15/09/2019, 07:31

אתר: לומדים קבלה
קורס: לומדים קבלה (לומדים קבלה)
אגרון מונחים: מילון מונחי קבלה
:

ובזה תבין סו"ה למנצח על השמינית שה"ס המילה שנתנה בשמינית, דהיינו בחי' חריפה ומחודדת שבכחה לחתוך את העור הנוסף מקום החרפה, שממנו באים ונאחזים כל המחרפים והמגדפים, וקלי' זו מתתקפת לעלות עד הכתר שהסו"ה הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. שוא ידברו איש את רעהו וכו'. והבן שזהו ממש צורת הפה והלשון המונה מספר לכוכבים וזסו"ה שבעת ימים יהי' תחת אמו, שבזה הגיע על אור התכלית, אמנם עדיין אינה נרצה להקרבה לריח ניחוח עד שזוכה ליום השמיני הנ"ל, שמיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' (ע"ע שמיני לעיל באופן אחר).

:

      בסו"ה הך בכפתור וירעשו הספים, דהיינו מלשון סוף, ומקורו הוא בחי' היחסיות מעליון לתחתון ומתחתון לעליון. פי', כי אין לך שום תפיסות והשגה זולת על הגבולים, כמו המישוש והראיה הפוגעים ביחוד רק על גבולי החפץ, דהיינו רק השטח הממושש והנראה, שהוא סופו של החפץ, לפיכך גם בעליונים תבין כן שמקום הפגישה של העליון והתחתון הוא במקום הסוף של כל אחד. ונודע שהעליון מושג בסוד משה משה, אכן בסופו של השם הזה, דהיינו אחר שבא על סוף הפעולה בסוד לא ימושו מפיך.
       והנך רואה שסוף של העליון הוא בסוד לא ימוש ולא יזח, והנה גם התחתון מוכרח להמציא לעליון את סופו. ונודע שהתחתון מתקרב בסוד שר לראות, אכן רק בסופו של השם הזה, דהיינו לא תסור.
      
לא ימוש שפה עילאה, לא תסור ש"ת: והנה נתבאר היטב סוד השפה של העליון שנק' ראש הוא בסוד לא ימוש, וסוד השפה של התחתון שנק' גוף הוא בסוד לא תסור שהם פשוט ב' סופיות, דהיינו גבולים אשר סף העליון מתדבק כן בסף התחתו (שמכאן במשכין למטה ב' שומרי הסף והבן) וז"ס שפתים ישק. (ע"ע כפתור).

:

      ה"ע ההיפך מהלבן, כי הלבן הוא בח' היולי ומצע המוכן לקבל גוונים שהם בח' מדרגות בעכירות, והלבן עצמו דהיינו המצע נבחן טהור ונקי מכל מיני עכירות עד למשהו. והשחור ה"ע העכירות האחרון שאך אפשר להמצא, באופן שהוא ההיפך המוחלט מהלבן, והוא המכונה בחי"ד שעליה היתה סוד הצמצום ונשארה נקודה שחורה הא'.
      שחור אדום הוא שלקה: ובזה תבין מ"ש חז"ל האי שחור אדם הוא אלא שלקה, פ' כמ"ש בע"ח ש' אבי"ע, שכל העולמות נתקב רק בג' בחי' כח"ב, ואפי' הזו"נ שבהם המה רק בחי' זו"ן דבינה דהיינו זו"ן דבחי' ב' אלא שנתערבו בסוד עיה"נ והבחי"ב שה"ס גוון אדם שמלך אדום ה"ס בינה דקלי': הנה היא לקתה בעולם הנקודים מכח בחי"ד וע"כ נתהוה בהבינה בחי' שחורה הנק בחי"ד, אכן אינה שחור אמיתי, כי השחוו האמיתי נעשה לבחי' היכל (ע"ע לבוש היכל)

:

       ה"ס השדה אשר ברכו הוי', כמ"ש חז"ל בסו"ה ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', שה' נתן בו ריח טוב, וזהו שדה תפוחים (עי' רש"י תולדות) דהיינו שבשדו תפוחים נמצא ריח טוב.
       וה"ס של המשיח שאחז"ל מורח ודאין: (סנהדרין צג) בסו"ה והריחו ביראת ה'. והוא הדבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף כאז"ל. והסעם הוא, מפני שיעקב מיהר למצוא ולא הספיק לכנוס להגוף, וזהו שהתפלא יצחק מה זה מהרת למצוא בני, וכן אמר ליצחק קום נא שבה ואוכלה מצידי, כי הקימה צריכה להיות במהירות ותיכף לשבת, ובאותו רגע שקם הריח ריח בגדיו ולא הספיק להבות להגוף. וז"ס חקל תפוחין קדישין, דהיינו ריח של הבגדים.

:

       כן נק' הע"ס שבכל ראש, ונק' כן משום שהכלי קבלה אפשר להתגלות רק אחר ירידת האו"ח ממעלה למטה בסוד בחכמה פותח שערים, (דהיינו בכח הבא מחמת תוך מקוה) משא"כ בראש בעוד שהאו"ח עולה ממטה למעלה שאין עוד שם שום התלבשות זולת מלבוש הדק של האו"ח העולה מכלי האחד כלי אחת וברשימין לד' בחי' ועכ"ז אע"פ שאין כאן יותר מכלי אחד, דהיינו מבחי' אחרונה שבד' בחי' שמשם עולה האו"ח, מ"מ יש שם השרשים לד' בחי' שכח המסך המוכה מרשימם כן.
        הכתר: צורתו מתרשמת מתוכה עצמה ממה שנעשית אח"כ לבחי' כתר מלכות, אכן עתה הוא רחוק ממנו מפני שהיא כמו חסרה זמן להתפשטות, שע"כ משגת אותו בבחי' הבלתי מושג.
        חכמה: צורתו כמשמעו, אלא בעליון היא מצוירת בסו"ה בחכמה פותח שערים, שה"ס לטוטפות בין עיניך, או ותועפות הרים לו. אכן בטרם התפשטותו להתלבשות נבחן לפתיחת השעה, דהיינו רשימו בעלמא להבחין דע"כ הוא חכמה אמנם לאח"כ בסוד או"ח היורד מתגלה החכמה, בסו"ה זה השער לה' צדיקים יבואו בו, דהיינו בזמן שהמלכות קיבלה לצורת כתר מלכות (ע"ע קומתם שוה).
        בינה: צורתה היא ההתבוננות מהמושכל בצורת החכמה, שה"ס משה משה, ומתוך ההתבוננות בשם הזה אמר הנני. ונמצא השם משה שה"ס החכמה והנני ה"ס הבינה, וז"ש ז"ל שבינה הוא מבין דבר מתוך דבר להיותו מתגלה מתוך החכמה כאמור. וזהו ג"כ בחי' הרשימו לכלי בינה שנתרשם בזה דע"כ הוא בינה פי' להורות שזוהי תכלית ההשגה ממה שאפשר להשיג ותו לא מידי - והיא בצורת אור עליון בסוד או"ח העולה. אמנם כשמתפשטת למטה בסוד האו"ח היורד ומתלבש בהתחתון, איתמר ובה הלב מבין.
        ותבחין בחו"ב שבעליון נמצאו חו"ב וה למטה מזה שהרי החכמה ה"ס העליון הקורא ומזמין, והבינה ה"ס התחתון השומע בטלו בסוד הנני, וא"כ אין קומתם שוה וסוד ראש וגוף כי כאן העליון כמו ראש המשפיע והתחתון כמו גוף ונוק' המקבלת, כי העליון בסוד פוקד והתחתון כמו נפקד (ע"ע זכר) ובאו"ח היורד חו"ב קומתם שוה וכחדא נפקין וכחדא שריין.
        נפקין: ה"ס יציאת האורות לחוץ מהגוף עד שנתלקטו לסוד או"ח העולה ומלביש עד הכתר, ונמצא כתר אחד לשניהם לחו"ב כי הבינה שבה סוד ההבל והאו"ח גרמה ראש: להחכמה עמה (בסו"ה ותתן גם לאשה "עמה" ויאכל) ביחד, וכיון שכתר אחד לשניהם נמצא בהכרח שקומתם שוה וכחדא שריין: ה"ס ביאת האורות לתוך הגוף שנתחדש עתה בעת האו"ח היורד, שאז גוף אחד לחו"ב ודבוקים בבטן: כי כח היציאה עצמה התפשט לתוך הגוף דאמא בסוד אבא יורד ונוקב כדי להתדבק באמא: ונמצא אשר אמא גרמה לו הגוף הזה מתוך "שאמא מכה ויועאת לחוץ" כדי להדבק בשל אבא, באופן אשר החכמה מעיקרה עצמה אינה רק נה"י דראש: שה"ס השרש של צא מצבאות ומתוך הבינה באו"ח שלה היורד הרויח ג"ר דראש, וגוף: כמבואר לעיל, דהיינו בסוד בא דצבאות שאחר שנתגלה הג"ר לראש החכמה בכח או"ח היורד נמשכו נה"י דחכמה לגוף דבינה ונתדבקו זה בזה כגוף אחד בזווג תדיר דלא פסיק לעלמין, שז"ס כחדא נפקין וכחדא שריין וכו', אכן מטעם החסרון דאו"ח העולה שה"ס או"מ חזרה הבינה וחכמה אב"א: כלומר שהבינה התחילה לחשוק לאור נה"י דראש שקבלה מעיקרא בסוד או"ח העולה.
        וכל בחי' אחור ה"ס נה"י: ונמצא שהבינה לא רצתה לקבל מג"ר דחכמה מאור הפנים אלא מאחורי החכמה שה"ס נה"י דראש, דהיינו מסוד הפתיחה דשערים, ואז בינה בסוד אמא אב"א הוציאה אמא לחוץ אודות בנה דהיינו פשוט כמו שהיתה קודם לכן בסוד או"ח העולה שהיתה שם רק בבחי' גוף נפקד להחכמה הפוקד, אכן בחילוק גדול מב' הבחנות: הא' הוא אודות בנה שה"ס
        בן הנעים: ז"א: (שה"ס אומ"צ) שז"ס נה"י דאמא מתלבשים בז"א: בראש ז"א כי מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כי מתוך שיצא אמא לחוץ (בכל"א) כנ"ל בסוד או"ח העולה שה"ס אמא מכה ויוצא לחוץ שהיתה בסוד אב"א עם אבא שם, דהיינו בחסרון ג"ר ובחסרון נה"י דאו"ח היורד וכדי להשתלם לחזור פב"פ עם אבא האצילה לבן הנעים שה"ס ג"ר דז"א המשלימים בחי' נה"י חדשים לאמא כעין נה"י דאו"ח היורד בזמן, שהיתה בקומה שוה עם אבא והרויחה גם בחי' ג"ר ופב"פ עם אבא, בסוד חזי בהאי ברא דאתינא לגבך כי ז"א הזה בירר לג"ר דאמא: ואבא חזר וזכה בבת זוגיה דהוית פרישא, כי גם נה"י דאבא חזרו וירדו בסוד או"ח היורד לגוף דאמא ושוב נעשו קומתם שוה (כנ"ל בתוך מקוה), וגם הוא חזר והרויח הג"ר דליה שבזמן יציאתה ממנו לחוץ נבחן שאבא נזדווג עמה, בסוד הרכנת ראש: דהיינו כמו בראש (מקוה) ששימש רק בנה"י של ראש, שה"ס אחור הראש דהיינו בבחי' ירידה להכאה: וכיון שלא האירה פנים אל פנים הג"ר שלו נק' זה הרכנת ראש, אכן עתה נמצא שמשמש עמה בהג"ר דראש וכל זה מכח הז"א שהשלים למוחין דאו"א כמבואר, והנה נתבאר הבחן הא',
        והבחן ב' ה"ס אבא יורד ונוקב: כי בראש מקוה יש עמה בסוד עליה בלבד, שנה"י שלו הכו במסך דידה בסוד משה משה, ועדיין לא היה שם הכר נקבה: כי בטרם שנזדווג עמה בסוד או"ח היורד ועודנה לא היתה כלל בבחי' כלי לקבל, נמצא התשמיש כמו בחי' דכר בלי נוקבא המוכנת לקבל הטפה כי גם היא היתה רק ביציאה לחוץ ובסוד הסתלקות, כי כל מלאכתה היה רק להכות על אור העליון ולהעלותו לשורשו, משא"כ עתה אחר שכבר קיבלה להתפשטות אור העליון בסוד או"ח והיתה לפב"פ בזווג לעשותה כלי, הנה אח"כ כשחזר אבא בירידה להכאה נמצא בסוד אבא יורד ונוקב דהיינו סוד זווג בפיוסא: כי מטרם שמעלה ממנו האו"ח העולה הוא מוכרח מתחילה להמשיך בה או"ח בבחי' פיוסא: דהיינו או"ח היורד לגוף דאמא, ואח"כ כשחוזר ומעלה את האו"ח לשורשו נמצא כמו נוקב אותה בהעלאת או"ח, והבן היטב כי ההקדם של או"ח היורד ומתלבש בתוך גופה נמצא ממלא כל החלל שבה, ואח"כ כשחוזר ושולף הריהו נוקב וכורה בה כל אותו השיעור ששולף ממנה, וכ"ז עושה רק להדבק בשל אמא: כי מאחר שנתנקבה הרה וילדה בן שממלא שוב אותו החלל שעשה בה אבא, בסוד מה שמו ומה שם בנו כי תדע. כי כמו שאביו הוריד את או"ח ומלאו נה"י שלו לחלל דאמא, כך בן הנעים מילא בראשו את מקום חלל ההוא עצמו כמעשה אביו, אמנם כ"ז הוא בסוד עיבור דז"א: בסו"ה ויתעבר ה' בי למענכם, ונק' עיבור מלשון מתעבר ונזעף, כי אחר שראש דז"א מילא להחלל דאמא שנק' "אם" הנה נסתם פי האם (שבו מונח הולד) בסוד מ"ם סתומה, וזהו גרם לה צער גדול, כי חסרה מאור דחסדים וחזר עליה אותו ענין אב"א עם החכמה כמו שהיתה בתחילת אצילותה.
        וז"ס צער עיבור: שהוא מחמת הסיתום דפי האם (כים של הולד) כנ"ל, ומחמת החשקות לחסדים מהכתר. (כבראש מקוה)
        אילה זו רחמה צר: כי נסתם בג"ר דז"א.
        לידת ז"א: ואז הקב"ה מזמין לה בחש ומכישה באותו מקום, דהיינו בפי הרחם שנק' אם הנסתם, והנחש פותח אותה כמו שהיתה בטרם שקבלה לאו"ח היורד, דהיינו ששוב הרויחה את או"י המכה ומעלה או"ח ואז הולידה לז"א ונוק' לחוץ אל אויר העולם. והבן היטב ההפרש הגדול הזה שנתגלה ביציאה השלישית הזאת, כי ביציאה א' (דראש מקוה) היה האו"ח העולה בבחי' עליה בלי הכר נקבה והסתלקות בלבד כנ"ל. ויציאה השניה (דכל"א) היה אבא יורד ונוקב כדי להדבק באמא, כי כבר עשאה כלי, וע"כ היה שם זווג דפיוסא ואמא מכה ויוצאה לחוץ כדי להדבק באבא, וביציאה זאת כבר אין אמא יוצאת כלל לחוץ, אלא אותם הניצוצים העולים בסוד או"ח העולה נחשבים לגופים נכרים ממנה שהם בניה זו"נ, שמקודם מלאו באורותיהם הגדולים את הרחם וסתמוה והי' לה צער גדול כנ"ל, ועתה בסוד הזווג דהכאה יצאו לאויר העולם ואמא שבה למקומה כבתחילה. אכן ב' יציאות יש בסוד ויהי אך יצא יעקב, וכשיצא ראשו הוי כילוד דהיינו כאן (במקוה"נ) שהספיק לגלות לחוץ לאויר העולם רק את ראשו בלבד שנמשכו לו סוד זווג דהכאה מראש (מקוה) שהספיק לו לשרשי כלים בסוד כקרני חגבים היו, ואח"כ נולד ויצא גם גופו לאויר העולם, דהיינו בגילוי דהוי ושכיח, שאז יצאו הזו"ן לגמרי מבטן אמו בסו"ה ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו בפרישו גמירא בסוד ביתה תתאה, וגילוי החדש ה"ס הסכין החותך את מעי הקשור באם. אכן היציאה לחוץ הוא מכח סיתום האורות.

:

ע"ע ענף ושורש.

:

הוא בחי' הד' שבד' בחי' דאור ישר המכונה נקודה האמצעית, וה"ס מלכות דא"ס ב"ה שהיתה שם בסוד הוא ושמו אחד. (עי' פמ"מ ענף א').

