הם סוד ו"ה שנעשו בסוד לבוש והיכל, כי כן יצאו האורות ונצטיירו לפניו בב' יצירות: יצירה א' מסו"ה בזוהר על הפסוק לית אורחא דמלכא למדבק בי לבר מהיכליה.
      והמלה לבר מהיכליה: יורה שיש כאן חיצוניות ופנימיות בהיכל עצמו, וזהו יצירה א'. ויצירה ב' (ה"ס הלבושים בסוד שנתעטף הקב"ה בלבושו והבהיק את כל העולם כולו מאורו).
      אמנם מקור יצירת לבוש משורשו: ה"ס רקיע שנברא ביום ב' המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, ושם נבראו מלאכי השרת.
      ודע, אשר היכל ה"ס ו' סוד הכתר: כלומר בטרם שנתפשט לחכמה היה יצירה א' הנ"ל דלית אורחא דמלכא וכו'.
      לבוש ה"ס ז' סוד חכמה שלא נתפשטה למטה מרקיע רק בבחי' הנפרדים שנק' לבושים. והנה נתבאר שלבוש והיכל ה"ס כתר חכמה שלמעלה מרקיע שלא נתפשטו למטה מרקיע העליון בסוד הפנימיות, ע"כ נשארו בחיצוניות בסוד ב' מקיפין חיה ויחידה.
      ואבאר כמה בחי' חיצוניות:
      ע' אומות ה"ס חיצוניות: וה"ס הרבים כנ"ל, ונמשכים מיצירה ב' הנ"ל, ונשרשו בהבדלה דאור שנצטיירו מעשיהם של רשעים בסוד ולחושך קרא לילה,... ותיכף בחירת פנימיות מתוך החיצוניות כי הבדלה ה"ס בחירה כמ"ש ז"ל שבחר במעשיהם של צדיקים כיתרון האור מן החושך, ונשרשו מאליו בחי' רבים דהיינו צדיק ורשע שהם סוב ורע.
      ועתה אבאר החיצוניות בסוד אותיות כ"ב דאלפא ביתא: שהאותיות מצטיירות בסוד ניצוץ ורקיע, שניצוץ ה"ס נקודה בהיכליה: כנ"ל, דלית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה, אלא כנקודה בהיכליה והבן היסב.
      שנקודה ה"ס ניצוץ וה"ס י' עילאה דץ' בטרם שהופרש הרקיע והיה כולו זקוף כזה י ו דהיינו שהיה בסוד קו עומד ואח"כ נטה קו,
      שז"ס נוטה שמים כיריעה , דהיינו כזה ץ ובסוד מים עליונים היה י-, דהיינו מסוף העולם עד סופו היה הקו פרוש, אלא אח"כ בסוד חיצוניות נעשה סוד מים תחתונים כזה ית שהם (*)כמו ד' הפוכה ת. כלומר דלים וריקים מכל.
      (*)הגהה: שה"ס צדיא וריקניא הנק' חיצוניות דבחי"ד.
      וכבר ידעת סוד ה"פ געסמ"ב כי גם אותיות כ"ב נחלקו לד' פרצופין כי
      א ב ג ד ה ה"ס כחבתו"מ דגלגלתא.
      ו ז ח ט י ה"ס כח"ב תו"מ דע"ב.
      כ ל מ נ ה"ס כח"ב תו"מ דס"ג. וחסר כאן אות מיוחדת דה"ת שלאחר הד', כי ז"ס הזדככות דבחי"ד כי ה' דא"ב ה"ס בחי"ד ונזדככה בפרצוף ע"ב בסוד י', שבאמת ה"ס ד' משותרת ב ו' קטועה ד ה' דא"ב שבגי' י' והיינו הזיכוך לבחי"ג ז"א, ואח"כ נזדככה לבחי"ב בינה.
      וכאן נ' כפופה במקום ה' נ' דאשרי שה"ס הגו בכסף סיגים, וע"כ נקל ס"ג ועי' בירידת נה"י דס"ג לזו"ן פנימיים.
      ס ע פ צ ה"ס כח"ב תו"מ דמ"ה. וגם כאן חסר אות חמישית דמלכות, (ונעשה סוד לבוש מקיף דחיה) שז"ס אשר ז"א הוא ס"ס וחסר מלכות, כי המלכות יצאה בפרצוף לפני עצמו בסוד ב"ן,
      והיינו ק ר ש ת ה"ס כח"ב תו"מ דב"ן, וגם כאן חסר אות חמישית מפני שנעשית סוד היכל, ע"ש בע"ח שמ"ב שה"ס מקיף דיחידה. ובזה תבין שכח"בתומ דב"ן ה"ס חיצי חיצוניות.
      קוף ה"ס כקוף בבני אדם כמ"ש ז"ל כולם בפני חוה כקוף בבני אדם, כלומר פנימיות מסתכל ע"ג חיצוניות, וחיצוניות נעשה כקוף בבני אדם.
      ריש ה"ס כי גם במלכותו נולד רש, דהיינו כמו די הנ"ל.
      שין ה"ס בינה שהיא מאירה בסוד תלת ראשין.
      תיו ה"ס תיו חיים הנמשך מסוד ח שהי"ס בינה דע"ב, אלא כרעא דקי שנמשך לחיצון דחיצוניות בסוד קוף בבני אדם היא שחזרה ונגנזה בתי. וז"ס שיש ת' מות ות' חיים, וה"ס המלכות הנשמרת מהקלי' ומגבהת כרעא דילה.

:
יותר מעולה מפנימיות הכלי (ע"ח ש"ד פ"ג).
:

זהו נעשה ע"י מלאכה גדולה, כי מתחילה הוריד אור העליון למקום התחתון, דהיינו אור דנה"י דס"ג דאותו פרצוף עד סיום רגליו כמו שהיה בטרם הצמצום דנה"י דא"ק, ומחמת זה נתערבו נה"י דס"ג אלו עם בה"י הפנימים דאותו פרצוף דהיינו בחי"ב עם בחי"ד, ובפגמה הנה"י דס"ג ומוכרחה תיכף להסתלק למקומה למעלה מטבור, כדי לקבל תיקון דאגלאי מלתא למפרע, אכן מכח העוה"ב לקחה עמה גם גו"ע דנה"י הפנימים שיש שם בחי"ד, שמכח זה עלתה ה"ת גם לעינים דס"ג ונבקעה לב' מדרגות גו"ע ואח"פ, וממילא נחתך ונפסק יסוד אמא במקום עינים דישסו"ת ששם החזה.

:

      החיתוך הזה הנבחן באצבעות רגלין דכל פרצוף מובן כמו חושך החותך בהאור, כי במקום חושך אין אור כמובן. וע"כ בהגלות אור העב שהוא בחי"ד בעת שאין בה זווג דהכאה הרי נבחנת לנקודה שחורה חשוכה, וממילא מסתיים האור של המדרגה.
      ודע שז"ס סוף, וע"ס דנה"י המתחייבים להיות בכל מדרגה, כי בחי"ד של הראש וכן של התוך אינם מסיימים וחותכים את המדרגה, כי שם אור העב מחובר בקומה שוה עם אור הזך, ואדרבא כל העב יותר חשוב יותר, וע"כ אין הפה והטבור נבחנים לגריעותא יותר מט"ר. משא"כ כשמתפשטים אותם הד' בחי' מטבור ולמטה בלי שום זווג דהכאה, אז ודאי שכל הזך חשוב יותר וכל העב הוא חושך כלפי הזך, וע"כ העב בתכלית שהוא בחי"ד הוא נקודה שחורה בלי לבנוניתא כלל, וממילא נעשה חיתוך וסיום באור מסבת בחי"ד, וע"כ נבחן לאצבעות רגלין דפרצוף זה, כי אורות הפרצוף אינם נמשכין יותר.

:

      כדי להבין איזה פרצוף מן פרצופי אבי"ע, צריכים להשים נגד העין בשעת העיון בו בכל הענינים הנוהגים בבנין כל פרצוף, שהם:
      א' הסתכלות א' וב'.
      ב' ניצוצין.
      ג' או"ח המסתלק למקורו.
      ד' או"ח המלביש.
      ה' היוצא מהפרצוף.
      ו' הבא להפרצוף.
      ז' נקבים.
      ח' שערות.
      ט'...... (חסר ההמשך)

:
(ע"ע לעיל <חלום - אמנם חלום>) ואפשר לבארו בהרחבה יותר, כי מתחת לאומ"צ נעשה הסיתום שהוא הסתלקות הפנימית בסוד שינה ותרדמה, (ע"ע שינה ישן), ואז נאמר במראה אליו אתודע שה"ס המראה הגדול הזה המובא מכח השינה הנ"ל. ואחאז נאמר בחלום אדבר בו כי אין חלום בלא דברים בטלים, שה"ס היולי דעבידתא שהיתה לו דבר בטל לגמרי ולא שכיח ולא הוי, אמנם הוא שגרם לכל דברי קודש עלאה שנגלו לו בסוד הנבואה דסולם וכל חלומות אמתיים והבן.
:

      הוא הארה תמה ושלמה, אלא שנתערבבה מסיבת חיסרון של משהוא, וכמו שאמרו ז"ל אין חלום בלי דברים בטלים. כלומר שאיננה בבחינת הכל הבל ובטל אלא המעט שנחסר בה בהכרח דבר בטל הוא, כלומר שנתבטל מה. באופן שגדר החלום הוא בביטול מקצתו וגדר ההבל הוא בביטול כולו. וז"ס בחלום אדבר בו שנאמר לאהרן משא"כ משה הוא כדבר איש אל רעהו, כלומר בתכלית ההספקה לא תחסר אף משהו שזהו נקרא בהקיץ. ועוד, כי כל הארה שנתבטלה במשהו לא תופיע בהווה רק בהיה, וע"כ נדמה העליון כמו חלום שלא יארע השגתו לאדם בהווה אלא מבחיבת היה בלבד, וטעם שאין ענין מקצת נוהג ברוחביות ונדר שהופר מקצתו הותר כולו. וע"כ אע"פ שלא נחסר מההארה רק משהו דמשהו, עכ"ז אין התחתון יכול עוד להדבק שם עד שיתקן אותו החסרון.
     וזה סוד חסרון לא יוכל להמנות שאע"פ שהמקבל ישגיב ויקבל כמה ההארות גדולות אחרות, עכ"ז לא יתמלא משום זה החסרון הקודם עד שמתקן בודם שקלקל.
     הבל בגי' ל"ז כמילוי ס"ג: כמ"ש במ"א (ע"ע חושים), שכריית כלי הקבלה לא יצוייר אחרת זולת על ידי הבלים היוצאים מהפה, דע"כ משה גלגול הבל, וא"כ אי אפשר שיתמלא הויאה דס"ג ששם היה שביה"כ זולת ע"י הבל, ולכן נרמז שם חשבון המילוי דהוי"ה דס"ג להראות התיקון דידה.

:
הבל ה"ס דברים בטלים. כלומר, שהשיג מה ואח"כ נתבטלה ההארה, נמצא הכל הבל ורעות רוח, ומזה תבין שכל מילוי שנתבטל ונתרוקן הימנו אור, מוליד בו הבל. וכיון שיש ז' מידות של שפע המאירים בזה אחר זה, הרי כאן בהכרח ז' הבלים, כי אי אפשר שיופיע מידה שניה בטרם שנתבטלה מידה הראשונה.
:

כלי היסוד נק' חלון להיותו המקום המיוחד בפרצוף העליון שדרך שם יוצא האור דעליון להתחתון, ודומה לחלון של בית שהוא מיוחד להבית אור השמש להבית, וחלון היינו מסך. ונק' חלון משום שמשפיע אור העצמות.

:

      (ה"ס אומ"צ) שדרך שם נשקף העליון אל התחתון בסו"ה משגיח מן החלונות, והוא מתוקן יפה יפה לת"ת הבית. ויש ג"כ בחי' חרכים : שדרכם נשקף ג"כ העליון להתחתא, אכן נבחן בו ב' גרעונות בערך החלון, הא' שאינו מתוקן ועשוי לת"ת הבית אלא אדרבה שהם מנוולים הבית. והב' שאין כל תמונת העליון נשקף דרך שם אלא מקצתו, שזה נק' במחה מציץ מן החרכים, מלשון הציץ ומת הציץ ונפגע, שאין זה בחי' בהיריות אלא מבהיק לשעתו כמו ניצוצין דנפקין ומתדעכין. ובזה תבין דרבב"ח תא ואחוי לך שמיא ורקיעא דנשיקי אהדדי: שה"ס כל"א האמצעי בין תוך דמקוה שנק' רקיע ובין הארץ שה"ס העולם הזה שהוא קצה השמים וראש הארץ, ובסו"ה מקצה השמים מוצאו.
      חזא דאיכא כוותא ברקיע: כלומר חלון כנ"ל שדרך שם נראים העליונים דרי שמיא. הניח שם חפציו וחזר ליטול אותם ולא מצאם, אמר איכא גנבי הכא, א"ל תא למחד ותשכחינין, את' למחר ואשכחינין, א"ל מאי האי, א"ל מאי הא', א"ל האי גלגלי דרקיע הוא דהדר:
      פירוש, כי עגול יורה שאין שם הבחן בין קטן לגדול כי אין בציור העגול שום בליטות אלא הכל שוה, כן הענין גלגל הרקיע שמקומות הסתומים ומקומות הפתוחים כולם שותם, וע"כ הוא מתגלגל תמיד כדי להראות ולפעול עם כל בחינותיו כקטן כגדול. וזה שתירץ לתמיהתו כי עכשיו בכל"א היכי דנשקי ארעא ורקיעא ראה החלון דאומ"צ משמש בו, ואח"כ כשחזר והסתכל באותו מקום ראה שסתום הוא כבתחילה, ותירץ לו שאין בבחי' עגולים שום העלמה אלא שתמיד מתגלגל. וזיל השתא ותא למחר ותו תשכח ליה, כי החלון יחזור למקום הזה ואח"כ שוב יתגלגל משם ויראה לך כסתום.
      וז"ס חלונות שבעגולים: שדרך שם משפיעים ספירות עליונות לתחתונות, אמנם חלונות אלו אינם תלויים במקום אלא תלויים בזמן בהיותם מתגלגלית ולפיכך נדמה לך שלפעמים נפתח חלון ולפעמים חזר ונסתם.
      וזסו"ה ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן, בסוד כמלך במדינה. דהיינו מבחי' העגולים אין השפע מגיע אלא בזמנים שההלונות חוזרים למקום בחינתו, וע"כ אינו נמצא תמיד תחת השפע.
      באופן ב' משמעות בעגולים : הא' ששפעם אינו קבוע אלא כגלגל החוזר בעולם עולה ויורד, ומשמעות ב' שאין שם שום גריעות או חשיבות אלא תמונה עגולה, וז"ס גלגל בשנה כמלך במדינה.

:

יש ג' בחי' חלונות שהם יסודות דעליון כנ"ל (בערך חלון). דהיינו יסוד דא"א המשפיע למוחין דאו"א ויסוד דאו"א המשפיע למוחין דז"א, ושניהם אלו נק' חלונות גדולים משום שמשפיעים מוחין דג"ר ממש, אמנם יסוד דז"א המשפיע לנוק' נק' חלון קטן וצר משום שאינו בחי' מוחין דג"ר ממש אלא הארתם בלבד.

:
ע"ע חלון גדול.
:
אין פו"א בראש, לפי שבמקום שאין שום נקבים וחלונות יוצא האור בשוה. (ע"ח ש"ה פ"א).
:

      ההפרש ביניהם כמו מזווג דפיוסא לזווג דהכאה, בסוד ע"ה מכה ובועל, כי פי יסוד נק' חלון, כמ"ש בע"ח שמ"ב, שה"ס עטרת יסוד הנק' מלכות שבגופו דז"א, ששם מתגלים החסדים העליונים הנאמנים באנקת"ם, וא"כ אע"פ שהאורות העוברים דרך פי יסוד המה ג"כ בסוד זווג דהכאה, אמנם הוא בחי' זווג דהכאה בפיוסא: שמפייס מתחילה והדר בועל, כי מפייס את החושך בנוק' בריבוי החסדים, שבזה מתעלים החסדים ומתמתקים בסוד החכמה וקימה. ונמצא שסוד הכאה ממשיכה ג"ר ע"י פיוס חסדים, שז"ס ואאב"ח האל. וז"ס כל הארות שבאצילות המה בחי' עצמות דחכמה, כי מלובשים בלבושי חכמה דאנקת"ם מחמת שעוברים דרך חלון שהיא פי יסוד: שה"ס עטרה שעטרה לו אמו. וז"ס חיוהי וגרמוהי חד בהון: חיוהי ה"ס חיה וחכמה, וגרמוהי ה"ס אור דחסדים המתגלין אפומא דאמא שה"ס מלכות שבגופו שהם ג"כ אלקיות ממש בסוד אנקת"ם. מסכים המה בחי' מלכות בלי יסוד, שה"ס ע"ה מכה ובועל, שאין שם פיוסא מקדם הביאה, וע"כ אם טפה דג"ר הוא הרי הוא חסדים, והיא יושבת בחושך,
      שז"ס חושך דבריאה: כי אמא מקננא בבריאה, כלומר שכל הבחינות הנמצאות בבריאה המה מזווג דהכאה על מסך דבינה שה"ס מסך דבחי"ב. שיש שם סיתום דחסדים בבחי' ג"ר בלי חסדים וה"ס בריאה,
      וע"כ נק' זה קן ציפור: להיות כל העובר דרך מסך אינו כבר במדרגתו הא', כמ"ש בע"ח שמ"ב, אלא נבחן כתולדה ממנה, ומשמיענו הזוהר אשר אמא מקננא בבריאה. כלומר שאינה מעמידה תולדות מבחי"ב רק בהבריאה, ומקום הולדות תולדות הוא קן שאין הצפור מולדת אלא בקן המוכן לה.
      ז"א מקנן ביצירה: וכן מסך עיצירה הוא ג"כ הכאה בלי פיוסא, כלומר שמסך דו"ק המקנן ביצירה נותן לה חסדים בניכוי חכמה, ונמצא שהמקבל חסר ג"ר, וע"כ יצירה ו"ק בלא ג"ר, והוא ג"כ מכה ובועל. כלומר, שיש הכאה וניכיון בלי פיוסא כי בבריאה יש ג"ר בניכיון ו"ק, וביצירה יש ו"ק בניכיון ג"ר מסבות הזווגים דדו"נ, משא"כ באצילות מפייס לה בסוד לבושים ארוכים דג"ר, שהטפות דזווג מלובשיו בלבושי חכמה וממילא החכמה והחסדיו תמים יחדיו, ואין כאן הכאה ונכיון בסיבת הזווג, וז"ס תרנגולא המשלשו כנפיו למטה ומפייס לה ומבטיח לה שיעשו לה לבוש ארוך עד הארץ כמ"ש חז"ל. (עירובין קחיוך. ורמזו בזה לסוד זווג דפיוסא, שכל עיקר הפיוס ה"ס לבוש ארוך שממציא להנוק' מסוד ג"ר וא"א והבן.
      לבוש הוא משפיע ע"י חלון: וסוד מסך שבפי היסוד נק' לבוש, שפירושו חיצוניות, כי כל המשפיע משפיע בדבר היותר עב, אלא בסוד פיוסא כנ"ל נק' לבוש. אמנם שיורי לבוש משפיעים ע"י מסך ממש, שמסך שממעל להבריאה נק' שיורי לבוש, עיין בע"ח שמ"ב פ"ד (ע"ע שיורי לבוש דיושר מוציאים שמים דעגולים).

