19/09/2019, 13:08

אתר: לומדים קבלה
קורס: לומדים קבלה (לומדים קבלה)
אגרון מונחים: מילון מונחי קבלה
:

עגול (תע"ס ח"א פ"א או"פ ק'):

אם אין הבחן מעלה מטה בין ד' הבחינות שברצון לקבל נבחן ל"עגול" (דהיינו בדומה לתמונה עגולה גשמית, שאין הבחן מעלה ומטה נוהג בה). וד' הבחינות מכונות משום זה, ד' עגולים כדוריים זה בתוך זה, שאי אפשר להכיר ולהבחין ביניהם בחינות מעלה ומטה.

:

עליון (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ג'):

היינו החשוב יותר.

:

פרוד (תע"ס ח"א הסת"פ י"ב):

ב' מדרגות שאין ביניהן השתוות הצורה משום צד, נבחנות לנפרדות זו מזו לגמרי.

:

פנוי (תע"ס ח"א פ"א או"פ ד'):

הוא מקום המוכן לקבל תיקונים ושלימות.

:

פשוט (תע"ס ח"א פ"א או"פ ט'):

שאין בו הבחן מדרגות וצדדים.

:

צמצום (תע"ס ח"א פ"א או"פ מ'):

הכובש את רצונו. כלומר, המעכב את עצמו ואינו מקבל אעפ"י שמשתוקק מאד לקבל, נקרא שמצמצם עצמו.

:

קו (תע"ס ח"א פ"ב או"פ א'):

מורה שיש בו הבחן מעלה ומטה מה שלא היה מקודם לו, גם מורה, שהארתו מועטת מאד בערך הקודם.

:

קרוב (תע"ס ח"א פ"א או"פ ג'):

כל שצורתו קרובה ושוה יותר לחברו, נבחן לקרוב אליו ביותר.

:

ראש (תע"ס ח"א פ"א או"פ ד'):

אותו החלק שבנאצל המשתוה ביותר לצורת השורש, נקרא "ראש".

:

רוח (תע"ס ח"א פ"א או"פ ה'):

אור החסדים נקרא רוח.

:

רצון פשוט: (תע"ס ח"א) 

עי' ערך "פשוט" לעיל.

:

שם (תע"ס ח"א הסת"פ ה'):

השמות הקדושים המה ביאורים, איך האורות המרומזים בהם באים בהשגה באופן, שהשם של המדרגה מבאר דרכי ההשגה שבאותה מדרגה.

:

תוך (תע"ס ח"א פ"א או"פ נ'):

המקבל בתוכו, נבחן שהאור מדוד ומוגבל בכלי. והמקבל מחוצה לו, נבחן שאינו עושה שום גבול על האור שמקבל.

:

תנועה (תע"ס ח"א הסת"פ ל"ג):

כל חידוש צורה נבחן לתנועה רוחנית, על שם שנבדלה מן הצורה הקודמת ויצאה בשם לעצמה. בדומה לחלק הנבדל מדבר גשמי שמתנענע ויוצא לו ממקומו הקדום.

:

נח) הרצון להשפיע שבאור העליון, הוא המחייב את הרצון לקבל בנאצל (הסת"פ אות י"א ד"ה וזהו).

:

יג) השואה (תע"ס ח"א א'):

אם אין הכר של הבחן כל שהוא בין ד' המדרגות של הרצון לקבל, נאמר שהן בהשואה אחת.

:

יד) התפשטות (תע"ס ח"א פ"א או"פ א'):

אור היוצא מכלל מאציל ובא לבחינת נאצל מכונה בשם "התפשטות" האור. ובאמת האור העליון אינו מתפעל משום זה, בדומה למדליק נר מנר שאין הראשון חסר, אלא על שם קבלת הנאצל מכנים אותו כן.

:

טו) זך (תע"ס ח"א פ"א או"פ צ'):

בחינה א' שברצון לקבל נבחנת לזכה ביותר מג' הבחינות שלאחריה.

:

טז) זמן (תע"ס ח"א הסת"פ ל"ד):

הוא סכום מסוים של בחינות המשתלשלות זו מזו ומסובכות זו בזו בסדר סיבה ומסובב, כגון ימים חדשים ושנים

:

יט) חלל (תע"ס ח"א א'):

בחינה ד' שברצון שנתרוקנה מאור: הנה נבחנת לחושך ביחס לאור. וביחס לכלי נבחנת ל"חלל", כי בחינה ד' בעצמותה לא נחסרה מהנאצל בסיבת הצמצום, אלא שישנה בו בבחינת חלל ריקני בלי אור.

:

יז) חשך (תע"ס ח"א הסת"פ כ"ד):

בחינה ד' שברצון, שאינה מקבלת לתוכה האור העליון מכח הצמצום, נבחנת לשורש החושך

:

כ) טרם ואח"כ (תע"ס ח"א הסת"פ ל"ד):

כשמדברים מיחסי סיבה ומסובב של הנאצלים, מבטאים הסיבה במלה "טרם", ואת מסובב הסיבה ההיא מבטאים במלה אח"כ. עי' אות ט"ז.

:

כד) יוצר (תע"ס ח"א הסת"פ י"ח):

השם "יוצר" מתיחד על השפעת האור לעולמות, שזה כולל כל המציאות חוץ מהחומר של הכלים. ע' לעיל ערכים "בורא" ו "אור" .

:

כב) יחוד (תע"ס ח"א פ"א או"פ ו'):

ב' בחינות משונות שהשוו צורתן זו לזו, נמצאות מתיחדות לבחינה אחת. עי' ערך "דבקות".

:

כא) יחיד ומיוחד (תע"ס ח"א הסת"פ א'):

"יחיד" מורה על האור העליון, אשר מאיר ושולט בכל ריבוי המדרגות המשונות זו מזו עד כדי להפכן ולהשוותן לצורתו היחידה. "מיוחד" מורה על גמר שליטתו זאת, כלומר, אחר שכבר השווה והחזיר את צורתן לבחינת יחיד כמוהו. עי' אות יו"ד.

:

כג) ימין ושמאל: (תע"ס ח"א)

מדרגה תחתונה עולה לפעמים לקומה שוה עם העליונה ממנה בעת שהעליונה צריכה אליה להשלמתה עצמה, אז נבחנת התחתונה לבחי' שמאל והעליונה לבחינת ימין.

:

כו) למעלה (תע"ס ח"א פ"א או"פ פ"ב ג'):

השואת הצורה של התחתון אל העליון היא עליה "למעלה".

:

כה) כלי (תע"ס ח"א פ"א או"פ ו'):

הרצון לקבל שבנאצל הוא הכלי שלו

:

כז) מאציל: (תע"ס ח"א)

כל סיבה נקראת "מאציל" אל המדרגה המסובבת ממנה. והשם מאציל כולל את המשכת האור וגם הכלי המקבל לאור.

:

כח) מחצבת הנשמה (תע"ס ח"א הסת"פ ט"ו):

בחינת הרצון לקבל שהוטבעה בנשמות, היא המבדילה אותן ו"חוצבת" אותן מן האור העליון, כי שינוי הצורה הוא המבדיל ברוחניים (כנ"ל אות י"ב). וענין דבר מחצבת הנשמה, היא בחינת מעבר שבין עולם האצילות לעולם הבריאה, שיתבאר במקומו.

:

כט) מטה (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ג'):

הפחות במעלה מחברו נבחן שהוא למטה מחברו.

:

ל) מיוחד: (תע"ס ח"א)

עי' לעיל במלה יחיד.

 

:

לא) מלכות דא"ס (תע"ס ח"א הסת"פ י"ד):

היא בחינת הרצון לקבל הנמצא בהכרח שם.

:

לג) ממלא (תע"ס ח"א א'):

שאין שם בחינת חסרון כל שהוא, ולא יצוייר להוסיף שם משהו לשלימות.

:

לב) ממעלה למטה (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ג'):

היינו מבחינה א' עד בחינה ד': כי בחינה ד' שנשארה בלי אור נבחנת למטה מכל המדרגות, וכל שהרצון לקבל שלו קלוש יותר נבחן ליותר עליון עד שבחינה א' נבחנת שהיא למעלה מכולם.

:

לד) מעלה מטה (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ג'):

החשוב ביותר נבחן לבחינת "מעלה", והגרוע לבחינת "מטה".

:

לה) מקום (תע"ס ח"א הסת"פ י"א):

הרצון לקבל שבנאצל הוא ה"מקום" אל כל השפע והאור שבו.

:

לו) מרובע (תע"ס ח"א פ"א ר'):

המדרגה הכוללת בתוכה כל ד' הבחינות שברצון.

:

לז) משולש (תע"ס ח"א פ"א או"פ ת'):

הוא מדרגה שבה רק ג' הבחינות הראשונות של הרצון.

:

לח) נוגע (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ה'):

אם שינוי צורתה של המדרגה מן השורש אינו ניכר כל כך עד להפרידה מהשורש, נבחנת שהיא "נוגע" בשורש. והוא הדבר בין מדרגה לחברתה.

:

לט) נקודה אמצעית (תע"ס ח"א פ"א או"פ נ'):

בחינה ד' שבא"ס ב"ה נקראת כן, על שם אחדותה עם אור א"ס ב"ה.

:

מ) סוף (תע"ס ח"א פ"א או"פ כ'):

הסוף וסיום של כל נאצל נעשה ע"י כח העיכוב שבבחי' ד', שהאור העליון פוסק מלהאיר שם משום שאינה מקבלתו.

:

ג) אור ישר (ח"ב הסת"פ צ"ד):

הוא האור העליון הנמשך מא"ס ב"ה, ומושפע בפרצופים, שמאחר הצמצום ואילך. והוא מכונה כן, להורות, שאינו מושפע בכלים דעגולים, וכן בכל מדרגות שאין בהן כלום מעביות דבחי"ד, זולת בספירות דיושר בלבד, על פי הכלל, אשר משפיע אינו משפיע זולת בדבר העב יותר, שהוא העביות שבבחי"ד.
:

ד) אור מקיף (ח"ב פ"א או"פ מ'):

הוא אור המיועד להתלבש במדרגה, אלא שמתעכב מחמת איזה גבול שבה. ויש בשם זה שתי משמעויות: א' שהוא הארה רחוקה. ב' שהוא הארה בטוחה, כלומר, שסוף סוף עתידה להתלבש שמה, כי האור "מקיף" עליה מסביב, ואין מניח לה שום מקום שתמלט ממנו, עד שתהיה ראויה לקבלתו בשלימות.

:

ה) אור פנימי (ח"ב פ"א או"פ מ'):

הוא האור המלובש בכלי.

:

ו) אורך (ח"ב פ"ב או"פ אות ד' ד"ה היינו):

המרחק שבין ב' הקצוות שבמדרגה, כלומר, מבחינה הזכה יותר, עד לבחינה העבה יותר, מכונה בשם "אורך", כי כן הוא גם אורך המדומה הגשמי, שרומז על השטח שבין קצהו העליון לקצהו התחתון.

:

ז) בינה (ח"ב פ"א או"פ ר'):

ההתבוננות בדרכי גורם ונמשך, כדי לברר כל התוצאות הנולדות ויוצאות מאיזה דבר, מכונה בשם "בינה".

:

ח) בלתי דבוק (ח"ב ג'):

השואת הצורה שבין ב' רוחנים, היא דביקות, ושינוי צורה שביניהם עושה אותם "בלתי דבוק" זב"ז.

:

ט) גבול (ח"ב הסת"פ ע"ט):

המסך שבכל מדרגה, מודד ועושה "גבול" על המדרגה, בקומת האו"ח שהמסך מעלה (עי' לעיל אות ב') במדת עביותו, כי מסך בחי"ג מגביל קומת המדרגה, שלא תשיג אור כתר. ומסך דבחי"ב מגבילה גם מאור חכמה וכו'.

:

י) גג (ח"ב פ"א או"פ א' שניה):

הוא כתר שבכל מדרגה. וכן בספירות ובעולמות.

:

יא) גוף (ח"ב פ"א או"פ צ'):

כלי קבלה אמיתיים שבכל מדרגה, המתפשטים מכח או"ח שבמסך, ממנו ולמטה, נקראים "גוף" המדרגה, להיותם קודמים מהאורות. לאפוקי האורות המתפשטים לזווג דהכאה על המסך, שהם קודמים לכלים.

:

יב) גלגל (ח"ב ב'):

ספירות דעגולים מכונים בשם "גלגלים", להיות האורות מתעגלים בהם, כלומר. שאי אפשר להכיר בהם זכות ועביות.


:

יג) ג"ר (ח"ב פ"א או"פ צ'):

הן אורות שקדמו לכלים, המלובשים באו"ח העולה להם ממסך ממנו ולמעלה, דהיינו ג' ספירות ראשונות: כתר, חכמה, בינה, או שמכונים ראש של הפרצוף.

:

יד) גשמיות :

כל המדומה והמוחש בחמשת החושים, או שתופס מקום וזמן, מכונה בשם "גשמיות".

:

טו) דרך העברה (ח"ב פ"א או"פ ד' שניה):

האורות הנמשכים מא"ס ב"ה אל הספירות התחתונות, המה עוברים בהכרח דרך הספירות העליונות, ומתוך שאין הרוחני נעדר ממקום א', בהיותו עובר למקום ב', אלא נשאר קיים, גם במקום א' וגם במקום ב', וע"כ אנו מבחינים בכל ספירה ב' מיני אורות: אורות של בחינתן עצמן, ואורות שנשארו בהן, "דרך מעבר".

:

טז) הארה מרחוק (ח"ב פ"א או"פ מ'):

ההארה הפועלת בפרצוף, בשעה שאין לו לפרצוף כלי קבלה לאור ההוא, נקראת בשם "הארה מרחוק", שהמשמעות, אשר יש מרחק ושינוי רב, בין האור, ובין כלים של הפרצוף המיוחסים לאותו אור, אשר ע"כ אין הכלים מוכשרים לקבל האור ההוא ולהלבישו, אלא מקבלים ממנו הארה מרחוק.

:

יז) הזדככות המסך (ח"ב הסת"פ ע"ד):

היא הזדככות העביות שבבחי"ד. להיות קומתו של האו"ח, שהמסך מעלה ומלביש על האור ישר, תלוי במדת גדלה של העביות שבבחי"ד (עי' לעיל אות ב', או"ח), שפירושו גודל השתוקקות שבה, לכן אחר שמדרגה נתמלאה, באור שלה שהמשיכה, מתגבר האו"מ ומזכך את המסך עד איזה שיעור של מדת ההשתוקקות. וזהו מכונה שנזדככה מעביותה שהיתה בה, ונקרא ג"כ בשם "הזדככות המסך".

:

יח) הרחקה גמורה (ח"ב ח'):

כששינוי הצורה, גדול כל כך עד שמגיע להפכיות הצורה, הקצה אל הקצה, הוא מכונה "הרחקה גמורה".

:

יט) הרכנת הראש (ח"ב פ"ב או"פ ג'):

כשאורות דז"ת, משמשים גם בראש שנקרא ג"ר, כי האורות דג"ר הראוים לראש, חסרים שמה, מכונה "הרכנת ראש". כלומר, שהראש מושפל למדרגה שוה עם הז"ת שנקראות גוף.

:

כ) התכללות הספירות (ח"ב הסת"פ צ"ז):

הספירות נכללות זו מזו ב"דרך מעבר" (עי' לעיל תשובה ט"ו), ובהיות שהע"ס דאור ישר, הנמשכות מכתר עד מלכות, אי אפשר שיופיעו במדרגה, זולת בהתלבשותן בע"ס דאו"ח, הנמשכות ועולות ממלכות עד כתר, הנה אין לך ספירה מהן, שלא תהינה בה ב' ספירות מבחינת עצמה: אחת דאור ישר, ואחת דאור חוזר. ועוד שמונה ספירות, שנתכללו בה בדרך מעבר, שמקצתן עברו בה בדרך מעבר ממעלה למטה, ומקצתן עברו בה דרך מעבר ממטה למעלה.

:

כא) התקשרות (ח"ב פ"א או"פ כ'):

ענין התלבשות ע"ס דראש המדרגה בע"ס דאו"ח, העולות ממלכות ממטה למעלה, מכונה בשם "התקשרות", מטעם, שנבחן כאן שהאורות קודמים לכלים, שאין עביות עולה עם או"ח הזה למעלה ממקומו, שהוא מלכות, אפילו משהו. ולפיכך, אין ע"ס דאו"ח הללו, נחשבות לכלים גמורים, הראוים להתלבשות העצמות בהם. וע"כ, מכונה התלבשות ההיא, רק בשם "התקשרות", כלומר, שהאור הישר מתקשר ושורה על הפרצוף, על ידי ע"ס דאו"ח אלו, אע"פ שאינו מתלבש ממש בהם. והתלבשות אור ישר בכלים, אינו אמור אלא באו"ח המתפשט למטה ממסך אשר עביות של המלכות דראש, יכולה להתפשט ולרדת ולהלביש את הע"ס דאור ישר הבאות בו.

:

כב) זה תוך זה (ח"ב פ"ב או"פ מ'):

פירושו, זה מסובב מזה. כי עיגול חיצון מתבאר, שהוא הסבה והגורם, לעגול הפנימי שבתוכו, המסובב והנמשך מהחיצון, באופן, אשר "זה תוך זה", מראה על היחס של "סבה ומסובב" דהיינו "עילה ועלול" שיש בהם.

:

כג) זווג דהכאה (ח"ב הסת"פ י"ח):

פעולת המסך, המעכב והמעלים את האור מבחי"ד, ומדחה את אור השייך לה, אל אחוריו לשורשו, הנה פעולה זו מכונה ''זווג דהכאה", שהוראת השם הזה מורה, שפעולה זו נושאת בתוכה, ב' ענינים הפכיים : כי מצד אחד "מכה" באור, שפירושו שדוחה ומעלים אותו מלהאיר. ומהצד השני "מזדווג" עם האור, שפירושו, שגורם לו רביה והרחבה יתירה, שהרי שיעור אור זה הנעלם ונדחה מבחי"ד, נהפך לאור מגולה גדול המלביש לאור ישר, שנקרא או"ח, שבלעדו, אי אפשר כלל לאור א"ס ב"ה, שיתלבש בפרצוף.

:

כד) זעיר אנפין, ז"א (ח"ב הסת"פ י"ג):

זעיר אנפין, פירושו, פנים מוקטן, כי אור חכמה מכונה "אור פנים", בסו"ה חכמת אדם תאיר פניו, ועל שם זה, נקרא פרצוף הכתר הכללי שבעולם אצילות, בשם "אריך אנפין", שפירושו, פנים גדולים, מטעם שיש בו עצם אור חכמה. ולפיכך, בחי"ג, אשר עצמותה, היא רק אור חסדים הנמשך מבינה, אלא שיש בו גם הארה מחכמה, אבל אינו עצמות אור חכמה, הוא מכונה משום זה, פנים מוקטן, דהיינו "זעיר אנפין", כי אור פנים שלו, מוקטן וממועט בערך בחי"א.

:

כה) ז"ת, ז"ס תחתונות (ח"ב פ"א או"פ צ'):

ע"ס הנמשכות ממסך ולמטה, מכונות בשם גוף או "ז"ת" (עי' לעיל תשובה י"א). כי בערך, שכל הפרצוף נבחן לפעמים, לעשר ספירות בלבד, יהיו ג' ספירות ראשונות כח"ב, בראש של פרצוף ו"ז"ת" שהן חג"ת נהי"ם בגוף של הפרצוף.

:

כו) חומר (ח"ב הסת"פ מ'):

העביות שבפרצוף מבחי"ד שברצון (עי' עביות, לקמן אות נ"ג) מכונה, בשם "חומר" של פרצוף. והוא שם מושאל מחומר גשמי מדומה, שיש בו ג' קוטרים: אורך, רוחב, ועומק. וששה קצוות: מעלה, מטה, מזרח, מערב, צפון, דרום.

:

כז) חיה (ח"ב פ"ב או"פ ו'):

היא אור חכמה, בסו"ה החכמה תחיה את בעליה.

:

כח) חיצוניות (ח"ב הסת"פ ו'):

הזך יותר שבכל כלי נבחן ל"חיצוניות" הכלי, והוא בחינת כלי, לאו"מ המאיר בו מרחוק.

:

כט) חכמה (ח"ב פ"א או"פ ר'):

ידיעת התוצאות התכליתיים, מכל פרטים שישנם בכל מציאות, נקראת בשם "חכמה".

:

ל) חלון (ח"ב פ"ב או"פ ע'):

הכח מבחינת עביות המסך, הנבחן בע"ס דראש מדרגה או בע"ס דעגולים, הנה כח עביות זה המתפעל בהם עם האו"ח העולה אליהם ממסך, נקרא בשם "חלון". פירוש: כי או"ח הנדחה מבחי"ד מחמת עביותה, נעשה לבחינת כלי קבלה לאור העליון, במקום בחי"ד שהיתה כלי קבלה בא"ס ב"ה. והוא מטעם, שהאו"ח הוא באמת כלול מעביות דבחי"ד, מחמת שהיא המשיכה אותו אצלה מא"ס ב"ה (עי' הסת"פ ח"ב אות ע"ט ד"ה וזה). אמנם אין עביות זו ניכרת, רק בכלים דגוף, להיותם מתפשטים, ממטה למסך, דהיינו למטה מבחי"ד של ע"ס דראש, וע"כ עביות דבחי"ד שבמסך שולטת בהם, ולפיכך, נחשבים לכלים גמורים, להתלבשות האור העליון בהם. משא"כ בע"ס דראש, שהן בהכרח למעלה מבחי"ד שלהן, אלא שאו"ח עולה אליהן ממטה למעלה, ואין עביות דבחי"ד שבמסך יכולה להתכלל ולעלות עם האו"ח, למעלה ממקומה, לט"ס ראשונות ממנה, ולפיכך, אין האו"ח הזה נעשה שם לבחינת כלים גמורים, אלא לבחינת שרשים לכלים בלבד. וע"כ נקראת התלבשות ט"ס באו"ח זה, רק בשם התקשרות (עי' לעיל אות כ"א). ועם כל זה, כלפי ט"ס דראש, נבחן גם האו"ח הזה, לבחינת "כח של עביות", כי על כן נעשה לכח התקשרות, עכ"פ, להתפיס אותם בנאצל. והנה כח זה מכונה בשם "חלון", כי בכניסת או"ח ואו"י להאיר את הכלים הזכים דעגולים, שאין בהם הכר של עביות כל עיקר, הרי כח של עביות שיש באו"ח, הוא שפל בהרבה מהם, וע"כ פחות ומשפיל את דופני הכלים דעגולים, "דרך כניסתו בהם". בדומה, לנקב וחור שישנו בחדר, שהוא פחת וחסרון בכותל החדר, אמנם הוא דרך כניסה לאור השמש. וכן כאן, הפחת והחסרון שנעשה בדופני הכלים דעגולים, מכח עביות שבאו"ח, אינו נחשב בהם כלל לחסרון, אלא לחלון, כי זולתו לא היה להם שום אור, שהרי אינם מקבלים שום אור, אלא דרך הקו, בכח מסך שבו.


:

לא) יחידה (ח"ב פ"ב או"פ ו'):

אור המלובש בספירת כתר נקרא בשם "יחידה".

:

לב) יציאה לחוץ (ח"ב הסת"פ נ"ט):

השתנות צורה המושגת ברוחני, מכונה בשם "יציאה לחוץ" הימנו. להיות שינוי הצורה המתהווה בחלק מפרצוף, נבחן, שחלק זה יצא מפרצוף ולחוץ, ע"ד מדליק מנר לנר ואין הראשון חסר, כי אין העדר ברוחני. וא"כ נמצא, כי כשמתחיל החלק לשנות צורתו, הנה יחד עם השתנות זו, מתחיל להתפרד מפרצוף, ולצאת לחוץ מפרצוף לרשות חדשה בפני עצמו. באפן, שהשתנות הצורה ו"יציאה לחוץ" היינו הך הם.

:

לג) ירידה (ח"ב פ"א או"פ ה' שניה):

התעבות, פירושה "ירידה", כלומר שירד ממדרגתו. והזדככות, פירושה עליה, כי נתעלה בהשואת הצורה לא"ס ב"ה, וזה הכלל, כל הזך יותר הוא עליון יותר, וכל העב יותר הוא תחתון יותר.

:

לד) ישר (ח"ב פ"א או"פ ה'):

כשאור עליון, יורד לכלים שיש בהם מעביות דבחי"ד, שפירושו השתוקקות, שהרי ממשיכה אותו בהשתוקקותה, נבחן, שהאור יורד "ביושר", כלומר, בהתאם גמור למדת העביות והשתוקקות שבה. בדומה לדבר כבד, הנופל לארץ מלמעלה, הריהו נופל בקו ישר גמור מלמעלה למטה, ובמרוצה גדולה, מחמת כח המושך שיש בארץ אליו, משא"כ אם דבר קל נופל לארץ, שאין שם מקום לפעולת כח המושך עליו, אז הוא מתעגל באויר, באטיות, עד שנח עליה. כן הדבר כאן, כי בכלים שאין בהם עביות, כמו כלים דעגולים, נבחן, שהאור הבא לשם בכח הספירות דיושר, הוא מתעגל, כי אין שם עביות, שפירושו השתוקקות, אשר ימשיכו אליהם בכח המשכה. משא"כ בכלים דיושר, שיש שם עביות, הממשיך את האור בכח גדול, נמצא האור יורד במרוצה ביושר מדויק, בדומה לקו "ישר".

:

לה) כתר (ח"ב פ"א או"פ ר'):

השראת השורש על המדרגה, נקרא בשם כתר, מלשון מכתיר, שפירושו מסבב, להיותו הזך יותר מכל המדרגה, ונמצא משום זה, מסבב על הפרצוף כולו ממעל לו.

:

לו) לאט לאט (ח"ב פ"א או"פ ו'):

המשכת אורות בסדר המדרגה, בסדר סבה ומסובב, מכונה "לאט לאט".

:

לז) מחבר (ח"ב פ"א או"פ ל'):

מלכות דעליון נעשה כתר לתחתון, ולפיכך, נמצאת מלכות "מחברת" כל עליון עם תחתון שלו, כלומר, שנעשתה ביניהם השואת הצורה. ועי"ז נעשה "חיבור" בין כל המדרגות, מעולם אדם קדמון עד סוף עשיה. וענין זה, נוהג בכלים דיושר שנקראים קו, ולא בכלים דעגולים. ולפיכך, כל חיבור העיגולים זה בזה נעשה ע"י הקו.

:

לח) מימי אור (ח"ב פ"א או"פ ד'):

האור היורד ממדרגתו, מכונה בשם מים או "מימי אור".

:

לט) מלכות (ח"ב פ"א או"פ ר'):

בחינה אחרונה נקראת "מלכות", על שם, שממנה נמשכת בחינת הנהגה בתקיפות ובשליטה מוחלטת, כדוגמת מוראה של מלכות.

:

מ) ממעלה למטה (ח"ב הסת"פ ב/ק"ב):

אור המתפשט בכלים בסדר מדרגה, מזך אל עב, מכונה "ממעלה למטה". ואור זה נקרא אור ישר.

:

מא) ממטה למעלה (ח"ב הסת"פ ק"ג):

אור הנמשך בסדר מדרגה, מעב אל זך ממנו עד לזך ביותר, נקרא "ממטה למעלה". ואור זה נקרא בשם או"ח.

:

מב) מסבב :

גורם לגילוי מדרגה, מכונה שמסבב אותה. והוא מלשון סבה ומסובב, כי סבה פירושו גורם, ומסובב, פירושו, שנמשך ונולד מאותו הגורם והסבה.

:

מג) מסך (ח"ג ב'):

"כח צמצום", המתעורר בנאצל כלפי אור עליון, להפסיק אותו על דרכו מלרדת לבחי"ד, דהיינו, שברגע שמגיע ונוגע בבחי"ד, תיכף מתעורר הכח ההוא, ומכה בו ודוחה אותו לאחוריו, הנה הכח הזה נקרא "מסך". וצריך שתבחין ההפרש, בין בחינת מסך שיש בנאצל, לבין בחינת צמצום שבו, שהם ב' ענינים נבדלים לגמרי. כי כח צמצום שנעשה על בחי"ד, הוא מכוון כלפי הכלי שבנאצל, שהיא השתוקקות לקבל, שפירושו כי מחמת הרצון להשואת הצורה למאציל עיכב עצמו מלקבל בשעת ההשתוקקות לקבל, כי השתוקקות שבו שנקראת בחי"ד, היא כח עליון, שאין הנאצל יכול לבטלו או למעטו במקצת, אלא שיכול לעכב עצמו, שלא לרצות לקבל, אע"פ שמשתוקק מאד. וכח העיכוב הזה, שורה תמיד על בחי"ד שבנאצל, מלבד, בשעה שממשיך אור חדש, אז מחויב בהכרח לבטל את כח העכוב, דהיינו הצמצום שבו, ומתגלה בו השתוקקות אחר האור העליון, שבזה כחו יפה להמשיך אליו את האור. וכאן, מתחילה פעולתו של מסך שבנאצל, כי כל השתוקקות ממשיכה אור עליון בשלימות, כמו שהיה בא"ס ב"ה, להיותו כח עליון, שאין שום שליטה לתחתון למעט אותו כנ"ל, ולפיכך יורד האור כדי למלא הבחי"ד. אמנם באותו רגע, שהאור נוגע בבחי"ד, תיכף מתעורר ה"מסך", ומכה באור ומחזירו לאחוריו, כנ"ל, ונמצא בזה, שמקבל רק אור של ג' בחינות, ובחי"ד אינה מקבלתו, והנך רואה, שפעולת המסך אינה נוהגת, רק בשעת ביאת אור בלבד, אחר שנתבטל כח צמצום לשעתו, כדי להמשיך אור חדש, כמבואר. ופעולת צמצום אמנם, היא תמידית, לעכב את עצמו שלא להמשיך אור, הרי שצמצום ומסך הם ב' בחינות נפרדות זו מזו לגמרי, ותדע שמסך הוא תולדה מצמצום.

:

מד) מקיף (ח"ב פ"א או"פ מ'):

עי' תשובה ד': אור מקיף הוא אור המיועד להתלבש במדרגה, אלא שמתעכב מחמת איזה גבול שבה. ויש בשם זה שתי משמעויות: א' שהוא הארה רחוקה. ב' שהוא הארה בטוחה, כלומר, שסוף סוף עתידה להתלבש שמה, כי האור "מקיף" עליה מסביב, ואין מניח לה שום מקום שתמלט ממנו, עד שתהיה ראויה לקבלתו בשלימות.

:

מה) מתבטל (ח"ב פ"א או"פ י'):

כששני רוחניים שוים בצורתם לגמרי, מבלי שינוי כל שהוא, אז חוזרים לאחד ממש, וקטן "מתבטל" בגדול.

:

מו) נמשך (ח"ב פ"א או"פ צ'):

ירידת אור בכח עביות, שפירושה בכח השתוקקות שיש בנאצל, נקראת "נמשך" או המשכה.

:

מז) נפש (ח"ב הסת"פ צ"ה):

אור שאינו בא אל פרצוף בבחינת השפעה מאור א"ס ב"ה, אלא הוא מקבל ממדרגה עליונה ממנו הסמוכה לו, נקרא בשם אור נפש או אור נקבה.

:

מח) נרנח"י (ח"ב הסת"פ פ"ז):

כלים שבעשר ספירות, נקראים כח"ב זו"ן. ואורות שבע"ס, נקראים "נפש רוח נשמה חיה יחידה". וטעם קריאתם מתתא לעילא, דהיינו נרנח"י, ולא מעילא לתתא, דהיינו, יחנר"ן, הוא משום, דסדר כניסת האורות בפרצוף כן הוא, דהיינו מתחילה נפש, ואח"כ רוח וכו', שהוא בהיפך מכלים, ששם נגלה מתחילה כתר, ואח"כ חכמה, וכו', עד מלכות שהיא לבסוף.

:

מט) נשמה (ח"ב פ"ב או"פ ו'):

האור המתלבש בכלי דבינה, נקרא בשם "נשמה". ונקרא כן, מלשון נשימה, להיות נשמה בחינת מקור לז"א שהוא בחינת אור רוח, הנושם משם חיותו, על דרך עליה וירידה, בסו"ה והחיות רצוא ושוב, ומלשון הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, והבן.

:

נ) סובב :

גורם לגילוי מדרגה, מכונה בשם סובב למדרגה ההיא.

:

נא) סיום (ח"ב פ"א או"פ ז' שניה):

בחי"ד נקראת סוף או "סיום", להיותה מפסקת אור העליון שלא יתפשט אליה, ומסיימת ע"כ את המדרגה.

:

נב) סמוך (ח"ב ב'):

קרבת הצורה לחבירו מכונה "סמוך" לחבירו.

:

נג) עביות (ח"ב הסת"פ ה'):

גדלות הרצון לקבל בהשתוקקות גדולה, נקרא "עביות" מרובה, והשתוקקות מועטת נקראת "עביות" מועטת. והיא בחינת כלי המשכת השפע שבכל פרצוף, ומכונה ע"כ פנימיות הכלי.

:

נד) עובר ( ח"ב פ"ב או"פ ד' שניה) :

הארת מדרגה תחתונה, מחויבת לעבור דרך העליונה ממנה, כלומר כיון שהתחתונה מסובבת ויוצאת מן העליונה, נחשבת כמו שעוברת דרך העליונה. וכיון שעוברת דרך העליונה, הרי נקבעת שמה, ונקראת שמה אור "עובר", ואינה זזה משם, אלא בחינת ענף ממנה יוצא, ובא למקומו, דהיינו לתחתונה, בדומה למדליק נר מנר ואין הראשון חסר. ועד"ז תבין כל העתקת האורות מדרגא לדרגא. כי אין האור נעדר ממקומו הא' בביאתו למקום ב', כדדך הגשמיים, אלא כמבואר.

:

נה) עליון ותחתון (ח"ב הסת"פ ב/פ"ו):

ב' הבחנות עקריות יש לנו להבחין בכל פרצוף, שהן, בחינת כלי המשכת שפע שבו, ובחינת כלי קבלת שפע שבו. והן הפכיות זו לזו מקצה אל הקצה, כי מדת גדלו של שפע תלויה במדת עביות של כלי המשכה, כי אור הגדול יותר שבפרצוף הנקרא יחידה, צריך לכלי המשכה העב יותר, דהיינו מבחי"ד שבבחי"ד. והיפוכו בחינת כלי קבלה, כי האור הגדול יותר הנקרא יחידה אינו מתלבש זולת בכלי הזך יותר. ולפיכך, כשאנו מבחינים כלי המשכת השפע, אנו מבחינים אותם תחת השמות פנימיות וחיצוניות, וכל כלי הפנימי יותר הוא עב יותר, וממשיך קומה גדולה ביותר כנ"ל, וכל החיצון יותר הוא זך יותר, וממשיך קומה קטנה ביותר. וכשאנו מבחינים בחינת כלי קבלת האורות שבפרצוף, אנו מכנים אותם בשמות "עליון ותחתון", אשר כל העליון יותר הוא זך יותר, ומלובשת בו קומה גדולה ביותר, וכל התחתון יותר, הוא עב יותר, ומלובשת בו קומה קטנה ביותר.

:

נו) עצמות (ח"ב פ"ב או"פ ב'):

אור חכמה נקרא "עצמות", משום שהוא עצמותו וחיותו של נאצל.

:

נז) פנימיות (ח"ב הסת"פ ב/פו):

בחינת עביות שבפרצוף, נקרא "פנימיות" שלו, להיותן מקום המשכת השפע.

:

נח) פנימיות וחיצוניות :

עי' תשובה נ"ה: עליון ותחתון; ב' הבחנות עקריות יש לנו להבחין בכל פרצוף, שהן, בחינת כלי המשכת שפע שבו, ובחינת כלי קבלת שפע שבו. והן הפכיות זו לזו מקצה אל הקצה, כי מדת גדלו של שפע תלויה במדת עביות של כלי המשכה, כי אור הגדול יותר שבפרצוף הנקרא יחידה, צריך לכלי המשכה העב יותר, דהיינו מבחי"ד שבבחי"ד. והיפוכו בחינת כלי קבלה, כי האור הגדול יותר הנקרא יחידה אינו מתלבש זולת בכלי הזך יותר. ולפיכך, כשאנו מבחינים כלי המשכת השפע, אנו מבחינים אותם תחת השמות פנימיות וחיצוניות, וכל כלי הפנימי יותר הוא עב יותר, וממשיך קומה גדולה ביותר כנ"ל, וכל החיצון יותר הוא זך יותר, וממשיך קומה קטנה ביותר. וכשאנו מבחינים בחינת כלי קבלת האורות שבפרצוף, אנו מכנים אותם בשמות "עליון ותחתון", אשר כל העליון יותר הוא זך יותר, ומלובשת בו קומה גדולה ביותר, וכל התחתון יותר, הוא עב יותר, ומלובשת בו קומה קטנה ביותר.

:

נו) עצמות (ח"ב פ"ב או"פ ב'):

אור חכמה נקרא "עצמות", משום שהוא עצמותו וחיותו של נאצל.

:

נט) צנור (ח"ב פ"א או"פ ב'):

כלים דיושר מכונים בשם "צנורות", להיותם ממשיכים ומגבילים את האור בגבולים שבהם, כמו צנור המגביל את המים העוברים בתוכם.

:

ס) קו (ח"ב פ"א או"פ ב'):

עשר ספירות של כלים דיושר, מבחינת כלים שלהן נקראות צנור, ומבחינת האור הנמצא בהן נקראות קו. ורק עשר ספירות דעולם אדם קדמון מכונות בשם קו אחד, משא"כ עולם האצילות יש בעשר ספירות שבו ג' קוין.

:

סא) קומה זקופה (ח"ב פ"ב או"פ ג'):

בשעה שאורות דראש מלובשים בכלים של ראש, מכונה פרצוף "שקומתו זקופה".

:

סב) קצבה (ח"ב פ"א או"פ ע'):

או"ח בשיעור מדתו עצמו, עושה "קצבה" על האור העליון, משום, שהאור אינו שורה בנאצל, זולת ע"י הלבשתו של או"ח.

:

סג) קרקע (ח"ב פ"ב או"פ א'):

מלכות של כל מדרגה או של עולם, מכונה בשם קרקע של עולם, או של מדרגה.

:

סד) ראש (ח"ג פ"ו):

ט"ס של אור עליון, המתפשטות לזווג דהכאה על מסך שבמלכות להעלות או"ח, נקראות "ראש" מדרגה, משום שאורות אלו קודמים למסך ואו"ח, ואין עביות המסך יכולה לעלות אליהם. (עי' תשובה כ"א).

:

סה) רוח (ח"ב ד'):

האור המתלבש בכלי דז"א, נקרא "רוח" משום שדרכו לעלות אל בינה, לשאוב שפע, ולרדת למלכות, להשפיע בה. כדוגמת הרוח הרצוא ושוב. (עיין תשובה מ"ט).

:

סו) רוחניות :

מלת רוחניות המובאת בספרי הקבלה, משמעותה שהיא מופשטת מכל המקרים הגשמיים, דהיינו מקום וזמן ודמיון וכו'. ולפעמים מורה רק על בחינת האור העליון שבכלי. אע"פ שגם כלי הוא רוחני מכל התנאים.

:

סז) רחוק (ח"ב פ"א או"פ מ'):

השתנות צורה, בשיעור מרובה ביותר.

:

סח) תחילת התפשטות (ח"ב פ"א או"פ ז'):

שורש של כל התפשטות אור, מכונה "תחילת התפשטות" או כתר.

:

סט) תיכף (ח"ב פ"א או"פ ו'):

אור יורד בלי השתלשלות על סדר מדרגות של ד' בחינות, כי אין בו יותר מבחינה אחת מהן, מכונה שיורד תיכף, ואם משתלשל על סדר בחינות, נקרא "לאט לאט".

:

ע) תכלית כולם (ח"ב פ"א או"פ ז'): בחינה אחרונה שבכל מדרגות, דהיינו בחי"ד שבבחי"ד, מכונה תכלית כולם, להיותה עבה שבכולם, המכונה סוף, ומשום שכל המדרגות באות רק לתקן אותה.

:

א) אדם קדמון (ח"ב פ"א או"פ ת') :
הוא עולם הראשון המקבל מא"ס ב"ה, ונקרא ג"כ קו אחד, שנמשך תיכף אחר הצמצום מא"ס ב"ה עד סמוך לעוה"ז. השם של אדם, מיוחס רק על ספירות דיושר, שבעולם הראשון, שהוא אור הרוח, שפירושו אור השפעה, ולא על ספירות דעגולים שבו, שאין בהם אלא אור נפש בלבד, שפירושו אור של קבלה לעצמם, בלי יכולת להשפיע לזולתם. והוא השורש, לבחינת אדם שבעוה"ז.

:

ז) אויר ריקני (תע"ס ח"א או"פ פ"א ה'):
הוא אור דחסדים בטרם שמלביש על אור דחכמה

:

א) אור (תע"ס ח"א הסת"פ אות י"ח):
היינו כל המקובל בעולמות בבחינת "יש מיש", שזהו כולל הכל, חוץ מחומר הכלים. עי' אות ב' ואות כ"ד.

:

א) אבר, אברים (ח"ג פ"ח אות א') :
הם הכלים של הספירות דגוף, דהיינו הנאצלים מהמסך דפה דראש ולמטה.

:

ב) אור הסתלקות (ח"ג פט"ו אות ו') :
או"ח, היינו האור העליון שאינו מקובל בבחי"ד ונדחה ממנה, ומסתלק למקומו.

:

ג) אור המתמעט (ח"ג ל"ד) :
הע"ס דאו"י, בעברן להתלבש מהמסך ולמטה, נתמעט ערכן בשביל זה, ונבחנות לאור המתמעט.

:

ד) אור הפנים:
הוא אור החכמה.

:

ה) אור של תולדה (ח"ג פ"ח אות ט') :
היינו הע"ס דאו"י, המתנוצצות דרך המסך ולמטה.

:

ו) אותיות נפרדות (ח"ג פט"ו אות ד') :
כשמתלבשות העצמות בכלים, מכונות ד' הבחינות חו"ב תו"מ, בשם ד' אותיות נפרדות, על שם ההתלבשות של האורות בעביות של הכלים, מבלי משים, לשינוי צורה שביניהם, ושינוי הצורה הוא ענין הפירוד הנוהג ברוחנים. ועיין במלה "פירוד".

:

ז) אותיות מחוברות (ח"ג פט"ו אות ') :
דבר הזדככות העביות, שבמלכות דמלכות, הנוהג בבחינת הגוף דכל פרצוף, שהאו"ח הולך ומסתלק על סדר המדרגה, עד שעולה למאציל, הנה הע"ס מכונות בעת ההיא, בשם אותיות מחוברות. על שם הזיכוך, שהכלים הולכים ומקבלים בכל פעם ביותר, שהזיכוך הזה מחברם ומקרבם אל השורש, כנ"ל באות ו', שהעביות גורמת פירוד, והזכות גורמת חיבור, ע"ש.

:

ח) אזן (ח"ג פי"ב אות ז') :
הוא קומת ע"ס דראש בבחי"ב, שהיא בינה.

:

ט) אחור (ח"ג פט"ו אות ו') :
כשהאור ישר, דהיינו אור החכמה, אינו מתלבש בכלי, מכונה אז הכלי, בשם אחור או אחוריים. וכנ"ל באות ד', אשר אור החכמה נקרא בשם אור הפנים, לכן בהעדר אור החכמה מהכלי, מכנים אותו בשם "אחור".

:

י) אמא תתאה (ח"ג פ"ד אות ז') :
היא המלכות דאצילות.

:

יא) אמצעי (ח"ג פ"ה אות ד') :
הוא דבר המכריע והמחבר ב' קצוות הרחוקים זה מזה. ומכאן תבין בכל מקום, את השמות קו אמצעי, עמודא דאמצעיתא, הכולל ג"ס: דעת, ת"ת, יסוד, והבן.

:

יב) אספקלריא (ח"ג פ"ז אות ב') :
המלכות מכונה בשם אספקלריא, דלית לה מגרמה ולא מידי, או אספקלריא שאינה מאירה. והזעיר אנפין מכונה, בשם אספקלריא המאירה. ופירושו "מאור", כי הז"א והמלכות, מכונים ב' המאורות, שכל הארות התחתונים באות רק מהם, ולא מלמעלה מהם.

:

יג) אריך אנפין (ח"ג פ"ו אות ז') :
פרצוף הכתר נקרא "אריך אנפין", על שם עצמות אור החכמה שבו. והת"ת נקרא זעיר אנפין, על שם שיש בו רק הארה מועטת מאור החכמה. והשמות א"א וז"א, המה מקבילים זה לזה, שמיוחסים רק לאור החכמה שבפרצוף, כי החכמה נקראת אור הפנים, כנ"ל, והבן.

:

יד) את (ח"ג פי"ב אות ב') :
המלכות מכונה בשם "את", מפאת היותה כוללת כל האותיות מא' עד ת'. כי האותיות הן הכלים של הספירות, וכל הכלים מהמלכות המה.

:

טו) בהו (ח"ג פ"ו אות ג') :
בהו, הוא כינוי לאריך אנפין, והוא שם מקביל ל"תהו", שהוא כינוי לעתיק, שפירושו שלילת השגה, ו"בהו", פירושו גילוי השגה ולשון ישות, שהוא נוטריקון בו"הוא.

:

טז) בית (ח"ג פ"ה אות א') :
אותה בחינת ספירת המלכות, שנפרדה מהכלים הפנימיים, והיתה לכלי לאו"מ, מכונה בשם "בית" או "היכל", עיין כאן בלוח התשובות אות קע"ו (למה נפרדו הלבוש וההיכל מן הכלים הפנימיים, והיו למקיפים.); משום השיתוף דמדת הרחמים בדין, שפירושו עליית המלכות וכח הצמצום שבה, בתוך הבינה, ונתכללו שתיהן יחדיו. ויצאו משום זה הז"א והמלכות הקודמים, למתחת נקודת הצמצום, ואינם יכולים לקבל שום אור, וע"כ נעשו למקיפים, שמקבלים האור אך מרחוק (פ"י אות ב').

:

יז) בקיעה (ח"ג פ"ז אות א'):
התגברות האור על מסך המגביל שעומד על דרכו, מכונה בשם "בקיעה". כלומר, שאינו משגיח כלל על הגבול שמלפניו, אלא שפורץ לו דרך, ומאיר מבעד לגבול ולמטה.

:

יח) בריאה (ח"ג פ"ב אות ג'):
חידוש "יש מאין" מכונה בשם "בריאה", והיות שהעביות שבכלים לא יכלה להגלות בעולם האצילות, אלא רק מקרקע עולם האצילות ולמטה, לכן משם ולמטה מכונה בריאה, ע"ש העביות שנתגלתה, כי העביות, שהיא בחינת "הרצון לקבל" אשר בנברא, היא בחינת "יש מאין", כי כל מה שיש במציאות, נבחן שנמשך הימנו ית' מבחינת "יש מן היש", כי אין לך נותן מה שאין בו, מלבד "הרצון של קבלה", שבהכרח אינו בו ית', כי ממי יקבל ח"ו, והבן זה.

:

יט) בשר (ח"ג פ"ה אות ג'):
בחי"ג שנקראת זעיר אנפין, מכונה בשם בשר. וכינוי זה נוהג בו, רק בהע"ס שקומתן שוה, שהי' בחינות הללו מכונות עבגע"מ: המלכות נקראת עור. והז"א נקרא בשר. והבינה נקראת גידין. והחכמה נקראת עצמות. והכתר נקרא מוחא. עיין כאן בלוה"ת אות רכ"ט ( כיצד מכונות הע"ס שקומתן שוה); הן מכונות: עור, בשר, גידין, עצמות, מוחא (פ"ה אות ב').

:

כ) גוף (ח"ג פ"ח אות ו') :
ע"ס העוברות דרך המסך ולמטה, שהמלכות מתרחבת לע"ס מינה ובה, מכונות בשם "גוף". מטעם היותן עיקר כח הפרצוף, כי שם עיקר התלבשות העצמות בכלים. משא"כ בע"ס דראש, שממסך ולמעלה, אין שם התלבשות גמורה אלא רק שורשים להתלבשות.

:

כא) גלגלתא (ח"ג הסת"פ פ"ח אות ב'):
פרצוף הכתר. וכן הכלי ששם מתלבש אור היחידה, מכונה ג"כ גלגלתא.

:

כב) גידין (ח"ג פ"ה אות ג') :
כלי דבינה שבע"ס שקומתן שוה.

:

כג) ד' צורות (ח"ג פ"ו אות ד'):
העביות שבנאצל, כלומר, בחינת הרצון שבו, מכונות בשם כללות החומר של הנאצל. וד' הבחינות שבעביות הזאת, מכונות בשם ד' צורות.

:

כד) דיבור (ח"ג פי"א אות ב' ):
המלכות של ראש, מכונה בשם פה, וע"ס העוברות דרכה ממנה ולמטה, על ידי התנוצצות המסך, מכונות בשם דיבור, כי כן מושפעים ובאים תמיד האורות מפרצוף לפרצוף, כמ"ש כאן תשובה קס"ח, עש"ה ( איך נאצל הע"ב מן פרצוף גלגלתא );
כל פרצוף מתחייב להיות לו ב' בחינות שורשים בעליון ממנו, שהם כתר מלכות דעליון שנקרא פה, ומלכות דמלכות דעליון שנקרא טבור, כי על ידי עליית הטבור דפרצוף הכתר אל הפה שלו, שפירושה שהמלכות דגופא נזדככה מכל עביותה ונשארת זכה כבחינת כלי דכתר, נבחנת בזה שבאה למקום הפה של ראש, להיותה זכה כמו הפה, כי מבחינת ממעלה למטה אין שום עביות בפה, כנודע.
ומתוך, שהפה הזה עומד ומשמש שם בבחינת מלכות של ראש המעלה או"ח ממטה למעלה, שמבחינת ממטה למעלה יש בו עביות דבחי"ד, נמצא הטבור שעלה לשם, שנכלל גם הוא בזווג הזה של הפה בבחינת ממטה למעלה, שפירושו, שנכלל מעביות הזו שנמצאת שם. אמנם הטבור אינו יכול לקבל לתוכו העביות דבחי"ד, כמות שהיא בהפה, מחמת העלמת בחינה אחרונה ממנו בכח הזיכוך, כמ"ש זה במקומו, וע"כ הטבור מקבל שם רק העביות דבחי"ג בלבד.
ותדע, שהתעבות הזאת שהשיג הטבור מהפה, מכונה בשם ירידה למקום החזה דפרצוף הכתר, כי אחר שנתעבה הטבור שהיא בחי' מלכות דגוף, שממעלה למטה, וקיבל לעביות דבחי"ג, הרי חזר ונעשה בזה, לבחינת מלכות דגופא, המכונה חזה. ונמצא, שעל ידי השגת העביות האמורה, יצא הטבור מבחינת הפה, וחזר וירד סמוך לטבור, דהיינו המקום, שהיה שם מתחילה בטרם שנזדכך, דהיינו במקום החזה. ולא ירד לטבור ממש, מחמת שלא נתעבה בבחי"ד, אלא בבחי"ג, כנ"ל, והחזה הוא מקום המלכות דבחי"ג דגוף דפרצוף הכתר.
והנה נשתנתה צורת הטבור, מחמת הזדככותו ועלייתו לפה, כי בטרם העלייה היה לו העביות דבחי"ד, ואחר שעלה וחזר למקומו, נמצא, שקיבל רק העביות דבחי"ג, ולפיכך נחשב עתה הטבור ההוא, לבחינת כלי מלכות חדשה. ונבחן משום זה, שיצא לחוץ מהפרצוף לגמרי דהיינו מפרצוף העליון שהוא פרצוף כתר.
ומתוך כך, נעשה ראוי לזווג דהכאה, ולהתלבשות ע"ס דראש, אע"פ שעומד במקום החזה דפרצוף הכתר, ואע"פ שהחזה, שהוא מלכות דגופא, אינה ראויה להכאה, כנ"ל (באות קמ"ב ד"ה באופן) להיותו מבחי' מלכות אחר שנתלבש בה האור מלמעלה למטה, כנ"ל באות ק"כ, עכ"ז, אין ההתלבשות ההיא נוגעת כלל לטבור הנ"ל שעלה וירד לשם, כי הטבור ההוא הוא בחינת מלכות חדשה, כנ"ל, אשר האור העליון עדיין לא נתלבש בה מעולם, וע"כ הוא ראוי לזווג דהכאה, כנ"ל אות ק"כ עש"ה ועי' להלן אות ר"י.
ולפיכך, התפשט אור א"ס ב"ה אל בחינת המלכות החדשה הזאת דבחי"ג, העומדת במקום חזה דעליון, וע"י הכאה במסך שבה, יצאו הע"ס דאו"ח והלבישו לאור העליון עד קומת חכמה, כנ"ל אות קי"ט שאו"ח העולה ממלכות דבחי"ג אינו יכול להלביש את הכתר.
באופן, שע"ס דראש החדש הזה, מלבישים לפרצוף הכתר, ממקום עמידת מלכות של ראש, דהיינו בחזה דפרצוף הכתר, עד מקום הפה שלו כי שם מקום שורשו העליון, כנ"ל כי לא יוכלו לעלות למעלה משורשם, ונמצא הראש דפרצוף הכתר נשאר משום זה מגולה.
ואח"כ, יורד האו"ח ומתפשט גם מהמלכות של ראש ולמטה, לע"ס דתוך, כנ"ל באות קמ"ב ולע"ס דסוף כנ"ל באות קמ"ג. והנה הראש תוך סוף הזה, נקרא פרצוף "ע"ב, הנולד ויוצא ע"י פרצוף העליון שלו",הנקרא פרצוף הכתר או פרצוף גלגלתא. (ועי' היטב בהסת"פ כאן פרק י' כל ההמשך).


:

כה) דרך מעבר (ח"ג פ"ד אות א'):
ד' הבחינות יש להן תמיד יחס של סבה ומסובב, ואפילו באור ישר. כי בחי"א דאו"י, היא הסבה והמאציל לבחי"ב, ובחי"ב לבחי"ג וכו', וכל מדרגה שנחשבת למאציל כלפי המציאות של חברתה, הרי נחשבת ג"כ לבחינת מעביר אליה, מן הא"ס ב"ה, כל השפעתה לצורך קיומה. אמנם, כשהמדרגה משפעת לתחתונה, רק מבחינת מה, שהיא הסבה הקודמת אליה, נבחן זה להשפעה "דרך מעבר". ואם אמנם משפעת לתחתונה התנוצצות עם המסך שבה ממעלה למטה, נבחן זה, שמשפיעה אליה "דרך התלבשות".

:

כו) דרך צר (ח"ג פ"א אות ד'):
השפעה מצומצמת, נבחנת שמושפעת ב"דרך צר".

:

כז) דרך רחב (ח"ג פ"א אות ד'):
הוא השפעה בהרחבה.

:

כח) הבדלה (ח"ג פי"ב אות ד'):
בשעה שהע"ס מתנוצצות ועוברות דרך המסך ולמטה, הרי הן נעשות משועבדות לגבולים שבמסך, ואינן יכולות לינק מהעליון כלום, זולת על פי גבולי המסך. ונבחן ע"כ, שהמסך מבדיל אותן מהעליון, שאינו מרשה להן לינק משם לרצונן.

:

כט) הבל (ח"ג פי"א אות ד'):
האו"ח מכונה בשם "הבל".

:

ל) הבל היוצא (שם):
הוא האו"ח היורד מהמסך ולמטה.

:

לא) הוי"ה מלאה (ח"ג פט"ו אות ג'):
כמ"ש הרב בע"ח שער י"ח פ"א, וז"ל, שורש האורות ועיקרן, הוא ד' אותיות הויה פשוטים, בלתי מילואים וכו', אבל מילואם, הוא ביאור הויה, ויציאות אורותיהם לחוץ, עש"ה. פירוש, כי ה' פרצופין הם: כתר, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן. ופרצוף הכתר הוא עיקרם ושורשם, וע"ס שבו מרומזות בד' אותיות הויה פשוטים, ומכונה הויה פנימאה, שמכל אות יוצא פרצוף לחוץ ממנו, ומלבישו: מהיוד דהויה דפרצוף הכתר, נמשך פרצוף החכמה, שד' אותיותיו ממולאות ביודין, כזה: יוד, הי, ויו, הי, שבגי' ע"ב. ומה' ראשונה, יוצא פרצוף הבינה, שד' אותיות הויה שבו ממולאות ביודין ואלף, כזה: יוד, הי, ואו, הי, וכו', לפיכך, פרצופי הכתר נרמזים ב"הויות פשוטות", ושאר ד' הפרצופים המלבישים עליו נרמזים ב"הויות מלאות", כנ"ל (ועיין כאן בהסת"פ).

:

לב) הוי"ה פשוטה (ח"ג פט"ו אות ג')
עיין במלת הויות מלאות.

:

לג) היכל (ח"ג פ"ח אות ו')
עי' במלת בית.

:

לד) היכל עליון:
ז' היכלות הם, והעליון שבהם נקרא "היכל העליון".

:

לה) הכאה (ח"ג פ"א אות ג'):
עיין או"פ כאן פ"א סעיף ע'; פגישת אור א"ס במסך מדומה לב' דברים קשים, שאחד רוצה לפרוץ לגבול השני, אשר השני מזדקף לנגדו בכל תוקף ומונע אותו מלהשיג משהו מגבולו, הנה פגישה כזו מכונה הכאה. ולאפוקי, מפגישת נוזלים, שאינם מונעים זל"ז מלהשיג גבול, ומתערבים יחד, וע"כ אין הכאה מובנת בהם. וכן ב' דברים רכים, אין הכאתם נרגש כל כך, משום שמניחים זה לזה, לכנוס מעט בגבולו, ולדחקו על קליפתו החיצונה במשהו. משא"כ דברים קשים, שאחד אינה מרשה לחבירו לזוז אותו אף במשהו מגבולו, הרי פגישתם מובנה לבחינת הכאה. והנה להיות, שכל עיקר הצמצום היה מצד הנאצל, ולא כלל מצד המאציל, לפיכך אין אור א"ס מקפיד כלל, באותו הצמצום שיש במלכות, אלא שהוא נמשך ויורד להתפשט גם בתוך מלכות. ומובן ג"כ שיורד לשם בכח, והוא, מחמת שבא"ס מטרם הצמצום, היה ממלא שם גם בחי"ד (כמ"ש לעיל ח"א פ"א באו"פ אות כ' ובאות נ' ד"ה והנה עש"ה) וע"כ אין לו ענין לשנות דרכו, ויורד תמיד למלאות גם את כלי המלכות באורו ית', אמנם המסך והפרגוד הנעשה במלכות, מעכב עליו ומפסיק האור, ואינו נותן לו להתפשט בתוכו אף משהו, ולפיכך מובן "אשר אז הכה אור א"ס ית', המתפשט עד שם, בהמסך ההוא" (עי' לה"ת ח"ב אות מ"ג).

ובפרק ב' סעיף ג'. ההכאה של אור העליון המגיע עד שם כנ"ל, הכה בפרגוד ההוא, ומכח אותם הי"ס דאצילות שהגיעו עד שם. והכה שם בהאור שלהם פירוש, כי חוק הוא בעולמות העליונים, שכל מדרגה תחתונה הגורמת תוספות אור למדרגה עליונה ממנה, הנה כל אותו שיעור תוספות אור, חוזר ומושפע, לתחתונה שגרמה אותו, ובעניננו ג"כ, מתוך שמסך שעל מלכות דאצילות גרם את האור החוזר לעלות, ולהלביש לכל ט' ספירות דאצילות, ולהעשות כלים אליהם, כנ"ל, באופן, שזולתו לא היה אור א"ס נתפס ומלובש באצילות, כי אין אור מושג בלי כלי, כנודע, והנה מתוך שהמסך גרם לכל אותו תוספות, דהיינו או"ח וע"ס האמורים, לפיכך, מתרחב המסך והכלי מלכות בסבת האו"ח החוזר ויורד אליו ממקום המסך ולמטה, וממשיך לעצמו כל אותם י"ס דאצילות שלמעלה, בדוגמתן ממש. באופן: שמלכות דאצילות לבדה, הולכת ויורדת ומתפשטת לעשר ספירות מינה ובה, כדוגמת ע"ס אצילות, דהיינו מכתר עד מלכות, והן המכונות עשר ספירות של עולם הבריאה.

:

לו) הסתכלות (ח"ג פי"ב אות א'):
התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במסך שבכלי המלכות להעלות או"ח, מכונה בשם "הסתכלות", משום שאור המתפשט מהא"ס ב"ה, נבחן תמיד לאור החכמה, המכונה אור עינים או ראיה או "הסתכלות".

:

לז) הסתכלות ב' (ח"ג פי"ב אות ה' ובאור פנימי אות ח') הוא:
התפשטות אור א"ס ב"ה לזווג דהכאה במלכות דגופא, דהיינו, שמזדווג בה בעת הזדככות המסך ממדרגה למדרגה, עד שמוציא הע"ס דזה למעלה מזה, מכונה זה, בשם "הסתכלות ב' ".

:

לח) הסתלקות (ח"ג פי"ב באו"פ אות ח'):
בכל מקום שיש הזדככות העביות של המדרגה, יש עמה בשוה "הסתלקות" האור והשפע שבה, כי מדת "הרצון לקבל" שבמדרגה, היא העביות שבה, ומובן מאליו, שבהעלם הרצון לקבל, נעלם עמו כל השפע המקובל בה, כי אין כפיה ברוחניות.

:

לט) הרחקה (ח"ג פ"א אות ד'):
עביות דבחי"ב דאו"י, מכונה בשם "הרחקה", על שם שבוחרת באור חסדים, ומרחקת עצמה מלקבל אור חכמה, וכן לאחר הצמצום נבחנת בחינת "הרחקה" מחכמה גם בבחי"ד, כי כל הצמצום והמסך שבה, הוא רק כלפי אור החכמה.

:

מ) התלבשות (ח"ג פי"ב אות ג'):
כל אור צריך להתלבש בכלי ואין אור בלי כלי. עיין במלה "דרך מעבר".

:

מא) התנוצצות (ח"ג פ"ב אות ב'):
הארת האו"ח, מכונה תמיד בשם "התנוצצות" או ניצוצין.

:

מב) התעבות (ח"ג פ"א אות א'):
השגת "הרצון לקבל" במדה מרובה.

:

מג) התפשטות (ח"ג פ"א אות א'):
היינו האור העליון המתפשט לנאצל. אבל צריכים להבין בה, שהיא המשכה מבחינת הרצון שבנאצל ההוא, שממשיך אליו את "התפשטות" האור העליון לפי מדת ההשתוקקות שבו, כמ"ש זה היטב בח"א בד"ה המשיך, עש"ה, ובהסת"פ ח"ב, בד"ה עתה, ובכל ההמשך שם. ואין המדרגה נגמרת, אלא בב' בחינות התפשטות של אור א"ס, כמ"ש להלן במלת התפשטות ב'.

:

מד) התפשטות ב' (ח"ג פי"ב באו"פ אות ח'):
אין התפשטות האור העליון נגמרת להתלבש בכלים בפעם אחת, כי בכל גוף, דהיינו בע"ס הבאות מהמסך ולמטה, נוהג שם ענין הזדככות העביות כמ"ש באו"פ (ח"ג בד"ה ועל ידי) עש"ה, אשר אז מסתלקים כל האורות שבע"ס דגופא לשורשם, ונעשה זווג חדש במלכות דראש הנקרא "התפשטות ב' " כמ"ש להלן בלוה"ת אות קס"ח עש"ה, שהתפשטות ב' זו חוזרת וממלאת את הכלים דגופא וגומרת התלבשות העצמות בכלים לעליון, וגם מוציאה פרצוף חדש מחוץ הימנה.

:

מה) זנב לאריות (ח"ג פ"ז אות ה'):
סיום המדרגה העליונה מכונה בשם "זנב לאריות", כי זנב פירושו סוף וסיום, וכשנקודת הסיום יורדת למדרגה התחתונה, נעשית שמה לבחינת שורש, ומכונה שמה "ראש לשועלים ". כי ע"ס שבמדרגה התחתונה כלפי עשר ספירות שבעליונה, נחשבות כשועלים כלפי אריות.

:

מו) זעיר אנפין (ח"ג פ"ד אות ה')
עיין מלת אריך אנפין.

:

מז) חוטם (ח"ג פי"א אות ד'):
ספירת זעיר אנפין של ראש מכונה בשם "חוטם".

:

מח) חומר (ח"ג פ"ו אות ג'):
הרצון לקבל שבנאצל, נבחן לכללות ה"חומר" שבו. וד' הבחינות שבו נבחנות לד' צורות הרצון, המכונים חו"ב תו"מ, עי' להלן אות פ"ד.

:

מט) חותם (ח"ג פ"ח אות ט'):
האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה, המלביש לע"ס של ראש, מכונה בשם "חותם". והמתנוצצים מהמסך ולמטה, לע"ס דגוף, נבחנים לנחתמים מהחותם ההוא.

:

נ) חלון (ח"ג פ"א אות ד'):
הוא בחי"ג של ראש, המלובש באו"ח.

:

נא) חקיקה (ח"ג פ"ז אות א')
"חקיקה" ובליטה, הם יחסים מקבילים בהבחנת השפע, כי בליטה, פירושה, שהשפע מרובה בספירות באופן ניכר ובולט כלפי הרואה. והיפוכו הוא הבחן ה"חקיקה", שפירושה, שחסרון השפע בספירות ניכר שם ביותר, ולפיכך, ענין החותם, שהעולמות נחתמים זה מזה, כנ"ל באות מ"ט, נבחן בחותם שאותיותיו בולטות ובחותם שאותיותיו חקוקות ושקועות, באופן: שחותם האצילות בולט, והבריאה הנחתמת ממנו היא חותם שקוע. והיצירה הנחתמת מהחותם השקוע של הבריאה, נעשית לחותם בולט. והעשיה הנחתמת מהחותם הבולט דיצירה, נעשית לשקועה. ונמצאות הע"ס דאצילות והע"ס דיצירה, נחשבות לבולטות. והיפוכן, הע"ס דבריאה והע"ס דעשיה, שנחשבות לשקועות וחקוקות.

:

נב) יסודות (ח"ג פ"ה אות א') :
ד' הבחינות שבעביות כלי המלכות, מכונות לפעמים ד' יסודות.

:

נג) יצירה (ח"ג פ"ג אות ג'):
קומת הע"ס הבאה ע"י זווג דהכאה במסך דבחי"א, מכונה בשם "יצירה".

:

נד) כורסיא (ח"ג פ"ד אות ד'):
עולם הבריאה מכונה כסא, ותרגומו "כורסיא". ועיין להלן אות נ"ז (כסא).

:

נה) כח (ח"ג פ"ו אות ד'):
יש בחינת בכח ויש בחינת בפועל. למשל, הגרעין של הפרי נבחן אשר הפרי כלול שם בגרעין, ב"כח", אבל לא בפועל ממש, אלא שעל ידי זריעה וצמיחה, יצא ונגלה הפרי, מכח אל הפועל ממש, ועד"ז, אנו מבחינים את המסך, בטרם שהתפשט אליו אור א"ס לזווג דהכאה, אשר הוא כלול מעשר הספירות ב"כח", ואחר שפגע בו אור העליון, והעלה ע"ס דאו"ח, שהלבישו לאור העליון, נבחן, שנגלו הע"ס דראש, בפועל ממש בבחינות שורשים לכלים, כנודע.

:

נו) כלים גמורים (ח"ג פ"ח אות ז'):
הע"ס המתנוצצות ומתפשטות ויורדות מהמסך ולמטה, נחשבות שיש בהן כלים גמורים, ומכונות ע"ס דגוף.

:

נז) כסא (ח"ג פ"ד אות ד'):
עולם הבריאה, מכונה עולם "הכסא" מלשון "כיסוי" והעלם, כי אור החכמה נעלם שם (כמ"ש כאן פ"ג אות ב'). גם רומז, שהאורות דג"ר המושפעים שמה מעולם אצילות, המה רק בבחינת בינה, ומאירים שם רק בבחינת ישיבה, בדומה לאדם היושב על "הכסא", אשר הקומה שלו מתמעטת. והארת החכמה, מכונה בשם עמידה, כי בעמידה, נמצא שיעור הקומה על שלמותו.

:

נח) כתר (ח"ג פ"ו אות ז'):
היא הספירה הראשונה של הע"ס. ויש הרבה בחינות "כתר" כמ"ש.

:

נט) לבוש (ח"ג פ"ו אות ג'):
הוא בחינת ז"א שנפרד מאו"פ ונעשה לאו"מ, וכן כל פרצוף תחתון מכונה "לבוש" כלפי פרצוף עליון.

:

ס) מוח (ח"ג פ"ה אות ג'):
הוא ספירת הכתר אשר בע"ס שקומתן שוה.

:

סא) מיניה וביה (ח"ג פ"ד אות ו'):
דבר התפשטות והתרחבות המלכות של ראש ממנה ולמטה, לע"ס הנקראות ע"ס דגוף, מכונה "מיניה וביה", להורות, שכל אלו הע"ס, הן בחינות מלכות שבה: מכתר מלכות עד מלכות שבמלכות.

:

סב) מלבוש גמור (ח"ג פ"ד אות ה'):
המסך שבין אצילות לבריאה, המעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה מלבוש גמור, המגביל עשר ספירות ההן.

:

סג) מסך (ח"ג פ"א אות ג'):
הוא כח צמצום ודין שנתתקן במלכות, הדוחה את האור העליון מהתלבש בתוכה. ועי' בלוה"ת ח"ב אות מ"ג וזכרהו.

:

סד) מסך סתום (ח"ג פ"ד אות ה'):
כשהמסך, שבין אצילות לבריאה, מעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה למסך סתום, הסותם אותן מחכמה. עיין לעיל במלה מלבוש גמור.

:

סה) מקום חושך (ח"ג פ"ז אות ב'):
ספירת המלכות, שבבחינת הע"ס שקומתן שוה, שנקראת עור, נמצאת מסיימת את הארת הפרצוף, משום שהעור עצמו, דהיינו המלכות, אינה מקבלת לתוכה כלום מהאורות שבפרצוף ההוא, מפאת כח הצמצום שבה, וע"כ מסיימת את הארות הפרצוף, וממנה ולחוץ נבחן ל"מקום חושך".

:

סו) מקננא (ח"ג פ"ד אות ד'):
הארה לפרקים, מכונה בשם "קינון" ו"מקננא", כדוגמת העופות הרובצות בקן לפרקים, בשעה שרוצות להוציא אפרוחים, ואח"כ מסתלקים משם.

:

סז) ניצוץ נברא (ח"ג פ"ה אות ה'):
בכל המדרגות, נבחנת העליונה למאציל והתחתונה השניה לה לנאצל. ובעולם הבריאה, מכונה העליונה לבורא, והשניה לה לנברא. והמלכות דמלכות העליונה, היורדת ונעשית ראש לתחתונה, כלולה מב' בחינות אור המלכות (כמ"ש להלן רכ"ב ע"ש), דהיינו מבחינת דבר מציאותה עצמה הנחשבת למאציל, או לבורא, ומבחי' שייכותה למדת התחתונה, הנחשבת לנאצל או לנברא. ובחינת מציאותה עצמה, מכונה ל"ניצוץ בורא". ובחינת התחתונה שבה, מכונה "ניצוץ נברא". וכבר ידעת, שאור המלכות, דהיינו או"ח, מכונה תמיד בשם ניצוצין

:

סח) ניצוץ קטן (ח"ג פ"ה אות ה'):
החלק היותר קטן מאור המלכות, דהיינו מאו"ח, הנשאר בה מבחינת מציאותה, מכונה "ניצוץ קטן". ובאורות, מכונה זה בשם "רשימו".

:

סט) נפש (ח"ג פ"ה אות ו'):
אור המלכות, מכונה בשם נפש.

:

ע) נקב צר (ח"ג פ"א אות ד'):
המסך המעכב את האור העליון מלהתפשט, נבחן כמחיצה סתומה על האור, וכשהמסך נפתח ע"י זווג דהכאה, והאור העליון עובר בו ומתפשט למטה, נבחן שנעשה נקב וחור במחיצה הסתומה, שהאור העליון עובר בו. ובהתפשטות רחבה נבחן כחלון. ובהתפשטות קטנה, נבחן לנקב צר.

:

עא) נקודה (ח"ג פ"ז אות ב'):
היא בחינת המלכות והמסך שבה, בשעה שאין בה זווג ואינה מעלה או"ח, מכונה בשם "נקודה", כלומר, כמו נקודה שחורה, שאין בה שום לבנונית, ועד"ז אין בה אז שום אור, מחמת הצמצום הרוכב עליה. גם נקראת "נקודה", על שם הצמצום שהיה בנקודה האמצעית.

:

עב) נשמה (ח"ג פ"ט אות י'):
היא אור הבינה, אמנם בהתחלקות הע"ס מבחינת: שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל, נקרא אור החכמה בשם "נשמה" והבינה בשם גוף, שמבחינה זאת אין בפרצוף יותר מג' אורות נר"ן, כי חיה ויחידה נעשו למקיפים.

:

עג) סמוכה (ח"ג פי"ב אות ו'):
קרבת הצורה מבחינה לחברתה, נקרא שהיא "סמוכה" לחברתה.

:

עד) ספירה (ח"ג הסת"פ פ"ד אות ג'):
עשר ספירות דאור ישר המלובשות בע"ס דאו"ח, היוצאות ע"י זווג דהכאה בפעם א', נקראות בשם ספירה אחת, דהיינו על שם הספירה העליונה שבקומה ההיא, אע"פ שכוללת ע"ס באורך וע"ס בעובי.

:

עה) עולם (ח"ג פ"ח אות א'):
עיקר שם "עולם" מתחיל מפרצוף ב"ן דא"ק, שנקרא עולם הנקודים. ונקרא כן, על שם שנעלמו הז"א ומלכות דכלים פנימיים דבחי"ד, והיו לכלים לאו"מ, המכונים לבוש והיכל. ו"עולם", פירושו העלם. אמנם השם עולם נשאל לפעמים רחוקות, גם כלפי הפרצופין והספירות שקדמו לעולם הנקודים, והוא רק בדרך השאלה.

:

עו) עינים (ח"ג פי"א אות ו'):
הן הכלי דחכמה של ראש.

:

עז) עצמות האור (ח"ג פ"ח אות ט'):
העשר ספירות של ראש, נבחנות לעיקר ועצמות האור, ומפה של ראש ולמטה נבחנות לאור של תולדה מהאורות דע"ס של ראש, אמנם זה אמור מעולם הבריאה ולמטה.

:

עח) עשיה (ח"ג פ"ה אות א'):
הע"ס דקומת המלכות, שמקבלת מז"א. מכונה בשם עולם "עשיה".

:

עט) עתיק (ח"ג פ"ו אות ז'):
מלכות דמלכות דעליון נעשית לבחינת עתיק בתחתון, והיינו מצד מציאותה עצמה, מבחינת ניצוץ בורא שבה, ובחינת ניצוץ נברא שבה (כנ"ל אות ס"ז), נעשה לבחינת אריך אנפין, ושניהם יחד הם פרצוף הכתר לתחתון.

:

פ) פה (ח"ג פי"א אות ה'):
מלכות של ראש מכונה "פה".

:

פא) פועל (ח"ג פ"ו אות ד'):
יש בחינת בכח ויש בחינת בפועל. עיין מלת כח.

:

פב) פרוד (ח"ג פ"י אות א'):
שינוי הצורה עושה "פירוד" והרחקה בין הרוחנים, וקרבת הצורה עושה בהם דבקות.

:

פג) פרצוף (ח"ג פ"ח אות ו'):
הע"ס דזו למטה מזו הבאות על ידי עלית המלכות למאציל, מכונות בשם פרצופים (כמ"ש בהסת"פ כאן פי"ג אות א').

:

פד) צורה (ח"ג פ"ו אות ג'):
ד' בחינות עביות שבמלכות הנקראות חו"ב תו"מ, מכונות ד' "צורות".

:

פה) צר מאד (ח"ג פ"א אות ד'):
השפעה מצומצמת מאד מכונה "צר מאד".

:

פו) קדש קדשים (ח"ג פ"ז אות ז'):
ההיכל העליון שבז' היכלות דבריאה, הכולל כחב"ד דבריאה, הנה הפנימיות שבהם, מכונה בשם קדשי קדשים.

:

פז) קינון עיין מלת מקננא.

:

פח) קליפות (ח"ג פ"י אות ב'):
עיין לעיל אות פ"ב, ששינוי הצורה מפריד ומבדיל ברוחניים, ותדע, שהפכיות הצורה מקצה אל הקצה, הוא מפרידם ומרחיקם מקצה אל הקצה, עד שאין יניקה כל שהיא ביניהם. וכבר ידעת, שהאור העליון נבחן בו רק הרצון להשפיע ולא לקבל אף משהו, וה"קליפות" הן בהפכיות הצורה ממש, דהיינו רק הרצון לקבל ולבלוע הכל, ואין בהן רצון של השפעה ולא כלום, ולפיכך נפרדות מחי החיים ונקראות מתים וכן כל הדבוק בהן, והבן.

:

פט) ראיה (ח"ג פי"א אות ו'):
אור העינים, דהיינו אור החכמה של ראש, מכונה בשם ראיה

:

צ) ראש (ח"ג פי"ב אות ד'):
הוא ע"ס דאו"י, המלובשות באו"ח העולה מהמסך ולמעלה, שפירושו התחלה ושורש. כי עדיין אינן נחשבות לכלים גמורים המתאימים לגמר התלבשותו של האור, אלא רק לשורשים בלבד.

:

צא) ראש לשועלים (ח"ג פ"ז אות ה')
עיין מלת זנב.

:

צא) ראש לשועלים (ח"ג פ"ז אות ה')
עיין מלת זנב.

:

צב) רביעית דם (ח"ג פ"ה אות ו'):
נפש דנפש נקראת בשם רביעית, להיותה בחי"ד, כנודע, והיא מתלבשת בסוד רביעית דם של המוח, דהיינו הכתר, שבע"ס דגוף שקומתן שוה, המכונה מוח. כי הע"ס ההן מכונות, עור, בשר, גידין, עצמות, מוח.

:

צג) רוח (ח"ג פ"ט אות י'):
הוא אור הז"א.

:

צד) רוח דק (ח"ג פי"א אות ד'):
הוא או"ח היורד מעביות דבחי"ב.

:

) ריבוע (ח"ג פט"ו אות ה'):
הזווגים דהכאה הנעשים על המלכות, בשעה שהולכת ומזדככת (כנ"ל אות ז') בסדר המדרגה, דהיינו: מבחי"ד לבחי"ג, ומבחי"ג לבחי"ב, ומבחי"ב לבחי"א, ומבחי"א לשורש, הנה הזווגים האלו מכונים בשם "ריבוע", על שם ארבעת מיני הזיכוך שנעשים שם, כאמור.

:

צו) ריח (ח"ג פי"א אות ב'):
ז"א של ראש המכונה חוטם, הנה האור שבו, מכונה בשם ריח, כי ע"ס של ראש מכונות: גלגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה.

:

צז) שבירה (ח"ג פ"ז אות א'):
ביטול הגבול שבמסך, מכונה בקיעה ושבירה. עיין במלה בקיעה.

:

צח) שורש (ח"ג פ"ט אות א'):
כל הבחינות שבכתר, נבחנות ל"שורשים" לספירות.

:

צט) שמיעה (ח"ג פי"א אות ב'):
היא אור הבינה של ראש, והכלי שלה נקרא "אזן".

:

ק) שרשי כלים (ח"ג פ"ו אות ד'):
הם הע"ס של ראש הנקרא כתר.

:

קא) תהו (ח"ג פ"ו אות ד'):
הכתר כולל ב' בחינות, הנקראות: ניצוץ בורא, וניצוץ נברא, ובחינת ניצוץ בורא שבו נקראת עתיק, ונקראת "תהו", על שם אפיסת ההשגה שבו בהחלט. ובחינת ניצוץ נברא שבו, נקראת אריך אנפין, ונקראת בהו, שמורה על שורש והתחלה להשגה אשר שם.

