גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



עיין באגרון המונחים באמצעות מפתח זה

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס
ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | הכל

עמוד: (קודם)   1  ...  17  18  19  20  21  22  23  24  25  26
  הכל

ת

:

עה) תבונה ג' שהיא ב':
או"א דאצילות, שהם קומת בינה, נחלקים תמיד לב' פרצופים: או"א וישסו"ת, דהיינו ב' בחינות של או"א: או"א עילאין, ואו"א תתאין, ובעת לידת זו"ן, נחלקים גם או"א תתאין עצמם לב' בחינות, שראשונה נשארת בקומתה, ושניה מתמעטת לבחי' ו"ק, בסוד רובצת. ונמצא עתה ג' בחינות אמא: אמא עילאה, ותבונה א' ותבונה ב'. ועפ"ז תבין, אשר תבונה הב' הזו, אפשר לכנותה תבונה ג', דהיינו בצירוף עם אמא עלאה הראשונה והרי היא שלישית אליה. ואפשר לכנותה תבונה ב', דהיינו רק ע"פ השם של תבונה, שאין אמא עילאה בכלל השם הזה, שלפי"ז אין כאן אלא ב' תבונות הא' והב'. וע"כ דרכו של הרב לכנותה בשם תבונה ג' שהיא הב', כלומר, שהיא ג' לאמא עילאה, והיא ב' לבחי' תבונה. (אות ק').

:

סו) תגין (ח"ד פ"ג סעיף י"א):
עי' ניצוצות הנופלים, אות מ"ז. שנתבאר שם, מתוך אשר האוה"ח היורד לתוך הכלי הריקן בא עתה מהארת הזווג הנעשה בבחינה העליונה, והרשימה שבכלי ההוא, היא מאחר הסתלקות הזווג, ע"כ מתגבר האוה"ח על הרשימה, ויורד לכלי, והרשימה מוכרחה לעלות משם ממעל לכלי, ע"ש. והנה הארה זו שהרשימה מאירה אל הכלי בהיותה למעלה מהכלי, נקראת בשם "תגין".

:

הם מג"ר דבינה, וה"ס נפש דאותיות שהם גוף נמשכות מז"ת דבינה, ותגין נמשכות מג"ר דבינה (ש"ה פ"ה ע"ח). וגוף ונפש שותפין המה ע"ד תגין ע"ג אותיות (ונראה שה"ס עיה"נ שיתוף דמה"ר בדין).

:

       טנת"א וז"ס טנת"א כי החוטם שה"ס ראש הב' (כי בראש הא' אין מדובר) ע"ב וכתר וטעמים, והאזנים שה"ס ראש הג' ה"ס הס"ג וחכמה ונקודות, והעינים שה"ס ראש הד' ה"ס מ"ה בינה ותגין, והגלגלתא שה"ס ראש הה' ה"ס ב"ן ז"ת ואותית.
      ועם כל המתבאר בתיקוני שערות תבין אשר הגלגלתא שה"ס הזדככות המסך עד השורש מכאן נמשכו סוד האותיות.
      והעינים שה"ס ז"א בחי"א ורוח שערות, המה הנוקעום בעצם הגלגלתא ומוצואום רוח שערות לחוץ שהוא ראש ד' הוא חופף על האותיות מלמעלה, וה"ס בינה כי הוא ראש הד' דישסו"ת המלבוש על חג"ת רס"ג מחוה הכולל ולמטה.
      ובזה תבין קושי' גדולה שאומר שם (ע"ח ש"ה) שנקורות דס"ג מלובשום במ"ה וב"ן. ובזה מובן שנקודות רס"ג היינו חג"ת דס"ג והמה מלובשים בישסו"ת שה"ס מ"ה ובחי' תגין כנ"ל.

:

קא) תהו (ח"ג פ"ו אות ד'):
הכתר כולל ב' בחינות, הנקראות: ניצוץ בורא, וניצוץ נברא, ובחינת ניצוץ בורא שבו נקראת עתיק, ונקראת "תהו", על שם אפיסת ההשגה שבו בהחלט. ובחינת ניצוץ נברא שבו, נקראת אריך אנפין, ונקראת בהו, שמורה על שורש והתחלה להשגה אשר שם.

:

הוא פרצוף הכתר, ונק' כן משום שמתהא עיני הבריות להיות שם אפיסת ההשגה. הכתר כולל ב' פרצופין עתיק ה"ס תוהו וא"א ה"ס בוהו. (ע"ע בוהו).

:

כתרגומו צדיא וריקניא. כלומר, שאין להקלי' שום אחיזה באור גדול הזה, ובטרם שבאים לצוד מהאור נמצאו תיכף מתרוקנים מכל חיותם ונדחים לאבדון.

:

       כן פי' האר"י ז"ל, כי מפני ההעלם הגדול הוא מתהה עיני השכל שה"ס השכל הנעלם מכל רעיון, ומתוך כך משתוקק השכל לצוד משהו משם, וע"כ נק' ג"כ צדיא. וזסו"ה כי ציד בפיו או יודע ציד (שה"ס ראש מקוה).
       בוהו ה"ס א"א: בסוד נידחים יקבץ, כי א"א יורה על תיקון העתיד שלא ידח ממנו נדח ויקבץ כל אלו ניצוצין ויאריך פניו אליהם. וע"כ על שמם נק' דהיינו בוהו שרומז על המתרוקנים כתרגומו הנ" ל (וה"ס תוך מקוה).
       וע"כ נק' ג"כ ניצוץ נברא כי ניצוץ הוא מלשון מציץ מן החרכים, ובטרם כל יציר נברא נמצא רק סוד ניצוץ בורא כלומר, שלא היה עוד שום נברא שההסתכלות יחול עליו, ומכח הזה ה"ס עתיק שנעתק מכל רעיון, ומסוד הזה בנמצאים הרשעים בעוה"ז כמוץ אשר תדפנו רוח, מוץ הוא המקור של מציץ כמו ראיה מן רואה, וע"כ נדמו למוץ שתדפנו רוח העליון וכעלה נדף, וכ"ז הוא מסוד ניצוץ בורא, ובסוד ניצוץ נברא: כי לעת נעשה בחפצו כל הנברא, הבה אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, וגם המציצים הנדחים לאבדון יש להם תקון, וכשא"א מקבץ אותם נק' על שמם ניצוץ של נברא והבן.

