מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)
על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):
למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס
ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | הכל
שם פרטי (עולה) מאוחסן כרגע מיין לפי: שם משפחה | שם פרטי

ה"ח כח"ב חו"ג: |
ה"פ:כל הנבראים יצאו בבחי' ה' פרצופין הן באצילות והן בבי"ע. וז"ס ה' זעירא דהבראם דהיינו שכולם יצאו ממלכות א"ק אחר שנתמעטה ויצאה והיתה לראש להם. (ש"ג פ"ב ע"ח). |
ה"פ:נק' געסמ"ב, שורשם נמשך מסוד הזדככות המסך דבחי"ד עד השורש (ע"ע הזדככות), שהולך ומזדכך על סדר מדרגה ובהיותו על שלימותו נק' גלגלתא, וכשמזדכך לבחי"ג נק' ע"ב, ובבחי"ב נק' ס"ג, ובבחי"א נק' מ"ה וב"ן או זו"ן. (ע"ע מלבוש ע"ע פרצוף). |
ה"פ אור דמע"ב:לב) ה"פ אור דמע"ב: |
ה"פ דגדלות: דהיינו בביאת אורותיהם המיוחס להם בסוד הזווג על המסכים שנזדככו, שאז נבחנים על שיעור האור שיש להם, שבהם האורות הקטנים באים מתחילה בפרצוף. |
ה"פ דין דאדנ"י:לג) ה"פ דין דאדנ"י: |
ה"פ דקטנות: כלומר בטרם ביאת מילוא אורותיהם אז נבחנים בקצרות הכלים זה יותר מזה, כי בחי"ד מסתיימת בנקודה דעוה"ז שהיא נקודה אמצעית דצמצום א', ובחי"ג מסתיימת בטבור שלו ובחי"ב בחזה ובחי"א בפה דראש. כלומר שכל אחד נתמעט ונחסר לו בחי' נה"י דעליון שלו. |
ה"פ דקליפה:סג) מהם ה"פ דקליפה. |
ה"פ כפולים:מנקודים ואילך נוהג בכל פרצוף ב' פעמים ה"פ כפולים, דהיינו ה"פ דשורש א' עד הטבור וה"פ דשורש ב' מטבור ולמטה ונק' עליון ותחתון. ועד"ז ה"פ כפולים בפנימי וחיצוני, שה"פ החיצונים נק' עבגע"מ שהם ה"פ דשורש א' מלפני הצמצום, וה"פ הפנימים כגון קנה וריאה גופא דע"ב כבד וגידי דם גופא דס"ג וכו'. |
ה"ר דהתפשטות בינה בז"א:מא) מהן ה"ר דהתפשטות בינה בז"א. |
ה"ר מאירים ברחוק:מב) מהן ה"ר מאירים ברחוק. |
ה"ת דהוי"ה:לו) ה"ת דהוי"ה: |
הארה דרך ירידה: |
הארה דרך עליה:(ע"ע הפיכת מים למעלה) אשר בזמן זיכוכו של המסך שמכונה שמתעלה והולך מעביותו בסדר המדרגה עד שמזדכך כולו ועולה לשורשו, הנה זיכוכו של המסך נק' עליה, כי כלפי עצמו נבחן שבעשה יותר חשוב, שהרי אור הזך ודאי יותר חשוב מאור עב. אמנם אור העליון המזדווג עמו בהמשך זמן ההוא, נבחנים אותם ההארות שהם הארות בדרך עליה שהולכים ומתמעטים, וע"כ הם אור אחוריים ודין ואו"ח. |
הארה ולא עיקר:טו) הארה ולא עיקר: |
הארה לבדה:א) הארה לבדה ( דף ש " כ אות ל " ה ): |
הארה להעלות מ"ן:מב) הארה להעלות מ"ן: |
הארה מרחוק:טז) הארה מרחוק (ח"ב פ"א או"פ מ'): ההארה הפועלת בפרצוף, בשעה שאין לו לפרצוף כלי קבלה לאור ההוא, נקראת בשם "הארה מרחוק", שהמשמעות, אשר יש מרחק ושינוי רב, בין האור, ובין כלים של הפרצוף המיוחסים לאותו אור, אשר ע"כ אין הכלים מוכשרים לקבל האור ההוא ולהלבישו, אלא מקבלים ממנו הארה מרחוק. |
הארת ה"ר ממעלה למטה:לא) מהן הארת ה"ר ממעלה למטה. |