:

ו) אור דחסדים (תע"ס ח"א או"פ פ"א ה'):
הוא אור מלביש על אור החכמה ונמשך לנאצל עם התגברות א'.

:

א) או"ח היורד (ח"ד פ"ד סעיף ל"ב):
בשעת הזדככות המסך מבחינה לבחינה, למשל, מבחי"ד לבחי"ג שנעשה הזווג דהכאה בבחי"ג, הנה אז יורדת הארת הזווג מבחי"ג תוך הבחי"ד הריקנית מאורה, והארה זו מכונה, בשם "או"ח היורד".

:

ב) אור מקיף :
כללות האור, הנדחה מטבור ולמטה של כל פרצוף, מפאת זווג דהכאה במסך, במלכות של ראש הפרצוף, מכונה בשם "או"מ".

:

ג) אור הבא דרך חזרה (ח"ד פ"ג סעיף ב') :
ד' הקומות: הכמה, בינה, ז"א, ומלכות, היוצאות על ידי זווג, שבזמן הזדככות, נקרא "אור הבא דרך חזרה". והוא מטעם, שהאורות הולכים אז ומסתלקים, והזווגים שנעשים, הם רק מטעם שהאור העליון אינו פוסק מלהאיר אפילו רגע, לכן נמצא מזדווג עם המסך, במדרגות שהוא בא בדרך זיכוכו. וע"כ אינם נבחנים לאורות רחמים שנקרא או"י, אלא לבחינת דין, שנקרא או"ח.

:

ד) אור המלכות (ח"ד פ"ד סעיף ל"ב):
כח המסך והאו"ח שבו, שישנם בכלי מלכות, מכונה "אור המלכות". גם אור הזך של הרשימו דמלכות, מכונה ג"כ אור המלכות.

:

ה) אור עב וגס (ח"ד פ"ו סעיף ב'):
אחר הסתלקות עה"ס דאו"י מתוך עה"ס דאו"ח שהלבישו אותן, נשאר האו"ח למטה בבחינת "אור עב וגס", להיותם ריקים מאור. ואז מתגלה עביותם, וניכרים לבחינת כלי, אמנם, מטרם שנתפשט האו"י מתוך האו"ח, היו שניהם כמו מעורבים זה בזה.

:

ו) אור עקודים (ח"ד פ"ג סעיף ט'):
התפשטות א' ממלכות של ראש דא"ק, ממעלה למטה, עד מלכות של גוף דא"ק, נקראת "עקודים". והוא מטעם, שכל עה"ס עקודות שם בכלי אחד של המלכות, כי לשאר ט"ס ראשונות, עוד לא היו כלים. והוא, בחינת אור ישר, ורחמים. ונקרא אור הא'.

:

ז) אור רשימה (ח"ד פ"ג סעיף ב'):
האורות דעקודים אחר שנסתלקו הניחו רשימות אחריהם, בתוך המקומות שהיו שם. והם או"י, כמו כללות האור שלהם.

:

ח) אותיות (ה"ד פ"ג אות י"א):
עי' ניצוצות הנופלים.

:

ט) אחורים (ח"ד פ"ג סעיף ו'):
זה החלק מהכלי, שאינו מיועד לקבלה או להשפעה, נקרא בשם "אחורים". ועי' דרך אחורים.

:

י) אחורים של כתר (ח"ד פ"ג סעיף ו'):
כשנזדכך המסך דבחי"ד, ונסתלקה משם קומת כתר, ומניחה לבחי"ד בחושך בלי אור, הנה כח הדין הזה מכונה בשם "אחורים". והוא נשאר חקוק שם בכלי דבחי"ד, עד שמקבל תיקונו. וכן כל הקומות.

:

יא) אספקלריא דלא נהרא ( ח"ד פ"ד סעיף ל'):
המלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא, מב' טעמים: א' משום שאור המלכות לא השאיר רשימה אחר הסתלקותו, כמו שאר האורות. הב' הוא, משום שבהתפשטות ב' נתחלפו האורות, ובא אור חכמה בכלי דכתר, ואור בינה בכלי של חכמה, וכו', עד שאור מלכות בא בכלי דז"א, ונשאר כלי מלכות בלי אור.

:

יב) ביטול (ח"ד פ"ד סעיפ ז'):
אחר שנסתלק האור מהכלי, וטרם שמקבל תיקונו, שיהיה ראוי שוב להלבשת האור, הנה נבחן אז, בחינת "ביטול" לכלי. בדומה אל כלי שנתבטל מתשמישו.

:

יג) גוף (ח"ד פ"א או"פ סעיף ל'):
ענין התלבשות האורות בכלים, צריכים להיות מתחילה בבחינת "כח" ואח"כ בחינת "פועל". ובחינת התלבשות עשר הספירות מבחינת כח, מכונה ראש. ובחינת התלבשות עה"ס מבחינת פועל, מכונה בשם "גוף".

:

יד) גורם לכלי (ח"ד פ"א אות ט'):
התפשטות האור והסתלקותו אחר כך "גורם מציאות כלי".

:

טו) דופן (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
מתוך שהאור מוגבל ומדוד רק בשיעור עביות המסך, שלפי גודל העביות, כן גודל קומת האור, לפיכך נבחנת העביות שהיא הכלי ובית קבול לאור. ובחינת העביות, נבחנת משום זה, לבחינת דופן הכלי, כי כל הכלי אינו רק הדפנות שלו. וד' הבחינות, שיש בעביות, נבחנות כמו ארבע קליפות שבעובי הדפן, המלבישות זו על זו, שנבחנות לפנימיות וחיצוניות. כי בחינת העביות היותר אשר בדופן הכלי, שהיא הממשיכה ו היא המודדת השפע, נבחנת לפנימיות הכלי, ושאר הבחינות הזכות הימנה נבחנות לחיצוניות הכלי. ואם יש שם עביות דבחי"ד, הרי היא פנימיות הכלי, ובחי"ג חיצוניות אליה, ובחי"ב חיצוניות על בחי"ג, ובחי"א חיצוניות על בחי"ב. וכולן יחד מכונות בשם דופן.

:

טז) דרך אחורים (ח"ד פ"ג סעיף ו'):
בחינות החיצוניות שבדופן הכלי (עי' דופן), מכונות גם בשם אחורים של הכלי. כי רק צד פנימיות של הכלי נבחנת למאירה, מחמת, שהאור מוגבל ומקושר בה, אבל החיצוניות, שאינה משמשת להמשכת האור, נבחנת שאינה מאירה ונקראת אחורים. ולפיכך הקומות היוצאות על המסך בשעת הזדככותו, מכונות שיוצאות "דרך אחורים", כי אלו יוצאות על ג' בחינות הזכות מבחינה ד', שהן חיצוניות אליה, ונמצאות יוצאות דרך חיצוניות ואחורים של בחיה"ד.

:

יז) דרך צדדים (ח"ד פ"ה סעיף א'):
באור החסדים, יש ב' צדדים: ימין ושמאל. כי ריבוי של חסדים, מכונה צד ימין, וצמצום החסדים, מכונה צד שמאל. ומכונים בשם צדדים, להורות ששניהם שוים במעלתם, כדמיון ב' צדדים בקומה אחת. כי כמו שיש תיקונים חשובים בריבוי החסדים, כן יש תיקונים חשובים בצמצום החסדים. ובמקום שהשפע מתגלה, בצירוף ב' הצדדים יחד, מכונה זה "דרך צדדים".

:

יח) ה' חסדים (ח"ד פ"ו סעיף ח'):
ה' הבחינות כח"ב ז"א ומלכות, הן נבחנות לפעמים, בשם ה' חסדים. דהיינו במקום, שאין אור החכמה בג"ר כח"ב, אלא רק אור החסדים לבד, מכונות אז ה' הבחינות בשם ה' חסדים: חג"ת נצח והוד.

:

יט) ה' קצוות (ח"ד פ"ו סעיף ח'):
ה' חסדים הנ"ל באות י"ח, הנקראים: חג"ת נ"ה, עש"ה, שהם באמת ה' הבחינות: כח"ב ז"א ומלכות, אלא משום שאין בג' בחינות הראשונות אור החכמה, אלא אור חסדים בלבד, הן נקראות: חג"ת נ"ה, המציינות שג' בחינות כח"ב דז"א, הן רק באור החסדים, ובחינת עצמו מכונה נצח, והתכללות המלכות בז"א, מכונה בשם הוד. ולפיכך הן מכונות "ה' קצוות", להורות, שכל קצה יורה על בחינה מיוחדת של ה' הבחינות: כח"ב זו"ן דאור ישר, הנכללות בז"א, על דרך שנתבאר. אמנם היסוד ז"א אינו קצה מיוחד, שהרי אין יותר מה' בחינות דאו"י, כנ"ל. אלא היסוד ז"א, הוא בחינת התכללות של כל ה' הקצוות יחד. באופן שיש ב' פעמים ה' הבחינות הנ"ל, אצל ז"א: א' בפרטיות שכל בחינה נבדלת לעצמה מבחינת קצה מיוחד, שנקראות חג"ת נ"ה. הב' בכללות, שכולן נכללות יחד, ומעורבות זו בזו, שנקרא יסוד ז"א.

:

כ) הגבלת האור (ח"ד פ"א סעיף ה') :
כל המדות והשיעורים וריבוי הצורות שבאור, המה באים מן העביות שבמסך ומהזדככותו, שהוא מוציא אז קומות בצורות שונות זו מזו, כנודע. ולפיכך מכונה זה בשם "הגבלת האור".

:

כא) הגבלה בכח (ח"ג פי"ב סעיף ג'):
כח העיכוב, שבמסך מלכות דראש, המעכב על אור העליון מלהתפשט במלכות, הנה העיכוב הזה הוא רק ב"כח" ולא ב"פועל", שהרי אפילו התלבשות על ט"ס הראשונות אשר שם, היא ג"כ רק התלבשות ב"כח". והן ההתלבשות והן דחית האור, אינן נגלות ב"פועל" אלא רק בגוף.

:

כב) הגבלה בפועל (ח"ג פי"ב סעיף ג'):
הגבלת המסך, שבמלכות של ראש, היא רק בבחינת "כח", ואינה מתגלה בפועל, זולת במסך שבמלכות דגוף שנקרא טבור. עי' אות כ"ו.

:

כג) הסתכלות א' :
עי' הסתכלות

:

כה) התלבשות בכח:
עי' הגבלה בכח.

:

כו) התלבשות בפועל (ח"ד פ"א או"פ סעיף ל'):
כל הנעשה בזווג דהכאה של אור העליון במסך שבמלכות של ראש, דהיינו דחית האור ממלכות ולמטה, והלבשת האור לט"ס ממלכות ולמעלה, אין זה נגלה שם בפועל, רק במסך שבמלכות דגוף, שנקרא טבור, שמטבור ולמטה נדחה האור, ובט"ס שמטבור ולמעלה הוא מתלבש.

:

כז) חושק למקורו (ח"ד פ"ג אות י'):
כשהאור חושק להשואת הצורה, להיות זך כמו המאציל, ונמצא חפץ משום זה להסתלק מהתלבשות בכלים הנה הסתלקות זו, מכונה "חושק למקורו". ודבר זה נמשך, ע"י הכאת או"פ ואו"מ זה בזה. וצריך שתבין, שאין הכוונה על אור העליון בעצמותו, אלא הכוונה היא על עה"ס דאור ישר, שהנה כבר בבחינת יחס משותף מאור ולבושו, כי על כן נקראות בשם ספירות. אכן בעצמותו של אור העליון אין לנו שום הגה ודיבור כלל כי אין מושג באור בלי לבוש או כלי.

:

כח) חזרה למאציל (ח"ד פ"ג סעיף א'):
הסתלקות האור המסובב מן הזדככות המסך, מכונה "חזרה" למאציל, דהיינו למלכות של ראש שהיא המאציל לעה"ס, הנקראות גוף. כי על ידי עליתן שמה, נמצאות מתחדשות ומתפשטות שנית, בבחינת התפשטות ב'. ועל דרך זה, בכל התפשטות חדשה, שהיא יוצאת רק ע"י חזרת אורות למאציל, באופן שכל חזרת אורות למאציל, היא כדי לסבב פרצוף חדש.

:

כט) חסד פרטי (ח"ד פ"ו סעיף ח'):
עי' ה' חסדים. וה' קצוות שחג"ת נ"ה דז"א, הן ה' בחינות כח"ב זו"ן דאו"י. שמשום חוסר אור החכמה בג"ר דז"א, המה רק ה' חסדים. אמנם היסוד דז"א אינו בחשבון ה' חסדים, משום שאין יותר מה' בחינות, אלא היסוד הוא בחינת התכללות ה' בחינות יחד והתערבותן זו בזו. ואינו קצה פרטי, שיהיה נבחן ל"חסד פרטי" מה' החסדים.

:

ל) חצי עובי דופן (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
עי' דופן. שהחיצוניות ופנימיות אשר בדופן הכלי, נחשבות לשני חצאים של הדופן שבכלי. דהיינו חצי "עובי הדופן" העב יותר. נקרא פנימיות הכלי, והוא משמש לאו"פ. וחצי עביות שבדופן, שאינו עב כל כך, נקרא חיצוניות הכלי, והוא משמש לאו"מ.

:

לא) טבור (ח"ד פ"א סעיף ח'):
מלכות דגוף, שמשם מתחילה הגבלה ודחית האור בפועל מכונה בשם "טבור".

:

לב) טעמים (ח"ד פ"ג סעיף י"א):
התפשטות האור ממעלה למטה, דהיינו, מפה דא"ק עד הטבור, מכונה בשם "טעמים", מלשון וחיך אוכל יטעם.

:

לג) ימין ושמאל :
עי' דרך צדדים באות י"ז

:

לד) כח עשר הספירות (ח"ד פ"א סעיף ה'):
עשר הספירות של ראש, אין הספירות ניכרות בהן, אלא שהן בחינת "כח עה"ס" לבד, שפירושו, שורש. כמו הגרעין, שהוא שורש לאילן, ואין האילן ניכר בו. עי' ח"ב תשובה נ"ה (עליון ותחתון).

:

לה) כלי לאו"מ (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
חצי עובי דופן החיצוני שבכלי, משמש לאור מקיף. עי' חצי עובי דופן, אות ל'.

:

לו) כלי מלכות (ח"ג פ"א סעיף ב'):
בחי"ד דאו"י, שהיא בחינת העביות, שעליה היה הצמצום שלא תקבל במדתה הגדולה, היא נקראת "כלי מלכות".

:

לז) כללות ה' קצוות (ח"ד פ"ו סעיף ח'):
ביסוד דז"א, יש כללות של כל ה' קצוות חג"ת נ"ה של ז"א. עי' ה' קצוות אות י"ט.

:

לח) להחיות הכלי (ח"ד פ"ב אות ח'):
הארה מועטת, שאין בה כדי הרוחה אלא כדי הספקה לקיים צורת הכלי על היכנה, הנה הארה זו מכונה "להחיות הכלי".

:

לט) לובן העליון (ח"ד פ"א סעיף ג'):
בטרם שהאור מתלבש בכלים הוא מכונה בשם "לובן העליון", שהוראתו, שאין בו גוון כלל, כי כל הגוונים אינם רק מצד הכלים.

:

מ) מאציל (ח"ד פ"ג סעיף ד'):
המלכות של ראש, נבחנת למאציל כלפי עה"ס שנקראות גוף. וכן כל מדרגה עליונה, כלפי התחתונה הימנה, נקראת "מאציל".

:

מא) מוגבל (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
כשהאור אחוז ותלוי במדת עביות שבכלי, שאינו יכול להתפשט שם לא פחות ולא יותר ממדת עביות שבו, נקרא, שהוא "מוגבל" תוך הכלי. ועי' הגבלת האור באות כ'.

:

מב) מכים ומבטשים (ח"ד פ"א סעיף ג') :
האורות, שהמה הפוכים בטבעם זה לזה, והמה באים להתלבש בנושא אחד, כגון או"מ ואו"פ, שאותה מדת עביות שבמסך, אשר ממשיכה ומגדילה את האוה"פ, נמצאת דוחה ומעכבת את האוה"מ, מלהתלבש בפרצוף, ומתוך ששניהם באים להתלבש בפרצוף, ע"כ המה "מכים ומבטשים" זה בזה, עד שהאוה"מ מתגבר ומזכך את העביות המעכבת שבמסך, והאוה"פ מסתלק משם, והאוה"מ קונה לו כלים חיצונים בפרצוף, שהוא מאיר בתוכם.

:

מג) מעורב (ח"ד פ"ו סעיף ב'):
כשאורות מתדבקים זה בזה מטעם השואת צורתם זה לזה, מכונה זה בשם חיבור האורות, אבל אם יש ביניהם שינוי צורה, אלא שמתחברים, משום איזה קשר שיש ביניהם, המשוה אותם יחד, הרי זה נקרא בשם "מעורבים יחד". כי שינוי הצורה שביניהם אינו נותן אותם להתדבק יחד לאחד ממש, אלא שנשאר בהכרח הבדל ביניהם. אמנם השואת המעלה שקנו, מערבת אותם זה בזה יחד, עד שאינו ניכר דל בפני שוע. כגון או"י המלובש באו"ח, כיון, שאו"י אינו יכול להאיר משהו, זולת לפי גדלו של או"ח, נבחנים משום זה, שהמה מעורבים יחד, כי העביות שבאו"ח, יש לה אותה המעלה והחשיבות כמו הזכות שבאו"י, וע"כ העביות והזכות מעורבות זו בזו, ושינוי הצורה שביניהן אינו ניכר.

:

מד) מקבלים (ח"ד פ"ג סעיף ג'):
עשר הספירות דגוף מכונות תמיד בשם "מקבלים", כי האור מגיע להן ממעלה למטה.

:

מה) מקור האורות (ח"ד פ"ו סעיף ט"ו):
המלכות של ראש נחשבת "מקור האורות", מפאת או"ח, שהיא מעלה, ומלבשת לע"ס של ראש והיא מביאתן לתוך הגוף.

:

מו) ניצוצות (ח"ד פ"ג סעיף י'):
הארות שדרכן להתכבות, והן עומדות להתעורר ולהתלקח ולהאיר שוב כבתחילה, מכונות בשם "ניצוצין". כי יש להן דמיון אל ניצוצין הנשארים אחר הדליקה, או היוצאים מתחת הפטיש שבידי אומן, שאע"פ שהמה נראים כמתכבים, מ"מ עלולים להתלקח לשלהבת גדולה ונוראה. והארות האמורות, לא יארעו זולת באו"ח.

:

מז) ניצוצות הנופלים (ח"ד פ"ג סעיף י"א):
כשיורדת הארת הזווג, הנעשה בזמן הזדככות המסך, מהבחינה העליונה לבחינה תחתונה הריקנית מאור שלה, כגון, שנזדכך המסך מבחי"ג לבחי"ב, ונתרוקנה בחי"ג מאורה, הנה אז יורדת הארת הזווג מבחי"ב, לתוך הבחיה"ג הריקנית, ומתוך שרשימה הנשארת בבחי"ג היא הפכית אל ההארה היורדת, ע"כ מכים ומבטשים זה בזה. אמנם האוה"ח היורד, מתגבר על הרשימה, שכבר פסק הזווג שלה, והאור החוזר יורד לתוך הכלי, והרשימה שאינה יכולה להיות עמו יחד בנושא אחד היא מסתלקת משם. והנה הארת הזווג היורדת לכלי הריקן, מכונה בשם "ניצוצות הנופלים" והוא מטעם, כי עד מהרה נפסק הזווג גם מבחי"ב ועולה לבחי"א, כנודע, ונמצאות ההארות מתכבות, והרשימה חוזרת ויורדת לכלי שלה. כי עתה, אין שום מעלה לאו"ח היורד על הרשימה, כי זה וזה נמצאים לאחר הסתלקות הזווג שלהם, וכיון שאור הרשימה לאין ערך הרבה מהאו"ח היורד, לכן, מתגברת עתה הרשימה עליהם ומבטלת להארת הניצוצין הנופלים לכלי שלה כדי שיוכל להתלבש שם. וענין זה מכונה הכאה ובטישה, כי פעם מתגבר האוה"ח היורד, ופעם מתגברת הרשימה, כמבואר.

:

מח) נקודות (ח"ד פ"ג סעיף י"א):
ד' הקומות היוצאות על ידי זווג דהכאה, בשעת הזדככות המסך, נקראות "נקודות" ונקראות או"ח שהן דין.

:

מט) סביבות (ח"ד פ"ה סעיף א'):
כל פרצוף נחלק לשנים: שהוא ממלכות דגוף ולמעלה, ששם מקום עמידת כל האורות, ונקרא ע"כ, פנים. וחלק ב' הוא ממלכות דגוף ולמטה, שהאור ישר נדחה משם ואינו מאיר, ונקרא ע"כ אחור. אמנם יש בחינת הארה העוברת מצד הפנים של הפרצוף, ומאירה לצד האחור של הפרצוף. ואופן ההארה הזאת, מכונה דרך "סביבות". כי בדרך יושר אין חלק הפרצוף, אשר מטבור ולמטה, יכול לקבל האור, כנ"ל. רק בדרך סביבות, שהוא בחינת תיקון מיוחד, שיתבאר במקומו.

:

נ) סובל (ח"ד פ"א סעיף ה'):
"סובל", פירושו, במקום שהכלי ראוי להלביש את האור, אלא אינו מלבישו מטעם בחירתו עצמו. והוא ענין דק מאד, ונאמר רק על ע"ס של ראש, שאין שם הלבשה בפועל, כנ"ל (עי' התלבשות בכח). והנה זה לא יעלה על הדעת כלל, אשר הכלים דגוף ראוים יותר להלבשת האורות מהכלים של הראש, ועכ"ז אין הלבשה בראש אלא בגוף, והוא מטעם, שאו"ח דראש אינו סובל בחינת הלבשה, להיותו עומד בבחינת מלמטה למעלה, שעמידה זו היא בחינת התנגדות להלבשה, שאינו סובל ההלבשה. והבן מאד.

:

נא) סיום העליה (ח"ד פ"ו סעיף כ"א):
כשהמסך מתחיל להזדכך מבחינה לבחינה, כגון מבחי"ד לבחי"ג, יש להבחין שם, בחינת ההמשך של הזדככות, דהיינו, בטרם שמגיע לנקודת עביות שבבחי"ג, אשר נמצא הפרצוף בלי אור לגמרי, כי הזווג שבבחי"ד כבר נפסק, ואל הזווג דבחי"ג עדיין לא הגיע. ויש להבחין בחינת "סיום העליה", דהיינו, אחר שגמר הזדככות מכל עביות דבחי"ד, והגיע לעביות דבחי"ג, אשר אור העליון, שאינו פוסק אפילו רגע, נמצא מזדווג בה ומוציא קומה חדשה דחכמה. שעתה חזר האור להתפשט בפרצוף כמקודם, אלא בקומת חכמה, הנמוכה מקומה הקודמת.

:

נב) עובי דופן (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
כל חומר בית הקבול של הכלי הוא עביות שבו, כנודע, וע"כ, ד' הבחינות של עביות נבחנות כמסבבות זה על זו, והן עושות יחד את דופן הכלי, והעב מחבירו, הוא יותר פנימי ממנו (עי' חצ' עובי דופן, אות ל').

:

נג) עליות האורות (ח"ד פ"ב סעיף ד'):
עי' חזרת אורות למאציל, אות כ"ח.

:

נד) עלית הכתר למאציל :
היינו, על ידי הזדככות המסך מבחי"ד לבחי"ג (שם).

:

נה) עלית חכמה למאציל:
היינו על ידי הזדככות המסך מבחי"ג לבחי"ב (שם).

:

ט) עלית בינה למאציל :
היינו על ידי הזדככות המסך מבחי"ב לבחי"א (שם).

:

נז) עלית ז"א למאציל:
היינו על ידי הזדככות מבחי"א לבחינת כתר (שם).

:

נח) עלית מלכות למאציל:
היינו על ידי הזדככות מבחינת כתר אל בחינת מלכות של ראש, שאין שם מבחינת עביות שממעלה למטה ולא כלום. ואז מושוה צורתה אל מלכות של ראש, והיא נכללת שם (שם).

:

נט) פה (ח"ד פ"א סעיף ג'):
מלכות של ראש, שעביות דמסך משמשת שם ממטה למעלה, נקראת "פה".

:

ס) פניהם למטה (ח"ד פ"ג סעיף ג'):
כשהאור מושפע להתאחז ולהתלבש לפי מדת גודלה של עביות שבמסך, מכונה זה "פניהם למטה", כי פניותיהם של האורות הוא לבא ולהתלבש בעביות המכונה, למטה.

:

סא) פניהם למעלה (ח"ד פ"ג סעיף ג'):
בשעת הזדככות המסך, אשר הזווגים הולכים ונעשים, בכל פעם בבחינה הזכה יותר, עד שנפסק הזווג לגמרי, מכונה זה "פניהם למעלה", כלומר שמסתלקים ופונים את עצמם מן העביות אל הזכות. כי ממעלה למטה, פירושו, מזכות אל עביות. וממטה למעלה פירושו מעביות אל זכות.

:

סב) פנים ואחור (ח"ד פ"ה סעיף א'):
ההתלבשות והדחיה, המתפעלות בזווג דהכאה שבמלכות דראש, אינן מתגלות שם, אלא במלכות של הגוף, שנקרא טבור. שהתלבשות נעשית מטבור ולמעלה, ודחית האור נעשית מטבור ולמטה. וע"כ, מקום התלבשות שבגוף נקרא "פנים", והמקום, שנדחה האור משם, נקרא "אחור".

:

סג) קלקול ע"מ לתקן (ח"ד פ"ד אות ח'):
"קלקול ע"מ לתקן", פירושו, אשר כלפי מי שאינו יודע את התיקון הגדול שנעשה כאן, הוא חושב אותו לקלקול, ואילו היה יודע את הפעולה הנעשית בזה, היה רואה את הקלקול הזה, שהוא כולו רק תיקון, ולא היה כאן בחינת קלקול מעולם. וזה דומה, לטיפש, הרואה לחייט, שלוקח חתיכה יפה של בד, וחותך אותה לגזרים, שמפני שאינו יודע ומבין את הפעולה הנעשית כאן, הוא תוהה בעצמו, שהחייט מקלקל חתיכת בד יפה כל כך. ואילו היה יודע המלאכה, ודאי, שלא היה מעלה על דעתו, שיש כאן אף שמץ של קלקול. אלא שמתחילתו עד סופו יש כאן רק תיקון בלבד. והבן היטב.

:

סד) רושם חותם (ח"ד פ"ב סעיף ב'):
על ידי התלבשות האור בכלי נעשו כמה הבחנות באור, מתוך יחס משותף מהאור והכלי. ואם האור מסתלק משם, מ"מ נשארות כל אותן הצורות וההבחנות, שהיו שם מטרם הסתלקות, אף משהו לא יחסר, והשארה זאת, מכונה בשם "רושם חותם". כי כן טבע החותם, אם מניחים אותו על השעוה, הוא משאיר שמה כל צורתו לפרטיו ואותיותיו בלי חוסר משהו.

:

סה) רשימה (ח"ד פ"ב סעיף ב'):
עי' רושם חותם אות ס"ד. ודע שרשימה זו שהאורות משאירים מעצמם אחר הסתלקותם, היא הגרעין והשורש ללידת פרצוף שני הימנו. כי כן כל עלול יוצא ונולד ע"י עילתו, ועד"ז נמשכות כל ההארות שבעולמות, לתחתונים. והן עצמן עוברות מהעילה אל העלול הנולד הימנן, כדוגמת הניצוץ נשמה העובר מהאב אל הבן, ונשאר קבוע בנשמת הבן ואינו זז ממנו לעולם . כמו שנתבאר, באו"פ ח"ד פ"ב אות ג' ועש"ה, והבן זה וזכרהו. כי הוא המפתח, להבין בו הגורם המחייב את המסובב, להשתלשל מן הסבה שלו, בכל ההשתלשלות של יציאת הפרצופין והעולמות זה מזה, מראש עד סוף.

:

סו) תגין (ח"ד פ"ג סעיף י"א):
עי' ניצוצות הנופלים, אות מ"ז. שנתבאר שם, מתוך אשר האוה"ח היורד לתוך הכלי הריקן בא עתה מהארת הזווג הנעשה בבחינה העליונה, והרשימה שבכלי ההוא, היא מאחר הסתלקות הזווג, ע"כ מתגבר האוה"ח על הרשימה, ויורד לכלי, והרשימה מוכרחה לעלות משם ממעל לכלי, ע"ש. והנה הארה זו שהרשימה מאירה אל הכלי בהיותה למעלה מהכלי, נקראת בשם "תגין".

:

א) אור דק וחלש ( דף שי " ג אות כ " ט ובאו " פ שם ):
קומת האור היוצא על מסך מעביות דבחי " א , מכונה אור דק וחלש , משום שאינו ממשיך כלום מבחינת ג " ר .

:

א) אור המובחר ( דף שמ " ח אות נ ' ובאו " פ שם ):
ב ' בחינות אורות כלולים בכל רשימו : א ' שארית מאו " י , ב ' היא שארית מאו " ח , ששארית דאו " י מלובשת בו . וחלק דאו " י מהרשימו , מכונה אור המובחר שבו , וחלק מאו " ח של הרשימו מכונה אור הגרע שבו .

:

א) אור מחודש ( דף ש " נ אות נ " ב ):
האור הנמשך על ידי זווג דהכאה , ובא אל הפרצוף , נקרא אור מחודש , והאורות שישנם בהפרצוף מעת התפ " א , שהן הרשימות שהניחו האורות שם אחר הסתלקותם , הן מכונות אורות ראשונים .

:

א) אורות ראשנים :
עיין תשובה ג ' (אור מחודש).

:

א) אחור ( דף ש " ד אות ט " ו ובאו " פ שם ):
בחינה שאינה פועלת בכלי , אם להשפיע או לקבל , מכונה בשם אחור או אחורים .

:

א) אלפין ( דף שנ " ג אות נ " ו ובאו " פ ד " ה ביודין ) :
שיעור קומה היוצא בעיקר על עביות דבחי " א , מכונה בשם הוי " ה דאלפין .

:

א) ב ' מרחקים (דף שכ " ו ) :
אם יש ב ' מרחקים , בין כלי דחסד ובין כתר , בלי אור , דהיינו בעת שחו"ב ריקים מאור , אז נמנעת הארת ג " ר מהפרצוף .

:

א) הארה לבדה ( דף ש " כ אות ל " ה ):
נתינת אורות בהספירות מזו לזו היא ע " י הזדככות המסך , שמתחלה באים כל האורות כלולים במסך דבחינה ג ' לכלי דכתר , ואחר שנזדככה העביות דבחי " ג לבחי " ב , שקומה ההיא אינה ראויה לכתר , נותן אותה לחכמה , וכן אחר שנזדככה בחי " ב לבחי " א , שהקומה ההיא אינה ראויה לחכמה , אז נותן אותה לבינה . וכו ' עד " ז . ויש בחינת נתינת אורות מספירה אל ספירה ע " י זווג והולדה , וזה מכונה בשם הארה , ולא בשם נתינת אורות .

:

א) הבטה ( דף ש " ד אות ט " ו ובאו " פ ד " ה חלקים ) :
השפעת או קבלת הספירה מחברתה , מכונה בשם הבטה , שמביטות זו לזו .

:

א) ה"ה ( דף ש"י אות כ"ה ובאו"פ ד"ה המתבאר) :
הסתלקות הכללי דהתפ"א , מכונה בשם ה' ראשונה של שם הוי"ה , והסתלקות הכללי של התפ"ב , מכונה בשם ה' אחרונה דהוי"ה.

:

א) ההין ( דף שנ"ג ובאו"פ ד"ה ביודין ): שיעור קומה של בחינת מלכות מכונה בשם הוי"ה דמילוי ההי"ן.

:
הכנה לקבל ( דף רצ"ו באו"פ ד"ה הכנה ): כשיש מסך מתוקן בהפרצוף במדת עביות הראויה לזווג ולהמשיך את האור העליון , אז נבחן הפרצוף שיש בו "הכנה לקבל" את האור העליון.
:

א) הסתכלות דרך אחור (דף ש"ו באו"פ ד"ה מסתכל):
כשנתבטל הפנים של הכלי , ועדיין הוא מקבל דרך אחוריו , למשל אחר שנתבטלה העביות דבחי"ד , והוא מקבל הארה דבחי"ג מהבחינה העליונה ממנו לתוך בחי"ג שלו , נבחן שמסתכל באור העליון דרך אחוריו , כי בחינה ג ' נבחנת לאחור כלפי בחי " ד. עי ' פנים ואחור דמסך.

:

הסתלקות א' (דף שנ"ז אות ס'):
הוא הסתלקות האורות להמאציל שנעשה בפעם הראשונה בהעולמות שהוא בפרצוף הכתר דא"ק.

:

טז) הסתלקות ב' (שם):
היא הסתלקות השניה שנעשה בעולמות שהיא בפרצוף חכמה דא"ק.

:

יז) התהפכות פנים למטה (דף ש"ה באו"פ ד"ה ואז הכלי):

היותר עב שבדופן הכלי מכונה פנים, משום שהזווג העליון נעשה עליו , והאור נמשך על ידו , אבל החלק שאינו עב כל כך , מכונה אחור , משום שהוא אינו פועל בהכלי . ואם האו"פ מסתלק מהכלי והכלי מקבל אור מקומה נמוכה , שאין קומה זו מתאימה לפי מדת העביות שבכלי הנה אז יקובל האור ההוא בהחלק שאינו עב כל כך , המתאים לאותה קומה ונמצא עתה שהופך פניו למטה , שהחלק העב שבכלי מתבטל , ואחוריו למעלה , כי החלק האחור שבכלי נעשה עתה למקבל האור . למשל אם הכלי הוא של בחי"ד , והאו"פ דבחי"ד נסתלק , והכלי מקבל אור מבחי"ג הסמוכה לו , הנה אין הכלי מקבל אותו אלא בהחלק שאינו עב כל כך שנקרא אחור הכלי , דהיינו בעביות דבחי"ג שישנה שם , ונמצא האחור נעשה לפנים של הכלי , ומדת הפנים שבו שמקודם , מתבטלת , ואינה פועלת עתה כלום בהכלי , וזה מכונה שהפך פניו למטה.

:

יח ) התכללות (דף שנ"ז באו"פ ד"ה אמנם):
ב' אורות מב' בחינות יוכלו פעמים להכלל ולהתיחד זה בזה, ומקבלים הארה זה מזה כמו בחינה א' . וזה יצויר בג' אופנים : או ששניהם בלי כלים, דהיינו זו"ן שעולים אל הראש ונכללים שם בב' הזווגים. או ששניהם בב' כלים, דהיינו בהתפ"ב, שזו"ן נכללים שם בהארת כתר וחכמה בהיותם בב' כלים דבחינת כתר . או בהבחינה הב' של התפשטות, שנקראת פרצוף הבינה דא"ק, שזו"ן דכתר יש להם שם רק כלי א' ומקבלים הארה זה מזה .

:

ב) אור וכלי (תע"ס ח"א או"פ ו'):
הרצון לקבל שבנאצל נקרא כלי, והשפע שמקבל נקרא אור.

:

ב) אור חוזר (ח"ב הסת"פ ע"ט):
הוא האור שאינו מקובל בבחי"ד. פירוש, שהוא האור המיוחד למלא את בחי"ד והיא אינה מקבלתו, מסבת המסך המעכב אותו, ומחזירו לאחוריו. ופעולה זו, מכונה בשם זווג דהכאה (עי' הת"פ ח"ב אות כ"ב ד"ה והנה). וכל כלי קבלה שבפרצופים, מהצמצום ואילך, נמשכים מאו"ח הזה, שהוא משמש להם, במקום בחי"ד שבא"ס ב"ה.

:

יט ) התפשטות א':
התפשטות יורה ירידת האור ממעלה למטה להתלבשות בכלים, וכל התפשטות מכונה בשם גוף. והתפ"א היינו הגוף דפרצוף כתר דא"ק, שהוא הגוף הא' שבעולמות .

:

כ ) התפשטות ב' :
הוא גוף דפרצוף חכמה דא"ק, שנקרא פרצוף ע"ב דא"ק . ויש עוד בחינה שניה של התפ"ב, שהיא פרצוף הבינה דא"ק, שנקראת פרצוף ם"ג דא"ק .

:
כא ) יודין (דף שנ"ג באו"פ ד"ה ביודין):
שיעור עביות דבחי"ג ובחי"ב, מכונה בשם יודין .
:

כב ) יוד יציאות והכנסות (דף ש"ח אות כ"ב ):
כשנכנסו האורות בכלים דהתפ"ב היו באים בדרך מטי ולא מטי, שמתחלה באו כלם לכתר, ואחר דלא מטי בכתר באו בחכמה, ואחר דלא מטי בחכמה באו בבינה, וכו' עד"ז . וע"כ עשו האורות יוד יציאות ויוד הכנסות עד שהגיע האור למלכות .

:

כג ) י"ו :
י' מרמזת לבחינות הנקודות של התפ"א , דהיינו על התפשטות האורות שמחכמה ולמטה אשר שם . וו' מרמזת לבחינות הנקודות דהתפ"ב , שהוא ג"כ מחכמה ולמטה . אבל על התפשטות אור הכתר דהתפ"א והתפ"ב , אין שום רמז עליה בד' אותיות הוי"ה .

:

כד ) ירידת המדרגה (דף ש' אות י') :
בהתפ"ב, שאור הכתר לא חזר שם אלא שנשאר בפה, וע"כ בא אור החכמה ונתלבש בכלי דכתר, ואור בינה בכלי דחכמה, וכו', נמצא שכתר ירד למדרגת חכמה, וחכמה ירדה אל מדרגת בינה, וכו '.

:

כה ) כללות (עי' התכללות):
כשהזכר והנקבה מקבלים הארה זה מזה, הוא מכונה בשם כללות. ויש ג' מיני כללות: כשהם בלי כלים, דהיינו בשעת עליתם למלכות של ראש וכשהם בב' כלים, שהוא בע"ב , וכשהם בכלי א', שהוא בס"ג .

:

כו ) כתר דשורשים (דף רצ"ב אות ג'):
ע"ס של ראש, נבחנות לשורשים אל ע"ס של הגוף. וכתר דראש הוא כתר דשורשים.

:

כז ) כתר הענפים (שם):
אור כתר של ע"ס דגוף נקרא כתר של הענפים.

:

כח ) מטי ולא מטי :
מטי מורה: התפשטות אור העליון אל הספירה. לא מטי מורה: הסתלקות האור מהספירה.

:

כט ) מלוי (דף שנ"ג אות נ"ו):
מדת עביות שיש במסך אשר בכלי, שהזווג העליון נעשה עליו, מכונה בשם מילוי. משום שהכלי מתמלא אור בסבתו.

:

ל ) מלכות דשורשים (דף רצ"ב אות ג'):
מלכות של ראש מכונה מלכות של השורשים, כי כל ע"ס דראש נקראים שורשים.

:

לא ) נתינת אורות (דף שכ"א אות ל"ז ובאו"פ ד"ה כל):
ענין נתינת אורות מספירה לספירה, הוא ע"י הזדככות המסך, שמתחלה באו כל האורות לכלי דכתר, וכשנזדככה בחי"ג של כתר לבחי"ב, נתנה האורות לחכמה, וכשנזדככה, עביות דחכמה מבחי"ב לבחי"א , נתנה האורות לכלי דבינה, וכו' עד"ז , עד שהגיע האור אל מלכות. ויש עוד ענין של השפעת אורות הנולדים ע"י זווג , וניתנים מספירה לחברתה, והם מכונים בשם הארות לבד. עי' הארה לבדה.

:

לב ) סוד הסתלקות (דף שנ"ד אות נ"ט) :
יש בחינת רשימו שהאור שלה עומד לחזור להפרצוף. ויש בחינת רשימו שהאור שלה לא יחזור עוד אל הפרצוף לעולם, וע"כ מכנים אותה שהיא בסוד הסתלקות. כלומר שהאור שנסתלק ממנה לא יחזור להפרצוף.

:

לג ) ענפי הפה ( דף רצ"א אות א'):
ע"ס דגוף הן התפשטות מלכות של ראש, כי מלכות דראש מתפשטת מינה ובאה לע"ס ממעלה למטה, שהן נקראות גוף, כנודע. וע"כ , נמצאות הספירה דגוף שהן ענפי הפה, שהיא מלכות דראש.

:

לד ) פנים:
מקום הכלי המיוחד להשפעה או לקבלה מכונה בשם פנים.

:

לה ) פנים ואחור דכלי (דף שכ"ה באו"פ ד"ה ופירוש):
כל כלי מיוחד להשפעת ג"ר, או להשפעת ו"ק. ואם הכלי משפעת ג"ר, הרי מקום השפעת ג"ר הוא הפנים שלו, ומקום השפעת ו"ק, הוא האחור שלו. ואם הכלי משפעת ו"ק, הנה מקום השפעת ו"ק, הוא הפנים שלו, והשפעת ג"ר הוא האחור שלו.

:

לו ) פנים ואחור דמסך (דף ש"ה באו"פ ד"ה כי ידעת):
הבחינה היותר עבה שבהמסך, הוא צד הפנים שבו. והבחינה שאינה עבה כל כך, היא בחינת האחור שבו.

:

לז ) פשוט בלי מלוי (דף שנ"ד אות נ"ח):
כשמזדכך המסך מעביותו ונפסק הזווג ממנו, ונסתלק האור מהכלי אז נבחנות האותיות שהן בלי מילוי. כי הכלים הם האותיות, והמילוי היא מדת העביות שבמסך, וכיון שנזדכך מעביות, הרי הוא חסר המילוי.

:

לח ) צריך לאמו (דף שכ"ג ובאו"פ ד"ה הז'):
אור חסד שבכלי דבינה נבחן לאור דק וחלש, להיותו מבחינת זווג דעביות דבחי"א, שאין בו מהארת ג"ר, שהוא עצמותו וחיותו של כל אור. ולכן הוא מוכרח להשאר בכלי דבינה כל זמן שאינו משיג הארת חכמה, כדי שיינק ג"ר מבחינת כלי דבינה, וע"כ הוא מכונה שצריך לאמו דהיינו בינה. וכשמשיג הארת חכמה, נבחון שהשיג את גדלותו ואינו צריך יותר לאמו בינה.

:

לט ) ראיית עינים (דף שי"ג אות ל'):
אור העליון המתפשט לזווג דהכאה מכונה בשם ראיה, מלשון הכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. ורומז על אור החכמה, שהוא עצמות האור ישר המתפשט מא"ס ב"ה.

:

מ ) שורשי ספירות (דף שנ"ד אות נ"ט):
הרשימו שאין האור שלה עתיד לחזור אל הפרצוף, דהיינו למשל אור הכתר שנשאר נעלם מתחת מלכות של ראש, ואינו יורד עוד בחזרה אל הגוף בהתפ"ב, אלא רק הרשימו שלו היא המשמשת בכלי דכתר במקומו. הנה אור הכתר הזה שנשאר למעלה, נבחן שם לשורש קבוע, שמאיר משם אל הרשימו שלו.

:

מא ) שורש למעלה (דף רצ"ז אות ט'):
ע"ס דראש נבחנות לשורשים אל ע"ס דגוף.

:

מב ) שורשים עליונים (דף רנ"ו אות מ'):
הם ע"ס דראש כנ"ל אות מ'.

:
ג ) אח"פ במקומם:
ג' התיקונים הראשונים מי"ג תיקוני דיקנא, נקראים אח"פ במקומם, שפירושם שלא יצאו מבחינת ראש, והם בחינות הגו"ע דראש של הדיקנא. ומה שמכונים בשם אח"פ הוא רק בערך הראש דס"ג. (ת"ט אות כ')
:

ד ) בוצינא דקורדנותא :
בוצינא, פירושו, מאור, וקרדנותא פירושו קושיות או חשכות. ורומז על ה"ת , דהיינו בחי"ד. וה"ס ה"ת שבעינים אשר בכתר דנקודים, שאין הארתה, מגולה. והיא הנקודה שבתוך ה ו', דהיינו המלאפום שהשפיע יסוד דא"ק לחו"ב דנקודים, ורק ה ו' נגלה באמא, אבל הנקודה נגנזה בה. וזה שאומר שבוצינא דקרדנותא גניז ביסוד דאמא. (דף תכ"ז אות ל"ז).

:

ה ) בקיעת הפרסא: בקיעת הפרסא מורה ביטול הגבול שבה, המבדיל תוך המדרגה, בין כתר חכמה שבה, ובין הבינה וזו"ן שבה. ועל ידי הבקיעה, נמצאים הבינה וזו"ן שבים אל המדרגה כמתחלה. (דף ת"ה אות ט"ו).

:

ו ) זו על זו:
זו על זו פירושו, כשהספירות נמצאות כל אחת בפני עצמה ואינה יכולה לקבל או להשפיע לחברתה, משום השינוי צורה הנמצא בין כל אחת ואחת, המבדילן זו מזו. ואז עומדות זו על זו לפי סדר המדרגה. כשפני התחתון באחור דעליון. למשל, ז"א שהפנים שלו הוא בחי"א, נמצא משתוה לאחור דבינה שהוא ג"כ בחי"א. ופנים של הבינה שהוא בחי"ב, נמצא משתוה אל האחור דחכמה שהוא ג"כ בחי"ב. וכו' על דרך הזה. ובמצב זה הן הפכות זו לזו ונפרדות זו מזו (כנ"ל ח"ד פ"ג או"פ סעיף ל') עש"ה.

:

ז ) חולם:
הנקודות מורות בעיקר על הארת הזווג היוצאה בכח החיבור דה"ת בה"ר, שהן מכונות בשם נקודות. ויש בזה ג' בחינות: א' כשה"ת היא בכתר דנקודים, מבחינת ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. ואז נקראת חולם שהוא ממעלה על האותיות יה"ו. כי אור הכתר אינו מושפע אל החו"ב מבחינת ה"ת, אלא מבחינת ה"ר לבד. ב' בסוד נקודות שמתחת האותיות יה"ו, שהן הכלים של חו"ב, וזה הוא ע"י זווג עליון של ע"ב וס"ג המוריד את ה"ת מהעינים אל הפה בסוד קמץ שמתחת האותיות. וגם עתה נמצאת ה"ת גנוזה בהקמץ שהוא בחינת יסוד דכתר, והיה"ו אין להן עדיין מהארת ה"ת. ג', היא בסוד נקודות שבתוך האותיות דיה"ו, שזה ע"י הארת היסוד דא"ק את בחינת המלאפום, שהנקודה דה"ת היא בתוך ה ו', שהארה זו באה לתוך האותיות דיה"ו, שהן חו"ב, שמכאן נולדות זה"ת דנקודים. (תכ"ג ובהסתכלות פנימית אות י"ט ד"ה וזו היא).

:

ח) טפל:
הספירה העליונה שבכל מדרגה כוללת כל הבחינות שמתחתיה , וע"כ הבחינה העליונה נבחנת תמיד לעיקר של המדרגה, שכל שאר הבחינות טפלות לה ואינן עולות בשם. (שצ"ו אות ו').

:

ט) יציאה בחוזק:
כל שהעביות שבהמסך מרובה יותר, האור יוצא בחוזק, יותר ואם העביות שבהמסך קלושה היא, אין האור יוצא בחוזק, כלומר, שאוה"ח הוא מועט, וקומת האור שהוא ממשיך אין לו התפשטות למטה. ומתוך שה"ת נתחברה בנקבי עינים, נמצאים שם האורות שיוצאים בחוזק ומתפשטים למטה. (דף ת"ב אות י"א).

:

י) כ"ב אותיות:
האותיות הן הכלים שבהם מתלבש העצמות. ויש בהם כ"ב ראשי הבחנות, שמהן נבנות כל הפרצופים. ונקראים כ"ב אותיות. (תל"ח אות נ"ג ) ועי' לעיל תשובה א'.

:

יא) מים עליונים זכרים:
עי' תשובה א'. ונתבאר שם שכתר של הנקודים ה"ס מים עליונים, שמעל הרקיע, שה"ס הפרסא. וחו"ב דנקודים, ה"ס מים תחתונים, שמתחת הרקיע. ע"ש. ונודע, שהכתר הוא הזכר, וחו"ב ה"ס הנקבה שלו. כמ"ש (או"פ דף תי"ג ד"ה עתה תבין). הרי שמים עליונים הם בחינת זכר, ומים תחתונים שהם חו"ב, הם בחינת נקבה. (ת"א אות ט')

:

יב) מים תחתונים נקבות:
עי' תשובה י"א (מים עליונים זכרים). ותשובה א' (
א' שבואו דס"ג).

:

יג) מלאפום:
עי' תשובה ז' (חולם).

:

טו) מיין נוקבין:
נודע שמתוך התפשטות נקודות דס"ג למ"ה וב"ן דא"ק הפנימי נתחברו ב' בחינות רשימות בהמסך, שהן מבחינות ה"ר שבס"ג , וה"ת שבא"ק הפנימי, ונמצא המסך נכלל מב' נקבות מבינה ומלכות, ומכאן קנה המסך את השם מיין נוקבין, כי מכאן ואילך כלולות בו ב' נוקבין אלו בכל זווג שעושה עם אור העליון. (דף ת"ה אות ט"ו).

:

טז) מיתה:
עד המקום שנמשך קו אור א"ס ב"ה, הוא החיים, ואחר סיום הקו דהיינו למטה מנקודת הצמצום, כבר נפסק אור החיים, והוא בחינת המיתה. וע"כ הכלים שנפלו לבי"ע שהם למטה מנקודת הצמצום החדשה, נבחנים שמתו שמה. כי נפרשו מאוד החיים. (תכ"ח אות ל"ט).

:

יז) נקודות עליונות:
עי' תשובה ז' (חולם).

:

יח) נקודות שמתחת לאותיות:
עי' תשובה ז' (חולם). כי ג' הארות שמשו בנקודים: הבל הטבור. והבל היסוד. והבל דצפורני רגלים. והבל טבור הוא בחינת הנקודות שממעל לאותיות, דהיינו חולם. והבל היסוד הוא בחינת הנקודות שבתוך האותיות, שהוא מלאפום. והבל דצפורני רגלים, הם בחינות הנקודות שמתחת לאותיות. (דף ת"כ אות כ"ח. ובאו"פ שם ד"ה ויפוזו, דף תל"ה ד"ה עליונות)

:
יט) ניצוצא דקרדנותא:
עי' תשובה ד' (בוצינא דקורדנותא).
:

כ) נקבי העינים:
בחיה"א שבראש מכונה נקבי העינים כי החכמה דראש מכונה עינים, ומכח עלית ה"ת שם, נעשה גם בחכמה בחינת נוקבא, ונקראת נקבי העינים. (שצ"ט אות ז').

:

כא) נקבי האזן:
עי' תשובה כ' (נקבי העינים). כי מעת שנתחברו ב' ההין בסוד שיתוף מדת הרחמים בדין, וה"ת עלתה לעינים, הנה משם ואילך נעשה בחינת נוקבא בכל הספירות עד החכמה, שז"ס הנקבים שנעשו בחוטם ובאזן ובעינים. אמנם מטרם שנתחברו לא היה בחינת נוקבא אלא בפה לבד.

:

כב) פתיחו דעיינין:
הארת חכמה נקרא פתיחו דעיינין כי עינים הן חכמה. (תל"ח אות נ"א)

:

כג) פרסא:
פרסא, היא חצר הכבד המבדיל בין אברי הנשימה שהם החיות, ובין אברי המזון, ועושה כמו ב' גופין בגוף אחד. כן פרצוף מ"ה וב"ן שיצא מנקבי העינים דראש הס"ג, נחלק לב' פרצופים, על הטבור ופרסא, שמפה דראש הס"ג עד הפרסא, הוא בחינת ג"ר דמ"ה וב"ן, ונחשב לפרצוף שלם בפני עצמו, שסיום רגלים שלו הם על הטבור, כי הוא יצא מבחינת הרשימות דטעמים דס"ג, שלא נתחברו עם הה"ת. ומפרסא ולמטה יצא מ"ה וב"ן התחתון, שהן ע"ס דנקודים, והם יצאו מבחינת הרשימות דנקודות דס"ג, המחוברות עם הה"ת שלמטה מטבור, כנודע. הרי שהפרסא מחלקת פרצוף האחד דמ"ה וב"ן לב' פרצופים. (ת"א אות ט' ובהסתכלות פנימית אות ל"ד)

:

כד) צמצום ב':
צמצום נה"י דא"ק מכונה צמצום ב'. כי הוא דומה לצמצום א' שהיה בא"ס ב"ה על בחי"ד. וכן נעשה כאן הצמצום על בחי"ב. וכמו שבצמצום א' נפסק הקו אור דא"ס על המלכות של נה"י דא"ק, כן נפסק קו אור א"ס כאן על הבינה דנה"י דא"ק. באופן שבינה ז"א ומלכות, נשארו מתחת לנקודת הצמצום בלי אור. ומהם נעשו ג' עלמין דפרודא, הנקראים בי"ע. כי הבריאה היא מבינה, והיצירה הוא מז"א והעשיה היא ממלכות. (שצ"ט אות ז')

:

כה) צפורני רגלים:
בחינות הסיום מכל פרצוף, שהיא המלכות דנה"י של הפרצוף, נקראות אצבעות רגלים. ומשעת תיקון הפרסא ואילך, נעשה כח נוסף על בחינת הסיום של הפרצוף, דהיינו מצד שיתוף נקודת הבינה בהצמצום, וכח הנוסף הזה, כשהוא במקום הטבור נקרא פרסא וכשהוא במקום סיום הנה"י נקרא צפורנים. והיינו צפורני רגלים, (תכ"א אות כ"ט).

:

כו) רקיע המבדיל:
רקיע המבדיל הוא הפרסא שנתמצע בעה"ס של כל מדרגה, מכח החיבור של ב' הנקודות: בינה ומלכות. והבדילה את הכתר וחכמה שבה לבחינת מים עליונים זכרים, והבינה ז"א ומלכות שבה, לבחינת מים תחתונים נקבות. עי' לעיל תשובה י"א (מים עליונים זכרים). ותשובה א' (א' שבואו דס"ג). (דף ת"א אות ט).

:

כז) שורק:
המלאפום נקרא ג"כ שורק. ופירושו עי' לעיל תשובה ז' (חולם). (דף תל"ג אות ל"א).

:

כח) שערות ראש:
הנה הזווג הראשון לצורך פרצוף הנקודים היה בנקבי העינים של ראש הס"ג, ומ"מ לא הוציא אח"פ של ראש הס"ג לחוץ, כי אין העדר ברוחני וענין התחלקות המדרגה לא פעל כלום בראש הס"ג עצמו, אלא בבחינת תוספות פרצוף, והוא פרצוף השערות, שמנקבי העינים ולמעלה יצאו שערות הראש, ומשם ולמטה יצאו שערות דיקנא בבחינות אח"פ. (שצ"א או"פ ד"ה שערות ראש)

:

כט) שערות דיקנא:
עי' בתשובה כ"ח (שערות ראש).

:

ל) שבולת הזקן:
שבולת הזקן, היא בחינות אח"פ שיצאו מראש הא' דדיקנא. כי ג' תיקונים הראשונים דדיקנא הם בחינות גו"ע, דהיינו הראש דדיקנא. ושבולת הזקן, היא אח"פ, שיצאו מראש הדיקנא לבחינת גוף, שבה מתקבץ השפע של ג' בחי' תי"ד הראשונים. (ת"ט אות כ'. תי"ג או"פ ד"ה ועל)

:

א) אב"א:
תיקון אב"א נמשך מהארת אור האזן, שהוא אור הבינה דראש, שאחוריה לחכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, ובשעה שהפרצופין מחוסרי ג"ר דחכמה, המה מתתקנים באור אחורים הזה דבינה, שמספיק להם במקום ג"ר. וה"ס ואחוריהם ביתה. (דף תצ"ח אות כ"ג ובאו"פ ד"ה ד' בחינות)

:

ב) אב"פ:
תיקון אחור בפנים, נוהג בזו"ן שהוא המכשיר הכלים דפנים דנוק' לקבלת אור הפנים. כי הכלים דפנים דנוק' הם בהארת חכמה בלי חסדים, כי הנוק' כולה בחינת גבורות. וכיון שכן, לא תוכל לסבול גם ההארת חכמה, כי אין החכמה מקובלת בלי חסדים, וע"כ, אין להכלים דפנים תיקון. זולת בהקדמת הזווג דאחור בפנים, שאז הזכר משפיע הארת החסדים בהכלים דפנים ההם, ונעשים ראוים לקבלת ההארת חכמה שלהם. והנך רואה שאע"פ שאחור דזכר הוא הארה אשר כולה חסדים, מ"מ הוא המכשיר את הכלים דפנים דנוקבא לקבלת הארת חכמה. (דף ת"ק ד"ה ובזה תבין)

:

ג) אור יוצא לחוץ:
כל עוד שהמוחין דז"א מלובשים בהכלים דאמא, נמצאים האחורים דאמא שבהכלים שלה מכסים ומעלימים על האורות דחכמה ואינם מתגלים מתוכם ולחוץ בתוך הז"א. אלא בקו האמצעי דז"א מחזה ולמטה שם נפסק יסוד דאמא, ופסק כח האחורים שלה להעלים על החכמה, ואז האורות שיש בהם הארת חכמה מתגלים לחוץ מהיסוד דאמא בתוך הז"א. (דף תקל"א באו"פ ד"ה החסדים)

:

ד) אור מתעבה: 
אפילו בשעה שאו"א ראוים שניהם להארת ג"ר ואור הפנים, מ"מ רק הזכר משתלם בבחינת פנים, אבל הנקבה שחושקת משורשה לחסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, עדיין אינה מתעוררת להחזיר הפנים שלה אל הזכר וקבל חכמה, זולת ע"י דבר המחייב אותה, שהוא ע"י מ"ן. וע"כ כל עוד שאין לה מ"ן, נמצאים בבחינת פנים באחור דהיינו פני הזכר באחור דנקבה. ואז עוברים אליה האורות דפנים של הזכר דרך אחורים שלה, והמה מתעבים שם, שמתלבשים בהכיסוי דאור אחורים שלה שבאופן זה המה מגיעים להכלים דפנים שלה. וע"כ מכונים האורות דפנים הללו בשם ''אור שנתעבה" כי הכיסוי דאחורי הנקבה גורעים האור וממעטים אותו הרבה מערכו. (דף ת"ק אות כ"ג ובאו"פ ד"ה למעלה)

:

ה) אותיות:
אותיות הן לעולם בחינת הכלים. הן האותיות דאלפא ביתא, והן האותיות של השמות הקדושים. וצריכים לזכור זה תמיד. (דף תק"י אות ל"ב)

:

ו) אחורי ז"א:
הנה"י דז"א אינם נשלמים אלא רק בהארת חכמה, והמה נבחנים לאחורים שלו, אשר הקליפות נאחזין שם, כל עוד שאין בהם הארת חכמה. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

ז) אחורי נוקבא:
אחורי נוקבא הם נה"י דנוקבא. שבהם עיקר אחיזתם של הקלי' כל עוד שחסרים מהארת חכמה. משום שהיא הסמוכה להקליפות, להיותה המסיימת על אור האצילות, וממנה ולמטה מתחילים הקליפות. בסוד ורגליה יורדות מות. עי' במלת אחיזה לקליפות. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

ח) אחורים דאבא:
הרשימות של הע"ס דגדלות מכל הד' קומות שהיו בבחינות ראשים לד' המלכים דחג"ת. גם בחינת המ"ן שקבלו מיסוד דא"ק, דהיינו הנקודה דנטיל אבא, והו' דנטיל אמא, כל אלו הם נחשבים לאחורים דאו"א שנפלו מבחינת הראש דאו"א, והיו לבחינת גוף, שכל אחד נפל למקדם הגוף שלו. והראשים שיצאו מבחינת אבא, והנקודה דנטיל אבא, הם אחורים דאבא. והראשים שיצאו מבחינת אמא, וה ו ' שנטלה אמא מיסוד דא"ק, הם אחורים דאמא. (דף תקכ"א אות מ"ג)

:

ט) אחוריים דאו"א:
הם הכללות דז' המלכים שהם המ"ן והרשימות של הראשים של המלכים כנ"ל אות ח' ע"ש. (דף תק"ב אות כ"ה)

:

י) אחוריים דאמא שנפלו:
עי' לעיל אות ח' (אחורים דאבא).

:

יא) אחוריים שלמים דז"א:
כשהז"א בבחינת אב"א, אין לו אלא בחי' אחורים דאמא המאירים בחג"ת שלו. דהיינו עד החזה, שמשם ולמטה נפסק יסוד אמא, וע"כ אין הנה"י יכולים להתגלות בו, מחשש שלא יתאחזו שם החיצונים. כנ"ל אות ו'. וכשמשיג החו"ג החדשים בהארת חכמה, מזווג פב"פ דאו"א, הנה אז מאירים בו האחורים דיסוד דאבא גם מחזה ולמטה עד סוף הנה"י שלו, ואז ים לו אחורים שלמים: כי בחג"ת הוא מקבל אחורים דאמא. ובנה"י הוא מקבל אחורים דיסוד דאבא. אבל מטרם שמשיג הה"ח מזווג דאו"א פב"פ, אין אחורים דאבא יכולים להתגלות בו, להיותו בחינת הארת חכמה בלי חסדים ואין שום קיום לחכמה בלי חסדים, כי יסוד אבא אריך וצר, שפירושו שמתארך בהארת חכמה למטה מיסוד דאמא, אבל הוא צר, כי אין בו שום חסדים. כמ"ש באו"פ (דף תקכ"ב ד"ה ת"ת. עש"ה כל ההמשך) וע"כ אין אור האחורים דיסוד אבא מאירים בנה"י דז"א בטרם שמשיג הה"ח. וז"ע איהו נטיל חסדים ומשתלים אחור דידיה, דהיינו אחור דנה"י, בכח אור אחורים דיסוד אבא, כי כשיש לו חסדים יכול היסוד אבא להאיר בו הארת חכמה שבו. והבן. (תק"ז אות כ"ט)

:

יב) אחורים שלמים דנוקבא:
כל בנין הנוק' הוא רק מגבורות להיותה מתחלת מחזה ולמטה דז"א, שכבר נפסק שם יסוד דאמא, וע"כ כל בחינת האחורים שלה נבנה בעיקר מן בחינת יסוד אבא, שכולו גבורות כנ"ל באות י"א עש"ה. וז"ס אבא יסד ברתא. אלא בהיותה בבחינת אב"א, אז היתה משמשת עם האחורים דז"א, והיה כותל אחד משמש לשניהם, דהיינו האחורים דחג"ת דז"א. כנ"ל באות י"ב. אבל אחר שהז"א משיג החו"ג החדשים מאו"א, שהם ה"ח וה"ג, אז משתלים כותל דז"א עם הה"ח כנ"ל. והאחורים דנוקבא משתלים עם הה"ג. אחר שנתמתקו עם החסדים, בנה"י דז"א, שאז מתגלה שם יסוד דאבא, והגבורות מתמתקים וניתנים להנוקבא ע"י זווג. (תק"ז אות כ"ט ובאו"פ ד"ה החסדים)

:

יג) אחיזה:
אחיזה, פירושו כמו הענף מתאחז בהאילן ויונק שפעו דרך מקום אחיזתו. כן הקליפה מתאחזת במקום חסרון שמוצאת בהקדושה, ומקום זה הוא הצנור שלה שדרך שם יונקת כל כחה וחיותה, דהיינו לפי מדת החסרון שהיא מוצאת שם. עי' אות נ'. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

יד) בד"ק חי"ה:
הם בחינת האחורים דאו"א שנפלו במקום זו"ן. ויש רמז בצירוף הזה של בד"ק חי"ה, אשר כל בחינת המ"ן דז"א שהוא מעלה לאו"א שבכחם לגרום זווג פב"פ או"א, עד להמשיך משם מוחין דחיה, שהוא אור החכמה, הם באים מהבירורים שהז"א מברר מן האחורים דאו"א האלו. ובד"ק הוא לשון תיקון ובירור, וחי"ה הוא אור החכמה. (דף תק"י אות ל"ג)

:

טו) ביטול:
כשהכלי אינו ראוי עוד לקבל כלום מאור האצילות, אז נתבטל לגמרי מהיכנו, ונבחן שהכלי נשבר. אבל כשעדיין ראוי לקבל ממדרגת אצילות, אלא ממקום נמוך הימנו, ולא יוכל לקבל מהאור העליון השייך למדרגתו עצמו, אז נבחן, שהכלי נתבטל, כלומר, שאינו משמש כתפקידו במקומו הראוי לו, ונתבטל הכלי ההוא מתוך המדרגה, אבל הכלי לא נשבר לגמרי, שהרי עדיין הוא מקבל אור, והגם שהוא למטה מערכו מ"מ קבלה היא. (דף תפ"ז אות ד')

:

טז) בירורים:
כל עוד שחלקי הבחי"ד מעורבים תוך הכלי, אין הכלי ראוי לקבלת אור העליון, וע"כ לבירורים הוא צריך, כלומר, לברר החלקים דבחי"ד שבתוך הכלי ולהפרישם משם, ואז מתכשר הכלי לקבלת אור העליון, (דף תפ"ז אות ד')

:

יז) ב"ש תחתונים דת"ת:
כבר ידעת שכל ספירה מהע"ס יש בה לפי עצמה ג"כ ע"ס. וכשמבחינים בהכלי דת"ת ע"ס לפי עצמה, נחלק אז, לראש תוך סוף, שהם חב"ד חג"ת נהי"מ, ומכונים ג' שלישים: שבשליש העליון מקום ג"ר, ובב' שלישים התחתונים מקום ז"ת. (תקכ"ב אות מ"ה. ועי' באו"פ שם ד"ה עתה תבין)

:

יח) גבורות:
גבורות, פירושן, חוסר חסדים, ואע"פ שראוי לקבל אור חכמה מ"מ גבורות מקרי, מטעם שאין אור חכמה מתקיים בהכלי כל עוד שאין בו חסדים בשפע. (דף תק"ח אות ל')

:

יט) גדול:
גילוי אור חכמה בהפרצוף עושה אותו לגדול, שלפני זה נבחן בשם קטן, כלומר, ההולך ומשתלם לאט לאט עד שמשיג גדלותו, שהוא הארת חכמה. וע"כ מכונה הארת חכמה בשם אור גדול. (דף תקכ"ח אות מ"ט)

:

כ) גדלות:
מוחין דאבא, דהיינו הארת חכמה מכונה בשם גדלות. עי' אות י"ט (גדול).

:

כא) גופא דאבא:
הע"ס דראש היוצאים מנקבי העינים, נבחנים תמיד לג' ראשים: הגו"ע, לראש הא' והאזן לראש הב', וחו"פ לראש הג'. וכלפי ראש הא', נבחנים ב' הראשים התחתונים אח"פ, בבחינת ז"ת וגוף: שראש הב' הוא בחינת חג"ת שלו, וראש הג' הוא בחינת נהי"מ שלו. ולפיכך גם הע"ס דגדלות שיצאו באו"א דנקודים, שולט עליהם הסדר הזה, משום שתחילת אצילותם הוא מאור העינים. שמתחלה יצא בחינת הראש הא', הנק' הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה. ואח"ז יצא בחינת הראש הב' שהם הנק' גופא דאבא וגופא דאמא, מטעם, שראש הב' נבחן לגוף כלפי הראש הא' כנ"ל. ואח"ז יצא בחינת הראש הג' הנק' יסודות דאו"א, שהם נבחנים כן כלפי הראש הא', כנ"ל, שראש הג' הוא בחינת נהי"מ דראש הא'. וע"פ שמותם אלו תבין ג"כ שיעור קומתם: כי הקומה הראשונה שנק' הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, שיש בה בחי"ד דהתלבשות, ובחי"ג דעביות, שהם התכללות של ב' הקומות כתר וחכמה, ע"כ נק' גלגלתא ועינים, דהיינו ע"ש בחינות העליונות, שהם כתר וחכמה. וקומה הב' המכונה גופא דאבא שיש בו בחי"ג דהתלבשות ובחי"ב דעביות, מכונה אזן, ע"ש בחינה עליונה מצד העביות שבו, וכן גופא דאמא מכונה אזן משום שיש בה בחינה ב' של עביות, שהוא אזן, וראש הג' שהוא חו"פ הנק' יסודות דאו"א, הרי קומתו בבחי"א, שהוא זו"ן דראש המכונה חו"פ. הרי שהשמות עולים בד בבד עם הקומות. אמנם אין גופא דאבא ואמא אלו בחינת גוף ממש, מבחינת ממעלה למטה, אלא הוא בחינת ראש הג' כנ"ל וכינוי הגוף הוא רק בערך ראש הא' בלבד. (דף תקכ"א אות מ"ג)

:

כב) גופא דאמא:
עי' לעיל תשובה כ"א (גופא דאבא).

:

כג) גופא דיש"ס:
גם הישסו"ת נחלק לג' רישין כנ"ל באו"א בת' כ"א ע"ש. וראש הב' דישסו"ת מכונה גוף כלפי ראש הא' אע"פ שכלפי עצמו הוא ראש גמור כנ"ל. וראש הב' מבחינת יש"ס הוא הה"ח שבו, וראש הב' מבחינת התבונה הוא הה"ג שבו. עי' את נ'. (דף תפ"ח אות ו')

:

כד) גופא דתבונה:
לעיל תשובה כ"ג (גופא דיש"ס).

:

כה) גמר בנין האחוריים:
עי' תשובה י"א (אחוריים שלמים דז"א).

:

כו) דבקות גמור:
דבקות גמור דאו"א פב"פ, הוא כשהחכמה דאבא מאיר לחכמה דאמא. כי אז אמא דבוק באבא לגמרי. (דף תק"כ אות מ"ב)

:

כז) דינין:
בצמצום ב' שנתכללה ה"ת בה"ר, נעשה ב' בחינות דינין: א' הוא ה"ר שנכללה מהדינין דה"ת, והוא בחינת דינא רפיא. הב' ה"ת הנכללת מה"ר במקום ה"ת, והוא דינא קשיא, דהיינו דינין תקיפין הבחי"ד גופה. (ת"צ את ז')

:

כח) דינין תקיפין:
עי' תשובה כ"ז (דינין). (דף ת"צ אות ח')

:

כח) הבטת פנים:
הבטה, פירושו השפעה, והבטת פנים פירושו, השפעת הארת חכמה (דף תצ"ח אות כ"ג)

:

ל) הגדלת חצי אחוריים:
היינו הגדלת האחורים דנה"י החסר לו בזמן שהוא אב"א בסוד והאחוריהם ביתה. עי' תשובה י"א. (דף תק"ח אות ל')

:

לא) ה"ח וה"ג:
הע"ס נבחנות בה' בחינות כח"ב זו"ן. והיינו כשהג"ר הם בחינת עצמות. אבל כשכל עצמותם אינם אלא אור דחסדים, מכונים הה' בחינות חג"ת נ"ה. דהיינו ה' חסדים. ואם הם בבחינות גבורות, שפירושו הארת חכמה בלי חסדים, מכונים הה' בחינות חג"ת נ"ה בשם ה' גבורות. באופן שיש ג' הבחנות בה' הבחינות: אם עצמותם חכמה, נקראים כח"ב זו"ן. ואם עצמותם חסדים ויש בהם גם הארת חכמה, נקראים ה"ח חג"ת נ"ה. ואם חסרים חסדים, אלא שנשאר בהם הארת חכמה לבד, נקראים ה"ג חג"ת נ"ה. (דף תק"כ אות מ"ב)

:

לב) המעטת אור:
אם הכלי יורד למטה ממדרגתו, גורם זה, המעטת האור להכלי. כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו. (דף תפ"ז אות ד')

:

לג) הסתכלות עיני או"א:
עינים הוא כינוי לספירת חכמה של ראש. וכשחכמה דאבא משפיע לחכמה דאמא, מכונה, הסתכלות עיני או"א זה בזה. והוא קומת כתר דאו"א. ובישסו"ת. כשהחכמה דיש"ס משפיע לחכמה דתבונה, הוא מכונה, הסתכלות עיני ישסו"ת זה בזה. והוא קומת כתר דישסו"ת. (דף תק"כ אות מ"ב)

:

לד) הסתכלות עיני ישסו"ת:
עי' תשובה ל"ג (הסתכלות עיני או"א).

:

לה) העלאת מ"ן:
מ"ן, פירוש, גורם לזווג. והוא תמיד בחינת נה"י או זו"ן. כי הנקבה מתוקנת באור אחורים דאמא הדבוק רק באור דחסדים ודוחית חכמה. וע"כ אינה מחזרת פניה להזכר לקבל הארת חכמה, זולת אם יש לה איזה גורם המחייב אותה להדבר. וגורם הזה, היא בחינת הזו"ן, שהבינה יש לה קשר אליו להאירו בהארת חכמה, מכח היחס דבינה וזו"ן דאור ישר. וע"כ כשהזו"ן עולה אליה למ"ן, הנה אז תכף מפסקת האחורים שלה ומחזרת פניה אל החכמה, לקבל ממנו הארת חכמה. ונמצאת מזדווגת פב"פ עמו. (דף תקי"ג אות ל"ט. ובאו"פ דף תק"א ד"ה המדרגה הד')

:

לו) התדבקות פב"פ:
כשיש לאו"א קומת כתר, שאז חכמה דאבא משפיע לחכמה דבינה, נמצאים או"א דבוקים פב"פ מראשם עד סופם, כי אז נבחנת אמא לבחינת אור החכמה כמו אבא. ונמצאים או"א בהשתוות הצורה, המכונה דבקות, כנודע. אבל כשנופל הקומה לבחינת גוף, שאז רק בינה דאבא משפיע לבינה דאמא, אז אין אמא כולה בחינת חכמה כמו אבא, משום שאינה מקבלת רק מן בינה שלו וניכר הפרש ושינוי צורה מאמא לאבא, וע"כ זווג דחכמות דאו"א נקרא התדבקות גמור פב"פ. אבל זווג דבינות דאו"א, נקרא קצת דבקות דפב"פ, משום שמקבלת עכ"פ מבינה דאבא, שיש בה הארת חכמה קצת, אבל אינה התדבקות גמור. כמבואר. (דף תק"כ אות מ"ב)

:

לז) התדבקות הקליפות:
הקליפות מתדבקים באחורים דנוק' משום שהנוקבא היא בחינת הסיום על האור העליון, שממנה ולמטה הוא מקום חושך ולא אור. וע"כ יש בחינת השתוות הצורה בנקודת הסיום של נה"י דנוקבא, אל הקלי'. וע"כ נבחן זה, שהקליפות מתדבקים שם. עי' אות מ"ט. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

לח) התפשטות ה"ג:
הנה שורש הה"ח הם ביסוד, שהם למטה מכל הה"ח, אמנם כשהם באין בזווג, אז קומתם שוה, כי יש בהם התפשטות ה"ג מבחינת ממטה למעלה לבחינת ממעלה למטה, בכל ה' הבחינות חג"ת נ"ה. (תקכ"א אות מ"ד)

:

לט) זך:
הארת חכמה המקובלת בכלים דפנים של הנקבה, שאינה מתעבה מקודם באור דאחורים, מכונה אור זך. עי' תשובה ד'. (דף תק"א אות כ"ד)

:

מ) חד סמכא:
בטרם תיקון הקוין, כשהיו הז"ת בקו אחד, זה תחת זה, מכונים אז חד סמכא, כלומר קו אחד. (תקל"ג נ"ו)

:

מא) חיות הקליפות:
עי' להלן אות מ"ט (יניקת הקליפות). (תצ"ז אות כ"א)

:

מב) חילות המלכות:
כי מהתמעטות הקומה של המלכות דאצילות, יוצאים כל הפרצופים שבבי"ע, וכל הישות אשר שם. וע"כ נבחנים לחיילות המלכות וצבאיה. (דף תצ"ג אות י"ד)

:

מג) חלקי הנוקבא:
כי כל מה שנברר מהז' מלכין הללו שנפלו לבי"ע, לא נעשה מהם, אלא בחינת הנקבות של ה' פרצופי האצילות. אבל הזכרים נעשו ממ"ה החדש, כמו שיתבאר במקומו, וע"כ נקראים חלקי הנוקבא. (תצ"ב אות י"א)

:

מד) חצי האחורים:
עי' להלן אות מ"ה (חצי כותל). (תק"ח אות ל')

:

מה) חצי כותל:
יש ב' מרחקים וכיסוים על אור החכמה: א' מכח האחורים דאמא, וכיסוי זה מכונה כותל דחג"ת, משום שאינו נמצא רק בחג"ת עד החזה. ויש בחינת כיסוי מכח אחורים דיסוד אבא, המעלים ג"כ על אור חכמה כל זמן שאין אור דחסדים בהפרצוף, וכיסוי זה מכונה אחורים דנה"י, משום שהוא משמש בעיקר בנה"י כי שם מקומו.
ובשעה שהזו"ן בקטנות, וכל תיקונם הוא מכח האחורים דאמא, שהוא כותל דחג"ת, נמצאים שניהם משמשים בכותל הזה דחג"ת: חציו לז"א, וחציו לנוקבא כי כותל דנה"י השייך לנוקבא, אין לו אז מקום להתגלות מפני הפחד של החיצונים, שלא יינקו ממנו. שאין כותל דנה"י מתגלה אלא בשעה שהפרצוף ראוי להארת חכמה. כמ"ש במקומו. ועי' לעיל תשובה י"א. (דף תקכ"ז אות מ"ז)

:

מו) חצי ת"ת תחתון:
ב"ש תתאין דת"ת, נקרא חצי ת"ת תחתון. שפירושו נתבאר לעיל אות י"ז. (דף תקל"ח אות ס"א.)