:

      שורש זה הוא מסו"ה צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו, כי יש צר וצרה שהם זו"נ דקליפה.
     חלוצים: ואפשר להבין זה מסוד ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שעליהם נאמר חלוצים תעברו לפני אחיכם ע"ש. וה"ע חליצת הנעל, כדי שלא יכשל בקוצים וברקנים שעל האדמה הארורה שנאמר עליה קוץ ודרדר תצמיח לך, אשר ע"ז התפלל דוד והודה לה' כי חלצת נפשי ממות את עיני מדמעה את רגלי מדחי, וענין קוץ הזה ה"ס בחי"ד שאין לה תקנה זולת בהנעל שעל הרגל, אשר ע"כ נתקללה האדמה בקוץ ודרדר. אכן יש אדמת קודש.
     אדמת קודש: והוא המקים המשומר בעזרת הכל יכול, שלא ימצא ולא יראה שם שום קוץ ח"ו, וע"כ לא ידח ממנו נידח. וזסו"ה של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, כי בעזרתו ית' עמד על אדמת קודש. ולפיכך נפטר לגמרי מלשאת מנעלים.
     וסוד של הוא מלשון שאל אלא בסוד ושלף הוא מלשון שאל אף. וז"ס לקיים כל דבר על הגאולה ועל התמורה ושלף איש נעלו ונתן לרעהו.
     ומתחילה צריך לבאר סוד
     הגאולה והתמורה: כי יש גאולה שלימה בסוד השמים שמים לה' (מקו"ה) ויש גאולה שעדיין בלתי שלימה (שה"ס בכח אנקת"ם). אלא בזמן השתא אלפי שני היא משמשת במקום הגאולה שבשמים, שבזה נתן ענין שכר ועונש לבני האדם, וזסו"ה, והארץ נתן לבני אדם. וכיון שמשמשת במקום העליון, ע"כ נק' תמורה : כלומר אור גאולה קטנה תמורת אור הגאולה הגדול והשלם בתכלית. אכן שני פרצופים מלאים אור המה שלכל אחד יש ראש תוך וסוף (ע"ע רת"ס)
     שנתבאר שם אשר המלכות דסוף איננה ראוי' לאור ההסתכלות המתפשט להכאה. והסברנו הטעם משום שבאו"ח העולה המקורי העומד בהטבור אין שם דינין לגמרי. ולפיכך אחר שנתלבש וירד להכלים אין שם מקום להכאה, ותדע שמקום זה נק' אדמת קודש והעליון אומר במקום שאמר משה משה אומר עכשיו של נעלך מעל רגליך: כלומר אם תשמע קולי בראש בסוד או"ח העולה שה"ס משה משה, תשמע בסוף של נעלך.
     כי נעל : ה"ס המסך המעלה או"ח ומסלקו למקורו, אלא בעת שנמשך עמו כח מלכות השורשית נק' נעל בסוד גן נעול אחותי כלה, וכיון שסוף הפרצוף דהיינו הרגלין עומדים על אדמת קודש א"כ אין שום צורך לנעל כי מקום שדרכו להיות מגולה הוא,
     וז"ס יחף : בהר הבית ובכל מקום קדוש עומדים יחפים, והוא מכח האמור באדמת קודש של נעלך, להורות שאין שם שליטה לגילוי קוץ כנ"ל.
     ובזה תבין סו"ה וחלצה נעלו וירקה בפניו: כי אע"פ שענין חלוץ הנעל הוא מדרגה נכבדה כי ה"ס קיום העולמות, וה"ס לקיים כל דבר ושלף איש נעלו ונתן לרעהו, להיותו הסימן של סיום וגמר כל פרצוף של קדושה, דע"כ נמצא עומד על אדמת קודש סוד המלכות של הסוף. ואח"כ בסוד התיקון נמצא אשר אדמת קודש זו יורדת ונעשית עתיק לתחתון בסוד דינין דנקבה קשין בסיפא, (ע"ע דינין דדכורא קשין ברישא), הנה נק' זה ונתן לרעהו, שה"ס תיקון גדול לעת תיקון בסוד היבום. אכן בו בזמן שאינו מרוצה עוד לייבם, הנה יש גם בענין זה בזיון גדול, בסוד וירקה בפניו: יריקה ה"ס בחי"ד המתגלה בראשו של התחתון בפה שלו, אשר בשעה שהעליון שה"ס היבם אינו מרוצה עוד לייבם הרי היבמה חולצת את נעלו, דהיינו התחתון שיש בו בחי"ד כנ"ל, ויחד עם זה הולך אח"כ ויורק מתוך פה של ראשו את הדינין ומבזה אותו בשם
     בית חלוץ הנעל: כי הוא מגלה את הדינין במקום רגל היחף ונעשה ~נין יחיפת הרגל לבזיון גדול כמו חשופי שת, וע"כ שורה בבית זה פי שתים, הא' כי יש שמה אחיזה לדינים ובזיון גדול. והשנית שיש שם חושך מטעם שהיא באמת מלכות הג' מלכות דמלכות המלכות, שאינה ראוי' כלל להכאה. ואע"פ שנגלה שם דינין בסוד בית חלוץ הנעל, אכן אין אלו אמיתיים מצד עצמו אלא הוא רוק מפה התחתון דהיינו היבמה החלוצה שנתדבק בו. ולפיכך לוקה שתיים הן בחושך והן בדינים.
     והבן היטב הסוד הזה, כי עיקר הבזיון הוא מפני שאינו יכול עוד ללבוש בחזרה את הנעל שלו הנמשך ממלכות השורשית בסוד גן נעול כנ"ל, והוא משום הרוק דפה של ראש של התחתון נדבק בו, שזה פוגם אפי' את הנעל ג"כ, מטעם דדינין דנוקבא קשין בסיפא כנ"ל, (ע"ע דינין דנוק' קשין בסיפא).
     ודע שאין תיקון לזה רק בסוד ירקרק חרול: כלומר ביריקה שניה מצד בחי"ב שה"ס שיתוף מדה"ר בדין, ואז מה יפו פעמיך בנעלים, כי אינו פוגם עוד, דיריקה דנחי"ד נבטלת ביריקה דבחי"ב.

:

ה"ס בחי' אחרונה דבחי"ד שכח הצמצום שורה עליה שלא לקבל האור העליון בבחי' אחרונה זו, וע"כ נשארה חלל פנוי ואינה מוכשרת לקבל שם שום אור עד גמר התיקון.

:
ע"ע חלל הפנוי
:
חרב הוא מלשון חרבו פני האדמה, דהיינו יבשות שנמשך מסיתום דאחורי אומ"צ, וה"ס ועל חרבך תחיה, כי משם נמשך כל בחי' רישא דעשו שהיה מסוד הקדושה דהיינו בתיקון דאנקתם ואאב"ח. וה"ס: סיני, חורב, חושך, מעיקר אחד הזה נמשכים.
:
ה"ס הפיכת האדמה מחיצוניותה לפנימיותה ומפנימיות לחיצוניות, כי האדמה כלולה מבחי"ב ובחי"ד, ובחי"ד אינה ראויה לברכה משום כח הצמצום, וה"ס חיצוניות האדמה שהיא קשה, ופנימיותה ה"ס בחי"ב מדת הרחמים שה"ס דינא רפיא. ועיקר השולט הוא החיצוניות וע"כ מהפכין הפנימיות לחיצוניות ואז ראויה לזרע ברכה, כי באופן זה צוה ה' את הברכה והחיים, אמנם בטרם זה ה"ס האדמה אשך אררה ה', ארעא דאתלטיא, עיין בזוהר בראשית.
:

     ה"ס הכנה השורשית לכלהו ראשים וג"ר דאב"יע, שה"ס ג' אלקים דקטנות שבגרון, בסוד קנה ושט וורידין, שר המשקים ושר האופים ושר הטבחים. וע"כ נק' חר"ן מגזרת חרון אף, וכמו חרון אף שלנו. ונק' ג"כ גרו"ן מגזרת ג"ר, וכמו ג"ר שלנו. כלומר שהוא הכנה אל הג"ר דאו"א המלבישים לזרועות דא"א, אשר הג"ר הללו המה מוחין דג"ר הכוללים לכלהו פרצופי אבי"ע, (ע"ע גרון) והבן.
     אמנם אשר סוד החרן האמור ה"ס בינה דא"א שצריכה באמת להיות בראש דא"א, כי היא לא נפגמה מעולם, אלא משום ה"ת שעלתה לעינים ואתתקנו חו"ב עילאין בדו"נ, אשר "החיך" דא"א שה"ס הבוק' דעינים (דכל הראש דא"א סודו גו"ע לבד) והנק' מלכות דראש דא"א, היא שגרמה בחי' חרן הנ"ל, כי היא הוציאה הבינה דא"א מסוד הראש לבחי' ו"ק וגופא. וז"ס אבא שה"ס חיך הוציא אמא (בינה דא"א) לחוץ מראש, דהיינו לו"ק לגרון אודות בנה, דהיינו להכין ג"ר ומוחין לז"א בסוד הזרועות דא"א, באופן אשר חרן נתהפך לגרון, לג"ר דידן הכוללים הכל כנ"ל.

:
כל תחתון נמצא שעיקר מגמתו ותכליתו הוא להתדבק בעליונו. ולפיכך מוטבע בו מתחילת התהוותו לחשוק לזה בחמדה גדולה ורודף אחריו תמיד.
:

      הוא מלשון חות דרגא ונסיב איתתא, והוא ירידה לצורך עליה, והשי"ת מכונה כן בהיותו מתיחד עם השכינה הקדושה בתכלית היקר והנעימות, באופן שהאורות יוכלו להגיע לתחתונים למטה מעשרה, וכיון שמעולם לא ירדה השכינה למטה מעשרה ע"כ נק' זה בשם ירידה.
      חתן: עיין בסוכה דף ה. תניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלה משה ואליהו למרום וכו' והכתיב ומשה עלה אל האלקים. ומתרץ, למטה מעשרה. פי', כל עוד שלא נגמר התיקון אין השכינה יורדת למטה מעשרה, כי רשות של עוה"ז שהיא כולה בחי' רה"ר שהקלי' מצויין בה ואין דרי העולם הזה יוכלו להתדבק ברשות יחיד של עולם המרומז בשם רה"י. ונודע בערובין דף לג: אשר עמוד ברה"ר גבוה יוד טפחים נחשב לרשות באפי נפשי' ולא נחשב לרה"ר משום דאינו נוח תשמישתי' לבני רה"ר עש"ה.
      וע"ז רמזו שכל גילוי שכינה שבעוה"ז הוא בבחי' עמוד גבוה מעשרה טפחים שרק הצדיקים היכולים להגביה א"ע מרשה"ר להם מתגלה ולא להדיוטות. אמנם נבחרים כמשה ואליהו המה זכו להתפשטות המאורות בגילוי יוצא מהגדר כי השיגו אותה למטה מעשרה. פי' באופן שהיה מספיק לכל דרי עולם הזה בלי שום גבולים ותנאים.
      וז"ס חתן וכלה, שבגילוי היוצא מהרגיל האמור אצל משה ואליהו - מכונה השי"ת בשם חתן שהוא מלשון חות דרגא מטעם הנ"ל (ע"ע כלה).

:

      המלכות היא נקודה א' מי"ס שצריכים להמצא בה, ונקודה זו ה"ס כתר מלכות.
      וחסרה ט' תחתונות שבה : והטעם הוא לפמ"ש בע"ח, שיש ב' מיני הסתלקות בהנוק', דלפעמים מסתלק הימנה ט"ס ונופלים בבריאה, ולפעמים מסלק הימנה ט"ס ואינם נופלים לבריאה, אלא עולים ונכללים בז"א. פי' כי בסוד י"א יום החסרים משנת הלבנה בסוד כל המוסיף גורע, נבחן שאותם י"א יום המה ט"ס ראשונות שבה, כי לא נשתאר בה מאור העליון זולת הרשימו,
     וט"ס ראשונות נופלות בבריאה : ומן הפנימיות שבהם שה"ס השליפה דאור א' משתי עשרה בסוד משה משה, נבנה העודף דזכר שנק' יסוד הזכר (ע"ע יסוד ע"ע נסירה ), אכן הי"א שבה המה נשברים ונופלים לבי"ע.
     ולפעמים ט"ס תחתונות עולות לז"א: ואינם נופלים לבי"ע, והיינו מסוד ששניהם שמשו בכתר אחד (ע"ע נסירה ), ובסו"ה ופני לא יראו, שאז נעשה סיתום דחסדים אשר נתרוקנה מכל אורותיה (בסוד אחימן ), אכן הכתר שבה נשאר על תכלית השלימות, שהרי השארה זו היא שגרמה להסתלקות, בסוד אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד, ומתוך שנשאר הכתר, כבר פשוט שאין עוד שום נפילה לאורותיה ומכ"ש שבירה, אלא אדרבה עליה יש כאן, דהיינו שעלו לז"א איהו נקיט חסדים : כי ט"ת דנוק' שעלו לז"א המה החסדים שהרויח הז"א.

:

      הוא בחי' פה דראש הא' דב"ן דאותו פרצוף, ובחי' סיום רגלין לע"ב וס"ג דאותו פרצוף, הטבור נבחן למלכות דמלכות דכללות הפרצוף, כי הראש נבחן לט"ס ראשונות ופה למלכות, ואח"כ מתפשט המלכות לע"ס דידה עד למלכות דמלכות, ושם נעשה הסתכלות ב" ומלכות דמלכות הזאת נקראת טבור, ( ועי' בפמ"ס דף ס"ח ד"ה ונודע).
      טבור : מקורו הוא כתר דנקודים דהיינו בחי' ראש הא' דב"ן כנ"ל, אכן דע שבאמת הוא ראש הב', כי ראש הא' דשם ה"ס ישסו"ת דא"ק המתחיל מחזה ומסתיים למעלה מטבור בסוד ישסו"ת שעלה שוב לא ירד, אלא אח"פ שלו ירדו בסוד ראש הב' מע"ס גו"ע ואח"פ שנחלקו בעצמם לג' ראשים, דהיינו ראש א' כתר, ראש ב' או"א, ראש ג' ישסו"ת. ותראה אשר ראש א' דב"ן האמיתי הוא נמצא למעלה מטבור שנק' ישסו"ת.
      אמנם נודע בדברי הרב, שכל שלמעלה מטבור אין בו בחי' ב"ן כלום, אלא נחשב לס"ג, וע"כ אין ישסו"ת הנ"ל נחשב כלפי ב"ן לראש הא' כי אינו כלל ב"ן, אלא בחי' ע"ב דישסו"ת המתחיל מטבור הוא נחשב לראש א' דב"ן והבן היטב.
      באופן שסוד הטבור הוא ע"ב דישסו"ת וראש הא' דב"ן, ובחי' ראש הא' האמיתי שהוא ישסו"ת ה"ס בינוני בין ס"ג לב"ן המסתיים למעלה מטבור.

:

      ה"ס פה דעובר שמשם כל מזונותיו, כי נוטל דרך שם התמצית הנקי מכל מה שאמא אוכלת ושותה, וע"כ אין באכילתו שום פסולת, כי שם ה"ס עלמא דאתי ששמה מקום האור הגנוז שאדם מסתכל בו מסוף העולם עד סופו, כמ"ש ז"ל באור דמע"ב, כי ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו עמד וגנזו לצדיקים לעולם הבא.
      אכילה גורם החיות : והבן היסב סוד החיות של האדם, איך הוא קשור לגמרי במזונות, שזה יורה שהנברא צריך לינק שפע החיים מהבורא ית', והחיים הללו הוא כל מהותו של הנברא שבלעדו הוא דומם ואפס, ושפע החיים צריך אמנם לבחי' אתערותא דלתתא בסוד העבודה והמלחמה שנק' לחם, אמנם ודאי שאין חומרי המזון עצמם נותנים חיים, כי אין לך נותן מה שאין בו, אלא החיים נמשכין ע"י התעוררות עליון לגמרי, כך המזונות המה גורמים שיאחז בהם האור אע"פ שבהם עצמם אין שום אור, אלא מולידים וגורמים אש וחמימות כנודע, וכמו שאין נ"מ ביחס הפחמים שנותנין להתנור מאיזה מקום שהם, רק כל החשיבות שבהם נבחן לפי הגורם, כן מזונות הרוחנים אין נ"מ בחמרי המזון ביחסם עצמם מה הם, אלא רק בערך החום והאור דהיינו השפע חיות שהמה ממשיכים.
      נקב האחור : אמנם משום האמור הרי הם כולם פסולת, כלומר כל אותו השיעור העודף נשאר אחר גמר הגורם שלהם. כלומר, אחר שכבר המשיכו השפע בבחי' גורם, שזהו כל שיעור החומר שלהם, שהרי בהם עצמם אין אפילו משהו של הנגרם הזה, דהיינו חיות. ולפיכך כולו פסולת, וכולו יוצא לחוץ בסוד צא צא תאמר לו, וזהו מזון הקלי'. וע"כ נקרא צואה שלולי שמוציאו לחוץ היה ממית את החי, ולא עוד אלא שמחויב גם לכסותו כי אפי' הראיה והקרבה אליה מזקת להאדם, בסוד ויתד תהי' לך על אזניך (בסוד יהושוע שלא שמע לה "ר, ובסוד שאצבעות דומות ליתדות כדי שיסתום האוזן לשמוע לה"ר ) וכו' וחפרת בה ושבת וכסית את צאתיך.
      לחם הארץ: ונק' לחם מלשון חמימות , שהוא הרגש החיים והכח שדבר זה גורם, וז"ס לא תוסף תת כחה לך.
      ויש ירקות ועשב: מסוד ירוק ירק בפניה ומסוד אסוף אסיפם, בסוד בהמה דרעי על אלף טורין, כי בראש מקוה כל הירקרקות נאספו במקום אחד בהר אחד, ובסוד התפש"א נמשכו לעיבור בסוד מה שאמו אוכלת, כי הוא לא אכל אותם כמו שהם בפסקי פסקי כדרך האכילה, כי אם היה כן היה מטיל רעי והורג את אמו אלא בלי בירורי עצמו אלא על ידי בירורי אמו, והוא נטל דרך הטבור רק תמצית.
      לפי " ז תבין ב' ראשים בכל פרצוף, ראש הכללי מפה ולמעלה ( ראש מקוה)
      ראש הב': מטבור עד החזה המכונה ראשו בין ברכיו , דהיינו ראש העובר שהוא ראש דבחי' נה"י, אשר הפה שלו בטבור.
      ויש עוד ראש ג': מחזה עד הפה הכללי, שהחזה הזה ה"ס הפה ומכונה ג"כ יסוד הפנימי, אשר פה הזה נפתח ותיכף חזר ונסתם, בכח גילוי דראש דנה"י מפי הטבור ולמעלה ,(אומ"צ ). וז"ס נה"י אמא שנסתם במוחין דז"א.

:
(ע"ח ש"ג פ"ב) היינו חסד ודין ורחמים (בינוני ה"ס ישסו"ת דא"ק) .
:

ה"ס ה' גבורות.

:
ה"ס ה' חסדים.
:

מלשון תל תלתלים, שפירושו מלה"כ תל עולם לא יבנה, וע"כ יורה ענין טל על דבר בלתי מובן, ובזה תבין הכתוב שראשי נמלא טל קווצתי רסיסי לילה.

:

     ד' בחי' אלו של טנת"א הם בצורת אותיות ג"כ, (ע"ח ש"ה פ"ה ), דהיינו אותיות מצויירות מעגולים וטעמים, או מנקודות, או בצורת תגין, או אותיות פשוטות.
     טעמים : כתר דאבא נקודות, ט"ת דאבא תגין, כתר דאמא אותיות, ט"ת דאמא טעמים. הנקודות וטעמים אינם בס"ת, רק ע"י קריאת אדם. (ש"ה פ"ה ע"ח).
     טפת החומר נקרא יסוד : לרמז לטפת חומר הזכר שהוא הראשון והיסוד, דהיינו העצמות,

:

      אע"פ שב' הסתכלויות נכללים בהסת"א שה"ס משה משה יעקב יעקב, (ע"ע ו"ק) מ"מ הטעמים שה"ס הראש ועיקר הכל דהיינו הקריאה דמשה משה שה"ס או"ח העולה, הנה הוא לבדו נגמר בהסתכלות הזאת שאינו מספיק רק לכלים של ראש, משא"כ הסתכלות הנק' יעקב יעקב לא נגמר כאן אלא לאחר זה בסוד הסתכלות ב', כי שם נתפרש שגם האו"ח היורד (ע"ע או"ח העולה או"ח היורד ) אינו הסתלקות רק התלבשות אמיתי, דע"כ הסת"א נק' טעמים שה"ס עיקר הכל כנ"ל.
      והסת " ב נק' נקודות : ונק' כן משום דכל או"ח נק' בשם ניצוצין, אלא ניצוצין המסתלקים מהתחתון ועולים לעליון, נק' ניצוצין המאירים, דהיינו אספקלריא המאירה כי כן אין להם שינוי כלל הן בהיותם ברשות התחתון והן בהסתלקותם לעליון, ואדרבה בעת הסתלקות לעליון המה ודאי יותר מאירים וחשובים, מבעת היותם בהתחתון.
      משא " כ או"ח היורד ה"ס אספקלריא שאינה מאירה: כי בעת הסתלקותם מהתחתון, אין הניצוצין הללו מאירים כלל, ואדרבא שנופלים ברשות הס"א,
      וזס"ה רגליה יורדות מות : וע"כ ניקח מהם שם ניצוצין ונק' נקוודות חשיכות שתיקונם מתחיל רק בהסת"ב בסוד גופא ותוך של הפרצוף,
      ועולם הניקודים: השם מרמז דע"כ לא נגלו כלל בחי' ניקודים שה"ס או"ח היורד כנ"ל עד המקום הזה, בסו"ה ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו.
      אמנם בעת נפילתם למטה נק' אותיות : שהמה כמו מתות בלי תנועה, עד שהניקודים מתחברים עמהם ומחיות אותם, ולפיכך הניקודים והאותיות ה"ס פו"ח דחכמה נקודות ה"ס חכמה עילאה, אותיות חכמה תתאה : ועיקר האורות דחכמה שורים ודאי על האותיות, כי נקודות בלי אותיות אינם לגמרי בהמצאות, אמנם חיות שבחכמה ה"ס הניקודים שהמה נותנים התנועה והחיות בהאותיות, באופן שיהיו מוכשרים לגלות חכמה.
      תגין : ה"ס בינה תתאה היונקים מה. ומהטעמים השמות הק' משה יעקב, והמה שורים ממעל לאותיות בסוד נפשו עליו תאבל.
      ט"ס תחתונות דנפלו לבי"ע : ויש לפרש עוד באופן אחר, כי נודע בסוד כתר לראות שיש שם ב' שמות משה יעקב, דהיינו בחי' מה שנשלף מהתחתון ומסתלק לשורשו בסוד או"ח העולה.
      וזהו מ"ש בע"ח שלפעמים ט"ס ראשונות דנוק ' עולים לז"א: דהיינו בסוד משה, אמנם בחי' מה היורד מהתחתון בסיבת הסתלקות הנ"ל ונופל לס"א בסוד אודנין דהוי לי' חתכין ממנו, ובסוד השם יעקב ה"ס ט"ת היורדים מהנוק' לבי"ע בסוד רגליה יורדות מות, שה"ס או"ח היורד. ונק' ט"ת מפני שבחי' משה ה"ס הסתלקות דבחי' ראש ויעקב ה"ס הסתלקות דבחי' גוף ונודע דהגוף נק' ט"ת לגבי הראש שה " ס הכתר והבן.
      במלה אחת, שאו"ח העולה נבחן כט"ר דנוק', ואו"ח היורד נבחן כט"ת דנוק' ( ע"ע או"ח העולה או"ח היורד)

:

כל ראש שהמסך משמש בו רק מלמטה, דהיינו בבחי' הסת"א מכונה בשם טעמים או כתר .

