לומדים קבלה

יא) אמצעי (ח"ג פ"ה אות ד') :
הוא דבר המכריע והמחבר ב' קצוות הרחוקים זה מזה. ומכאן תבין בכל מקום, את השמות קו אמצעי, עמודא דאמצעיתא, הכולל ג"ס: דעת, ת"ת, יסוד, והבן.

ט) אמצעית (תע"ס ח"א ב'):
נקודה אמצעית: בחינה ד' שבא"ס ב"ה נקראת כן, על שם אחדותה עם אור א"ס ב"ה.

כו) מהו אמר לעולמו די.
נודע, שבי"ע משורשו, אין בו אלא רק בחינת האחורים דפרצוף נקודות דס"ג, דהיינו רק ב"ש ת"ת ונהי"מ בלבד, ואין בו מבחינת הכלים דפנים, דהיינו מבחינת למעלה מחזה ולא כלום, ומבחינה זו, היה כולו מקום קליפות. כי כבר נמצא מתחת המלכות המסיימת שעלתה למקום החזה, שהיא הפרסא דמתחת האצילות. אמנם אחר שביה"כ דז"ת של הנקודים, שנשברו פנים ואחור. כי הכלים שמחזה ולמעלה דז"ת דנקודים נפלו ג"כ לבי"ע ומתו, ונתערבו עם הכלים דאחורים שלהם, הנה עירוב זה גרם שנתפשט המקום בי"ע עצמו כפרצוף שלם, כי הרויח ג"כ בחינת הכלים דפנים שמחזה ולמעלה, הנקראים חב"ד חג"ת עד החזה, שזה הגיע לו מחמת שבירת הכלים דפנים דז"ת שנפלו שם כמבואר. ובריאה יצירה עד החזה של עולם היצירה של עתה, הם בחינת חב"ד חג"ת וכלים דפנים דמקום בי"ע, ומחזה של היצירה ולמטה, שהם י"ד ספירות, הם בחינת האחורים של מקום בי"ע. ולאחר החטא ירדו שם הד"ת דיצירה וע"ס דעשיה. באופן, שאותם ב"ש תחתונים דת"ת ונהי"מ שנתמעטו מתחילה, מפרצוף נקודות דס"ג לבחינת חלל פנוי, שהיו תופסים מקום כל ג' העולמות בי"ע, מן הפרסא דאצילות עד לעוה"ז, הנה עתה אחר שביה"כ, נתצמצמו וירדו אחר החזה דיצירה, ואינם תופסים רק י"ד ספירות לבד. וכל זה גרם העירוב דפנים ואחור דז"ת נקודים, כמבואר.
וז"ס עירובי תחומין. שע"י עירוב מותר ללכת עוד אלפים אמה. שזה מורה על מקום של אלו ב' העולמות בריאה ויצירה עד החזה, שאע"פ שממקור יציאתו מתחילה, כבר הם בבחינת חלל פנוי לקליפות, להיותם רק כלים דאחוריים בלבד, כנ"ל, מ"מ ע"י העירוב פו"א שנעשה בעת שביה"כ, ירד מהם בחינת חלל הפנוי והאחורים, עד לחזה ולמטה דיצירה. להיותם כלים דפנים שהם למעלה מכל צמצום, ונעשה התחום שבת במקום החזה דיצירה, שמותר ללכת עד י"ד הספירות שמחזה ולמטה, אמנם מחזה דיצירה ולמטה, שהם עתה הכלים דאחורים אין שם שום תיקון והתר ללכת שם, כי שם נעשה מדור קבע אל הקליפות.
וז"ס ''אמר לעולמו די" ולא תתפשטו יותר מזה. שזה מורה על הקביעות של המלכות המסיימת במקום החזה דיצירה, שמשם ולמטה לא יוכלו עוד העולמות דקדושה להתפשט מבחינת התיקון. אלא מכח החטא דעצה"ד, נפלו שוב המחזה ולמטה דעולמות דקדושה דיצירה ועשיה, למקום י"ד הספירות דחלל הפנוי, שזהו פגם גדול מאד, ואינו מתוקן רק ביום השבת, וגם זה בסגולת המצוה דאל יצא איש ממקומו ביום השבת. כי אז נשמר התחום הזה של העולמות שלא יתפשט מהם כלום לי"ד ספירות אלו שהם מקום הקליפות. (אות ס"ב).

ז) אני:
מלכות בהיותה נגלית, היא רמוזה בשם אני, ובהיותה נסתרת היא רמוזה בשם הוא, ובמלכות דפאתי הראש, נקראת בשם הוא, משום שאין בחינת נוקבא גלויה שם. והוא מטעם כי השערות רישא הם מתוקנים בבחינת ם' דצל"ם, (עיין תשובה יו"ד < ב' אודנין >) ולפיכך אין כח נוקבא וצמצום יכולים להיות מגולים שם. (א' שפ"ד אות קפ"ג).

מלכות מכונה אני, ומכונה ג"כ אין בשעה שנבחנת לכתך לתחתון, כי מלכות דעלין נבחנת לכתר דפרצוף תחתון, ואני יורה לשון התגלות, כי כל המושג מהפרצוף הוא רק על ידי המלכות שבאותו פרצוף. וע"כ נקראת בשם אני, בסו"ה ראו עתה כ יאני אני הוא וכו', ואין, הוא לשון תכלית ההסטרה ואפיסת ההשגה, שזהו נוהג בכתרים שבכל הפרצופין.

יב) אספקלריא (ח"ג פ"ז אות ב') :
המלכות מכונה בשם אספקלריא, דלית לה מגרמה ולא מידי, או אספקלריא שאינה מאירה. והזעיר אנפין מכונה, בשם אספקלריא המאירה. ופירושו "מאור", כי הז"א והמלכות, מכונים ב' המאורות, שכל הארות התחתונים באות רק מהם, ולא מלמעלה מהם.

יא) אספקלריא דלא נהרא ( ח"ד פ"ד סעיף ל'):
המלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא, מב' טעמים: א' משום שאור המלכות לא השאיר רשימה אחר הסתלקותו, כמו שאר האורות. הב' הוא, משום שבהתפשטות ב' נתחלפו האורות, ובא אור חכמה בכלי דכתר, ואור בינה בכלי של חכמה, וכו', עד שאור מלכות בא בכלי דז"א, ונשאר כלי מלכות בלי אור.

   נק' כן המלכות מב' טעמים, הא' משום שבעת הסתלקות הטעמים שכלם הניחו רשימו והמלכות לא השאירה אחריה שום רשימו, וכלי מלכות זו שנק' טבור הנה כל חיותה היא מקבלת מהרשימו של היסוד, (דהיינו רשימו דבחי"ג דטעמים, ובזה תבין למה המלכות דבחי"ג מפה דראש הא' ירדה להסת"ב לטבור דהפנימי ונעשית הסת"א דע"ב, שלכאורה קשה דטבור הפנימי הוא מקום לבחי"ד ולא לבחי"ג. ובהנ"ל ניחא כי הטבור אבד את הרשימו שלו ורשימו דיסוד מאיר בטבור וע"כ ראוי פה דע"ב להלבישה) וע"כ נקראת אספקלריא דלא נהרא דנעלם אפילו רשימתה.
   הטעם הב', משום דהתפ"ב שה"ס ראש הע"ב שחזר ומילא למקום החסרון, לא מילא כלום להמלכות הזאת, כי החכמה בכלי כתר וכו' ונשארה המלכות בלי אור, וע"כ נק' מלכות דעקודים אספקלריא דלא נהרא.

כז) מהם אפרוחים ביצים בנים.
אפרוחים ה"ס עיבור, ביצים ה"ס יניקה. ובנים ה"ס מוחין. (אות ר"ג).

אצילות ה"ס ואהיה אצלו אמון, דהיינו המדרגות כמו שנאצלו וכמו שהיו בעת ההיא, דהיינו מטרם כל מיעוט. ודע שאע"פ שאח"כ נתמעטו העולמות, מ''מ לא ח"ו בטל משום זה כלום מה שיצא מטרם המיעוט, אלא שמושג ומושפע בעולמות רק בסוד עבר, בסוד הכתוב ספרו לנו וכו', והבן היטב. ועל סוד הזה נק' האומה הקדושה בשם עברים זה, וכן נעד עברי עבר. והטעם הוא, כי נשמת בני ישראל הם מאצילות.
בריאה , שרפים , אכן הבריאה הוא
עמידה , קימה : בסוד הוה ויהיה, ומלשון בוא וראה את החושך ומשם סוד הכתוב לא יראני האדם וחי, וז"ס מיעוט הירח. שה"ס אור הב' (שה"ס גבורה ויום ב' תוך דמקו"ה) כלומר אותם הג"ר נתמעטו כי נתפרשו מבת זוגם, וג"ר אלו דבריאה מושגים רק בבחי' ו"ק דג"ר, וגם זה בבחי' שריפתם, כלומר בסו"ה ויקם אברהם מעל פני מתו, שז"ס שרפים עומדים ממעל לו, שעמידתם גרם שריפה לתחתון. אמנם בעולם הבריאה מקבלים קימה, עכ"פ מכחם של השרפים הללו. וז"ס אש שלמעלה רבוץ כארי: ארי הוא מלשון אראה, בסו"ה כרע רבץ כאריה, כי גבורתו עולה על כל החיות שבעולם ואין מי שיפילנו ארצה, ואם צר לו הוא רק מרצונו כורע, ומרזונו רובץ, וכשהוא רוזה עוד לקום הוא קם, בסו"ה וכלביא מי יקימנו (ע"ע ארבע מאות שקל כסף).
אריה, לביאה, כלב בן יפונה ואפשר שאריה ה"ס חסד יום א', ושם כורע ורובץ ולא יחות מפני כל, בסו"ה הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד. ומשם סוד אש שלמעלה הרובץ ע"ג המזבח, ובזה מובן היטב אשר הנקבה שלו לא נק' אריה שהוא מלשון אראה לעתיד, אלא בלשון לביאה, דהיינו האור שהנקבה מקבלת מן הזכר, בסוד ב' מאורות הגדולים שהיו בחי' של קבלה בלב בסוד עיר ומגדל, שז"ס וכלביא מי יקימנו, וז"ס כלב בן יפונה, והזכר דבחי' יום ב' ח"ס שור.

כח) מהם אצילות ובי"ע דכלים.
כל פרצוף מתחלק על החזה, שמחזה ולמעלה הוא בחינת אצילות ונקרא כלים דפנים. ומחזה ולמטה הוא בי"ע: שליש אמצעי דת"ת הוא בריאה, ונה"י הם יצירה, ומלכות היא עשיה. והם הכלים דאחורים. (אות ס"ו).

ח) ארבע מאות שקל כסף:
המסך דבחי"ג מרומז בהוי"ה במילוי יודין, כנודע. ויש בה ד' יודין, דד' ספירות חו"ב תו"מ שבה. ובחינת החוורתי הנמשכים מאחורי הגלגלתא דא"א אל הז"א, המה נמשכים מהוי"ה דע"ב אשר שם, ואורות האלו נקראים ארבע מאות שקל כסף, לפי שהם נמשכים בלבושים דבינה, וספירות הבינה הם מאות, וע"כ הם ד' מאות. ובמקומם בא"א עצמו, הם ארבע מאות אלף עלמין כי הספירות דשערות והחוורתא הם בסוד מאה אלף, ודעתיק באלף אלפין. כמ"ש באו"פ (דף אלף שצ"ט ד"ה וטעם).

  (ע"ע עפר עפרון). כסף ה"ס סיתום דאומ"צ ושם נוהג התיקון דשקל הקודש בסוד מאזני צדק, שהחסדים מושפעים בסוד הלשון הקודש המכריע באמצע, והשפע הקודש עובר דרך אחורים, והחו''ג מתיחדים לאחד. ונמצא משקל החסדים המקובלים שהם בקדושה עלאה בסוד חו"ב.
   שרה , ב' המאורות קרית , קפאון: וכדי להבין היטב אבאר ענין מיתת שרה, שרה ה"ס השר לראות, שנתעלה בקדושה עלאה, רות דמקו"ה, וע"כ שני חייה בסוד או"ח היורד מלמעלה למטה, שהם מאח שנה תשלום העשר דעשירי, שאז כאילו עבר ובטל מהעולם, כי אינו יכול עוד להשפיע. ועשרים שנה שה"ס רו"ת מקו"ה בסוד או"ח היורד, ושבע שנים שה"ס השבת דכל ברכאן נפקי מינה אע"פ דלית לה מידי. ומקום מיתתה הוא קרית ארבע היינו סוד ב' מאורות גדולים מרו"ת מקו"ה, שנתקנו מתחילה בשלימות ביום רביעי ואח"כ לקה האור דיום ב' תוך מקו"ה. וע"כ נק' קרית ארבע מלשון קרירות, כי האור נעשה קפאון מקור, בסאד אור יקרות וקפאון. היא חברון סוד מקום החיבור של יום ג' וד', כי הג' נשלם עם הד'.
   קימה, מיתה דבור לבני חת: ,זסו"ה ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמור, פירוש, שעשה היחוד דאנקת"ם ואאב"ח בקפאון דמאור הקטן דמאן דירד מדרגיה דלי' מיתה קרינא לה, וכיון דלקתה וירדה לבריאה שמכח זה נפסק הזווג דאברהם ושרה מהעולם, שז"ס גניזו דאו"א הפנימים, אכן אברהם עצמו קם בסוד ג"ר, בסיבת מיתת שרה, והיינו דוקא בעת שדבר אל בני חת בלשון זה, גר ותושב אנכי עמכם, כלומר מתוך שנתחבר ביום ד' אל בני חת, שה"ס חות דרגא, שה"ס ירידת אור העליון, בסו"ה וירד ה' לראות את העיר וכו', הנה הרגיש בזה ב' בחי', הא', בחי' גרות בסו"ה גר הייתי בארץ נכריה. והשניה, בחי' תושב דהיינו חיבור גמור כמו שהי' אחד מבני חת, ולפיכך רשות לו לבקש אחוזת קבר עכ"פ.

ע"ע ד' רוחות.

חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול שכבגדם דיברה תורה. פירוש, לפי הכלל שהכל מסודר תחת שם בן ד' (ע"ע אותיות שם הויה) שהם חו"ב זו"נ, והכתר ככלל בחכמה דע"כ מרומז בקוצו של יוד דהויה, אשר ע"כ נק' היוד בשם חכמה שהוא באמת סוד הכתך הנושא את החכמה : כלומר שהכתר עצמו מתפשט בתוך החכמה ונושא אותו ומקיים אותו עד גבול ספי' הכתר, וכשמסתיים גבול הכתר לא יוכל עוד החכמה להאיר שם.
ובזה תבין את שורש ב' השבטים ראובן ושמעון שראובן ה"ס י' דהויה עם קוצו של יוד, דהיינו כו"ח ביחד כנ"ל, ועקרו הוא כתר כנ"ל, כי החכמה אינה נראית למטה מגבול הכתר.
וסוד שמעון ה"ס החכמה לפי עצמה. בזה תבין שעל ראובן אמרה לאה ראה ה' בעניי שה"ס הסת"א בסוד משה משה, מההסתכלות שורה על מסך דצלצלי שמע שה"ס עוני בלי אור דחסדים ובלי קנינים בסוד כל המוסיף גורע, משא"כ בשמעון אמרה שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה, ולא כתיב ראה שהוא שם החכמה, משום שסוד בן השני הוא למטה מגבול הכתר, וע"כ הראיה נתעלמה משם כנ"ל, ורק בסוד השמיעה לבדו בסו"ה אבותינו ספרו לנו ואנחנו בעינינו לא ראינו, ולפיכך שמעון אותיות שם עון, בסוד שמיעה דעין ולאפוקי מראיה דעין דהיינו סתימת עין.
ולפיכך נק' בחי' ראיה דעין בן רשע: כי אינו נמחק ואינו נסבל בכתר להיותו למטה מגבול הכתר. וז"ס הקהה את שיניו אלמלא הי' שם לא היה נגאל, כי יצאו ממצרים בסוד מכת בכורות, מן בכור פרעה היושב על כסאו וכו' שה"ס הרשע הנאחז למסה מגבול הכתר כנ"ל.
ובן השלישי ה"ס תם , לוי : שה"ס תומיך ואוריך לאיש חסידיך, שה"ס בינה הממשיכה את הכתר בסוד חסדים, וה''ס יומם יצוה וכו' יומא דאזיל עם כלהו יומין, והוא שואל מה זאת : כלומר, על מה נאבדו החסדים שהוא מכח המשכת הכתר למקומו בסוד כתר תורה עם כתר כהונה שכתר תורה ה"ס תומיך וכתר כהונה ה"ס אוריך, ושניהם הגיעו לו בשאלתו מה זאת, שדומה לגמרי לבחי' צלצלי שמע.
משנה שברון: ולאפוקי משאלת מה העבודה: שהוא שאלת רשע ועון לא יכופר, וה"ס צלצלי תרועה שלאחר שנעלמו החסדים אובד ג"כ חיותו.
ושאינו יודע לשאול: ה"ס בן רביעי שגבול בינה רכיב עליו, והוא אינו יוצא לעולם מגבול אשר גבלו לו ראשונים, שה"ס הבינה כל"א.
וע"כ ה"ס יהודה : בסו"ה הפעם אודה את ה'. וז"ס אתה יודוך אחיך ידך, בעורף אויביך: כלומר, כי לא מכה בסוד פנים של האויב וס"א מטעם שלא יוכל לעבור את הגבול אשר גבלו ראשונים, ונודע שלזה צריכים שאלה והוא אינו יודע לשאול לגמרי רק יודע היטב להודות, שה"ס הכאה בעורף הס"א שאינו רואה את פניהם של הרשעים.
וה"ס כתר מלכות : שנתנה לשבט יהודה. וז"ס ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן, כי סוד שאינו יודע לשאול נק' ירידה.
ודומה למ"ש ר' יוחנן אחר מיתת ריש לקיש: אשר על כל דבר הלכה שאמר ר' יוחנן השיב לו ר' אלעזר תניא דמסיע לך, שה"ס הודאה. אמנם אז התחיל להתמרמר ביותר היכן את בר לקישא אשר על כל הלכה היה שואל אותו כ"ד קושיות והוא פתר לו כל קושי' כ"ד פירוקין וממילא מרוחא שמעתתא.
וז"ס ושאינו יודע לשאול את פתח לו, ולפתחון פה הוא זריך כדי לארוחא שמעתתא. ולפיכך אמרו ז"ל כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, שלבן הרביעי אע''פ שעם קדושים נאמן, מ"ם נבחן לבחי' ירידה בסוד רד עם אל כנ"ל.
ובזה תבין סוד ידיו רב לו: שה"ס חסד וגבורה שהמשיך מסוד כתר וחכמה, שבסודו ה"ס רב מלשון גדלות, שידים אלו הם שבים בבחינתו לג"ר ממש דהיינו חו"ב, בסוד חג"ת השבים לכח"ב.