:

      ה"ס הסדר של התפשטות הענפים ממעלה למטה. וכאן צריך שתזכור את הכלל שהעליון כלול מכל מה שלמטה הימנו, משא"כ התחתון אינו מחויב להיות בו כל מה שבעליונו.
      שורש: ולפיכך השורש כלול ודאי מכל ה' בחי' שנגל"ה, כמו אדם בעל נשמה הלבוש בלבושי תפארת יושב בהיכלו כולו אומר כבוד, אלא כל זה בבחי' שורש, באופן שכלהו בחי' תתאין מקבלין מכאן את שורשם, דהיינו כל בחינת חיותם ועצמותם וכוחותיהם המה מקבלים משורש זה, כי לא יוכל להיות בהם שום ישות זולת ממה שהשורש נותן בהם עצמות, נשמה: ה"ס צורה ראשונה של התפשטות האור השורשי, עד"מ או"ח העולה מתתא לעילא ה"ס ראש וה"ס שורש, וכשהאו"ח מתחיל לירד משם ולמטה הרי התפשטות הזאת נק' בשם נשמה או עצמות.
      גוף: ה"ס צורה השלישית של התפשטות וכנ"ל בסוד הנשמה, אשר ה"ס התפשטות האו"ח מפה דראש ולמטה שממשכת לשם ע"ס עד למלכות כמו בראש, הנה אח"כ כשמתתקן מסך בהמלכות הזה שמעלה שוב או"ח ממטה למעלה, הריהי מדרגה ג' ונק' גוף הכולל ממקום הטבור עד פה דראש.
      לבוש: ה"ס צורה רביעית של התפשטות השורש וכנ"ל בסוד הגוף, שה"ס התפשטות אור העליון להכאה על מסך דמלכות המלכות ומעלה או"ח ממטה למעלה, הבה אח"כ כשהאו"ח הזה חוזר ומתפשט ממעלה למטה הריהו מדרגה רביעית ונק' לבוש. ותשכיל שעיקר האדם ה"ס העצמות והנשמה שהוא כלל חיותו המורגש בו ומתלבש בו, אכן הגוף של האדם שהוא באמת רק מלבוש להבשמה שלו אלא הוא מלא חיות והרגשה עד שאין האדם מבחין כלל אותו לענין נפרד ומקרה בו אלא כמו עיקרו, משא"כ הלבוש הגם שכל כבודו ניכר בלבושו בסוד מאני מכבדותא, עכ"ז אין בו שום הרגשה וחיות כלום והוא נבדל לגמרי מהאדם אלא מקרה הגורם לו כבוד גדול כמו היוצא בלבוש מלכות.
      היכל: ה"ס צורה החמישית של התפשטות האור השרשי וכנ"ל בסוד הלבוש שה"ס או"ח היורד ממלכות דמלכות שנק' טבור ולמטה, הנה כשהגיע לשם בגמר התפשטותו שוב נעשה איזה בחי' של מסך להעלות או"ח ממטה למעלה כמו מצפרני רגליו עד הטבור. אכן מסך זה קשה ושפל עד לתכלית וע"כ הורחק לגמרי מהגוף והוא בהיפך הלבוש שהוא הקרוב לגוף האדם יותר מכל שאר כלי תשמישו, משא"כ מסך זה והארה זו הוא רחוקה מגוף האדם ביותר מכל כלי תשמישו, וע"כ ה"ס המקום המקיף את כל הישות והמציאות שה"ס בחי"ד שממנה נעשה חלל ומקום ריקן למציאת העולמות (ע"ע היכל). באופן שהלבוש ה"ס מקיף קרוב ומקיף רחוק: וההיכל הע' מקיף הרחוק.

:

       דע שאין לך בריה או הנהגה של בריה בעוה"ז שלא יקדים לה מקור רוחני בעולמות העליונים המכונה אצלנו שורש, והנמשך ממנה בעוה"ז מכונה אצלנו ענף לאותו השורש.
       גילוי הקבלה ה"ס גה"ת: וטעם הדבר, מפני שבזמן שביה"כ בעולם הנקודים ירדו הכלים עד לעוה"ז, ומאז כל הבחי' שנכללו בכלי הרוחניים האלו הוציאו דוגמתן בעוה"ז אלא מפני הערבוב של השבירה וירידה נתבלבלו מאוד עד שקשה מאד להכירם שז"ס הקליפות והס"א הדבוק בהם, ואין להם תיקון עד שבני האדם יכירו כל הענפים הללו לאיזה שורש הם שייכים, בסו"ה ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, שה"ס בירורין העולים בכל יום ויום עד הגמרם אשר בהכרה הזאת מסולקת הקלי' והזוהמא עד בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.
       תורה שבכתב: וז"ס התושב"כ שנתקבצו בה כל הבריות וכל הנהגות של בריות אשר נבררו בכח השעבוד והגאולה של מצרים, והמה יעידון באר היטב על שורשם הרוחני של כל בריה וכל הנהגה המובאות בתושב"כ.
       תורה שבעל פה: אמנם הבירורים העתידים להגלות ע"י שאר גלויות לא היה אפשר שיבואו מגולים בהתורה בהיות שעדיין הקלי' והס"א רובץ עליהם ואינם ניכרים כלל אלא בסוד דחז"ל שהראה הקב"ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ע"כ נרמז לו סוד תושבע"פ ההולכת ומתגלית בכל דור ודור עד גה"ת אשר אז כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וע"כ החושך כאור תהיה והי' למשיסה שוסיך ורחקו כל מבלעיך ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה.
       כלה סוד תושב"פ: ובזה תבין למה נק' תושבע"פ בשם כלה ותורה שבכתב בשם ז"א, כי כלה הוא מלשון תכלית בסו"ה ביום כלת משה, (עי' בזוהר) ומתוך שבעת גילוי הבירורים דתושב"פ יגמר התיאן ויתגלה תכלית שמים וארץ ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך ע"כ נק' בשם כלה.
       חתן סוד תושב"כ: אכן מתוך שתחילת הבירורים הוכרחו להעשות עאי העליון בסו"ה אשר ברא אלקים לעשות, ע"כ נק' תושב"כ שה"ס תחילת הבירורים בשם חתן וז"א המשפיע לכלתו והבן.

:

       (המשך מן אמא) נת' שם סוד עין שרים וסוד אומות העולם וסוד אמא שהוא מלשון אומנות שה"ס שרה אשת אברהם (ע"ע בינה ע"ע או"א ע"ע אצילות). והנה ג' חלקים נכללים באומנות דאמא הא' הוא הסר הב' הוא הריקנות והרשימו אחר חזרת האור בסוד צדיא וריקניא (ע"ע תוהו) הג' ה"ס המסך בצורתו.
       ותדע שענין הא' נק' שור מלשון אשורנו ולא קרוב וע"כ נאמר רב תבואות בכח שור: כי אבא אינו נותן בה אלא טפה ואמא אומנת את הטפה הזאת שהשיגה ע"י הביאה דאבא עליה בכח השור שיש לה, דהיינו הבטה: כנ"ל ועושה האברים הגידים ובשר ועור עד לחיות השלימות, והרביה הזאת מכונה רב תבואות כמו שמן ביאה א' נתרבו לביאות מרובות, וכ"ז ה"ס צדיא.
       כשב: ה"ס ענין הב' דהיינו ריקניא שה"ס הרשימו הנשאר מסיבת עבודת השור.
       עז: ה"ס ענין הג' דהיינו עיקרו וכחו של המסך שמקורו הוא שני בחינות דחוכמתא ועבידתא, והם המכונים שני גדיי העזים: שעירים: שהם המרקדים ומסעירים את השרים והמה הם המלאכים שהפילו הם עוזא ועזאל: אשר גדי העזים הא' אינו קשה כל כך וע"כ אין בו שם אל שהוא מלשון תקיפות דאל תקרב, ולפיכך בא השני בעוז וסערה שבו שם אל דהיינו בחרשת הגוים, וה"ס גורלות על שני השעירים: שהא' שעלה עליו הגורל לה' בסוד גור לאות שהיא אותיות גורלות כמ"ש גור בארץ הזאת: גרשום: כי נפל עליו הגורל לה' ונוה הקב"ה ישחטו חטאות לכפרת העון של שר ההוא ינכרי, משא"כ השני שה"ס בחי"ד דעבידתא לא צוה הקב"ה לשחטו אלא יעמד חי ושלח אותו ביד איש עתי המדברה דהיינו אאב"ח במדבר ושממה הא"ל ונשא עליו את כל עוונותם לארץ גזירה.
       כלומר שהג"ר מתגלה על ידו בלמפרע ונגזר לו מכאן ולהבא, וע"כ נקרא ארץ גזירה: וה"ס כל הגזירות טובות של המלכים דהיינו בסו"ה ואוכל מכל (משעיר שלמפרע עלה עליו הגורל לה'), בטרם תבא עם שעיר הנשלח לעזאזל המביא עלי חרדה גדולה מזמן ועת שהוא חי וע"כ הוא מקרה הקרה כי יצחק הרגיש את המהירות של יעקב בעת עשיתו המטעמים הללו וע"כ אמר לו מה זה מיהרת למצוא בני, (ע"ע אמא) וע"ז ענה לו יעקב כי הקרה ה' אלקיך לפני, כלומר כי מקרה לשעתו לעיתו היה בעת שנשלח בסוד איש עתי המדברה ולא ענין תמידי, כי אי אפשר לעמוד במדבר השממה זמן הרבה וע"כ לא אוכל להמשיך ולהאריך בעבודת המטעמים אכן באמת נמצאים ב' בחי' בסוד ב' השעירים כי שעיר שמעמידין אותו חי כדי לשלחו המדברה הוא גדי עזים דבחי"א דהיולי דחוכמתא והוא הנושא עוובות ושעיר שעלה עליו הגורל לה' ונשחט היא בחי"ד הנמתק בבחי"ב במדת הרחמים שה"ס הוי' אלא שבדמה להדדי בלי הכר שזה היה נס גדול שעצמו של יום כפר שה"ס יוה"כ מלשון כפרה, מחיקה שמוחק את הצורה של בחי"ד הרשום על הגדי עזים שעלה עליו הגורל לה'.
       קינוח סעודה: שעצם היום קינח הלכלוך וע"כ באים המטעמים שעשה רבקה בסוד הקינוח כנ"ל שהוא סוד כל כפרת עונות.
       משא"כ סליחה: הוא מסו"ה ושילח השעיר המדברה דהיינו השליחה להשממון הוא שמשך הג"ר ובגדי חמודותי. (המשך ע"ע בהמה וחיה)

:

       פירשנוהו במ"א שה"ס ה' בחי' כח"ב זו"נ, ויום הששי הוא התכללות של יום ג' ויום ה' נעיה"נ, שהוא מכין לשבת הממדש בבחי' יום ג' ומספיק גם על יום ה' הנטמן ונעלם בז' באד לבר נסלין ולא עאלין, וע"כ יש י"ד ספי' המפסיקים בן הקדושה לקלי' בסוד אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מפחד שמא יפגוש בחי' ה' השורה נקלי' ויגרום חלל ביום השבת וימות, כי אורו ית' צריך למלאות כל החלל.
       ויש לבאר ביתר התרחבות שראש תוך סוף דמקוה המה ג' ימים הראשונית שבראש נברא האור וחושך ממנו ית' בסוד משה משה, ובתוך נברא הרקיע המבדיל בין מים שממעל הרקיע שמכח הבדלה זאת נברא הרקיע בסו"ה נוטה שמים כיריעה (ובסוד ופרשו את השמלה דברים ברורים כשמלה). ובסוף נקוו המים אל מקום אחד (היולי דחוכמתא) וחזר ותראה היבשה והוא יום שלאשי והב' יום שנינה והראשון הוא הראש שלנו.
       ויום רביעי כמו ריב הוא מלשון הכי כי שם רבו בי' וכו' היש ה' בקרבנו אם אין.
       אין: ה"ס יום גי המושך אין מיום א' הוי"ה ה"ס יום ב', וכאן חזרו ג' ימים הראשונים בזורה חדשה ונמשך מיום א' סוד המאמר יהי מארות ברקיע השמים.
       והבן זה היטב שיום רביעי הוא רק חלק מיום א', אמנם כולל אותו כולו בסוד עשב , אסף: שפירושם שכל מעשה שמים וארץ הכלולים ביהי אור דיום א' נאספו לאור פניו לבחי' אחת תכליתית שה"ס וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, שז"ס יהי מארות ברקיע, כלומר שכל המארות כולם נאספו לבחי' נוטה שמים כיריעה. והתכללות הזו של יום א' נק' רביעי מל' הרב את ריננו ומל' יש לי רב.
       משא"כ אור דיום א' עצמו נק' כל: מסו"ה כי כל בשמים ארץ, כי הארתו שוה הן בשמים והן בארן, ויום חמישי מל' חום אשי דהיינו חמימות כל החיים היוצאים מהארץ ע"י הרצון לקבל שז"ס תוצא הארץ נפש חיה למינה, ויצאו בהמה מיום ג' וחיתו ארץ מיום ב' ועוף השמים מיום א', ונקראים כן בהמה מל' כי לא ידעו מה הוא, אבל בחיות גמורה מיום ב' ואוכלים אסף דוקא חיה: היינו החיות עצמו שמקורו הוא יום ב' כנ"ל שבו נשמת חיים, וכל אשר רוח חיים באפו משם מגיע לו כנודע, ואוכלים בשר טרף שניזונים מהכפירה בסו"ה הכפירים שואגים לטרף כי עשב מזריע זרע: ה"ס צלצלי שמע, בשר טרף: ה"ס צלצלי תרועה.
       עוף השמים: אינם צריכים כ"כ להארץ והכל תלוי בסוד דנפים כי בשעה שפורשים היטב כנפיהם דצלצלי שמע פורחים ממש השמימה אלא בעמדם מזה; תרפנה כנפיהם.
       דגת הים: היינו שלא יצאו מבחי' המים דיום ב' לעולם.
       וסוד ים: ה"ס מקוה המים שעשתי עשרה הנופלים מחמת המים הנראים כתועפות הרים נתקבצו לתהומא רבא וכמים לים מכסים, אשר ביום ב' בא גם שם רוח חיים בסוד תנינים הגדולים.
       נחלים ההולכים אל הים: מי הים כבר נתבאר שהם בחי' י"א היורדים. כי א' המסתלק למקורו ה"ס רוח: שהסו"ה ורוח אלקים מרחפת על פני המים, וה"ס רוח האדם עולה למעלה וי"א היורדים המה היו מי הזדונים וה"ס רוח הבהמה היורדת למטה, והמה הם הנחלים ההולכים אל הים שבין הרים יהלכון והולכים ויורדים אל הים, ובסוד יום ב' נתיחס שמו ית' אל הרקיע (ראה קיא) משום ותועפות הריס המורידים הנחלים אל הים שלו ית' המה, שז"ס אשר לו הים והוא עשהו וזה הים גדול ורחב ידים שם רמס ואין מספר, חיות קטנות (הושוו יחד) עם גדולות.

:

       ה"ס התכלית השלם, כמ"ש ויכל אלקים ביום השביעי את כל מלאכתו אשר עשה. ועי' בזוהר חדש יתרו (אות צ"ג) וז"ל: יום שבת מלכות דרגא דבן י"ה דאיהו ו' דמהלך חמש מאות שנין וכו'.
       יום שבת איהו משה רבינו דדרגיה בינה ויום שבת כליל כלא כגוונא דא: ויכל אלקים דא יומא קדמאה (פי' מאמא קדמאה). מלאכתו דא יומא דביעאה (כי כל המלאכות בבחי"ב הם ולא בבחי"ד). וישבות ביום השביעי דא יומא תנינא דתמן הי' השביתה (בסוד אם חטאת מה תפעל בו ואם תצדק מה תוסיף לו). מכל מלאכתו אשר עשה דא יומא חמישאה דביה אתחרב בי מקדשא, ולא הוי בנינא ביה באלף חמישאה (פי' מכל מלאכתו הכל מרבה גם מבחי"ד דאשתלים לגמרי ביומא תנינא, שהרי שם נגלו כל טעמי תורה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שגם רזא דאחד מתגלה מכללותם כנודע). ויקדש אותו דא יומא תליתא ופי' דסוד תוספות הקדושה נתאפשר אחר השביתה הגמורה היה כך בכח יום השלישי ששם צרור הכנה הזאת כנודע).
       כי בו שבת מכל מלאכתו דא יומא שתיתאה (פי' שיום הששי כולל ב' הנקודות בחי"ב ובחי"ד שה"ס יום ג' ויום ה' וע"כ נק' כל מלאכתו אשר השביתה דיומא תנינא כולל אותו ומשפיע עליו לעתיד, דהיינו מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות לעתיד). אשר ברא אלקים לעשות דא גופין לנשמתין דרשיעיא דלא בעא למעבד לון גופין (פי' ביום הששי לא בא למעבד לון גופין כמו שהיה להם ביום ב'), ואזלין כולהו נע ונד ודא דזא יד ליד לא ינקה רע. (פי' כיון דביום הששי נתכללו בחי"ב שה"ס יד ובחי"ד שה"ס יד ע"כ גם יום ב' ניצל בסוד בהדי הוצא לקי כרבא, ושבת דכלהו נייחא דכלהו (פי' אכן בסוד יום השבת בא נייחא ליום הששי והא משה דאיהו דוגמת בן י"ה דבת זוגיה מלכות שבת (פי' י"ה ה"ס כללא דאוריתא כולה דרק ע"י בחי"ב מתפרשת המכונה י"ה, ומשה זכה בכל זה בסוד זכרו תורת משה (ע"ע אות משה) אשר בסיבת גילויה הופיע התכלית שמים וארץ ובחי"ד נפתרת שם לגמרי), שבת ודאי דעלה אתמר ומלכותו בכל משלה דאיהי מלאכתו דאדכר ביומא דשבתא ולא כמא דחשבין טפשיו דקב"ה עביד עבידתה ביומא דשבתא או טרח למעבד עבידתא ונח ביומא שביעאה כבר נש דטרח בעבידתה ולבתר דסיים נח, ח"ו. אלא בזמניא דשכינתא איהי בגלותא איתמר בה ולא מצאה היונח מנוח דלא אשתכח צדקיא דיהא לה נייחא ביה וכו' ודא איהי וישבות ביום השביעי, שביתה דאלקים: דאיהי שכינתא ולא אמר וישבות.
       הויה: אימא: איהי טרחא בבנין הה"ד ובפשעכם שלחה אמכם (פי' שכל ענין הגמר מלאכה והשביתה שנגלה ביומא תנינא הוא מסטרא דאימא שה"ס ובורא חושך (ע"ע בריאה. בינה) ולפיכך אחר שנגלה ונתקבץ הקדושה מכל הזמנים אית לה נייחא גמורה בסוד אם תצדק מה תוסיף וכו', מה שאין כן שם הויה שה"ס התגלות כל האור הכלול ביומא קמא לכל פרטיה, זה ודאי לא נגלה עוד ביומא תנינא) עש"ה.

