גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



עיין באגרון המונחים באמצעות מפתח זה

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס
ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | הכל
שם משפחה (עולה) מאוחסן כרגע מיין לפי: שם משפחה שנה ל(יורד) | שם פרטי

עמוד: (קודם)   1  ...  13  14  15  16  17  18  19  20  21  22  ...  26  (הלאה)
  הכל

תמונה של Admin User

Admin User

:

סה) נימא הי"ג:
כל הבחינות בא"א מתחלקות על י"ג, שהם ג' הויות דמל"צ, שבהם י"ב אותיות, ובחינת המלכות דכליל לג' הויות, שיש בה כל י"ב הבחינות די"ב האותיות שבג' הויות. והתחלקות השערות על י"ג בחינות הנ"ל, נקרא י"ב נימין דשערי דהיינו י"ב קבוצות של שערות, ונימא י"ג דכליל להון. (אלף שס"ה אות קמ"ט).

:

(ע"ע תוהו ובוהו) גם דע שהאו"י מכונה תמיד בשם אורות, והאו"ח מכונים בשם ניצוצין. (עי' שמרשב"י) כדברי האריז"ל. אמנם ג"ז מתאים עם הנ"ל, כי האו"י ה"ס אור הסתכלות והאור חוזר ה"ס אור המציץ. האו"י הוא שהעליון מסתכל בתחתון, והאו"ח הוא הצצה דתחתון בהעליון.

:

סז) ניצוץ נברא (ח"ג פ"ה אות ה'):
בכל המדרגות, נבחנת העליונה למאציל והתחתונה השניה לה לנאצל. ובעולם הבריאה, מכונה העליונה לבורא, והשניה לה לנברא. והמלכות דמלכות העליונה, היורדת ונעשית ראש לתחתונה, כלולה מב' בחינות אור המלכות (כמ"ש להלן רכ"ב ע"ש), דהיינו מבחינת דבר מציאותה עצמה הנחשבת למאציל, או לבורא, ומבחי' שייכותה למדת התחתונה, הנחשבת לנאצל או לנברא. ובחינת מציאותה עצמה, מכונה ל"ניצוץ בורא". ובחינת התחתונה שבה, מכונה "ניצוץ נברא". וכבר ידעת, שאור המלכות, דהיינו או"ח, מכונה תמיד בשם ניצוצין

:

סח) ניצוץ קטן (ח"ג פ"ה אות ה'):
החלק היותר קטן מאור המלכות, דהיינו מאו"ח, הנשאר בה מבחינת מציאותה, מכונה "ניצוץ קטן". ובאורות, מכונה זה בשם "רשימו".

:
יט) ניצוצא דקרדנותא:
עי' תשובה ד' (בוצינא דקורדנותא).
:

מו) ניצוצות (ח"ד פ"ג סעיף י'):
הארות שדרכן להתכבות, והן עומדות להתעורר ולהתלקח ולהאיר שוב כבתחילה, מכונות בשם "ניצוצין". כי יש להן דמיון אל ניצוצין הנשארים אחר הדליקה, או היוצאים מתחת הפטיש שבידי אומן, שאע"פ שהמה נראים כמתכבים, מ"מ עלולים להתלקח לשלהבת גדולה ונוראה. והארות האמורות, לא יארעו זולת באו"ח.

:

מז) ניצוצות הנופלים (ח"ד פ"ג סעיף י"א):
כשיורדת הארת הזווג, הנעשה בזמן הזדככות המסך, מהבחינה העליונה לבחינה תחתונה הריקנית מאור שלה, כגון, שנזדכך המסך מבחי"ג לבחי"ב, ונתרוקנה בחי"ג מאורה, הנה אז יורדת הארת הזווג מבחי"ב, לתוך הבחיה"ג הריקנית, ומתוך שרשימה הנשארת בבחי"ג היא הפכית אל ההארה היורדת, ע"כ מכים ומבטשים זה בזה. אמנם האוה"ח היורד, מתגבר על הרשימה, שכבר פסק הזווג שלה, והאור החוזר יורד לתוך הכלי, והרשימה שאינה יכולה להיות עמו יחד בנושא אחד היא מסתלקת משם. והנה הארת הזווג היורדת לכלי הריקן, מכונה בשם "ניצוצות הנופלים" והוא מטעם, כי עד מהרה נפסק הזווג גם מבחי"ב ועולה לבחי"א, כנודע, ונמצאות ההארות מתכבות, והרשימה חוזרת ויורדת לכלי שלה. כי עתה, אין שום מעלה לאו"ח היורד על הרשימה, כי זה וזה נמצאים לאחר הסתלקות הזווג שלהם, וכיון שאור הרשימה לאין ערך הרבה מהאו"ח היורד, לכן, מתגברת עתה הרשימה עליהם ומבטלת להארת הניצוצין הנופלים לכלי שלה כדי שיוכל להתלבש שם. וענין זה מכונה הכאה ובטישה, כי פעם מתגבר האוה"ח היורד, ופעם מתגברת הרשימה, כמבואר.

:

סז) ניצוצות שלא נתבררו:
עי' לעיל תשובה ס"ו (נצוצות שנדעכו). (דף תצ"ז אות כ"ב)

:

האו"ח כשהוא בלבדו בלי האו"י מכונה בשם ניצוצין או נצצין ניצוצות אורה, ועם האו"י נק' עצמות ממשות: כמ"ש בע"ח ש"ג פ"ב על מלכות דא"ק. וז"ל: ואין הכונה ח"ו עליה עצמה רק על הארת ז"ת שבה המתלבשים בי"ס דאצילות, אך עצמות ממשות הז"ת שלה נשארו למעלה במקומו רק ניצוצי אורם הם היורדים להתלבש באצילות ע"ש.

:

סב) ניצוצין:
בהרשימות שנשארו מהאורות של הנקודים אחר הסתלקותם מהכלים הנשברים, יש בהם ב' מיני אורות: א' הוא בחינת האו"י שבהם, ונקרא אור הזך שברשימו. וב' הוא בחינת האו"ח שבהם, ונקרא אור העב שברשימו. כי כמו שכללות האורות שנסתלקו, היו כלולים מאו"י ואו"ח, כן הרשימות שנשארו מהם, ג"כ כלולות מאו"י ואו"ח. והנה אור הזך שברשימות, נקראים אורות, והם נשארו באצילות. ואור העב שברשימות נקרא ניצוצין, והם ירדו עם הכלים לבי"ע. (תתס"ד אות ד', ותתע"ו אות כ"ה).

:

הוא מלשון מציץ מן החרכים, הציץ ומת. אשר מסבת המסתכלים למעלה מדרגתם נותנים כח לס"א האוהבת להסתכל בארובות, והוא רוצה להתאחז ולהסתכל במקום קדוש, וע"ז אמרו ז"ל גמלא אתי למבעי קרנא אודנין דהוי ליה חתכו מיניה. ומאי דחתכי מניה נק' ניצוצין מלשון התפעלות ע"י שהציץ. (ע"ע ברד ע"ע תוהו ובוהו).

:
ה"ס המדרגות היוצאות זה למטה מזה בעת הזדככות המסך, (ע"ע הויה ברבוע). ומתוך שהמסך עומד באמצע זיכוכו, אין המדרגות אלו בני קיום, שהרי המסך תיכף מסתלק לגמרי לשרשו, וע"כ מתדמים כד אומנא אכתיש בפרזלא ונפקי ניצוצין לכל עבר, (לכל ד' קומות) ואתדעכו לאלתר כי אינם בני קיום כאמור. ונודע שניצוצין אלו נופלים להכלים אשר מהם גמר מלאכתם, ואע"פ שהזוהר מיירי בשבה"כ, מ"מ נודע ששביה"כ היה ג"כ מהזדככות מסך.
:

קעח) מהן ניצוצין קטנות מאד.
גם בבחינות השבירה שאין להם בירור עוד מטרם גמר התיקונים שהם הקליפות הנקראים ל"ב האבן, יש עוד בהם שיורין מניצוצין קדישין, שה"ס י"א סימני הקטורת, והם אמנם נצוצות קטנות מאד. (אות י"א).

:

קעט) מהן ניצוצין קרובים לאו"א.
אין העליון מברר מהקליפות אלא את התחתון הקרוב למדרגתו. למשל או"א אינם מבררים רק להז"א אשר הניצוצין שלו קרובים לאו"א, וכן בכל המדרגות. והטעם כי כל ענין העליה והתיקון שהתחתון מתתקן ע"י העליון הוא מפאת שאח"פ דעליון דבוקים תמיד בגו"ע של התחתון, וע"כ הם מתתקנים עמו. כנודע. וזה לא יתכן רק במדרגה הסמוכה אליו, שבה מונחים האח"פ שלו. משא"כ במדרגה שמתחת התחתון שלו שאין לו עמו שום חיבור. (אות כ"ב).

:

סח) ניצוצין תקיפין:
הם המעורבים עם עצמות הבחי"ד. ועי' תשובה ס"ו (נצוצות שנדעכו). (דף ת"צ אות ח')

:

קד) ניקוי הפסולת:
עביות שבמ"ן דתחתון, העולה ונכללת בזווג הפרצוף העליון, מתבררת ומתתקנת שם, שפירושו, שהעביות משגת בחינת המסך מעליון שאז התחתון עצמו ראוי לזווג. וע"כ הכל תלוי במדת המסך המשמש בזווג ההוא דעליון, שאם למשל המסך הוא דבחי"א, אינו נברר מעביות בעת ההיא אלא בחי"א, והשאר יוצא בבחי' פסולת, כי המסך לא תיקן אותו. ולכן נבחן תיקון ההוא בשם ניקוי הפסולת, כי אותו הכמות שהמסך קולט ממנה, הוא מתנקה וראוי לזווג. (א' קמ"ה אות ס"ב).

:

מו) נמשך (ח"ב פ"א או"פ צ'):

ירידת אור בכח עביות, שפירושה בכח השתוקקות שיש בנאצל, נקראת "נמשך" או המשכה.

:

סג) נסדק לארכו:
הנה חג"ת דעתיק משפיעים חכמה לקומת ע"ב, שהוא א"א. ונה"י דעתיק משפיעים חסדים לקומת ס"ג, שהוא חג"ת דא"א, ואו"א עלאין. כנודע. וע"כ, בכל המקום שנמשך היסוד דעתיק בחזה דא"א, נמצאים שם החסדים מכוסים, ואין הארת חכמה יכולה להתגלות שם. אמנם, כשמגיעה טפת זווג דע"ב ס"ג דא"ק באצילות, המורידה את הה"ת מן הפרסאות, ונעשו א"א ועתיק לפרצוף אחד הנה אז עולים נה"י דא"א שהם בחינת הארת חכמה, במקום נה"י דעתיק, שמתוך זה מתבטל המסך דיסוד דעתיק, המעכב על גילוי אור חכמה, ואז מקבלים גם חג"ת דא"א וגם או"א עילאין בחינת חסדים מגולים בהארת חכמה. וזה נבחן שנסדק יסוד דעתיק לארכו. כלומר, שמתבטל ועובר בחינת המסך המעכב שלו, ומדת האורך נתגלה בו, דהיינו הארת חכמה כי חכמה מכונה בשם אורך. כנודע. (תתק"כ אות פ"ט).

:

עג) נסירה:
בעת קטנות, הנוקבא דבוקה באחורים דז"א, וכותל דז"א, שהוא בחינת אחורים דז"א מעת קטנותו, משמש ג"כ להנוקבא. אלא ע"י המוחין שהיא משגת מאמא, המורידים הה"ת מעינים שלה, היא מחזרת אליה אח"פ שלה, שהמה נעשים לה לנה"י חדשים, הנעשים אחורים אליה, ואז ננסרים ונפרשים זו"ן זה מזה, כי יש לה אחורים משל עצמה. (אות י"ג ואות צ"ב)

:

      בבוא ההויות שהם רוח, אז נגדל הז"א ונעשה בן י"ס גמורות אפילו בבחי' הכלים, ואז ננסרת הנקבה (ע"ח ש"ה פ"ו). ולקחה הנקבה את הדין של אלקים והזכר ההויות, ונק' הויה אלקים שמא שלים. (שם).
      סוד הנסירה: ה"ס שהויות דוחין את האלקים (שם), (וע"כ נדחית הנקבה וננסרת. עי' מענין זה בערך: זו"נ אב"א וזו"נ דקטנות).