הארת הגבורות:לג) הארת הגבורות: |
הארת מצח דא"ק:סא) מהי הארת מצח דא"ק. |
הבדלה:כח) הבדלה (ח"ג פי"ב אות ד'): |
הבדלה: |
הבדלה: ה"ס סוף וסיום דכל בחי' רוחנית, כי סיום רוחני פירושו שינוי ניכר בין אור הקדום להבא מאחריו, כי דבר גשמי נחתך ונבדל אחד ממשנהו ע"י ריחוק במקום, ודבר רוחני נבדל אחד ממשנהו ע"י' שינוי צורה, ונמצא שבחי' שינוי צורה ה"ס מקום החתך ושם נק' ג"כ מסך המבדיל או רקיע המבדיל, כי שינוי הצורה מבדיל בין הרוחניים. ובזה תבין סו"ה ויעש אלקים את הרקיע ויהי מבדיל בין מים למים, להיותו בחי' סוף וסיום על מים העליונים כמו עור המסיים לפרצוף גשמי. |
הבחן מבינה לת"ת: כבר נתבאר לעיל אשר הבינה במקומה ה"ס ג' נקודות שורוק או קיבוץ, שה"ס מסך מעלה או"ח ממטה למעלה שהמסך הזה נק' קיבוץ והכו"ח שממשכת ה"ס צירי דהיינו חו"ג, אכן ת"ת ה"ס גדלות לבינה כי הוא עולה בסוד אומ"צ ומכריע על הצירי בסוד ^ סגולתא דטעמים, ושם למעלה נק' דעת: ומה שנמשך ממנו למטה נק' ת"ת וע"כ ה"ס בריח התיכון וכ"ז הוא מכח הנצח דיום ד'. |
הבטה:א) הבטה ( דף ש " ד אות ט " ו ובאו " פ ד " ה חלקים ) : |
הבטת פנים:כח) הבטת פנים: |
הבל:כט) הבל (ח"ג פי"א אות ד'): |
הבל:טז) הבל: |
הבל: בע"ח ש"ד פ"א בדרוש הר' גדלי' משמע שהבל ה"ס או"פ והסתכלות ה"ס או"מ. |
הבל: ג' הבלים הם היוצאים מג' ספירות דאור ישר שבראש הנק' אח"פ, דהיינו בינה ז"א ומלכות. |
הבל אח"פ:בכל המקומות שיש שם נקב למסך (ע"ע נקבים, נקב) יוצא דרך שם מן אור החיים שבפרצוף כעין הבל לחוץ מהפרצוף, ואע"פ שמדומה לעין הגשמי אשר הבל זה נתבטל ומתערב עם אויר העולם ואינו עולה בחשבון כלל, אכן אינו כן אלא סופו לחזור ולהתקבץ בהפרצוף או לעשות פעולות בסוד קול ודבור. (ע"ע קול ודיבור, וע"ע הסתכלות). |
הבל דגרמי:כא) הבל דגרמי: |
הבל דגרמי:ה"ס ש"ך ניצוצין דנפקי מחכמה דהיינו אבא, וכמו שהזריע אבא הטפה (שה"ס האותיות ורמ"ח אברים) יצא החומר עם הבל דגרמי משותף יחד, וע"כ לעולם אין נפרדין זה מזה אפילו לאחר מיתה, אמנם הנפש באה אח"כ מאמא וחופפת על הבלי דגרמי לכן גם לאחר מיתה חופפת על העצמות ולא בתוכם ממש כמו הבל דגרמי. |
הבל הבלים:ה"ס הבל היוצא דרך הפה ששם מקום הקבוץ דכל הבלים שבראש (ע"ע הבל). |
הבל היוצא:ל) הבל היוצא (שם): |
הבל היוצא: ובאמור תבין ענין ההבלים היוצאים מנקבי אח"פ, כי הפקידה דעליון שמזכיר לו את אורותיו השורשיים שנק' הכאה, הנה הכאה זו מעלה הבל מאותם הנמקות אשר מאירים בגדלות מרובה בשורשיהם, שזה מלשון מהבל(*) כלומר שדרכו של הענף בעת שנפקד ונזהר להתחקות ולעשות כשורשו ולהעלות אור דרך אותם הנקודות כבשורש, אכן גם אותו אור שמעלה יהיה גם מועט שבמועט אינו יכול להחזיק מעמד בפנימית הספירה כי צר הוא המקום החשוך שהענף נמצא בו, וע"כ מוכרח גם אור מועט ההוא (הנק' הבל ולא אור) לצאת מהכלי לחון דהיינו להסתלק ממנו, באופן שפקידה וזכירה דעליון ה"ס הכאה, ואור המועט מאוד שמעלה בהתחתון מכח הפקידה נק' הבל. |