:

מז) חצי ת"ת עליון:
היינו שליש עליון עד החזה, שהוא בחינת הג"ר דספירת ת"ת. כנ"ל תשובה י"ו. (דף תקל"ח אות ס"א)

:

מח) טפה המגדלת הולד:
בחינת החסדים וגבורות המושפעים מזווג פב"פ, דאו"א, שיש בהם הארת חכמה, הם בחינת הטפה המגדלת הולד, שהם זו"ן. שפירושו, שמשיגים על ידה הארת חכמה, ונעשים גדולים. כי אין גדלות אלא בהארת חכמה. כנ"ל אות כ' (דף תק"י אות ל"ב)

:

מט) יניקת הקליפות:
עצם חומר הקלפות, הוא רע גמור שפירושו, שאינו ראוי לקבל כלל כי הם מבחינת חלל פנוי, שהוא בחי"ד המצומצמת שלא לקבל כלום מאור העליון. ונמצא ע"כ, שהוא בחינת חומר בלי חיות כלל. אלא אחר מביה"כ מסבת טוב ורע המעורב בהם, נפלו אלו הכלים לקליפות ההם, ונעשו להם נשמה וחיות. כי אע"פ שנסתלקו האורות מתוך הכלים, מ"מ נשאר בהם שיורין מהאורות, ואלו השיורין נעשו לבחינת נהירו דקיק, המאיר ומחיה להקליפות, ומתוך כך נעשה להם בנין של פרצופין ועולמות דוגמת הבי"ע דקדושה. אמנם זה הספיק להם לעצם בנינם. אבל אחר חטא של עצה"ד, וכן כשבני אדם חוטאים, המה גורמים בזה התרבות חיות ושפע להס"א, לפי מדת הפגם שהם פוגמים בהקדושה.
כי גופו של אדם הם מסיגי המלכים שלא נתבררו, והוא מעורב טו"ר, בסוד עייר פרא אדם יולד. וכשמטהר את גופו ומפריש הרע ממנו, אז מקבל הארות עליונות לנשמתו ונפשו, כפי מדת זיכוכו. ואח"כ כשחוטא נמצא האורות מסתלקים, והלבושים מאלו ההארות, נופלים לקליפות, ממש כמו שקרה בשביה"כ, שמשום, שהיה הבחי"ד מעורבת בכלים, הוכרח האור להסתלק, והכלים נפלו לקליפה, ונעשו להם לחיות כנ"ל. כן הדבר ממש בשעה שהאדם חוטא, שפירושו כשחוזר ומערב את הרע ההוא שכבר טיהר את עצמו ממנו והפריש אותו מגופו, הנה תיכף מסתלקות ההארות העליונות מנפשו, והלבושים של ההארות הללו נופלים לקליפות, ונעשו להם לחיות ולמזונות, וז"ס רדיפת היצה"ר וס"א להחטיא את הצדיקים ולהדבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה יתרבו חייהם, כלומר, כל מי שהוא גדול ביותר, הרי יש לו טובה וקדושה ביותר, ונמצא כשהס"א מכשיל אתו בחטא, והטובה והקדושה מסתלקת בסבתו, והלבושים שלהם נופלים לחלקם של הקליפות, הרי יש להם ממנו ריבוי שפע החיות ביותר, וע"כ כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כי הס"א רודפת אותו יותר. (דף תצ"ה אות י"ח. ובאו"פ שם ד"ה דמנהון. עש"ה)

:

נ) ישסו"ת:
בחינת הז"ת דאו"א, דהיינו אח"פ שלהם, נקרא בשם ישסו"ת. ומתחלה בעת הזווג דהסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, נבחן, שהישסו"ת ואו"א הם מאוחדים בפרצוף אחד. אלא אח"כ, כשחזרו או"א לבחינת זווג אב"א, נפרשים מהם ישסו"ת ויוצאים בבחינת ראש מיוחד, בקומת אח"פ, ונעשו לפרצוף נבדל בפני עצמם. עי' לעיל אות כ"א. (דף תקי"ד אות מ')

:

נא) כח הקליפות:
הלבושים של האורות דקדושה המסתלקים מהכלים מחמת עירוב הרע שבהם, הנה לבושים אלו נופלים לחלקם של הקליפות, והשיורים שנשתיירו מהאורות שהיו בהם, הם מוסיפים חיות וכח בהקליפות. עי' לעיל אות מ"ט. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

נב) כללות בינה ותבונה:
בשעה שה"ת יורדת מעינים דאו"א למלכות הכללית שלהם, נמצאים הישסו"ת, שהם אח"פ דאו"א חוזרים ומתחברים להראש, שהם או"א. ונמצאים בינה ותבונה מתחברים לפרצוף אחד, וזה נקרא, כללות בינה ותבונה יחד בפרצוף אחד. (דף תקכ"ז אות מ"ח)

:

נג) כללות ה"ח וה"ג:
כללות ה"ח וה"ג, פירושם, כמו שהושרשו ביסוד דע"ב, כי שם נתגלו שורש ה"ג באור המלכות שנתלבש בכלי דיסוד כמ"ש באו"פ דף של"ו ד"ה חזר. עש"ה. וכן במלכות. וכן כללות ה"ח הושרשו שם, בבחינת ו' קטועה. כמ"ש באו"פ הנ"ל. וה"ח וה"ג סתם, פירושם כשבאים בזווג, ואז יש בכל אחד חג"ת נ"ה, הן בחסדים והן בגבורות, שהם ה"ס ממש. אבל כללות ה"ח וה"ג, אינם רק ספירה אחת, של היסוד או של המלכות. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

נד) מגולים:
האורות דחכמה דרכם להגלות כשהם מכוסים באחורים דאמא, רק בבחינת לבוש דק, וכשאין להם גם לבוש דק הזה, המה מגולים יותר מדאי וד' מלכים הראשונים דנקודים באה להם הארת החכמה בלי שום לבוש מן אחורים דאמא. וע"כ היה שבירתן קשה. ויש ג"כ חסדים וגבורות מגולים. וזה ענין אחר. כי כל עוד שאין הארת חכמה בחו"ג, נבחנים למכוסים באחורים דאמא, שבכיסוי הזה המה מתתקנים בהארת ג"ר. וכשיש להם הארת חכמה נבחנים שהמה מתגלים לחוץ מהכיסוי דאמא, כי יש להם אז עמידה בפני עצמם. (דף תקכ"ח אות מ"ט)

:

נה) מוחין:
הג"ר מכונים בשם מוחין. וזה הכינוי נוהג בעיקר בשעה שהעצמות הם חו"ג, שלא שיש בהם הארת ג"ר. (דף תקי"ב אות ל"ח)

:

נו) מיתה:
הסתלקות אור האצילות מהכלי שפירושו הארת חכמה, נבחן שהכלי מת, כי אין חיות להכלי זולת בהארת חכמה. כי ע"כ מכונה אור החכמה בשם אור חיה. והיינו דוקא, שיש בה קלקול כזה, שאינה מוכשרה עוד לקבל אור האצילות. דהיינו שיש בה עירוב דבחינה ד'. (תפ"ז אות ד')

:

נז) מיתת המלכים:
אחר שנפסלו לקבל עוד אור החכמה נמצאים נפסקים מקו א"ס ב"ה, ונבחן שנפלו לבי"ע ומתו. כי קו א"ס מסתיים באצילות. עי' תשובה נ"ו (מיתה) (דף תקל"ג אות נ"ה)

:

נח) מכוסים:
עי' תשובה נ"ד (מגולים). (דף תפ"ז אות ג')

:

נט) מ"ן:
ע' תשובה ל"ה (העלאת מ"ן) (דף תקי"ג אות ל"ט)

:

ס) מסך בינה:
האחורים דבינה המכסים ומעלימים לאור החכמה מכונה בשם מסך בינה. (דף תק"ל אות נ')

:

סא) מעורבים בקליפות:
הכלים דס"ג המעורבים בבחי"ד, דהיינו הכלים דז' מלכין שנפלו לבי"ע, המה מכונים בשם סיגים. אשר הניצוצין שירדו להחיות את הכלים, נתערבו באלו הסיגים. (דף תפ"ז אות ד')

:

סב) מקום אחיזת הקליפות:
מקום החסרון שבהקדושה, הוא מקום האחיזה להקליפה, מטעם שהכלים והלבושים השייכין למקום החסרון ההוא, נמצאים בחלקם של הקליפות, ע"כ יונקים ג"כ מהשפע השייך לאותם הכלים והלבושים שברשותם. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

סג) מקום בי"ע:
המקום לבי"ע, הוכן בעת צמצום ב'. כי עלה שם הה"ת לעינים, והאח"פ יצאו לחוץ מהמדרגה: ברת"ס, ונתעלה נקודת הסיום שהיה בהמלכות דנה"י, לבחינת המלכות דחכמה דנה"י, ויצאו הבינה והזו"ן דנה"י למטה מסיום הקו דא"ס ב"ה, ובזה נפרדו מהאצילות, ונעשו מקום לבי"ע דפרודא, שאח"כ נתקנו מכחם ג' העולמות ההם. (דף תס"ג אות נ"ז)

:

סד) מקום ראש:
ממקום החזה עד הפה של ראש, נבחן תמיד, שהוא מקום הראש של פרצוף התחתון. והוא מטעם שכל תחתון יוצא ממסך דטבור דפרצוף העליון הכלול מהע"ס דגוף העליון, העומדים במקום הזה שמחזה עד הפה שלו, שאחר הזדככות המסך עד להשתוות למסך דמלכות דראש, נמצא עולה יחד עם הרשימות דספירות דגוף, ומתחדש בהתכללות הזווג העליון דראש, אשר הקומה היוצאת בהתחדשות הזווג הזה שייך להתחתון. כנודע. הרי שהשורשים של הע"ס התחתון, המכונים ראש, נמשכים מהע"ס דגוף דעליון העומדים מחזה דעליון עד הפה שלו. וע"כ הראש דתחתון מלביש עליהם. כי שם מקומו ושורשו. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

סה) נהירו דקיק:
הכלים דמלכים שנשארו בבי"ע לאחר שנתבררו מהם הפרצופין דאצילות. המה מכונים סיגים, והמה בחלקם של הקליפות, שנעשו להם בחי' נשמה וחיות, הנקרא נהירו דקיק של הקדושה, שפירושו הארה דקה וקטנה, המחיה את הקליפות. ע' תשובה מ"ט. (דף תצ"ה אות י"ח)

:

סו) נצוצות שנדעכו:
ניצוצין פירושם, חלקי או"ח. כי האורות שירדו מאו"א מלמעלה למטה להתלבש בהמלכים, היו כל אחד ואחד מלובשים באו"ח, וכשנשברו הכלים, ירדו ג"כ בחינות האו"ח האלו עמהם. וכיון שפסק הזווג מהם נבחנים שנדעכו, כלומר שנתכבו ואין בהם עוד מהארת הזווג. (דף תצ"א אות ט')

:

סז) ניצוצות שלא נתבררו:
עי' לעיל תשובה ס"ו (נצוצות שנדעכו). (דף תצ"ז אות כ"ב)

:

סח) ניצוצין תקיפין:
הם המעורבים עם עצמות הבחי"ד. ועי' תשובה ס"ו (נצוצות שנדעכו). (דף ת"צ אות ח')

:

סט) נפילה:
כשהמדרגה יורדת לדרגא נמוכה ממנה, מכונה, בשם נפילה. כי העליון היורד למקום התחתון נעשה כמוהו. (דף תק"ג אות כ"ו)

:

ע) סיגים:
עי' תשובה ס"א (מעורבים בקליפות). (דף תפ"ו אות ב')

:

עא) עיבוי בהאחורים:
כשהאור הפנים מקובל בתחלה בכלים דאחורים מטרם ביאתו להכלים דפנים שלו, נמצא האור מקבל בחינת כיסוי של האחורים בדרך עברו בהם, שע"י כן האור מתעבה ומתמעט, ואינו מאיר בכל שיעורו גם אחר ביאתו בהכלים דפנים. (דף תק"א אות כ"ד)

:

עב) עץ הדעת טו"ר:

עץ הדעת היה מעורב בו טוב ורע, שפירושו, שהבחי"ד היתה מעורבת שם, שנקראת רע. ואחר אכילתו של אדה"ר מעצה"ד, אבד לו גופו הראשון, שהיה כולו טוב, והגיע לו גוף מבחינת משכא דחיויא, המעורב ג"כ מטו"ר, וע"כ אינו ראוי להלביש הקדושה, בלתי ע"י טהרה והפרשת הרע מהגוף. (דף תצ"ד אות ט"ז)

:

עג) פב"פ:
כשהנקבה מקבלת האור העליון מן הפנים של הזכר לתוך הכלים דפנים שלה, נקרא זה זווג פב"פ. (דף תק"א אות כ"ד)

:

עד) פלגי דגופא:
נצח והוד מבחינת אב"א, מטרם שהשיגו בחינת תיקון קוין, המה רק כלי אחד, בלי שום הפרש ניכר מזה לזה. (דף תקכ"ו אות מ"ו)

:

עה) פני הזכר:
השפעת הארת החכמה הוא פני הזכר. וכלי דפנים המיוחס לקבלת הארת החכמה, הוא פני הנקבה. (דף תצ"ח אות כ"ג)

:

עו) פני הנקבה:
עי' לעיל תשובה ע"ה (פני הזכר).

:

עז) פנים באחור:
היינו פני הזכר באחורי הנקבה. כי אפילו בשעה שהנקבה כבר ראיה לקבלת אור הפנים מן הפנים של הזכר, מ"מ כיון שהיא מתוקנת עם האחורים דאמא, היא חושקת בחסדים יותר מבחכמה, וע"כ אינה מפסקת את האחורים שלה, להחזיר את פניה אל הזכר בלי גורם המחייב אותה לזה. ולפיכך היא מקבלת את אור הפנים של הזכר דרך הכלים דאחורים שלה, שמשם מושפעים להכלים דפנים. וזווג הזה מכונה פנים באחור. (תצ"ח אות כ"ג)

:

עח) פסולת:
פסולת פירושו, הסיגים הנשארים אחר הברורים. עי' סיגים. (דף תצ"א אות ט')

:

עט) קטן:
עי' תשובה י"ט (גדול).

:

פ) קטנות:
עי' תשובה י"ט (גדול).

:

פא) קליפות גמורות:
היינו עצם החומר של הקליפות. שהם הרע הגמור, שאינו ראוי כלל לקבלת האור העליון, שהוא בחי"ד המצומצמת ונשארה בבחנת חלל פנוי. (דף תצ"ה אות י"ח)

:

פב) קליפות נוגה:
בחינת הניצוצין שיש בהם עירוב טוב ורע, הם הקליפת נוגה. וכשמקבלת האור בחלקה הטוב, נמצא מושפע גם לחלקה הרע. (דף תצ"ז אות כ"ב)

:

פג) קצת דבקות:
עי' תשובה ל"ז (התדבקות הקליפות). (דף תק''מ אות ס"ב)

:

פד) קצת שבירה:
קצת שבירה יורה, שעדיין לא נפסל הכלי מלקבל מבחי' אצילות לגמרי, אלא שנפסלה ממדרגתה עצמה, ועדיין הוא ראי לקבל בבחי' נמוכה משהיתה. וזה מכונה ג"כ ביטול. (דף תפ"ז אות ד')

:

פה) קצת תיקון:
תיקון קוין מבחינת אב"א, נבחן לקצת תיקון. כי התיקון השלם הוא רק פב"פ. (דף תקל"ג אות נ"ו)

:

פו) קשר:
תיקון הקוין מכונה בשם קשר. להיות אור האחורים דאמא מקשר כל הספירות עד שאין שום הפכיות ביניהם, ומשוה צורתם זו לזו. (דף תקמ"ג אות ס"ט)

:

פז) רישא דאו"א:
קומה הראשונה דאו"א, הנקרא הסתכלות עיינין דאו"א, הוא נק' רישייהו דאו"א. עי' תשובה כ"א. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

פח) רישייהו דישסו"ת:
ראש הא' דישסו"ת שיצא מחזה ולמעלה נק' רישייהו דישסו"ת. עי' תשובה פ"ג. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

פט) שבירת הכלים:
כשהכלי נפסל מלקבל האור, נבחן זה שהכלי נשבר. (דף תק"ג כ"ו)

:

צ) שליש עליון דת"ת:
כשהכלי דת"ת נחלקת לפי עצמה לע"ס, נבחן בו ג' שלישים: שליש העליון עד החזה, הוא ג"ר שבו. מחזה עד הטבור הוא חג"ת שבו. ומטבור ולמטה הוא נהי"מ שבו. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

א) את (דף שי"ג אות ל' ובאו"פ):
המלכות נקראת א"ת שרומז על כולל אלפא ביתא מא' עד ת'. והוא, להיות המלכות שורשם של כ"ב אותיות ומטעם זה מכונים הכלים בשם אותיות .

:

א) אברים:
עי' לקמן בתשובה ל"ט (נשירת אברים).

:

ב) אורות שעלו:
אורות שעלו הם אור הרשימות, וכן בכל מקום שתמצא עליה או תיקון אצל אורות, תדע שהם אורות של רשימות, כי באור העליון לא שייך עליות ותיקון, אלא רק הסתלקות לשורשו לבד (ת"ר אות ג')

:

ג) אחד בשתוף:
ז"א ונוקבא דאצילות נבחנים לבחינת אחד בשיתוף, כי אע"פ שהנוקבא כולה גבורות, מ"מ כל שלימותו של ז"א תלוי בחיבורו עמה, ואין אור א"ס מורה על ז"א זולת בשעת חיבורו עם הנוקבא. הרי שהם אחד בשיתוף, שאור אחדותו ית' שורה רק בשיתופם יחד. משא"כ בא"א שאין לו בחינת נוקבא נפרדת, (נ"ב ממרן מחבר זצלה"ה באד"ר פירש שהשמאל שלו חוזר לימין בסוד חוור גו חוור.) כלומר שתהיה כולה גבורות ונפרדת הימנה, וע"כ נחשב הזכר והנקבה לפרצוף אחד, שז"ס הכתוב, ואין אלהים עמדי. כלומר, שאין לו שיתוף עם נוקבא. (תרמ"ח אות נ"ב)

:

ד) פירוד הרוחני:
פירושו שינוי הצורה. ודבקות, פירושו השואת הצורה. ולפיכך זו"ן בקטנותם, אשר שניהם משמשים בכותל אחד, שפירושו אור אחורים דאמא, ונמצאת צורת אחוריהם שוה. הם נבחנים שאחוריהם דבוקים. (תרנ"ד אות נ"ד)

:

ה) אם הבנים:
מצמצום ב' ואילך, נשתנה השם של חו"ב, לאו"א, והוא מטעם, כמ"ש בזהר דאבא הוציא את אמא לחוץ אודות בנה. כי ע"י צמצום ב' יצאה הבינה לבר מכל המדרגות: שבינה דראש יצאה לגוף לחג"ת. ובינה דגוף יצאה לנה"י. ובינה דנה"י יצאה לבי"ע, כנודע. ונבחן שחכמה דכל המדרגות הוציא את הבינה דכל המדרגות לבר. ועל ידי יציאתה זאת, נעשה בה מקום להשפיע מוחין אל הבנים ולתקן אותם, כלומר כי לולא יצאה הבינה לחוץ, לא היתה שום אפשרות שיתוקנו זו"ן. ולפיכך קבלה הבינה שיצאה לחוץ שם אמא, להורות, שירדה ממדרגתה כדי להוליד בנים ולגדלם ולהשלימם, שהם זו"ן. ותשכיל, כי תחלת ירידתה בשביל זו"ן, היתה סוד התפשטות ס"ג דא"ק למטה מטבור דא"ק, כמ"ש בחלק ו', כי שם הוא בחינות זו"ן דא"ק השורשים, שירדה הבינה שהיא ס"ג, כדי לתקן אותם. ושם קבלה לתוכה בחינת המלכות וע"כ יצאה מכל המדרגות. וירידה ב' היתה בקטנות נקודים, אשר אח"כ ע"י חזרתה אל המדרגה, דהיינו בגדלות נקודים, תיקנה המוחין דז"ת נקודים, שהם זו"ן. וירידה ג' היתה באצילות, אשר אח"כ ע"י חזרתה להמדרגה היא משפעת לכלהו נרנח"י דזו"ן, כמ"ש (באו"פ דף תרכ"ו ד"ה ואריך עש"ה כל ההמשך) הרי שכל ירידתה של הבינה היא סבה הנאמנה להשלמת הבנים, וע"כ נקראת בינה זו בשם אם הבנים, ועי' גם באו"פ דף תרנ"ח ד"ה ובזה תבין כל ההמשך עד סופו. (תקצ"ט אות ב')

:

ו) בטן:
שליש ת"ת התחתון דכל פרצוף נקרא בשם בטן. ובנוקבין הוא מקום הריון ולידה. (תרי"ד אות כ"א)

:
ז) בירורים:
פרצופי אצילות נתקנו ע"ד בירור מהכלים והניצוצין שנפלו לבי"ע, שהמשובח יותר נתעלה ונתקן מתחלה, דהיינו אותם החלקים שלא נפגמו מחמת עצמם, אלא מטעם שהיו מחוברים עם כלים פגומים, נמצא שלא היו צריכים זולת בירור לבד, דהיינו להפריש אותם מהפגומים, וכיון שנפרשו, כבר ראוים לחזור לאצילות. וע"כ המה נתקנו בתחלה, ואחר שנתקנו הם, כבר היו סיפוק בידיהם להעלות ולברר השייך לבחינתם גם מהמדרגה, הנפגמת, (כמ"ש באו"פ דף תרכ"ו ד"ה ואריך) וענין זה נקרא בשם בירורים. ועי' בהסת"פ (דף תרצ"ב אות ז' ד"ה והנך. דף תרי"ג אות כ', ודף תרכ"ה אות ל"א)
:

ח) ב"ן דההין:
פירושו, הוי"ה כפולה: כי יו"ד הוא ב' יודין, ה"ה הן ב' ההין, ו"ו הן ב' ווין, ה"ה הן ב' ההין. והוראתו היא שאין בו מילוי מעצמו, אלא מהוי"ה העליונה ממנה. (תר"ה אות יו"ד)

:

ט) גזר:
הפרדת ה"ת מהכלים שנפלו לבי"ע, מכונה בשם גזר מלשון הכתוב. לגוזר ים סוף לגזרים. ובהפרדה זו תלוי כל התיקון. (תר"א אות ד')

:

י) גילוי הארה:
עי' תשובה ט"ז (הבל).

:

יא) גן עדן:
עדן ה"ס חכמה, וגן הוא שם המלכות. וכיון שכל האצילות הוא בחינת חכמה, ע"כ נקראת המלכות דאצילות בשם גן עדן, כלומר דחכמה. (תר"ע אות ע"ו)

:

יב) גרון:
הבינה שיצאה לבר מראש דא"א, נקרא בשם גרון, מלשון גר בארץ נכריה, כי יצאה למקום שאינו ראוי לה. וכן כל הבינות שיצאו לבר מראש נקראות גרון. (שם)

:

יג) דדי בהמה:
הארת המלכות מבחינת היותה בלי מיתוק דמדת הרחמים, מכונה דדי בהמה, וה"ס ב"ש תתאין דנ"ה דעתיק העומדים בבריאה. (דף תרמ"א אות מ"ה ובאו"פ שם)

:

יד) דעתה קלה:
הדעת כלול מה"ח וה"ג, ואם הה"ח אינם מאירים בו בשלימות, הוא מכונה דעת קל, כלומר שהוא מחוסר שלימות. (דף תרי"ט אות כ"ה)

:

טו) הארה ולא עיקר:
האורות הכלולים בהפרצוף בדרך התכללותו עם פרצוף העליון ממנו או בדרך העברה אל התחתון ממנו ואינם מעצם בנינו עצמו, המה נקראים הארה ולא עיקר, כלומר שאינם מעיקר בנינו. (שם)

:

טז) הבל:
אוה"ח העולה מכח הזווג על העביות שבמסך, מכונה בשם הבל, כי ה' הקומות או"ח העולות מה' הבחינות שבמסך, מתחלקות על ג' הבחנות: שבחי"ד, ובחי"ג, ובחי"ב, נקראות בשם הבל. וקומת האו"ח העולה מבחינה א' נקראת בשם הסתכלות דק, ואו"ח העולה מעביות דכתר, נקרא בשם "גילוי הארה", (תר"ד אות ז')

:

יז) ה"ח וה"ג:
עי' בלוח התשובות לעיל חלק ז' תשובה ל"א. אכן החסד לבדו כולל ג"כ ה"ח, והגבורה ה"ג. והוא מטעם כי כל ספירה כלולה מע"ס. (דף תרמ"ד אות מ"ז)

:

יח) המתקה:
בהיות הכלים דב"ן פגומים מחמת השבירה, המה צריכים למיתוק, שפירושו הארת הזווג המגיעה אליהם ממ"ה החדש, שהיא ממתקת המרירות שבהם, דהיינו כחות הדין, שיש בהם אחיזה לחיצונים. (דף תרי"ט אות כ"ה ודף תרמ"ו אות נ')

:

יט) הריון:
כל הזווגים דקטנות נקראים בשם הריון ועיבור. (תקצ"ט אות ב'.)

:

כ) זווג דרעותא:
הזווג שעל המסך שאין בו רק בחינת שורש עביות לבד, נקרא זווג דרעותא. כי ד' בחינות העביות הן בחינות מדרגות ברצון לקבל, כנודע. ושרשן שהוא הכתר, שהוא שורשם מצד הרצון להשפיע, נקרא, משום זה רעותא עילאה. (תד"ה אות ח'.)

:

כא) זיהרא עלאה:
טה"ס הראשונות שנשרו מכל פרצופי נשמה של אדה"ר, מכונות זיהרא עלאה. (תרפ"ב אות צ"א)

:

כב) זמן:
עי' אות ל"ו (מקום) (תדט"ז אות כ"ב)

:

כג) חו"ג ראשונים:
אין חידוש הארה בהעולמות אלא מא"ס ב"ה, כנודע, וכשנתדשת איזו מדרגה בהעולמות, הגם שהיא יוצאת מהעליון הסמוך לה, אמנם העליון ההוא מקבל אותה דרד כל המדרגות הקודמות עד א"ס ב"ה. ולכן כל פרצוף מקבל מהעליון שלו ב' מיני הארות, דהיינו לצורך בנינו עצמו, ולצורך בנין המדרגה התחתונה ממנו. והנה מה שהפרצוף מקבל לצורך בנינו עצמו מהעליון שלו, מכונה בשם חו"ג הראשונים. ומה שמקבל לצורך בנין המדרגה התחתונה ממנו, מכונה בשם חו"ג חדשים. (תרמ"ז אות נ"א)

:

כד) חו"ג חדשים:
עי' בסמוך תשובה כ"ג (חו"ג ראשונים). (שם)

:

כה) חיבור עצום:
כותל המחבר לזו"ן אב"א, אין החיבור עצום בהם, שהרי בעת שמשיגים מוחין מאו"א, המה מתפרדים זה מזה. אבל הכותל המחבר לאו"א, הוא חיבור תמידי ואינם מתפרדים לעלמין, וע"כ מכונה החבור הזה, בשם "חיבור עצום" (תר"נ אות נ"ד)

:

כו) חלקי הנוקבא:
הכלים המתיחסים לזווג עם אור העליון, להיותם בעלי המסך והעביות המעלים או"ח, הרי הם נבחנים לחלקי הנוקבא. (תרי"א אות י"ט)

:

כח) כותל:
כשהזו"ן בקטנות נמשכים להם אור מאחורים דאמא, המעכבים על אור החכמה מכח כי חפץ חסד הוא. כנודע. ואחורים אלו מכונים בשם כותל, להיותם בחינות כותל ומסך המעכבים על הארת חכמה. (תרמ"ט אות נ"ג)

:

כט) כלים חדשים:
בכל פרצוף יש ב' מיני כלים: א' הם, כלים ישנים הנמשכים לו מהכלים דעליון שנתרוקנו מאורותיהם מפאת ההזדככות, כנודע. ועי' לעיל בחלק ד' דף ר"ע אות ע"א) ב' קם כלים חדשים הבאים עם חידוש הפרצוף, כי המלכות של ראש הפרצוף, מתפשטת מינה ובה לע"ס ממעלה למטה, שהן עשרה כלים חדשים. כמ"ש לעיל דף רס"ט אות ס"ח) ובפרצופי האצילות, נקראים הכלים הישנים בשם ב"ן. והכלים החדשים בשם מ"ה. (תרי"א אות י"ט)

:

ל) מ"ה החדש:
שם מ"ה הוא הוי"ה במילוי אלפין כזה: יוד הא ואו הא. וכל הקומות שיצאו באצילות הן בחינות הוי"ה דמ"ה. ומכונה מ"ה החדש, כלפי אורות ניצוצין וכלים דנקודים המתחברים עמו, שהם נבחנים לישנים ממנו, כי הם כבר שמשו בפרצוף הקודם דנקודים (תקצ"ט אות א')

:

לא) מובחר:
המובחר מאורות ניצוצין כלים דנקודים, נתקן תחלה באצילות ויש ג' הבחנות בדבר, א' שהעליון יותר, הוא מובחר יותר. ב', שהכלים דג"ר מובחרים יותר מהכלים דו"ק. ע"ד שנתבאר בהסת"פ כאן (אות ז' ד"ה והנך ע"ש) ג', היא ע"פ ג' החלוקות דנקודים: אב"א, פב"א, פב"פ. כמ"ש כאן באו"פ דף תרט"ז ד"ה ומתחלה. (דף תרכ"ד ד"ה ובזה תבין)

:

לב) מוחין:
האורות דראש מכונה בשם מוחין. (תר"א אות ה')

:

לג) מטי רגלין ברגלין:
פירושו, רגלים דפרצופי אצילות יסתיימו בשוה עם הרגלים דפרצופי א"ק. כי בטרם גמר התיקון נמצאים רגלי פרצופי האצילות מסתיימות עם הפרסא שלמעלה מעולם הבריאה, ששם בחינת נקודת הסיום דצמצום ב'. אבל בגמר התיקון יתבטל צמצום הב', וישובו ג' העולמות בי"ע למדרגת האצילות, ואז יתארכו רגלי פרצופי האצילות עד לנקודה דעולם הזה, כמו הסיום רגלים דא"ק. בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. ונמצאים רגלי האצילות ורגלי א"ק בסיום אחד. וז"ש בזוהר כד מטי רגלין ברגלין ייתי מלכא משיחא. (תרע"ט אות פ"ט)

:

לד) מלכות נגלית:
מצמצום ב' ואילך, שנקבע באצילות, שפירושו, שמלכות שהיא ה"ת נכללה ונתחברה בה"ר, בסוד שיתוף מידת הרחמים בדין, נחשבת המלכות דא"ק, שהיא מבחינת צמצום א', לבחינת מלכות נגנזת. ואע"פ שמתלבשת בראש עתיק דאצילות, מ"מ אין הארתה מתגלה כלום באצילות, כמ"ש הרב לעיל (תרי"ח אות כ"ד) שלעתיד הוא מתגלה מהאי רישא דלא אתיידע, בסו"ה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. ע"ש (תרי"ח אות כ"ג)

:

לה) מצח:
הוא בינה דכתר, ומבחינת ז"ת שבה. (תר"א אות ה')

:

לו) מקום:
הזמן והתנועה והמקום ענינם אחד כמעט, שהם יחסים שד שינוי והתחדשות הצורה. כמ"ש לעיל בחלק א' דף כ"ו בהסתכלות פנימית. ע"ש. אלא כשהמדובר הוא בסדרי השתלשלות המדרגות, נבחנים השינוים בשם מקומות. וכשהמדובר הוא מבחינת סבה ומסובב, נבחנים בסדרי הזמן. (תרט"ז אות כ"ב)

:

לז) משובח:
עי' תשובה ל"א (מובחר). (תרי"א אות י"ט)

:

לח) נוקבא נפרדת:
כשהזכר כולו חסדים, והנוקבא כולה גבורות לבד, המה נחשבים לנפרדים זה לזה. כי היא בהפכיות הצורה להזכר, כי צורת הגבורות היא הפכי לצורת החסדים. ונודע, שענין דביקות ופירוד הנאמר בהרוחנים, הוא ענין השתוות הצורה ושנוי הצורה. (תרנ"ב אות נ"ז)

:

לט) נשירת אברים:
פירושו, כמו שבירת הכלים, שהיא הנפילה לקליפות, אלא בפרצופים נקראת שביה"כ, ובנשמות נקראת נשירת אברים. (תרע"ט אות פ"ח)

:

מ) סיום רגלי אצילות:
הסיום דאצילות הוא בבינה דנה"י דא"ק. כי מטעם עלית ה"ת וחיבורה עם ה"ר, יצאו הבינה וזו"ן דנה"י דא"ק לבר מאצילות, ונעשה שם המקום לבי"ע, כנודע. וע"כ נבחן הסיום דאצילות שהוא מעט למעלה מסיום רגלי א"ק דצמצום א'. (תר"ז אות י"ד)

:

מא) סיום רגלי א"ק:
הוא נקודה דעולם הזה, ששם סיום הקו דא"ס ב"ה שהוא נקודה האמצעית מכל העולמות כולם. (או"פ דף תר"ז ד"ה מעט)

:

מב) עיבור:
זווגים דקטנות. מכונים בשם עיבור. (או"פ דף תר"ח ד"ה עיבור)

:

מג) עץ הדעת:
מחזה ולמטה דז"א, שהוא מקום ב"ש ת"ת ונהי"מ דז"א, נקרא בשם עץ הדעת טוב ורע, כי בהיות שם חסדים מגולים, יש אחיזה לקליפות הנקראות רע. אבל מחזה ולמעלה, שהחסדים מכוסים אין שם אחיזה לקליפות, ונקרא בשם עץ החיים. כי אור האחורים דבינה מאיר שם, ובינה נקראת חיי המלך. (תרע"ג אות ע"ט ובאו"פ שם ד"ה והטעם)

:

מד) עץ החיים:
עי' בסמוך תשובה מ"ג (עץ הדעת) (באו"פ שם)

:

מה) עיקרא:
עי' לעיל תשובה ט"ו (הארה ולא עיקר). (תרי"ח אות כ"ד)

:

כז) ירחי עיבור:
הזמן ומקום שברוחנים פירושו, חידוש צורה כמ"ש לעיל באורך (בחלק א' דף כ"ו אות ל"ג. ומשם תדרשנו) וכיון שאין הפרצוף נשלם אלא ע"י זווגים והארות הרבה, המשונות זו מזו, שכולן יחד מצטרפות להשלמת הפרצוף, ע"כ הן מכונות ירחי העיבור, או זמן העיבור, שהם ז' חודש, או ט' חודש, או י"ב חודש. דהיינו לפי מספר ההארות המצטרפות בהשלמתו. (או"פ דף תר"ח ד"ה עיבור)

:

מו) פסיעה לבר:
תתבאר בהחלקים הבאים. (תר"א אות ה')

:

מז) קבועים:
המוחין דקטנות דזו"ן נקראים מוחין קבועים, דהיינו שאינם מסתלקים ממנו לעולם. וכן כל המוחין שמבחינת פב"א דנקודים, דהיינו אפילו המוחין דגדלות שבפרצופי עתיק וא"א ואו"א דאצילות. אמנם המוחין מבחינת המ"ן דיסוד א"ק שבנקודים, שהם הגדלות דז"א, וכן התוספות גדלות בג' הפרצופים הראשונים, הבאים מבחינת המ"ן ד ו' ונקודה, כל אלו נבחנים לבחינות תוספות ואינם קבועים בהפרצוף, אלא מסתלקים בשעת פגם התחתונים. כמ"ש באורך (דף תרנ"ז באו"פ ד"ה זווג ע"ש כל ההמשך) ויש עוד משמעות במלת קבועים כי האורות השייכים לעצם בנין הפרצוף נקראים ג"כ בשם קבועים, כמ"ש לעיל בתשובה ט"ו. (תרמ"ז אות נ"א)

:

מח) ריבוי האור:
פירושו, שיש שם הרבה רשימות שלא יכלו להתחדש באותו הזווג, וע"כ הן תובעות את תיקונן, ועולות למ"ן לזווג חדש. (תר"ט אות י"ח ובאו"פ שם ד"ה ריבוי)

:

מט) רחוק:
המלות ריחוק וקירוב, משתמשות בעיקר רק באור החכמה. שמרוחק פירושו הארה מועטת מאור החכמה. ומקורב, פירושו הארה מרובה מאור החכמה. בסו"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. (תרל"ה אות מ')

:

נ) תוספות:
כל שאינו בא עם הפרצוף מתחלת אצילותו, אינו נחשב לעצם בנינו של הפרצוף, אלא לבחינת תוספות הבאה אחר שנשלם הפרצוף, שהיא כוללת כל המוחין המתחדשים בהפרצוף בעת גדלותו ולפיכך אם המה חוזרים ומסתלקים, אין החסרון ההוא מבטל כלום לעצם הפרצוף, כי הוא יכול להתקיים בלעדם. וזה הכלל, כי המוחין העיקרים שהם הבאים עם לידת הפרצוף, המה קבועים תמיד בהפרצוף, ואינם מסתלקים ממנו לעולם. אבל מוחין הבאים מבחינת תוספות, אינם קבועים בהפרצוף, אלא בעת שהתחתונים זכאים המה מאירים, ובשעת החטא המה מסתלקים. וכלל הזה נוהג רק בזו"ן, ולא בג"ר. (תר"כ אות כ"ו)

:

נא) תחית המתים:
היציאה מהאצילות מכונה בשם מיתה, כי נפרשו מאור החיה, שאין אור החיה שהוא אור החכמה, מאיר מחוץ לאצילות. ולכן המלכים שנפלו לבי"ע, מתו עם פרישתם מאצילות כי פרח מהם אור החיה. ולעת תיקון, שחזרו ועלו לעולם האצילות, קמו אז לתחיה. וע"כ נקראת החזרה לאצילות בשם תחית המתים. (תקצ"ט אות א'.)

:

ה) אור חכמה (תע"ס או"פ ח"א פ"א נ'):
הוא אור הנמשך לנאצל בהתפשטות א', שהיא כללות חיותו ועצמותו של הנאצל.

:

ג) אור עגול (תע"ס או"פ ח"א פ"א ק'):
הוא אור שאינו עושה הבחן מדרגות

:

ד) אור פשוט (תע"ס או"פ ח"א פ"א ל'):
הוא אור הכולל בתוכו את הכלי עד בלי להבחין בין האור לכלי.

:

י) אחד (תע"ס ח"א פ"ב או"פ א'):
האור העליון המתפשט מעצמותו ית' הוא אחד ופשוט כמו עצמותו, וכמו שהוא בא"ס ב"ה כן הוא אפילו בעולם העשיה, בלי שינוי ותוספת צורה כל שהיא ח"ו, ע"כ נקרא אחד.

:

יא) בורא (תע"ס ח"א הסת"פ י"ח):
השם בורא מתיחד רק על החידוש דהיינו המצאת "יש מאין", שהיא בחינת חומר של הכלים בלבד, המוגדר בבחינת ה"רצון לקבל" שבכל מהות, שבהכרח לא היה זה בעצמותו ית' בטרם הבריאה.

:

ג) אורות זכרים:
אם האורות המקובלים בהפרצוף אינם נחלשים כלום מחמת ביאתם ממעלה למטה, והם נמצאים למטה בכל שלימותם כמו שהיו למעלה במקום יציאתם, הם נבחנים לאורות זכרים. אמנם אם נחלשים בביאתם למטה, דהיינו שעוברים דרך מסך, הם נבחנים לאורות נקבות. (תשנ"ח אות ל"ז.)

:

ד) אורות עליה:
כשם שע"י זווג דהכאה המסך מעלה או"ח ומלביש עה"ס דאו"י ממטה למעלה, כן מתפשט המסך לע"ס מניה וביה ומלביש עה"ס ממעלה למטה, כנודע, והנה האורות המלובשים באו"ח ממטה למעלה, מכונים אורות עליה. והאורות המלובשים בהתפשטות המסך שממעלה למטה, מכונים אורות ירידה. (תשע"ח אות ס"ח)

:

ה) אשא דכיא:
הה"ג שביסוד אמא המלובש בדעת ז"א, מכונה אשא דכיא. (תשמ"ז אות כ')

:

ו) אש נכפפת:
הגבורות בשעה שהן על שלימותן נקראות מאורי האש, על דרך שהחסדים נקראים מאורי האור. ואז נמצאות הגבורות במעלה יתירה על החסדים, בסו"ה אשת חיל עטרת בעלה. ולגודל מעלתן, אם עדיין הפרצוף בבחינת קטנות, הוא מחויב לקבלן רק ממטה למעלה, דהיינו בהתלבשות דרך עליה, באופן שלא יעברו בהתפשטות המסך, ממנו ולמטה כדרך התלבשות בגוף. כי בעת שמקבל אותן ממעלה למטה, הן מזיקות לו. ואז נקראות הגבורות ההן בשם אש נכפפת, כלומר, כי תחת ששמשו מקודם ממטה למעלה, נכפפו ובאו ממעלה למטה. וז"ס אש נכפפת שהזיקה. (תשע"ח אות ס"ח)

:

ז) אשת חיל עטרת בעלה:
הגבורות שהן בבחינות המוחין דגדלות, הן משובחות יותר מהחסדים וה"ס אשת חיל עטרת בעלה. (תשס"א אות מ"ב)

:

ח) באר:
היסוד דנוקבא, מכונה בשם באר. שיורה על בחינת המסך המתוקן שם, שע"י זווג, הוא מעלה או"ח ממטה למעלה, כדמיון הבאר המעלה מים מתתא לעילא. עי' אות נ"ב (חצי שיעור ו'). (תש"צ אות פ"ז)

:

ט) בולט:
השמות בולט ושוקע, משתמשים רק בבחינות היסודות דדו"נ. כי המה מתבטאים כן לתפישת דבר דק מאד. והוא, כי ע"י עלית נה"י לחג"ת שנעשה בעת העיבור, קבלה מלכות את מדת היסוד. עי' תשובה סה, שפירושו שאותה צורת העביות שיש ביסוד, באה במלכות, באופן שצורתם שוה. וז"ס שנשתנה מקום הזווג שהיה בפרצופי א"ק במקום המלכות, כלומר, שהמסך והעביות היו מתוקנים בפרצופי א"ק רק בכלי המלכות, כנודע. וכאן אין עוד המסך מתוקן במקום המלכות. כי אם במקום היסוד, ועל שם זה נקרא היסוד בשם ברית. עי' תשובה כ'. ואפילו בפרצוף המלכות עצמה, אין הזווג במקום המלכות שלה אלא רק במקום היסוד שלה. כי נעשה שינוי מקום, מחמת עלית נה"י לחג"ת שהיה בעיבור כל פרצופי אצילות.
ונודע, שיש ב' קצוות רחוקים בענין העביות שבהמסך. כי בשעת הזווג עם אור העליון, נבחנת גודל העביות למדת השבח שבפרצוף, כי כפי גודל העביות שבהמסך, כן גדלם של האורות שבפרצוף. והפוכו מקצה אל הקצה הוא, בשעה שאין זווג בהמסך, כי אז נבחנת גודל העביות למדתו של הגרעון והחסרון שבפרצוף, כי כפי גודל העביות שבו, יהיה גודל החושך שבו. והנה ריבוי האורות ביותר, מכונה בשם בליטה, כלומר, שהאורות מרובים כל כך בהמקום עד שבולטים לעין כל. וז"ס מ"ש בזוהר שהיסוד בליט בחסדים. וצמצום האורות באיזה מקום, מכונה בשם שקיעה, כלומר, שהאורות נשקעו שם בהמקום הזה, והעין לא תשורנו. מלשון שקיעת החמה. ולפיכך ב' הקצוות אשר בעביות הנ"ל, מכונים בשמות אלו: כי בשעת הזווג, שמדת גודל העביות הוא מדת גדלם של האורות שבפרצוף, נבחן מדת העביות בשם בליטה, כי מדת העביות נתהפכה, וקבלה לצורת אור גדול, עד שבולטת לעין כל רואה. והקצה השני שבעביות, דהיינו שלא בשעת הזווג, נבחנת מדת העביות בשם מדת השקיעה, כי כפי מדתה של העביות, כן מדת השקיעה של האור. והתבונן בזה היטב. כי היא דקה מן הדקה.
ונודע כי אחר דאתנסרו ז"א ונוקבא זה מזה, איהו נקיט חסדים ואשתלים כותל דידיה. ואיהי נקטא גבורות ואשתלים כותל דידה. כנ"ל בדברי הרב (דף תשנ"א אות כ"ט) ע"ש. דהיינו שבחינת מדת הבליטה שבעביות נטיל הז"א, ונעשה לכותל שלו. ומדת השקיעה שבעביות נטלה הנוקבא, ונעשה זאת לכותל שלה. באופן, שבחינת העביות אחת היא ביניהם, אלא שז"א נטיל מדת הבליטה שבה. והנוקבא נטלה מדת השקיעה שבה. ונמצא מדתם שוה, אלא זה בבליטה, וזו בשקיעה. דהיינו ממש מקצה אל הקצה. והבן. (תש"צ אות פ"ז)

:

יוד) בוצינא דקרדינותא:
בוצינא, פירושו נר. קרדינותא פירושו חושך. כלומר, נר המאיר מבחינת החושך שבו. שזה רומז על המסך המתוקן בנקודת המלכות, הסובלת בתוכה את כח הצמצום, שעם המסך הזה היא מעלית או"ח וממשיכה ומלבישה את כל האורות שבפרצוף. כנודע. ושורשה של הבוצינא דקרדינותא, הוא מבחינת נקודה תחת יסוד דז"א, שנקראת עטרת היסוד. כנודע. אמנם בשעת הגדלות דז"א, נבחן מקום הבוצינא דקרדינותא, במקום פי החזה דז"א. וטעם הדבר הוא, כי בעת גדלות מתעלים חג"ת ונעשו לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ויוצאים בו נה"י חדשים. ואז נמצא שהיסוד עלה ונעשה ממנו שליש עליון דת"ת. ואז נמצא נקודת המלכות הדבוקה בהיסוד, שם בסיומא של היסוד, שהיא עומדת בפי החזה.

:

יא) ביאה קדמאה:
כל פעם שעולים מ"ן מאיזו מדרגה הם מחויבים לעלות מתחלה לעלי עליון שלהם, דהיינו למדרגה הג' שלמעלה מהם. ושם נעשה עליהם זווג הראשון. ומשם הם יורדים עם העליון למקומו למטה, ונעשה עליהם בהעליון שלהם זווג הב', הנקרא זווג דעיבור. וזה נוהג בכל מיני עליות מ"ן שבעולם, הן בעת יציאתם מהקליפות, שאז העליון מעלה אותם, והן בעת שכבר יש להם נפש רוח, שאז התחתון מעצמו עולה לעליון, נוהג תמיד הכלל הנ"ל: שמתחלה מחויבים לעלות לעלי עליון לקבל שם זווג הא', ואח"כ באים בהעליון שלהם עצמו בזווג הב' להתעבר. ועל שם זה, מכונה זווג הא' בשם ביאה קדמאה, שפירושו, זווג הא', שאז עדיין אין מקבלים ציור של עובר. וזווג הב' מכונה ביאה שניה. שכאן הם מקבלים הציור דעובר. וז"ס שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה. (תשל"ח אות ז' ותשמ"ד אות י"ג).

:

יב) ביאה שניה:
ביאה שניה, היא בחינת זווג הב', הנעשה על המ"ן בבואם עם העליון שלהם למקומו דעליון. ומזווג הזה מקבל המ"ן הציור של העיבור שלו. עי' תשובה י"א (ביאה קדמאה) (תשמ"ד אות י"ג).

:

יג) בכור נוטל פי שנים:
עי' תשובה י"א שנתבאר שם, שבביאה קדמאה הנעשה בעלי עליון, שאז עלו המ"ן מהקליפות, הנה עדיין לא נעשו בהם שום ציור. ע"ש. אמנם כיון שהם דבוקים באח"פ דעליון, עי' תשובה ס"ט. נמצא הזווג שיצא שם בעלי עליון לצורך העליון, יצא ג"כ על התוספת מ"ן דתחתון הדבוקים בהעליון. וע"כ נבחן, שיש בזווג הזה ב' קומות של ע"ס: א' היא קומת ע"ס שיצאו על בחינת מ"ן דעליון גופיה. וב', היא קומת ע"ס שיצאה על תוספת המ"ן של התחתון הדבוק במ"ן דעליון בעת הזווג. אמנם התחתון עדיין אינו יכול להנות ולהלביש כלום לקומת ע"ס שיצאו על המ"ן שלו, כי עוד אין לו שום ציור, כי עוד לא קבל אפילו בחינת עיבור. לכן נוטל העליון את חלקו בתוכו בבחינת פקדון, כל עוד שאינו ראוי לקבלם. ונמצא אשר העליון נטל פי שנים מזווג הזה. כי נטל ב' חלקים: חלקו עצמו. וחלק של התחתון. וז"ס בכור נוטל פי שנים. והטעם שהעליון נקרא בכור. עי' תשובה ט"ו (בן בכור) (תשמ"ג אות י"ב, ותת"ג אות ק"א).

:

יד) בן:
כל תחתון נבחן לבן של העליון שלו, דהיינו מאותו היחס שהוא מסובב ממנו. (תשל"ד אות ג').

:

טו) בן בכור:
כמו שהעליון נבחן לאב אל התחתון, להיותו הסבה לאצילותו, והתחתון מסובב הימנו. כן יש בחינה אחת בהעליון, שמצד בחינה ההיא, נבחן רק לאח אל התחתון, שפירושו, שאינו מסובב בזה מהעליון, אלא התחתון עם העליון שניהם יחד מסובבים מן העלי עליון. וכיון ששניהם מסובבים מסבה אחת ביחד, הרי הם נחשבים בזה רק לאחים בני אב אחד.
והוא, כי בעת שבירת הכלים, שחזר הקטנות של הפרצופים, דהיינו שה"ת חזרה לנקבי העינים, נמצא שוב שכל פרצוף אבד בחינות אח"פ שלו, כי נפלו לבחינות גו"ע של התחתון, וכל פרצוף נשאר רק בגו"ע שלו לבד. דהיינו כמו שהיו בתחילת אצילותם, בעת שיצאו מנקבי העינים דס"ג דא"ק, שבאה הה"ת בעינים דכל אחד, ובחינת יה"ו דכל אחד נפלה למדרגת התחתון שלו. כנ"ל בחלק ו'. ולפיכך נעשו אח"פ דכל עליון, למדרגה אחת דבוקה עם התחתון שלו, בלי שינוי ביניהם. ולפיכך לעת תיקון, שכל מדרגה נתקנת בהעליון שלה, ע"י עלית מ"ן אליה, נמצא, שאין לך עלית מ"ן עוד בעולם שלא ישתתפו בו ב' מדרגות. כי בעת שהמדרגה עולה להעליון שלה למ"ן, הריהי נוטלת עמה בהכרח גם את גו"ע דתחתון שלה, להיותן דבוקות יחד, מבלי להפריש ביניהן במשהו, ונמצא שהזווג נעשה שם על ב' מיני מ"ן בבת אחת. דהיינו על המ"ן דעליון, ועל המ"ן דתחתון. שמשום זה יוצאים באמת שם ב' קומות מיוחדות, ע"פ השינויים שיש בין ב' מיני מ"ן אלו, הרי שג' מדרגות מוכרחות להתחבר בכל עלית מ"ן. ואע"פ שאין גו"ע דתחתון ראוים שמה לקבל שום קומה של אור, כנ"ל בתשובה י"ג. כי ע"כ הבכור נוטל פי שנים. אמנם כיון שמבחינת אין העדר ברוחני, נשארים ב' הללו שיצאו בעלי עליון על ב' מיני המ"ן, שמה בעלי עליון גופיה, אפילו אחר שהעליון ירד משם עם ב' הקומות למדרגתו עצמו, כמ"ש הרב (דף תשל"ח אות ח') שהם אינם חסרים משם לעולם ונקראים בנים בכורים, ע"ש. והנך רואה איך העליון והתחתון מסובבים כאן מעלי עליון, והמה ע"כ אחים זה לזה, אלא שהעליון נבחן לבן בכור כלפי התחתון, להיות העליון נולד ויוצא תיכף משם בכל שלימותו, אבל התחתון אין לו ציור עדיין, עד שיורד עם העליון למקום שלו, ושם מקבל הזווג דעובר במעי הנוקבא דעליון שלו. כנודע. ונמצא בזה ב' בחינות ביחס העליון לתחתון שלו. כי מצד הביאה קדמאה שבעלי עליון, נבחנים שניהם לאחים זה לזה, ששניהם מסובבים ויוצאים מאב אחד. כנ"ל. והיחס הזה נשאר שם בקביעות בעלי העליון. ומן ביאה השניה ואילך, שהעליון מתקן ומאציל לתחתון במקומו עצמו, מצד זה הוא נבחן לאב אל התחתון, כי מכאן ואילך הוא מסובב ממנו לכל מדרגותיו והבן היטב.

:

טז) בני זו"ן:
הנשמות הן נבחנות לבני זו"ן, להיותן בחינת התחתון להם, ומשתלשלות מהם. (תשל"ד אות ד').

:

יז) בנין הצלע:
בעת שאין בהנוקבא אלא בחינת גו"ע לבד, שה"ת בעינים שלה, אשר אז היא דבוקה אב"א עם ז"א בכותל אחד, הרי היא נחשבת לצלע של ז"א, דהיינו לחלק מגופו, כי דבוקה בו, ושניהם משמשים בכותל אחד. אלא אחר עלית מ"ן דז"א לאו"א, כי מעלה החכמה וחסדים שבו להם למ"ן ומזווג לאו"א, אז יורדת טפת הזווג דע"ב, ומורידה ה"ת מעינים של הנוקבא, שבזה מוחזרים תיכף אח"פ שלה לבנין גופה, ומשגת בזה בחינות אחורים שלימים דאח"פ מבחינת עצמה, ואז היא ננסרת ונפרדת מז"א ונעשית לפרצוף בפני עצמה. (תשע"א אות נ"ז ואות נ"ח).

:

יח) בקיעת נקב באחור חזה:
נודע, כי אין בז"א משורשו אלא ששה כלים שהם חג"ת נה"י, שהם סוד הקומה דבחי"א, הנקראת ה"ח, בדומה לה' הבחינות כח"ב זו"ן דאור חכמה. ונבחנים החג"ת להג"ר דה"ח, דהיינו לראש. והנה"י לבחינת הגוף דה"ח, שהם במקום זו"ן דה' בחינות כח"ב זו"ן, כנודע. ולפיכך נבחן בעת הקטנות דז"א, בעוד שחג"ת משמשים לו לראש, אשר הפה של ראשו, הוא במקום החזה, כלומר בסיום שליש עליון של הת"ת, ובאמת נבחן אז לגוף בלי ראש, כי אין ראש אלא מבחינת ג"ר דחכמה. ולפיכך בשעת תשלום בנין הפרצוף שלו, דהיינו אחר שמחזיר את אח"פ הנופלים, למדרגתו כבתחלה. עולים חג"ת דקטנות ונעשים לחב"ד. ועולים נה"י דקטנות ונעשים לחג"ת, ואח"פ החדשים שהוחזרו למדרגתו נעשים לו נה"י חדשים. ובזה נשלם בנין פרצופו על היכנו. ולפיכך אין לז"א שום נקב בהחזה שלו, אע"פ שבשעת הקטנות היה שם הפה שלו, אמנם כל ענין פה הזה שהיה לו בחזה, הוא מכח עלית ה"ת לעינים בשעת עיבורו, שהנה"י שלו נכללו בחג"ת, ונכללה ה"ת במקום החזה שלו, דהיינו שנקבע שמה מקום המסך והצמצום, וע"כ משם ולמעלה יצאו לו הע"ס שממטה למעלה. כי ע"כ נבחן החזה לפה דראש, שהוא בחינת מלכות דראש, כנודע. ולפיכך עתה בגדלות שירדה ה"ת מעינים, ואח"פ מבחינת בינה חזרו לבנין גופו, והשיג המסך דבחי"ב, נמצא שאותו הפה דבחי"א, שהיה לו במקום החזה, חזר ונסתם, כי ירדה הה"ת משם. ובאה לבחינת אזן, כנודע.
אמנם כשבא להזדווג ולהשפיע את הקטנות הנצרך להנוקבא שלו, דהיינו מטרם שהנוקבא החזירה את אח"פ שלה וכל מציאותה היתה רק מבחינת גו"ע לבד. הנה אז לא היה ז"א יכול להשפיע לה משהו מבחינת הגדלות שלו, שהרי עדיין ה"ת בעינים שלה, והיה נמצא, שהשפע היה יורד למטה ממקום הצמצום, כי הה"ת שה"ס הצמצום, מצויה עתה בעינים שלה. ולפיכך הוצרך ז"א לעורר את בחינת הקטנות שהיתה לו מתחלה, כי אין העדר ברוחני, וכל הבחינות שבקטנות נשארות לו גם אחר גדלותו, ואינן זזות ממקומן, כמ"ש הרב לעיל אצל הנוקבא, (בדף תשכ"ג אות מ"ג) שכל בחינות הקטנות שהיתה בהן הנוקבא, מעת שהיתה נקודה תחת היסוד עד גמר גדלותה, כולן נשארות קימות בה. ע"ש. וכן הוא בכל פרצוף, אפילו בפרצופי הג"ר. וע"כ יכול העליון למדוד להתחתון שלו, כל בחינות הקטנות שלו מנפש דנפש עד יחידה דרוח, בו בעת שהוא עצמו כבר הוא מושלם בכל הגדלות שבו. והיינו כנ"ל, כיון שבהכרח עבר גם העליון גופיה בכל אותן המדרגות של הקטנות, הנה הן נשארות בו לעולם, וע"כ כשבא להשפיע איזו קטנות אל התחתון שלו, הוא מעורר בעצמו, אותה הקטנות בצורתה ממש, ומשם הוא מודד השיעור המדויק כפי מדתו שהתחתון עומד בו.
ונמצא, כשז"א בא להשפיע הקטנות לנוקבא, הנה הוא חוזר ובונה את הפה שהיה לו בחזה מעת קטנותו, דהיינו המסך מבחינת ה"ת בעינים, ונמצא שנעשה שם נקב מחדש, מה שלא היה בו עד עתה, כי עד עתה לא היה בו ענין לשמש עם המסך דקטנות. והוא עצמו כבר הוא בגדלות, וכבר נסתם לו הנקב שבחזה, כי ירדה הה"ת משם, כנ"ל. וזה שאומר הרב, כי הבוצינא דקרדינותא, דהיינו כח הדין והצמצום שבמסך דבחי"א, עושה נקב מאחורי חזה דז"א, דהיינו שמעורר בו הנקב הישן שהיה טמון בתוכו, מעת קטנותו (עי' תשובה ט' - בולט) שדרך שם הוא מודד להנוקבא את מדרגותיה שהיא עומדת בהן. אמנם כיון שגדלות עצמו של ז"א אינה סובלת כלום, מחמת זה שהעלה הבוצינא דקרדינותא להחזה שלו, ע"כ נבחן שבבחינת הפנים של החזה, לא נעשה שם שום נקב, והיא מצויה גם עתה בכל שלימותה כמלפנים, אלא שהנקב נעשה בהאחורים של החזה, כלומר, באופן כזה, שז"א עצמו אינו סובל מזה. והבן היטב (אות ס' ואות ס"ה)

:

יט) בקיעת כל מחיצות:
בעת קטנות הנוקבא, שהיא דבוקה עמו בכותל אחד, נמצאת הנוקבא מקבלת האורות שבז"א, דרך נקב לבד, ואין כל האורות דז"א מושפעים לה, כי אז היו מתבטלים כל המחיצות שביניהם, וחזרו שניהם כמו גוף אחד, אלא האורות אינם בוקעים המחיצה שביניהם, כי רק בוקעים ועוברים דרך נקב, שפירושו, כפי המדה שהיתה לז"א בעת קטנותו, שאז גם הוא היה מקבל במדתו של הנקב הזה, עי' תשובה י"ח (בקיעת נקב באחור חזה). (תשע"ז אות ס"ז).

:

כ) ברית:
מקום הזווג של אור העליון שהוא במקום המסך והעביות המעלה או"ח, מכונה בשם ברית. והוא בחינת היסוד, שמכח עלית נה"י לחג"ת שהיה בעיבור דכל פרצוף, קבלה המלכות לצורת היסוד ונעשית כמדתו. ומאז נתעלה מקום הזווג אל היסוד (עי' תשובה ט') ועל שם זה קנה היסוד את השם ברית. וכיון שיש ד' בחינות עביות בהמסך, ע"כ נבחן ששיעור דגופא הוא ד' בריתות, כי אז קונה כל מדתו. וזסו"ה ומספר את רובע ישראל, כי היסוד קבל לתוכו את בחינת המסך והעביות שהיה מתוקן מקודם בכלי מלכות, דהיינו בפרצופי א"ק, כנודע. וע"כ הוא המוציא כל הקומות של הנשמות, שהן רביעותיהן וטפת הזרע של ז"א הנקרא ישראל. וכן הוא אפילו בהנוקבא דז"א, שמקום הזווג נשתנה גם בה לבחינת היסוד שבה, ולא במקום המלכות, שהיא בחינת עטרת היסוד שלה. (תשס"ט אות נ"ב)

:

כא) ברית רובע הוא:
עי' תשובה כ' (ברית) שם.

:

כב) גבורות דב"ן דמ"ה:
אבא סתם נק' מ"ה, ויש לו נוקבא שבגופו, דהיינו צד הב"ן שבו, והוא הז"ת דחכמה דנקודים, והוא בחינות הגבורות שבו. ומכונה תמיד בדברי הרב גבורות דב"ן דמ"ה דאבא. כלומר, הגבורות שהן ב"ן של אבא, שבעצמו הוא בחינת מ"ה. (תת"ה אות ק"ב)

:

כג) גבורות דב"ן דב"ן:
אמא סתם נקראת ב"ן, אבל היא כוללת מ"ה וב"ן, שהם בינה ומלכות דבינה דמ"ה. וצד ב"ן שבה היא ה"ת דבינה דב"ן, דהיינו מן גבורה ולמטה דבינה דנקודים. וכשאומר, גבורות דב"ן דב"ן שבאמא פירושן, הגבורות שהן ב"ן שבאמא, שנקראת בעצמה ג"כ ב"ן. שם.

:

כד) גבורות זכרים:
אם הגבורות הן בבחינות ג"ר, נקראות גבורות זכרים, ואם הן חסרי ג"ר, נקראות גבורות נקבות. ומכ"ש בשעה שעוד שאינן בבחינת זווג לגמרי, שנקראות גבורות נקבות. (תשנ"ט אות מ')

:

כה) גבורות נקבות:
גבורות נקבות, פירושן, שעוברות דרך מסך והן מחוסרי ג"ר, עי' תשובה כ"ד (גבורות זכרים). (שם)

:

כו) ד' בריתות:
ד' בחינות עביות שבמסך, בשעת זווגן עם אור העליון הן נקראות ד' בריתות. עי' תשובה כ' (ברית) (תשס"ט אות נ"ב)

:

כז) דורמיטא:
אחר שהפרצוף עולה בסוד מ"ן, להעליון שלו, שאז מסתלקים המוחין שבו ובאין להעליון, נבחן שהפרצוף נשאר למטה בבחינת דורמיטא שפירושה שינה, והוא משום שלא נסתלקו ממנו לגמרי, אלא שהשאירו בו קצת חיות, בשיעור האדם שישן, שאינו נבחן למת לגמרי, כי יש בו עוד שיעור מסוים של חיות. (תת"ח אות ק"ו ודף תת"י אות ק"ח)

:

כח) דלת וציר א':
כדי להבין בחינות דלת וציר הנעשים ביסוד דנוקבא. צריכים להבין היטב מדת היסוד. כי נודע, שבזמן העיבור, קבלה המלכות למדתו של היסוד, כמו שכתב הרב בדף תשס"ט אות נ"ב. וכבר ידעת, ששורש היסוד נצטייר ביסוד דע"ב דא"ק, שאור המלכות נתלבש שם בכלי דיסוד, ונצטייר שם בבחינת צר ואריך: צר, מאור דחסדים, מחמת הזדככות המסך דבחי"א שהיתה בכלי דהוד, ונשאר בלי חסדים. אבל עדיין היה אריך בחכמה, שקומת חכמה נקראת אריך. והוא מחמת שהיא שם בבחינת ע"ב וכולו חכמה. אמנם אפילו סיתום דחסדים האמור, היה בו לתועלת גדול כי ע"כ, בשעת צמצום ב' שנכללה ה"ת בכל ספירה וספירה, מחמת עלית ה"ת בעינים, כנודע. לא נתרשם היסוד מכח העליה הזאת, מחמת שעיקר התרשמות ה"ת בהספירות בסוד קו שמאל בכל ספירה, כנודע, היה זה מחמת, שבכל מקום בואה של ה"ת היה האור מסתלק משם, ובכח הזה נתרשמה שם, והיתה לקו שמאל של הספירה. משא"כ כלי היסוד, כיון שממקורו היה בסיתום גדול מחסדים, ועלית מלכות וה"ת דרך בו, לא גרמה שום פעולה חדשה, כי היה מחוסר כל אור בלאו הכי, ע"כ הוא נשאר נקי מצמצום ב' בעת הזאת. ולא עוד, אלא אפילו בזמן שביה"כ, שכח הצמצום ב' שהיה בהפרסא גרם להסתלקות האור ולמיתת המלכים, הנה לא נגע ולא פגע כלום בכלי דיסוד מבחינת שורשו הנ"ל. ואע"פ שגם הכלי דיסוד נשבר יחד עם שאר המלכים, אבל לא כולו, כי בחינת הגבורה הנ"ל הנמשכת שם מע"ב היא נשארה בחיים. כמ"ש הרב בע"ח שער ח' פ"ד.
וז"ל "שאול מרחובות הנהר הוא יסוד, בסוד מה שהודעתיך, כי יסוד בינה הוא רחב להיותה נקבה, ונקרא רחובות הנהר. ור"ת, שאול מרחובות הנהר, הוא משה. כי משה הוא יסוד דאבא, ושאול המלך מבחינה זו. וז"ש בשאול המלך, והנה הוא נחבא אל הכלים. פירוש, כי כאשר נשברו אלו המלכים, כל האורות נסתלקו מתוכם, ונשארו מאנין תבירין, ולא נשאר בהם רק רפ"ח ניצוצין, אמנם בכלי של היסוד, נשאר אור אחד זולת רפ"ח ניצוצין, כדי להחיות את כלי מלכות דלית לה מגרמה כלום. וזה האור שנשאר שם הוא בחינת שאול הנחבא אל הכלים, שם בכלי היסוד, מה שלא היה בשום כלי אחר. ולפי שלא היה בעת השבירה ומיתה, נקרא בלשון מתחבא. כי מן הראוי היה שיסתלק גם הוא, ונשאר שם בהחבא. וסבה זו היתה לצורך המלכות. לכן זכה שאול למלוכה, והבן זה עכ"ל".
והנה מה עמקו דברי הרב אלו. כי הוא מבאר כאן ההבחן הגדול שבין היסוד משורש יסוד דע"ב הנ"ל לבין שאר הכלים. וזה שמבאר את השם של מלך היסוד, שהוא שאול מרחובות הנהר. ללמדנו שרק בשם הזה לבד פגעה השבירה, בסו"ה וימלוך וימת, ומבאר. ששם הזה מציין שהוא בחינת יסוד דאמא שנקראת רחובות הנהר, שיסודה רחב בחסדים אבל קצר מבחינת חכמה, שהיא להיפך מקצה אל הקצה אל היסוד דאבא, שהוא צר מחסדים, אבל אריך מבחינת חכמה. כנ"ל. והפכיות זו היא משום עלית ה"ת בה"ר, שהיא בינה, ואמא רק עד הוד אתפשטותה, ואין לה חלק ביסוד דע"ב הנ"ל הצר וע"כ גם היסוד שבה רחב בחסדים, אמנם בשביל זה נכללה גם הכלי דיסוד שלה בה"ת בשעת הקטנות דנקודים, ונתקצר היסוד מבחינת חכמה, מחמת הצמצום שנתחבר ונתרשם שמה. משא"כ יסוד דאבא שהוא צר, כלומר, שהוא מחוסר חסדים בלאו הכי, לא יכלה הה"ת להתרשם בו כלל, כנ"ל. וע"כ נשאר יסוד דאבא אריך בחכמה גם בצמצום ב' וגם בשביה"כ.
וזה אמרו שם ברמיזא דחכמתא ''ור"ת שאול מרחובות הנהר הוא משה, כי משה הוא יסוד דאבא, ושאול המלך היה מבחינה זו" דהיינו לרמז אשר בבחינות הכלים של היסוד שהיה שם מבחינת יסוד דע"ב, אין הכתוב מדבר כלום, ואדרבא שהוציא אותו, בציינו השם דרחובות הנהר, שהוא שם יסוד דאמא. וזה אמרו שם ''אמנם בכלי של היסוד נשאר אור אחד כדי להחיות את כלי המלכות" והיינו רק בכלי דיסוד מבחינת יסוד דאבא, שהוא בחינת משה, אשר הכלי שלו לא מת, וגם אפילו האור שלו, שהוא מבחינת אריך בחכמה, גם הוא נשאר חי, כי הוא צריך להחיות את המלכות באור הזה, דהיינו כנ"ל, אשר בסוד העיבור דפרצופי אצילות, קבלה המלכות את מדת היסוד הזו, מבחינת יסוד דאבא, האמור, ומכאן כל חיותה, כלומר שמבחינת היסוד הזו נמשכים כל בחינות הכלים דפנים שלה בשעת הגדלות. וזה שממשיך עוד ''ומהראוי היה שיסתלק גם הוא ונשאר שם בהחבא לכן זכה שאול למלוכה" וכאן רמז לדבר העמוק ביותר, כי באמת היה ראוי שיתרשם גם בו הה"ת, כמו בכל הספירות, אלא שנתחבא, דהיינו כמ"ש לעיל, כי אותה בחינת צר שהיתה בו שפירושה מחוסר חסדים לגמרי, היא שעמדה לו, אשר המלכות לא יכלה כלל להתרשם בו, כי היה מחוסר חסדים בלאו הכי, כנ"ל. וע"כ נחבא אל הכלים, ונשאר חי.
ואחר שזכינו לדעת היטב מדת היסוד, נוכל להבין ג"כ ענין הדלתות אשר העובר מתעכב שם, ונשמר ע"י הדלתות האלו מהחיצונים, אע"פ שעוד לא ירדה הה"ת מעינים שלו. וכבר ידעת, שהגם שהעליון הוא בכל הגדלות מ"מ כשבא להשפיע אל התחתון, אינו משפיע לו, אלא מהקטנות דבחינה שכנגדה שהתחתון עומד בה. ונמצא כשהולד הוא במעי אמו, הנה אמו משפעת להולד רק מבחינת העיבור שהיתה לה בעצמה מקטנותה, ולא מבחינת הגדלות שלה. וז"ס היסוד ורחם שבה, שהם ממש בחינת העיבור שבה, שנשארת בה מקטנותה, בסוד שאין העדר ברוחני.
והנה כללות כ"ב האותיות, שה"ס כל עשרה כלים דעיבור, נמצאים בהיסוד. להיותו מקום המסך והזווג שמשם יצאו כל הע"ס של אותו הפרצוף, הן מבחינת ממטה למעלה, והן מבחינת ממעלה למטה, כנודע. שה"ס הזווג, שהאור העליון מכה על העביות שיש במסך, וע"פ מדתו כן קומת עה"ס, כנודע, כי ע"כ נקרא היסוד מספר, בסו"ה, ומספר את רובע ישראל, להיותו המודד ומונה כל בחינות הקומה בשיעורי מדת העביות שבו. והנה יש ביסוד, ג' בחינות של עביות, שבאו שם מכח עלית נה"י לחג"ת. שהן מתבארות בציור ד ', שהיא ציר אחד, שממנו יוצאות ב' ווין. והוא, כי מכח עליה הנ"ל, נכללה ה"ת בת"ת שהיא בחינת בינה דחסדים, וגם קבלה מדת היסוד. כנ"ל. שז"ס העובי דקו האמצעי שרומז עליה הרב, שיש בו לבדו, ג' בחינות זו על זו, וע"כ נכלל היסוד דנוקבא משלשתן.
כי גבורה א', יש מכח החיבור של ב' ההין יחדיו, מכח התכללות ה"ת בת"ת. ואח"כ, נכללות שתי ההין ביסוד, וקבלו מדתו, מבחינת צר ואריך, כדמיון ו ', ומכח התכללות ב' בחינות אלו, הוא נחלק לב' ווין, כי ו ' אחת נמשכה מבחינת ה"ר, ו ו ' שניה נמשכה מבחינת ה"ת. ומג' בחינות אלו, נעשה הציר וב' הווין שב ד ', כי המשכן לחיבורן של ב' ההין הוא בהציר, ועל הציר הזה סובבות ב' הווין. וב' ההין וב' ווין גימטריא כ"ב.
והנה הציר וב' ווין אלו, פועלים בהעיבור, ב' ענינים מיוחדים. כי צריכים לכח המצייר להעובר, המודד מדתו, שהוא העביות שבמסך הדוחה ומכה על אור העליון ומעלה או"ח, שבזה תלוי כל ציור קומת הפרצוף, אם קומת עיבור, אם יניקה וכו'. גם צריכים שם לכח המעכב, לעכב הולד להשאר שם ולא יצא ממנו לחוץ, כמ"ש הרב (תשפ"ח אות פ"ג) ולפיכך ענין הציר שבהיסוד, ששם משכן ב' ההין, שבהן, כח הצמצום, הנה הוא בחינת עביות לכח המצייר את קומת העיבור. וכח העיכוב על הולד, להשאר שם כל המשך חדשי העיבור, עד שיקבל את תיקונו, הוא פעולתן של הווין, שהן בחינת הדלת הסוגרת על הולד מפני החיצונים, כי להיותן נמשכות מן העביות דיסוד, אין כחות הדין שולטים בהן, שאפילו השבירה לא פגעה ביסוד, כנ"ל, וע"כ כחו יפה לעכב על הולד בזמן קטנותו, שלא יתאחזו בו החיצונים. וע"כ הווין עושות צורת דלת, הסוגרת ושומרת על מה שבתוכו. אמנם ענין הפתיחה אינה נעשה אלא בכח הציר, כי עליו יש להם היכולת לסבוב ולהפתח, כמ"ש לעיל דף תשצ"ה ד"ה וזה אמרו כאשר. ע"ש. (תש"צ אות פ"ז)

:

כט) דלת וציר ב':
מבחינות כ"ב האותיות שקבלה הנוקבא מז"א בעת הקטנות, מהן נתקנו דלת וציר הא' שביסוד שבה. ומכ"ב האותיות שקבלה הנוקבא מאמא שלא ע"י ז"א, מהם נעשו דלת וציר הב'. עי' תשובה כ"ח (דלת וציר א'). (דף תש"צ אות פ"ז ודף תשצ"ד ד"ה וזה אמרו והרי. ודף תשצ"ה אות צ"ג)

:

ל) דם נדת:
כי המ"ן, שהם בחינות גו"ע דתחתון המקבלים תיקונם בכלים דיסוד ורחם דעליון, שהם בחינות אח"פ דעליון שהוחזרו בגדלות. הנה יש ביסוד ורחם אלו, ב' חותמות: א', מז"א, שבו נעשה לתחום, שה"ס מדת החקיקה שביסוד, עי' תשובה ט'. שזה נעשה שם בסוד אש נכפפת. וב', היא בחינת החותם בסוד שהוא אותיות חומת, שה"ס השמירה מבחינת אח"פ דגדלות שהוחזרו אליה, המקבלתם עם נה"י דאמא, שה"ס נה"י החדשים שיצאו באמא, מכח התכללות הנוקבא שם בעת שקבלה מאמא בחינת המוחין דגדלות שלה. כנודע, שהם חוזרים אל הנוקבא, בבחינת לבוש אל המוחין שלה, אע"פ שהכלים ההם מאמא, אמנם מיחס האורות שבהם, הרי הם שייכים אל הנוקבא כי הם בחינת הקומה השייכת רק להנוקבא, ולא לאמא. ולפיכך הארת ג' אהי"ה שבנה"י דאמא, היא בגימטריא חותם, שחותם זה, ה"ס החומה ושמירה הבאה שם מהמוחין דגדלות. וחותם ב' הזה, אינו מדת שקיעה, כמו החותם הא' אלא הוא מדת בליטה, (עי' תשובה ט') שז"ס עטרת יסוד דנוקבא, שהיא רק בחינת בליטה, והבן היטב.

והמ"ן שבנוקבא, הם גו"ע דנשמה, שכל בחינות מ"ן הללו, מתבררים ע"י מע"ט דתחתונים, ע"כ יכולים מעשיהם לחזור ולקלקל כל התיקונים שנתבררו על ידיהם. ולכן עונותיהם גורמים אשר החותם, שכבר היה מספיק לתחום גמור, שנחתם בכח האש נכפפת כנ"ל. ובכח החותם הב' דבליט בסוד ''חומת" מג' אהיה דאמא. הנה כל התיקונים האלו, אינם מספיקים עתה, אחר שגרמו העונות שהחותם והתחום נהפכו. לנדת, כי נד התחום במשהו ממקומו, ותיכף מתהפך החותם, ונעשה לבחינת נדות דותה, ואז המ"ן הנבררים, שכבר היו בסוד יין, חוזרים ונופלים לבי"ע כבתחילה מטרם שנבררו, והמה מתהפכים שם לדם, כי באו שוב להתלבשות הקליפות כבתחלה, ונעשו דוממים שם, כי דם הוא מלשון דממה. ונתבאר, שמסבת עונות התחתונים, נהפך החותם שה"ס תחום, לנד"ת, כי נתקלקל התחום בין הקדושה לקליפה. ואז, נתהפך היין שה"ס המ"ן שכבר נברר מהקליפות, ונעשה לדם, משום ההתלבשות בחיצונים. וז"ס "דם נדת". והבן היטב. אמנם גם בזה ההתהפכות לדם, יש שיעורים, אם מעט ואם הרבה, ואם כל בחינת העובר, וזה תלוי במדת קלקול שגרמו העונות, הגורמות לנדנוד התחום, כמ"ש במקומו. (תשפ"א אות ע"ג)

:

לא) דרך ירידה:
כשאורות מתפשטים ממעלה למטה בהפרצוף, כי המסך שממטה למעלה מתפשט מיניה וביה לע"ס ומתלבש בבחינת גוף, כנודע. הנה אז נבחנים האורות, שהם בדרך ירידה. מטעם שתלוים במדת גדלה של העביות, וכפי מדת גדלה של העביות, דהיינו לפי עומק השקיעה, כן גודל קומתו של האור, הרי שהאורות יורדים עד השולים של השקיעה, ונמצא שלפי עומק ירידתם, כן גובה קומתם. (עי' תשובה ט' - בולט) לכן שמות דרכם של האורות הוא דרך ירידה. (תע"ז אות ס"ז).

:

לב) דרך עליה:
כשהאורות מתלבשים רק באור החוזר העולה ממטה למעלה, ואינם מתפשטים עם המסך למטה (עי' תשובה ל"א - דרך ירידה) נבחן דרך התלבשות זו, בשם, דרך עליה. (שם).

:

לג) הארת הגבורות:
טרם שהגבורות קבלו את שלימותן דהיינו הג"ר שלהן, הן נחשבות רק להארת הגבורות ולא לעצמות שלהן. (תשמ"ג אות י"ב)

:

לד) ה' דמים טהורים:
אין כל הבחינות מ"ן שעלו בסוד הזווג דעיבור יכולות להתברר שם, כי בהכרח יש חלקים שעדיין לא הגיע זמן הבירור שלהם, אלא שצריכים להתברר ע"י אורות דיניקה, או ע"י אורות דגדלות, וע"כ נמצאים השורשים שלהן, מונחים שם בבחינת דוממים, כלומר, שאינם מתחברים עם האורות והכלים של הולד, ויש בהן שיעורים, כי חלק מהן, מתהפכות לחלב, ומתבררות ע"י מוחין דיניקה, ויש בהם חלקים, שתיקונם עוד רחוק לגמרי, והם מחויבים לצאת משם לגמרי, ולחזור לחיצונים, כמ"ש השיעורים האלו במקומם. ולפיכך כללות כולם נחלקים לב' בחינות. א', הן ה' דמים טמאים, וב', הן ה' דמים טהורים. וענין התחלקותם, הוא ע"פ השורשים של ב' מיני מ"ן שישנם שם ביסוד דנוקבא. כי יש שם מ"ן המקובלים לה מן ז"א, מעת הקטנות. הבאים בעיקר מבחינת המסך דנה"י דא"ק, מסוד ה ו ' והנקודה שהשפיע אל היסודות דאו"א דנקודים, שהם שורשי זו"ן כנודע. והמ"ן הב' הם מה שקבלה מאמא, הבאים מבחינת המסך של הס"ג דא"ק, מסוד האור דהסתכלות עינים שבנקודים. שמהם נעשו רק ג' הפרצופים הראשונים דאצילות, והם נקראים, בחינות מנצפ"ך הב' שקבלה שלא ע"י ז"א, אלא מאמא. ומהם אין בחינות פסולת מסתנן עד שיחזרו ויתלבשו בחיצונים. משום שהם בחינות כלים דבינה, כי ס"ג כולו הוא בחינת בינה, וע"כ אחר שנבררו או קבלו איזה תיקון, שוב אינו נאבד מהם, להיותם משורשם בלי צמצום כלל. משא"כ המנצפ"ך הא' דז"א, שהן מבחינת ה"ת בעצם, ואע"פ שקבלו בהן מבחינת ה"ר, בסוד חיבור מדת הרחמים בדין, מ"מ כל עוד שאינן מקבלות בירורן השלם, יכולות להתקלקל ולחזור וליפול לתוך הקליפות, בבחינת ה' דמים טמאים. (תשפ"א אות ע"ד ודף תשפ"ו אות פ')

:

לה) ה' דמים טמאים:
עי' תשובה ל"ד (ה' דמים טהורים).