:

       (עי' לעיל <נסירה>) ואפשר להסביר זה עם סו"ה הביטו אל דור חוצנתם ואל מקבת בור נוקרתם, שדרשו ז"ל על אברהם ושרה, אשר גם אברהם עקר הי' ע"ש.
      וסוד צור ובור: תבין במ"ש ז"ל אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי אינו מולידה שרה מולידה. וכן אז"ל אשר י של שרה נחלקה לשנים לב' ההין, כי ב' ההין בגי' יוד וה' אחח נטל אברהם וה' אחת נטלה שרה ונק' הוא אברהם והיא שרה. וכן דרשו ז"ל על בהבראם אשר בה' דאברהם נברא העולם, כ' בהבראם אותיות באברהם.
      ותבין כ"ז מסוד ה"פ שבכ"ב אותיות הנק' עבגעם. (ע"ע גוף). ונתבאר שם אשר מלכות דמוחא שה"ס ה' נזדככה לע"ב ונעשית י, דהיינו הזדככות מבחי"ד לבחי"ג (ע"ע הזדככות). ומה שנתוספה ונכפלה בחשבון עשרה הוא משום שכוח העליון בתחתון, כי גם ה' דגלגלתא נכללת בה' דע"ב ע"כ חשבונם יוד, אלא שה' דגלגלתא מלובשת ונעלמת בפנימית ה' דע"ב כי המלובש הוא תמיד נעלם ובלתי ידוע, והמלבישו דהיינו החיצון הוא השולט והוא ידוע.
      ועוד צריך שתדע כאן, אשר כל פרצוף תחתון נתוסף מספרו על פרצוף עליון משום שכל הכוחות מהמסכים דעליון באים ונמשכים גם בתחתון שהמה נוספים על המסכים שבעצמו, ונמצא שמספרו נכפל דהיינו ממסכים דידיה ומסכים דעליון.
      ויש כאן כלל אשר הזכר הא' נכפל בחמשה והנקבה הא' נכפלת בעשרה. והזכר הב' נכפל בחמישים והנקבה הב' נכפלת בתשעים.
      והטעם הוא, כי כוח העליון בתחתון ועיקר כוח העליון אינו יותר אלא המסך שבכלי מלכות שבו, ולפיכך מתוך שהמסך אינו מגביה עצמו ממטה למעלה אפי' כמלוא נימא, ע"כ מלכות דגלגלתא אינה פועלת ומוסיפה כלום על חשבון כח"ב ז"א שהם א"בג"ד שמלפניה, משא"כ על פרצוף ע"ב הנמשך למטה ממלכות זאת הרי בהכרח שכל כח המסך שבמלכות זאת נרשמת ופועלת בכל ספי' וספי' דפרצוף ע"ב אפי' בכתר שבו.
      ולפיכך סוד כתר ע"ב נרשם באות ו שהיא באמת א' דוגמת הכתר דגלגלתא שהוא א אלא כוח המלכות דעליון ה נוסף על א שלו והריהו בחשבון ו. וע"ז ז' הוא חכמה דע"ב שהוא עצמו הוא ב' כמו חכמה דגלגלתא אלא ה דעליון נוספת בו שבגי' ז. ועד"ז בינה הוא ג' עם ח', ז"א דע"ב הוא ד עם ה שהוא ט. ומלכות דע"ב הוא ה עם ה שבגי' עשרה שהוא י.
      ועד"ז מלכות דס"ג שהוא הנקבה והתולדה דע"ב, נמצא כוח הע"ב כלולה בכל ספירה וספירה דע"ס דס"ג הבא מלמטה דהמסך די'. ועוד יש הפרש מספירותיו דזכר לספי' ה נ קבה כי הזכר אין המסך וכוח דעליון מתערב בעצם ספירותיו, כי הכתר דע"ב הוא במספר יחיד וא' כמו הכתר דגלגלתא משא"כ הכתר דס"ג בבחי' עצמו הוא כבר בחי' י ולא א'. וכן חכמה דס"ג ב' יודין חוץ מתוספת כוח העליון, וכן בינה מג' יודין וז"א מד' יודין הרי שעצמיות ספירותיה נעשו יודין.
      וטעם שעצמות ספי' הנקבה נתרשמו כל או"א בהמסך חוץ מהוספת כוח דעליון, הוא מחמת שכל ענין הנקבה אינו אלא התפשטות המסך לקבל דהעליון כי כולה רק לקבל עומדת, ומתוך שבמלכות דעליונה נתרשמו כלי הקבלה במספר י, הרי כל ספי' יחידה שלה הוא בחשבון י.
      משא"כ הזכר, שמלכות דעליון אינו מצטיר בט"ר שלו כלום רק כוח העליון המוכרח לשלוט ולפעול בו, באופן שהזכר צורת ספי' עצמיות שלו הוא שוה כמו מולידו בלי שום הוספה, כי כל ספירותיו ספי' של השפעה ואינם משתנים אפי' מה שהוא פחות ממולידו, מלבד התכללות המסך דמלכות דעליון בבחי' כוח עליון בתחתון.
      ולפיכך כתר דמ"ה שהוא זכר הוא בחי' יוד א' וחכמה דמ"ה ב' יודין וכו'. עד הז"א דמ"ה שהוא ד' יודין, מלבד מה שנתוסף עליו מכוח העליון דהיינו מלכות דס"ג שהוא נ' וע"כ כתר מ"ה הוא עצמו יוד, וכוח העליון הוא נ' שהוא בחשבון ס' וכן חכמה דמ"ה עצמו ב' יודין כמו חכמה דס"ג, וכוח עליון שהוא נ' וע"כ הוא ע ובינה דמ"ה עצמה ג' יודין ועם תוספות כוח עליון שהוא נ' הרי הם יחד פ'. וז"א דמ"ה הוא ד' יודין ועם כוח עליון שהוא נ' הרי הם יחד צ. וכן המלכות דמ"ה ה' יודין ועם נ' דעליון הרי ק.
      זו"ן דב"ן נפרדו ללבוש היכל: ועד"ז הנקבה הב' דוגמת נקבה הא', נמצא כוח מלכות דעליון מתערב אפי' בט"ס שלה עצמה, אשר הכתר שלה אינה כמו כתר דעליון שהוא בחי' י' א' וחכמה ב' יודין כנ"ל, אלא כל ספירה עצמיות שלה הוא בחי' ק' באופן שהכתר שלה הוא ק' ובתוספת עליון הרי הכתר דב"ן בחשבון ר' וכן החכמה שלה ב' קופים ועם כוח העליון שהוא ק' הרי ש' והבינה שלה ג' קופים ועם קוף דכח העליון הוא ת.
      ובזה תבין אשר ז"א ומלכות דב"ן נעלמו מבנין הב"ן ונעשו נפרדים בסוד לבוש והיכל, ובזה תבין סו"ה פרס רשת לרגלי, שהוא סוד כח"ב דפרצוף עור כמבואר.
      ונחזור לענין נסירה, אשר אברהם ושרה ה"ס עצמות ומוחא גלגלתא, וע"ב ומלכות דע"ב ה"ס י' כנ"ל, שה' דגלגלתא טמונה וגנוזה בה' דע"ב. כלומר בחי"ד גנוזה בבחי' ג'. ונודע שבחי"ג ה"ס סיתום דחסדים, וע"כ אין שם המשכה דחכמה וחיות כי הצמצום היה רק על בחי"ד ולא על בחי"ג. וז"ס ושרי עקרה, כי עיקר בית מטרין לא היה לה כי אין בית מטרין רק מנקודת הצמצום שה"ס ה' ולא י'. וז"ס אברם אינו מוליד, להיות בחי' עטרת יסוד שלו דהיינו ה' דהבראם בחלקה של יסוד דשרה.
      וזה סוד אב"א אחוריהם דבוקים. כלומר, מלכות דזכר ומלכות דנקבה דבוקים זב"ז, ואין לזכר אבר המוליד ואין לנוק' חלל פנוי לקבל, ובסוד פקד את שרה חצב הקב"ה את ה' דכוח העליון כותל דזכר מתוך פנימיות הי' ואז נשארה שרה בבחי' בור בצורת ה' דע"ב, אמנם בחלל מתוך נקיבה מתוכה את ה' דגלגלתא. וז"ס מקבת בור נוקרתם כי נוקרה ה' מתוך יוד, ואת ה' הנחצב הוא נק' צור, ונוספת על יסוד דאברהם כותל זכר, ואז יש כותל שלם לזה וכותל שלם לזה.

:

      ה"ס בנין נוק' שתהיה ראויה להוליד בנים לימודי ה' לסוד שלשלת נצחי. ומתחילה היה האדם לבדו כלול הכל, כל ה"ח וכל ה"ג, ואח"כ נאבד ממנו צלע אחת מצלעותיו, שהי' לו ב' צלעות אשר הבית נשען עליהם, שה"ס ב' וה' שבו ב"ד קבועים, והאחת ה"ס ב' שנפתר בד' והשנית ה"ס ה' שהיתה בסוד כף חובה, וז"ס ויפל ה' אלקים, תרדמה על האדם ויישן.
      תרדמה: ה"ס לשון ארמית מיום ה' (ע"ע לשון ארמי). ויישן ה"ס האבדה שנאבד שבו נוטל ובתנסר הג"ר שהיו בסוד אחת מצלעותיו, עם התיקון הגדול של ויסגור בשר תחתינה. כלומר שנסתם שם הבשר מכח סיתום דאומ"צ, ובכח זה ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה, כלומר שמעתה הוא יכול להוציא בשר ע"י שנשאר אצלו כח דיום ה' שה"ס הפותח את הסגירו, ומאז חסד נגלה אפומא דאמה בסוד ונתתי לכם לב בשר, להוציא בשר.
      אמנם החיות תלוי בהאשה, כי מצא אבדתו בסוד אנקת"ם, וע"כ וידע אדם את חוה אשתו, כי היא היתה אם כל חי וכו'.
      איהו נקיט חסדים: כלומר שהוא שדעתו שלם מיום ה', הוא ראוי ע"כ לגלות החסדים מה שלא היה אפשר כלל זולתו.
      איהו נקט גבורות: ב' הגבורות סיתום דד' ודמות של יום ה', מלובש בה מכח זווג והיו לבשר אחד: שנכללו זה בזה, ויום ה' הוציא בשר ויום ד' השפיע בהבשר סוד נשמת חיים, ומשניהם יחד הקים את הברית והוליד בנים של קיימא. (ע"ע נסירה לעיל. ע"ע כריתת ברית).

:

       אדה"ר הי' לו ב' נשים: חוה א' היא לילית, חוה ב' שבנאה או"א. וטעם החיוב לב' נשים, היה מפני היסוד דזכר שכל עיקרו בא וניתוסף מסיבת החסרון שבנקבה, ע"ד שנתבאר בסוד עשתי עשרה ימים העודפים ובולטים מגלגל החמה יותר ונוסף על שתי עשרה חדשי הלבנה, (ע"ע שמש, חמה) שהוא מכח העין הקרב לשתי עשרה ונעשה עשתי עשרה. דשנת הלבנה נדחים ונופלים ועולים ומתדבקים בשנת החמה, כמו בשר נופל המוצאים תרופה ביוה"כ ע"י הזווג הפנימי בכח קדושת הגורלות.
       שעיר א' לה' ושעיר ב' לעזאזל: יהנה מבואר שמקורו של היסוד נבנה מכח עשתי עשרה אורות הנדחים מהנקבה בסוד עין הרע (ע"ע עין הרע) שתתקצ"ט המיתות על ידה, והיינו השעיר לעזאזל מלשון שעירים ירקדו שם ונקבה זו שהמות דבוק בה כמבואר היא הנק' לילית או חוה א', מהיסוד דזכר מעומס הימנה כמבואר. אכן במלכות דמלכות דהיינו הטבור לא היתה נקבה זו ניכרת כלל, דע"כ או"ח המתפשט מטבור ולטלה הנק' נהי"מ היו הזו"ן משתמשים עם (ע"ע ט"ר דנוקבא) כתר אחד דבחי"ב, כי הנקבה לא היתה בשום חסרון שיהיה עודף בשבילה בהזכר, ואע"פ שהיה נכלל בו אותו העודף מכח לילית א', אכן אור הנקבה היה מכסה עליו באחורה (שה"ס הסיתום דבחי"ב מכח העלם או"ח בנה"י כנ"ל)
       וע"כ כותל אחד משמש לשניהם: דהיינו כותל מחסרון אור דחסדים שהיתה מכסה על יסוד דזכר לגמרי עד שלא היה ניכר בו כלל.
       וזה הנק' אב"א: שזו"נ דבוקים אב"א, ושום זר וחיצון לא יוכל ליקרב לגלות ערוה ושאר בשר, באופן שיש ב' צלעות: באדה"ר עכשיו דהיינו ב' כתלים, כותל אחד דיסוד דזכר המכוסה ובעלם בתוך כותל דאחורי הנוק', אלא שאינו ניכר רק צלע אחת דחושך דנוק', דע"כ היה בסוד תרדימה ושינה (ע"ע זווג) וכדי לבנות אם כל חי, אז ויקח אחת מצלעותיו: דהיינו כותל דאחורי הנוק' ששימשה לשניהם ועם לקיחה זו נתנסרו זה מזה, וממילא נתגלה לעין הבשר שהיה מכוסה ונעלם מעיקרה מכח אחור דנוק', וכיון שלקח ונסר את אחור זה מן הזכר ממילא נגלה היסוד האמיתי השיך לו המעומס מעשתי עשרה דלילית וחוה א' כנ"ל.
       וז"ס ויסגור בשר תחתינה: ע"ד שאיתא בזוהר, בראשית אתיליד יוסף, כי עתה נגלה ונולד יסוד דאדה"ר ונעשה איש מלחמה וראוי להוליד.
       איש: הוא מלשון אש ונמשך מסו"ה וירא מלאך ה' אליו בלבת אש, וע"כ הסריס או הקטן המה קרים בלי חמימות ואינם ראויים להוליד. ואש הזה מושרש ביסוד הזכר מכח עשתי עשרה הנ"ל.
       ונודע שהוא פותח וסוגר: כמ"ש בסד"צ שה"ס מפתחא דכליל שית שלפעמים פותח כל האורות ולפעמים סוגר, ועתה סגר האורות מכח עשתי עשרה הנ"ל, עד שבנה ה' את הצלע שלקח מהאדם, ויביאה אל האדם, והאדם ידע את חוה אשתו.
       כותל מיוחד לזה וכותל מיוחד לזה: פי' כי אחר דאתיליד יוסף נגלה כותל אמיתי השייך לזכר לבחי' סוף שלו, אשר שאב ונטל מתוך החסרון שבהנקבה אשר היה מלא חסדים בטרם שנאצלו המטבור ולמטה שלו, (בסוד כל"א שהאור דחסדים קבוע וקיים שם בסו"ה הויה אור לי) ואז מתוך זה.
       איהו נקיט חסדים ואשתלים כותל דידיה: כי עכשיו נמתק היסוד דזכר ובליט לעיינין בחסדים נאמנים המשלימים על חסרון ג"ר, בהיותם חשובים וקודמים לג"ר (לאומ"צ).
       ואיהי נקטא גבורות ואשתלים כותל דידה: פי' אחר הזווג הנעשה בהיכל או"א שמדת חללה היתה כמדת עשתי עשרה שנפלו מן חוה ראשונה, (ע"ע זווג) אשר עם זה בא האדם עם יסודו דבליט על עשתי עשרה, וממלא אותם שוב באו"ח היורד מעילא לתתא, וידע בעליל את חוה אשתו. ויאמר האדם זאת הפעם, כלומר בפתיחו דאומ"צ נתברר היטב עצם מעצמי (ע"ע עצם) שה"ס החסדים הנובעים תמיד רק מסוד עצם. ובשר מבשרי, אשר הסר נהפך לבא, שה"ס הגבורות הקדושות המתגלים בעת הזווג מתוך ידיעתה אותה והבן. ואשתלים כותל דידה: כלומר אותו השעור שחפרו בה או"א, זה השיעור נשתלים והיה מספיק לגמרי לעת הזווג.
       כרוה נדיבי עם, חפרוה שרים: דע ששני פעמים חפרו או"א בסוף בנין הנקבה עד שהכשירוה לזווג, פעם אחת בראש הנקבה: בכל"א ששם סוד הטבור בסוד הסת"ב, (ע"ע רת"ס) שהאו"ח הוא שם כמעיין תמידי דלא פסיק ונובע ממטה למעלה, ושם נקרא מעשה זו בשם כריה. ופעם שניה חופרים בה או"א בסוד העלאת הנוקי להיכל דידהו, ושם נק' המעשה בשם חפירה: להיותה מתביישת מאד מחמת החסרון הזה שעושים בה, שז"ס הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, כי הצדק עמה והמה לא עשו זאת זולת הזכר, כדי שבשר דזכר ימלא החסרון הזה, ויפרו וירבו בנים ברוכי ה' (ע"ע מספר - עשירי, ע"ע נסירה, ע"ע כריתת ברית).