הבל היוצא: עי' פמ"ס ענף א' אשר כל ענין ד' בחי' הנודעים אינם נבחנים כל אחד ואחד על שם עצמו, כי בג' בחי' הראשונות אין שום עביות לעצמם כלל, וכל ענין ג' הבחנות של חכמה בינה וז"א הם רק בערך שהמה שורשים לבחי"ד, ולפיכך בטרם הגלות הבחי"ד אין בהם הכר של עביות ולא כלום, וע"כ אותם ג' בחי' בעודם בפנים אין שום הבל ניכר בהם רק אחר צאתם לחוץ, כלומר אחר שנתגלה המסך שבכלי מלכות שאור ההסתכלות מכה עליו אז נמשכים החבלים מפנימיות אח"פ לחוץ, וכן אור ההסתכלות עצמו נבחן ברגע זו דהכאה שיוצא מפנים לחוץ היות ההכאה דוחה אותו לאחוריו שלא להתפשט בבחי"ד, וא"כ נעשים שם כל ד' הספירות עינים ואח"פ בבחי' חסרון ג"ר להיותם חסרי סוף בערך העליון שאין לו מסך הזה. |
הבל היוצא אין באור עינים אלא הסתכלות דק הסתכלות לבד:פי' שאר הבלים היוצאים ה"ס אור המסתלק מפנימית הפרצוף ולחוץ בסוד משה, וההסתלקות ההוא מוכן בכל ספי' וספירה מה' הבחינות משורשם, חוץ מבאור עינים שה"ס חכמה ותוך מקוה, כי שמה לא היה זווג דהכאה אלא סוד התפשטות מלמעלה למטה הנק' התפשטות א', משא"כ בכתר בינה ונוק' ששמה שורשים דזווג ההכאה ואפי' שורש ז"א אומ"צ אע"פ שה"ס התפשטות ממעלה למסה משורשו, אמנם שם שלט עליו תיכף כח אמו ועיקר אורו נסתלק דע"כ הוא שורש כל הסתימות, ומ"מ יש להבחין גם בתוך מאה ענין הסתלקות משהו בסופו והוא נק' הסתכלות דק. |
הבל היוצא מחוטם דא"א:לב) מהו הבל היוצא מחוטם דא"א. |
הבל היוצא מפה דא"א:לג) מהו הבל היוצא מפה דא"א. |
הבל הפה: וע"פ שאין שם ב' נקבים ימין ושמאל משום שה"ס בחי"ד החסרה ט"ר בערך העליון (ע"ע גוף מלבוש), כי האו"ח שהיא מעלית למעלה הוא רק בבחי המסך שבה המעכב על האור דפרצוף העליון מלהתפשט בה, ונמצא שהיא עצמה נשארת ריקנית לגמרי מאור העליון, וא"כ אין שייך בפה ערך פנימי ומקיף. ואעי"פ שבסגולת אוי"מ שהיא מעלית ממטה למעלה יש בה כח להתפשט לע"ס דגופא עד למלכות דמלכות עם אור הזכר לזווג דהכאה דהסת"ב כנודע, אמנם זה האור דגופא לא נחשב אור דפרצוף העליון כלל וכלל אלא אור של ראש, כלומר אותה הקומה שאוי"ח שלה הלביש ממטה למעלה. ונתבאר אשר גם האור של ראש הוא חסר ג"ר דאור העליון משום אותה הסבה שהמלכות לא לקחה אורו כנ"ל. גם נתבאר שאור הגוף חסר ג"ר כלפי אור הראש (ע"ע גוף), שהוא משום חסרון סוף דכלים דהיינו מטבור ולמטה, אשר אפי' אותו בחי' אור של ראש אינו מושפע שמה עש"ה. |
הבל הראש:הבלים היוצאים מן הראש יוצאים דרך נקבי שערות, ואין אנו רשאים להתעסק בו ונתחיל לדבר מהבל היוצא מהאזנים (ש"ה פ"א ע"ח). |
הבלי אוזן חוטם ימניים: כבר נתבאר שענין יציאת הבלים מפנים לחוץ מתחיל בסוד הכאת אור הסתכלות עינים על המסך המעכב עליו, שמסבת עיכוב הזה נבחן לחסר ג"ר כלפי העליון שלו שהם כתר וחכמה דעליון, וע"כ אע"פ שהראש נבחן לעצמו בע"ס עד הכתר. |