:

      בראשית: ה"ס חדש ניסן ראש חדשים אלא זה בסוד שנה וזה בסוד עולם.
      ברא אלקים: מלשון בו וראה בסו"ה אני ולא שליח, וכאן שלט בעיקר שם אל תקרב הלום מראש מקוה.
      את השמים ואת הארץ: את יורה הכלי שחופרין עמו בארות מים, ויש כלי מיוחד להארץ שה"ס קצה הארץ: והוא שנתחדש עתה בסוד בראשית ובסוד ניסן, אכן יחד עמו נראתה את גם בשמים (אשר עד עתה היתה כבר בטלה באומ"צ), וזסו"ה מקצה השמים מוצאו: שזהו נגלה יחד עם בראשית כאמור, ועתה מתחיל לבאר מאותו מקום אשר ארעא ורקיע נשקי בהדי הדדי ואומר והארץ היתה תוהו ובוהו תוהו כמו מקשה שאפס תירוץ שמתהה שכל האדם ובאומ"צ אמנם נתברר להדיא שבו הוא בסו"ה היש ה' בקרבינו אלא בלי שלימות.
      וחושך על פני תהום כלומר אע"פ שבו הוא מ"מ לית אורחא דמלכא לאזדווגא לבר מהיכליה, ולפיכך כיסה חושך את התהום (סיתום תחת אומ"צ), ועתה בסוד בראשית הנ"ל היה עוד בסוד וימש חושך שז"ס ורוח אלקים מרחפת על פני המים: פירושו נוגע ואינו נוגע משום דל"ה ול"ש, וצרין לידע שטרם הבריאה דבראשית היתה כל הארץ מכוסה במים ורוח אלקים דבוק בהם אלא בהמקור של אותו המים שנק' תהום: היה החושך מכסה עליו, משא"כ עתה נעשה מרחפת: דהיינו במים עצמם נעשה החידוש של נוגע ואינו נוגע כנ"ל, ומעתה יש ב' גרעונות: א' חושך בתהום, ב' מרחפת על פנ' המים ואז נתקן התהום בסוד ויאמר אלקים יהי אור: וצריך שתדע סוד ותגזר אומר ויקם לך אור מים רקיע ומאח ברכאן כמ"ש בזוהר, כי שורש הכל הוא האור ושורש גילוי האור כמ"ש נתעטף הקב"ה באורו והבהיק את העולם כולו מאור. וסוד עטיפה: הוא העלם האור בסוד צלעלי שמע שגורם לגילוי האור, בסוד והבהיק, כלומר שאין זמן להסתכל באותו האור הגדול משום שעולה למעלה בסוד רוח האדם העולה למעלה שה"ס הא' דשתי עשרה העולה בסוד משה משה שה"ס עטיפה.
      מים מרוח: דהיינו מן רוח הבהמה היורדת למטה מן י"א היורדים בסוד ע' הקרב אל שתי עשרה וכשהרוח הזה יורד נק' מים.
      רוח העולה נק' אור רוח היורד נק' מים: ומתחילה נתקן תמיד רוח העולה (כבראש מקוה), שזסו"ה יהי אור: לעולם הזה כמ"ש בזוהר, דהיינו לאת הארץ (עי' לעיל) ויהי אור לעוה"ב כנודע שהאת הזה נגנז ועליו לא שכן האור, אלא רק בסוד שיתוף דמדה"ר בסוד את השמים (עי' לעיל), ואחר שנתקן רוח העולה בסוד אור חוזר ותיקן לרוח היורד, בסוד רקיע: בסו"ה ישמח ה' במעשיו נטה שמים כיריעה וראה קיא ורחקו כל מבלעיך. וז"ס המקרה במים עליותיו כי בסוד הקיא הנ"ל הבדיל המים, כלומר תיקנם בסוד מים חיים ויקרא אלקים לרקיע שמים: כלומר מרקיע ולמעלה נזדווגו אש ומים למים חיים ממש, אבל מרקיע ולמטה: היה החושך על פני תהום, ואז נגלה המאמר בראשית כנ"ל ונגלה עליו מאה ברכאן בסוד ועתה מ"ה ה' אלקיך שואל ממך אל תקרי מ"ח אלא מאה בסו"ש בזוהר מ"ה פשפשת ומ"ה ידעת הכל סתום כבקדמיתא, וכאן נגלו כל הברכות שבעולמות בסוד ב' דבראשית כלומר בהביאה לשם בלבד, אכן ראשית עצמה נעלם מאד כי נגנז כנ"ל ועיקר הכל הוא הבדלה.
      הבדלת האור הוא מתוך החושך שהקדים על פני תהום.
      וז"ס ויקרא אלקים לאור יום: יום ה"ס ים עם ו כי כבר קנו המים כל החשיבות, אלא שהיה עליהם פגם דהחושך על פני תהום, ולפיכך כאשר הופיע האור ונמח החושך ממילא הדר בסיבת האור חשיבת המים כמעיקרא, וז"ס שם יום שנקרא עתה האור.
      ולחושך קרא לילה: מלשון יללה כי הכין ע"כ החושך ע"פ תהום כדי להרחיקו כי היה ליללת תנים.
      ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד: יצויר להבין כי ע"כ עדיין לא היה בחי' ערב בעולם, והוא התחיל מעת הופעת החושך ע"פ תהום עד חידוש "את הארץ" דבראשית, שהוא בא מסיבת הביקור להודע איזה מום יש כאן שאז הופיע "את הארץ" והדר האור כלמפרע, ובסוד הים העליון נתאחד הערב עם הבוקר לאחד ממש בסוד כחשכה כאורה, שעיקר שם "יום" על שם האחדות הזה יצא, שז"ס יום אחד מערב ובוקר יחד.
      ויאמר אלקים יהי רקיע וכו' ויהי מבדיל: כי בטרם הבריאה לא היה הרקיע דיום ב' מבדיל כלל בין מרקיע ולמעלה ומרקיע ולמטה אלא הכל היה שוה, ובסוד גילוי חידוש דבראשית אמר והבדיל שרק מרקיע ולמעלה יהי' רואים פני המלך ולא מרקיע ולמטה, אמנם הרקיע עצמו כבר היה מקודם זה והבן.
      וסו"ה ויעש אלקים את הרקיע: ה"ס עיה"נ שאת התחתון עלה לאת השמים, שה"ס את הרקיע שעשה עתה שהיא העיקר.
      ויאמר אלקים יקוו המים אל מקום אחד: נמשך מג' דקודם הבריאה, אלא שם לא הספיק להראות היבשה, (כי תיכף נתכסה במים דאומצ"צ) משא"כ עתה נקבע זה היטב ונראה היבשה לעיני כל, והמים בסוד (י"א היורדים) נקוו למקום אחד העליון דכל"א. ואע"פ שהמים האלה היו מים חיים, עכ"ז בכח עיה"נ נתכנסו למקום תחתונים והיו בוכים לראות פני המלך, וכיון שבראה הארץ ליבשה בלי מים אז הוכן מקום לכל הברכות.
      וז"ס וירא אלקים כי טוב ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע וכו': כלומר, שהוכן כאן המקום לעיטוף הארץ, (עי' לעיל סוד התעטף הקב"ה באורו) שה"ס צלצלי שמע, שהעיטוף הזה גורם אל עשב מזריע זרע: דהיינו לגלות עוד צלצלי תרועה שהוא זרע ברך ה', כי מצלצלי שמע בא אחריו צלצלי תרועה.
      עץ פרי עושה פרי: כלומר, כמו שנגלה מכבר אשר אחר שנתקן העיטוף דצלצלי שמע בסוד פרי (פה ראי: ראש מקוה) הנה נתקן עמו אח"כ עושה פרי אשר זרעו בו דהייגו בחי' צלצלי תרועה ג"כ, בסו"ה ותרועת מלך בו. וזה אמרו למינהו, כלומר כיון שכבר נגלה זה הרי קרוב הדבר יותר שיתגלה גם עתה אותו הדבר, כי בתר מינו גריר. אכן למעשה לא נגלה זה כי עצו ופריו לא היה שוה והעץ לא היה ראוי לאכילה עוד אלא לעתיד.

:

       כל זה נמשך מראש מקוה, כי ראה איך הרשעים חבים להשי"ת והראה לו כבאצבע כה חבים החייבים בע' הקרב לשתי עשר, וראה והתקין נורת הלבנה בגלגוליה ללמד ימים ולילות, והכוכבים העשתי עשרה היו משמשים להירח בסו"ה והריחו ביראת ה', כי גם בחי"ד בסוד שכל הנעלם נזדמנה לו שם להריח בה, אמנם יוסף עוד לא שלט על הכוכבים המזהירים בסוד משה משה כי היו אז רחוקים ממנו ותקיפים ונצבים לקראתו. חלום יוסף הא': אכן כשבא יוסף לבחינה הנמשך מתוך מקוה, ראה שגם עשתי עשר הכוכבים הנ"ל המה כולם עם השמש והירח משתחווים לו, כי יכול לספור אותם כמ"ש בתוך מקוה.
       חלום יוסף הב': אח"ז נמשך לו הסוף מקוה כל"א, אשר שם כולם מאלמים אלומים בסוד יונת אלם ואז רק אלומת יוסף קמה ונצבה, דהיינו הבשורה שיוסף לו ה' בן אחר תחת תוך מקוה בסוד אשר זרעו בו, בסוד במלין סתימין תגלון פתגמין ותימרון חידושא על ציון דייקא, וע"כ אח"ז ותסובנה אלומותיכם דהיינו כל זרע עם הקדוש, ותשתחוינה לאלומתו דיוסף הצדיק.

:

      אהיה דיודין בינה עילאה הויה דס"ג הוא תבונה, וגבוה מעל גבוה שומר, כי יש הויה דס"ג למעלה מאהיה דיודין הנ"ל הכולל בינה ותבונה. (ש"ד פ"ג ע"ח).
      שם מ"ה דאלפין: שהוא בחוטם דז"א, כי שם מ"ה הוא בז"א וגם החוטם גי' ס"ג וכו' (ש"ד פ"ה בצ"ח).

:

       (ע"ע שור כשב עז) ומתחילה תדע סוד הבהמה חיה ועוף, שהמה רק פרטי ענפים הכלולים באדם, ומקורם מעולם התוהו, אשר כבר קרא להם האדם שמות, כלומר שהשיג אותם על שלימותם האחרון, שז"ס שבא האדם על כל בהמה וחיה בשלימותו דאומ"צ, ולא נתקררה דעתו (כי היה שם סיתום גדול שז"ס התרדמה ושינה שנפלה עליו) עד שבא על חוה, שה"ס עולם התימן בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מהאדם. אמנם ברוחביות אין דבר נעדר אלא רק תוספות יש, וע"כ כל הענפים שיצאו מטרם שבא על חוה נשארו בעינם לפרטיהם.
       בעל השור נקי: וכח הסר כבר נתבאר בסו"ה ורב תבואות בכח שור. אלא שיש בו ב' בחי'. בחי' צלצלי שמע שבא מכח שור תם מלשון תמימות שאינו יודע לראת ויש לו בעלים ודאי שה"ס מרעיא מהימנא, אמנם פעמים שנוגח עם קרניו איש או אשה בלי דעת בעלים, דע"כ נק' תם אז ודאי השור יסקל, כמ"ש אם בהמה אם איש לא יחיה. אלא שבעל השור שה"ס הרועה האומן אותו נקי, וע"ד שפירשו ז"ל יצא פלוני נקי מנכסיו, שאין לו הנאה של כלום כי כל רכושו נסתלק הימנו ולא נשאר לו רק נפשו.
       שור מועד: אמנם אם הועד בבעליו ולא ישמרנו, כלומר שנודע לו כי שור נגח הוא מתמול (הסת"ב) שלשום, (הסת"א) דהיינו שנוגח מדעת, אז נגרם לו בחי' צלצלי תרועה שהשור יסקל תיכף כנ"ל, (שה"ס שאובד כל נכסיו ויוצא נקי כמו בצלצלי שמע), וגם בעליו שה"ס הרועה המהמן יומת, מחמת הכופר שיושת עליו ונתן פדיון (את) נפשו עצמו, כי ירה יירה בסו"ה ולא יכנף עוד מוריך.
       סקל יסקל אן ירה יירה: סקל פרושו שוקל, כי החושך שוקל ומבליט ומכריע את האור. ירה יירה הוא כמו מראה באצבע על האור דבליט.

:

        ה"ס נרנח"י מלובש בכליו בסוד ה"פ. וה"ס סוף מעשה במחשבה, וכן הראי' מסוף העולם עד סופו. כי אין לך שום הארה עליונה אמיתית שלא תהא כלולה מה"פ מלובשים זה בזה, וע"כ אנו מכנים אורות העליונים בבחי' קומה ורמ"ח איברים, לאפוקי מאותם המתחכמים להבין אורות העליונים כדמות שכליים ומחשביית, אלא כל נשמה וכל הארה היא קומה תמה בראש תוך סוף, כמו הענפים שלו המשתלשלים לעולם העשיה שנק' גוף האדם או החי. ויש בהם אברים שהנשמה תלויה בהם ושאין נשמה תלויה בהם ומום עובר ומום קבוע ומחלות ורפואה. במלה אחת, כל מה שנוהג באדם גשמי מגידול והזנה וזווג ומיתה ותחיה, הכל הוא רק ענף לשורשו הרוחני, דהיינו האורות והנשמות העליונים.
       ובזה תבין סוד כתר שה"ס ראש. כלומר מקום הלבשת האור מיחס הא"ס להנאצל וז"ת דרדל"א בחשבין לא"ס ב"ה, דהיינו איך שמלובש בכתר לנצחיות. והנה הגלגלתא עצמה ה"ס השראה העליונה שנבחן להתחלת הפרצוף, ואינו מגוף הפרצוף אלא מתחבר בו, ומכונה בינה דעליון כי כל הבינות אשתרשו תמן, ושם מלובש כל החסד דא"ס ב"ה. ונק' גלגלתא מלשון גילויים בסוד ותועפות הרים לו, ולטוטפות גבורה דרדל"א מלובש במו"ס דאסתם דלא לאתפתחא עוד, והיינו מכח השראה העליונה דחסדים דא"ס המלובשים בגלגלתא, ואז קרומא חפייא על האי מוחא ולא את פסיק לעלמין. וז"ס שויתי עזר על גבור, כי חסד דעליון ה"ס עזר, ומו"ס ה"ס גבורה, וקרומא דאתחפיא ה"ס ת"ת דעליון: שהרי כל הת"ת נקשר בקרום זה דאסתם ואתחפיא, והוא אבר שהנשמה תלויה כי נקיבתו במשהו כנודע. ואח"כ נצח דעליון נתלבש בעיינין וההוד באזבים. כלומר, שנצח היה כאן כמו סוד פקח עיניך וראה שוממותינו, שיש נצח בראיה דשממה עצמה ואח"כ בסוד היתרון שה"ס ראיה האמיתית שזהו נתפתח אח"כ. והאודנין ה"ס שמיעת קולו בסוד משה בסוד ב' ביעין, כי אח"כ הוכפלו האברים הללו כמ"ש להלן.
       יסוד דעליון בהחוטם: שבו ניכר הפרצוף וכל כללותו, כי אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואם ח"ו נתקלקל החוטם פסול לעדות. וה"ס נייחא דרוחא וריח הטוב בסוד קבלת העטרה עליו וממנו, ויסודו החי הוא יצירה והעטרה חופפת וכו' ונק' חוטם מלשון חותם ומלשון תהלתי אחטם לך.
       מלכות דעליון בשפתים, ושפה העליונה דומה לגלגלתא דתחתון שה"ס העטרה המתפשט מתחת החוטם, ומשם והלאה מתחיל גופו של הנאצל דהיינו בשפה תתאה הוא מתחיל.
       וז"ס מסוף העולם עד סופו ב' שפות דעליון ודתחתון, אשר נפתחו אח"כ בסוד נשיקות בסוד ד' נשיקין דאהבה. ובחיצוניות יש כאן זווג דהכאה כי מכין זה בזה, והקול דמשה משה יוצא מאצילות לבריאה, ובדרך זה נחתמים כל ספירות דאצילות בעולם הבריאה, בסוד ע"ה מכה ובועל, משא"כ בפנימיות אין כאן הכאה אלא זווג דנשיקין שמשם נבראו המלאכים ביום ב', וה"ס פיוסא דקדים לזווג היסודות. וז"ס ישקיני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. (ע"ע פתיחת פה) (ע"ע נשיקין).
       ובזה תבין סו"ה ה' אמר אלי בני אתה וכו', כי כל המציאות דבוק בא"ס ב"ה כי א"ס ב"ה מקיף הכל שפירושו שסוף סוף יבואו אליו, וענין הדביקות ה"ס העבודה, ונודע שאפי' הרשעים מלאים חרטות. וכן הדביקות יצוייר בנ' אופנים או מאהבה או משנאה, כי גם האויבים אינם מפילים זא"ז בטרם ידבקו אחד בחבירו, וע"כ כל בן הנולד כמובן הוא פרצוף נבדל מאמו וע"כ מחוייב לצאת מגוף אמו, וז"ס גלגלתא וכל הנ"ל, כי בזה ה"ס לא ימושו לנצחיות, באשר שלא יצוייר פתי כזה שיתחוב סכין בבשרו עצמו ללא תועלת, שז"ס ואהבת וכו' בנפש הנצחי. וז"ס האי קרומא דאתחפיא דלא לאתפתחא לנצח נצחים, ובזה נבדל ממאתצילו וקנה שם נאצל, וסוד ב"ן חסר א' מטעם אבן מאסו הבונים בטרם שנגדלו וראו אותה לראש פינה ביום ב', וז"ס שביקש ממנו שאל ממני ואתנה גויים נחלתיך, וז"ס כל ההשראה העליונה בדרך קודם ונמשך על דוד בשעה שהוציא ראשו מחוץ לא"ס, שזה לא יתכן כנ"ל שאפי' הרשעים דבוקים בו ית' שיש בהם מציאות השאלה, ע"כ תיכף ומיד אמר לו ה' בני אתה אני היום ילידתיך, שה"ס השראת הגלגלתא והראש. אכן כששאל אחר נחלת גויים, אבד ההשראה החשובה הזו.
       והבן ברמז ג' ראשים: מו"ס ה"ס הנאצל עצמו דלא ניכר מה דאית בגויה כי סתום הוא, ואדרבה להיפך מכל מיני התגלות שתצוייר בעולמות, אכן הוא מוקף באוירא: שה"ס רוח וסוד ו"ק שנק' אויר. וצ"ע שכל האורות שישנם מוכנים לכל האצילות והעולמות כולם הם במוחא דאוירא הזה, כי מקצת מהמקצת בסוד אהי' נתלבש באו"פ במו"ס וכל האור נשאר באו"מ, וה"ס אוריתא בטרם שנברא העולם בסוד ירה יירה. ועליו ראש העליון גלגלתא: שמשם נמשך כל ההארות המצוייר במוחא דאוירא, שהגלגלתא ה"ס שורש לו וסוד השראה בלבד, ואו"פ ממנו מקצת דמקצת נתלבש תיכף באוירא בסוד והיה, וה"ס עצם בלי מוח, מפני הנצחיות הנגלה בקרומא דחפיא על מו"ס נתקשה מאוד האו"פ דעליון והיה לשמירה נצחיות על הנאצל שלא ינקב הקרום ח"ו.
       אלף שנים: ואח"כ בסוד אודך כי עניתני, נמשך או"פ במדה מרובה מאוירא למו"ס ונתגדל הפרצוף כולו במה שצריך לעצמו, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, וה"ס וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וה"ס עץ החיים מהלך ת"ק שנה, דהיינו חצי פרצוף דזכר. אכן הגלגלתא כמעט לא פעלה עוד בזה אלא האוירא בעצמה בלבדה שה"ס ותהי לי לישועה, ואח"כ בסו"ה אבן מאסו הבונים וכו' נתגלה ג"כ מוחא שבנקבי גלגלתא ואז נשלמה המלכות ג"כ.
       וה"ס אלף שנים: אכן מבשרינו בחזה, כי הגלגלתא לא נתרכך כלל מחמת זה, כי אין העדר וחרטה בעליונים שז"ס לכן מדד מקנתי באמנתי. וע"כ גם מוחא דאוירא ה"ס נצחיית וגם קרומא דאתחפיא, אלא שיש כאן מוח חדש וקרום חדש אשר יצאו רק משערות דיקנא דמו"ס, והאי קרומא דלהון נבקע ואתפתח בל"ב שבילין, וה"ס מגרון עד החזה איברי החיות.

