גירסה ידידותית להדפסה

מילון מילים ומונחים בקבלה על פי ספרי וכתבי בעל הסולם (יהודה אשלג)

על החשיבות העצומה של לימוד פירוש המילים והמושוגים (סדר הלימוד מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות):

למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי העמודים עד סוף הספר. ואע"פ שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים ע"ד "מתחילה למגמר והדר למסבר". אח"ז, למד את הביאור "אור פנימי", והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים" גם בלי עזרת הביאור, ואח"ז למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו כולו. ואחר כולם, נסה עצמך בלוח השאלות, ואחר שהשבת על השאלה, הסתכל בתשובה המסומנת באותה האות של השאלה, וכן תעשה בכל שאלה ושאלה. ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא, כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר. והגרוע מכל הוא, שהמעיין לא ירגיש כלל מה ששכח, אלא, או שהדברים יתטשטשו בעיניו, או שיתקבל לו פירוש מוטעה בענין, מחמת השכחה. וכמובן, שטעות אחת גוררת אחריה עשר טעויות, עד שיבא לאי הבנה לגמרי, ויהיה מוכרח להניח את ידו מהלימוד לגמרי.



עיין באגרון המונחים באמצעות מפתח זה

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס
ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | הכל

עמוד: (קודם)   1  ...  17  18  19  20  21  22  23  24  25  26  (הלאה)
  הכל

ק

:

סח) קב שאינו כ"כ טהור:
עי' תשובה ס"ו (קב טהור). (אות כ"ו).

:

מז) קבועים:
המוחין דקטנות דזו"ן נקראים מוחין קבועים, דהיינו שאינם מסתלקים ממנו לעולם. וכן כל המוחין שמבחינת פב"א דנקודים, דהיינו אפילו המוחין דגדלות שבפרצופי עתיק וא"א ואו"א דאצילות. אמנם המוחין מבחינת המ"ן דיסוד א"ק שבנקודים, שהם הגדלות דז"א, וכן התוספות גדלות בג' הפרצופים הראשונים, הבאים מבחינת המ"ן ד ו' ונקודה, כל אלו נבחנים לבחינות תוספות ואינם קבועים בהפרצוף, אלא מסתלקים בשעת פגם התחתונים. כמ"ש באורך (דף תרנ"ז באו"פ ד"ה זווג ע"ש כל ההמשך) ויש עוד משמעות במלת קבועים כי האורות השייכים לעצם בנין הפרצוף נקראים ג"כ בשם קבועים, כמ"ש לעיל בתשובה ט"ו. (תרמ"ז אות נ"א)

:

המקבל מחויב להמציא כלים היותר זכים וכו', (ע"ע עליה וירידה ). והמשפיע ממציא לתחתון מבחי' היותר גס ועב (שם).

:

רכז) מהי קדושא הנתוספה ע"ש שעה ה'.
עי' לעיל תשובה רי"א <ע"ש אחר חצות>.

:

ק) קדלא:
קדלא, פירושו, עורף. עי' בתשובה ע"ג <עורף>. (אלף שס"ז אות קנ"ב).

:

פירושו שורש לכל השרשים.

:

פו) קדש קדשים (ח"ג פ"ז אות ז'):
ההיכל העליון שבז' היכלות דבריאה, הכולל כחב"ד דבריאה, הנה הפנימיות שבהם, מכונה בשם קדשי קדשים.

:

        הוא מלשון הקהה את שיניו, בסו"ה שיני רשעים שברת. וסוד השנים ה"ס כח הפועל להאוכל, בסוד מהאוכל יצא מאכל, ובסוד אריה דאכיל קורבנין. ובזה תבין אל תקרי שברת אלא שרבבת, כי עוג הרשע עקר טורא בן ג' פרסי, אמר אזרקיני' על מחנה ישראל שהם ג' פרסאות. שה"ס שפחה כי תירש גבירתה שהתחתונה תלתה קלקלתה בעליונה, (בסוד אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און) ואז רברב הקבה את שכניו, אחד ננעץ בקדם ההר ואחד לאחורי ההר ולא יכול להזיזו ממקומו, ובא משה שגבהו עשרה אמות וקפץ עשרה אמות ונטל חרב בת עשר אמות והגיע לקרסוליו והרגו.( ברכות נדחיוך והבן זה כי מתוך שן בהמות שלו דבחי"ד עלתה למעלה אל הקודש, נבחן ששם עמדו רגליו וקרסוליו. ולפיכך משה עצמו שהיה בעשרה התחתונים ( ממקוה"נ ולמטה ) נטל חרב דאאב"ח ובזה קפץ עשר אמות דאומ"צ, בסוד חרב להויה מלאה דם, וע"כ ירש גם עשרה האלו בסוד מלך אסור ברהטים, וקפץ עוד למעלה לכל"א בסוד הויה אור לי, ובזה נפל עוג הרשע שדוד כי קיצץ קרסוליו וראשו נפל מאליו, וכגון זה ה"ס הקהה את שיניו, כי אע"פ דיש לו שנים אינו יכול להזיק בסוד אאב"ח הוי אור לי, ושוב אינו יכול לנבוח עוד, כי אלמלא היה שם באומ"צ לא היה נגאל במקוה"נ, ונשאר בחושך מצרים ששמה נקברו הרשעים האלו שלא היו כדאים לצאת ממצרים.
      נה"י שעלו לחג"ת: ובזה תבין סוד עליה זאת, כי ג' פרסאות דמחנה ישראל ה"ס חג"ת, והאי טורא דג' פרסאות דעקר ה"ס נה"י, ורצה להעלות דינין דנה"י ולפגום החג"ת ח"ו, אמנם מכאן מפלתו בסוד ואם יעלו השמים משם אורידם, כי מתוך זה היה משה יכול להרגו כנ"ל.
      וז"ס ערש ברזל: דהיינו דינין קשין דבחי"ד, ועכ"ז יכול לו משה והרגו ואת ארצו ירש כנ"ל.

:

קו (תע"ס ח"א פ"ב או"פ א'):

מורה שיש בו הבחן מעלה ומטה מה שלא היה מקודם לו, גם מורה, שהארתו מועטת מאד בערך הקודם.

:

ס) קו (ח"ב פ"א או"פ ב'):

עשר ספירות של כלים דיושר, מבחינת כלים שלהן נקראות צנור, ומבחינת האור הנמצא בהן נקראות קו. ורק עשר ספירות דעולם אדם קדמון מכונות בשם קו אחד, משא"כ עולם האצילות יש בעשר ספירות שבו ג' קוין.

:

יורה שיש בו התחלה ויש בו אחרית ותכלית.

:

בפרצופי א"ק אין שם זולת כלי א' של המלכות וקו אחד, ומנקודים ואילך יש בכל פרצוף שלם ג' קוין. וקו אחד יורה בלי שיתופא, או בחי"ד ומדת הדין בלבד או בחי"ב ומדת הרחמים בלבד. וג' קוין יורה שיתוף מדה"ר דהיינו בחי"ב ובחי"ד מתוקנים יחדיו.

:

פירושו גורם ושורש ועילה, אשר האחר, הוא נמשך הימנו ועלול הימנו.

:

קיח) מהו קול.
עי' לעיל בתשובה צ"ד <נשיקין>. (אות קפ"ב).

:

ה"ס הרוח השורה בלב שעושה שם דפיקו, וה"ס שם הויה.

:

סודו מראש מקוה, שבסוד ההקדם המספיק של צלצלי שמע נשמע קול ה'. אכן קול הזה נתלבש בהבלים של משה. כלומר, אותם הבלים המרובים שנדחו ויצאו לחוץ ע"י שליפת הראש מתו, ורק אז שמע קול ה' בכח בסו"ה אל תקרב הלום, (עיין לקמן קול ודבור).

:

      תבין מסו"ה משה ידבר והאלקים יעננו בקול, פי' בסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר לו משה משה. הרי לפניך ענין הסתכלות וירא הוי', וענין אמירת משה משה שה"ס דיבור. ונודע שאור הראיה מתלבש ובא בפנימית הפרצוף, וגם יוצא לחוץ ומתלבש באורות ההבלים היוצאים לחוץ, מאזן בחי"ב ומחוטם בחי"ג שה"ס הנחלים ההולכים למלאות הים, שה"ס קיבוץ כל הבלי הפרצוף היוצאים לבר מהפרצוף במקום הפה המכונה את בסו"ה וירא אלקים את וכו', שה"ס הבל הפה שמתקבצים בו כל הבלי.. והפרצוף המכונה מסך, ושם נעשה הכאת השפתיים זה על זה, והאו"ח שה"ס אור ההסתכלות הנדחה לאחוריו עולה ומלביש הע"ס ממטה למעלה וכו'.
      וזהו אינו דבור אלא סוד אמירה משה משה ויאמר לו הנני, שה"ס השכינה מדברת מתוך גרונו של משה, כלומר בטרם צאתו לחוץ ובטרם נחתך בשפתים, שה"ס רואים את הקולות, דהיינו שהיו דבוקים במשה ומקבלים סו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר לו משה משה, מלשון בסוד וארון אלקים לא מש מקרב המחנה.
      ובהשגה האמורה דראית הקולות משה משה, כבר די ומספיק להשגות כל התורה כולה בבחי' פנימיותה, שה"ס, הקול בטרם צאתו מהגרון ולחוץ, אלא שמושפע בסוד האמירה משה משה. אמנם הדיבור עצמו א"א בסוד זה להגלות כי למקום קיבוץ ההבלים אנו צריכים שז"ס משה ידבר, כלומר היציאה לחוץ במוצאות הפה וחתוך שפתיים אינו מתגלה אלא ע"י התפשטות נשמת משה מחוץ לפרצוף, בסוד בכל דרא ודרא או ע"י דרא דחיך וגרון או ע"י שינים ושפתים והבן.
      וזסו"ה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך וכו', כי סוד הראיה עצמה בטרם צאתה לחוץ בסוד הסתכלות במקום קיבוץ הכלים נק' מראה הנאוה, אור העצמות הבוקע בעור הפרצוף ומהפכו לאור החכמה כתנות אור, שהוא נמשך מכלה דשביעי. ובטרם זה יש כלה דששי שה"ס הקול מגרונו של משה משה כנ"ל. והסו"ה ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, כדבר איש אל רעהו...

:

כל עוד שההארה בפנימיות הפרצוף, דהיינו בריאה בגרון נק' ההבל בשם קול, ובצאתו לבר מהפרצוף בסוד ה' מוצאות הפה מכונה דיבור, דהיינו שמוציא אותם בפה בחיתוך שפתיו ובחיתוך אותיות.

:

סוד הבינה הם קולות הנשמעות באוזן, שת"ת ומלכות אינם ניזונים אלא מהקולות האלו ולא מסוד אכילה ושתיה, (ש"ד פ"ה ע"ח). וה"ס אכילה ושתיה פנימיות דיוה"כ.

:

סא) קומה זקופה (ח"ב פ"ב או"פ ג'):

בשעה שאורות דראש מלובשים בכלים של ראש, מכונה פרצוף "שקומתו זקופה".

:

ע"ע בעל קומה זקופה.