הבלי אח"פ:הבל ה"ס אור חשוך כי מתוך שחו"ב דראש חיו אב"א בטרם הופעת המסך דבחי"ד בפה דראש ע"כ נק' הבלים, כי האחורים החשיכו שם בין העין להאזן. וז"ס שאור הראיה לא נמשך למטה עם ההבלים אלא שנעשה לאו"א לנר"ן והבן. (וע"ע אח"פ). |
הבלי אח"פ:ה"ס נר"ן, ונבחן בהם ראש וגוף שההבלים שבתוך אח"פ סמוכים במקורם שם בחי' אור עצמות א"ס ב"ה וסוד קשר אמיץ וע"כ הוא ראש, והמתפשט משם ולחוץ ה"ס גוף, (ש"ד פ"ב ע"ח) (ע"ע פה). |
הבלי אח"פ: והנה ההבלים שיצאו לחוץ מהפרצוף המה קדמו להמסך כי על פיהם משוער העביות שבהמסך, כי בחי"ב לא האבידה הרבה הבלים וע"כ עביותה קלושה מכולם שה"ס צלצלי שמע בלבד בלי שום פגם, משא"כ בחי"ג שה"ס הבל החוטם המוציא אור החכמה לחוץ וע"כ אבידתו מרובה וע"כ הבלו יותר גם ומעובה, ובחי"ד שה"ס יציאה מבחי' שכל הנעלם לחוץ דהיינו כתר מלשון כי סר ע"כ אבידת הבליו מרובים מאד והבלים אלו יותר גסים ויותר מורגשים מכולם. |
הבלי אח"פ: הבל חוטם יותר נרגש מהבל אוזן וחבל פה יותר מכלם (ש"ד פ"א). פירוש, משום שה"ס ג' בחי' שהם בחי"ב ובחי"ג ובחי"ד, אשר ודאי כל היותר תחתון הוא יותר עב ונרגש. |
הבלי דגרמי: כי כל פרצוף תחתון בפרצופי א"ק חסר כתר כלפי העליון. והטעם הוא, היות התחתון התפ"ב דעליון הבא אחר הזדככותו של המסך. ונודע שבסוד עליתו לשורשו לפה שחוזר עביותו אליו, מ"מ בחי' אחרונה לעולם אינה חוזרת לו משום שנעלמה רשימתה, (ע"ע ע"ב) וע"כ אין שם אלא ג' בחי', ומסך דבחי"ג יש לו קומת חכמה וחסר כתר. |
הבן בחכמה:לד) הבן בחכמה: |
הגבלה בכח:כא) הגבלה בכח (ח"ג פי"ב סעיף ג'): |
הגבלה בפועל:כב) הגבלה בפועל (ח"ג פי"ב סעיף ג'): |
הגבלת האור:כ) הגבלת האור (ח"ד פ"א סעיף ה') : |
הגדלה:כב) הגדלה: |
הגדלה:מג) הגדלה: |
הגדלה ממשית:מה) הגדלה ממשית: |
הגדלת אברים:מד) הגדלת אברים: |
הגדלת האחורים:לד) מהו הגדלת האחורים. |
הגדלת חצי אחוריים:ל) הגדלת חצי אחוריים: |
ההין:א) ההין ( דף שנ"ג ובאו"פ ד"ה ביודין ): שיעור קומה של בחינת מלכות מכונה בשם הוי"ה דמילוי ההי"ן. |
הוד אחרון:לג) מהו הוד אחרון. |
הוד ראשון:לד) מהו הוד ראשון. |
הוי"ה דבתר כתפוי דא"א:לה) מהו הוי"ה דבתר כתפוי דא"א. |
הוי"ה דמ"ה דאלפין:סב) מהו הוי"ה דמ"ה דאלפין. |
הוי"ה ואהי"ה דיודין:לה) הוי"ה ואהי"ה דיודין: |
הוי"ה מלאה:לא) הוי"ה מלאה (ח"ג פט"ו אות ג'): |
הוי"ה פשוטה:לב) הוי"ה פשוטה (ח"ג פט"ו אות ג') |
הויה בריבוע:יורה שהאורות מתעוררים להסתלק מהתחתונים והולכים ומתמעטים ועולים לשורשם ומאצילם, כזהי י' יה' יהו' י"הו"ה. והוא מדרגה ב' באצילות ההויות והשתלשלותם זה מזה. (כמ"ש בעה"ח ברפ"ח ניצוצין ובפמ"א דף קצ"ז ד"ה ולפיכך). |
הויה צבאות:(שייך לאות יוד ע"ש) |
הויה צבאות: |