(ע"ע אורך לעובי) הם נבחנים בהכרח בכל מדרגה שה"ס עשר ספירות שאצילות ה"ס כתר וחכמה, בריאה ה"ס בינה, יצירה ו"ק, עשיה מלכות. אלא ההפרש הוא שהעולמות אבי"ע הם החיצוניות, וכח"ב זו"ן הם הפנימיות.
וסוד אצילותי ה"ס הראש דכל מדרגה, שבכלל עדיין אין שם כלים אלא שרשי כלים, שעליהם מתפשט אור ההסתכלות ומהם עולה או"ח ממטה למעלה, ושורש הכלים ההוא ה"ס מסך החזק דבחי''ד, וגם בחי' בריאה בבחי' שורש יש כאן שנקרא
בריאה דעצילות : שה''ס עין שרה מכח התחתון, בסו"ה ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, כי כאן שורש הכתוב יוצר אור ובורא חושך, אשר האור ה"ס אצילות, ובורא חושך ה''ס בריאה,
וה''ס או"א דאבא , חו"ב דחכמה: וכאן מעלת אבא חשוב לאין ערוך על מעלת אמא, כי אבא הוא בחי' העליון והאור המושפע ביושר, ואמא הוא בחי' כח התחתון השרה לראות והאור המושפע בחזרה והסתלקות.
גם נבחן בחינת או"א דאמא דאבא: כי בענין מלאכת האו"ח יש פעולה עליונה המיוחסת לעליון, שהסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה, שסוד משה מיוחס להעליון, ורק השררה מיוחס להתחתון. באופן שיש לההבחין כאן בהאצילות בכללו דוגמא של רת"ס דראש: ראש דראש: ה"ס יוצר אור דהיינו כללות האור המקובל והמיועד לעתיד להתלבש בהכלים, שעצמות האור ההוא ה''ס ראש דראש, אמנם,
שורש הנעלם גלגלתא : עדיין אינו מגולה ביציאת הראש וע"כ נקרא קוצו של יוד או עתיק: משום שמכאן יתגלה לעת קץ נקי קוץ העליון.
ומשום שאחר שנעתק מכאן הוא מתגלה בסוד א"א, כתר:
ע"כ מכונה כאן עתיק, שא"א הוא העתקה ממנו. ומשום שעיקר גלגול המדרגות בגדלות וקטנות בגלויים וכיסויים בא ממנו נק' גלגלתא: ולפיכך אנו מתחילים לדבר באצילות או בחכמה בסו"ה ראשית חכמה: כי הראש דכל מדרגה מתחיל להגלות בחכמה ואצילות בסוד יוצר אור כאמור, משא''כ הכתר ה''ס שורש נעלם בתכלית במקום הזה.

עוד יש כאן תוך דראש : שנק' ג"כ או"א דאבא כנ"ל, שסוד חכמה והאבא דתוך הזה, הוא ג"כ בחי' האור המושפע והמיועד להכלים. אלא ההפרש הוא, כי בבחי' ראש דראש אין עוד הבחן לפעולת האו"ח שה"ס אמא, אלא המדובר שם רק בסוד עצמות האור ביחס עליון: שהוא ודאי אור פשוט בלי שום שינוי מראשית הקו עד סוף עשיה, אכן כאן בהתוך עיקר המדובר הוא בבחי' האור המושפע על ידי הסיוע של אמא (בינה, בריאה) שבעזרתה בא אור העליון בסוד לטוטפות בין עיניך, ובשנינה גדולה, הכולל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שכ''ז נקרא אבא דאמא דאבא, או אצילות דבריאה דאצילות, או אבא דתוך דראש, או חכמה דבינה דחכמה, וגם יש אמא דתוך דראש: שה''ס עין שרים כנ''ל. וכל המלאכה והאומנות, שבהם היא מציירת האברים ומגדלם עד שמקבלים צורת הפרצוף הרצוי.
סוף דסוף דראש, או"א דסוף, יסודות דאו''א דאבא: ה"ס חזותות הפועלים בהמסך מבלי להתחשב עם האורות המוסבים אשר יסוד אבא דראש ה"ס משה משה, דהיינו השליפה של הזכרות מהנוקבות וה"ס אבא דסוף.
יסוד אמא : דראש ה"ס בחי"ד בעצם המשמש בראש.
בריאה דאצלות: ה"ס תוך הכללי, ואמא הכללית, ובריאה ובינה. וגם יש רת"ס שהם ע"ס אלא שכולם בחי' אמא, וכאן ראיית צורת החושך בצורתו האמיתית, שהחושך הזה הוא כאור ממש וע''כ נק' כסא הכבוד שהכיסוי וההעלם קיבל כל הכבוד והיקר על כל. וכאן או"א בקומה שוה כי שניהם משמשים שוים להכתר.

   אריה ה"ס הימין וסוד החסד (ראש מקוה), דהיינו או"ח היורד בבחי' צלצלי שמע, בסוד אריה אכיל קורבנין, וכל הקרב אליו מות ימות, שה"ס משה משה. והנמשך מאו''ח הזה ה"ס פס לחם (ע"ע אכילה ושתיה) והוא כולל כל החסדים דהיה הוה ויהיה, דכל אלו באים מסוד אראה בסו"ה אסורה נא ואראה וכו' ולפיכך פני אריה אל הימין, ומאכלו בסו"ה הכפירים שואגים לטרף, כי היא חיה רעה הטורפת ושופכת דם כל החי הקרב.
   וה"ס אוכל אכילה : כי האריה (סוד עין הקרב לראות) שופך דם ואוכל אברים מן החי.
   אמנם בסוד הפנים כמ"ש פני אריהי נמצא כל הקורבנין דאכיל מבצטרפין לפס לחם, ואו " ח הזה יורד דרך פה (דראש מקוה) ומסעיד הלב דהיינו אכילת כל אדם. באופן שאח"ח העולה ה"ס אריה דאכיל קורבנין רבים מאד, ואו"ח היורד מבחינה ההוא ה"ס אכילה וסעודה.
אמנם שור: ה"ס אוכל עשב, בסו"ה כתבנית שור אוכל עשב. פי', כי יש ב' מיני או"ח היורד, בחי' א' הוא המקובל בראש מקוה בסוד צלצלי שמע בסוד צל הראשון, דהיינו רק בבואה, ולא בבואה דבבואה, והיינו המקובץ משפיכות דמים דבעלי חיים, בסוד אכילת אברים דבעלי חיים. אכן יש עוד בחי' ב' דאו"ח היורד והוא המקובל בתוך מקוה בסוד צלצלי תרועה, דהיינו צל המוצל מצל שנק' בבואה דבבואה, כי מזבל הנבילות דצל הא' נמשך ויוצא צל שני הנק' דשא ועשב, אשר נקרבים לפומא דשור כמו הבעלי חיים הנקרבים לפומא דאריה כנ"ל, בסוד כלחוך השור את ירק השדה. כי החי האובד חייו מסיבת האריה נק' ירק מלשון ריקנות, כי נעשה ריקן מחיותו, ואח"כ הוא מוכשר ליקרב לפומא דשור והשור לוחך אותו ומשחיתו כלה עם שורשו. וכ"ז הוא בסוד או"ח העולה.
   אמנם בסוד הפנים פני שור: דהיינו או"ח היורד מכל ירק השדה בבת אחת, דהיינו מכל מאכל השור אז נמשך הפנים בסוד השמאל.
   וסוד נשר : הוא המלך שבעופות, וגם הוא טורף כמו האריה, אלא האריה הוא מלך שבחיות הארץ מיום ג' שנראה היבשה ומיום ו' שהוציאה נפש חית הארץ, משא"כ הנשר הוא מיום ה' מסו"ה ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים, וכולל ב' כנפים הימין מהארץ המבורכת ביום ג', והשמאל מפני הרקיע השמים דיום ב', שה''ס גדל האבר מיום ג' ואורך הנוצה מיום ה'. וע"כ יפה כחו (מעבידתא דיום ה') להגביה עוף גבוה מעל גבוה עד פני רקיע השמים. והוא אוכל נבילות ולא אבר מן החי כמו האריה, אלא לאחר מיתתו, משום שכלול מכח השור דהיינו צלצלי תרועה ובבואה דבבואה, ומשום דכליל ג''כ מאריה ע"כ אינו אוכל ולוחך עשב הארץ ממש רק נבלות, אמנם לאפוקי מאבר מן החי כנ"ל.
   אריה שור נשר אדם:
   (עי' לעיל) ובדרך אחר נראה לומר שמסוד יום ה' נבראו כולם בב"א בסוד מרכבה לה', שסוד הסיתום דאומ''צ הבא לראות נק' אריה, והסד לראות נק' שור, והנראה נק' נסר נשר, וכל הסר אשר אתנהרו שם נק' אדם.

יג) אריך אנפין (ח"ג פ"ו אות ז') :
פרצוף הכתר נקרא "אריך אנפין", על שם עצמות אור החכמה שבו. והת"ת נקרא זעיר אנפין, על שם שיש בו רק הארה מועטת מאור החכמה. והשמות א"א וז"א, המה מקבילים זה לזה, שמיוחסים רק לאור החכמה שבפרצוף, כי החכמה נקראת אור הפנים, כנ"ל, והבן.

טו) אריכת רגלין דאמא:
הנה עצמותו של ז"א בא מז"ת דנקודים, שלא היה בהם רק כלים דחב"ד חג"ת עד החזה, ומחזה ולמטה כבר היו מתחת הפרסא דאצילות והיו לבי"ע. והגם שבעת הגדלות נתבטל הפרסא, וגם הכלים שמחזה ומטה נתחברו לאצילות, אמנם תכף היה בהם שביה"כ, ואפילו כלים דפנים, שהם מחזה ולמעלה ג"כ נשברו. כנודע.
והנה באצילות בזמן התיקון דז"א לא נתקנו מן הז"ת אלו לצורך ז"א דאצילות, רק הכלים דפנים לבד, שהם הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, אמנם הכלים דאחור, שבעת הקטנות דנקודים היו בבי"ע הם לא נתקנו באצילות להיותם בחינת בי"ע ממקורם מצמצום ב'. ולפיכך לעת גדלות הז"א באים נה"י חדשים לז"א. מבחינת ה"ג דאמא, ואינם נה"י של עצמו מזמן הנקודים, כי הם אינם נתקנים אלא בגמר התיקון, שאז מתבטל הפרסא, ואלו הנה"י ששמשו לז"א בעת הגדלות נקודים, חוזרים ומתחברים לז"א כמ"ש בזוהר דאז ימטי רגלין ברגלין, שפירושו דרגלי ז"א דאצילות, יתפשטו לסיום רגלי א"ק, עד לנקודה דעוה"ז, כי בי"ע ישובו להיות אצילות. אמנם בשתא אלפי שני, דהיינו לפני גמר התיקון משמש ז"א בבחינת נה"י דהארת אמא, המכונה שאמא מארכת רגליה ומוציאה לז"א נה"י חדשים. (א' קצ"ב אות קפ"ח). ובאו"פ שם ד"ה הוצרכה ע"ש כל ההמשך.

ה"ס האותיות, (ע"ע אותיות).
כי מעכירת המים שבחכמה (אבא) יצא חומר הראשון האותיות הנק' תוהו, וה"ס כי לשלג יאמר הוי ארץ. וכל העצמות שהם השרשים של רמ"ח אברים הם מאבא.
אש אפר:
האש הוא בבינה, ומעכירותה ושמריה יצא חומר הנק' אודם, שהם מנצפ"ך כפולים. ה"ג שבגי' אפר, כי האפר עכירות שמרי האש הוא, ומאודם האשה נמשך השחור שבעין והדם (נפש) שבתוך הגידין.
זרע : ה"ס שהחומר והצורה צריך להיות כלול מיוד. בסוד אין דבר פחות מיוד, וז"ס זרע יעבדנו (והבן).
אותיות:
אבא לא נתן כי אם חומר כ"ב האותיות העצמות (של הולד), אך בהכרח היה בם הבלא דגרמי', ובאותיות (גוף) אלו משותפת הנפש שהם התגין והוא מאמא, כי אין הנפש נכנסת בחומר אלא אחר שנזרע, שכבר העובר במעי אמא.
אחר מיתה:
ההבלי דגרמי נמצא שורה בתוך העצמות, אבל הנפש חופפת ממעל להם בסוד תגין.
אש שורף:
הנפש ה"ס יוד אלקים דקטנות, והאותיות (שמאבא) כ"ב אלקים דקטנות היותר קשים מהנפש, ומיאלו הל"ב אלקים דקטנות בצאתם מהחכמה מוחא מתקבץ הארתם בל"ב, ונעשה מזה הלב שהוא אש שורף, וז"ס ל"ב נתיבות החכמח.
הדם : הוא הנפש טפת אודם דנוקבא (דאמא), והכלי הוא בשר הלב עצמו שהוא האותיות (דאבא), ובבוא הע"ס דרוח הם הויות דגדלות, הנפש בחי' דיבור הרוח בחי' אמירה.
אותיות:
כחות דנפש בסוד ורידי הדם נק' מלאכים להיותם שליחי הנפש להחיות את הגוף, והם בחי' האותיות כמ"ש בתיקונים דכ"ג, אית מלאכין דמשמשין לאלין נקודין ואינון אתוון.
אותיות די"ס:
י"ס יש בהם יוד אותיות שהם: כח"ב אמ"ש, חג"ת בג"ד, נהי"מ כפר"ת.
אב''א:
ע"ע זו"נ אב"א וע"ע זו"ב דקטנות.
א' הוא חג"ת:
אמ"ש, וא' כוללת ג' אמצעית חג"ת, כי גויה (גוף) נבראים מרוח שהם חו"ג ב' יודין של א', ו' מן א' הוא ת"ת באמצעיתא.
א' ה"ס חסד רז"א:
ז"א אין לו אלא ו"ק וכו' (וז"א ה"ס אותיות) לכן גם האותיות אינם אלא ו"ק, ולכן אות א' מתחיל בחסד, (ע"ח ש"ה פ"ו).

ו) ארץ אדום:
בינה נקראת ארץ עליונה. ומלכות נקראת ארץ תחתונה. ובסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, שה"ת שהיא מלכות נכללה בה"ר, שהיא בינה, נקראת בינה בשם ארץ אדום. (דף תת"ע ד"ה להאציל).

יט) מהי ארץ ישראל.
ארץ ישראל היא בחינת יצירה שבעוה"ז. כי העוה"ז נחלק לפי ערכו לבי"ע : שמקום המקדש הוא בחינת בריאה דעוה"ז. וא"י הוא בחינת יצירה דעוה"ז. וחוץ לארץ הוא בחינת עשיה דעוה"ז. (אות מ"ט).

ז) ארץ עליונה:
עי' תשובה ו' (ארץ אדום).

ח) ארץ תחתונה:
עי' תשובה ו' (ארץ אדום).

כי חזר סוד ה י"ה , דראש מקוה לפעולתו ונפסק הדביקות, ושוב נתפצלה חלק אחד מי"ב מסוד ח' ונעשה ח' ל ה' , וה י' שנתפצלה חזרה לאבא.
וז"ס הפסק הזווג : דהיינו מחמת שחזרו ונתחממו בסו"ה ומראה ה' כאש אוכלת בראש ההר. ובזה תבין סוד זווג זו"נ : כי האבידה דצלע העליון גרמה שנתנסרה כל אותו הבחי"ב מפרצוף הז"א.
ונודע אשר יסוך א"א ה"ס ז"א , וכיון שנאבד הג"ר משם נשאר רק בבשר, כלומר אותו ה י' שנחקק ונפצל מ ה' בסוד אבא, יורד באומ"צ ונוקב בהסיתום, והעלם חלק י"ב מהנוק' שחזרה ח ונעשית ה כנ"ל.
והוא מכונה בשם בשר : כי הוא בא (מכח) סר וחלקה של הנקיבה היא, ואח"כ בסוד ויסגור בשר אחר לקיחת הצלע ג"כ נחסר גם מג"ר, כי לקיחת הצלע ה"ס נסירה (בגרזן דמקוה"נ).
ואז חזר ויבן את הצלע : שנמצא האבידה ואגלאי מלתא למפרע דיש כאן ג"ר, אמנם דוקא בבחי' אשה כלומר בסוד ה' עם נקב חסרון דסיתום אומ"צ, שה"ס איהי נטיל גבורות ונבנה כותל דידה.
ואח"כ כשהאדם החזיר את הבחי' י' לתוך נקב של ה' אמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, כי אחר שהאדם כבר פרש ועזב ממעשה דאו"א הפנימים וע"כ אתמלי בחסדים דכל"א. וע"כ אותה י' אינן סותם ל ה' להיות ח ' כי הוא בא ע"ס לצאת תיכף, כי רק להוציא בשר חי קמתכוין, הנק' בשר אחד : שה"ס בשורת הזרע, מלשון בא סר זה רע, שה"ס אאב"ח הויה דכלא אור לי, דהיינו זה רע ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה.
וצ"ל כאן עצם ה"ס א"א, בשר ה"ס ז"א: כמ"ש במ"א שתוך דמקוה ה"ס א"א וה"ס עצמות הפרצוף, ואומ"צ שבא בפנים קטן ה"ס ז"א, וה"ס יסוד דא"א וה"ס בשר מחמת לקיחת הצלע לבנין פרצוף נבדל ונעזב ממנו.

ו) אש נכפפת:
הגבורות בשעה שהן על שלימותן נקראות מאורי האש, על דרך שהחסדים נקראים מאורי האור. ואז נמצאות הגבורות במעלה יתירה על החסדים, בסו"ה אשת חיל עטרת בעלה. ולגודל מעלתן, אם עדיין הפרצוף בבחינת קטנות, הוא מחויב לקבלן רק ממטה למעלה, דהיינו בהתלבשות דרך עליה, באופן שלא יעברו בהתפשטות המסך, ממנו ולמטה כדרך התלבשות בגוף. כי בעת שמקבל אותן ממעלה למטה, הן מזיקות לו. ואז נקראות הגבורות ההן בשם אש נכפפת, כלומר, כי תחת ששמשו מקודם ממטה למעלה, נכפפו ובאו ממעלה למטה. וז"ס אש נכפפת שהזיקה. (תשע"ח אות ס"ח)

ה) אשא דכיא:
הה"ג שביסוד אמא המלובש בדעת ז"א, מכונה אשא דכיא. (תשמ"ז אות כ')

ט) אשגחא פקיחא:
נה"י דעתיק שנעשו ללבושי מוחין דא"א, נחלקים למל"צ דצל"ם: אשר בחינת ה ם' שבהם הם הירכין הגבוהים מיסוד, המלובשים בב' אודנין, והם נשארים תמיד בבחינת אוירא. כי מהם לא נפיק ה י' מאויר. ובחינת ה ל' שבהם, מלובשים בב' עיינין, שהם בחי' הירכין שלמטה מיסוד, הנקראים נו"ה דעתיק הנגלים, כלומר שבהם החסדים מתגלים, כי בגדלות יוצא ה י' מאויר שלהם, ונעשו לבחינת אור, כנודע. והוא תיקון הששי דז' תיקוני גלגלתא הנקרא אשגחא פקיחא דלא נאים ונטיר תדירא. כי אחר דנפיק ה י' מאויר ונפקחו העיינין בהארת חכמה, המה נשארו כן בקביעות, וז"ש דלא נאים ונטיר תדירא. אבל בז"א אין תיקון זה נוהג בו בקביעות, כי אין מוחין דגדלות קבועים בו. וז"ס התפלה, פקח עיניך וראה וכו', שהוא להמשיך תיקון הזה בז"א. (דף אלף של"ד אות פ"ד).

ז) אשת חיל עטרת בעלה:
הגבורות שהן בבחינות המוחין דגדלות, הן משובחות יותר מהחסדים וה"ס אשת חיל עטרת בעלה. (תשס"א אות מ"ב)

יד) את (ח"ג פי"ב אות ב') :
המלכות מכונה בשם "את", מפאת היותה כוללת כל האותיות מא' עד ת'. כי האותיות הן הכלים של הספירות, וכל הכלים מהמלכות המה.

א) את (דף שי"ג אות ל' ובאו"פ):
המלכות נקראת א"ת שרומז על כולל אלפא ביתא מא' עד ת'. והוא, להיות המלכות שורשם של כ"ב אותיות ומטעם זה מכונים הכלים בשם אותיות .

א) ב ' מרחקים (דף שכ " ו ) :
אם יש ב ' מרחקים , בין כלי דחסד ובין כתר , בלי אור , דהיינו בעת שחו"ב ריקים מאור , אז נמנעת הארת ג " ר מהפרצוף .