:

תוך (תע"ס ח"א פ"א או"פ נ'):

המקבל בתוכו, נבחן שהאור מדוד ומוגבל בכלי. והמקבל מחוצה לו, נבחן שאינו עושה שום גבול על האור שמקבל.

:

      ההתפשטות של כל הארה נק' תוך. כלומר, עיקר תוכנה וצורתה של הארה ההיא
      ויש בו ד' עיקרים:
      א' מהותו הם ע"ס דאו"י ואו"ח דהתפשטות המלכות של ראש עד למלכות דמלכות, בסוד הסתכלות ב', (ע"ע הסתכלות).
      ב' כאן יוצאים ונגמרים הכלים של הפרצוף, שמשום זה נוהג בו השגה והתלבשות לתחתון, משא"כ למעלה בע"ס של ראש הפרצוף אין בו שום תפישה והלבשה, משום שאין שם כלים ואין לך תפישה באורות בלתי כלים.
      ג' נוהג בו תמיד ב' התפשטויות דע"ס, משום שהתפשטות הא' דרכו להסתלק בסיבת הזדככות המסך. (ע"ע התפשטות).
      ד' התוך מכונה לפעמים פרצוף חג"ת או פרצוף ס"ג ונשמה, ואלה מובנים מתוך הענין - או פרצוף חיה. (ע"ע פרצוף).

:

נ) תוספות:
כל שאינו בא עם הפרצוף מתחלת אצילותו, אינו נחשב לעצם בנינו של הפרצוף, אלא לבחינת תוספות הבאה אחר שנשלם הפרצוף, שהיא כוללת כל המוחין המתחדשים בהפרצוף בעת גדלותו ולפיכך אם המה חוזרים ומסתלקים, אין החסרון ההוא מבטל כלום לעצם הפרצוף, כי הוא יכול להתקיים בלעדם. וזה הכלל, כי המוחין העיקרים שהם הבאים עם לידת הפרצוף, המה קבועים תמיד בהפרצוף, ואינם מסתלקים ממנו לעולם. אבל מוחין הבאים מבחינת תוספות, אינם קבועים בהפרצוף, אלא בעת שהתחתונים זכאים המה מאירים, ובשעת החטא המה מסתלקים. וכלל הזה נוהג רק בזו"ן, ולא בג"ר. (תר"כ אות כ"ו)

:

קמא) מהי תוספות ולא עיקר.
מה שנתקן בהפרצופים בקביעות נבחן לעיקר הפרצוף, והם ששה כלים חג"ת נה"י דז"א, ובחינת מלכות דנוקבא, שהיא עטרת יסוד דז"א. אשר מבחינת הכלים הם נבחנים, לחב"ד חג"ת דז"א עד החזה, ובחינת כתר דנוקבא, שהיא נקודת החזה. וכל מה שזו"ן משיגים יותר מבחינת אלו, דהיינו בחינת נה"י דכלים דנשמה חיה יחידה דז"א, עם ג"ר דאורות. וכן כל הט"ת דכלים דנרנ"ח של הנוקבא, עם הט"ר דאורות, כל אלו נבחנים לתוספות ואינם עיקר בפרצוף משום שאינם בקביעות בהם, אלא תלוים במעשים טובים של התחתונים. (אות ל"ד).

:

קמב) מהי תוספות כח.
מבחינת מוחין הקבועים של או"א וזו"ן, אין בהם כח להוליד נשמות. וכדי שיהיו להם כח להולדת נשמות, צריכים או"א לקבל תוספות כח על מדת קביעותם, דהיינו שצריכים לקבל מא"א מוחין דע"ב. ג"ר דאורות ונה"י דכלים. וכן זו"ן מאו"א. וכיון שאינם עיקר בפרצוף, ע"כ הם מכונים תוספות כח. (אות י"ג).

:

רנא) מהי תוספת שבת.
משעה חמישית בערב שבת ולמעלה מתחיל קדושת תוספת שבת, והעולמות מתחילים לעלות. (אות ע"ז).

:

אין לשון תועבה נופל אלא במקום תאוה, שמשמעותה היא תאוה מאוסה, והוא מהמלות אשר העין באה תחת אלף, כי יש עין רעה כנודע שתשע מאות תשעים ותשעה מתים ממנה, ואין תיקונה אלא א' מאלף הנשארה, בסו"ה אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחוננו ויאמר פדעהו, (עם עין בתוכה והבן). (ע"ע שמש). ולרמז הזה האלפין ועייניו מתחלפין במלות אלו.