:

לו) ה"ת דהוי"ה:
בעוד שנוקבא דז"א נמצאת עמו אב"א, ודבוקים בכותל אחד, היא מכונה בשם ה"ת דהוי"ה, כי דבוקה עם ה ו ' דהויה בהשם שלו. ואח"כ בזמן הגדלות אחר שננסרה ממנו, והיתה לפרצוף נבדל בפני עצמה, אז היא נקראת בשם מיוחד לפ"ע, דהיינו אדנ"י או אלהים. (תשס"ט אות נ"ג)

:

לז) ו' זעירא:
ת"ת נקראת ו ' גדולה, או ו ' עם ראש, והוא להיותה קומת בחי"א, הכלולה חג"ת נה"י, שחג"ת הם בחינת כח"ב דחסדים, והוא הראש שלו, ולפיכך, נבחן ת"ת ל ו ' עם ראש. אבל יסוד הוא בחינת קומת אור המלכות, דהיינו קומת נה"י בחסרון חג"ת, וע"כ נבחן ל ו ' זעירא בלי ראש, כי חג"ת שה"ס ראש חסר לו. (תשס"ו אות נ')

:

לח) זווג א':
זווג א' שנעשה על המ"ן, פירושו, הביאה קדמאה, שעושה בהעליון כלי ורוחא קדמאה, אשר המ"ן, שהם גו"ע של התחתון הנמצאים עם העליון שלהם באותו הביאה והזווג, אינם יכולים לקבל משם אפילו הציור דעובר, משום שהזווג הזה נעשה בעלי עליון שלהם, והם צריכים לצאת דרך המדרגה, שהוא ע"י הזווג שבהעליון שלהם, וע"כ אינם מקבלים בחינת העיבור עד ביאה וזווג הב' הנעשה במדרגת העליון, ואז מקבלים הציור דעובר. עי' תשובה י"א (ביאה קדמאה) (תשל"ה אות ו' ואות ז')

:

ל"ט) זווג ב':
עי' תשובה ל"ח (זווג א').

:

מ) ז' זמנים דנוקבא:
א' הוא, מזמן הנקודים קודם התיקון, שאז היתה נקודה תחת היסוד, שאז היה בה כח הדין, ועוד לא קבלה המיתוקים דמדת הרחמים. וע"כ נבחן מקומה, לפי מדרגת אצילות של עה"ס דאור ישר, שהיא תחת היסוד דז"א. הזמן הב' הוא, בזמן העיבור הא' דתיקון ז"א, שאז נכללת בקו האמצעי בב' המדות: שהן ת"ת ויסוד מכח עלית נה"י לחג"ת, ונמצאים שלשתם, ת"ת ויסוד ומלכות, נכללים זה בזה, ושם נשלמה הנוקבא במדת היסוד. ג' הוא, ביניקה דז"א, שנתפשטו נה"י מתוך חג"ת, כי ז"א השיג ע"י היניקה בחינת המסך דבחי"א שהם הכלים דחג"ת, ואז קנתה הנוקבא מדת ת"ת, בסוד עשר נקודות, שפירושן עביות דמסך דבחי"א, המעלה או"ח בקומת חג"ת, שבכח אוה"ח הזה מתלבשות עה"ס דקומת חג"ת בהפרצוף דז"א. ונבחנת ע"כ גם קומת הנוקבא שוה אליו, מחמת שבאו"ח שלה הוא נמדד. אלא שמבחינת הנוקבא ביחסה עצמה, אין כאן אלא בחינת הנקודות של קומת הת"ת, כלומר בחינת המסך עם העביות שבו, שנקראים נקודות. ד' הוא, בגדלות דז"א, שאז הנוקבא נשרשת בדעת שלו, כלומר, שהמסך והעביות שבו מעלים או"ח עד לבחינות ע"ס דג"ר דנשמה, ששם בחינת חב"ד, ואז מקבלת הנוקבא בחינת המסך של בחי"ב, ומשמשת ביסוד דראש שנקרא דעת. והנה בד' הזמנים האלו לא הגיע עוד שום תיקון לפרצופה עצמה של הנוקבא, כי כל אלו הד' הזמנים היו הגדלת הנוקבא שבגופו דז"א, שבכל מדרגה ומדרגה היא נמצאת בקומה שוה אליו, אלא היא בחינת המסך ועביות וכל בחינת אוה"ח שבהמדרגה, שכל זה מכונה בשם ב"ן. והז"א הוא בחינת הקומה עצמה דאור ישר שבהמדרגה, שכל זה נקרא בשם מ"ה, אשר מ"ה וב"ן אלו, הם באמת גוף אחד ממש, שאי אפשר להתגלות שום מדרגה זולתם, וע"כ אין זה כלל בחינת הנוקבא ממש, אלא הנוקבא מקבלת אח"כ כל השורשים שלה מבחינת הנוקבא שבגופו דז"א, כמ"ש במקומו, וע"כ אנו מחשבים את העליות של הנוקבא שבגופו דז"א, גם לבחינות שורשי תיקונים אל הנוקבא הנפרדת דז"א, דהיינו מדרגתה עצמה, ממה שהיתה שם קומה מיוחדת לפני עצמה, בזמן הנקודים.
וענין ראשי התיקונים הבאים עם הגידול של הנוקבא דז"א, הנ"ל. הוא, משום שאין העליון משפיע להתחתון שלו מכח מדתו שבעצמו, אלא רק מהבחינה שכנגדה הנכללה תוך פרצופו עצמו מזמני הקטנות שהעליון עצמו עבר בהם. למשל כשמשפיע לתחתון בחינת נפש דנפש, הוא משפיע לו מזווג היוצא על בחינת מסך של עצמו, שהיה בו בזמן שגם הוא לא היה אלא בחינת נפש דנפש. וכן הולך ומודד להתחתון שלו, מתוך נרנח"י דעיבור של עצמו, כי כל מיני המסכים האלו שעליהם נעשו הזווגים שלו דעובר, בתוך העלי עליון שלו, ע"י התכללותו בו, כן הוא מעורר עתה אותם באותם הכחות ממש, שע"י ההתכללות בתוכו המ"ן דתחתון, הוא משפיע לו את המדות האלו. וזה דומה כמ"ש בפרצופי א"ק, בלידת פרצוף ע"ב דא"ק מהעליון שלו, שהוא פרצוף גלגלתא דא"ק, אשר הרשימה דמסך דטבור, דגלגלתא דא"ק אחר שנזדכך כולו, העלה כל הרשימות שנשארו אחר הסתלקות דע"ס דגוף, והביאם עמו להראש דגלגלתא. ונכלל ונתעבה בהתכללות הזווג של ראש, כמ"ש בתחילת חלק ה' בדברי הרב, אשר, הרשימות לא עלו למקום הזווג דפה דראש ששם בחי"ד המוציאה קומת כתר, אלא שעלו לחוטם, ושם בחוטם נעשו עליהם הזווג, וע"כ לא יצאה שם אלא קומת חכמה ולא כתר.
ע"ש. הרי שהעליון אינו נותן להתחתון מבחינת הזווג שעל המסך דבחינת עצמו, אלא רק בהתאם להרשימות דעביות הנשארות בהרשימות שעלו אליו. ומתוך שבהרשימות שעלו לראש דגלגלתא, לא היתה בהם עביות דבחי"ד, ע"כ גם הוא שינה מקום הזווג שלו שהיה בפה, ועלה לבחינה חיצוניות שלו, שהוא החוטם, כדי למדוד אותה הקומה, הנמצאת בבחינת המסך דתחתון. ועד"ז גם בפרצופי אצילות, שבהתאם להעביות הנמצאת בהמ"ן של התחתון הדבוקים באח"פ של העליון, הוא מעורר בעצמו, אותה בחינת מסך, שיש בה שיעור העביות שבהמ"ן דתחתון. ומודד לו כל קטנות מדותיה.
ובזה תבין, שבעת שז"א משפיע בחינת העיבור להנוקבא, הנה הוא נותן לה מבחינות העביות שהיה מתוקן בזמן העיבור של עצמו, אשר אז היתה הנוקבא שבגופו נכללת בג' מיני עביות של קו אמצעי, וקנתה אז מדת היסוד, כנ"ל. הנה אח"כ אחר תשלום גדלותו דז"א, ומתחיל לתקן הנוקבא בבחינת עיבור, הוא מעורר גם אז בחינת העיבור שבנוקבא שבגופו, שהיתה בזמן הב' הנ"ל, והנוקבא שבגופו משפיעה לה מבחינת מדת היסוד, שהיא קומת העיבור. הרי שגם הנוקבא האמיתית קבלה בחינת מדת היסוד שלה, שבזמן הב' הנ"ל, כמו הנוקבא שבגופו, אלא היא אינה מקבלת אותה עתה, כי עוד איננה עתה במציאות מ"ן אפילו, ואיך תקבל, אלא אח"כ כשעולית למ"ן לזווג הב' שלה, שמתחלת להצטייר בבחינת העיבור, אז הנוקבא שבגופו משפיעה לה ממדת היסוד. וע"כ נחשב זמן הב' לבחינת שורש תיקון גם להנוקבא הנפרדת. וכן בזמן הג' שהנוקבא שבגופו דז"א, משגת אז מדת הת"ת, כי קבלה שם עביות דבחי"א המוציאה קומת חג"ת, הנקראת מדת הת"ת, נבחן שגם הנוקבא הנפרדת קבלה עתה בחינת שורש תיקון היניקה שלה, שהרי אח"כ כשז"א ישפיע לה בחינת היניקה, הוא מעורר בחינת המסך והעביות שהיה לו עתה בזמן הג', דהיינו בחינת מדת הת"ת שנשארת בהנוקבא שבגופו גם אחר הגדלות, מכח אין העדר ברוחני, כנ"ל. ועד"ז כשמשפיע אל הנוקבא הנפרדת שלו אח"כ מוחין דגדלות, הוא מעורר את בחינת הנוקבא שבגופו, מבחינת מה שקנתה בזמן הד' את מדת הדעת, שפירושו ממסך ועביות דבחי"ב. ולפיכך אנו מחשבים את ד' הזמנים האלו, שהמה באמת רק זמני גידול של הנוקבא שבגופו דזעיר אנפין לבדה, ועם כל זה אנו מחשבים אותם לבחינות ראשי תיקונים בשביל הנוקבא הנפרדת ג"כ, כי אח"כ אחר תשלום גדלותם דזו"ן הגדולים אלו, ויתחילו לתקן את הנוקבא הנפרדת, אז המה משפיעים מבחינות הגידולים האלו של הנוקבא הגדולה שבגופו דז"א, לאט לאט כל בחינה ובחינה, בהתאם להמ"ן של הנוקבא הנפרדת שהמה מתכללים בהם.
והנה בזמן הד' הנ"ל, הכולל כל הגדלות דז"א, אז מתחיל תיקון הנוקבא הנפרדת. כי בעת שע"י המוחין דאבא ירדה הה"ת מעינים שלו, והחזיר אח"פ הנפולים שלו אל קומתו, הנה אז גם גו"ע דנוקבא הדבוקים באח"פ אלו, אשר בעת הנפילה נמצאים האח"פ אלו במדרגת הנוקבא, בלי שום הכר ביניהם, הנה בהכרח גם הם עלו עמו בסוד הביאה קדמאה שלהם, ואח"ז בביאה השניה התחילו גו"ע להצטייר בעיבור, כנודע. הרי שעתה בזמן הד' מתחיל מציאותה של הנוקבא. ועתה מתחיל הביאה קדמאה שלהם.
ולפיכך כל ד' הזמנים שחשב הרב בזמני הנוקבא, הם מתחילים אחר הזמן הד' של הז"א, דהיינו אחר שנעשה גדול לגמרי. כי כן כתב הרב להדיא, בדף תשע"ב אות ס', שתחלת הי"ב שנים של נוקבא מתחילות אחר גדלות ז"א. אלא כמ"ש לעיל, שז"א מתקן אותה מתוך מדותיה של גידול הנוקבא שבגופו עצמו, בזמנים דקטנות של עצמו. וע"כ בעיבור נותן לה מזמן הב' שלו, שמגדיל אותה במדת היסוד. ואח"כ מתקן אותה במוחין דיניקה מזמן הג' שלו. ואח"כ במוחין דו"ק שהם הנסירה, ואח"כ המוחין דגדלות עצמם, מזמן הד' שלו. וכשהיא מקבלת מזמן הג' שלו את מדת הת"ת, אז נקראת הנוקבא, ה"ת דהוי"ה, וכן נקראת צלע, וכשהיא מקבלת מזמן הד' שלו, אז היא פרצוף נפרד הימנו, ונקראת בשם לפי עצמו, אדנ"י אלקים.
זמן הה' של הנוקבא, היא כשמקבלת דלת וציר א' ומנצפ"ך א' ע"י ז"א, שאז נקראת נער חסר ה'. והם בחינות הע"ס דכלים שמקבלת מז"א, המכונות אותיות, דהיינו כל בנין פרצופה של גמר הקטנות דנפש רוח שלה. כי בגמר הקטנות כולה מקבלת כל כ"ז האותיות שבבנין הקטנות בשלימות. אלא שהם מבחינות דינים, כי הקטנות היא דינים, כנודע. והיסוד שלה כולל כל כ"ז האותיות האלו, כי בו מקום העביות והזווג שמהם יצאו אלו כ"ז האותיות דקטנות. ונבחן בהם, ראש תוך סוף, כמו בע"ס, שיש ע"ס דראש, וע"ס תוך, וע"ס דסוף, שפירושן ע"ס דסיומא, כן בחינות כ"ב האותיות הן בחינת הראש ותוך, שבבנין הכלים שלה, וה' האותיות מנצפ"ך, הן בחינות הכחות הסיום שבה, שהם ה"ג, שכח הצמצום שבהם מסיים אל הכלים כולם. בדומה שמנצפ"ך באות בסופי המלות.
וזמן ו' הוא, בשעה שמקבלת בחינת דלת וציר ומנצפ"ך ב', שלא ע"י ז"א, שהוא זמן הנסירה שלה, בעת שמקבלת מוחין דו"ק, שהם בחינת העלאת אח"פ שלה מבי"ע, המתחברים עמה למדרגתה. שאז היא משגת גם הכלים הפנימים שלה, הראוים להלבשת נשמה. ואז היא משגת בחי' כ"ז אותיות, מהכלים הפנימים, שהם מאמא שלא ע"י ז"א. ומנצפ"ך הן ה"ג ממותקות.
וזמן ז' הוא עליתה להשגת המוחין דנשמה, כי עתה שכבר יש לה אח"פ שלה, היא ראויה לעלות למ"ן בשביל המוחין דגדלות עצמם שהם האורות. ומכאן היא באה לבחינת פב"פ עם ז"א כמ"ש במקומו.

:

מא) זכרים:
אם הפרצוף מקבל האורות מהעליון, והאורות מקובלים בתוכו, בכל אותה השלימות שהיו להם למעלה, במקום יציאתם בהעליון, אז הוא נבחן לזכר. (תשנ"ח אות ל"ז)

:

מב) זווג מיניה וביה:
אם הפרצוף מזדווג עם הנוקבא שבגופו, ולא בנוקבא נפרדת ממנו, הרי זה מכונה זווג מיניה וביה: "מיניה" סובב על צד הזכר שבו ו"ביה" סובב על צד הנוקבא שבו. (תשנ"ה אות ל"ב)

:

מג) זווג נשיקין:
זווג דנשיקין הוא זווג המתקן את הג"ר של הפרצוף, ונמשך מאור חדש דבקע לפרסא, ויצא דרך הטבור דא"ק, והאיר לג"ר דנקודים. אבל ז"ת דנקודים עדיין לא קבלו תיקונן, עד שירד האור דרך היסוד דא"ק, והאיר ליסודות דאו"א דנקודים. וזווג הזה שהיה לצורך ז"ת, מכונה זווג דיסודות. ומשם ואילך נוהגים ב' זווגים אלו: א', לתיקון ג"ר, וב', לתיקון ז"ת. גם זווג הא' מכונה פעם זווג רוחני, או זווג עליון. והב' נקרא זווג תחתון. (תשמ"ה אות ט"ז)

:

מד) זווג עליון:
עי' תשובה מ"ג (זווג נשיקין).

:

מה) זווג תחתון:
עי' תשובה מ"ג (זווג נשיקין).

:

מו) חותם:
ב' חותמות יש ביסוד דנוקבא: אחד בבחינת שקיעה, וב', בבחינת בליטה. א' הוא הארת הגבורות שהיא מקבלת מז"א, וחותם הזה ה"ס תחום. ב', היא מקבלת מאמא, וחותם הזה הוא חומת, כלומר, חומת שמירה. וזה היא מקבלת מג' לבושי נה"י דאמא הבאים עם המוחין שלה, שהם ג' שמות אהיה, שהם בגימטריא חותם, עי' תשובה ל' (דם נדת). (תשפ"ג אות ע"ח ודף תשצ"ח אות צ"ו)

:

מז) חותם נקרא נדת:
עי' תשובה ל' (דם נדת).

:

מח) חיצוניות:
ד' מלכים יצאו בעולם הנקודים מד' הקומות דאו"א, מבחינת מחזה ולמעלה. שהם דעת וחג"ת. וד' מלכים יצאו שם מד' הקומות דישסו"ת מבחינת מחזה ולמטה, שהם ב"ש ת"ת תחתונים, ונהי"מ. וע"כ נחלקת ג"כ בחינת תיקונם באצילות: שתיקון המלכים שמחזה ולמעלה, נקרא פנימיות. ותיקון המלכים שמחזה ולמטה נקרא חיצוניות. (תשמ"ט אות כ"ב)

:

מט) חלק מרוחא קדמאה:
ב' חלקים נבחנים בהאי רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה: א' הוא, מה שיצא שם על בחינת המסך של האשה עצמה, שזהו חלקה לבנינה עצמה. ב', מה שיצא שם על תוספת המ"ן של התחתון, הדבוקים באח"פ שלה. וזהו חלקו של התחתון, אשר המה אצלה בפקדון, כל עוד שאין התחתון עצמו מוכשר לקבל את כללות הקומה ההיא שיצאה שם, והיא נותנת לו לשיעורים, בדרך המדרגות, מתחלה נפש, ואח"כ רוח, עד שמשלים לו נרנח"י דנפש, ואח"כ נותנת לו סדרי מדרגות הרוח, עד שמסלקת כל קומתו של התחתון מה שיצא על המ"ן שלו בביאה קדמאה. ואז נפסק לה אורח כנשים, כי אין לה עוד מה להוליד, ולא נשאר בה כי אם חלקה עצמה, שהיא כל החיות שלה. ואם גם זה החיות נסתלק ממנה היא מתה, בסו"ה בצאת נפשה כי מתה. עי' תשובה י"א (ביאה קדמאה). (תשמ"ה אות ט"ו)

:

נ) חסדים דמ"ה דמ"ה:
אבא סתם נקרא מ"ה. וחסדים דמ"ה דמ"ה שבאבא, פירושם, החסדים שהם מ"ה של אבא, המכונה מ"ה סתם. והם בחינות חכמה וז"א דבינה דמ"ה. (תת"ה אות ק"ב)

:

נא) חסדים דמ"ה דב"ן:
אמא סתם נקראת ב"ן, וע"כ צד מ"ה שבה, נקרא חסדים דמ"ה דב"ן דאמא, שפירושו, החסדים שהם מ"ה דאמא, הנקראת ב"ן סתם. והם בחינות בינה ומלכות דבינה דמ"ה. (שם)

:

נב) חצי שיעור ו':
ת"ת, שהוא חג"ת, נקרא ו ' עם ראש, להיותו קומה דבחי"א, שיש בה חג"ת נה"י, שחג"ת הם בחינת כח"ב דחסדים, וע"כ הם בחינת ראש, ונה"י שבו, הם בחינת גוף. אבל היסוד, שהוא קומת נה"י לבד, וחסר בחינת חג"ת, ע"כ הוא נבחן ל ו ' קטיעה, שאין לה ראש. כי חסר לו בחינת הה"ח דחג"ת, אלא שיש לו רק בחינת כללות לבד מהם, שהיא קומת מלכות לבד, כנודע. ונבחן ג"כ לחצי שיעור של ה ו ' הגדולה, כי נה"י הם חצי פרצוף דז"א הכולל ו"ק. (תשמ"ז, אות כ')

:

נג) חפירה :
עי' תשובה ט' (בולט).

:

נד) חקיקה:
עי' תשובה ט' (בולט).

:

נו) טפת אודם:
אמא מזריע האודם שבהולד, והוא בחינות המ"ן שלה, שהם בחינת גו"ע דתחתון, שעלו ונבררו מהקליפות, ועדיין ה"ת בעינים שלהם, דהיינו כח הצמצום והדינים. והם נקראים ג"כ ה"ג, להיותם בחינת ב"ן וגבורות. והאב מזריע הלובן שבהולד, שהוא בחינת האורות היוצאים על הזווג של התכללות המ"ן והעביות שלהם תוך המסך דקטנות של או"א. והאורות האלו, הם טפת מ"ד, ונקראים ה"ח. באופן שחלק אמא בהזווג ההוא, הוא בחינת המסך דקטנות דבחינת עובר של עצמה, אשר שמה נכללת העביות של המ"ן שהם הה"ג, וחלקו של אבא הוא, המשכת האור העליון, המכה בהמסך והעביות שבמסך דאמא, ומב' אלה נבנה הולד. (תשפ"ז אות פ"ב)

:

נז) טפת לובן:
עי' תשובה נ"ו (טפת אודם).

:

נח) יוד נקודות:
המסך והעביות, הגורמים הכאת האור בהם, הם נקראים בשם נקודות, והיינו רק מטרם שבאים בסוד הזווג. ומשום שהמה ראוים להעלות או"ח ולהמשיך קומה של ע"ס, ע"כ הם מכונים יוד נקודות. (תשע"ב אות ס"א)

:

נט) יין המשמח:
בחינות ה"ג, שהן בחינות של ב"ן, שיצאו ונבררו מתוך הקליפות, וחזרו ונתחברו בבנין האצילות, נבחן שגורמות שם שמחה גדולה, וע"כ מכונות הגבורות ההן, בשם יין המשמח. בדומה לאדם שנאבד לו הון רב וחזר ומצאו. (תשפ"א אות ע"ג)

:

ס) יין מתהפך לדם: הנה כל עלית מ"ן, היא ע"י תפלות ומעשים טובים של התחתונים. ואם התחתונים חוזרים לסורם אח"כ, הנה הם גורמים, שאותם המ"ן שכבר נבררו ונתחברו לקדושה, בסוד יין המשמח, (עי' תשובה נ"ט) הנה עתה גורמים העונות שחוזרים ונופלים מהקדושה להקליפות, ומתהפכים שם לדם, שהוא מזון החיצונים עי' תשובה ל' (דם נדת). (תשפ"א אות ע"ג ודף תשפ"ו אות פ')

:

סא) ירושלים:
בחינת יסוד החיצון של המלכות, נקראת בשם ירושלים. וגם בחינת העטרה שבה נקראת בשם ירושלים. שהיא נקודת המלכות דנוקבא. (תש"פ אות ע"א ודף תשצ"ח אות צ"ה)

:

סב) כלי המעלה מ"ן:
בהיות שאח"פ דכל מדרגה, נפלו למדרגה תחתונה ממנה, נמצאו מדרגות גו"ע דתחתון, עם אח"פ של העליון, דבוקות תמיד זה בזה, הן בשעת הקטנות דעליון, הן בשעת הגדלות של העליון. כי בשעה, שהעליון מעלה אח"פ שלו, נמצא בהכרח שגם גו"ע דתחתון עולים עמו. ולפיכך נבחנים אח"פ דכל מדרגה, שהמה בחינת כלי המעלה המ"ן דתחתון, דהיינו בחינות גו"ע שלו, לטעם היותם דבוקים בו תמיד. אלא רק בשעת גדלות התחתון, דהיינו שהוא עצמו משיג אח"פ שלו, ונשלם גם הוא בע"ס, אז הוא מתפרד לעצמו במדרגתו לפרצוף נבדל מן העליון. (אות י"ג ואות כ"א)

:

סג) כ"ב אותיות:
אותיות פירושן כלים. וכ"כ אותיות הן כוללות כל בנין של הפרצוף, כמו שכ"ב אותיות שבכתב, כוללות כל החכמות שבעולם, כי ע"י צירופיהן של כ"ב האותיות אפשר לבאר כל החכמות שבעולם. כן הדבר בענין הכלים של הפרצוף, שהכלים ההם מסוגלים לקבל ולהשפיע כל אורותיהם ע"י הזווגים של הכלים שבהם, כי הזווגים שבהספירות יש להם דמיון עם הצרופים של האלפא ביתא. והבן. (אות פ"ה)

:

סד) כ"ז אותיות: כשאנו מבחינים לדבר גם מבחינות המ"ן, דהיינו בחינת המסך ועביות של בחינת כ"ב אותיות הן כ"ז, כי הן נבחנות בה' אותיות הסיום שנקראות מנצפ"ך. כי המסך והעביות שבהן הן כחות התחום והסיום המעכב על אור העליון מלעבור על התחום שלהן, כי זה הוא כח הצמצום הרוכב עליהן, שמכח זה יש הכאה ביניהן, ומולידות או"ח, שהוא הממשיך והמלביש לאו"י. כנודע. ולפיכך אלו ה' אותיות מנצפ"ך, הן השרשים והמוצאות של כל כ"ב האותיות, כי כל הכלים אינם, רק התפשטות המסך מניה וביה לעשרה כלים כנודע, בסוד התפשטות המלכות של ראש לגוף בפרצופי א"ק. הרי שכ"ב האותיות הן תולדות של המנצפ"ך, שה"ס ה' מוצאות שבפה הפרצוף, שעל ידי ה' מוצאות אלו נולדים גם מתבטאים כל כ"ב האותיות שבהמדבר. ויש סוד בזה, שבכתב, באות ה' אותיות מנ פצ "ך בסיום המלות. אבל בעל פה, הן מוצאות והתחלות אל כ"ב האותיות. ולפיכך יש ביחד כ"ז אותיות באלפא ביתא.

:

סה) מדת היסוד:
המלכות נקראה בשם רביעית, בסו"ה רביעית ההין. והוא מטעם שהיא אות רביעי דשם בן ד', ועיקר הטעם הוא כי "רביעי" הוא מלשון זווג, ולפי שמקום הזווג הוא בהנוקבא, ע"כ נקראת בשם רביעית. ונודע, שבעולם התיקון, נעשה היסוד בחינת המקום לזווג, תחת המלכות שבפרצופי א"ק. ע"כ קבל היסוד ג"כ שם הזה, ונקרא רובע. בסו"ה ומספר את רובע ישראל. ויש עוד טעם, כי שיעור דגופא, ד' בריתות, כלומר שיש בו ד' מקומות הזווג, בסוד ד' בחינות העביות אשר בהמסך, וע"כ נבחן כל יסוד לבחינת רובע. כי אין הפרצוף נשלם אלא עד שתהיה בו ד' בחינות הזווג בשלימות, שהן: קומת נה"י, וקומת חג"ת, וקומת חב"ד דנשמה, וקומת חב"ד דחיה, ואז נשלם. כנודע וע"כ מדת היסוד דכל קומה נבחנת לרובע א' של שלימות הגוף. (דף תשס"ט אות נ"ב).

:

סו) מדת הת"ת: מדת הת"ת היא ד' בריתות, כי אין שלימות לז"א פחות מזה. כי כל זמן שאין לו מוחין דחיה, נבחן לחסר, ואינו ראוי להוליד. וז"ס דשיעורא דגופא ד' בריתות הוא כלומר, שיהיה לו ד' קומות, שהן נמשכות לו בסוד ד' היסודות. כנ"ל תשובה ס"ה (שם)

:

סז) מחיצות:
הכלים, דהיינו הגוף של הפרצוף, באים מהתפשטות המסך של פרצוף ההוא, ולפיכך מוגדר כל פרצוף בבחינות מחיצות לעצמו, דהיינו לפי מדת העביות שבהמסך, אם מבחי"א אם מבחי"ב וכדומה, ואין למשל, פרצוף דבחי"א יכול לקבל משהו מן פרצוף דבחי"ב, משום שמחיצות של בחי"ב שבהכלים דגופו מעכבים עליו. וכל ההבדל שבין המדרגות ניכר רק בהמחיצות האלו, כלומר שבהם שולטים הגבולות והעביות, המוסתעפים מבחינת המסך דאותו פרצוף (תשע"ז אות ס"ז וס"ח) הכולל של כ"ב האותיות דכל פרצוף, נמצא ביסוד דאותו הפרצוף, דהיינו בהמסך אשר שם, שממנו נולדו ויצאו כ"ב האותיות שלו. והן מצוירות שם בציור של ד ' אחת, בסוד דלת וציר. (עי' תשובה כ"ח) שהציר כולל בתוכו ב' ההין מחוברות יחד, שמהן מתפשטות ב' ווין, ויש ציר ודלת א' דז"א, מעת הקטנות. ויש ציר ודלת ב' מצד אמא מעת הגדלות. ובשעת גדלות כשמשגת את דלת וציר הב', נמצאות ב' הדלתות מתחברות זו עם זו בצורת ם ' סתומה. הסוגרות בעד העובר, שלא יוכל לצאת משם לחוץ. וכח הסגירה הזה נמצא בהווין שהן בחינת היסוד עצמו, כי עתה בשעת הגדלות, שכבר ירדה הה"ת מן הציר, שה"ס הצמצום וכ ח הדין שהיה שם. לא נשאר עוד שם שום עביות רק מן היסוד, עצמו, משורשו שביסוד דע"ב, והוא מסיים לכל אורות שבנוקבא, אפילו בבחינות חסדים שבה, בסוד שכחו נמשך מיסוד דע"ב, ואמא עד הוד אתפשטותה. ואורות דחסדים דאמא, נפסקים ואינם נוגעים בו. וע"כ הוא סוגר ממנו ולמעלה ביסוד דאמא, שאפילו משהו חסדים אינם עוברים דרכו. ולפיכך מכונה זה ם ' סתומה, כי הד' ווין אשר שם מתחברות יחד וסותמות החסדים, שמיסוד דאמא והלאה, שלא יתפשטו אף משהו. וכיון שכל הסתומה הזאת נעשית מכח הארת יסוד דע"ב, שבהכלי שלו לא שלטה בחינת הקטנות דה"ת בעינים, ולא בחינת השבירה, כנ"ל בתשובה כ"ח. ע"כ היא שמירה מעולה ביותר מפני כחות הדין והחיצונים, שאין להם שום אפשרות לינק מכחות הדין שישנם שם בהולד עצמו. והבן. (אות פ"ז)

:

סח) מ"ם סתומה:
עי' תשובה ס"ז (מחיצות).

:

סט) מ"ן:
מ"ן, פירושם, גלגלתא ועינים של התחתון, שהיו דבוקים במדרגה אחת עם אח"פ דעליון הנפולים, וע"כ בשעת גדלותו של העליון, שכבר השיב לעצמו את אח"פ שלו הנפולים, ונעשו לנה"י חדישים שלו, הנה בהכרח שנמצא בהם גם גו"ע דתחתון, והם הנבחנים שם בבחינות מ"ן. באופן שכל פרצוף שכבר השיג בחינת הגדלות שלו, יש לו גו"ע דתחתון שלו דבוקים בנה"י שלו, ומשמשים אליו למ"ן.
אמנם דבר זה צריך להבנה רבה, כי ענין המ"ן הללו אינן אלא בחינות מסך ועביות, שנתבארו היטב בהחלקים הקודמים בפרצופי א"ק, ואין ביניהם שום שינוי של משהו; לבד משינוי מקום, כי שם נתקן המסך והעביות בכלי המלכות, וכאן נתקן בכלי היסוד דכל פרצוף, (עי' תשובה כ ') ועוד שינוי מעשה, שהמלכות קבלה למדת היסוד, כלומר, שנתוסף בה גבורה ועביות של בחינת יסוד דע"ב, כנ"ל בתשובה כ"ח. בסוד שאול הנחבא אל הכלים. ומלבר זה כל שאר הענינים המה דומים זל"ז לגמרי, דהיינו הזווג דהכאה ומדידת הקומות וכו', שיצאו שם על המסך שבכלי מלכות, כן יוצאות כאן על המ"ן. גם ענין התכללות המסך ורשימות דתחתון בהראש דעליון הנוהג שם בלידת כל פרצוף, כן הדבר כאן, אלא שכאן נבחן התכללות זו, בשם עיבור במעי אמו. והוא בחינת כח העיכוב, שנתחדש כאן ע"י הגבורה של היסוד, המכונה ב' ווין או דלת. (כנ"ל בתשובה כ"ח. - דלת וציר א')
ויש ע"כ להבחין בכל זווג, שיש בהנוקבא, ב' מיני מ"ן: א' של עצמה, דהיינו אותה הבחינה של מ"ן שלה עצמה, בעת שהיתה נכללת בהעליון שלה בסוד מ"ן, וכן אחר ביאתה למקומה, ששמשה למ"ן בשביל הזכר שבה, כי בכל פרצוף יש דכר ונוקבא, שהם נקראים מ"ה וב"ן, שפירושם, בחינת המסך ועביות הנקראים ב"ן ונוקבא, וקומת האור שיוצאת על המסך הזה, שנקראת מ"ה או זכר. ואין לך פרצוף שלא יהיה בו מ"ה וב"ן, כי אין אור בלי כלי, דהיינו בחינות המסך והעביות שהאור מכה עליו, וע"י אוה"ח יוצאים כלים, כמ"ש בפרצופי א"ק, אלא שיש כאן הוספה על הנוקבא שבגוף דכל פרצוף, אשר גם הכלים הישנים של פרצוף הנקודים, המוצאים מבי"ע, גם המה מתחברים עם הנוקבא שבגוף. ולכן כל אלו בחינות המ"ן שהנוקבא שבגוף שמשה עמהן לצורך גוף הפרצוף, הנה כל המדרגות של המ"ן נשארו בה, מבחינת אין העדר ברוחני, ובשעה שהמ"ן של התחתון נכללים בה, ורוצה לתקן אותם, אז היא מזדווגת עם הזכר שבגופה, על בחינות מ"ן מאחת מן המדרגות הללו שהיה לה בזמן קטנותה, דהיינו מהבחינה שכנגדה כלפי המ"ן דתחתון המתכללים עמה באותו הזווג, ועמה היא מתקנת המ"ן דתחתון. הרי שיש כאן ב' מיני מ"ן: א', של עצמה, שנחקקו בעצם בנינה מקטנותה כנ"ל. וב' הם המ"ן דתחתון הדבוקים באח"פ שלה. וכדי להבחין ביניהם נקראים המ"ן של עצמה בשם מנצפ"ך, שהמה מבנין כ"ז אותיות דגופה עצמה, אשר מנצפ"ך הן בחינות נה"י דסיומא של כ"ב האותיות שבראש תוך שלה. ובחינת המ"ן של התחתון המתכללים בתוך אותן מנצפ"ך, נבחנים בשם מ"ן סתם.
עוד יש להבחין שיש ב' מיני מ"ן בהנוקבא שבגוף עצמה: א', מ"ן מזמן הקטנות שלה, שהמה בחינות גבורות ודינים, להיותם בבחינת העינים הגורמים חסרון נה"י בהכלים, וג"ר באורות. ויש מ"ן מזמן הגדלות שלה, שכבר ירד כח הדין והצמצום מעינים ובאו למקומם לפה, ואלו הם גבורות ממותקות ביותר, המכונות יין המשמח, והן חשובות עוד יותר מבחינת המ"ה שבגוף, בסו"ה אשת חיל עטרת בעלה.
וכל המתבאר בנוקבא שבגוף, נוהג ג"כ בנוקבא הנפרדת שוה בשוה, כי הנוקבא הנפרדת חוזרת ומקבלת כל אותן מדרגות המ"ן מהנוקבא שבגוף. כנ"ל בתשובה מ'. אלא הזווגים של הזכר ונוקבא שבגוף נקראים זווגים מיניה וביה. והזכר והנוקבא הנפרדת יש בהם זווג ממש. כי המה ב' פרצופים גמורים, שלכל אחד יש נוקבא שבגוף. כי המ"ה וב"ן שבזכר, המה דו"נ שבזכר. ומ"ה וב"ן של הנקבה המה דו"נ של הנקבה. וזה הכרחי הוא, כי אין פרצוף בלי מ"ה וב"ן. (כנ"ל דף תשל"א אות א' ודף תתי"א אות ק"ט).

:

ע) מנצפ"ך:
בחינות מסך ועביות דפרצוף שנשארו בו מזמן הקטנות שלו, הם מכונים בשם מנצפ"ך. ובשם הזה אנו מבדילים בין המ"ן של התחתון, שהם דבוקים באח"פ דפרצוף הנוקבא, לבין המ"ן דהנוקבא עצמה, הנשארים בה מעת עיבור של עצמה. כי המ"ן דתחתון מחויבים להכלל בהמסך דעיבור של הנוקבא עצמה, ואז הם מקבלים קומת העיבור, וע"כ המ"ן דעיבור נכללים במנצפ"ך דנוקבא, שהנוקבא מעלה אותם למ"ן אל הז"א, ואז נבנה גם העיבור בהמ"ן שלו, והוא מקבל קומתו. שז"ס שאוכל מה שאמו אוכלת. וז"ס עובר ירך אמו הוא, כי המ"ן של העובר מתכללים במנצפ"ך שלה, ואין להם הכר לעצמם. ועי' בתשובה ס"ט (מ"ן). (אות ע"ג)

:

עא) מנצפ"ך א':
עי' תשובה א', יש ב' מיני מנצפ"ך בהנוקבא, א', מזמן הקטנות שלה, שהן בחינות גבורות ודינים, מפאת הה"ת שבעינים שלהם, הגורמת חסרון ג"ר. ויש מנצפ"ך מזמן של הגדלות דנוקבא, דהיינו שכבר ירדה הה"ת מהעינים שלה. ומנצפ"ך אלו הן גבורות ממותקות, והן חשובות יותר מהחסדים. ומנצפ"ך הא', הנוקבא מקבלת מז"א. ומנצפ"ך הב', מקבלת מאמא. (אות ע"ג ואות צ"ה)

:

עב) מנצפ"ך ב':
עי' בתשובה ע"א (מנצפ"ך א').

:

עב) מנצפ"ך ב':
עי' בתשובה ע"א (מנצפ"ך א').

:

עג) נסירה:
בעת קטנות, הנוקבא דבוקה באחורים דז"א, וכותל דז"א, שהוא בחינת אחורים דז"א מעת קטנותו, משמש ג"כ להנוקבא. אלא ע"י המוחין שהיא משגת מאמא, המורידים הה"ת מעינים שלה, היא מחזרת אליה אח"פ שלה, שהמה נעשים לה לנה"י חדשים, הנעשים אחורים אליה, ואז ננסרים ונפרשים זו"ן זה מזה, כי יש לה אחורים משל עצמה. (אות י"ג ואות צ"ב)

:

עד) נער חסר ה':
בעת שמקבלת הציר ודלת ומנצפ"ך דז"א, שהם דינים (עי' תשובה כ"ח. - דלת וציר א') אז נקראת נער חסר ה'. (אות צ"ז)

:

א) א' שבואו דס"ג: ב' שרשים יש אל האותיות: י' ו א'. והנה באמת נבחנת הי' שהיא השורש האמיתי אל האותיות שהרי כשאנו רוצים לכתוב איזו אות אנו מתחילים עם י' דהיינו מן נקודה, וכשממשיכים הנקודה לצדדים ולמטה מצטיירת האות הנרצה. הרי ש י' היא שורש כל אות ואות. ועכ"ז, נמצאת ה א' בראש הכ"ב אותיות. ויש להבין הדבר.
והענין הוא, כי האותיות בשורשן העליון, פירושן, כלים לקבלת השפע. ונודע שהתפשטות האור והסתלקותו גורם להתהוות כלים. כי מהרשימות הנשארות לאחר הסתלקות האור מתהוים הכלים. ומזה תבין ששורש כל מיני הסתלקויות הוא השורש אל הכלים, שהם האותיות. ונודע, שהצמצום ראשון, הוא שורש כל הסתלקויות שבעולמות, ולפיכך, נקודת הצמצום, שה"ס ה י' נבחנת לשורש כל האותיות כולן.
אמנם נודע שהצמצום הא' עדיין אינו נחשב לשורש העולמות, אלא רק לשורש דשורש. כי השורש האמיתי אל העולמות הוא הצמצום הב'. וההפרש שביניהם הוא, כי הצמצום א' היה רק על נקודה אחת שהיא בחיה"ד שנקראת מלכות, וה' תתאה. והצמצום הב' היה גם על הבינה, דהיינו שב' נקודות נתחברו בצמצום הזה: נקודת המלכות ונקודת הבינה. שה"ס שיתוף מדת הרחמים בדין. כנודע.
ונודע שחיבור ב' נקודות יחד עושה קו, באורך או ברוחב, ע"כ, מכונה הצמצום הב' בשם קו, משום ב' הנקודות שנתחברו בהצמצום הזה, בסו"ה ותלכנה שתיהן. ומטעם זה הוא מכונה ג"כ רקיע, או פרסא. שהן כמו קו מושכב לרוחבו המבדיל בין עליונים ותחתונים. ונתבאר בפנים הספר, כי עיקר החידוש שנעשה בצמצום ב' הוא ענין התחלקות עה"ס שבכל המדרגות לב' בחינות, כי בינה ז"א ומלכות של כל מדרגה יצאו לחוץ מהמדרגה, ונעשו כערך המדרגה התחתונה אליה, באופן שממדרגה אחת נעשה עליונה ותחתונה: הכתר וחכמה שבה נעשו לעליונה, ובינה וז"א ומלכות שבה נעשו מדרגה תחתונה אל הכתר והחכמה. וב' חידושים הללו שהם חיבור ב' הנקודות יחד כעין קו, והתחלקות המדרגה לעליונה ותחתונה. המה נראים בצורת ה א' : כי דבר החיבור של ב ' הנקודות בהצמצום הוא הקו של הא' כזה \ ובחינה העליונה של כל מדרגה, הוא י' שעל הקו מלמעלה, הכוללת כתר וחכמה של המדרגה, בסוד מים עליונים. כזה אלף עליון ובחינה התחתונה של כל מדרגה , היא י' התחתונה שמתחת הקו, הכוללת בינה ז"א ומלכות. שיצאו לחוץ מן המדרגה ונעשו לתחתונים, וה"ס מים תחתונים, כזה אלף תחתונה.
והנך רואה איך שיש ב' שורשים אל העולמות: כי ה י' היא השורש הא' הנעשה בצמצום ראשון על נקודת המלכות לבדה, וה א' היא השורש הב' הנעשה בצמצום ב' על ב' נקודות יחדיו, שהן הבינה והמלכות. ומתוך שהצמצום הא' הוא שורש רחוק מהעולמות, ורק צמצום ב' נחשב לשורש העולמות, ע"כ אין ה י' נחשבת לשורש האותיות עד שתהיה ראויה להעמידה בראש כ"ב האותיות, אלא רק ה א' נחשבת לשורש כל האותיות להיותה בחינת צמצום ב', שהוא שורש האמיתי אל העולמות. ולפיכך נמצא הא' בראש כ"ב האותיות. וה י' נחשבת לשורש קדום, המשמשת אל האותיות בגניזו. ובזה תבין סוד ד' מיני המילוים המשמשים בשם הוי"ה . שהם: ע"ב, כזה יוד הי ויו הי. ס"ג, כזה יוד הי ואו הי. מ"ה כזה, יוד הא ואו הא. ב"ן, כזה, יוד הה וו הה. והנה עיקר ההבחן הוא, אם הכלים שבהם באים מן צמצום א' או מצמצום ב', שמילוי אותיות עם יודין, מורה שבאים בעיקר מצמצום א', ומילוי אותיות עם אלפין, מורה שבאים מצמצום ב', ובזה תבין שאם כל האותיות דהוי"ה הן במילוי יודין, שהוא הוי"ה דע"ב, הרי אין בהכלים של הפרצוף ההוא מבחינת צמצום ב' כלום, אלא רק צמצום א' בלבד. ואם האותיות דהוי"ה מתמלאות עם אלפין, שהוא גי' מ"ה, הרי אין בהכלים של הפרצוף ההוא מבחינת צמצום א' כלום, אלא רק צמצום ב'. אמנם בהוי"ה דס"ג, אין האותיות מתמלאות בשוה, כי כולן עם יודין, לבד ה ו' דהוי"ה היא עם א'.
וטעם הדבר הוא, כי גם הוי"ה דס"ג עצמה מתחלקת על ד' פרצופים, שהם: חכמה, בינה, ז"א, ומלכות. על פי סדר אותיותיה, ונמצא ה ו' שבא, שהוא בחינת ז"א דפרצוף הס"ג. ונודע שהצמצום הב' היה רק בפרצוף הס"ג, ולא בב' הפרצופים הראשונים שבה, שהם י"ה דהיינו חכמה ובינה שבה, אלא רק בז"א שבה, העומד למטה מטבור דס"ג . (כנ"ל הסתכלות פנימית אות ט"ו ד"ה ובמתבאר). הרי שתחלת השורש של ה א' דהיינו הצמצום ב', לא היה בי"ה דס"ג , אלא ב ו' דס"ג לבד, וע"כ הי"ה דס"ג מתמלאות ביודין כמו הוי"ה דע"ב, רק ה ו' דס"ג מתמלא עם א'. כי לפני ז"א דס"ג אין הצמצום ב' ניכר כלל כמבואר. וענין הוי"ה במילוי ההין מורה, שהיא מחוסרת המילוי, אלא שמקבלת מהפרצוף העליון שלה. וע"כ היא רק הוי"ה כפולה לבד. כי ב' הויות הן בגמטריא ב"ן, וטעם הדבר הוא, כי ענין המילוי מורה על שיעור קומה הנמשך על ידי הזווג של אור העליון על המסך אשר שם. והמסך שבפרצוף ז"א, שהוא בעביות דבחי"א, הוא ממשיך האור גם בעד המלכות, שהמסך שלה, קלוש מאד, ואין בו עביות מספיקה לזווג דהכאה עם אור העליון. כנודע. ולפיכך היא חסרת המילוי מבחינת עצמה, ואין בה אלא הוי"ה כפולה, שמורה על חלק הז"א שבתוכה.
ובאמור תבין מה שחכמה ובינה אינם נחשבים לשורש העולם, והעולם מתחיל רק מז"א, בסוד ששת ימי הבנין שהוא מטעם, שאין בהכלים שלהם רק מבחינת צמצום א', והעולמות מתחילים רק מצמצום ב' כמבואר, ולכן רק ז"א שהוא בחינת הוי"ה דמ"ה במילוי אלפין שה"ס צמצום ב' הוא השורש להעולמות כולם.

:
ב) אותיות:
עי' לעיל בתשובה א' (א' שבואו דס"ג).
:

עה) נער עם ה':
אחר שקבלה הדלת וציר ומנצפ"ך ב' מאמא, שלא ע"י ז"א. שהם גבורות ממותקות, נקראת הנוקבא, נערה עם ה' הרומזת לה' גבורות הממותקות. (שם)

:

עו) נפש המלכות:
אחר שהנוקבא משגת כל הגדלות שלה, דהיינו ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן שלה, אז נבחנת בנפש שלמה. וראויה להוליד. (אות י"א י"ד)

:

עז) נקבה:
מלכות דאצילות נקראת בשם נקבה, להיותה מקבלת אורותיה מז"א דרך נקב החזה. עי' תשובה י"ח. כי האורות העוברים דרך מסך ונקב, המה נחלשים ומתמעטים. עי' אות ג' ויש טעם ב'. שהיא ר"ת של ד' זמנים שבה, שהם: נערה, קטנה, בוגרת, ה' תתאה. (תשנ"ט אות ל"ט ודף תשס"א אות מ"ד).

:

עח) נקודה תחת יסוד:
הנקודה שמתחת היסוד, היא שורש המלכות דז"א, הנמצאת תחת ו"ק שלו. ומשם עלתה ונכללה בכל קו אמצעי דז"א, בבחינת נוקבא שבגופו, ואח"כ הנוקבא הנפרדת דז"א, לוקחת כל אותה ההתכללות. (דף תשע"ה ד"ה אחורים)

:

עט) נשמות אנשים זכרים:
נשמות הנוצרות מהגבורות הבאות עם המ"ד מז"א, הן נשמות אנשים זכרים. (אות מ"ב)

:

פ) סליק ברעותא:
הזווג הנעשה על בחינת מסך שאין בו אלא עביות דבחינת כתר, שהיא רק בחינת השורש של עביות, נקרא זווג דרעותא, או סליק ברעותא. משום שהכתר הוא שורש לכל הרצונות שבד' הבחינות, כנודע. (אות א'.)

:

פא) ע"ב קד"ם:
אח"פ הנפולים דכל פרצוף, המוחזרים לו בעת הגדלות, ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג, ונעשים לאחורים שלו, דהיינו לנה"י חדשים, המה מרומזים בהגימטריא ע"ב קד"ם, שהוא בחינת ב' אחורים דראש וגוף: אשר הוי"ה פשוטה היא בחינת ראש, שהריבוע והאחורים שלה, דהיינו י' י"ה יה"ו יהו"ה, בגימטריא ע"ב. והוי"ה במילוי ב"ן, היא בחינת גוף, והאחורים שלה המרומזים בהריבוע, דהיינו: יוד, יוד ה"ה, יוד ה"ה ו"ו, יוד ה"ה ו"ו ה"ה, בגימטריא קד"ם, שביחד הם בגימטריא רי"ו. והם הכלי המעלה מ"ן הבא עם הביאה קדמאה. (אות י')

:

פב) עובי הקו:
בעת העיבור, כשנכללו נה"י בחג"ת אלו באלו, נתעבה הקו האמצעי יותר מהקצוות. שהם רק נכפלו אבל בקו האמצעי נכללו ג' בחינות אלו באלו, שהן: ת"ת, יסוד, ומלכות. ונודע שעביות, פירושה, גבורות ודינים. עי' תשובה כ"ח (דלת וציר א'). (דף תשס"ד אות מ"ט).

:

פג) עיבור א':
העיבור שהוא לעצם מציאותו של הפרצוף, נקרא עיבור א'. והעיבור שהוא רק לתוספות טובה, דהיינו לתוספות מוחין, ולא לעצמות הפרצוף, נקרא עיבור ב'. (אות ל"ג ואות מ"ט).

:

פד) עיבור ב':
עי' תשובה פ"ג (עיבור א').

:

פו) עיבור י"ב וט' חודש:
עיבור א', הוא בחינת התכללות נה"י בחג"ת, שהם ו' בחינות. ויש שם ו' בחינות אלו מאו"א, וו' בחינות מא"א, שהן י"ב בחינות. וכאן העיקר הוא א"א. ובעיבור ב' יש התכללות נה"י בחג"ת, ושניהם בחב"ד הרי ט' בחינות. וכאן עיקרן הוא רק מאו"א. וחודש פירושו, חידוש בחינה. וב' עיבורים אלו הם בבחינת חיצוניות הפרצוף. (אות כ"ד)

:

פה) עיבור ט' וז' חודש:
בפנימיות, אפילו עיבור א' הוא ט' חודש, כי נה"י נכללים בחג"ת וחג"ת בחב"ד, הרי ט' בחינות. ועיבור ב' דמוחין בפנימיות, נמשך מבחינת עתיק, דהיינו ז"ת דעתיק המלובשות בגלגלתא דא"א. ומתוך שאין השגה בחסד דעתיק, ע"כ אין כאן אלא ו' חודש, דהיינו ז' חודש למקוטעין. (אות כ"ו וכ"ח)

:

פז) עיטרא דגבורה:
היא ה"ג השייכות להנוקבא, שהן בחינת ב"ן. (אות ע"ו)

:

פח) עיטרא דחסדים:
היא ה' חסדים: חג"ת נ" ה המקבילים לה' הבחינות כח"ב זו"ן. (אות מ"א)

:

פט) עצמות הגבורות:
מטרם שהגבורות באות בזווג עם החסדים, שעוד אין להן בחינת ג"ר, הן נקראות הארת הגבורות ולא עצמות, וכשמשיגות בחינת ג"ר שלהן ע"י הזווג עם החסדים, אז נבחנות לעצמות הגבורות. (אות ק"ג)

:

צ) פסיעה לבר:
בהיות הכלי דיסוד משורשו בע"ב דא"ק, מחוסר לגמרי מה"ח, אע"פ שיש בו משלימות החכמה, נבחן שהוא מחוץ להתפשטות של הבינה, כי הבינה רק עד הוד אתפשטותה, וכל מקורו דהיסוד הוא רק מהתפשטות אבא, עם בחינת הארת חכמה, ע"ד שהיה לו בפרצוף ע"ב דא"ק. לפיכך כשז"א הוא בעיבור, אין הארת אמא מגעת להתפשט אל הכלי דיסוד שלו. ונבחן שהוא בבחינת פסיעה לבר. אמנם היסוד נכלל בת"ת, ומשם מקבל הוא, אבל המלכות הנכללת בעיקר בהיסוד נמצאת שקבלה את מדתו, והמלכות שבעיבור נמצאת משום זה, בבחינת פסיעה מלבר. (תשס"ו אות נ').

:

צא) ציון:
בחינת היסוד דנוקבא הפנימי, הנחתם מכ"ז אותיות דאמא, נקרא בשם ציון. (אות ע"א)

:

צב) צלם:
כשהמוחין מושפעים מהעליון אל התחתון, הם מקבלים עמם לבושים מבחינת הכלים דעליון. והלבושים ההם, מכונים צל"ם: הצ' היא בחינות נה"י, והל' היא בחינות חג"ת, וה ם ' היא בחינות כחב"ד. (אות ס"ז)

:

צג) צלע:
בעת שהנוקבא דבוקה אב"א באחורי חזה דז"א, היא נקראת צלע. כי דבוקה בגוף שלו, ושניהם משמשים בכותל אחד. (אות נ"ז)

:

צד) קיסטא דחיותא:
כשהפרצוף עולה למ"ן, הוא נשאר במקומו. בהסתלקות המוחין, ואז נבחן, שנשאר בו בחינת קסטא דחיותא. שפירושה, רשימה מן המוחין שלו, שהיא בחינת הקיום שלו. בדומה בערך, לאדם ישן, שעם הסתלקות כל הכחות ממנו, מ"מ אינו נבחן למת, אלא שיש בו קצת חיות, באופן שהוא מוכשר שיחזור כל חיותו בעת שינער משנתו. כן הרשימה הזו, שנקראת קסטא דחיותא, היא החוזרת ומקבלת המוחין שלו כולם, בעת שהמוחין יחזרו לו מהעליון. (תת"י אות ק"ח).

:

צה) קצת חיות:
בהאי רוחא קדמאה דנטלה הנוקבא בביאה קדמאה, יש ב' חלקים: א', השייך לבנינה עצמה, וב', מה ששייך להבנים שלה. עי' תשובה י"ג. ותשובה מ"ט. ואחר שהבנים כבר נטלו כל חלקם מהאי רוחא קדמאה, הנה נשאר בה עוד החלק של עצמה, והחלק הזה מכונה קצת חיות. (תשמ"ה אות ט"ו).

:

צו) רביע ת"ת:
עי' תשובה ס"ה (מדת היסוד). ותשובה כ"ו (ד' בריתות).

:

צז) רובע ישראל:
עי' תשובה ס"ה (מדת היסוד). ותשובה כ"ו (ד' בריתות).

:

צט) רוחא קדמאה:
עי' תשובה צ"ח (רוחא דשדי בגווה).

:

ק) רי"ו:
הכלים דאח"פ המושבים להפרצוף לעת גדלות, נבחנים בשם הגימטריא של רי"ו, כי להיותם בחינת אחורים נבחנים בריבוע השמות, ולהיותם בחינות הכלים הישנים מנקודים. נבחנים להוי"ה במילוי ב"ן, והריבוע דהוי"ה פשוטה ומליאה דמילוי ב"ן, הם ע"ב קד"ם, שבגימטריא רי"ו. עי' תשובה פ"א. ובחינות האורות שבהם, הם מהוי"ה של ע"ב, כי אין ה"ת יורדת ממקומה להעלות את אח"פ הנפולים, זולת ע"י טפת הזווג מע"ב, כנודע, וע"כ נבחנים האורות שבהם שהם ג' ע"ב: המתלבשים באלו אח"פ המוחזרים, וג' פעמים ע"ב, הם ג"כ בגימטריא רי"ו. (אות י' וי"ז)


:

קא) שוקע:
עי' תשובה ט' (בולט).

:

קב) שינה:
כשהפרצוף עולה בסוד מ"ן, נבחן. במקומו עצמו, בסוד שינה, שפירושו, הסתלקות המוחין, באופן שנשאר בתוכו בחינת קסטא דחיותא. עי' תשובה צ"ד (קיסטא דחיותא) (תת"ט אות ק"ו ותת"י אות ק"ח).

:

קב) שינה:
כשהפרצוף עולה בסוד מ"ן, נבחן. במקומו עצמו, בסוד שינה, שפירושו, הסתלקות המוחין, באופן שנשאר בתוכו בחינת קסטא דחיותא. עי' תשובה צ"ד (קיסטא דחיותא) (תת"ט אות ק"ו ותת"י אות ק"ח).

:

קג) שליש מדת היסוד:
בכל ספירה יש ג' שלישים. שהם בחינות גו"ע וג"ר דבינה, כנודע, כי רק אלה נשארים למעלה מצמצום ב'. ואח"פ דכל מדרגה נפלו למטה ממנה. והם עיקר עצמות המדרגה, כי אח"פ המוחזרים בעת גדלות, אינם נחשבים לעיקר בהפרצוף, אלא רק בחינות תוספות. לבד מהכלי דיסוד שלא יכלה לקבל מג"ר דבינה, משום דבינה רק עד הוד התפשטותה. כנודע. וע"כ נצטרף לו השליש תחתון מסוד המלכות. ונעשה לו עטרת שלו. וזוהי המתקה הראשונה של המלכות, שנעשה לחלק של עצמות היסוד, דהיינו לשליש תחתון שלו. (תשס"ב אות מ"ו ודף תשס"ג ד"ה ולפיכך).

:

קד) שמרי יין:
כדמיון היין, שאחר שמסננים אותו נשאר אחריו השמרים ההכרחים אליו. כן בבירורים של הספירות שאחר הבירורים, נשאר תמיד פסולת שאינה ראויה להתברר באותה המדרגה. והיא חוזרת לתערובות הקליפות בסוד שמרי היין. עי' תשובה ל"ד (ה' דמים טהורים). (אות ע"ג)

:

קה) שש נקודות:
בעיבור אין נגלה בו אלא ג' נקודות. שהן נה"י, כי חג"ת אין להם בחינות עביות ומסך, וע"כ המה מתלבשים ומתכללים בתוך ג' הנקודות דנה"י. אבל ביניקה הוא קונה העביות דבחי"א, שאז העביות ההיא כוללת שש נקודות, שהן, חג"ת נה"י. וזכור כאן כי נקודות פירושן עביות של מסך, שהיא מזדווגת בהכאה עם אור העליון ומוציאה מדת הקומה. (אות נ"ג ואות נ"ה)

:

נה) טפה:
כי אינו ממשיך מהמוחין אלא בסוד הזווג לשעתו, ותיכף מפסיק אותו, אלא שמספיק רק לקבלת הנוקבא, והנוקבא ממשכת להגדיל את הטפה ההיא בהארותיה, וכיון שהיסוד אינו ממשיך בהארותיו, ע"כ נבחן הארתו, שהיא בסוד טפה. (תשנ"ו אות ל"ה)

:

א) אודם:
האודם ה"ס ה"ג שביסוד אמא. עי' תשובה נ"ה (טפה). (תשפ"ז אות פ"ב)

:

א) אורות ניצוצין וכלים:
ברשימות שנשארו מאורות נקודים אחר הסתלקותם, נבחנים ב' אורות: א', אור הזך שבהם, שהם או"י. וב', אור העב שבהם, שהם או"ח. והנה אור הזך שברשימות נשארו באצילות. ונקראים בשם אורות. ואור העב שבהם, ירדו עם הכלים הנשברים לבי"ע, ומכונים בשם ניצוצין. (דף תתקנ"ז אות ד'. ודף תתע"ו אות כ"ה).

:

ב) אחורים דבינה עלאה:
מחזה ולמטה דאו"א עלאין, שהם ד' הספירות תנה"י, מכונים בשם אחורים. ושם עומדים ד' פעמים ל' צירופי אלקים. (תתצ"א אות מ"ד).

:

ג) אחורים דג"ר דעליון:
כל מסך נבחנים בו ב' בחינות של עביות: א' נקראת פנים, והוא אותה בחינת העביות שהזווג נעשה עליה, למשל, אם מדרגת חכמה הוא, נבחן העביות דבחי"ג לבחינת פנים. ופחות מבחי"ג, דהיינו בחי"ב של עביות, הכלולה ג"כ באותו המסך, היא נקראת בשם אחורים, משום שאין המדרגה משמשת כלום באותה העביות. וכשהעליון מזדווג בעצמו לצורך התחתון, הוא מזדווג על המסך דאחורים שלו, כי זה הכלל, אשר התחתון נמצא תמיד בקומה אחת נמוכה מעליון שלו: אם העליון הוא בחי"ג, נמצא התחתון בחי"ב. ואם העליון הוא בחי"ב, נמצא התחתון בחי"א. וכן תמיד, וע"כ נמצא שהעליון מזדווג לצורך התחתון על בחינת ה אחורים שלו, דהיינו על מדת העביות הפחות במדרגה מבחינת הפנים שלו. ומכאן יוצא הכלל, אשר אחורים דג"ר דעליון, הוא הפנים דג"ר של התחתון. ואחורים דו"ק של העליון, הוא הפנים של ו"ק דתחתון. כי הן הג"ר והן הו"ק דתחתון, מודד לו העליון, ממדרגה נמוכה משל עצמו, דהיינו מאחורים דעצמו, והוא נעשה בהתחתון לבחינת פנים, כי הוא כל קומתו של התחתון. כי למשל אותה בחי"ב, שהיא אחורים בהעליון, נעשה ממנה כל קומתו דתחתון, דהיינו פנים שלו. ואחורים דתחתון עצמו, דהיינו בחי"א, נעשה לבחינת פנים אל תחת התחתון. (דף תתצ"ו אות מז/ב.
ודף תת"ק ד"ה וזה אמרו מאחורים).

:

ד) אחורים דו"ק דעליון:
עי' תשובה ג' (אחורים דג"ר דעליון).

:

ה) אחורים דתבונה:
מגבורה ולמטה הם אחורים דתבונה. שהם ה"ס גתנה"י. והם ה' פעמים כ"ד צירופי אלקים, שהם ק"ך, וההפרש מאחורים דבינה, לאחורים דתבונה, הוא, כי אחורים דבינה, הם ד' פעמים ל' צירופי אלקים, שזה מורה, שהם תופסים רק ארבעה ספירות תנה"י. אבל אחורים דתבונה תופסים ה' ספירות גתנה"י, ולכן הם ה"פ כ"ד צירופים, והטעם הוא, כי ז"ת דתבונה כולן הן נמצאות למטה מחזה דבינה, ששם כבר בחינות השמות דאלקים, וע"כ כל ז"ת שלה הם בחינות צירופי אלקים, חוץ מחסד, כי אלקים הוא מדת גבורה, שהוא להיפך מחסד. (דף תתק"ב אות נ"ט).

:

ו) ארץ אדום:
בינה נקראת ארץ עליונה. ומלכות נקראת ארץ תחתונה. ובסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, שה"ת שהיא מלכות נכללה בה"ר, שהיא בינה, נקראת בינה בשם ארץ אדום. (דף תת"ע ד"ה להאציל).

:

ז) ארץ עליונה:
עי' תשובה ו' (ארץ אדום).

:

ח) ארץ תחתונה:
עי' תשובה ו' (ארץ אדום).

:

ט) ב' מני חסד:
בינה משורשה מע"ס דאו"י, היא נמצאת באחורים לחכמה, כי כל חשקה היא רק באור החסדים, בסוד כי חפץ הוא, וזהו רק בבחינות ג"ר שלה לבד, כי בשעה שבאה להאציל את זו"ן, שכל עיקרם הם רק הארת חכמה, הנה אז הפסיקה אחורים שלה כלפי חכמה, ונזדווגה עמו פב"פ, ואז האצילה לזו"ן, שהם גם ז"ת של עצמה, כי השרשים של זו"ן הם ז"ת דעצמה, כנודע, ולפיכך יש הפרש גדול: בין החסד שבג"ר דבינה, דהיינו שמלפני החסד וגבורה דבינה, שנקראו זרועות. ובין החסד שמאחר הג"ר שלה דהיינו מזרועות ולמטה. כי הם הפכים זה לזה, כי החסד שמקודם הזרועות שלה, הוא באחורים לחכמה, והחסד שמזרועות שלה ולמטה, הם בפנים לחכמה, כי כל עיקרם הם בבחינת חסדים המגולים בהארת חכמה, כנ"ל. וע"כ הם מכונים ב' מיני חסד: והחסד שמלפני הזרועות, אין בחינת ה"ת וצמצום יכולים לשלוט בו כלל, ולכן בחינת הג"ר דבינה דא"א, שנקראו גרון, שאו"א עלאין מתפשטים ממנו, אע"פ שכבר נמצאים מתחת הקרום דמו"ס, ששם הרושם דה"ת, מ"מ הם נבחנים לראש גמור, כי אין ענין צמצום נרגש, אלא כלפי אור חכמה, ומתוך שג"ר דבינה, גם בלאו הכי אין מקבלים חכמה, הרי אין מקום לה"ת שבקרומא דמתחות מו"ס, למעט אותם במשהו. אמנם, החסד שלאחר הזרועות, כלומר, שבבחי' ז"ת דבינה, כיון שכל עיקרו הוא בגילוי הארת חכמה ע"כ כבר ה"ת שתחת מו"ס דא"א, שולטת בהם, והם אינם נבחנים לבחינת ראש, אלא לבחי' גוף, ונבחן שהחסד הזה מלובש בגבורה כלומר בהצמצום דה"ת העומד בגבורה ובחינת ישסו"ת, יצאה מהחסד הזה, דהיינו דמין הב', לאחר שנתפשטו הזרועות. וע"כ אינם נבחנים לבחי' ראש כמו אבא ואמא עלאין שיצאו מהחסד דמין א' מלפני התפשטות הזרועות כנ"ל. שאין צמצום נרגש בהם כל עיקר להיותם בסוד כי חפץ חסד. (תת"צ אות מ"ב ומ"ג).

:

י) ב' מציאויות הבינה:
משונה קומת בינה משאר הקומות. כי נחלקה לב' פרצופים: או"א עלאין, שנעשו מג"ר שבה. וישסו"ת שנעשו מז"ת שלה. מה שלא מצינו זה בשום קומה. כי עתיק, הוא כולו קומת כתר. וא"א, כולו קומת חכמה, וזו"ן קומת ז"א. והטעם הוא, כי יש בבינה ב' מציאויות, שהם כמעט הפכים זה לזה, כי ג"ר שבה, הם באחורים לאור חכמה, וחושקים דוקא בחסדים מכוסים, כלומר שלא תהיה בהם מהארת חכמה. כנ"ל תשובה ט'. וז"ת שבה, הם בחיוב מהארת חכמה, להיותם בחינת המאציל של זו"ן. שכל עיקרם הוא הארת חכמה. כי כל ההפרש מזו"ן דאו"י, אל ג"ר דבינה, הוא, כי זו"ן הם חסדים בהארת חכמה, וג"ר דבינה הוא רק חסדים לבד. (כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם ע"ש). ועל שם זה נחלקה קומת הבינה, לס' עגולה, ולם' סתומה שס' עגולה, ה"ס שש הספירות חב"ד חג"ת שבבינה עד החזה שבת"ת, שעד שם שולטים בחינות ג"ר דקומת בינה. כי גם בחינת חג"ת של ז"ת שלה, אינם בחינת זעיר ונוקבא ממש, אלא הג"ר המתחברים עם זו"ן הם חג"ת, והם רק כח"ב דחסדים, כנודע. ולפיכך כל חב"ד חג"ת דבינה, נבחנים לבחינות ג"ר דבינה. והם בחינת ג"ר גמורים. לכן הם נרמזים בשם ס' עגולה. ונקראים ג"כ או"א עלאין. ומציאות ב' היא, ד' הספירות תנה"י שבקומת בינה שהם בחינות שורשי זו"ן, שעיקרם הוא הארת חכמה, וע"כ כח הצמצום של ה"ת שבקרומא דתחות מו"ס, רכיב עלייהו, והם בחינת חסד דמין הב' הנ"ל בתשובה ט'. וע"כ הם רמוזים באות ם' סתומה, להורות: כי המה סובלים מצמצום. והם בחינת ישסו"ת. אמנם בעת שישסו"ת משיגים ג"ר, דהיינו קומת בינה. הנה גם הם מתחלקים כן: ששש הספירות הראשונות שבהם, הם בחינת ס' עגולה. ונחשבים לג"ר ממש. וד' אחרונות לם' סתומה כי טעם הנ"ל נוהג עתה גם בישסו"ת עצמם. וכשישסו"ת משפיעים מוחין דיניקה לזו"ן, הנה הם מזדווגים מבחינת הם' סתומה שבהם, ונבחן אז ישסו"ת שהיא רביעא על בנין דלתתא ליינקא להון. שזה מורה שממעטים קומתם מבחינת ג"ר לבחינת ז"ת, כדי להשפיע מוחין, דקטנות אל הזו"ן. (תתפ"א אות ל"א)

:

יא) ב' נקודות הסיום שבפרצוף:
יש בחינת סיום מצד קו אמצעי, שהוא יצא משורשו רק בראש תוך וחסר סוף שלו, אשר בפרצופים שלמעלה מטבור, הוא פי החזה, ששם הוא בחינת הסיום מצד קו האמצעי. ובפרצופים שלמטה מטבור, הוא נקודת היסוד. ויש בחינת הסיום מצד הארת כלים, הבא מהסתכלות עינים באח"פ, שיש לו ג' שלישים שלימים: ראש, תוך, סוף. והוא נבחן בבחינת הקצוות שהם סיום רגלים, שבפרצופים שלמעלה מפרסא, נמשכים עד נקודת הטבור. ובפרצופים שלמטה מפרסא, נמשכים עד הפרסא שבין אצילות לבריאה. (תתקט"ז ד"ה וזכור) ע"ש כל ההמשך.

:

יב) בוכו:
שם בוכ"ו הוא אחורים של האותיות משם אהי"ה: שאחר אות א', הוא ב'. ואחר אות ה', הוא ו'. ואחר י', הוא כ'. ואחר ה', הוא ו'. והם אותיות בוכ"ו. וה"ס הרושם הנשאר באו"א מזמן הקטנות שלהם, מעת שהיה להם ה"ת בעינים, שהוא עומד במקום החזה שלהם, גם בשעת גדלותם. והוא השורש לק"ך צירופי אלקים, המתפשטים מחזה דאו"א ולמטה, בד' הספירות תנה"י שלהם, דהיינו שלשים צירופים בכל ספירה, שהם ד' פעמים ל' צירופים, שהם ק"ך ועל זה מורה הגימט' דשם בוכ"ו, שהוא בגי' ל"ד, דהיינו ד' פעמים ל' צירופים. וע"כ נבחן לשורש הדינים אשר בבינה, כלומר, מבחינת מה שדינים מתערים מינה, שהוא מהשם בוכ"ו. (תתצ"ט אות צ"א ואות נ"ב).

:

יג) בטן:
שליש תחתון דס"ג דאצילות, הוא מקבל מבחינה שכנגדו בא"ק, משליש תחתון דס"ג דא"ק, ששם בחינת ג"ר דנקודים, אשר שם הושרשו כל התיקונים דשיתוף מדת הרחמים בדין, דהיינו בחינת תיקון הקוים, ועשרת הכלים, ובחינת הזווג על זו"ן, שהשפיע שמה יסוד דא"ק, בסוד ו' ונקודה. וכו'. ולפיכך תחלת התהוותו דזו"ן דאצילות, הוא רק ע"י התכללות המ"ן שלו בבטן דס"ג כלומר בשליש תחתון דת"ת שלה אשר כל התיקונים המחויבים לזו"ן נשרשו שמה. ועל שם הנ"ל, נקרא שליש תחתון דת"ת של אמא בשם בטן. (תקמ"ד אות קמ"ז).

:

יד) בינה, ומלכות, ומלכות דמלכות:
כל תחתון, יוצא ממלכות של עליון, ולפיכך נבחנת התבונה לבחינת מלכות של הבינה, כי ממנה כל מציאותה. וכן ז"א נבחן למלכות של תבונה, כי ממנה הוא יוצא, גם המלכות הזו מתפשטת בו בסוד נה"י ללבושי מוחין. וע"כ נבחן שמלכות דמלכות של הבינה מתלבשת בז"א. והם נחלקים משום זה לג' תבונות: א' הבינה עצמה, בחינת ס' עגולה. ב' הוא התבונה, בחינת ם' סתומה. ג' היא המלכות של ם' סתומה, שהיא המתלבשת בתוך ז"א ללבושי מוחין. (תתק"ה אות ס"ה).

:

טו) בינה הנעלמת בחכמה:
אע"פ שבינה היא שורש אור החסד והיא בחינת אחורים לחכמה, כנודע. מ"מ עיקר בינה הוא עצמות חכמה, באופן שבחינות אור חסדים שהמשיכה, אינו נחשב לבחינת עצמותה אלא רק לבחינת בן שלה, כנ"ל בדברי הרב (דף שמ"ט אות נ"א) ולפיכך נבחן ב' מיני אורות בתוך הבינה: א' הוא בחינת עצמאותה, שהיא חכמה. וב' היא בחינת אור החסד שהמשיכה. והנה או ר החסד שבבינה, כיון שהוא עצם האור שבבינה, נבחן לזכר. אבל אור חכמה שבה, כיון שהוא אצלה בבחינת אחורים כלומר, שאיננה חפצה בקיומו, כי רק חפץ חסד הוא, ע"כ נבחן בה לאור נקבה. ולפיכך או"א שנמשכו מקומת בינה, הנה אור החסד דבינה, מתפשט באבא, להיותו אור זכר, כנ"ל. ואור חכמה שבה, הנחשב לבחינת נקבה, כנ"ל, היא מתלבשת באמא. ולפי שאור חכמה אע"פ שהיא נקבה, מ"מ חשוב הרבה מאור החסד אע"פ שהוא זכר, ע"כ נבחן שאמא מתלבשת בתוך אבא, כי היא גבוה מאבא. אלא שהיא מתעלמת בתוך אבא, כי אינה חפצה באור של עצמה שהוא חכמה, ורק באור אבא היא חפצה שהוא חסד, כנ"ל. ובא"א נבחנים ב' מיני אורות הנ"ל שבבינה, בבחינת פנים ואחורים, כי א"א הוא קומת חכמה, וע"כ נחשב אור חכמה לבחינת פנים, ואור חסד לבחינת אחורים. וע"כ אור הגרון מבחינת הפנים, הוא בחינת חכמה, דהיינו אור חכמה דעצמותה של הבינה. ואור החסד שהגרון המשיך, נבחן בא"א שעומד באחורי הגרון, שהוא ברישי כתפין שלו. (תת"צ אות מ"ב).

:

טז) בירור האורות:
בירור האורות היינו אל האורות דניצוצין. וניצוצין פירושם אור העב שנפרש מהרשימו, שירד עם הכלים לבי"ע, כנ"ל תשובה א'. אשר גם בחינת העביות שנפל ונזדכך מן המסך, כלול ג"כ בהניצוצין האלו. כי לא נשאר באצילות רק בחינת אור הזך לבד, שהוא רק או"י. ונודע, שכללות המלכים שנפלו לבי"ע, הם ש"ך בחינות, שנקראים ש"ך ניצוצין, שהם שמנה מלכים, שבכל אחד מהם יש ד' בחינות שבמסך, שכל בחינה מוציאה קומה של ע"ס, ונמצא מ' קומות בכל מלך, ושמנה פעמים מ' הרי ש"ך, כנודע. ונודע, שסבת השבירה היתה, משום הה"ת דעביות, שהיתה מעורבת בכל הבחינות של המלכים האלו, שה"ת זו, לא היתה ראויה לקבל האור דגדלות נקודים, וע"כ כשהתחיל האור להתלבש בהכלים ופגע בה, תכף נתעלה ופרש ממנה, ואז נשבר הכלי, וירד לבי"ע. כנודע ולכן אי אפשר גם לעת תיקון, להתחיל באיזה תיקון שהוא, מטרם שמבדילים משם את הה"ת דבחי"ד דעביות הנ"ל. ותיקון זה נעשה, ע"י ל"ב נתיבות החכמה, שהוא מברר את הבחי"ד מכל קומה וקומה, שהיא הבחינה האחרונה שבכל בחינה מהד' בחינות שבכל מלך, ומניח רק את הט"ס הראשונות שבכל בחינה, באופן, שמברר ל"ב מלכיות שהן ח' פעמים ד', ומוריד אותן בבחי' פסולת. ורפ"ח בחינות לבד, הוא משאיר בהקדושה, שהם ל"ו בחינות מכל מלך, וח' פעמים ל"ו הוא רפ"ח. והנה כל בחינה ובחינה שמעלים מבי"ע, הנה היא כלולה מכל הש"ך ניצוצין כולם, והארת אבא, הוא מאיר רק לרפ"ח מהם בלבד, ואינו מאיר אל הל"ב מלכיות דבחי"ד, וע"כ המה נובלות ואינם יכולים להחזיק מעמד באצילות ונופלים בחזרה לבי"ע, בבחינת פסולת. ונשארים רק הרפ"ח ניצוצין הנקיים מה"ת הזו. וזהו שנקרא בירור האורות. (תתס"ט אות י').

:

יז) בירור ותיקון:
בירור נקרא הורדת הל"ב ניצוצין, שהם ל"ב מלכיות בבחינת פסולת, והשארת הרפ"ח בסוד בנין הקדושה, שזה נעשה ע"י הארת אבא, כנ"ל בתשובה ט"ו. ע"ש. אמנם עדיין אין הבירור הזה מספיק לבנין המדרגה, כי סוף סוף המה חסרים המלכיות שבהם. וע"כ המה צריכים עתה להתכללות בזווג דקטנות של אמא, דהיינו בבחינת המסך שלה דה"ת בעינים, ששם ב' ההי"ן, שהן ה"ת וה"ר, הכלולות זו בזו, בסוד השיתוף דמדת הדין במדת הרחמים, וע"י התכללות הרפ"ח ניצוצין בזווג הזה דאמא, המה חוזרים ומשיגים ל"ב מלכיות חדשות, דהיינו המשותפות במדת הרחמים, ושוב נשלמו הש"ך ניצוצין. וזהו עיקר התיקון, והוא אינו נעשה אלא ע"י אמא, כי אבא אין לו כלום מבחינת עלית ה"ת בעינים, להיותו מקבל מבחינה שכנגדו בא"ק, שהוא ע"ב דא"ק, והתחלת ה"ת בעינים מתחיל מס"ג דא"ק, כנודע. באופן שהבירור אינו נעשה זולת ע"י אבא, להיותו מבחינת חכמה, שאין ל"ב המלכיות דבחי"ד יכולים לקבל ממנו, מחמת הצמצום דרכיב עלייהו, וע"כ המה נובלות ומתפרשות משם בסוד פסולת, כי נבררו לבחינת סיגים שאין מהם שום תועלת. ובירור הזה לא יוכל להעשות ע"י אמא, כי אור אמא מאיר ג"כ לבחי"ד, כי על אור חסדים לא היה צמצום מעולם, כנודע. ונמצא שע"י הארת אמא לא היו ל"ב הניצוצין מתפרשים כלל משם וע"כ דוקא להארת אבא צריכים. אמנם בחינת התיקון, שפירושו לחזור ולתקן ל"ב מלכיות חדשות המשותפות במדת הרחמים, במקום ל"ב הראשונות שנדחו מכח הארת אבא, זה אינו יוכל להעשות זולת ע"י אמא, שהיא מקבלת מבחינה שכנגדה מס"ג דא"ק, שבה שורש השיתוף דמדת הרחמים בדין, כנודע, וע"י ב' אלה, שהם: בירור ותיקון, נגמר צורת הולד כהלכתו. (תתס"ט אות י"ב).