:

      ב' מיני ע"ס יוצאים בכל התפשטות ע"ס. הא' הם שקומתם שוה לזה, דהיינו באמצעות האו"ח המשוה קומת כל הספי' שוה בשוה, והוא מתוך שהמלכות נעשית ונתקנת בכח המסך ( ע"ע מסך ) למעיין נובע או"ח ממטה למעלה, א"כ נחשבת משום זה השורש שנק' כתר אל האו"ח, שע"כ השוה קומתה כקומת כתר. (וז"א דאו"ח הוא כמו חכמה דאו"י וכו' ) נמצא בזה שאין שום הבחן בשיעור קומה בין ספירה לספירה, כי בחי' מדרגה דמעלה מטה יצאה בשביל גילוי העביות בבחי"ד, שמשום זה נעשה ג"כ בחי' מעלה ומטה בג' בחי' הקודמים, דהיינו דכל בחי' היותר קרובה לגילוי עביות דבחי"ד נעשה יותר שפלה, והיותר רחוקה מגילוי עביות דבחי"ד נעשת יותר גבוהה וחשובה. דע"כ החכמה שהיא רחוקה יותר מכולם, נחשבת עליונה מכולם, והבינה לבחי"ב ששפלה למטה מהחכמה, והז"א לבחי"ג וע"כ הוא למטה מהבינה, כי הוא היותר קרוב לגילוי בחי"ד. אמנם עתה אשר בחי"ד עצמה שגרמה לכל זה עלתה מעלתה כמו כתר, א"כ ודאי אשר כל ההבחנות מספירות עליונות נתבטלו, וכולם כמו קומת כתר.
      קומתם שוה: וזלמ"ז: הבחנה זאת היא העיקרית שבהבחנות וצריכה ע"כ לתשומת לב מרובה. והענין הוא רק בהבחן של האו"ח בלבדו, כי האו"ח העולה מלמטה למעלה נמצא שמשוה משום זה קומת כל הספירות, או עד הכתר או עד החכמה וכו', דהיינו לפי העביות שבהמסך. אכן כולם בהשואה אחת, כי ע"כ אנו אומרים שבראש אין כלים אלא שרשים לכלים. ונודע שהאו"ח העולה מלמטה למעלה הוא כמו ראש, וכן הדין אפי' מטבור ולמעלה, משום שכל או"ח העולה מלמטה למעלה אינו עושה כלים, ואם אפי' הוא משמש מ"מ נבחן שהוא עצמו אינו עושה רק שרשי כלים, אלא שמשמש בכלים הישנים הנמצאים שם מכח או"ח מוקדם שירד מלמעלה למטה, וזכור זה.
      והנה מלכות: וכתר מלכות :הם כמעט בחי' אחת, ורק בשעה שהמלכות משפעת ע"י האו"ח העולה ממנה ולמעלה היא נקראת מלכות, שהוא שם העצם של ההנהגה גופה, משא"כ כתר מלכות: נק' בעת שהאו"ח שלה יורד ממנה ולמטה, דהיינו שמתפשטת לע"ס מינה ובה עד למלכות דמלכות שאז מתראה המלכות ומושגת לתחתונים בכל הדרה ויפיה, וקונית המלכות בשם כתר מלכות. כלומר, שהכל מכירים מלכותה משום הכתר שעל ראשה, דהיינו אותה המלכות המשמשת ממטה למעלה היא עצמה מתהוה לבחי' כתר המלך, וע"כ נעשה כאן בחי' זה למטה מזה: שבהיות ההנהגה מגלית כל השיעור שבהמסך שלה שיש לה ד' בחי' בהמשכת האו"י שהם חו"ב זו"נ, והם ודאי זה למטה מזה, כי חכמה דאו"י חשובה לאין ערך על הבינה והבינה על הז"א והז"א על הנוק'. ובהיותם באים ומתלבשים בכלי הקבלה כדרכם, הנה בהכרח שמושגים בהם זה למטה מזה, משא"כ כשמשפעת האו"ח להעליונים, דהיינו בטרם באה לגילוי בהתחתונים, ע"כ אע"פ שיש שם ד' בחי' מ"מ כלפי העליון גופיה אינם נבחנים למדרגות נבדלות, כי האור עצמו אין בו שינוי וכמו שהוא למעלה כן הוא בסוף עשיה.
      קומתם שוה: ועוד, דכל החשיבות נכללת אז בהמסך שבכלי מלכות באיזו בחי' שהיא אם בחי"ד או בחי"ג, וכל שלמעלה מבחי' עביותה אינו מראה חשיבות של כלום, ואדרבה אם הי' זה בהמסך היה ממעט את האו"ח וממעט ההשגה. וז"ס מאה ברכות שכולם שוים זל"ז.
      ואין להקשות, לפי"ז היה המלכות או הז"א צריך להיות יותר עליון מהחכמה וכתר, שזהו א'-אפשר, כי סוף סוף אין הכלי יכול להיות חשוב מהאור גופו ודיינו אם הכלי מתעצם להיות שוה להאור, ומתוך שמתעצם הכלי להיות חשוב כמו הכתר ממילא שהוא חשוב ג"כ כמו החו"ב וז"א שלמטה מהכתר, אכן לא יותר חשוב אפי' מהז"א, שהרי הז"א ה"ס אור ישר, והמלכות רק כלי. באופן אשר בסוד קומתם שוה.
      כלי והאור שוים יחדיו: כמו הכוס והמים שבו שקומתם שוה, להיות האו"י נמדד בעביות שבו המעלה או"ח, ואי אפשר להאור שיגבה קומתו אפי' משהו מקומת האו"ח שה"ס כלי שבו. וכ"ז נכון בטרם שהכלי עצמו מתפשט לקבלתו של האור לפי ד' הבחינות כח"ב זו"נ זה למטה מזה. משא"כ כשהאו"ח יורד מלמעלה למטה, הרי מלכות המעלה או"ח לעליונים נעשית לשורש הכל, וכתר הוא ודאי גבוה מכל ההתפשטות שלמטה. ואח"כ בחי"א דהתפשטות, משום סמיכתו לשורש נמצא שמקבל עיקר האור שבהשורש שנק' חכמה או עצמות, וע"כ נק' ראשית חכמה ובכור שבבנים. ואח"כ מתוך חסרון שבבחי"א מאור דחסדים יוצא גוף הבינה, ומחסרון חכמה שבה יוצא הז"א, ומגלה מסך חדש שה"ס מלכות דמלכות.
      ונתבאר אשר התגלות או"ח בהכלי מלכות השוה לכל הספירות במעלה אחת, ובטלה לה ההבחן דלמעלה מטה בין הספירות, וע"כ אנו מבחינים שבסיבת הלבשת או"ח את הד' בחי' דאו"י יצאו משום זה הע"ס שקומתם שוה בלי שום מיעוט אחד מחבירו, והוא מסעם הנ"ל, דכל ענין מעלה ומטה היה מחמת שהעביות הכלולה בכל אחד נחשב לחסרון באור, אשר עתה נעשת העביות מעלה בפ"ע בדומה להזכות כנ"ל.
      ה' קומות זלמ"ז: עסמ"ב ונודע ענין ההזדככות והסתלקות הנוהג בגופין דא"ק הנק' עקודים, אשר אור הפנים מכה על המסך ומזככו, (ע"ע הזדככות על סדר המדרגה ) שעמו הולך האור ומסתלק עש"ה. שמתחילה נזדכך לבחי"ג ויוצאים על מסך זה ע"ס דאו"י ואו"ח בקומת חכמה ואח"כ לבחי"ד המוציא קומת בינה ואח"כ לבחי"א המוציא קומת ז"א ואח"כ לבחי' שורש, שבזה נעלם כל הזווג ואין שם או"ח וממילא אין שם או"י. והנך מוצא אשר בדרך הזדככותו והסתלקות האורות דעקודים, יצאו הע"ס זה למטה מזה, אלא שיצאו ממעלה למטה, מתחילה יצא קומת כתר דהיינו בטרם ההזדככות, וכשהתחיל להזדכך יצא קומת חכמה שחסר שם מעלת הכתר, ואח"כ יצא קומת בינה שחסר שם גם מעלת חכמה, ואח"כ יצא קומת ז"א שחסר שם גם מעלת בינה, ואח"כ בחי' מלכות לבדה כלומר בלי שום זווג עם או"י. ואתה רואה סדר יציאתם בזה למטה מזה שנולד ונתחדש מסיבת ההזדככות.
      ה' קומות זלמ"ז הפרטיים: ותדע שענין יציאתם זלמ"ז נוהג הן בכלל והן בפרט, כלומר דעיקר הבחנה הנ"ל אנו מבחינים רק בכלל דהיינו ביציאת ה"פ ג' ע"ס מ"ב דא"ק, שבכל פרצוף ופרצוף יש בו רת"ס (ע"ד שנתבאר בהשתלשלות הפרצופין ע"ש). אמנם כל מה שבכלל נוהג ג"כ בפרטים, כי בהכרח הוא אשר תיכף בגוף הראשון דא"ק הנק' גלגלתא דא"ק, בעת שקרה שם מקרה הסתלקות האור והזדככות המסך, הרי מוכרח שהמסך נזדכך על סדר המדרגה, אשר בטרם שנזדכך לבחי"ב בודאי שנזדכך לבחי"ג ובטרם שנזדכך לבחי"א ודאי שנזדכך לבחי"ב וכו', וא"כ מתוך שאור העליון אינו פוסק מהנאצלים אפי' רגע, כי כל התנועות המחודשות אנו מבחינים רק בהמקבלים את אור העליון, וא"כ ודאי ומוכרח אשר אור העליון מזדווג ומכה על המסך בהמשך עת הזדככותו ומעלה או"ח הימנו מכל בחי' ובחי' שנשארה בו באותו זמן, עד שנזדכך כולו ונפסק כח הקשיות מהמסך לגמרי ובטל כל הזווג, ולפיכך בהכרח שיצאו אותם ה' קומות ברת"ס גם בע"ס דגוף דפרצוף א"ק הפנימי, ממש בכל הפרטים שאנו מבחינים בה,פ עסמ"ב הכוללים שבה"פ ( עי' היטב בערך השתלשלות הפרצופין).
      ה' ראשים נשארים תמיד: וכמו שנתבאר שם אשר בהראשים אין מקרה הזדככות נוהג רק בהגופין, וע"כ רק בגופין נעלם האור. אמנם הראשים דה"פ א"ק נשתיירו כולם זה למטה מזה, דהיינו ראש דא"ק הפנימי בראשית הקו, וראש דע"ב מלביש על תוך שלו ( שנסתלק ) עד הטבור, וראש דס"ג מתחיל מפה דע"ב ומלבישו עד החזה, וראש דישסו"ת מלבישו מחזה עד הטבור. באופן שלא נשאר מגולה מן הקו דפרצוף הפנימי דא"ק אלא רק שליש תחתון של בחי' הסוף, כי ראש דע"ב מלבישו מפה עד טבורו וגלגלתא דס"ג מתחלת בפה דע"ב שהוא טבורו של הפנימי ומלבישו עד טבורו דע"ב העומד בש"ע דנה"י הפנימיים: חזה הכולל וגלגלתא דישסו"ת מתחלת בחזה הכולל שהוא ש"ע דנה"י הפנימיים, ומסתיים בטבור שהוא שליש אמצעי דנה"י הפנימיים.
      והנה כל אלו הראשים עומדים עם אורותיהם בעינם, כי בראשיהם לא קרה שום מקרה הזדככות, לפיכך אתה מוצא ד' ראשים זה למטה מזה, ראש א' ע"ב ס"ג ישסו"ת הממלאים ומלבישים הקו הפנימי עד שליש תחתון דנה"י שלו שנשאר מגולה אשר שם מקום הנקודים, וגם שם ראש החמישי הנק' ב"ן שנשתייר אמנם רק בבחי' אחורים.
      ועם זה תקיש אל כל גוף וגוף הפרטי, אשר אע"פ שאנו אומרים, שבגופים דכל פרצוף מה"פ א"ק היה בהם הזדככות, אמנם כל פרט בהכרח שיצאו שם ה' קומות זה למטה מזה, ובהכרח שבכל קומה נבחן רת"ס, באופן שלא נעלמו כל האורות דגוף כי הראשים דכל קומה בהכרח שנשארו, וא"כ אתה מוצא ה' בחי' ראשים בגוף הפנימי דא"ק שנשאר אחר הסתלקותו וה' בחי' ראשים זה למטה מזה בגופא דע"ב אחר הסתלקותו וה' בחי' ראשים זלמ"ז בגופא דס"ג וכו', ומזה יצא התוך אשר מכל זווג וזווג יצאו ע"ס שקומתם שוה דהיינו בטרם הזדככות או בראשים וע"ס זה למטה מזה דהיינו אחר שנזדככו נשארו בהגוף ה' בחי' ראשים זה למטה מזה כאמור, (וזכור כאן שענין ה' בחי' נק' ע"ס בכל מקום).
      ובדרך רמז תבין אשר קומתם שוה: ה"ס וחשכה כאורה ובסו"ה ואציעה שאול הנך. וה"ס השגחה פרטית, בסוד ישמח ישראל בעושיו וכו', ובסוד פניתה לאל חי מסילות את שם פועלך ( פועלך ודאי ) וכו' פני אל תפילתך ברוצך לחלות (מל' חילול) את פני האדון ה'. וה"ס פרשה א' דק"ש ואהבת וכו'.
      זה למטה מזה: ה"ס יום ולילה, וה"ס השגחת שכר ועונש. וה"ס והיה אם שמוע פרשה ב' דק"ש דלא כתיב שם ושננתם לבניך וכו' אלא ולמדתם את בניכם וכו'.
      זה אצל זה: ה"ס צירי. שהוראתו אשר החכמה העליונה שהיתה לאין קץ גבוה וחשובה מהבינה, ( במקוה ) הנה ( בכל"א ) הרכינה ראשה בהשואה עם הבינה, וחו"ב נעשו כ"ב נקודות שונות משום דלא שמשה שם אלא ו"ק דחכמה. (ע"ע נקודות ).
      זה למטה מזה: כן הי' בחכמה עי' וכן הוא בא"א, שהכתר וחכמה הם זה למטה מזה אלא אח"כ בזרועות נעשו בסוד צירי, (ע"ע נקודות).