:

     ג' בחי' הם: טעמים שממעל האותיות טעמים שבתוך האותיות וטעמים שמתחת האותיות. העליונים מכונים בשם אורות דאזן, האמצעים מכונים בשם אורות דחוטם. התחתונים מכונים בשם אורות דפה.
     פירוש, כי כל ראש (ע"ע רת"ס ) נק' טעמים או ג"ר דהיינו כח"ב, וכל גוף של המדרגות נק' אותיות או זו"נ דהיינו ז"ת חג"ת נהי"מ, שהז"א ה"ס חג"ת עד הטבור והנוק' ה"ס נהי"מ שמטבור ולמטה.
     ויש בכל פרצוף ג' בחי' ראשים שמשפיעים אל הגוף בג' אופנים: ראש הא' נקי אזן דהיינו שנק' טעמים עליונים והוא הקטן שבהם, משום שנפסקו הארותיו בשבולת הזקן ואינו נמשך אל האותיות דהיינו להגוף של הפרצוף, אלא חופף עליו מלמעלה, ולפיכך מכונה הראש הזה בסוד טעמים העליונים שממעל להאותיות, כמו הפשטא הרביעי הזרקא והסגול וכו'.
     ראש הב' נק' חוטם, הוא הראש האמצעי שבהם משום שנמשכו הארותיו לתוך האותיות, דהיינו להגוף של הפרצוף עד הטבור דהפרצוף, שהוא בפנימיות כל החג"ת שה"ס ז"א, שהוא עיקר הגוף של הפרצוף, כי נהי"מ נבחנים שהם לבר מן הפרצוף כנודע. ולפיכך מכונה הראש הזה בשם טעמים האמצעים שבאים בתוך האותיות, כמו פסיק ומקף.
     ראש הגי נק ' פה, והוא הראש הגדול מכולם, משום שנמשכו הארותיו למתחח האותיות, כלומר לממטה מהגוף דהיינו לנהי"מ שהם לבר מגופא שנק' נוקבא דז"א. ולפיכך מכונה הראש הזה בשם טעמים תחתונים שבאים למטה מתחת האותיות, (וטעם הדבר וסבתו ע"ע אח"פ ) כמו המרכא הטפחא אתנחתא וכו'.

:

מתחלקים לג' חלקים: ממעל האותיות בתוך האותיות ומתחת האותיות, ( ע"ח ש"ה פ"א)

:

     אמרו איו טפה יורדת מלמעלה אלא אם כן טפיים עולים מלמטה, והסוד כמו בראש מקוה שהאור ה"ס י' והכלי המוכנת היא בסוד ה', והם סוד ב' טפות אשר עליהם שורה הראש בסוד ו עש"ה, שהראש הזה ה"ס טפה היורדת מלמעלה בסבת יה העולים וממשיכין אותו. או בסוד עיר ומגדל שהם טפיים העולים, וראשו ה"ס טפה היורדת בסוד וירד ה' לראות וכו'.
      טפה טפיים: אמרו רז"ל מאימתי מברכין על הגשמים עד שיצא החתן לקראת הכלה, ותבין כל הענין הזה מריש מקוה בסוד ע' הקרב אל ה ש שהוא שורש כל מעשה ה' ( כי ע"ש שורש מעשה ), והנה יש כאן בהכרח ב' פרצופין המשכיל והמושכל, והש' ה"ס משכיל והע' ה"ס אבן ההשכל, וה א ה"ס משכיל הראשון בסוד א' דאנכי דאנא נפשאי כתבית יהבית.
      ע " ש הנהפך לא"ש : והענין כי בהקרב הע' מסתלק א' דשתי עשרה לשורשו שמשם נמשך, באופן שהע' קיבלה מקומה של (*)א' הנחסר ונסתלק, ובאמת לא מילא את החסרון שגרם בסוד העין לא תשבע, אכן אדרבא וחסרון לא יוכל להמנות, אלא שבסוד ההשכל והמורה קיבלה ע' צורת א' ועש נהפך לאש, וההשכל והיריה נהפך למעשה הזווג, בסוד נתחממו נעשו אש כי פרח י"ה מיניהו בסוד ורוח אלקים מרחפת על המים, וה"ס שאלת הגשמים אותיות גש מים.
      (*) הגהה א' ע' ש": והבן שהע' הקרב היא בחי' ע"ה מכה ובועל דע"כ אמרו כאלו כופתה ומניחה לפני הארי. אמנם אחר שנעשה ת"ח אז ה"ס א' הקרב שה"ס ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר. וא' הקרב הנ"ל ה"ס עין טובה אחד מארבעים. וה"ס עין ה' אל יריאיו המיחלים לחסדו. וה"ס ש של ג' ראשים כי ג' עינים יש כאן ב' עינים דתחתון ועי' ה' נוסף כנ"ל.
      אור מים רקיע: וכשתתבונן בהשכלה המבוארת תמצא איש ואשה י בזכר ה בנקבה, כי אותו הא' הנחסר בתוספת הע' יש בה ב' הבחנות: מה שנסתלק לשורשו ומה שנפל ויצא מן הקרב, דהיינו י"ו למעלה י"ו למטה שנחלק הא' כזה א והקרב בשאר חלל וי"ו העליונים נבחן לי' בסוד ראש, וי"ו התחתונים נבחן כמו ה' בסוד י"א סימנים הנופלים בקלי' ומתקשרים בדמותם בהאי אתא קלילא דלית ביה ממשא.
      והבן הסדר הנכון כי קרבת המשכיל המלא אור אהבה, בעת הסיום של אור ההוא (דכל יסוד סיומא דפרצוף אור הוא ) אז תיכף בנגעו בעקר ספת האור מהמח בסוד הבקיעה (*) ד א הנ"ל, וי"ו התחתונה ה"ס האור הנופל בסוד י"א סימנים שבהפך ונעשה מים הנגרין בסוד דם הנשפך כמים, וכאן נפסק ונגמר פעולת הזכר.
      הגהה (*) זווג: ובקיעה הזאת נעשה בעשרי לחודש ביוה"כ בסו"ה מערב עד ערב תשבתו שבתכם, כי נתרוקן שם באמצע ממזון חיצוני לגמרי, שז"ס אז יבקע כשחר אורך, וסוד העודף דעשתי עשר ימי חמה הבולטים עד יוה"כ הזה, ה"ס היסוד דזכר שנכנס בהבקיעה הזאת בסו"ה כי אשב בחושך בין הי"ו שלמעלה ובין הי"ו שלמטה, הויה דראש אור לי.
      שורש אש: ועתה נבאר מקום הנפילה די"א סימנים הנ"ל, ודע כי אותו מקום חלל שנעשה מחמת הסדק שבאמצע האלף כזה א היתה כמו אש אוכלה וה"ס בהמה דרעי על אלף טורין דשצי כולא בשיניה, י"ו שינים למעלה וי"ו שינים למטה והחלל שביניהם, שם נאכלים כל הבאים שמה כיקוד אש. ומכונה פה בסו"ה עד פה תבוא ולא תוסיף, וע"כ חלל הזה בין חציו העליון לחציו התחתון מכונה אש, כי שמה נתהפך עש לאש כנ " ל.
      סוד ה' דהבראם: ועתה נבאר סוד ה' דהבראם. ודע שהיא שורש לה"פ הכוללים, ובטרם שיצאו ונתפרטו למוצאיהם במקומם הנה הם כלולים בה' אחת, והתכללות הזאת נקרא עיבור, כמו אשה מעוברת בטרם שיצאו ונגלו כל בניה ברוכי אל.
      סוד י' : ונודע שיש יחודא עילאה וה"ס יחוד דק"ש, ויש יחודא תתאה שה"ס יחוד דנפילת אפיים, וה"ס נשא לבבנו אל כפים: כף דיחו"ע וכף דיחו"ת, שה"ס צלצלי שמע וצלצלי תרועה וה"ס צלם ודמות, כי ביחודא עילאה הוא צל ולא מות וה"ס יחוד ק"ש דאינם צריכים למסור למיתה ממש, משא"כ יחוד דנפילת אפיים צריכים למסור למיתה ממש, וע"ד שכתוב באיוב שנפגע בכל אשר היה לו וגם ביסורין, אמנם את נפשו שמור כתיב, וע"כ ה"ס יחודא עילאה, וע"כ היה בו עוד קדושה שלא לשמוע בעצת אשתו: ברך אלקים ומות. דהיינו צל מות והיינו יחודא דנפילת אפיים המכפר על זה. וכף העליונה ה"ס י"ו שינים העליונים הנ"ל ג"כ, דהיינו יחודא עילאה הנ"ל דק"ש, וכף התחתונה שה"ס יחודא תתאה הנ"ל ה"ס ג"כ די"ו שינים התחתונים, וביחד ה"ס ל"ב אלקים דמעשה בראשית.
      והנה ידעת סוד הטפה הנעקרת ממח בקרינת הע' לש', דהיינו עין יסודית דבסיומא דכל פרצוף, שבסוד זה נחתך החלק מהכל, וכשנחתך בבחי' כף אחת וטפה אחת שה"ס יחודא עילאה, בסו"ה כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, אז ה"ס י ופרצוף זכר דהיינו רק בסוד צלם.
      אמנם כשנחתך בסוד ב' כפיים דהיינו גם בסוד דמות ויחודא תתאה כנ"ל, ה"ס הנקבה וה"ס ה (*) ותדע שכל הבנים זכרים בסוד העיבור המה כלולים בי', שה"ס מוחא לבד המוכשר ומוכן לעקירת הטיפה, דהיינו בסוד הע' (הקרב ) לש', ונחתך הפרצוף בעת הסתלקות האור להשורש, כי משם ואילך ה"ס יוד בלי לבנונית , ואור, וכל הבנות הנקבות כלולים בסוד העיבור ב ה ( דהיינו אחר יחודא תתאה ג"כ שה"ס לחי התחתון וה"ס דמות. וי' ה"ס השכלה וה' ה"ס תורה, ועיקר הצורה נעשית בה', כי ה"ס גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה לרבות הלילות.
      (*) הגהה ה : וז"ס ב' פתחים שב ה שאמרו ז"ל שהיוצא יוצא מפתח שלמטה דהיינו צלצלי תרועה, והנכנס לעשות תשובה נכנס דרך הפתח שלמעלה דהיינו צלצלי שמע שדרך שם יש תקוה.
      וז"ס ישראל מונין ללבנה, וכן ליקוי לבנה סימן רע לשונאיהם של ישראל, כי אז מגששים בחושך ממש שה"ס דמות, משא"כ ליקוי חמה שהיא אינה עושה חושך גמור כי עדיין יום הוא עכ"פ, אלא רק צל בעלמא, והבן זה. וישראל אמנם דבוקים בגופא דמלכא הכולל דכר ונוקבא.
      ז ' ימי טומאה בזכר ובנקבה כפלים : וז"ס אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, כנגד צל וכף העליון בלבד, משא"כ אם נקבה תלד וטמאה שבועים, דהיינו כפלים כנגד ב' הכפות: עליון, ותחתון. צלם, ודמות.
      ל"ג ימי טוהר בזכר וס"ו בנקבה : והיינו ג"כ מטעם הנ"ל כי הזכר שה"ס י' אינו ממתיק אלא בחי' צל וכף אחת בלבד ע"כ אין לו רק ל"ג ימי טוהר שה"ס ג"ר דאבא שה"ס עשיריות וג"ר דאמא שה"ס יחידיות, כי אין לך דם טהור אלא מסוד ג"ר, וע"כ המה ל"ג ל' מאבא וג' מאמא כמבואר. אמנם הנקבה שה"ס ה' וסוד כפים, ע"כ יש לה כפלים ס' מאבא דהיינו ל' דצלם אבא ול' דדמות, וכן ששה מאמא: ג' דצלם אמא וג' דדמות אמא.
      אין דמות בלי צל: כמו שהלילה נמשכת מהיום כי ודאי אין הלילה בבחי' העדר האור לגמרי כמו שהחמה לא היתה נמצאת בעולם לגמרי, אלא הוא בחי' צל מחמת עצמו, כלומר שחלק התחתון מהארץ מצל ומכסה על אור החמה המצוי בכל טהרו מתחתיה, וא"כ אין זה העדר לגמרי מאור החמה, כי הצל אינו מהוה העדר והבן זה.
      ובזה תבחין בין צלם ודמות, כי הצלם הוא בחי' צל מחמת איזה סיבה שהוא מחוץ לו והוא הצל שביום, כי אז אין הארץ עצמו מצל עליה. אלא אם יצוייר איזה צל הוא מחמת דבר אחר המבדיל ביניה לבין החמה, אשר זה נק' צלם או י' וזכר. וסוד הנקבה והדמות הוא מה שהארץ בעצמו ובגופה עושה צל ומכסה על האור, דהיינו החושך שנק' לילה ודמות, והנה ברוחניות שני הצללים האלו הם בבחי' קודם ונמשך, כי המקבל לא יעשה לעולם צל וכיסוי על האור בטרם שהעליון לא יעשה מתחילה צל עליו, כי אחר זה שכבר שרוי בחושך מחמת צילו של הסיבה שאינו תלוי בו שה"ס צלם, הנה אח"כ נמשך שגם התחתון בגופו עצמו ורצונו עצמו עושה צל ומחיצה על אור העליון, שז"ס הדמות, בסוד ולחושך קרא לילה, הרי שהלילה ודמות נמשך מצל היום והצלם.
      וע " כ הזכר נק' חתן, כלומר דנחית מדרגיה, וה"ס אבא יורד ונוקב כי אותו הסדק והחלל שנעשה בא', כזה א זה הסדק עשה אבא, כמ"ש לעיל בע' ש' שה"ס עקירת הטפה מהמוח.

:

      ה' אותיות מנצפ"ך כפולות נק' טפת אודם, שבהם מצטייר טפת חומר דאבא.
      טפת אודם: הדם ה"ס ה"ג, מנצפ"ך הוא הנפש הנק' טפת אודם, וה"ס תגין שעל האותיות, וה"ס הדם שבתוך הלב - ובשר הלב ה"ס אותיות, ( גוף רמ"ח אברים).
      וכשהדם שה"ס י"ד דנפש בתוך בשר הלב שה"ס כ"ב אתוון, הם יחד סוד ל"ב אלקים דקטנות, ואז נק' על שמם ל"ב, ומתוך שהם ל"ב אלקים דקטנות ה"ס אש שורף ולוהט, ובבוא י"ד דרוח הם יוד הוויות דגדלות בנאדות מחולפים ה"ס מ"ב.

:

      נק' שורש כל ההויות והכינוים להיותו שמרמז על כל מיני ההשתלשלות מתחילה עד סוף, וה"ס ה' בחי' הכוללות הנק' ע"ס הנוהגים הן בכללות כל המציאות העליונים והתחתונים יחד והן בפרטי פרטיות, שאין לך דבר שלא יהי' מסודר תחת ע"ס כח"ב זו"ן שהם ד' אותיות וקוצו של יוד דהויה, א"כ אבאר תמונת אותיותיוי:
      קוצו של יוד : ה"ס דראש המגולה שאין העלם והתלבשות נוהג בו כלל וכלל ח"ו, כי כשהאציל הכתר את החכמה שיש לה ודאי שינוי צורה, דאל"ה במה יצאה מהכתר לקנות שם בפ"ע, והגה חוק הרוחני שהוא ממלא כל עלמין, וא"כ איך יתכן למציאות משונה שיהי' לו מציאות ושליטה באפס מה. אלא הענין הוא שהכתר העלים את עצמו לגמרי כמו שאינו כלל ואז האציל וגילה לספי' החכמה, וזה יקרא שהכתר התלבש בחכמה, כלומר, שנעלם בסבתה כדי שתהיה לה מקום שליטה ( ע"ע התלבשות ע"ע ראש ), אכן ודאי אשר את זה לא יכלה להעלים מעצמה אשר הוא שורש ועולה אל החכמה, אכן השארה הזאת מכונה בתמונת קוצו של יוד, כלומר השארה מועטת המספיקה רק לבחי' שורש וראש התחלה, וכל עיקר צורתה שהיתה ממלאת וסובב כל עלמין נעלמה.
      י' ה"ס ראש מגולה: וכן כשהחכמה האצילה את הבינה שיש לה שיני צורה הוכרחה ג"כ להעלים לגמרי את בחי' עצמה, דאל"ה לא היה שום מקום לגילוי הבינה, כי גם החכמה היתה ממלאה כל עלמין אחר העלמת הכתר בתוכה, כי אז שמשה לגמרי במקום הכתר, וע"כ גם החכמה העלימה את עצמה ולא נשאר ממנה זולת נקודה קסנה לבחי' שורש והתחלה ועילה להחכמה. וז"ס הי' שה"ס נקודה ראשית לכל האותיות, כי אי אפשר לכתוב שום אות אם לא תקדים מתחילה הנקודה שהיא התחלת הכתיבה.
      עיבור : העלמה : אכן בעת שהבינה האצילה להו"ק שנק' ז"א, היתה בבחי' העלמה שה"ס העיבור. פי', כי מאחד יצא אחד וזה פשוט, אכן כאשר נאצלו ב' בחי': כתר גם חכמה. והענין, כי אחר שהחכמה העלימה צורתה מסבת הבינה, כלוא' כדי לגלות ספירת הבינה, הנה באותה העת ממש נתגלה שוב בחי' הכתר וקוש"י. כי כבר ידעת שכל בחינת הכתר היתה נעלמה ומלובשת בהחכמה והיינו ודאי בעת שישנה לשליטתה וצורתה. אכן אחר שהחכמה עצמה העלימה ג"כ כל בחינתה וצורתה, א"כ תיכף באותו רגע כביכול שוב חזר ונגלה צורת הכתר בכל תפארתו והדרו, אכן גילוי זה היה רק בהקף של הבינה לא חוץ ממנה. וז"ס שהבינה עם החכמה הם אב"א בתחילת אצילות, כי צורת הכתר בסוד שורש דשורש מתגלה בה ונבחנת בזה שיונקת חסדים מהכתר.
      טפת הז " א: אכן לא לבד שצורת הכתר נגלה בה אלא גם בחי' כח החכמה ג"כ נגלה בה, והיינו מכח גילוי הכתר עצמו שהוא חפץ בצורת החכמה, כי ע"כ נעלם ומתלבש בהחכמה מתחילה, וע"כ גם עכשיו שגם החכמה נתעלמה בסיבת גילוי הבינה וחזר ונגלה הכתר, מ"מ גזרע בה אותו כח הכתר להאציל חכמה אלא ודאי בטמירו וגניזו, כי גם על העלמת עצמו היתה כל השליטה לחכמה, כי ע"כ כל דבר רוחני אינו בטל אלא הוספה בלבד.
      וז"ס הטפה של ז"א שנעלמה במעוי דבינה, וז"ש מאחד יצא אחד. אבל אחר שהיה שנים נכללה הבינה ג"כ משתי הבחי': דהיינו בחי' אור החסד שבכתר בגלוי שזהו משליטת החכמה כנ"ל, ובחי' כח החכמה בטמירו שזהו מפעולת אור הכתר בעצמו. וע"כ גק' טפה כמו טפה מים הגדול, כלומר חלק קטן ודק מאד ע"ד שליטה שהשאירה הכתר לעצמה אחר שהאצילה את הבינה שמדתה בסוד קוצו של יוד, כלומ' המספיק רק לשורש בעלמא כנ"ל. ומבן מאליו שכדי לעשות בהיפך מצורת חכמה היתה מחויבת להשתמש באותו שיעור השליטה שהשאירה לעצמה אחר שהאצילה החכמה ונתעלמה בה. הרי לך בעליל ששיעור אותה ההארה אינה יותר מטפה כמו קוצו של יוד.
      וז"ס טפה ממוח האב כי ענין הנ"ל ה"ס כל הזרע לברכה שבעליונים ותחתונים יחד שאינו נמשך אלא ע"י שני גופים בסוד כתר וחכמה, שכתר ה"ס ראש כנ"ל וחכמה גוף ומלביש לו, ואז יצא הטפה מהראש דייקא.
      ג' ה"ס בינה : ותדע שמתחילה היתה הבינה בסוד ג' כי כן הוא ספירה ג', וע"כ תמונתה כאשה הרה שבטנה בולט כזה ג כי הבליטה ה"ס זרע הכתר שנקלט בה. ואח"כ נולד הו' ממנה שה"ס ז"א או ו"ק.
      ותבא תמנת החכמה בסוד ב' דבראשית שהיתה ממלאת וסובב כל עלמין, שזה יודה הקו הרחב מלמטה = ומלמעלה, אלא השראת השורש שה"ס קוצו של יוד נתארך והיה לקו ימין המחבר עליונים ותחתונים יחד, כלומר שגם הקוש"י נתפשט התפשטות היותר גדולה שאך אפשר לצורת הכתר להתפשט בשליטת החכמה. וזה יורה שיש להכתר השראה גמורה על החכמה, כי ע"כ המשיכה אותו להימין והבן זה היטב.
      ובזה תבין אשר הבינה הוא ממש צודת הכתר ששלט יחד עם שליטת החכמה, דהיינו אותו הקו ימין שבהב' כזה ו המחבר עליונים עם התחתונים: קו הרחב העליון עם קו הרחב התחתון כנ"ל, אלא שנוסף עלי' ראש שה"ס השראת השורש מהחכמה, כי הוא עילה שלה, וה"ס י שעל הקו כזה י . ואח"כ נוסף עליה זרע האב הכתר כנ"ל שה"ס הטפה והעובר, ונעשה בטן בולט כזה ג'
      וכשהולידה את הז"א הנה הוא נולד ויצא בסוד ד' שהרי הוא בחי' רביעית כתר חכמה בינה ז"א, והוא אמנם גילה בחי' גג העליון שעל הב' דבראשית ולא יכול לגלות את קו הרחב התחתון של הב', והוא בשביל כח הבינה שהיתה רכיב עליו כי הבינה יינק אותו מחלבה שבדדיה כ"ד חודש, ואח"כ בתר דיינקת להו חזרה ונתעברה ממנם ואז נעשית ה'.
      וצריך שתדע אשר הארץ נבראה תחילה סוד ה"ת ה' דהבראם : אלא בסוד קרני חגבים, וידעת שז"א ה"ס ד וע"כ כשהאציל להנוקי מבין דרועוי היתה בסוד פסיעה לבר, דהיינו העוקץ התחתון שברגל הד'. וכשהבינה חזרה ונתעברה מהד' ומהעוקץ נעשית אמא בסוד ה' ראשונה שצורתה ד' ו', אלא ו' בלי ראש ודאי, שה"ס ה' דהבראם כקרני חגבים. אמנם ראש הבינה ראש הי' כנ"ל היה ממתיק להאי קוץ התחתון דהד' ונעשית ו' בראש וה"ת נעשית ד' ו'.