:

      מתחילה הי' זו"ן דו פרצופין דבוקים אב"א, פירוש שהז"א בשורש שלו תחילה היה רק ו"ק חג"ת נה"י, כי כל"א ה"ס בינה הממשכת אליה רו"ת דמקוה ונמצא כל"א עצמה רק בחי' סוף דבינה ונה"י שלה. ונבחן כאן פנימיות וחיצוניות: שכל הארה במקומה מאירה ביותר מאח"כ שנתפשטה להלאה ממנה, וע"כ ההארה במקומה נבחנת לפנימית וההתפשטות לחוץ מכונה חיצוניות. ותדע אשר החיצוניות דכל"א ה"ס ז"א בשורשו: ואותו הז"א לקח אמנם עמו מבחי' נה"י דבינה כנ"ל, שע"פ שורשם נבחנים ג"כ שמתלבשים בפנימית חג"ת דז"א. וסוד חג"ת: ה"ס כח"ב שירדו לחג"ת, כי מחמת ראיית גרעון מקבלים הג"ר לבחי' ו"ק כלומר לחסר ראש, וזסו"ה והוא ראה את ערותה וכו' חסד הוא וכו', כלומר שהוריד ע"י עון הזה את בחי' החכמה להיות חסד ואת בחי' הבינה להיות גבורה, וקו האמצעי דהיינו אותו השיעור שיוכל להמשיך מסוד ראשו בשמים נק' ת"ת: כלומר בלי דעת דג"ר. ואח"כ נתבררו נה"י דבינה וחג"ת עלו שוב להיות חב"ד שזהו נתברר באומ"צ, וחזר והמשיך לאותו ראש הנעלם מכל"א, וממילא חזרו חג"ת להיות חב"ד. אמנם אין העדר ברוחניות ונמצא גם חג"ת נשתייכו בפרצוף, כלומר עיקר עצם דז"א בטרם שהמשיך הג"ר.
      וצריך לזכור תמיד אשר כח"ב חג"ת ה"ס, א"א וז"א: כלומר שבאמת בחינה אחת הם רת"ס דמקוה, אלא מתחילה בא אור פני מלך בגדלות בתוך מקוה, וע"כ נק' אריך אנרין: כלומר פנים גדול בתכלית, אמנם אח"כ חוזרים ונעתקים משם ובאים לכל"א בסוד חיזו דחוכמתא, אשר אז ירדו כח"ב לחג"ת ונק' זעיר אנפין: כלומר פנים קטן, שת"ת באה במקום הכתר והראש וחכמה כמו חסד ובינה כמו גבורה, דהיינו ודאי פנים קטן. וז"ס מש"כ בכתאר"י שא"א וז"א אחד הם עש"ה. ותדע שנפילת כח"ב לחג"ת ה"ס שורש לכלהו ז"א שבעולמות בסוד מוחין דגדלות, שחג"ת שבים להיות כח"ב ומוחין.
      ועוד תדע אשר שורש נה"י דכלהו פרצופין: ה"ס אומ"צ בסוד בירור הכל"א, וסוד מקוה"נ בסוד בירור ופתיחה דסיתום חסדים, אלא שיש כאן ג' שלישים דנו"ה: ששלישים עליונים הם עצמות הקוליית שבכל"א, ושלישים האמצעיים הם הרגלים שה"ס אומ"צ, ושלישים תתאים יש הפרש בין נצח שה"ס הסיתום דאומ"צ שה"ס תוך ואמצע דהוד כי אומ"צ עצמו שייך לנצח לאמצע וש"ת דהוד ה"ס נקב דמקוה"נ שפתח הסיתום באופן רת"ס דנצח כל"א אומ"צ וסיתום ורת"ס דהוד הם אומ"צ וסיתום ומקוה"נ וקו אמצעי.
      אמנם שה"ס יסוד בשורשו יש לו רק בסוד הנצח ב' שלישים (כל"א) ואומ"צ הם מליש עליון שלו וסוד הסיתום ה"ס שליש אמצע שבו דע"כ הוא נופל, אבל שליש תחתון חסר דהיינו הוא הנקב והחלל הפנוי דנגלה במקוה"נ שנפסק שם יסודא דבנין, אמנם קם ויחי בסוד הנוק' בזווג דאנקת"ם.

:

       כתיב הנסתרות לה' אלקינו וכו'. פירוש, בכל שתא אלפי שני אשר הבורא חקק אותם לזמן ועבודה בעד הבריות, ענינים כמו חבל ארוך שעב ומגושם מאוד בראשו, והוא הולך ומדוקדק דק אחר דק עד לסופו שעולה לרוחניות גמורה כמו ממעל לראשו. ובתחילתו נקרא חטא, דהיינו חסרון העומד לתיקון והוא סילוק כבודו וסילוק שכינתו, שבסוף חבל הזמן החסרון מתמלא והכבוד מתגלה בכל דיירי ארעא ואין מקום בסתר. וז"ש והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות. דהיינו שזהו נקודת ומטרת כל העשיה והעבדות, אשר הנסתרות יתגלו לנו כמו שהי' ממעל לחבל הזמן. ובכל שנה ושנה דור ודור מזדכך הגשמיות ומתדקדק החבל המגושם ע"פ גלגלים שונים מעשה ידי יוצר כל ותחבולותיו העצומים, אשר לפי ערך הזיכוך לאט לאט מתגלה הנסתרות. וזהו גמר הכתוב את כל דברי התורה הזאת. פירוש, שאלו העשיות שאנו ובנינו עושים הן המה עצם אותיות התורה הזאת, כמ"ש ז"ל שכל התורה שמותיו של הקב"ה דהיינו השגותיו והבן.
      וזהו שכל התעצמות שכל החיצוני וערכן הוא ג"כ משוער רק בגילוי נסתרות ודו"ק. מפני שכל מהות החיצוניות נמשך מפנימיות לכן דרכו כמוהו. וזהו כלל ופרט, כי אלף הז' נקרא כלל, דהיינו גילוי כל הנסתרות וגם גילוי כל העשיות שנתגלגלו בזא"ז ברגעי הזמן שבשתא אלפי שני. וכל רגע ורגע שבזמן נקרא פרט, ונבדלים זה מזה, ורגע זה אינו כזה, שלטעם הזה דהיינו מפני הרגש ההפכיות שבהם ניתן זמן לשניהם שיבואו מקודם בזא"ז, שאח"כ באלף הז' יבואו ממש בב"א.
      ובזה מובן שכל שנתפס בזמן הוא גשמיות וכל גשם הוא מורכב, דהיינו שנמצא ב' בחינות שאינם ראוים לבוא בבת אחת, לכן מבררם בזמנו שניתן לו בזה אחר זה, שלאחר הבירור והיגיעה יבואו ב' הבחינות בבת אחת שלא יפריעו ולא יעלימו זע"ז כלל, ואז נקרא מסולק מגשמיות ומסולק ג"כ מזמן ובא לגדר הנצחיות אלף ז'. וזה שרמז המשורר ז"ל ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, שגמר התיקון נקרא ירושלים הבנויה, דהיינו שאין הנגאלים בונין אותה אלא מתפלאים בהשגתם שכבר היא בנויה ומעולם לא הי' בה שום פגם, כי כל שינוי מקום ושינוי מעשה ושינוי השם שזהו בעצמו רגעי הזמן שבגלות, כל אלו ההפכים נתחברו יחדיו, והוא פשיטות גמור כמו הכלל שמתגלה בהתקבץ עליו כל חלקיו ופרטיו.
      וז"ס פרט וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט בלי שום חידוש כלל וכל אריכות הגלות לא הוסיף כלום כמ"ש לא תוסף ולא תגרע שכן טבע דבר אמת. אלא כל שאינו בזה זה בב"א אינו, וז"ס ולפני אחד מה אתה סופר וז"ע טף למה באים כדי ליתן שכר למביאהם, כי יש ב' אורות פרטים א' נקרא ט' דהיינו שלא נתפשט האור אפי' לצ וכשהמנצח מסתכל באותן ב' הפרטים אינו רואה בהם לא תיספות ולא מגרעת.

:

קפ) מהי נעל דבריאה.
המסך דז"א נועל את הבריאה, שהוא מסך דבחי"א, שהעובר על ידו הוא בחינת ו"ק בלי ראש, ונמצא נועל את אור הבריאה, שהוא בחינת ג"ר, שלא יעבור ממנו ולמטה כלום. וכן משמרו מן החיצונים. וע"כ נקרא בשם נעל. (אות ל"ט).

:

קפא) מהי נעל דיצירה.
הנעל דיצירה המשמר על אורותיו שלא יעברו ממנו ולמטה וכן מיניקת החיצונים. נעשה ממסך דמלכות בבחינת עביות דשורש, שהעובר ע"י אינו אלא בחינת נה"י חסר חג"ת, דהיינו נפש חסר רוח. עי' לעיל תשובה קס"א <מלכות נועלת את היצירה>. (שם).

:

עד) נער חסר ה':
בעת שמקבלת הציר ודלת ומנצפ"ך דז"א, שהם דינים (עי' תשובה כ"ח. - דלת וציר א') אז נקראת נער חסר ה'. (אות צ"ז)

:

עה) נער עם ה':
אחר שקבלה הדלת וציר ומנצפ"ך ב' מאמא, שלא ע"י ז"א. שהם גבורות ממותקות, נקראת הנוקבא, נערה עם ה' הרומזת לה' גבורות הממותקות. (שם)

:

הספי' והפרצופין דעולם העשיה נק' נעשים.

:

סט) נפילה:
כשהמדרגה יורדת לדרגא נמוכה ממנה, מכונה, בשם נפילה. כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

מז) נפש (ח"ב הסת"פ צ"ה):

אור שאינו בא אל פרצוף בבחינת השפעה מאור א"ס ב"ה, אלא הוא מקבל ממדרגה עליונה ממנו הסמוכה לו, נקרא בשם אור נפש או אור נקבה.

:

סט) נפש (ח"ג פ"ה אות ו'):
אור המלכות, מכונה בשם נפש.

:

הנפש יש בה אחיזה לקליפות בהיותה בלי רוח, בסו"ה גם בלי דעת בנפש לא טוב. (ע"ע מוחין ש"ה פ"ה). נפש וגוף ה"ס שותפין כמו התגין שעל האותיות. האותיות וגוף נמשכים מז"ת דאמא ונפש מג"ר דאמא. אותיות וחומר הגוף מטפת לובן דאבא, והתגין והנפש ה"ס טפת אודם מנצפ"ך מאמא.