:

קא) קוצי דשערי:
שערות רישא דא"א הם י"ג נימין שהם ג' הויות, ב' הויות שהם ט' נימין בימין ושמאל דפנים. והם בחי' ם " ל דצל"ם הכלול ב ם' . והוי"ה אחת מאחורי רישא, שהם ד' נימין נגד ד' אותיות הוי"ה ההוא, והיא בחינת צ' הכלול ב ם' דצל"ם. ואלו הד' נימין שבאחורי רישא נקראים בשם קוצא דשערי. (אלף שנ"ט אות קל"ז).

:

קב) קוצין נימין ושערות:
השערות היוצאים מן המוחין דעיבור נקראים קוצין. והיוצאים מן המוחין דיניקה נקראים נימין. והיוצאים מהמוחין דגדלות נקראים שערות. והשערות דעיבור נמשכים עד החזה, ששם עומדת נוקבא דז"א, רחל. ודיניקה נמשכין עד הגרון ששם עומדת לאה. ודגדלות עומדין במקומם ואינם נמשכין למטה, משום שאינם משפיעים לזולתו. וקוצין שהם נמשכים לפרצוף נה"י, הם בחינת חכמה, כלומר, שהם מגלים שם הארת חכמה מחזה ולמטה, ששם מתחיל פרצוף נה"י. ונימין שהם נמשכין עד הגרון, ששם עומד פרצוף חג"ת, נבחנים לבחינת בינה כי הארת חכמה אינה מתגלה בחג"ת, כנודע. והשערות העומדים במקומם ואינם נמשכים למטה, נבחנים לבחי' דעת, דהיינו בחינת דעת עליון, שאין ממנו השפעה למטה, כנ"ל בדעת עליון דא"א (בדף אלף תמ"ד אות י"ג ד"ה וזה) הרי שהקוצין הם בחינת חכמה, ונימין הם בחינת בינה, ושערות הם בחינת דעת עליון, כלומר שאין בו זווג להשפיע הארת חכמה למטה.
גם יש הבחן אחר בהם. אשר השערות הבאים בגדלות, הם בחי' ם' דצל"ם, שהיא בחינת כחב"ד. והנימין הבאים בפרצוף חג"ת, הם בחינת ל' דצל"ם, הנבחן לחג"ת. והקוצין הבאים בפרצוף נה"י, הנקרא עיבור, הם בחינת צ' דצל"ם. והענין, כי כל אלו השערות דג' פרצופים, עיבור, יניקה, ומוחין, אינם מתגלים בשום אחד מהם, רק על בחינת הגלגלתא דפרצוף הגדלות לבד, ושם הם מסתדרין בג' הויות, על פי התחלקות דמל"צ, שב' הויות דמ"ל הם בימין ושמאל דפנים: הויה דם' בימין, והוי"ה דל' בשמאל. והם בחינת השערות והנימין, כנ"ל, והוי"ה ג' היא צ', והוא בחינת הקוצין, שהיא עומדת באחורי רישא. הרי שג' בחינות האלו קוצין נימין שערות. הם ג' הויות דמל"צ. ונודע, ש ם' נבחנת לאו"א עלאין וחכמה, ו י' דהוי"ה. ו ל' נבחנת לישסו"ת ובינה וה"ר. ו צ' נבחנת לז"א ולדעת. כנ"ל בדברי הרב (דף אלף ע"ו אות קל"ט) ונמצא אשר שערות הם חכמה, ונימין הם בינה וקוצין הם דעת. וזה מבחינת סידורם בהגלגלתא, אבל מבחינת השפעה הוא להיפך: כי שערות הם בחינת דעת עליון, שאינם משפיעים למטה, וע"כ הם עומדים זקופין במקומם. ונימין הבאים ממוחין דחג"ת ומשפיעים לחג"ת שמגרון ולמטה, ששם החסדים מכוסים נבחנים לבחינת בינה. אבל הקוצין הבאים ממוחין דעיבור ומשפיעים לפרצוף נה"י העומד מחזה ולמטה, ששם מקום החסדים המגולים, הם משפיעים שם הארת חכמה. והבן היטב. (אלף שס"ג אות קמ"ג. וקמ"ה וקמ"ו).

:

       יורה קשר, התקשרות. ה"ס והריחו ביראת ה', ובסו"ה יראי ה' ברכו את השם. וגם ה"ס הנוק' דכתר, אלא רק בסוד הריח כי לית מחשבה תפיסא בי' כלל, ואיהו כתר ואיהו כתורת כמו קטורת, כ"ת מתחלפים בק"ט.
      ויש כאן מחחתה, אש, סימנים: סימ"ן הוא מלשון סומא, בסוד וחשכה כאורה תהיה, וכמ"ש ז"ל אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, שה"ס י"א עשתי עשרה הסמויים מן שתי עשרה מן ה ע' הקרב אל שתי עשרה, ונעשה סוד עשתי עשרה הנדחים להקלי', ועשתי עשרה סמויים מן העין הקרב, והוא משום שאין אני והוא (העין הקרב ) יכולים לדור במדור אחד, ולפיכך בטרם יקרב העין להסתכל בשתי עשרה נבדל ונעלה האחד מהם. ודע אשר כל הפרדה מוליד אש: כי בכ"מ שב' יסודות מחוברים זה בזה באהבה, ומתקרב אליהם יסוד ג' שדרכו למשוך אליו אחד מב' החבירים, ועושה פירוד לריעים האהובים הקודמים, ועושה קשר אהבה בינו ובין יסוד החדש, והנה פירוד זה וקשר זה מוליד אש כידוע בחכמת הכימיא.
      ויש אש של מעלה, אש גבוה: כלומר שהפרדת היסודות הנ"ל נעשה בכח עליון, דהיינו הע' הקרב לסוד שתי עשרה נעלה ברעותא עילאה, שז"ס סליק ברעותא למברי עלמא הנאמר בכ"מ בזוהר. וגם כאן יש לפנינו ג' יסודות:
      שהם א' שה"ס דוכרא (דא"א ) דעתיק או הראש די"ב הפרצופים. יסוד הב' ה"ס י"א הנידחים, שמתחילה היו שני היסודות האלו בסוד רעים אהובים בסוד י"ב פרצופים או בסוד ראש וגוף. ויסוד הג' ה"ס הע' הקרב שהוא ממשיך אליו את הי"א, כלומר שגורם יסוד הראשון שהוא סוד הדכר דעתיק להפרד מן השתי עשרה ולהסתלק לשרשו, ואת הי"א הנידחים ממשיך ומתחבר עמו. והשלהבת היוצא ממלאכה זאת נק' אש שלמעלה, כלומר אש הנולד מסבה עליונה, ויש אש של הדיוט: אש שלמטה: אש זרה אשר מלאכת ההפרדה דהיינו קרבת הע' לשתי עשרה, נעשה מתוך רצון התחתון. (ע"ע אש, אש אכלה אש).

:

עט) קטן:
עי' תשובה י"ט (גדול).

:

פ) קטנות:
עי' תשובה י"ט (גדול).

:

קיט) מהי קטנות.
ב' הפרצופים עיבור יניקה דכל פרצוף, נקראים בשם קטנות. על שם שהוא חסר פרצוף המוחין, שהוא בחינת הראש דכל פרצוף. (אות ס').

:

קכ) מהו קטרוג הירח.
עי' לעיל תשובה פ"ב <מיעוט הירח>. (אות ה').

:

      קידוש החודש והשבת
     
ה"ס משאח"זל ישראל מקדשי הזמנים. פי', שיש ב' אופנים בהשגחתו ית: אופן א' מכונה בשם ימים, שהוא מלשון בהיות ודעת ועונג. כלומר, כל בחי' הטוב המורגש תיכף בשעה שמקבלה כי טוב הוא, כל אלו מוגדרים בשם ימים:
      ויש אופן ב', המכונה בשם זמנים, שהוראתם שבעת הקבלה והשגה מדומים שאין בהם משהו של טוב אלא אדרבא ההיפך, אכן כששומר ועובד בהם בדרך התורה הק' כמצווה עלינו, אז מתגלה הסוב שבהם לסופם, ואגלאי מלתא למפרע שהענינים האלו באו לנו מבחי' הזמנה לטוב העתיד שההשגחה זיכתה אותנו ע"י ענינים הללו.
      וה"ס זמנים: מלשון הזמנה מלתא היא. ותדע אשר עיקר האורות ועצמותן מגיעים אלינו בסוד השגחה הנק' זמנים כנ"ל.
      ובזה תבין ברכה וקדושה: אשר כל הטוב והנועם המושג לנו מהשגחתו ית' תיכף בקבלתם מכונים בשם ברכה. ועתות הקבלה מכונים בשם ימים. אכן כל האור והנועם המושג לנו בדרך הזמנה, כלומר שבשעת הקבלה מורגש לנו ההיפך מן הטוב המה מכונים בשם קדושה, וזמני ההשגה מכונים בשם זמנים.
      ישראל מקדשי לזמנים: ובהאמור תבין, אשר באורות המכונים ברכה אין לתחתון שום חלק בו, כמ"ש מי הקדימני ואשלם. אמנם בהאורות המכונים קדושה, אשר אין בהם שום לחלולית של ישות וטעם בעת קבלתם, אלא אדרבא יסורין נוראים, הנה ודאי שמתנה הזאת אין בה שום ערך ומחיר כלפי הנותן כי אינו נותן כלום, אלא אדרבא הוא נוטל עוד מהתחתון, ומאי דהוי ליה נטל ממנו. ואם אמנם התחתון הולך בענינים ההמה בדרכי ה' המצווה אלינו, וגורם אשר היסורין והשפלות שקבל מהשגחתו ית' נתהפכו והיו לאורות ולישות של טוב מאד המכונים בשם קדושה כנ"ל, נמצא ממש אשר כל ההון העצום הזה הריהו מיוחד כולו אל פעולות התחתון והמקבל, שהרי ההשגחה לא הניחה בעסק הזה שום דבר של ממשות. וז"ש ז"ל ישראל מקדשי לזמנים ולא השי"ת כביכול. כלומר שכל הישות הנצמחת מסוד הזמנים נחשבים לגמרי על שם ישראל, כי מצד השגחה לא הגיע כאן שום ערך של כלום. ולפי"ז צריך אמנם להבין הכתוב אני ה' מקדישכם: הרי מבואר שגם בסוד הקדושה הוא השי"ת עשנו ולא אנחנו, וכן דרשו על הכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני וכו', שקדושתי למעלה מקדושתכם, וא"כ איך אמרו שישראל מקדשי לזמנים כנ"ל.
      אמנם סוד גדול יש כאן, כי באמת בלתי עזרתו ית' אין לנו שום כח ותנועה, ואם באמת היה בחי' הזמנים דבר בלי שום מרך מצדו ית' לא היינו יכולים לעשות בו ערך, כי לולא יתקבצו כל החכמים שבעולם לא יוכלו לבראות אפילו יתוש א' ושום חידוש נוסף על מעשי השי"ת, אמנם על דבר זה ניתנה לנו השבת, שה"ס גילוי האורות הנק' קדושה, אשר הוכנו ונגמרו מצד המאציל ית' בטרם כל נברא.
      וה"ס תיקון ג/ בחי' ראשונות מד' בחי' הנודעים, שכללותם מכונים בשם מדת הרחמים, או חו"ב ת' או בחי"ב. ובסוד ג' בחי' אלו נתגלה כל התכלית והקדושה והברכה, עד שלא נשאר להוסיף על פעולתו ית' ולא כלום, לא לפגם ח"ו ולא לשבח, לא באורות דברכה ולא באורות דקדושה, כמ"ש אתה קדשת את יום השביעי לשמיך תכלית מעשה שמים וארץ. (שפירושו של תכלית הוא, היינו שעליו אין להוסיף ולא לגרוע, והוא משום) וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, והיינו ודאי בסוד עולם הנשמות, כי שורשו הוא מטרם הבריאה ומטרם החטא דעצה"ד. (ואע"פ דחטא בששי מ"מ לא נסתלק אור הגנוז עד מוש"ק) ובקדושה וברכה האלו בתקנו העולמות בכל השלימות לשעתן, וכן מופיעים ממש לאחר הבריאה בסוד יום שבת, שכל זה נק' תיקון המאציל מצד עצמו בלי שיתופא דתחתון כלל ועיקר, אלא שהבחי"ד שבהמלכות לא שמשה שם, וז"ס שאמרו ז"ל שבע"ש עם חשכה ברא את הרוחות של המזיקים ולא הספיק לעשות להם גופין עד אשר קדש השבת, וע"כ נשארו רוחין בלי גופין, שה"ס הנק' שדים: רוחות בלי גוף. שרוחות נמשכו מג' בחי' הראשונות וגופין נמשכים רק מבחי"ד. והנה ודאי שא"א היה שיופיע אור התכלית בשבת בראשית, אם לא היה צורת המזיקים בעולם. כלומר, בחי' השגחה דאופן ב' הנ"ל הנק' בשם זמנים שהרי עיקר האור וסוד הקדושה, רק בכח זמנים נמשכים כנ"ל, והכ' אומר וקדשתו מכל הזמנים ואי לאו הכי אין שום תכלית כנ"ל. אלא שהמזיקים האלו היו רק הס"א שכנגד ג' בחי' הראשונות כנ"ל שהמה רוחניות, וע"כ מכונים רוחות בלי גוף, כי הגוף שלהם ה"ס הס"א שכנגד בחי"ד, וזה עדיין לא נברא, אלא שבו שבת מכל מלאכתו הנכללים בבחי"ב מדה"ר אשר ברא אלקים לעשות, כלומר אחר שכבר נגלו הברכה והקדושה הנכללים ,בבחי"ב, אז אפשר לצדיקים לעשות חפץ השי"ת ולתקן גם הבחי"ד אשר השי"ת לא הספיק לברוא אותם בשבת בראשית.
      ושדים אלו נק' שעירים ירקדו שם: וכן אשר לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, כי אע"פ ששדים הללו כבר נשלמו על בוריים בשבת בראשית, כי כבר נגלה התכלית וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, עכ"ז במוצש"ק אחר הסתלקות אור הגנוז לצדיקים לע"ל , (המכונים עתודים העולים על הצאן ) ונתגלה זוהמא דחיויא שה"ס בחי"ד בכח חטא דעץ הדעת, אז חזרו השדים לקלקלתם הראשון דהיינו לבחי' מזיקים לג' בחי' ראשונות, ע"ד שהיו קודם שהופיע ( עליהם ) שבת בראשית כנ"ל. באופן שנעשו ב' בחי' של מזיקים, הא' הם השדים והשעירים הנ"ל הלעומת דבחי"ב, והב' ה"ס בחי"ד בעצמה זוהמא דחיויא והארס גופיה שהטיל בחוה. והתחתונים נפגעים ע"י ב' מחנות.
      מחנים: אמנם בכל הקלקולים הנמשכים ממחנה א' הרי מתוקנים המה בכל שבת ושבת. כלומר, כיון שאור דשבת בראשית מתחדש ומגיע אלינו בכל שבוע ושבוע, הרי כל הס"א והדינין הנמשכים מג' בחי' ראשונות, מתוקנים באור הזה עד תכליתם כבראשונה. משא"כ הקלקולים הנמשכים ממחנה הב', הרי קדושת השבת אינו פועל עליהם כלום, משום שהמה לא נכללו בתקון דשבת בראשית כנ"ל.
      וז"ס אל יצא איש ממקומו ביום השבת: וכן ז"ס תחום שבת שהשי"ת בכל יכלתו עשה תחום ולא הרשה להס"א דבחי"ד הנ"ל שתוכל להתעורר ביום השבת, דאלמלי נתעוררו היו מונעים את התחתונים שלא יוכלו להנות כלום מאור הגדול דיום השבת, משום כח הבחי"ד שאינה מקבלת כלום משם כמבואר. וז"ס של האריז"ל לבר נטלין ולא עאלין הנין כלבין דחציפין שבחי"ד הנ"ל נק' כלב נובח ואי אפשר לשתקו. משא"כ ביום השבת נשארים כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח, והיה זה עד מוצאי שבת שאז שוב ניתן להם הרשות לנבוח והרשעים שבים לדינה של גיהנום; הב הב: דהיינו לא לבד שהכלבים אלו קונים כח עצמם שה"ס בחי"ד פעם א' הב שהוא חלקם, אלא הקב"ה נותן להם רשורת להתאחז גם בבחי"ב שהוא פעם ב' הב, שמשם נמשך המטבע אשך בחור ובתולה מצד זה זקן וזקנה מצד זה, אשר הזקנה ה"ס בחי"ב והבתולה ה"ס בח"יד שאיש לא ידעה דהיינו כתוב דלא ידעו עיט זה משה שנק' איש מצד בחי' ד' ונק' אלקים מצד בחי"ב, וז"ס אשר נתקשה משה בקידוש החודש, כי בחי"ב הנ"ל היה אפשר לו לקדש ולהמשיך עליה אור התכלית דבחי' שבת, בסוד שלש סעודות ג' פעמים היום, שאפי' ליל שבת כיום תהיה כחשיכה כאורה, וע"כ היום הא' על סעודת ליל שבת נאמר, משא"כ בחי"ד לא מתזנא כלום מג' סעודות אלו מטעם הנ"ל, דלא היה הזיקה מצוי שם שתהי' מתוקנת בשבת בראשית, דע"כ קידש היום ולא הספיק לעשות להם גופין כנ"ל. ומשום כך נתקשה משה ולא היה יכול לקדשה עד שהראה לו הקב"ה מטבע של אש בדומה למטבע הנ"ל בחור ובתולה וכו', ואמר לו כזה ראה, כלומר בזקן וזקנה, ואז תוכל לקדש אותה והבן.
      קרושה עלאה תדושה תתאה:
      והנה נתבאר סוד קידוש החודש הוא, אשר הקב"ה מראה לו להסתכל בבחי"ב, שמצד השני כלולה בה בחי"ד, וע"כ כשמושך אור התכלית אל בחי"ב הנה גם בחי"ד מתוקנת עמה, באופן שלולא התחיל הקב"ה לגלות אור התכלית בשבת בראשית בסוד וקדשתו מכל הזמנים, אז לא היה שום מציאות לקדש את החדש לתתא שה"ס בחי"ד.
      ובזה תבין דחז"ל, קדושים תהיו כי קדוש אני ה' מקדישכם, אשר קדושתי למעלה שה"ס אור השבת עומד עליכם ונותן לכם מציאות אל קדושתכם עצמכם שה"ס בחי"ד. באופן אשר גם בבחי' הקדושה, לעזרתו ית' אנו צריכים.

:

קכה) מהו קיום והעמדה.
יש ב' שפע מאו"א: א' הוא מבחינת להחיות העולמות, ונקראת ג"כ שפע של קיום והעמדה, ושפע זו באה מבחינת זווג דלא פסיק דאו"א, דהיינו מאו"א דקומת ס"ג. וב' הוא שפע של ברכה ותפנוקי מלכים, דהיינו מוחין דהולדה, ושפע זו באה מאו"א דקומת ע"ב, שזווג הזה פסיק ואינו בקביעות, אלא בזמן שזו"ן עולים להם למ"ן, כנודע.
וכן בחינת המ"ן שזו"ן משאירים בראש דאו"א, כדי לקיים המוחין בהם, נקרא ג"כ בשם "קיום והעמדה" ויש שם מובן אחר, דהיינו, שאין קיום קומת חכמה באו"א בלי המ"ן של הזו"ן, כי או"א עצמם הם מתוקנים בבחינת ג"ר דבינה, בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ אין להם נטיה לחכמה, זולת להשפיע לזו"ן, וע"כ צריכים גם הזו"ן להשאר בראשייהו דאו"א, כדי לקיים בהם אלו המוחין. עי' לעיל בחלק ז' אות ל"ט. (אות נ"ה).

:

סט) קיטע יוצא בקב שלו:
אח"פ שנתעלו בז"א דאצילות, הם מבחינת הקב חדש, ונחשבים לבחינת כלים דפנים דנקודים. כנ"ל בתשובה ס"ג. אמנם בחינת אח"פ ששמשו בעת המלכים מטרם שביה"כ, המה לא נתקנו עוד באצילות, כנודע, ולכן נבחן ז"א דאצילות בערך ז"א של הנקודים שהוא חסר בחינת אח"פ שלו שהם הנה"י דזמן המלכים. ובערך הזה מכונה הז"א בשם קיטע, כלומר שחסר אח"פ, שהם הרגלים.
ואותם הנשמות המיוחסות לצמצום א', כלומר שעדיין לא קבלו תקונם של ז"א דאצילות מצמצום ב', מ"מ ביום השבת, שאז ז"א הוא בתכלית השלמות, הנה אז יוצא ז"א בק"ב חדש שלו לרה"ר, ששם שורים הנשמות שלא הובררו עוד, שהוא במקום החזה ולמטה דאדם דבי"ע, ומפרנס לאותם הנשמות בהיותם עוד בתוך הקליפות. וזהו הרמז הקיטע יוצא בקב שלו. כי אז הנשמות ההם מקבלים בחינת נה"י דכלים של הקב חדש דז"א, ומשמשים בהם כאלו היו בחינת נה"י של עצמם. ועל שם זה נקראו אותם הנשמות בשם בעלי קבין. עי' לעיל בתשובה ז' (בעלי קבין). (אות ל"ד).

:

פירושו כמו מאומת, מלשון שטר מקויים.

:

פז) קינון עיין מלת מקננא.

:

צד) קיסטא דחיותא:
כשהפרצוף עולה למ"ן, הוא נשאר במקומו. בהסתלקות המוחין, ואז נבחן, שנשאר בו בחינת קסטא דחיותא. שפירושה, רשימה מן המוחין שלו, שהיא בחינת הקיום שלו. בדומה בערך, לאדם ישן, שעם הסתלקות כל הכחות ממנו, מ"מ אינו נבחן למת, אלא שיש בו קצת חיות, באופן שהוא מוכשר שיחזור כל חיותו בעת שינער משנתו. כן הרשימה הזו, שנקראת קסטא דחיותא, היא החוזרת ומקבלת המוחין שלו כולם, בעת שהמוחין יחזרו לו מהעליון. (תת"י אות ק"ח).

:

קלו) קיסטא דחיי:
אי אפשר לז"א שיהיה לו מוחין פחותים מפנימים דאמא דקטנות, שהם בחינת נ"ר דרוח, שהוא משיג בב' שנים דיניקה, והם הנקרא קסטא דחיי, שפירושו מדת החיים. כי המוחין שלמעלה מבחינה זו, אינם בו מדת החיים, אלא רק בחינת תוספת הרוחה, שאינם מחייבים להיות קביעות והם אצלו בעובר ושב לפי הזכות של התחתונים. (א' קמ"ח אות ע"ג).