:

      שהם ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן בגי' רל"ב, ועם ד' הכוללים בגי' רחל. פי' נודע שי"ה ה"ס כח"ב, ו"ה ה"ס זו"ן, ובכללות אמנם נמצא שיה"ו ה"ס כתך חכמה, ו"ה ה"ס בינה וזו"ן, ששלשתם נכללים בה' תתאה, וה"ת זאת היא המגלית והמקבלת לכל ארבע המילוים עסמ"ב, באופן שמן הבינה שבה נעשה ע"ב ס"ג, ומהזו"ן שבה נעשה מ"ה וב"ן.
      ובזה תבין סוד מלכים שרים ועבדים: כי השכינה הקדושה נק' מלאכת ה'. ונודע דאיהו מלאך ואיהי מלאכה, ובסוד גילוי הקדושה איהו מלך ואיהי מלכה. אכן ודאי שאין מלך בלי עם וכמ"ש כתר יתנו לך ה' אלקינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה. ונודע ג"כ בסוד ירה יירה שכל הסר גורם לאבדות, ומב' אלה מותנים כל העם שהראשים המה הסרי לראות בסוד רואי פני המלך, ובזה המה מרבים עבדים להמלכות.
      ודע שסוד י' ה"ס האור שאין לו התפשטות רק בה' : בסוד הכ' בזוהר דא"ס לא נחית יחודא עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה.
      וסוד ה' ה"ס הוצאת הבל לחוץ מפה : כי מכל הסתלקות האור נשארה רק בבחי' הבל אשר מוכרחת לבטלו ולהוציאה מחוץ, וזהו שכורה אותה לבית קבול להמשיך אור העליון , שסודו ע"כ היה בתמונת י' כלומר בלי התפשטות כלל לגמרי, כמו שהעידו לה עבדיה כמבואר. ומובחן כאן אשר אור העליון שנק' או"י שה"ס אור הסתכלות לפי עצמותו ה"ס י , והתחתון המקבל שה"ס בת זוגיה אשר בכח ההסתכלות כרה אותה עד שתהיה ראויה לקבלה ה"ס ה' עילאה , כלומר בת זוגיה דיוד המיוחדת ומזומנת לו ולא יחליפנה ח"ו לעולם, כי לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה כמבואר.
      קוצו של יוד ה"ס ו', אלא קש"י אוט'י ו' או"ח, קש"י מלגאו ו' מלבר : כי אחר שנתמלאה ה' עילאה באור הגדול של הי', הנה קוץ התחתון של היוד מתוך התחברותו בהאי שבילא דה', דהיינו החלל הגדול הנעשה מתוך יציאת הבלים לחוץ, הנה עתה נתקבצו כל אלו הבלים ושבו אליה והעלתה או"ח מפה ולמעלה עד קוצו של היוד, ואז נתפשטה בחי' קוץ התחתון של יוד התפשטות גמור ונעשה הי' לבחי' ו', באופן שיש עתה יהו.
      י' נבחן ברישא גזעא ושבילא: שמתחילה בטרם התפשטות קוץ התחתון של היוד המכונה ג"כ שבילא, לא היה ניכר גם רישא דיוד שה"ס קוץ העליון, וע"כ נגלה רק חגזעא לבד בתוך הה', והטעם מפני שהי' חסרים עוד סוד נקודות הכסף : התלויים בהתחתון והתעוררותו. ואח"כ שנתעורר גם התחתון דהיינו הה' וגילתה בעצמה נקודות הכסף שלה מתוך קיבוץ ההבלים הנידחים, אז נתפשט שביל התחתון דיוד בסוד תורי והב, דהיינו שנתפשטה לו' מפה ולמעלה, ואח"כ נתפשט בשיעור הזה גם ממעלה למטה בתוך הה' גופה.

:

      ידיעת השי"ת:
     
הרבה הרבה נאמרו בחיבורים כדי להגדיר מלה זו, מהם בארו שהוא ענין של הכרה אין סופית, ומרביתם נסתמכו על גדר הרמב"ם ז"ל, שתכלית הידיעה היא אשר לא נדע. אכן מעודי לא מצאתי לי הבנה בדיבורים אלו, כי איך יתהפך כלי תפיסתינו לקבל את הלא במקום ההן, והבלתי ידיעה כידיעה, או את האין סוף שפירושו מושלל כל תפיסא אל בחי' סוף, דהיינו כדבר המוגבל ומותפס.
      והנ"ל בדבר הזה הוא , כי זהו ברור שאם אנו מדברים על ההגדרה ידיעת השי"ת הרי ודאי פירושה שיעור שלם ומספיק של בחי' תפיסה חושית, כדרך תפיסתינו בכל המושגים שבהמציאות, דהיינו הראוי להשפט ולהתקבל ע"י שכל הבריא של כל בן אדם שבעולם . ואם הדנר כן, בטח מחויב להיות בהענין הנשגב הזה איזו בחינה ממשיות ראלית שעליו יפלו החושים, כי אין הריקנות יבוא לעולם בתפיסתנו. אלא כל השינוי שבענין הנשגב הזה הוא מתוך שלא ניתן לנו שום דרך ומבוא של תפיסא באיזה דבר זולת על הגבולים שבדבר היותר קיצונים כי הממשש ממשש בשטח היותר חיצון מהדבר, וכן הרואה וכן השומע. אלא שהשומע אינו נוגע בשטח החיצון של הדבר גופא, רק מהתפעלות של דבר שני שנגע בשטח החיצון של דבר המוחש, כמו השומע קול חבירו הרי שטח היותר חיצון מן ההבל היוצא מפה של החבר בא ומכה באויר, ואויר זה הוא מתפעל מהבל היוצא והתפעלות דבר שני הזה דהיינו האויר הוא הנכנס לתוך חוש השמיעה, ולא דבר הראשון דהיינו הבל חבירו.
      ואותם ב' החושים הנחל נוהגים ודאי בידיעתו ית', דהיינו התפיסא מהיותר שטחי וקיצוני המגיע ומתלבש בנו ומצטייר בנו כדמיון הראיה המוחשיח. כלומר שעל כל פנים התפיסה הוא בדבר הראשון דהיינו בשטח הקיצוני של המושכל עצמו שנק ' ראיה נבואית. וחוש השני הוא מבחי' התפעלות של דבר שני המתפעל מן שטח הקיצוני של המושכל כדמיון השמיעה, דהיינו שבחי' הבל היוצא מהמושכל הוא נוגע בדבר שני כמו באויר העולם והחוש משיג את ההתפעלות שהגיע באויר העולם שמתוכו מבין את המושכל עצמו.
      סוף-ואין סוף, ידיעה ולא ידוע : ותדע שבחי' הראיה הנבואית הנ"ל הוא מובן לנו בבחי' ידיעה ובבחי' חכרת הסוף שאיך שהוא הרי אנו נוגעים באור המתפשט מן עצמותו ית' דהיינו בדבר הראשון כנ"ל, ובחי' השמועה הנבואית מובן לנו בבחי' אין סוף ובבחי' בלתי נודע דהיינו ההיפך מבחי' הראיה, אלא הבלתי נודע מכה באויר העולם והאויר מתפעל מתוך אי-הכרה הזו, וזאת אנו שומעים ומכירים ומבינים אותו ית', כדמיון השמועה שאנו שומעים רק כחות של גלי הרוח המתפעל מכח של הבל היוצא מהמדבר אלינו, כן השמועה הנבואית הוא משיג את ההתפעלות הנוגע בדבר חיצוני כמו האויר אשר כח היוצא ממנו ית' מכה על החיצון ההוא, ובחי' גלים היוצאים מהתפעלות הדבר החיצון בא לתוך תפיסתינו ואנו שומעים ומכירים ומבינים את המדבר.
      ב' חלקי ההכרה : באופן שהנביא שזכה בהכרתו ית' השלימה הריהו תופסו מתחילה בתוך חושיו הגשמיים, דהיינו הראיה והשמיעה הנ"ל, אשר בבחי' עיונית המשכיל ושופט על תפיסת חושינו נק' הכרה. ומתוך שהכרה זאת מורכבת מב' חושים ראיה ושמיעה ע"כ גם ההכרה מתחלקת על ב' בחי', וחלקה המגיע מהראיה נבחנת בשם הכרת הסוף או ידיעת השי"ת, וחלקה המגיע מהשמיעה נבחנת בשם הכרת האין אף או ידיעה אשר לא נדע.
     
טביעת עין דקלא: ותדע שגם באדם לחבירו נוהגים ב' חלקי הכרה הנ"ל. שהרי ההכרה הרגילה היא ע"י ראיה ושמיעה. שדרך ב' חושים הללו אנו תופסים את מידות הנפש והמעשים של חבירינו במדה כזו המספיקה לנו להכרה. אמנם גם העוור מבטן אינו חסר מהכרת חביריו אע"פ שאינו רואה אותם, אלא ע"י השמיעה בלבד מקבל כל הצורות שבהנפשות עד כדי להבדילם זה מזה ועד לשנאה ולאהבה וכדומה והיינו הנק' טביעת עין דקלא, וזסו"ה לשמוע בקול. והבן היטב עם בחי' הידיעה אשר לא נדע, שנק' קול ה' הנבחן בז' קולות: במים, בכח, בהדר, בשובר ארזים, בחוצב להבות אש, ביחיל מדבר, ביחולל אילות, שהם נמשכים מסוד חג"ת נהי"מ (ע"ע ויק).
      תכלית הידיעה:
      תכלית הידיעה היא ההשבה אל הלב. פירוש, כמו שידבר איש את רעהו פנים אל פנים הרי דיבורו שגוד בפיו, מחמת שמרגשו בעיניו המוחשים שהוא בסמוך אליו ושמרגישו שיש לו כח השמיעה לשמוע את שיחתו, הרי הבירורים המחשים האלו שאין בגדרם מציאות הספק הרי זה הידיעה שבה אל לבו ומתישבת בלבו לאמיתה בכל צרכה, לכן כל שיחתו שגור בפיו.
      מה שאין כן בדברו לרעהו מאחוריו ואינו מתדבק בו בחושיו המוחשים בכל צרכם במצב הזה אין שיחתו שגורה בפיו, הגם שידע מציאותו בסמוך לו, מכל מקום אין הידיעה הזו שבה אל לבו להתישב בלבו כל צרכה, מחמת מציאות ספק אם מטה אזנו לדבריו והבן.
      וזה שיעור הכתוב, וידעת היום והשבות אל לבביך, שעד השיעור הזה צריכים להתאין בידיעת השם יתברך וגם מבטחים אנו על-ידי היגיעה לבא באמנה... בשיור הזה שתהיה השגתינו ברורה כל כך עד שיביאנו לדבקה בו כל צרכו... ונהי' ראויים לשוב אל הלב פנים אל פנים כנ"ל.

:
ב יה הויה צור עולמים
הוא רומז על התפשטות האורות והסתלקותם שהיה בזמן עקודים, אשר בהתפשטות א' דא"ק היה התפשטות אחת והסתלקות אחת, וע"כ נרמז כאן שם י"ה כי התפשטות אורות ה"ס יוד והסתלקותן ה"ס ה' וה"ס פרצוף כתר דא"ק. ובהתפ"ב דהיינו פרצוף חכמה דא"ק היה יוד התפשטויות ויוד והסתלקויות, דהיינו התפשטות אור והסתלקותו בכל ספירה לבד ולא בבת אחת כמו בהכתר, וע"כ מרומזים בכל השם בן ד', שקוצו של יוד ה"ס כתר ויוד חכמה ה"ר בינה ו' חג"ת נה"י ה"ת מלכות. וז"ס בי"ה הויה צור עולמים, שהעולמות התחילו להצטייר בעקודים בסוד ב' שמות הנ"ל, בב' פרצופין דא"ק, כתר י"ה וחכמה י"ה-ו"ה כנ " ל .
:
ביה שמו
רומז על ס"ג דא"ק דהיינו פרצוף הבינה, ששם היה ג"כ רק בחי' התפשטות אחת והסתלקות אחת, כי נתפשט בכגנ"י ונסתלק בח"ב חסד תהו"מ, או להיפך שנתפשט בחו"ב חסד תהו"מ ונסתלק מכגנ"י (וע"ע מטי ולא מטי ), ונמצאים כל היוד התפשטויות והסתלקויות שהיה בפרצוף חכמה דא"ק לצייר העולמים שה"ס שם בן ד' הויה כנ"ל, חזרו ונכללו בבינה רק בב' אותיות י"ה, דהיינו התפשטות אחת והסתלקות אחת. וכל שם הויה דחכמה נכלל בי"ה, וז"ס ביה שמו כלומר ביה נכלל כל השם. וע"ז הרמז אשר י"ה במילואו יוד הא בגי' כ"ו כמו כל ד' אותיות דהויה והבן זה.
:
מה שקדם בא"ק הויה דב"ן להויה דמ"ה, ה"ס תפילין דר"ת וה"ס נקבה תסובב גבר.
:

      אמרו ז"ל לע"ל יהי' שמו של הקב"ה יהיה, וה"ס עמוק וגדול מאוד. ואפרשו עם סו"ה מלך מלך ימלוך, שמלך ה"ס ג"ר ומלך חג"ת וימלוך ה"ס נה"י. אמנם ודאי אשר ההוה כלול ג"כ מיהיה והיה, כי ז"ס הכתוב כי הוא אלקינו ואנחנו עמו וצאן מראיתו, היום אם בקולו תשמעו. ויש כאן ב' ענינים, הא' ה"ס המלכות והשגחה כמבואר הכתוב ואנחנו: עמו, וצאן מראיתו. כי או"י ה"ס עמו והאו"ח ה"ס צאן מראיתו, מלשון יציאת והסתלקות האור אשר נעשה ונתקן לכלי קבלה , (ע"ע או"ח)
      ענין הב' ה"ס שמיעת הקול, המבואר בכתוב אם בקולו תשמעו, אשר מלכותו ית' עלינו תלוי בתנאי הזה אם בקולו תשמעו. והנה בסוד הכתר והג"ר שולם היהיה כמו הוה, וזה מבואר בהכתוב היום שה"ס הוה, אע"פ שהוא תלוי ביהיה, דהיינו אם בקולו תשמעו, אלא שם היהיה כהוה וכל העומד לגבות כגבוי דמי, ובאופן זה במיוחד נבחן המלכות בכל תפארתו והדרו, שהרי כל המקיפים באים ומתגלים בה כמו אורות פנימיים ממש, וא"כ האור שלם. אמנם עיקר השם הזה ותוקפו נמצא בהכרח בבחי' יהיה אלא תחת שליטת ההוה הנצחי. ולפיכך אם אנו מתחשבים בגילוי מלכותו ית' נבחן לבחי' מלך הוה, ואם אנו מתחשבים בשמיעת קולו ית' ביחוד הריהו נבחן לבחי' יהי ימלוך. אמנם בסוד הכתר נבחן בעיקר סוד גילוי מלכותו וע"כ אמרנו שה"ס מלך.
      והנה בי אלה מתפרטים בחג"ת נה"י, שסוד גילוי מלכותו כשבא ומופיע הוא בחג"ת ובסוד היה בכתר וע"כ ה"ס מלך. וסוד שמיעת הקול הנה מקום הופעתו הוא בנה"י בסוד הבנים וה"ס ימלוך וזהו בעוה"ז. אכן לע"ל כשיתיחדו כל הספירות, נמצא אשר גילוי מלכותו שה"ס שמו, יהיה מופיע בסוד יהיה.

:
יסוד הבינה נק' יובל, כמ"ש הרב של"ב פ"א וז"ל: כי הנה אין הבינה עצמה נק' יובל אלא היסוד שלה לבד, וז"ס על יובל ישלח שורשיו, שהוא הנהר העליון יסוד דבינה הנק' יובל ע"כ, (ע"ע יסוד המלובש מגרון לחזה).
:
ה"ס שער הנון שלא נמסר למשה, בסו"ה ותחסרהו מעם מאלקים, ועל תיקונו בא סוד השבת, וע"כ אחר שבע שבתות אשר בכל פעם כשמגיע שנת השמינית חוזרים וזורעים, משום שנפסקת קדושת השבת, אכן בשבת השביעי מתגלה קדושה יתירה בסופו, ומופיע אור חדש גם כל השמינית, ולא לבד שאינו מפסיק קדושת השבת אלא מוסיף אור הגאולה והדרור יותר על השבת, כי בו תשובו איש אל אחוזתו- והארץ לא תמכר לצמיתות, כי אז ונגלה כבוד ה' על כל הארץ, בסו"ה כי לי כל הארץ והבן. בסוד יציאת כלים בטהרה.
:

      ד' האחורים דאו"א וישסו"ת וז"ת דנקודים לוקחים מיוד אצבעות הרגלים בסוד נעץ צפרני רגליו בקרקע, (ע"ח ש"ה פ"א)
     והיינו ודאי מבחי' הנופלות מבי"ע, כי מי שאמרה לו אשתו נטמאתי, נועץ צפרני רגליו בקרקע והזרע יוצא דרך צפרנים, דהיינו למקום בי"ע רפרודא ששם הקליפות, (עי' סוד י"א סימני הקטורת).