:

       מקורו מן נה"י דגלגלתא דא"ק המתלבשים בראש תוך סוף דס"ג דא"ק בטרם שביה"כ, שמטבור עד סיום ת"ת (יסוד דנוק') מתלבש בראש דס"ג, ונמצא היסוד דפרצוף הפנימי גנוז בפה דראש דס"ג, (וז"ס דעת גנוז בפומא דמלכא כי גם יסוד דא"א נוק' גנוז בפה דראש דז"א שהוא השלישי הימנו. בדמיון הס"ג לפרצוף פנימי דא"ק) וחלק זה נק' שלישים עליונים דבה"י.
       והירכין דפנימי דא"ק מלובשים בחג"ת דס"ג עד המלכות דהסת"ב דס"ג המכונה טבור, ששמה מסתיימים רגלי ע"ב, וע"כ נק' זה החלק שלישים אמצעים דנה"י.
       והרגלין עם העקביים והאצבעות דפנימי דא"ק מלובש בסוף דס"ג, דהיינו מטבור הכולל ולמטה עד נקודה דעוה"ז והם שנק' שלישים תחתונים דנה"י דפנימי דא"ק.
       ומתוך שנה"י דעליון מתלבשים בתחתון בכל הפרצופים, ע"כ מתחלקין לשלישים בהתלבשות רת"ס דתחתון, ותכונתם צריך להבחין ולהבין ע"ד שבאו בס"ג דא"ק כנ"ל. והרבה פעמים צריך להבחין ג"כ בתכונת כל שליש גם מבחי' ע"ב דא"ק, המלובש באמצע בין הפנימי דא"ק לבין ס"ג דא"ק. שבשלישים עלאין נמצא חג"ת דע"ב והשלישים אמצעים נה"י דע"ב והשלישים התחתונים ריקנים לגמרי מאור דע"ב.

:

ששה הכלים חג"ת נה"י, חוזרים להיות ע"ס רק בסוד התחלקות השלישים (ע"ע חג"ת) בצירוף הבינה.

:

       כל מדרגה המתגלית בעולמות בהכרח שהיא כלולה מכל המדרגות הקדומים לה, שהרי כל מדרגה אפילו הקטנה בתכלית מוכרחת שתרד מאת א"ס ב"ה אשר ממנו ב"ה עוברת ויורדת לא"ק ומשם לאצילות ומאצילות לבריאה וכו' עד שמגעת למקומה. ונודע חוק הרוחבי אשר ההעדר ודין בן חלוף אין נוהג בה לעולם, ואם אנו מבחינים שם איזה חילוף מקום, יהיה הכוונה בבחי' התוספות. כלומר, שגם בחי' המקום הראשון לא הפסידה כנודע בסו"ה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. ולפי"ז נמצא כשהמדרגה יורדת מא"ס ב"ה לא"ק קונית תוספת מבחי' א"ק, וכשיורדת מא"ק לאצילות קונית תוספות ב' ממקום אצילות, וכשיורדת מאצילות לבריאה קונית תוספות ג' וכו', וא"כ הכרח הוא שכל מדרגה באיזה מקום שנמצאת מחוייבת להכלל מכל המדרגות הקודמות לה.
       ומכאן נמצא לנו החוק, אשר מעולם התיקון ואילך אין לך ניצוץ קטן בעולמות שלא יהיה נבחן בה בדרך כלל ה' מדרגות, שה"ס שם בן ד' וקוצו של יוד, שהם הם ה' העולמות א"ק ואבי"ע בדרך כלל, או כח"ב זו"נ בדרך פרט. אכן ה' המדרגות הללו כשאנו מדברים מבחי' הארות מתוקנות כל צרכם, אינם באמת אלא ג': דהיינו כח"ב, או א"ק אצילות ובריאה, או קוצו של יוד וי"ה של שם הויה. והוא משום שאותיות ו"ה שהם בחי' יצירה ועשיה אינם מתוקנים כל צרכם עד גמר התיקון. ולפיכך יוצא לנו הכלל, אשר אין לך שום מדרגה מעולם התיקון ואילך שלא תהיה נכללת מג' שהם כח"ב או י"ה, כי רק המה הם המתוקנות כל צרכם, וע"כ רק בהם ראוי להבחין כאמור.
       וזהו סוד השלישים שאנו מבחינים בכל מדרגה ובכל פרט ופרט של המדרגה, שהמה הם ג' המדרגות כח"ב, שבהכרח אותו הפרט ירד דרך מקומותיהם, וע"כ נכללת מהתיקונים הגדולים שבהם. ולפיכך אנו מחלקים אותו לעליון ואמצעי ותחתון, ששליש העליון שבאותו פרט נבחן בו תיקוני הכתר, ושליש אמצעי מתיקוני החכמה, ושליש מתיקוני הבינה. וכאן צריך שתזכור ערך ההפכי שיש בין כלים לאורות, ואשר באורות התחתון נכנס מקודם והיפוכו בכלים (ע"ע חג"ת בסופו).
       סוד השלישים: ה"ס רת"ס ויש אמנם ב' מיני רת"ס: א' רת"ס דגופא המכונים כח"ב או חג"ת, ויש רת"ס לבר מגופא המכונה: ש"ת דת"ת בצח הוד. והיסוד אינו מכונה כאן לסוף להיותו בחי' כוללת החג"ת נ"ה, ובו לפ"ע נבחן ג"כ רת"ס, המכונים יסוד ועטרה וערלה. אכן הערלה נגזרת ונטמנת בחול בסו"ה ויך את המצרי ויטמנהו בחול, וע"כ ירך בצנעה גדולה, שהרי כתוב ויפן כה וכה וירא כי אין איש וכו' והבן ודו"ק. ולפיכך אין ביסוד בחי' רת"ס אלא ראש תוך בלבד, שהם היסוד והעטרה.
       ובזה תבין סוד חג"ת הנעשים לחב"ד: שפעם איתא בע"ח שחג"ת כולו נעשה לחב"ד והנה"י הקודמים נעשו לתג"ת, וע"כ חסרים לו בה"י וע"כ יוצאים לו בה"י חדשים, ופעם כתב שב"ש הראשונים דחסד מצטרפין עם ש"ע דנצח ונעשין לחכמה דז"א, ועד"ז ב"ש עליונים דגבורה עם ש"ע דהוד דאמא, מצטרפין ונעשין למוח בינה דז"א וכו', עש"ה.
       ה' בחי' כח"ב נ"ה. ותבין היטב עם הנ"ל, דנודע שאין בע"ס יותר מה' בחי' כח"ב זו"ן, אשר ז"א ה"ס נצח שהרי מלביש לנצח דא"א. והנוק' ה"ס הוד שהרי מלבשת להוד דא"א, וא"כ הרי הם כח"ב נ"ה ולא יותר. אמנם אפשר לכנות ה' הבחינות כן: כח"ב נ"ה רק בא"א ואו"א, משא"כ בז"א להיותו משורשו גוף בלא ראש, כי כח"ב שלו ירדו ויצאו מבחי' ראש לבחי' לבר מרישא, וע"כ נשתנו שמם ונקראים אצלו הכח"ב בשם חג"ת. באופן שכמו שיש בג"פ ראשונים ה' בחי' בשם כח"ב נ"ה, כן יש בז"א ג"כ ה' בחי' אלא בשם חג"ת נ"ה, והוא להיותו לבר מרישא כמבואר. (וכ"ז אמור רק בטרם עולם התיקון. כי אחרי התקון נתקנו בסוד הכרעה וכל אחד כולל כח"ב חג"ת נה"י. כמבואר במקום אחר).
       לבר מגופא: ונודע שהספירות כלולים זה מזה, אמנם בשורשם אנו מבחינים ספירות דגופא לחוד שהם כח"ב או חג"ת, וספירות דבר מגופא לחוד שהם נ"ה ושליש ת"ת התחתון כנ"ל.
       נקב וחתך: והטעם דש"ת דת"ת מצטרף לכאן ולכאן הוא, כי ענין סיום מדרגה מתגלה, או משום התהוות נקב או בחתך, ובמקום שיש רק התהוות נקב נק' המדרגה שלאח"כ בשם לבר מהראשונה, אבל לא נפרד ממש משום שהתחתונה דבוקה שם תמיד ומקבלת דרך נקב ההוא כל חיותה וקיומה, אבל בהתהוות חתך אז נפרדה המדרגה ראשונה מאחרונה, ובעת שהתחתונה צריכה לקבל אור וחיות מעליונה צריכה לבחי' עליה לשם, אשר אחר זה היא מוכרחת שוב להפרד ממנה ולירד למקומה.
       מאה שערים: וההפרש שבין נקב לחתך הוא, כי נודע שב' בחי' התגברות יש בד' בחי', שהם בינק ונוק': בחי"ב ובחי"ד, ובסוד ותלכנה שתיקם הם סוד מאה שערים, כי כל אחת כלולק מה' בחי' וכל בחי' מע"ס הרי מאה. ונק' שערים משום שהנקבה שעריה פתוחים לקבל מכל קט"ר, בסו"ה פתחו לי שערי צדק וכו'. וז"ס ויחביאם חמשים חמשים איש במערה, הכתוב גבי עובדיה שהיה ירא את ה' מנעורי', כלומר אפי' בבחי"ב שנק' נער' והבן. וז"ס מ"ש בהקדמת הזוהר שיש מי דקיימא לשאלה ומי דלא קיימא לשאלה, כי מי דקיימא לשאלה ה"ס בחי"ב בינה. והטעם, כי התגברות דבינה לא היתה על אור החכמה כי זה היתה לה במילואו כי הבינה עצם החכמה הוא, וע"כ היא בכלל הג"ר, אלא שהי' חסרה מאור דחסדים וע"כ התגברה על החכמה להמשיך תוספת שפע, וע"כ נק' מי דקיימא לשאלה, כי על בחי' אור דחסדים לא היה צמצום מעולם כנודע, ונמצאת שאלה כהוגן וע"כ קיבלה כל מה ששאלה.
       נקב: וע"כ בית קיבול זה שנק' שער או נקב נקבע כן לנצחיות, ושפע זה לא יחסר בה לעולם, משא"כ בחי"ד שה"ס הנוקבא ה"ס מי דלא קיימא לשאלה. כי הז"א שהוא התפשטות אור חסדים שהמשיכה הבינה, אין בו אלא בחי' בינה ואור דחסדים שהמשיכה, וע"כ כשבחי"ד שהיא הנוקבה עושית התגברות אחר תוספות שפע על מה שישנו בז"א, נמצאת שואלת אור העצמות שה"ס אור החכמה מה שאין לה מן קבלת הז"א, ונודע אשר על החכמה היה הצמצום א' ונמצאת שלא שאלה כהוגן, וע"כ לא ניתנה לה מה ששאלה, ובזה נמצאת במקום הזה חתך ולא נקב, כי חתך: יורה מקום הפסק השפע, שהרי מז"א לא רצתה לקבל ואור העצמות ששאלה לא ניתן לה, וא"כ נפסקה שם השפע לגמרי ונגמרה המדרגה, ואע"פ שתיכף נתקנה בסוד המסך והעלתה או"ח ממטה למעלה, אמנם האור ישר נפסק וכן מסתיים כל פרצוף ופרצוף.
       או"ח ה"ס אור החכמה ודע אמנם שהתגברות המלכות אחר אור העצמות לא היתה ח"ו לבטלה, כי אע"פ שלא ניתן לה מ"מ או"ח זה שהעלתה עד הכתר המשיך בה באמת תיכף אור העצמות, אמנם רק לקבלה לעצמה ולא להשפיע, וא"כ נבחן שנפסק האור ישר ואור הזכר, וע"כ נבחן לסיום גמור והבן זה היטב. ולא עוד אלא בתיקון וזווג נבנה נוק' זו לפרצוף נבדל בפ"ע, וע"י זווגים רבים ובנים רבים ממשכת ג"כ אור ישר עד שנתמלאה שאלתה לגמרי, וז"ס עשר ולא תשע. ואז נק' הנוקבא מאה שערים כי סוד שער הוא רק להמשכת אור העצמות. וסוד נקב הוא להמשכת אור דחסדים ואו"ח דחכמה, וזה נק' מאה ברכות בסוד וברכתו מכל הימים.
       ב' נקבים פה וטבור: ובהמבואר תבין היטב, שנקודת ההתגברות דבינה נקרא פה שהוא נקב דראש, באופן שבחי' ראש ותוך הכלול בהכרח בהבינה, שהרי עצם חכמה היא וחכמה עלול מכתר, (דע"כ ג"ר חשובים כאחת). הנה רו"ת אלו הם מפה דראש ולמעלה ומפה ולמטה, שה"ס גרון: ה"ס סוף דבחי' ראש, וזה שאמרנו שג' שלישים דראש הם כח"ב.
       אמנם נקבים עליונים דראש שהם עין אזן חוטם, המה נעשו אח"כ בעולם התיקון בסוד עלית המלכות עד הכתר כמבואר בפמ"א ופמ"ס, אמנם אנו מדברים עתה בבחי' שורש ושם הושרש רק הפה בלבד ולמעלה מפה עדיין לא היתה שום נקב. ובזה ירדו חב"ד דראש לבחי' חג"ת: שהם כמו חב"ד, כלומר כח"ב. אלא משום שהבינה דחתה אור החכמה והמשיכו חסדים, א"כ נחשבו עתה (כלומר אחר יציאת הפה) לבחי' חג"ת, שכתר ירד לבחי' חסד וחכמה לבחי' גבורה ובינה עצמה שמפה ולמטה לבחי' ת"ת, וחג"ת הללו אינם שולטים למעלה מפה כי אין עביות מתעלה למעלה ממקום יציאתו כנודע, אלא מתפשטים לבחי' גופא עד הטבור ועד היסוד: פירוש, כי חג"ת הללו יש בהם רת"ס כמו כח"ב, שה"ס ג' שלישים שבחג"ת: באופן שרו"ת דת"ת אשר בראש הם מפה דראש ולמעלה, נמצאים עתה מטבור ולמעלה: כי פי הטבור הוא ממש בחי' פה דראש, דהיינו בחי"ב, אלא בבחי' הראש שירד לבחי' גופא וכח"ב לחג"ת כנ"ל. ונמצא אשר מטבור ולמטה: עד סיום הת"ת, הוא כמו סוף דראש כמו פה וגרון הנ"ל.
       וז"ס זקן עליון זקן תחתון: כי סביב הנקב דבחי"ב יש סערות שגרמו את הנקב, המה ע"כ מקיפין את פה דראש בסוד זקן עליון, ולפי"ז קשה שהי' צריך זקן תחתון להמצא סביב פי הטבור, ואינו כן אלא סביב היסוד.
       רת"ס: ג' שלישי נה"י: והענין כי נה"י דאמא מלובשים ברת"ס דז"א, ונודע שהמה מעלימים הנוקביות דאמא, בסוד אתא מפתחא דכליל שית וסתים לפתחוי (עי' בסד"צ). באופן שאותו הנקב והפה שה"ס בחי"ב, חזר ונסתם בסוד הנצח שה"ס הז"א, (סוד אומ"צ המשיב ג"ר להבינה לכל"א). וע"כ אמא בדכורא אסתיימת מכח התלבשות נה"י שלה בז"א, וזהו דוקא בבחי' פה דחג"ת שלה, כי רישא דז"א בחו"ג אתתקן והראש שלו מתחיל בחג"ת כנודע.
       סתימת נקב הטבור ופתיחת פה דראש: ומשום זה פה דראש דכח"ב לא נסתם, כי הז"א אינו מגיע עד שם, וע"כ בעוד שהז"א נכלל באמא נמצא אוכל דרך פי טבורו.
       אוכל דרך פי הטבור: (ע"ע יסודות דזכר ונקבה)(ע"ע פי הטבור) כי עובר ירך אמו הוא ונכלל בה, וע"כ כל עוד שלא נולד הז"א נמצא פי טבור דז"א פתוח כמו פה דראש דאמא, כי זה וזה בחי' נקב דבינה הוא כנ"ל, משא"כ כשנולד אז נסתם בחי' נקב דאמא שבטבור בסוד מפתחא דכליל שית דסתים לפתחא, וע"כ נפתח לו פה דראש כמו לאמא עצמה, כי שם אין בחי' ז"א יכול לסתום כי אין לו ראש כמבואר.
       זקן הוא בסיום ת"ת: ומזה הטעם אין שערות בפה הטבור, משום שנקב הזה לא אתקיים אלא נסתם עם לידת ז"א רק בפי היסוד, שה"ס סיום המדרגה כולו שה"ס חתך, שם יש נקב ושמה יש שערות הן בנוקבא והן בז"א, כי המה מקיפין היסוד מלמעלה במקום סיומא דת"ת ו לא בסיום היסוד, כי עטרת היסוד אינה מלכות אמיתית אלא מלכות הכלולה ביסוד שהיא נמשכת מפה דראש כמ"ש להלן בע"ה.
       ב' בחינות בש"ת דת"ת: הא' מירחי העיבור, שאז מגולה בו בחי' נוקביות כמו פה דראש, הב' מעת הלידה דז"א שאז נעלם הנקב ואין שם הכר נקבה. וע"כ נוקוביות דת"ת ה"ס סוף דחג"ת: שבבחי' זו דומה לגמרי לבחי' רת"ס דראש העתק אמיתי כמו חותם מחותם.
       אמנם זכריות שבש"ת דת"ת ה"ס ש"ע דנה"י כי כל הזכריות אינו אלא מבחי' ז"א שהיא בחי"ג דאו"י דהיינו בחי' נצח כנ"ל, וע"כ הוא שייך לז"א ולבה"י ולא לחג"ת שהוא בחי' ראש הנעתק לחג"ת, כי שמה עוד לא נולד הז"א וע"כ יש שם הכר נקב, וע"כ ש"ת דחג"ת הם סיפא דחג"ת ורישא דנה"י כמבואר, שמסוד העיבור שהנקב פתוח נחשב לסיפא דחג"ת ובסוד הלידה שהנקב נסתם נחשב לש"ע ורישא דנה"י.
       ועתה נבאר סוד תוך סוף דנ"ה: והנה ש"ע דנה"י נתבאר היטב שהם בחי"ב כמו פה דראש, אלא לאחר שהפה זה נסתם מכח מוחין דז"א, (שביררם לבחי' ג"ר באומ"צ), נעשו שלישין עליונים לנ"ה. אמנם עדיין הם במקום סיפא דבינה, כלומר במה שהבינה קיבלה מבחי' הז"א ונעשית דכורא, משא"כ התוך דנ"ה הוא בחי' הנצח בעצם, שהוא עצם הז"א המברר, באופן שסוף דאמא שנתבררה ה"ס ש"ע, ובחי' ז"א המברר ה"ס שלישים אמצעים, ובחי' החיתוך שה"ס הוד ה"ס ש"ת דנ"ה. נה"י דאמא מחולקין ג"כ לרת"ס ע"ד נה"י דז"א כי הם כלולים זה מזה. באופן שש"ת דת"ת שלה ה"ס שליש עליון דנצח, כי מתוך שהבצח בירר לש"ת דת"ת ננחן כמו שעלה חלק מנצח שם, וזה החלק נק' ש"ע ודאי כי במקום בינה הוא.
       ובחי' נצח עצמו שהבינה נכללת ממנו במקום הנצח, הרי זה בחי' תוך דנצח. ובחי' הוד הנכלל בנצח בסוד בהדי הוצא לקי כרבא, ה"ס סוף דנצח. ועד"ז בהוד אשר הוא נכלל בהנצח ויש לו ג"כ אותן רת"ס האמורים בנצח כמו הנצח עצמו. באופן שרק תו"ס דנ"ה לבר מגופא: כלומר מבחי' אמא, כי ת"ת ה"ס בינה כנ"ל וכל גוף ה"ס בינה בסוד שורש עצמות גוף, (עי' בע"ח שמ"ב), וכן ב"ש עליונים דנ"ה שעלו שם הם ג"כ בחי' בינה, כי במקום ת"ת המה, משא"כ תו"ס כבר אינם מבחי' גופא אלא לבר מגופא כי בחי' ז"ן המה כמבואר. ובזה תבין מ"ש כי ב"ש עליונים דחסד נעשה לחכמה דז"א בצירוף עם ש"ע דנצח דבינה, כי המה כולם במקום אחד, דע"כ שליש עליון דנצח אמא מלובש בחסד דז"א, ושליש אמצע בנצח צמו דז"א, שהמה ג"כ במקום אחד, וע"כ חסד נתעלה לחכמה ונצח לחסד. כי חג"ת המה כח"ב שירדו לחג"ת, מחמת נקב דפה הראש כנ"ל, וע"כ עתה בחג"ת דז"א שנסתם פי הטבור א"כ חזרו לבחי' ראש. וזה יצויר דוקא במקום ג"ש עליונים דנה"י דאמא, שהמה בתוך הגוף שהוא מקום ג"ר, וע"כ המה העלו לב"ש עלאין דחסד ודגבורה לבחי' חו"ב, וב"ש ת"ת לבחי' דעת.
       אמנם ש"ת דחג"ת דז"א לא יכלו לעלות יבחי' ראש, שהרי א"א שיסתום הפה דראש כי עכשיו חב"ד וראש הם, (ע"ע סגולתא דטעמים ונקודות).