:

קכא) מהו קיצה משנתו.
כשז"א עולה למ"ן לאו"א, הנה אז עלו שם כל בחינת המוחין שלו, הן פרצוף הפנימי, והן המוחין דו"ק ולא נשאר למטה אלא בבחינת ו"ק דרוח בלבד, ונבחן בשביל זה בסוד תרדמה ושינה, בדומה לאדם ישן שנסתלקו מוחותיו. ואחר שקבל המוחין שם באו"א, הוא יורד למקומו, והמוחין מתלבשים בו, והתלבשות המוחין בו, נק' בשם קיצה משנתו. (אות קכ"ז).

:

       כן נק' השכינה הק' מבחי' ההכנה לאור התכלית. ועי' זוהר שופטים (אות י"א ) מי מעיד על האדם קירות ביתו. מאי קירות ביתו אינון קירות לבו (קרירות הלב ), ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ואוקמוה רבנן מקירות לבו. גרמין בנויין על מוחא דאיהי מיא ועלייהו רמיז המקרה במים עליותיו.
      יחוד הקטורת: (עי' זוהר קרח אות כ' ) ויאמר משה אל אהרון קח את המחתה. רבי חייא פתח, חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה וכו', בשעתא דמאריהון דדינא קיימין על עלמא ורוגזא תלי, אי אשתכח בדרא זכאה דרשים לעילא (פי' שיש לו הנשמה מתוך מקוה שה"ס איש חכם) קב"ה אשגח ביה, ( בסוד או"ח מעילא לתתא ) ואשתכך רוגזא ( בסוד קיבוץ הנדחים ). למלכא דאתרגז על עבדיו וכו' אדהכי לאל רחימא דמלכא (הנשמה דתוך מקוה) וקם קמיה, כיוון חמא ליה מלכא אתנהירו אנפוי ( שה"ס גילוי אור הפ"נים ) שרא האי רחימא דמלכא לאשתעי בהדיה ( שזהו יד לכל כלי טהורה בו תאחז לגלות אורה ), ומלכא חדי (בסוד שלום הנצחי ובסוד שבת ) לבתר כדאתי סניטרא חזא אנפוי דמלכא חדאן, אסתלק ואזיל ליה ולא עביד דינא, ובג"כ ואיש חכם יכפרנה.
      אוף הכא כד חמא משה דרוגזא הוי תלי, (מכח ירידת עדת קרח חיים שאולה ) מיד ויאמר משה אל אהרון בגין דאיהו שושבינא דמטרוניתא ( תוך ) (ומשה הוא ראש שושבינא דמלכא) וקטורת לא סלקא אלא בידוי דאיהו אסגי שלמא בעלמא, (שה"ס תוך מקוה) וקשור קשרא דמהמנותא, (שהרי משה אמר ) קטורת הא אוקמוהו חדותא דלעילא ותתא (שאז גם מים תחתונים הוי לאפי מלכא כמו מים עליונים), קשירו ( דמהימנותא ) סליקו דרוגזא (כלומר אם התוך מקושר ונגרר אחר הראש אז כל דינין משתככין) הה"ד שמן וקטורת ישמח לב. ( שמן: ה"ס היורד על הראש, וקטורת: ה"ס התוך) וכדין איש חכם יכפרנה וכו'.
      כד דינין שריין בעלמא מסטרא דשמאלא (מכח התוך ) ימינא יהא מקרבא ( ובמאי ) בקטורת, דאיהי בחשאי וברזא דקיק פנימאה מכלא (תוך דמקוה).

:

הגוף דאלקים יורד לפעמים בבי"ע, ושם מתקשטת ומתלבשת באותם הלבושים להתנאות בפני בעלה לומר ראה גדולים שגדלתי. (ע"ח ש"ה פ"ו).

:

רל) מהי קליפה דיצירה.
עי' לעיל תשובה ב' <א"א ואו"א וזו"ן דקליפות>.

:

רלא) מהי קליפה דעשיה.
עי' לעיל תשובה ב' <א"א ואו"א וזו"ן דקליפות>.

:

פח) קליפות (ח"ג פ"י אות ב'):
עיין לעיל אות פ"ב, ששינוי הצורה מפריד ומבדיל ברוחניים, ותדע, שהפכיות הצורה מקצה אל הקצה, הוא מפרידם ומרחיקם מקצה אל הקצה, עד שאין יניקה כל שהיא ביניהם. וכבר ידעת, שהאור העליון נבחן בו רק הרצון להשפיע ולא לקבל אף משהו, וה"קליפות" הן בהפכיות הצורה ממש, דהיינו רק הרצון לקבל ולבלוע הכל, ואין בהן רצון של השפעה ולא כלום, ולפיכך נפרדות מחי החיים ונקראות מתים וכן כל הדבוק בהן, והבן.

:

      המה הכחות השולטים על בני האדם שלא יעיינו בכל דבר עד סופו אלא שיסתפקו במועט. דהיינו שדי להם הבנה של שטחיות קלושה, שנדמה כמו שקולף קליפה העליונה מהחכמה ומניח את העיקר. וע"כ לא יועיל שכל האדם להבין בעבדותו ית', כי העוונות משליטים עליהם כח הס"א הנ"ל, ולא יוכלו לעיין כל צרכם בהתורה והחכמה הקדושה וע"כ מורדים בו ית'.
      טעם שלשוני בלי מליצה: ומטעם זה מנעתי א"ע מלכתוב ספרי במליצות ושירים כמ"ש קודמי, מחמת שראיתי איך בני אדם מרשים לעצמיהם לקלוף את החכמה הקדושה וליתן בכליהם הגסים, ע"ד שעשו לשיר השירים ולאגדות חז"ל, ולקבלת רמ"ק שאמרו עליו שמשורר ומליץ הוא, שדומה עלי כמעשה שהי' באותה בת הרשע שחמדה לד' ישמעאל כהן גדול וביקשה לאביה שלא יהרגהו, ואחר שלא יכלה לפעול זה אז הסתפקה בזה אשר התליין יקלוף את עורו וכו'. ע"כ כתבתי בלשון פשוטה שידי אויבי החכמה לא יפגעו בה. אכן האמת הוא אשר הקבלה מתבטאת במליצות : מטבע החכמה עצמה שהשכל הפשוט שבה מתבטא במשל ומליצה, מטעם שמתפרשת דוקא על ענפים הגשמיים כנודע. אמנם מטעם הנ"ל נדחקתי כמה שאפשר להמנע מסגנון הזה.

:

קליפות דיצירה כסף ונחושת, קליפות דעשיה פרזלא וחספא ( ע"ח ), הקליפות שכנגד אצילות אינם שם רק בבי"ע. בכללות נבחנים הקליפות כלבוש לאצילות דהיינו מדרגה ג' הנק' מלבוש, כי האצילות עצמות, ובי"ע גוף, והקליפות מלבוש, (ע"ח ). בכללות לא יש יותר מג' מלבושים: אצילות מלבוש הא"ס, בי"ע מלבוש לא"ק, הקליפות מלבוש לאצילות.

:

פא) קליפות גמורות:
היינו עצם החומר של הקליפות. שהם הרע הגמור, שאינו ראוי כלל לקבלת האור העליון, שהוא בחי"ד המצומצמת ונשארה בבחנת חלל פנוי. (דף תצ"ה אות י"ח)

:

רכח) מהן קליפות דאצילות.
עי' לעיל תשובה פ"ג <זו"ן דקליפה דאצילות>.

:

רכט) מהן קליפות דבריאה.
עי' לעיל תשובה ב' <א"א ואו"א וזו"ן דקליפות>.

:

פב) קליפות נוגה:
בחינת הניצוצין שיש בהם עירוב טוב ורע, הם הקליפת נוגה. וכשמקבלת האור בחלקה הטוב, נמצא מושפע גם לחלקה הרע. (דף תצ"ז אות כ"ב)

:

      כל החיצון לחבירו נבחן כמלביש וכקליפה על חבירו, אמנם קליפות הוא מיוחד לפרצופי הטומאה, והוא מלשון קליפות של פירות שאין בהם טעם ואוכל, ומקומם מחוץ לאלו המלבושים (דאצילות ) שהם בי"ע, (ע"ח ש"ג פ"ג).
      דבור אמירה: אמירה ה"ס י"ס דרוח, דיבור ה"ס נפש.

:

סג) קלקול ע"מ לתקן (ח"ד פ"ד אות ח'):
"קלקול ע"מ לתקן", פירושו, אשר כלפי מי שאינו יודע את התיקון הגדול שנעשה כאן, הוא חושב אותו לקלקול, ואילו היה יודע את הפעולה הנעשית בזה, היה רואה את הקלקול הזה, שהוא כולו רק תיקון, ולא היה כאן בחינת קלקול מעולם. וזה דומה, לטיפש, הרואה לחייט, שלוקח חתיכה יפה של בד, וחותך אותה לגזרים, שמפני שאינו יודע ומבין את הפעולה הנעשית כאן, הוא תוהה בעצמו, שהחייט מקלקל חתיכת בד יפה כל כך. ואילו היה יודע המלאכה, ודאי, שלא היה מעלה על דעתו, שיש כאן אף שמץ של קלקול. אלא שמתחילתו עד סופו יש כאן רק תיקון בלבד. והבן היטב.

:

ה"ס המשכת אורות דג"ר כי הוא אז במלוא קומתו, משא"כ היושב בישיבה על הכסא הרי הוא חסר שליש קומתו, (ע"ע תחית המתים).

:

קג) קמץ:
עי' לעיל בתשובה צ"ג <פתח> (אלף שי"ד אות מ"ד).

:

       ה"ס וקמץ הכהן וכו'. דהיינו הסיתום דתחית אומ"צ, אשר הלבוש אינה מבחי' קלי' וחיצוניותו, אלא בסוד עורו כבשרו דהיינו כלי שום קלי' כלל, ומ"מ הוא חשך ולא אור. וז"ס שאמר בע"ח בשער הכללים על נקודת הצמצום וז"ל: כשעלה ברצונו ית' וכו' האציל נקודה א/ הכלולה מיוד(*) ולא היה נראים וכו' גם אור וחיות נקודה זו יורדת מהמאציל בתוכם (בי"ס) ביחד, שהוא הכלי עם נשמתו כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה.
       (*)הגהה עי' לקמן שהיוד ה"ס ב' מלכויות עגולים ויושר כלולים יחד, אלא שמלכות דיושר עוד לא נראה שם עד שנגלה אור הקו, אמנם היה כלול שם גם הבחי"ד שהרי משם יצא, ואין לך נותן מה שאין בו.
       והיו בה יוד פנימים ויוד מקיפין ואה"מ מבחוץ לכלי וכו', עש"ה. פירוש, שמתחילה האציל נקודה שיורה נקודה שחורה בל' אור כלומר, שסילק האור בסוד האמצע דאור א"ס ב"ה,
       ונק' אמצע מלשון הכתוב אחר אחת בתוך. וכן סוד והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. וע"כ נק' ג"כ סוף וסיום, כי העגול סופו באמצעו, שה"ס תכלית שמים וארץ מסוף העולם עד סופו. וה"ס צמצום. (ע"ע צמצום) וקו א"ס ב"ה ה"ס אור וחיות נקודה זו, שנמשך בסוד זווג דהכאה על בחי"ד, ( מקו"הנ ) שכאן חזר ונגלה כל היוד ספירות שהיו נעלמים בסוד נקודה הנ"ל. וגילוי הזאת נק' נשמה, ומקום הצמצום ה"ס הכלי בצירוף עם בחי"ד דמקו"הנ שנוספת לסוד אורות דיושר, כי מנקודת הצמצום לא יצאו כי אם כלים דעגולים כנודע. (ע"ע עגולים ויושר ) ותדע ההפרש מבין מלכות דעגולים למלכות דיושר, כי מלכות דעגולים ה"ס קמצא דלבושיה מיניה וביה, וע"כ לא היה שם לא אור פנימי ולא אור מקיף.
       והיה בסוד עגול שיורה בלי שום קלי' ופגם. אלא כך עלה עלה ברצונו פשוט: משא"כ מלכות דיושר ה"ס בחי"ד, וע"כ היה שם סוד או"מ מבחוץ לכלי גם זווג דהכאה.
       ובזה תבין סוד קמצא ובר קמצא: דהאי גברא דמרחמיה קמצא שה"ס מלכות דעגולים הנ"ל, שאין שם קלי' וע"כ אהב אותו. ובעל דבביה בר קמצא דהיינו מלכיות דיושר שיש שם בחי"ד וע"כ שנא אותו. ועבד סעודתא שה"ס סעודתא דמהמנותא, ובמקום קמצא קרא לי' שמעיה לבר קמצא, ומתחילה יהיב לי דמי פלגא סעודתא, שהמשיך לו הו"ק שה"ס חצי דבר. ואח"כ יהיב לי' דמיה כולה סעודתא שהמשיך לו ג"כ הג"ר, ומ"מ דחאו מהסעודה ולא רצה לזכור אותו, וע"כ אכל קורצא ביה מלכא וכו' ועשה מום בקדשים בדוקין שבעין שנק' תבלול בעינו.
       שה"ס רוכתא דלדידן הוי מומא ולדידהו לא הוי מומא. שה"ס שבחר בנו מכל עם ולא בעובדי ע"ז, אמנם לעובדי ע"ז עצמם ודאי שאין זה מום, כי זהו כל צורתו דאותו בר קמצא: כנ"ל.
       ה"ס ענותנותן דזכריה בן אבקולם שהיה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה שהיה חסר לו שער הנון, וע"כ זכר י"ה: שסוד י ה"ס מלכות דעגולים קמעא בהתכללות בר קמצא ג"ר. ה' ה"ס מלכות דיושר בר קמצא. והיוד ה"ס עשירי יהיה קודש שאין שם קלי' ניכרת, אע"פ שבר קמצא כלול בו, וזהו שהחריבה את ביתנו.