י) ב' אודנין:
ב' אודנין הם תיקון הרביעי של ז' תיקוני גלגלתא, ובהם מלובשים בחינת נו"ה דעתיק הגבוהים מן היסוד, שהם בחינת ם' דצל"ם, כמ"ש להלן בתשובה י"א. והם בחינת חסדים מכוסים, כנ"ל בתשובה ט'. וע"כ לא נזכרו בהזוהר, אודנין בא"א, בין ז' תיקוני גלגלתא, משום שמבחינה זו אין בהם משום חידוש, כי כבר נזכר תיקון זה ד ם' דצל"ם אצל גלגלתא שהוא תיקון הא'. אלא שהזוהר חושב במקומם בחינת השערות היוצאות מהם ע"י תיקונם ב ם' דצל"ם, כי השערות הם בחינת או"ח שהלביש לע"ב המגולה בעת יציאת המוחין בראש דעתיק לצורך א"א, כנודע. (עיין הסתכלות פנימית דף אלף תמ"ד ד"ה והענין) וע"כ אחר ביאת א"א למקומו, שחוזר ונתקן במל"צ דצל"ם ע"י נה"י דעתיק, מסתלק ע"ב המגולה בבחינת מקיף חוזר, והאו"ח שהלביש אותו נשארים בנה"י דעתיק, שהם הנקראים שערות ומותרי מוחא, כמ"ש שם (בדף אלף תל"ו אות ב' וג') והנה גם השערות מקבלים מנה"י דעתיק את התיקון דמל"צ, אשר ם' שבשערות יוצאים ונאחזים על הגלגלתא שגם היא מתוקן בבחינת ם' , כנודע, ו ל' ו צ' שבשערות יורדים ונאחזים בלחי התחתון, שהוא לבר מבחינת גלגלתא, כנודע. ולפיכך, חושב הזוהר את תיקון הזה ד ם' שנתקנו בשערות במקומם של ב' אודנין, כי שם מלובשים בחינת נו"ה הסתימין דעתיק, שהם ה ם' כנ"ל, וקבלו מהם התיקון הזה ונעשו בבחינת "עמר נקי" כי תיקון זה נמשך מג"ר דבינה, שאין הצמצום יכול למעט אותה במשהו, וע"כ המה נקיים מכל צמצום ודין, וע"ש זה נקראים עמר נקי, ולפיכך הם יכולים להאחז בגלגלתא, שהוא ג"כ בסוד אוירא דכיא מאותו הטעם, כנודע. (אלף של"ד אות פ"ד א' שכ"ט אות ע"ה).

ה) מהם ב' בחי' גבורות דנסירה.
א' היא מה שמקבלת מאמא בעת עליתם מל הזו"ן למ"ן להיכל או"א, כי מקבלת שם מגבורות זכרים דאמא, שהם דינין תקיפים ממ"ן דצמצום א'. וכיון שהנוקבא נכללת עם הז"א בעלית מ"ן הזה. ע"כ יכלה לקבל מאמא בעודה נכללת שמה, אמנם זה הגיע לה רק בבחינת מ"ן ראשונים, כי או"א נחשב לבחינת עלי עליון לנוקבא ומוכרחת לקבל אותן הגבורות בפעם ב' ע"י ז"א עצמו, שהוא נחשב לעליון שלה, ע"כ נבחנים בגבורות ההן שהנוקבא מקבלת בעת הנסירה, ב' בחינות גבורות: א' הן הגבורות שקבלה בעודה בהיכל או"א כנ"ל. וב' הן הגבורות שהיא מקבלת ע"י ז"א אחר ביאתם למקומם. והם באמת אותן הגבורות שקבלה מקודם מאמא, אלא שנתוסף בהם מיתוק ב' ע"י נתינת הז"א, וע"כ נחשבות לב' גבורות (אות קכ"ד).

כט) מהן ב' בחינות דחיצוניות.
הכלים שמחזה ולמטה דכל פרצוף נקראים כלים דאחורים, וכן נקראים כלים דחיצוניות הפרצוף. ואלו הכלים דחיצוניות, נחלקים לפי עצמם על פנים ואחור: שב"ש תחתונים דת"ת, שמחזה עד סיום הת"ת, נקראו פנים דחיצוניות, מטעם היותם בחי' ז"ת דבינה דגופא, וע"כ יש להם עוד שייכות אל הכלים דפנים שהם חג"ת דגופא. והכלים נה"י נקראו חיצוניות דחיצוניות. ואלו פו"א דחיצוניות, נקראו ב' בחינות דחיצוניות, שמבחינת הפנים דחיצוניות נעשה מהם מקום עולם הבריאה. ובחינת האחור דחיצוניות נעשה עולם היצירה ועשיה. (אות ג').

יא) ב' בחינות שבנו"ה:
ענין ב' הבחינות שבו נתחלקו נו"ה דעתיק, הוא השורש לכל בחינת מל"צ דלבושי המוחין שנוהגים בכל פרצופי אצילות. כי תיקן אותם, לבחינת נו"ה שלמעלה מיסוד, ובבחינת נו"ה שלמטה מיסוד. פירוש: כי באלו נה"י דעתיק, שהם לבושי מוחין דא"א, יש בהם ט"ס, כי הם בחי' האו"ח שיצאו על המ"ן דא"א בהיותו כלול במסך דראש דעתיק, וכמו שיש במוחין שיצאו בשביל א"א, ע"ס דאו"י, כן בהכרח עלו ממסך שבפה דעתיק ע"ס דאו"ח, המלבישים לאותם הע"ס דאו"י, כנודע. והע"ס דאו"ח אלו, נקראות בשם נה"י דעתיק, משום שיצאו על בחינת מסך דעתיק, שהוא בחינת מלכות, והתכללותה של המלכות הזו בג' קוים, נקרא נה"י, כנודע. ואלו ע"ס דנה"י דעתיק, שורשם הם בינה ז"א מלכות, שג' קוים דבינה הם חב"ד, וג' קוים דז"א הם חג"ת, וג' קוים שבמלכות הם נה"י, כנודע.
וכדי לטהר את ג"ר דאלו המוחין מכל בחינת צמצום ודין, חילק אותם לב' בחינות בינה: כי ג"ר דבינה הם תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינם מקבלים חכמה, ולפיכך אין שום צמצום נוהג בהם, כי אין צמצום נוהג רק על אור חכמה לבד, כנודע, ותיקון זה נקרא בשם, הגבהת ירכין למעלה מיסוד, כי החלק זה של החב"ד דנה"י שנתקן בג"ר דבינה בבחינת חסדים מכוסים, נתעלו לגמרי מן המסך של היסוד, ואינו מתמעט מסיבתו בעת קטנות, וכן אין מתגדל על ידו בעת גדלות, כי אינו מתמעט על ידי המסך דיסוד, משום דג"ר דבינה, הם שאין שום צמצום שולט עליהם, כנ"ל. ואינם מתגדלים על ידו, כי הג"ר דבינה אינם מקבלים חכמה לעולם, אפילו בעת גדלות, בעת שהמסך דיסוד ממשיך חכמה. ותיקון זה נקרא בשם ם' דצל"ם כנודע.
וחלק הב' של חב"ד דנה"י דעתיק, נתקנו בבחינת ז"ת דבינה, הצריכים להארת חכמה בשביל שהם שורש לזו"ן, וע"כ הם נבחנים לנו"ה נגלים, כי הם צריכים לחסדים מגולים, ונבחנים לנו"ה שלמטה מיסוד, כי הם מתמעטים ע"י מסך דיסוד בעת הקטנות, שחסרון דחכמה פוגם אותה, כי הם צריכים לה כנ"ל. וכן מתגדלים על ידו בעת גדלות, כי אז מקבלים ע"י הזווג דמסך היסוד, בחינת הארת חכמה. ותיקון זה נקרא ל' דצל"ם. ובחינת חג"ת נה"י, שבנה"י דעתיק, המקבלים מל' דצל"ם, נקראים בשם צ' דצל"ם.
וכיון שנה"י דעתיק שהם לבושי מוחין דא"א, נתקנו בתיקון זה דצל"ם נעשו לשורש לכלהו לבושי מוחין דאצילות, שבעת לידתם הם מתחלקים ומתלבשים באלו מל"צ ע"ד הנ"ל. כמ"ש במקומם. (כנ"ל דף אלף ס' אות ק"ח. עיין שם כל ההמשך) ומכאן נתחלקו ונתתקנו כל ג' הראשים דא"א וכן החוורתי והשערות רישא ודיקנא, בבחינת י"ג, שפירושם, ג' הויות דג' אותיות דצל"ם, שהם י"ב אותיות וחד דכליל להון. כמ"ש לעיל בתשובה ג' <אורחא דפלגותא דשערי> ע"ש. (אלף שכ"ח אות ע"ד).

יב) ב' ביעי דוכרא:
נודע, שמלכות ששמשה בפרצופי א"ק, דהיינו מלכות, דצמצום א' נגנזה בפה דרדל"א, ואין עליה עוד שום זווג בכל פרצופי אצילות, אמנם עכ"ז הארתה של המלכות הזו, נמצאת בהכרח גם באצילות, דאל"כ, לא היה מציאות להעלאת מ"ן עד כדי להחזיר אח"פ להמדרגות, כי למסך דמלכות דצמצום ב', שיצאה מתחילתה בחסרון של אלו אח"פ, לא נמצא בחינת מ"ן, שפירושו התעוררות, להמשיך שוב את אח"פ שהיו נוהגים בצמצום א', להיות מחוסרת אח"פ מתחילת אצילותו וז"ס ההכרח שבכל מ"ן יש ב' טפות, בסוד טפיים עולות מלמטה, דהיינו שצריך להכלל בהם ב' בחינת המלכיות כי בחינת המלכות דצמצום א' גורם החימום וההתעוררות להמשיך את אח"פ החסרים למדרגה. ובחינת מלכות דצמצום ב' מקבלת הזווג והורדת המ"ד, כי אין בחינת זווג על מלכות דצמצום א' באצילות לאחר שנגנזה ברדל"א, כנ"ל. וז"ס טפה א' יורדת מלמעלה, דהיינו טפת מ"ד המקובלת למלכות דצמצום ב' בלבד.
ושורשה של הארת המלכות דצמצום א' הנמצאת באצילות, הוא במו"ס המלבשת לגבורה דעתיק. כי כח העבית שבמסך שבמלכות, אינו מגולה בראש בהיותה משמשת שם ממטה למעלה, אלא כחה מתגלה בגוף, כלומר, בהיותה משפעת ממעלה למטה שמלכות נעשה לשורש עליהם מלמעלה, אז נעשו מוגבלים בהארתה. וע"כ אותה המלכות דצמצום א' המשמשת בפה דרדל"א, אין כחה מגולה ברדל"א אלא בגוף שלו דהיינו בחג"ת נה"י דרדל"א, והוא בקו שמאל דגוף, דהיינו בגבורה והוד דגוף, כי בקו השמאל משכן הגבורות, כנודע ונמצא שגבורה דעתיק, הוא תחילת הגילוי דכח המלכות דצמצום אז הגנוזה ברדל"א. וכיון שהיא מלובשת במו"ס, ע"כ נמצא שם שורש המלכות הזו. ושורש הזה נקרא בוצינא דקרדנותא.
ולפיכך גם בנה"י דעתיק יש הארתה בהוד דעתיק, כנ"ל. ובחינה זו נקרא נו"ה הפנימים דעתיק הגנוזים בב' אודנין דא"א, כי להיותם למעלה מיסוד דעתיק, שפירושו שנתקנו בבחינת ם' דצל"ם, אין שורש הדין שבה, ממעט כלום שם בא"א, והם הנקראים ב' ביעי דוכרא המבשלים הזרע, כלומר שנותנים כח החימום וההתעוררות להמשיך אח"פ החסרים, שכח החימום הזה אינה נמצא במלכות דצמצום ב' כנ"ל. וכן הם נמצאים גם בבחי' הנוקבא בסוד שטוחנות מ"ן לצדיקים, ובסוד טפים עולות מלמטה כנ"ל. (א' שכ"ח אות ע"ד).

יז) ב' דדין דאבא:
הנה בחינת הדדים, נעשו ע"י עלית נו"ה דא"א, לחיבור אל חג"ת דאו"א בעת העיבור, כנורע. ונבחן שש"ע דנצח עלה לאבא, ובו כלול ג"כ ש"ע דהוד, ומהם נעשו דדים לאבא. וש"ע דהוד עלה לאמא, שבו נכלל גם הנצח, ומהם נעשו דדים לאמא. (א' קמ"ט אות ע"ו).

ל) מהם ב' זווגים דאו"א.
זווג א' דאו"א הוא בהיותם במקומם, שזו"ן עולה להם ומקבל המוחין היוצאים על הזווג ההוא. ויש זווג ב' דאו"א, שאו"א יורדים למקום ישסו"ת וזו"ן, ומתלבשים בזו"ן והזווג נעשה במקום זו"ן. והמוחין האלו הם רק בשביל או"א דבריאה. (אות קצ"ג).

לא) מהם ב' חלוקות בגוף מהחזה שבו.
גוף האדם נחלק לב' חלוקות על החזה: הכלים דחג"ת עד החזה, הם בחינת ג"ר דגופא, ונבחנים לכלים דפנים, שגם צמצום הב' לא מיעט אותם להוציאם לבר מהמדרגה, והם מקבלים בחינת חסדים מכוסים מג"ר דבינה. אבל מחזה ולמטה, הוא בחינת ו"ק דגופא, והם כלים דאחורים, שצמצום הב' הוציאם לבר מהמדרגה, והם צריכים רק לחסדים מגולים בהארת חכמה משום שהם בחינת זו"ן דגופא, והם מקבלים מז"ת דבינה. (אות ס"ו).

ד) ב' חצאי הדעת:
המוחין הם ע"ס, הנבחנים לג"ר וז"ת, שהם חו"ב וזו"ן, שיש בכל אחד מהם ע"ס. ונודע שע"ס דבחינת אור חכמה, נבחנים לה' בחינות: כח"ב זו"ן. וע"ס דאור דחסדים, אין בהם בחינת כח"ב, כי הכח"ב ירדו בהם לבחינת חג"ת, וע"כ הם מכונים ה' חסדים: חג"ת נ"ה. או ה"ג חג"ת נ"ה. כי ה' הבחינות דז"א, נקראים ה"ח. וה' דנוקבא, נקראים ה"ג. ואלו הם ד' המוחין הנקראים: חכמה, בינה, חסדים, וגבורות. ואלו ב' המוחין התחתונים שנקראים חו"ג, הם מתיחדים לאחד, בעת שהם מעלים או"ח ממטה למעלה, ומזווגים לב' המוחין העליונים, הנקראים חו"ב, ואז נבחנים החו"ג שהם רק מוח אחד, הנקרא מוח הדעת, הרי שהדעת נעשה מב' בחינות מיוחדות, שהם ז"א ונוקבא דמוחין, אלא שמתיחדים למוח אחד בסוד הזווג כנ"ל. וע"כ נבחן מוח הדעת שהוא נעשה מב' חצאים. ועי' לקמן בתשובה ה' (ב' כתפין) (אות קכ"א).

ה) ב' כתפין:
הנה ג' המוחין חב"ד דז"א, מתחלקים על דרך התחלקות או"א וישסו"ת, שחו"ב שבו, הם או"א עלאין דמוחין, והם בבחינת חסדים מכוסים, וזווגם לא פסיק לעלמין. והדעת שבו הם בחינת ישסו"ת דמוחין, שהם בבחי' חסדים מגולים, וזווגם פסיק, כנודע, ולפיכך בעת קבלתו המוחין, הרי הוא מקבל כל בחינה מבחינה שכנגדה באו"א, באופן שב' המוחין העליונים חו"ב שבו, הוא מקבלם מב"פ עלאין דחסד וגבורה דא"א, שהם מתלבשים בשש ספירות עליונות דאו"א, הנקראות ס ' , דהיינו עד החזה שבהם. וב' חצאי המוחין דדעת, הוא מקבל מנה"י דאו"א, מחזה ולמטה, שהם בחינת ישסו"ת. והנה ידים דא"א, שהם חו"ג שבו, המתלבשים באו"א, הנחלקים לרת"ס חב"ד חג"ת נה"י, הנה היד המחוברת עם האצבעות, היא חב"ד, והזרוע היא חג"ת, וראשי הכתפים המחוברים לגוף הם נה"י שבהם. ונמצא שחו"ג של המוחין שהם הדעת דז"א, המקבלם מבחינת נה"י דידים, שהם בחי' ישסו"ת כנ"ל, הנה הוא מקבלם מב' כתפים דא"א. עי' להלן תשובה ו' (ב' עטרין). (אות קכ"א).

יג) ב' לחיים:
עיין להלן בתשובה י"ד <ב' עיינין>. (דף אלף א' שמ"ב אות ק"ד).

לב) מהו ב' מדרגות אין עולים.
אין מדרגה יכולה לעלות ולהתתקן רק בעליון שלו הקרוב אל מעלתו, למשל, אין או"א יכולים לעלות לעתיק, רק לא"א לבד, וכל המתתקן בעתיק הוא א"א. וכן כל המתתקן באו"א הוא ישסו"ת, וכל המתתקן בישסו"ת הוא זו"ן. וטעם הדבר, כי כל תיקונים של התחתון בעליונו הוא, מפני שאח"פ של העליון, הם דבוקים תמיד עם גו"ע של התחתון, וע"כ גו"ע דתחתון עולה עם העליון, בעת שהעליון מעלה אח"פ שלו כנודע. באופן, שבעת שהעליון מברר ומעלה את אח"פ שלו מן הקליפות, נמצא גם גו"ע דתחתון שלו, עולה ומתברר עמו. וכן בהשגת המוחין, כי למשל אח"פ דא"א, נמצאים בחג"ת שלו, ובעת שא"א משיב המוחין להוריד הה"ת מנקבי עינים שלו, ולהעלות אח"פ אל בחינת הג"ר שלו, הנה אח"פ האלו מעלים עמהם את החג"ת שלו ג"כ לבחינת הראש שלו, להיותם דבוקים זה בזה. והנה אז עולים גם או"א עם החג"ת אל הראש דא"א, להיותם המלבושים על החג"ת דא"א. ועד"ז הוא סדר העליות של כל הפרצופים, כנודע. הרי שרק התחתון הסמוך לו יש לו כח לעלות אל העליון: או מפני היותו דבוק על אח"פ דעליון, או מפני הלבשתו את החג"ת דעליון. מה שאין זה שייך כלל אל המדרגה שמתחת התחתון שלו. (אות כ"ב).

(או"ח ואו"י יש לו (לא"ק לצורך הנקודים) אחד מלמטה למעלה בפנימיותו מהטבור עד העינים, ומשם יוצא עיקר הארה לצורך נקודים שהוא שם ב"ן נוקבא, אבל נעשה מאור חוזר כנ"ל. וגם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור מלמטה מטבור, ומאיר בנקודים דרך נקבי העור ודרך טבור ודרך פי היסוד ודרך נקב האחור.

יג) מהם ב' מיני שפע.
ב' קומות יש לאו"א דאצילות. א' הוא קומתם הקבועה, שהיא קומת ס"ג המלבישים לחג"ת דא"א, ואין להם חלק בג"ר שלו, שהם קומת ע"ב, ואז הם משפיעים בחינת ג"ר דבינה שהם חסדים מכוסים, ושפע זו היא הכרחית לקיום העולמות והעמדתם, וע"כ מבחינה זו זווגם לא פסיק לעלמין. וב' היא קומת ע"ב שאו"א משיגים ע"י עליתם לג"ר דא"א, ונוטלים קומת ע"ב שלו, דהיינו קומת ע"ב היוצאת על המ"ן דשערות. ושפע זו היא למוחין דהולדה, הנקראים ברכה וחירות, ובאלו מתחלקים עיקרי השפעה בהעולמות. הא' שפע של קיום והעמדה. והב' שפע של ברכה וחירות, שהם מוחין דהולדה. ועי' להלן בתשובה י"ט שגם במוחין דהולדה עצמם נוהגים ב' מיני שפע אלו. (אות נ"ב ונ"ה).