:

       ע"פ הכמות: התבונה מחצית הבינה משום שמלבשתה מחזה ולמטה, שהוא חצי הפרצוף כמו מחזה ולמעלה. וע"פ האיכות: התבונה רביעית הבינה, כי הבינה ה"ס יה"ו והתבונה ה' אחרונה. (ש"ד פ"ג ע"ח). וצ"ע דלקמן אמר שנה"י שליש גופא הוא כי הם ג' חלקים כח"ב חג"ת נה"י.
       נה"י הוא שליש של התבונה: המתלבשת בז"א, כי הם ג' חלקים כח"ב חג"ת נה"י, (ש"ג פ"ג). ולעיל אמר שמחזה ולמטה דהיינו נה"י דבינה, הוא מחצה או רביעית ע"ש. ואפשר לחלק בין בה"י דבינה לבה"י דתבונה המתלבשת בז"א.

:

       דבר זה צריך הסבר גדול. וכדי שיהי' מובן לכל, אבחר לפרש הענין על פי המתגלה לנו מסיבה זו ונמשך אלינו כאן בהנהגת העולם הזה.
       פנימיות החיצוניות: והענין הוא, כי שורשים העליונים ממשיכים כחם בהשתלשלות עד לגילוי בענפיהם בעוה"ז, כמ"ש בביאור ענף ושורש. והנה העולמות בכללם נבחנים לפנימיות וחיצוניות, בדומה למשא כבד שאין בכחו של מי להגביה ולטלטל אותה ממקום למקום אז מטכסים עצה לחלק את המשא לחלקים קטנים, ואז מעבירים אותו בזה אחר זה, כן בענין שלנו להיות תכלית הבריאה הוא נפלא עד לאין ערך, כי ניצוץ קטן ודל כמו נפשו של אדם אפשר לו לעלות בהשגתו אל על יותר ממלאכי השרת, ע"ד שאמרו ז"ל על הפסוק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שפרשו שהמלאכים עליונים ישאלו לישראל מה פעל אל?
       והנה כל ההפלגה הזאת תגיע אלינו רק על דרך ההתפתחות בזה אחר זה, בדומה להמשל הנ"ל אשר גם המשא היותר כבד, האפשרות להגביה אותו אם נחלקו לחלקים ולהגביה החלקים בזה אחר זה. ולאו דוקא התכלית הכללי מגיע אלינו כן אלא אפי' התכלית הגופני שהוא רק ענין מכין את התכלית הכללי היא ג"כ באה אלינו בהתפתחות דרגתי לאטו. ולפיכך נתחלקו העולמות לפו"ח, שכל עולם ועולם יש בו הארות המוכשרים לפעול בהתפתחות אטית והם נק' פנימית העולם, ולעומתו יש הארות המסוגלים לפעול רק בבת אחת, וע"כ כשמופיעים כאן בענפיהם שבעולם הזה ונתנים להם שליטה אז לא לבד שאינם מתקנים אלא המה גם מקלקלים. וענין זה מכונה בדחז"ל בהשם פגה: עד"ש ז"ל בעצה"ד באדה"ר שאכלו פגה. כלומר, שהוא באמת מאכל תאוה ונעים עד אין קץ וגם עתידה לענג את האדם אלא לעתיד ולא עתה, להיותו בדרך הגידול וההתפתחות, וע"כ דימו זה לפרי בטרם בישולו, כי גם התאינה שהיא הפרי היותר מתוקה ונעימה מ"מ אם יבא מי לאוכלה בטרם בישולה יקלקל קיבתו וימות.
       אכן יש לשאול מי הוא הממשיך פעולה זו בעולם, כי נודע שאין פעולה בעולמנו מתבוא בלי הכאה משורש העליון. ותדע, מזהו הנק' אצלנו שליטת חיצוניות אשר הוכן בסו"ה זה לעומת זה עשה אלקים, שיש בו כח דוחף ומזרז אל גילוי הנהגה הפנימיות, עד"ש ז"ל הנני מעמיד להם מלך כהמן ובעל כרחם מחזירם למוטב.
       ואחר שבארנו השרשים העליונים נבאר את הענפים שבעוה"ז. ותדע שענף הנמשך מהפנימיות המה עם ישראל שנבחרו לפועלי התיקון והתכלית הכללי, ויש בהם אותה ההכנה שיכולים להתפתח ולגדול עד שיגיעו גם יניעו את האומות להגיע אל התכלית הכללי.
       חיצוניות, ואומות העולם : והענף הנמשך מחיצוניות הם שאר האומות שלא הוכנו בהם אותם הסגולות, שיהיו ראויים לקבל את דרכי התפתחות התכלית בזה אחר זה, אלא שמוכשרים לקבל את התיקון בבת אחת בכל מלואו, ע"ד שורשם העליון. ולפיכך בשעה שמקבלים שליטה משורשם המה מחריבים את הסגולות שבבני ישראל וגורמים יסורים בעולם.
       עבד ושפחה. והנה השורשים העליונים שנק' חיצוניות ע"ד הנ"ל, נק' בכללם בשם שפחה ועבד. והיינו להראות אשר אין ענינם ח"ו להזיק ולקלקל כמו שנגלו לשטחיות העין, אלא המה משמשים ומשרתים להפנימיות כמו העבד ושפחה המשמשים לאדונם.
       ושליטת החיצוניות האמורה נק' בשם גלות ישראל לבין אומות העולם, שמביאים בזה להאומה הישראלית יסורין ובזיונות וחורבנות באופנים וגוונים מרובים. אמנם למען הקיצור נבאר רק המתגלה מתוך מבט הכללי שהוא התכלית הכללי, שהוא בענין העבו"ז ואמונות תפילות בסו"ה ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם, שהוא הרעל היותר נורא ומסוכן המשחית נפשות ישראל, להיותם מקרבים את הבליהם לדעת האנושי. כלומר, שאינם דורשים עמקות מרובה להבינם, ובזה משרישים את יסודות עבודתם ללבות בני ישראל. ואע"פ שאין איש ישראלי מוכשר לגמרי לקבל את הבליהם, מ"מ גורמים סוף סוף שיקוץ וזוהמא עד לכפירה מגולה עד שאומר כל אפין שוים ח"ו.
       ומזה תבין ענין גניזת חכמת הנסתר מעיני החיצונים, גם מה שאמרו ז"ל אסור ללמד גוי תורה. ולכאורה יש סתירה לזה מתנא דבי אליהו שאמר אפי' גוי ואפי' עבד ואפי' שפחה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה עמהם, והאיך הורו ז"ל שאסור ללמד גוי תורה. אכן הכונה של תנא דבי אליהו הוא בגוי שנתגייר או עכ"פ שפירש את עצמו מעבודה זרה דהיינו מאמונות התפילות, והכונה של חז"ל היינו במי שלא פורש מע"ז אלא רוצה לידע מתורת ישראל וחכמתו כדי לקבל ממנו חיזוק וכח לע"ז שלהם.
       ואם תאמר מאי אכפת לנו אם הגוי הזה נעשה בסיבת תורתינו הק' יותר אדות בע"ז שלו אם לא יועיל מה יזיק? אכן ע"ז בכה רשב"י בטרם שביאר איזה סוד חשוב בחכמת הנסתר, כמ"ש בכי ראש ווי אם אימא ווי אם לא אימא, אם אימא ידעון חייביא למפלח למאריהון ואם לא אימא יאבדון חבריא מלא דא. כי היה ירא פן יגיע הסוד הזה לעובדי ע"ז ויפלחו לע"ז שלהם בכח שכל הקדוש הזה, שזהו המאריך את גלותינו ומביא לנו כל היסורין והחורבנות, כמו שאנו מוצאים עתה לעינינו אשר חכמי האומות חקרו ודרשו את כל ספרי בני ישראל ועשו בזה מטעמים לחזק אמונתם, דהיינו החכמה שלהם הנק' תיאולוגיא. ושתי רעות עשו, כי מלבד שמתעטפים בטלית שלנו ואומרים שכל החכמה ההיא הם מהשגת רוח הקודש שלהם, שהמעתיקים הללו קנו אצלם שם גדול על חשבוננו אשר בזה מחזקים ודאי את תורתם המזויפת וקונים כח להכחיש את תורתינו הק', אלא עוד רעה יותר גדולה הגיע לנו, כי המסתכל בתוך התיאולוג' שלהם מוצא בהם סברות וחכמה בעבודת ה' שנראים לו יותר כנים ואמיתיים מחכמה שלנו. והוא מב' טעמים, הא' הוא משום שהמה חברה גדולה ונמצא ביניהם בלשנים גדולים ומובהקים, היודעים המלאכה ההיא איך לקרב דברים שיהיו מקובלים על דעת אנשים הדיוטים, וענין בלשנות הוא מחכמות חיצוניות, שודאי הוא אשר חברה של שמונת אלפי מיליאן איש יכולים להמציא בלשנים יותר גדולים ומרובים מן חברה שלנו שהוא כמו חמשה עשר מליון איש, וכיון שכן נכשל המסתכל בספריהם וקונה ספק אולי הצדק עמהם ח"ו, או עוד יותר גרוע כמובן. וטעם הב' הוא וזהו העיקר, כי חכמי ישראל מצניעים את חכמת הדת בחדרי חדרים ובכל האפשרות מרבים חכמי כל דור ודור להציע פשט פשוט אל ההמון ודוחין אותו בכל התחבולות מן הרבון אפילו לבא ולוש בחכמת הנסתר.
       ווי אי אימא: ועושים זאת מפחד שמא יפלו הדברים והחכמה לעובדי ע"ז, כמ"ש רשב"י אם אימא ידעון חייביא איך למפלח למאריהון, כי על דברים הפעוטים שגבנו מכלינו אנו סובלים בזיון וקצף די מאד, אשר נפלטו אליהם אחר כל השמירות המעולות.
       ומזה מובן מה שהיה לנו אם חכמינו היה מגלים חכמת הנסתר לעין כל. ומתוך שאנו מצניעים, נמצא אשר האיש הפשוט שלנו כל עוד שאינו כדאי למסור לו רזי תורה, הנה אין לו שום מושג כלל בחכמת הדת, וע"כ מובן מאליו איזו התפעלות שאדם כזה קונה בעת שמוצא טעמים וחכמה של מה בהתיאולוגיא שלהם, שכל עיקרה אינו אלא קיבוץ של ידיעות גנובות מהנסתר שלנו בתוספות מטעמים ספרותיים. ואחר שרואה זה אומר ומכחיש את תורתינו המעשית ואח"כ לכפירה לגמרי רחמנא ליצלן. ודבר זה נק' שפחה כי תירש גבירתה, כי כל כח הגבירה דהיינו שליטת הפנימיות הוא בכח החכמה ודעת שלנו, בסו"ה ונפלינו אנו ועמך מכל העם אשר על פני האדמה. ועתה קדמה השפחה ומתגאה בהמון, כי היא ירשה החכמה הזאת ח"ו. ותדע שכחם זה הוא השלשלת שבו כובלים את רגלי בני ישראל בהגלות תחת שליטתם.
       ונתבאר, שכל עיקר כבלי הגלות ותוקפם, הוא מחכמת התורה ורזיה שהספיקו לגנוב ולשים בכליהם אחר כל השמירות המעולות והגניזות שעשינו, שבזה מטעים ההמונים שהמה ירשו את עבודת אלקים ומטילים ספק וגם כפירה בנפשות ישראל כנ"ל.