:

קלז) קפאון:
נודע, שבחינת יסוד דאבא הוא צר מחסדים ואריך בחכמה. כי חוסר חסדים מכונה צר, (עי' תשובה קל"ה <צר>) ומבחינה זו דצר, נקרא אור קפאון. בסו"ה אור יקרות וקפאון. שאע"פ שהוא אור יקרות דחכמה. מ"מ הוא בבחינת קפאון וצינון מחוסר חסדים. ולפיכך, הארה זו דיסוד דאבא, מכונה בשם המסו המקפיא את החלב כדי שיתגבן ויעשה גבינה. כי בהיות הנקבה בבחינת קצר ורחב, שפירושו קצר מהארת חכמה, ורחב בחסדים, נמצא טפת האודם שלה, שאינו חסר אלא בחי' האריך דאבא, כדי לתקן את בחינת הקצר שבה, וע"כ אינו מתוקן מטפת האודם שלה אלא אותו השיעור שאור הקפאון דאבא מקפיא ממנה, כי רק זה השיעור נשלם בבחינת אריך דאבא, שהיא כל חיות הולד, כנודע שאור אבא הוא בחינת חיה. ולפיכך חביב אור הקפאון הזה דאבא, כי אינו מתחבר בבנין הולד אלא אותו השיעור שנקפא על ידו. וז"ס הדם היוצא בעת הלידה, כי הוא ממ"ן דז"א ואודם דאמא שאור הקפאון דאבא לא הגיע אליהם ולא הקפיא אותם, וע"כ הם לחים ואדומים, כי לא נתחברו בבנין הולד. ועל שם זה נקרא ז"א רקיע, דהיינו על שם קבלתו הקפאון דאבא. והבן זה. (א' קל"ג אות כ"א).

:

סב) קצבה (ח"ב פ"א או"פ ע'):

או"ח בשיעור מדתו עצמו, עושה "קצבה" על האור העליון, משום, שהאור אינו שורה בנאצל, זולת ע"י הלבשתו של או"ח.

:

ה' בחי' של עביות נבחן במסך שבכלי מלכות, אשר כל מסך העב ביותר מעלה או"ח בשיעור קומה יותר גבוהה, כי עביות דבחי"ד מעלה או"ח וממשיך קומת כתר, ועביות דבחי"ג מעלה או"ח יותר קטן וממשיך רק לקומת חכמה, (ע"ע או"ח ). ונמצא דשעור של בחי' המסך שבהפרצוף, הוא הנותן קצבה לשיעור האורות שימצא בהפרצוף.

:

פג) קצת דבקות:
עי' תשובה ל"ז (התדבקות הקליפות). (דף תק''מ אות ס"ב)

:

צה) קצת חיות:
בהאי רוחא קדמאה דנטלה הנוקבא בביאה קדמאה, יש ב' חלקים: א', השייך לבנינה עצמה, וב', מה ששייך להבנים שלה. עי' תשובה י"ג. ותשובה מ"ט. ואחר שהבנים כבר נטלו כל חלקם מהאי רוחא קדמאה, הנה נשאר בה עוד החלק של עצמה, והחלק הזה מכונה קצת חיות. (תשמ"ה אות ט"ו).

:

פד) קצת שבירה:
קצת שבירה יורה, שעדיין לא נפסל הכלי מלקבל מבחי' אצילות לגמרי, אלא שנפסלה ממדרגתה עצמה, ועדיין הוא ראי לקבל בבחי' נמוכה משהיתה. וזה מכונה ג"כ ביטול. (דף תפ"ז אות ד')

:

פה) קצת תיקון:
תיקון קוין מבחינת אב"א, נבחן לקצת תיקון. כי התיקון השלם הוא רק פב"פ. (דף תקל"ג אות נ"ו)

:

קרוב (תע"ס ח"א פ"א או"פ ג'):

כל שצורתו קרובה ושוה יותר לחברו, נבחן לקרוב אליו ביותר.

:

הוא ענין השואת הצורה
(ע"ע השואה).

:

קד) קרומא דאוירא:
עי' לעיל תשובה ד' <אזדכך וסתים>. (אלף שכ"ו אות ע"א).

:

עו) קרומא דמו"ס:
הרושם דה"ת בעינים, שנשאר בא"א מזמן הקטנות, הוא נעשה לבחינת הקרום שתחת המו"ס, שהוציא הבינה לחוץ בסוד הגרון שלו. וקרום זה הוא ג"כ כעין הרקיע המבדיל בין מים עליונים למים התחתונים. וע"כ נבחן מו"ס לאו"א, אלא שהם בלי פירוד, כלומר שאינם בבחינת נוקבא נפרדת. ובחינת הגרון נבחן לישסו"ת. (תתפ"ה באו"פ ד"ה והענין).

:

ע) קרומות המוחין:
בז"ת דנקודים שנשברו ונפלו לבי"ע, נבחנים בהם ג' בחינות, שהם: אורות, ניצוצין, כלים. והנה מכלים שלהם נעשו ג' חללי גלגלתא. ומניצוצין שלהם נעשו הקרומות אל המוחין. ומאורות שלהם נעשו המוחין עצמם. (אות צ"ז).

:

      מצאנו בנביאים ג' בחי' קריעה:
      הא' , אצל שמואל ושאול שאחז בכנף מעילו, כמ"ש ויחזק בכנף מעילו ויקרע ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך.
      נצח: וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. וזהו ג"כ קריעת דוד בלאט.
      עשתי עשרה: הב', אצל אחיה השילוני עם ירבעם בן נבט שקרע לי"ב קרעים, שעשרה נתן לירבעם ואחת למב"ד. ( והקרע י"ב הוא שנתעלה לה' בסוד שבט לוי. שה' הוא נחלתו)
      שתי קרעים: הג', אצל אליהו ואלישע, שאחר התעלות אליהו ממנו קרע אלישע עצמו את בגדו לב' קרעים, שה"ס לבחי"ב ובחי"ד נפרדות. והענין הוא, כי סוד בגד ה"ס בגד בוגדים בגדו, שמשם נתהפך לבגדי כבוד ולתפארת והרע נהפך לטוב. אכן בסוד הקריעה הדר הזוהמא כמתחילה, ונראה כל הרע השורשי שבהבגד, וא"כ קריעה אותיות כרעה, כי רעה הוא בעיני אדוניה. וסוד שלל ה"ס איחוי הקרע, כלומר שע"י מלחמה ועבודה אפשר להחזיר את הרע להיות טוב בסוד בגדי כבוד, וז"ס שאמר לו שמואל לשאול ותעט אל השלל.

:

סג) קרקע (ח"ב פ"ב או"פ א'):

מלכות של כל מדרגה או של עולם, מכונה בשם קרקע של עולם, או של מדרגה.

:

ה"ס המסך המסיים לאותו העולם שהוא הקרקע לעצמו ובחי' הגג לעולם התחתון, כי מלכות דעליון נעשה לכתר לתחתון.

:

       הוא הגלגלת הנק' כתר.
       קרקפתא דא"ק ה"ס כתר דע"ב ובחי' פה דראש א' דא"ק, כי למעלה מקרקפתא זו אין שום שורש כלי כלל ועיקר.

:

ה"ע כח העיכוב הנמצא בכל מסך השולט שם מכח צמצום א', כלומר, שאור העליון נתעכב מלהאיר שם בסבת אותו כח העיכוב המפריע דרכו, (ע"ע מסך ), כי כן מדומה לנו כל דבר קשה, אשר נמצא בו התנגדות בתוקף מבלי תת לחבירו לבוא במשהו לתוך גבולו. ודבר רך מובן לנו שאינו מקפיד כ"כ לשמור על גבולו, כי מרשה לחברו לקחת מקום בתוך גבולו פחות או יותר, והבן.

:

פו) קשר:
תיקון הקוין מכונה בשם קשר. להיות אור האחורים דאמא מקשר כל הספירות עד שאין שום הפכיות ביניהם, ומשוה צורתם זו לזו. (דף תקמ"ג אות ס"ט)

:

ע"ע התקשרות.

:

      בעקודים וכו' יוד אורות פנימיים ומקיפים מקושרים בתוך כלי א' ( מסך דבחי"ד ) (ע"ח ש"ו פ"ד).
      מלשון ויעקוד את יצחק, ר"ל ויקשור (שם ), בצאתם מחוץ לפה קשורים יחד (שם).

:

(ש"ד פ"ב ע"ח ) המסן המתתקן בכלי מלכות דעליון דהיינו הפה של ראש שמעלה או"ח ממטה למעלה, מכונה קשר אמיץ. משום שמלכות הזאת הוא בחי' כתר אל התחתון, ונק' קשר על שם המסך המעלה או"ח ומקשר בזה את אור העליון להפרצוף. (ע"ע אור מורכב ) ונק' אמיץ, על היותו בחי' הכתר והשורש להתחתון.

:

קכו) מהו קשר דתפילין של ראש.
המוחין דנוקבא אינם נכללים בשש הבחינות דמוחין דז"א, משום שעטרא דגבורה שעליה יוצאים המוחין דאו"א, היו מבחינת גבורות דזכר, דהיינו מבחינת בנימין הכלול ביוסף, ולא מבחינת גבורות דנוקבא, שהיא בחינת בנימין גופיה. כנ"ל בתשובה צ'. וב' בחינות הראשונות של המוחין דנוקבא הם יוצאים בראש הז"א בזווג מיוחד על המלכות דאמא, שהאו"פ יצא בראש דז"א בפנימיותו והאו"מ יצא לאחורי הראש בעורף, בסוד קשר של תפילין. (אות קנ"ח).

:

עז) קשר הספירות:
עלית ה"ת בעינים מקשרת הספירות זו בזו. עי' תשובה נ"ו (מקושרים ומתוקנים). (תתס"ז אות ו').

:

      א) חמר העץ עצמו שיש לו ב' קצוות מבחי"ד ובחי"ב.
      ב) החבל המתוח על ב' הקצוות הנ"ל שנק' יתר, מלשון כל המוסיף גורע ובסוד כיתרון האור מן החושך. שז"ע יתרו חותן משה, שהוסיף פרשת ואתה תחזה בהתורה. ואם החבל הזה אינו מתוח בתוקף אינו יכול לירות ולא כלום. ואם הוא מתוח אם בהמה אם איש לא יחיה. בהמה נברא בחמישי שה"ס בחי"ד, איש נברא בששי שה"ס בחי"ב בבחי"ד תמים יחדיו.
      ג) אכן אם הוא מתוח ומתחבר בו סוד האבן הנזרק מכח היתר בכח גדול שה"ס החץ, שאז סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה כנ"ל, כי מפריד הגוף מהראש בסוד צדיא וריקניא, (ע"ע ציד ) כאופן שיש ג' גוונים בו: העץ-הכולל ב' קצוות הנ"ל דחכמתא, והיתר-שה"ס המוסיף נורע, והאבן - שה"ס הנגיעה המפריד בין הראש להגוף.