הויתו הנצחית וקיומו לעד:היא פירוש המלות של שם הוי"ה להיותו ית' מהוה הויות נצחיות וגם מקיימם לעד, דהיינו מהוה ומציא לאור את המציאות וגם מקיים אותם בפרנסה וכלכלה עד שיגדלו מלוא קומתם, כי אם היה נק' הוה או מהוה היה אפשר לפרשו בבחי' גילוי הויות המציאות לבד ולא היה נכלל בו קיומם של המציאות, אמנם כתיב יוד בתחילתו שמורה לשון גידול וקיום בזמן דהיינו קיום המציאות והספקתם לגדלות. ויהיה הפירוש דשם הויה בב' בחי': א' בחי' גילוי המציאות שה"ע הוה, ובחי' ב' הספקתם בעתיד שה"ע יהיה (עי' היה הוה יהיה). ודע שכל המציאות וקיומם הוא בהתלבשות אורו ית' בהם וע"כ אנו משיגים אותו ית' בשם הויה והבן מאוד. |
הוצאה לאור:(ש"א ע"א) הבריאה נבראה גם מתקימת בבחי' התפשטות והשתלשלות אורו ית' לתחתונים והתלבשות אורו בהם, שז"ס בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, שהאורות הנמשכים ויוצאים מהפה שה"ס מלכות מכונה בשם דיבור, שז"ס בדבר ה' שמים נעשו. ואורות היוצאים מהפה ומוציאים לאור איזו בריה ואח"כ מסתלקים למקורם להפה מכונים בשם רוח, וז"ס וברוח פיו כל צבאם (ע"ע יהו צבאות), ועל שם זה נק' הויות הבריאה בשם הוצאה לאור. |
הוצאת חמה מנרתיקה:לו) מהו הוצאת חמה מנרתיקה . |
הוצאת חמה מנרתיקה:לה) מהי הוצאת חמה מנרתיקה. |
הזדככות: (ע"ע ד' בחי' המסך) (עי' לקמן הזדככות) ותבין זה היטב מהזדככות הראשונה שה"ס במקום הסת"ב דכתר והסת"א דחכמה (ראש מקוה). שענינו פשוט שהמסך נזדכך מכל עביותו עד שלא יוכל לגרום שום הסתלקות אור וממילא אין עוד או"ח, כמו שידעת שהסתלקות האור הוא עצמו האו"ח שלפי רובו של ההסתלקות מרובה האו"ח ולפי מיעוטו של הסתלקות יתמעט האו"ח, ואם ההסתלקות נמנע לגמרי הרי נעדר האו"ח לגמרי. |
הזדככות: הוא התחדשות הכלי דאו"מ, כי מתוך שהכלי מלכות והמסך הראשון גרם להסתלקות דהתפ"א, לפיכך נטל מסך המיוחס לבחי"ג שמתאים לו בדיוק ואינו הפכי לאו"פ כמקודם, כי המסך דבחי"ד ששימש עמו מקודם (דהיינו מסך הכולל במלכות הכוללת המכונה בכל פרצוף פה דראש) היה בסוד איסור קריבה לגמרי כמגש אל תקרב הלום, וא"כ היה ודאי הפכי גמר ומוחלט לתמונת ה' יביט, וכן בדוגמה שניה הנ"ל היה ענין הקרבתו לעולה הפכי' גמורה להנבואה כי ביצחק יקרא לך זרע, משא"כ אח"כ בהתפ"ב דנבואה נמצא שנזדכך, דהיינו שלא אמר לו שחטיהו אלא אמר לו העליהו בלבד, וכיון שהעלה אותו כבר מספיק למדי ומעתה יחיה ויעמיד בנים, באופן שאלו ואלו דהיינו האו"מ והאו"פ דברי אלקים חיימ והאו"מ מלביש היטב את האו"פ ואינו סותר ובוטש אותו עוד. |
הזדככות המסך:יז) הזדככות המסך (ח"ב הסת"פ ע"ד): היא הזדככות העביות שבבחי"ד. להיות קומתו של האו"ח, שהמסך מעלה ומלביש על האור ישר, תלוי במדת גדלה של העביות שבבחי"ד (עי' לעיל אות ב', או"ח), שפירושו גודל השתוקקות שבה, לכן אחר שמדרגה נתמלאה, באור שלה שהמשיכה, מתגבר האו"מ ומזכך את המסך עד איזה שיעור של מדת ההשתוקקות. וזהו מכונה שנזדככה מעביותה שהיתה בה, ונקרא ג"כ בשם "הזדככות המסך". |