ו) מהם ב' מלכים בכתר אחד.
ת"ת דאמא הוא כתר של הז"א, וכששניהם עולים עד הת"ת דאמא, הרי הם משתמשים בכתר אחד מאמא, וזה נעשה ע"י התכללות ההוד דא"א בהנצח שלו. ולהבין זה צריכים לזכור מה שנתבאר בחלק י"ד בענין המוחין דע"ב דאו"א וזו"ן, שאינם נמשכים מבחינת חכמה דא"א עצמו, כי אחר הראש הג' שהוא מו"ס נסתם עצמות העליון בקרומא דאוירא, דהיינו החכמה דא"א נסתמה בקרומא דלא לאתפתחא עוד, ואין אור החכמה מאירה לתחתונים אלא דרך השערות, הנקרא מזלין, בדומה לאור השמש העובר דרך נקבים קטנים, כדברי הרב לעיל, דף אלף תקמ"ט אות צ"ה. עש"ה. והוא מכונה אור השמש, משום שחכמה זו המתגלה על המזלין, הנה ת"ת לבדו נבחן להנושא העיקרי המכונה תמיד בשם שמש, והוא מטעם שנתבאר שם, כי הג"ר דאו"א נאחזים בבינה דא"א שיצאה לבר מראשו, שהיא הכתר דאו"א, וטבעה תמיד בחסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא, אלא רק בעת שז"א עולה למ"ן אליה, היא חוזרת לראש דא"א לבחינת חכמה, כדי להשפיע מוחין לז"א, וע"כ נבחן שגם עתה שהיא נעשית לחכמה, נמצא עיקר הנושא והמקיים אור החכמה בהבינה, הוא הז"א, הנקרא ת"ת, ולפיכך הוא מוכרח להשאיר שורשו בת"ת דבינה שבראש כדי לקיים אור החכמה בבינה, ולולא זה, תכף היתה חוזרת לבחינת עצמה שהוא חסדים מכוסים. ותדע שזה היה סבת הביטול ונפילת האחורים דאו"א בעת שביה"כ, כי מאחר שכל המוחין דשם יצאו על המ"ן דזו"ן, ובשבילם חזרה הבינה לחכמה ונעשה הסתכלות עיינין דאו"א, ע"כ היה המ"ן דזו"ן נשארים בהם בראשייהו דאו"א בבחינת קיום והעמדה, כנ"ל, וכיון שנשברו הכלים דזו"ן, ולא היו צריכים יותר להארת חכמה, נמצא שנתבטל בחי' המ"ן דזו"ן שבראשייהו דאו"א, ונתבטלו המוחין דאו"א ג"כ, ונפלו לבחינת גוף, כמ"ש שם באורך. עי' בדף תקי"ג אות ל"ס.
והנך רואה, שעיקר הנושא לאור החכמה דהיינו לקומת ע"ב דמזלין, הוא רק הת"ת, וע"כ מדמה הרב קומת חכמה זו לאור השמש. גם נתבאר לעיל שמוחין דע"ב אלו נבחנים בג' חלוקות, שהם: בינה, ת"ת, ומלכות, והם אחסנתא וב' עטרין. כי בינה שחזרה להיות ע"ב וחכמה הם בחינת או"א עלאין, שמבחינת עצמם הם חסדים מכוסים, כנ"ל, אלא כל קומת חכמה שממשיכים הוא רק בשביל הזו"ן והם נבחנים לבחינת עצם האורות. ושורשי הזו"ן שנשאר בהם בבחינת מ"ן להעמדה וקיום דאור דע"ב, הם ב' העיטרין: ת"ת ויסוד שבחינת הת"ת משמש בהם לנושא להארת חכמה, כנ"ל. ובחינת היסוד, שהיא עטרא דגבורה משמש בהם לנושא לבחינת המסכים, שעליהם נעשה הזווג דהכאה. כמ"ש לעיל דף אלף תקע"ב ד"ה ולפיכך עש"ה. וע"כ נעשה הת"ת דאמא לכתר אל הז"א, כי בהיות הז"א נשאר בראש דאמא בבחינת ת"ת המקיים והמעמיד לקומת ע"ב שלה, הנה תחת זה הוא נאחז ויונק מת"ת שלה את מוחין דע"ב שלו, כי זה הכלל, ששיעור המוחין שהתחתון גורם להיות בהעליון, נוטל אותם גם התחתון במקומו.
ותדע, שב' העטרין הנ"ל, שהם ת"ת ויסוד, יש להם יחס שוה אל נצח והוד דא"א. כי הת"ת שהוא עטרא דחסדים, הוא הז"א. והיסוד, שהוא עטרא דגבורה היא הנוקבא, כלומר, בחינת בנימין הכלול ביוסף, כנודע. וכבר ידעת, שז"א הוא נצח דא"א, ונוקבא היא הוד דא"א. כי מבחינת הכלים נבחן הז"א לנצח והנוקבא בהוד, ומבחינת האורות נבחן הז"א לת"ת, והנוקבא לנצח. משום שנמשכים מבחינה שכנגדם בע"ב דא"ק כנ"ל ולפיכך, אותם הזו"ן המשמשים למ"ן בראש דאמא, הנקראים ת"ת ויסוד, הנה מבחינת הכלים הנמשכים מכתר שהוא א"א, הם אצלו בחינת נצח והוד. אלא בבחינת הזווג הנמשך מע"ב מכונים ת"ת ויסוד, בסוד קו האמצעי. ובבחי' פרצופים, שהם הכלים הנמשכים מא"א מכונים נצח והוד. וזכור זה.
ונודע, שבעת שזו"ן עולים למ"ן לאו"א, עולים עמהם שם גם נה"י דא"א, כנ"ל (חלק י"ד אות מ"ט). ע"ש. ונמצא, כמו שב' העטרין נכללו זה בזה כדי להמשיך מוחין דע"ב, כי עטרא דגבורה ממשיך או"ח ועטרא דחסד ממשיך הארת חכמה, כנ"ל בחלק י"ד. כי לולא התכללותם לא היה נמשכים המוחין. הנה נבחן ג"כ אשר הנצח והוד דא"א נכללו ג"כ זה בזה, להיותם בחינה אחת עם ב' העטרין, כנ"ל. וב' מיני התכללות אלו באים כאחת. כי כן כלולים בעת העלאת המ"ן. כנ"ל.
ונתבאר היטב, הגורם של התכללות נו"ה דא"א זה בזה, שהוא בחי' הזווג הנעשה ע"י ב' העטרין. באופן שאין מוחין דע"ב נמשכים זולת ע"י התכללות נו"ה דא"א זה בזה, כי הזווג דחו"ג הממשיך לקומת חכמה כוללם אותם יחדיו. וזה נבחן להתכללות הוד דא"א בנצח שלו. כי הנצח הוא בחי' עטרא דחסד, דהיינו הת"ת הנושא להארת הכמה, אלא כדי להמשיך או"ח להלביש הקומה נכלל עמו גם ההוד, שהיא עטרא דגבורה. ונמצא שאין עטרא דגבורה שהיא ההוד משמשת כאן כלל במדת הצמצום שבה, אלא אדרבה, היא ממשכת חכמה, כי לולי האו"ח לא היה נמשך הקומה, כנ"ל. הרי שההוד נכלל ונעשה למדת הנצח, כלומר שהוא מסייע להמשיך לאור החכמה. וזה שאומר הרב לעיל דף א' תשי"ד אות נ"ח. "ובריח אז זו"ן משתמשים בכתר אחד, ר"ל ששניהם נכללים בנצח דא"א והם מקבלים הארתם בהשואה אחת" ע"ש. והבן זה היטב.
ונתבאר היטב, איך התכללות עטרא דגבורה שהיא בחינת הנוקבא בעטרא דחסד שהיא בחי' ז"א, גורם ג"כ להתכללות ההוד דא"א בנצח שלו, שמשם יונקים הפרצופים דז"א ונוקבא, שהם בחינת הכלים שלהם, כנ"ל. כי המוחין והכלים נכללים כאחד. ולפיכך נמצא, כי הנוקבא נאחזת בת"ת דאמא שהיא בחינת שורש הז"א, הנשאר שם בראש דא"א לקיום והעמדה של קומת ע"ב דאמא, בשוה עם הז"א עצמו. כי לולא בחינת עטרא דגבורה דנוקבא הנכללת שם בת"ת הזה, היתה מתבטלת קומה זו, כי בלי חלקה שם, לא היו המוחין נמשכים ולפיכך נוטלת גם היא המוחין דע"ב מת"ת דאמא, ות"ת דאמא נעשה כתר אליה כמו שנעשה כתר לז"א. ונמצאים שניהם משתמשים בכתר אחד. וז"ש הרב בדף א' תרצ"א אות ו' "כי מת"ת דאמא נעשה כתר לז"א, וכאשר גם היא תעלה עד שם ויהיה כתרה בת"ת דאמא כמוהו יהיה כתריהם שוין, ויהיו שניהם אחד כי שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת" דהיינו כמבואר. שזה נעשה מכח שעטרא דגבורה נכללה בעטרא דחסד, והוד דא"א נכלל בנצח שלו, ונמצאת הנוקבא, שהיא נאחזת בת"ת דאמא והיא מקיימת ומעמידה המוחין דע"ב שלה, כמו ז"א, וע"כ נעשה ת"ת דאמא לכתר אליה כמו שנעשה לז"א. וע"כ שניהם משתמשים בכתר אחד. (אות ל"ח ואות ו').

מקורו מנה"י דס"ג שירדה ועטרתו לנה"י הפנימים החסרים ג"ר, משום שע"ב (וס"ג) נפסקים ממעל להם על הטבור. ונמצאים השיפולי מעיים דס"ג (שהו"ס נוק') דהיינו נה"י שלה מטבורה ולמטה שהם בערך נה"י הפנימיים בבחי' ג"ר, ( ע"ע נה"י דס"ג) נמצאים מכתירים ומעטירים את היסוד הפנימי בסוד נקבה תסובב גבר, ונמצא הז"א (ע"ע יסוד) מתעטר בה כלומר שקונה כתר וראש מנה"י דס"ג שהם בחי"ב, ובאותו הכתר משמשים שניהם, נה"י פנימים שהו"ס ז"א ונה"י דס"ג שהם סוד נוקבא והיו לבשר אחד.

ז) מהם ב' מלכים פב"פ בכתר א'.
ענין ב' המלכים בכתר א' כבר נתבאר היטב בתשובה הקודמת, ואין להכפיל הד ברים, ועש"ה. אמנם ענין פב"פ בכתר אחד הוא הבחן אחר לגמרי שזה לא יהיה אלא בגמר התיקון. כי אלו המוחין הנ"ל שקבלה מנה"י דאמא שלא ע"י ז"א, בהיותה באחוריו, אינה יכולה לעמוד בהם, להיותם בחינת חכמה בלי חסדים, דהיינו בינות וגבורות דאו"א, שהם בחינת ב"ן לבד שרק אמא עצמה יכולה לקבל אותם משום שבעת שהיא חוזרת לראש דא"א, היא נעשית שם לבחינת חכמה ממש, ואינה צריכה שם ללבוש של אור חסדים כמ"ש הרב בשה"כ ביוה"כ דרוש ג'. אבל הנוקבא אינה יכולה לקבל חכמה בלי לבוש דחסדים, ע"ש, וע"כ היא חוזרת לנקודה דפנים, שהיא בחי' נקודה דצמצום ב', דהיינו נקודה תחת יסוד דז"א, שנשרשת שם מזמן הקטנות דנקודים, וע"כ לא יארע שום מיעוט בנקודה זו, כי כל מה שיצא בקטנות נקודים מבחינת ה"ת בעינים, נקרא כלים דפנים, ואחר שנבררו פעם באצילות אין שום פגם יכול לשלוט בהם. כנודע.
ואחר זה שחזרה לנקודה זו דצמצום ב', היא באה פעם שנית בעי"מ דפנים, ואלו המוחין היא מקבלת ממוחין דז"א, דהיינו ע"י הזווג הנעשה שם בראש דז"א על מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א, כמ"ש הרב לעיל דף א' תקפ"ט אות קנ"ו. ומלכות זו דאמא, היא בחינת צמצום ב', שאין מוחין דג"ר יכולים לצאת עליה, אלא ע"י התכללות בעטרא דגבורה דז"א יוצאים בה מוחין דג"ר, ונמצא בזה שמצד עצמה אין בחינת ג"ר לנוקבא כלל, אלא רק ע"י התכללות במוחין דז"א, ונמצאת בזה לבחינת מקבלת מז"א, והיא קטנה ממנו, כי המקבל הוא קטן מהמשפיע וע"כ אינה יכולה עוד להיות שוה אליו כמו שהיתה בעת היותה באחוריו. כמו שהז"א מקבל מנה"י דאבא. כי בעת עליתם למ"ן נכלל הז"א באבא שכולו מ"ה, והנוקבא נכללה באמא שכולה ב"ן, וכן נתלבשו בהם המוחין בירידתם למטה, ונמצאים שניהם שוין ומשתמשים בכתר אחד, כנ"ל בדיבור הסמוך. משא"כ עתה אין הנוקבא מקבלת עוד מאמא עצמה דמזלין, אלא מראש הז"א, כנ"ל, ונמצאת קטנה ממנו.
ולפיכך אפילו בשבת במוסף, שאז עולים שניהם לאו"א עד הכתר שלהם, מ"מ נבחן הז"א שהוא גדול ממנה, כי קומה זו דג"ר דחיה שיש לה אז, אינה מכח עצמה, שהרי היא רק בחינת מלכות דאמא שאינה ראויה לג"ר זולת ע"י התכללות בעטרא דגבורה דמוחין דז"א כנ"ל, וכיון שהוא המשפיע לה את המוחין, נבחן לגדול ממנה. ולכן במנחה דשבת, שז"א עולה לג"ר דא"א ומקבל שם בחינת יחידה שהיא כתר שלו, אין הנוקבא יכולה לעלות עמו שמה, כי הזווג נעשה שם על בחינת המלכות דצמצום א' דהיינו על בחי"ד ששמשה בגדלות נקודים, כי העיבור נעשה בג"ר דעתיק, שהם במקום ג"ר דנקודים, ששם קומת כתר, כי עתיק הוא קומת כתר דאצילות, כנ"ל דף תרכ"ז אות ל"ב. ע"ש. וע"כ אין הנוקבא יכולה לעלות שם, כי אין לה המ"ן דצמצום א', כי המלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, ומ"ן דדיקנא, אע"פ שהם מצמצום א' אינם בחינת מלכות ממש, אלא בחינת מלכות הכלולה בט"ר, הנבחנת ליסוד דמלכות, ולבחינת בנימין הכלול ביוסף, דהיינו בחי' נוקבא הכלולה בזכר, אבל לא מלכות ממש דצמצום א'. וע"כ אין הנוקבא יכולה לעלות עם הז"א ולהכלל בעיבור ג' הפנימי, שהיא במקום ג"ר דעתיק, כי אין לה שם הבחינה שכנגדה, שהיא מלכות דצמצום א'. וע"כ אינה יכולה לקבל בחינת יחידה מג"ר דא"א כמו הז"א, וע"כ אינה משתמשת עמו בכתר אחד, בכל המשך דשתא אלפי שני.
ואין להקשות לפי"ז, איך הנוקבא יכולה לעלות ביוה"כ בתפלת נעילה עד הג"ר דא"א בשוה עם הז"א. כי יש הפרש גדול בין המוחין דאחור של הנוקבא להמוחין דפב"פ שלה. כי במוחין דאחור נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונעשתה הנוקבא כמו המלכות דז"א עצמו, הנקראת נוקבא שבגופו, כלומר, מלכות דנצח, שהיא בחינה הנוקבא הכלולה בדכר, הנבחנת לבחינת בנימין הכלול ביוסף ומבחי' זו יכולה גם הנוקבא לעלות לג"ר דא"א, ולהכלל בהזווג דג"ר דעתיק, דהיינו במ"ן דמזלין שהם בחינת יסוד דמלכות, שהרי גם הנוקבא נכללה עתה במלכות דז"א, הנחשבת לבחינת בנימין הכלול ביוסף כנ"ל. משא"כ במוחין דפנים בפנים דנוקבא, כי אז היא מתוקנת במדתה עצמה, דהיינו בחינת הוד, ובחינת נוקבא אמיתית, ולא בחינת נוקבא הכלולה בזכר. ואחר שקבלה למדתה עצמה, אינה יכולה עוד להכלל במ"ן דמזלין, שהם רק בחי' בנימין הכלול ביוסף, דהיינו רק נוקבא הכלולה בדכר, ולא בחי' עצמותה של הנוקבא, כי עצמות הנוקבא דצמצום א' נגנזה ברדל"א כנ"ל.
ועם זה תבין, למה אין בחינת זווג זו"ן, בהיותה אב"א עמו בקומה שוה. וכן למה נקראו המוחין האלו לבחי' מוחין דאחורי הז"א. והוא כי הנוקבא שבגופו דז"א נבחנת לאחורים אליו, כלומר לבחינת מסך המעלה או"ח ומלביש לע"ס דאו"י שלו. ונתבאר לעיל שהנוקבא שבגופו דז"א, היא בחי' בנימין הנכלל ביוסף. וע"כ בעת שרחל נכללת במדת הנצח, דאז גם בחי' נוקביות שלה אינה נוקביות אמיתית אלא ג"כ בחינת בנימין הכלול ביוסף כנ"ל, הנה היא דומה אל הנוקבא שבגופו דז"א, ואין שם הבחן זווג של דכר ונוקבא, אלא רק זווג מניה וביה של הזכר עצמו. והבן. ולפיכך אין אנו מבחינים שום זווג זו"ן בעת היותם אב"א, אלא שנחשבת כמו שנפרדה ממנו ואינה מקבלת ממנו כלום, משום שהיא שוה למדת אחורים של הז"א עצמו, דהיינו למדת המלכות שבגופו, וע"כ אין הנוקבא הנפרדת עולה בשם, כי אין כלל כאן בחינת זכר ונקבה. והבן.