:

     ע"ס דנפש הוא שם מושאל, כי עיקר הי"ס הוא הרוח , שה"ס הויה דמ " ה במילוי אלפין, (ע"ע תגין ע"ע אותיות).
     יוד ספירות הם העצמות, שהם הנקודים בתוך האותיות , נמשחים מחכמה עילאה, ( כ"ח מ"ה ע"ע מ"ה) הנק' עילאה.
     יוד ספירות הן, הם היוד אתיות שבהויה דמ"ה במילוי אלפין, שבגי' אדם, הרמח בחכמה כ"ח מ"ה, ( ע"ע מ"ה)

:

ע"ע ע"ס.

:

       יש תענוג ויסורים שאינם נמשכים בסוד הזווג, והם שנק' בלשון בני אדם תענוגים ויסורין גשמיים, או סוב ורע. ויש אמנם תענוג ויסורין רוחניים, דהיינו הנמשכים ע"י זווג מאורות העליונים, בסו"ה כאשר שש ה' להיטיב אתכם כן ישיש ה' להאביד אתכם, אשר היסורים האלו הם יקרים ונעלים ביותר מן התענוגים, כי כל הגידול ושיעור הקומה רק מהיסורים באים. וז"ס שהעולם נברא בעשרה מאמרות כדי ליתן שכר סוב לצדיקים ולהפרע מהרשעים וכו', אשר בדרך זה נתלה כל הריוח והגדלות של הבריות רק בכח התחתון, דהיינו היסורין שלא היו קודם הבריאה והם בחי' יש מאין כנודע. וזה היה טעותו של עשו שאמר יש לי רב. שסבר שעיקר החשיבות תלוי בהתענוג והמאורות שמקבל מעליון, ולא היה מבין כלל הערך של היסורין והחושך הנמשכים בזווג כנ"ל. משא"כ יעקב אבינו אמר יש לי כל. דהיינו לרבות גם הקטנות והחושך הנ"ל שהם עיקר שיעור קומה, בדומה להצומח שעיקר קומתו וגדלותו נמשך מלמטה. למשל, כשתעיין בנקב הנעשה בצפורן תראה שבכל יום ויום הנקב מגביה את עצמו עד שבא ועומד בראש הצפורן, הרי ששיעור העליון מהצפורן עומד במקומו ואינו גדל רק התחתון גדל ודוחף להעליון למעלה הימנו. ומכאן תבין על כל הגידולים שאין עליהם כח מושך (ויז אפראנטא ) המגביה אותם מלמעלה רק כח דוחף ( וויז אטערגס ) הדוחף אותם מלמטה כנ"ל אצל הצפורן. וע"כ יעקב לא מת, מפני שהיה לו תמיד גם בחי' הקטנות והחושך הדוחף ממטה למעלה ומגדיל את הקומה לאין סוף,
       משא"כ עשו אמר אנכי הולך למות : מפני שהיה חסר לו כח הגידול והצמיחה כנ"ל, בסוד יש לי רב עש"ה.

:

       ה"ס יום הששי סוד לחם משנה: שני העומר לאחד: דהיינו בחי"ב ובחי"ד נתכללו בו כמו בחי' אחת. וז"ס ב' חלומות שחלם יוסף על אחיו, הא' הנה קמח אלומתי וגם נצבה מלשון ינצו האנשים שה"ס בחי"ב שהי' לה תקומה באומ"צ, גם חזר ונצבה בכל"א בסוד יונת אלם, וכל השבטים נכנעו לאלומת יוסף. וחלום הב' ה"ס עשתי עשר העין דבחי"ד, שאז חזרו פעם ב' השמש וירח וסוד אחד עשר ונכנעו והשתחוו לו. אשר ב' החלומות נעשו לו לחלום אחד בסוד מלוך תמלוך ומשול תמשול כמ"ש לו אחיו.
      יום ו' יסוד כולל ב' בחי : וכן ז"ס ב' החלומות דפרעה, בחלום הא' היו שבע פרות דקות בשר בולעים וכו' שז"ס בחי"ב. ובחלום ב' היו שבע שבולים דקות שדופות קדים שז"ס בחי"ד רוח קדים ( מראש כל"א ), ויוסף פתר לו בסוד יום השישי ואמר לו חלום פרעה אחד הוא, דהיינו כנ"ל בסוד עיה"נ .

:
( ע"ע נסירה ) כי בעת שהיו דו פרצופין היה אור האחורים דידה שה"ס סיתום דחסדים המכונה כותל א', היה מכסה על היסוד דזכר שהיא המקובץ מסוד עשתי עשרה הנופלים, וע"כ איגניז יוסף, אלא אחר הנסירה שכבר ניקח ונשלף אחת מצלעותיו, דהיינו הכותל א' הנ"ל, ואז נגלה היסוד האמיתי דמשה משה ( עש"ה) .
:

אור העליון המתפשט עד למסך שבכלי מלכות לזווג דהכאה, הנה הארה זאת מכונה בשם יושר, והוא להורות שההארה נמשכת רק ממקום מיוחד מא"ס ב"ה המקיף, שהוא סוד המלכות דא"ס ב"ה, ששם בחי' ראש, גם יורה שאין הארה זאת נמשכת מכל סביבות הא"ס ב"ה, שה"ס או"מ רק מצד אחד כנ"ל, וגם יורה שיש לו סוף ותוך, (ע"ע השתלשלות הפרצופין). והיפוכו הם העיגולים שה"ס הרשימו הנשאר בהרשימו אחר הצמצום שרשימו הזאת נבחן כאור פנימי לכלים ההם, אולם בצירוף בחי' אור דנה"י מראש הקו שמתפשט ג"כ בסוד עיגולים וכלים ההם מקבלים הארה מועטת מא"ס ב"ה המקיף מכל סביבותיהם בלי שום גבול, רק כל הגבול שלהם במרכזם בפנימיותם מבחי' נקודת הצמצום בלבד, ולא מצד חיצוניותם שהוא הא"ס ב"ה, (ע"ע עיגולים)

:

     ביושר היותר פנימי הוא עליון ומעולה, וחיצון שבכולם יותר גרוע מכולה (והיפוכם בעיגולים). ויושר זה מלביש לזה וזה לזה, עד שהגרוע שבכולם מלביש את כולם.
     רוב מאמרי הזוהר וכמעט כולם מדברים רק מבחי' יושר, (ע"ח ענף ה').

:

ה' בחי' נרנח"י פנימיים, והמקיפים ב' חיה ויחידה. (ע"ח ש"ה פ"א).

:

      הגלגלת שה"ס הכתר, משם שורש לנשמה העליונה הנק' יחידה, (ש"ד פ"א ע"ח ). לפי שמקפת כל העולמות בבחי' נשמה לנשמה לבדה ולא בבחי' נר"נ, כי הכלים דע"ס דראש נק' גו"ע אח"פ שבהם מתלבשים נרנח"י, וזהו בע"ס דראש ובא"ק, אמנם בפרצופי אצילות שיש בחי' גוף גם בראשים, כי כל ה"פ אצילות הם בחי' גוף לא"ק יש שם סדר אחר, אשר המוח הוא מדור הנשמה והלב הוא מדור הרוח והכבד הוא מדור הנפש, אך הנשמה לנשמה שה"ס עינים שה"ס ראיה בסוד חכמה, אין יכולת בגוף לסובלה ונשארת מבחוץ בסוד או"מ. ונחלק לג' בחי' או"מ כי כשהוא מקיף את המוח הוא בחי' מקיף אל הנשמה וכשמקיף את הלב הוא בחי' או"מ אל הרוח וכשמקיף את הנפש הוא בחי' או"מ אל הנפש.
      אמנם היחידה שה"ס הגלגלת שה"ס כתר, אינה מקפת את הנר"ן שיהיו בה ד' בחי' מקיפין, אלא נחשבת לאו"מ אחד על כלית וז"ס שנק' יחידה מפני שאינה נחלקת כמו הנשמה לנשמה, אלא היא או"מ יחידה ואין דוגמתה למטה, (ש"ד פ"א בע"ח),

:

      שורשו נברא ביום ב' כמ"ש בזוהר חדש יתרו עש"ה. פי" ביום א' נברא האור כמ"ש יהי אור, שבטרם בריאת האור היתה לקויה בסוד תוהו ובוהו צדיא וריקניא, כי כל מה שצדה היה נשפך ונשארת ריקניא, ומכל השפיכות האלו נצטבר מים חשוכים בסו"ה כמים לים מכסים שה"ס וחושך על פני תהום. כלומר, שלא היה שם מים אלא חושך ונעשה מקום לבריאת האור בסו"ה כיתרון האור מן החושך.
      מים יצאו מרוח : אלא ביום ב' אחר שנמשך הרוח העליון בסוד אור מים רקיע, כי האור נתלבש בתחתונים כמו רוח ומרוח יצאו המים העליונים ואז נפרשו גלי הים כשמלה, שז"ס רקיע : בסו"ה נוטה שמים כיריעח, ואז נברא הים שהרקיע עומד באמצעיתו ומפריש בין מים עליונים לתחתונים. וביום ג' התחילו מים תחתונים בוכין ואז נעשה התיקון של יקוו המים אל מקום אחד ונברא היבשה וצאצאיה. וביום ב' לא יצאו לפועל שום צאצאי המים עד יום חמישי ששם נאמר ישראצו המים נפש חיה, משא"כ מיום ג' צאצאי הארץ לא היה שם רק בחי' צומח לבד. אמנם עוד מיום ב' נמשך הכתוב אשר לו הים והוא עשהו, ולא אנחנו והבן.

:

שורשם בבינה, (ש"ד פ"ה ע"ח).

:

הוא עיקר עצמותו של הספירה, והשמאל הוא רק חלק העביות שבהספירה, הבחן זה של ימין ושמאל דכל ספירה נעשה בזמן צמצום ב', שעלתה המלכות ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, והעביות הנעשה בכל ספירה מצד התכללות המלכות בה נק' צד שמאל, ועצמות הספירה נק' צד ימין .

:

      ימין ושמאל דעליון הפכים לימין ושמאל דתחתון, ימין ושמאל דראש הפכים לימין ושמאל דגופא. ושניהם מטעם אחד, כי התחתון ביחס דעליון הוא תמיד כמו גוף כלפי ראש ( ע"ע עליון ). וימין דראש הוא נמשך ובא בסוד הבלים בטרם צאתו לחוץ שמשם סוד הברכה. ואור דקטנות הפרצוף ושמאל דראש ה"ס הבלים אחר שיצאו מהגוף אשר בראש הם בסו"ה ואלה יעמדו על הקללה, כי עדיין לא קיבלו אורותיהם המיוחדים להם.
       והיפוכו בהגוף אחר שהאורות דראש נתלבשו בו בסוד או"ח היורד ממעלה למטה, שה"ס אור הבכורה והגדלות המתלבש רק בכלים גמורים, הנעשו מסוד הבלים אחר שיצאו מגוף וע"כ המה הם סוד הימין דגופא, והמה מקבלים מסוד השמאל דראש ששם עומדים הבלים הללו כנ"ל. ושמאל דגופא המה הבלים מטרם צאתם לחוץ הממשיכים רק סוד הברכה ואור דקטנות, ע"כ נבחנים לשמאל דגופא המקבלים מימין דראש ששמה עומדים הבלים הללו כנ"ל, ( ע"ע נשיקין חיבוק ),

:
ה"ס המסך שיש בו קשיות, וכח המעכב על אור העליון שלא יתפשט ממנו ולמטה, וקשיות זו הוא מקבל מסוד צמצום ב' (אמנם מסך המקבל מכח צמצום א' נק' מלכות ), ( ע"ע יצירה) (ע"ע יוסף ).
:

ע"ע יוסף.

:

     הכ"ב אותיות נק' תמיד בספר יצירה בשם יסוד, לרמז לטפת חומר הזכר שהוא הראשון והיסוד שהם עצמות.
     ג' יסודות : הם מכח ג' ימים הראשונים דמע"ב כמפורש בכתוב, יסוד א' הוא המבדיל בין אור לחושך, יסוד ב' הוא המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, יסוד ג' הוא המבדיל בין מים ליבשה, (שה"ס בין שמים לארץ).

:

(ע"ע יוסף) כשעלה היסוד והלביש את הת"ת בעת עיבור א' דזו"ן, (בעליית נה"י לחג"ת), לא היה מקום למלכות לכלול בו,(בת"ת ), וע"כ לא היה לה להמלכות בת זוג וכו' ואז היתה נקראת פסיעה לבר. והטעם, מפני שיש שם עובי ג' ספירות: ת"ת יסוד מלכות, משא"כ בשאר הקוין היה רק שתי ספירות: ח"נ, ג"ה. (של"ד פ"ד).

:
סוד ז"א שבכל פרצוף הוא היסוד שבו, כי הראש דכל פרצוף נק' א"א והגוף או"א וישסו"ת ונה"י הוא הז"א, שעקרו הוא קו האמצעי דהיינו יסוד. ועד"ז ממש בפרצוף נוק', שראשה א"א וגופה או"א וישסו"ת, ונה"י שלה ה"ס נוקבא דז"א.
:

      הוא כינוי להשפעה הטהורה, השפעה שאין בשעתה שום הנאה ממנה לבעלים, ודוקא משום זה הוא מעין כל הברכות, וכל הנצחיות הן למעלה והן למטה.
     יסוד העליון זווג דנשיקין : ובזה תבין ההפרש שבין ב' הזווגים המכונים זווג דנשיקין וזווג דיסודות, כי זווג העליון הנק' נשיקין דנשקי אצילות ובריאה בהדי הדדי יש בשעתה הנאה לבעלים שה"ס ד' רוחין של אהבה, ואע"פ שגם שם היא בחי' הורקה המעלה, אמנם ריח נעים כמו שמוריקון שמן הטוב מכלי אל כלי אשר יתקבל לבעלים נייחא דרוחא מכל הצדדים, שה"ס הריח ממעשיהם של צדיקים דוקא, וע"כ משם המזון לנשמות והולדה למלאכים להיותם טהורים משורשם ואין בהם יצה"ר, משא"כ נשמות עצמם דבני אדם אין היסוד העליון הזה ( לשון ) מספיק, אלא יסוד גופני לזווג היסודות צריכין, שה"ס זווג יסודות : הורקה מכלי אל כלי, ואפי' ריח סוב אינו מעלה אלא אדרבה ( עדשז"ל טפה סרוחה והבן ). וע"כ אין מגיע ממעשה הזה שום הנאה לבעלים והוא השפעה בלי קבלה כלל, וזהו המכונה ביאה ממש כמכחול בשפופרת, ולאפוקי מזווג העליון שהיא נשיקה בעלמא ודביקותא דרוחא דחיי.

:

הדר מלך, ה"ס שם מ"ה החדש, הוא תולדת יסוד דא"ק, (ע"ח ש"ג פ"ב ).

:

מתפשט בז"א עד החזה, ונקרא שדי, ע"ש שאמר שם לעולמו די, ונגד נה"י דבינה יצאה לאה שנפסקת ומסתימת בחזה, וזה טעם שאמר לעולמו די, דהיינו על ידי יסוד דבינה שנפסק שם, (ש"ד פ"ה).

:

שה"ס נה"י וז"א דכל פרצוף כנ"ל, אשר הע"ב ס"ג אינם ממלאים אותו,
(ע"ע ב' מלכים בכתר א').

:

(ע"ע יוסף) שורשו מתוך מקו"ה מעת החיבור הראש בהתוך, אשר האו"ח ששימש בראש מקוה עד הכתר ממטה למעלה, הנה אח,כ בתוך דמקוה התפשט באותו השיעור ממעלה ממקום פה דראש למטה דרך התוך של הגוף, עד שהגיע לכל"א, ששם נתגלה מסך חדש להסת"ב, ונפסק אותו ההתפשטות המכונה תוך מקוה. ומכאן השורש לכלהו יסודות העליון, המלובש בגוף התחתונים מפה עד החזה, כמו יסוד עתיק המלובש בא"א ויסוד אמא המלובש בז"א וכו',
(ע"ע ראש הנקבה. ע"ע יובל, ע"ע יצירה, ע"ע יוסף) .

:
יורה על יסוד דפרצוף הראשון של אותו הפרצוף, הנק' פרצוף גלגלתא.
:

       (ע"ע יוסף, ע"ע כל, כלה) הוא נמשך מג' מקומות: יסוד א' נק' לשון. כלומר, יסוד דראש מקוה שידע את חלל הנוק' שנתגדלה, בסוד ותאמר הנני, אשר אז החזיר לה הפקדון בסוד דביקות רוחא ברוחא, (ע"ע ד' רוחין דאהב"ה, ע"ע זכר ) שה"ס הסת"א, ואח"כ כשנמשך האו"ח מעילא לתתא, דהיינו הפקדון, שה"ס יסוד זכר, בא בעצמו ונתלבש בתוך דמקו"ה, דהיינו ג"כ במדת החלל המצוי שם, בדומה ליסוד עתיק המלובש בתוך דא"א ויסוד אמא המלובש בתוך דז"א. וענין זה הוא מקור הב' של יסוד דוכרא. ומקור הג' ה"ס הסת"ב דמקו"ה ( כל"א ) שנבחן אשר היסוד שהיה מלובש עד החזה חזר ונשלף משם בסוד משה משה, והתחיל האו"ח לעלות מתתא לעילא בסוד הסתכלות האמור, ונמשך ענין זה עד שנתגדל החלל של הנקבה לשיעור שלם, אשר אז חזר האו"ח עם האו"י שה"ס הפקדון, ובא ונתלבש בחלל דידה ( כמו בתוך דמקוה ). וזהו נק' זווג ממש זווג דגופא, משא"כ מקור הא' ה"ס זווג רוחני בלי הכר נוקבא, ( כלומר מקבל וכלים ), ומקור הב' ה"ע יסוד פנימי בבחי' זכרון והתלבשות עליון בתחתון, ומכאן נמשך החיבוק, וכך מקור הג' הוא העיקר היסוד וכל ברכת הזרע שבו.
     (ע"ע זווג, ע"ע נסירה, ע"ע יצירה).
     סיום היסוד : זה נעשה מכח ב' בחי', האחד הוא מכח ההתלבשות בחלל בבחי' אור היורד מעילא לתתא, הנה נפסק כל הארתו (ע"ע רת"ס) משום שאינו נוהג הסתכלות במלכות ג', עשא"ה. אכן מלבד זה יש עוד בחי' רעה, כי אחרי סיום הארתו שנגלה החושך, הנה חזרה הבחי"ד להגלות (במקו"הנ). דהיינו תחת רגליו ממש, וקליפה זו עלתה ונדבקה ביסוד הנ"ל ונעשית ערלה, כי הפגם עולה עד היסוד שבראש כנודע, בסוד שכל הנעלם מכל רעיון. ודע שבחי' הראשונה שנסתיימה ונפסקה בסוד החושך, ה"ס עטרה לראש צדיק, והשניה ה"ס הערלה וזוהמא דקלי'. וע"כ צריך לחתכה ולהטמינה בעפר. וז"ס הכתוב ויפן כה וכה וירא כי אין איש. דהיינו שהסתכל בנפילה דכלא ואורה הגדול ובקימה דאומ"צ ובהחשך. שה"ס עטרה לראש צדיק כנ"ל. ואז ויך את המצרי שה"ס ערל בשר הנ"ל הדבוק שם, ויטמינהו בעפר כדי שלא יודע לאיש, ויעלה פגמו וזוהמתו. אמנם למחרת כשפנה לעברים הנצים, שרצה להקים את הצדיק דבחי"ב, ויאמר לרשע למה תכה רעך, תיכף אמר לו הרשע הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, כלומר שחזר וגילה את הקלי' דמצרי הנ"ל שזוהמתו עולה עד הראש, וז"ש משה אכן נודע הדבר, כי לא הועיל ההטמנה, וע"כ וישמע פרעה ויבקש להרגו, אכן אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה וכו', (ע"ע זווג).

:

      ד' יסודות הם: אש רוח מים עפר, שה"ס ד' האותיות של שם הויה, שהם חו"ב תו"מ, י"ה ה"ס אש רוח, ו"ה ה"ס מים עפר. גם הם מרומזים בד' העולמות אבי"ע. ובפנימיות האדם הנרנח"י, ובגופו ובמלבושיו ובבית שיושב בו. ובכל אחד מד' בחי' הנ"ל יש ג"כ להבחין בו ד' בחי', כי בפנימיות יש הנר"נ, ובגוף עצמות גידין בשר ועור. ובמלבושים יש ד' בגדי כהונה המוכרחין אפי' לכהן הדיוט, כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט, ובבית יש בית חצר שדה מדבר.
     ואין להקשות על הנ"ל שסדרנו הכל ע"פ ד' בחינות, הרי יש גם בחי' חמשית דהיינו קוצו של יוד וכתר ויחידה. והתשובה בזה, כי בחי' חמשית שה"ס הכתר, הוא בחי' אמצעי בין מאציל לנאצל, ואינו נבחן אל הנאצל, שז"ס ראשית חכמה, שכל נאצל מתחיל מחכמה. וע"כ אנו מבחינים רק ד' בחי' בכל נאצל ובכל מדרגה.