:

קמט) תורה:
המוחין דז"א נקרא בשם תורה. והוא בסוד מ"ש ז"ל, נובלות חכמה של מעלה תורה, ונובלות בינה של מעלה שכינה. פירוש: כי פירות לפני גמר בישולם, נקראו נובלות. ונודע ששביה"כ היתה מפני שהכלים היו קטנים, אבל לעתיד בגמר התיקון, אחר שנתגדלו הכלים בעולם התיקון, אז ישובו בי"ע להיות אצילות, כמו שהיה מטרם שביה"כ, בסוד דמטי רגלין ברגלין, כנודע. הרי שהשבירה היתה מפני שקבלו הכלים אל האורות הגדולים מטרם שנתגדלו כל צרכם. וע"כ דומה זה לנובלות. ונודע שאחורים דאבא שנתבטלו בעת שביה"כ, הנה מהם באים כל המוחין דז"א הרי שנובלות חכמה שלמעלה שהוא האחוריים דאבא שנתבטלו, מהם נמשכים המוחין דז"א שנקרא תורה, ומאחורים דישסו"ת, נעשו כל המוחין של הנוקבא דז"א, וישסו"ת הם בינה, הרי שנובלות בינה שלמעלה, שכינה. (א' קל"א אות י"א).

:

מלשון ירה יירה. דהיינו לרמז שאי אפשר להגיע לשלימותו אם אינו מרגיש רוממותו ית', עד שבטרם חושב להתקרב ולהדבק בו מזדזעים ומרתתים כל רמ"ח איבריו וגידיו, וה"ס שבתגלה להם לישראל בשלשת ימי הגבלה, כל הנוגע בהר סקל יסקל או ירח יירה להיותו הפתח והשער לשלימות השגתה.

:

המסך שבכלי המלכות, שפירושו כח של הצמצום שלא לקבל בבחי"ד השורה בהמלכות, הוא הנותן תחום לאור העליון ומפסיקו על דרכו, וע"כ הוא מגביל ונותן תחום על האורות בסו"ה עד פה תבא ולא תוסיף וכו',

:

רמט) מהו תחום העולמות.
תחום העולמות בי"ע מקודם החטא, היא במקום החזה דעולם היצירה של עתה. עי' לעיל תשובה ק"ג <חלל פנוי>. (אות ס"ב).

:

רנ) מהו תחום שבת.
עי' לעיל תשובה ר"א <עיר>, ותשובה כ"ג <אלפים אמה תחום שבת>.

:

הנפש משעת זריעה אינה נפרדת לעולם מהחומר, ואף כי אחרי מותו נפשו עליו תאבל עד תחיית המתים. (ע"ח ש"ה פ"ה)

:

ה"ס קבוץ נדחים, ונמשך מסוד תכלית שמים וארץ שאז שמים וכו' כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו, וה"ס הדחיה והמשיכה הבאים בנושא אחד, (ע"ע משה). כי אין שם הכרע, ומש משמש בב' הפכים, לפעמים פירושו מסתלק כמו לא מש מקרב המחנה ולפעמים פירושו ממשיך כמו מן המים משיתיהו, וזסו"ה הנך שוכב עם אבותיך וקם וכו', שהוא מקרא שאין לו הכרע, כי לא מוחלט לא שכיבה ולא קימה, והשכיבה עצמה היא הקימה בסוד הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולפיכך אין לו הכרע, והבן הסוד וקם העם הזה וזבו, אשר אם לא קמו אחר השכינה אז לא היה זנו ודו"ק. ועי' זוהר שופטים זכוי וחובי חקוקים על גרמי דיליה, ואם יזכו יקום גופא על גרמי דיליה ואם לאו יא יקום ולא יהא ליה תחיית המתים עש"ה.

:

סח) תחילת התפשטות (ח"ב פ"א או"פ ז'):

שורש של כל התפשטות אור, מכונה "תחילת התפשטות" או כתר.

:

נא) תחית המתים:
היציאה מהאצילות מכונה בשם מיתה, כי נפרשו מאור החיה, שאין אור החיה שהוא אור החכמה, מאיר מחוץ לאצילות. ולכן המלכים שנפלו לבי"ע, מתו עם פרישתם מאצילות כי פרח מהם אור החיה. ולעת תיקון, שחזרו ועלו לעולם האצילות, קמו אז לתחיה. וע"כ נקראת החזרה לאצילות בשם תחית המתים. (תקצ"ט אות א'.)

:

רנב) מהי תחת רגלי יושר א"ק.
עי' לעיל תשובה ד' <או"מ תחת רגלי יושר א"ק>.

:

קמז) תחתונים דאורות נכנסים תחלה:
עי' לעיל תשובה ו' <אורות תחתונים נכנסים תחלה>.

:

קמח) תיכון:
עי' לעיל תשובה קכ"ו <פנימי>.

:

סט) תיכף (ח"ב פ"א או"פ ו'):

אור יורד בלי השתלשלות על סדר מדרגות של ד' בחינות, כי אין בו יותר מבחינה אחת מהן, מכונה שיורד תיכף, ואם משתלשל על סדר בחינות, נקרא "לאט לאט".

:

(ש"א ע"א ע"ח) יורה שההארה מתפשטת בפעם אחת על שלימותה הנרצה. והיפוכן הוא לאט, שמשמעותן שאונה משתלמת תוכף, אלא שנצרכה לזווגים הרבה דאו"י ואו"ח עד שנגמרת.

:

פירושו הוספת מסך מקשיות ועביות, כי בזה תלוי כל המשכות האורות ושיעור קומתם, משא"כ באורות אין נוהג שום תיקון כי אור העליון אינו פוסק מלהאיר לתחתונים אפי' רגע ורק לכלים מתוקנים הוא צריך, ובכל מקום שמוצא כלי מתוקן תיכף מושפע מאורו ית' לפי הקצבה שבמסך שלו, (ע"ע קצבה).