:

        ותדע שז"ס שאין בני ישראל נגאליו אלא אחר שיתגלה חכמת הנסתר בשיעוו גדול, כמ"ש בזוהר בהאי חיבורא נפקין בנ' ישראל מגלותא. כי היה בזמן הלז תקוו לגאולה, שכתיבת הזוהר שהתחילה בים רשב"י היתה בזמן גילוי בר כוכבא, שר"ע רבו של רשב"י אמר עליו דרך כוכב מיעקב וכן אחר חורבן ביתר היה התקוה גדולה. ומשום זה הרשה רשב"י את עצמו וגילה או חכמת הנסתר, דהיינו בספריו זוהר ותיקונים, אכן בשמירה גדולה כי לא הרשה לכתוב דבריו אלא לר' אבא שיכול לגלות ברזא, שחכמי בני ישראל לבד יבינו הדברים וחכמי האומות לא יבינו, מפחד שמא ידעו חייביא למפלח למאריהן. ומשום זה תיכף שרא שעדיין הזמן מוקדם לגאולת ישראל אז הצניעו אותו שהיה בזמן רבנן סבוראי, כי אנו מוצאים הרבה מרבנן סבוראי שכתבו עניניו בתוך הזוהר כנודע. והיה אמנם רצון השם שיתגלה, ע"כ נתגלגל הדבר עד אלמנת ר' משה די ליאון שירשה הכת"י מבעלו, וכנראה שלא גילה לה כלום מאיסור, ההתגלות, וע"פ מקרה נתנה אותו למכירה כנודע, אכן עד היום הזה גרם הדבר חורבנות מרובים בכרם בית ישראל מטעמים הנ"ל. אכן אין לך רעה בלי טובה, וע"כ השליט הזאת שהאומות השיגו ע"י גניבת סודות, התורה גרמה ג"כ דחיפה גדולה להתפתחות הקדושה, אשר לפי השערתי הננו בדו עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חכמת הנסתר בהמון, כי מלבד טעם הפשוט של חיל בלע ויקיאנו, כי בזה יתגלה לעין כל מה בין בני לבין חמי וההבדל בין עיקר הגרעא ובין הקליפ העליונה שקלפו ממנה כל חכמי האומות שבעולם, כי בטח ישובו כל מחנות ישרא שכפרו בהתורה ישובו להשי"ת ולעבודו, הנה יש בזה עוד טעם, כי קבלה בידינו שיש חיוב מוקדם להגאולה אשר כל אומות העול יודו לתורת ישראל בסו"ה ומלאה הארץ דעה, דוגמת יציאת מצרים שהיה חיוב מוקדם שגם פרעה יודה לאלקים אמת ולמצותיו וירשק להם לצאת, וע"כ כתוב שכל אחד מהאומות יחזיק באיש יהודי ויוליכהו לארץ הקדושה, ואינו מספיק מה שיוכלו לצאת מעצמם. ותבין אמנם מהיכן יבא לאומות העולם דעת ורצון כזאת, תדע שהוא ע"י הפצת החכמה האמיתית שיראו בעליל אלקים אמת ותורת אמת.
        והפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם, שאפי' האומות ישמעו ויודו כי יש חכמת אלקים בקרב ישראל. ותפקיד הזה אמרו על אליהו הנביא, כי גילוי רזין דאורייתא מכונה תמיד בשם גילוי אליהו: וע"ד שאמרו ז"ל יהא מונח עד שיבא אליהו, וכן תשבי יתרן קושיות ואבעיות. ולפיכך אמרו שג' ימים (שהוא רמז ידוע) קודם ביאת המשיח, ילך אליהו על ראשי ההרים ויתקע בשופר גדול וכו', ותבין רמזים האלו שאין ענין השופר הזה רק גילוי חכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדם ומחוייב לבא בטרם הגאולה השלימה.
        ולזאת יעידו הספרים שכבר נגלו על ידי בחכמה הזאת, שדברים העומדים ברומו של עולם נפרשו לעיני כל כמו שמלה, שזהו עדות נאמנה שאנו מצויים כבר על סף הגאולה, וכבר נשמע קול השופר הגדול אם לא במרחקים כי עדיין קול דממה דקה עשמע, אכן התחלת כל גדלות הוא מוכרח לקטנות מתחילה, ואין קול גדול אם לא תקדים אותו דממה דקה, כי כן דרך שופר שקולו הולך וגדול. ומי עוד כמוני עצמי יודע שאיני ראוי כלל אפילו להיות רק שליח וסופר לגילוי סודות כאלו, ואצ"ל להבינם על שורשם, ולמה עשה ה' לי ככה, אין זה אלא מפני שהדור ראוי לכך שהוא הדור האחרון העומד על סף הגאולה השלימה, ולפיכך הוא כדאי להתחלה של שמיעת קול שופרו של משיח, שה"ס גילוי נסתרות כמבואר.

:

      ראובן: ה"ס חכמה (תוך מקוה), וע"כ אמרה כי ראה ה' בעניי, שה"ס הראיה השלימה.
      שמעון: ה"ס בינה (סוף מקוה), וע"כ אמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי, שה"ס האזן והשמיעה.
      לוי: ה"ס אומ"צ שיש לו תום ואור בסו"ה תומיך ואוריך לאיש חסידיך. תום ה"ס סיתום דאומ"צ. אור ה"ס חכמה השלימה.
      יהודה: ה"ס מקוה"נ בחי' הוד, וע"כ אמרה הפעם אודה את ה'. ובזה תבין שיהודה ה"ס מלכות: דהיינו בסוד איהו מלך ואיהו מלאכה. (ע"ע מלאך) משא"כ לוי בהיפך לא היה לו חלק בארץ כי הויה הוא נחלתו, בסו"ה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים. תו"ס מקוה שה"ס ראובן שמעון, ואומ"צ שה"ס לוי, מלשון כמער איש ולויות.
      ודע, כי יוסף הוא ג"כ בחי' לויה, בסו"ה ויקח משה את עצמות יוסף עמו, אלא צריך שתדע כל השלשלת דקדושה, כי לבן ה"ס לובן העליון דעקודים, דהיינו הסיתום דאומ"צ, וז"ס ארמי אבד אבי וירד מצרימה, כי לבן בקש לעקור את הכל, כי כן היה הסיתום הזה גדול מאד בכח אחימן וכמעט שנבטל כל העולמות, עד שבא למצרים למקוה"נ שהוא הארץ לא להם ופה רעה (בחי"ד) מולך שם.
      שבסוד כור הברזל דהיינו בחי"ד נצרפו ויבאו וניצולו, באופן שלבן הארמי ה"ס סיתום הנ"ל שנק' ג"כ שור תם: והיה לו ב' בנות שם הגדולה לאה.
      לאה: מלשון ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור, (כי בעת שהדגים מתים שה"ס חמישי כמו שקרה בסיתום דאומ"צ שהמים שבהיאור נהפכו לדם). וז"ס ועיני לאה רכות, דהיינו שעינים טובות היו לה רק רכות בסוד אב רך, (ע"ע אברך). מכח הסיתום דשם.
      ושם הקטנה רחל: שה"ס ובורא את הכל: ראה כל. אכן בסוד רחל נאלמת מפני גוזזיה, דהיינו לשון אלם דהיינו בחי' הראיה דמקוה"נ, שהיתה עולמתא שפירא דלית לה עיינין.
      יעקב ועשו: והפוכם היה יעקב ועשיו, כי רבקה: אחות לבן הארמי היתה כנודע, שהיא ג"כ בבחי' סיתום דאומ"צ, אלא ע"י ויעתר יצחק לנכח אשתו, הרתה במקוה"נ. ויתרוצצו הבנים בקרבה ויצא הראשון (מסוד תוך דמקוה יצא) אדמוני כולו כאדרת שער, דהיינו בחי"ד עצמה. ויקראו שמו, לשון רבים (דהיינו כל עובדי כוכבים ומזלות) עשו, מלשון עשב הארץ: ואחרי כן יצא אחיו, שה"ס האיש תם מלשון סיתום, אמנם מכח וידו אוחזת בעקב עשו, נמצא עכשיו שזכה ג"כ להיות יושב אהלים, דהיינו רואה צאן ומקנה, שז"ס ורב יעבד צעיר, יכין רשע וצדיק ילבש.
      אהבת יעקב לרחל: וז"ס ויאהב יעקב את רחל, כי להיותו בחי' תם היה כל שמחתו בכח רחל, ע"ד וידו אוחזת בעקב עשו, כי השורה בלא אשה שורה בלי שמחה, אכן ויהי בערב (עוה"נ) ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו ויתן לה
      זלפה שפחתה, מלשון זל פה. כי ה"ס התמונה דבחי"ד נתן לה לשפחתה, ולחסר אותה כדי שתהא ראוי' לביאה שפחה הוא מלשון פח כרו לי והבן.

:

       מהם יצאו העיגולים שנק' שמים. שיורי לבוש דעליון הוציא עולם התחתון וז"ס עוטה אור כשלמה שנתעטף הקב"ה בלבוש ששם או"מ, ואז משיורן נטה שמים כיריעה שה"ס העגולים הנק' שמים, (ע"ש בע"ח שמ"ב פ"ד). והקשו שם הרש"ש והיפה שעה ז"ל, הלא העיגולים קדמו ליושר, והניחו בצ"ע, אמנם פירוש הדברים הוא פשוט, שהכונה מעליון לתחתון, כלומר דשיורי לבושים דאצילות יצאו מהם שמים דבריאה.
       מזווג דהכאה על נעל דאצילות יצא כל הבריאה: ונודע, כי או"פ דעליון נעשה או"פ ואו"מ לתחתון. ונודע ג"כ שמסך דגג הבריאה היא מחיצוניות דנה"י אמא המלביש על חיצוניות שהוא העור דזו"ן שמתחת רגליהם הנק' נעל, וה"ס שיורי לבוש (ואולי ז"ס הצפרנים שה"ס החשמל שנשתייר על הקצוות דאצבעות ידין ורגלין דאה"ר, וע"כ נק' שיורי לבוש והבן). אשר בסוד זווג דהכאה על מסך הזה יצאו כל הבחי' מפנימים ומקיפים דבריאה.
       ב' דבראשית היא בריאה: ונודע ג"כ שבית דבראשית ה"ס בינה דהיינו בריאה שנק' בית חדש, ושם שמים וארץ דבראשית, כי לא דברה תורה אלא בבריאה.
       באופן אשר נתעטף ז"א בחשמל דבינה ה"ס עוטה אור כשלמה, כי ז"א ה"ס הקב"ה כנודע, אשר נתעטף בחשמל דבינה מכל צדדיו ומתחת רגליו והחשמל נק' לבוש כנודע, ומתחת רגליו שה"ס נעל היא שיורי לבוש כי הנעל בלבד החתים וחקק כל מה שבאצילות בבריאה, שז"ס ואז נוטה שמים כיריעה דהיינו שמים דבריאה וכל אשר בבריאה.

:

      העולם מקשים למה לא כתוב שכר ועונש בכל התנ"ך. והענין, כי התורה הק' היא שלשלת האורות העליונים כמו שהם במציאות, שז"ס כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, וענין תורה ומצוות לא ניתן לנו אלא כדי למהר לקרב אותנו אל תכלית הבריאה כמו שחשב השי"ת בשעה שבראנו לכבודו ית', שהוא כמשחז"ל להנות לנבראיו, (וע"ע תכלית הבריאה). ושם נתבאר שהטוב והתענוג כבר מוכן, וכל עוד שלא באנו להתכלית מצויים אנו בצער ויסורים המרובים על הנחת ותענוג. והנה אין לך עונש גדול מזה כל אחד כפי מכאוביו הנודעים לו עצמו, ואין לך שכר גדול מזה, כמ"ש בתורתינו לדבקה בו. ומובן מאליו שאין ארור מתדבק בברוך, ואין בעל המכאובים דבוק בבעל התענוג והחדוה אלא למע"ט צריכים.
      וענין שו"ע שכתבו חז"ל הוא מובן בפשיטות בסוד הגלגול, שכל זמן שהאדם עדיין לא בא על התכלית הנ"ל, הוא מוכרח להתגלגל פעם שנית ושלישית וכו' עד שיתוקן ויבא על התכלית הנ"ל, להיותו מחויב ומוכרח כמו שבארנו במאמר התפתחות. והנה לאחר פטירה כשהאאם קלקל את מעשיו עוד יותר מעת ביאה לעולם, אינו ראוי להתגלגל לעוה"ז פעם שנית עד שיבא באותו העונשים האמורים בחז"ל, וזהו ענינו של השי"ת לו לעצמו כי לאחר פטירתו של האדם כשאין לו גוף אין לו מע"ט, ולפיכך אין להקשות למה לא נרמז בהתורה, כי אין צורך ועוד הרבה דברים יותר נצרכים לנו אשר לא נתנו בכתב זולת בע"פ, ועיקר השכר הכתוב בתורה הוא ענין השלום ומנוחת הפרנסה, שהוא תנאי מוכרח לעסק העבודה המביאה אותנו להמטרה ולדבקה בו, והבן כי קצרתי.

:

       הנה מדרך ההכרה שמתחלה מזדמן גופו מל חבירו, ואח"כ כשמתחיל התחברותו עמו מזדמן מלפניו דעתו ושכלו ג"כ, ואפילו כשנעלם חבירו מעיניו הרי נעלם דוקא מעיני הגשמיים אבל מעיני הרוחניים שמתדבק דוקא בשכלו הרי לא נעלם מהם כלום. כי שכלו נמצא בזכרונו כמאז כן גם עתה כמעט בלי שום שינוי כלל, ואפילו תואר צורת גופו שהוא רוחני לא יפול עליו שום העלמה.
       ולפי זה הגם שעיקר שכלו של אדם לא יהיה נתפס זולת בראיית תואר גופו הגשמי, להיותו תמיד נמצא לנגד עיניו, וכיון שהשיג שכלו ודעתו בהכרה שלימה מצורף עם גופו הגשמי כבר נשלמה הפעולה, והרי יכול להיות מדובק בשכלו תמיד.
       וזה ענין הכלל המוקדם לפרט, שבכלל הושם ההכרה התכליתי מה שלא שיך לעולם הזה, והיה זה כדי להשיג הפועל בצרוף עם שכל הפועל שזה די להכרה שלימה. משא"כ אם לא היה משיג הפועל בעצמו הגם שהיה משיג שכל הפועל לא היתה השגה זו שלימה. משא"כ אם פעם אחת השיג אותם בצרוף יחד, אינו מחוייב הפועל להיות מצוי עמו תמיד, שזה לא יוסיף מעלה אפילו בענין השכל בעצמו כמו במשל הנז"ל. וכיון שנשאר עמו משך זמן שיהיה להכרה שלימה להשפיע עליו שכלו הנרצה, אינו מן הכבוד שישאר עמו לבטלה, כי לא שייך תשוקת הדבקות בפועל עצמו כי עם בשכל הפועל בזה שייך דביקות, דהיינו רוחני ברוחני מין במינו, משא"כ החושים הגשמיים על שכל רוחני הוי מין בשאינו מינו, ובסדר הכללי היה זה לשימוש בעלמא לגלות שכל הפועל שתדבק הפעולה בה קומה בקומה.
       וכדי להבין צריך להאריך קצת, ומעיקרא צריך לידע סוד היחוד השגור בכל הספרים. דהנה פתרון חידה זו היא בדרך השלילה, דהיינו ששולל כל בחינת פירוד איזה כח מהשם יתברך, אלא הכל מתיחד בקדושתו ית'. דרך משל: השמות חכם ועושה חסד נופל השם על מציאות בחינת חכמה המחויבת בו ומציאות מחסד וטוב המחויב בו, ואין צריך לגלות סכלות לידע טיב החכמה וכן בחיבת רשע לידע טיב החסד, כי החכמה והחסד יוכלו להתגדל ולהתפאר ממציאות עצמה ואפילו אם לא יהיה הפכי להם. משא"כ במלת היחוד שם זה מתגדל ומתפאר דוקא ממציאות ההיפך מיחודו, ועד כמה שמתחזק ההפכי מגדיל ומתפאר יחודו העצום שמעביר ומבלה את כל, ולמשל אם לא היה כלל ממידת ההפכי לא נודע לנו כלל מבחינת היחוד, אלא הכל היה כצל הנמשך אחר אדם וכעבד דשקיל וטרי אחורי אדונו. ולכן מתרומם יחודו לפי שיעור מדרגות ההיפך, ולכן נחקור קצת במורדי אור מה טבעם.
       הבה העובדי ע"ז, שבע תועבות בלבם. כת א' אומרים שהבורא אחר שעשה פעולתו נתרומם מהם, ועזב אותם ואינו מביט, ומכ"ש שאינו מזדקק לשפלים האלו, אלא ההנהגה שם בשרים וכוכבי שמים ע"כ עובדים להם.
       כת ב' אומרים שאין למעלה מן הטבע שום כח והכל תלוי או במזל או במעשה וחריצות של כל אחד, ועצלותם הוא המזיק וחריצותם הוא המועיל, ולפעמים מזל יום גורם או מזל שעה.
       כת גי, דעת גויי ארץ. שכיון שהשי"ת בחר בישראל וקרבם בתורה ומצוות, וחטאו והרשיעו לפניו, כבר מאס בהם לנצח וכבר נמאס... להם, ואורך הגלות יוכיח להם, והחליפם באומה אחרת.
       כת ד' יודעים ריבונם ומכוונים להכעיס ולמרוד בחוקיו, באומרם ש... לעשות נגד השי"ת כיון שמסר להם החוקים והשמות שנבראו בהם שמים וארץ, הרי הטביע בהם הכח ולא יעבור, ואפי' מי שאינו הולך בדרכיו ומוצא חן לפני' מ"מ יכול להמשיך השפעה והשגה ע"פ מלאך, וזה חטא דור הפלגה ודור המבול וכמו שאמרו לירמי' שהי'... להם חורבן המקדש, אמרו אנא אקפי לה אשא אנא אקפי לה מיא.
       ויש עוד מין אחד שאמרו שתי רשויות, יש בורא טוב ובורא רע. כיון שלחקירות...כניכול להיות בחינת ההרכבה בהבורא ורואים פעולות ההפכיות, על כן עשו לו... מאחד נמצאים טובות שבעולם ומאחד נמצאות רעות שבעולם. ומקרא כתוב: יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני הוי' עושה כל אלה, הרי מפורש שהקב"ה מקיים בעצמו כל המציאות, באופן זה ה...לו פי' שמנהג את עולמו בהנהגה מסופקת ונתן מקום לכל הטעויות המכשילות הנ"ל להמצא, כי מתוכן יוודע כח היחוד העצום... לכל היצור ומחשבותיהם נבלעים בשורש יחודו העצום.. אפילו. כמ"ש ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו...