:

      מלשון נף-אש. דהיינו תנופת אש המביא חימום וחיים לגופו של אדם, וה"ס כח התבועה והעבודה. ובזה תבין סוד דחז"ל על הכ' כי בו שבת וינפש, וי אבדה נפש. פי', כי השביתה ה"ס ביטול התנועה והעבודה אחר גמר הכל, ונמצא שנאבד הנפש חיה להיותה בלי שום צורך והבן.
      וז"ס בשמים במוצש"ק: אשר ע"כ צריכים לרוח חדש שיביא מאור הנשמה לתוך הנפש, בסו"ה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. (ע"ע בי"ע). וע"כ לאיזה גורם אנו צריכים, והגורם הם הבשמים שמביאין ריח לתוך האף מדברים שלתתא שהם סימנים ידועים, והמה משיבים הנפש וכח התנועה והעבודה, ונגלה משום זה המוצאי שבת.

:

עו) נפש המלכות:
אחר שהנוקבא משגת כל הגדלות שלה, דהיינו ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן שלה, אז נבחנת בנפש שלמה. וראויה להוליד. (אות י"א י"ד)

:

קפו) מהם נפש רוח דבי"ע דפרודא.
עי' לעיל בתשובה קפ"ה <נשמה דבי"ע היא אלהיות>.

:

קפב) מהם נפש רוח דחיצונית.
יש ב' בחינות נפש רוח בהע"ס, הא' הם נפש רוח המתלבשים בכלים פנימים עצמות וגידין. הב' הם נפש רוח המתלבשים בהכלים החיצונים דעור ובשר. והטעם כי אין בהפרצוף רק ג' כלים כח"ב, שהם נקראים מוחא עצמות גידין, שבהם מתלבשים נר"ן, אבל לחיה יחידה אין כלים אלא שהם מתלבשים תוך אור הנשמה שבכלי דמוחא, ואע"פ שיש עוד ב' כלים בשר ועור, אין האורות דרוח נפש יכולים לירד מעצמות וגידין אליהם להתלבש שם, כדי ליתן מקום לאורות דחיה יחידה להתלבש בהכלים דמוחא ועצמות, משום שאלו הכלים דבשר ועור אינם כלים גמורים פנימים אלא רק בחינת כלים חיצונים שאינם ראוים להלביש נפש רוח פנימים, וע"כ מוכרחים החיה יחידה להתלבש תוך אור הנשמה. ועכ"ז מקבלים הכלים דעור ובשר בחינת הארת נפש רוח מהנפש רוח שבהכלים הפנימים, והם נקראים נפש רוח דחיצוניות (א' תתקפ"ו ד"ה ומכאן).

:

סו) נצוצות שנדעכו:
ניצוצין פירושם, חלקי או"ח. כי האורות שירדו מאו"א מלמעלה למטה להתלבש בהמלכים, היו כל אחד ואחד מלובשים באו"ח, וכשנשברו הכלים, ירדו ג"כ בחינות האו"ח האלו עמהם. וכיון שפסק הזווג מהם נבחנים שנדעכו, כלומר שנתכבו ואין בהם עוד מהארת הזווג. (דף תצ"א אות ט')

:

     כי נהדי הוצא לקי כרבא. והפגם של הוד נתערב ועלה גם בנצח, ואע"פ שהנצח נמשך מסוד מי דקיימא לשאלה וההוד נמשך מבחי"ד, ועכ"ז ניתן רשות ולא הוכר שום הבחן וחילוק בין זה לזה ונדמו כמדרגה אחת.
     אכן בהפנים נו"ה ב' מדרגות נבדלות המה, כי זה כל התיקון של נו"ה, אשר בסוד אור הפנים הובררו זה מזה ואיתבריר לעיינין אשר בהנצח אין שום פגם מעולם, אשר בכח הזה הדר הנצח ותיקן עמו יחד גם ההוד. (ע"ע צבאות).

:

קז) נצח ישראל:
עי' תשובה ע' <ירך יעקב>.

:

       כשנתאמץ להבין את המציאות בכלל כל הכללות מתחלק אלינו בשתים שהוא אפסיות וישות: ואע"פ שהרבה אומרים שאין ריקות נמצא כלל, אכן איני נוגע בענין המציאות כמות שהיא, כי זהו בכלל למעלה מהשגתינו, כי אין אנו מבינים מציאות של משהו יותר מהמובא אל תפיסתינו, אשר ע"כ כדי שלא להכשל בהבנה צריכים אנו לשפוט רק מה שמושג לנו ממנה. ולפי זה כשנתבונן בתוך עצמינו סוף סוף אנו מרגישים באפסיות ולכל הפחות בנו עצמינו, שהאדם מרגיש שלאחר מיתתו הוא אצלו הכל באפסיות וריקות, רצוני לומר כלפי עצמו בלבדו. אכן באמת אפי' בחיים חיותו מרגיש ג"כ אותה התמונה, שכל שהוא לבר מגופו עצמו הריהו כאפס ואין אצלו כלא היה ולא יהיה.
       אמנם לפי השכלה המופשטה מובן באמת לנו ההיפך, אשר כל שמחוצה לנו הוא הישות והנצחיות אך אנו בלבדנו הוא האפסיות, שהרי אנו יודעים בעצמנו בלי שום ספק דק שסופנו להיות אפס.

ב' הפכים: הרגשה והבנה:
      ולפי האמור הרי הם ב' הפכים, כי לפי ההרגש שלנו נמצא כל הישות צרור וחתום רק עמנו ובנו וכל שבסביבתינו מורגש לנו כאפסיות כלפינו, וע"פ הבנתינו הוא להיפך כי אנחנו נמצאים במובן האפס המוחלט וכל סביבתינו הם חיים וקיימים לנצחים.

:

צט) מהו נציצו.
עי' לעיל בתשובה צ"ה <נהירו>.

:

      יש בחי' שנק' חלון ויש בחי' שנק' נקב או נקב קטן, ושתיהם שמות של יסוד המה שדרך בו עוברים כל האורות מפרצוף העלין אל התחתון.
      וכשנמשך מהיסוד דעליון הארת ג"ר אל התחתון אז מכונה בשם חלון, בסו"ה משגיח מן החלובות, המאיר אל הבית בהרחבה. ואם אינו נמשך אלא בחי' ו"ק, אז נק' היסוד, בשם נקב. ואם לא נמשך אלא בחי' נה"י, אז נק' בשם נקב קטן וצר. (עי' לקמן ד"ה נקב)

:
ה"ס מקום הנחפר בסיבת או"ח העולה ממטה למעלה דהסת"ב ע"י זווג דהכאה, עד שנגלף ונשלף משם רפ"ח ניצוצין, (ע"ע רפ"ח ניצוצין) הוא המכונה בשם נקב (ע"ע תיקוני נקבים). ונקב הראשון נעשה בפה דע"ב המלביש לחזה דגלגלתא דהיינו בהסת"ב דגלגלתא שהיא הסת"א דע"ב, (ע"ע ע"ב) שה"ס המסך דבחי"ג (הנעשה בכל"א), וה' מוצאות הפה דע"ב הזה נעשה מסוד הסת"ב דעליון, אכן סוד הלשון נעשה בסוד הסת"א דע"ב עצמו, שה"ס גמר מלאכה דהכאה דהסת"ב דעליון. (ע"ע שיעור או"ח הרצוי להלבשה).
:

      מקרה נקב לא יתכן זולת בכלי שהיה שלם. ומזה תשפוט שבחי"ד אינה נוקבא אלא חלל פנוי, דע"כ מסיימת וחותכת לכל הארה, (ע"ע חיתוך). אמנם בחי"ד שברו"ת אינם בנות חיתוך כי מחוברים עם או"י והעב הוא יותר חשוב, וע"כ בחי"ד המתוקנת במסך דזווג עם או"י נבחנת לכלי שלם בלי שום נקב כלל, אמנם בתוך שהטבור נפגע מהכאת או"פ אור החכמה והתחיל להזדכך (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) ונשפכו ונסתלקו כל אורותיו, אז נעשה נקב באותו הכלי המתוקן שע"י זווג חדש בפה דראש מתתקן הנקב ושוב נעשה לכלי קבלה הנק' ע"ב. ותוך דע"ב חזר והתנקב ונשפכו אורותיו. ואח"כ בפה דראש ע"ב חזר ונתקן הנקב במסך דבחי"ד ויצא כלי שלם דס"ג, ואח"כ נה"י דס"ג שנתחברו עם (הז"א) נה"י הפנימים חזרו והתנקבו בב' נקבים אחת בסוף בנה"י דס"ג ואחת בתוך בחג"ת דס"ג שלמעלה מטבור, וע"כ עלה נוק' תתאה לעילאה למעלה מטבור ועמה נה"י דגלגלתא הזכר שנוקב אותה, ונתקנה הנקב מחדש בתוך ובסוף דס"ג, ותיקון התוך ה"ס או"א ותיקון הסוף ה"ס ישסו"ת. ותיקונם הי' ג"כ במסך דבחי"ב ופרסא.
      וכלי השלם הזה דלמעלה מטבור שנקב שלו נסתם במסך דבחי"ב המכונה ישסו"ת דא"ק, שוב נתפשט הימנו בחי' גוף למטה מטבור, שמתחילתו הי' ג"כ כלי שלם כי שלם במשך משלם. אמנם אח"כ נזדקק אליו (יסוד) ז"א ומ"ה הפנימי וחזר ונקבה.
      ויש אמנם להשכיל כאן, כי מתחילת הזדככותו אדרבה עשה אותה כלי ובית קבול להאורות דג"ר שהמשיך בביאתו בכתר וג"ר שלה. אמנם אח"ז היה מוכרח להוציא היסוד בסו"ה וינס ויצא החוצה, ואז נתנקבה.
      והבן שמדת הנקב אינה גדולה יותר מאותו השיעור של האורות שהטיבה שם כי לא נתבטלו, אלא אורות דאחורים שנמשכו בסגולת יסוד דא"ק. משא"כ אורות דפנים שנמשכו מישסו"ת דא"ק המה נשארו בהג"ר ולא נתנקבו כלל, וע"כ גדלו של הנקב כגודלו של אור היסוד.
      ואח"כ נתקנה לו ראש ג' מהתפשטות ג"ר לו"ק, והיתה ג"כ כלי שלם ונזדקק אליה היסוד וניקבתה, (ע"ע ג' נשים. ע"ע נקב) (וע"ע נקבים).

:

הוא תיקון מיוחד להוצאת הפסולת שאינו ראוי לאותו פרצוף.

:

ע) נקב צר (ח"ג פ"א אות ד'):
המסך המעכב את האור העליון מלהתפשט, נבחן כמחיצה סתומה על האור, וכשהמסך נפתח ע"י זווג דהכאה, והאור העליון עובר בו ומתפשט למטה, נבחן שנעשה נקב וחור במחיצה הסתומה, שהאור העליון עובר בו. ובהתפשטות רחבה נבחן כחלון. ובהתפשטות קטנה, נבחן לנקב צר.

:

עז) נקבה:
מלכות דאצילות נקראת בשם נקבה, להיותה מקבלת אורותיה מז"א דרך נקב החזה. עי' תשובה י"ח. כי האורות העוברים דרך מסך ונקב, המה נחלשים ומתמעטים. עי' אות ג' ויש טעם ב'. שהיא ר"ת של ד' זמנים שבה, שהם: נערה, קטנה, בוגרת, ה' תתאה. (תשנ"ט אות ל"ט ודף תשס"א אות מ"ד).

:

      כתב בינה: הם אותיות סגול שבא בצורת תגין, אלא לפי שבינה נקבה גברה הגבורה וקדמה נקודה דשבא לסגול.
      והנקבה להפך ממש כי באה ממטה למעלה והוא אש"ם וה"י (ש"ה פ"ז ע"ח).

:

      (בע"ח של"ט פי"ג) וז"ל כל בחי' שיהיה בכל מקום שיהיה הנה כאשר אור עליון מתפשט אם הוא מקום שאינו עובר דרך מחיצה נקרא זכר, שכן ז"א מקבל אורותיו היוצאים מגולים מתוך יסוד דאמא אשר בחזה דז"א, והם עדיין ממש כמו שיצאו ממח האב ולכן אפילו הגבורות שבו זכרים הם, אבל כאשר האור עובר דרך מחיצה שנוקבת האור ויוצא דרך מחיצה דמיון אור היוצא להנוק' דרך נקבי מחיצות גופא דז"א, נקרא נקבות כי הוא יוצא דרך נקבים וגם נחלש כחו כנקבה בעוברו דרך נקב בלי ספק, וזהו עיקר הפירוש בענין זה כי חלישת כח הוא להיותו יוצא דרך נקב, ובודאי אין חלישת כח רק בסבת עוברו דרך מסך הנקבים. וזהו נקבה נקב ה' שהוא מלכות הנק' נקבה ונק' ה' כנודע.
      וע"כ נקבה תסובב גבר: שו ר ש הדבר הוא מקודם דצמצום ב', אשר אז היה הנה"י דס"ג נמשך עד סוף רגלין דא"ק, דהיינו גם במקומו של זו"נ הפנימים דא"ק. ולפיכך היה הז"א הפנימי דא"ק שנוק' שלו היה הבחי"ד, היה שואב הארה תמה ושלימה דנה"י דס"ג והיה בא בכל עת אל הקודש, ונמצא אשר ז"א השורשי עזב נוק' אמיתי שלו שה"ס בחי"ד ונזדווג בבחי"ב שה"ס בינה עילאה, ונשלם מאוד בהארתה כמובן. וע"כ גם אח"כ כשעלו ב' אורות הללו למעלה מטבור בסוד צמצום ב', אז הז"א שעלה שם מכונה בשם ישראל סבא: ישראל נק' משום שז"א נק' ישראל, וסבא נק' ע"ש מעלתו השלימה שהיה לו מטרם צמצום ב' כנ"ל. ונה"י דס"ג שעלו עמו נק' בשם תבונה, שנוטריקון שלו הוא בן ובת כמ"ש בזהר, דהיינו על בחי' הבת ובחי"ד דא"ק שנתעיבה עמה, וע"כ לא נק' עוד בשם בינה. ובאופן זה נמצא גם עתה שנתקן שם בסוד העליה בלתי ירידה, שה"ס שעלה שוב לא ירד, (ע"ע נה"י דס"ג שעלה שוב לא ירד). דהיינו בסוד אגלאי מלתא למפרע, נמצא אשר נה"י דס"ג שהוא נקבה, הריהי תסובב ומגינה על הגבר שהוא ז"א דא"ק שיש לו קומה וג"ר והבן. (ע"ע למפרע).