:

קכו) מהו תיקון מלכות שלא ע"י ז"א.
המוחין דנוקבא הם בחינת תולדה ממוחין דז"א, ע"י זווג מיוחד שנעשה בראש הז"א על מלכות דאמא שאינה בכלל המוחין דמזלא של הז"א. והמוחין ההם מתלבשים בנה"י דז"א שנעשו למוחין בראש הנוקבא. אמנם לשם בנין פרצופה היא צריכה לקבל ממוחין דמזלא, הנמשכים מאו"א עלאין, אשר מקבלתם בנה"י דאמא עצמם, ולא בנה"י דז"א, וזה נקרא תיקון המלכות שלא ע"י ז"א. עי' היטב לעיל בתשובה ו' <ב' מלכים בכתר אחד> ובתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'>. (אות קע"ד).

:

       סדר בקיעות הנקבים וחלונות, נודע שאין הכלים נגמרים זולת בהסתלקות אורותיהם, ונשארים ריקנים מאורם, אז הוכר עביותם ונקבע צורתם. גם נודע שבראש הא' אין שם הכר כלים כלל, להיות המסך והמלכות ממטה לאורות, ותחילת הכלים מתחילים מתוך דגופא דא"ק הפנימי מפה עד הטבור הפנימי. גם נודע שראש דע"ב מלביש על התוך דא"ק הפנימי מפה עד הטבור הפנימי, אשר קרקפתא דא"ק מתחיל מפה, ופה דא"ק מסתיים בטבור הפנימי, ונמצא בזמן הסתלקות הע"ס דתוך דא"ק הפנימי הנה הסחלק ונעלם על סדר המדרגה (ע"ע התפ"א). שמתחילה נזדכך דמסך לבחי"ג ונעלם ונסתלק האור מבחי"ד ונשארה ריקנית מאורה הקדום, וכשאנו מכנים הע"ס דתוך אלו על השמות גו"ע ואח"פ דע"ב המלבישים אותם, נמצא נבחן שמתחילה היה המסך בפה בבחי"ד ואז העלה או"ח ממטה למעלה לע"ס דתוך וכנגדו ירד ממעלה למטה לע"ס דסוף עד סיום רגלין. אמנם מתוך שנזדכך בחי"ד שהוא הפה, הרי כמו נסתם הטבור הזה שהוא פה דע"ב כי אינו מוריד עוד או"ח משם ולמטה, ובמתומו נעשה נקבי החוסם כי שם עומד המסך דבחי"ג ומעלה או"ח מחוטם ולמעלה, ועד"ז בוקע ומוריד למטה או"ח היורד עד החזה.
       ובחזה נעשה ב' נקבים שהם ב' בחי' מסך הממשיכים אור לאו"פ ולאו"מ, כי הזווג דבחי' חוטם חסר ג"ר בערך זווג הפה, וע"כ לאו"מ ולכלי חיצון צריכים להשלימו, וזה שנעשה כאן ב' נקבים אמנם סמוכין, כי החסרון מבחי"ג לבחי"ד אינו מובדל וניכר כ"כ, ואח"ז שנזדכך המסך לבחי"ב אז נבחן שעלה המסך למקום האזנים המעלה או"ח מאזנים ולמעלה עד הקרקפתא ומוריד או"ח היורד משם עד השבולת.(*) וגם כאן נעשה ב' כלים דהיינו נקבים לאו"פ דבחי"ד. ולג"ר דבחי"ג שנעלמו שנק' או"מ. וההבדל ביניהם רחוק אמנם מאד, כי או"פ הוא אור דחסדים ואו"מ הוא אור דעצמות, וע"כ נקבי האזן רחוקים זה מזה, ואח"ז שנזדכך המסך לבחי"א נבחן שעלה למקום עינים המעלה או"ח מגלגלתא לעינים וכו''(**) וגם כאן ב' נקבים השמאלי לאו"פ דעינים שהם ו"ק, והימני לאו"מ דהיינו לג"ר דבחי"ב שבעלמו, והם אמנם לא רחוקים כ"כ כמו נקבי אזנים, דסוף סוף שניהם הם אור דחסדים אלא זה ו"ק וזה ג"ר.
       (*)הגהה. סיומי פרצופין: כי סיום רגלין הוא בחזה דע"ב והטבור במקום פה דע"ב דהיינו שבולת.
       (**) וסיום רגלין הוא הטבור דס"ג שהוא פה דע"ב, והטבור הוא נעלם לגמרי בפרצוף זה ואין בו אלא ראש ותוך שהם חג"ת נה"י דאורות, ופה בנקבי עינים שהוא חג"ת, וטבור הוא בשבולת, ושם נסתיים שאין בו אלא תוך וסוף לבד באורות, וראש ותוך לבד בכלים.

:

       (ע"ע קומתם שוה) ונתבאר משם שאין בכלל אלא מה שבפרט, וכמו שבהכלל אנו מבחינים אחר כל הזדככות והסתלקות אשר הראשים נשתיירו בשלימותם, באופן שכל הרת"ס דקו הפנימי ממולא באורות חוץ מש"א דנה"י שלו דהיינו מחזה ולמטה (י"ב הראשים: ישסו"ת המלביש ש"א דנה"י עד ברכים דהיינו טבור הכולל, וראש דב"ן המלביש שליש עליון מהברכים עד הכפות, אין לחשוב כאן משום דע"י צי"הנ באו, וכאן בא"ק אין עיה"נ כנודע). דהיינו ג' ראשים גלגלתא ע"ב ס"ג זה למטה מזה עד החזה הכולל, מקום סיום (ת"ת) ב' עצמי הקוליות שהם שלישים עליונים דנה"י הפנימיים ובחי' חזה הכולל. (וז"ס שש"ת דת"ת נחשב לגופא משום שמלא אור בגופא דא"ק פנימי, ששם ראש הס"ג בטרם עיה"נ וזכור זה)
       וכאן צריך שתזכור הכלל מערך ההפכי בין כלים לאורות, אשר בכלים העליונים נגדלים מתחילה ובאורות התחתונים באים מתחילה, באופן שגלגלתא דכלים הוא ראש האחרון מן הזדככות ובאורות אין בו אלא עצם המסך המזוכך לבחי' שורש בלי שום זווג דהכאה א"כ אין שם אלא נפש. והנך מוצא אשר בכתר דכלים אין בו אלא נפש דאורות, ועינים שה"ס ראש הנשאר אחר הזדככות דבחי"א שהוא בחי' חכמה וע"ב דכלים אין בו אלא אור הרוח דהיינו קומת ז"א, והבן שאין זה כלל בחי' ראש כי ז"א חסר ראש, וז"ס שעינים הם חו"ג, וז"ס שאין אנו מדברים מגו"ע להיותם נעלמים לגמרי מתורת ראש, וז"ס יציאת אורות דע"ב דרך שערות ראש וחופפים עד המצח ועד האזנים, כלומר שלא נשאר ממנו זולת אור הרוח, והמה נק' שערות מלשון רוח שערה היוצא לבר מראש. אמנם עכ"ז נחשב למקיף ולכלי חיצון.
       ואזנים שה"ס ראש הג' הנשאר אחר ההזדככות, שממנו אנו מתחילים לדבר כי יש בו תורת ראש, כי ג"ר חשובים כאחת והוא סוד קומת בינה, ע"כ נחשב כראש הראשון לכלים ולאורות, כי גו"ע המה ראשים דכלים בלי אורות, וע"כ נחשבים רק למקיפין ולא לפנימיים כי אין בהם כלום מאורות דראש. אמנם מאזן ולמטה נחשב לראש, כי כבר יש שם בחי' נשמה. וז"ס שאזנים הם חו"ב, אמנם בערך האורות עדיין הוא חסר ג"ר דראש דהיינו יחידה וחיה, והוא בערך רק בחי' סוף דראש, כי יחידה חיה נשמה כמו רת"ס דראש, ובערך הזה נחשב לו"ק דראש ובחי' רוח דג"ר, ורוח זה הוציא לבר מראש שהם השערות דיקנא.
       וחוטם שה"ס ראש הב' הנשאר אחר הזדככות הע"ב הפרטי דגופא דא"ק הפנימי שהוא בחי"ג ז"א דכלים, הרי יש בו חכמה וחיה דאורות והוא לא הוציא שערות דיקנא לבר, וע"כ אין לו דיקנא אלא שערות ראש לבד שהוא רוח שערות דכתר שהוציא לבר מראש, וע"כ מתפשט אור החוטם עד החזה, להורות שלא בחסר לו אלא בחי' מטבור ולמטה דכלים שבערך ההפכי הוא אור דיחידה.
       והפה ה"ס ראש הא' הנשאר אחר הזדככות שהוא בחי"ד מלכות דכלים ובחי' היחידה דאורות, והוא לא הוציא שערות לחון, וה"ס רישא חיורא או לבנוניתא שע"ג גלגתא, ואורותיו מתפשטים בגופא דא"ק פנימי עד סיום רגליו. כלומר, שלא חסר בו כלום מבחי' כלים ע"ב לא חסר בו כלום מבחי' אורות. ובה' ראשים שנשתיירו בגופא דע"ב נתפשם ראש הזה רק עד הטבור, כי פרצוף ע"ב מסתיים על הטבור בכל בחי'. אמנם אין אנו מדברים כאן מהתפשטות הגופים, כי המדובר כאן הוא אחר ההסתלקות, אלא מהתפשטות ראשים בלבד.
       ומה שאנו אומרים שהפה נתפשט עד הטבור, היינו בבחי' התפשטות של ג' ראשים גלגלתא ע"ב ס"ג התופסים כל שיעור הזה מקו הפנימי, באופן שהפה נבחן לראשית הקו הזה דהיינו ראש דיחידה, ומתחתיו עד הטבור של עצמו מלביש ראש הב' של חיה שהוא החוטם המסתיים בטבור הפנימי, ומתחתיו עד החזה הכולל שהוא טבור דחיה מלביש הראש הג' של נשמה בחי' אזנים. ונמצא שהפה בסוד יחידה הוא מ הפנימי שמלא אור עד בחי' חזה הכולל. אמנם בחי' עינים שה"ס ראש ד' דרוח עדיין לא יצא ומכ"ש דבחי' גלגלתא שה"ס ראש חמשי דנפש, משום שעדיין לא יצאו בבחי' א"ק עצמו אלא יציאתם הוא בעולם האצילות בסוד עיה"נ שהוא עולם אחר לגמרי. אלא תחילתם יצא בנקודים דהיינו ראש הד' דבחי' עינים. וז"ס שעולם הנקודים נק' אור דעינים ראש הד', וע"כ ראש הד' מרומז בא"ק רק בשערות דיקנא וראש הה' בשערות רישא.

:

כל העולמות שמצמצום א' ולמטה יש בהם תכלית, דהיינו להפך הכלי קבלה ע"מ להשפיע, שאז ישובו ויתהפכו כמו שהיו מטרם הצמצום, כמ"ש בפמ"ס ענף א'. אמנם בא"ס ב"ה אין אחרית ואין תכלית שם, שהכל מצוי שם בסוד האור הפשוט ורצון הפשוט (ע"ע רצון פשוט) בסוד הוא ושמו אחד. (עי' פמ"ס צ"ח).