ט) ב' מני חסד:
בינה משורשה מע"ס דאו"י, היא נמצאת באחורים לחכמה, כי כל חשקה היא רק באור החסדים, בסוד כי חפץ הוא, וזהו רק בבחינות ג"ר שלה לבד, כי בשעה שבאה להאציל את זו"ן, שכל עיקרם הם רק הארת חכמה, הנה אז הפסיקה אחורים שלה כלפי חכמה, ונזדווגה עמו פב"פ, ואז האצילה לזו"ן, שהם גם ז"ת של עצמה, כי השרשים של זו"ן הם ז"ת דעצמה, כנודע, ולפיכך יש הפרש גדול: בין החסד שבג"ר דבינה, דהיינו שמלפני החסד וגבורה דבינה, שנקראו זרועות. ובין החסד שמאחר הג"ר שלה דהיינו מזרועות ולמטה. כי הם הפכים זה לזה, כי החסד שמקודם הזרועות שלה, הוא באחורים לחכמה, והחסד שמזרועות שלה ולמטה, הם בפנים לחכמה, כי כל עיקרם הם בבחינת חסדים המגולים בהארת חכמה, כנ"ל. וע"כ הם מכונים ב' מיני חסד: והחסד שמלפני הזרועות, אין בחינת ה"ת וצמצום יכולים לשלוט בו כלל, ולכן בחינת הג"ר דבינה דא"א, שנקראו גרון, שאו"א עלאין מתפשטים ממנו, אע"פ שכבר נמצאים מתחת הקרום דמו"ס, ששם הרושם דה"ת, מ"מ הם נבחנים לראש גמור, כי אין ענין צמצום נרגש, אלא כלפי אור חכמה, ומתוך שג"ר דבינה, גם בלאו הכי אין מקבלים חכמה, הרי אין מקום לה"ת שבקרומא דמתחות מו"ס, למעט אותם במשהו. אמנם, החסד שלאחר הזרועות, כלומר, שבבחי' ז"ת דבינה, כיון שכל עיקרו הוא בגילוי הארת חכמה ע"כ כבר ה"ת שתחת מו"ס דא"א, שולטת בהם, והם אינם נבחנים לבחינת ראש, אלא לבחי' גוף, ונבחן שהחסד הזה מלובש בגבורה כלומר בהצמצום דה"ת העומד בגבורה ובחינת ישסו"ת, יצאה מהחסד הזה, דהיינו דמין הב', לאחר שנתפשטו הזרועות. וע"כ אינם נבחנים לבחי' ראש כמו אבא ואמא עלאין שיצאו מהחסד דמין א' מלפני התפשטות הזרועות כנ"ל. שאין צמצום נרגש בהם כל עיקר להיותם בסוד כי חפץ חסד. (תת"צ אות מ"ב ומ"ג).

י) ב' מציאויות הבינה:
משונה קומת בינה משאר הקומות. כי נחלקה לב' פרצופים: או"א עלאין, שנעשו מג"ר שבה. וישסו"ת שנעשו מז"ת שלה. מה שלא מצינו זה בשום קומה. כי עתיק, הוא כולו קומת כתר. וא"א, כולו קומת חכמה, וזו"ן קומת ז"א. והטעם הוא, כי יש בבינה ב' מציאויות, שהם כמעט הפכים זה לזה, כי ג"ר שבה, הם באחורים לאור חכמה, וחושקים דוקא בחסדים מכוסים, כלומר שלא תהיה בהם מהארת חכמה. כנ"ל תשובה ט'. וז"ת שבה, הם בחיוב מהארת חכמה, להיותם בחינת המאציל של זו"ן. שכל עיקרם הוא הארת חכמה. כי כל ההפרש מזו"ן דאו"י, אל ג"ר דבינה, הוא, כי זו"ן הם חסדים בהארת חכמה, וג"ר דבינה הוא רק חסדים לבד. (כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם ע"ש). ועל שם זה נחלקה קומת הבינה, לס' עגולה, ולם' סתומה שס' עגולה, ה"ס שש הספירות חב"ד חג"ת שבבינה עד החזה שבת"ת, שעד שם שולטים בחינות ג"ר דקומת בינה. כי גם בחינת חג"ת של ז"ת שלה, אינם בחינת זעיר ונוקבא ממש, אלא הג"ר המתחברים עם זו"ן הם חג"ת, והם רק כח"ב דחסדים, כנודע. ולפיכך כל חב"ד חג"ת דבינה, נבחנים לבחינות ג"ר דבינה. והם בחינת ג"ר גמורים. לכן הם נרמזים בשם ס' עגולה. ונקראים ג"כ או"א עלאין. ומציאות ב' היא, ד' הספירות תנה"י שבקומת בינה שהם בחינות שורשי זו"ן, שעיקרם הוא הארת חכמה, וע"כ כח הצמצום של ה"ת שבקרומא דתחות מו"ס, רכיב עלייהו, והם בחינת חסד דמין הב' הנ"ל בתשובה ט'. וע"כ הם רמוזים באות ם' סתומה, להורות: כי המה סובלים מצמצום. והם בחינת ישסו"ת. אמנם בעת שישסו"ת משיגים ג"ר, דהיינו קומת בינה. הנה גם הם מתחלקים כן: ששש הספירות הראשונות שבהם, הם בחינת ס' עגולה. ונחשבים לג"ר ממש. וד' אחרונות לם' סתומה כי טעם הנ"ל נוהג עתה גם בישסו"ת עצמם. וכשישסו"ת משפיעים מוחין דיניקה לזו"ן, הנה הם מזדווגים מבחינת הם' סתומה שבהם, ונבחן אז ישסו"ת שהיא רביעא על בנין דלתתא ליינקא להון. שזה מורה שממעטים קומתם מבחינת ג"ר לבחינת ז"ת, כדי להשפיע מוחין, דקטנות אל הזו"ן. (תתפ"א אות ל"א)

   ענין זה אמור בעת הזדככות המסך והסתלקות האורות מהכלים שהאורות מתמעטים בד' קומות זה למטה מזה, עד שהמסך מתעלה להכתר דהיינו שמזדכך כולו. (ע"ע הויה בריבוע) ויש כאן ג' הבחנות: אב"א, פב"פ, פב"א, כי בעת שהכלי והמסך עסוק בהזדככותו הריהו בוחר את הזכות שלו ומעדיפו ביתר חשיבות על האור הדבוק בעביותו, שהרי האור קשור בהעביות שבהמסך ועכ"ז מזדכך ועוזב את עביותו עם האור ביחד, ונמצא שכפי השיעור שהיא ממאסת בעביותה כן ממש באותו השיעור מרגשת שנאה גם אל האור הקשור בעביות שלה להיותם באים לה בבת אחת ביחד, ונמשך זה כל עוד שאור עומד בסמוך לה – באופן כשנזדכך המסך מבחי"ד ועלה לבחי"ג הרי כל זמן שהאור נמצא עוד בבחי"ג הרי אותו הכלי הריקנית דבחי"ד שנשארה עזובה מהעביות שהיה בה וכן מהאור הקשור בו, נמצאת אחור באחור עם אותו האור שנמצא עומד בבחי"ג, כי נבחן אז שהופכת פניה למטה, כלומר עליונים למטה ותחתונים למעלה. כי העביות ה"ס הפנים של הכלים כי שם קשור האור כנ"ל, (ע"ע הכאת או"מ באו"פ) והיותר זך היה נבחן ליותר גרוע בעת שהאור היה מלובש בהכלי, ונמצא שהחלק היותר זך הנמצא בהכלי היה נחשב לאחור שפירושו שאינו מאיר, אמנם עתה בעת ההזדככות הרי הפכה הכלי את פניה למטה, כי את העביות מאסה שמשום זה נעשה בה העביות לבחי' מטה ודבר זול, והיותר זך שבה שמלפנים היה בה לבחי' פנים הנה עתה החשיבה אותו לבחי' מעלה, כלומר לדבר חשוב אשר נבחן כקערה שנתהפכה על פיה עליונים למטה ותחתונים למעלה, שהוא ההזדככות האמורה שגורם להסתלקות האור והעליה לבחי"ג המתבארת בצורה זו אשר הכלי הפכה פניה מן האור, וע"כ האור נסתלק הימנה כאמור.
   וגם האור העומד עתה בבחי"ג נמצא ג"כ בהפיכת פנים מהכלי, משום שדרך האור בכל מקום, אשר פניו הוא רק להעביות שבהמסך, כי שם עושה זווג דהכאה ושם מתקשר שיעור גדלותו וקומתו ואפי' שעומד בכלי דז"א במסך דבחי"ג היינו חלק העב ביותר שנמצא בכלי זו ואחוריו אל הזך, ונבחן ע"כ שפניו אל העביות. אמנם כלי העזובה מהאור הרי פניה אל היותר זך ואחוריה אל היותר עב, א"ב המה ממש אחור באחור שזה פניו אל צד העב וזאת פניה אל צד הזך, זה אחוריו אל צד העב וזאת אחוריה אל צד הזך.
   והנה אחר זה שנזדכך המסך גם מבחי"ג ועולה אל בחי"ב, אז נבחן אשר הכלי התחתונה העזובה דבחי"ד מתחלת להרגיש את האבידה שלו משום המרחק הנעשה בהאור וההפסק בינה ובינו בספירה ריקנית דז"א, וע"כ נעשה בכלי הריקנית דבחי"ד חושך כפול עד שאינה יכלה לסבול, ואז מתחלת להשתוקק אחר האור הקודם שהיה מלובש בה ועמו יחד גם את בחי' העביות הנשאר בה להיותם קשורים תמיד זה בזה שאין האור מתקשר רק בהעביות שבכלי כנ"ל, וע"כ נבחן עתה אשר הכלי חוזרת ומחזרת פניה למעלה ואחוריה למטה, כלומר שחוזרת לקדמותה שהיותר עב היא מרגשת להיותר חשוב והיותר זך ליותר גרוע.
    והכלי דבחי"ג הריקנית מאור שלה העומד בבחי"ב, הרי גם היא הפכה פניה למטה בעת ההזדככות כמ"ש בכלי הריקנית דבחי"ד עש"ה. ולפיכך נבחנים ב' הכלים הריקים האלו שהם פב"פ כלומר שדבוקים זה בזה בתכלית הדביקות שאך אפשר להמצא ביניהם, דהיינו שיש להם יחס היותר קרוב האפשרי ביניהם, שהרי כלי דבחי"ג הפכה פניה למטה ואחוריה למעלה, דהיינו היותר זך נעשה בה יותר חשוב והיותר עב נעשה בה יותר גרוע, שבערך הקודם שבעת מילואה, נבחן עתה ששמה עליונים למטה ותחתונים למעלה כקערה שנתהפכה על פניה כנ"ל עש"ה. והכלי התחתונה של בחי"ד הריקנית נבחנת עתה שחזרה לקדמיתה לחשוק אחר האור ומחשיבה את העביות, שנמצאים שוב עליונים למעלה ותחתונים למטה וראויה עתה לקבלה.
   ונודע שהעליון אינו משפיע לתחתון אלא בבחי' היותר גרוע שבו, והבית קבול של התחתון מחויב להיות בדבר היותר חשוב שבו, ונמצא עתה אשר הכלי דבחי"ג יצאה לפנים מהשורה בהיותה משפעת להתחתונה מבחינה היותר חשוב שבה דהיינו מבחי' הפנים שבה והוא משום שהכלי ההוא מרגשת עתה את הפנים לאחור דהיינו היותר עב ליותר גרוע, ומתוך שבית קיבול של התחתון על היכנה הרי מקבלת מבחי' היותר חשוב שישנה בהעליון שזהו פב"פ.
    מרחק א': וזהו מכונה מרחק א' שהוא המצב היותר נעלה המצוייר בהכלים, דהיינו שהתחתון יוכל לקבל מבחי' היותר חשובה בהעליון שהוא לפנים מן השורה, כי חוק הוא שהעליון אינו משפיע מעצמו רק מבחי' היותר גרוע כנ"ל.
    ב' מרחקים: אמנם אח"ז כשהמסך מזדכך לבחי"א שהאור מסתלק גם מבחי"ב ועולה לבחי"א, והנה עתה יש ב' ספירות ריקניות בין האור ובין כלי הריקנית דבחי"ד דהיינו בחי"ג ובחי"ב, שאז נבחן שבחי"ב הפכה פניה למטה וכלי ריקנית דבחי"ג אחר שנמצא מרחק אחד בינה ובין האור שנתעלה לבחי"א הרי נעשה בה חושך כפול, שאז אינה יכולה לסבול ומחזרת פניה למעלה ואחוריה למטה דהיינו שחוזרת לקדמותה, הרי בחי"ב ובחי"ג נמצאים עתה פב"פ, אמנם בחי"ד הפסידה את הפנים דכלי העליונה שלה הבחי"ב, להיותה שבה לקדמותה עליונים למעלה ותחתונים למטה, ומתוך שהעליון משפיע ביותר גרוע שבו הרי שמשפעת לבחי"ד מבחי' אחור האמיתי שבו, וא"כ נבחנים ב' הכלים של בחי"ג ובחי"ד שעומדים פב"א דהיינו פנים דבחי"ד נגד אחור דבחי"ג, וההפסד רב מסבת ריחוקו של האור ב' מרחקים כמבואר. 
   ואחר הזדככות כל המדרגות נמצא המצב שכתר וחכמה הם פב"פ, משום שאין מהחכמה אל האור שנתעלה להשורש רק מרחק אחד דהיינו כלי דכתר הריקנית וחו"ב פב"א, ועד"ז שאר הכלים, והכתר עם האור נמצאים אב"א ודו"ק.
    ב' מרחקים: הרשימו החופפת על הכלים אינה יכולה להיות רק בכלי העליונה ממנה שהיא מרחק א', אבל לא בכלי העלי עליונה שהוא ב' מרחקים, עד"מ אור הרשימו דחסד הנשאר אחר הסתלקות אור החסד שמחויבת להמצא ממעל להחסד בסוד תגין החופפין על האותיות, בסו"ה ונפשו עליו תאבל, הנה מקומה בכלי דבינה שהוא ממעל לכלי דחסד אבל אינה יכולה לעלות לחכמה או לכתר, כי אז תפרוש מן הכלי שלה.

ח) מהם ב' נסירות.
יש ב' נסירות: א' הוא מן בחי' מחזה ולמטה דז"א, שאז אין לה שום בנין לפי עצמה, ונבחנת לדבוקה בגופו בסוד ואחורים ביתה, כנודע. ואז ע"י תרדמה שהיא עלית מ"ן לאו"א, היא משגת מוחין דע"ב המורידים ה"ת מעינים שלה ומעלה אח"פ שלה, ונשלמים השלישים התחתונים דכל ספירה מע"ס שלה, שעי"ז היא ננסרת מן הז"א, והיא נבנית לבחינת פרצוף שלם מבחינת הכלים. כנודע. אמנם במצב הזה אינה ראויה לזווג עם הז"א כדרך דכר ונוקבא, כי המ"ן שלה הם בחינת מ"ן זכרים כמו המ"ן דז"א, כי גם המ"ן שלה הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, כי ע"כ היא יכולה לקבל מוחין ממזלא, כנ"ל בתשובה ז'. ולפיכך כדי שתהיה ראוי לזווג עם ז"א היא צריכה לנסירה שניה, דהיינו לנסר אותה מבחינת האחור דז"א, ולהביאה לבחי' פנים. כמ"ש הרב בדף א' תשל"ו אות צ"ה. דאחר שנתמעטה לנקודה דפנים נסרה מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים שלו. ע"ש. אשר ע"י נסירה זו השניה היא מתתקנת במדתה עצמה האמיתי, דהיינו בחינת מלכות ממש, והיא מקבלת אז מוחין דנוקבא ממש, דהיינו ממלכות דאמא שאינה כלולה במוחין דז"א, ואז נבחנת לנוקבא הראויה לזווג עם הז"א, כי עתה יש לה מוחין דנוקבא. משא"כ, מקודם לכן בעת היותה באחור בקומה שוה עמו, היה לה מוחין דזכר כמו הז"א עצמו, דהיינו המוחין דמזלין היוצאים על מ"ן זכרים, ולא היתה ראויה לזווג עמו. כמבואר. ועי' לעיל בתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'> בסופה. (אות צ"ה. ואות קי"ט).

יא) ב' נקודות הסיום שבפרצוף:
יש בחינת סיום מצד קו אמצעי, שהוא יצא משורשו רק בראש תוך וחסר סוף שלו, אשר בפרצופים שלמעלה מטבור, הוא פי החזה, ששם הוא בחינת הסיום מצד קו האמצעי. ובפרצופים שלמטה מטבור, הוא נקודת היסוד. ויש בחינת הסיום מצד הארת כלים, הבא מהסתכלות עינים באח"פ, שיש לו ג' שלישים שלימים: ראש, תוך, סוף. והוא נבחן בבחינת הקצוות שהם סיום רגלים, שבפרצופים שלמעלה מפרסא, נמשכים עד נקודת הטבור. ובפרצופים שלמטה מפרסא, נמשכים עד הפרסא שבין אצילות לבריאה. (תתקט"ז ד"ה וזכור) ע"ש כל ההמשך.

ו) ב' עטרין:
כשמוחין דז"א שהם חו"ב חו"ג, כנ"ל בתשובה ה', באים ביסודות דאו"א, אשר חו"ב נמשכים מפרקין עלאין דידים, דהיינו הרו"ת שבהם, המתלבשים באו"א עלאין, וחו"ג נמשכים מפרקין תתאין דידים דא"א, דהיינו הסוף שלהם, שהם בחינת ישסו"ת, כנ"ל בתשובה ה', הנה הם באים ביסוד ג"כ כדרך התחלקותם למעלה, כי גם היסוד מתחלק לרת"ס, שב' פרקין עלאין הם היסוד, ופרק התחתון הוא העטרה. כנודע. וע"כ ב' המוחין עלאין חו"ב שבו מתלבשים ביסוד, ע"ד המשכתם מב"פ עלאין דידים דא"א, ומוח התחתון שבו שהוא החו"ג, מתלבש בעטרת היסוד, שהוא שליש תחתון דיסוד, כמו ב' הכתפין שהם שלישין תתאין דידים דא"א. ולפיכך נקראים ב' חצאי הדעת, בשם ב' עטרין, לפי שהמה מתלבשים בעטרת היסוד דאו"א. כמבואר. (אות קכ"א).