:

רוח הוא נקודות וגם הם נקבות כי הם או"ח והטעמים הם בשמה זכר.

:

כא) נקבי האזן:
עי' תשובה כ' (נקבי העינים). כי מעת שנתחברו ב' ההין בסוד שיתוף מדת הרחמים בדין, וה"ת עלתה לעינים, הנה משם ואילך נעשה בחינת נוקבא בכל הספירות עד החכמה, שז"ס הנקבים שנעשו בחוטם ובאזן ובעינים. אמנם מטרם שנתחברו לא היה בחינת נוקבא אלא בפה לבד.

:

העור כולו נחשב לבחי' מסך מסיים על הפרצוף מפנימיות לחוץ בסוד ה"פ: מוחא, עצמות, גידין, בשר, עור. וע"כ נוהג בכללו בחי' הכאה, וע"כ ממשיך הבל מפנימיות לחוץ דרך נקביו וע"כ העור עשוי ככברה מעשה רשת.

:

      (עי' שי ל"ה פ"ב) וז"ל: ודע כי אורות אלו הנמשכים מז"א לנוק' אינם יוצאים ממש ומאירים ועוברים דרך דופני המחיצות דז"א כולם אל הנוק' דא"כ ברגע אחת היה נותנין בה כל המוחין וכו', אך עולים תחילה ממטה למעלה מהיסוד על החזה ששם הוא הנקב שעשה בוצד"ק בחזה דז"א לעבור משם (מחזה) אל האחור דז"א ומשם יוצאים האורות, דהיינו שחוזר ויורד אל הנוק' מלמעלה למטה מכתר שלה (שהוא נגד אחורי החזה) עד סיומא דגופה, והאורות נעשים צלם אחד אל הנוק' (דוגמא דצלם לדכורא). ומשם נכנס מעט מעט כל בחי' ובחי' בכל שנה עד תשלום י"ב שנה.
      וכיון שאחר שעלו הגבורות מהיסוד להחזה ומהחזה לאחור דז"א, ואחר שעלה שם חוזרים לכפף ולירד מלמעלה למטה אל הנוק' מכתר עד סיום גופה כנ"ל, ולפיכך נק' אש נכפפת וז"ל אש נכפפת שהזיקה.

:

אור ישו שהוא נוקב ועובר דרך העור (פרסא) מטבור ומלמטה, ומאיר בהנקודים דרך נקבי העור ודרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור.

:

כ) נקבי העינים:
בחיה"א שבראש מכונה נקבי העינים כי החכמה דראש מכונה עינים, ומכח עלית ה"ת שם, נעשה גם בחכמה בחינת נוקבא, ונקראת נקבי העינים. (שצ"ט אות ז').

:

     באותם המקומות שבפרצוף שנמצא שם בחי' מסך לזווג דהכאה שנעשה שם המסך למעיין נובע או"ח ממטה למעלה, אז מתפשט האו"ח הזה תמיד גם משם ולמטה, וגם משם בוקע בדופני הגוף וממשיך האור מפנימיות לחוץ כמו נקבי אח"פ וטבור ויסוד ואחור.
      וזה הכלל, כל מקום שנמצא נקבים בפרצוף נחשב לפנים וכל מקום שאין שם נקבים נחשב לאחוריים, ומטרם שמתחיל בחי' נקבים דהיינו למעלה מעינים ואזנים אין עוד שם בחי' פנים ואחור בפרצוף. (ש"ה פ"א ע"ח). (ע"ע נקב).

:

סו) נקוד האותיות:
המילוי דשמות מורה על שיעור קומה של המדרגה. והניקוד, מורה על מקורה של כל מדרגה פרטיות שבשם, אם הוא מהתכללות העליונים בתוכה, או מן התחתונים, או מבחינתה עצמה. (אלף שי"ג אות מ"א. ובע"ח שי"ח סוף פ"א).

:

סז) נקוד כתנועת האותיות:
הכלים מכונים אותיות, וניקוד כתנועת האותיות, פירושו, שבחינת האורות המנענעת את הכלים הם רק בחינת הארת הכלים בלבד, כלומר, שאין בהם הארת חכמה, אלא מבחי' בינה ולמטה, הנקרא הארת כלים כנודע. והם ניקוד הוי"ה בחולם צירי קמץ צירי: חולם מורה: על האורות דיחידה חיה שבשם, שהם אינם מתלבשים בכלים אלא ממעל להם, כדוגמת החולם, העומד ממעל לאותיות. וצירי מורה: על חסדים מכוסים, כי ב' הנקודות שבצירי מורים על חו"ב, בעת שבינה באחורים על החכמה, וע"כ אין בהם נקודה ג' תחתיהם שהיא הדעת המזווג לחו"ב אלו. ונמצא ה' דהוי"ה המנוקדת בצירי, שמורה על בחינת חסדים מכוסים ונעלמים מבחי' הארת חכמה. והקמץ שתחת הואו דהוי"ה, מורה: על ז"א שהוא מקומץ מהארת חכמה. וה"ת עם צירי מורה: ג"כ על חסדים מכוסים כמו ה"ר. (אלף שי"ג אות מ"ב. ובאו"פ ד"ה מנוקד).

:

עא) נקודה (ח"ג פ"ז אות ב'):
היא בחינת המלכות והמסך שבה, בשעה שאין בה זווג ואינה מעלה או"ח, מכונה בשם "נקודה", כלומר, כמו נקודה שחורה, שאין בה שום לבנונית, ועד"ז אין בה אז שום אור, מחמת הצמצום הרוכב עליה. גם נקראת "נקודה", על שם הצמצום שהיה בנקודה האמצעית.

:

הוא בחי' עשיה שבהפרצוף, דהיינו בחי' המסך המתוקן בו להעלות או"ח.

:

לט) נקודה אמצעית (תע"ס ח"א פ"א או"פ נ'):

בחינה ד' שבא"ס ב"ה נקראת כן, על שם אחדותה עם אור א"ס ב"ה.

:

       וזהו מובן היטב עם הנ"ל, אשר שליש האמצעי חסר הוא להיסוד מחמת חיזו דעבידתא שבמקוה"נ, ותדע שאותו החלל הפנוי נק' נקודה דפנים דהיינו המלכות בדרך תיקונה, אמנם בעת אצילותה יצאה הנוק' מאחוריו דחו"ג דז"א כלומר תחת הכח"ב שירדו לחג"ת שהיא במקום נוק' (דחזה) דכל"א שהיתה שם בסוד דו פרצופין ששמשו בכתר אחד: ולא היתה שם נקודה אלא בח' ספירה ממש, כי אחור דז"א שה"ס הארת ג"ר דבינה נעשה פנים לנוק' אלא שעומדת מתחת החזה וה"ס יום רביעי דמע"ב: שנאמר יהי מאורות ונאמר שני המאורות הגדולים, דהיינו ששמשו בכתר אחד בחי' ג"ר דבינה שהוא אחור לז"א בסוד הארת עליון בלבד שנק' תמיד אחור אמנם פנים לנוק', כי נעתקה ובאה מסוד כל"א בטרם דאתבורא באומ"צ דהיינו תמה ושלימה בתכלית השלימות.
      וז"ס ששורש נוק' גבוה מז"א: משום שעיקר ז"א מתחיל מאו"מע, משא"כ הנוק' שורשה מכל"א שהוא למעלה מאומ"צ זו"ן דבוקים אב"א: שבבחי' אחורים דז"א יצאה הנוקבא כנ"ל, שאחור דז"א כמו אחור דנוק' ה"ס הארת ג"ר דבינה דאו"מב כנ"ל, וא"כ דבוקים המה בלי שום הבחן והפרש כלל, אלא פניהם מגולים כלפי חוץ כלומר יציאה לבר והמשכת שם אלקים. וכאן יש הפרש בין ז"א לנוק', כי פני ז"א נתגלה לחוץ מחמת חיזו דעבידתא ובחי"ד שה"ס מקו"נ, משא"כ פני נוק' נתגלה לחוץ מחמת ירידת הכח דכל"א דבחי"ב. והנה נתבאר שכל עיקר הארתם ופנימותם עומדים באחוריהם והם בחי' אחת ממש, דהיינו הארת ג"ר שבסיתום דאומ"צ מלובשים החזרת פב"פ: אי אפשר רק בנסירת כל אחורים מהז"א שהם דינין דאלקים כנ"ל, ולהשאיר אותו כולו חסר דהיינו חסר פשוט דכל"א.

:

ק) מהי נקודה השורשית דרחל.
נודע ששורשי הזו"ן הם בז"ת של הנקודים. ויש בהם כלים דפנים וכלים דאחורים. כי בחינת חב"ד חג"ת דכלים שלהם עד החזה, שיצאו מבחינת הסתכלות עינים באח"פ נבחנים לכלים דפנים, ובחינת מחזה ולמטה שהשיגו לעת גדלות, מכח הזווג דיסוד א"ק באו"א דנקודים הם נבחנים לכלים דאחורים. גם נודע שבחינת השבירה היתה רק בכלים דאחורים, מחמת שכבר יצאו לבחינת בי"ע, ע"י הפרסא דצמצום ב', ולא היו ראוים לקבל האור דאצילות, וע"כ נשברו. משא"כ בכלים שמחזה ולמעלה, שהם היו בבחינת אצילות גם מבחינת הצמצום ב', ע"כ לא היו צריכים להשבר, אמנם גם הם נשברו, והוא מטעם התחברותם והתערבותם עם הכלים דאחורים. ולפיכך כשנתקנו אותם הכלים דפנים דז"ת באצילות, ונבררו מן הכלים דאחורים פעם אחת. שוב אין ענין מיעוט ונפילה נוהג בהם, כי לולא התערבותם עם הכלים דאחורים לא היו נשברו גם בנקודים, ועכשיו שנבררו מהם, כבר הם נשארים נקיים מכל פגם, ונעשו לבחי' אצילות בקביעות. אמנם כל מה שנברר מכלים דאחורים דז"ת אלו, אין זה אלא ע"י עלית מ"ן מתחתונים, ולכן מעלתם תלוי בתחתונים, ואם התחתונים מקלקלים מעשיהם, חוזרים ונופלים לבי"ע.
והנה מז"ת אלו דנקודים מכלים דפנים, יש לז"א ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, שמבחינת האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י. ולנוקבא יש שם רק בחינת נקודת החזה בלבד, שהיא הכתר שלה מצד הכלים, ובחינת מלכות שלה מצד האורות. ונמצא לפי הנ"ל, שרק נקודה זו לבדה יכולה להתתקן בנוקבא בקביעות, להיותה מבחינת כלים דפנים, אבל הט"ת שלה שהם מנקודת החזה ולמטה, הם כולם כלים דאחורים, ואינם יכולים להתקן בקביעות באצילות. וע"כ נבחנת נקודת החזה הזו, לבחינת "נקודה השורשית של הנוקבא" כי אין לנוקבא שורש קבוע באצילות זולת נקודת החזה זו. ומבחינת האורות אשר הז"א נבחן לחג"ת נה"י, נבחנת הנוקבא לעטרת היסוד. (אות ל"ז).

:

      היא המדרגה היותר גרועה שבמלכות, ושורשה כן נמשך מזמן מלכין קדמאין, שיצאו ז"ת דנקודים בפרודא בלתי מקושרות, ונמצא המלכות בפרודא מן היסוד, כי אינה מלבשת את היסוד בסוד עטרה לראש צדיק, אלא העטרה היתה אז בסוד נקודה נפרדת מתחת היסוד.
     אור נקודות: היות כי אור הנקודות הם אור החוזר, לכן עולים תמיד בסוד זרקא. (ש"ה פ"ו ע"ח).