:

יח) בית קבול:
מסך ועביות, שעליהם נעשה זווג עם אור העליון, שהאו"ח העולה מהמסך מלביש כל קומת האור שבמדרגה, כנודע. הנה הוא נבחן לבית קבול אל כל האורות שבמדרגה, כי לולא המסך ועביות שבו, לא היה אור העליון מתלבש שם. וז"ש שחכמה נתקנה בבית קבול. כי בסבת עלית ה"ת לעינים, שהן חכמה דראש, כנודע, הנה נתעלה מקום הזווג ממלכות אל החכמה, ונמצא החכמה עצמה נתקנה בבית קבול, והוציא הבינה לחוץ מראש, לבחינת גוף. (תתע"ט אות כ"ט).

:

יט) ג' גו ג':
כשנה"י דז"א עולים ונכללים בחג"ת דז"א, שע"י זה נעשה התכללות ה"ת בה"ר, כנודע. זהו נקרא ג' גו ג', שג' דנה"י נכללים בג' דחג"ת. (תתפ"ד אות ל"ו).

:

כ) ג' ההי"ן דה"ר:
התבונה בגדלות יש לה הוי"ה דס"ג, ויש לה ה"פ זה למטה מזה, שיוצאים מהוי"ה פנימאה שלה, שג' הפרצופים הראשונים יוצאים מי"ה שבה. שהם: כתר, מקוצו של יוד, חכמה, מ י ' ובינה, מ ה ' ראשונה. וה' זו היא במילוי יוד. ונבחנת לג' ההי"ן: שה' הפשוטה היא בחינת חב"ד דבינה והיוד שבמילוי, נחלקת לב' ההין, כי ב' ההין הם בגימטריא יוד. וה' א' אשר במילוי, היא חג"ת שבבינה, וה' ב' שבמילוי, היא נה"י שבבינה. (תתק"ז אות ס"ט)

:

כא) ג' ההין דחיצוניות דג' ההין דה"ר:
כשהעליון מזדווג בעצמו, להוציא את התחתון, הוא מזדווג בבחי' חיצוניות שבו, כלומר בבחינת מסך המוציא קומה נמוכה מקומת עצמו. למשל: כשהעליון הוא מבחי"ג, הוא מוציא את התחתון מבחינת מסך דבחי"ב. ואם העליון מבחי"ב, מוציא לתחתון ממסך דבחי"א, וכו' עד"ז. וע"כ כשבינה מאצילה לז"א, אינה מוציאתו מבחינת קומתה עצמה, שהיא פנימיותה. אלא מחיצוניותה, דהיינו מבחינה נמוכה מקומתה עצמה. ולכן ג"ר דז"א יוצא מבחינת חיצוניות דה"ר הפשוטה דס"ג, וו"ק דז"א יוצא מחיצוניות ב' ההין שבמילוי יוד שלה, ע"י' לעיל תשובה כ'. באופן שז"א יוצא מחיצוניות הג' ההין דה"ר דס"ג. (תתק"ח אות ע"א) עי' בתשובה ג' (אחורים דג"ר דעליון) וד' (אחורים דו"ק דעליון).

:

כב) ג' טפין דסגול:
נה"י דא"א, ה"ס ג' טפין דסגול, שמהם נעשה הז"א. אלא שנתכללו גם בחג"ת שלו. (תתקמ"א אות קמ"ב).

:

כג) גליפא:
גליפא פירושו, חקיקה, ובית קבול. עי' תשובה י"ח (בית קבול). (תתע"ט אות כ"ט).

:

כד) גרון:
בינה דא"א נקראת גרון. ונבחנת שיצאה לחוץ מן הראש דא"א לבחינת גוף. והוא מטעם שורש הקטנות דה"ת בעינים, שנשאר בהאי קרומא שתחת מו"ס. שהוא חכמה דא"א הנקרא עינים. ונמצא הבינה, שהיא מתחת למסך ומקום הזווג, וע"כ היא נבחנת לגוף ולא לבחינת ראש. (תתקי"ט אות ק"י).

:

כה) דינים ממותקים:
שורש הדינים הוא ה"ת, שעליה היה צמצום הראשון. וכדי למתק אותה שיתף עמה מדת הרחמים, שה"ס עלית ה"ת בעינים. ועדיין אין זה מיתוק, כי המדרגה חסרה ג"ר. אלא אח"כ ע"י טפת חסד דאבא המורידה ה"ת מעינים, ואח"פ מוחזרים אל המדרגה, ומשגת הג"ר, אז קבלה ה"ת מיתוקה הגמור, ונעשית בסוד יין המשמח. (תשי"א אות כ"ד).

:

כו) דודים:
ידידות, פירושו, אהבה המתפרצת לפרקים, שעוברת על כל מדה. והיא נוהגת באוהבים הפוגשים זה את זה לעתים רחוקות. והפוכו היא ריעות, שהיא אהבה ממושכת ומתמדת בלי הפסק, שאין מחוקה להתפרץ ביותר, אמנם היא שקטה ושאננה בתכלית מילואה, שאין עוד למעלה ממנה. וע"כ או"א עלאין, מכונים בשם ריעים, להיותם ריעים אהובים, דמתחבקין תדיר ולא מתפרשין לעלמין, בסוד זווג דלא פסיק. וזווג זו"ן נקרא דודים, משום דלזמנין מתפרשין ולזמנים מתחברין, ואין זווגם תדיר ולכן ענין זווגם הוא בחינת ידידות, שהיא אהבה מתפרצת, העוברת על כל מדה. ולכן זווגם בסו"ה שתו ושכרו דודים, שה"ס יין המשמח, בסוד דינים ממותקים, שפירושו, שעד כאן היו בבחינות דינים שהיו מפרידים ביניהם ועתה נמתקו, וחשובים יותר מחסדים. באופן, שאותם הדינים שמהם נמשך עד הנה כל שנאה וכל פרוד, נתהפכו עתה, ונעשו לגורמים לאהבה ונועם וחדוה גדולה. וזווג או"א הוא בסו"ה אכלו ריעים וכו', שפירושו כמו תענוג תמידי, כדמיון אכילה שאינו נפסקת בכל ימי חיי האדם, שהוא משום דזווגם לא פסיק לעלמין כנ"ל. ולא כמו שתיית יין שאינו נוהג אלא לפרקים. ועי' לעיל דף תרנ"א ד"ה ושורש הדברים, שהארכנו שם בביאור זווגים אלו: דבחינת אכילה, ובחינת שתיה. ע"ש. וז"ש שדודים בגי' דין. להורות על הנ"ל, שסוד זווגם הוא המתקת הדין. כנ"ל (תתע"ט אות כ"ח).

:

כז) דינין מתערין:
בינה היא בחינת רחמים גמורים, שאין בחינת הצמצום והדין יכולים לפגוע בה אף משהו, בהיותה בסוד כי חפץ חסד הוא. שעל אור שלה לא היה שום צמצום מעולם. וזהו רק בבחינת חב"ד חג"ת שלה, ששם היא בסוד ס ' עגולה, כנודע. אבל בתנה"י שלה, ששם שורשי הזו"ן, כבר עומדת שם להמשכת הארת חכמה בשביל הזו"ן, וע"כ יש שם מקום להתעוררות הדינים מכח הצמצום. וע"כ היא נקראת שם בסוד ם ' סתומה. ועל אותו המקום דהיינו מחזה ולמטה, נאמר בזוהר מבינה דינין מתערין מינה. (תתצ"ה אות מ"ה).

:

כח) דרך התלבשות:
עי' להלן בתשובה כ"ט (דרך מעבר).

:

כט) דרך מעבר:
נודע, שכל הארה באה מא"ס ב"ה, ועוברת כל הפרצופים עד שבאה אל המקבל. למשל: כשזו"ן מקבלים איזו הארה, הנה באה מא"ס ב"ה, ועוברת כל ה' פרצופים דא"ק, וג' פרצופים הראשונים דאצילות, ואז באה לזו"ן. גם נודע, שכל בחינה מקבלת רק מבחינה שכנגדה שבפרצופים העליונים, שלפי זה אין זעיר ונוקבא, למשל מקבלים מכל הפרצופים הקודמים מהם, אלא מבחינות שכנגדם אשר בהם. והענין הוא, כי באמת מוכרח זו"ן לקבל הארתו דרך כל הבחינות שבפרצופים הקודמים ממנו, אלא שיש חילוק כי מבחינות שבעליונים שאינם מיוחסים לבחינתו, הוא מקבל מהם בבחינת דרך מעבר, כלומר, שאין השפע מתלבשת כלום עם התיקונים שיש להם. אמנם כשהשפע עוברת דרך הבחינות שכנגדו שבפרצופים העליונים, הנה השפע מתלבשת בהתיקונים שנמצאים באותן הבחינות בעליונים. באופן שמלבד השפע עצמה שמקבל מא"ס ב"ה, הנה מקבל גם התיקונים כולם הנמצאים בהבחינות שכנגדו בהעליונים עד מדרגתו עצמו. וזה נקרא דרך התלבשות. משא"כ בבחינות שאינן מיוחסות אליו, עוברת השפע בדרך מעבר, בלי לקחת מתיקוניהם כלום. (תתקכ"ו אות ק"ג וק"ד).

:

ל) ה' אלפין:
הנה מעשה בראשית, הם בחינת ז"ת שעיקרם הם חג"ת נ"ה, כי אין יותר מה' חסדים חג"ת נ"ה, ויסוד אינו מדה בפני עצמו, אלא בחינת כולל לה"ח יחד, וכן מלכות היא כולל ב'. כנ"ל בדברי הרב (דף רמ"ט אות ח') וע"כ הם רק ה' ספירות חג"ת נ"ה. וכשהם מאבא, נבחנים לה' אורות, שה"ס ה' פעמים אור הנזכרים במעשה בראשית. וכשהם מאמא, הם ה' פעמים מים, הנזכרים במע"ב. וכשהם מז"א, ה"ס ה' רקיעים הנזכר במע"ב. ופירוש הדברים: כי ענין עלית ה"ת בעינים בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, נשרש רק באמא. שה"ס ס"ג. המקבלת מבחינה שכנגדה בס"ג דא"ק. אמנם אבא, שהוא מקבל מבחינה שכנגדו בע"ב דא"ק, אין בו עוד דבר השיתוף הזה. כנודע. וכבר ידעת, שבצמצום א', מטרם שנעשה השיתוף הזה דמדת הרחמים בדין, לא היה אלא כלי אחד בהפרצופים, בסוד עקודים באופן שט"ס הראשונות היו כולם אור לגמרי, אלא המלכות שלהם, היתה בבחינת כלי. ורק בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, נעשו עשרה כלים בפרצוף. וע"כ החסד דאבא נבחן שהוא כולו אור, כי אין בו עוד מצמצום ב' כלום כנ"ל. וע"כ ה"ח דאבא, מכונים בשם ה' אורות. אמנם ה"ח דאמא, שהם כבר באים מצמצום ב', בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, וכבר יש בחינת כלי גם בט"ס ראשונות שלה. ע"כ נבחנים הה"ח שבה בבחינת מים, כלומר שיש בהם בחינת עביות הכלים, ואינם בחינת אור זך לבד, בלי בחינת כלים כמו ה"ח דאבא. וע"כ רק באמא נעשה סוד רקיע המבדיל בין מים למים. שרקיע הזה ה"ס הפרסא דאפרס מתחת החכמה, מכח שחכמה נתקנה בעצמה כעין דכר ונוקבא, מפאת עלית ה"ת בעינים שה"ס חכמה, שרושם זה דה"ת אתפרס כמו פרסא, והוציא בינה וזו"ן לחוץ ממדרגתו, בסוד מים תחתונים. כנודע. ותיקון זה דרקיע המבדיל בין מים עליונים שהם גו"ע, ובין מים תחתונים שהם אח"פ, הוא נעשה רק בשליש תחתון דת"ת דאמא, המקבל מבחינה שכנגדו בס"ג דא"ק, ששם עומדים ג"ר דנקודים, ממקום הטבור דס"ג דא"ק, עד סיום ת"ת שלה כנודע, כי ע"כ נקרא המקום הזה בשם בטן, כנ"ל בתשובה י"ג.
והנה כשטפת אור מה' אורות דאבא, באה בבטן דאמא, ששם סוד הרקיע המבדיל, הנה פקע כח הפרסא מן הרקיע, ומתהפך ונעשה לבחינת מחבר ומעלה את המים התחתונים אל המדרגה, שהם אח"פ, כנודע. ואז נתרשם צורת ה א ' אשר י' עליונה שבה, ה"ס מים עליונים גו"ע, וי' תחתונה שבה, ה"ס מים תחתונים אח"פ. והקו שביניהם, ה"ס הרקיע המבדיל, שנתהפך עתה ע"י אור דאבא, ונעשה למחבר את המים התחתונים אל המדרגה עם המים העליונים ביחד, וכבר ידעת, שאח"פ המתחברים לגו"ע דאמא, המה מעלים אליהם בחי' הזו"ן וע"כ נעשו בה הזו"ן בסוד ה' רקיעים מתוקנים, והם סוד ה' אלפין. כי עתה נצטיירו בצורת א ' כלומר: שנתחברו המים התחתונים עם המדרגה, ע"י הרקיע. וכיון שכל התיקון דזו"ן הוא ע"י הרקיע המחבר, כנ"ל, ע"כ הוא מכונה בשם רקיע, או בשם אהי"ה דמילוי אלפין. ולפיכך נבחנים ה' אלפין אלו המצטיירים בבטן דאמא, שהם בחינת ה' אורות דמעשה בראשית, כלומר שכל התהוותם נעשה ע"י ה"ח דאבא, המוריד ה"ת מן הרקיע, ומחבר את האח"פ אל המדרגה. והבן היטב, שה' אלפין הם בבחינת אמא, בסוד ה' שמות אהי"ה שבה. כי שם המה מצטיירים כנ"ל. ואינם בחינת עצמות ה' אורות דמעשה בראשית. אלא כיון שכל עיקרם נתהוו ע"י ה"ח דאבא, ע"כ נבחנים בה' אורות דאבא. באופן שה' אורות, הם ה"ח דאבא. וה' מים, הם ה"ח דאמא. וה' רקיעים, הם ה' אלפין ששורשם היא בה' אלפין דה' שמות אהי"ה שהם באמא, כדברי הרב כאן שהם שורשי זו"ן, המקבלים משם בחי' הוי"ה דמ"ה, שהוא במילוי אלפין. (תתע"ט אות כ"ח).

:

לא) ה"ח דטפת אבא:
יש ב' בחינות ה"ח דטפת אבא: א' היא מהארת אבא בזו"ן בעת עיבור א' שלהם, שאז מברר הש"ך ניצוצין שבהם, בסוד ל"ב נתיבות החכמה, אשר מברר רק רפ"ח שבהם, ול"ב ניצוצין מפריד ומוריד משם בסוד פסולת. ויש בחינות ה"ח דטפת אבא, בעת עיבור ב' דגדלות זו"ן, שאז מוריד הה"ת מעינים שלהם, ומעלה אח"פ דכלים בחזרה למדרגתם, ואת הג"ר דאורות. שאז הם בבחינות שכ"ה ניצוצין. (תתע"ד אות כ"ג).

:

לב) ה"פ אור דמע"ב:
עי' תשובה ל' (ה' אלפין). (תתע"ט אות כ"ט).

:

לג) ה"פ דין דאדנ"י:
עי' לעיל בתשובה י"ז, שבכל מדרגה העולה מבי"ע לאצילות, צריכה לב' פעולות: בירור, ותיקון. שהבירור נעשה על ידי הארת טפת הזווג דאבא, שמברר רק רפ"ח ניצוצין מהם, ול"ב מלכיות מוריד בבחינת פסולת. ונמצא אז שהמדרגה חסרה מן המלכיות שבה. אמנם ע"י שאבא משפיע הרפ"ח ניצוצין לאמא, ואמא מזדווגת עליהם מבחינת הקטנות שבה, מסוד הה"ת בעינים, הנה אז מתתקנת בהם ל"ב מלכיות חדשות, בסוד ממותקות במדת הרחמים, ונשלם שוב הש"ך שלהם. אלא שהם ש"ך ממותקות במדת הרחמים. והנה ש"ך הממותקות האלו, הם סוד ה"פ דין שבאדנ"י, שבגימטריא ש"ך. להורות שהם ממותקות במדת הרחמים. אמנם הם בסוד הדין והקטנות, שהרי בחי' ה"ת עומדת בעינים שלהם, וחסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות. כנודע. אמנם בעיבור ב', כשמקבלת הנוקבא טפת חסד דע"ב, המורידה ה"ת מעינים שלה, ומחזיר לה את אח"פ. הנה אז מקבלת בחינת ה' אלפין דה' שמות אהי"ה של אמא, שה"ס ה' אורות דאבא המאירים באמא, ומורידים הה"ת מהפרסא המבדיל בין מים עליונים
לתחתונים, כנ"ל בתשובה ל'. ומשם מקבלת הנוקבא הטפת חסד דאבא, המחזיר לה
אח"פ דכלים וג"ר דאורות. ואז הנוקבא בסוד נער"ה שבגימטריא שכ"ה. באופן שה' פעמים דין דאדנ"י ה"ס הארת הגבורות ולא עצמותם. וה' אלפין שמקבלת מה' אהי"ה דאמא, ה"ס עצמות ה"ג. דהיינו בחינת ג"ר שבהם. (תתע"ט אות כ"ח).

:

לד) הבן בחכמה:
הבן בחכמה, ה"ס הבינה הנעלמת תוך החכמה, הנוהג באו"א עלאין שבינה חשובה יותר מחכמה. כנ"ל בתשובה ט"ו. וע"כ הי' דהוי"ה היא בחי' אבא עלאה. וו"ד שבמילוי י', ה"ס אמא עלאה, שהיא מלובשת ונעלמת תוך החכמה שהיא אבא עלאה. (תתפ"ג אות ל"ד).

:

לה) הוי"ה ואהי"ה דיודין:
בחינת הפנים דאו"א, דהיינו למעלה מחזה שלהם, שבחינת הצמצום דה"ת אינו שולט שם, הוא במילוי יודין, הן באבא והן באמא, כי גם באמא מתחיל המקור של ה"ת בעינים רק בשליש תחתון שלה, המקבל מבחינה שכנגדה, מש"ת דס"ג דא"ק, ששם תחלת ההשרשה דה"ת בעינים, כנודע. וכבר ידעת שמילוי יודין מורה על בחינת צמצום א', מטרם שנתחברה הה"ת בה"ר, ומילוי אלפין מורה על המלכות דצמצום ב', הממותקת בה"ר, ולפיכך הפנים דאו"א, הם הוי"ה ואהי"ה דמילוי יודין, להורות שעדיין אין שם התחלה למילוי אלפין, שה"ס ה"ת המשותפת בה"ר, כנודע. וז"ס הגימטריא שלהם שהוא זכו"ר, כי מהארתם נזכרים האח"פ הנפולים, ומוחזרים למדרגתם. (תתצ"ז אות מ"ח).

:

לו) הכרעה:
נודע, שבחינת ב' הקוים ימין ושמאל, באה מפאת עלית ה"ת לעינים, שנתרשמה המלכות בכל ספירה וספירה, אשר התרשמות כח הצמצום שבה"ת בכל ספירה, נעשה שם לבחינת קו שמאל, ומהות הספירה עצמה, הוא בחינת קו ימין דהספירה ולפיכך בעת שהמדרגה מקבלת אור הזווג לתוכה, נעשה אז הכרעה בין ב' הקוים ימין ושמאל, שפירושה: שמדת השמאל היא כל כך חשובה כמו מדת הימין, כי בסגולת העביות שבשמאל, נעשה הזווג עם אור העליון, שאו"ח שלה ממשיכו ומלבישו בהמדרגה, ונמצאים הימין והשמאל בקומה שוה. וזה מכונה בשם הכרעה, כי השמאל שהוא דין הוכרע, ונעשה לכף זכות ורחמים. (תתס"ו אות ב).

:

לז) הפרדת הסיגים:
הה"ת דעביות, שנתערבה בז' מלכין קדמאין, שהיתה סבה לשביה"כ, כנודע, היא נבחנת לבחינת סיגים שנתערבה בהכלים דז' המלכים אלו, ולכן תיקונם הראשון הוא, להפריש מהם הסיגים הללו. ותיקון זה נעשה ע"י הארת אבא. ונקרא הפרדת הסיגים. עי' לעיל בתשובה ט"ו. (תתס"ט אות ט').

:

לח) חיך:
יסוד דחכמה סתימאה דא"א, נקרא בשם חיך. ומכאן נמשך טפת החסד דע"ב, בסוד הזווג דחיך וגרון. (תתקכ"ט אות ק"י).

:

לט) חכם בבינה:
בחינת הזכר שבישסו"ת, דהיינו ישראל סבא, ה"ס חכמה. וכללות ישסו"ת היא בינה, וע"כ יש"ס הוא סוד וחכם בבינה. וישסו"ת, ה"ס ה"ר דהוי"ה, ויש"ס נרמז בהעוקץ שמאחורי הד' שבה"ר זו. (תתפ"ד אות ל"ה).

:

מ) חסד מקודם התפשטות הזרועות:
עיין תשובה ט' (ב' מני חסד). (דף תת"צ אות מ"ב ומ"ג).

:

מא) חסד מאחר התפשטות הזרועות:
עיין תשובה ט' (ב' מני חסד). (דף תתצ"א אות מ"ג)

:

מב) חסד דרישי כתפין דא"א:
הגרון דא"א, הוא בינה שבו. ונודע, שיש ב' מיני אוררות בבינה: א' אור עצמותה, הנבחן לחכמה, כי בינה עצמות חכמה היא. וב' הוא אור החסד שהמשיכה, וזה אינו נבחן לעצמותה. כנ"ל בתשובה י"ד. ע"ש. ולפי שא"א הוא קומת חכמה, ע"כ בחינת אור חכמה שבבינה, נבחן לבחינת פנים בא"א, והיא בחי' הגרון שבו מצד הפנים. ובחינת אור החסד שבבינה, נחשב בו לבחינת אחור, והוא בחינת רישי כתפין שהם באחורי הגרון. וז"ס החסד שברישי כתפין דא"א. שהוא בחינת אור גרון מצד החסד שבו, כמבואר. (תת"צ אות מ"א).

:

מג) טפות או"א:
טפת אבא, ה"ס ה"ח שלו, וטפת אמא ה"ס ה"ג. ומטפת אבא שהיא הה"ח, נעשה בחינת הלובן שבולד, שפירושו, שמלבן ומברר הרפ"ח ניצוצין שהם כללות החומר של הולד, בסוד הבירור דל"ב נתיבות החכמה. שמוריד ל"ב הניצוצין דבחינות אחרונות שבו, בסוד סיגים שאין בהם תועלת. וע"כ עיקר עצמות הולד נחשב על טפת אבא, להיותו המברר ומלבן את רפ"ח הניצוצין שהם בחינות הט"ס הראשונות של הולד. וטפת אמא, שהיא הה"ג, ה"ס האודם שבולד. שפירושו, בחינת ל"ב מלכיות הממותקות במדת הרחמים הבאות מאמא, כנ"ל בתשובה ט"ז (בירור האורות) ע"ש. שכל ענין הזווג עם אור העליון הוא, ע"י המלכיות האלו שמתקנת לו אמא. וע"כ הן מכונה בשם האודם שבולד, כלומר בחינת העביות הממותקת שלו. (תתס"ח אות ז').

:

מד) טפת ההולדה:
טפת חסד דע"ב, מכונה טפת ההולדה, על שם שממנה באה הורדת ה"ת מעינים, ויציאת נה"י דכלים וג"ר דאורות. כנודע. (תתקכ"ו אות ק"ג).

:

מה) יומא דכלהו יומי:
אור החסד שבתוך הבינה, נקרא יומא דכלהו יומי, בסו"ה יומם יצוה ה' חסדו וכו'. והוא מטעם, כי חסד זה, הוא שורש לכל החסדים שבפרצוף, כי כמו שאבא הוא שורש לחכמה, כן בינה הוא שורש לחסדים. ובא"א נמצא החסד הזה באחורי גרון שלו, הנקרא רישי כתפין. והוא משום שא"א כולו הוא קומת חכמה, וע"כ נבחן אור החסד שבבינה, שהוא בבחי' אחור לבינה שלו. עי' תשובה מ"א (חסד מאחר התפשטות הזרועות). (תת"צ אות מ"א).

:

מו) יציאה לחוץ.
כשנתקנה החכמה כעין דכר ונוקבא מפאת עלית ה"ת לעינים, כנודע. נמצא בזה שהוציא חכמה את הבינה, לחוץ מכל המדרגות, כי בינה וזו"ן של ראש, יצאו לבחינת גוף. ובינה וזו"ן דלמעלה מטבור, יצאו לבחינת למטה מטבור לבחינת ע"ס דנה"י. ובינה וזו"ן דע"ס דסיום שנקראים נה"י, יצאו לגמרי לבר מאצילות. (תתפ"ב אות ל"ב).

:

מז) כלים חדשים:
ב' מיני כלים נבחנים בכל פרצוף: א', הם הכלים דפרצוף העליון שנתרוקנו מאורותיהם, מסבת הזדככות המסך, והמה עוברים אל התחתון, שהוא ממלא אותם מקומתו עצמו, אשר בפרצופי אצילות המה הכלים שנשארו מפרצופי נקודים, הנקראים ב"ן. ומין ב' דכלים שבפרצוף, הם הכלים החדשים הבאים ביחד עם יציאת האורות דקומת הזווג שלו, כנודע. שהאו"ח העולה מן המסך ומלביש לע"ס דראש, הנה הוא מתהפך מלמעלה למטה ומתפשט עד למלכות דמלכות שלו ומלביש הע"ס בסוד גוף הפרצוף. והנה האו"ח הזה המלביש את הע"ס דגוף, נבחן לבחינת כלים חדשים של הפרצוף. אשר בפרצופי אצילות נקראים כלים דמ"ה. (תתס"ח אות ח').

:

מח) כעין זכר ונקבה:
יש בחינת נוקבא שבגופו בכל פרצוף שפירושה היא המסך והעביות, שאור העליון מזדווג עליו שמכונה בשם נוקבא. כלומר, המקבלת את הזווג עם אור העליון ומעלה או"ח, נקרא בשם נקבה של הפרצוף. ובחינת האור ישר שבפרצוף, נקרא בשם זכר שבפרצוף. ויש גם בחינת נוקבא נפרדת; שהם ב' פרצופים גמורים כל אחד בפני עצמו, שיש לכל אחד מהם בחינת נוקבא שבגופו בפני עצמו. והנה דכר ונוקבא הנפרדים זה מזה, הם מכונים בשם דכר ונוקבא אמיתים. אמנם בחינת הנוקבא שבגופו אינם בחינת דכר ונוקבא ממש, להיותם שניהם בחינת פרצוף אחד, והם מכונים משום זה, כעין דכר ונוקבא. (תתע"ט אות כ"ט).

:

מט) ל"ב אלקים דמע"ב:
הבירור הנעשה בכח ל"ב נתיבות החכמה, המברר רפ"ח ניצוצין לבד, ומשפיע אותם בבינה, המה נעשים בסוד ל"ב אלקים דמעשה בראשית המורים על בירור הרפ"ח, כי השם אלקים נבחן בו אותיות מ"י אל"ה: מ"י ה"ס הג"ר הנכללות מהניצוצין תוך הבינה. ואל"ה ה"ס ו"ק דניצוצין הנכללות תוך הבינה, שהם רומזים על הט"ס הראשונות שבכל נתיב ונתיב מל"ב הנתיבות שנבררו לצד הקדושה, אבל המלכיות שבכל נתיב ונתיב נעשות פסולת למטה ולא יכלו להתברר. כנ"ל בתשובה ט"ו (בינה הנעלמת בחכמה) וט"ז (בירור האורות). ע"ש. (תתע"א אות ט"ו).

:

נ) לעתיד לבא:
האורות דבינה עלאה נקראים בשם לעתיד לבא, משום שאינם נקבעים בז"א אלא לעתיד לבא. אבל האורות דתבונה, נקראים בשם עולם הבא, להיותם באים ונמשכים בקביעות בזו"ן. (תתפ"ט אות ל"ט).

:

נא) ם' סתומה:
האורות דאו"א שמחזה ולמטה נקרא בשם ם ' סתומה. וכן כל ישסו"ת נקרא ם ' סתומה בזמן הקטנות. עי' תשובה נ' (לעתיד לבא). (תתפ"א אות ל"א).

:

נב) מ"ב זווגים:
להיות ז"א כולו מבחינת למטה מטבור בסוד ג' טפין דסגול, שהם נה"י דא"א, ואינו ראוי לקבל טפת חסד דע"ב, שאינה מושפעת כלל למטה מטבור. וע"כ צריך ז"א להכלל בסוד מ"ב זווגים, שפירושם, מבחינת הפרצופים שלמעלה מטבור, שמקבלים שלימותם מג' הפרצופים הראשונים דא"ק, שה"ס: פשוט, ומילוי, ומילוי דמילוי, הנשלמים בו לגמרי עד הטבור שלו, כנודע. ולפיכך העלה א"א את נה"י שלו לחג"ת, שבזה הוא מעלה את הג' טפין דזו"ן לתחת החזה שלו, ששם עומדים בחינת נה"י דאו"א עד הטבור, שתנה"י דאו"א אלו, ה"ס ב' אהי"ה במילוי ההין, שאינם בגימטריא מ"ב, כי מבחינות האורות התלוים רק בקו האמצעי, הנה כבר עומדים למטה מנקודת הסיום דפרצופי מ"ב, כי בחינת החזה היא נקודת סיום שלהם מבחינת קו אמצעי, (עי' תשובה י"א - ב' נקודות הסיום שבפרצוף). אמנם מצד הכלים עדיין הם נחשבים לפרצופי מ"ב, כי בחינת הכלים שהם הקצוות, הם נמשכים עד הטבור. ואחר שנכללו זו"ן בב' אהיה האלו דההין, הנה עולים ב' אהי"ה אלו, עד לג"ר דאו"א, ששם ב' אהי"ה דיודין, שהם בחי' מ"ב ממש, ואז נעשה הזווג דנשיקין דא"א מבחינת חיך וגרון, וב' אהי"ה דההין שעלו שם בסוד מ"ן, נעשו שם בסוד מ"ב, ומקבלים טפת חסד דע"ב שה"ס מו"ס. וכל ג' הטפות הנ"ל, יורדות משם ליסוד דא"א, ונזדווגים שם פעם ב' ע"י יסוד ועטרה דא"א, ונכללו זו"ן שם בסוד הזווג דמ"ב דב' אהי"ה, כי ב' אהי"ה פשוטים עולים בגימטריא מ"ב. כי הפשוט בלי מילוי מורה על אור הנפש בכלי דכתר שהיא הארת כלים. ומכאן קונה ז"א, בחינת חג"ת שלו שלמעלה מטבור. ונעשה ראוי לקבלת האורות. כי מקודם לכן, שלא היה בו אלא נה"י לא היה ראוי כלל לקבלת אורות, כי נה"י המה רק בחינת ע"ס דסיום לבד, כנודע. וזהו שנעשה ע"י התכללות במ"ב זווגים, כמבואר. (תתקכ"ט אות ק"י).

:

נג) מעי אמו:
פנימיות שליש תחתון דת"ת דאמא, נקרא מעי אמו, ונקרא בטן. עי' תשובה י"ג (בטן). (תתס"ה אות א').

:

נד) מקום החתך:
הנה או"א נתחלקו לב' פרצופים על החזה שלהם, שמחזה ולמעלה הם או"א עלאין. ומחזה ולמטה הם ישסו"ת, ונבחן מקום החזה, למקום החתך שבין או"א לישסו"ת. ועי' תשובה י' (ב' מציאויות הבינה). (תתקמ"ו אות ק"נ).

:

נה) מקום ההריון:
מקום ההריון, הוא בשליש תחתון דת"ת דאו"א, בזמן שהן פרצוף אחד עם ישסו"ת. אשר בזמן התחלקותם, נמצא שם ראש דישסו"ת. באופן, שפה דראש של ישסו"ת, הוא כמעט פי היסוד דאבא ואמא דכללות, דהיינו בזמן שנעשו לפרצוף אחד. עי' תשובה י"ג (בטן) (תתפ"ד אות ל"ו).

:

נו) מקושרים ומתוקנים:
טרם עלית ה"ת בעינים, היו הספירות דז"ת, נפרדות זו מזו, בבחינות זו למעלה מזו. כלומר: שכל הזך מחברו, היה יותר עליון. ונודע ששינוי הצורה, מפריד הרוחניים, ולכן נבחנים לנפרדים. אכן אחר שעלתה ה"ת בעינים, ועביות המלכות נכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, ונעשתה לבחינת קו שמאל בכל הע"ס יחד, לעומת עצם מהות הספירות שנעשו לקו ימין, כנודע, אשר אחר כך על ידי הזווג דאור העליון, ירד קו אמצעי והכריע ביניהם, נמצא שכל הע"ס נתקשרו, ונתקנו בזווג אחד ע"י קו האמצעי, בסוד רשות היחיד. ובזה נעשו כל הז"ת מקושרות ומתוקנות אחת בחברתה, כמו בחינה אחת. וזה הנקרא תיקון ג' קוים (תתס"ט אות ט').

:

נז) מתחממת:
אמא נמצאת באחורים כלפי אור חכמה דאבא, בסוד כי חפץ חסד, ואין בה שום רצון לקבל בתוכה אור חכמה. אמנם בעת שזו"ן עולין אליה למ"ן, הנה אז היא מתחממת כלפי אבא, כלומר שנתעורר בה חשק ורצון להזדווג עמו פנים בפנים מבחינת הארת חכמה, שחשק ורצון זה, נבחן כמו חימום. וזה נתעורר בה, מחמת הקשר שיש לאמא אל הזו"ן, להשפיע לו הארת חכמה, עוד מע"ס דאו"י. כנודע. וע"כ בחינת ש"ך הניצוצין דזו"ן העולים אליה, שהם בחינת דינים, כלומר שחסרון הארת חכמה מורגש בהם, הנה אז מרגשת גם אמא הצורך שלו, מצד הקשר דאו"י שיש ביניהם, כנ"ל, ומתחממת ומזדווגת עם אבא, ומשפעת לו ה"ח וה"ג בהארת חכמה. (תתע"ו אות כ"ו).

:

נח) נהר:
עי' להלן תשובה נ"ט (נהר יוצא מעדן).

:

נט) נהר יוצא מעדן:
עדן, הוא שם החכמה, שהוא מלשון בטחו בו עדי עד. שפירושו נצחיות. כי אור החכמה הוא נצחיותו ועצמותו של הפרצוף. ובינה נקראת בשם נהר, שפירושו אורה, מלשון הביטו אליו ונהרו. גם אור חסדים מכונה בשם מים, ונקרא כן על שם תכונתו, להיותו עוזב מקום גבוה, ויורד למקום הנמוך ביותר. וזהו מטעם שעל אור חסדים לא היה צמצום, כנודע, וע"כ אינו מוגבל. וסוד הכתוב ונהר יוצא מעדן וכו', פירושו: כי מפאת עלית ה"ת לעינים, שהן שם החכמה, שנקרא עדן, אז נתקן העדן כעין דכר ונוקבא, והוציא את הבינה לחוץ מבחינת עדן, ועשה זה, כדי להשקות את הגן, שהם זו"ן. כמ"ש בזוהר, אבא הוציא אמא לחוץ אודות בנה, ואבא עצמו אתתקן כעין דכר ונוקבא. (תתע"ט אות כ"ט).

:

ס) נופלים:
כשהעליון משפיע אל התחתון, אינו מזדווג על בחינת מסך ועביות דעצמו, אלא שמתאים המסך שלו לבחינת המ"ן דתחתון שעלה אצלו, כנודע. וע"כ, בשעה שתבונה משפעת ג"ר אל ז"א, היא מזדווגת בעדו במסך דבחי"ב, שזה נבחן שתבונה עלתה אל הבינה. כי בינה היא בחינת מסך דבחי"ב ובעת שאין התחתונים זכאים, או התבונה יורדת מבינה, דהיינו שמזדווגת בעצמה על מסך דבחי"א, שקומה היוצאת ממסך זה היא בחי' ו"ק וחסר ראש, וקומה זו נותנת לזו"ן ואז נבחנים זו"ן לנופלים, כי נפלו מבחינת ג"ר ומוחין שלהם, ובכל פעם כשתבונה נותנת ג"ר לזו"ן היא עולית לבינה ששם המסך דבחי"ב המוציאה קומה עם ג"ר, ואז נבחנת התבונה, שהיא סומכת את הנופלים שהם זו"ן, כי משפעת להם ג"ר ומוחין. (תתצ"ה אות מ"ז. תת"ק ד"ה
וזה אמרו כאשר).

:

סא) נחקקה:
בחינת עביות ומסך, בעת שמתוקנת לזווג עם אור העליון, נבחנת לחקיקה כעין בית קבול על אור העליון. כי אור העליון מתלבש באו"ח שמעלית, ונמצאו העביות והאו"ח, שהם בית קבול על האורות. עי' בתשובה י"ח (בית קבול). (תתפ"ב אות ל"ב).

:

סב) ניצוצין:
בהרשימות שנשארו מהאורות של הנקודים אחר הסתלקותם מהכלים הנשברים, יש בהם ב' מיני אורות: א' הוא בחינת האו"י שבהם, ונקרא אור הזך שברשימו. וב' הוא בחינת האו"ח שבהם, ונקרא אור העב שברשימו. כי כמו שכללות האורות שנסתלקו, היו כלולים מאו"י ואו"ח, כן הרשימות שנשארו מהם, ג"כ כלולות מאו"י ואו"ח. והנה אור הזך שברשימות, נקראים אורות, והם נשארו באצילות. ואור העב שברשימות נקרא ניצוצין, והם ירדו עם הכלים לבי"ע. (תתס"ד אות ד', ותתע"ו אות כ"ה).

:

סג) נסדק לארכו:
הנה חג"ת דעתיק משפיעים חכמה לקומת ע"ב, שהוא א"א. ונה"י דעתיק משפיעים חסדים לקומת ס"ג, שהוא חג"ת דא"א, ואו"א עלאין. כנודע. וע"כ, בכל המקום שנמשך היסוד דעתיק בחזה דא"א, נמצאים שם החסדים מכוסים, ואין הארת חכמה יכולה להתגלות שם. אמנם, כשמגיעה טפת זווג דע"ב ס"ג דא"ק באצילות, המורידה את הה"ת מן הפרסאות, ונעשו א"א ועתיק לפרצוף אחד הנה אז עולים נה"י דא"א שהם בחינת הארת חכמה, במקום נה"י דעתיק, שמתוך זה מתבטל המסך דיסוד דעתיק, המעכב על גילוי אור חכמה, ואז מקבלים גם חג"ת דא"א וגם או"א עילאין בחינת חסדים מגולים בהארת חכמה. וזה נבחן שנסדק יסוד דעתיק לארכו. כלומר, שמתבטל ועובר בחינת המסך המעכב שלו, ומדת האורך נתגלה בו, דהיינו הארת חכמה כי חכמה מכונה בשם אורך. כנודע. (תתק"כ אות פ"ט).

:

סד) סיגים בלי תועלת:
כבר ידעת, שהלובן שבולד נותן אבא, דהיינו שמברר ומלבן הש"ך ניצוצין העולים מבי"ע, ומברר מהם רק רפ"ח ניצוצין בלבד, ול"ב בחי' אחרונות שבכל נתיב ונתיב, הוא מוריד בבחינת פסולת. והיינו ע"י שהוא מאיר רק לרפ"ח ניצוצין, ואינו מאיר לל"ב בחינות מלכיות דה"ת דעביות, ע"כ המה נובלות ונפרדות משם, כי הוכרו לסיגים שאין בהן תועלת, ונופלות לקליפות שבבי"ע. עי' תשובה ט"ז (בירור האורות). (תתס"ט אות י"ב).

:

סה) ס' מ' ד' שבאמא:
הנה בחזה דאמא, נשאר הרושם של הקטנות דבחינת ה"ת בעינים, גם בשעת גדלותה, אחר שירדה ה"ת משם. והנה הרושם הזה עושה הפרסא בגוי מעוהי דאמא, ומחלק בין גו"ע שהם עתה בחינת חב"ד חג"ת שלה, ובין אח"פ, שהם תנה"י שלה, שמחזה ולמטה. וע"כ, רק הבחינת מחזה ולמעלה, נבחן בה לבחינת ג"ר, שהם בחינת שש הספירות חב"ד חג"ת שלה, שהם למעלה מהרושם דה"ת. אבל ד' הספירות תנה"י שלמטה מחזה שלה, כבר אין בהן
בחי' ג"ר, להיותן למטה מחזה, ששם נשאר הרושם דה"ת. ועל שם זה, מכונות שש הספירות העליונות בשם ס ' עגולה. וד' תחתונות תנה"י נקראו ם ' סתומה. וכל זה באמא עלאה. והנה ממלכות דאמא עלאה, דהיינו בחינת הרושם דה"ת שבמקום החזה, משם יוצאים ישסו"ת, והמלכות הזאת נקראת ד' , משום שהיא כוללת ד' הספירות תנה"י, שהן ם ' סתומה. וע"כ נבחן ישסו"ת, שהוא בחינת ד' דאמא עלאה. באופן שה ס ' וה ם ' הם באמא עלאה, ו ד ' היא בישסו"ת. ואלו ס' מ' ד', נבחנים ג"כ לג' תבונות, והוא להיותם ג' מדרגות נבדלות זו מזו.
כי ה ס ' שהיא למעלה לגמרי מה"ת, היא בחינת ג"ר. וה ם ' , היא בחינת ו"ק, בחסר ראש, ושם הם ק"כ צירופי אלקים, דהיינו ל' צירופים בכל ספירה. וה ד ' , שהיא בחינת ישסו"ת, היא עוד נמוכה מן בחינת המלכות דאמא עלאה עצמה, שנקראת ם ' סתומה, כי אין ישסו"ת יוצא מבחינת המלכות עצמה דאמא, אלא מבחינת חיצוניות של המלכות הזאת, כנזכר לעיל בתשובה ג' (אחורים דג"ר דעליון). וע"כ היא נמוכה בהרבה מה ם ' סתומה דאמא עלאה. ובה כל הז"ת נבחנות בסוד שמות אלקים, לבד מחסד שבה, דהיינו מגבורה ולמטה, שהם כ"ד צירופי אלקים בכל ספירה. וע"כ נבחנים הס' מ' ד', לג' תבונות, כלומר לג' מדרגות בבינה, הרחוקות הרבה זו מזו. (תתפ"ז אות ל"ז, ותתק"ד אות ס"ד).

:

סו) ס' עגולה:
עי' לעיל תשובה ס"ה (ס' מ' ד' שבאמא). (תתפ"א אות ל"א).

:

סז) ס' שבגי' ק"ך.
יש הפרש גדול מאות ס ' עצמה, אל הגימטריא שלה שהוא ק"ך. כי אות ס' היא בחינת חב"ד חג"ת דאמא עלאה, שהם למעלה מחזה שלה. כנ"ל, תשובה ס"ה (ס' מ' ד' שבאמא). אמנם הגימטריא של הסמך, שהוא ק"ך, מורה על בחינת אחורים שלה, שהם מחזה ולמטה, ששם עומדים ק"ך צירופי אלקים, שהם בחינת ה ם ' סתומה דאמא עלאה. אמנם בזמן הקטנות דזו"ן, הם מקבלים כל הסמיכה שלהם, שיוכלו להמצא בבחינת אצילות, מסוד הק"ך שמות אלקים הנ"ל. ומבחינה זו מרומזת הסמך בגימטריא של שמות אלקים. (תתצ"ח אות נ') ועי' אות ס' (נופלים).

:

סח) עולם הבא:
עי' בתשובה נ' (לעתיד לבא).

:

סט) עוקץ שבאחורי ד' דה"ר:
עי' בתשובה ל"ט (חכם בבינה).

:

ע) עיבור א':
ראשית התהוות ז"א, הוא על ידי התכללותו בהזווגים דאו"א בסוד עלית מ"ן אליהם. והתכללות זו נקראת עיבור א' דז"א. וכן אחר מכבר נשלם בכל הו"ק שלו, עולה פעם שנית למ"ן לאו"א, ונכלל בזווג דגדלות שלהם, וזה נקרא עיבור ב'. שהוא להשגת מוחין דגדלות. (תתפ"ד אות ל"ו).

:

עא) פירוד שבז"ת:
עי' בתשובה נ"ו (מקושרים ומתוקנים). (תתס"ו אות ב').

:

עב) פנים דאו"א:
קומת ע"ב דהתלבשות, וקומת ס"ג דעביות, הם בחינת הפנים דאו"א. ואבא ה"ס הוי"ה במילוי יודין. ואמא היא אהי"ה במילוי יודין, ששניהם בגימטריא רג"ל, ובגימטריא זכור. עי' תשובה ל"ה (הוי"ה ואהי"ה דיודין). (תתצ"ז אות מ"ח).

:

עג) פנים ואחורים:
כל קומה נמוכה כלפי העליונה ממנה, נבחנת לאחורים אליה. או לחיצוניות אליה. למשל: קומה דבחי"ג היא בחינת אחורים לקומה דבחי"ד. וקומה דבחי"ב היא אחורים לבחי"ג. וכו' עד"ז. וכשהמדובר הוא בבחינת המסך והקומה, המה מכונים בשם פנים ואחורים. וכשהמדובר הוא מבחינת דפנות הכלים, הם מכונים בשם פנימיות וחיצוניות. (תתק"א אות נ"ה).

:

עד) פנימיות וחיצוניות:
עי' תשובה ע"ג (פנים ואחורים). ועי' בחלק ד' דף רמ"א אות ג' ד'. ובאו"פ שם ד"ה כבר נתבאר.(תתק"ו אות ס"ז).

:

עה) פנים דפנימיות ופנים שבאחורים:
אחורים דג"ר דעליון, שנעשו פנים בהתחתון, נקראו פנים דפנימיות. ואחורים דו"ק דעליון שנעשו פנים בו"ק דתחתון, נקרא פנים דחיצוניות. עי' לעיל תשובה ג' (אחורים דג"ר דעליון). (תת"ק אות נ"ד).

:

עו) קרומא דמו"ס:
הרושם דה"ת בעינים, שנשאר בא"א מזמן הקטנות, הוא נעשה לבחינת הקרום שתחת המו"ס, שהוציא הבינה לחוץ בסוד הגרון שלו. וקרום זה הוא ג"כ כעין הרקיע המבדיל בין מים עליונים למים התחתונים. וע"כ נבחן מו"ס לאו"א, אלא שהם בלי פירוד, כלומר שאינם בבחינת נוקבא נפרדת. ובחינת הגרון נבחן לישסו"ת. (תתפ"ה באו"פ ד"ה והענין).

:

עז) קשר הספירות:
עלית ה"ת בעינים מקשרת הספירות זו בזו. עי' תשובה נ"ו (מקושרים ומתוקנים). (תתס"ז אות ו').

:

עח) רביעא על בנין:
כשתבונה משפעת קטנות לזו"ן הוא מתמעטת בעצמה לבחי"א, כנ"ל בתשובה ס' (נופלים). ואז נבחנת התבונה שהיא רביעה על בנין, או בסוד רובצת על הבנים, כי בחינת המיעוט שלה מכונה רביצה. (תתפ"א אות ל"א).

:

עט) ריבוע דהוי"ה ואהי"ה דיודין:
כל ריבוע שבשמות, פירושם בחי' אחורים דמדרגה ההיא, וכיון שישסו"ת יוצאים מאחורים דמלכות דאמא, כנ"ל בתשובה ג' (אחורים דג"ר דעליון). ע"כ המה בחי' אחורים של השמות הויה אהיה דיודין שבאו"א, שהם בגימטריא תשכ"ח. (תתצ"ט אות נ"ב ונ"ג).

:

פ) ריעים:
עי' תשובה כ"ה (דינים ממותקים) במלה דודים. (תתע"ו אות כ"ו).

:

פא) שורש הדינים:
בחינת ה"ת שעליה היה הצמצום נקראת שורש הדינים. (תת"ע אות י"ג).

:

פב) שט"ו נצוצין:
הנה אחר שאבא מוריד ל"ב מלכיות דעביות בבחי' פסולת, ולא נשאר בהם אלא בחינת ה"ת דהתלבשות, הוא משפיע אותם לאמא, והמה נכללים בזווג דקטנות דאמא, ומקבלים משם בחינת המיתוק דה"ת בה"ר, ואז נשלמו הל"ב מלכיות החסרות להם, וחזרו להיות בסוד ש"ך ניצוצין כנ"ל בתשובה י"ז. ול"ב מלכיות אלו שנתקנו בז"א מכח הארת ה"ג דאמא, כנ"ל, נבחנות, שכ"ז מהם, הוא מחלקו של ז"א עצמו, דהיינו מבחינת ה"ת דהתלבשות שהיו כלולים ברפ"ח הניצוצין, שנעשו לל"ב בצירוף ה"ג דאמא. וע"כ נבחנים הניצוצין דז"א עתה שהם שט"ו ניצוצין, שעם הה"ג דאמא נעשו לש"ך ניצוצין. (תתע"ו אות כ"ה).

:

פג) ש"ך ניצוצין:
יש ב' מיני ש"ך ניצוצין: א' הם בחינת הש"ך ניצוצין העולים מבי"ע לאצילות, שאז הם בלתי נבררים ועדיין מעורבים בסיגים. ויש בחינת ש"ך ניצוצין שהם נבררים ומתוקנים ע"י הארת ה"ג דאמא, שהיא מוציאה בהם ל"ב מלכיות חדשות המשותפות במדת הרחמים, כנ"ל בתשובה י"ז (בירור ותיקון), ע"ש. (תת"ע אות י"ד תתע"ו אות כ"ג).

:

פד) שכ"ה נצוצין:
בעיבור ב' אחר שז"א כבר נשלם בבחינת ו"ק, אז מקבל טפת ע"ב המורידה ה"ת מעינים שלו, ומחזיר לו אח"פ למדרגתו אשר אח"פ המוחזרים האלו נבחנים לעצמות ה"ג, ואז נבחן לשכ"ה ניצוצין. דהיינו שט"ו של עצמו, כנ"ל בתשובה פ"ב. והארת ה"ג דאמא משעת עיבור א'. ועצמות ה"ג דאמא, שמשיג ע"י טפת חסד דאבא, הרי הם בגימטריא שכ"ה. (תתע"ו אות כ"ד).

:

פה) שמות אלקים:
מחזה ולמטה דאמא עלאה, שולטים ק"ך צירופי אלקים, בד' ספירות תנה"י שלה. ל' צירופים בכל ספירה. וכן יש ק"ך צירופי אלקים מגבורה ולמטה בתבונה. שהם כ"ד צירופים בכל ספירה. (תתצ"ה אות מ"ו).

:

פו) תבונה ג':
עי' תשובה ס"ה (ס' מ' ד' שבאמא). שג' תבונות הן: ס' ם' ד'. ובחינת הד', היא תבונה ג'. (תתע"ט אות כ"ח).

:

פז) תקון קוים:
עי תשובה נ"ו (מקושרים ומתוקנים).

:

ח) אח"כ (תע"ס ח"א הסת"פ ל"ד):
היינו המסובב מכח בחינה הקודמתו, עיין אות כ' ("טרם ואח"כ").

:

ט) אמצעית (תע"ס ח"א ב'):
נקודה אמצעית: בחינה ד' שבא"ס ב"ה נקראת כן, על שם אחדותה עם אור א"ס ב"ה.

:

יב) דבקות (תע"ס ח"א פ"א או"פ ל'):
היא השואת הצורה, המקרבת הרוחניים ומדביקתם זה בזה, ושינוי הצורה מרחיקם זה מזה.

:

צח) רוחא דשדי בגווה:
בעת שז"א ונוקבא עולים למ"ן לאו"א עלאין, שאז מזדווגים שם בהיכל או"א, בפעם הא' אחר הנסירה, אז נותן לה רוחא, שהוא בחינת עצמות הגבורות של הנוקבא, דהיינו בחינת ג"ר שלה, ומשלים את נפשה, ונשלמת בע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שלה. וזהו נקרא רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה. וביאה קדמאה זו היא זווג פב"פ של הזו"ן. אמנם כלפי בחינתם עצמם נבחן הביאה הקדמאה זאת, בבחינת זווג אב"א, להיותם משמשים בהכלים דאו"א, כלומר, שהם אז נכללים בהזווג דאו"א גופייהו, והם עצמם אינם עולים בשם. להיותם נכללים באו''א בסוד מ"ן. וע"כ נבחן באמת הזווג הזה על שם או"א, אלא בהיות שאו"א אינם מזדווגים על בחינות מ"ן של עצמם, רק במ"ן של זו"ן, ע"כ נבחן לזווג פב"פ דזו"ן, כי הזווג נעשה על מ"ן שלהם ולא על מ"ן דאו"א. והבן היטב. (אות ק"ה)

:

ב) אוירא דכיא:
הוא בחינת רוחא קדמאה. עי' תשובה צ"ח (רוחא דשדי בגווה) (תשמ"ז אות כ')

:

א) אהי"ה דאלפין:
או"א עלאין הם הוי"ה אהי"ה. וכשאמא עלאה בלבדה נבחנת בה"פ שלה, הכתר שלה הוא בחינת אהיה פשוטה בלי מילוי, וחו"ב שהם י"ה שבה, הם ב' אהי"ה במילוי יודין . וז"א שבה הוא אהי"ה במילוי אלפין. ונוקבא דז"א שבה, היא אהי"ה במילוי ההין. ונודע שה"פ אלו דאמא עלאה הם מתלבשים זב"ז, כמו ה"פ הכוללים דאצילות, שג' הפרצופים הראשונים כתר וחו"ב שבה, הם עד החזה, וזו"ן שבה הם מחזה ולמטה.
ונודע שסוד מילוי יודין מורה לצמצום א', ומילוי אלפין מורה לצמצום ב'. ולפיכך, עד החזה שבה, שהיא מקבלת מבחינה שכנגדה בא"ק, מלמעלה מטבור שלו, שעדיין אין שם שום התחלה לצמצום ב', נבחנים לב' אהי"ה דחו"ב שהם במילוי יודין. אבל מחזה ולמטה שמקבלת מבחינה שכנגדה בא"ק, מלמטה מטבור, שכבר הושרש שם צמצום הב', ע"כ נבחן המילוי דאהי"ה שהיא במילוי אלפין. וז"ס שמילוי אלפין דאהי"ה היא בגימטריא צ"ל, כי הה"ת עושה צל על ה"ר מפאת התחברותן זב"ז. (אות קל"א).

:

ב) אויר:
אויר, פירושו: אור הרוח, דהיינו אור חסדים כנודע. ואוירא דכיא, פירושו: אור חסדים דג"ר דבינה, אשר אע"פ שהיא חסדים, מ"מ נחשבת לג"ר גמורים כמו אור חכמה. ואויר סתם, פירושו: ו"ק בלי ג"ר, כלומר, שכבר הם צריכים להארת חכמה, להיותם מבחינת ז"ת דבינה או ז"א, ובלי זה נחשבים כגוף בלי ראש. (אות קכ"ו.)

:

ג) אחיזת כלים זב"ז:
הארת הה"ג דאמא, המעלה ה"ת לעינים, ועושה בזה קו שמאל בכל ע"ס כנודע, נמצא שמאחיז הכלים כולם דע"ס זו בזה, ומקשרם יחד כאלו היו ספירה אחת וכלי אחד, כי אח"כ נעשה הזווג על בחינת העביות הזו שבשמאל, ונמשכת הקומה באו"י ואו"ח ונעשה בזה הכרע דקו האמצעי ואז נמצאים שלשת הקוין קשורים ומיוחדים זה בזה. כי הקו ימין שהם עצם הע"ס, מקבל הארת הקו האמצעי ע"י הזווג הנעשה על קו השמאל. כנ"ל. (אות ז').

:

ד) ב' חצאי הדעת:
המוחין הם ע"ס, הנבחנים לג"ר וז"ת, שהם חו"ב וזו"ן, שיש בכל אחד מהם ע"ס. ונודע שע"ס דבחינת אור חכמה, נבחנים לה' בחינות: כח"ב זו"ן. וע"ס דאור דחסדים, אין בהם בחינת כח"ב, כי הכח"ב ירדו בהם לבחינת חג"ת, וע"כ הם מכונים ה' חסדים: חג"ת נ"ה. או ה"ג חג"ת נ"ה. כי ה' הבחינות דז"א, נקראים ה"ח. וה' דנוקבא, נקראים ה"ג. ואלו הם ד' המוחין הנקראים: חכמה, בינה, חסדים, וגבורות. ואלו ב' המוחין התחתונים שנקראים חו"ג, הם מתיחדים לאחד, בעת שהם מעלים או"ח ממטה למעלה, ומזווגים לב' המוחין העליונים, הנקראים חו"ב, ואז נבחנים החו"ג שהם רק מוח אחד, הנקרא מוח הדעת, הרי שהדעת נעשה מב' בחינות מיוחדות, שהם ז"א ונוקבא דמוחין, אלא שמתיחדים למוח אחד בסוד הזווג כנ"ל. וע"כ נבחן מוח הדעת שהוא נעשה מב' חצאים. ועי' לקמן בתשובה ה' (ב' כתפין) (אות קכ"א).

:

ה) ב' כתפין:
הנה ג' המוחין חב"ד דז"א, מתחלקים על דרך התחלקות או"א וישסו"ת, שחו"ב שבו, הם או"א עלאין דמוחין, והם בבחינת חסדים מכוסים, וזווגם לא פסיק לעלמין. והדעת שבו הם בחינת ישסו"ת דמוחין, שהם בבחי' חסדים מגולים, וזווגם פסיק, כנודע, ולפיכך בעת קבלתו המוחין, הרי הוא מקבל כל בחינה מבחינה שכנגדה באו"א, באופן שב' המוחין העליונים חו"ב שבו, הוא מקבלם מב"פ עלאין דחסד וגבורה דא"א, שהם מתלבשים בשש ספירות עליונות דאו"א, הנקראות ס ' , דהיינו עד החזה שבהם. וב' חצאי המוחין דדעת, הוא מקבל מנה"י דאו"א, מחזה ולמטה, שהם בחינת ישסו"ת. והנה ידים דא"א, שהם חו"ג שבו, המתלבשים באו"א, הנחלקים לרת"ס חב"ד חג"ת נה"י, הנה היד המחוברת עם האצבעות, היא חב"ד, והזרוע היא חג"ת, וראשי הכתפים המחוברים לגוף הם נה"י שבהם. ונמצא שחו"ג של המוחין שהם הדעת דז"א, המקבלם מבחינת נה"י דידים, שהם בחי' ישסו"ת כנ"ל, הנה הוא מקבלם מב' כתפים דא"א. עי' להלן תשובה ו' (ב' עטרין). (אות קכ"א).

:

ו) ב' עטרין:
כשמוחין דז"א שהם חו"ב חו"ג, כנ"ל בתשובה ה', באים ביסודות דאו"א, אשר חו"ב נמשכים מפרקין עלאין דידים, דהיינו הרו"ת שבהם, המתלבשים באו"א עלאין, וחו"ג נמשכים מפרקין תתאין דידים דא"א, דהיינו הסוף שלהם, שהם בחינת ישסו"ת, כנ"ל בתשובה ה', הנה הם באים ביסוד ג"כ כדרך התחלקותם למעלה, כי גם היסוד מתחלק לרת"ס, שב' פרקין עלאין הם היסוד, ופרק התחתון הוא העטרה. כנודע. וע"כ ב' המוחין עלאין חו"ב שבו מתלבשים ביסוד, ע"ד המשכתם מב"פ עלאין דידים דא"א, ומוח התחתון שבו שהוא החו"ג, מתלבש בעטרת היסוד, שהוא שליש תחתון דיסוד, כמו ב' הכתפין שהם שלישין תתאין דידים דא"א. ולפיכך נקראים ב' חצאי הדעת, בשם ב' עטרין, לפי שהמה מתלבשים בעטרת היסוד דאו"א. כמבואר. (אות קכ"א).

:

ז) בעלי קבין:
כל הגדלות דז"א, כלול בהמילוים דע"ב ס"ג מ"ה שהם בגי' ק"ב. עי' בתשובה ס"ד. ובהם באים הכלים של נה"י, שהם הרגלים שלו, וג"ר דאורות, כנודע. ושלימות זו הוא משיג ביום השבת, כי אז הוא מלביש לאו"א עלאין, ויש לו כל האורות בשלימות, כמו שהיה לו בעת הנקודים. וכל זה הוא רק מצד האורות לבד, אבל מצד הכלים, הוא נבחן בערך הז"א הקדמון דנקודים, שהוא עדיין מחוסר נה"י דכלים. כי הז"א דנקודים היה שלם גם מצמצום א', כי ע"כ היה מתפשט עד עשיה בשוה עם נה"י דא"ק. משא"כ הז"א דאצילות נפסק על הפרסא שבין אצילות לבריאה, גם ביום השבת, ולא מטי רגלים דז"א לרגלים דא"ק. והוא, משום דכל תיקונו דז"א דאצילות הוא מצמצום ב', מסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, בסוד ותלכנה שתיהן, שב' הההין כלולות זו בזו. ומכאן באים המילוים דע"ב ס"ג מ"ה שלו, שהם המוחין דיום השבת, כי ע"כ נשאר הפרסא שמתחת האצילות בכל תקפה גם בשבת, ואינו יכול להתפשט לבי"ע בשוה עם רגלי א"ק דצמצום א' כמו שיהיה לעתיד, שיתוקנו נה"י שלו גם מבחינת צמצום א', ואז יהיה מטי רגלים ברגלים דא"ק, ויתגלו בסוד ועמדו רגליו על הר הזיתים, כנודע.
והנה הנשמות שלא נבררו לגמרי עם כל התיקונים הנחוצים לבחינת צמצום ב', להיותם מבחינת אחורים דעסמ"ב דנקודים, הנקראים מדרגה ו'. עי' בתשובה ס"ג. הנה גם הם מקבלים הארת הז"א ביום השבת, וקונים בחינת נה"י דכלים וג"ר דנשמה, ואע"פ שאין נה"י אלו מבחינתם, דהיינו מצמצום א', כי הם מבחינת המילוי דעס"מ שנקרא ק"ב חדש דצמצום ב', מ"מ כיון שמבחינת האורות כבר הגיע כל השלמות ביום השבת, ע"כ יכולים להנות משם גם הנשמות השייכות עוד לצמצום א'. וע"כ נבחנים שמה, שמשמשים ברגלים שאינם שייכים להם, דהיינו נה"י דהארת הז"א דאצילות, שהם רגלים דצמצום ב'. כנ"ל. ורגליהם עצמם שהם נה"י דצמצום א', עדיין חסרים להם, כי הם עדיין חסרים גם בז"א דאצילות עצמו. כנ"ל.
ולפיכך הנשמות האלו מכונות בשם בעלי קבין. כי במקום רגליהם עצמם החסרים להם, המה משמשים עם הק"ב חדש, המתוקנים מצמצום ב', המספיק להם כמו שהיו רגליהם ממש, מחמת ההארה הגדולה שביום השבת, וכן בכל זמן שז"א דאצילות מלביש לאו"א עלאין, כי קונים על ידיהם ג"ר דנשמה. והבן, (אות ל"ז. ועי' באו"פ שם).

:

ח) ג' בחינות שבעיבור:
כמו שיש ג' בחינות בכללות מדרגת הז"א, שהם: עיבור: יניקה, מוחין, שפירושם נרנח"י דאורות, וכח"ב זו"ן דכלים, כן ישנם לג' בחינות הללו גם בזמן עיבורו דז"א, שהם: ג' ימי קליטה, ומ' יום דיצירת הולד, וג' חדשים להכר העובר, שהמה כוללים נרנח"י דעובר, כי ג' ימי קליטה הם בחי' נפש דעובר, שהוא בחינת עשיה שלו, ומ' יום דיצירת הולד, הם בחינת רוח דעובר, ובחינת יצירה שלו. וג' חדשים להכר העובר, הם נח"י של העובר, ואצילות שבו. וג' בחינות אלו נוהגים שם הן בבחינת הכלים והן בבחינת הניצוצין והן בבחינת האורות, וע"כ חוזרים עליו ג"פ בג' המדורות: שבמדור הא' הם בחינת כח"ב זו"ן דכלים שלו. ובמדור הב' הם נרנח"י דניצוצין. ובמדור הג' הם נרנח"י דאורות. (מאות מ' עד אות נ').

:

ט) ג' יודין:
מילוי הוי"ה דע"ב הוא במילוי יודין, כי בכל מקום שהוא מאיר הוא מוריד הה"ת מעינים שנתהוה בצמצום ב', ומחזיר אח"פ למקומם. והוא מטעם שע"ב האצילות מקבל מן הבחינה שכנגדו בע"ב דא"ק, ששם עוד לא היה שום התחלה לצמצום ב', כי צמצום הב' מתחיל מטבור למטה דא"ק, כנודע, ולכן הוא במילוי יודין, כי מילוי יודין מורה על צמצום א'. כנודע. אמנם יש בזה ב' בחינות, שהם: או"א עלאין שדרכם בחסדים מכוסים, ובחינת מחזה ולמטה שלהם, הנקרא ישסו"ת, שדרכם בחסדים מגולים. וזה כל ההפרש בין הוי"ה דע"ב, שהיא בד' יודין, לבין הוי"ה דס"ג שהיא בג' יודין. כי בע"ב שהם או"א עלאין יש ד' מוחין, שהם חו"ב חסד וגבורה, והוא משום שחסד וגבורה, שהם בחי' זו"ן דמוחין, אינם מתחברים בגלוי להזדווג ולהעלות או"ח עד חו"ב להוציא הארת החכמה לחוץ, כי הם בבחינת חסדים מכוסים ואין דרכם לגלות הארת חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא כנודע. וע"כ נקראים חו"ב אלו בשם דעת הנעלם, כי אינם מזדווגים להתפשט בהארת חכמה. וע"כ נבחנים לב' מוחין מיוחדים, ויש כאן ד' מוחין: חו"ב חו"ג. שעליהם רומזים ד' היודין דמילוי הוי"ה דע"ב.
אמנם בס"ג, שהם ישסו"ת, שדרכם לגלות החסדים, הנה מתיחדים בהם ב' המוחין חו"ג שהם זו"ן דמוחין, ומעלים או"ח עד חכמה ובינה, ומוציאים הארת חכמה לחוץ, וע"כ חו"ג אלו נקראים בשם דעת הגלוי, או דעת המתפשט. ולפיכך, הם נבחנים למוח אחד, ויש כאן ג' מוחין לבד, שהם חב"ד. וע"ז רומזים ג' היודין דהוי"ה דס"ג, להורות שיש בהם רק ג' מוחין. (אות קל"ג).

:

י) ג' ימי קליטה:
ג' ימי קליטה הם בחינת התיקון דג' הקוים, הבאים ע"י זווג של או"א, אשר קו וחצי מהם מתתקנים ע"י אבא, וקו וחצי מהם ע"י אמא, כי אבא מאיר בסוד ל"ב נתיבות החכמה, ומחלק אל המ"ן דז"א לש"ך בחינות, ומתוך שהוא מאיר רק לט"ר שבכל נתיב, ואינו מאיר אל המלכיות שבכל נתיב, נמצא שדוחה בזה את ל"ב המלכיות שבכל נתיב ונתיב בחזרה לבי"ע בסוד פסולת, ואת ט"ר שבכל נתיב הוא מאיר ומתקן בסוד הלובן שבולד הבא מאבא, שה"ס רפ"ח ניצוצין כי ט"פ ל"ב עולה רפ"ח. ורפ"ח אלו כוללים קו הימין, וחצי הימני של קו האמצעי, כלומר כל עצמותם דע"ס דזו"ן, מלבד העביות והמלכיות שבהם, שהרי דחה כל בחינת המלכיות שבל"ב הנתיבות, והוריד אותם לבי"ע, ולא נשאר שם זולת העצמות של הספירות. שז"ס שהלובן שבו נותן אבא, כי ע"י הבירורים דאבא, לא נשאר בהמ"ן של הולד, זולת בחינת ימין המכונה לבן שמורה, שאין שם מבחינת מלכיות ומבחינת עביות ולא כלום.
ואמא נותנת את האודם שבולד. דהיינו בחינות המלכיות והעביות, שעליהם נעשה אח"כ כלהו זווגים של זו"ן, שהם מכונים אודם, על שם התכללות דצמצום ב', המשותפת במדת הרחמים דה"ר, כי אז מכונה הבינה בשם ארץ אדום. ע"ש התחברות ה"ת בה ועושה בה מקום עביות וזווג, כנודע. ואודם זה מכונה בשם הארת ה"ג דאמא. כי גבורות דאמא מטבורה ולמטה הם מבחינת צמצום ב', שה"ת עולית עד העינים ועושית קו שמאל בכל הע"ס עד חכמה, כנודע. הרי שקו השמאלי בא מאמא, ולא מאבא, כי אבא הוא בחינת ע"ב והוא מקבל מן הבחינה שכנגדו בע"ב דא"ק, שאין בו מבחינת צמצום ב' כלום, כנודע.
והנה הלובן שבו שהוא קו הימין, הוא מתתקן ביום א', מאבא. והאודם שבו, שהוא קו שמאל, הוא מתתקן ביום ב' ע"י אמא. וביום השלישי או"א מזדווגים על המ"ן הנבררים ומתוקנים האלו והאו"ח העולה מהשמאל מלביש האו"י, ונמשכים שם הע"ס דנפש הנפש, שזה בחינת התחברותם של ב' הקוים ימין ושמאל זב"ז, בסוד קו האמצעי. וצריך שתדע כאן כי יש זווג מיוחד בחו"ב דאבא לבד. והוא הנעשה ביום א'. וכן בחו"ב דאמא לבד, הנעשה ביום ב', אבל ביום ג' הם מתחברים כללותם יחד בסוד הזווג. (אות ד').

:

יא) ג' חדשים להכר העובר:
אור החיה בכל מדרגה שהיא, הוא נבחן, לבחינת עצמות ועיקר, שבלעדו אין עוד שום הכר בהמדרגה. ולפיכך גם בחי' העובר, אין בו שום הכר מטרם שיעברו עליו ג' חדשים כי רק בגמר ג' חדשים, שנכנס בו המילוי דמ"ו ניצוצין של הוי"ה דע"ב, שהוא בחינת חי"ה דעובר, יש לו בחינת העצמות שלו, ויש לו הכר כלפי חוץ. (אות כ"א)

:

יב) ג' עיבורים:
ג' עיבורים הם: עיבור ז' הוא לאורות. עיבור ט' חדשים, הוא לניצוצין. עיבור י"ב חדשים, הוא לכלים. (אות א').

:

יג) ג' שני ערלה:
שורש הנוקבא הוא בעטרת יסוד דז"א, כנודע. מטעם, כי שם היתה המלכות בעת הנקודים, בעת שהיו הז"ת בבחינת קו אחד, כנוהג בצמצום א', שמלכות היא תחת כל הט"ר, והט"ר כולם נקיים מבחינת צמצום ועביות, כנודע. ומלכות זו ה"ס מדת הדין הגמור, שבסבתה היתה שביה"כ, כנודע. אמנם לעת תיקון, עלו הז"ת בסוד עיבור במעי בינה, בסוד ג' גו ג', נה"י בחג"ת, ונכללה עטרת היסוד בת"ת, שהוא בינה דה"ח, ונשתתפה מדת הרחמים בדין, כי ה"ת שבעטרת היסוד, נכללה בה"ר שבת"ת, שהיא מדת הרחמים, ומלכות נמתקה. ועכ"ז, כיון ששם היתה שורש המלכות, ע"כ נבחן בה פנימיות וחיצוניות, שז"ס ב' העורות שעל עטרת היסוד, כי בחי' שורשה ממדת הדין, עוד נשאר שם בבחינת חיצוניות, וצריכים להסיר משם העור הזה, כי יש אל החיצונים שנקראו ערלה אחיזה גדולה בה, שז"ס המילה, לאחר שנולד ויצא לאויר העולם. ולפיכך נבחנים המוחין דבחי' העיבור לדינין גמורים, משום שהגם שכבר נמתקה הה"ת במדת הרחמים כנ"ל, אמנם הערלה עדיין לא הוסרה משם, וע"כ ג"ס נה"י הללו דעובר, הנכללים בחג"ת, נבחנים לג' שני ערלה, ואין הרחמים יכולים להתגלות בפרצוף, עד לאחר הסרת הערלה משם. (אות פ"ו)

:

יד) גבורה נצח והוד דעיבור:
הם ג' ספירות שאינם מקבלים תיקון בירחי העיבור, כי גבורה שהיא בחינת קו שמאל דחג"ת, אינה מקבלת תיקון, כי עדיין אין שם קומת חג"ת אלא קומת נה"י. ואין בהקומה אלא בחינת ת"ת ויסוד הכלולים זה בזה, שאין הגבורה מוכרעת על ידיהם וגם נו"ה אינם מתבררים לגמרי מטעם הזה, משום שהמה כלולים בחג"ת ואין להם גילוי במקומם. ועי' להלן בתשובה ל"ב (חסד תפארת ויסוד דעיבור). (אות ח' ט').

:

טו) גרון דז"א:
הנה הראש דא"א הוא שורש לכל האצילות בכללות, הן לחכמה והן לחסדים. והגרון דא"א, אע"פ שיצא מבחינת ראש דא"א, נבחן ג"כ לראש ולכתר, והיינו רק לבחינת הגוף לבד, שהוא חסדים, כנודע. שהגרון דא"א הוא כתר לאו"א, שהם בחינת חסדים מכוסים. ועד"ז נבחן הגרון דז"א, שהוא בחינת ראש וכתר, בעת שהוא בבחינת גוף בלי ראש. והנה הראש דז"א נמשך מג"ר דנה"י דא"א, כנודע, דהיינו בבחי' מה שעלו ונעשו לחג"ת דאו"א בעת הגדלות. והנה בעיבור ז"א, אע"פ שגם אז עלו נה"י ונעשו לחג"ת, מ"מ לא עלו אלא רק ב"פ עלאין דנו"ה בלבד, אבל היסוד לא עלה להצטרף לחג"ת, משום המצאו למטה ממסך דסיום העומד באחורי ת"ת. ונמצא שרק ב"פ דנו"ה העליונים נעשו בבחינת ראש, דהיינו חג"ת, אבל היסוד יצא מבחינת ראש דז"א, כי לא נתעלה לבחינת חג"ת.
ולפיכך נבחן פ"ע דיסוד דא"א, שהוא בערך אחד עם הגרון דא"א, כי כמו שהגרון דא"א שהוא בחינת בינה שלו, והיא בחינת ג"ר וראש, אלא שיצאה מבחינת ראש מחמת המסך שנעשה בסיום החכמה סתימאה דא"א, כן היסוד דא"א, היה צריך לעלות עם הב"פ דנו"ה לחג"ת ולהעשות בחינת ראש כמותם, אלא שהמסך דסיום הת"ת עיכב עליו, כנ"ל. ולפיכך נמשך ממנו בחי' הגרון דז"א, ונעשה לבחינת ראש של ו"ק דז"א, דוגמת הגרון דא"א שנעשה בחינת ראש לגוף דא"א. (אלף מ"ה אות ס"ב. ובאו"פ דף אלף מ"ז ד"ה ובמתבאר).

:

טז) ד' יודין:
עי' תשובה ט' (ג' יודין). (אלף ס"ט אות קכ"ד).

:

יז) דמות:
לבושי מוחין דז"א נקראים צלם, ולבושי מוחין דנוקבא דז"א נקראים דמות. וג' אותיות צלם הם בחי' ג' אותיות יה"ו דהוי"ה. ודמות, היא בחינת ה"ת דהוי"ה. (אלף ס"ג אות קי"ב).

:

יח) דעת הגלוי:
עי' תשובה ט' (ג' יודין).

:

יט) דעת המתפשט:
עי' תשובה ט' (ג' יודין).

:

כ) דעת הנעלם:
עי' תשובה ט' (ג' יודין).

:

כא) הבל דגרמי:
הנה האורות של ז' המלכים שנשארו באצילות דהיינו הרשימות שלהם, המה מתחלקים לאור זך ולאור עב. (כנ"ל תתקפ"ג תשובה ס"ב ע"ש) ורק אור הזך נשאר באצילות, אבל אור העב שלהם נפלו עם הכלים לבי"ע. וה"ס הרפ"ח ניצוצין שנפלו עם הכלים לבי"ע כדי להחיותם. והם הנקראים הבל דגרמי, מחמת היותם נבלעים בהכלים גם בעודם בבי"ע במקום המיתה. ולעת תיקון אחר שעלו ונתקנו באצילות, נעשו הניצוצין האלו לבחי' נפש אל הכלים החיצונים. (אלף נ"ז אות צ"ו צ"ז).

:

כב) הגדלה:
כשהפרצוף בקטנותו, אין לו אלא ששה הכלים: חג"ת נה"י. ובעת גדלות, שיורדת ה"ת מעינים ואח"פ שהם נה"י החדשים מוחזרים אל הפרצוף, ומשיג ג"ר דאורות, הנה אז הכלים של הפרצוף מתכפלים ומתגדלים: הכפלה סובבת על הכלים עצמם, כי קנה נה"י חדשים, על נה"י הראשונים, וכן מחג"ת נעשו חג"ת וחב"ד. והגדלה, סובבת על נה"י דעליון, המתחברים עם הכלים דתחתון ומגדילים אותם. כי כל ספירה צריכה להיות מג"ש, וכיון שרק ב"פ עלאין דחסד עולים ונעשים לחכמה, הנה מצטרף להם שליש עליון דנצח דאמא, ומשלים אותו לג"ש. וכן שליש עליון דהוד דאמא, משלים אל ב"ש הגבורה שעלו ונעשו לבינה. וכו' עד"ז, עד שמשלימים לכל ספירה על ג"ש. והשלמה זו מצד העליון נקרא בשם הגדלה. (אלף ס' אות ק"ו וק"ז).

:

כג) הכפלה:
עי' תשובה כ"ב (הגדלה). (שם)

:

כד)הכר העובר: 
עי' תשובה י"א (ג' חדשים להכר העובר) (אות י"ח).

:

כה) התלבשות בקבין:
עי' תשובה ז' (בעלי קבין) (אלף כ"ט אות ל"ז).

:

כו) התלבשות ניכרת:
ההתלבשות ב ל' דצלם, נקראת התלבשות ניכרת. אבל התלבשות ב ם ' דצל"ם, נבחנת להתלבשות בלתי ניכרת. והוא, כי ה ם ' דצלם היא בחינת חסדים מכוסים, כי בגדלות המה נעשים לבחינת או"א עלאין דתבונה, וע"כ אינם ראוים להתלבשות המוחין בשביל ז"א, שהוא צריך לחסדים מגולים. אלא אחר שהמוחין דז"א יורדים ומתלבשים ב ל ' דצלם, הנעשים בגדלות לבחינת ישסו"ת, שהמה בחסדים מגולים, אז יש אל המוחין התלבשות גמורה, להיות הלבושים מבחי' חסדים מגולים בהתאם לבחינת המוחין דז"א. וע"כ נבחן להתלבשות ניכרת. (אות ק"ח).

:

כז) התפשטות ב':
עי' להלן בתשובה ל"ז (ירידה ב'). (אות קכ"ח).

:

כח) התקשרות הכלים:
עי' תשובה ג' (אחיזת כלים זב"ז). (אות ו').

:

כט) זעיר אנפין:
זעיר הוא מלשון קטן. ונקרא כן, על שם הגבורות והדינים המתגלים בו, ולכן הוא נמשל לקטן, שמדרך הקטן להיות אכזרי ובעל חימה, וכל שהולך ונגדל הוא מתישב בדעתו. ולכן גילוי הרחמים נקרא בשם זקנה ושיבה. (אות פ"ב ופ"ג).

:

ל) זקנים:
עי' בתשובה כ"ט (זעיר אנפין) (אלף נ"ג אות פ"ג).