יד) מהם ב' עטרין .
ב' עטרין הם הדעת המשיב הבינה עם החכמה פב"פ. כנ"ל בתשובה י"א ע"ש. והם בחינת ז"ת דמוחין שהם זו"ן. שעטרא דחסד היא ז"א דמוחין, שהוא ת"ת הכולל ו"ק, ונבחן לה"ח. ועטרא דגבורה היא בחינת הנוקבא דמוחין הנבחנת לה"ג, והיא נקראת יסוד דמוחין, משום שאין מלכות דצמצום א' משמשת באצילות, שהיא נגנזה ברדל"א, ומלכות דצמצום ב' נבחנת בשם עטרת יסוד, משום שכל שורשה היא נקודת החזה דנקודים, שמבחינת האורות היא עטרת יסוד. עי' להלן בתשובה ק'. ונתבאר שהב' עטרין הם ת"ת ויסוד, שת"ת כולל ו"ק, והוא ה"ח, ונקרא בכללו עטרא דחסד. ויסוד הוא בחינת הנוקבא בלבד, דהיינו בחינת המסכים המעלים או"ח, וע"כ הוא ה"ג המלבישים לה"ח, ונבחנת בכללה לעטרא דגבורה. וב' עטרין יחד הם זו"ן דמוחין הנקראים דעת.
אמנם זה אמור רק בדעת דזו"ן, אבל הדעת דאו"א עצמם, דהיינו המשמש לזווג חו"ב דאו"א, אינם נקראים ב' עטרין. כי השם ב' עטרין מורה על מיעוט מיוחד, שהוא מדת העטרה, דהיינו כח המסכים שבה, הרבוץ על ה"ח וה"ג אלו, ומצמצם ההארת חכמה שלא תתגלה בהם כמדת הה"ח עצמם, שהם מדת הת"ת הנושא העיקרי להארת חכמה, אלא כמדת העטרת יסוד. פירוש כי יסוד כולל ב' מסכים: דדכר ודנוקבא. שהם, בחינת צר דיסוד אבא, ובחינת קצר דיסוד אמא, אשר בחי' הדכר הוא מדת היסוד עצמו, שהוא צר, ובחינת הנוקבא היא מדת העטרה שעל היסוד, שהוא קצר דיסוד אמא הנכלל ביסוד. אמנם נכללים שניהם בעטרת יסוד, וע"כ מכח מדת העטרת היסוד המלבישה על היסוד, אין הארת חכמה העוברת דרך בה, יכולה להאיר זולת בבחינת אורחא למעברא ביה, כמ"ש בחלק י"ג, אבל לא במדת הת"ת עצמו שהיא עטרא דחסד הנושא להארת חכמה בגילוי גמור. ולפי שבז"א אין העטרא דחסד מאירה לפי מדתו עצמו, אלא כמדת העטרת יסוד, כנ"ל, ע"כ נקרא גם הת"ת בשם עטרא, כמו היסוד משום שאינו מאיר במדתו אלא כמדת עטרת היסוד, ומכאן בא השם ב' עטרין אל הזו"ן דמוחין, שהם הדעת. אמנם זה נוהג רק בזו"ן המקבלים קומת ע"ב ע"י התלבשות היסודות דאו"א שכיון שאין יסוד אבא יכול להאיר משהו לתחתונים בלי מדת הצר שבו ומדת הקצר שביסוד אמא, ע"כ מוגבלת הארתם במדת צר וקצר דיסודות או"א שהוא בחינת עטרת יסוד דמוחין, כנ"ל. אבל באו"א עצמם, שהם מקבלים המוחין דע"ב במקום יציאתו בג"ר דא"א, אשר המזלין משמשים להם ממטה למעלה, אין הת"ת שהוא ה"ח הנושא להארת חכמה, מוגבל במשהו ע"י היסוד דמוחין, כי אין שום מסך יכול לפעול עם כחו ממטה למעלה, כנודע, וע"כ הת"ת מאיר בהם בגילוי גמור, ואין הוא נבחן בשם עטרא דחסד, כי אינו מצמצם כלום ע"י עטרת היסוד.
והנה המוחין הללו דחכמה דל"ב נתיבות, אע"פ שאו"א לוקחים אותם מג"ר דא"א, מ"מ אינם מיוחסים אלא לחג"ת דא"א, משום שאפילו בעת עליה אין אבא ואמא מלבישים לג' רישין דא"א ממש, אלא רק לחג"ת דא"א כמקודם לכן, אלא משום שהחג"ת דא"א עצמו עלו ונעשו לחב"ד שלו ולקומת ע"ב כמו הג' רישין, ע"כ נוטלים או"א קומת ע"ב החדש הזה דא"א, הנעשה מן החג"ת שלו, שהם חכמה דל"ב נתיבות, אשר א"א אין לו צורך בהם שלפיכך אחסין אותם לאו"א. כנ"ל בתשובה י' ונתבאר שם, שרק ב"ש עליונים דכל אחד מהחג"ת אחסין לאו"א, אבל השלישים התחתונים דכ"א מהחג"ת לא עלו לראש שלו, והוא אחסין אותם לזו"ן, שהם הנקראים ב' כתפין דא"א, ע"ש.
ותדע, שזה ההבחן הנ"ל, אשר ת"ת שבאו"א נבחן לנושא הארת חכמה בגילוי גמור בלי שום נרתק, זוהי מדת הב"ש עליונים דכ"א מהחג"ת דא"א, דאחסין אותם לאו"א. ובחינת ב' עטרין הנ"ל, דהיינו בחינת צמצום של הת"ת שלא להאיר אלא כמדת העטרה של היסוד, זוהי מדת ב' הכתפין דא"א שהם השלישים התחתונים דכ"א מהחג"ת. והוא מטעם שהם מדת גוף, כי לא עלו לראש דא"א, ואינם מקבלים המוחין במקום יציאתם, אלא ע"י התלבשות ביסודות דאו"א שבראש, וע"כ אין הת"ת מאיר אלא בנרתיקו, שהוא מדת העטרה. כנ"ל. ובאמת גם מוחין אלו אחסין א"א לאו"א, כי הם באים בנה"י דאו"א המלבישים לב' הכתפין, אלא כיון שאין לאו"א צורך בהם, כי יש להם המוחין הגדולים שבמקום יציאתם, שהת"ת מאיר בלי ברתק, כנ"ל, ע"כ או"א אחסינו אותם לזו"ן. ולפיכך מגדיר הרב תמיד הב' עטרין אל הב' כתפין דא"א, כדי להורות ההבדל הגדול הנ"ל, הבא מסבת ירידת המוחין ממדרגה למדרגה. כמבואר. (אות קט"ו).

י) מהם ב' עיבורים כוללים דחיצוניות.
ג' עיבורים כוללים יש, והם נגד ג' עליות הכוללים דז"א, לנשמה חיה יחידה הכוללים שבו. ועיבור א' הכולל, הוא למוחין דנשמה הכוללים, שהם המוחין דישסו"ת הנוהג בחול, שעל ידיהם עולה הז"א עד החזה דא"א והוא משיג נשמה כוללת שלו. ועיבור ב' הכולל, הוא למוחין דחיה הכוללים שהם המוחין דאו"א עלאין הנוהג בשבת במוסף, שאז עולה הז"א ומלביש עד הכתר דאו"א, שהוא הגרון דא"א, ומשיג בחינת חיה הכוללת שלו. עיבור ג' הכולל, הוא למוחין דיחידה שלו, שהם המוחין דג"ר דא"א הנוהגים בשבת במנחה, שאז עולה הז"א ומלביש לג"ר דא"א. והנה ב' עיבורים הראשונים לנשמה וחיה, נק' ב' עיבורים כוללים דחיצוניות הז"א. ורק עיבור הג' נקרא עיבור פנימיות הז"א.
וטעם הדבר. כי כל המוחין דז"א דאצילות נמשכים ע"י העלאת האחורים שנפלו מאו"א וישסו"ת דנקודים, אשר האחורים דאו"א נפלו למקום הגופות שלהם שהם ד' המלכים דחג"ת דנקודים, וכן האחורים דישסו"ת דנקודים נפלו למקום הגופות שלהם שהם ד' המלכים תנהי"מ דנקודים. ונודע שעיקר הז"א הוא רק מחזה ולמעלה שבו, שהוא בחי' ד' מלכים דחג"ת דנקודים. אבל מחזה ולמטה דז"א שייך לנוקבא, וע"כ ד' מלכים תנהי"מ דנקודים מיוחסים בעיקר לנוקבא, ולא לז"א עצמו.
והנה המוחין דחול הנמשכים מן ישסו"ת דאצילות, וכן המוחין דשבת שבמוסף הנמשכים מאו"א דאצילות, הם באים לז"א רק ע"י העלאת האחורים דישסו"ת דנקודים למקומם, כי אפילו בשבת במוסף, נעשה העיבור דז"א רק במקום ג"ר דא"א, ששם עמידת ישסו"ת דנקודים, כי ג"ר דא"א מלבישים לחג"ת דעתיק העומדים במקום חג"ת דנקודים, ששם עמד הראש דישסו"ת דנקודים. ונמצא שבעת עלית מ"ן דז"א לג"ר דא"א העלה רק לשם בחי' האחורים שנפלו מישסו"ת דנקודים אל מקומם, מפאת היות שמה עמידת ישסו"ת דנקודים. אמנם עדיין לא העלה כלום מאחורים דאו"א דנקודים שמקום עמידתם היה בג"ר דעתיק, כנודע כי ג"ר דעתיק מלבישים למקום ג"ר של הנקודים, שהרי לא עלה למ"ן רק לג"ר דא"א העומדים במקום דחג"ת דנקודים ובמקום ישסו"ת, ולפיכך עוד נחשבים המוחין ההם לבחי' חיצונית של הז"א, כי אינם מיוחסים לבחינתו עצמו אלא לבחינת הנוקבא, כי הראש דישסו"ת וד' מלכי תנהי"מ הם שייכים אל הנוקבא כנ"ל. וכלפי הז"א עצמו הם רק בחינת ו"ק דפנימיות, משום שישסו"ת דנקודים הוא בחינת ו"ק לאו"א דנקודים. אלא רק בשבת במנחה שהעיבור דז"א נעשה אז בג"ר דעתיק, ונמצא שהוא מעלה המ"ן והאחורים דאו"א למקומם כמו שעמדו בזמן הנקודים, בעת שהולידו לד' מלכים דחג"ת דנקודים, וע"כ המוחין האלו שמקבל מזווג הזה נחשבים לפנימיות, כי הם בחינת הג"ר המיוחסים לז"א עצמו, כי הממעלה למטה מזווג הזה הגיע לד' מלכים דחג"ת, שהם בחינת ז"א עצמו. ונמצא שרק עיבור הג' הזה, נחשב לעיבור דפנימיות של הז"א ולא ב' עיבורים הכוללים הראשונים. כמבואר. (אות קצ"ח).

יד) ב' עיינין:
הם בחינת חו"ג דע"ס דראש. ואף ע"פ שבפרצופי א"ק נבחנים העיינין לחו"ב, אמנם נתבאר לעיל בתשובה י"ב, שחב"ד דע"ס דנה"י דעתיק נתחלקו לב' בחינות ם' ו ל' ע"פ התחלקות הבינה לג"ר וז"ת, ועל פיהם נתחלקו ג"כ הע"ס דראש, וע"כ נתחלקו גם חו"ב דראש לב' בחינות: שב' אודנין הם ג"ר שבהם, ובחינת ם' והם נבחנים לחו"ב. וב' עיינין הם בחינת ו"ק שבחו"ב, ובחינת ל' וע"כ הם נבחנים לחג"ת כי מחמת שג"ר דחו"ב קבלו לבחינת ם' נמצאים העיינין שיצאו לבר מבחינת ג"ר, ונעשו לחג"ת. וע"כ נשתנו בחינת העיינין בפרצופי אצילות, שאינם בחינת חו"ב כמו בא"ק, כי זהו מסבת תיקון הצל"ם שנתחדש בפרצופי אצילות שהחב"ד נתחלקו בהם, לג"ר וז"ת, כמבואר. וע"כ נעשו כאן ב' בחי' חג"ת: א' היא בחינת ל' , שבאמת הם חב"ד, אלא ע"י תיקון ה ם' יצאו לבר מג"ר ונעשו לחג"ת. וב' הם חג"ת האמיתים, שהם צ' דצל"ם.
וזהו ג' ספירות הנוספות כאן על הע"ס הקודמים שבפרצופי א"ק, ונעשו בסוד י"ג, (כנ"ל אלף של"ט אות צ"ו) כי נעשה כאן ב' בחינות חג"ת, כנ"ל, כי נעשה חג"ת בג"ר עצמו ג"כ, שהם ל' דצל"ם. הרי שנתוספו ג' ספירות חדשות שלא היו בפרצופי א"ק. וע"כ יש כאן בע"ס דראש ב' מיני חו"ג: א' הם, ב' עיינין. וב' הם, ב' לחיים, שהם ב' תפוחין קדישין. שב' העיינין הם חו"ג דבחינת ג"ר, וב' תפוחין קדישין הם חו"ג האמיתים דבחינת ו"ק. באופן שיש כאן י"ג ספירות: גלגלתא כתר, וב' אודנין ומצחא חב"ד, וב' עיינין ושורש חוטמא, הם חג"ת דג"ר, דהיינו ל' דצל"ם. וב' תפוחין וחוטמא חג"ת ממש, וב' שפוון ולשון נה"י. והפה מלכות. וכל אלו מגולים רק בעת גדלות אבל בקטנות, אין הדעת מגולה במצחא, וכן אין החו"ג מגולה בב' תפוחין, כי אז אין בהם יותר מרוח נפש, אשר רוח מלובש בב' אודנין ומצחא, וע"כ הם נחשבים לחג"ת, ונפש מגולה בב' עיינין וחוטמא, ונחשבים לנה"י, ומשם ולמטה אין שום גילוי בכלים התחתונים שהם ב' תפוחין ופומא וכו', (אלף של"ד אות פ"ד, א' של"ט אות צ"ו).

טו) ב' רישין:
ראש דא"א יש בו בחינת זכר ונקבה, והם מב' הרשימות שעלו בעת העיבור שלו לפה דראש דעתיק, ע"ד זכר ונקבה שבראש דע"ב דא"ק, שנתבאר לעיל בדברי הרב (דף רצ"ב אות ד' וכו') וכן ע"ד זכר ונקבה שבג"ר דנקודים, שהזכר נקרא כתר, והנקבה או"א, כמ"ש בחלק ו'. שהזכר הוא בחינת רשימו דהתלבשות והנקבה היא בחינת רשימו דעביות, והם מחויבים להכלל זה מזה, כי על רשימו דהתלבשות אין יוצא שום זווג, אלא שהוא נכלל ברשימות דעביות דנקבה, ויוצא עליו קומת הזכר, וכן הנקבה נכללת ברשימו דזכר ויוצא עליה קומת הנקבה, כמ"ש שם באורך.
ואלו הם ב' ראשים הנכללים בראש דא"א, שהזכר נקרא גלגלתא, והנקבה נקראת מו"ס. ובחינת הזכר מאיר רק בראש, מטעם היותו מעיקרו רק בחי' רשימו דהתלבשות, ע"כ אין בו כח להתפשט לבחינת כלים דגופא, ובחינת הנקבה, שהיא בחינת מו"ס שיש בה בחינת עביות מעיקרה היא המתפשטת לבחינת כלים ובחינת גוף. וע"כ כל הע"ס שבראש אנו מבחינים להארת הזכר שהוא הגלגלתא, להיותו בחינה העליונה, שהתחתון ממנו, שהיא מו"ס אינה עולה בשם, כנודע. ולפיכך כל י"ג ספירות שבראש, הנ"ל בתשובה י"ד, נחשבים לבחינת גלגלתא לבד. אלא אחר שנפסק הארת הגלגלתא, שהוא בלחי התחתון, משם מתחיל להגלות בחינת מו"ס, דהיינו בי"ג תיקוני דיקנא וכל הגוף דא"א. ועיין היטב בהסתכלות פנימית א' ת"מ אות ח' וט', שנתבאר כל זה באורך. (דף אלף של"ח אות צ"ד).

לג) מהם ב' תחתונים דא"א דיצירה.
אין עולם הבריאה מקבל רק בחינת הארת רגלין דפרצופי האצילות, כי עתיק דבריאה מקבל מבחינת נה"י דעתיק דאצילות, א"א דבריאה מקבל מנה"י דא"א דאצילות וכו' עד"ז. כמ"ש הרב בע"ח שמ"ב פי"ג. אמנם כשנה"י דעתיק מאירים בבריאה, באים עם לבושם, שהם חג"ת דא"א, כי נה"י דעתיק מלובשים בחג"ת דא"א באצילות. ולפיכך בעולם הבריאה, שכל הנה"י דא"א מאירים שם וכן כל הנה"י דעתיק, נעשים החג"ת דא"א ללבוש לעתיק, כמו שהיו באצילות כנ"ל. וכל נה"י דא"א מתלבשים באו"א וזו"ן דבריאה. אמנם בעולם היצירה ששם מאירים רק השלישים האמצעים עם השלישים התחתונים דנה"י דעתיק, וכן דנה"י דא"א, ושלישים עליונים דנה"י חסרים שם, נמצאים הב"ש דנה"י דעתיק לוקחים עמהם את שלישים עליונים של נה"י דא"א המלבישים אותם באצילות, כי שלישים אמצעים דנה"י דעתיק הם מלובשים מחזה ולמטה דא"א, דהיינו גם בשלישים עליונים דנה"י. וע"כ נבחן שאלו השלישים עליונים דנה"י דא"א אינם שייכים לא"א, אלא רק לבחינת לבוש לעתיק, וע"כ נעשה לרישא מגולה שהוא לבוש לבחינת רדל"א דיצירה. ורק ב' הבחינות התחתונות דנה"י דא"א, שהם השלישים האמצעים והשלישים התחתונים דנה"י דא"א, הם המתלבשים באו"א. (אות רכ"ח).

   שם ב"ן נפש ושם מ"ה רוח .
   ב"ן : זו"נ הם הבנים, וישסו"ת מ"ה גי' אדם, מהם האבות של הבנים ב"ן. (ש"ו פ"ב).
   ב"ן: כתר ב"ן הנק' גלגלתא, אינו מפרצוף לפרצוף כנודע. ותבין זה ממקורו כתר דנקודים, המתחיל מטבור דא"ק ולמטה, דהיינו ראש א' של הנקודים. וע"ע טבור, שכלהו ע"ס דראש נקודים הם בחי' ע"ב וראש הב', כי הישסו"ת שעומד מחזה עד הטבור הוא הראש הא', וע"כ ג"ר דנקודים דקטנות המה ע"ב, ואין בהם מבחי' גלגלתא ולא כלום, שהרי כולו מסתיים למעלה מסבור עש"ה.
   אכן אח"כ בזווג דגדלות, שנזדווג יסוד דא"ק שהאס מחה דא"ק, שראש הא' שלו מצטרף לפרצוף להיותו פרצוף פנימי, שגו"ע שלו עולין ממש לאח"פ דישסו"ת שלמעלה מטבור, וע"י זווג דמ"ה דא"ק הזה יבא גלגלתא וראש הא' בכתר ב"ן שלמטה מסבור. ולפיכך כל כתר באן שייך לכח המ"ה, ולב"ן עצמו משורשו אין לו מבחי' גלגלתא כלום.

   הויה דב"ן ה"ס אור היוצא מהעינים שה"ס אור הנקודים, שמקורו הוא צמצום ב' דא"ק, שהמלכות דא"ק נתחברה יחד עם נה"י דס"ג שהם בחי"ד עם בחי"ב שבתחברו לבחי' אחת ממש בסו"ה ותלכנה שתיהם, שחיבור הזה גרם שעלתה המלכות ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה שנק' עינים, דהיינו שנעשה בזה צד נוקביות בכל ספירה וספירה, עד שהיתה לנוקבא לספירת החכמה המכובית שם בקבי עיבים, ובסיבה זו נתבקעה כל מדרגה לשתים, כלומר הע"ס דראש המכונים: גלגלתא עינים אזן חוטם פה, נחלק עתה כמו ב' מדרגות ראש וגוף, כי כל מעלת ראש מוגדר בזה אשר המסך המכונה נוקבא או מלכות נמצאת למטה מהספירות, (ע"ע מסך ע"ע הסת"א). ועתה אשר המלכות עלתה לעינים ושם נעשה הזווג דהכאה ועליית או"ח, נמצאים מחמת זה ג' הספירות אזן חוטם פה שהם בינה ז"א נוק' של ראש, אשר ירדו לגמרי מבחי' ראש לבחי' גופא, שהרי המסך נמצא עתה ממעל להם בעינים כאמור, שזהו גדר של גוף ולא ראש, (ע"ע הסת"ב).
   והרי לפניך שהע"ס דראש נבקעו לב' מדרגות ראש וגוף, ועד"ז ע"ס דתוך נבקעו ג"כ על החכמה שבהם, ובינה וזו"ן דתוך דגופא יצאו לבחי' סוף ונה"י. ועד"ז ע"ס דסוף דגופא המכונים ע"ס דנה"י נתבקעו ג"כ על החכמה שבהם, ושם נסתיים עתה הפרצוף. ובינה וזו"ן דע"ס דבה"י יצאו לגמרי לבר מכל אצילות פרצוף ההוא, שענין הזה מכונה צמצום נה"י דא"ק.
   הויה דב"ן: ממולא בההין כזה: יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה שבגי' ב"ן, שבתוכנו אין זה אלא הויה כפולה, כי מילוי היוד הוא ו"ד שבגי' יו"ד, ואח"כ המה ממש שוות רק כפולות, והוא יורה שכל מילויה הוא רק ענין התחברותה עם הויה דס"ג לאחת כנ"ל, ואין בזה חידוש אחר אלא בדבר התכפלות הבחינות וחיבורם לאחת. ונודע שכל דבר המילוי דאותיות הוא המראה לנו בחינת המסך ואו"ח המעלה, ויותר מזה אין לנו לבקש מן המילוי אותיות. (ע"ע מילוי) (ע"ע השתלשלות הפרצופין).