:

     ג' נקבימ (*) הם: א' פה דראש, שה"ס פה הבינה במקומה, (כל"א ) בטרם שנתבררה באומ"צ , ב' ה"ס פה הבינה, בסוד כח"ב שיורד לחג"ת ונעשה לפה הטבור, ופי הטבור הזה חזר ונסתם בבירור דאומ"צ. ג' ה"ס פה הבינה שכבר נסתם בש"ת דת"ת ע"י אומ"צ כנ"ל, ואח"כ חזר ונפתח ע"י נכישה דנחש, וה"ס השער שעומד לזווג לפרקים בסוד זווגא דפסיק, דהיינו שלפעמים נסתם באומ"צ שלפעמים נפתח ע"י מקו"הנ בעוה"נ, ושם סוד דם טמא ודם טהור, שכל הנשמות מתגלים ע"י זה.
     (*) הגהה , ויש עוד בחי' נקב רביעי, שה"ס פה האחור בחי"ד ממש, שזה מוכרח להשאר פתוח תמיד לדחיית פסולת, וז"ס המכה דאבימלך מלך פלישתים .

:

      פירושו, שיצא בשליטה בפ"ע במשונה מאופן שליטתו שהיה נוהג בו בעת היותו בפנים, ששם היה קשור וממוזג עם כל המדרגות שבפנים ולא היה לו שום שליטה בלעדם, וע"כ אין המדרגה ניכרת שם רק אחר שיצאה המדרגה לחוץ, אז מגלה רק בחינת עצמה לבדה ואינה משתתפת עם זולתה, בדומה ליציאה מבטן אם שנק'
      לירה : כי אין שום שליטה להעובר בהיותו בפנים בבטן אמו כי הוא ירך אמו, וכל פעולתו הוא בדרך כלל כל המדרגות הנוהגות באמו, משא"כ כשיוצא לחוץ אז מתגלה בו שליטה בפ"ע והנהגה בפ"ע, מה שאין עוד למדרגות דאמא שום התחברות עמו.
      ועד " ז תבין ג"כ סוד
      יציאת עסמ"ב מהויה פנימאה : כי בעת שיצאו הספירות מא"ס ב"ה היו קשורים ודבוקים זב"ז בלי שום שינוי צורה כמעט, ואצ"ל שלא היה הפכיות הצורה עד הבחי"ד ששם היה הצמצום ויציאת הקו אחד, שמבחי"ד ולמעלה נק' ראש ומאותה הבחי"ד ולמטה נתפשט האור מלמעלה למטה לבחינת קבלה והתלבשות האור בכלי שנק' תוך, שז"ס ע"ס דהתפשטות מלכות מינה ובה עד למלכות דמלכות הנק' טבור, והמה דומים לגמרי כמו ע"ס דראש. אלא ההבחן רק בבחי' הקבלה שאינו נוהג אלא בבחי' ממעלה למטה (כתוך דמקוה ). וזהו הנק' הסתכלות הסת"ב על הטבור : ותבין כאן ב' התפשטויות של אור העליון. כי בטרם שהגיע האור לבחי' הסת"ב הנ"ל אלא שנתפשטו ע"ס דראש ממעלה למטה עד הטבור, הוא מכונה
      התפשטות א' : שאז היו כח"ב זו"ן דראש כמות שהם שם באים ונעתקים ומתלבשים בתוך, וגם הכתר יצא בכל השלימות ממש כבע"ס דראש, משא"כ אחר שנתפשט בחינת הסתכלות ב ': על הטבור כנ"ל, אז תיכף נעלם ונסתלק כל האור למקורו ( מחיזו דעבידתא ), שהסתלקות הזה נק' או"ח המלביש לאו"י, ( כמגולה והיה בתוך דמקוה בסוד צלצלי תרועה ). וז"ס שהסתכלות על בחי"ד מלביש עד הכתר. אמנם הלבשה זו ה"ס הסתלקות כאמור, וע"כ חזר האור ממעלה למטה להתלבש בכלי כמקודם, והוא הנקרא
      התפשטות ב': כלומר התלבשות העצמות בכלים ( כתוך מקוה ), אחר ההסתלקות מכח הסת"ב כנ"ל.
      וז"ס יציאת ע " ב מי' דהויה פנימאה לחוץ , שיצא בשליטה גמורה בפני עצמו, כי בעת שהיה בפנים שהיה נכלל בכל הע"ס המקוריות היה כולו קשור ומחובר עם הכתר בלי שום הו"א של איזו שינוי צורה הימנו כמ"ש לעיל בע"ס דראש, כי ע"כ עלול מהכתר ודבוק בו, משא"כ עתה אחר הסת"ב כיון שנפרש מכללות הפרצוף גילה רק כח עצמו לבדו ולא כלום מצורת הכתר, ונעשה בזה בחי' הפיכה לשליטת הכתר, שז"ס רו"ת ההפכים זל"ז.
      יציאת הע"ב לחוץ גורם להעלם הכתר בפה: כי שורש יציאתו דע"ב הוא משום הסתכלות ב' על הטבור שה"ס בחי"ד כמו הפה דראש, ( שאין נ"מ בין פה לטבור אלא הפה הוא מקום התגלות המלכות, וכאן הוא בחי' השפעה לוא"ח ממעלה למטה, והטבור ה"ס אותה המלכות ממש אלא שנתפשטת לקבל מכל הע"ס דראש בסוד ממעלה למטה להתלבשות העצמות בהכלים).
      ולפיכך בשעה שנעשה הסת"ב על הטבור נעלמה הבחי"ד שבה שקיבלה מפה דראש, והמסך עלה ונתיישב בבחי"ג, באופן שענין התלבשות העצמות בכלים לא הגיע לבחי"ד עתה כי נעלמה ונגנזה, אלא עד בחי"ג. באופן שאין עתה אלא ט"ס וחסר מלכות : וטעם העלמה דבחי"ד היא מכח הכאה ובטישת או"פ באו"מ : כיון שהתפשטות הא' היה מוכרח ג"כ לעבור דרך הפה ובחי"ד, א"כ אין ב' הפכים במקום א' ובזמן א', כי האו"פ שה"ס התלבשות העצמות בכלים הוא בהפכיות לכלי דבחי"ד שה"ס הסתלקות האורות מהכלים, אלא לסוד או"ח דע"כ מתתקנת במסך כדי לדחות האור למארו.
      וע " כ ב' פעולות ע"י הבטישא דאו"מ באו"פ:
      פעולה א' היא להעלים את בחי' אחרונה מהמסך שעתה הא,ס בחי"ד, וזה נעשה עחי ביטוש דאו"פ המתאמן דוקא להתלבש בכלי ובאימון הזה מעלים את בחיאד ומתלבש בכלי דבחי"ג.
      פעולה ב' היא לפגום גם את הבחי"ג ולתקן בו מסך כמו שהיה בבחי"ד, וזה נעשה ע"י הכאת או"מ באו"פ, והוא גורם לנפילת ניצוצין מבחי"ג ולתקן בו מסך כמו שהיה מלפנים בבחי"ד, וכיון שנתקן מסך בבחי"ג אז יוצא ראש ע"ב ממלכות דנחי"ג ולמעלה, ממש ע"ד שיצאו ע"ס דראש דפרצוף הפנימי, אלא כל ההבחן הוא אשר בחי' אחרונה דהמסך נעלמת ומקומה ירש בחי"ג שנתקנה כן מכח הכאת או"מ באו"פ כנ " ל .
      ואח"כ נתפשם ג"כ התפשטות א' דע"ב מפה דראש ולמטה עד הסבור ממש כמו בתוך דפרצוף הפנימי, אלא צריכין לידע אשר הסת"ב דפנימי הוא הסת"א דע"ב:
      כי פה דע"ב שהוא בחי' הסת"א לא היה בו שום הכר נקבה ותיקון מסך כלל, ועיקר המתקנו לבחי"ג שיהיה ראוי למסך והסתכלות הרי הוא ההכאה דאו"מ באו"פ כנגל, והתחלת ההכאה לא היה אלא אחר פעלה א' הנ"ל, אשר האו"פ הכה באו"מ והעלים לבחי"ד וביטלו מלשמש בבחי' מסך, אשר אז יכול האו"פ להתפשט ולהתלבש בסוד התפשטות מלמעלה למטה (ואין זה נקרא התפ"ב כי אין בו רת"ס ), ואחר שנתלבש בבחי"ג אז חזר הכח דאו"מ הטמון שם ופגם ותיקן מסך בבחי"ג. הרי לפניך שבחי' הטבור דפנימי הוא השורש לבחי' פה דע"ב שהריהו הנוקב ומתקן אותו.
      ב' בחי' התלבשות בכלים : ועוד צריך לידע, שבטרם שנעשה התפשטות ב' ( שה"ס יציאת הע"ב כנ"ל ), תיכף בהתפ"א ירדו הע"ס דנה"י מטבור דהתפ"א ולמטה כי זה הכלל שבכל פרצוף יש ב' בחי' התלבשות העצמות בכלים:
      הא ' בבחי' תוך דמקוה שהיא מפה עד הטבור,
      והב' בבחי' סוף דמקוה שהוא מטבוד עד סוף, כי הראשון ה"ס התפשטות אור החכמה 'שני ה"ס התפשטות אור דחסדים.
      יציאת הס " ג לחוץ : ונחזור לענין, כי כשם שהי' בחי' בטישת או"מ באו"פ בבחי"ד כן הי' בבחי"ג, ויצא הס"ג מן ס"ג הפנימי לחוץ ונבדל בשליטה לפ"ע, אכן בס"ג לא היה עוד ביטוש אלא בחי' מטי ולא מטי, עד שנתערבו בחי"ב ובחי"ד יחדיו ויצא ז"א לחוץ בבחי " א.

:

      ה"ע העולם החסר ג"ר, וה"ס היסוד דהעולמות, כי אצילות ה"ס הראש ובריאה ה"ס הגוף שיש בו חג"ת נ"ה, (כי אמא עד הוד אתפאשטותה ). ויצירה ה"ס יסוד ועשיה ה"ס מלכות, ומה שהיצירה נק' יסוד, הוא שעל יסוד הזה נבנה כל הבנין, (בראש מקוה בסוד יצירת כל האורות העתידים ביהיה ). כי שורש הכל ה"ס יסוד, שבו נצטייר הכל ועלה עד הראש. כלומר, בסוד שנצטייר פעולתו לפניו ית' וית', מכל הזווגים העתידים להגלות בכח היסוד.
      מבדיל בין אור לחושך: כי אז לא נגלה עדיין יסוד המבדיל בין מים למים. ולפיכך, הוא מסיים 9ל האור, ופועל ההכאה באו"ח העולה, עד הדעת הממשיך ט"ס דאו"י וט"ס דאו"ח, מדעת עד היסוד, בסוד ה"י העלמים אמנם חסר ראש.

:

ענין הירידה דאורות עליונים בכח ובמרוצה, כל זה משוער ונבחן בכמות הרצון לקבל את האורות האלו שישנו בהתחתון, (ע"ע ירידה בכח).

:

יש לה שתי משמעויות, או התפשטות השפע להתחתון או הכנה אל התפשטות הזו. ומתוך שהעליון משפיע בדבר היתר ,עב ע"כ כל ירידה מראה גרעון גדול מתחילתו (כי מתחילה נמשך הכלים ואח"כ האורות).

:

זה נבחן בשיעור הרצון לקבל שישנו בתחתון, כי אם שהוא בשיעור גדול נבחן שהאור העליון יורד אליו בכח, ואם הוא בשיעור קטן מכונה זה אשר אור העליון יורד אליו לאטיות, כלומר ברפוי כח.

:
(ע"ע ישסו"ת, לעיל ) ודע שהו"א נק' ישראל, אמנם יש"ס רומז על מקורו שה"ס ז"א דא"ק בטרם צמצום ב', אשר אז היה גם הנה"י דס"ג נמשכין עד סיום רגלי א"ק, והיה מסבב ומלביש לז"א הפנימי דא"ק, וז"א הזה היה נשלם מאד מהארת הס"ג, ועליהם נאמר שעלו למעלה מסבור דא"ק ושוב לא ירדו. ונמצא שהז"א הזה לא שב עוד למטה מטבור למקומו האמיתי, וע"כ נק' ישראל סבא, (ע"ע נה"י דס"ג שעלו שוב לא ירדו ), ואור חדש זה שירד ובקע לפרסא ובא למטה מטבור דא"ק ה"ס ישראל זוטא, דהיינו שורש ז"א דכל העולמות, והוא נקרא ג"כ מ"ה הפנימי או יסוד דא"ק. נמצא שיש בחי"ד בשורש ישראל סבא, להיותו ז"א דא"ק.
:
ה"ס השלימות המתקבל על פי הגבורות הקשות הנחמדים מדבש ונופת צופים, בסוד השמאל החוזר להיות ימין שהצרה בעצמה נתהפכת להרוחה גדולה. והוא מהלשונות שיש בהם דו משמעויות והפכים, כי שע יורה לפעמים הרחקה כמו שעו מני ואמרר בבכי, ולפעמים יורה הקרבה כמו וישע ה' אל הבל וכו' ואל קין ומנחתו לא שעה. (ודומה קהמלה סר. ע"ע מושה ע"ע מש) (ע"ע שעשועים).
:

       הוא פרצוף בינה, המלביש מטבור ולמטה דפרצוף החכמה הנק' או"א עילאין.
       מקורו : מתחיל מצמצום ב', שנה"י דס"ג ירדו ונטמנו תוך נה"י הפנימים, ועלו שניהם ביחד למ"ן למעלה מטבור דס"ג, ( עפמ"ס ענף ט' ). ומאז נתחלק פרצוף הס"ג , שבחי' נ"ה שלו שהתחברו בתוך נה"י הפנימים, נק' ישסו"ת או פרצוף בינה. ובחי' כח"ב חג"ת דס"ג שלא נתחברו בנה"י הפנימיים, נק' או"א עילאין או פרצוף חכמה .

:

      כל מעלתו דישסו"ת דא"ק הוא משום דבשורש א' הנה כל ע"ס שלו בחי' ראש גמור, כלומר בערך א"ק הרי כליו מחודשים. וצריכים לב' הסתכלויות כמו הס"ג בעצמו שלא ירד למ"ן, כי ענין הקטנות שנתהוה שם מחמת המ"ן אין זה שולט כלום למעט צורת העליון, כי אין העדר ברוחני, אמנם כלפי ישסו"ת שהוא הבחי' שנתערב במ"ן ונתמעט קומתו הרי אין לו רק ראש בלי גוף, (ע"ע מ"ה).
      וזהו שורש כל זווגי ע"כ ס"ג או או"א וישסו"ת, כי מ"ד דאו"א עילאין שלא נתערבו במ"ן עשים ומחזירים את הכלים דישסו"ת לבחי' ראש והסת"א ממש, כי לגבי ס"ג עצמו דא"ק שלא נתערב בהמ"ן אין שם בחי' מסך בכל הע"ס דישסו"ת רק מתחתיו דהיינו בטבור, וע"כ מטבור ולמטה מתפשטים תוך וסוף חו"ג. וכולל תיקון זה, דאע"פ שישסו"ת הזה אינו משפיע רק חו"ג לבד משום המ"ן שבנקבי העינים וכל היוצא דרך עינים הוא חו"ג לבד, עכ"ז בהזדווגו עם או"א עילאין בקומה שווה, הנה ע"י מ"ד דאבא הרי המה חו"ג דג"ר ממש להיותו אז בחי' ראש דאו"א, וה"ס זווג דנשיקין פה דאו"א עילאין (בלי עיה"נ ) ופה דישסו"ת, וע"כ מתגלה אור החכמה דאו"א עילאין בפנימיות חו"ג דישסו"ת דאמא, ואז מתפשט משם ולמטה הסת"ב לתוך, ואח"כ נה"י דהיינו סוד נר"ן שברת"ס. וז"ס שלכל זווג מוחין לז"א חוזרים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד בקומה שוה פב"פ.
      ועיקר ההבנה כאן, אשר אבא אינו מרגיש שום מסך בתוך הישסו"ת שה"ס אמא והיא כעצמו ובשרו ממש, כי מסכים דתחתון אינם מחשיכים כלום על העליון, וכל חיבורה שנתפעלה ע"י בחי"ד אינו נוגע לו ולא כלום.
      באופן שכל מעלתו דישסו"ת הוא משום שהוא מ"ה החוזר להיות ס"ג, כי שלא בשעת הזווג הוא מ"ה בנ"ר וחסר ג"ר, אמנם בשעת הזווג ע"י אבא עילאין חוזר להיות ס"ג, ובחי' מ"ה שבו יורד אל התחתון הימנו דהיינו הז"א. וז"ס שאין הז"א מקבל בחי' נשמה רק ע"י עליתו לישסו"ת וישסו"ת מוכרחים לפנות לו מקום ע"י עלייתם לאו"א עילאין, דהיינו כנ"ל שהישסו"ת חוזר לס"ג והז"א מקבל מ"ה שלו.

:

(ע"ח ענף ה' צמח) כמו שיש או"א עילאין סתימאה הנק' חכמה סתימאה או מו"ס, (ע"ח ש"ט פ"ח ). כן יש ישסו"ת סתימאה שהוא בגרון דא"א, וז"ש בזוהר פנחס רע"א, ישסו"ת סתימאה קדישא.

:
ולא ירדי, נשארו שם לשורש אל אור העינים והנקודים כמ"ש הרב. כלומר, כל טעם שבירתם של אור העינים היה מפני שישסו"ת הזה הוא שורשם. וכבר מבואר לעיל אשר היש"ס שעלה ה"ס ז"א הקדום דא"ק שיש בו בחי"ד ע"ש, וע"כ גרם שבירה בכלהו ז"א דה"פ נקודים.
:
ע"ע לעיל יש"ס.
:
מן הכ"ב אותיות נעשה הגוף כלול עשרה שליטים כח"ב חג"ת נה"י, להיות שהתגין משתתפין באותיות לכן נכללים הנפש והגוף יחד בכ"ב אתוון, וכולן נק' ג"כ כ"ב אתוון. (ע"ח ש"ה פ"ה)
:

המה דכורין מחכמה, ומנצפך הכפולין הם נוקבין מאמא. אמנם גם בכ"ב אותיות דכורין יש בהם זד נוקבות, כי החכמה יש בה צד שמאלי בגה"מ שכולה נקבה.

:

      כל העולמות (והפרצופין) נבראו ע"י כ"ב אותיות אשר במלכות. והכ"ב אותיות יוצאים מהפה שסודה ה' מוצאות: גרון, חיך, לשון, שפתים, שינים. וה' מוצאות אלו בונים את הפה, והם ה"ג מנצפ"ך. ומשם יוצאים כל הכ"ב אותיות: אחה"ע מגרון, גיכ"ק מחיך, דטלנ"ת מלשון, בומ"ף משפתים, זסשר"ץ משינים.
      וה"ס ה' גבורות: כי כל מוצא ה"ס גבורה, וה"ס עשרה שליטים כח"ב זו"ן. אהח"ע כתר, גיכ"ק חכמה, דטלנ"ת בינה, בומ"ף ז"א, זסשר"ץ מלכות. ובזה תבין סוד מנפצ"ך: מם סתומה ממוצא השפתים (שה"ס סוף קץ) מיום ד'. ונון ארוכה ממוצא הלשון שה"ס בינה יום ג' שה"ס נפילה דאנקת"ם דאתארך באומ"צ. פ"ה ארוכה היא ממוצא השפתיים דיום ד' הנ"ל שה"ס פ"ה מדברת גדולות והבן ב' הגבורות היוצאים משפתיים שהם ם סתומא דאומ"צ, ופום ממלל רברבין שלו דהיינו ף ארוכה, וסוד כף ארוכה בא ממוצא החיך יום ב' שלא נאמר בו כי טוב בסו"ה וחיך אוכל יטעם, דהינו הוא סוד ך ארוכה, חכמה. וסוד צדיק ארוכה בא ממוצא השנים שהיא מיום חמישי הצד ציד.