:

לא) חלתו של עולם:
נודע, שכל הנרנח"י דז"א אינם בערך הנקודים אלא בחינת נפש בכלי דכתר, וחסר ט"ס תחתונות דכלים, וט"ר דאורות, דהיינו רק קב אחד מעשרה קבין דנקודים, כנ"ל בתשובה ל"ג. ונמצא שז"א בעיבור, שאין לו אלא בחינת נפש מנרנח"י אלו, דהיינו חלק עשירי מהקב שנתקן באצילות, הרי הוא עתה אחד ממאה ממה שהיה לו בנקודים. וע"כ נקרא אז בעובר בבחינת חלה. שהיא אחד ממאה. וכן אדם הראשון נקרא חלתו של עולם מאותו הטעם. כי כל השלימות שנתקנה בו היתה מבחינת קב אחד דאצילות ואחר החטא לא נשאר בו אלא נפש דנפש, בכלי דכתר הכתר, שהוא אחד ממאה, כמ"ש לעיל בדף תרפ"ג אות צ"ג. ובאו"פ שם ע"ש. (אות כ"ד).

:

לב) חסד תפארת ויסוד דעיבור:
קומת הנפש שהעובר מקבל בהיותו בהתכללות הזווג דאמא, כולל ג' אורות אלו, כי עיקר הקומה הוא בקו אמצעי כנודע, והוא כולל ב' האורות ת"ת ויסוד, הכלולים זה בזה, ושורש הקומה הוא אור החסד, שה"ס יומא דאזיל עם כלהו יומי. ואין להקשות א"כ ז' חדשים למה לי, כי בדרך התכללות עולה מהם התיקון לכל ז' האורות. (אות ח').

:

לג) ט' קבין ופרישות:
כל בחינת התיקון דה"פ אצילות מצד המוחין הקבועים בהם, לא תיקנו מבחינת הנקודים אלא גו"ע שבהם, שהם רק בערך הכתרים שבהם, ומבחינת ט"ת לא נתקנו בקביעות העולם האצילות. ולכן הק"ב טהור שנתקן בז"א, בסוד ג' המילוים דע"ב ס"ג מ"ה, שהם בגי' ק"ב, נבחנים רק לקב אחד בלבד, דהיינו בחינת הכתרים כנ"ל, וט' קבין דהיינו ט"ס התחתונות חסרים ממנו. וע"ז רמזו ז"ל רוצה אשה בקב ותפלות, כתובות סב: סוטה כ. שהיא בחינת החיבור דנוקבא עם הז"א הנתקן באצילות בבחי' קב אחד, שהוא טוב יותר מט' קבין דנקודים, הגורמים פרישות ביניהם, כי כל אחיזתם של הקליפות היא מהם. (אות כ"ה).

:

לד) טלטול ברה"ר:
עי' בתשובה נ"א (מקום פנוי וחלל). (אות ל"ג).

:

לה) י' דאויר:
החיבור דה"ת בעינים, הנוהג בעת קטנות, ה"ס ה י ' דאתערב באור ונעשה אויר, כי מחמת עלית ה"ת ירדו חב"ד שהם בחי' אור דג"ר, ונעשו לחג"ת שהם בחי' רוח נפש, הנק' אויר. ולעת גדלות, ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג, יורדת הה"ת מעינים למקומה, וג"ר חוזרים אל הפרצוף, כנודע. וז"ש בזוהר בראשית דף ט"ו ע"ב. עה"כ יהי אור ויהי אור, שהוא אור דכבר הוה, כי י' אתפשט ונפיק מאויר, ומה דאשתאר אשתכח אור, דהיינו כנ"ל, כי הה"ת יורדת מעינים למקומה, ואז חוזר האור דג"ר לפרצוף כמקודם לכן. ונמצא שאין כאן חידוש האור, אלא אותו האור שהיה מתעלם מקודם מחמת עלית ה"ת לעינים, חזר עתה אחר שירדה משם הה"ת.
והנה מוחין אלו הנ"ל, שנוהג בהם עליה וירידה, שפעם הם בבחינת אויר ופעם הם בבחינת אור, כפי מעשה התחתונים, נוהגים רק בישסו"ת ובבחינת ל ' דצלם, אבל אינם נוהגים באו"א עלאין, להיותם תמיד בבחינת חסדים. וכן אינם נוהגים ב ם ' דצלם שהם ג"כ בחינת או"א עלאין דתבונה, וז"ס שה ל ' דצלם נקרא מגדל הפורח באויר. כי פעמים הם בבחינת אור כי ה י ' נפיק מאויר ואשתאר אור, ולפעמים הם בבחינת אויר, כי מחמת פגם התחתונים חוזרת הה"ת לעינים וה י ' שוב נכנסת באור ונעשה אויר. והבן עי' תשובה נ"ה. (אות קל"ד וקל"ה).

:

לו) י"ט ניצוצין:
המילוי דהוי"ה דאלפין, הוא י"ט, שהם: ג' אלפין, וב' ווין וד', שעם כ"ו דהוי"ה עצמו, הם בגי' מ"ה. ונודע, שבחינת המילוי, היא העביות והמסך, שעליהם נעשה הזווג עם אור העליון. וע"כ הם בחינת י"ט ניצוצין מבי"ע, בסוד מ"ן, בהתכללות או"א, עד המ' יום דיצירת הולד. והמה נבחנים לחיות דעיקר ז"א בעצמו, דהיינו בחינת הנפש רוח שבו. (אות י"ב)

:

לז) ירידה ב':
נודע, שסוד הצלם הוא בחינת האו"ח העולה ממ"ן דז"א בעת שנכלל בעביות ומסך דאו"א, המלביש על הקומה דאו"י. עי' בתשובה נ"ז. ובחי' האו"י הם עצם המוחין, ובחינת האו"ח הם לבושי המוחין שנקראים צלם. והנה התלבשות זו של המוחין דז"א שבעת עיבורו, היא בבחינה גבוה מאד, כי אז או"א וישסו"ת נכללים בפרצוף אחד, והזווג נעשה בג"ר דישסו"ת א', שהוא מקום ש"ת דת"ת דכללות שניהם. וכדי להתלבש בז"א במקומו, צריכים לב' ירידות ממקום הגבוה הזה: ירידה א' היא בעת הלידה, שאז הג"ר של ישסו"ת, ששם עמידת המוחין דז"א, הם יורדים ונעשים לבחינת חג"ת, דהיינו ו"ק בחוסר ג"ר. ונמצאים לבושי מוחין דז"א שאבדו בחינת ג"ר שבהם, ואז מכונים הלבושים בשם ם ' דצלם, והוא התפשטות א' של המוחין דז"א, כי נתפשטו מלבושים דג"ר, ובאו ללבושים דו"ק.
ועדיין אינם מוכשרים להיות ללבושים דז"א, כי סוף סוף, עתידה ם ' זו לחזור לבחינת ראש דתבונה כמקודם, שאז יהיו בבחינת או"א דתבונה, שאין לז"א שורש בהם כי אם בתבונה דתבונה, שהיא בחסדים מגולים כנודע, וע"כ לירידה ב' הם צריכים, והיינו שיורדים לנה"י דתבונה זו שכבר נתמעטה לו"ק, אשר בגדלות היא עתידה להיות שוב בחינת חג"ת כמטרם המיעוט, ויובחנו אז לתבונה דתבונה. והנה התפשטות ב' זו לנה"י דתבונה, נקרא ל ' דצלם, שמכאן הם ראוים להתפשט למקום ז"א. והיינו רק בחיצוניות שלהם, כמ"ש בתשובה נ"ו. הרי שיש ללבושי מוחין דז"א ב' ירידות: א' לבחינת ם ' דצלם. וב' לבחינת ל ' דצלם. כמבואר. וכן נקראים ב' התפשטיות: שהתפשטות א' היא ב ם ' , והתפשטות ב' היא ל ' . (אות קכ"ח).

:

לח) כלים שהיו בעולם:
כבר נתבאר זה בחלקים הקודמים בפרצופי א"ק, כי כל תחתון ממלא הכלים דגוף דעליון, אחר שנזדכך המסך שלו, ונתרוקנו הכלים דגוף שלו מאורותיהם. וע"כ נבחן בכל פרצוף ב' מיני כלים: מין א' הם הכלים שכבר היו בעולם, כלומר הכלים דגוף העליון שנתרוקנו מאורותיהם ובאו לבחינת התחתון. ב' הם הכלים היוצאים עם הזווג החדש הנעשה בבחי' התחתון, כי אחר שהמסך מזדווג עם האור העליון ומעלה או"ח ממטה למעלה לבחינת ע"ס דראש, הנה הוא מתהפך ומתפשט לע"ס מניה וביה ממעלה למטה לבחינת כלים דגוף. והכלים האלו הם כלים חדשים שעדיין לא היו בעולם, כי אם שיצאו עתה מכח הזווג כמבואר. ובפרצופי אצילות נקראים הכלים שכבר היו בעולם בשם ב"ן, והכלים החדשים בשם מ"ה, (אות ז').

:

לט) ל' דצלם:
כשהמוחין ולבושיהם במקום יציאתם, שהוא בג"ר דתבונה א', שהוא בחינת בטן דכללות או"א וישסו"ת יחד, אשר בשעת הלידה ירדו הג"ר דתבונה לבחינת חג"ת, הנה אז נקראים ם ' דצלם. ואח"כ שירדו מבחינת חג"ת ג"כ, ובאו ונתפשטו בבחינת נה"י דתבונה, אז נקראים ל ' דצלם. ועי' לעיל בתשובה ל"ז (ירידה ב') שהארכנו בזה. (אות קכ"ח. ואות קל"ז).

:

מ) ל"ז ניצוצין:
ל"ז הניצוצין, הם שיעור העביות שבמילוי הוי"ה דס"ג, כלומר הראוי לצאת עליהם קומת בינה ונשמה. (אות ב').

:

מא) ם' דצלם:
עי' לעיל בתשובה ל"ז (ירידה ב') ול"ט (ל' דצלם). (אלף ע"א אות קכ"ז).

:

מב) מ' יום ליצירת הולד:
בגמר המ' יום נכנסו בהעובר ל"ז ניצוצין דמילוי ס"ג, שהם בחי' בינה שהיא אמא המציירת אל הולד. (אות כ"א).

:

מג) מגדל הפורח באויר:
עי' תשובה ל"ה (י' דאויר), ותשובה נ"ה (פורח באויר) (אות קל"ה).

:

מד) מ"ו ניצוצין:
הוא הגימטריא של המילוי דהוי"ה דע"ב. והוא בחינת העביות הראויה לצאת עליה קומת חכמה. (אלף י"ט אות כ"א).

:

מה) מילוי בגימטריא אלקים:
המילואים של השמות, רומזים על בחינות העביות ומסכים שאור העליון מזדווג עליהם, ומוציא קומת ע"ס ע"פ מדתם של העביות כנודע. אמנם כשאינם בסוד הזווג, נבחנים שהמילואים הם בלי השמות, ואז המה בחינת דינים. וזה הרמז, אשר מילוי בגימטריא אלקים, דהיינו כשהם בלי השם אז המה דינים, כי שם אלקים מורה על דינים, אבל כשהמה בסוד הזווג, דהיינו עם השם, אז אדרבה המה בסוד הרחמים, ובחינת הוי"ה. (א' כ"ה אות ל"ג).

:

מו) מילוי בלי הפשוט:
המ"ן והעביות שאור העליון מזדווג עמהם, נקרא מילוי, וכל עוד שלא באו בסוד הזווג, נבחנים למילוי בלי הפשוט. עי' לעיל בתשובה מ"ה (מילוי בגימטריא אלקים). (אות ל"ב).

:

מז) מילוי בלי השם:
לעיל תשובה מ"ה (מילוי בגימטריא אלקים) מ"ו (מילוי בלי הפשוט). (שם)

:

מח) מילוי י"ט:
עי' תשובה ל"ז (מילוי בלי השם).

:

מט) מילוי ל"ז:
עי' תשובה מ'  (ל"ז ניצוצין).

:

נ) מילוי מ"ו:
עי' תשובה מ"ד (מ"ו ניצוצין).

:

נא) מקום פנוי וחלל:
נודע שז"א עולה ביום השבת עד א"א, והוא משיג כל קומתו שהיה לו בזמן הנקודים, ונמצא שכבר מתוקן כל הקלקולים שנגרמו בזמן שביה"כ. כי ע"כ חזר הז"א, שהוא בחינת ז"ת דנקודים שנשברו, לכל קומתו ושלמותו שהיה לו מטרם שביה"כ. אמנם כל זה הוא רק מצד האורות לבד, אבל לא מצד הכלים, כי לא נתקנו ג' עולמות בי"ע במקומם, אלא בסוד העליה לבד. וע"כ מצד אחד נבחנים בי"ע שכבר באו על כל שלמותם, משום שכל האורות שלהם נתקנו ע"י עלית הז"א, וע"י עלית העולמות לאצילות. ומצד ב' דהיינו מצד הכלים, הרי הפרסא דאצילות עדיין קבועה במקומה, ואין השלימות הגדולה דאצילות יכולה להתפשט למקום בי"ע, מחמת הפרסא המעכב עליהם. ולפיכך נבחן מקום בי"ע לבחינת מקום פנוי וחלל, שפירושו, שאין שם אור השלימות של אצילות, גם אין שם שום אחיזה לקליפות וחיצונים, משום שהגם שהאורות אינם יכולים להתפשט מחמת הפרסא, מ"מ אין שום חסרון נבחן שם, מחמת שהמה מתוקנים מצד עליתם לאצילות. וז"ס מחלליה מות יומת, כי העושה מלאכה גורם לס"א שיוכלו להתאחז גם במקום הפנוי וחלל, שכבר נתעבר משם הס"א לגמרי, כנ"ל (אלף כ"ז אות ל"ה).

:

נב) נ"א יום וחצי:
הוא מספר הימים הנחוץ לתקון כלי אחד בעת העיבור. כי המה ז' כלים, ותקונם נמשך י"ב חודש, שהם ג' מאות וששים יום וחצי, נמצא נ"א יום וחצי לכל כלי. (אות ז').

:

נג) ע"ב רי"ו:
השם הזה, מתבאר בסוד ג' הפסוקים שבפרשת קריעת ים סוף, שהם: ויסע, ויבא, ויט. שיש בהם רי"ו אותיות, ובסוד החסדים דאו"א עלאין המה מתחברים בסוד ע"ב גשרים של מימי החסד, כי כל ג' אותיות שבהם מתחברים לתיבה אחת ולשם אחד. כי החסדים האלו דג"ר דבינה, מכונים גשרים, משום שאין הצמצום וה"ת שולט בהם, כנודע, בסוד כי חפץ חסד הוא, וכבר ידעת שאו"א עלאין מתחלקים לס' ו ם' , שעד החזה ה"ס ס' , ושם הם בחינת ע"ב הגשרים, ובחינת חכמה בינה חסד שבהם. ומחזה ולמטה ה"ס ם' כי שם עומד הגבורה, שה"ס המסך והצמצום שכבר שולט מחזה ולמטה, להיותם צריכים להארת חכמה, כנודע. ולפיכך נבחנת הגבורה בסוד אותיות מפוזרות, דהיינו רי"ו אותיות. כי החסדים דג"ר דאמא, אינם יכולים לחברם להיותם מבחינת ז"ת הצריכים לחכמה. וז"ס שרי"ו בגי' אויר, הרומז לג"ר דתבונה, שירדה לבחינת ז"ת בעת לידת הז"א, בסוד רובצת. ולעת גדלות יורדת הי' מאויר, והתבונה חוזרת לבחינת ג"ר דאמא, לבחי' הס' כנודע. (אות קכ"ו).

:

נד) ערלה:
עי' תשובה י"ג (ג' שני ערלה) (אות פ"ו).

:

נה) פורח באויר:
הבינה שיצאה לבר מראש דא"א, נקראת מגדל הפורח באויר, שמצד אחד נחשבת לראש, כי הבינה בחינת ג"ר היא, ומצד אחד היא נחשבת לו"ק שהרי היא נמצאת למטה ממלכות דראש דא"א, וע"כ נחשבת לפורח באויר, כי אינה לא בראש ולא בגוף. ועד"ז היסוד דא"א מבחינת ההארה אל הז"א, נחשב ג"כ למגדל הפורח באויר. כי בעת עלית נה"י דא"א לחג"ת דאו"א, רק ב' הפרקים העליונים דנו"ה נתעלו להיות חג"ת וג"ר לצורך ז"א, אבל היסוד דא"א לא יכול להתעלות, מחמת המסך דסיום הקו האמצעי השורה בסוף הת"ת דא"א. וע"כ נבחן היסוד דא"א שיצא לבר מראש דז"א, כמו הבינה שיצאה לבר מראש דא"א ועד"ז נקרא גם היסוד מגדל הפורח באויר. וכן התבונה דתבונה נקראת ג"כ מגדל הפורח באויר, משום כי לפעמים היא ג"ר, ולפעמים היא ו"ק, בסוד הי' דנפיק מאויר ומה דאשתאר הוי אור, אז היא ג"ר. ולפעמים הדרא ה י' לגוי אור ושוב נעשית אויר וו"ק, עי' תשובה ל"ה (י' דאויר). (אות צ"ו וצ"ז ואות קל"ד וקל"ה).

:

נו) צלם:
צלם, הוא האו"ח העולה על התכללות המ"ן דתחתון במסך ועביות דעליון, המלביש לע"ס דאו"י דזווג ההוא, שהם המוחין גופייהו. והנה האו"ח הזה נחשב לבחינת העליון ממש, כי יצא על בחי' המסך ועביות דעליון. אמנם כיון שאין העליון מזדווג לצורך התחתון מבחינתו עצמו, אלא מבחינת חיצוניות שלו, דהיינו שמעורר הרשימו דקטנות הנשארת בו מעת קטנותו שהיא בהתאם אל המ"ן שעלו אליו. וגם לא מבחינת מסך ועביות דקומתו עצמו, אלא מן הנמוך במדרגה, כנודע. נמצא שאין לעליון שום צורך במדת האו"ח הזה, וע"כ יורד האו"ח הזה עם ע"ס דמוחין אל התחתון, ומלביש גם שם את המוחין שלו, כמו שהלביש אותם בעת יציאתם במקום העליון. אכן התחתון אינו נוטל אותו במדרגתו הגבוה כמו שיצא בעליון אלא שצריך לירד ב' ירידות בהעליון גופיה עי' תשובה ל"ז. ואז הוא ראוי להתלבש תוך התחתון. וירידה א' נקראת ם' דצלם, וירידה ב' נקראת ל ' דצלם, אשר ב ם ' הוא מתמעט לבחינת חג"ת, וב ל ' הוא מתמעט לבחינת נה"י. ואחר זה הוא מתפשט בתחתון, וההתפשטות גופיה תוך התחתון נקרא צ ' דצלם. (אות צ"ט).

:

נז) צ' דצלם:
עי' תשובה נ"ו (צלם). (אות קל"ח).

:

נח) צלם אבא:
כבר ידעת שענין הצלם, הוא האו"ח העולה בשעת התכללות המ"ן דתחתון במסך ועביות דעליון. וע"כ כיון שבזווג הנעשה על המ"ן דזו"ן, באים ב' פרצופים: אבא, ואמא, בזווג הזה, נמצא ממילא שיש ב' בחינות מסך ועביות המעלים או"ח, דהיינו מצד אבא ומצד אמא. וע"כ יש להבחין בזה, צלם דאבא וצלם דאמא. (אות קמ"ב).

:

נט) צלם אמא:
עי' תשונה נ"ח (צלם אבא).

:

ס) צלם אלקים:
נודע שיש ב' עיבורים: עיבור א' לצורך הקטנות. ועיבור ב' לצורך הגדלות. ולפיכך בחינת האו"ח המלבישה לקומה דעיבור א', נקראת צלם דעיבור, או צלם אלקים, שהוא דינים וקטנות ובחינת אור החוזר המלבישה למוחין בעת עיבור הב', נקראת צלם דגדלות או צלם דהוי"ה, שהם רחמים. (אות קמ"ז).

:

סא) צלם הוי"ה:
עי' תשובה ס' (צלם אלקים). (שם).

:

סב) צלמי מוחין דעיבור:
עי' תשובה ס' (צלם אלקים). (אות קמ"ד).

:

סג) ק"ב אותיות דאחוריים:
האחורים דמילוי ע"ב, שיש בד' השמות ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן דנקודים, הם עוד לא קבלו תקונם באצילות, והם מכונים ק"ב חרובין, כי יש בהם ק"ב אותיות. ופירוש הדברים הוא: כי לא נתקנו באצילות זולת הכלים דפנים של הנקודים, שהם גלגלתא ועינים, אבל הכלים דאחורים לא נתקנו עוד, שהם אח"פ שבכל מדרגה ומדרגה שהיו בנקודים. וגלגלתא שהיא הכתר יש בה ד' מדרגות, שהם: א', ד' אותיות דפנים, שיש בשם הוי"ה פשוט. ב', יוד אותיות דאחורים, של הוי"ה פשוטה. ג' הגימטריא דד' אותיות הפנים שהם כ"ו. ד', הגימט' דיוד אותיות דאחורים שהוא ע"ב. וכל אלו ד' המדרגות הן בחינת גלגלתא. וכן יש ד' מדרגות בבחינת עינים, שהוא ע"ב וחכמה ביחס הכלים, שהם: יוד אותיות דפנים, מהויה במילוי ע"ב. וגימטריא דיוד אותיות דפנים
שהוא המספר ע"ב. והגימטריא של כ"ו האותיות דאחורים שהוא מספר קפ"ד, וכל אלו ד' מדרגות הן דבחינת עינים. והנה לא נתקן באצילות רק ד' המדרגות הפשוט שיש בבחינת גלגלתא, ומדרגה ראשונה של הפנים שיש בבחינת עינים, דהיינו רק ה' מדרגות בלבד. אבל מדרגה הו' שהיא האחורים דמילוי ע"ב, היא לא נתקנה אפילו בבחינת ע"ב, ומכ"ש בשאר המדרגות דאזן חוטם פה עצמם. שהוא מטעם הנ"ל כי לא נתקן רק בחי' הפנים לבד, שהם גו"ע, ולא נתקן מן האחורים כלום, ואפילו מאחורים של בחינת העינים, וע"כ מכונים אלו המדרגות שמן מדרגה הו' ואילך בשם ק"ב חרובין, כלומר שעדיין שורה שם החורבן של שביה"כ, ועדיין מחכים לתקונם.
ואין להקשות ממ"ש הרב בעץ חיים בשער רפ"ח ניצוצין, שרק משם ע"ב נשתיירו ו' מדרגות, ולא משאר השמות, כי שם סובב על בחינת נפילת הניצוצין, וכאן סובב על ענין עליתם ותקונם באצילות. ואין לדמותם כלל זה לזה. (אות כ"ו).

:

סד) קב חדש:
ג' המילוים שיש בג' השמות ע"ב ס"ג מ"ה, שהמה מתקנים לז"א בכל נרנח"י שלו כולם, המה בגימטריא ק"ב. ומכונים קב חדש, משום שהמה באים ממ"ה החדש, שפירושו: מן הקומות שיצאו באצילות. ויש ג"כ בחינת קב ישן, שפירושו בחינת אח"פ של כל המדרגות דנקודים, שעדיין לא נתקנו באצילות, שהם בחינת ק"ב אותיות שיש באחורים דד' שמות עסמ"ב כנ"ל בתשובה ס"ג (ק"ב אותיות דאחוריים). (אות כ"ז).

:

סה) קב חרובין:
עי' תשובה ס"ד (קב חדש) (אות כ"ו).

:

סו) קב טהור:
קב החדש שנתקן באצילות, כנ"ל בתשובה ס"ד, נקרא קב טהור, על שם שנברר ע"י ל"ב נתיבות החכמה דאבא, ונתקן ע"י הארת ה"ג דאמא. והקב חרובין, כנ"ל בתשובה ס"ג, נקרא קב שאינו כל כך טהור, כי עדיין לא נבררו, ויש לקליפות אחיזה בהם. (אות כ"ז).

:

סז) קב ישן:
הקב חרובין נקרא קב ישן, עי' תשובה ס"ג (ק"ב אותיות דאחוריים). (אות כ"ז).

:

סח) קב שאינו כ"כ טהור:
עי' תשובה ס"ו (קב טהור). (אות כ"ו).

:

סט) קיטע יוצא בקב שלו:
אח"פ שנתעלו בז"א דאצילות, הם מבחינת הקב חדש, ונחשבים לבחינת כלים דפנים דנקודים. כנ"ל בתשובה ס"ג. אמנם בחינת אח"פ ששמשו בעת המלכים מטרם שביה"כ, המה לא נתקנו עוד באצילות, כנודע, ולכן נבחן ז"א דאצילות בערך ז"א של הנקודים שהוא חסר בחינת אח"פ שלו שהם הנה"י דזמן המלכים. ובערך הזה מכונה הז"א בשם קיטע, כלומר שחסר אח"פ, שהם הרגלים.
ואותם הנשמות המיוחסות לצמצום א', כלומר שעדיין לא קבלו תקונם של ז"א דאצילות מצמצום ב', מ"מ ביום השבת, שאז ז"א הוא בתכלית השלמות, הנה אז יוצא ז"א בק"ב חדש שלו לרה"ר, ששם שורים הנשמות שלא הובררו עוד, שהוא במקום החזה ולמטה דאדם דבי"ע, ומפרנס לאותם הנשמות בהיותם עוד בתוך הקליפות. וזהו הרמז הקיטע יוצא בקב שלו. כי אז הנשמות ההם מקבלים בחינת נה"י דכלים של הקב חדש דז"א, ומשמשים בהם כאלו היו בחינת נה"י של עצמם. ועל שם זה נקראו אותם הנשמות בשם בעלי קבין. עי' לעיל בתשובה ז' (בעלי קבין). (אות ל"ד).

:

ע) קרומות המוחין:
בז"ת דנקודים שנשברו ונפלו לבי"ע, נבחנים בהם ג' בחינות, שהם: אורות, ניצוצין, כלים. והנה מכלים שלהם נעשו ג' חללי גלגלתא. ומניצוצין שלהם נעשו הקרומות אל המוחין. ומאורות שלהם נעשו המוחין עצמם. (אות צ"ז).

:

עא) ראש העובר:
גם אל העובר יש ראש וגוף, שהם ע"ס מגוף וראש, שהגוף הוא בו"ק והראש הוא בג' מוחין. אלא שהם רק מצד הכלים בלבד, אבל מבחינת אורות אין בע"ס כולם, רק בחינת אור של הג"ס תחתונות, שהם נה"י, שהוא בחינת אור הנפש בלבד, המלובש בכלים הראש העובר, כי בכלים, נמצאים תמיד שהעליונים נגדלים מתחלה, ולכן אור הנפש מלובש בכלים דכתר, שהוא הראש דעובר. וז"ס שאמדו חז"ל שראשו בין ברכיו, כלומר כלים דראש ואורות דנה"י שנקראו ברכים. וע"כ אין לראש דעובר מעלה יתירה מבחינת נה"י, כי אין הכלים מגלים פעולתם מבחינת עצמם, אלא רק מבחינת שיעור האור המלובש בהם. (אות ע"ט ואות פ"ה).

:

עב) רגלים שנקטעו:
הנה ז' המלכים קדמאין בעת מלוכתם בעולם הנקודים, היו מתפשטים במלוכתם, עד לנקודה דעוה"ז בשוה עם רגלי א"ק דצמצום א', כי נה"י שלהם בקעו הפרסא שמתחת אצילות ונתפשטו בכל בי"ע, כנודע. אמנם בעולם התיקון שחזרה הפרסא למקומה, והז"מ קדמאין קבלו תיקונם בז"א דאצילות, אסף הנה"י שלו למעלה מפרסא דאצילות, ונמצאו שנקטעו מן המלכים קדמאין בחינת הרגלים שלהם, דהיינו אותם הנה"י שלהם שמזמן הנקודים, שנתפשטו בג' עולמות בי"ע בעצמם עד לנקודה דעוה"ז. ורגלים אלו לא יתוקנו רק בגמר התיקון, בסוד דמטי רגלין ברגלין, כנודע. עי' אות ז' (בעלי קבין). (אות ל"ה).

:

עג) שם בלבד בלי מילוי:
נודע, שהאורות שהם הרשימות שנשארו מהקומות שיצאו בעולם הנקודים, לא ירדו עם הכלים לבי"ע בעת שנשברו, אלא שנסתלקו מהכלים ונשארו באצילות. והנה האורות אלו הם סוד השמות. ובחינת הניצוצין שירדו עם הכלים לבי"ע, הם בחינת המילוים של השמות, כי הם בחינת אור העב של הרשימות, הכוללים בתוכם בחינת העביות הנקראת מ"ן, שאור העליון מזדווג עמהם בעת עליתם לאצילות. ונקראים מילוים של השמות, כי בעת עליתם והתחברותם אל השמות, דהיינו לרשימות שלהם, נמצא אור העליון מזדווג עמהם, ומוציא קומת ע"ס השייך לשמות, דהיינו לרשימות בערך הקומה שהיתה ברשימות ההם לפני שביה"כ. והנך מוצא, שכל מעלת הרשימות, שהם השמות תלוי רק בהמילוי שהם הניצוצין, כי מטרם עליתם של הניצוצין נמצאים השמות בתכלית הקטנות, כי אין להם זווג עם אור העליון, אלא בעת עלית הניצוצות בסוד מ"ן, שאז השמות קונים בחזרה את קומתם ממה שהיה להם בטרם השבירה והבן זה היטב.
ועם זה תבין, שבעת שהשם נמצא עם המילוי שלו ביחד, הנה אע"פ שכל שבחו ומעלתו הגיע לו מן המילוי שהיא המ"ן שעלה מבי"ע, מ"מ מעלת השם גדלה בהרבה על בחינת המילוי, שהרי השם הוא שירים מהאורות עליונים בעצמותם, שהופיעו בספירות מטרם שביה"כ, שהם בחינת רחמים גמורים, משא"כ המילוים שהם הניצוצין שירדו עם הכלים לבי"ע, המה בחי' דינין, והם בחינת אור העב של הרשימות. אמנם בשעה שהשם לבדו בלי המילוי, דהיינו מטרם שהניצוצין עלו אליו בבחינת מ"ן. הנה השם הוא בתכלית המיעוט, ואין מעלתו ניכרת כלל, כי לא נשאר בו רק בחינת שירים המוכרח שלא יתבטל לגמרי, כנודע.
ולא עוד אלא שנבחן לפעמים, אשר המילוי הוא עוד יותר חשוב מן השם בלי המילוי שלו, וזה יצוייר בבחי' יום השבת. כי אז חוזרת כל השלימות אל העולמות, כמו שהיו מטרם שביה"כ, והיינו רק מצד האורות בלבד, כלומר שבחינת הפנימיות דבי"ע עולה למעלה לאצילות ומקבלים כל תיקונם משלם, אבל בחינת המילוים עצמן השייכים להקב חרובין, (עי' אות ס"ג) עדיין לא עלו בבחינת מ"ן אל הרשימות, שהם השמות שלהם, המכונים מדרגה ו' ועדיין השמות הללו שרוים בקטנותם, כי אם גם המילוים האלו יעלו ביום השבת למ"ן, אז היתה נבטלת הפרסא, והיו מתפשטים הנה"י מן הקומות האלו עד לנקודה דעוה"ז, בסוד דמטי רגלין ברגלין, שרגלי האצילות היו מגיעין בשוה עם רגלי א"ק דצמצום א', והיה הס"א מבוערת מהעולם. אלא שאינו כן כי המילוים האמיתיים דקב חרובין אינם עולים בסוד הזווג, וכל הזווגים הנעשים ביום השבת, הם מבחינת הקב חדש, שה"ס המילוים דע"ב ס"ג מ"ה של ז"א, שנתקנו מחדש באצילות בסוד אסיפת נה"י למעלה מפרסא שמעל לבי"ע, שבחינת המילוים והמ"ן הללו מכונים קב חדש, או קב טהור, ואותם המילוים משפיעים הארתם ממעלה למטה ביום השבת, גם לבחינת הנשמות שלא נבררו עדיין, הנמצאים עוד תוך הקליפות. והנך רואה איך המילוים האלו המאירים ביום השבת, חשובים יותר מהשמות בלי מילוי, שהם מדרגה הו' הנ"ל, כי השמות אלו עדיין נמצאים בקטנותם גם ביום השבת, ואין הארתם יכולה לפרנס אל הנשמות המיוחסות להם, גם ביום השבת, אבל המילוים דקב חדש, אע"פ שהם מתפשטים בבי"ע בלי השמות שלהם ביום השבת, כי השמות שלהם לא יוכלו לעבור ולבקוע הפרסא, להיותם בחינת אור העליון גופיה, כנ"ל, וע"כ רק המילוים לבד שהם הקב חדש בלי השמות שלהם, מתפשטים ומאירים לנשמות שבבי"ע, ומפרנסם ביום השבת. הרי שהמילוים חשובים עתה מן השמות שהם בלי מילוים. אמנם אין לטעות בדברי הרב אשר המילוים דבי"ע עוד מטרם שעלו בסוד הזווג יהיו חשובים מהשמות בלי מילוי, כי זה לא ניתן להאמר, שהרי אז נמצאים המילוים תוך הקליפות, והשמות שהם הרשימות עומדים באצילות בכל קדושתם, ומעולם לא ירדו לבי"ע. אלא הכוונה היא כנ"ל. דהיינו על המילוים שכבר באו בסוד הזווג, אלא כדי לפרנס הנשמות שלא נבררו המה מתפשטים בלי השמות שלהם. כמבואר.
והנה נתבאר היטב, שהשם והמילוי כשהמה ביחד, הנה ודאי שהשם חשוב בהרבה לאין ערך ממילוי שלו. ובעת שהשם בלי המילוי, והמילוי הוא עוד בבחינת ניצוצין שלא נבררו, הנה ודאי גם כאן השם חשוב לאין ערך מן המילוי שלו, שהרי המילוי עוד לא נברר והוא מעורב עם הקליפות. ובעת שהמילוי כבר עלה ונברר בסוד הזווג, אלא שמשום איזה סבה הוא מתפשט להאיר בלבדו בלי השם שלו, כדוגמת הקב החדש הנ"ל ביום השבת, אז יצוייר שיש לבחינת מילוי בלי השם חשיבות מרובה מבחינת שם בלי מילוי, כנ"ל. (אות ל"ב ול"ג).

:

עד) שם ומילוי יחד:
עי' תשובה ע"ג (שם בלבד בלי מלוי). (אות ל"ב).

:

עה) תבונה ג' שהיא ב':
או"א דאצילות, שהם קומת בינה, נחלקים תמיד לב' פרצופים: או"א וישסו"ת, דהיינו ב' בחינות של או"א: או"א עילאין, ואו"א תתאין, ובעת לידת זו"ן, נחלקים גם או"א תתאין עצמם לב' בחינות, שראשונה נשארת בקומתה, ושניה מתמעטת לבחי' ו"ק, בסוד רובצת. ונמצא עתה ג' בחינות אמא: אמא עילאה, ותבונה א' ותבונה ב'. ועפ"ז תבין, אשר תבונה הב' הזו, אפשר לכנותה תבונה ג', דהיינו בצירוף עם אמא עלאה הראשונה והרי היא שלישית אליה. ואפשר לכנותה תבונה ב', דהיינו רק ע"פ השם של תבונה, שאין אמא עילאה בכלל השם הזה, שלפי"ז אין כאן אלא ב' תבונות הא' והב'. וע"כ דרכו של הרב לכנותה בשם תבונה ג' שהיא הב', כלומר, שהיא ג' לאמא עילאה, והיא ב' לבחי' תבונה. (אות ק').

:

א) א' דמילוי ה' שצורתה יו"ד.
האותיות של השמות, רומזות על הכלים ובחי' העביות שבהם, אשר אור העליון מזדווג ומתלבש בהם. ואותיות השם בפשוט, רומזות על בחינת העביות דכתר, שעדיין אין שם הכר עביות בפועל, אלא בחינת שורש לבד, וע"כ האור המלובש שם הוא אור הנפש לבד, כי אור הנפש מתלבש בכלי דכתר כנודע. ואם האותיות הן במילואים, מורים שכבר יש שם הכר עביות בפועל, שעליה מזדווג אור העליון, ומוציא שם הע"ס המתיחסות למדת העביות ההיא.
ובגדלות היניקה, שכבר יש שם זווג דה"ח וה"ג במוח הדעת, אלא שהם בלי הארת חכמה, משום שאו"א הם בפב"א, כנודע. ע"כ השם אלקים דמוח הדעת הוא במילואים: אלף למד הא יוד מם. וכיון שהוא מתחלק לה"ח וה"ג, ע"כ נבחן שם ב' שמות של אלקים: לה"ח, ולה"ג. וההכר ביניהם הוא ב א' דמילוי ה"א, שאלקים דה"ח מצוירת ה א' ביו"י, י' למעלה, ו' באלסונא ו י' למטה. ואלקים דה"ג ה א' מצוירת ביו"ד: י' למעלה ו' באלכסובא, ו ד' למטה. מטעם כי הנוקבא נקראת ד' וה"ג הן בחינת הנוקבא שבדעת, ולכן מרומזת בד' שלמטה. א' רל"ה אות רע"ז.

:

ב) א' דמילוי הא של אלקים שצורתה יו"ד:
עי' לעיל תשובה א' (א' דמילוי ה' שצורתה יו"ד). (שם)

:

ג) אבות:
החו"ג הם אבות לזו"ן, כנודע. גם נודע שזו"ן דה"ח הם נ"ה, וחג"ת הם כה"ב דה"ח. ולפיכך, נקראים החג"ת אבות, להיותם בחי' כח"ב, וכן בגדלות הם נעשים לחב"ד, וחו"ב נקראים אבות. ונה"י שהם בחי' זו"ן, נקראים בנים. (א'ק"ל אות ט).

:

ד) אבנים:
בעת הלידה, כשאו"א מתמעטים לבחינת כלים אמצעים דהיינו לבחי"א, ומסתלקים הג"ר, ונשארים בנפש רוח, שאז מסתלקים אורות דנפש מנה"י ועולים בחג"ת, ואור הרוח עולה בחב"ד, הנה נבחנים נה"י משום זה לאבנים, משום שנשארו כלים ריקים בלי אורות. (א' ק"ל אות ח').

:

ה) אודם שבהולד:
בחינת העביות שבכלים, שעליה נעשה הזווג עם אור העליון, נקראת בשם אודם, דהיינו הה"ג דאמא הממותקים במדת הרחמים, בסוד עלית ה"ת לעינים. כנודע.
ולעת עיבור דז"א, הנה ע"י אבא נעשה הלובן שבו, כי ע"י ל"ב נה"ח שלו, הוריד ל"ב המלכיות שבו הבלתי ממותקים, לבי"ע, ובירר ממ"ן דז"א רק רפ"ח ניצוצין. והם נבחנים לבחי' לובן בלבד, משום שאין שם בחינת עביות כלום, כי נפרדו ממנו וירדו לבי"ע. ואז האירה בו אמא בחינת ה"ג שלה, שע"י זה השיג ז"א ל"ב מלכיות חדשות, הממותקות במדת הרחמים כנודע. הרי שכל בחינת העביות שבז"א, השיג מאמא דהיינו כל בחי' האודם שבו. (א' קל"ג אות כ"א).

:

ו) אורות תחתונים נכנסים תחלה:
מתחלה נבררים הכלים היותר זכים ואח"כ נבררים הכלים העבים, כנודע. וכיון שאין העליון משפיע אלא בדבר העב יותר, כלומר, שכל שהמסך עב ביותר הוא מוציא קומה יותר גבוהה, נמצא כי מתחלה בעת שלא נברר אלא בחי' עביות דשורש לא יצא שם אלא קומת מלכות, שהיא קומת נה"י הנקראת עיבור. ואח"כ לעת לידה, שנתגלה שם עביות דבחי"א, הוציא קומת רוח, הנקרא יניקה, וכו' כנודע. הרי שאורות תחתונים יוצאים מתחלה ואח"כ האורות העליונים (דף א' קצ"ז אות קצ"ג).

:

ז) אחורים דאהיה:
לבושי מוחין דז"א, הם מאחורים של השם אהי"ה. והטעם, כי בעת הזווג להוציא המוחין דז"א, נעשים תמיד או"א וישסו"ת לפרצוף אחד. וישסו"ת אינם עולים אז בשם זולת או"א בלבד. ונודע, כי השמות של או"א הם הוי"ה אהי"ה. ואלו הלבושי מוחין הם בחינת או"ח, העולה מהמסך ומלביש הע"ס דאו"י, אשר בחינת דאו"ח הזה יורד ומלביש המוחין גם בעת כניסתם בז"א. כנודע. וכיון שהמסך הוא מבחינת אמא עלאה, שנקראת אהי"ה, ע"כ נבחנים הלבושים ההם לבחינת אחורים דאהי"ה. ומה שהם רק מבחינת האחורים, הוא משום כי אין העליון משפיע אל התחתון אלא מבחינת האחורים שלו. וכיון שיש בהם ע"ס, ע"כ הם עשר שמות אהי"ה, ואהי"ה באחורים עולה ד"ם, וה"ס עשרה דמים. (א' קמ"ג אות נ"ה).

:

ח) אכסדראין ואדרין:
אדרין פירושם: חדרים פנימים ואכסדראין, פירושם: חדרים חיצונים והם כינוים לחג"ת נה"י דז"א. כי בחג"ת, החסדים מכוסים, שפירושו, שאפילו בעת שיש הארת חכמה בחסדים, מ"מ נגנזת שם ואינה מתגלית. וע"כ נבחנים חג"ת לפנימים, ששם הארת חכמה בסתר ואינה נראית לחוץ. ונה"י דז"א, דהיינו מחזה ולמטה. נבחנים לחדרים חיצונים, כי בעת שיש הארת חכמה בחסדים, הם יוצאים ומתגלים שם. וע"ש הגילוי הזו דהארת חכמה, נבחנים לחדרים חיצונים. (א' רכ"ב אות רמ"ד.)

:

ט) א) אל מימינא ומ"י בשמאלא ה' באמצע:
א"ל, הוא שם המורה על חסדים, ומ"י רומז על גבורות, והזווג הוא תמיד בקו אמצעי. ולכן נבחנים המוחין דיניקה, אשר שם א"ל הוא בדד ימין, ששמה החסדים. ושם מ"י הוא בקו שמאל ששמה הגבורות, ובחי' הזווג שהיא באמצע, היא בבינה שהיא ה' דאלקים, כי י"ה דאלקים הם חו"ב. כנודע. כי אין במוחין דיניקה אלא חסדים וגבורות, וז"א מקבלם דרך הקצוות, שמשם אל שבימין, מקבל ה"ח, ומשם מ"י שהוא בשמאל, מקבל ה"ג. (א' רל"ז אות רפ"ב).

:

י) אלהים בפשוט:
השמות בפשוטם, רומזים על בחינת עביות דכתר לבד, שהיא בחינת שורש הכלים. ונבחנים לכלים דכתר. והאור שבהם נבחן לאור הנפש. כנ"ל בתשובה א' (א' דמילוי ה' שצורתה יו"ד), ע"ש. ובחינת הקטנות דמוחין דיניקה, שאין שם אלא נפש דרוח ונפש דנפש, נבחנים משום זה השמות שהם באותיו פשוטים. (אלף קנ"ט אות ק"ב).

:

יא) אלקים במילוי יו"ד:
מוח החכמה דז"א, בעת הגדלות דיניקה, הוא בחינת אלקים במילוי יודין. כלומר, שה' דאלקים היא במילוי י', כזה: אלף למד הי יור מם. והוא משום שבחי' החכמה היא עדיין מטרם צמצום ב', שע"ז רומזת המילוי יודין, :נ"ל דף תס"ג תשובה א' (א' שבואו דס"ג). ע"ש (א' רל"ד אות רע"ו).

:

יב) אלקים במילוי אלפין:
עי' לעיל תשובה א' (א' דמילוי ה' שצורתה יו"ד), (א'רל"ד אות רע"ו).

:

יג) אלקים במילוי ההין:
כיון שבבחינת יניקה אין מצב דחו"ב אלא פב"א, שבינה לא הסירה עוד אחורים שלה כלפי החכמה כנודע. ע"כ נבחן מוח הבינה שהוא אלקים במילוי ההין, כזה: אלף, למד, הה, יוד, מם. והוא כי מילוי ההין מורה על בחי' אחורים (א' רל"ד אות רע"ו).

:

יד) אלם מאלקים:
דיבור, פירושו זווג, הנעשה בפה דראש, דהיינו על העביות המתוקנת בכלי המלכות דראש. והנה ע"י בירור דאבא, נעשה ז"א אל"ם סתם, כי מוריד ל"ב מלכיות הכלולות בו מעת הנקודים, שהם מבחינת צמצום א', ואז נעשה אלם. כי אינו מוכשר עוד לשום זווג, כי אין בו עוד שום עביות. אכן ע"י הארת ה"ג דאמא, שה"ס ל"ב מלכיות חדשות ממותקות מבחינת צמצום ב'. אע"פ שגם עתה עוד אינו ראוי לזווג, להיותו עוד בבחינת עובר, והארת ה"ג דאמא היא עדיין בבחינת שורש העביות שאינו ראוי לזווג, והיא עוד בבחינת אלם, אמנם נעשה על ידה בחינת אל"ם מן אלקים, כלומר, שמשורש הארת ה"ג האלו, תתגלה בו אח"כ בימי יניקה השם אלקים, וע"כ נבחנים אלו הארת ה"ג שהם כבר ג' אותיות אל"ם מן שם אלקים, שאינו חסר לו אלא י"ה המתגלים ע"י יניקה. (א' רכ"ב אות רמ"ו. ד"ה וזה אמרו).

:

טו) אריכת רגלין דאמא:
הנה עצמותו של ז"א בא מז"ת דנקודים, שלא היה בהם רק כלים דחב"ד חג"ת עד החזה, ומחזה ולמטה כבר היו מתחת הפרסא דאצילות והיו לבי"ע. והגם שבעת הגדלות נתבטל הפרסא, וגם הכלים שמחזה ומטה נתחברו לאצילות, אמנם תכף היה בהם שביה"כ, ואפילו כלים דפנים, שהם מחזה ולמעלה ג"כ נשברו. כנודע.
והנה באצילות בזמן התיקון דז"א לא נתקנו מן הז"ת אלו לצורך ז"א דאצילות, רק הכלים דפנים לבד, שהם הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, אמנם הכלים דאחור, שבעת הקטנות דנקודים היו בבי"ע הם לא נתקנו באצילות להיותם בחינת בי"ע ממקורם מצמצום ב'. ולפיכך לעת גדלות הז"א באים נה"י חדשים לז"א. מבחינת ה"ג דאמא, ואינם נה"י של עצמו מזמן הנקודים, כי הם אינם נתקנים אלא בגמר התיקון, שאז מתבטל הפרסא, ואלו הנה"י ששמשו לז"א בעת הגדלות נקודים, חוזרים ומתחברים לז"א כמ"ש בזוהר דאז ימטי רגלין ברגלין, שפירושו דרגלי ז"א דאצילות, יתפשטו לסיום רגלי א"ק, עד לנקודה דעוה"ז, כי בי"ע ישובו להיות אצילות. אמנם בשתא אלפי שני, דהיינו לפני גמר התיקון משמש ז"א בבחינת נה"י דהארת אמא, המכונה שאמא מארכת רגליה ומוציאה לז"א נה"י חדשים. (א' קצ"ב אות קפ"ח). ובאו"פ שם ד"ה הוצרכה ע"ש כל ההמשך.

:

טז) אהיה דיודין דאלפין ודההין:
קומת אמא עלאה נחלקת לרת"ס: חב"ד, חג"ת, נה"י. ואהיה במילוי יודין בי"ה שלה, שהם חב"ד, בהיותה מקבלת מבחינה שכנגדה בס"ג דא"ק שמטבור ולמעלה, ששם עוד לא הושרש צמצום הב', שהוא בחינת אלפין. ואהי"ה דאלפין הוא בחג"ת שלה, המקבלת מבחי' שכנגדה מלמטה מטבור דא"ק, ששם כבר הושרש צמצום הב', וע"כ המילואים באלפין. כנ"ל דף תס"ג תשובה א' (א' שבואו דס"ג). ואהיה דההין הם בנה"י שלה, שהם בחינת אחורים, שמילואם בההין. (א' ק"ס אות ק"ה א' קס"ב אות קי"א).

:

יז) ב' דדין דאבא:
הנה בחינת הדדים, נעשו ע"י עלית נו"ה דא"א, לחיבור אל חג"ת דאו"א בעת העיבור, כנורע. ונבחן שש"ע דנצח עלה לאבא, ובו כלול ג"כ ש"ע דהוד, ומהם נעשו דדים לאבא. וש"ע דהוד עלה לאמא, שבו נכלל גם הנצח, ומהם נעשו דדים לאמא. (א' קמ"ט אות ע"ו).

:

יח) בהדי הוצא לקי כרבא:
משל הוא על ספירת הנצח דז"א, הנחשב לאמיתו על עיקר גוף הז"א שאין לחיצונים אחיזה בו, ועכ"ז נעשה בו אחיזה לחיצונים משום התחלפות האורות שהיה בע"ב דא"ק, שאור החכמה עלה ונתלבש בכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, וכו', עד שאור ההוד נתלבש בכלי דנצח, וכו'. וע"י התחלפות זו שאור ההוד, שהוא בחי' המלכות נתלבש בכלי דנצח, נעשה לחיצונים אחיזה גם בכלי דנצח. עי' לקמן תשובה ק"ז (נצח ישראל). (א' ק"ל אות ט').

:

יט) בנים:
עי' תשובה ג' (אבות) (א' ק"ל אות ט').

:

כ) בקיעה לרוחבו:
ענין בקיעה, פירושו, שיש שם מקום זווג, שהמסך מעלה או"ח ומלביש הע"ס דאו"י ממטה למעלה, ע"י עיכובו על האור עליון, כנודע, אכן ע"י כח הזווג, נבקע כח העיכוב אשר בהמסך, והוא מתפשט גם ממעלה למטה לע"ס מיניה וביה באותו הכמות שהלביש ממטה למעלה, וע"כ נבחן זה לבקיעה, כי כח העיכוב שבהמסך נתבקע.
והנה יש בקיעה לרוחבו, שפירושה, שהמסך ממשיך ע"י הזווג רק בחינת חסדים לבד, ובחינת חסדים מכונים רוחב. ויש בקיעה לארכו, שפירושו שהמסך ממשיך בחינת חכמה, כי בחינת חכמה מכונים אורך. (א' קכ"ח אות ו).

:

כא) בקיעה לאורכו:
ע'י לעיל תשובה כ' (בקיעה לרוחבו). (א' קנ"ד אוח פ"ט).

:

כב) בקיעה ממש:
יש ענין בקיעה רק לשעת הזווג, כמו ענין הפרסא בגו מעוהי, ושאר הפרסאות. ויש בקיעה ממש, שנשאר שם מקום זווג בקביעות, כמו הבקיעה שבפה דראש. ובחינת הלידה הוא דרך פה דראש דישסו"ת, ששם מקום יסוד דכללות או"א וישסו"ת, כנודע. וע"כ נחשב לבקיעה ממש. (א' קכ"ח אות ו').

:

כג) ד' פרקין בחג"ת.
בעת עיבור ב' דקטנות, דהיינו הבא לאחר ב' שנים דיניקה, הנה אז ע"י הארת הזווג יורדת ה' תתאה בעינים ומעלים אח"פ דז"א אל הפרצוף, ונשלם הז"א בנה"י שלו, דהיינו בש"ת לכל ספירה וספירה שלו, כנודע. ועכ"ז עוד השלישים התחתונים אינם עולים בשם, משום שמצב הזווג הזה דאו"א הוא בבחי' פב"א, ואין הארת חכמה יכולה עוד להתגלות, מחמת אחורים דאמא, כנודע. וע"כ נבחן אז, שהשיג רק בחינת ג"ר דרוח, וו"ק דגדלות, שהם בחינת נפש רוח דנשמה. ונמצא, שאור הרוח מתלבש בשלישים עליונים, ואור הנפש בשלישים אמצעים והשלישים התחתונים עדיין ריקנים מאור. ולפיכך אין יותר מב"ש בכל מדרגה מרת"ס, שהם: ב"ש בחב"ד וב"ש בחג"ת, וב"ש בנה"י, כי כל אחת חסרה שליש תחתון שלה. גם נודע שכל זמן שאין בכלים דחב"ד רק אור הרוח, הם נבחנים רק לבחינת חג"ת. ולפי"ז נמצא, שבחינת הג"ר דרוח המתלבשים בכלים דחב"ד, אינם עושים אותם לבחינת חב"ד, אלא רק לבחינת חג"ת, להיותם בחינת רוח. הרי שיש לו ב' בחינות חג"ת, כי ג"ר דרוח מתלבשים בכלים דחב"ד, וו"ק דרוח מתלבשים בכלים דחג"ת, והם רק ד' שלישים, כי הן לכלים דחב"ד, והן לכלים דחג"ת חסרים שליש תחתון, וכן לכלים דנה"י. ונמצא שיש עתה בכלים דחג"ת ד' שלישים, ב' שלישים בג"ר דרוח בכ"א מהם. ב"ש לו"ק דרוח בכל אחד מהם. וכן ב"ש בכלים דנפש בכל אחד מהם. (א' קצ"ט אות קצ"ד).

:

כד) דדים:
בחינת הדדים היא בחי' אמצעית בין תחתון לעליון, אשר יש שם יחס אל התחתון גם בשעה שאינו ראוי לעלות ולהלביש במקום העליון. ויש דדי בהמה, ויש דדי אדם. כי בעת זווג או"א להוציא את הז"א, צריכים להיות בקומת ע"ב, וכיון שאין לאו"א בקביעות אלא קומת ס"ג, שהיא בחינת ו"ק דע"ב, כי ע"כ הם מלבישים לא"א מגרון ולמטה, דהיינו רק לחג"ת נה"י דא"א. לכן בעת הזווג דנשיקין דא"א, הנמשך מהארת הזווג דע"ב ס"ג דא"ק, נמשך אור חדש דבקע לפרסא דאצילות, וב"ש תחתונים דעתיק, העומדים בבי"ע עולים למקום נה"י דא"א, ונה"י דא"א עם ב"ש אמצעים דעתיק שבתוכם עולים לחג"ת דא"א, וחג"ת דא"א עם ב"ש עליונים דנו"ה דעתיק, עולים לג"ר דא"א. ואז גם או"א המלבישים לחג"ת דא"א בקביעות, עולים גם הם לג"ר דא"א, ומשיגים קומת ע"ב כמו ג"ר דא"א. כנודע, והנה אז נבחן, שששה כלים חג"ת נה"י דא"א, נגדלו ונעשו לעשרה כלים: חב"ד חג"ת נה"י, בשביל או"א. ע"ד שנתבאר בו"ק דז"א לעת גדלותו. ונמצא שהפרקים העליונים והאמצעים דחג"ת דא"א, נעשו לחב"ד לאו"א, ושלישים תחתונים דחג"ת דא"א, עם השלישים העליונים דנה"י דא"א, נעשו לחג"ת לאו"א. וד' השלישים דנה"י דא"א לנה"י דאו"א. וקומה זו משמשת לאו"א בכל משך חדשי העיבור עד זמן לידה. והנך מוצא כאן, ב' מיני עליות: א' שב"ש דעתיק שמקומם בקביעות הוא בבי"ע, עלו עתה ונעשו לבחינת למטה מטבור דא"א דאצילות. ועליה ב' היא, כי ב' פרקים עליונים דנו"ה של א"א, נתעלו ונעשו לבחינת חג"ת דאו"א. ואח"כ לאחר לידתו של ז"א, שאו"א חזרו לבחינת הקביעות שלהם, דהיינו לקומת ס"ג, מ"מ נשארו בהם בחינות רשימות מאותם ב"פ עליונים דנו"ה דא"א, בתוך החג"ת שלהם, מעת היותם בקומת ע"ב, וכן נשארו רשימות ב"ש תחתונים דנו"ה דעתיק בתוך המלכות דא"א, גם אחר הלידה שכבר חזרו ב"ש תחתונים דעתיק לבי"ע.
ולפיכך בעת הלידה, אחר שז"א ירד לבי"ע כנודע, יש לו עוד כח לינק ממלכות דא"א, כי בהיותו בבי"ע יש לו שם השתוות עם ב"ש התחתונים דעתיק אשר במקומו, וכיון שכן, הוא יכול לינק מאותם ב"ש תחתונים דעתיק שהשאירו רשימותיהם במלכות דא"א, כי עתה גם הרשימות ההם כמו מדרגת בי"ע משום שעיקרם של ב' השלישים ההם כבר ירד ונעשה בחזרה לבי"ע. אמנם כיון שהם עומדים עוד בנה"י דא"א, מזמן עליתם לאצילות, ע"כ יש בהם בחינת אצילות. ועי"ז היניקה מאותם הדדים, הוא קונה בחי' הנפש דאצילות בחזרה, כמו שהיה לו בעת העיבור. ועולה ומלביש לנה"י דא"א. והנך מוצא איך הדדי בהמה אלו, שהם ב"ש תחתונים דעתיק שהשאירו כחם בנה"י דא"א, הם המעלים אותו לאצילות, ומהם הוא יכול לינק גם בהיותו בבי"ע, כי משתוים לבי"ע, מחמת שעיקר הב"ש האלו נמצאים עתה עם הז"א במקום אחד.
ועד"ז אחר עליתו והלבשתו לנה"י דא"א, הוא צריך עוד לקנות בחינת נפש דרוח דיניקה, שהושפע לו בעת לידתו, ולא קבל אותה מחמת ירידתו לבי"ע. ע"כ הוא צריך שוב לבחינה אמצעית שתשתוה למדרגתו שהוא עומד עתה בה דהיינו לנה"י דא"א, גם שתהיה בו השתוות לחג"ת דאו"א ששם אור הרוח. ואלו הדדי אדם שהם בחג"ת דאו"א, יש להם השתוות הזה. כי אותם ב"ש דנו"ה דא"א, שעלו ונתחברו ונעשו לחג"ת דאו"א, בעת היותם בקומת ע"ב, כנ"ל, הנה הרשימות שלהם שנשארו שם גם עתה, הם שנתקנו לבחינת דדים ובהיותם בחינת נו"ה דא"א, הרי הם שוים לבחינת הז"א, שכבר נשלם למטה בהלבשתו לנה"י דא"א. ובהיותם בחי' רשימות מקומת חג"ת דאו"א מעת היותם בקומת ע"ב, ע"כ יש בהם בחי' חג"ת ורוח, שע"י יניקתם מהם יכול להשיג את בחינת הרוח. והבן היטב. (א' קל"ב אות ט"ו א' קמ"ד אות נ"ט).

:

כה) דוה:
ספירת הוד היא בחינת העביות והמלכות דז"א כנודע. והנה בעת שהיא מתוקנת במסך והתיקונים כראוי, הנה ממנה כל הוד הפרצוף, כי במדת האו"ח שהיא מעלית נמדדת כל קומת הפרצוף ושבחו. אמנם בעת שהיא חסרת התיקונים, הנה לא לבד שהפרצוף נעדר מכל אור, נמצאת עוד נהפכת למשחית ח"ו, כי החיצונים נאחזים בהפרצוף, וזה הרמז, והודי נהפך עלי למשחית, גם זה הרמז שאותיות הו"ד נהפכים להיות דו"ה. דהיינו לרמז על ההפכיות הנ"ל. (א' קל"ז אות כ"ט).

:

כו) דוחק גדול:
כי הולד נסגר ברחם אמו ע"י ב' הדלתות דקטנות וגדלות, שעושים ם' סתומה, כמבואר בחלק ט'. ולעת לידה, בסבת התעוררות הולד לינק ממעלה למטה, חוזרת ומתעוררת הקטנות דאמא דעלית ה"ת לעינים, שאח"פ שלה חוזרים ונופלים ממדרגתה שה"ס צינון נה"י שלה, שעי"ז חוזר הדלת וציר דקטנות למקומה והולד יוצא משם ונולד. וענין זה של החזרת הקטנות, נבחן לדוחק גדול כלפי אמא. אמנם לולא חזרת הקטנות לא היו נפתחים הדלתות, וז"א לא היה יכול להולד ולצאת משם. וע"כ אין ז"א נולד אלא ע"י דוחק גדול. (א' קכ"ח אות ו').

:

כז) דחיה:
ענין הלידה בא, ע"י הכר העביות דז"א, שהיא משונה מבחינת אמא, כי בשעה שנעשה הזווג בעת הלידה על בחי"א, שז"א נכלל בזווג הזה, הנה מתחדשת בו אז עביות של עצמו מבחי' זו, כמ"ש בפרצופי א"ק, וניכר בחי' הגוף שבו, ואז נבחן שנפרד ממנה, כי הכר שינוי הצורה הוא המפריד בין הרוחנים. כנודע. והמשך התפעלות שינוי הצורה בז"א, עד שניכר עביות שלו, נבחן בשם דחיה. כי הולכת ומתפעלת בו, עד שמפרישהו לחוץ. (אלף קכ"ח אות ד').

:

כח) דחית האורות למטה:
האורות החדשים כשנכנסים לפרצוף הם דוחים את האורות הקטנים מהם למטה. למשל, כשיש אור הנפש בפרצוף, הוא מתלבש בכלי דכתר, ואח"כ בבוא אור הרוח הוא דוחה את אור הנפש לכלי דחכמה, והרוח מתלבש בכלי דכתר. וכן בבוא אור הנשמה, הוא דוחה את אור הרוח מכלים דכתר והוא מתלבש בו. וכו' עד"ז כנודע. (א' ר"ב אות קצ"ז).

:

כט) דם הלידה:
נודע, כי במ"ן דז"א העולים לאו"א, נכללים בהם כל הפרצופים שלמטה ממנו עד עשיה. כמ"ש דף א' קל"ט אות מ'. ונברר ממ"ן אלו בחדשי העיבור, כל השייך לז"א עצמו, וכל הנשאר במ"ן הללו, שהם שייכים לנוקבא, ולפרצופי בי"ע הם יוצאים משם בבחינת דם לידה. (א' קל"ג אות כ"א).

:

ל) דם בהמקור:
דם פירושו, בחינת העביות שבמלכות שעליה שורה הצמצום, שלא לקבל מאור העליון, וע"כ הוא דוממת מלקבל האור, ונקראת משום זה דם. וכשהעביות היא במקומה בנה"י, נבחן הדם במקור, שהדין שורה עליה. אמנם כשעולה אל חג"ת, שאין מקומה שם, היא נמתקת שם ומתהפכת לחלב. (א' קס"א אות ק"ו).

:

לא) דם טמא:
הנה במ"ן דז"א שעלו לעיבור לאו"א, נכללים בהם כל הפרצופים שלמטה ממנו, ואחר שנברר כל השייך לז"א, יוצאים השאר בסוד דם לידה. כנ"ל בתשובה כ"ט. אמנם גם מבחינת ז"א אינו נברר כל הבחינות, כי בחינת העביות דהוד, לא נברר כי אם בחי' השורש של העביות הזו ושאר בחי' נבררים אח"כ ע"י החלב, וכן היסוד והמלכות, הנמשכים מההוד.
ולפיכך נבחן שם ג' בחינות סיגים: א', מה שייך עוד לבחי' ז"א עצמו, שעוד לא הגיע זמן בירורו, שהם הוד יסוד ומלכות שלו. ב', הם מה שכבר שייך לפרצופים תחתונים, ואין לז"א חלק בהם. ג', הם אותם הסיגים שישארו לאחר בירור כל הפרצופים, דהיינו אחר שיתברר גם המלכות דעולם עשיה, שהם סיגים גמורים שאין בהם תועלת עוד, ונקראים דם טמא. (א' קל"ח אות ל"ה ואות מ"א ומ"ב).

:

לב) דם שאינו טמא:
הבחינה הב' של הסיגים, שהם אלו השייכים לנוקבא ולפרצופי בי"ע, היוצאים בסוד דם לידה, הם נבחנים לדם שאינו טמא, כי הגם שהם פסולת בערך ז"א, אמנם עדיין נברר מהם לקדושה לצורך שאר הפרצופים, ורק הבחינה הג' הנ"ל בתשובה ל"א, שהם הנשארים אחר המלכות דעשיה, הם נקראים דם טמא, להיותם חלקם של הקליפות. (א' קל"ט אות מ"א).

:

לג) דם מתהפך לחלב:
הבחינה הא' של הסיגים, הנ"ל בתשובה ל"א. שהם בחי' הוד יסוד ומלכות שבו, שלא נבררו בעת העיבור, הם אינם יוצאים לחוץ עם הלידה, אלא שהם עולים לחג"ת ונהפכו שם לחלב. (א' קל"ז אות ל"ב. א' ק"מ אות מ"ד א' קמ"ב אות נ"א) עי' להלן בתשובה ל"ד (דם מזוקק וברור).

:

לד) דם מזוקק וברור:
הנה ע"י עלית התחתון למ"ן אל העליון, והתכללותו בזווג אשר שם, נמצא עביות התחתון מתתקן במסך דעליון, שעי"ז נעשה גם הוא ראוי לזווג. וענין השגת המסך אשר העביות דתחתון משיג, נבחן שהוא נעשה בזה מזוקק וברור, כי המסך שמקבל מזקק אל העביות ומתקנו באופן שנעשה ראוי לזווג.
והנה בעת העיבור דז"א לא נתקן מן העביות שלו רק בחינת השורש, כי רק שורש העביות נכלל ונתקן במסך דעליון, אבל שאר העביות הכלולות בהוד יסוד ומלכות שלו, לא נתקן עוד. כנודע. וע"כ הם נבחנים לסיגים, כי עוד לא נתקנו במסך דעליון, כי המסך דאו"א דבחינת עיבור אינו אלא מבחינת שורש העביות לבד. כנודע. ולפיכך הם נשארים עוד באמא, ועולים לחג"ת והם נכללים בזווג דכלים אמצעים דאו"א, שהוא בחג"ת, ואז מקבלים בחינת תיקון המסך דבחי"א. ונמצאת העביות הנשארת בהוד יסוד ומלכות, שמקבלת עתה בחינת מסך מאו"א, שבזה נעשתה לדם מזוקק, ונכנסת אל הז"א ע"י יניקתו מחג"ת מהחלב. וע"כ נבחן שהחלב שהוא יונק חוזר ונעשה בז"א לדם מזוקק וברור. שפירושו, שנעשה מתוקן במסך באופן שיהיה ראוי לזווג. (א' קס"א אות ק"ח).

:

לה) דת"י שבבן ט' שנים ויום אהד:
בן ט' ויום א', עוד אין לו בחי' יסוד בקו אמצעי, אלא רק דעת ות"ת לבד. כי בו' שנים ויום א' נכנס עטרת יסוד דתבונה, בדעת דז"א, ואז הת"ת ויסוד דז"א עדיין ריקנים מאור. ובשנה הט' ויום א' נכנס היסוד דתבונה, בדעת דז"א, ודוחה את עטרת יסוד דתבונה, למקום ת"ת דז"א, ונמצא עתה שיש לו אור גם בת"ת עד החזה, כי ירדה שם עטרת דיסוד תבונה אבל מחזה ולמטה, הוא עוד ריקן מאור. אלא אחר כך, לאחר ט' ויום א' יורדים החסדים ליסוד דז"א. (א' קס"ח אות קכ"ז).

:

לו) ה' דאלקים בציור ד"י:
ב' תיקונים עיקרים ז"א מקבל מאו"א לעת העיבור, שהם בירור ע"י ל"ב נה"ח דאבא, המברר לרפ"ח ניצוצין שלו, נקיים וטהורים מכל בחי' עביות ודין. ואחר כך מקבל תיקון על ידי אמא, שמאירה לו הארת ה"ג מנ' שערי בינה שלה, שהם בחי' העביות דה"ת בעינים, שה"ת כבר ממותקת במדת הרחמים דאמא.
והנה בזמן העיבור, עוד לא ניכר בו, לא הבירור דאבא, ולא התיקון דאמא, כי הבירור דאבא נמצא עוד שמתעלם לגמרי תוך בחינת התיקון דאמא דה"ג שלה, והבירור הזה אינו מתגלה רק בעת הגדלות דז"א, כי ע"י השלמת הארת אבא הזו, יורדת ה"ת מעינים שקבל מאמא, ומחזירה אח"פ שלו למקומם, ונשלם בעשרה כלים, ואח"כ בעיבור ג' מקבל הארת החכמה, שהיא גמר הארת ל"ב נתיבות החכמה דאבא, שהאיר בו בסוד טפת הזרע דמיין דכורין. הרי שהבירור דאבא אינה מתגלה אלא לעת גדלותו. אבל תיקון דאמא, הגם שעוד לא מתגלה בו בימי עבורו, כי הוא שם רק בבחי' שורש העביות, אמנם כיון שכבר הוברר בו בימי עיבור הוא מתגלה בשעתו, דהיינו בימי היניקה.
לפיכך הה' דאלקים דמוח החכמה של היניקה, מצוירת בד"י, כי ה י' שבתוך ה' רומזת לטפת המ"ד דאבא, כי אין בחינת אבא ניכר שם, אלא מערך היותו עוד בבחינת טפה במוח האב, כלומר, שלאחר מכאן, כבר מתעלם תוך בחינת התיקון דעיבור שמצד אמא, מכח הארת הגבורות דקטנות שלה, כנ"ל.
אבל ה ה' דאלקים דמוח הבינה דיניקה מצוירת בציור ד"ו, ש ו' בלי ראש שבתוך ה ה' רומז על בחינת התיקון של הארת ה"ג דקטנות דאמא בזמן עיבורו דז"א, אשר זה נתגלה עתה בימי היניקה דכ"ד חודש, בסוד כ"ד גבולי אלכסון. כמ"ש בדברי הרב.
וה ה' דאלקים דמוח הדעת, מצוירת בג' ווין, מפני שעיקרו של ז"א הוא מוח הדעת שבו, כי חו"ב שבו הם רק מבחינת התכללותו מעליונים כנודע. ובו עקר ההכר מימי העיבור לימי היניקה, כי בעיבור לא נתגלה בו בחינת הקו האמצעי, ולא היה בו אלא ב' מוחין חו"ב לבד, ועתה ע"י יניקה נתגלה בו בחינת קו אמצעי, שהוא הדעת, ויש לו עתה ג' קוים. וע"ז מורה ג' ווין שה' דאלקים מצטירת בהן, שהן ג' קוין.
ומה שכל ההבחנות ניכרים רק ב ה' דאלקים בלבד, הוא, כי עתה בימי היניקה, אינו נגלה עוד לא בירור דאבא כנ"ל, גם לא בחינת הדעת שבו, כי כל, ההבחן שבו הוא רק בכללות, מבחינת העביות דקטנות שבו, כי עוד אינו ראוי לזווג עד הגדלות. וע"כ כל השבח דיניקה הוא רק בבחינת הה' דאלקים שהיא בינה, ובה מתגלה כל החידושים שבעת היניקה. גם ידעת שבכ"ד חדשי היניקה, עוד ז"א בבחי' קטנות בלי שום זווג על העביות שבו, וע"כ עדיין השמות דאלקים שבו הם באותיות פשוטות בלי מילואים. וע"כ אין להבחין בהן רק בציור בלבד. (א' רל"ד אות רע"ד ורע"ה).

:

לז) ה' דאלקים בציור ד"ו:
עי' תשובה ל"ו (ה' דאלקים בציור ד"י).

:

לח) ה' שבין הדדים שנעשתה לצנור:
ה' זו שבין הדדין הוא מקום הזווג שבחג"ת דאו"א עצמם, וז"ס שנעשתה לצנור המריק שפע לקצוות, כי הזווג שבקו אמצעי הוא המשפיע לקצוות שהם הדדין. והיא ה ה' דאלקים שהיא בחינת הבינה שרק היא מראה תיקונה בימי היניקה, כנ"ל בת' ל"ו. אמנם הז"א מקבל המוחין דרך הקצוות כי ה"ח הוא מקבל מדד ימין, וה"ג מקבל מדד שמאל. (א' רל"ח אות רפ"ד).

:

לט) ה' דהוד שנעשתה לקוף:
הוד היא המלכות דז"א, דהיינו התכללות המלכות בז"א, בבחינת עטרת יסוד שלו, והיא נבנית ע"י ז"א לפרצוף שלם. וה' דהוד, היא בחינת כתר מלכות והיא בחינת הכלי דפנים על המלכות, מזמן הנקודים, כי ז"ת דנקודים מבחינת הכלים דפנים, דהיינו שממעלה לפרסא דבי"ע, הם רק כח"ב חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא המלכות דז"ת דנקודים. ואח"כ בימי גדלות דנקודים, שנתפשטה כל ספירה מז"ת עד לעשיה, נמצא שגם נקודת החזה שהיא בחינת כתר של המלכות, נתפשטה לפרצוף שלם עד עשיה, ונמצאים כל ט"ת שלה הם בחינת אחורים, שקבלה ממטה לפרסא דאצילות. ולפי שכלים אלו דאחורים דמלכות דנקודים, לא חזרו לה בעת התיקון, ע"כ יש לחיצונים אחיזה גדולה בה, כי יש להם אחיזה בכל ט"ת שלה. וז"ס ה' דהוד שנתארכה ונעשתה לקוף, שרומז על התפשטות ט"ת דמלכות למטה מן השורה, דהיינו למטה מפרסא דאצילות בעת שביה"כ, אשר הרשימה דהתפשטות הזו נשארת גם עתה בכתר שלה, שבגלל זה מתאחזים בה החיצונים, בסוד ורגליה יורדות מות. (א' קל"ז אות ל').

:

מ) ה' דמים טמאים:
דמים פירושם, בחינות עביות הכלולות במלכות דז"א, שהם הוד יסוד מלכות, שלא נבררו ולא נתקנו בהתכללות הזווג דעיבור, אלא מבחינת השורש בלבד, וע"כ הם נחשבים עוד לסיגים ודמים בלי בירור. והנה בעביות זו דהוד יש ב' בחינות: א' מה ששייך לנוקבא שבגופו דז"א, הנקרא ה"ח, ואלו הם ה' דמים טהורים, כי אינם יוצאים עם הלידה, אלא נשארים במעי אמו, ולאט לאט בסדר המדרגה, הם עולים לחג"ת דאמא, ששם הזווג דבחי"א שמוציא קומת ה"ח, והעביות נכללת במסך ההוא דאמא, ומשם יונק אותם ז"א בבחינת חלב, והחלב ההוא שה"ס עביות מתוקן במסך, יורד בז"א, ושוב מתהפך בו לדם צלול ומזוקק וברור. כנודע, שפירושו שגם הוא יכול להזדווג עליהם, להשיג קומת חסדים, כפי הכמות ואיכות שיצאו עליהם, בהתכללות הזווג באמא. הרי שה' דמים דבחינת הנוקבא שבגופו דז"א הכלולים בעביות דהוד יסוד ומלכות, שלא נתבררו בעיבור, הם בחינת דם טהור לגמרי, כי מתהפכים ונעשים לה"ח, שהם קומת הז"א.
אבל בחינת הנוקבא הנפרדת ושאר פרצופי בי"ע הכלולים בהעביות דמ"ן דז"א ולא נבררו עמו, הנה הם יוצאים עם הלידה, להיותם כולם בחינת גבורות, כי מז"א ולמטה הם גבורות, ורק ז"א בלבדו הוא ה"ח. כנודע. והנה בהם יש גם טמא ממש, כלומר, כי בהם מעורבים כל הפסולת הנשארת אחר כל הבירורים דפרצופי בי"ע, ונודע שהסיגים הנשארים אחר שנתבררה המלכות דעשיה, הם חלק הקליפות הטמאים. ולפיכך כל עוד שלא נבררו הה"ג אלו, נמצא שחלקם של הקליפות מעורבים בהם, ולכן נקראים ה' דמים טמאים. והבן היטב, שאין הכוונה על חלקם של הנוקבא הנפרדת דז"א ושאר פרצופי קדושה דבי"ע, אלא על מה שנשאר אחר המלכות דעשיה. (א' קמ"ב אות נ').

:

מא) ה' דמים טהורים:
עי' תשובה מ' (ה' דמים טמאים).

:

מב) הארה להעלות מ"ן:
אין ז"א יכול לעלות למ"ן לצורך עיבור ג', שהוא מוחין דהולדה, מטרם שהוא נשלם בכל המוחין דקטנות, הבאים בעיבור הב' שלאחר ב' שנים דיניקה. וע"כ צריכים מקודם להמשיך לו, כל המוחין דקטנות דעיבור ב', ואז יכול ז"א לעלות למ"ן למוחין דהולדה. והמשכה זו דמוחין דקטנות דעיבור ב' נקראת בשם המשכת הארה כדי שיוכל ז"א לעלות למ"ן (א' קפ"ג אות קע"א).

:

מג) הגדלה:
הגדלה פירושה, התלבשות האורות בכלים, ועיקר השם הזה מורה על הגדלת השלישים התחתונים דכלים הבאים לעת הגדלות, אמנם גם כל בחינת התלבשות האורות בכלים נקרא הגדלה. דהיינו אפילו בביאת אור הנפש אל הפרצוף, שהוא מתלבש בכלים דחב"ד, נקרא שנגדלו אז כלים דחב"ד, אבל הכלים דחג"ת נה"י לא נגדלו עתה, כי לא קבלו שום אור. ואח"כ בבוא אור הרוח נבחן שהוא דוחה לאור הנפש אל הכלים דחג"ת, והרוח מתלבש בכלים דחב"ד, ונבחן עתה שגם הכלים דחג"ת נגדלו, כי אור הנפש ירד ונתלבש בהם. וכו' עד"ז. (א' קנ"ד אות פ"ח).

:

מד) הגדלת אברים:
אחר עיבור ב' שה"ת יורדת מעינים, ונחזרים אח"פ לז"א, ונשלם בכל ט"ס דכלים, נבחן שנגדל בכל אבריו, כי השיג השלישים התחתונים שהיו חסרים בכל ספירה וספירה שלו. אמנם עדיין אינם עולים בשם מטרם שמשיג הגדלות דעיבור הג', כי עד אז אינם מקבלים עוד אור, אלא אחר שמשיג אור הנשמה בעיבור ג', אז הנשמה דוחה לאור הרוח אל הכלים דחג"ת, ומתלבשת בחב"ד, וכן אור הרוח דוחה לאור הנפש לכלים דנה"י כדי להתלבש בעצמו בחג"ת, ונמצאים גם השלישים התחתונים שמשיגים אור. אמנם מטרם זה, נמצא אור הרוח בכלים דחב"ד, ואור הנפש בכלים דחג"ת, וכלים דנה"י ריקנים מאור. וע"כ אפילו לאחר עיבור ב', שכבר יש לו נה"י חדשים, אינם עולים בשם להיותם בלי שום אור. (א' קנ"ה אות צ"א).

:

מה) הגדלה ממשית:
הנה האורות המתלבשים בהכלים הנמצאים, מגדילים אותם. וזה נקרא בשמ הגדלה סתם. (עי' אות מ"ג.) אמנם השלמת השלישים התחתונים דכלים, הבאה ע"י אריכת רגלים דאמא, אשר נה"י שלה מתחלקים לט' פרקים, וחשלימים לכל ספירה מט"ס דז"א, את שליש התחתון החסר שם, כנודע. זה נקרא בשם הגדלה ממשית, כי נה"י דאמא מתערבים עם כל אבר ואבר דז"א, ונעשה להשלמת ש"ת שלו דאורות, וש"ע דכלים כנודע. (א' קס"ג אות קי"ד).

:

מו) המסו:
עי' להלן אות קל"ז (קפאון). (א' קל"ג אות כ"א).

:

מז) השאלה:
נה"י דאמא המתלבשים בבחינת לבושי מוחין תוך ז"א, נבחנים שהאורות נמצאים בהכלים בדרך שאלה. לפי שהכלים הם דאמא, אלא שנשאלים לשימוש האורות דז"א. (א' קל"א אות י"ב).

:

מח) התחלקות הדעת לאדרין ואכסדראין:
בעת הגדלות דז"א, לאחר העיבור ג' הנה אז יש זווג במוח הדעת שלו, המעלה או"ח עד החכמה, ומוציא הארתו לחוץ אל הבינה, ואז מקבל הדעת הארת חכמה, בתוך החסדים שלו, וכן מתהפך ממעלה למטה ומשפיע אותה הקומה אל הגוף. ואז מתחלק הדעת לאדרין ואכסדראין, כי חג"ת שהם בחי' אדרין, שפירושם חדרים פנימים, הוא משפיע בחינת חסדים מכוסים, כי הארת חכמה אינה מתגלית עד החזה דז"א, אלא רק מחזה ולמטה, הנקרא אכסדראין, שפירושים חדרים חיצונים, ששם מתגלה ההארת החכמה שבדעת. וז"ש בזוהר, שהדעת מתפשט אל הגוף וממלא אדרין ואכסדראין דגופא. דהיינו שמתחלק לב' בחינות כמבואר. (א' רכ"ב אות רמ"ד).