:

עח) נקודה תחת יסוד:
הנקודה שמתחת היסוד, היא שורש המלכות דז"א, הנמצאת תחת ו"ק שלו. ומשם עלתה ונכללה בכל קו אמצעי דז"א, בבחינת נוקבא שבגופו, ואח"כ הנוקבא הנפרדת דז"א, לוקחת כל אותה ההתכללות. (דף תשע"ה ד"ה אחורים)

:

מח) נקודות (ח"ד פ"ג סעיף י"א):
ד' הקומות היוצאות על ידי זווג דהכאה, בשעת הזדככות המסך, נקראות "נקודות" ונקראות או"ח שהן דין.

:

סח) נקודות:
עי' תשובה ס"ו <נקוד האותיות>.

:

הטעמים והנקודות נחלקים לג' חלקים: כי יש בחי' טעמים ונקודות עליונים ע"ג האותיות וכן יש למטה מן האותיות וכן יש באמצעית האותיות (ע"ח ש"ה פ"א). כלומר שהעליונים ה"ס אורות דאוזן נשמה, האמצעים ה"ס אורות דרוח, אור החוטם התחתונים ה"ס אורות דפה נפש.

:

זווג דנקודות הוא חכמה דאבא עם חכמה דאמא. וזווג דאותיות הוא בינה דאבא עם בינה דאמא.

:

      קמץ, פתח, צירי, סגול, שבא, חיריק, שורוק, מלאפום.
     
קמץ: הא"ס כתר, בסו"ה וקמץ הכהן משם מלא קמצו מסולתה ומשמנה.
      סולת: מלשון שאולת. שמן הוא השם המופיע ע"י הסולת, וה"ס הראש הכולל כל האורות שמתחתיו, וע"כ האורות שמה בתכלית מילואם אלא שמקובלים בסוד כף, וז"ס וימלא כפו, אין הכתר מקמץ אלא רק החכמה וז"ס נקודה שחורה.
      פתח: הא"ס חכמה, בסו"ה בחכמה פותח שערים ובסוד שאו שערים ראשיכם וזה השער לה'. ודע שלא פתח החכמה, אלא הקימוץ דכתר, בדומה להמקמץ כפו ואח"כ פשט אותה ונראה בעין כל הטוב המקומץ וגנוז בהכף. ותבין כף נק' בעת סגירתה וקמיצתה, יד נקי בעת פתיחה. באופן שלא יתכן לומר למי פתח ידך ונראה מה שיש בה, אלא פתח כפך ונראה מה שיש בה והבן. וה"ס קו בכל המרחב כזה .
      צירי: ה"ס הבינה, בסוד מחליף את הזמנים, כי סוד שבת קודש היתה בסוד פתח גדול ובסוד תכלית שמים וארץ שנתקדשו כל הזמנים ואורו ית' מילא כל החלל, ואחרי כן יצאה הבינה (כל"א) וחידשה עוד הפעם את הזמנים והעתים בסו"ה ואל יבוא בכל עת אל הקודש. וסוד צירי כולל ב' ראשונות כתר וחכמה, כי הבינה בעת אצילותה היתה אב"א עם החכמה, וע"כ המשיכה אור הכתר לבחי' ימין ואור החכמה לבחי' שמאל, ולא עוד אלא שנתמעט אור החכמה מחמת עמידתה זו, וע"כ נבחן הצירי שנקודת החכמה הזאת היא חסרה ג"ר ואין בה אלא ו"ק דחכמה בלי ראש, כי הראש שה"ס הכתר אינו שורה עליה ממעל לה כמו שהיתה בסוד קמץ פתח, אלא עומד לימינה בשוה לקומתה עצמה ואין הכתר משמש לה לבחי' ראש. גם דע שבחי' חכמה כזו נק' בשם אור הבינה, באופן שיש להבחין בצירי זה רק כתר ובינה בחסרון חכמה, כי ו"ק דחכמה לבינה תחשב והבן.
      סגול: הוא שם החסד, ונודע שהחסד כולל ג"ר דהיינו כח"ב, וע"כ יש בה ג' נקודת, כי אחר שיצא הת"ת ביום ד' בסוד ב' מאורות הגדולים חמה ולבנה, ושניהם שמשו בכתר אחד להבינה שה"ס צירי. כלומר, שהמשיכו את הראש להחכמה העומדת בשמאל, וע"כ ירדה הבינה שהיתה שם מקודם ולקחה מקומה מתחתיהם, כזה: כתר-בינה- חכמה. אמנם צירי במקומה עומדת כי אין העדר ושינוי ברוחני אלא הוספה בעלמא יש כאן.
      ולפיכך, כל השלימות הזה שיצא מחמת מאורות הגדולים בסוד סגול כנ"ל, הרי הם אור הת"ת ומלכות, ונמצא ע"כ מצב הנקודות כזה'' :,
      וטעם של נקודת שבא: שיצא אחר הסגול. הוא מחמת גילוי החכמה בגבורה קדושה. (בסוד אחימן) כי אחר שהת"ת המשיך אור החכמה והג"ר אל הבינה בסוד סגול כנ"ל, התגבר עוד להמשיך מצב הכתר וחכמה כמו שהיו בסוד קמץ פתח, אשר אז היו בזה תחת זה שכתר עמד ממעל להחכמה, אלא שנתמעטה בהרכנת ראש ע"י הבינה שהעמידה הכו"ח זה אצל זה בסוד צירי כנ"ל, אשר ע"כ עתה אחר התיקון דאור הת"ת לגדלות החכמה בסוד סגול, התגבר עוד להעמידם זה למעלה מזה, כתר חכמה שה"ס שבא, ונק' שבא מלשון שב, ששב לקדמותו כדי לתקן את הסיתום (דאחימן). והחזיר את הכתר וחכמה במצב זה על זה שהכתר ישמש ראש גמור להחכמה.
      ואז יצאה חולם: שה"ס ת"ת עצמו, בסוד בריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. פי' כמ"ש לעיל שהיה הת"ת פועל בסוד השוא להעמיד הכתר לראש לחכמה, ופעולה זו הוא מתחת לאותיות שה"ס יום חמישי האחרון לה' בחי', שה"ס קצה הארץ, וע"י העלה האור משם עד הקצה העליון הנק' קצה השמים, וע"כ נק' בריח מל' בריחה להיותו מבריח האור מהקצה אל הקצה, דהיינו ממעל לאותיות ונק' נקודה יחידה הזאת בשם חולם, מלשון חלום שפי' בזוהר שה"ס סתימו דעיינין, דהיינו סתימו דחכמה, דעינים ה"ס חכמה וה"ס זרקא דזרקין לה לא"ס, וע"כ אשתארת המלכות בלי נקודה, ואע"פ דהמלכות עצמה אין לה שום ענין לכאן להיותה מבחי' יום רביעי והאי נקודה דחולם דהיתה מסוד שבא דיום ה', אכן בסוד מבריח מקצה אל הקצה הגביה האי נקודה תתאה של הסגול וזרקה למעלה ממעל להצירי, שעם זה עלתה בחי' דיום ה' בעינים באותו החכמה שהיא בסוד פתח שנק' שמים, שזסו"ה בדבר ה' שמים נעשו.
      וזה נק' סגולתא דטעמים שלמעלה מאותיות כמו נקודת החולם כי ענין אחד הם, שע"י פעולת הת"ת שבשוא ביום ה' שה"ס בחי"ד. נעתק הכרעת הכתר שבסגול שנמשך מסוד נקודה תתאה שבסגול שה"ס אור ת"ת ומלכות שהמשיכו כתר בינה ובסוד הנ"ל עשה וגרם שתחזור אור הזה למקורו העליון לסוד השמים בסו"ה לעולם דברך נצב בשמים, שז"ס סגולתא דטעמים שנהפכה מסגול דנקודות כזה '. ' אל.'. וכיון שנתערבו הקצה העליון בקצה התחתון גרם זה אל מיעוט הירח כי המלכות ירדה עוד למטה מיום ה' לסוד לבר מאצילות להבריאה, משום שהכתר אחד שה"ס נקודה תתאה דסגול נתעלה ממעל לצרי, וה"ס באר חפרוה שרים, כי ט"ר שלה נפלו לבריאה ורק רשימו נשאר באצילות במקומה ביום רביעי, ורשימו זו לא זזה ממקומה. וכאן נק' ירח: מלשון והריחו ביראת ה', בסו"ה לריח שמניר טובים, כי הריח הזה שהירח קבלה מיום ה' בחי"ד גרם לעשיית שם, בסו"ה ויעש דוד שם, בסוד גורעין ומוסיפין ודורשין, דאח"כ אגלאי מלתא למפרע בסוד ונסתרה והיא לא נטמאה ונקתה וכו', ואז נק' לבנה: ע"ש הטהרה שנגלה בה וע"כ נק' שם שמים. אכן פעולה זו נעשה ע"י מלאכות רבות, כי אחר שהת"ת הבריח הנקודה למעלה מאותיות בסוד החולם, הנה אח"כ ירד למקומו למטה מרקיע ונטל עמו הירח דהרשימו שנשארה ביום ד', ותיקן ב' נקודות חיריק שורוק, דהיינו קיבוץ. חיריק ה"ס נצח, בסוד נצח לקרנא, אלא בסוד אך ריק, אין בו אור, בסו"ה כרוה נדיבי עם מלשון קרוה וקרירות, כי בעת ששמשו בכתר אחד היה אור יקרות וקפאון, והוא חורין וריקן.
      חיריק: וחיר' מלשון חירות, רק, מלשון ריקות. וע"כ עמד אותו לימין משום שתפקידו לשמור על נקודה תתאה דסגול שלא תתהפך לסגולתא כנ"ל, עש"ה. ואח"כ הוציא הנקודה שנק' קבוץ או שורוק שהיא שלשה נקודות בארך \ והיא נק' קבוץ משום שנתקבצו שם סוד מדה"ד ומדה"ר כאחד, כי ב' נקודות עליונות דהקבוץ ה"ס שבא, ששם סוד בחי"ד שביום ה' שה"ס דינא קשיא, וחיבר אליה יחד גם בחי' נקודה א' דנצח דהיינו החיריק הנ"ל, שה"ס רשימו דירח דיום ד'. ונקודה זו נק' הוד.
      הוד ולא דוה: ותמצא ע"כ באותיות הוד אותיות דוה בהיפך אתוון. והענין כמ"ש שסוד נקודת הוד הוא ג' נקודות שו"א, שה"ס ה' למעלה וחיריק מסוד יום ד' למטה, וכשהם בסדר הזה נמצאים האותיות מסודרים ג"כ בסדר זה, אשר אות ה' למעלה (ה"ת בעינים) ו' שה"ס האור המושפע אחר גילוי השבא הוא באמצעיתא, ולבסוף ד' שה"ס רשימו דמאור מיום ד', וע"כ נמצא סיפא דקיבוץ שה"ס ד' ראויה לזווג ומקבלת עליה זכר בסוד השם לבנה כנ"ל שחזרה לאצילות, ואע"פ דרישא, בפרודא להיותה בסוד ה' ושבא כנ"ל, אמנם הכל הולך בתר החתום, וכן דרך הקדושה דרישא בפרודא וסיפא בחיבורא שזסו"ה וכנפיהם פרודות מלמעלה, להיותם צריכים לכסות פניהם בסוד בשתים יכסה פניו, משא"כ אם מתהפך הסדר שמתחילה בראש ישמש החיריק שה"ס ד' ולבסוף ישמש השבא שה"ס ה', אז כשהו' נמשכת באמצע אז גילתה את מקורה, והדם הבא מהמקור (בחי"ד) טמא ומטמא ומדאיבה מאד, בסו"ה והדוה בנידתה.
      שרי ביחודא וסיים בפרודא: שה"ס מעשה הנחש והס"א, דשרי ביחודא בנקודה דחיריק שה"ס עטיא דנחש שאמר לא מות תמותון ודחף אותה לנגוע בעצה"ד מבחי' עליונה דקיבוץ שהעמיד שם את נקודה דחיריק, ואח"כ סיים בפרודא שלקחה מפריה שבסוד שבא ותאכל שה"ס ותתן לאשה עמה, כי אדם היה בסוד שבא בפעולה הנוהג בת"ת, כדי להאציל נקודה דחולם (עי' לעיל).
      וז"ס איהו בנצח ואיהי בהוד שמתחילה יצאו שניהם כאחת בסוד דו פרצופים והיו שניהם בהוד, שהוא היה בסוד החולם שממעל לאותיות, ונמשך להאיר בספי' הוד בסוד דו פרצופין: כי החולם להיותו ממקום גבוה, לא היה יכול להשפיע לתחתון בטרם שנגלה ה' דהוד, ונשארה משום זה ד' דהוד שה"ס רשימו דירח עצמה בלי שום אור, דלית לה מגרמה ולא מידי. וע"כ תיכף כשקבלה צורת השבא שה"ס ה', נמשך החולם אליה בסוד ו' והשפיע להד' דהוד, שז"ס ונתת מהודך עליו, כי מילא אותה מאורו אלא שהיתה בסוד אחורים ושמאל, אכן אחוריהם ביתה כי האור דיום ו' מילא וכיסה את השוא ולא נראה החוצה אלא סוד ד', שה"ס פניהם כלפי חוץ, והיו שניהם משמשים עם כותל אחד: והיינו ד' דהוד, וה' היתה טמונה וגנוזי מלגאו, ובשביל זה גם נו"ה מלך אחד: כי לא ניכר שום הפרש בין חיריק לקיבוץ, מאחר דסוד ה' דהוד נגנזה ולא נראה החוצה, נמצא אין חילוק מנצח להוד ולא כלום.
      סגול ע"ס בצורת סגול: ע"ע ג' קווין.