:

      אע"פ שאנו מבינים בהשי"ת בבחי' א"ס ואין תכלית הרי זה בבחי' עצמותו ית'. אכן בפעולותיו והארותיו אנו אומרים שתכלית הבריאה היא להנות לנבראיו, והגם שהוא מושג קשה מאד להתבונן איך יוצא בחי' תכלית מבלי תכלית ששני הפכים המה, כבר ביארנו את זה בפמ"ס ענף א' עש"ה בהשכל והתעמקות.
      ההשפעה הוא התכלית: אכן ההמונים אומרים שאין תכלית גם בהמציאות, אבל דבריהם אך לעצמם, כלומר לעגואיזם שלהם ודאי אין תכלית, כי כל התכלית האמור בדחז"ל בבחי' להנות לנבראיו, אין הפרוש במדות הכלי קבלה שבהנבראים להיותם מצומצמים מאוד אפי' לפי הבנה שלבו ואצ"ל לפי הבורא ית', וכל הפועל הריהו פועל ממדותיו עצמו, ובזה הארכתי בפמ"ס, כי אדרבא ענין להנות לנבראיו במדה הסופית לא יצוייר אלא רק בכלי השפעה שאין להם סוף וגבול ואין שום שביעה נוהג בהם שיהי' מכבין את התענוג, וזסו"ה כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו' וכן אומר כל פעל ה' למענהו.
      וזהו יצוייר רק במדה שהנברא משפיע נ"ר ליוצרו, וזהו התענוג והנאה שנכלל בהתכלית הנק' להנות לנבראיו, כלומר שנתן להם ענין ודרך התפתחות עד שיכולים לבא למדרגה גבוהה כזו להשפיע נ"ר ליוצרם, שהנאה והתענוג הזה של הנברא הוא ממש בלתי גבול וסוף, כמ"ש ז"ל עין לא ראתה אלקים זולתיך. ואפשר לצייר זה במדות שלנו בעוה"ז כמה מן התענוג לאדם שעושה סעודה גדולה לאורחים חשובים מאד וזהו תענוג מיוחד לכלי השפעה שבתוכיותינו, באופן שכל תכלית הבריאה במדתה הסופית הוא הרחבת כלי השפעה ועי' בפמ"ס שם.
      המתוק הוא קוטב כל המטרות: ועוד זאת צריך להבין בדבר תכלית הבריאה, שמלה זו נשתבשה לגמרי בפי ההמונים, כי בעולמינו אין ביקוש התכלית אלא בדברים מרים משא"כ בדברים מתוקים אין אדם מעיין בתכלית, למשל כשאדם שותה (*)ריצינאייל שואל א"ע לאיזו מטרה ותכלית עושה זאת, וכן כשמתיגע בעבודה קשה מחויבת המטרה להגן עליו ולהעמידו ביגיעה וכאבים, משא"כ באוכל בשר טוב ומתוק לחיך אין פתי שישאל ענינה לאיזו מטרה הוא אוכל זה וכן ביתר התענוגים, כי המתוק הוא חשוב לאין ערך על כל מיני מטרות כי כל המטרות המצויירות להאדם אינם אלא חלק גדול או קטן מן המתוק, ואין לך תועלת שלא יהי' להמתיק את החיים.
      (*)שמן קיק. המו"ל.
      ולפי"ז תבין התכלית של הבריאה במלה אחת, כי הבריאה יצאה מלפניו ית' בשיעור נמוך ופחות מאד, שאפי' הכלי קבלה ואגואיזם לא היה לה מתחילתה, ובדרך התפתחותו ע"י מעשים טובים מתתקנים כלי קבלה לקבל הטוב המצוי לקבל ע"פ מדה קטנה של הנברא, ואח"כ יש התפתחות שניה להפך את כלי קבלה הקטנים על כלי השפעה שאין להם קץ, באופן שכל עוד שאין אנו מקבלים את התענוגים ואנו מצויים בצער מרובה על העונג, יש לנו להתיגע ולתקן מעשינו להרחיב כלים שלנו עד שנזכה לעולם שכולו תענוג וכולו טוב. כלומר, שיאבד הצער ונקבל תמיד רק תענוג וטוב בלי סוף, וכשנבא לזה הרי שבאנו על התכלית.

:

קכז) מחי תכלית הגידול של הנוקבא.
עי' לעיל בתשובה צ' <נוקבא בתכלית גידולה>. (אות ה').

:

קכח) מהי תכלית המיעוט של הנוקבא.
עי' לעיל בתשובה צ"א <נוקבא בתכלית מיעוטה>. (אות ה').

:

ע) תכלית כולם (ח"ב פ"א או"פ ז'): בחינה אחרונה שבכל מדרגות, דהיינו בחי"ד שבבחי"ד, מכונה תכלית כולם, להיותה עבה שבכולם, המכונה סוף, ומשום שכל המדרגות באות רק לתקן אותה.

:

רנג) מהי תכלת.
עי' לעיל תשובה קל"ז <כסא הכבוד>. (אות קנ"ב).