:

מט) התכללות הפרצופין:
הנה הפרצוף דעובר הז"א, מתחלת לידתו, עוד אין לו קומת נה"י בשלימות, אלא רק נה"י דנה"י. פירוש שהט"ס שלו שהם בקומת נה"י, אין שם בכל ספירה רק שליש א' משיעורו. כי בקו ימין שהוא חח"נ, יש לו בהם, רק השלישים התחתונים, שהם: נצח דחכמה, ונצח דחסד, ונצח דנצח. וכן בקו שמאל בג"ה, יש לו רק הוד דבינה, והוד דגבורה, והוד דהוד. וכן בקו אמצעי דת"י, יש לו יסוד דדעת, ויסוד דת"ת, ויסוד דיסוד.
ואח"כ כשמשיג פרצוף היניקה, שהוא קומת חג"ת נה"י, שהוא ג"כ על אותו הדרך שנתבאר בפרצוף העיבור, דהיינו ב"ש בכל ספירה מט"ס דג' הקוים. שהם: חסד נצח דחכמה, וחסד נצח דחסד, וחסד נצח דנצח. ועד"ז ב"ש בקו שמאל, שהם גבורה הוד דחכמה וכו'. וכן ב"ש בקו אמצעי, שהם (דעת) ת"ת דדעת, (ודעת) ת"ת דת"ת, וכו'. ואחר שנשלם הפרצוף הזה דיניקה, הוא מתלבש בפרצוף דעובר, מחזה ולמטה. והנה אז הם נכללים זה בזה, ומשיג גם הפרצוף דעובר בחינת שליש אמצעי לכל ספירה מט"ס שלו, שהם: בחינת החסד בכל ספירה דקו ימין. ובחינת הגבורה בכל ספירה דקו שמאל, ובחי' הת"ת בכל ספירה דקו אמצעי. ויש לו עתה בכל אחד מהם ב"ש, כמו הפרצוף האמצעי.
וכן אח"כ כמשיג פרצוף הפנימי, שהוא קומת חב"ד, הנה אז הוא מתלבש תוך פרצוף אמצעי מחזה ולמטה שלו. ואז נכללים כל ג' הפרצופין זה מזה, ומשיג גם פרצוף היניקה השליש עליון בכל ספירה מט"ס שלו, ויש לו עתה ע"ס שלימות, שיש בכל אחת ג"ש. וכן גם פרצוף העיבור משיג השליש עליון לכל ספירה שלו, ויש לו עתה ג"ש נה"י בשלמות בכל ג"ש: בחח"ן בג"ה דת"י, דנה"י. וכן פרצוף היניקה. הרי נתבאר, איך הפרצופים נכללים זה מזה, שע"י זה הם משיגים את תשלומיהם. (א' ר"ו מאות ר"ז עד אות רט"ו).

:

נ) התפשטות כח החלב לז"ת:
ע"י כ"ד חדשי יניקה, ז"א משיג ו"ק דרוח, שהם מתלבשים בכלים דחב"ד. ואח"כ ע"י עיבור ב', הוא משיג ג"ר דרוח. כנודע. ואז נבחן שג"ר דרוח דוחים את הו"ק למטה לז"ת דגוף, והם מתלבשים בחב"ד, ואז מקבלים הז"ת אל כח החלב דכ"ד חדשי יניקה, דהיינו בחינת ו"ק דרוח. (א' קנ"ד אות פ"ט).

:

נא) התפשטות ל"ב נתיבות החכמה:
נודע, שבחינת אבא, היא מטרם צמצום ב', להיותה מקבלת מבחינה שכנגדה בע"ב דא"ק, ששם עוד שולט צמצום הא', כי צמצום הב' מתחיל רק למטה מטבור דס"ג דא"ק. וע"כ טפת המיין דוכרין הנכללים בז"א, גורמים לו התגלות ע"ס בשלמות שמורידים הה"ת מעינים שלו, ומשפיעים בו הארת חכמה, ואז נבחן של"ב נתיבות החכמה נתפשטו במוחין דז"א. אמנם הם באים לו בג' בחינות: א' הוא לעת העיבור, בבחינת טפת הזרע, שאח"כ נקלטת בעיבור במעי אמו ונעלמת שם. ואז נבחן שאין עוד שום התפשטות לל"ב נתיבות החכמה. וכן בכ"ד חדשי היניקה, עוד אין לו שום הכר, כי אז נבחנת רק בסוד הציור דה' דאלקים הימיני בסוד ד"י. כנ"ל באות ל"ו. ע"ש. ותחלת גילוי הוא בעובר ב' שלאחר ב' שנים דיניקה, שאז הוא משיג הה"ח דאבא, הנקראים פנימים ומקיפים דאבא דקטנות. ואז מתגלה ל"ב נתיבות החכמה, בסוד ע"ב בימינא, ורי"ו בשמאלא וכ"ו בקו אמצעי. כמ"ש להלן בתשובה קמ"ג. אמנם עדיין אין זה נחשב להתפשטות גמור של ל"ב נתיבות החכמה, עד לאחר עיבור ג', שאז הם מתגלים במוחין שלו, ומתפשטים אל הגוף ע"י הדעת הממלא לאדרין ואכדראין דגופא. (א' רכ"ט אות רס"ד).

:

נב) התפשטות נ' שערי בינה:
ה"ג דאמא, נקראות נ' שערי בינה. כי כל גבורה כלולה מעשר, והן נ'. ונקראות שערים, על שם היסוד דאמא. ויש בהן ג' בחינות: א' הוא בימי העיבור, שאז היא מאירה לז"א את ה"ג שלה, בבחינת שורש העביות, ואז עוד אין לה"ג דאמא שום התפשטות בז"א, כי בשורש אין עביות ניכרת כנודע. ב' ביניקה, שמתפשטים נ' שערי הבינה מבחינת הקטנות שבהם. ג', בגדלות שהם מתפשטים בשלימות. (א' רכ"ט אות רס"ד).

:

נג) זווג דחצות לילה:
בלילה אחר ברכת המפיל נסתלקה כל המוחין דז"א, ואפילו המקיפים דאמא, ולא נשאר בו אלא קיסטא דחיי, דהיינו דוגמת המוחין דב' שנים של היניקה, שהם: נפש דנפש ונפש דרוח, וע"י ק"ש שעל המטה, נמשך הזווג דחצות לילה בבחינת עיבור הב' דקטנות, הנקרא ביאה קדמאה לעשותה כלי, שע"י הזווג הזה מוחזרים אח"פ לפרצוף, ונשלם בעשרה כלים וכן ג"ר דרוח וו"ק דגדלות דאמא. (אות קמ"ג).

:

נד) זווג דק"ש שעל המטה:
עי' תשובה נ"ג (זווג דחצות לילה). (א' קע"ג אות ק"מ וקמ"ב וקמ"ד. א' קע"ט אות קס"א).

:

נה) זווג דק"ש דקרבנות:
המוחין שקבל בזווג דחצות, הם מסתלקים בגמר הלילה, ונשאר ז"א שוב רק בנפש הרוח, כמו בלילה קודם חצות. ולפיכך הוא צריך מחדש לעיבור ב' דקטנות שלאחר ב' שנים דיניקה, הנקרא ביאה קדמאה. וזווג זה נעשה ע"י ק"ש דקרבנות. ויש בזווג זה ד' בחינות: א' היא גדלות ה"ג דאמא, הנקרא מקיפים דאמא. ב' היא ו"ק דה"ח דאבא, הנקרא פנימים דאבא, ג' היא גדלות ה"ח דאבא, הנקרא מקיפים דאבא, ד' היא ו"ק דגדלות דאמא. וכל ד' הבחינות האלו נעשות ע"י עיבור ב' ההוא, שהוא בא ע"י זווג או"א פב"א. שפירושו, שעדיין לא הפסיקה אמא את האחורים שלה המכסה על הארת חכמה.
ובמלת ישראל נכנסים בו מקיפים דאמא דקטנות, שהם ג"ר דה"ג שלה. עם ו"ק דה"ח שהם פבימים דאבא דקטנות. ובמלת אחד, נכנסים בו המקיפים דאבא דקטנות, שהם ג"ר דה"ח, עם ו"ק דאמא דגדלות. (א' קס"ו אות קכ"ג).

:

נו) זווג דק"ש דיוצר:
אחר שז"א כבר נשלם בכל הד' מדרגות דעיבור ב', ע"י ק"ש של הקרבנות, כנ"ל בתשובה נ"ה. שאז כבר הוא בבחינת ט' שנים ויום א'. הנה הוא ראוי לעלות למ"ן לעיבור ב' דגדלות, שנקרא עיבור ג', שהוא לבחינת מוחין דהולדה. ועיבור הג' הזה נעשה בק"ש דיוצר.
ובמלת ישראל, ממשיכים שוב את המקיפים דאבא דקטנות, כדי לעורר העלית מ"ן למוחין דהולדה. ובמלת אחד, עולה ז"א למ"ן לאו"א בבחינת עיבור ג', ונעשה הזווג דהולדה באו"א, בכל השלמות פנימים ומקיפין דאבא ודאמא. אמנם ז"א לא יוכל לקבל המוחין ההם בבת אחת, אלא עתה במלת אחד, הוא מקבל רק המוחין דו"ק דגדלות אמא מבחינת מוחין דהולדה. וג"ר דמוחין ההולדה, הוא מקבל אח"כ בברכת אבות דעמידה. וז"א עצמו עושה הזווג דפב"פ בשים שלום. (א' קפ"ח אות קפ"ה. ובמרשב"י באד"ר בפירושו על הזוהר דקל"ה ע"ב עש"ה וז"ל: בכל לילה מזדווגים או"א בחצות לילה לעשותה כלי וכו' ואח"כ ביום, חוזרים או"א להזדווג בסוד זווג גמור של ביאה שנית לצורך מוחין דהולדה בק"ש, ומזווג ההוא נמשך אל זו"ן להזדווג גם הם בתפלת שמונה עשרה בשים שלום בסוד זווג גמור שני לצורך הולדה גם הם עכ"ל).

:

נז) זווג דק"ש דערבית:
אחר היום מסתלקים כל הה"ח דאבא, כי אין זמנם של החסדים אלא ביום ולא בלילה, שהם בחינת הפנימים ומקיפים דקטנות דאבא, ולא נשאר מהמוחין דיום, אלא בחינת הגדלות דה"ג דאמא, שנקרא מקיפים דאמא דקטנות, ולפיכך אחר שנסתלקו החסדים כולם, צריכים לחזור ולעורר העלית מ"ן לעיבור ב' דקטנות מחדש לתפלת ערבית.
ולכן, במלת ישראל דק"ש של ערבית, ממשיכים הפנימים דאבא, שהם ו"ק דה"ח, ובמלת אחד, נכנסים בו מקיפים דאבא דקטנות, וו"ק דאמא דגדלות, דהיינו ג' הבחינות דעיבור ב' שלאחר ב' שנים דיניקה. וע"כ אינו ראוי לעיבור ג'. ונתבאר, שבג' הק"ש, שהם: ק"ש דעל המטה, וק"ש דקרבנות, וק"ש דערבית, אין בהם יותר מעיבור ב' דקטנות, שבהם ד' מדרגות: מקיפים דאמא, ופנימים דאבא, ומקיפים דאבא וו"ק דגדלות דאמא, ויותר מזה אי אפשר לז"א שיקבל, כי מטרם שהוא נשלם בכל ד' המדרגות דעיבור ב' אינו ראוי לעלות לעיבור ג' לצורך מוחין דהולדה. ורק בק"ש דיוצר לבד עולה למ"ן לצורך מוחין דהולדה. משום שכבר קבל כל ד' המדרגות של עיבור ב' בעת ק"ש דקרבנות, ע"כ הוא עולה לעיבור ג' לצורך מוחין דהולדה במלת אחד. (א' קפ"ז אות קפ"ד).

:

נח) חו"ב דיניקה:
בחינת אור הרוח שז"א משיג בעת היניקה, הוא דוחה את אור הנפש דעיבור לכלים דחג"ת, והוא עצמו מתלבש בכלים דחב"ד. ונמצא שבחי' חו"ב דיניקה, הוא רק אור הרוח לבד. וזה הכלל, שכל אור חדש הבא לפרצוף הוא מתלבש בכלים העליונים, ודוחה האור שהיה שם מקודם לכן. אל הכלים שלמטה. (א' קנ"ד אות פ"ח).

:

נט) ח"י חדשי יניקה:
ת"ת דא"א כלול מן י"ח גבולים. כי חציו העליון יש בו ו' גבולים, בו"ק שבו המלובשים באו"א. וחציו התחתון כלול מי"ב גבולי אלכסון כמ"ש להלן בתשובה ס"ה. ובכדי שז"א יכלול בתוכו י"ח גבולים הללו, הוא נבחן שיונק ח"י חודש. ולמ"ד שהם כ"ד חודש, הוא סובר, שגם חציו העליון כלול מי"ב גבולי אלכסון. אחר שהוא נכלל בחציו התחתון. כי בעת עלית נה"י לחג"ת דא"א, נכלל חציו התחתון מחציו העליון, ויש בתחתון עצמו ב' בחינות הת"ת הנ"ל, וכיון שחציו העליון כלול בתחתון, כבר גם בו יש י"ב גבולים כמו חציו התחתון. (א' רכ"ט אות רס"ד).

:

ם) חיות בהשאלה:
עי' תשובה מ"ז <השאלה> (א' קל"א אות י"ב).

:

סא) חיצון:
עי' תשובה קכ"ו <פנימי>.

:

סב) חלב:
בעת הלידה, שהדלת דקטנות חוזרת לשליטה, מכח עלית ה"ת לעינים, שישסו"ת יורדים ומתמעטים לבחינת ו"ק, ונסתלקו מהם הג"ר, כנודע. (עי' תשובה כ"ו) ולא נשאר שם אלא אורות דרוח נפש, אשר אז עולה שוב אור הרוח לכלים דחב"ד, ואור הנפש שהיה בנה"י, עולה לכלים דחג"ת, הנה עולה עמו ג"כ, בחי' העביות דהוד יסוד ומלכות שלא נבררו, ונכללים בהזווג החדש דחג"ת, שהוא בחי"א, ומקבלים בחינת מסך מתוקן דבחי"א מתוך התכללות בזווג ההוא, ואז נעשו לחלב, כי קומת החסדים היוצאים שם על בחי"א, נבחנים לחלב. וכשז"א יונק ומקבל לתוכו החלב הזה, הוא משיג בחינת העביות דהוד יסוד מלכות, המתוקנים במסך דעליון, וגם הוא עצמו, נעשה בסופו ראוי להזדווג עליה, ויוצא בו קומת ה"ח וה"ג. ולפיכך נחשב החלב שהוא יונק, לבחינת האודם שבו, כי נעשים בו לבחינת עביות מתוקנת במסך דבחי"א. וכל עביות הנמשכת מאמא, נבחנת לאודם, כי בינה דצמצום ב' מכונה ארץ אדום, כנודע. (א' קס"א אות ק"ח. אלף קל"ז אות ל"ב. א' קמ"ד אות נ"ט).

:

סג) חלב ודם:
חלב (בצירי תחת הח') שהוא השומן, נמשך מטפת מ"ד דאבא. ודם, נמשך מטפת מ"ן של הנקבה. ומשניהם נבנה ז"א והן קריבין לגבוה. (א' קס"ב אות ק"י).

:

סד) טבורא דלבא:
מקום נקודת החזה, נקרא טבורא דלבא. (א' ק"נ אות ע"ט).

:

סה) י"ב גבולי אלכסון:
נודע, שה"ח הנקראים חג"ת נ"ה, הם כנגד ה' הבחינות כח"ב זו"ן, ונמצא שעיקר ז"א הוא נצח לבד. ומצד שמוחותיו מאו"א, שהם מקבלים מבחינה שכנגדם בע"ב דא"ק, שבו נתחלפו הספירות, שבא אור חכמה בכלי דכתר וכו', ונמצא אור הנצח שעלה לת"ת, וע"כ נבחן עיקר ז"א לת"ת דה"ח, ובחינות חסד וגבורה שבו, הוא מכח התכללותו בעליונים, ונה"י שבו הוא מכח התכללות המלכות בו. הרי, שת"ת כולל כל הו"ק ונודע, שע"י עלית ה"ת לעינים, נעשה קו שמאלי בכל הספירות. כי עצם הספירות נבחנות לקו ימין, ובחינת עביות המלכות שנכללה בכל ספירה וספירה עד העינים נבחנת לקו שמאל. ולפי"ז נמצא, שיש ב' בחי' ו"ק, בז"א, א' דקו ימין, והב' דקו שמאל, והם מכונים י"ב גבולי אלכסון. כי כל בחינה יש לה גבול בפני עצמה. ונקראים אלכסון, משום, שהתכללות ב' ההין שנעשה בעלית ה"ת לעינים, מכונה אלכסון, כי נעשה בהם קו מהפנים אל האחור, כי ב' נקודות עושים בחי' קו, ולהיות הנקודה העליונה דבחינת פנים, מה"ר והנקודה התחתונה מבחינת אחורים, דהיינו מה"ת, ע"כ מובנות כמו אלכסון. ההולך מפנים לאחור. וז"ס שהפרסא גו מעוהי שהוא השורש של עליה זו, היא עומדת באלכסונא, כנורע. (אלף רכ"ט אות רס"ב).

:

סו) י"ה דאלקים:
התפשטות דל"ב נתיבות החכמה תוך נ' שערי בינה, דהיינו בבחינת הקטנות, שאין עוד גילוי אלא לבחינת ה"ג דקטנות דאמא, הנה זה נבחן, לבחינת י"ה דאלקים. כי הקטנות דאמא הוא השם אלקים, ובחי' יוד היא טפת מ"ד דאבא הכלולה בה, וה' היא בחינת הכר הה"ג דקטנות שנתגלה בז"א על ידיה. אמנם בבחי' עיבור ז"א, שאז אין עוד התפשטות אפילו לנ' שערי בינה דקטנות, כי העביות היא בבחינת שורש, נבחן שעוד לא נתגלה שם כי אם אותיות אל"ם מאלקים, ולא י"ה המורים על התפשטות הנ"ל. עי' תשובה י"ד <אלם מאלקים>. (דף א' רכ"ה אות רנ"ג. ובאו"פ ד"ה אל"ם).

:

סז) יניקה אמיתית:
עי' תשובה כ"ד <דדים>, שנתבאר שם, ב' מיני יניקות דז"א, כי אחר שהשיג נפש דרוח מאו"א בעת הלידה, ונולד, הנה נפל לבי"ע, ונמצא שנאבד ממנו הנפש רוח דאצילות שהשיג בעת העיבור ובסופו. ואז ע"י יניקה מדדי בהמה, חוזר לו בחינת הנפש דאצילות מזמן העיבור. וע"י יניקה מדדי אדם, הוא משיג בחינת הרוח. עש"ה. והנה היניקה מדדי בהמה אינה נחשבת לחידוש בז"א. כי קנה עוד אותו אור הנפש בעת העיבור, ועתה אינה אלא החזרה בלבד. וכל החידוש שהוא קונה בעת היניקה הוא רק על אור הרוח, שלא הספיק כלל לקבלו בעת הלידה, כי תכף נפל לבי"ע. וע"כ עיקר היניקה וחידושו, נבחן רק על בחינת היניקה מדדי אדם, שהוא יונק מדדי הבינה. (א' קל"ג אות י"ט).

:

סח) יניקת נה"י מהשדים:
אחר ביאת הגדלות דיניקה, דהיינו בז' שנים שלאחר עיבור ב', הנה אז מתלבשים ג"ר דרוח, בכלים דחב"ד, ובחינת ו"ק דיניקה יורדים לחג"ת נה"י. כי ג"ר דרוח דוחים הקטנות למטה. ונבחן אז, שבחינת החלב של יניקה דכ"ד חודש, ירדה ונתלבשה בנה"י ונמצא עתה, שנה"י דז"א יונקים מדדי אמא, כלומר שמקבלים המוחין האלו דיניקה דכ"ד חודש.

:

סט) ירידת הקטנות למטה:
כל אור חדש מקובל רק בכלים העליונים דפרצוף, בחב"ד שלו, ואור הקטן ממנו שהיה שם מקודם לכן, יורד למטה. וע"כ בביאת אור הגדלות נמצא שהוא דוחה את הקטנות מכלים העליונים למטה. (א' ר"ב אות קצ"ז).

:

ע) ירך יעקב:
עי' תשובה ס"ה <י"ב גבולי אלכסון>, שנתבאר, כי עיקר ז"א הוא הנצח, וחג"ת שלו הוא מהעליונים, והוד מתחתונים, שהיא המלכות. וכל אחיזת הס"א יכול להיות רק במלכות, ולא בז"א עצמו, ולכן הס"א יכול להתאחז בהוד דז"א, להיותה מהתכללות המלכות בו, ולא מנצח שהוא בחינת ז"א עצמו.
אמנם מצד המשכתו של ז"א מאו"א ומע"ב דא"ק, שנתחלפו בהם האורות, ונמצא שאור ההוד עלה בכלי דנצח. והנה מצד התחלפות הזאת עולה הס"א ומתאחזת גם בנצח דז"א. וז"ס שקר אין לו רגלים, כי הס"א משקר לאחוז בב' רגלים, דהיינו גם בנצח, וזה שקר, כי הנצח הוא כבר באמת עיקר ז"א, ואין שם שום מקום להאחז בה הס"א, כנ"ל. וז"ס ונצח ישראל לא ישקר וכו', כי ז"א שנקרא ישראל, לא יתן לס"א להאחז בנצח שלו, כי אחיזת הס"א שם בשקר הוא, כי באמת עיקר ז"א הוא הנצח.
וז"ס ותקע ירך יעקב, שהמלאך, שהוא שרו של עשו, נאחז רק בהוד שלו שהוא ירך השמאלי, ולא בב' ירכים. כי נצח ישראל לא ישקר וכו', ולא נתן לו לאחוז בנצח שבו. (א' קל"ז אות כ"ט ל').

:

עא) כבד:
הכלי הפנימי ששם משכן אור הנפש, נקרא כבד. והוא עומד נגד ג"ש עליונים דנה"י. (א' ר"י אות רט"ז ורי"ז ור"כ).

:

עב) כ"ד גבולים:
ת"ת הוא העיקר דה"ח, (כנ"ל אות ס"ה<י"ב גבולי אלכסון>.) והנה ת"ת דא"א, יש בו ב' בחינות דה"ח, כי בחציו העליון הוא בתכלית השלימות, והוא שייך לחלקו של או"א. ובחציו התחתון כבר שייך לחלקו של ז"א. שז"א אינו כל כך בשלמות. גם מחציו ולמעלה הוא בבחינת חסדים מכוסים. ומחציו ולמטה הוא בבחינת חסדים מגולים.
ונודע שת"ת כולל י"ב גבולי אלכסון, (כנ"ל אות ס"ה<י"ב גבולי אלכסון>) וזה הת"ת שהוא חלקו של ז"א, כולל ג"כ את חציו העליון דת"ת. כי לעת עיבור שעלו נה"י דא"א לחג"ת שלו, הנה נכלל חציו התחתון בחציו העליון מכח עליתו שם, וע"כ נבחן הת"ת הזה המלובש בז"א, שיש בו כ"ד גבולי אלכסון, ב"פ י"ב גבולים מחמת ב' מיני הת"ת הכלולים יחד. וע"כ יונק ז"א כ"ד חודש, שהוא נגד כ"ד גבולים אלו. (א' רכ"ט אות רס"ג.)

:

עג) כ"ד חדשי יניקה:
עי' תשובה ע"ב<כ"ד גבולים>. (שם).

:

עד) כלים חיצונים דאו"א:
כשאו"א מזדווגים לצורך ז"א מבחינת עביות דכתר, הנשאר בהם מעת עיבור שלהם עצמם, הוא נבחן שהזווג הוא מבחינת כלים חיצונים. כלומר, מבחינת פרצוף העיבור שלהם עצמם, שהוא פרצוף חיצון שלהם. וקומת הזווג הזה היא קומת נה"י. וכשמזדווגים מבחי' עביות דבחי"א, שנשאר בהם מבחינת פרצוף היניקה שלהם נבחן שהזווג הוא מבחינת כלים אמצעים שלהם, כי פרצוף היניקה הוא פרצוף תיכוני. כי ג' פרצופים הם: פרצוף דגדלות בפנימיות כולם, ועליו מלביש פרצוף דיניקה, ועליו מלביש פרצוף העיבור. (א' קנ"ט אות ק"ג).

:

עה) פנימיים דאו"א:
כשאו"א מזדווגים מבחי"ב ומבחי"ג דעביות, דהיינו מבחי' הגדלות שלהם, נבחן שהזווג הוא מכלים פנימים שלהם. כלומר מבחינת פרצוף הפנימית שלהם. עי' תשובה ע"ד <כלים חיצונים דאו"א>.

:

עו) כלים עליונים נגדלים תחלה:
זה הכלל, שהעליון משפיע בדבר העב יותר והתחתון מקבל רק בכלים הזכים יותר. פירוש: כי מדת הקומה היוצאת ע"י הזווג עם אור העליון, הוא תלוי בריבוי העביות, שכל שהמסך מבחינה יותר עבה כן קומת האור יותר גדולה, כנודע. אמנם כשהאור מתקבל בתחתון הוא מקובל בכלים הזכים יותר, דהיינו בכלים החב"ד, כי כל שהכלי יותר זך, יש לו השתוות ביותר עם האור שיוכל להלבישו. ולפיכך בעת שבא אור הנפש בפרציף הוא מקובל בחב"ד הפרצוף, שהם הכלים היותר זכים, ונמצא מהכלים העליונים נגדלים תחלה שהם חב"ד, אבל חג"ת נה"י הם עוד בלי אור. אלא אח"כ כשבא גם אור הרוח אל הפרצוף, הנה הרוח דוחה את אור הנפש מכלים דחב"ד, לכלים דחג"ת. והוא עצמו מתלבש בכלים דחב"ד. ונמצא עתה שגם כלים דחג"ת נגדלו, כי נתלבש בהם עתה אור הנפש. אבל כלים דנה"י עוד לא נגדלו כלום, והם עדיין בלי אור. עד שבא אור הנשמה, שאז הנשמה דוחה את אור הרוח מכלים דחב"ד, לכלים דחג"ת, כדי להתלבש בעצמו בחב"ד, וכן אור הרוח דוחה לאור הנפש לכלים דנה"י, כדי להתלבש בעצמו בכלים דחג"ת. ונמצא שנגדלו גם הכלים התחתונים דנה"י. הרי, כי תמיד כלים העליונים נגדלים תחילה. (א' קצ"ז אות קצ"ג).

:

עז) כללות:
בעת שכבר נכנס מדת עביות מתוקנת במסך הראוי תוך הפרצוף, אלא שעוד הוא מחוסר זווג עליה, משום איזו סבה, נבחן שהמוחין נגמרים בו מבחינת הכללות שבו, כי כבר נגמרו כל תיקוניו, ואינו מחוסר אלא זווג. (א' רי"ט אות רלח).

:

עח) כתר דז"א:
כתר דז"א אינו בכלל המוחין שלו, כי הן הכלי והן האור אינם מבחינתו עצמו אלא מעליון שלו. והוא מטעם, כי המוחין דז"א נמשכים בעיקר מאו"א, המתיחסים לע"ב דא"ק, שבו נתחלפו האורות ובא החכמה בכלי דכתר, והבינה בכלי דחכמה, וכו', ואור הכתר נשאר בפה דעליון, ולא נתפשט אל הפרצוף (כנ"ל בחלק ה' דף רצ"א אות ב' עש"ה כל ההמשך, כי כל המובא שם בענין הארת הכתר נוהג ג"כ בכתר דז"א.) הרי שמבחינת ע"ב, דא"ק הן הכלי אינו מבחינת ע"ב, אלא שהוא בחינת הפה דעליון, כי שם עומד הכתר שלו, והן האור אינו שייך לו, כי ע"ב הוא מעביות דבחי"ג, וכתר הוא מבחי"ד, עש"ה באו"פ. ועד"ז הוא בז"א, כי המוחין שלו מתיחסים אליו, כנודע.

:

עט) לב:
הכלי שבו משכן אור הרוח, נקרא לב. והוא עומד בחג"ת. (א' ר"י אות רט"ז ורי"ז ורי"ח ור"כ).

:

פ) ל"ב אלקים דמעשה בראשית:
נודע שהתפשטות הראשונה של הל"ב נתיבות החכמה ונ' שערי בינה, היא בבחינת יניקה דז"א, אמנם נבחן כאן שלבנ"ה הם מאירים תוך נ' שערי בינה, כלומר, שבחינתם עצמם דלבנ"ה אינה מתגלה, אלא תוך העלם והתלבשות דנ' שערי בינה. ומבחינה זו נקראים נ' שערי הבינה בשם ל"ב אלקים להיות הבינה, שנקראת אלקים, מגלה מתוכה בחינת ל"ב נתיבות החכמה. (עי' לעיל תשובה נ"א <התפשטות ל"ב נתיבות החכמה>.) ולעת הגדלות דז"א, אז מתגלים ל"ב נתיבות החכמה מבחינתם עצמם, ואז הם נקראים ל"ב הויות. (א' רכ"ז אות רנ"ח.)

:

פא) ל"ב נתיבות החמה:
עי' תשובה נ"א <התפשטות ל"ב נתיבות החמה>.

:

פב) ל"ב שנים:
מכח התפשטות ל"ב נתיבות תוך נ' שערי בינה, (כנ"ל בתשובה פ' <ל"ב אלקים דמעשה בראשית>) מכח זה נצמחים ל"ב השנים בעת היניקה, שהם בחינת הגילוי שנ' שערי בינה מגלים מתוכם את ל"ב נתיבות החכמה. (א' רכ"ח אות רנ"ט).

:

פג) לבר מגופא:
כל ספירה כלולה מע"ס, כנודע ויש הפרש גדול כאן. כי בבחינת עצמה של הספירה, וכן במה שכלולה מעליונים ממנה, היא סובלת מכל הכחות והצמצומים שבהם, כי כל הכחות שבעליונים שולטים בהכרח בתחתונים מהם. אמנם ממה שהספירה כלולה מתחתונים היא כלולה רק מבחינת אורותיהם בלבד, אבל לא מהכוחות והצמצומים שבתחתונים. כי זה הכלל שכל מסך וצמצום אינו יכול להתעלות למעלה ממקום יציאתו אף משהו.
ובזה תבין ההפרש הגדול מחג"ת אל נה"י דז"א, כי מצד המוחין נבחן עיקר ז"א שהוא רק ת"ת, וחו"ג הוא מהתכללותו מעליונים, ונה"י הוא מהתכללותו מתחתונים. כנודע. והנה כל אחיזת הקליפות הוא רק בנוקבא דז"א, שהיא המלכות. אבל בז"א עצמו אין להם אחיזה. ונמצא שמנצח ולמטה שספירות אלו הם מהתכללות המלכות, הנה כבר יש אחיזה לחיצונים, אמנם בחינת אחיזתם זו, נבחנת שהוא מבחינת לבר מגופא, כלומר, כי אינם מגוף ז"א עצמו, אלא מהתכללותו מהתחתונים דהיינו ממלכות, וע"כ אין אחיזה שלהם פוגמת בז"א אלא רק מצד המלכות הכלולה בו. וע"ז סובב הדיוק, שכל נה"י לבר מגופא. (א' קל"ז אות כ"ט).

:

פד) לידה:
בשעה שהוכר עביות דגופא דז"א שהיא משונה מבחינת אמא, נבחן עם זה, שנולד ויצא לחוץ. כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה בשינוי מקום, כן הרוחניים נפרדים זה מזה מתוך שינוי צורה הנופל ביניהם. (א' קכ"ז אות א' ואות ו').

:

פה) מגולים:
מילוי ולבוש ענינם אחד, כי כל תחתון יוצא במקום החסרון דעליון, וממלא אותו באורותיו, כמ"ש באורך אצל פרצופי א"ק, וע"כ נבחן התחתון לבחינת מילוי דעליון ולבחינת לבוש לעליון.
ומתוך שפרצוף עתיק, אשר בחינת ה"ת דצמצום א', שה"ס מלכות דא"ק, מלובשת בו, הוא נמשך ג"כ עד סיום בי"ע כמו רגלי א"ק כמעט. וז"ס שב"ש תחתונים דנה"י דעתיק יוצאים לבר מפרסא דאצילות למקום בי"ע. וכיון שפרצופי בי"ע אינם מוסיפים כלום לעתיק דאצילות, ע"כ אינם נחשבים למילוי שלו, ונבחן משום זה שב"ש אלו היוצאים לבר מאצילות הם שם מגולים, כי אין שם מבחינת אורות דאצילות שילבישו אותו. (א' קל"א אות י"ד) ועי' לעיל בחלק ח' דף תרמ"א ד"ה ונמצאו).

:

פו) מוח:
הכלי שבו מלובשת הנשמה נקרא מוח. והוא עומד בג"ר. (א' ר"י אות רט"ז רי"ח ורי"ט).

:

פז) מוחין דאלקים:
מוחין דז"א הבאים מעיבור הא', ומעיבור הב' שלאחר ב' שנים דיניקה, עד היותו בן ט' שנים ויום א', הם כולם מוחין בשמות דאלקים. אלא המוחין הבאים אחר עיבור ג' שלאחר ט' שנים ויום א', הם מוחין דשמות הויות. (א' רכ"א אות רמ"ג).

:

פח) מוחין דבן ד' שנים:
מוחין דבן ד' שנים, הם: פנימים ומקיפים דאמא דקטנות, שהם הקטנות דה"ג עם הגדלות דה"ג, וכן בחינת נו"ה של הפנימים דאבא דקטנות, שהנצח דה"ח דאבא מלובש בחכמה דז"א, והוד דה"ח מלובש בבינה דז"א וכלי הדעת עדיין ריקן מאור. (א' קס"ו אות קכ"ג).

:

פט) מוחין דבן ו' ויום א':
מוחין דבן ו' שנים ויום א', הם פנימים ומקיפים דאמא. וכל הפנימים דאבא דקטנות, שהם חג"ת נו"ה. ואז יורדים נו"ה דה"ח מחו"ב אל חסד וגבורה דז"א, וחג"ת דה"ח מתלבשים בחב"ד דז"א. ואז יש לו מקצת דעת, כי ת"ת דה"ח דאבא מלובש עתה תוך דעת דז"א. והוא עונת הפעוטות שמקחן מקח במטלטלים. כי ו"ק נקראים מטלטלים, בהיותם מטולטלים מרחמים לדין ומדין לרחמים. ואלו הה"ח דאבא מלובשים תוך הכלים דנה"י דתבובה, בתוך ה' פרקים תחתונים שלה, כי חג"ת דה"ח דאבא מלובשים תוך ב"פ אמצעים דנו"ה שלה, ובפרק עטרת יסוד שלה. ונו"ה דה"ח דאבא מלובשים תוך ב"ש תחתונים דנו"ה שלה. (א' קס"ז אות קכ"ה).

:

צ) מוחין דבן ט' ויום א':
מוחין דבן ט' שנים ויום א'. הם פנימים ומקיפים דאמא דקטנות ופנימים ומקיפים דאבא דקטנות. כי אז יורדים ג"ר דה"ח, שהם בחינת ל"מ דצלם דה"ח, שהם ג"ר: חב"ד. ואז דוחין חג"ת דה"ח מכלים דחב"ד דז"א, אל כלים דחג"ת, ומתלבשים בכלים דחב"ד. וכן חג"ת דה"ח דוחים נו"ה מחו"ג אל כלים דנו"ה דז"א, והם מתלבשים בחג"ת. ומקיפים אלו דאבא, מלובשים תוך ג"ש עליונים דנה"י דתבונה. ועתה נשלם ז"א בט"ס שלו מבחינת אור הרוח. והוא ראוי עתה לעלות למ"ן למוחין דהולדה. (א' קס"ח אות קכ"ז וק"ל).

:

צא) מוחין דגדלות:
מוחין שז"א מקבל ע"י עליתו למ"ן אחר היותו בן ט' שנים ויום א' הנקרא עיבור ג', נחשבים למוחין דהולדה, כי ע"י גם הזו"ן חוזרים פב"פ, וראוים להולדת נשמות. והם הנקראים מוחין דגדלות. (א' קנ"ו אות צ"ב).

:

צב) מוחין דהולדה:
עי' תשובה צ"א <מוחין דגדלות> (א' קנ"ה אות פ"ז).

:

צג) מוחין דכללות:
עי' תשובה ע"ז <כללות>. (א' רי"ט אות רל"ח).

:

צד) מוחין דקטנות:
כל המוחין הבאים בעיבור א' ובעיבור ב' עד היותו בן ט' שנים ויום א', נקראים מוחין דקטנות. מלבד ו"ק דגדלות אמא, שהוא ג"כ מקבל בעיבור ב'. אמנם ו"ק דגדלות אלו, הם כמעט בערך אחד עם ג"ר דמוחין דקטנות. (א' קע"ט אות קס"ג).

:

צה) מזונות:
בחינת המזונות של הפרצוף מחויבים להיות תמיד ממדרגה שלמעלה מפרצוף עצמו, כי המזונות אלו מכשירים אותו לעלות שם ולהלבישה בקביעות, עי' תשובה כ"ד <דדים>. (א' קמ"ד אות ס').

:

צו) מחצית הפרצוף ממש:
נקודת החזה שבפרצוף נחשב למחציתו ממש. כי ב' סיומים יש: א' מצד קו האמצעי, והוא בחינת הסיום לאורות וב' מצד הקצוות והוא סיום לבחינת הכלים. והנה מצד הכלים מסתיים מחצית הפרצוף במקום הטבור. אמנם אינה נחשב למחציתו ממש, כי עיקר ההבחן בפרצוף הוא מבחינת האורות שבו. וע"כ רק בסיום דקו האמצעי, שהוא במקום החזה, שם נחשב סיום מחצית הפרצוף. (א' ק"נ אות ע"ט).

:

צז) מטלטלין:
הו"ק נקראים מטלטלין. מטעם, כי כל עוד שאין בחינת ג"ר בפרצוף הם מטולטלים מדין לרחמים. ומרחמים לדין. (א' קס"ז אות קכ"ה).

:

צח) מ"י:
בינה נקראת מ"י. בסו"ה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כמ"ש בזוהר בראשית בתחלתו. (א' קל"א אות י"א).

:

צט) מקום הריון:
עיקר התיקון הנרצה בעיבור, הוא להאירו מבחינת עביות דצמצום ב', מסוד עלית ה"ת לעינים, הנקרא מילוי דאלפין. כנודע. ולפיכך נבחן מקום הריון בשליש תחתון דת"ת דאמא, המקבל מבחינה שנגדו מס"ג דא"ק מטבור ולמטה, ששם מלבישים ג"ר דנקודים. שבהם הותחל שורש זה דעלית ה"ת בעינים. ולפיכך מכונה מקום זה בטן, או מקום הריון. (א' קכ"ח אות ה').

:

ק) מקיפים דל"ס דצלם:
קומת ע"ס דמוחין היוצאת בעליון לצורך התחתון, נחלקת לפנימים ומקיפים, שהפנימים נקראים צ' דצלם, שפירושו ו"ק דמוחין ההם, ומקיפים נקראים ל"ם דצלם שפירושו ג"ר דע"ס ההם. (א' קנ"ח אוח צ"ח).

:

קא) מקיפים דקטנות אבא:
בחינת ג"ר דה"ח הבאים בג' השנים מן ו' ויום א', עד ט' ויום א', הם נקראים מקיפים דקטנות אבא. (א' קפ"ו אות קע"ט).

:

קב) מקיפים דקטנות אמא:
ג"ר דה"ג שמקבל תכף בעת עלותו לעיבור ב' אחר שני שנים דיניקה, נקראים מקיפים דקטנות אמא, כי הה"ג מתיחסים למוחין דאמא, וה"ח מתיחסים למוחין דאבא. (שם).

:

קג) נו"ה לבר מגופא:
עי' תשובה פ"ג <לבר מגופא>.

:

קד) ניקוי הפסולת:
עביות שבמ"ן דתחתון, העולה ונכללת בזווג הפרצוף העליון, מתבררת ומתתקנת שם, שפירושו, שהעביות משגת בחינת המסך מעליון שאז התחתון עצמו ראוי לזווג. וע"כ הכל תלוי במדת המסך המשמש בזווג ההוא דעליון, שאם למשל המסך הוא דבחי"א, אינו נברר מעביות בעת ההיא אלא בחי"א, והשאר יוצא בבחי' פסולת, כי המסך לא תיקן אותו. ולכן נבחן תיקון ההוא בשם ניקוי הפסולת, כי אותו הכמות שהמסך קולט ממנה, הוא מתנקה וראוי לזווג. (א' קמ"ה אות ס"ב).

:

קה) נ' שערי בינה:
עי' לעיל תשובה נ"ב <התפשטות נ' שערי בינה>.

:

קו) נ' שערי בינה שבז"א:
נודע, שנ' שערי בינה, פירושם ה"ג דאמא, כי כל אחת כלולה מעשר הם ג'. ובהיותם בקטנות הם נ' חסר א', דהיינו רק מ"ט שערים, וזה מורה שהם חסר ראש וג"ר, אלא שהם רק ז"ת. וכל אחת כלולה מכולן הרי ז"פ ז' שהם מ"ט. ואלו המ"ט שערים מתפשטים בז"א בעת קטנותו. ובגדלות מתפשט בו גם שער הנ', שהוא ג"ר שלהם. וזה השער הנ' שזוכה בעת גדלותו, הוא בכח הלבושים דאמא עלאה, שמקבל מימי עיבורו, שהם עשרה לבושים לה"ח וה"ח שלו, הנקראים עשרה שמות אהי"ה. (א' קמ"ג אות נ"ח).

:

קז) נצח ישראל:
עי' תשובה ע' <ירך יעקב>.

:

קח) סובל:
נודע, ששינוי הצורה מרחיקה הרוחניים זה מזה, ולפיכך אחר שהעובר מתעבה וניכר עביותו שהוא משונה מאמו נבחן שכלים דאמא אינם סובלים אותו עוד, ומפרידים אותו מהם והוא יוצא לחוץ (אלף קכ"ח אות ו').

:

קט) סיגים בלתי גמורים:
עי' לעיל בתשובה ל"א <דם טמא>, שג' מיני סיגים הם: א' השייכים עוד לבחינת ז"א עצמו, שהם השירים דהוד יסוד מלכות, והם אינם יוצאים בסוד דם לידה. אלא עולים לחג"ת ומתהפכים לחלב. ב', הם שירים הנשארים אחר בירורי ז"א, שהם נחשבים לו לפסולת, ומ"מ הם נבררים ונעשה מהם נוקבא דז"א, וכל פרצופי קדושה דבי"ע, ואלו יוצאים לחוץ בסוד דם לידה, אבל הם דם טהור, כי מהם נבררים הפרצופים כולם שלמטה מז"א. והם שנקראים "סיגים בלתי גמורים". כי הם נבררים עוד לצד הקדושה, כמבואר. גם הם נקראים "סיגים דח' ספירות ראשונות" כלומר השירים הנשארים מבחינת ח"ס ראשונות דז"א מכתר עד נצח, שבשירים אלו אין עוד לז"א שום חלק בהם, כי אלו ח' הספירות דז"א נבררו לגמרי, ומה שנשאר מהם נחשב לו לפסולת, וע"כ הם יוצאים בסוד דם הלידה. אמנם השירים דג"ס הוד יסוד מלכות דז"א, הם נחשבים לבחינה א', ואינם יוצאים בדם הלידה. כנ"ל.
הבחי' הג' של הסיגים, הם השירים הנשארים אחר בירור כל הפרצופים דבי"ע דקדושה, דהיינו אחר שנברר גם המלכות דעשיה, שאלו הם סיגים שלא יוצלחו עוד לכלום, והם יוצאים לקליפות, והם הנקראים דם טמא. ואלו הם הנקראים ''סיגים גמורים". והנה בעת שנברר ז"א, עוד לא נבררו הפרצופים התחתונים ממנו, ונמצא שבכלל השירים שנשארו אחר בירורים של ז"א, יש ב' בחינות סיגים הנ"ל, הן בחינת דם טהור, שמהם נבררו הפרצופים התחתונים. והן דם טמא דהיינו הסיגים גמורים שעדיין כלולים שם, כי עוד לא נברר הנוקבא ובי"ע, ונמצא הסיגים גמורים מעורבים עוד שם. (א' קל"ט אות מ"א).

:

קי) סיגים גמורים:
עי' תשובה ק"ט <סיגים בלתי גמורים> (א' קל"ט אות מ"א).

:

קיא) סיגים דח' ספירות ראשונות:
עי' תשובה ק"ט <סיגים בלתי גמורים>. (א' קל"ז אות ל"א).

:

קיב) סתומים:
אחורים דיסוד אמא המתפשטים עד החזה דז"א, הם סותמים הה"ח ואינם מניחים אותם להתפשט מחזה ולמטה, ונבחנים אז הה"ח שהם סתומים שם. כי אין התפשטות החסדים מחזה ולמטה אלא בעת שהם מגולים בהארת חכמה, והאחורים דאמא מעכבים על הארת חכמה, כנודע. (א' קס"ח אות קכ"א).

:

קיג) עולמות ונשמות:
ב' זווגים יש באו"א, א' הוא זווג להחיות העולמות, והיינו כל עוד שאמא היא באחורים לאבא, בסוד כי חפץ חסד הוא, והיא ממשכת מאבא חסדים בלי הארת חכמה. ב' הוא זווג דהולדת נשמות, וזהו רק לאחר שאמא הפסיקה אחורים שלה. וחוזרת פב"פ עם אבא. ועולמות הנמשכים מזווג א', פירושם חיצוניות הספירות. ונשמות הבאים מהזווג הב', פירושם, פנימיות הספירות. והוא מטעם, שאין אור החכמה יכול להתלבש בפרצוף זולתי בהתלבשותו באור דחסדים, הרי שאור החסדים הם חיצוניות ולבוש לאור הנשמות שהם בהארת חכמה. ונמצא שמזווג א' דאו"א נמשכים החיצוניות והלבושים, ומזווג ב' דאו"א, נמשכים הפנימיות המתלבש בהם דהיינו הנשמות, שהם בהארת חכמה, ובזה תבין ענין ג' הפרצופים המתלבשים זה תוך זה, הנקראים חיצון, תיכון פנימי. אשר החיצון והתיכון, הם בחינות עולמות, ונמשכים מזווג הא'. והפנימי הוא בחינת נשמות, ונמשך מזווג הב' הנ"ל. (א' רי"ב אות רכ"ג).

:

קיד) עונת איש גמור:
ענות איש גמור, הוא אחר היותר בן י"ג ויום א', שאז משיג המוחין דהולדה. עי' לעיל בתשובות צ"א <מוחין דגדלות>  וצ"ב <מוחין דהולדה>. (א' רל"א אות רס"ט).

:

קטו) עונת בן ט' ויום א':
עי' תשובה צ' <מוחין דבן ט' ויום א'>. (שם).

:

קטז) עונת בן י"ח:
עונת בן י"ח היא אחר שקבל ה ל' דצלם דבחינת המוחין דהולדה. כמ"ש במקומו. (שם).

:

קיז) עונת הפעוטות:
עי' לעיל בתשובה פ"ט <מוחין דבן ו' ויום א'>. (שם).

:

קיח) עיבור א':
בעיבור א' מתקנים בחזרה בחי' הקטנות דז"א דנקודים, שהם ו' הכלים: חב"ד, חג"ת, ונקודת החזה, בקומת נה"י, שהוא אור הנפש. ונקרא ג' גו ג', כי רק ג' כלים עליונים נגדלים בעיבור, וג' תחתונים כלולים בהם. ובגמר העיבור לעת לידה, מזדווגים או"א במסך דבחי"א, מבחינת הכלים האמצעים שלהם, ויוצאת קומת הרוח לז"א, אלא ז"א אינו יכול לקבלה עתה, כי נולד תכף ונופל לבי"ע. ואובד גם בחינת הנפש דאצילות. ועל ידי יניקתו שם מב"ש תחתונים דעתיק, שהניחו רשימתם בנהי"מ דא"א דאצילות, הוא חוזר וקונה הנפש דאצילות שמזמן העיבור, ועולה מבי"ע ומלביש לנה"י דא"א דאצילות. (א' קנ"ב אות פ"ה) עי' לעיל תשובה כ"ד <דדים>.

:

קיט) עיבור ב':
עיבור ב', משלים הכלים שמחזה ולמטה, החסרים לו אחר כל התיקון דעיבור הא'. כי בעיבור א' לא נתקנו אלא הכלים דפנים, שהם בחינת גו"ע, שמבחינת תיקון קוים הם נקראים חב"ד חג"ת עד החזה. כנ"ל בתשובה קי"ח. והוא חסר אח"פ, שהם תנה"י שמחזה ולמטה. ואלו נשלמים לו בעיבור ב' ע"י אריכת רגלים דאמא, שיורדת ה"ת מעינים, ומחזירים אח"פ דז"א למקומם ואז נשלמים עשרה כלים, ועיבור ב' זה ה"ס ביאה קדמאה הנזכר באו"א ובזו"ן, כדי לעשותה כלי.
ומבחינות האורות, נבחן בעיבור ב' הזה, שיוצאים כאן ד' מדרגות: א' גדלות דה"ג דאמא. ב', ו"ק דה"ח דאבא. ג', ג"ר דה"ח דאבא. וכל אלו הה"ג והה"ח דאו"א, נבחנים לג"ר דרוח, והם מוחין דקטנות. ויש עוד מדרגה ד', שהיא ו"ק דאמא דגדלות, שיוצאת יחד עם ג' המדרגות הנ"ל. ומ"ן דעיבור ב', שז"א מעלה מאחורים דאו"א, הם מבחינת חלוקה הב' דנקודים, המחזיר או"א לראש, אמנם עדיין הם במצב פב"א. וע"כ נבחנים כל המוחין האלו בבחינת אחורים, שפירושו, שאחורים דאמא שולטים עוד בהם, המעכבים ההארת חכמה בחסדים. א' קנ"ט אות ק"ב).

:

קכ) עיבור ג':
אחר היותו בן ט' שנים ויום א', שכבר קבל כל ד' המדרגות הבאות ע"י עיבור ב', אז עולה למ"ן לצורך מוחין דהולדה, הנקרא עיבור ג'. או עיבור ב' דגדלות. וזהו ע"י העלאת מ"ן לאו"א מבחינת אחורים שלהם שנפלו מחלוקה הג' דנקודים, ממ"ן ד ו' ונקודה,שקבלו מיסוד דא"ק. שאז הפסיקה אמא אחורים שלה וחזרה עם אבא פב"פ, מבחינה זו יצאו שם ד' קומות מבחינת או"א עלאין,וד' קומות מבחינת ישסו"ת. ולפי השיעור שז"א מעלה מאחורים אלו, כן יגדלו המוחין שמקבל על ידיהם. ועובר ג' הזה נקרא בהרבה מקומות, בשם עיבור ב' ג"כ, והוא כי לעיבור ב' שלאחר ב' שנים דיניקה, קורא בשם עיבור ב' דקטנות. ולעיבור ג' זה, הבא לאחר ט' ויום א', הוא קורא עיבור ב' דגדלות. והוא דבר המובן מענינו. (א' קנ"ב אות פ"ו. א' קנ"ו אות צ"ב. קנ"ט אות ק"ב).

:

קכא) עכירת הדם:
עביות שבכלי דזווג, שהם כלים דנה"י, נקראת בשם דם. וכל עוד שלא נתקנו במסך דעליון, נבחן שהם עכורים, כי הרצון לקבל בלי מסך, הוא חלקם של הקליפות, כנודע. וכשהם מתתקנים ע"י העליון ומשיגים כח המסך, אז נבחן שנעשו ברורים ומזוקקים, באופן שהם ראוים לזווג עם אור העליון. (א' קמ"ה אות ס"ב).

:

קכב) עכירו דמיין:
הבחינות דה"ת מצמצום א', שהן אינן יכולות לקבל בחינת הקפאון דיסוד אבא העושה לז"א בבחינת רקיע. (עי' תשובה ל"ז <ה' דאלקים בציור ד"ו>.) שהם כלולים במ"ן דז"א, נבחנים לעכירו דמיין. (א' קל"ג אות כ"א).

:

קכג) עליונים דכלים נגדלים תחלה:
עי' תשובה ע"ו <כלים עליונים נגדלים תחלה>.

:

קכד) עלמא דדכורא:
בינה נקראת עלמא דדכורא, ביחס נה"י שלה המתלבשים בז"א, שהוא זכר. (א' קל"א אות י"ג).

:

קכה) עשרה דמים:
ז"א כולל ה"ח וה"ג, כי מבחינת חסד החמישי שהוא הוד יוצאים ה"ג, להיותו בחינת המלכות דה"ח, כנודע. וביחס הנוקבא הנפרדת דז"א, נקרא ז"א רק בחינת ה"ח לבד, ונוקבא כולה ה"ס ה"ג.
אמנם בז"א לבדו, יש ג"כ בחינת נוקבא שבגופו, וע"כ הוא עצמו כלול ג"כ בהכרח מה"ח וה"ג, והיינו כנ"ל שמחסד החמישי שהוא הוד מתפשטים הה"ג. ואמנם במ"ן דז"א שעלו לאו"א, כלולים כל הפרצופים דבי"ע וגם השירים מהם שהם חלקם של הקליפות (כמ"ש הרב בדף א' קל"ט אות מ' ומ"א) אמנם כל אלו כלולים בה"ג דז"א, ולא בה"ח שלו, כי מז"א ולמטה נבחנים כולם בבחינת גבורות.
ונמצא לפי"ז, שה"ח דז"א הם דם טהור לגמרי, דהיינו אפילו החלקים דהוד יסוד מלכות, שלא נבררו בעיבור ונשארו בבחינת דם, מ"מ הם דם טהור, שאין חלק של הקליפות מעורב בהם. אלא בבחינת ה"ג, שהם השירים השייכים אל הנוקבא הנפרדת ובי"ע, בהם יש דם טמא, שהם עירוב השירים שישארו אחר בירור המלכות דעשיה, שהם סיגים ממש בלי שום תועלת. ועל שם הסיגים הגמורים האלו המעורבים בה"ג, נקראים פעם הה"ג בשם דם טמא. ושירים דהי"מ דז"א, אע"פ שנעשה מהם בחינת נוקבא שבגופו דז"א, שהם ה"ג בערך ז"א. מ"מ בערך עצמם הם מה"ח, כי ז"א כולו ה"ס ה"ח. וז"ס עשרה דמים הם: ה' דם טהור, וה' דם טמא. כמבואר.

:

קכו) פנימי:
ג' פרצופים הם: פרצוף העיבור שהוא קומת נה"י. ופרצוף יניקה שהוא קומת חג"ת. ופרצוף גדלות שהוא קומת חב"ד. והם מתלבשים זה בתוך זה. פרצוף הגדלות מתלבש מחזה ולמטה, תוך פרצוף היניקה, ופרצוף היניקה מתלבש מחזה ולמטה, תוך פרצוף העיבור. ונמצא פרצוף הגדלות לפנים מכולם, וע"כ נקרא פנימי. ופרצוף העיבור לחוץ מכולם, וע"כ נקרא חצון. ופרצוף דיניקה באמצעם, וע"כ נק' תיכון. (א' ר"י אות רי"ד).

:

קכז) פנימיות דקטנות אבא:
ו"ק דה"ח, שז"א מקבל מבן ב' שנים עד שנת הו' יום א', הם נקראים פנימים דקטנות אבא. עי' אות קי"ט <עיבור ב'>. (א' קפ"ו אות קע"ט).

:

קכח) פנימיות דקטנות אמא:
נ"ר דרוח שז"א מקבל בשני שנים דיניקה, נקראים פנימים דקטנות אמא. עי' אות קי"ט <עיבור ב'>. (א' קפ"ד אות קע"ב וקע"ג).

:

קכט) פנימיות וחצוניות:
ג' פירושים יש בענין פנימיות וחיצוניות: א', ע"פ הבחן הזווגים, דאו"א, לפי החלוקות דנקודים כנ"ל באות קי"ג <עולמות ונשמות>. עש"ה. ב' הוא לפי ההבחן דמוחין דהולדה. ג' הוא לפי ההבחן דאו"א וישסו"ת.
והנה לפי ההבחן הא' נמצא, שכל הבא בעיבור א' ובעיבור ב' הנמשכים מחלוקה א' וב' דנקודים, שהם עי"מ דקטנות הנכנסים בז"א עד היותו בן ט' ויום א', כל אלו נקראים חיצוניות. להיותם עוד מבחינת אחורים דאמא המעכבים על הארת חכמה, והם רק חסדים, לפיכך נקראים חיצונים, שהם לבושים להארת חכמה. אלא המוחין הבאים ע"י עיבור ג' ע"י העלאת מ"ן מאחורים דחלוקה ג' דנקודים, שהוא לאחר ט' ויום א', הם הנקראים פנימיות משום שאז מפסקת אמא את האחורים שלה וחוזרת פב"פ עם אבא, ומשפעת הארת חכמה. שהם מתלבשים בפנימיות החסדים, ואפילו הקטנות של העיבור הג' הזה, שאינם עוד ראוי להולדה נחשבת ג"כ לפנימיות, להיותה באה מזווג פב"פ דאו"א.
ולפי ההבחן הב' הנ"ל, נמצא שאפילו המוחין דנשמה הן נשמה דישסו"ת, והן נשמה דאו"א עלאין נחשבים ג"כ לחיצוניות. משום דכל עוד שאין בחינת חיה בפרצוף אינו ראוי להוליד. וכל שאינו ראוי להוליד עוד נקרא חיצוניות, ונקרא אב"א אלא בחינת חיה, הן דישסו"ת והן דאו"א, נקרא פנימיות ופב"פ, כי אז הם ראוים להוליד. כי מוחין דחיה דישסו"ת מספיקים לזווג דהולדה דיעקב ורחל. ומוחין דחיה דאו"א עלאין מספיקים להולדה גם לזו"ן הגדולים.
ולפי הבחן הג' הנ"ל. נמצא שכל המוחין הבאים מישסו"ת נחשבים לחיצוניות, משום שאין זו"ן הגדולים חוזרים ע"י פב"פ. וכל המוחין הבאים מאו"א עלאין נקראים פנימיות. משום שהזו"ן חוזרים על ידם פב"פ. ואפילו הקטנות דאו"א עלאין נחשבת ג"כ לפנימיות, משום שבאה מאו"א עלאין. (א' רי"ב מאות רכ"ג עד אות רכ"ו).

:

קל) פסיעה לבר:
כבר נתבאר בחלק ט' דף תתמ"א תשובה צ' <פסיעה לבר>. ע"ש. (א' קמ"ו אות ס"ו).

:

קלא) פעוטות
עי' לעיל תשובה פ"ט <מוחין דבן ו' ויום א'>. (א' קס"ז אות קכ"ה).

:

קלב) ציור הולד:
ציור הולד, נעשה ע"י בחינת אודם דאמא, שהם בחינת עביות והמסכים שהזווג נעשה עליהם, שהם מעמידים הקומה ומסיימים לכל אבר ואבר דז"א בצורתו (א' קל"ג אות כ"א).

:

כלג) צינון:
בהסתלקות האורות מהכלים נבחן שהכלים נצטננו ע"ש שחדלו מלפעול פעולתם. (א' ק"ל אות ח').

:

קלד) צירי:
בינה נקראת צירי, ע"ש שכל האברים דז"א מקבלים צורתם ע"י המסך העביות שלה. (א' קל"ג אות כ"א).

:

קלה) צר:
השפעה מרובה דחסדים, מכונה בשם הרחבה, או רוחב, וצמצום החסדים מכונה בשם צר. אבל צמצום חכמה מכונה בשם קצר. והשפעתה בשם ארוך. (א' קכ"ח אות ו').

:

קלו) קיסטא דחיי:
אי אפשר לז"א שיהיה לו מוחין פחותים מפנימים דאמא דקטנות, שהם בחינת נ"ר דרוח, שהוא משיג בב' שנים דיניקה, והם הנקרא קסטא דחיי, שפירושו מדת החיים. כי המוחין שלמעלה מבחינה זו, אינם בו מדת החיים, אלא רק בחינת תוספת הרוחה, שאינם מחייבים להיות קביעות והם אצלו בעובר ושב לפי הזכות של התחתונים. (א' קמ"ח אות ע"ג).

:

קלז) קפאון:
נודע, שבחינת יסוד דאבא הוא צר מחסדים ואריך בחכמה. כי חוסר חסדים מכונה צר, (עי' תשובה קל"ה <צר>) ומבחינה זו דצר, נקרא אור קפאון. בסו"ה אור יקרות וקפאון. שאע"פ שהוא אור יקרות דחכמה. מ"מ הוא בבחינת קפאון וצינון מחוסר חסדים. ולפיכך, הארה זו דיסוד דאבא, מכונה בשם המסו המקפיא את החלב כדי שיתגבן ויעשה גבינה. כי בהיות הנקבה בבחינת קצר ורחב, שפירושו קצר מהארת חכמה, ורחב בחסדים, נמצא טפת האודם שלה, שאינו חסר אלא בחי' האריך דאבא, כדי לתקן את בחינת הקצר שבה, וע"כ אינו מתוקן מטפת האודם שלה אלא אותו השיעור שאור הקפאון דאבא מקפיא ממנה, כי רק זה השיעור נשלם בבחינת אריך דאבא, שהיא כל חיות הולד, כנודע שאור אבא הוא בחינת חיה. ולפיכך חביב אור הקפאון הזה דאבא, כי אינו מתחבר בבנין הולד אלא אותו השיעור שנקפא על ידו. וז"ס הדם היוצא בעת הלידה, כי הוא ממ"ן דז"א ואודם דאמא שאור הקפאון דאבא לא הגיע אליהם ולא הקפיא אותם, וע"כ הם לחים ואדומים, כי לא נתחברו בבנין הולד. ועל שם זה נקרא ז"א רקיע, דהיינו על שם קבלתו הקפאון דאבא. והבן זה. (א' קל"ג אות כ"א).

:

קלח) ראש הקטן:
ראש דקטן הוא אור הרוח בכלים דחב"ד. ורק בערך הכלים הוא ראש, אמנם העיקר הם האורות, וע"כ חב"ד נבחנים רק לחג"ת, וראש הקטן אינו אלא חג"ת כי הכלים המלבישים לאור הרוח נקראים חג"ת. (א' קס"ד אות קי"ח).

:

קלט) ראשית:
חכמה דז"א נקראת ראשית. והוא מטעם, כי אור החכמה שלו מתלבש בכלי דכתר שלו. כי אין חכמה מתלבשת בכלי דחכמה אלא רק בא"א, הנמשך מבחי' שכנגדו מפרצוף גלגלתא דא"ק. אבל או"א, החכמה מתלבשת בכתר שלהם, מפני שהם נמשכים מבחי' שנגדם מע"ב דא"ק, שבו נתחלפו האורות. ובאה חכמה בכלי דכתר ואור הבינה בחכמה. ולכן ז"א, שמצד המוחין שלו נמשך בעיקר מאו"א, הנה גם בו מתלבשת החכמה בכלי דכתר, ונמצא אצלו החכמה ראשית הפרצוף. (א' קס"ג אות קי"ג).

:

קם) רגל קוף הארוך:
עי' תשובה ל"ט <ה' דהוד שנעשתה לקוף>. (א' קל"ז אות ל').

:

קמא) רקיע:
עי' תשובה קל"ז <קפאון> (א' קל"ג אות כ"א).

:

קמב) שאלה:
עי' תשובה מ"ז <השאלה>.

:

קמג) שדי בדגש:
יש שד"י בדגש והוא שם קדוש, ויש שדי ברפה, והוא בחינת שדים ליניקה. בסו"ה בין שדי ילין. וביאורם הוא: כי דרכו של אבא שהוא ע"ב, להאיר חסדים מכוסים בחג"ת, וחסדים מגולים רק בנה"י. כנודע. ואם הזווג דאו"א הוא בכלים האמצעים, שהם חג"ת, ועדיין אין שם כלים דנה"י, באים ב' ההארות שם בזה אחר זה בסוד מטלטלין, שהם מטולטלין מרחמים לדין ומדין לרחמים. כי בשעה שהאורות דחסדים מכוסים באחורים דאמא, אז הם בבחי' הרחמים, בהרחבה מרובה דחסדים. ואם מתגלה בהם הארת ע"ב, נעשה בהם סיתום חסדים שהוא מדת הדין, כי נעשו מחוסרי השפע. והוא משום שליטת אחורים דאמא שם. כי אין מקום הגילוי דהארת ע"ב אלא מחזה ולמטה אחר סיום דיסוד אמא. כנודע.
וזה סוד ע"ב ורי"ו וכ"ו, השולטים אז בג' הקוים חג"ת: ע"ב בחסד, ורי"ו בגבורה, וכ"ו בת"ת. כי הוי"ה דע"ב בחסד, פירושה: שע"ב מאיר הארתו בפרצוף דחג"ת, שחסד כולל כחב"ד, כנודע. והנה אז מתעוררים אחורים דיסוד אמא ופוסקת הזווג דחסדים שלה כנ"ל, ונעשה סיתום חסדים בפרצוף דחג"ת, וסיתום חסדים זה מרומז בג' השמות: ס"ג, מ"ה ב"ן, אשר קבלו החשבון ע"ב. והענין, כי תוספת חשבון זה המשלימם להגימטריא ע"ב, מגלה החסרונות שלהם. וזהו הרמז, שס"ג ועשר אותיותיו עולים ע"ג, שהם ע"ב עם הכולל, כי האותיות דהויה רומזים על ע"ס של הפרצוף בעת היותם בלי זווג. וחשבון של האותיות רומזים על בחינת המלכות, ומדת קומת הזווג שיש בעשר אותיות דהוי"ה ההיא. ולפיכך בעת הארת ע"ב, נפסק הזווג מיסוד ועטרה דס"ג, ואינם משפיעים קומת החסדים שבס"ג, ונבחן שהוסר החשבון הכולל ס"ג מהויה ההיא ולא נשאר שם אלא מספר העשר אותיות בלבד, כי פסקה קומת החסדים שלה להאיר בפרצוף. הרי שזו התוספת דעשר אותיות דהוי"ה דס"ג, רומז על מדת החסרון שבהוי"ה זו, דהיינו הפסק הזווג, כמבואר. ועי' בע"ח שער י"ח פ"ב בכל ההמשך עש"'ה.
והוי"ה דמ"ה עם חשבון ד' אותיות הפשוט דהוי"ה זו, עולים ג"כ ע"א, שעם הכולל עולים ע"ב. ותוספת זו מראה שהוי"ה אבדה הה"ח שלה, שה"ס המילוי אלפין שבה, ונשארה בבחי' שורש לבד, שהוא אור הנפש, כי כל קומת הרוח נעלם ממנה, מחמת הפסק הזווג דהוי"ה דס"ג, כנ"ל. הרי אשר התוספת דחשבון הוי"ה פשוטה על המ"ה הוא מראה על בחינת החסרון של אור הרוח שנסתלק ממנה. אחר שקבלה להגימטריא ע"ב, דהיינו הארת הע"ב.
וכן הוי"ה דב"ן, שעם הגלות החשבון דאחורים דב"ן, היא בגי' ע"ב. כי ב"ן הוא מקבל ממ"ה, וכיון שמ"ה עצמו נשאר בבחינת אור הנפש, דהיינו הוי"ה הפשוט. ע"כ נעלם גם אור הנפש מב"ן, ולא נשאר ממנו זולת אור אחורים בלבד. הרי שגילוי הארת ע"ב, גרמה להסתלקות כל בחינת הב"ן, ואפילו אור הנפש שבה, ולא נשארה רק באחורים.
וז"ס הרי"ו הנזכר, שהוא בגי' גבורה, כי הארת ע"ב במקום חג"ת גורמת להפסק הזווג דחסדים מס"ג, שעי"ז אובד מ"ה קומת החסדים שלו, ונשאר רק באור הנפש, וב"ן בבחי' אחורים. וז"ס שגבורה בגי' ראי"ה. כי הארת ע"ב שהיא חכמה נקרא ראי"ה. כי בהיותה שלא במקומה, דהיינו בחג"ת ששם המקום דחסדים מכוסים תחת שליטת יסוד דאמא, הנה ראי"ה בגי' גבורה, כלומר שגורמת סיתום גדול בפרצוף.
וע"כ נבחן שע"ב בחסד, כי שם הוא מאיר הארתו כנ"ל: ואז ג' ע"ב הנ"ל מאירים בגבורה, בסוד רי"ו. כנ"ל. ואז נבחן קו האמצעי שהוא עיקר הפרצוף דחג"ת, שהוא רק בבחי' הוי"ה פשוטה בלי מילוי אלפין שבה, הרומז על הסתלקות קומת החסדים, והשארתו את אור הנפש, שהוא בחינת הוי"ה פשוטה. וחשבונם יחד, שהם ע"ב ורי"ו וכ"ו. הם בגי' שד"י. וה"ס בין שד"י ילין, מלשון התלוננות, שרומז על בחינת הסיתום המתגלה בעת גילוי החשבון הזה של שד"י. כמבואר. וז"ס שד"י ברפה.
אמנם לעת גדלות, כשמתחדשים לז"א, הכלים דנה"י ומקבל מזווג דאו"א מכלים הפנימים שלהם, הנה אז יורדים ע"ב רי"ו וכ"ו ששמשו בחג"ת, ובאו לכלים דנה"י. ונמצא הריוח בשנים: א', שאין שם הפסד של העדר החסדים, כי בלאו הכי הם כלים דאחורים. ואינם צריכים כל כך לחסדים. וב' שעתה נפרדו ב' הארות ששמשו יחד בחג"ת, שנתגלגלו מרחמים לדין ומדין לרחמים, כנ"ל, ועתה משמשים בחג"ת החסדים המכוסים באופן קבוע, וגילוי הארת ע"ב ירדה לנה"י, ואינם סותרים זה את זה, אלא אדרבא שהם עוזרים זה לזה, להיותם בב' מקומות. והבן. וע"כ כאן השם שד"י בדגש, כלומר שהוא במקום הדינים שהם הכלים דנה"י, שאין הדינים בהם אלא ריוח, כי הם באים בסוד הזווג, והם מגלים החכמה ממטה למעלה גם בעליונים, כמ"ש במקומו. (א' רמ"ב אות רצ"ב).

:

קמד) שדי ברפה:
עי' לעיל בתשובה קמ"ג <שדי בדגש>.

:

קמה) שדים:
דדים נקראים על שם קומת החסדים הנמשכת מהדדים. ושדים הם נקרא על שם הארת ע"ב המתחילה להתגלות משם, בסוד ע"ב רי"ו וכ"ו שבגימטריא שד"י. כנ"ל בתשובה קמ"ג <שדי בדגש>. (א' ר"מ אות רפ"ח).

:

קמו) שקר אין לו רגלים:
עי' לעיל תשובה ע' <ירך יעקב>.

:

קמז) תחתונים דאורות נכנסים תחלה:
עי' לעיל תשובה ו' <אורות תחתונים נכנסים תחלה>.

:

קמח) תיכון:
עי' לעיל תשובה קכ"ו <פנימי>.

:

קמט) תורה:
המוחין דז"א נקרא בשם תורה. והוא בסוד מ"ש ז"ל, נובלות חכמה של מעלה תורה, ונובלות בינה של מעלה שכינה. פירוש: כי פירות לפני גמר בישולם, נקראו נובלות. ונודע ששביה"כ היתה מפני שהכלים היו קטנים, אבל לעתיד בגמר התיקון, אחר שנתגדלו הכלים בעולם התיקון, אז ישובו בי"ע להיות אצילות, כמו שהיה מטרם שביה"כ, בסוד דמטי רגלין ברגלין, כנודע. הרי שהשבירה היתה מפני שקבלו הכלים אל האורות הגדולים מטרם שנתגדלו כל צרכם. וע"כ דומה זה לנובלות. ונודע שאחורים דאבא שנתבטלו בעת שביה"כ, הנה מהם באים כל המוחין דז"א הרי שנובלות חכמה שלמעלה שהוא האחוריים דאבא שנתבטלו, מהם נמשכים המוחין דז"א שנקרא תורה, ומאחורים דישסו"ת, נעשו כל המוחין של הנוקבא דז"א, וישסו"ת הם בינה, הרי שנובלות בינה שלמעלה, שכינה. (א' קל"א אות י"א).

:

א) אוירא דכיא:
חסד דעתיק המלובש בג"ר דגלגלתא נקרא אוירא דכיא. והוא להיות הגלגלתא מתוקנת בבחינת עזקא שהוא ם' דצל"ם, אין שום כח מסך וצמצום יכול לשלוט עליה, ע"כ נקראת דכיא, שפירושו נקיה מכל צמצום. ובהיותה בבחינת חסדים, על כן נקראת אוירא, כי אויר פירושו, אור הרוח, שהוא חסדים. עיין תשובה ס"ט <סגול>. (א' שכ"א אות ס"ב).

:

ב) אוירא שעל מו"ס:
מתוך שהגלגלתא נתקנה בבחינת עזקא, דהיינו בחסדים מכוסים דג"ר דבינה, ע"כ אין כח המסך שבפה דעתיק שולט עליה, רק מז"ת שלה ולמטה שהם בחינת ישסו"ת הצריכים להארת חכמה בשביל זו"ן. ולפיכך נתחלקו ויצאו הז"ת האלו מבחינת הגלגלתא וירדו למדרגת מו"ס, והם נקראים מו"ס עלאה שבגו גלגלתא, או אוירא דיתבא על מו"ס. כי ירדו למדרגת מו"ס, אמנם ג"ר דגלגלתא נקראו אוירא דכיא, כי עליהם אין כח המסך שורה כלל, ונקיים מכח צמצום. כנ"ל בתשובה א' <אוירא דכיא>. (דף אלף ש"י אות ל"ה).

:

ג) אורחא דפלגותא דשערי:
הראש דא"א והחוורתי והשערות, כל אחד נכלל מג' הויות, שהם הוי"ה דמ"ה שהוא או"פ ו צ' דצל"ם. והוי"ה דס"ג והוי"ה דע"ב, שהם ב' המקיפים ל"ם דצל"ם, שהוי"ה דס"ג הוא מקיף קטן, והוי"ה דע"ב הוא מקיף גדול. כנ"ל דף אלף אות ל"ח. ע"ש באו"פ. ובג' הויות אלו יש י"ב אותיות, וחד דכליל להון, דהיינו בחינת המסך והמלכות שבהם, שנעשה בה הזווג, שהיא מעלית או"ח ומלבשת אותם, וכן היא מתפשטת ממעלה למטה, ומשפעת אלו י"ב אל התחתונים, לכן היא נקראת חד דכליל להון, כי יש בהמלכות הזו כל הי"ב אותיות דהויות האלו. ולפיכך יש י"ב חוורתי, שהם י"ב אורחין חוורין המתראים בין השערות, שהם ג' הויות הנ"ל, וחד אורחא חוורא דכליל להון. שהיא בחינת מלכות שבהם, כנ"ל. וכן יש י"ב נימין, ונימא י"ג דכליל להון. וכן י"ב תיקונא דיקנא וחד דכליל להון. כי כולם נכללים ומתחלקים על בחינת מל"צ דצל"ם. שהם י"ב בחינות, וחד דכליל להון שהוא המלכות, וזה האורחא דפלגותא דשערי דהיינו הקו הלבן החוצה בין השערות שמשם מתחלקים השערות לצד ימין ולצד שמאל של הראש, הוא האי חד אורחא חוורא דכליל להון. (אלף שנ"ו אות קכ"ז. אות קע"ה).

:

ד) אזדכך וסתים:
הוא תיקון הג' דז' תיקוני גלגלתא, דקרומא דאוירא אזדכך וסתים, שפירושו, שכולל ב' דברים כאחד: זיכוך למוחא דאוירא, וסיתום למו"ס. כי קרום הזה הוא כח צמצום שבמסך דצמצום ב' שבמלכות דראש דעתיק, המוציא לא"א לבר מחכמה קדומה, כי החכמה שלו אינה יכולה לירד למטה ממלכות דראש שלו, אלא שהמלכות הזו אינו מראית כחה רק בקרום שעל גבי מו"ס, והוא מתמעט מבחינת חכמה זו לגמרי כי האי קרומא לא פסיק ממנו לעלמין. והנה בקטנות דא"א, שולט הקרום גם על מוחא דאוירא, שהוא בחינת ז"ת של הגלגלתא, אמנם בגדלות: אזדכך האי קרומא, כי אז יורד ה י' מאויר ואשתאר אור, וגם אז הוא סותם את המו"ס, כי בחינת הג"ר דע"ב נשארים מכוסים בגלגלתא, בבחינת העזקא שבה, שהוא ה ם' דצל"ם, וע"כ אין המוחא דאוירא משפעת אל המו"ס רק מבחינת חג"ת דחכמה, אבל סותם אותו מבחינת ג"ר דחכמה, הנקרא חכמה קדומה, שאינה מאירה אלא בספירות דעתיק, הנקראות ימי קדם. וזה שואמר ''אזדכך וסתים" כי קרומא אזדכך להשפיע לו מבחינת חג"ת דחכמה, והוא סותם אותו מג"ר דחכמה. ואלו ב' הדברים נמצאים בפעולת הקרומא דאוירא כמבואר. (א' שכ"ט אות ע"א).

:

ה) אין:
נודע שאור החכמה נקרא יש והעלמו נקרא אין. אמנם המדובר הוא בבחינת המקיף החוזר, היוצא ונכנס ע"י התיקון דשערות רישא ודיקנא. וע"כ נקרא רישא דאוירא בשם אין, כי הוא כח המסך דעתיק המוציא לג' רישין דא"א מבחינת חכמה קדומה (הסתכלות פנימית דף אלף תל"ו אות א'). שנקרא קרומא דאוירא והוא הגורם ליציאת ג"ר דחכמה בבחינת מקיף חוזר, כמ"ש הרב לעיל (דף א' שמ"ח אות קי"ז) שהשערות יוצאים מכח הקרומא דאוירא. כי בהסתלקות המקיף חוזר מראש, נעשים השערות, שהם האו"ח המלבישים לאור הזה, לבחינת מותרי מוחא כי האור שהם מלבישים אותו, נסתלק, ואין להם עוד מה להלביש שם, שיוכלו להשאר שם בהמוחין, וע"כ יוצאים לחוץ מכלים דראש, בבחינות שערות כנודע. הרי שהשערות והמקיף חוזר, דהיינו העלם החכמה קדומה, כל זה בא מקרומא דאוירא, וע"כ נקרא מוחא דאוירא בשם "אין'' כי ביה תלייא אין, כי כל העלם חכמה ממנו באה. אמנם גם ראש דעתיק נקרא ג"כ בשם אין, בדרך השאלה, והוא משום כי האי קרומא דאוירא, הוא באמת בחי' המסך דמלכות דראש דעתיק, אלא כיון שאינו שולט על ג"ר דגלגלתא ע"כ מתחיל כחו בקרומא דאוירא, כנודע. ומכח שמלכות דראש עתיק היא שורש לקרומא דאוירא, נקרא גם הוא בשם אין. אבל עיקר השם הוא במוחא דאוירא, כי אין שליטתו של המסך הזה מתגלה רק מקרומא דאוירא ולמטה. (דף א' שס"ט אות קנ"ח. א' שע"א אות קס"א).