ר

:

פט) ראיה (ח"ג פי"א אות ו'):
אור העינים, דהיינו אור החכמה של ראש, מכונה בשם ראיה

:

ה"ס האור הנמשך מהעינים שה"ס אור החכמה. (ע"ח ש"ד פ"א) וז"ל: העינים שהם סוד ראיה שהוא החכמה ה"ס נשמה לנשמה (הנק' חיה ) עש"ה.

:

הראיה הוא חיה יוד של הויה הנק' חכמה, כי חכמה עליונה מאירה דרך העינים, (ש"ד פ"א ע"ח). ראיה זו גי' גבורה.

:

לט ) ראיית עינים (דף שי"ג אות ל'):
אור העליון המתפשט לזווג דהכאה מכונה בשם ראיה, מלשון הכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. ורומז על אור החכמה, שהוא עצמות האור ישר המתפשט מא"ס ב"ה.

:

ראש (תע"ס ח"א פ"א או"פ ד'):

אותו החלק שבנאצל המשתוה ביותר לצורת השורש, נקרא "ראש".

:

סד) ראש (ח"ג פ"ו):

ט"ס של אור עליון, המתפשטות לזווג דהכאה על מסך שבמלכות להעלות או"ח, נקראות "ראש" מדרגה, משום שאורות אלו קודמים למסך ואו"ח, ואין עביות המסך יכולה לעלות אליהם. (עי' תשובה כ"א).

:

צ) ראש (ח"ג פי"ב אות ד'):
הוא ע"ס דאו"י, המלובשות באו"ח העולה מהמסך ולמעלה, שפירושו התחלה ושורש. כי עדיין אינן נחשבות לכלים גמורים המתאימים לגמר התלבשותו של האור, אלא רק לשורשים בלבד.

:

      תחילת התהוות של כל הארה נק' ראש, כלומר שורש והתחלה ובו ה' עיקרים.
      א': סדר אצילותו (ע"ע זווג דהכאה).
      ב': מהותו, הם ע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח היוצאים ע"י זווג דהכאה הראשונה הנק' הסתכלות א', על המסך שבמלכות הכללית המכונה פה.
      ג': מלכות הזאת אינה מסיימת להמדרגה, אלא שמתפשטת עוד עם או"י לע"ס כח"ב חג"ת בה"י מינה ובה כמ"ש להלן.
      ד': הע"ס דאו"י ואו"ח של ראש האמורים נבחנים לאורות בלי כלים, כי עדיין אין כאן אלא שרשים לכלים, והוא משום שהעליון אינו מתעבה מכח תחתון הימנו, ומאחר שכל מהותם של הכלים נבנים מכח העביות שבכלי מלכות שהוא מתחת הט"ר האלו של הראש, נמצאים ע"כ הט"ר בלי כלים. וזה הכלל, אין שום עביות יכולה להגביה את עצמה אפי' כחוט השערה לעלות למעלה ממקור מציאותו.
      ה': המלכות הזאת נבחנת לכתר מלכות המכונה פה, כי בכדי לעשות כלים לאותה מדרגה צריכה המלכות של ראש להתפשט לע"ס מינה ובה, והט"ת שלה מתפשטים ויורדים לתוך דהמדרגה בסוד הסתכלות ב' על מלכות דמלכות המכונים חזה, שאז מתגלים ויוצאים הכלים של המדרגה בשלימותם.
      ו': הראש מכונה לפעמים בשם פרצוף כתר או ג"ר או פרצוף ע"ב, והבחן זה לפי הענין המדובר, (ע"ע השתלשלות הפרצופין ד"ה וטעם הדבר).

:

סודו היה והוא דומה לבחי' סוף לנה"י בכל בחינותיו, ועכ"ז הראש הוא רחמים גמורים והסוף הם דינין גמורים, והטעם הוא, מפני שהראש הוא בסוד היה וקבלת הדינין המה רק בבחי' תוך שה"ס הוה. וחוק הוא בטבע הבריאה שאין ההוה מתפעל ודואג כלל מהדינין שעברו מכבר, ולפיכך נמצאים בהראש רק בחי' השכר המרובה היוצא מעמל המרובה והעמל עצמו אינו נרגש. והיפוכו הוא הסוף והנה"י, כי הוא בסוד יהיה עד"ש היום לעשות ולמחר לקבל שכרם, ולפיכך ההוה שה"ס התוך הוא במציאת הרגש הדינין והעמל, והשכר העתיד אינו מכבה אש דדינין לגמרי כי כן טבע הבריאה.

:

       כשיצא ראש א' (בתוך מקוה ) יצאו כל הראשים, כלומר שהראשים דכלהו פרצופין אינם יותר רק העתקה מהראש הא', ותבינהו היטב בסוד העגולים, כלומר ששליטתו במקומו לפי עצמו אינו עשוי כלל להתפשטות ולהיפך ששליטתו מצטייר דוקא שלא להתפשט כלל ממרכזו ולמטה.
       וז"ס אשר הצמצום מוקדם לאצילות כל פרצוף. כי צמצום פירושו שליטת העיגולים כנ"ל, דהיינו שלא להתפשט לתחתונים, ומתוך שהראש נאצל מתחילה להפרצוף, נמצא שהצמצום קודם להפרצוף.
       אכן יש בחי' ראש בלי עגולים: שהם ראשי ע"ב ס"ג דא"ק, בסו"ה אשר עשה האלקים את האדם ישר, כמ"ש בע"ח ש' נקודים.
       והענין, כי בגע"ס דא"ק עדיין לא הי' אלא קו א' וכלי א': שה"ס בחי"ד ופה דראש, באופן שהעיגולים לא יצאו אלא בסוד הכתר שה"ס בחי"ד, משא"כ החכמה שה"ס התוך דמקוה היתה בהפכיות מהכתר, שהכתר עיגולים והחכמה רק יושר, וע"כ הי' עדיין בסוד זה למעלה מזה בלי התלבשות כי הפוכים היו, וע"כ בשעה שיצא התפ"ב דגופא דכתר שנעלם בחי"ד ויצאו הע"ס על בחי"ג ויצא אור הכתר בכלי דחכמה ושמשה כלי דחכמה שה"ס יושר בהראש, וע"כ לא היה שם עיגולים כלל. ועד"ז ס"ג דא"ק, משא"כ מנקודים ולמטה נעשה צמצום חדש הב' ויצאו עיגולים, ואח"כ בה"פ אצילות יצאו כולם בבחי' עיגולים לראש, כי שמה כבר נתלבשו הפרצופין זה בזה (ע"ע אורך לעובי).

:

       תבינהו ממקורו בסוד השררה שניתן למשה בסו"ה צלצלי שמע, ככתוב וירא ה' ( הראש ) כי סר לראות וכו' ויאמר משה משה פעמים הרבה עד ששמע ואז ויאמר הנני, דהיינו שנבטח שהראש ישכון בין כתפיו לנצחיות, דהיינו מכח המסך החזק שנולד ויצא מצלצלי שמע, והארת ראש הזה אצל העיבור (בכל"א) הוא בין ברכיו, כלומר שנתפשט ובא (מראש מקוה ) עד סיום כל קומתו, והאו"מ דחג"ת שלו שה"ס הסת"ב נכלל לגמרי בהסת"א שלו שה"ס הראש, ונמצא פה דראשו במקום טבורו שמשם מאיר הארת ראש לנה"י שלו לברכיו, באופן שאין לו כלל בחי' טבור שה"ס מסך בצלצלי תרועה, (כי סוף ואין סוף התאחדו בו כאחד ) וסוד מלכות דמלכות.
      ובהאמור תבין טעם למה אין כלים בראש, שהוא מפני שהאורות קדמו לכלים כי שם בריש מקוה נגלו רק האורות, אלא שהאורות עצמם גילו לצרכם בחי' מסך ועביות כדי שיתגדל הארתם ביותר, באופן שלא היה שום שליטה להעביות שתוכל להתבלט באפס מה, וא"צ לומר שיוכל להתעלות למעלה ממקור נילוי, אמנם כל גילוי שלו היה רק להלביש את האורות ולקשרם.

:

       ג"כ בחי' היה ודע שאפילו באדם הגשמי נבחן ג"כ הרת"ס שלו בבחי' היה הוה ויהיה, כי המוח שבראש הוא ממש אוצר שגנוז בו כל המחשבות והשכליות שהיו משמשים באבותיו ואבות אבותיו מכל הדורות, כמו שהוכיחו בעליל חכמי הפסיכולוגיה, שמקומם הוא במוח המארך (*) (הנ' סובקאנשיס ) והמה הם האיבסטינקטים והטבעים המפרישים בין אדם לחבירו, דהיינו לפי שיעורים שירשו מאבותיהם וע"כ הולכים ומתפתחים הדורות כנודע. הרי שהראש בסוד היה, ובנה"י שלו כלי הולדה שמשם יוצאים כל הדורות העתידים דהיינו יהי'.
      (*)תת הכרה. המו"ל.

:

רלב) מהי ראש הבריאה.
ראש הבריאה, ה"ס חג"ת דא"א, ששם מתלבשים נה"י דעתיק, וכן ירדה שם בחינת נקודה דמלכוה דאצילות ונתלבשה בחג"ת אלו דא"א, ונעשתה ראש לשועלים. (אות רל"ג).

:

       נודע ששורש הנקבה מתחלת מתוך דנוק', ( ע"ע זווג נשיקין ) וא"כ צריך להבין, כיון בשעה שיצא הכתר יצאו כל הכתרים דהיינו הראשים, ולפי המבואר אין עדיין להנוק' שום שורש שמה.
     
יסוד עתיק בא"א מפה לחזה: והענין, כי המדרגות נכללים זמ"ז, וע"כ גם בתוך דמקוה נמצא בחי' ראש, והיינו בחי' או"י הנמשך עם האו"ח היורד מעילא לתתא מהראש להתוך, וה"ס יסוד דבלים יסוד דוכרא כמו יסוד דעתיק היורד מהראש דא"א ומתלבש בהתוך דא"א עד החזה. ותדע שה"ס ושורש לראש הנוקבא, דהיינו הראש הנעלם ומלובש בתוך עד החזה, כלומר מחזה ולמעלה, משום שהחזה ה"ס הסת"ב והמסך המעלה או"ח מתתא לעילא (ע"ע הזדככות ) (וע"ע רת"ס ) אשר שם כבר פסיק בחי' או"ח היורד מעילא לתתא כמובן.

:

עא) ראש העובר:
גם אל העובר יש ראש וגוף, שהם ע"ס מגוף וראש, שהגוף הוא בו"ק והראש הוא בג' מוחין. אלא שהם רק מצד הכלים בלבד, אבל מבחינת אורות אין בע"ס כולם, רק בחינת אור של הג"ס תחתונות, שהם נה"י, שהוא בחינת אור הנפש בלבד, המלובש בכלים הראש העובר, כי בכלים, נמצאים תמיד שהעליונים נגדלים מתחלה, ולכן אור הנפש מלובש בכלים דכתר, שהוא הראש דעובר. וז"ס שאמדו חז"ל שראשו בין ברכיו, כלומר כלים דראש ואורות דנה"י שנקראו ברכים. וע"כ אין לראש דעובר מעלה יתירה מבחינת נה"י, כי אין הכלים מגלים פעולתם מבחינת עצמם, אלא רק מבחינת שיעור האור המלובש בהם. (אות ע"ט ואות פ"ה).

:

קלח) ראש הקטן:
ראש דקטן הוא אור הרוח בכלים דחב"ד. ורק בערך הכלים הוא ראש, אמנם העיקר הם האורות, וע"כ חב"ד נבחנים רק לחג"ת, וראש הקטן אינו אלא חג"ת כי הכלים המלבישים לאור הרוח נקראים חג"ת. (א' קס"ד אות קי"ח).