:
ה"ס ז"א דחכמה עליונה (ע"ע בחי"ג דע"ס דחיה) ולפיכך כתוב עליו מן המקדש לא יצא, שצריך להיות תמיד בסוד הקדושה עליונה בסוד רשות היחיד ויהיה שלם בסוד אחד יחיד הנוהג שם, בסו"ה גם אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, דהיינו שלא קדמו אדם, ונק' בכור ונק' עליון והבן היטב. ולפי שעדיין לא השיג סוד מיוחד לכן אסור לו,לצאת לרה"ר, (ע"ע אחד יחיד ומיוחד) ולפיכך אסור באלמנה, כי מגלה בנפשו שאיש אחר ידעה מקודם לו, וכיון שיש איש אחר הקודם לו א"כ אינו בכור ואיבו עליון, ולפיכך כתוב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, דהיינו בתולה ששום איש שבעולם לא ידעה עוד כנוהג ברה"י. (ע"ע חילול זרע כהונה).
:
אע"פ שהוא ג"כ מסוד החכמה העליונה שמשם כל קדושה, אכן מתוך שהוא מסוד המלכות דחכמה עליונה שה"ס אשה קרקע עולם היא ואינו מעורר שום פעולה לגילוי תוספת קדושה, (שזהו שייך לז"א), לפיכך אינו מחוייב להמצא דוקא ברה"י אלא אפי' ברה"ר אין בו אחיזה לבחי"ד לבחי' מות וע"כ מותר באלמנה, זולת בגרושה שכבר נגלה בה ערות דבר דרה"ר ע"י פעולה של אחרים, זהו ודאי שמורידו מקדושתו וגורם חילול במקום המלא אור ומתחללים זרעו מכהונה, כי לא יוכלו לינוק כלום מקדושה העליונה שבחכמה עלאה.
:

יורה על המסך והאחורים, שאור העליון יורד ועושה עליו זווג דהכאה, והוא עיקר תקפו של הפרצוף, בהיות שכל האורות של הפרצוף נאחזים ומתלבשים בהאו"ח העולה ממנו בכח הזווג הנ"ל, (ע"ע או"ח).

:

ב' נקבי חוטם ב' יודין, וכותל המפסיק ביניהם הוא צורת ו הרי צורת א .

:

     יורה שהמסך על שלימותו, ומעלה או"ח גדול המספיק להלביש על ג"ר דאו"י גם כן.
    חצי כותל: יורה שהמסך קלוש, וע"כ אינו מעלה או"ח גדול שיוכל להלביש גם את הג"ר דאו"י אלא שמלביש לז"ת דאו"י בלבד.
    עי' בע"ח של"ב פ"א, וז"ל: בעת היותם אב"א אז מן הגבורות דאמא לבדם נעשה כותל אחד לשניהם, חציו לז"א בעוביו של כותל וחצי עובי הכותל להנוקבא, עש"ה כל ההמשך.

:

המשמעות היא על בחי' המסכים שבפרצוף, משום שכל שיעור קומת הפרצוף בהם תלוי, (ע"ע מסך) ולפיכך מכונים בשם כח או כוחות, (ע"ע הסתכלות).

:

       המה עשוה כלים שבהם מתלבשים ה' אורות נרנח"י, אור יחידה מתלבש בכלי דכתר, אור חיה מתלבש בכלי דחכמה, אור נשמה מתלבש בכלי דבינה, אור הרוח מתלבש בכלי דז"א הכולל שש ספירות חג"ת נה"י, ואור הנפש מתלבש בכלי דמלכות שנק' נוקבא.
      ומקורם יוצא ומתחיל מן פה דראש דא"ק הפנימי, כי בהתפשטות הע"ס בהסתכלות ראשון, כלומר בזווג דהכאה הא', אין הכלים יכולים להגלות, (ע"ע הסת"א). משום שהאורות קדמו לכלי מלכות, ואין העביות שבכלי מלכות יכולה להתעלות למעלה ממקורה ולהלביש את האורות. כלומר, שהאורות חשובים עד אין ערך על הכלי מלכות העבה, ורחוקים זה מזה מקצה אל הקצה, ואיך תוכל העביות שבמלכות להלביש אותם, בשעה שאין שום קירבה ויחס ביניהם. וע"כ נבחנים תמיד הד' בחי' של אור העליון המזדווגים עם המסך בזווג דהכאה בפעם הראשון, אשר המה מלובשים באו"ח העולה מהמסך, אמנם בלי כלים מטעם האמור, עד שהמסך והכלי מלכות הנ"ל מתפשטת בעביותה מנה ובה לעשרה כלים ממעלה למטה עד מלכות דמלכות הנק' טבור, וגם אור העליון שבמסך דראש הנק' פה, הולך ומתפשט עמה, ויורד ועושה זווג דהכאה במלכות דמלכות, וכאן נבחן לגוף הנאצל, כלומר לגמר כליו. באופן, שאין שום מדרגה נגמרת רק בזווג דהכאה השניה הנק' הסתכלות ב', כי בזווג דהכאה הא' הנק' הסתכלות א', אין מקום לגילוי כלים שם כאמור.
      וענין התפשטות הפה של ראש מלמעלה למטה לעשרה כלים כח"ב זו"נ, הוא משום שבכל מקום שהמלכות מעלה או"ח על ד' בחי' דאור העליון, ומקיימם ומקשרם בהמסך שבה, (ע"ע מלבוש זך) נמצאת המלכות עם כל עביותה שנעשית לשורש לע"ס ההם, וכולם כלולים בה כדרך ענפים הכלולים בשורש, ומכח זה מתעלה העביות שבהמלכות עילוי גדול, באשר שהעביות היותר עב מעלה או"ח יותר גדול, ומלביש ומקשר שיעור יותר חשוב מן האור העליון, ולפיכך משגת כח התפשטות עם העביות שלה להתפשט באותו הכמות והאיכות שאו"ח שלה מלביש לע"ס דהסתכלות א', דהיינו שכל חלק ובחי' מהעביות מצטייר ונעשה בית קבול על בחי' אחת מהאור העליון, כפי שיעור האו"ח שאותו חלק העביות העלה בע"ס דהסת"א. וזהו שנק' התפשטות המלכות מנה ובה לעשרה כלים כח"ב זו"נ, דהיינו לפי השעורים של האו"ח העולה מכל חלק העביות כן ממטה למעלה בע"ס דראש מצטיירים ונעשים לבית קבול על אור העליון על ד' בחינותיו, אשר הצטיירות הזה והתפשטות הזה מכונה בשם התפשטות מלמעלה למטה או גוף.

:

      המה ה' כלים שבכל פרצוף בצורות מיוחדות, אשר אור העליון מתלבש בכל אחד ואחד לפי תכובתו, ולפי תכונת הפרצוף ומצבו בדרך כלל. וכמו שהפרצופים משונים זה מזה כן אורותיהם משתנות והן הם ריבוי העולמות הפרצופין שחכמת האמת עוסק בהם, אמנם כל אלו השינויים שאנו מיחסים להאורות הנם רק בדרך השאלה, כי באור העליון לא יתכן שום שינוי במשהו, ומכ"ש התפעלות מהכלים (ע"ע אור עליון שאינו פוסק) אמנם כל אלו השינויים שאנו מבחינים בעצמות האורות המלובשים בהכלים הוא בדרך הקבלה. כלומר, כפי שמשיג המקבל ההוא המלביש לאותו האור, אמנם ודאי ופשוט שאין השגת הכלי גורם התפעלות ואיזה שינוי בהאור המלובש, באופן שבמהות האור העליון המלובש בהנאצלים אין שום תפישה כלל וכלל כמו שאין תפישא בעצמותו ית', היות שהאור העליון לא נשתנה כלל בהתלבשותו בנאצלים ונבראים ונוצרים ונעשים, וממש כמו שמתלבש בעולם א"ס ב"ה כן מתלבש גם בגשמיים התחתונים, וא"כ ברור הוא שלא לנו ולא אפי' להעלמות העליונים שום תפישא כלל במהות אור העליון.
      ותדע שגם בהעולמות העליונים אשר אור עצמותו ית' מלובש בהם, עכ"ז התפישא של הנאצל, הוא ביחס משותף המתפעל מבחי' הפגישה של האור בגבוליו של הכלי, באופן אשר גם אחר התלבשות האור בהכלי נשאר התפישא דבוק ביחסיו של הכלי ולא במהותו של האור כמו שהוא לעצמו. ואשבר במשל את אזנך, כמו האוכל בשר, אשר מתוך המישוש של החיך בהבשר, נמצא הבשר מושג לגמרי אל האוכלו, אמנם ברור שאין בתפישא הזו שבהשגת החיך ממהותו הטהור של הבשר כלום, אלא רק מושג של יחס משותף יש כאן הנולד ומתחדש עתה מתוך פגישתם זה את זה, או למשל, כשאנו ממששין באיזה דבר, והדבר מתברר לנו לגמרי בחוש המשוש על כל הקפיו, עם כל זה ברור, אשר המושג הזה שאנו מקבלים אינו מהותו הטהור לפי עצמו של אותו הדבר, אלא יחס משותף נולד כאן ע"י הפגישה והמישוש, וכמו שכל חוש מיוחד אינו מבאר כלום ממהותו של המושג, כן כל ה' החושים ביחד לא יעזרו לנו בזה כי אין בכלל אלא מה שבפרט, כי קיבץ הפרטים אינו משנה דרכי פעולתם, ומזה תקיש אל העליונים שכל השגתם בעצמותו ית' הוא ענין יחס משותף, הנולד מפגישות האור עם הכלי והתלבשותו בתוכו ועם זה תבין היטב כל אלו השינויים שאנו מבחינים באור העליון המה רק צורת דרכי ההתפעלות הטבועים בהכלים גופייהו וסיבת השינויים של הכלים המרכיבים המסתעפים ויוצאים מחומר וצורה של בחי"ד היחידה הנ"ל, (ע"ע השתלשלות הפרצופין).

:

שמות, הם עשרה שמות שאינם נמחקים: אל, אלוקים, הוי' וכו'. כינויים, הם רחום וחנון גדול גבור וכדומה.

:

      מרוצה פי' בלי שום עיכובים, שהרי ענין המתינות והליכה האטיות הוא מפני שעושה הרבה מנוחות באמצע שדומה לעיכוב התנועה, והרץ הוא מתאמץ למעט אותם העיכובים שהם המנוחות שבאמצע התנועה. ובזה תבין בפשיטות שהיורד מעילא שה"ס מ"ד: יורד במרוצה (כמ"ש בע"ח של"ט ט"ו) כלומר שהעליון אין לו עיכובים, וע"כ דומה לרץ במהירות גדול משא"כ העולה שה"ס
      מ"ן: הרי יש לו עיכובים רבים על דרכו דאל"ה אינו נקרא מ"ן, וע"כ דומה להולך לאט לאט, כלומר שמוכרח לעשות הפסקות למנוחות רבות באמצע התנועה שלו למקום הרצוי והבן היטב.

:
השכינה הקדושה נקראת כן, בשעה שהיא מקושטת בכל הקישוטין שחשק המאציל עלי' מכל מראש, (ונק' כן משום שהוא עוד באו"מ והבן).
:

      יש ב' בחי' ויכולו במעשה בראשית , שהם יום השישי ויכולו וכו', ויכל אלקים ביום השביעי. והטעם, כי מתחילה נגמרו כל הבריות שבמע"ב בלי שום התלבשות של האור, שה"ס " דמילוי ע"ב הראשונה, שנק' אור שאינה מתעבית ואינה מתלבשת, וכמו שהוא למטה כן הוא למעלה, כי סוד התלבשות מתחיל מתוך וגופא, דהיינו תוך דמקוה, משא"כ בע"ס דראש אין שם עוד שום בחי' של התלבשות, כי ע"ס דראש הם תמיד מגולה, ואין התחתון מלבישו.
       וסוד ויכולו דיום השישי, היה הגמר רק במה שיתפשט מע"ס דראש, וה"ס ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. וז"ס כל היורד דרך היסוד אינו מתעבה, (כמ"ש בע"ח ש' ל"ט). והיינו, שה"ס ויכל דששי, וכל בחי' התלבשות מתחיל מסוד ויכל דשביעי, שה"ס ג' יודין תחתונים דמילוי ע"ב, ומשם מתחיל כל התלבשות וכל התעבות, שה"ס מים, רקיע, ומאה ברכאן.

:

      עד ביאה ראשונה ועד בכלל היא נקראת כלה, בסו"ה כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך, שהוא מלשון תכלית, בסו"ה ויכל אלקים ביום השביעי וכו', דהיינו תכלית שמים וארץ המתברך מכל ימי עולם, והמקודש מכל הזמנים.
     וז"ס אין האשה מתעברת מביאה א': כי אדרבא משם כל הודה ויפיה, בסו"ה ויביאה אל האדם ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וכו'. ולפיכך, אין הריון במקום ההוא, שהוא בהכרח תנאי מוקדם לכל עיבור, וז"ס אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, אשר בביאה ראשונה עשאה כלי לקבל: דהיינו בבחי' או"ח היורד ממעלה למטה, שאז נעשית כלי קבלה לכל האורות בשלימות, אכן לסוד ברכת הזרע שלהריון ועיבור צריכים, מזדמן לה חטא עצה"ד, וע"ד שאמרו ז"ל ששמשו בפרהסיא וראה הנחש ונתקנא בהם ובא על חוה והטיל בה זוהמא. (ע"ע נחש). דהיינו שנתערב בה זוהמא דבחי"ד, ואז נעשה ראוי לסו"ה וידע אדם את חוה אשתו ותהר וכו', כי עשה תשובה על חטא דעצה"ד שישב בנהר גיחון עד צוארו, שזסו"ה כל הולך על גחון, כי הנה"י שלו עלו לחג"ת, ונמצא הולך בגחון שה"ס נחש, הארור שנקצצו לו הרגלים, ששלטו מתחילה באדה"ר עד צוארו מתוך עליית נה"י לחג"ת, ונמצא שכמעט אבד לו לאה"ר גם הידים, בסו"ה ויפוזו זרועי ידיו, ואז צינן להזכר והרג להנקיבה ומלחה לעתיד לבא, וממילא נטשטשה צורה דבחי"ד לגמרי, וע"כ היה כחו דאדה"ר לטהר שוב את ידיו, בסו"ה שאו ידיכם קודש, ואז וידע אדם את חוה שנזדווג עמה בקדושה, כי מכח התיקונים הנ"ל מצא עוז לקיים הכתוב הוא ישופך ראש ששף להנחש את ראשו, אמנם פסיק הזווג בסו"ה קניתי איש את ה'. כלומר, שתי בחי' בבת אחת, כי מקדושת הזווג קנתה סוד הויה, ודבר ההפסק בסוד הויה איש מלחמה, כי אז כאיש גבורתו. ואח"כ ותוסף ללדת את אחיו את הבל דהיינו הבל פה היוצא לחוץ, הכלול אמנם משתוף עוה"נ: גם בחי"ד גם בחי"ב, אכן הבל אע"פ שהיה רק בסוד אור דחסדים העליונים, מ"מ וישע ה' אל הבל ואל מנחתו: כי כן עלה בסוד הזווג, שה"ס הויה אור לי, דכל"א, ואל קין ואל מנחתו לא שעה שה"ס אאב"ח, וע"כ ויקם קין: בכח הקימה דחושך הרג להבל אחיו לגמרי, ושפך דמו ונעשה שוב חשוך בעולם. וזסו"ה השומר אחי אנכ': כי לפי שרש גשמתו דקין, נמצא עיקרו עומד להמשכת הג"ר, וא"כ אדרבא כל ענינו היה לפי דעתו להקים הג"ר בתכלית הטהרה, מבלי ליקח בחשבון כלל את האור דחסדים דהבל הקטנים. קול דמי אחיך צועקים מהאדמה: אכן כל גילוי האורות היו ברשותו של נשמת הבל, שה"ס כל"א, שהם חשובים מאור ג"ר דקין, שהבל ה"ס משה משה הכולל הכל, בסוד האו"ח שלו,
     ובסו"ה בכורות צאנו וחלביהן: כי הברכה היתה בבהמה דקה בסוד צאן, ובסוד העתודים העולים על הצאן נהפכה כל כללות הברכה לבכורה: כי אותיותיהם שוות ממש כב' טפות מים. ולפיכך פנה ה' אל מנחתו ולקין אמר למה נפלו פניך, שה"ס קימה בחושך.
     אם תיטיב שאת : דהיינו כל הקימה שלך אינו טוב, זולת אם תיכף ומיד אחר הקימה תנשא אותך למעלה לכל"א למקום נשמת הבל שז"ס שאת. ולא עוד אלא ואם לא תיטיב (כנ"ל) לפתח חטאת רובץ: שה"ס התעוררות של זוהמא דחויא בחי"ד הרבוץ ככלב, ואם יחרץ לשונו אז לא תוכל להציל נפשך. וז"ס הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי: כי נפילת פנים דקין ה"ס חרב, וסוד לפתח חטאת רובץ ה"ס אש הרבוץ ככלב הפוגם עד היחידה ח"ו, אשר שתי פעולות האלו חרב, כלב, בטוחים לנשאהו למעלה, לסוד נשמת הבל (לכל"א). ואם לא נכוה בפושרין בהחרב, יכוה בחמי חמין , דהיינו בחריצת לשון דהכלב, ואז מובטחת הצלת הנפש מהחרב והצלת היחידה מהכלב.

:

היינו שעתיד לצאת ממנו, ע,ד אילן הכלול בגרעין.

:

      אין תפישא באור בלי כלי, משום שאפי' באור המלובש בכלי אין התפישה חלה בעצם מהות האור, אלא רק ביחס ההתפעלות המחודש מבחי' הפגישה של האור בגבוליו של הכלי. באופן שגם עתה נשאר התפיסא דבוק ביחסיו של הכלי ולא כלל במהות הטהור של האור, עד"מ כשאדם אוכל בשר נמצא שבפגישת הבשר בחיכו מתחדש איזה מין של התפעלות שנק' טעם בשר, אמנם ברור שהטעם הזה אינו מהותו הבקי של הבשר עצמו, אלא ענין יחסי בין הבשר והחיך, וכמו שאדם ממשש איזה דבר וע"י המישוש מבין אותו ומכירו, הנה המישוש הזה אינו מהותו הנקי של הדבר המובן אלא יחס משותף. ועד"ז תשפוט בהאורות העליונים המושגים אל הנאצל, אינו השגה במהות הנקי של האור, אלא רק בענין יחס משותף המתפעל ונולד ע"י פגישת האור בגבוליו של הכלי.
      ומזה מובן מאליו שלא יצוייר שום תפישא בטרם שבא האור לכלל פגישה באיזה כלי, היות שבאור עצמו אין תפישא לעולם, והוא בסו"ה כלתה לתשועתך נפשי. וזהו הבנה עמוקה מי ימצאנה, וצריך שתבין מלת כלתה מלשון כלו תפילות דוד בן ישי, וכן מלשון ויכולו ויכל, כי אז נמצאת בסוד תכלית שמים וארץ, כי כן נחית יחודי דא"ס ואין תכלית עלה, דאע"פ שהפועל ה"ס אין תכלית, מ"מ הפעולה יש לה להתכלית, כמו שאמרו ז"ל תכלית הבריאה להיסיב לנבראיו. ונמצא התכלית כלפי הנבראים והבן מאוד.
      ואע"פ שאין התכלית הנ"ל מתגלה רק לאחר שתא אלפי שני, משום דמחוייבת לקבל הברכות דכל הימים ולקבל הקדושות דכל הזמנים, כמ"ש וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, עכ"ז אפשר לכבות השכינה הק' בשם כלה גם בשבתות דשתא אלפי שני, בסוד הגילוי דמעין עולם הבא שטועמין בשבת והבן.

:
אבא נותן טיפת החומר ובמעי אמא ע"י הנפש שה"ס הצורה הבה בכחה מצטייר החומר ונעשה אברים, שה"ס בית קבול אל הנפש דוגמת אומן נופח בכלי זכוכית וע"י הרוח הנכנס בתוכו מתפשט (ע"ח ש"ה פ"ה) חומר הזכוכית ונעשה כלי. וז"ס ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.
:
אין לך דבר בהעולמות מצמצום ולמטה, שלא יהיה כלול מאור וכלי. והוא משום שבמהות האור אין לנו שום השגה, וכל השגה הוא ביחס משותף בין אור לכלי .(ע"ע כח"ב זו"ן). ולפי"ז פשוט הוא, שבמקום שאין שם כלי המקבל ומגלה את יחס המשותף הזה, אין בו מקום לשום השגה. והבן ג"כ שמה שלא בא בהשגה אין אנו מחשבין את זה למציאות, כי המשיג ומושג באים בבת אחת תמיד בלי קדימה זע"ז. וא"כ בצדק נאמר, שאין דבר ומהות בכל המציאות שמצמצום ולמטה, שלא יהיה כלול מאור וכלי, ודו"ק.
:

     בחי"ד של הכלי שנק' מלכות, נבחן בשם כלי חיצון, והוא משום שאינה ראויה לקבל האור העליון מסיבת הצמצום שהיה בה, (ע"ע צמצום). על שם שינוי הצורה שבה מן הרצון לקבל הטבוע בה, שהוא במשונה מן המאציל ואור העליון, שאין בו מצורת הקבלה ולא כלום, והוא אמנם כלי לאו"ם, ויש בה ב' בחי': הא' הוא המסך שבה, המונע אותה מקבלה מכח הצמצום. הב' הוא העביות שבה, דהיינו ענין הרצון לקבל הטבוע בה.
    ודע, שחצי הכלי חיצון שבק' מסך, הוא כלי לבחי' או"מ דאור חוזר, וחצי הכלי חיצון שנבחן בשם עביות, הוא כלי לבחי' או"מ דאור ישר.