טו) מהו ב"ן דב"ן.
הצד שמאל דמוחין דאמא נקרא ב"ן דב"ן. כי אמא כולה נבחנת לבחי' ב"ן, והחכמה וחסד שבה נבחן למ"ה דב"ן, ובינה וגבורה שבה נבחן לב"ן דב"ן. (אות קנ"ב וקנ"ג).

ח) ב"ן דההין:
פירושו, הוי"ה כפולה: כי יו"ד הוא ב' יודין, ה"ה הן ב' ההין, ו"ו הן ב' ווין, ה"ה הן ב' ההין. והוראתו היא שאין בו מילוי מעצמו, אלא מהוי"ה העליונה ממנה. (תר"ה אות יו"ד)

יד) מהו ב"ן דמ"ה.
האורות והכלים שתחלת יציאתם היה באצילות, נקרא בשם מ"ה החדש, או מ"ה הכולל, וכן מ"ה סתם. והאורות וכלים שכבר שמשו עוד בעולם הנקודים, אלא מחמת ביטול ושבירה שקרה בהם, באו פעם שנית להתקן באצילות, הם נקראים בשם ב"ן. וכל תיקונם באצילות, הוא ע"י הקומות של האצילות הנקראים מ"ה, ולכן נעשו לבחינת נוקבא למ"ה, ולבחינת צד שמאל שבפרצוף. ונמצאים המוחין אשר צד ימין שבהם, שהם חכמה וחסד, נקרא מ"ה. והצד שמאל שבהם, שהם בינה וגבורה נקרא ב"ן. וזהו נוהג הן באבא והן באמא. כי אבא יש לו בקביעות כתר חכמה דבינה דמ"ה וו"ק דחכמה דב"ן. וכן אמא יש לה בינה דבינה דמ"ה, וה"ס תחתונות דבינה דב"ן. הרי שיש לשניהם מ"ה וב"ן וע"כ הצד ימין של המוחין, בין באבא ובין באמא, שהם חכמה וחסד, נבחנים למ"ה, שהם עצם האורות שיצאו באצילות והם מתקנים את הב"ן. והצד שמאל בין באבא ובין באמא, שהם בינה וגבורה של המוחין, נבחנים לב"ן, שהם האורות וכלים שכבר שמשו עוד בנקודים, ואחר שנתבטלו ונשברו באו וקבלו תיקונים באצילות ע"י הצד ימין הנקרא מ"ה.
וכן כל פרצוף נוקבא נבחנת כלפי הזכר שלה שהיא בחינת ב"ן, כי עיקר בחינת הנוקבא היא הצד ב"ן שבה וכן כל פרצוף זכר נבחן בשם מ"ה, משום שעיקר בחינת זכר הוא המ"ה שבו. ולכן נבחנים כל ד' מוחין דאבא בשם מ"ה, ובחינת הב"ן שבהם, דהיינו הבינה וגבורה, נקראים ב"ן דמ"ה, וכן כל הד' מוחין דאמא נקראים בשם ב"ן, ובחינת המ"ה שבהם נקרא מ"ה דב"ן. (אות קנ"ב וקנ"ג וקנ"ו).

טז) מהו ב"ן הכולל.
האורות וכלים שכבר שמשו בנקודים ואחר שבירתם וביטולם באו וקבלו תיקון באצילות ע"י האורות וכלים שיצאו באצילות הנקראים מ"ה, הם נקראים ב"ן הכולל. והאורות שיצאו באצילות נקראו מ"ה הכולל. עי' לעיל תשובה י"ד <ב"ן דמ"ה>. (אות קנ"ח).

יז) ב"ש תחתונים דת"ת:
כבר ידעת שכל ספירה מהע"ס יש בה לפי עצמה ג"כ ע"ס. וכשמבחינים בהכלי דת"ת ע"ס לפי עצמה, נחלק אז, לראש תוך סוף, שהם חב"ד חג"ת נהי"מ, ומכונים ג' שלישים: שבשליש העליון מקום ג"ר, ובב' שלישים התחתונים מקום ז"ת. (תקכ"ב אות מ"ה. ועי' באו"פ שם ד"ה עתה תבין)

ח) באר:
היסוד דנוקבא, מכונה בשם באר. שיורה על בחינת המסך המתוקן שם, שע"י זווג, הוא מעלה או"ח ממטה למעלה, כדמיון הבאר המעלה מים מתתא לעילא. עי' אות נ"ב (חצי שיעור ו'). (תש"צ אות פ"ז)

הוא ג' הספירות בינה גבורה הוד, המתיחסים בקו השמאלי דכל פרצוף, כי בקו ימין חח"ן, ובקו אמצעי דת"י, ובקו השמאלי בג"ה.

ה"ס ההארות דיום ב' דמעשה בראשית ודיום ד' דמע"ב, והדינין שולטים שם בסוד מה שלא נאמר כי סוב ביום ב', וביום ד' לקו המאורות, וע"כ אמרו ז"ל אין מתחילין בב"ד. ובזוהר עקב אות מ"ו פירשו יותר וז"ל: אין מתחילין בב' (יום ב') ואין מסיימין בד' (יום ד') דהיינו בב' ד' עם ערב רב דלא הוו שלוחי מצוה דלא אתגיירו לשם שמים, לבתר דאתעברו מעלמא מני קב"ה לנטלא שני לוחות אבנים כראשונים (כלומר בטרם מתן תורה היו בבחי' ערב רב וע"כ אין מתחילין בב"ד שה"ס זוגות. אמנם נמתקו אחר מתן תורה שה"ס לוחות אבנים לוח דיום ב' לוח דיום ד' עש"ה) ועי' בזוהר כי תצא אות ק"ד וז"ל: סדר בריאתן לאו כסדר שימושן (קאי על ז' ככבי לכת) ובגין דא חמה ומאדים סומקי דגיהנם אתבריאו ביום ב' לבנה שבתאי אתבריאו ביומא רביעאה כפנא (רעב) וחשוכא ובגין דא אין מתחילין בב"ד דגיהנם אתברי ביומא תנינא, ולקותא דנהורין ביום ד'.

יד) בד"ק חי"ה:
הם בחינת האחורים דאו"א שנפלו במקום זו"ן. ויש רמז בצירוף הזה של בד"ק חי"ה, אשר כל בחינת המ"ן דז"א שהוא מעלה לאו"א שבכחם לגרום זווג פב"פ או"א, עד להמשיך משם מוחין דחיה, שהוא אור החכמה, הם באים מהבירורים שהז"א מברר מן האחורים דאו"א האלו. ובד"ק הוא לשון תיקון ובירור, וחי"ה הוא אור החכמה. (דף תק"י אות ל"ג)

יח) בהדי הוצא לקי כרבא:
משל הוא על ספירת הנצח דז"א, הנחשב לאמיתו על עיקר גוף הז"א שאין לחיצונים אחיזה בו, ועכ"ז נעשה בו אחיזה לחיצונים משום התחלפות האורות שהיה בע"ב דא"ק, שאור החכמה עלה ונתלבש בכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, וכו', עד שאור ההוד נתלבש בכלי דנצח, וכו'. וע"י התחלפות זו שאור ההוד, שהוא בחי' המלכות נתלבש בכלי דנצח, נעשה לחיצונים אחיזה גם בכלי דנצח. עי' לקמן תשובה ק"ז (נצח ישראל). (א' ק"ל אות ט').

טו) בהו (ח"ג פ"ו אות ג') :
בהו, הוא כינוי לאריך אנפין, והוא שם מקביל ל"תהו", שהוא כינוי לעתיק, שפירושו שלילת השגה, ו"בהו", פירושו גילוי השגה ולשון ישות, שהוא נוטריקון בו"הוא.

   שניהם נבראו ביום ה' דמע"ב שה"ס נחי"ד, אלא שם נבראו ב' בחינות חיות, (בסוד יעמד חי). הא' הוא כל הנמתק וקם לו מכבר, שהוא נק' בהמה, שיש שם ג' מינים שור כשב עז, (ע"ע שור). שכל אלו טהורים המה, בסוד שבעה שבעה איש ואשתו שהביא נח אל התבה.
   ויש הבחן ב' שנקראת:
   חיה: והמה טמאים בסוד שנים שנים באו אל נח אל התבה. דהיינו מבחי"ד שכללה עמה גם בחי"ב, בסוד שפחה כי תירש גבירתה.
   טורפת טרף: והסימן בין בהמה לחיה הוא, שהחיה אוכלת בשר וטורף טרף, בסו"ה חיה רעה אכלתהו, כי יש בה הארס הטורף דבחי"ד, משא"ב הבהמה אינה טורפת.
   שור אוכל עשב: כי אוכל וניזון רק ממה שנברא ביום ג' דמע"ב, דהיינו עשב ודשא.
   עשב, מזריע זרע בלי חיות, בסו"ה מחשיך עצה במלין בלי דעת, ומשם מזונות הבהמות ואל יקרב לאכול באסר, כי אין להם אחיזה כלל בכל שנברא מיום ג' ולמטה, (בדומה למטבור ולמטה), אכן נק' שור מלמפרע ביום ב' דמע"ב, וע"כ הוא טהור בשבעת ימים תחת אמו. וכל טהרתו הגיע לו מהעשב דיום ג', ומסוד השבת שהמשיך ההארה דיום ב' ליום ג', שז"ס הזאה יום השלישי ויום השביעי יטהר, שפרה אדומה תמימה שהיא אמו דהשור נשרפה לאפך,שבכח הזאות שה"ס המשכות קצרות של יום ג' ויום ז', הגיע הטהרה לנוגע במת, בסוד בהמה טהורה כאמור.
    ובזה תבין סו"ה אריה כבקר יאכל תבן: כי אריה בסוד עולם העליון ביום ב' היה לגמרי חיה טהורה, ומשם ה,ס החסד, אכן בעוה"ז הוא חיה טמאה וטורפת, משום שניזון דוקא מבשר כדי להשיג חיותו ממקום הגבוה, וכיון שנכלל בעוה"ז מבחי"ד, הוא ממית את החי וניזון מבשרו. אכן בתיקון העתיד יאכל תבן שה"ס עשב הנ"ל מאכל השור, ויספיק לו להזנתו כמו בשר חי. ויתבאר זה בסו"ה כי שם אה"י עמה וכל אשר לו נתן על ידיה עש"ה, אשר אור העליון דיום ב' האיר בהעשב דיום ג' באור החיה עד, שהיה מספיק לאכילת האריה.
   שור אוכל עשב: ופשר לבאר יותר מהנ"ל. שלאו דוקא עבודת השור נמשך מיום ב'. כי השור ההוא לאריה טהור יחשב שאינו טורף ח"ו, אלא אדרבא ממשיך כל החיות, אלא שור ה"ס השר לרעות, שגרם לעשב מזריע זרע דיום ג', כי לא שר לדראות דריסה. אלא תחילת כונתו היה לרעות את עצמו בעשב הארץ, שבאמת צמח שם לברכה גדולה, ומה שנברא ביום ה' הוא סוד האל דכל"א. שנגמר תוקפו ביום ה'.
   וזהו כל החילוק בין אריה אל שור :
   כי האריה הוא בא' לראות ושור הוא בעין לרעות עשב לקיומו עצמו, וע"כ בעוה"ז נמצא האריה טורף ושור בהמה טהורה.
   ובהמרכבה: אריה ה"ס חסד לימין כי חסד כולל ג"ר כנודע בסוד ז"ת, ושור הוא שמאל להיותו מדחה את הג"ר .

פרצוף א"א מכונה בוהו, כי הכתר דאצילות כולל ב' פרצופין הנק' עתיק וא"א. ועתיק מכונה תוהו, ע"ש שמתהא עיני הבריות משום שבו אפסיות ההשגה. וא"א מכונה בוהו מלשון בו הוא, כלומר שהעתיק מתגלה בו לאט לאט, ועל ידי א"א מתגלה באצילות .

יב) בוכו:
שם בוכ"ו הוא אחורים של האותיות משם אהי"ה: שאחר אות א', הוא ב'. ואחר אות ה', הוא ו'. ואחר י', הוא כ'. ואחר ה', הוא ו'. והם אותיות בוכ"ו. וה"ס הרושם הנשאר באו"א מזמן הקטנות שלהם, מעת שהיה להם ה"ת בעינים, שהוא עומד במקום החזה שלהם, גם בשעת גדלותם. והוא השורש לק"ך צירופי אלקים, המתפשטים מחזה דאו"א ולמטה, בד' הספירות תנה"י שלהם, דהיינו שלשים צירופים בכל ספירה, שהם ד' פעמים ל' צירופים, שהם ק"ך ועל זה מורה הגימט' דשם בוכ"ו, שהוא בגי' ל"ד, דהיינו ד' פעמים ל' צירופים. וע"כ נבחן לשורש הדינים אשר בבינה, כלומר, מבחינת מה שדינים מתערים מינה, שהוא מהשם בוכ"ו. (תתצ"ט אות צ"א ואות נ"ב).

ט) בולט:
השמות בולט ושוקע, משתמשים רק בבחינות היסודות דדו"נ. כי המה מתבטאים כן לתפישת דבר דק מאד. והוא, כי ע"י עלית נה"י לחג"ת שנעשה בעת העיבור, קבלה מלכות את מדת היסוד. עי' תשובה סה, שפירושו שאותה צורת העביות שיש ביסוד, באה במלכות, באופן שצורתם שוה. וז"ס שנשתנה מקום הזווג שהיה בפרצופי א"ק במקום המלכות, כלומר, שהמסך והעביות היו מתוקנים בפרצופי א"ק רק בכלי המלכות, כנודע. וכאן אין עוד המסך מתוקן במקום המלכות. כי אם במקום היסוד, ועל שם זה נקרא היסוד בשם ברית. עי' תשובה כ'. ואפילו בפרצוף המלכות עצמה, אין הזווג במקום המלכות שלה אלא רק במקום היסוד שלה. כי נעשה שינוי מקום, מחמת עלית נה"י לחג"ת שהיה בעיבור כל פרצופי אצילות.
ונודע, שיש ב' קצוות רחוקים בענין העביות שבהמסך. כי בשעת הזווג עם אור העליון, נבחנת גודל העביות למדת השבח שבפרצוף, כי כפי גודל העביות שבהמסך, כן גדלם של האורות שבפרצוף. והפוכו מקצה אל הקצה הוא, בשעה שאין זווג בהמסך, כי אז נבחנת גודל העביות למדתו של הגרעון והחסרון שבפרצוף, כי כפי גודל העביות שבו, יהיה גודל החושך שבו. והנה ריבוי האורות ביותר, מכונה בשם בליטה, כלומר, שהאורות מרובים כל כך בהמקום עד שבולטים לעין כל. וז"ס מ"ש בזוהר שהיסוד בליט בחסדים. וצמצום האורות באיזה מקום, מכונה בשם שקיעה, כלומר, שהאורות נשקעו שם בהמקום הזה, והעין לא תשורנו. מלשון שקיעת החמה. ולפיכך ב' הקצוות אשר בעביות הנ"ל, מכונים בשמות אלו: כי בשעת הזווג, שמדת גודל העביות הוא מדת גדלם של האורות שבפרצוף, נבחן מדת העביות בשם בליטה, כי מדת העביות נתהפכה, וקבלה לצורת אור גדול, עד שבולטת לעין כל רואה. והקצה השני שבעביות, דהיינו שלא בשעת הזווג, נבחנת מדת העביות בשם מדת השקיעה, כי כפי מדתה של העביות, כן מדת השקיעה של האור. והתבונן בזה היטב. כי היא דקה מן הדקה.
ונודע כי אחר דאתנסרו ז"א ונוקבא זה מזה, איהו נקיט חסדים ואשתלים כותל דידיה. ואיהי נקטא גבורות ואשתלים כותל דידה. כנ"ל בדברי הרב (דף תשנ"א אות כ"ט) ע"ש. דהיינו שבחינת מדת הבליטה שבעביות נטיל הז"א, ונעשה לכותל שלו. ומדת השקיעה שבעביות נטלה הנוקבא, ונעשה זאת לכותל שלה. באופן, שבחינת העביות אחת היא ביניהם, אלא שז"א נטיל מדת הבליטה שבה. והנוקבא נטלה מדת השקיעה שבה. ונמצא מדתם שוה, אלא זה בבליטה, וזו בשקיעה. דהיינו ממש מקצה אל הקצה. והבן. (תש"צ אות פ"ז)

לד) מהו בולט ויוצא לחוץ מהגוף.
בחינת ישסו"ת שמחזה ולמטה דאו"א, נבחנים לבחינת בטן של או"א הבולט ויוצא מחוץ לגוף דאו"א, כי גוף דאו"א הוא מבחינת חסדים מכוסים, שאין שום צמצום שולט עליהם. אמנם אבא הוציא אמא לחוץ אודות בנה, כי ישסו"ת שהם אמא קבלו לתוכם בחינת צמצום ב', כדי להמשיך תיקון ומוחין לזו"ן, כנודע. וע"כ נבחן, שבליטה זו שישסו"ת מתרחק לבחינת חוץ מגוף דאו"א, אינה מחמת עצמם, כי גם ישסו"ת הוא בחינת בינה כמו או"א ואין צמצום נוהג בהם אלא הבליטה לחוץ, דהיינו הצמצום הוא כדרך אשה עוברה, שבטן שלה בולט לחוץ ומתרחק מגופה, שהוא מסבת העובר המונח שם בבטנה, ולא מחמת עצמה. כן מתוך שישסו"ת הם שורש אל זו"ן, וזו"ן אצלם בבחינת עיבור ע"כ ישסו"ת בולטין ומתרחקין מגוף של עצמם, דהיינו מחסדים מכוסים, והם ממשיכים חסדים מגולים, בשביל זו"ן שהם העובר, שעי"כ נתצמצמו גם הם כי ע"כ שולט גם בהם צמצום הב'. (אות פ"ד).

יז) בוצד"ק דגניז במו"ס:
גבורה דעתיק נקראת בוצד"ק, וכיון שמו"ס מלבשת אותו, כי גלגלתא דא"א מלביש לחסד דעתיק, ומו"ס מלביש לגבורה דעתיק, כנודע. ע"כ נמצא, שבוצד"ק גניז במו"ס, כנ"ל (בתשובה ט"ז <בוצינא דקרדנותא>) אלף שי"ט אות נ"ח אלף שע"ד אות קס"ט).

ד ) בוצינא דקורדנותא :
בוצינא, פירושו, מאור, וקרדנותא פירושו קושיות או חשכות. ורומז על ה"ת , דהיינו בחי"ד. וה"ס ה"ת שבעינים אשר בכתר דנקודים, שאין הארתה, מגולה. והיא הנקודה שבתוך ה ו', דהיינו המלאפום שהשפיע יסוד דא"ק לחו"ב דנקודים, ורק ה ו' נגלה באמא, אבל הנקודה נגנזה בה. וזה שאומר שבוצינא דקרדנותא גניז ביסוד דאמא. (דף תכ"ז אות ל"ז).

יוד) בוצינא דקרדינותא:
בוצינא, פירושו נר. קרדינותא פירושו חושך. כלומר, נר המאיר מבחינת החושך שבו. שזה רומז על המסך המתוקן בנקודת המלכות, הסובלת בתוכה את כח הצמצום, שעם המסך הזה היא מעלית או"ח וממשיכה ומלבישה את כל האורות שבפרצוף. כנודע. ושורשה של הבוצינא דקרדינותא, הוא מבחינת נקודה תחת יסוד דז"א, שנקראת עטרת היסוד. כנודע. אמנם בשעת הגדלות דז"א, נבחן מקום הבוצינא דקרדינותא, במקום פי החזה דז"א. וטעם הדבר הוא, כי בעת גדלות מתעלים חג"ת ונעשו לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ויוצאים בו נה"י חדשים. ואז נמצא שהיסוד עלה ונעשה ממנו שליש עליון דת"ת. ואז נמצא נקודת המלכות הדבוקה בהיסוד, שם בסיומא של היסוד, שהיא עומדת בפי החזה.