:

ט' נקודות הם: קמץ פתח צירי חולם סגול שבא חיריק קובוץ שורוק. וה"ס סדר ב' של ע"ס דרת"ס ע"פ תיקון קוים, המכונים חב"ד חג"ת נה"י. (ע"ע ע"ס. ע"ע נקודות קמץ פתח) ב' הקוין ימין ושמאל שבראש מכונים קמץ פתח, וקו מכריע מכונה חולם. ב' הקוין ימין ושמאל שבתוך מכונים סגול ושבא, והמכריע מכונה שורוק, וב' הקוין ימין ושמאל שבסוף מכונה חיריק קובוץ, והמכריע ה"ס המלכות בלי נקודה, (והטעם עי' בפמ"ס דף פ"ח ד"ה והענין), ונק' נקודות ע"ש המסכים שנתחדשו כמו ע"ד יש"א, שהמסכים נק' תמיד בשם נקודה משום שמקבלים כח מנקודת הצמצום לסוד זווג דהכאה.

:

      הוא פרצוף תחתון ושני לפרצוף הטעמים, מכונים ג"כ טבת"א.
      ועיקר שם נקודות יורה על פרצוף האמצעי בין מאציל לנאצל שנתחדש בצמצום ב', אשר ג' פרצופין רת"ס או ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן נתחלקו על ו"ב פרצופון, והוא משום דכל מדרגה נחלקה לארבע שהם פו"ח גו"ע ואח"פ, כמ"ש בפמ"ס דף קיז ע"ש. שהפנימי ה"ס הזכר והחוצון ה"ס הנוק', וכל אחד מהם נחלק לגו"ע ואח"פ.
      ולפיכך, בחי' הטעמים נשארו רק בג"ע דכל מדרגה כי הטעמום ה"ס הראש, ובחי' הנקודות קבלו האח"פ דכל מדרגה להיות המסך כבר ממעל להם בנקבי עינים שהוא בחי' גופא ולא ראש. וכיון שכבר יש בהם העביות של המסך ע"כ מכונים בשם נקודות, כי המסך מכונה בכ"מ בשם נקודה, כי קשיות דנקודת הצמצום רכוב עלון. שזהו כל שבחו לזווגים כנודע.
      באופן שב' פרצופון תחתונום דכתר הנק' אריך ונוק'. מכונים בשם נקודות דכתר. וב' פרצופון תחתונום רע"ב, דהיינו אח"פ דראש ע"ב שיצאו לחוץ, מכונום בשם נקודות רע"ב, וב' פרצופין התחתונום רס"ג, דהינו אח"פ דראש ס"ג שיצא לחוץ, מכונים בשם נקודות דס"ג וכו' (עי' בפמ"ס צ"א)

:

מפני שז"א אינו אלא ט"ס כמנין א"ח (דאחד), והמלכות אין בה נקודה כי היא בחי' נפש, (כלומר שאין בה זווג דהכאה כנודע).

:

יז) נקודות עליונות:
עי' תשובה ז' (חולם).

:

יח) נקודות שמתחת לאותיות:
עי' תשובה ז' (חולם). כי ג' הארות שמשו בנקודים: הבל הטבור. והבל היסוד. והבל דצפורני רגלים. והבל טבור הוא בחינת הנקודות שממעל לאותיות, דהיינו חולם. והבל היסוד הוא בחינת הנקודות שבתוך האותיות, שהוא מלאפום. והבל דצפורני רגלים, הם בחינות הנקודות שמתחת לאותיות. (דף ת"כ אות כ"ח. ובאו"פ שם ד"ה ויפוזו, דף תל"ה ד"ה עליונות)

:

הוא פרצוף ב"ן דא"ק, דהיינו התפ"ב דפה דס"ג דא"ק ששם היה צמצום ב' הנודע, ונק' נקודים משום שתחילת יציאתם של הע"ס ההם היו רק בחי' המסכים שבמלכיות המיוחס להע"ס ההם. והמסכים מכונים בשם נקודות משום שכח הצמצום דנקודת הצמצום רכיב עליהם, שזה כל מעלתם והכנתם לזווג להעלות או"ח כנודע. (ע"ע או"ח ע"ע אורך לעובי).

:

אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור (הפרסא) מטבור ולמטה, ומאיר בנקודים דרך נקבי העור דרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור (ש"ה פ"א י"ח).

:

      ב' מיני אורות (או"י ואו"ח מאירים בנקודים) אחד ממטה למעלה בפנימיות מהטבור עד העינים (שה"ס ראש דישסו"ת) ומשם יוצא עיקר הארה לצורך נקודים שהוא שם ב"ן נוקבא אבל נעשה מאו"ח כנ"ל וגם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך נקבי העור ומאיר בנקודים מלמטה מטבור דרך נקבי העור ודרך פי הטבור ופי היסוד ונקב האחור.
      כתר נקודים: עיקר הנקודים הם מאורות עינים וכתר לוקח מאור האוזן את האורות והכלים, הנכלל שם (בעינים) חו"ב לוקחים מחו"פ ושיעור מועט מאזן ז"ת לוקחים מעט מחו"פ ואינם לוקחים כלל מאוזן כתר לוקח מהטבור או"א לוקחים מהיסוד ז"ת עם ד' האחוריים דאו"א וישסו"ת לוקחים מיוד אצבעות רגלים בסוד נעץ צפרני רגליו בקרקע (שער ה' פ"א) וצ"ע כאן הרי הזרע יוצא דרך צפרנים למקום בי"ע דפרודא.

:

ויש לו ב' מיני אורות (או"ח ואו"י) א' מלמטה למעלה בפנימיות מהטבור עד העינים ומשם יוצא עיקר ההארה לצורך נקודים שהוא שם ב"ן נוקבא אבל נעשה מאו"ח כנ"ל, ב' גם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור (הפרסא) מטבור ולמטה ומאיר בנקודים וכו'. (ש"ה פ"א ע"ח). פי' כי אור הא' שמכונה או"ח הוא הנמשך מראש דישסו"ת מעינים שלו, אשר רק בחי' נה"י יורדים ממנו לנקודים, כלומר או"ח היורד ממעלה למטה בלי או"י, ואור הב' שמכונה בשם אור ישר הוא הארת יסוד א"ק לצורך הגדלות.

:

צג) מהם נר"ן דחסדים זכרים.
עי' לעיל תשובה ס' <חסדים זכרים>.

:

קפג) מהם נר"ן דפנימיות.
אין בהפרצוף אלא ג' כלים כח"ב שבהם מתלבשים נר"ן, והם הנקראים נר"ן פנימים. ויש בחינת רוח נפש המתלבשים בכלים דזו"ן שהם בשר ועור הנקראים כלים חיצונים, והם נקראים נפש רוח דחיצוניות. עיין לעיל תשובה קפ"ב <נפש רוח דחיצוניות>. (א' תתקפ"ו ד"ה מכאן).

:

      ר"ת נפש רוח נשמה חיה יחידה, שהם ע"ס דאורות המלובשים בכלים דכח"ב זו"נ.
      ובענין הלבשת האורות בכלים יש הפכיות, כי באורות התחתונים נכנסים מתחילה נפש ואח"כ רוח וכו', ובכלים העליונים נגדלים מתחילה. ואם אין שם אלא אור הנפש הרי הוא נכנס בכלי דכתר. ונמצא שבבחי' הכלים נתגדל הכלי דכתר מתחילה ושאר הכלים חו"ב זו"נ עדיין ריקנים מכל אור, אמנם מבחי' האורות הרי הנפש נכנס בהפרצוף ורנח"י עדיין אינם בהפרצוף. ועד"ז בביאת אור הרוח להפרצוף יורד הנפש מן כלי דכתר אל כלי דחכמה ואור הרוח מתלבש בכלי דכתר ואז נתגדלו ב' כלים העליונים שבהפרצוף, דהיינו הכתר והחכמה עם ב' אורות התחתונים רוח נפש.
      וע"כ בשמות הע"ס דאורות אנו קוראים אותם ממטה למעלה, היינו נפש רוח נשמה חיה יחידה שהוא על סדר כניסות לפרצוף. וכשאנו קוראים שמות הע"ס דכלים אנו קוראים אותם ממעלה למטה דהיינו כתר חכמה ביבה ז"א מלכות, והיינו על סדר גדילתם בהפרצוף כאמור. (ועי' בפמ"ס ענף ט').

:

      (ע"ע בריאה יצירה עשיה).
       אור הנפש הוא אור הכולל כל נרנח"י ואע"פ שהוא הקטן שבאורות. והטעם הוא, מפני שכללא היא אשר באורות התחתונים באים מתחילה, נמצא שאור הנפש הוא אור הראשון שבכל פרצוף, ולפיכך מוכרח שיהי' כלול מכל האורות הבאים אחריו. ונק' נפש מלשון נפישה, כי טעמו כמו מנוחה אחר טורח מרובה, וכמו האדם הלוחם ומתיגע להשיג איזה דבר עד שמשיגו, והנה כשמשיגו הנה מלבד עיקר הקנין והחפץ המושג הזה נוסף עליו תענוג וקורת רוח מחמת שנפטר מכאן ולהבא ממלחמותיו ומעתה יהיה שרוי במנוחה. ותדע שאור המנוחה הזאת יש לו מחיר חשוב מאד בתוך ערכו של חפץ המושג, והראיה כי ריבוי היגיעה מחשבת את הקנין ביתר שאת, ואותו הקנין שהגיע לו בנקל אינו חשוב אצלו כל כך, כמו שתמצא כמתנות וירושות שאינם חשובים אצל בעליהם כמו המושגים ביגיע כפם, ואע"פ שגוף החפץ שוה הוא בשניהם. אלא מכאן שאור המנוחה מעומס במחיר החפץ המושג, ולפיכך כל פרצוף המשיג איזה בחי' של אור, לו יהי' הבחי' היותר קטנה מ"מ יודע שנפטר מגעגועיו, כי ברוחניות התופס מקצתו כתופס כולו כמו בדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולפיכך הכרח הוא שאור הנפש מושג בראשונה בהפרצוף.
       רוח: אור הרוח כולל ב' חלקים, דהיינו ראיה והכאה והוא מלשון ראי-אך, וסודו גבורה, כי ראיה בגי' גבורה, ואך פירושו הכאה במסך המתוקן המעלה ומוריד או"ח בתוך פנימיות הפרצוף, כי בעת שאו"ח מתפשט להפרצוף, הריהו רואה ומביט בפני פרצוף העליון איך הוא מסתכל בהמסך של עצמו דתחתון, ומעלה משם או"ח בסוד הכאת אור הסתכלות בהמסך, ולפיכך מכונה אור הזה בשם ראי ואך: ראה איך שאני מכה בכלי מלכות.
       סוד דו פרצופין : והנה מתחילה היה אור הרוח כלול באור הנפש כמו בדו פרצופין, ואז היה ניכר רק אור הנפש כנ"ל, אלא אח"כ כשאור הנפש נתפשט ונתגדל וכן אור הרוח הכלול בה נתפשט ונתגדל בסוד הברכה ושמירה, אז כמו שנתנסרו זה מזה ונגלה אור הרוח במקום אור הנפש להיותו גדול לאין שיעור על אור הנפש, ולפיכך בטל שם אור הנפש כלפי הרוח כמו נר בפני אבוקה, אלא למטה משם ניכר ובראה היטב, נמצא שאור הנפש יורד ממקומו. והטעם שהרוח יורש מקום נפש הוא בסוד מעולם לא זזה שכיבה ממקומה. ובאמת גם הנפש ישנה בעיקרה במקום שיצאה מתחילה, אלא שאין לה הכר שם כנ"ל, לכן נבחנת למטה דהיינו במקום שהיא נראית וניכרת. וז"ס כלי ב' שנגלה להפרצוף.
       נשמה: ה"ס אור המקורי שבהפרצוף כמו שהגיע מהעליון להתחתון, וגם היא היתה נכללת באור הנפש כנ"ל, אלא טרם שנכשרו הכלים לא היתה מורגשת וניכרת בהפרצופין, וע"כ אחר שנגלה הרוח והכלי שלו שהיתה אז בהרחבה גדולה בהפרצוף, נתגלה אור נשמת חיים בהפרצוף.
       ותדע שאין אור חדש מתגלה בהפרצוף זולת בהקדם כלי חדש. וכתוב ויפח באפיו בשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, והנה מתחיל בנשמה וסיים בנפש. והענין, כי אור הנפש שירד לכלי ב' לא היה יכול לכלכל את הכלי הרחב הזה והיה כמו נפש בלי חיות, ועיקר החיות שבהפרצוף היה צרור בכלי א' בסוד הרוח כנ"ל, וכבר ידעת שגם אור הנשמה היה צרור שם אלא בהעלם גדול כי היה חסר מקום בינה שה"ס אור הנשמה בעצמותה, ונשמה הוא מלשון נשימה ונושם בבחי' רצוא ושוב בסדר גמור, וכלי זה נק' אף או חוטם, וכיון שנגלה הכלי תיכף נתגדל האור כולו בבחי' התנועה לצאת כולו דרך האף וכן לשוב דרך האף, אכן לקשר הוא צריך כדי שלא יפרח כל האויר וימות, וקשר זה נעשה בסגולת אור הנפש אשר נתיישב בהאף בנייחא דרוחא בסוד....