:
הט"ס ראשונות של הכלי נבחנים יחד בשם כלי פנימי, משום שענינם להשפיע, ע"כ ראויים המה לאור העליון ומתדבקים בו היטב כי צורתם שוה, והאור המיוחס להם נק' ג"כ אור פנימי.
:
הכלים הם התיקונים שנמשכו ויצאו מכח המסך שבכלי מלכות, דהיינו ע"י או"ח הנגלה בסבתו, והמסתלק בהעלם המסך.
:

י"ס דאצילות נק' מאנין וכו', כי הגוף שהם הכלים נגלו באצילות ולא יותך למעלה כנודע. (ש"ג פ"ג ע"ח).

:

מהכאת אור ההבל (דהיינו המסך) אל אור ההסתכלות, חוזר אור הסתכלות בדרך או"ח ונעשה כלי בכל בחי' ובחי'.
(ע"ח ש"ד פ"א).

:

הכלים שהם גוף דז"א הו"ק עולם הם בחי' כ"ב אותיות, ובהם נכללים התגין שהם הנפש. (ש"ה פ"ה ע"ח).

:

כיון שנתחברו המקיפים והפנימים יחד, לכן מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים אלא שהם זכים.

:

      וצריכים להבין תחת שם הזה ב' בחי: חומר וצורה. אמנם ודאי ששניהם הם דברים מופשטים מכל דרכי הדמיון כי אינם תופסים לא זמן ולא מקום, דע"כ המה מוגדרים לרוחביים. וזה ביאורם:
     חומר הכללי של כל הכלים הרוחניים נקרא בשם רצון והיינו רצון לקבל המוטבע בכל פרטי המציאות מראשית עד אחרית, הן בחלקי המציאות הרוחניים והן בהגשמיים, כי מאותו רגע שאנו מזכירים בשם נאצל או נברא תיכף מובן שיש בו רצון לקבל. ונודע שנאצל הא' נקרא בשם א"ס ב"ה ואין לבו שום תפיסה והשגה להיות בטרם הצמצום, אמנם זה ברור לבו שיש שם ענין הרצון לקבל כי אין כפיה ברוחביים. ותדע שברצון לקבל ההוא אנו מבחיבים ד' בחינות שהם ד' מדרגות זה גדול מזה בדבר הרצון לקבל אשר בחי"ד הוא תכלית הגדלות של הרצון לקבל, משא"כ ג' בחי' הקודמות שלפי עצמם אין ענין הרצון לקבל מגולה בהם כלל, אלא המה במדרגת גורם לגלוי הרצון לקבל על שלימותו בבחי"ד (ע"ע ד' בחי' דאו"י).
     ותדע שכל ענין צמצום א' לא הי' רק על בחי"ד הזאת, אשר הנאצל סילק רצונו מלקבל שפע אור העליון בבחי"ד הזו דהיינו בשיעור הגדול של הרצון לקבל אמנם על ג' בחי' ראשונות הקודמות לבחי"ד לא הי' שום צמצום. (ע"ע צמצום א') ומתוך שנסתלק רצונו מלקבל בבחי"ד תיכף נתרוקן אור העליון משם, (ע"ע אור העליון שאינו פוסק) להיות שאין כפיה ברוחביות כמובן, והתרוקנות האור ההוא מבחי"ד נק' צמצום א'.
     וצמצום הזה גרם שנתפעלו ב' בחי' הפוכות זמ"ז באותה הבחי"ד המכונים עביות וקשיות. כי הרצון לקבל שבה בשיעורו הגדול מכונה בשם עביות. כלומר, אור שנתעבה, כי בטרם הצמצום הי' גם בחי"ד אור זך כמו אור העליון המלובש בה, כמ"ש ז"ל בטרם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, הוא יורה אור העליון המלובש בהנאצל, ושמו יורה על הנאצל עצמו, דהיינו הרצון לקבל הנק' בחי"ד, כי שמו בגימטרי' רצון אמנם אחר הצמצום נתעבה הבחי"ד ונשתנה צורתה לפחיתות ולעביות, משום שמהצמצום ואילך אינה ראויה להלביש עוד את אור העליון, וע"כ נבחן הבחי"ד בשם עביות, ויחד עם העביות קנתה בחי"ד בחינת קשיות, שהוא כח המעכב ודוחה את אור העליון מכלי לקבל אותה לבחיבתה, וכח המעכב הזה הוא דבר הצמצום שנתחדש. והעביות לפי עצמה מכונה בשם כלי מלכות, וכח המעכב והצמצום דהיינו הקשיות לפי עצמו מכונה בשם מסך.
     ותדע שכל הבחן בין פרצופי הטומאה ובין פרצופי הקדושה, הוא רק בתיקון מסך האמור, אשר בכל המלכיות של פרצופי הקדושה נמצא המסך מתוקן בהמלכות, אמנם בפרצופי הטומאה חסר המסך שהוא הקשיות וכח המעכב, ואין להם רק בחי' העביות לבד. והבה נתבאר היטב שחומר הכללי של כל הכלים הרוחניים הוא בחי"ד הנ"ל המתוקנת בהמסך, אשר המסך ה"ס הצורה שבאותו החומר הכללי.

:

      בשעה שהזו"ן עולים למ"ן לאו"א נבחן שהם משמשים בכלים דאו"א, אשר הז"א מתלבש בכלים דאבא והנוק' מתלבשת בכלים דאמא.
      והטעם, משום שבעליית זו"ן למ"ן להיכל או"א ויוצאים שם ע"ס של המ"ן הללו, הרי נחשבים להסתכלות א' לראש הא', ונודע שבכל ראש הא' עדיין אין הכלים נבחנים שם כלל, א"כ בהכרח שהאורות דראש הא' משמשים בהכלים ישנים שנמצאים שם מכבר. והבך מוצא שזו"ן שעלו והיו שם למ"ן הרי הזווג הזה לבחי' ראש הא', וא"כ מתלבש האור בכלים ישנים המצויים שם מכבר שהם רק הכלים דאו"א גופייהו והבן.

:

      (ע"ע כלים) תיכף בקטנות הפרצוף יש לו כל הכלים, אמנם צריך להבחין שהם יוצאים מבחי' הכלים דעליון, כלומר ע"ד שיצאו בגופין דא"ק בבחי' הסתלקות, שאז נבחן שכל כלי חסר נה"י של העליון, שבחי"ג חסר נה"י דבחי"ד, ויש לו רו"ת עד הטבור. ובחי"ב חסר מנה"י דע"ב, ויש לו רו"ת עד החזה הכולל. ובחי"א חסר גם מנה"י דס"ג, וע"כ אין לו אלא ראש בלבד.
      ענין התחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופין, אין נוהג בכלים דקטנות, משום ששורשם מתחיל עוד מגופים דגע"ס דא"ק שאין בהם התחלקות זו.

:
ה"ס עלית הבחי"ד למעלה, כדי שישפיעו חסדים מרובים, אלא בסוד ו"ק חסך ג"ר מחמת עליית ה"ת. ומקומם הראשון היה בנקודים, ששם עלה ה"ת לעינים ונעשה נוקבי עינים להשפיע חו"ג, וז"ס שכתב בע"ח שמתחילה הונחו הכלים שה"ס ו"ק אלא הכלים מתוקנים לשעתם. כלומר כלים דמדה"ר שמכח עלית ה"ת לעינים ירדו יה"ו באח"פ, שכלים בתקון הזה גרמו אח"כ לגילוי ג"ר, כי נעלמה הבחי"ד לשעתה ובחי"ב ירשה לגמרי מקומה, ואם אתנקבה אגלאי מלתא למפרע כי שלימה היא, והבן המלה קודם: שפירושו כאן ענין גורם, מלשון קודם ונמשך ולא לשון חשוב, כי אי אפשר שכלים יהיו פעם יותר חשובים מאורות, אלא מלשון קודם ונמשך, אשר הכלים המה הסיבה להג"ר הנמשכים בהגדלות, שהמה מסובבים מהכלים המתוקנים ההם. וז"ש שמתחילה הונחו הכלים בזא"ז, שהנחה זו גרמה להמשכת הג"ר, (ע"ע אורות קדמו לכלים).
:

כל מה שהאורות מתרחקים ומתפשטים למטה כך יש יכולת להשיגם ולקבלם. (ע"ח ש"ו פ"א)

:

כל מה שהעולמות העליונים יותר תחתונים במדרגה זה מזה הם יותר מחוסרי השלימות זה מזה.

:

       מקור התפרטות והתרבות הפרצופין לשורשים וענפים, הוא מסבת ההסתלקות הנוהג באור הטעמים, דהיינו הע"ס דגופא דכל פרצוף, (ע"ע אור הטעמים אור הנקודות). ומקורו של דבר ההסתלקות, הוא הכאת או"פ באו"מ, (עש"ה). שהוא ענין מאד נכבד, שורש המפרה ומרבה שמתקופתו יוצאים כל פרטי המציאות מראשית הקו עד סוף אבי"ע, עד הפרט האחרון שאך אפשר להפרט.
     וענין הזה מובן ונבחן הן בפרט. דהיינו בכל הסתלקות פרטי של ע"ס דגופא, ע"ד שנתבאר במילת הויה בריבוע, והן בכלל דהיינו שאין לך הארה שלא תתפשט על ה' פרצופין שלימים, שבכל אחד מהם נבחן ג' מדרגות ראש תוך סוף, המכונים ה"פ ע"ס מ"ב, (ע"ע עסמ"ב).
     חהבחן ביניהם, כי הסתלקות הפרט כמו שנתבאר בהויה בריבוע ע"ש, הרי באמת האור מסתלק בבת אחת, אלא אנו מבחינים שם ד' מדרגות המוכרחים להתאצל בדרך זיכוכו כמ"ש שם וע"כ מכונים ד' מדרגות הללו בשם אור הנקודות עש"ה, משום שהמאורות יוצאים בבחי' פניהם למעלה אחוריהם למטה, כלומג שאינם פונים להאציל אותם המדרגות זה למטה מזה כמו שיוצאים, אלא אדרבא הם פונים להמאציל, כי המסך הולך ומזדכך עד להשואה אל השורש, דהיינו להתפרק מכל הזווג דהכאה עש"ה. וענין הזווגים והמדרגות היונאות שם בדרך הסתלקותו, נבחנים שהם בלי כונה לתחתונים כלומר להוליד ולהאציל, אלא בהיפוכו להסתלק מהתחתונים ולהתעלם במלכות דראש, וע"כ נק' ד' המדרגות האלו הפרטיים בשם אור אחורים אור דין.
     אמנם ד' המדרגות הכללים הם יוצאים בבחי' פניהם למטה. כלומר, בכונה להאציל ולמלאות אור למקומות הריקנים מאור. פירוש, כי אחר שנתפרק כל זווג דהכאה מן הגוף דפרצוף הפנימי, שאז נבחן שהמסך עלה לפה, (ע"ע הסתלקות אורות למאציל). ונבחן שאור העליון מוריד עביות חדשה להמסך הזה, ואח"כ נעשה מחדש הסתכלות לזווג דראש והסתכלות לזווג דגוף, (ע"ע ע"ב). וע"כ נבחנים המאורות הנאצלים בכאן שפניהם לתחתונים כלומר, שאין הזווגים יוצאים מאליהם במהלך הזיכוך כמו בד' מדרגות דגוף הפנימי, אלא שנתעבה המסך מחדש בעמידתו בפה מכח האור העליון שירד עליו, (ע"ע הסתלקות האורות להמאציל לקבל שפע). וע"כ ירד שוב לדרגתו הקדמת לבחי' טבור דתחתון, (ע"ע פה דתחתון טבור דעליון), ונעשה התפשטות ב' הנקרא ע"ב.
     וע"ז אחר מקרה הסתלקות דגופא דע"ב, נבחן ג"כ שהמסך דגופא עלה לפה וקיבל עביות חדשה מבחי"ב, (ע"ע ס"ג). ונעשה התפ"ב ברת"ס בקומת ס"ג, שהוא ג"כ פניהם לתחתונים כמו הע"ב, ועד"ז במ"ה ובב"ן.
     באופן, שבכל גוף וגוף דה"פ ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן הנ"ל, יוצאים בכל אחד ואחד ד' דרגות עסמ"ב פרטיים, הנק' אור הנקודות ע"ש, שהם אחוריהם לתחתונים והם אור דין כנ"ל. אמנם ה"פ הכוללים המה פניהם לתחתונים ואור רחמים, כי אינם יוצאים בדרך זיכוכו של המסך, אלא בהתחדשות העביות ע"י נחי"ב שבאור העליון שנק' אור ישר, וע"כ נקרא אורות של רחמים, כי בכל פרצוף נעשה מסך חדש וכלים חדשים כאמור, שכל אחד ממלא אורות לכלים ריקים דגוף דעליון כנ"ל.
     ופרטי פרטות הוא ענין אחד עם הפרטות הנ"ל, כי כמו שאנו מבחינים בהמסך המזדכך שמקבל ד' דרגות אליו בהמשך זמן זיכוכו, כן יש להבחין בפרטות יתירה אשר כל דרגא וקומה היוצאת, יש לה ג"כ זמן בזיכוכו, שבאותו זמן אין אור העליון פוסק מלהזדווג עמו. א"כ יש ד' קומות בבחי"ד, כלומר מעת תחילת הזדככות המסך מבחי"ד עד ביאתו לנחי"ג, יוצאים ביני וביני ד' קומות חו"ב זו"ן. ועד"ז מבחי"ג לבחי"ב יוצאים ד' קומות דבחי"ג, ועד"ז מבחי"ב עד לבחי"א יוצאים ד' קומות דבחי"ב, ועד"ז מבחי"א אל המאציל יוצאים ד' קומות דבחי"א. והוא, כי אין לך פרט שאינו מתחלק בד' בחי' האלו. אמנם הם נחי' אור אחורים ודין, להיות הזווג הזה הוא רק בדרך זיכוכו ועליתו ולא משום התחדשות המסך ע"י אור העליון כבהכללים.

:

      כלל המתפרט לבחי' רבות לאין קץ
      התחלה : כי הכל הולך אחר ההתחלה, כיון שירדה תחילת החיצוניות דאות ה' בז"א, הבה עתה כל המדרגות צריכות לעלות אחריה ולעשות התלבשות אחרת חדשה. (ש"ד פ"ד ע"ח).
      אין העדר ברוחני: לעולם יהא בידך זה הכלל, כי לעולם בדבר רוחני כאשר עולה או יורד למטה נשארה הבחי' שלמה במקומה ואין שום דבר נגרע למעלה, וגם למטה יש לה כל הבחינה עצמה.
      מחוסך השלימות: בעולמות עליונים כל מה שהם יותר תחתונים זה מזה במדרגה, הם יותר מחוסרי השלימות זמ"ז. (ש"ו פ"ב ע"ח).
      יכולת השגה: כל מה שהאורות מתרחקים ומתפשטים למטה, כך יש יכולת להשיגם ולקבלם (ש"ו פ"א ע"ח).
      ה"פ ב' מקיפים: הכלל שבהם, כי אי אפשר להיות פחות מה"פ וב' מקיפים עליונים (ש"ו פ"ב).

      כלל המתפרט לאין קץ
      בחינות המתרבות לאין קץ: הנה עמקות החכמה הזאת אין לה שיעור, והוא משום הבחי' המרובות הנמצאות בכל בחי' בשעת שינוי תנועה למעלה, דהיינו להלביש לעליונה או למטה כדי להתלבש בתחתון. והנני לסדר את הבחי' הכוללות מתחילה שישנם בבחי' עצמה בדרגתה ובמצבה.
      י"ב בחי' כלים לכל בחי': והם, שכל פרצוף יש לו ב' גופין חו"פ, ובגוף חיצון ו' כלים פו"מ, ובגוף פנימ' ו' כלים פו"מ.
      גוף חיצון: הם ג' כלים הבק' עצמות בשר גידין, שהם ג' בחי' כלים המכונים חיצון תיכון אמצע. חיצון הוא בשר, פנימי הוא עצמות, תיכון הם הגידין שבתוכם דם וגידין הדופקים.
      גוף פנימי לו ג"כ ג' כלים: כי יש י"ב אברים פנימים שהם מח לב כבד אצטומכא ריאה כליות ובני מעים וכו' שהם י"ב אברים פנימים ונק' גוף פנימי, ויש להם ג"כ ג' בחי' כלים: שהם כלים חיצונים ותיכונים ופנימים כמו לגוף חיצון, הרי יחד ששה בחי' כלים והם ששה כלים לאו"פ: כנ"ל, ג' כלים חת"ת לגוף החיצון, ג' כלים חת"א לגוף הפנימי, וכנגדם ממש יש ששה כלים לאו"מ: שהם ג' כלים מקיפין לגוף החיצון נגד חת"א שבו, וכן ג' כלים מקיפין לגוף הפנימי נגד חת"א שבו. וכ"ז בכללות הבחי', כלומר בכל מצב שהבחי' נמצאת בו.
      ועתה יש להבחין בעליות הבחי', ומתחילה נבאר ג' העליות שנק' עי"מ:
      כ"ד בחי' כלים דקטנות: שהם עיבור ויניקה, כי נתבאר י"ב בחי' מחויבות בכלים ו' בחי' בפנימיות הגוף ו' בחי' בחיצוניות הגוף. והנה אלו ו' הבחי' נמצאים ודאי עוד בעיבור, שהרי העיבור נשלם בבטן אמו בכל בחי' עבג"עמ שלו החיצוניות, וכן במל"כ ובני מעיים הפנימיים אלא בבחי' ג' גו ג', כלומר שחג"ת נעלמים בבה"י ואינם ביכרים אלא ע"י יציאתו לאויר העולם וע"י יניקה.
      וע"כ יש להבחין י"ב בחי' כלים בעיבור, י"ב בחי' כלים ביניקה:
      כי ביניקה מתגדלים גם הנה"י, וע"כ יש להבין שהוא פרצוף שלם בפני עצמו הנק' פרצוף יניקה, שהוא המתלבש בתוכיות דפרצוף העובר ובמוחין מיוחדים, כי בעיבור הם מוחין דאל"ם וביניקה הם מוחין דאלקים הרי שיש כאן ב' פרצופין: פרצוף העיבור בי"ב כלים ופרצוף יניקה בי"ב כלים, שביחד הם כ"ד כלים. ונודע שעדיין נק' הפרצוף קטן וע"כ כ"ד בחי' נמצא בקטנות הפרצוף.
      י"ב בחי' כלים דגדלות: כי הגדלות הוא פרצוף גמור מיוחד בפ"ע המתלבש בתוכיות פרצוף היניקה, באופן שהם ג' פרצופין שלימים זת"ז שפרצוף דעיבור קומתו מטבור פרצוף גדול ולמטה, והוא פרצוף הא' החיצון המקיף על כולם. אח"כ פרצוף דיניקה קומתו מגרון ולמטה (כלומר כשנחשב רק ג' פרצוף רת"ס, אמנם בחשבון ה"פ קומת יניקה מחזה ולמטה) והוא מתלבש עד הטבור בתוך פרצוף העיבור ואינו מגולה רק מטבורו ולמעלה. אח"כ פרצוף דגדלות מלובש מטבורו ולמטה בתוך פרצוף יניקה, וז"ס ראשונות מגולה שנק' ראש.
      עתה תבין ב' הגופין דגדלות:
      גוף חיצון דגדלות בו ג' כלים חת"א שהם בשר גידין עצמות שבראש, בשר דראש הוא כלי חיצון, גידין דדם והדופקין שבראש הם כלי תיכונה, ועצמות שבראש שהם ג' חללי גלגלתא. כלומר ג' עצמות דחללי גלגלתא: הם כלי פנימי דגוף חיצון דגדלות.
      וכן גוף פנימי דגדלות: הוא המוח וענפיו שהם הלשון וכו' שיש להבין בהם ג"כ ג' בחי' חיצון תיכון אמצע כנ"ל בגוף פנימי דעיבור וכן כלים מקיפין, הרי יחד י"ב כלים.
      והנך מוצא בכלים לבדם דפרצוף אחר בן י"ג שנה שיש בו ל"ו בחי' (שלשים וששה), שהם י"ב דעיבור י"ב דיניקה י"ב דגדלות.
      ועתה צריך להבחין באלו הל"ו בחי' גם באורותיהם, דהיינו העצמות המלובש בהם להחיותם.
      עצמות שהם האורות נחלקים לב' כוללים: מוחין מצד אמא, מוחין דפרצוף עצמו. שהם אורות נר"ן שבהכלים ל"ו הנ"ל. והנה עצמות הא' הוא הם לבושי מוחין דחיצוניות נה"י דאמא, אכ