:

      ההתפשטות של כל הארה נק' תוך. כלומר, עיקר תוכנה וצורתה של הארה ההיא
      ויש בו ד' עיקרים:
      א' מהותו הם ע"ס דאו"י ואו"ח דהתפשטות המלכות של ראש עד למלכות דמלכות, בסוד הסתכלות ב', (ע"ע הסתכלות).
      ב' כאן יוצאים ונגמרים הכלים של הפרצוף, שמשום זה נוהג בו השגה והתלבשות לתחתון, משא"כ למעלה בע"ס של ראש הפרצוף אין בו שום תפישה והלבשה, משום שאין שם כלים ואין לך תפישה באורות בלתי כלים.
      ג' נוהג בו תמיד ב' התפשטויות דע"ס, משום שהתפשטות הא' דרכו להסתלק בסיבת הזדככות המסך. (ע"ע התפשטות).
      ד' התוך מכונה לפעמים פרצוף חג"ת או פרצוף ס"ג ונשמה, ואלה מובנים מתוך הענין - או פרצוף חיה. (ע"ע פרצוף).

:

(ש"א ע"א ע"ח) יורה שההארה מתפשטת בפעם אחת על שלימותה הנרצה. והיפוכן הוא לאט, שמשמעותן שאונה משתלמת תוכף, אלא שנצרכה לזווגים הרבה דאו"י ואו"ח עד שנגמרת.

:

הוא פרצוף הכתר, ונק' כן משום שמתהא עיני הבריות להיות שם אפיסת ההשגה. הכתר כולל ב' פרצופין עתיק ה"ס תוהו וא"א ה"ס בוהו. (ע"ע בוהו).

:

פירושו השגה.

:

כמה שהתחתון בהשואה אל העליון הנה בשיעור הזה הוא דבוק בו, ואם אינו שוה בכל בחינותיו רק בבחי' אחת, הנה הוא נבחן שהוא כך תלוי בעליון, דהיינו שדבוק בו רק מצד אותה הבחי' שהוא שוה אליו אבל אינו דבוק משום השינויים שביתר בחינותיו, כי כל הבדל בין הרוחניים הוא ענין השינוי המצוי ביניהם.

:

המסך שבכלי המלכות, שפירושו כח של הצמצום שלא לקבל בבחי"ד השורה בהמלכות, הוא הנותן תחום לאור העליון ומפסיקו על דרכו, וע"כ הוא מגביל ונותן תחום על האורות בסו"ה עד פה תבא ולא תוסיף וכו',

:

פירושו הוספת מסך מקשיות ועביות, כי בזה תלוי כל המשכות האורות ושיעור קומתם, משא"כ באורות אין נוהג שום תיקון כי אור העליון אינו פוסק מלהאיר לתחתונים אפי' רגע ורק לכלים מתוקנים הוא צריך, ובכל מקום שמוצא כלי מתוקן תיכף מושפע מאורו ית' לפי הקצבה שבמסך שלו, (ע"ע קצבה).

:

אין לשון תועבה נופל אלא במקום תאוה, שמשמעותה היא תאוה מאוסה, והוא מהמלות אשר העין באה תחת אלף, כי יש עין רעה כנודע שתשע מאות תשעים ותשעה מתים ממנה, ואין תיקונה אלא א' מאלף הנשארה, בסו"ה אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחוננו ויאמר פדעהו, (עם עין בתוכה והבן). (ע"ע שמש). ולרמז הזה האלפין ועייניו מתחלפין במלות אלו.

:

הנפש משעת זריעה אינה נפרדת לעולם מהחומר, ואף כי אחרי מותו נפשו עליו תאבל עד תחיית המתים. (ע"ח ש"ה פ"ה)

:

ה"ס קבוץ נדחים, ונמשך מסוד תכלית שמים וארץ שאז שמים וכו' כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו, וה"ס הדחיה והמשיכה הבאים בנושא אחד, (ע"ע משה). כי אין שם הכרע, ומש משמש בב' הפכים, לפעמים פירושו מסתלק כמו לא מש מקרב המחנה ולפעמים פירושו ממשיך כמו מן המים משיתיהו, וזסו"ה הנך שוכב עם אבותיך וקם וכו', שהוא מקרא שאין לו הכרע, כי לא מוחלט לא שכיבה ולא קימה, והשכיבה עצמה היא הקימה בסוד הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולפיכך אין לו הכרע, והבן הסוד וקם העם הזה וזבו, אשר אם לא קמו אחר השכינה אז לא היה זנו ודו"ק. ועי' זוהר שופטים זכוי וחובי חקוקים על גרמי דיליה, ואם יזכו יקום גופא על גרמי דיליה ואם לאו יא יקום ולא יהא ליה תחיית המתים עש"ה.

:

      ה"ס אור אוכמא, ע"ד שאמרו בזוהר אשר כתר עליון אוכמא הוא לגבי עילת העילות. כלומר, שכל יקר גדולתו הוא מבחי' אוכמא שבו וכל היותר שחור אורו יותר חשוב, וע"כ מנהגי השרים ללבוש תכלת כמ"ש ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וכו', כי שורשו ה"ס הלבוש אשר לבש בו המלך. ורוב עומק האוכמא והחושך שבו מתפרש בזוהר מהו תכלת דתכלי ושצי לכלא, אכן כשמתתקן בסוד בגד ולבוש בסוד לא חבושי, אזי הוא סוד המביא את תכלית שמים ארץ. בסוד וקדשתו מכל הזמנים.
      ובזה תבין מש"כ בזוהר שופטים רע"ה וז"ל בגין דגרמין אינון חיורין וכתיבה אוכמא לא אשתמודע אלא מגוי חיורא כגונא דאוריתא דאיהי חיורא מלגאו אוכם מלבר אוכם וחוור חושך ואור ואית חשך תכלת ואתמר ביה גם חושך לא יחשיך ממך, ותכלת אוכם איהו נוקבא לגבי חיוורא עש"ה.
      ובזה תבין הסוד אשר ציץ וצצית לפתילי תכלת דוקא המה צריכים, כי לא היה בהם האור המיוחד זולת התכלת שה"ס החושך דלא יחשיך וסו"ה כחשכה כאורה והבן.

:

כל העולמות שמצמצום א' ולמטה יש בהם תכלית, דהיינו להפך הכלי קבלה ע"מ להשפיע, שאז ישובו ויתהפכו כמו שהיו מטרם הצמצום, כמ"ש בפמ"ס ענף א'. אמנם בא"ס ב"ה אין אחרית ואין תכלית שם, שהכל מצוי שם בסוד האור הפשוט ורצון הפשוט (ע"ע רצון פשוט) בסוד הוא ושמו אחד. (עי' פמ"ס צ"ח).

:

      אע"פ שאנו מבינים בהשי"ת בבחי' א"ס ואין תכלית הרי זה בבחי' עצמותו ית'. אכן בפעולותיו והארותיו אנו אומרים שתכלית הבריאה היא להנות לנבראיו, והגם שהוא מושג קשה מאד להתבונן איך יוצא בחי' תכלית מבלי תכלית ששני הפכים המה, כבר ביארנו את זה בפמ"ס ענף א' עש"ה בהשכל והתעמקות.
      ההשפעה הוא התכלית: אכן ההמונים אומרים שאין תכלית גם בהמציאות, אבל דבריהם אך לעצמם, כלומר לעגואיזם שלהם ודאי אין תכלית, כי כל התכלית האמור בדחז"ל בבחי' להנות לנבראיו, אין הפרוש במדות הכלי קבלה שבהנבראים להיותם מצומצמים מאוד אפי' לפי הבנה שלבו ואצ"ל לפי הבורא ית', וכל הפועל הריהו פועל ממדותיו עצמו, ובזה הארכתי בפמ"ס, כי אדרבא ענין להנות לנבראיו במדה הסופית לא יצוייר אלא רק בכלי השפעה שאין להם סוף וגבול ואין שום שביעה נוהג בהם שיהי' מכבין את התענוג, וזסו"ה כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו' וכן אומר כל פעל ה' למענהו.
      וזהו יצוייר רק במדה שהנברא משפיע נ"ר ליוצרו, וזהו התענוג והנאה שנכלל בהתכלית הנק' להנות לנבראיו, כלומר שנתן להם ענין ודרך התפתחות עד שיכולים לבא למדרגה גבוהה כזו להשפיע נ"ר ליוצרם, שהנאה והתענוג הזה של הנברא הוא ממש בלתי גבול וסוף, כמ"ש ז"ל עין לא ראתה אלקים זולתיך. ואפשר לצייר זה במדות שלנו בעוה"ז כמה מן התענוג לאדם שעושה סעודה גדולה לאורחים חשובים מאד וזהו תענוג מיוחד לכלי השפעה שבתוכיותינו, באופן שכל תכלית הבריאה במדתה הסופית הוא הרחבת כלי השפעה ועי' בפמ"ס שם.
      המתוק הוא קוטב כל המטרות: ועוד זאת צריך להבין בדבר תכלית הבריאה, שמלה זו נשתבשה לגמרי בפי ההמונים, כי בעולמינו אין ביקוש התכלית אלא בדברים מרים משא"כ בדברים מתוקים אין אדם מעיין בתכלית, למשל כשאדם שותה (*)ריצינאייל שואל א"ע לאיזו מטרה ותכלית עושה זאת, וכן כשמתיגע בעבודה קשה מחויבת המטרה להגן עליו ולהעמידו ביגיעה וכאבים, משא"כ באוכל בשר טוב ומתוק לחיך אין פתי שישאל ענינה לאיזו מטרה הוא אוכל זה וכן ביתר התענוגים, כי המתוק הוא חשוב לאין ערך על כל מיני מטרות כי כל המטרות המצויירות להאדם אינם אלא חלק גדול או קטן מן המתוק, ואין לך תועלת שלא יהי' להמתיק את החיים.
      (*)שמן קיק. המו"ל.
      ולפי"ז תבין התכלית של הבריאה במלה אחת, כי הבריאה יצאה מלפניו ית' בשיעור נמוך ופחות מאד, שאפי' הכלי קבלה ואגואיזם לא היה לה מתחילתה, ובדרך התפתחותו ע"י מעשים טובים מתתקנים כלי קבלה לקבל הטוב המצוי לקבל ע"פ מדה קטנה של הנברא, ואח"כ יש התפתחות שניה להפך את כלי קבלה הקטנים על כלי השפעה שאין להם קץ, באופן שכל עוד שאין אנו מקבלים את התענוגים ואנו מצויים בצער מרובה על העונג, יש לנו להתיגע ולתקן מעשינו להרחיב כלים שלנו עד שנזכה לעולם שכולו תענוג וכולו טוב. כלומר, שיאבד הצער ונקבל תמיד רק תענוג וטוב בלי סוף, וכשנבא לזה הרי שבאנו על התכלית.

:

      כל התכלית אשר מוכן לעולם אחר כל המעשים הרי התענוג מחויב להתלוות עמו, כי באשר שבעולם מושג התענוג, על כן הוא חלק מן היחוד האמיתי, כי אין לך נותן מה שאין לו, ואם כן בהשבת הענפים לשורשם על כן מתיחד בהם התענוג. וצריך להבין שאין שום השארה לנצחיות זולת לשכליים בלבד, ואם כן מין התענוג הוא גם כן מנושא ושכליים.
      ולפי זה לא יפה דימו המחברים ענין תענוג השכלי כמו תענוג של התרת הספיקות. שזה אינו, מפני שתענוג הזה מתעצם בתחילתו יותר מלאחריו, שאין זה מגדר הנצחי, שאינו משתנה כלל מהזמן.
      אלא אפשר לדמות לאדם שעומד ומשמש לפני אורחים הגונים ומהנה ומענג אותם, שהגם שלאותו האדם לא יורגש דבר זולת שרואה שאחרים נהנין על ידו מכל מקום עולה תענוגו על כל התענוגים שמקבלים קרואיו ומזומניו, ומתעלה כפי שיעור קבלת תענוגם שזה הוא גם כן תענוג שכלי והוא למעלה משכל מפני שהוא באמת תענוג רצוני ושורשי עד שאין השכל מגיע אליו כי אין חשבון וטעם ברצון כנודע, וזהו דמיון אמיתי לתענוג הקבוע לנצחיות, דהיינו, שירגישו הנשמות גודל השעשועים שבוראם משתעשע עמהם שהם יתענגו מאוד מאותו ההרגש, ודו"ק.
      ובזה תבין שנצח והוד נקראים רגלים, כי הגם שעיקר הקומה מסומך על ידם בסוד "כפיה תמכו פלך", מכל מקום. עדיין חסרי השלימות, והמה מלשון אומנים, בסוד תרגלתי לאפרים, אבל עיקר הוא המוחין הפנימיים, דהיינו למעלה מן המדות בחינת שקיו דאילנא, וסבת כל הסבות, ולכן עובדי הוי' שיניקתם ממקום הזה ועובדים דוקא בבחינה זאת, הן המה מתקנים כל ענפי הבריאה בבחינה זאת, כי דוקא על המוחין הולך וסובב כל הבריאה המאוימה וארוכה הזאת, וכיון ששכל העולם הוא אחד שמתחלק בין נשואים מרובים נמצא אם שנים מחשבים שכל אחד המה לנושא אחד יחשבו ואם יש ביניהם איזה היכר הוא דוקא בגודל וקוטן, וטבע העולם שהקטן נכנע לגדול, אם כן אותם השוטים שמחשבים ממש אותה המחשבה של החכמים כנושא אחד עם החכמים יחשבו, ומבלי רצונם נכנעים ומתאחדים עם החכמים כטבע הבריאה, שבדרך הזה הולך ונתקן העולם כולו.
      ובזה תבין, שאין השלימות בהתרת ספיקות, כי זה לא יצוייר אלא במקרה, אבל לא לילך תמיד ולהיות קובע עבדות במין הזה.
      אבל בהנ"ל ניחא, כי עיקר החפץ הוא להיות הולך ומשמש לפני בוראו שלנצחיות תהיה הרגשה הזו קבועה לתענוג, ואם כן עיקר השימוש המעולה שייך דוקא לשלימים כנ"ל, שבזה שהולכים וחושבים מחשבות פשוטות אמיתיות מתקנים כל בני העולם, אם כן עיקר התאמצות שלהם הוא להיות באותן המחשבות אשר מגיע על-ידי זה תענוג גדול לבורא יתברך שמו שמשלימים מעשיו יתברך.

:

קבלת התפילה:
באמת הקדוש ברוך הוא שומע תפלת כל פה חוץ מאותו שמבקש ממנו דבר בזוי או מזיק, שמחמת שטותו אינו מרגיש בין טוב לרע, והבורא כאב רחמן לא יאבה לו, ולא ישמע לו, אלא לאט לאם ילמדו חכמה ומוסר, עד שידע להבחין בין טוב לרע, ואז ידע לבקש מבוראו דברים טובים ומעולים, ואז נענה באמת על כל מבוקשיו, איש מהם לא נעדר, כחפן הטוב להיטיב ודו"ק.