:

      ה"ס אור אוכמא, ע"ד שאמרו בזוהר אשר כתר עליון אוכמא הוא לגבי עילת העילות. כלומר, שכל יקר גדולתו הוא מבחי' אוכמא שבו וכל היותר שחור אורו יותר חשוב, וע"כ מנהגי השרים ללבוש תכלת כמ"ש ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וכו', כי שורשו ה"ס הלבוש אשר לבש בו המלך. ורוב עומק האוכמא והחושך שבו מתפרש בזוהר מהו תכלת דתכלי ושצי לכלא, אכן כשמתתקן בסוד בגד ולבוש בסוד לא חבושי, אזי הוא סוד המביא את תכלית שמים ארץ. בסוד וקדשתו מכל הזמנים.
      ובזה תבין מש"כ בזוהר שופטים רע"ה וז"ל בגין דגרמין אינון חיורין וכתיבה אוכמא לא אשתמודע אלא מגוי חיורא כגונא דאוריתא דאיהי חיורא מלגאו אוכם מלבר אוכם וחוור חושך ואור ואית חשך תכלת ואתמר ביה גם חושך לא יחשיך ממך, ותכלת אוכם איהו נוקבא לגבי חיוורא עש"ה.
      ובזה תבין הסוד אשר ציץ וצצית לפתילי תכלת דוקא המה צריכים, כי לא היה בהם האור המיוחד זולת התכלת שה"ס החושך דלא יחשיך וסו"ה כחשכה כאורה והבן.

:

כמה שהתחתון בהשואה אל העליון הנה בשיעור הזה הוא דבוק בו, ואם אינו שוה בכל בחינותיו רק בבחי' אחת, הנה הוא נבחן שהוא כך תלוי בעליון, דהיינו שדבוק בו רק מצד אותה הבחי' שהוא שוה אליו אבל אינו דבוק משום השינויים שביתר בחינותיו, כי כל הבדל בין הרוחניים הוא ענין השינוי המצוי ביניהם.

:

תנועה (תע"ס ח"א הסת"פ ל"ג):

כל חידוש צורה נבחן לתנועה רוחנית, על שם שנבדלה מן הצורה הקודמת ויצאה בשם לעצמה. בדומה לחלק הנבדל מדבר גשמי שמתנענע ויוצא לו ממקומו הקדום.

:

      כל התכלית אשר מוכן לעולם אחר כל המעשים הרי התענוג מחויב להתלוות עמו, כי באשר שבעולם מושג התענוג, על כן הוא חלק מן היחוד האמיתי, כי אין לך נותן מה שאין לו, ואם כן בהשבת הענפים לשורשם על כן מתיחד בהם התענוג. וצריך להבין שאין שום השארה לנצחיות זולת לשכליים בלבד, ואם כן מין התענוג הוא גם כן מנושא ושכליים.
      ולפי זה לא יפה דימו המחברים ענין תענוג השכלי כמו תענוג של התרת הספיקות. שזה אינו, מפני שתענוג הזה מתעצם בתחילתו יותר מלאחריו, שאין זה מגדר הנצחי, שאינו משתנה כלל מהזמן.
      אלא אפשר לדמות לאדם שעומד ומשמש לפני אורחים הגונים ומהנה ומענג אותם, שהגם שלאותו האדם לא יורגש דבר זולת שרואה שאחרים נהנין על ידו מכל מקום עולה תענוגו על כל התענוגים שמקבלים קרואיו ומזומניו, ומתעלה כפי שיעור קבלת תענוגם שזה הוא גם כן תענוג שכלי והוא למעלה משכל מפני שהוא באמת תענוג רצוני ושורשי עד שאין השכל מגיע אליו כי אין חשבון וטעם ברצון כנודע, וזהו דמיון אמיתי לתענוג הקבוע לנצחיות, דהיינו, שירגישו הנשמות גודל השעשועים שבוראם משתעשע עמהם שהם יתענגו מאוד מאותו ההרגש, ודו"ק.
      ובזה תבין שנצח והוד נקראים רגלים, כי הגם שעיקר הקומה מסומך על ידם בסוד "כפיה תמכו פלך", מכל מקום. עדיין חסרי השלימות, והמה מלשון אומנים, בסוד תרגלתי לאפרים, אבל עיקר הוא המוחין הפנימיים, דהיינו למעלה מן המדות בחינת שקיו דאילנא, וסבת כל הסבות, ולכן עובדי הוי' שיניקתם ממקום הזה ועובדים דוקא בבחינה זאת, הן המה מתקנים כל ענפי הבריאה בבחינה זאת, כי דוקא על המוחין הולך וסובב כל הבריאה המאוימה וארוכה הזאת, וכיון ששכל העולם הוא אחד שמתחלק בין נשואים מרובים נמצא אם שנים מחשבים שכל אחד המה לנושא אחד יחשבו ואם יש ביניהם איזה היכר הוא דוקא בגודל וקוטן, וטבע העולם שהקטן נכנע לגדול, אם כן אותם השוטים שמחשבים ממש אותה המחשבה של החכמים כנושא אחד עם החכמים יחשבו, ומבלי רצונם נכנעים ומתאחדים עם החכמים כטבע הבריאה, שבדרך הזה הולך ונתקן העולם כולו.
      ובזה תבין, שאין השלימות בהתרת ספיקות, כי זה לא יצוייר אלא במקרה, אבל לא לילך תמיד ולהיות קובע עבדות במין הזה.
      אבל בהנ"ל ניחא, כי עיקר החפץ הוא להיות הולך ומשמש לפני בוראו שלנצחיות תהיה הרגשה הזו קבועה לתענוג, ואם כן עיקר השימוש המעולה שייך דוקא לשלימים כנ"ל, שבזה שהולכים וחושבים מחשבות פשוטות אמיתיות מתקנים כל בני העולם, אם כן עיקר התאמצות שלהם הוא להיות באותן המחשבות אשר מגיע על-ידי זה תענוג גדול לבורא יתברך שמו שמשלימים מעשיו יתברך.