הזדככות המסך: שנק' ג"כ ביטוש או"פ באו"מ. זהו ענין הנפלא ביותר בחוקי הפרצופים העליונים, כי אור העליון המלובש בפרצוף והעביות המצויה בהמסך שבו, המה תלויים זה בזה, וגם נדחים זה מזה. כי אין האור יכול להתגלות ולהאחז בהפרצוף, זולת ע"י המסך העב המעלה או"ח בסיבת הקשיות שבו, (ע"ע או"ח). ובהסתלק העביות שבהמסך, כן תיכף מסתלק האור העליון בשיעור הזה, ונמצאים ע"כ תלויים זב"ז, (עש"ה). וכלפי זה טבע אור העליון בשעה שמלובש בהפרצוף, לילך ולטהר ולזכך את המסך מעביותו בסדר המדרגה, עד שמזככו מכל עביותו, ואז אין עוד זווג דהכאה ועליית או"ח, וממילא מסתלק גם האור העליון, להיותו תלוי באו"ח כנ"ל. אמנם לא נשאר כך, אלא אחר הסתלקות אור העליון חוזר העביות ונמשך מאליו על המסך, וכיון שנמשך העביות להמסך, ממילא חוזר ויורד אור העליון לזווג ומתלבש בו, וכיון שמתלבש בו נמצא שחוזר ומזככו להמסך כנ"ל, וכיון שנזדכך המסך מוכרח אור העליון להסתלק כנ"ל, וכן חוזר חלילה. באופן שאור העליון ואו"ח קשורים זב"ז ורדופים זח מזח. (וענין זה נק' ג"כ מטי ולא מטי). והוא השורש והסבה לכל שינוי המצבים של הפרצופין, והעליות בשבתות ומועדים וחול, ולכל מיני עליות וירידות ולכל הגלגולים, (ועי' בפתיחה לעה"ח אות י"ב). |
היה הוה יהיה: |
היכל:לג) היכל (ח"ג פ"ח אות ו') |
היכל:(עי' לעיל היכל) יורה על המקום שבו שורה המלך בקביעות לנצחיות. וז"ס לית אורחא דמלכא לאזדווגא בי לבר מהיכליה, כלומר אם לא באותו המקום שהוא נצחי. ומכאן תשפוט שכל הזוכה לאיזו דבקות אמיתית בהשי"ת זוכה אותה לנצחיות, ע"ד עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד. |
היכל: הוא מלשון הא (לך) כל. ועד"ה הא לך זרע, כי כל הבא אל היכל המלך נותן לו המלך כל אשר לו. כלומר, כל מה שהנברא ראוי לקבל בכל מדרגותיו וגלגוליו המלך נותן לו כל זה תיכף ומיד בבואו אל היכלו, משום שהנותן הוא נצחי ונודע שהנצחי אינו מתפעל ולא כלום מהזמן וגלגוליו, וע"כ כל הטועם מה מהנצחיות נמצא ומוכרח שיקבל כל העתיד להגיע לו תיכף ברגע הראשונה דאי לאו הכי אינו נצחיות. |
היכל המלך: (ע"ע בריאה) תבינהו ממ"ש האריז"ל בסוד עצמות גוף לבוש היכל (ע"ח ש' אבי"ע) שה"ס ד' בחי' הנודעים, ואשר כל העולמות אבי"ע נתקנו רק מסוד נשמה עצמות גוף שה"ס כח"ב, אכן זו"נ נשארו רק בסוד או"מ ולא פנימים כלל, שהמה נתקנו בסוד החיצוניות הנק' לבוש והיכל שאין להם חיבור כלל אל הגוף עכ"ל. |
היכל הנוקבא:לו) מהו היכל הנוקבא. |
היכל עליון:לד) היכל עליון: |
הכאה:לה) הכאה (ח"ג פ"א אות ג'): ובפרק ב' סעיף ג'. ההכאה של אור העליון המגיע עד שם כנ"ל, הכה בפרגוד ההוא, ומכח אותם הי"ס דאצילות שהגיעו עד שם. והכה שם בהאור שלהם פירוש, כי חוק הוא בעולמות העליונים, שכל מדרגה תחתונה הגורמת תוספות אור למדרגה עליונה ממנה, הנה כל אותו שיעור תוספות אור, חוזר ומושפע, לתחתונה שגרמה אותו, ובעניננו ג"כ, מתוך שמסך שעל מלכות דאצילות גרם את האור החוזר לעלות, ולהלביש לכל ט' ספירות דאצילות, ולהעשות כלים אליהם, כנ"ל, באופן, שזולתו לא היה אור א"ס נתפס ומלובש באצילות, כי