       שינוי מקום ושינוי העתים:
      
ענית תפילה ושומע תפילה:
      
על כל התפלות שאדם מתפלל כל ימי חייו מתקבלים להבורא ית', בשתי פעמים פעם א', נקרא עניה, דומה לאדם שעונה לחבירו בשעה שקורא אותו, ופעם הב' נקרא שמיעה, דומה לאדם ששומע צרת חבירו ופיוסו, וזה שכיון הנביא, "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים, ואני אשמע" דהיינו, ב' הקבלות הנ"ל. והענין, שעל קיבוץ התפילות ממין הא', כשהקדוש ברוך הוא עונה אותם משפיע לו על תפילותיו בחינת תוספות טובה שבאותה התוספות טונה משלים כל רצונות של אדם, מה שאין כן בקיבוץ התפילות ממין הב' כשהקדוש ברוך הוא עונה אותם לא ישפיע לו בעניתו שום חידוש ותוספות אלא רק מודיעו בעליל ששמע היטיב כל תפילותיו, וזה ענין עוד הם מדברים ואני אשמע. ונמצא עניה של התפילה דבוק ממש בהתפילה גופא, וגם מובן שמתקבלת ונענית ישר עם דברי התפילה, כי לא יתוסף לו כלום, אך רואה את עניית התפילה בתפילה עצמה.
       ואפילו ההודעה מבורא ית' משיג גם כן בדברי תפילתו גופא, וזה ממש שיעור הכתוב עוד הם מדברים ואני אשמע, אלא בעודו בגלות, אינו יודע ששומע הקדוש ברוך הוא את דבריו, ואחר כך ברגע הגאולה רואה בתפילתו גופא שהבורא ית' שומע כל דבריו, איש מהם לא נעדר, ודי לו למילוי כל מבוקשיו, והבן.
       ודע שהבורא יתברך שומע תפלת כל פה, ולא יקרה זאת בעולם שתהא שום תפילה משום בן אדם נאבדת, אלא כל תפלה ותפלה תהיה ממי שהוא נענית תיכף בהוה בלי שום זמן, כי הקדוש ברוך הוא, למעלה מן הזמן, אלא שיש חילוק בגופים, דהיינו, שתשע מאות ותשעים ותשעה אנשים מתפללים תפלות גדולות בכל מורשי לבבם כל ימי חייהם, ומכל מקום לא הגיעה המענה אלא לאחד מהם, ואותו איש האחד, משיג ממש כל שיעור מבוקש של התתקצ"ט אנשים הנ"ל, והטעם מפני שאינם מוכנים לקבלת המבוקש, ואי אפשר להם בשום אופן לקבל המענה על ופלותיהם מרוב עכירותם. אבל מחמת תנאי שיש להבורא עם בריותיו בא ומגיע המענה לאותו האדם שמוכן לקבל אותה.
       וזה סוד ב' הצמצומים שבגשמיים, דהיינו המקום והזמן, שהמה סבות העבודה לגבוה.
       וצמצום הזמן מתוח אפילו לאדם אחד, כי אם לא היה נברא זמן בעולם היו אותן ב' המענות הנ"ל דבוקים בו תמיד, ולא היה עולה ויורד ופשוט הוא.
       וצמצום המקום הוא יותר מגושם, כי אלמלא לא היה מקום, לא היה יותר מאדם אחד בכל שבעים שנה וכל אחד ואחד היה מוכרח להשתלם בזמנו, ובכח המסירה מדור לדור היה התיקון קרוב מאוד.
       אבל כיון שנברא מקום לריבוי אנשים, ואין השלימות מוכרחת לכולם, כי תנאי של קבלת התפילה יתקיים אפילו באחד מהם לפי אותו הסדר, אם כן, אין המסירה מדור לדור עולה יפה.
       ודע שאדם בעברו ממטם למקום הוא נעשה כמו בריה חדשה לפי מקום החדש, והאות, כי מצב דרכי בריאותו ואכילתו ותאוותיו הכללים ישתנו לפי מקומות אצל כל אדם ובשיעור זה ישתנו גם כן צינורות שכלו.
       וכיון שימי אדם קצרים ואי אפשר לו בחיי הבלו לשוטט בכל המטמות, על כן נתרבו הגופים ונפונו על כל המקומות המשונים על...

:

       סדר בקיעות הנקבים וחלונות, נודע שאין הכלים נגמרים זולת בהסתלקות אורותיהם, ונשארים ריקנים מאורם, אז הוכר עביותם ונקבע צורתם. גם נודע שבראש הא' אין שם הכר כלים כלל, להיות המסך והמלכות ממטה לאורות, ותחילת הכלים מתחילים מתוך דגופא דא"ק הפנימי מפה עד הטבור הפנימי. גם נודע שראש דע"ב מלביש על התוך דא"ק הפנימי מפה עד הטבור הפנימי, אשר קרקפתא דא"ק מתחיל מפה, ופה דא"ק מסתיים בטבור הפנימי, ונמצא בזמן הסתלקות הע"ס דתוך דא"ק הפנימי הנה הסחלק ונעלם על סדר המדרגה (ע"ע התפ"א). שמתחילה נזדכך דמסך לבחי"ג ונעלם ונסתלק האור מבחי"ד ונשארה ריקנית מאורה הקדום, וכשאנו מכנים הע"ס דתוך אלו על השמות גו"ע ואח"פ דע"ב המלבישים אותם, נמצא נבחן שמתחילה היה המסך בפה בבחי"ד ואז העלה או"ח ממטה למעלה לע"ס דתוך וכנגדו ירד ממעלה למטה לע"ס דסוף עד סיום רגלין. אמנם מתוך שנזדכך בחי"ד שהוא הפה, הרי כמו נסתם הטבור הזה שהוא פה דע"ב כי אינו מוריד עוד או"ח משם ולמטה, ובמתומו נעשה נקבי החוסם כי שם עומד המסך דבחי"ג ומעלה או"ח מחוטם ולמעלה, ועד"ז בוקע ומוריד למטה או"ח היורד עד החזה.
       ובחזה נעשה ב' נקבים שהם ב' בחי' מסך הממשיכים אור לאו"פ ולאו"מ, כי הזווג דבחי' חוטם חסר ג"ר בערך זווג הפה, וע"כ לאו"מ ולכלי חיצון צריכים להשלימו, וזה שנעשה כאן ב' נקבים אמנם סמוכין, כי החסרון מבחי"ג לבחי"ד אינו מובדל וניכר כ"כ, ואח"ז שנזדכך המסך לבחי"ב אז נבחן שעלה המסך למקום האזנים המעלה או"ח מאזנים ולמעלה עד הקרקפתא ומוריד או"ח היורד משם עד השבולת.(*) וגם כאן נעשה ב' כלים דהיינו נקבים לאו"פ דבחי"ד. ולג"ר דבחי"ג שנעלמו שנק' או"מ. וההבדל ביניהם רחוק אמנם מאד, כי או"פ הוא אור דחסדים ואו"מ הוא אור דעצמות, וע"כ נקבי האזן רחוקים זה מזה, ואח"ז שנזדכך המסך לבחי"א נבחן שעלה למקום עינים המעלה או"ח מגלגלתא לעינים וכו''(**) וגם כאן ב' נקבים השמאלי לאו"פ דעינים שהם ו"ק, והימני לאו"מ דהיינו לג"ר דבחי"ב שבעלמו, והם אמנם לא רחוקים כ"כ כמו נקבי אזנים, דסוף סוף שניהם הם אור דחסדים אלא זה ו"ק וזה ג"ר.
       (*)הגהה. סיומי פרצופין: כי סיום רגלין הוא בחזה דע"ב והטבור במקום פה דע"ב דהיינו שבולת.
       (**) וסיום רגלין הוא הטבור דס"ג שהוא פה דע"ב, והטבור הוא נעלם לגמרי בפרצוף זה ואין בו אלא ראש ותוך שהם חג"ת נה"י דאורות, ופה בנקבי עינים שהוא חג"ת, וטבור הוא בשבולת, ושם נסתיים שאין בו אלא תוך וסוף לבד באורות, וראש ותוך לבד בכלים.

:

       (ע"ע קומתם שוה) ונתבאר משם שאין בכלל אלא מה שבפרט, וכמו שבהכלל אנו מבחינים אחר כל הזדככות והסתלקות אשר הראשים נשתיירו בשלימותם, באופן שכל הרת"ס דקו הפנימי ממולא באורות חוץ מש"א דנה"י שלו דהיינו מחזה ולמטה (י"ב הראשים: ישסו"ת המלביש ש"א דנה"י עד ברכים דהיינו טבור הכולל, וראש דב"ן המלביש שליש עליון מהברכים עד הכפות, אין לחשוב כאן משום דע"י צי"הנ באו, וכאן בא"ק אין עיה"נ כנודע). דהיינו ג' ראשים גלגלתא ע"ב ס"ג זה למטה מזה עד החזה הכולל, מקום סיום (ת"ת) ב' עצמי הקוליות שהם שלישים עליונים דנה"י הפנימיים ובחי' חזה הכולל. (וז"ס שש"ת דת"ת נחשב לגופא משום שמלא אור בגופא דא"ק פנימי, ששם ראש הס"ג בטרם עיה"נ וזכור זה)
       וכאן צריך שתזכור הכלל מערך ההפכי בין כלים לאורות, אשר בכלים העליונים נגדלים מתחילה ובאורות התחתונים באים מתחילה, באופן שגלגלתא דכלים הוא ראש האחרון מן הזדככות ובאורות אין בו אלא עצם המסך המזוכך לבחי' שורש בלי שום זווג דהכאה א"כ אין שם אלא נפש. והנך מוצא אשר בכתר דכלים אין בו אלא נפש דאורות, ועינים שה"ס ראש הנשאר אחר הזדככות דבחי"א שהוא בחי' חכמה וע"ב דכלים אין בו אלא אור הרוח דהיינו קומת ז"א, והבן שאין זה כלל בחי' ראש כי ז"א חסר ראש, וז"ס שעינים הם חו"ג, וז"ס שאין אנו מדברים מגו"ע להיותם נעלמים לגמרי מתורת ראש, וז"ס יציאת אורות דע"ב דרך שערות ראש וחופפים עד המצח ועד האזנים, כלומר שלא נשאר ממנו זולת אור הרוח, והמה נק' שערות מלשון רוח שערה היוצא לבר מראש. אמנם עכ"ז נחשב למקיף ולכלי חיצון.
       ואזנים שה"ס ראש הג' הנשאר אחר ההזדככות, שממנו אנו מתחילים לדבר כי יש בו תורת ראש, כי ג"ר חשובים כאחת והוא סוד קומת בינה, ע"כ נחשב כראש הראשון לכלים ולאורות, כי גו"ע המה ראשים דכלים בלי אורות, וע"כ נחשבים רק למקיפין ולא לפנימיים כי אין בהם כלום מאורות דראש. אמנם מאזן ולמטה נחשב לראש, כי כבר יש שם בחי' נשמה. וז"ס שאזנים הם חו"ב, אמנם בערך האורות עדיין הוא חסר ג"ר דראש דהיינו יחידה וחיה, והוא בערך רק בחי' סוף דראש, כי יחידה חיה נשמה כמו רת"ס דראש, ובערך הזה נחשב לו"ק דראש ובחי' רוח דג"ר, ורוח זה הוציא לבר מראש שהם השערות דיקנא.
       וחוטם שה"ס ראש הב' הנשאר אחר הזדככות הע"ב הפרטי דגופא דא"ק הפנימי שהוא בחי"ג ז"א דכלים, הרי יש בו חכמה וחיה דאורות והוא לא הוציא שערות דיקנא לבר, וע"כ אין לו דיקנא אלא שערות ראש לבד שהוא רוח שערות דכתר שהוציא לבר מראש, וע"כ מתפשט אור החוטם עד החזה, להורות שלא בחסר לו אלא בחי' מטבור ולמטה דכלים שבערך ההפכי הוא אור דיחידה.
       והפה ה"ס ראש הא' הנשאר אחר הזדככות שהוא בחי"ד מלכות דכלים ובחי' היחידה דאורות, והוא לא הוציא שערות לחון, וה"ס רישא חיורא או לבנוניתא שע"ג גלגתא, ואורותיו מתפשטים בגופא דא"ק פנימי עד סיום רגליו. כלומר, שלא חסר בו כלום מבחי' כלים ע"ב לא חסר בו כלום מבחי' אורות. ובה' ראשים שנשתיירו בגופא דע"ב נתפשם ראש הזה רק עד הטבור, כי פרצוף ע"ב מסתיים על הטבור בכל בחי'. אמנם אין אנו מדברים כאן מהתפשטות הגופים, כי המדובר כאן הוא אחר ההסתלקות, אלא מהתפשטות ראשים בלבד.
       ומה שאנו אומרים שהפה נתפשט עד הטבור, היינו בבחי' התפשטות של ג' ראשים גלגלתא ע"ב ס"ג התופסים כל שיעור הזה מקו הפנימי, באופן שהפה נבחן לראשית הקו הזה דהיינו ראש דיחידה, ומתחתיו עד הטבור של עצמו מלביש ראש הב' של חיה שהוא החוטם המסתיים בטבור הפנימי, ומתחתיו עד החזה הכולל שהוא טבור דחיה מלביש הראש הג' של נשמה בחי' אזנים. ונמצא שהפה בסוד יחידה הוא מ הפנימי שמלא אור עד בחי' חזה הכולל. אמנם בחי' עינים שה"ס ראש ד' דרוח עדיין לא יצא ומכ"ש דבחי' גלגלתא שה"ס ראש חמשי דנפש, משום שעדיין לא יצאו בבחי' א"ק עצמו אלא יציאתם הוא בעולם האצילות בסוד עיה"נ שהוא עולם אחר לגמרי. אלא תחילתם יצא בנקודים דהיינו ראש הד' דבחי' עינים. וז"ס שעולם הנקודים נק' אור דעינים ראש הד', וע"כ ראש הד' מרומז בא"ק רק בשערות דיקנא וראש הה' בשערות רישא.

:

הם מג"ר דבינה, וה"ס נפש דאותיות שהם גוף נמשכות מז"ת דבינה, ותגין נמשכות מג"ר דבינה (ש"ה פ"ה ע"ח). וגוף ונפש שותפין המה ע"ד תגין ע"ג אותיות (ונראה שה"ס עיה"נ שיתוף דמה"ר בדין).

:

       טנת"א וז"ס טנת"א כי החוטם שה"ס ראש הב' (כי בראש הא' אין מדובר) ע"ב וכתר וטעמים, והאזנים שה"ס ראש הג' ה"ס הס"ג וחכמה ונקודות, והעינים שה"ס ראש הד' ה"ס מ"ה בינה ותגין, והגלגלתא שה"ס ראש הה' ה"ס ב"ן ז"ת ואותית.
      ועם כל המתבאר בתיקוני שערות תבין אשר הגלגלתא שה"ס הזדככות המסך עד השורש מכאן נמשכו סוד האותיות.
      והעינים שה"ס ז"א בחי"א ורוח שערות, המה הנוקעום בעצם הגלגלתא ומוצואום רוח שערות לחוץ שהוא ראש ד' הוא חופף על האותיות מלמעלה, וה"ס בינה כי הוא ראש הד' דישסו"ת המלבוש על חג"ת רס"ג מחוה הכולל ולמטה.
      ובזה תבין קושי' גדולה שאומר שם (ע"ח ש"ה) שנקורות דס"ג מלובשום במ"ה וב"ן. ובזה מובן שנקודות רס"ג היינו חג"ת דס"ג והמה מלובשים בישסו"ת שה"ס מ"ה ובחי' תגין כנ"ל.

:

כתרגומו צדיא וריקניא. כלומר, שאין להקלי' שום אחיזה באור גדול הזה, ובטרם שבאים לצוד מהאור נמצאו תיכף מתרוקנים מכל חיותם ונדחים לאבדון.

:

       כן פי' האר"י ז"ל, כי מפני ההעלם הגדול הוא מתהה עיני השכל שה"ס השכל הנעלם מכל רעיון, ומתוך כך משתוקק השכל לצוד משהו משם, וע"כ נק' ג"כ צדיא. וזסו"ה כי ציד בפיו או יודע ציד (שה"ס ראש מקוה).
       בוהו ה"ס א"א: בסוד נידחים יקבץ, כי א"א יורה על תיקון העתיד שלא ידח ממנו נדח ויקבץ כל אלו ניצוצין ויאריך פניו אליהם. וע"כ על שמם נק' דהיינו בוהו שרומז על המתרוקנים כתרגומו הנ" ל (וה"ס תוך מקוה).
       וע"כ נק' ג"כ ניצוץ נברא כי ניצוץ הוא מלשון מציץ מן החרכים, ובטרם כל יציר נברא נמצא רק סוד ניצוץ בורא כלומר, שלא היה עוד שום נברא שההסתכלות יחול עליו, ומכח הזה ה"ס עתיק שנעתק מכל רעיון, ומסוד הזה בנמצאים הרשעים בעוה"ז כמוץ אשר תדפנו רוח, מוץ הוא המקור של מציץ כמו ראיה מן רואה, וע"כ נדמו למוץ שתדפנו רוח העליון וכעלה נדף, וכ"ז הוא מסוד ניצוץ בורא, ובסוד ניצוץ נברא: כי לעת נעשה בחפצו כל הנברא, הבה אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, וגם המציצים הנדחים לאבדון יש להם תקון, וכשא"א מקבץ אותם נק' על שמם ניצוץ של נברא והבן.

:

מלשון ירה יירה. דהיינו לרמז שאי אפשר להגיע לשלימותו אם אינו מרגיש רוממותו ית', עד שבטרם חושב להתקרב ולהדבק בו מזדזעים ומרתתים כל רמ"ח איבריו וגידיו, וה"ס שבתגלה להם לישראל בשלשת ימי הגבלה, כל הנוגע בהר סקל יסקל או ירח יירה להיותו הפתח והשער לשלימות השגתה.