טז) בוצינא דקרדנותא:
הארת מלכות דצמצום א' נקראת בוצינא דקרדינותא, ותחלתה היא בגבורה דעתיק, כי אין מלכות זו מצויה אלא בעתיק, והיא שורש הגבורות שבעולמות, כי הגבורות שבאבי"ע, הם רק מצמצום ב', שהוא רק ענף מצמצום א', כנודע. וגבורה זו דעתיק מלובשת במו"ס, ובחינת הוד דעתיק מלובש בב' אודנין, בסוד ב' ביעי דוכרין. כמ"ש כל זה לעיל תשובה י"ב <ב' ביעי דוכרא>. ע"ש. (אלף שי"ט אות נ"ז).

יא) בורא (תע"ס ח"א הסת"פ י"ח):
השם בורא מתיחד רק על החידוש דהיינו המצאת "יש מאין", שהיא בחינת חומר של הכלים בלבד, המוגדר בבחינת ה"רצון לקבל" שבכל מהות, שבהכרח לא היה זה בעצמותו ית' בטרם הבריאה.

זה חכמה ע"י שמזדווג עם אמא, (ע"ח ש"ה פ"ה).

יא) מהי בחי' עשירית דאחור.
נקודת החזה דז"א, נבחנת לבחינה עשירית דאחור. כי שורש הנוקבא הוא ממלכות דנקודים דקטנות, שאז לא יצא בז"א אלא ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא המלכות דנקודים. אמנם מיחס האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י, והנקודה שתחת היסוד היא המלכות דנקודים. ולפיכך גם באצילות יש לה אלו ב' השורשים בז"א, שמבחינת האחור של הנוקבא, דהיינו הכלים, היא נבחנת לנקודת החזה דז"א. ומבחינת הפנים דנוקבא, דהיינו האורות, היא נבחנת לנקודה שתחת היסוד. ונקודה דאחור מכונה בחינה עשירית דאחור. ונקודה דפנים מכונה בחינה עשירית דפנים. (אות קמ"ד).

ה"ס דרגה הרביעית בעביות הכלולה באור העליון, ומכונה ג"כ נקודה האמצעית או מלכות, וה"ס ה"ת דשם הויה.

   שורשה גבוה מאד נעלה, שה"ס בחי' אחרונה שבא"ס המכונה ניצוץ בורא, וה"ס הבחינת יש מאין, כי חוץ מזולתה כל הנמצא הוא בחי' יש מיש ודאי כי אין לך נותן מה שאין בו, זולת אותה בחי' אחרונה האמורה נתן ממש מה שאין בו מכל הצדדים. כלומר, הפכי אמיתי עד לקצה מכל הבחי' הטובות והיופי והחכמה והנימוס והטעם, וכן מבחי' השכליות הנעימות וכן מבחי' האמת. שמצד היופי הוא מאוס בקצהו ומצד החכמה הוא סכלות בקצה ומצד הנימוס הוא בלתי מנומס ומצד הטעם הוא מד מאד ומצד נעימות הרוחני הוא עד להקאה ומצד האמת כולה שקר שאין לה שחר. ואם תתמה איך אפשר לבחינה שפלה ומאוסה וכו' כנ"ל שתהיה מצויה בא"ס ב"ה, התשובה היא שהרי כולו שקר כי אינו כן שאין לה מציאות אפילו בתחילתה. אלא ז"ס המובא בסד"צ בני בנינין במקום דלא הוי. אלא דבר אמת יש בבחי' שליטתה שהרי היא עשתה הצמצום והחלל הפנוי, ואיך תאמר שהיא שקר, (*) אלא בלתי מושג בלבד, (ע"ע עצה"ד).
   הגהה (*) ובאמת גדרתי אותה במושג נאמן שהוא בחי' פעולה בלי חומר, והיינו הרצון לקבל כי זה החומר המצטייר בה הוא שקר גמור.
   שינויים דבחי"ד הוא רק בהארתה: ועוד תדע שאין שום הפרש מבחי' אחרונה הנ"ל מעת שעשתה הצמצום עד בתחתית השאול צורתה אינה משתנה, אלא כל הפרש הוא שבסוד בחי' אחרונה היתה בסוד ניצוץ בורא מזהירה ומאירה עד לאין ערך, ולפיכך בטלו כל הטעמים השפילים הנ"ל. משא"כ למטה כשהוצגה אותה הבחי' במערומיה בלי ניצוצין מזהירין, אז נבחנת לשאול תחתית. ואמנם מנקודת הצמצום עד למטה פעולתה לאין קץ, וה"ס בה' בראם. וז"ס ע"פ שנים עדים יומת המת שהקשו בזוהר החי מיבעי ליה, ותרצו, המת דא ס"מ שהוא מת מעיקרא, שה"ס מה שאמרנו שכולו שקר ובני בנינין במקום דלא הוו, כי לפי האמת אין שום טעם והבנה ותפיסא במשהו איך נקודה בלתי ממש כזו יעשה צמצום וחלל פנוי, ואם שקר הוא כל החלל והמקום פנוי אינו במציאות ואיך בני בנינן?

ז"א הוא יה"ו, ואח"ב המלכות נמשכת מקצה הת"ת שלו שהוא בנהי" שלו, ושם סוד ה' אחרונה שבשם שהיא הבחי"ד שלו, (ע"ח ש"ד פ"ג).

כמ"ש בע"ח, מפני שאין לה למי להאיר. והענין, כי בעת שמסתלק האור מהמלכות, הרי היא מחזרת פניה למטה. פי', שבחי' העביות שבה שהעלה או"ח עד לכתר שה"ס פנים, נמצאת עתה בעת הזדככות אשר מחשבתה לבחי' היותר גרועה, שהרי ע"כ עושה ההזדככות, ובהפיכת פנים הזה היא אובדת את בחי' הרשימו דבחי"ד. משא"כ בהסתלק האור גם מבחי"ג, שאז הכלי דבחי"ג גם כן מחזרת פנים לאחוריה למסה, אשך אז גם כלי מלכות מחזרת פניה למעלה, מפני שהאור רחוק ממנה ב' מרחקים, ונמצאו כלים של בחי"ג ומלכות פב"פ, (ע"ע ב' מרחקים), אשר אז אותה הבחי"ג שבכלי דז"א מאירה אל כלי דמלכות, שבזה נשאר גם במלכות בחי' רשימו דעביות דבחי"ג, וע"ב אין הרשימו דבחי"ג מתבטלת, כי כלי דז"א אפילו בזמן דהפיכת פנים למטה, ג"כ צריכה לאותה העביות שבה, כדי להאיר לכלי מלכות, משא"כ כלי המלכות לא החזיקה את העביות דבחי"ד שבה, כי אבדתו בעת הפיכת פנים למסה, שהשפילה את הרשימו, כי לא היתה צריכה לה כלל, מפני שאין לה למי להאיר, כי אין שום כלי למטה ממנה ודו"ק.

טו) מהי בחינה ארוכה.
אורך פירושו בחינת חכמה. ונה"י דאמא, בעת שהם לבושי מוחין דהולדה, דהיינו שהם בהארת חכמה, נבחנים לבחינה ארוכה. (אות ל').

לה) מהי בחינה העליונה שביצירה.
כל נה"י מתחלקים על ג"ש, כנודע. ונה"י דא"א כולם הם מאירים רק בבריאה, אבל בעולם היצירה אין שם רק ב"ש תחתונים דנה"י שהם האמצעים והתחתונים. ובחינה עליונה דנה"י דא"א, דהיינו הג"ש העליונים דנה"י שלו, הם נמשכו אל היצירה רק בבחינת לבוש לשלישים אמצעים דנה"י דעתיק ולא מבחינת א"א עצמו, וע"כ נעשו לרישא מגולה, כי רק עתיק מתלבש בהם כנ"ל בתשובה ל' <ב' זווגים דאו"א> עש"ה. (אות רכ"ח).

   (בע"ח של"ט דרוש ב'), וז"ל, והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת עולם היה ע"י נס, בבחירתו ית' וכו' כי לא היה שם הכר נוק' עש"ה, פי', שע"י העלאת מ"ן נתעורר הזכר העליון ועוזב את או"א ודבק באשתו, אולם בלאו הכי הנה הוא עסוק למעלה לקבל שפע ולינק מאמו כמ"ש שם הרב, הרי שהזכר מזדווג עם הנוק' בלי בחירתו ורצונו החפשי, אלא מתוך דחיפה של הנוק' ע"י שמתקשטת עצמה וכו'. וזה אמרו שבזווג הא' כדי לברוא העולם נזדווג עם הנוק' מכח בחירתו ית' והרצונו החפשי, מבלי הכר נוק' שידחפהו לכך.
   ומ"מ בחר ועזב את או"א ונזדווג בה עש"ה, והבן. (כמו"ש בכל"א), וע"כ הזווג הזה נעלם מאד, ולא היה בבחי' זווג יסוד דילה ביסוד דילה וכו'. לכן הזווג הראשון ההוא היה ברצון העליון שכולו דכורא ואין שם הכר נקבה עש"ה. והיה במחשבה מוחא עילאה, (כל"א) ע"ש.

מלשון טיחה ומשיחה הנמשך משמן הטוב היורד על הראש. וזסו"ה הבוטח בה' חסד יסובבנו, אשר כל הזוכה לבטחון אמיתי בה', אז החסד יסובבנו תיכף כמו שמכבר השיג החסד בהוה, אלא בסוד אור מקיף, וע"כ אומר יסובבנו. אכן או"מ הזה מופיע בו כולו בהוה כמו שכבר קבלו כולו, ואם אינו כן אין בטחונו בשלמות, וזסו"ה ובסתום חכמה תודיעני והבן.

   הוא האמונה בעצמו. ופירושו הפסיכולוגי הוא, הרגש היכולת לסבול, כי אין לך דבר העומד בפני הרצן חוץ מהתשת כח או חוסר הסבלנות להתיגע, וע"ב הגבור שמרגיש בעצמו כח סבלנות עד מאד ואינו שב מפני כל, הוא מאמין בעצמו והוא בוטח בכחו, והחלש הוא מי שמרגיש בעצמו שאין לו כח הסבלנות, וכשחבירו יסוב לו יסורין לא יוכל לסבול וע"כ נכנע אליו תיכף מתחילה.
    ותדע שה"ס כל הקנינים והמעלות שכללותם הוא חכמה גבורה עשירות: שחז"ל סימנו אותם לכל הזוכים להשראת השכינה. כי אנו רואים שאין שום קנין מושג בלי יגיעה, ולקנין גדול יסורים גדולים ולקנין קטן יסורים קטנים, ואין צ"ל בקנינים רוחניים אשר צריכים ליגיעה מרובה. במלה אחת, שהיסורין מוקדמים לכל קנין, להיותם המחיר של הקנין ומקציב את הערך של היקר, כמו שנראה אשר בעד ככר לחם נותן שעה א' של יגיעה ובעד בגד נותן שבוע א' של יגיעה ובעד בית נותן שנה או שנתים של יגיעה, כי הכסף שנותן אינם אלא סימן ותואר של זמן-יגיעה.
    ואין בזקנים אמונה בעצמם , כי מדת הסבלנות שאדם מרגיש בעצמו, דהיינו הרצון וההסכמה לסבול מכאובים ויסורין בשיעורם המחוייב להשגה של איזה קנין, הוא הוא אור החיים אשר בהבריה. ולפיכך עד ארבעים שנה אדם מצוי באור החיים על שלימותו, ולפיכך עד אז הבטחון והאמונה עצמית על בוריו, משא"כ אחר ארבעים שנה כשמתחיל לירד ממסילת החיים כן אובד חלקי בטחון ואמונה עצמית, עד שנתרוקן מכל בטחון ואמונה עצמית בשעת שקיעת אור חיותו.
   רוח ה', רוח הקודש: ומתוך שהחכמה הוא יקר הקנינים ומבחר המעלות, מובן עם האמור אשר המחיר בעדה הוא שיעור היותר גדול שביסורין ומכאובים הרגיל לתשלומין בעד קניני עולם. ואצ"ל בינה הרוחנית שהוא מבחר כל חכמות העולם, הרי המחיר שלה עוד מעלה מעלה ממחיר החכמה החיצונית. וע"כ יש לשאול מנין הבטחון והאמונה עצמית שיסגל לילוד אשה לקבל עליו סבלנות גדולה כזו? והענין הוא שלזה צריכים באמת להופעת רוח ממרום, שפירושו שיעור של חיים הבלתי רגיל בדרך הטבע של הבריאה, שבזה משיג כח סבלנות במדה מספיקה לסבול כל המכאובים והיסורין הקצובים למחיר של החכמה ובינה עליונה.
    וכיון שכן, יש לו ג"כ הבטחון והאמונה עצמית לרדוף אחר החכמה כי זה תלוי בזה, כי הרגש האדם בעצמו הוא ענין אמיתי כמו הרגש הרעב והשובע, וכל שיש לו חיים מרובים יש לו כח הסבלנות למכאובים, וע"כ יש לו בטחון ואמונה עצמית. ולהיפך, כל שחייו מועסים אין לו כח הסבלנות ואין בו אמונה עצמית. ולפיכך אי אפשר לזכות לחכמה עליונה, זולת ע"י מתנת רוח הקודש ממרומים כמבואר.
     מצוה אחת: ואמרו ז"ל, עשה מצוה אחת מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות. פי', כי יש ודאי הכנה באדם המכשרתו להתכלית, דאל"כ ודאי לא היה מוצלח כלל אליה. והנה הכנה זו נקראת אמונה, דאע"פ דלית מחשבה תפיסא בי' כלל, מ"מ מפעמת האמונה בלב האדם שיש משגיח עליון כל יכול שלעתים הוא פונה אליו בכל הויתו, כמ"ש גנבא אפומא דמתחרתא רחמנא קריא. ואנו מוצאים גם החפשי ביותר בדעותיו שמתעורר פעם בעת צרה ופונה למשגיח העליון, אכן המציאות נערכה לפנינו בצורה כזו אשר היא סותרת בהחלט אל האמונה האינסטינקטית הנמצאת באדם מטבעו. ולפי"ז יש לשאול מה הועילה ההשגחה בהכנה זו שנטעה באדם.
      אמונה: אכן כטוב ומשחרי ימצאונני. והטעם פשוט, שכן הוכן בטבע השכל האנושי שיוכל לגלות מני חושך כל הנסתרות, שהרי אנו רואים בכל דור ודור מתגלים נסתרות להפליא מתוך חקירת השכל, ודברים המוכחשים בדור העבר נעשה למציאות ממשית בדורינו זה. וכל זה בכח השכלת השכל וחיפושו בתוך החושך של הבריאה, אשר לפי"ז הוא פשוט ג"כ, אשר אם היו חוקרים האלו משכילים בביקוש וחיפוש אחרי ה', היה זה נתגלה לפניהם לא פחות משאר מסתרי הטבע, כי אם הוכן באדם התכלית האמור א"ב וראי הוא דרך טבע לא פחות כלל משאר דרכי הטבע, ועכ"ז לא שמענו ולא ראינו מי מהמשכילים החפשים שיגלה באפס מה מהתכלית האמור, ואדרבא ע"פ רוב המה עוד המכחישים לגמרי את ההשגחה.
      ודעי אשר הסיבה היא מפני שנמנע מהם כח ההשכלה שהוא האומנות השכלי והידים הממששים בתוך אפילת המושכלות כמו שמצוי להם בשאר מסתרי הטבע. אמנם כן בדרך הטבע הפשוטה הוכן משום זה האמונה האינסטינקטית, כמו בחי' אפילת המושכלות בשאר החכמות. כלומר, הסוביקט שידי השכל יוכלו לתפוס אותו כל משך הזמן הנחוץ לו למשש אותו ולהשכילו עד שיגלהו, ואמונה האינסטינקטית שבו מקרב לו את החומר הזה. אכן אמרנו שהמציאות וקיומה נערכה לעינינו באופן כזה המכחשת את ההשגחה בהחלט, ולפיכך ישמט מתחת המשכיל כל כח אמונה שיש בו מטבע, ועמה כל החומר הנחוץ לו לתפיסת ידים של השכל למששו ולהשכילו.
      יחיד ורבים הלכה כרבים: אחרי רבים להטות : ולא עוד, אלא אפילו אותו המשכיל שמסיבות הטבע מרחיבין לו מעת את האמונה, מ"מ נכשל בה מכח הכרעת רוב העולם החסר להם אותם המסבות. ומדרך הטבע הוא שיחיד ורבים הלכה כרבים, ואין היחיד אפילו בינו לבין עצמו יכול להכריע דעתו ורצונו נגד הרבים. ובזה תבין אמרם ז"ל, עשה מצוה אחת, דהיינו המשלים בכל כחו ומאודו את המצוה האחת הנודעת, שהיא מצות האמונה, והוא ע"י ריבוי מעשים טובים, שסגולתם להרחיב ולקבוע בו את אמונתו מלידה, והוא מושך כח שיכריע את עצמו ואת כל העולם כולו. כלומר, אע"פ שהעולם כולו מכחישים את האמונה, מ"מ יפה דעתו להכריע אותם ולעמוד על דעתו במוחלט.

ו) בטן:
שליש ת"ת התחתון דכל פרצוף נקרא בשם בטן. ובנוקבין הוא מקום הריון ולידה. (תרי"ד אות כ"א)

יג) בטן:
שליש תחתון דס"ג דאצילות, הוא מקבל מבחינה שכנגדו בא"ק, משליש תחתון דס"ג דא"ק, ששם בחינת ג"ר דנקודים, אשר שם הושרשו כל התיקונים דשיתוף מדת הרחמים בדין, דהיינו בחינת תיקון הקוים, ועשרת הכלים, ובחינת הזווג על זו"ן, שהשפיע שמה יסוד דא"ק, בסוד ו' ונקודה. וכו'. ולפיכך תחלת התהוותו דזו"ן דאצילות, הוא רק ע"י התכללות המ"ן שלו בבטן דס"ג כלומר בשליש תחתון דת"ת שלה אשר כל התיקונים המחויבים לזו"ן נשרשו שמה. ועל שם הנ"ל, נקרא שליש תחתון דת"ת של אמא בשם בטן. (תקמ"ד אות קמ"ז).

לו) מהי בטן אמא.
מקום השרשת צמצום הב' מכונה בשם בטן אמא, כי אמא היא הוי"ה דס"ג, שי"ה שבה, היא בחינת או"א עלאין וטעמים דס"ג, שאין להם חלק בצמצום ב', וע"כ הם ממולאין במילוי יודין וו"ה שבה, היא בחינת ישסו"ת, שהיא בחינת נקודות דס"ג, וע"כ יש בואו זו דס"ג מילוי א' המורה על צמצום ב', כי הקו שבאלכסונא ה"ס הפרסא המבדלת בין גו"ע לאח"פ, שי' עלאה ה"ס גו"ע הנשארים בהמדרגה, וי' תתאה, שהיא כמו ד', ה"ס אח"פ שירדו מהמדרגה ולחוץ, ושם היא מקום עיבור של הזו"ן, ששם מקבלים המיתוק דמדת הדין במדת הרחמים, וע"כ נקרא בטן אמא. וז"ס שאין גילוי נקבה מתחיל אלא במחזה ולמטה דאו"א, דהיינו הישסו"ת הנ"ל, סוד ואו דס"ג, אבל בג' הפרצופים הראשונים, עתיק וא"א ואו"א עלאין אין שם גילוי נקבה, להיותם נקיים לגמרי מבחינת צמצום ב'. כמבואר. (אות י"ט).