:

קבלת התפילה:
באמת הקדוש ברוך הוא שומע תפלת כל פה חוץ מאותו שמבקש ממנו דבר בזוי או מזיק, שמחמת שטותו אינו מרגיש בין טוב לרע, והבורא כאב רחמן לא יאבה לו, ולא ישמע לו, אלא לאט לאם ילמדו חכמה ומוסר, עד שידע להבחין בין טוב לרע, ואז ידע לבקש מבוראו דברים טובים ומעולים, ואז נענה באמת על כל מבוקשיו, איש מהם לא נעדר, כחפן הטוב להיטיב ודו"ק.

       שינוי מקום ושינוי העתים:
      
ענית תפילה ושומע תפילה:
      
על כל התפלות שאדם מתפלל כל ימי חייו מתקבלים להבורא ית', בשתי פעמים פעם א', נקרא עניה, דומה לאדם שעונה לחבירו בשעה שקורא אותו, ופעם הב' נקרא שמיעה, דומה לאדם ששומע צרת חבירו ופיוסו, וזה שכיון הנביא, "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים, ואני אשמע" דהיינו, ב' הקבלות הנ"ל. והענין, שעל קיבוץ התפילות ממין הא', כשהקדוש ברוך הוא עונה אותם משפיע לו על תפילותיו בחינת תוספות טובה שבאותה התוספות טונה משלים כל רצונות של אדם, מה שאין כן בקיבוץ התפילות ממין הב' כשהקדוש ברוך הוא עונה אותם לא ישפיע לו בעניתו שום חידוש ותוספות אלא רק מודיעו בעליל ששמע היטיב כל תפילותיו, וזה ענין עוד הם מדברים ואני אשמע. ונמצא עניה של התפילה דבוק ממש בהתפילה גופא, וגם מובן שמתקבלת ונענית ישר עם דברי התפילה, כי לא יתוסף לו כלום, אך רואה את עניית התפילה בתפילה עצמה.
       ואפילו ההודעה מבורא ית' משיג גם כן בדברי תפילתו גופא, וזה ממש שיעור הכתוב עוד הם מדברים ואני אשמע, אלא בעודו בגלות, אינו יודע ששומע הקדוש ברוך הוא את דבריו, ואחר כך ברגע הגאולה רואה בתפילתו גופא שהבורא ית' שומע כל דבריו, איש מהם לא נעדר, ודי לו למילוי כל מבוקשיו, והבן.
       ודע שהבורא יתברך שומע תפלת כל פה, ולא יקרה זאת בעולם שתהא שום תפילה משום בן אדם נאבדת, אלא כל תפלה ותפלה תהיה ממי שהוא נענית תיכף בהוה בלי שום זמן, כי הקדוש ברוך הוא, למעלה מן הזמן, אלא שיש חילוק בגופים, דהיינו, שתשע מאות ותשעים ותשעה אנשים מתפללים תפלות גדולות בכל מורשי לבבם כל ימי חייהם, ומכל מקום לא הגיעה המענה אלא לאחד מהם, ואותו איש האחד, משיג ממש כל שיעור מבוקש של התתקצ"ט אנשים הנ"ל, והטעם מפני שאינם מוכנים לקבלת המבוקש, ואי אפשר להם בשום אופן לקבל המענה על ופלותיהם מרוב עכירותם. אבל מחמת תנאי שיש להבורא עם בריותיו בא ומגיע המענה לאותו האדם שמוכן לקבל אותה.
       וזה סוד ב' הצמצומים שבגשמיים, דהיינו המקום והזמן, שהמה סבות העבודה לגבוה.
       וצמצום הזמן מתוח אפילו לאדם אחד, כי אם לא היה נברא זמן בעולם היו אותן ב' המענות הנ"ל דבוקים בו תמיד, ולא היה עולה ויורד ופשוט הוא.
       וצמצום המקום הוא יותר מגושם, כי אלמלא לא היה מקום, לא היה יותר מאדם אחד בכל שבעים שנה וכל אחד ואחד היה מוכרח להשתלם בזמנו, ובכח המסירה מדור לדור היה התיקון קרוב מאוד.
       אבל כיון שנברא מקום לריבוי אנשים, ואין השלימות מוכרחת לכולם, כי תנאי של קבלת התפילה יתקיים אפילו באחד מהם לפי אותו הסדר, אם כן, אין המסירה מדור לדור עולה יפה.
       ודע שאדם בעברו ממטם למקום הוא נעשה כמו בריה חדשה לפי מקום החדש, והאות, כי מצב דרכי בריאותו ואכילתו ותאוותיו הכללים ישתנו לפי מקומות אצל כל אדם ובשיעור זה ישתנו גם כן צינורות שכלו.
       וכיון שימי אדם קצרים ואי אפשר לו בחיי הבלו לשוטט בכל המטמות, על כן נתרבו הגופים ונפונו על כל המקומות המשונים על...

:

פירושו השגה.

:

קמד) מהם תפנוקי מלכים.
המוחין המגולים בהארת חכמה נקראים תפנוקי מלכים, משום שמקום הגילוי דהארת חכמה הוא במלכות, שהיא נוקבא דז"א. כנודע. (אות ס"ב).

:

פז) תקון קוים:
עי תשובה נ"ו (מקושרים ומתוקנים).

:

קכט) מהם תקיפין ברישא ונייחין בסייפא.
עי' לעיל בתשובה צ"ב <נייחין ברישא ותקיפין בסיפא>. (אות ל' ואות קי"ג וקי"ד).

:

קל) מהי תרדמה.
העלית מ"ן דז"א לאו"א, נבחן לז"א במקומו, שהוא בסוד תרדמה, שפירושו, הסתלקות המוחין בדומה לאדם בשעת שינה. עי' לעיל בתשובה קכ"א <קיצה משנתו>. (אות צ"ג).



עמוד: (קודם)   1  ...  17  18  19  20  21  22  23  24  25  26
  הכל