אין אור מושג בלי כלי, כנודע, והנה מתוך שהמסך גרם לכל אותו תוספות, דהיינו או"ח וע"ס האמורים, לפיכך, מתרחב המסך והכלי מלכות בסבת האו"ח החוזר ויורד אליו ממקום המסך ולמטה, וממשיך לעצמו כל אותם י"ס דאצילות שלמעלה, בדוגמתן ממש. באופן: שמלכות דאצילות לבדה, הולכת ויורדת ומתפשטת לעשר ספירות מינה ובה, כדוגמת ע"ס אצילות, דהיינו מכתר עד מלכות, והן המכונות עשר ספירות של עולם הבריאה. |
הכאה:ה"ס עין הקרב שהקרבה הוא ההכאה שהרי דוחה בזה את האו"י ומחזירו לשורשו. ובזה תבין הכתוב ויך את המצרי וכן רשע למה תכה רעיך והכאת הסלע, וסוד דחז"ל שאמרו בהרמת יד נק' רשע וסוד נטילת ידים. |
הכאה דפיקו:הרוח השורה בלב העושים שם דפיקין (הכאות) כנז' בתי' דס"ט ופ"ט, וכד ייתי רוחא לגבי לבא דתמן נפשא (מלכות וסוד המסך הנק' נפש) אתמר בה קול דודי דופק (ש"ה פ"ה). |
הכאה דפיקו: הקול שבתוכו , ה"ס שם הויה שהוא בחי' הרוח השורה בלב, שה"ס הנקודות העושים בה דפיקו (ש"ה פ"ה ע"ח). |
הכאה שפה אל שפה:מקורו מסוד נבואת משה משורשו, בסו"ה במראה אליו אתודע, ומרא"ה ה"ס הסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סר לראות, כי כל זווגים שבמראות עליונים אפי' זווג גשמי שבהם אינם אלא ע"י הסתכלות שה"ס אור החיה. והנה יש כאן ב' הסתכלויות: הסתכלות א' בסו"ה וירא הויה, והסת"ב בסו"ה כי סו לראות. והעליון מכונה תמיד בשם ראש או ג"ר אלא שדבוק ומתפשט בכל הגון שנק' ג"כ ז"ת והוא סר לראות בעטרה החופפת עליו, וסו"ה וירא הוי' וכו', והאו"ח למקורו הוא בדיוק מפה דראש ולמעלה. הרי לפניך ב' סופיות כי הסתכלות התחתון היה בסוף הגוף שנק' עטרו והסתכלות העליון בסוף דראש נגלה, כי כ' אור המיוחס להעליון הוא בחי' ראש ולא יותר, באופן שב' השפות והסופיות הכו זה בזה וההבל שהוא עולה מז"ת שנעלם שנדחה, נתבצר עתה לנצחיות, כי הראש מלובש בו לנצחיות. וז"ס הדיבור מאצילות לבריאה שאצילות ראש ובריאה גוף וז"ס ויאמר הנני, כי ע"י דחיית ז"ת שה"ס ז' הבלים חג"ת נ"ה ויסוד הכוללם שמיעה ומלכות, שה"ס מקומות הפגישה, שכל אלו בסוד אכן נודע הדבר היו לצלצלי שמע, כלומר לקריאה ולדיבור משה משה עד שאמר הנני. והנך מוצא שהכאת שפה על שפה סוף דראש בסוף דגוף המה דיבורים אמיתיים, כי שמע ואמר הנני (ע"ע קול ודיבור). |
הכאה: הבל:ביאור לפירוש הר' גדלי' הלוי מתבאר בדחז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל. פי' ששורשו של אותו העשב הנמצא מלמעלה הוא אור מרובה וגדול מאוד, והענף ממנו הנמצא למטה בחושך נפקד ונסער מחמת ההבדל וההפרש הגדול הזה, ע"ד השליך משמים ארץ, וע"כ נבחן שהעליון פוקדו ומזכירו "מאין באת" שעי"ז מגביה את עצמו בתאוה גדולה לחזור לשורשו והוא גדל, שז"ס מכה אותו ואומר לו גדל, דהיינו בהזכירה ופקידה כמבואר. |