:

מח) נרנח"י (ח"ב הסת"פ פ"ז):

כלים שבעשר ספירות, נקראים כח"ב זו"ן. ואורות שבע"ס, נקראים "נפש רוח נשמה חיה יחידה". וטעם קריאתם מתתא לעילא, דהיינו נרנח"י, ולא מעילא לתתא, דהיינו, יחנר"ן, הוא משום, דסדר כניסת האורות בפרצוף כן הוא, דהיינו מתחילה נפש, ואח"כ רוח וכו', שהוא בהיפך מכלים, ששם נגלה מתחילה כתר, ואח"כ חכמה, וכו', עד מלכות שהיא לבסוף.

:

צד) מהם נשיקין.
זווג ב' פרצופים הפנימים דז"א ודנוקביה, הנקראים קול ודיבור, הוא נבחן לזווג דנשיקין שבהם. (אות קע"ח).

:

       ובהיתמור תבין בפשיטות סוד הנשיקין. דהיינו ההארות המקובלות מהעליון לתחתון בטרם שהעליון נתפשט לגוף התחתון. (בסוד או"ח היורד) שנבחן שעדיין לא נאצלו יותר רק ב' ראשים, וההארות מושפעות ומקובלות בסוד המלכות דראש הנק' שפה. וכיון שאו"א כבר נמצאים בסוד התכללות כנ"ל, א"כ ההארות יוצאות משפתים דעליון לשפתים דתחתון שהמה בחי' נשיקין ודאי.
      זווג רוחא ברוחא: נק' כן משום שבראשים עדיין אין כלים, שכל ראש סודו כתר, דהינו בטרם ירידת העליון להתלבש בהתחתון, וגם התחתון הוא נבחן עדיין בסוד ההבל בטרם צאתו לחוץ ונודע שאין כלים זולת מסוד ההבלים היוצאים לחוץ.
      חיבוק הימין: וצריך שתדע שימין ושמאל דראש הפכים המה לימין ושמאל דגופא. ותבינהו בהתחתון שה"ס הבלים הנבחנים בשתים, הא' הם ההבלים בטרם צאתן לחוץ שמשם נמשך סוד הברכה. ובחי' הב' הם ההבלים אחר צאתם לחוץ שמשם נמשך סוד בכורה והקדושה. ובראש ה"ס גילוי הברכה, וע"כ ההבלים בטרם צאתן לחוץ הממשיכים את הברכה המה הימין. והבלים אחר שיצאו לחוץ המה סוד השמאל בסו"ה ואלה יעמדו על הקללה.
      יו"ש דגופא הפכים ליו"ש דרישא: משא"כ בגופא אחר שקיבל האו"ח היורד ומתלבש בהכלים. ונודע אשר כלים באים מהבלים שיוצאים מהגוף דוקא, והמה הם הממשיכין את האור של ראש לתוכם. וע"כ נבחנים המה לסוד הימין: כי מחמתם בא הגדלות להפרצוף והבכורה והקדושה. ולפיכך ההבלים אחר שיצאו מהגוף המה העיקרים, והימין וההבלים בטרם שיצאו מהגוף שהמשיכו רק בחי' אור הקטנות אל הפרצוף נבחנים לבחי' השמאל דגופא.
      ונמצא ימין דראש משפיע לשמאל דגופא: ששם בחי' הבל בטרם שיצאו לחוץ המקבלים בחי' הברכה בלבד.
      שמאל דראש משפיע לימין דגופא: ששם בחי' הבלים אחר צאתו מהגוף המקבל אורות דגדלות והבכורה והקדושה. ונתבאר לעיל שבסוד או"א באים עליון ותחתון בהתכללות זמ"ז, ונבחן בעליון ראש וגוף וגם בתחתון ראש וגוף, וע"כ בשעה שהעליון משפיע סוד הגדלות להתחתון ה"ס חיבוק הימין המעורר אהבה וחימום לסוד זווג: כי אין מציאות זווג אלא בגדלות, וע"כ בהכרח לימין דגוף צריכים, שאז ראויים לזווג באור החיה.
      נשמה רוח נפש: והמה ג"כ סוד רת"ס דמקוה, שנשיקין נמשכים מראש משכן הנשמה, והחיבוק נמשך מתוך מקוה משכן הרוח. חיה והזווג נמשך מסוף דמקוה מכל"א ששם משכן הנפש חיה.

:

     נמשך בסוד נשמה רוח נפש. כי אורות דראש מושפעים ג"כ בדרך זו"נ המכונים או"א, וכל השפעה הוא בדבר היותר עב בהעליון, וה"ס מלכות (ההנהגה או המלאכה) דעליון, ונק' שפה (סוף) דעליון. וכל הקבלות מקובלים בדבר היותר זך מהתחתון, ונק' שפה תתאה שהיא באמת רישא דגופא, כי לחי התחתון שייך לגוף.
      שפתייםעצוב*) ונודע שהעליון ביחס התחתון הוא ביחס של ראש לגוף, אלא בבחי' או"א נמצאים העליון והתחתון נכללים זה בזה, ואנו מיחסים גם גוף העליון דהיינו בחי' מה שהוא ירד ונתלבש בגוף התחתון נק' גוף דעליון.
      (*)הגהה וז"ס רואה מסוף העולם עד סופו שה"ס ב' שפות אלו .
      ועד"ז אותה ההארה שהתחתון (בעל הגוף) מקבל בעת שהעליון (בעל הראש) עדיין לא נתפשט לגוף התחתון, הוא נבחן לבחי' ראש דתחתון: וז"ס התכללותם של עליון ותחתון ונבחן משום זה ראש וגוף בעליון וכן ראש וגוף בתחתון. ומשום התכללות האמור נבחן ג"כ ב' שפות לעליון וכן לתחתון כי אחר שנבחן גם בחי' גוף לעליון כנ"ל, א"כ נבחן ג"כ להעליון (בעל שפה עילאה) שיש לו בחי' שפה תתאה ולחי התחתון. כלומר, בחי' רישא דגופא שלו שהוא דבר הזך ביותר מכל בחי' גופא דעליון, ונבחן ג"כ בחי' שפה עילאה להתחתון (בעל השפה תתאה). כלומר, דבר היותר עב מבחי' הארות הראש דתחתון.
      וז"ס ד' רוחין דאהבה, זו"ן דזכר זו"נ דנקבה: כי ראש דעליון ה"ס אור הזכר דזכר, וגוף העליון ה"ס אור נקבה דזכר, וראש התחתון ה"ס זכר דנקבה, וגוף התחתון ה"ס נקבה דנקבה. ועד"ז השפתים, ששפה עילאה דעליון ה"ס זכר דזכר ושפה תתאה דהעליון ה"ס נוק' דזכר, ושפה עילאה דהתחתון ה"ס זכר דהנקבה ושפה תתאה דהתחתון ה"ס נקבה דנקבה.

:

לט) נשירת אברים:
פירושו, כמו שבירת הכלים, שהיא הנפילה לקליפות, אלא בפרצופים נקראת שביה"כ, ובנשמות נקראת נשירת אברים. (תרע"ט אות פ"ח)

:

קפד) מהי נשירת אברים דאדה"ר.
מקודם החטא היה לו לאדה"ר נר"ן דאצילות, ולאחר החטא נשרו כל אברי נשמתו, ולא נשאר בו כי אם אור הנפש בכלים דכתרים. עי' לעיל תשובה מ"ג <ג' בחינות דנשמות באדה"ר>. (אות קי"ט).

:

מט) נשמה (ח"ב פ"ב או"פ ו'):

האור המתלבש בכלי דבינה, נקרא בשם "נשמה". ונקרא כן, מלשון נשימה, להיות נשמה בחינת מקור לז"א שהוא בחינת אור רוח, הנושם משם חיותו, על דרך עליה וירידה, בסו"ה והחיות רצוא ושוב, ומלשון הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, והבן.

:

עב) נשמה (ח"ג פ"ט אות י'):
היא אור הבינה, אמנם בהתחלקות הע"ס מבחינת: שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל, נקרא אור החכמה בשם "נשמה" והבינה בשם גוף, שמבחינה זאת אין בפרצוף יותר מג' אורות נר"ן, כי חיה ויחידה נעשו למקיפים.

:
האור המלובש בכלי דבינה שבפרצוף נק' בשם נשמה. כי ע"ס דאורות מכובים נרנח"י וע"ס דכלים מכונים כח"ב זו"נ, (ע"ע נרנח"י). וזה אמור רק אם כבר יש ג' מדרגות שם.
:

הנשמה יש לה בחי' ראש וגוף, כי קצת מהנשמה מתפשט בראש האדם וקצתו האחרון היותר עב מתפשט בגופו של האדם. (ש"ד פ"ב). ועד"ז תבין בנר"ן שבפרצופין העליונים שנבחנים על ראש וגוף. (שם).

:

רוח הוא נקודות וגם הם נקבות כי הם או"ח, והטעמים הם נשמה זכר (ע"ע פב"פ) (ע"ח ש"ה פ"ו).

:

קפה) מהי נשמה דבי"ע היא אלהיות.
כבר נתבאר שיש נר"ן פנימים ונפש רוח דחיצוניות. ואלו דנר"ן פנימים נחשבים לבחינת נשמה דבי"ע, ומהם נולדים נר"ן דצדיקים שהם בחינת אלקיות. והנ"ר דחיצוניות עליהם נאמר משם יפרד, כי כל הנולד מהם הם בחינת חיצוניות בי"ע, שהם נפרדין ואינם אלקיות, דהיינו המלאכים ורקיעים והיכלות וכו'.
וטעם הדבר, כי האורות מבררים הכלים: ואור הנפש מברר כלי דכתר, ומתלבש בו. וכשאור הרוח מברר כלי דחכמה אז יורד הנפש לכלי דחכמה והרוח מתלבש בכלי דכתר. ואור הנשמה מברר כלי דבינה, ואז יורד הנפש לכלי דבינה והרוח לכלי דחכמה והנשמה מתלבשת בכלי דכתר.
והנה אור החיה צריך לברר הכלי דז"א הנקרא בשר, ואז היה יורד הנפש לכלי דז"א והרוח לכלי דבינה, והנשמה לכלי דחכמה, והחיה היה מתלבשת בכלי דכתר. וכן אור היחידה צריך לברר הכלי דמלכות, ואז היה יורד הנפש לכלי דמלכות, והרוח לכלי דז"א, והנשמה לכלי דבינה, והחיה לכלי דחכמה ואור היחידה היתה מתלבשת בכלי דכתר.
אמנם מטעם הגניזו דאו"א הפנימים והגניזו של המלכות ברדל"א, אין האורות דחיה יחידה יוצאים כי אם בו"ק שלהם, והמה חסרי השלימות, וע"כ אינם יכולים לברר ב' הכלים עור ובשר שיהיו יכולים להתלבש אורות פנימים, וע"כ אין הנפש רוח יכולים לירד מהכלי דחכמה בינה ולהתלבש בכלים דז"א ומלכות הנקראים בשר ועור, והמה מוכרחין להתלבש בהכלים דחכמה ובינה, ולכן גם אור הנשמה מוכרח להשאר בכלי דכתר, ונמצא שאין כלי לחיה יחידה שיוכלו להתלבש בהם, ומוכרחים להתלבש תוך אור הנשמה. וכל זה הוא בעולם אצילות.
אמנם בעולם הבריאה, שהאורות דחיה יחידה חסרים שם לגמרי, להיותם נמצאים מתחת הפרסא המסיימת האצילות אלא רק שמקבלים הארת חיה יחידה מן פרצופי האחור דהנוקבא דז"א, שירדה שם בעת מיעוט הירח, כנודע. וע"כ אין מתבררים מהכלים דעור ובשר אלא שיעור קלוש מאד, כי שיעור האורות דחיה יחידה המבררת אותם הם רק בחינת אורות דאחורים. ולפיכך תולדותיהם היוצא מאלו הכלים החיצונים דבריאה הם פירודא ואינם אלהיות. (א' תתק"פ ד"ה הל'. וא' תתקפ"ד ד"ה הכלים).

:

עט) נשמות אנשים זכרים:
נשמות הנוצרות מהגבורות הבאות עם המ"ד מז"א, הן נשמות אנשים זכרים. (אות מ"ב)

:

קא) מהן נשמות חדשות.
יש ב' בחינות נשמות חדשות: א' הן חדשות ממש, הנמשכות מחכמה דאו"י, ואלו אינן באות כלל בעולם התיקון, בסוד הגנן דלא נחית לגנתא מזמן הנקודים ואילך ויש בחינת התחדשות הנשמות, הבאים מבחינת חכמה דל"ב נתיבות, הנבחנת לבחינת בינה שהיתה כלולה בחכמה, שאין זה חדש ממש, כי כבר היתה כלולה בחכמה, והבן. עי' לעיל. בתשובה ט"ז <בינה שהיתה כלולה בחכמה>.

:

קב) מהן נשמות חדשות אב"א.
נתבאר לעיל בתשובה הסמוכה <נשמות חדשות>


עמוד: (קודם)   1  ...  13  14  15  16  17  18  19  20  21  22  ...  26  (הלאה)
  הכל