:

       נודע שראש פיוושו בחי' הסת"א ובחי' עגולים, דהיינו שלא להתפשט למטה, והוא שיצא מתחילה בעת הצמצום, אלא שאח"כ שנגלה סוד הקו יצאו הרו"ת בבחי' היושר כמו שהיו במקוה ואח"כ הופיע הסת"ב, דהיינו אחר שכבר הופיע או"ח היורד מלמעלה למטה שה"ס תוך אז נגלה מלכות המלכות ונעשה שוב הסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סר, ונתפשט הסוף וסיום שנק' נה"י. וזכור שיש ב' בחי' סיום או דחושך וסיתום כמו מתחת לאומ"צ, או דבחי"ד כמו במקוה"נ מקום הצמצום.
       ע"ס דראש השורשי: ומתוך שכל ראש נמשך מראש השורשי שבמקוה"נ ומסוד הסת"א שבראש מקוה שירד ונגלה במקוה"נ בכח גדול בסוד עגולים, וע"כ יש לו ע"ס שלימות בלי שום אחיזה לחצונים כי אין אחיזה בעיגולים, ע"כ יצאו שוב ונגלו כל הע"ס שהם רת"ס דמקוה בסוד כח"ב ואומ"צ, ומקוה"נ בסוד זו"נ, והמה הם הע"ס השורשית והן עצמם חזרו ונשנו בסוד התפשטות הקו גם לבחי' התפשטות פה בע"ס שלימות כמו שהיו בראש, אמנם בבחי' התלבשות גמור שה"ס היושר דכל המקומות כנ"ל.
       ע"ס דיושר שה"ס תוך השרשיים: ה"ס התפשטות א' דגלגלתא דא"ק בסוד התפשטות הקו לע"ס הראשונים דא"ק, אכן דע כי לא נתפשט הקו רק אחר הזדככות דבחי"ד לבחי"ג, כלומר שעלה אותו המסך שעשה מקודם את הצמצום בכחו שנטל מסוד בחי"ד, הנה נתפשט מצורה דבחי"ד וקיבל הצורה דבחי"ג ואז היה אפשר להופעת הקו בסוד ראש ותוך דיושר: כנ"ל, כי בחיצוניות שה"ס הוה ותחתון (ע"ע פו"ח בעש"נ) אין כלל בחי' יושר לצורת מסך דבחי"ד והמה מתחילים מבחי"ג כאמור שה"ס ראש ותוך דע"ב, באופן שהופעת הקו היה רק על ג' בחי' וחסר את הבחי"ד אלא בסוד היה ועליון.
       פנימית א"ק ה"ס רו"ת דגלגלתא: שנק' באמת חוט א"ס ב"ה.
       חוט וקו: פו"ח א"ק: ונתבאר לך היטב, שמה שכתוב בע"ח שהתפשטות הקו לתוך הצמצום ה"ס ע"ס הראשונים דא"ק הנה זה רק בסוד חיצונית וסוד ע"ב דא"ק. משא"כ בסוד פרצוף גלגלתא דא"ק נמצא שחוט א"ס ב"ה המתפשט בפנימיות הקו המה הם ע"ס הראשונות דא"ק. אלא כבר ידעת שפנימית פירושו הופעת העליון בהתחתון. ( ע"ע פו"ח בעש"נ ) אשר באמת אין זה נחשב כלל לבחי' התחתון עצמו, ולפיכך אומר הרב בצדק שהתפשטות הקו המה הע"ס הראשונות דא"ק עצמו, כי פרצוף גלגלתא שבו לבחי' א"ס ב"ה יחשב, כלומר חוט הא"ס המתפשט לתוך הא"ק.
       ומכאן אמר הרב אשר הוא ושמו אחד בא"ס ב"ה: וכן בספר חפצי בה אומר שכל העולמות היו כלולים בא"ס ב"ה אפילו בחי"ד, אלא שם אין הבחי"ד עושה שום צמצום וחלל, שז"ס שאור א"ס ב"ה ממלא כל החלל, וע"כ אפי' אחר הצמצום מתפשט בפנימיותו אור א"ס ב"ה הזה אשר בחי"ד טהורה וחשובה ממש כמו ג' בחי' הראשונות בלי שום הכר כלל ביניהם, ומ"מ אין זה פועל כלל להשיב ולמלאות החלל בפרצוף א"ק, כלומר להמשיך את הקו עד למטה מבחי"ד, משום שעיקר השליטה הוא תמיד לחיצוניות, דהיינו התפשטות הקו שיצא רק על מסך דבחי"ג, ונקודה דבחי"ד עשתה את החלל והמקום לכל העולמות (ע"ע אבי"ע דהסת"א).

:

צא) ראש לשועלים (ח"ג פ"ז אות ה')
עיין מלת זנב.

:

צא) ראש לשועלים (ח"ג פ"ז אות ה')
עיין מלת זנב.

:

רלג) מהו ראש לשועלים.
עי' לעיל תשובה רל"ב <ראש הבריאה>.

:

       כל פרצוף מחויב להיות בו ג' מדרגות האלו, אשר הראש ה"ס ע"ס השרש שבאותו הפרצוף, והתוך הם ע"ס העקריים שבו, כלומר אשר העצמות המושרש בראש נמצאים מתלבשים ומתגלים בע"ס התוך, וע"כ נק' גופא כמו גופא דעובדא, והסוף הם ע"ס שבסופן מתגלה החיתוך והגבול, דהיינו הפסק ההארה.
       צורת הע"ס דראש ותוך: ובדרך רמז יתבאר היטב, כי נודע שהסתכלות א' בסו"ה וירא ה/ כי סר לראות, עושה ע"ס דראש, שמכח ההסתכלות האמור נעשה ההכאה ד... העליון בהתחתון בסו"ה משה משה, אשר האור מסתלק וחוזר לעילא למקומו והם הנק' ע"ס דאו"ח שמתתא לעילא (כמ"ש בראש...) והיינו דוקא בעת שהתחתון בסו"ה ויאמר הנני שאז נש... ואחרי כן לאט לאט מתפשטים הע"ס דראש הנ"ל בסוד אותו המסך שהעלה האו"ח מתתא לעילא כנ"ל, בכמות ואיכות שיעור אשר שם ממש, שה"ס ע"ס דאו"י עם ע"ס דאו"ח הנמצאים בראש ומתפשטים ויורדים למטה מהראש בסוד התלבשות... העליון בהתחתון, והמה המכונים או"ח היורד מעילא לתתא, והאו"י אע"פ שמתפשט ג"כ כאמור מ"מ אינו עולה בשם, משום שאין כאן שום חידוש צורה יותר או מעט שינוי ממה שהם בראש וכל החידוש שורה רק על האו"ח בלבדו, אשר בראש נמצא בסוד ההסתלקות וחזרה... למקורו וכאן להיפך כי נמצא בסוד התלבשות גמורה.
       ומשום זה ענין התפשטות האו"י והאו"ח של ראש לתוך הכלים והגוף מכונים רק על שם האו"ח בלבד, דהיינו בשם או"ח היורד מלמעלה למטה כמבואר.
       או"י דהסתייב: כלומו סו"ה וירא ה' כי סר לראות, הוא אור העצמות ואו"י גם בהסת"ב כמו בהסת"א כנ"ל, כי או"י ואור ההסתכלות היינו הך וע"ס דאו"ח שבכאן נק' או"ח העולה מתתא לעילא, ובנקודה זו נגמרים הע"ס דאו"י ואו"ח אשר בהתוך והגוף, ונקודה זו נק' טבור או חזה ( והיינו היולי דחכמתא ).
       הסוף והע"ס שלו: ועתה נבאר הע"ס דסוף וסוד הסיום דכל פרצוף, כי אחרי כן חזרו ונתפשטו אותם הע"ס של האו"ח של ההסתלקות הנ"ל, וירדו ונתלבשו מנקודת הטבור ולמטה בתוך הכלים ממש כצורת האו"ח היורד מעילא לתתא שה"ס אומ"צ היורדים מפה של ראש ולמטה, אלא שיש הפרש גדול כי שם מפה ולמטה ירד האו"י של ע"ס דראש מלובשים בתוך האו"ח, אכן כאן בטבור ולמטה לא ירדו הע"ס דאו"י שבהתוך אלא נשארו עומדים למעלה מהטבור שהסו"ה תצא רוחו, וכל מה שירד מטבור ולםטה הוא רק אותו או"ח המסתלק בסוד הכאה בנקודת הטבור, הנה עתה (ובאומ"צ) נמצא שחזר וירד ונתלבש היטב בתוך הכלים, באופן שאין כאן זווג דהכאה עוד, ומתוך שמאו"י לא נתפשם כלום ממילא אין כאן מי שישפיע עוד, כי האו"ח היורד הוא נמצא תמיד בסוד אור נקבה המקבלת ואינה משפעת, וע"כ נעשה בכלי המלכות שבע"ס שמטבור ולמטה בחי' חושך שה"ס שורש לסוד חושך דאמא שמתחת לאומ"צ.
       ובכלל אתה מוצא כאן ג' מלכיות: כי נודע שאין השפעה זולת בסוד או"ח העולה מהכאת אור העליון בהמלכות בהמסך המתוקן שם כראוי לדבר הזה בסוד משה, ולפיכך אין הפרצוף נגמר אלא בג' מלכיות: הא' רק לשורש, הב' הוא עקרת הבית דהיינו להשפעה, כי מלכות השורשית אינה ראוי' להשפעה להיותה בלי כלים, כלומר למעלה מהכלים שהרי האורות לא הספיקו עוד להתלבשות כמבואר לעיל, משא"כ מלכות הב' שה"ס מלכות דמלכות כיון שהיא למטה מהכלים ע"כ היא ראויה להשפעה בכח זווג דהכאה הנוהג בה. אמנם מלכות השלישית שהיא מלכות דמלכות המלכות, כיון שאין זווג דהכאה נוהג שם מטעם חסרון אור ישר שה"ס אור ההסתכלות, כי אין שם אלא ע"ס דאו"ח היורד והתלבש כנ"ל, ולפיכך מלכות זאת אינה יכולה להשפיע מאורה למטה ממנה, וע"כ נפסקה הארת אותו הפרצוף במקום הזה.
       והטעם למה מלכות ג' אינה ראויה להסתכלות: משום שאין שם ערוה ודינין, כי נקודת הזווג דהכאה אשר בהטבור ה"ס מי דקיימא לשאלה, וע"כ או"ח זה אחר שהתלבש נמצאים דינין נייחין לגמרי במקום המלכות, ואין הסתכלות פועל זולת במקום שיש דינין משא"כ מלכות השורשית של ראש שיש שם מסך בחי"ד שה"ס מי דלא קיימא לשאלה, ולפיכך או"ח זה גם אחר שירד והתלבש נמצאים עוד הדינין דבחי"ד מעורבים בו, ולפיכך נוהג בו אור ההסתכלות בסו"ה וירא ה' כי סר, והבן היטב.

:

קה) ראשי ירכין שלמעלה מיסוד:
עי' לעיל תשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה> וי"ב <ב' ביעי דוכרא>. (אלף שכ"ח אות ע"ד).

:

קלט) ראשית:
חכמה דז"א נקראת ראשית. והוא מטעם, כי אור החכמה שלו מתלבש בכלי דכתר שלו. כי אין חכמה מתלבשת בכלי דחכמה אלא רק בא"א, הנמשך מבחי' שכנגדו מפרצוף גלגלתא דא"ק. אבל או"א, החכמה מתלבשת בכתר שלהם, מפני שהם נמשכים מבחי' שנגדם מע"ב דא"ק, שבו נתחלפו האורות. ובאה חכמה בכלי דכתר ואור הבינה בחכמה. ולכן ז"א, שמצד המוחין שלו נמשך בעיקר מאו"א, הנה גם בו מתלבשת החכמה בכלי דכתר, ונמצא אצלו החכמה ראשית הפרצוף. (א' קס"ג אות קי"ג).


עמוד: (קודם)   1  ...  17  18  19  20  21  22  23  24  25  26  (הלאה)
  הכל