הכאות או"פ ואו"מ זב"ז: (ע"ע השתלשלות הרביה) נתבאר שם אשר גם הבח"ב מעכב על אור החכמה ומפסיקתו מלהתפשט אל הנאצל כמו המסך שבבחי"ד, ואין הפרש ביניהם אלא כלפי אור אחורים דחכמה שאינו נפסק מכח בחי"ב ונפסק מכח המסך שבבחי"ד עש"ה. משום שעביותה גדלה על כלם, כי מלבד העביות וקשיות דבחי"ב היורדים בבחי"ד הוסיפה עוד בעצמה עביות חדשה (ע"ע ד' בחי' דאו"י), באופן שבחי"ד היא עביות מקובצת מכל ג' בחי' הקודמים ועוד תוספת עביות דעצמה וע"כ חל עליה כח הצמצום שה"ס המסך המתוקן בבחי"ד המעכב על אור העליון מלהופיע דרך בה, שמעיכוב הזה נעשה זווג דהכאה שמעלה או"ח ממנה ולמעלה המקיף ומלביש לד' בחי' דאור העליון. |
הכאת הסלע: (ע"ע צלע) ה"ע ההסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סד וכו', שההסתכלות הזה מושך אליו או"ח מהתחתון והסתלקותו לשורשו נק' בערך התחתון בשם יציאה שז"ס ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. |
הכנה לקבל: |
הכפלה:כג) הכפלה: |
הכר העובר:כד)הכר העובר: |
הכרעה:לו) הכרעה: |
הלבשה לחג"ת דעליון:זה נוהג רק בפרצוף הכתר כמו א"ק או א"א אשר החכמה שלו מלבשת את ט"ס תחתונות דכתר שבו, כי כתר דכתר דא"א ה"ס הראש דכתר דא"א (כי כל ראש נק' כתר), וט"ס תחתונות ה"ס התוך שהוא חב"ד דכתר דהיינו האו"ח היורד מפה דראש ולמטה ומתלבש בהגוף (ע"ע רת"ס). והסוף שהוא ו"ק חג"ת נה"י דכתר דא"א (דהיינו בחי' תוך סוף דמקו"ה) הם שניהם נק' ט"ס תחתונות דכתר דא"א והמה מתלבשים בפרצוף חכמה דא"א, כי הראש דחכמה הנמשך למטה אל החכמה מכח הראש דמקו"ה (כנודע כי כשצא הכתר יצאו כל הכתרים), הוא מלביש אל התוך דעליון הנמשך מתוך מקו"ה דע"כ נק' חב"ד כנ"ל, והבן היטב שרק הראש יכול להלבישו כי יש לו מכח מקורו דין קדימה ושליטה על התוך, משא"כ התוך דתחתון אינו יכול להלבישו לעלין, כי התוך דעליון קדום במעלה עליון לאין קץ וע"כ אינו משיגו כל עיקר. |
הלבשה לנה"י דעליון:ה"ס ההלבשה הבא מכח אנקת"ם אשר משליט בעיקר את הסוף דמקוה, בסוד כ' אשב בחושך הויה אור לי, וא"כ אין לו כלל בחי' חג"ת דעליון שה"ס התוך דמקוה כי מתחיל מכל"א ולמטה, וז"ס שתים זו שמעתי, כדי להרבות המשכה עש"ה. וע"כ חג"ת דאלו הם חג"ת מבחי' ו"ק, משא"כ אם מלביש לתוך דעליון היה החג"ת מבחי' חב"ד. עי' לעיל בהלבשה לחג"ת דעליון. |
הלבשה לעליון: ובהמבואר לעיל תבין היטב שכל הסת"א דתחתון מוכרח להלביש להסת"ב דעליון, כי בעת ההזדככות דבחי"ד (כמו אבידת המאכלת הנ"ל) מוכרח אמנם להמשך בחי' מסך אחר ופה אל ראשו שישמש לו לגבול ולהלנשת או"ח של ע"ס דראש בעדו, כי אין לך פרצוף שאין לו ראש. ועוד, כי תיכף כשיצא הכתר הא' יצאו עמו כל הכתרים ואפי' כתר דמלכות דעשיה, וא"כ מוכרח שוב להמשיך המסך הכולל בכלי מלכות הכולל המכונה פה כנ"ל, אלא בהזדככות על בחי"ג שיש לו ג"כ בחי' הגבול דעד פה תבוא ולא תוסיף, כמו פה דראש דהתפ"א, אלא שנפקע ממנו העביות הקשה דבחי"ד הסותר לכל האו"פ, דהיינו האו"ח הבא ממעלה למטה המכונה גוף, אלא מסך כזה המקיים עכ"פ לאותו האו"פ שכבר נמשך בגוף דהעליון בהתפ"א. |