:

ו) אלף עלמין דחתימין בעזקא:
החכמה מכונה בשם אלף, בסו"ה ואאלפך חכמה וכו'. והעלם חכמה, נקרא בשם עלמין, מלשון העלם. וזה סובב על העלם חכמה קדומה בסבת המסך דצמצום ב' שעתיק נתתקן בו, שהוציא הג"ר דא"א לחוץ ממדרגתו, ותיקן ג"ר דגלגלתא שלו בבחינת עזקא, שה"ס ם' דצל"ם, המגבילה את הג"ר דגלגלתא כמו עזקא סביב סביב, שישאר לעולם בבחינת חסדים מכוסים. ואין החכמה מגולה בו אלא בז"ת שבו, שהוא מוחא דאוירא, אשר קומה זו, היא בחינת ע"ב, שהג"ר שלו מכוסה בעזקא. כנ"ל. הרי שבחינת העזקא שהג"ר דגלגלתא נתקנו בה, גורם אל העליות חכמה קדומה. וז"ס אלף עלמין דחתומין בעזקא. כי מסבת העזקא הזו אין עוד גילוי לחכמה זו בכלהו פרצופים דאצילות (א' שכ"ד אות ס"ו).

:

ז) אני:
מלכות בהיותה נגלית, היא רמוזה בשם אני, ובהיותה נסתרת היא רמוזה בשם הוא, ובמלכות דפאתי הראש, נקראת בשם הוא, משום שאין בחינת נוקבא גלויה שם. והוא מטעם כי השערות רישא הם מתוקנים בבחינת ם' דצל"ם, (עיין תשובה יו"ד < ב' אודנין >) ולפיכך אין כח נוקבא וצמצום יכולים להיות מגולים שם. (א' שפ"ד אות קפ"ג).

:

ח) ארבע מאות שקל כסף:
המסך דבחי"ג מרומז בהוי"ה במילוי יודין, כנודע. ויש בה ד' יודין, דד' ספירות חו"ב תו"מ שבה. ובחינת החוורתי הנמשכים מאחורי הגלגלתא דא"א אל הז"א, המה נמשכים מהוי"ה דע"ב אשר שם, ואורות האלו נקראים ארבע מאות שקל כסף, לפי שהם נמשכים בלבושים דבינה, וספירות הבינה הם מאות, וע"כ הם ד' מאות. ובמקומם בא"א עצמו, הם ארבע מאות אלף עלמין כי הספירות דשערות והחוורתא הם בסוד מאה אלף, ודעתיק באלף אלפין. כמ"ש באו"פ (דף אלף שצ"ט ד"ה וטעם).

:

ט) אשגחא פקיחא:
נה"י דעתיק שנעשו ללבושי מוחין דא"א, נחלקים למל"צ דצל"ם: אשר בחינת ה ם' שבהם הם הירכין הגבוהים מיסוד, המלובשים בב' אודנין, והם נשארים תמיד בבחינת אוירא. כי מהם לא נפיק ה י' מאויר. ובחינת ה ל' שבהם, מלובשים בב' עיינין, שהם בחי' הירכין שלמטה מיסוד, הנקראים נו"ה דעתיק הנגלים, כלומר שבהם החסדים מתגלים, כי בגדלות יוצא ה י' מאויר שלהם, ונעשו לבחינת אור, כנודע. והוא תיקון הששי דז' תיקוני גלגלתא הנקרא אשגחא פקיחא דלא נאים ונטיר תדירא. כי אחר דנפיק ה י' מאויר ונפקחו העיינין בהארת חכמה, המה נשארו כן בקביעות, וז"ש דלא נאים ונטיר תדירא. אבל בז"א אין תיקון זה נוהג בו בקביעות, כי אין מוחין דגדלות קבועים בו. וז"ס התפלה, פקח עיניך וראה וכו', שהוא להמשיך תיקון הזה בז"א. (דף אלף של"ד אות פ"ד).

:

י) ב' אודנין:
ב' אודנין הם תיקון הרביעי של ז' תיקוני גלגלתא, ובהם מלובשים בחינת נו"ה דעתיק הגבוהים מן היסוד, שהם בחינת ם' דצל"ם, כמ"ש להלן בתשובה י"א. והם בחינת חסדים מכוסים, כנ"ל בתשובה ט'. וע"כ לא נזכרו בהזוהר, אודנין בא"א, בין ז' תיקוני גלגלתא, משום שמבחינה זו אין בהם משום חידוש, כי כבר נזכר תיקון זה ד ם' דצל"ם אצל גלגלתא שהוא תיקון הא'. אלא שהזוהר חושב במקומם בחינת השערות היוצאות מהם ע"י תיקונם ב ם' דצל"ם, כי השערות הם בחינת או"ח שהלביש לע"ב המגולה בעת יציאת המוחין בראש דעתיק לצורך א"א, כנודע. (עיין הסתכלות פנימית דף אלף תמ"ד ד"ה והענין) וע"כ אחר ביאת א"א למקומו, שחוזר ונתקן במל"צ דצל"ם ע"י נה"י דעתיק, מסתלק ע"ב המגולה בבחינת מקיף חוזר, והאו"ח שהלביש אותו נשארים בנה"י דעתיק, שהם הנקראים שערות ומותרי מוחא, כמ"ש שם (בדף אלף תל"ו אות ב' וג') והנה גם השערות מקבלים מנה"י דעתיק את התיקון דמל"צ, אשר ם' שבשערות יוצאים ונאחזים על הגלגלתא שגם היא מתוקן בבחינת ם' , כנודע, ו ל' ו צ' שבשערות יורדים ונאחזים בלחי התחתון, שהוא לבר מבחינת גלגלתא, כנודע. ולפיכך, חושב הזוהר את תיקון הזה ד ם' שנתקנו בשערות במקומם של ב' אודנין, כי שם מלובשים בחינת נו"ה הסתימין דעתיק, שהם ה ם' כנ"ל, וקבלו מהם התיקון הזה ונעשו בבחינת "עמר נקי" כי תיקון זה נמשך מג"ר דבינה, שאין הצמצום יכול למעט אותה במשהו, וע"כ המה נקיים מכל צמצום ודין, וע"ש זה נקראים עמר נקי, ולפיכך הם יכולים להאחז בגלגלתא, שהוא ג"כ בסוד אוירא דכיא מאותו הטעם, כנודע. (אלף של"ד אות פ"ד א' שכ"ט אות ע"ה).

:

יא) ב' בחינות שבנו"ה:
ענין ב' הבחינות שבו נתחלקו נו"ה דעתיק, הוא השורש לכל בחינת מל"צ דלבושי המוחין שנוהגים בכל פרצופי אצילות. כי תיקן אותם, לבחינת נו"ה שלמעלה מיסוד, ובבחינת נו"ה שלמטה מיסוד. פירוש: כי באלו נה"י דעתיק, שהם לבושי מוחין דא"א, יש בהם ט"ס, כי הם בחי' האו"ח שיצאו על המ"ן דא"א בהיותו כלול במסך דראש דעתיק, וכמו שיש במוחין שיצאו בשביל א"א, ע"ס דאו"י, כן בהכרח עלו ממסך שבפה דעתיק ע"ס דאו"ח, המלבישים לאותם הע"ס דאו"י, כנודע. והע"ס דאו"ח אלו, נקראות בשם נה"י דעתיק, משום שיצאו על בחינת מסך דעתיק, שהוא בחינת מלכות, והתכללותה של המלכות הזו בג' קוים, נקרא נה"י, כנודע. ואלו ע"ס דנה"י דעתיק, שורשם הם בינה ז"א מלכות, שג' קוים דבינה הם חב"ד, וג' קוים דז"א הם חג"ת, וג' קוים שבמלכות הם נה"י, כנודע.
וכדי לטהר את ג"ר דאלו המוחין מכל בחינת צמצום ודין, חילק אותם לב' בחינות בינה: כי ג"ר דבינה הם תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינם מקבלים חכמה, ולפיכך אין שום צמצום נוהג בהם, כי אין צמצום נוהג רק על אור חכמה לבד, כנודע, ותיקון זה נקרא בשם, הגבהת ירכין למעלה מיסוד, כי החלק זה של החב"ד דנה"י שנתקן בג"ר דבינה בבחינת חסדים מכוסים, נתעלו לגמרי מן המסך של היסוד, ואינו מתמעט מסיבתו בעת קטנות, וכן אין מתגדל על ידו בעת גדלות, כי אינו מתמעט על ידי המסך דיסוד, משום דג"ר דבינה, הם שאין שום צמצום שולט עליהם, כנ"ל. ואינם מתגדלים על ידו, כי הג"ר דבינה אינם מקבלים חכמה לעולם, אפילו בעת גדלות, בעת שהמסך דיסוד ממשיך חכמה. ותיקון זה נקרא בשם ם' דצל"ם כנודע.
וחלק הב' של חב"ד דנה"י דעתיק, נתקנו בבחינת ז"ת דבינה, הצריכים להארת חכמה בשביל שהם שורש לזו"ן, וע"כ הם נבחנים לנו"ה נגלים, כי הם צריכים לחסדים מגולים, ונבחנים לנו"ה שלמטה מיסוד, כי הם מתמעטים ע"י מסך דיסוד בעת הקטנות, שחסרון דחכמה פוגם אותה, כי הם צריכים לה כנ"ל. וכן מתגדלים על ידו בעת גדלות, כי אז מקבלים ע"י הזווג דמסך היסוד, בחינת הארת חכמה. ותיקון זה נקרא ל' דצל"ם. ובחינת חג"ת נה"י, שבנה"י דעתיק, המקבלים מל' דצל"ם, נקראים בשם צ' דצל"ם.
וכיון שנה"י דעתיק שהם לבושי מוחין דא"א, נתקנו בתיקון זה דצל"ם נעשו לשורש לכלהו לבושי מוחין דאצילות, שבעת לידתם הם מתחלקים ומתלבשים באלו מל"צ ע"ד הנ"ל. כמ"ש במקומם. (כנ"ל דף אלף ס' אות ק"ח. עיין שם כל ההמשך) ומכאן נתחלקו ונתתקנו כל ג' הראשים דא"א וכן החוורתי והשערות רישא ודיקנא, בבחינת י"ג, שפירושם, ג' הויות דג' אותיות דצל"ם, שהם י"ב אותיות וחד דכליל להון. כמ"ש לעיל בתשובה ג' <אורחא דפלגותא דשערי> ע"ש. (אלף שכ"ח אות ע"ד).

:

יב) ב' ביעי דוכרא:
נודע, שמלכות ששמשה בפרצופי א"ק, דהיינו מלכות, דצמצום א' נגנזה בפה דרדל"א, ואין עליה עוד שום זווג בכל פרצופי אצילות, אמנם עכ"ז הארתה של המלכות הזו, נמצאת בהכרח גם באצילות, דאל"כ, לא היה מציאות להעלאת מ"ן עד כדי להחזיר אח"פ להמדרגות, כי למסך דמלכות דצמצום ב', שיצאה מתחילתה בחסרון של אלו אח"פ, לא נמצא בחינת מ"ן, שפירושו התעוררות, להמשיך שוב את אח"פ שהיו נוהגים בצמצום א', להיות מחוסרת אח"פ מתחילת אצילותו וז"ס ההכרח שבכל מ"ן יש ב' טפות, בסוד טפיים עולות מלמטה, דהיינו שצריך להכלל בהם ב' בחינת המלכיות כי בחינת המלכות דצמצום א' גורם החימום וההתעוררות להמשיך את אח"פ החסרים למדרגה. ובחינת מלכות דצמצום ב' מקבלת הזווג והורדת המ"ד, כי אין בחינת זווג על מלכות דצמצום א' באצילות לאחר שנגנזה ברדל"א, כנ"ל. וז"ס טפה א' יורדת מלמעלה, דהיינו טפת מ"ד המקובלת למלכות דצמצום ב' בלבד.
ושורשה של הארת המלכות דצמצום א' הנמצאת באצילות, הוא במו"ס המלבשת לגבורה דעתיק. כי כח העבית שבמסך שבמלכות, אינו מגולה בראש בהיותה משמשת שם ממטה למעלה, אלא כחה מתגלה בגוף, כלומר, בהיותה משפעת ממעלה למטה שמלכות נעשה לשורש עליהם מלמעלה, אז נעשו מוגבלים בהארתה. וע"כ אותה המלכות דצמצום א' המשמשת בפה דרדל"א, אין כחה מגולה ברדל"א אלא בגוף שלו דהיינו בחג"ת נה"י דרדל"א, והוא בקו שמאל דגוף, דהיינו בגבורה והוד דגוף, כי בקו השמאל משכן הגבורות, כנודע ונמצא שגבורה דעתיק, הוא תחילת הגילוי דכח המלכות דצמצום אז הגנוזה ברדל"א. וכיון שהיא מלובשת במו"ס, ע"כ נמצא שם שורש המלכות הזו. ושורש הזה נקרא בוצינא דקרדנותא.
ולפיכך גם בנה"י דעתיק יש הארתה בהוד דעתיק, כנ"ל. ובחינה זו נקרא נו"ה הפנימים דעתיק הגנוזים בב' אודנין דא"א, כי להיותם למעלה מיסוד דעתיק, שפירושו שנתקנו בבחינת ם' דצל"ם, אין שורש הדין שבה, ממעט כלום שם בא"א, והם הנקראים ב' ביעי דוכרא המבשלים הזרע, כלומר שנותנים כח החימום וההתעוררות להמשיך אח"פ החסרים, שכח החימום הזה אינה נמצא במלכות דצמצום ב' כנ"ל. וכן הם נמצאים גם בבחי' הנוקבא בסוד שטוחנות מ"ן לצדיקים, ובסוד טפים עולות מלמטה כנ"ל. (א' שכ"ח אות ע"ד).

:

יג) ב' לחיים:
עיין להלן בתשובה י"ד <ב' עיינין>. (דף אלף א' שמ"ב אות ק"ד).

:

יד) ב' עיינין:
הם בחינת חו"ג דע"ס דראש. ואף ע"פ שבפרצופי א"ק נבחנים העיינין לחו"ב, אמנם נתבאר לעיל בתשובה י"ב, שחב"ד דע"ס דנה"י דעתיק נתחלקו לב' בחינות ם' ו ל' ע"פ התחלקות הבינה לג"ר וז"ת, ועל פיהם נתחלקו ג"כ הע"ס דראש, וע"כ נתחלקו גם חו"ב דראש לב' בחינות: שב' אודנין הם ג"ר שבהם, ובחינת ם' והם נבחנים לחו"ב. וב' עיינין הם בחינת ו"ק שבחו"ב, ובחינת ל' וע"כ הם נבחנים לחג"ת כי מחמת שג"ר דחו"ב קבלו לבחינת ם' נמצאים העיינין שיצאו לבר מבחינת ג"ר, ונעשו לחג"ת. וע"כ נשתנו בחינת העיינין בפרצופי אצילות, שאינם בחינת חו"ב כמו בא"ק, כי זהו מסבת תיקון הצל"ם שנתחדש בפרצופי אצילות שהחב"ד נתחלקו בהם, לג"ר וז"ת, כמבואר. וע"כ נעשו כאן ב' בחי' חג"ת: א' היא בחינת ל' , שבאמת הם חב"ד, אלא ע"י תיקון ה ם' יצאו לבר מג"ר ונעשו לחג"ת. וב' הם חג"ת האמיתים, שהם צ' דצל"ם.
וזהו ג' ספירות הנוספות כאן על הע"ס הקודמים שבפרצופי א"ק, ונעשו בסוד י"ג, (כנ"ל אלף של"ט אות צ"ו) כי נעשה כאן ב' בחינות חג"ת, כנ"ל, כי נעשה חג"ת בג"ר עצמו ג"כ, שהם ל' דצל"ם. הרי שנתוספו ג' ספירות חדשות שלא היו בפרצופי א"ק. וע"כ יש כאן בע"ס דראש ב' מיני חו"ג: א' הם, ב' עיינין. וב' הם, ב' לחיים, שהם ב' תפוחין קדישין. שב' העיינין הם חו"ג דבחינת ג"ר, וב' תפוחין קדישין הם חו"ג האמיתים דבחינת ו"ק. באופן שיש כאן י"ג ספירות: גלגלתא כתר, וב' אודנין ומצחא חב"ד, וב' עיינין ושורש חוטמא, הם חג"ת דג"ר, דהיינו ל' דצל"ם. וב' תפוחין וחוטמא חג"ת ממש, וב' שפוון ולשון נה"י. והפה מלכות. וכל אלו מגולים רק בעת גדלות אבל בקטנות, אין הדעת מגולה במצחא, וכן אין החו"ג מגולה בב' תפוחין, כי אז אין בהם יותר מרוח נפש, אשר רוח מלובש בב' אודנין ומצחא, וע"כ הם נחשבים לחג"ת, ונפש מגולה בב' עיינין וחוטמא, ונחשבים לנה"י, ומשם ולמטה אין שום גילוי בכלים התחתונים שהם ב' תפוחין ופומא וכו', (אלף של"ד אות פ"ד, א' של"ט אות צ"ו).

:

טו) ב' רישין:
ראש דא"א יש בו בחינת זכר ונקבה, והם מב' הרשימות שעלו בעת העיבור שלו לפה דראש דעתיק, ע"ד זכר ונקבה שבראש דע"ב דא"ק, שנתבאר לעיל בדברי הרב (דף רצ"ב אות ד' וכו') וכן ע"ד זכר ונקבה שבג"ר דנקודים, שהזכר נקרא כתר, והנקבה או"א, כמ"ש בחלק ו'. שהזכר הוא בחינת רשימו דהתלבשות והנקבה היא בחינת רשימו דעביות, והם מחויבים להכלל זה מזה, כי על רשימו דהתלבשות אין יוצא שום זווג, אלא שהוא נכלל ברשימות דעביות דנקבה, ויוצא עליו קומת הזכר, וכן הנקבה נכללת ברשימו דזכר ויוצא עליה קומת הנקבה, כמ"ש שם באורך.
ואלו הם ב' ראשים הנכללים בראש דא"א, שהזכר נקרא גלגלתא, והנקבה נקראת מו"ס. ובחינת הזכר מאיר רק בראש, מטעם היותו מעיקרו רק בחי' רשימו דהתלבשות, ע"כ אין בו כח להתפשט לבחינת כלים דגופא, ובחינת הנקבה, שהיא בחינת מו"ס שיש בה בחינת עביות מעיקרה היא המתפשטת לבחינת כלים ובחינת גוף. וע"כ כל הע"ס שבראש אנו מבחינים להארת הזכר שהוא הגלגלתא, להיותו בחינה העליונה, שהתחתון ממנו, שהיא מו"ס אינה עולה בשם, כנודע. ולפיכך כל י"ג ספירות שבראש, הנ"ל בתשובה י"ד, נחשבים לבחינת גלגלתא לבד. אלא אחר שנפסק הארת הגלגלתא, שהוא בלחי התחתון, משם מתחיל להגלות בחינת מו"ס, דהיינו בי"ג תיקוני דיקנא וכל הגוף דא"א. ועיין היטב בהסתכלות פנימית א' ת"מ אות ח' וט', שנתבאר כל זה באורך. (דף אלף של"ח אות צ"ד).

:

טז) בוצינא דקרדנותא:
הארת מלכות דצמצום א' נקראת בוצינא דקרדינותא, ותחלתה היא בגבורה דעתיק, כי אין מלכות זו מצויה אלא בעתיק, והיא שורש הגבורות שבעולמות, כי הגבורות שבאבי"ע, הם רק מצמצום ב', שהוא רק ענף מצמצום א', כנודע. וגבורה זו דעתיק מלובשת במו"ס, ובחינת הוד דעתיק מלובש בב' אודנין, בסוד ב' ביעי דוכרין. כמ"ש כל זה לעיל תשובה י"ב <ב' ביעי דוכרא>. ע"ש. (אלף שי"ט אות נ"ז).

:

יז) בוצד"ק דגניז במו"ס:
גבורה דעתיק נקראת בוצד"ק, וכיון שמו"ס מלבשת אותו, כי גלגלתא דא"א מלביש לחסד דעתיק, ומו"ס מלביש לגבורה דעתיק, כנודע. ע"כ נמצא, שבוצד"ק גניז במו"ס, כנ"ל (בתשובה ט"ז <בוצינא דקרדנותא>) אלף שי"ט אות נ"ח אלף שע"ד אות קס"ט).

:

יח) ביטוש דבוצינא דקרדנותא:
מלכות דצמצום א' המאירה באצילות מכח התלבשות הגבורה דעתיק במו"ס, נקראת בוצד"ק, כנ"ל בתשובה ט"ז <בוצינא דקרדנותא>. ונתבאר בתשובה י"ב <ב' ביעי דוכרא>, שכל בחי' ההתעוררות והחימום של המ"ן, נמשכת רק ממלכות דצמצום א', והתעוררות הזאת נקראת בשם בשם בטישה, שהבוצד"ק בוטש ומעורר המוחין לברר ולהעלות מ"ן (אלף שי"ט אות נ"ח).

:

יט) בישול המ"ן:
כבר נתבאר זה בתשובה י"ב, כי הוא כח המלכות דצמצום א', הנמצא בנו"ה הפנימים שלמעלה מיסוד הנקראים ב' ביעי דוכרא, שבה כח חימום הגורם להעלות מ"ן להמשיך אח"פ החסרים, ובחימום הזה משתלם בחינת מ"ן שיהיו ראוים להולדת נשמות, דהיינו להמשיך בחינת טפה מע"ס הנשלמות עם אח"פ, כי זולתה לא היה שום התעוררות במלכות דצמצום ב', שממנה כל בחינת הזווגים דאצילות, שתוכל להעלות מ"ן להמשיך אלו אח"פ החסרים לה, כי מתוך שנאצלה כן מתחלתה, אינה מרגשת בחסרונה. ולכן נקרא הסיוע הזה של מלכות דצמצום א' בשם בישול הזרע, או בישול המ"ן, כי מכחה בא שלמות הזו שתהיה ראוי לזרע ולמ"ן שיספיק להמשיך מ"ד להולדת נשמות, אמנם עצם המ"ן, שעליה נעשה הזווג והורדת המ"ד, אינה מבחינת המלכות הזו דצמצום א', כי אין עליה זווג בכלהו פרצופי אבי"ע, כנודע. ולכן מכונה בחי' השתתפותה במ"ן רק בשם בישול הזרע בלבד, כלומר, שמכינה ומשלמת את המ"ן, אבל איננה בחינת עצמות המ"ן, והבן. (א' שכח אות ע"ד).

:

כ) ג' בחי' של י"ג:
ד' בחינות של י"ג נבחנים בראש דא"א: א' י"ג דגלגלתא, שהם מתגלים במצה ובפנים. כמ"ש בדף אלף של"ט אות צ"ו. ב' הם י"ג אורחין חוורין. ג' הם י"ג נימין דשערי. ד' הם י"ג תיקוני דיקנא. כמו שממשיך שם הרב באות ק"ה ק"ו וכו', והנה הי"ג חוורתי מיוחסים לגלגלתא משום שהם מתלבשים ברישא דגלגלתא. והי"ג נימין דשערי מיוחסים למוחא דאוירא, משום שהשערות הם צמצומים, שהתחלתם מתחיל רק מהקרומא דאוירא, ששם פועל כח המסך דצמצום ב', שמסבתו, נתקנו המוחין במל"צ דצל"ם ואין הגלגלתא מקבל את ג"ר דחכמה הראוים לה לקבל מקומת ע"ב, כי ם' דצל"ם אינה מקבלת לתוכה זולת חסדים מכוסים בלבד, בסוד כי חפץ חסד הוא, כטבע ג"ר דבינה, כנודע. וע"כ יוצא אותו חלק דג"ר דע"ב לחוץ מראש, ונעלם בסוד מקיף חוזר, אשר האו"ח והלבושים של ג"ר דע"ב הללו, נקראים בשם שערות, כנודע. הרי שכל יציאת הע"ב לחון, והשערות שנתהוו בבחינת מותרי מוחא, כל זה בא מכח התיקון דקרומא דאוירא, ולכן מיוחסים השערות למוחא דאוירא דהיינו מבחינת הקרומא דאתתקן בו. והי"ג תיקוני דיקנא מיוחסים למו"ס, כי גם השערות קבלו התיקון של צל"ם אשר ם' שבהם נתקבלו על הגלגלתא בבחינת עמר נקי, אמנם ל"צ שבהם, שאינם ראוים להתאחז על הגלגלתא שהיא בחינת ם' , הם יוצאים מבחינת ראש דגלגלתא, ומקבלים רק הארת מו"ס בלבד, כי במקום הראש, אין הארת מו"ס יכולה להתגלות, כי שם מאירה הגלגלתא הגבוה ממנה, ואין הארת מו"ס עולה שם בשם, אלא במקום שנסתיים הארת הגלגלתא, שם מתחיל הארת מו"ס, וכיון של"צ דשערות שהם י"ג תיקוני דיקנא, אינם יכולים לקבל מהגלגלתא, כנ"ל לכן מתגלה בהם הארת מו"ס, וע"כ הי"ג תיקוני דיקנא מיוחסים למו"ס.
וענין היותם כל אחד בבחי' י"ג, כבר נתבאר לעיל בתשובה ג' <אורחא דפלגותא דשערי> ע"ש. (דף אלף של"ט אות צ"ו. דף אלף שמ"ג אות ק"ו ק"ז ק"ח).

:

כא) ג' רישין דא"א:
כבר ידעת, שעקרו דא"א הוא רק ב' רישין שהם בחינת זכר ונקבה שבראש, שהזכר נקרא גלגלתא, והנקבה נקראת מו"ס. כנ"ל בתשובה ט"ו עש"ה. אלא שהזכר שהוא גלגלתא, נחלק בעצמו לב' רישין, מסבת התיקון של מל"צ דצל"ם, שנתקנו בהם המוחין דא"א כי ג"ר דגלגלתא קבלה בחי' התיקון של ם' דצל"ם, שאין המסך דפה דעתיק יכול לשלוט עליה, רק על ז"ת שבה, ונעשה מסך דעתיק לבחינת רקיע המבדיל בינה ובין ז"ת שלה, שהמסך הזה נקרא קרומא דאוירא, כנודע.
ולפיכך יצאו ז"ת דגלגלתא לבר מבחינת הגלגלתא, ונעשה לבחינת מו"ס, דהיינו בסוד מים תחתונים שמתחת לרקיע. ובעת הגדלות יורדת ה י' מאויר שלה, ואשתאר אור, כי בה מתגלה הארת החכמה, אבל בגלגלתא שהיא נתקנה ב ם' דצל"ם, אין ה י' יוצא מאויר שלה, ואפילו בגדלות הוא בבחינת אוירא, שפירושו חסדים. הרי שהגלגלתא נתחלקה לב' רישין נבדלים זה מזה, ועם מו"ס שהיא הנקבה הרי הם ג' רישין, שהם: גלגלתא, מוחא דאוירא, ומו"ס. (אלף ש"ז אות כ"ה).

:

כב) גילוי מצחא דאו"א:
עקרו דא"א חם ב' רישין: גלגלתא ומו"ס, שגלגלתא מאיר בראש לבד והם י"ג תקונים כנ"ל בתשובה כ' שהם גלגלתא וב' אודנין ומצחא, וב' עיינין וכו'. ומו"ס מאיר לבר מראש בי"ג תיקוני דיקנא וגופא. ע"ש. וגלגלתא עצמו מחולק לב' רישין, ע"פ התחלקות הם"ל, שגלגלתא הוא בחינת ם' בחסדים מכוסים, שבו אין הי' נפיק מאוירא. ו ל' היא מוחא דאוירא, שהוא בחינת חסדים מגולים, שבו נפיק י' מאוירא ואשתאר אור. כנודע. ולפיכך נחלק הראש לב' בחינות אלו, כי מקום השערות הוא בחינת גלגלתא, שבו אין ה י' נפיק מאוירא, וע"כ השערות קבועים שם ומקום המגולה הוא בחינת מוחא דאוירא, דהיינו ממצח ולמטה, ששם חלק בלי שערות, דהיינו בכל שטח הפנים.
אמנם בבחינות קטנות, מטרם דנפיק י' מאוירא, נמצאים השערות גם בבחי' ממצח ולמטה, אלא מתוך שה י' עתיד לצאת משם בעת גדלות, ע"כ אינם נבחנים לאחוזים בו כמו בגלגלתא, אלא שנבחנים שהשערות מכסים אותו שם, באופן שבעת הגדלות, אשר ה י' נפיק מאויר ואשתאר אור, אז מסתלקים השערות מלכסות על הפנים והמצח, ומצחא דא"א אתגלי. וגדלות זו היא תיקון החמישי, הנקרא רעוא דרעוין שהוא גילוי המצח, כי השערות נסתלקו משם, כנ"ל. ואז נקרא המצח בשם הזה, של מצח הרצון, כמ"ש בזוהר מצחא דאתגלי מעתיקא קדישא, רצון אקרי. (אלף של"ה אות פ"ז. ואלף שס"ח אות קנ"ו וקנ"ז וקנ"ח).

:

כג) גלגלתא דא"א:
גלגלתא דא"א הוא קומת הזכר שבראשו, ומו"ס הוא קומת הנקבה שבראש. כנ"ל בתשובה ט"ו. ע"ש. וכל ההארות שבראש הם מגלגלתא, להיותו הבחינה העליונה שבראש, שהקטנה ממנה, שהיא מו"ס אינה עולה שם בשם. אלא שהגלגלתא עצמו, מחולק לב' רישין שהם גלגלתא ואוירא, ומקום המכוסה בשערות, נקרא גלגלתא, וממצח ולמטה שהם הי"ב תיקונים שבפנים, החלקים בלי שערות, הם מבחינת מוחא דאוירא כנ"ל בתשובה כ"ב ע"ש. אלא מבחינת ב' רישין, נקראים ג"כ תיקוני הפנים על שם הגלגלתא. (אלף שי"ח אות נ"ה אלף ש"ח אות ל' ול"א).

:

כד) גלגלתא ופנים דא"א:
חלק הראש המכוסה בשערות נקרא גלגלתא, והוא בחינת ם' דצל"ם, שבו אין ה י' נפיק מאוירא. וחלק הראש שהוא חלק בלי שערות, דהיינו ממצח ולמטה, נקרא פנים של הראש, והוא בחינת ל' דצל"ם, שבו נפיק י' מאויר ואשתאר אור. וגם הפנים עצמו מתחלק במל"צ. כי כל ג' הבחינות דצל"ם כלולים זה מזה, כנ"ל בדברי הרב (אלף שי"ב אות ל"ט) וב' אודנין ומצחא הם בחינת ם' שבו, וב' עיינין הם בחינת ל' שבו וב' תפוחין וחוטמא ע ם הב' שפוון ולשון ופומא הם בחינת ה צ' שבו. עיין לעיל בתשובה כ"ג <גלגלתא דא"א>. (דף א' של"ט אות צ"ו).

:

כה) ד' אורחין חוורין:
עיין תשובה ל"ז <חוורתי> ומ"ה <י"ג אורחין חוורין>. (דף אלף ש"ז אות כ"ו).

:

כ"ו) ד' מאות אלף עלמין:
עיין תשובה ח' <ארבע מאות שקל כסף>. (אלף ש"נ אות קכ"ב אלף שס"ב ד"ה אמנם).

:

כז) ד' נימין דשער:
עיין בתשובה מ"ו <י"ג נימין דשערי>. (אלף שנ"ד קכ"ו).

:

כח) ד' בחינות דעת בא"א:
נודע, כי ע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק באצילות, מתבטלים הפרסאות שבין הפרצופים, שהם הגבולים דצמצום ב', שבא מחמת עלית ה"ת לעינים כי אז יורדת הה"ת מעינים לפה, ואח"פ חוזרים למדרגתם. והנה אז יש ב' בחינות עליות בא"א: א' שג"ר דא"א עולים לעתיק, והוא להיותם בחינת אח"פ דעתיק, וכיון שה"ת ירדה לפה דעתיק, הרי נתחברו ג' רישין עם גו"ע דעתיק למדרגה אחת. ועליה הב' היא, מבחינת אח"פ של עצמו, כי גם בו החכמה סתימאה, שהוא בחינת עינים, נתקנה במסך דה"ת, והוציאה הבינה וזו"ן לגוף, שהם הגרון וחג"ת כנודע, ועתה שנתבטל הפרסא, וירדה ה"ת לפה, עלו הגרון וחג"ת ונתחברו עם הראש דא"א. ונמצאו החג"ת שנעשו לחב"ד שלו.
והנה העליה הא', שהיא עלית ג' רישין לרדל"א, נבחנת לעלית הגלגלתא דא"א, כי כל ההארות דראש דא"א הם רק מגלגלתא, כנ"ל בתשובה ט"ו ע"ש. ועליה הב' שהיא עלית חג"ת דא"א לבחינת חב"ד שלו, נבחן רק למו"ס בלבד, כי אלו אח"פ שיצאו מראש לחג"ת דגוף, הם רק ממו"ס, כי בחינת הגלגלתא אינה מתפשטת לגוף, כמ"ש שם.
ונודע, שע"י ירידת ה"ת מעינים, נעשים ב' דברים, א' ענין החזרת אח"פ אל המדרגה וב' ענין הביטול של ההתחלקות של ם '' ל , כי כל ענין ההתחלקות דמ"ל, בא מחמת המסך דה"ת שבעינים שממעל הבינה, שאז נמצאים הג"ר דבינה מתתקנים ב ם' כדי שלא יסבלו כלום ממסך שעליהם, וז"ת דבינה הצריכים להארת חכמה, מוכרחים להתחלק ולצאת מג"ר, כי מתמעטים ע"י המסך שממעל הבינה, ונעשים לו"ק. כנודע. אבל בעת הזווג שאז יורדת הה"ת מעינים, ממקום שממעל הבינה, ובינה וזו"ן חוזרים לראש, שוב אין חילוק בין ג"ר לו"ק, כי גם הו"ק הם בחינת ראש כמו הג"ר, ונמצא מתבטל כל ההבחנות שביניהם, והל' מתחברת עם ה ם' לבחינה אחת.
ולפי"ז נמצא בעלית חג"ת דעתיק לחב"ד שלו, שאז עולים עמהם ג' הרישין ומלבישים לחב"ד אלו דעתיק, יש להבחין שם עוד, כי נתבטל המסך שבין הגלגלתא למוחא דאוירא, דהיינו בין ה ם' וה ל' ושניהם נעשו לבחינה אחת. ואז נבחן המוחא דאוירא בבחינת דעת דרדל"א, כי להיות המוחא דאוירא בחינת ז"ת, ע"כ נקרא דעת. ובהיות הגלגלתא עצמה, לא יצאה מעולם מבחי' רדל"א, כי אין המסך דרדל"א שולט עליה, להיותה בבחי' ם' , ונמצא עתה, שמוחא דאוירא נעשה לאחת עם הגלגלתא נעשה גם האוירא לבחינת רדל"א, וז"ס דעת דרדל"א, אחזי נהורא בהאי אוירא. כי נעשה לדעת דעתיק ממש.
ומלבד זה, יש ג"כ שם בחינת דעת דכללות הראש דא"א, והוא הת"ת דעתיק עצמו, המלובש בקרומא דתחת מו"ס. כי בהיות שגלגלתא מלביש לחסד דעתיק שנעשה לחכמה שלו, ומו"ס מלביש לגבורה דעתיק שנעשה לבינה שלו, נמצא הת"ת דעתיק המלובש בקרומא שתחת המו"ס, נעשה לדעת המזווג לחו"ב שלו, שעליהם מלבישים הגלגלתא ומו"ס, והנך מוצא כאן ב' דעות בעליה זו: א' המוחא דאוירא עצמו שנעשה לדעת דעתיק משום שנעשה לבחינה אחת עם רדל"א, ודעת ב' הוא ת"ת דעתיק המלובש בקרומא שתחת מו"ס תוך המצח דאריך אנפין, דהיינו בבחינת קו אמצעי דא"א, אבל המוחא דאוירא, כבר נתחבר עם בחינת גלגלתא לאחת, ונעשה לקו ימין דראש א"א, והוא נבחן לדעת רק מבחינת רדל"א. כנ"ל. והנה נתבארו ב' מיני דעת שבעליה דבחינה א' דא"א, דהיינו בעלית ג' רישין שלו לעתיק.
וכן יש ב' מיני דעות גם בעליה דבחינה הב', דהיינו בעלית חג"ת דא"א לבחינת חב"ד שלו, ע"י חיבורם עם הראש דא"א, כי המסך דמו"ס, שהוציא הגרון וחג"ת דא"א לבחינת גוף, כבר נתבטל, ונעשו לבחינת ראש בשוה עם המו"ס, כנ"ל. כי בעליה זו נעשה חסד דא"א לחכמה, וגבורה לבינה, ות"ת שלו לדעת אמנם כיון שצריכים כאן לבחינת מסך דצמצום א' כמו שכתבתי בהסתכלות פנימית דף אלף תמ"ג אות י"ב, לכן אין הת"ת מספיק להיות לבחי' דעת, כי אין בו בחי' המסך והעביות הראוי לזווג. ולפיכך נעשה כאן המסך דבחינת מזלא, דהיינו התיקון הי"ג דדיקנא, לבחינת דעת המזווג, כמ"ש שם, שבעת הזווג שבחי' הקומה של ע"ב המגולה חוזר ויוצא בג"ר דא"א, כי מל"צ שבו נתבטלו, ע"ש לכן נבחן, שהמקיף חוזר נכנס לראש, ונעשה לפנימי, וכיון שהשערות הם המלבישים שלו, נמצאים גם הם נכנסים לראש ונעשים לפנימים. וע"כ המסך שבתיקון הי"ג המגיע לחזה דא"א, שעלה עם הת"ת ונעשה לדעת דא"א כמו הש"ע דת"ת, הוא המזווג בין החו"ג דא"א שנעשו לחו"ב. כי בחינת הת"ת עצמו אינו מספיק, להיותו בחינת כלי דצמצום ב' כמ"ש בהסתכלות פנימית ע"ש.
ולפיכך אחר הזווג בירידת א"א למקומו שאז חוזרים התיקונים של מל"צ, והמקיף חוזר שוב יוצא מן הראש דא"א וכן השערות שוב נעשו למקיפים, נמצא כל קומת הדעת שיצאה על מסך דמזלא, אינה יכולה להיות בראש, כי אין לו שם בחינת זווג, כי המסך שלו, שהוא המזלא כבר יצא מבחינת הפנימים ונעשה למקיף. וע"כ יורד הדעת מן הראש לתוך המקום שבין הכתפין דגוף א"א, כי נעשה לבחינת ו"ק בלי ראש, כי אין לו שם זווג, כנ"ל. וכיון שבחינת הפנים דת"ת הוא בחינת ג"ר דבינה כי קומת או"א מלבישים שם, שהם קומת ס"ג, ע"כ אין הו"ק הזה של הדעת יכול לעמוד בפנים דת"ת אלא באחוריו, שהם הנקראים כתפין דא"א.
והנה נתבארו ד' מיני דעת: ב' מיני דעת בעליה דבחינה א', דהיינו בג' רישין דא"א שנעשו לחב"ד דעתיק, שא' הוא, המוחא דאוירא, שנעשה לאחד עם הגלגלתא. וב' הוא הת"ת דעתיק המלובש בקרומא שתחת מו"ס, והמלובש במצחא דא"א. ועוד ב' מיני דעת, בעליה דבחינה הב': שא' הוא דעת דמזלא, המזווג לחו"ג דא"א שנעשו לחו"ב שלו. וב' הוא אחר ירידתו למקומו, שקומת דעת זו שיצאה בעת הזווג בעליון, ירדה ונעשתה עתה לבחינת ו"ק, ועומדת בין כתפוי דא"א, כמבואר. (אלף רצ"ט אות ו' בכל ההמשך עד אות י"ז).

:

כט) דעת דא"א ממזל התחתון:
בעת עלית הפרצופים שחג"ת דא"א נעשו לחב"ד שלו, אז אין הת"ת מספיק להיות הדעת שלו, אלא בחינת המסך שבתיקון הי"ג הוא המזווג לחו"ב שלו, הנקרא מזלא, כמ"ש לעיל בתשובה כ"ח באורך ע"ש. (אלף שב אות י"ג. מבוא שערים שער ג' חלק ב' פרק א').

:

ל) דעת שבכתפוי דא"א:
כיון שהדעת המזווג לחו"ב דא"א, בעת העליה, הוא בחינת המזלא, כי ת"ת שלו אינו מספיק, כנ"ל בתשובה כ"ח. נמצא שבעת ירידתו דא"א למקומו שאז נעשה המזלא שוב לבחי' המקיפים נמצא שחסר בחינת המסך הראוי לזווג ההוא, וע"כ אין לדעת בחינת זווג בראש, וקומה זו שיצאה בעת העליה, יורדת לבחינת ו"ק, שעמידתה באחורי הת"ת, כי הפנים דת"ת הוא בחינת ג"ר דבינה, ששם מלבישים או"א בקומת ס"ג, כנודע, ע"כ נבחן הדעת לאחורים דת"ת, שנקרא כתפין. כנ"ל בתשובה כ"ח ע"ש. (אלף ש"ג אות ט"ו וט"ז ודף אלף ש"צ אות קצ"ג).

:

לא) דעת שבראש דא"א:
אין לא"א דעת בראשו, זולת בעת עלית הפרצופים, שאז עולים ג' רישין לג"ר דעתיק, כי חג"ת דעתיק נעשו לחב"ד שלו, ונמצאים ג' רישין דא"א מלבושי חג"ת אלו, שגם המה עלו לג"ר הללו. ואז נבחן הת"ת דעתיק שנעשה לדעת דא"א, ות"ת הזה מלובש במצחא דא"א, כנ"ל תשובה כ"ח ע"ש (א' של"ו אות צ'. א' תמ"ב אות י').


:

לב) דעת עליון דא"א:
המזלא שנעשה לדעת דא"א המזווג לחסד וגבורה שלו שעלו ונעשה לחו"ב, כנ"ל באות כ"ט, הוא הנקרא דעת עליון דא"א. והוא משום שאין לו זווג בהראש דא"א אחר שיורד א"א למקומו, כנ"ל בתשובה ל' <דעת שבכתפוי דא"א> וכ"ח <ד' בחינות דעת בא"א>. (מבוא שערים שער ג' הלק ב' פרק א'. אלף תמו אות ט"ז).

:

לג) דעת דעתיק:
בעת עלית א"א לג"ר דעתיק, שאז מתבטל בחינת התיקון דמל"צ שבמוחין דא"א, ונעשה האוירא עם הגלגלתא למדרגה אחת, אז נבחן מוחא דאוירא לבחינת דעת דעתיק, משום שבחינת הגלגלתא דא"א, אינה נבדלת מבחינת רדל"א גם במצח הקביעות דא"א, מחמת התיקון ד ם' אשר בה, כנודע. וע"כ עתה בשעת עליה לעתיק, נבחנת האוירא להדעת דעתיק. כנכתב לעיל בתשובה כ"ח <ד' בחינות דעת בא"א> ע"ש. (אלף תמ"א אות ט'. אלף שכ"ז אות ע"ג).

:

לד) התעבות האור ומיעוטו:
ע"י התיקון של התלבשות במל"צ שנעשה באצילות, נתמעט האור חכמה מהג"ר דכל פרצוף, שנתקן ב ם' דצל"ם, וגם נתעבה בהשפעתו ע"י ה ל' דצל"ם, להיותו רק בחי' ו"ק דחכמה. כנ"ל בתשובה יא. א' ש"ד אות כ"א).

:

לה) ז' תיקוני גלגלתא:
ז' תיקוני גלגלתא הם: בר"ת ג"ט קר"ע פ"ח. שהם: גלגלתא, טלא דבדולחא, קרומא דאוירא, רעוא דרעוין, עמר נקי, פקיחו דעיינין, חוטמא. פירוש:
תיקון א': שגלגלתא דא"א נתקן בבחינת רישא חוורא, פירושו, שאין בו שום גוון של דין כלל, והוא כולו רחמים. כי הוא נתקן בבחינת ם' דצל"ם, ע"י הגבהת ראשי ירכין דנה"י דעתיק, כנ"ל בתשובה י"א ע"ש.
תיקון ב': הוא טלא דבדולחא, שהוא מו"ס דא"א, והוא עיקר הראש דא"א המתפשט ממעלה למטה בבחינת גוף. כי גלגלתא ומו"ס הם זכר ונקבה דראש, הבאים מב' הרשימות דהתלבשות ועביות הכלולות זו בזו, כנ"ל בהסתכלות פנימית אלף ת"מ אות ח' ע"ש וכיון שקומת גלגלתא באה בעיקר מרשימו דהתלבשות, ע"כ אין ממנה התפשטות לגוף, אלא ממו"ס הבאה מרשימו דעביות. והוא נקרא טלא, ע"ש שיש בה השורש דהוי"ה דאלפין, שפירושה בחינת צמצום ב', כי הקרומא דאוירא שהוא בחינת המסך דצמצום ב', אין שליטתו על גלגלתא דא"א, משום שנתקנה בבחינת ם' סתומה שהיא בחי' ג"ר דבינה, שאין שום מסך וצמצום שולט עליה, ותחילת כח המסך דצמצום ב' מתחיל לפעול על מו"ס, וקרומא זו נעשה, בסוד רקיע המבדיל בין גלגלתא למו"ס, כי הוציא המו"ס בבחינת מים תחתונים, כמ"ש הרב לעיל (אלף שכ"ז אות ע"ב) הרי שתחלת כחו דצמצום ב' נרשם במו"ס, וע"כ רמוז בו השורש דהוי"ה דאלפין, גם נודע, שמלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, ואין בא"א אלא ט"ס (כנ"ל אלף ש"ב אות י"ד ט"ו) ונמצא חסר ה"ת בערך רדל"א. וב' אלו נרמזו בבחינת טל, כי יוד הא ואו הא, בגימטריא מ"ה, ובחוסר ה"ת הוא בגימטריא ''טל", שזה מורה על ב' חידושים שנתחדשו במו"ס: א' שנחסר מה"ת ואין בו אלא ט"ס. ב' הוא, שהוא השורש הראשון שנתרשם מן המסך דצמצום ב', שהוא מילוי אלפין, כנ"ל. וע"כ נקרא בשם טלא, והוא נקרא בשם בדולחא, על שם ההתלבשות של גבורה דעתיק בתוכו, אשר גבורה זו היא בחינת ה"ת דצמצום א' הגנוזה ברדל"א, שכחה מתגלה בעתיק רק ממעלה למטה, דהיינו בגוף דעתיק, ובבחינת קו שמאל שבו, דהיינו בגבורה והוד, וגבורה מלובשת במו"ס, אלא שאינה בו בבחינת זווג, אלא בטמירו, כי ע"כ אין בו אלא ט"ס, משום שמלכות דצמצום א' איננה בו בבחינת זווג, כנ"ל. וגבורה דעתיק זו הגנוזה במו"ס, היא שורש לכל הגבורות דאצילות, שממנה בא סוד החימום ובישול הזרע כנ"ל בתשובה י"ב, ע"ש. שפירושו, רק בחינת הכנה לעלית מ"ן אבל בחינת זווג אין עליה, ע"ש. וע"כ הוא כחמר טב על דורדיא. כי הוא שקיט על שמריו, כי כח מלכות זו שבגבורה דעתיק, אין מתגלה בו כלל. ועל כן נקרא "טלא דבדולחא" מלשון הכתוב כעין הבדולח, כי הראש דא"א כולו רחמים, ואין בו שום גוון של דין, כנודע, אמנם האי גבורה דעתיק הגנוזה בו בטמירו, עושה בו בחינת נצנוץ של גוונים, כדוגמת הבדולח, שהוא לבן, ועכ"ז, מתנוצצים גוונים צהובים, אבל בעיקרו הוא לבן לגמרי כמבואר. כי הוא שקיט על שמריו. וע"כ נקרא טלא דבדולחא, טלא נקרא על שם ב' ענינים, א' להורות שהוא חסר מלכות, והוא רק בבחינת יה"ו. ב' הוא, להורות שהוא המקבל הראשון לבחינת התיקון דצמצום ב' וע"כ הוא במילוי אלפין, שבגימטריא ט"ל. ובדולחא נקרא, ע"ש הטמירו דגבורה דעתיק, שהוא שורש הגבורות, דאתטמר בתוכו, וע"כ אף על פי שכולו לבן, מ"מ יש בו התנוצצות של גוונים, כדוגמת הבדולח.
תיקון ג': הוא קרומא דאוירא דאזדכך וסתים. פירוש: שע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק, לעת גדלותו דא"א, המורידה ה"ת מעינים, ומחזירה אח"פ, ומתגלה קומת חכמה בא"א, שה"ס שה י' נפיק מאויר דמוחא דאוירא והוא נעשה אור, כנ"ל (דף א' שמ"א אות צ"ט). אבל מבחינת גלגלתא דא"א אין ה י' נפיק מאויר דילה, משום שנתקנה ב ם' דצל"ם, שבזה נעלם בחינת הג"ר דחכמה, כנ"ל בתשובה ל"ד. וע"כ כשהוא מאיר למו"ס, אינו מאיר אלא מבחינת חג"ת דחכמה ונמצא סותם אותו מבחי' ג"ר דחכמה וזהו ''אזדכך" כי ה י' נפיק מקרומא דאוירא, "וסתים" כי אינו משפיע מבחי' ג"ר דחכמה. ותיקון זה הוא השורש, לכל בחינת התלבשות המוחין במל"צ דצל"ם, הנוהג בפרצופי אצילות. כי הקרומא לא אזדכך אלא מבחינת ל' שהיא מוחא דאוירא, ואינו פועל כלום על בחי' ם' שהיא גלגלתא, מטעם כי כח זה של הקרום אינו פועל על ה ם' גם בשעת קטנותו מטרם דאזדכך, כנ"ל, וע"כ אינו פועל עליו כלום גם בעת גדלותו אחר שנזדכך, ונמצא תמיד בכל המוחין דאצילות, אשר בחינת ם' של המוחין אין להם שום גדלות וגילוי חכמה מכח הורדת ה"ת מעינים, משום שגם הקטנות אינם מקבלים ממנה. שז"ס הגבהת ראשי ירכין דנו"ה דעתיק למעלה מיסוד. כנ"ל בתשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה>, ע"א.
תיקון ד': נקרא רעוא דרעוין. והוא שנקרא גילוי מצח הרצון דא"א, פירוש: כי בקטנות דא"א, בזמן שאין בו אלא נפש רוח, שרוח מלובש בגלגלתא, ונפש במוחא דאוירא, נבחן אז שהשערות מכסים על המצח והפנים דא"א ובגדלות נפיק י' מאוירא ואשתאר אור, ואז מסתלקים השערות מעל המצח והפנים דא"א, ונולד בזה בחינת מצת הרצון הנקרא "רעוא דרעוון" כלומר, הרצון שבו תלויים כל הרצונות כי ע"י גילוי מצחא דא"א מתגלה גם מצח הרצון באו"א ובז"א. ונודע כי בחינת ב' אודנין ומצחא, היא בחינת ם' דצל"ם, שהם תמיד בחסדים מכוסים כנ"ל בתשובה י' וי"א. אמנם להיותם השורש להארת חכמה המתגלה ב ל' שהם ב' עיינין וחוטמא, ע"כ נבחנים לבחינת רצון אל ז"א, כי ז"א נשרש בז"ת דבינה, הצריך להארת חכמה, וכשהוא מקבל מבחינת מצח הרצון לבחינת ם' שלו, נמצא הארת החכמה מתגלה ב ל' שבו, ואז כל דינין דיליה מתכפיין, וע"כ נקרא גילוי הרצון, או עת רצון, כי אז נגלה הטבה השלמה בכל העולמות. אבל מטרם דנפיק י' מאויר, שאז נמצאים החסדים בלי הארת חכמה כלל, אין הדינין מתכפיין בז"א, ויש שם במצח דז"א סוד כ"ד בתי דינין כמ"ש לעיל (דף אלף של"ח אות פ"ט). ע"ש. כי אין ז"א נתתקן לגמרי מג"ר דבינה, משום שהוא צריך להארת חכמה. כי עקרו של ז"א דאו"י הוא בחינת הארת חכמה, כי רק בזה הוא נבדל מבינה, כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם.
תיקון ה': נקרא עמר נקי. והוא תיקון השערות שיהיו נקיים מכל מסך וצמצום ודין. כי השערות הם בחינת הלבושים דע"ב המגולה, היוצא על בחינת מסך דצמצום א', כנ"ל בהסתכלות פנימית דף אלף תמ"ג אות י"ב ע"ש. שאחר שנסתלק הע"ב המגולה בבחינת מקיף חוזר, נשארו לבושיו שהם הע"ס דאו"ח שהיו מלבישים אותו, בתוך הראש בבחינת מותרי מוחא, כי אורותיהם נסתלקו מהם, ונודע שבעת שהלבושים נשארים בלי אור הנה כח הדין מתגלה בהם. ולפיכך נעשה בהם התיקון של מל"צ כמו בכלים הפנימים ובחינת ם' שבהם שנתקנו ע"י הגבהת ירכין דנו"ה דעתיק למעלה מיסוד, דהיינו כבחינת ג"ר דבינה, נעשו אז בבחינת ''עמר נקי" כי על ג"ר דבינה אין שום דין וצמצום יכול לשלוט עליה, ואז יצאו ונתאחזו על הגלגלתא דא"א, שהוא ג"כ בחינת ם' דצל"ם. ולפיכך כמו שבחינת הגלגלתא נקרא אוירא דכיא, כן השערות נקראים עמר נקי. וזהו תיקון ה'.
תיקון ו': הוא פקיחו דעיינין. והוא בחינת התיקון ד ל' דצל"ם בב' עיינין וחוטמא, דנפיק י' מאויר של ל' ואשתאר אור, ונפקחו העינים בהארת חכמה בחסדים. כנ"ל בתשובה י"ד. ע"ש. וזה תיקון הששי.
תיקון ז': הוא חוטמא, שה"ס מלכות דנה"י דעתיק, המתלבשת בחוטמא, שממנה מתגלה הארת חכמה בסוד ב' נקבי דפרדשקי מחד נשיב רוחא דחיין, שהוא הארת חכמה, כי ב' עיינין וחוטמא מלבישים לנה"י המגולים של העתיק, כנ"ל, שהם בחינת ל' דצל"ם המשפיעים הארת חכמה ועיקרו הוא החוטם, שהוא קו האמצעי ששם מקום המלכות והזווג כנודע. ומנקב הב' דחוטמא מושפע חיין דחיין, וזה לעתיד לבא, ביומי דמלכא משיחא. כמ"ש לעיל דף א' ת"ד בד"ה תיקון ג'. עיין שם כל ההמשך. (דף א' שט"ז אות נ' עד א' של"ז אות צ"ב).

:

לה/ב) חוטמא דא"א:
חוטמא הוא מלשון הכתוב, ותהלתי אחטם לך. שהוא לשון חתימה ותכלה, כמו אחתם לך, עם ת'. והוא כי שם מלובש מלכות דנה"י דעתיק, שהוא חותמת לאורות דגלגלתא. ופירושו עיין לעיל בתשובה לה <ז' תיקוני גלגלתא> בתיקון ז'. אלף של"ו אות צ"א).

:

לו) חב"ד דמו"ס:
חב"ד דמו"ס אינו כמו חב"ד דאו"א, ודז"א, שדעת מכריע באמצע בין חו"ב, כי בינה דמו"ס יצאה מראש, כנודע. אלא בחינת המל"צ דצל"ם הכלול בו נקרא בשם חב"ד, כי ם' נקראת חכמה, ו ל' נקראת בינה, ו צ' נקראת דעת. כמ"ש הרב לעיל דף א' ע"ו אות קל"ט. ואע"פ שמו"ס הוא רק צ' דצל"ם, מ"מ כלול בו כל ג' הבחינות דצל"ם, כנ"ל דף אלף שיב אות ל"ט כי גלגלתא כלולה מכל ג' בחינות הצל"ם. וכן אוירא כלולה מכל הג', וכן מו"ס. ע"ש. (אלף שע"ב אות קס"ב).

:

לז) חוורתי:
החוורתי והשערות, הם שניהם בחי' או"ח שהלביש לע"ב הגלוי מטרם יציאתו מראש בבחינת מקיף חוזר, אלא בעת שנעשה זווג העליון ההוא על המסך דבחי"ג, ויצא בו קומת הע"ב המגולה, יש להבחין בו בחינת כתר דאו"ח, דהיינו בעודר דבוק במסך מטרם עליתו ממסך ולמעלה להלביש את תשע ספירות דאו"י, שאז עוד לא נתלבש במל"צ דצל"ם, הדוחה ג"ר דתכמה לבחינת מקיף חוזר, וע"כ נבחן בחינה זו, שיש בה עוד התלבשות בראש, בבחינה הגדולה דע"ב המגולה והיא הנקראת חוורתי, שיש לה בחינת התלבשות בעור דגלגלתא ג"כ. וחלק ב' הוא, אחר שהאו"ח התחיל להלביש את ט"ס דאו"י, שאז נתקן תכף במל"ץ דצל"ם, ותכף נסתלקו הג"ר דחכמה בבחינת מקיף חוזר, ונמצא שחלק האו"ח הזה, תכף נתרוקן מן האורות שלו, ונשאר בבחינת שערות. וע"כ אין להם שום התלבשות בהגלגלתא, אלא שיש להם רק אחיזה בלבד, והם גוף נפרד מן הגלגלתא. משא"כ החוורתי שהם מטרם שהלבישו לט"ר דאו"י, שעוד לא נגלה בראש בחינת המל"צ הדוחים לאור הזה לבר מראש, ע"כ יש בו עוד בחינת התלבשות בעורה של הגלגלתא. (אלף שמ"ח אות קי"ז).

:

לח) חכמה עילאה סתימא:
נודע, שמסך דעתיק אינו שולט על ג"ר דגלגלתא, משום שנתקנה בבחינת ם' דצל"ם, שהיא ג"ר דבינה, ושליטתו מתחיל בבחינת ז"ת שלה, והמסך דמלכות דראש דעתיק, הוא קרומא דאוירא החוצה בין גלגלתא ובין מו"ס, כי הוא קרומא דאתחפיא על מו"ס. וקרומא זו מוציא ג"כ את ז"ת דגלגלתא מבחינת מלכות דראש דעתיק, וסותם אותו, משום שז"ת דבינה, כבר צריכים להארת חכמה, והמה מתמעטים ע"י המסך הזה דמלכות דראש דעתיק, ולפיכך נקרא ז"ת אלו בשם "מוח סתום שבגלגלתא" או ''חכמה סתימאה עלאה" דהיינו להבחין בין מו"ס דא"א, שהוא בחינת צ' דצל"ם, ובין ז"ת דגלגלתא שהם באמת בחינת גלגלתא, אלא שנתמעטו מחמת שהם שרשי זו"ן, ע"כ נקרא ז"ת דגלגלתא ח"ס עלאה, ומו"ס נקרא ח"ס תתאה. וההבחן ביניהם רב הוא, כי חכמה עלאה סתימאה, מזדכך בעת גדלות, כי נפיק י' מאויר דיליה ואשתאר אור. אבל מו"ס דא"א, נשאר סתים בקרומא, כנ"ל בתשובה ד' <אזדכך וסתים>, ע"ש. (מבוא שערים שער ג' חלק ב' פרק ד'. א' שכ"ב אות ס"ג).

:

לט) טורנא בסימא יאי:
טורנא, פירושו עטרה, והאי חסד דמתגלי אפומא דיסוד דעתיק, נקרא טורנא בסימא יאי. בסימא נקרא משום שמבסם הגבורות וממתיק אותם. ויאי נקרא, ע"ש הגילוי דהארת חכמה בחסדים שלו, שה"ס היופי, בסו"ה ויהי יוסף יפה תואר, כי חכמת אדם תאיר פניו. ואומר הזוהר באדרא זוטא, מצחא דאתגלי רצון אקרי, דהא רדל"א פשיט חד טורנא בסימא יאי דאתכליל במצחא, פירוש: כי נה"י דעתיק המתלבשים במוחין דא"א, מתחלקים לט"ס: חב"ד חג"ת נה"י, וכן מתחלקים ל םל '' צ , שבחי' ם' שבהם, שה"ס ב' פרקין עליונים דעתיק שלמעלה מיסוד, שהם בחינת חב"ד, מלובשים באודנין ומצחא, ונמצא פרק עליון דיסוד דעתיק גנוז במצחא דא"א, ופרק התחתון שנקרא עטרה מלובש בחוטם דא"א. ונודע שב ם' דצל"ם אין ה י' נפיק מאויר, והוא נשאר תמיד בחסדים מכוסים, וע"כ נקרא שם היסוד דעתיק בלשון גניזו כי אור החסד שבו גנוז ומכוסה, וגילוי הארת חכמה אינו נוהג שם. אמנם ב ל' דצל"ם, שהיא ב' עיינין וחוטמא, שם המקום של גילוי החכמה בחסדים, כי שם נפיק י' מאויר ואשתאר אור, כנודע. ונמצא שמקום גילוי החסדים, הוא בעטרת יסוד דעתיק המלובשת בחוטם דא"א. וע"כ מכנה הזוהר הארה זו דגילוי חכמה בחסדים בשם, טורנא, שפירושו עטרה, כי אין גילוי חסדים ביסוד דעתיק המלובש במצחא, אלא בעטרה דעתיק המלובשת בחוטמא, הנקרא פומא דיסוד. ולפי שכל הארת עטרת היסוד כלולה ביסוד, ע"כ אע"פ שאין ביסוד שום גילוי, הנה כח הגילוי של העטרה עולה אליו ממטה למעלה מאליו, ולכן מכח גילוי הארה זו, נקרא אז המצח בשם מצח הרצון, מכח הארת האי טורנא בסימא יאי דאתכליל ביה, כמ"ש בזוהר. והבן. כי אינו אומר דטורנא בסימא יאי אתגלי ביה, לפי שבמצח עצמו אין שום גילוי לחסדים, כי שם גנוז היסוד, אלא שאומר דהאי טורנא בסימא יאי אתכליל ביה, דהיינו כמבואר, כי הארת העטרה דיסוד עולה ומאיר ביסוד שבמצח ממטה למעלה, מחמת שיסוד הוא שורש האור הזה הנגלה בעטרה, וכל הארות העטרה אתכללו ביסוד, כמבואר. ועם זה תבין שאור המצח עצמו, הוא בחינת ם' דצל"ם, שהוא ג"ר דבינה, שחושקת בחסדים יותר מבחכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא. ועל שם אור החסד הזה נקרא מצח הרצון, כי רצון הוא אותיות נוצר שהוא בחינת כי חפץ חסד הוא, כמ"ש בזוהר שהארה זו מגיעה למזל עליון דדיקנא, שנקרא ונוצר חסד. אלא שאין הרצון מתגלה במצח מטרם דאתפשט האי טורנא בסימא יאי, כי על שם התכללותו בו, מתגלה הרצון בחסד שבמצח, והבן היטב (דף אלף של"ח אות פ"ז פ"ח).

:

מ) טוחנות מ"ן לצדיקים:
עיין לעיל תשובה י"ב <ב' ביעי דוכרא>.

:

מא) טל:
נודע, כי ע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק המגיעה לאצילות, מתבטלים הפרסאות דצמצום ב', ואח"פ שנפלו מכל מדרגה לבחינת תחתון ממנה, חוזרים אל המדרגה, עם התחתון המלביש לאותם אח"פ, ונמצא אז א"א עולה עם חג"ת דעתיק שנעשו לראש וחב"ד, ואז מקבל א"א ע"י התכללותו בעתיק, את הקומה דע"ב המגולה, כנ"ל דף א' תמ"ב אות י'. ע"ש ונמצא אז שהשערות שהם הלבושים דע"ב המגולה, חוזרים ונעשים לבושים לקומת הע"ב הזה, אמנם אחר ההתכללות והזווג הזה, יורד א"א למקומו, ואז שוב מתלבשים המוחין שלו במל"צ דצל"ם, והע"ב המגולה שוב יוצא לחוץ בבחינת מקיף חוזר, ע"ש. והנה ענין עליה זו והתכללות זו של א"א בעתיק, נוהג בכל פעם שז"א צריך להשיג מוחין, דהיינו בכל המדרגות דז"א במשך דשתא אלפי שני, כי המוחין אינם קבועים בז"א, כנודע. ונתבאר לעיל בתשובה לה/ב שאחר יציאת קומת הע"ב המגולה בבחינת מקיף חוזר, נשארים אחריו הלבושים שלו דע"ס דאו"ח, שהם ב' בחינות: שערות וחוורתי, שמבחינת כתר דאו"ח יוצאים החוורתי, ומבחינת הט"ס העליונות דאו"ח יוצאים השערות. ע"ש. ונמצא שב' בחינות אלו שערות וחוורתי, מתחדשים ויוצאים אחר כל עליה של א"א בעתיק, והם נתוספים תמיד. ואלו החוורתי המתחדש ונתוסף אחר כל עליה, עולה ג"כ על הגלגלתא דא"א, על בחינת החוורתי אשר שם. ונקרא "טל" ע"ש הכתוב כי טל אורות וכו' והטל הזה מושפע לז"א, בסו"ה שראשי נמלא טל וכו'. כי הוא נתוסף ובא אחר כל זווג וזווג ונטיף לרישיה דז"א, וראשו מתמלא מהטל הזה. וז"ש שם בזוהר, ומההוא טלא דאנער מרישיה ההוא דאיהו לבר, יתערון מתייא לעלמא דאתי. (באדרא רבא דף קכ"ח ע"ב ובזהר ע"פ הסולם אד"ר אות י"ז) כי מזה הטל הנתוסף והולך בכל זווג וזווג במשך שתא אלפי שני מתקבץ אותו שיעור האורות המספיק לתחית המתים, ואז ז"א מנער את הטל ההוא מראשו בבת אחת, שמן האור הגדול ההוא עומדים המתים לתחיה. כי הוא האור דחכמה קדומה מע"ב המגולה שאינו נגלה אלא בגמר התיקון כנודע, ואור החכמה הזה ה"ס תחית המתים, כי אור החכמה נקרא חיה, כנודע, (דף א' שנ"ז אות קכ"ט).

:

מב) טלא דבדולחא:
מו"ס דא"א, נקרא טלא דבדולחא, כי נקרא טל ע"ש יה"ו דהוי"ה דאלפין הנשרש בו, שהוא בגימטריא טל. ונקרא בדולחא, מלשון הכתוב, ומראהו כעין הבדלח כי הבדולח לבן הוא, ועם זה מתנוצצים בו גוונים, הגם שבו עצמו אין שום גוון. כן מו"ס כולו רחמים, המכונה לבן, ומ"מ מתנוצצים בו גוונים, מחמת הגבורה דעתיק המלובשת בו. כנ"ל בתשובה ל"ה <ז' תיקוני גלגלתא> עש"ה (אלף שי"ט אות נ"ז).

:

מג) ט"ס המקוריות:
נודע, שאין בע"ס דאצילות רק בינה וזו"ן, שהם ג' כלים. אבל בחינת כתר חכמה דהתלבשות חסרים באצילות. ובג' כלים אלו יש ט"ס כי יש בכל אחד ג' קוים, וג' קוים שבבינה נקראים חב"ד. וג' קוים שבז"א, נקראים חג"ת. וג' קוים שבמלכות נקראים נה"י. וטעם החסרון הזה שנעשה בפרצופי אצילות, הוא מכח הגניזו דמלכות דצמצום א' שנגנזה ברדל"א, ואינו משמש עמה לצורך אצילות, זולת במלכות דצמצום ב' שהוא בחינת ה"ת שעלתה בנקבי העינים, המוציאה את בינה וזו"ן לבר ממדרגה, ונמצא א"א שהוא בינה וזו"ן דעתיק, כי גו"ע שלו נשארות ברדל"א, וכן הוא מבחינת עצמו רק גו"ע, ואו"א הם בחינת בינה וזו"ן שהוציאם החוצה. וכו' עד"ז. ונמצא משום זה שאין יתר בכל התחתון זולת בחינת אח"פ מן העליון, שהם הכלים שלו, וגו"ע שלו חסרים אליו לגמרי. והט"ס האלו נעשו מתחלה בא"א, שעתיק הוציא אותו לחוץ מגו"ע שלו, וע"כ נקראו ט"ס אלו דא"א, בשם ט"ס המקוריות, כי הם המקוריות לכלהו פרצופים שלא יהיה בהם יותר מג' כלים אלו, שהם חב"ד חג"ת נה"י. (א' ש"ד אות י"ט וכ').

:

מד) טפיים מלמטה:
עי' לעיל תשובה י"ב <ב' ביעי דוכרא>.

:

מה) י"ג אורחין חוורין :
החיורתא שבין שערות רישא דא"א מתחלקים לי"ג אורחין חוורין שבין השערות. והתחלקות זו הוא ע"פ י"ב אותיות דג' הויות וחד דכליל להון. כנ"ל בתשובה כ' <ג' בחי' של י"ג>. ע"ש (אלף שמ"ד אות ק"ט).

:

מו) י"ג נימין דשערי :
גם השערות מתחלקים על י"ג בחינות, ע"פ ג' הויות וחד דכליל להון. כנ"ל בתשובה כ' ע"ש. והם נקראים י"ג נימין דשערי ונימא פירושו קבוצה של שערות (אלף שס"ה אות קמ"ח).

:

מז) י"ג תיקונין גלגלתא:
י"ג תיקונים יש בגלגלתא, יוד הם ע"ס שבה, ועוד ג' נוספים, כמ"ש לעיל בתשובה י"ד <ב' עיינין> ד"ה וזהו. ע"ש. (אלף של"ט אות צ"ו).

:

מח) י"ג תיקוני דיקנא:
בכל ראש מג' רישין דא"א יש י"ג בחינות: שהם נגד ג' הויות וחד דכליל להון. וי"ג בחינות שבמו"ס אינם יכולים להתגלות בראש דא"א, כי שם מאיר הגלגלתא שהיא בחינה עליונה ממנה, ואינה עולית בשם, וע"כ המה מאירים בשערות דיקנא דא"א, שהם נקראים י"ג תיקוני דיקנא. ופירושם יתבאר בלוח התשובות לענינים. (אלף שע"ח אות קע"ד).

:

מט) י"ג תיקוני מו"ס:
עיקר א"א הם ב' רישין לבד, שהם גלגלתא ומו"ס. אבל מוחא דאוירא, הוא בחינת ז"ת דגלגלתא. ולפיכך נבחנים הגלגלתא ומוחא דאוירא ביחד, לע"ס שהם י"ג, כנ"ל דף אלף של"ט אות צ"ו. שהם כוללים הארת ב' רישין יחד. ומו"ס לבדו כולל ג"כ ע"ס וג' ספירות נוספות, כמו הגלגלתא, שהם י"ג תיקוני מו"ס. (אלף שע"ב אות קס"ג קס"ד).

:

נ) ימי קדם:
הספירות דעתיק נקראות ימי קדם, משום מלכות דצמצום א' המשמשת בו. כי בעולם התיקון מא"א ולמטה, כבר מלכות זו אינה משמשת, כי נגנזה ברדל"א, ורק מלכות דצמצום ב' משמשת בהם, דהיינו הממותקת במדת הרחמים, כנודע. וע"כ נקראות הספירות דעתיק ימי קדם, כלומר, מקודם מיתוק המלכות במדת הרחמים. וכן מטעם זה נקרא אדם קדמון, להיות בו המלכות דצמצום א'. שאין זה נוהג באדם דאבי"ע.
וכן הי"ג תיקוני דיקנא, נקראים ימי קדם, מטעם הנ"ל. כי להיותם לבושים במקיף חוזר, נמצא גם בהם משמשת המלכות דצמצום א'. כמ"ש לעיל דף אלף שצ"ו ד"ה וצורת. ובהסתכלות פנימית דף אלף תמ"ג אות י"ב. עש"ה. (אלף שע"ח אות קע"ה).

:

נא) ירכין שלמטה מיסוד:
לעיל אות י"א <ב' בחינות שבנו"ה>. (אלף שע"ח אות קע"ד).

:

נב) ירכין שלמעלה מיסוד:
עי' לעיל אות י"א <ב' בחינות שבנו"ה>.

:

נג) כתר חכמה דדיקנא:
נודע, שעקרו של א"א הם ב' רישין: גלגלתא ומו"ס. אלא מבחינת התחלקות לבושי המוחין בבחינת מל"צ דצל"ם, הוא מתחלק לג' רישין: גלגלתא, אוירא, ומו"ס. כנ"ל בתשובה ט"ו <ב' רישין>. ע"ש. וכמו שג' הרישין נכללין זה מזה, ובכל אחד מהם נבחן בחינת מל"צ דג' רישין, כנ"ל דף אלף שי"ב אות ל"ט. כן בההבחן דב' רישין, הם כלולים זה מזה, ויש בראש דגלגלתא, גלגלתא ומו"ס, שהם כתר וחכמה, שבכל אחד מהם ע"ס. וכן יש בראש דמו"ס גלגלתא ומו"ס, שהם כתר וחכמה, שבכל אחד מהם יש ע"ס. וזה נוהג בהם, הן בכלים פנימים, דהיינו בבחינת הפרצוף עצמו, והן בשערות רישא שהם מקיפי הגלגלתא, והן בשערות דיקנא, שהם מקיפים מבחינת מו"ס. וכן, באו"פ שבכלים פנימים דשערות רישא ודיקנא, והן באו"מ שבכלים פנימים דשערות רישא ודיקנא, כי גם בהשערות הנבחנים בקביעות לכלים מקיפים, נבחן בהם בחינת פנימים, והיינו רק בעת עלית הפרצופים שא"א עולה לעתיק, נבחנים אז השערות לבחינות כלים פנימים. כנ"ל דף אלף ש"ב אות י"ב. (אלף ש"צ אות קצ"ד).

:

נד) ל' דצלם:
עי' תשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה>.

:

נה) ם' סתומה דלםרבה:
ם'
סתומה של פסוק לםרבה המשרה רומזת על בחינת ג"ר דמוחין שנתקנו בם' דצל"ם, בסוד עזקא, שהוא התיקון של ג"ר דבינה, להיותו תמיד בבחינת חסדים מכוסים. כנ"ל בתשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה>. (אלף שכ"ז אות ס"ח).

:

נו) ם' דצלם:
עי' תשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה>.

:

נז) מוח סתום:
עי' תשובה ל"ח <חכמה עילאה סתימא>. (אלף ש"ח אות ל"א).

:

נח) מו"ס דא"א:
עי' תשובה ל"ט <טורנא בסימא יאי>. (אלף ש"ה אות כ"ד).

:

נט) מו"ס עלאה:
מוחא דאוירא, שהוא ראש הב' דא"א, נקרא מו"ס עלאה, או חכמה עלאה סתימאה. כמ"ש בתשובה ל"ח <חכמה עילאה סתימא>.

:

ס) מותרי מוחא:
השערות נבחנים למותרי מוחא, דהיינו שאינם בני מינם, ואין המוח יכול לסובלם, וע"כ פולט אותם לחוץ ממנו, ע"ג הגלגלתא. וטעם הדבר, כי בעת יציאת המוחין דא"א בעליון שלו שהוא עתיק, על המסך דבחי"ג, יצאו בשלמות כמו קומת ע"ב דא"ק, דהיינו בלי שום לבוש על הג"ר של ם' דצל"ם. אלא בעת ירידת המוחין במקומם בא"א, אז נתלבשו בתיקוני מל"צ שבנה"י דעתיק, שג"ר דמוחין נתקנו ב ם' ואינם מקבלים אלא חסדים בלבד, בסוד כי חפץ חסד הוא. ואז נסתלקו ממנו ג"ר דע"ב בבחינת מקיף חוזר, ולבושיהם דג"ר דע"ב שהם בחינת ע"ס דאו"ח המלבישים לאו"י דג"ר אלו, שאין דרכם להסתלק, כנודע, הנה הם נשארו תוך הראש במקומם. ונבחנים ע"כ שם לבחי' מותרי מוחא. כי הכלים של המוחין הם בבחינת כיסוי דתיקוני מל"צ, וכמו שדוחים המוחין דע"ב הגלוי כן הם דוחים את לבושיהם לחוץ, כי הם אינם סובלים את כח הגילוי שבהם. שהוא להיפך מטבעם. (אלף שפ"ג אות ק"פ).

:

סא) מילוי דהויות:
השם הוי"ה הוא ע"ס, שי"ה הם כח"ב, והו"ה הם זו"ן, כנודע ועדיין לא נודע בזה מאיזו קומה הן הע"ס האלו, אם בקומת נפש, אם רוח, נשמה וכו'. וע"ז באים המילואים שהם המבארים את הע"ס שבהוי"ה מבחי' שיעור קומה שבהם: שבקומת נפש הם מתמלאים בההין שהם בגימטריא ב"ן. ובקומת רוח הם מתמלאים באלפין, שבגימטריא מ"ה. ובקומת נשמה הם מתמלאים ביודין, חוץ מן הואו שבה שמתמלאת בא', שהיא בגימטריא ס"ג. ובקומת חיה היא מתמלאת לגמרי ביודין ואפילו בהויו שבה, שהיא בגימטריא ע"ב. (אלף שי"ג אות מ"א. וע"ח שי"ח פ"א).

:

סב) מצח:
כל האורות דראש מאירים מבחי' הגלגלתא, כי האורות דמו"ס אינם עולים שם בשם, להיותו בחינה נמוכה ממנו כנודע. והנה הגלגלתא נחלקה לב' רישין, שהם: גלגלתא, ואוירא. משום שהמסך דעתיק אינו שולט על הגלגלתא, כי נתקנה בבחינת ם' בחסדים מכוסים שאין ה י' נפיק מאויר דילה לעולם. ואוירא, הוא ל' דצל"ם, וע"כ נוהג בה כיסוי וגילוי, כי בקטנות, השערות מכסים אותה, שהוא מטרם דנפיק י' מאויר דילה, ובגדלות אחר דנפיק הי' מאויר דילה ואשתאר אור אז מתגלה המצח, כי השערות מסתלקים משם, כנ"ל דף אלף שס"ח אות קנ"ה עד קנ"ח, ע"ש. ועי' היטב לעיל בתשובה כ"ב <גילוי מצחא דאו"א>.
ולפיכך נתחלק הראש לב' בחינות: למקום השערות שהוא גלגלתא, ולמקום פנוי בלי שערות, שהוא ממצח ולמטה. והוא ע"פ התחלקות דמ"ל דצל"ם: כי בחינת ג"ר דגלגלתא, שנתקנה בבחינת ג"ר דבינה דאו"י, בסוד כי חפץ חסד הוא, שאין ה י' נפיק מאויר שלה ולעולם שם נאחזים השערות היטב. כי אין שם שינוי לעולם, והן בקטנות והן בגדלות הם בחסדים מכוסים. אבל בחינת המוחא דאוירא המאיר ממצח ולמטה, שהוא בבחינת ל' דצל"ם דהיינו מבחינת ז"ת דבינה דאו"י, ששם נשרש ז"א, והם צריכים להארת חכמה, אשר ע"כ בקטנות הם מתכסים ונעשים לו"ק, ובגדלות נפיק יוד מאויר ונעשים אור ובחינת ג"ר. כנ"ל. וע"כ אין בחינת השערות יכולים להתאחז בהם, גם בקטנותם, מחמת שהם עומדים לדחות בחינת ה י' מאויר ולהתגלות בהארת חכמה. אלא בעת קטנות נוהג בהם רק כיסוי של השערות, באופן שבעת גדלות יוכלו להסתלק משם.
וז"ש באד"ר דף קל"ו. מצח ונצח כולא חד באתוון רצופין. כלומר, שאות מ' דמצח, מתחלף באות נ', דנצח, להיותם סמוכים זה אחר זה באלפא ביתא. שזה רומז, על בחינת תיקון ה ל' שבה. שתיקון זה הוא, מכח שהם השורש אל הז"א, שכל עיקרו הוא רק הארת חכמה שבו, כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם. ונודע, שנצח דאו"י הוא בחינת ז"א, כמ"ש בחלק י'. וע"ז רמזו כי מצח ונצח חד הוא באתוון רצופין. דהיינו על פי ההבחן הקודם ונמשך המכונה זה אחר זה, כי כמו שמ' היא קודם ושורש לנ' הבאה אחריו, כן השם מצח, רומז, שהוא שורש לז"א שהוא נצח. ולפיכך הוא מתמעט מחמת המסך דעתיק ונעשה לבחינת ו"ק שהיא דין בעת קטנותו. וכן נוהג בו ענין הגדלות, שאז נפיק י' מאויר דיליה ואשתאר אור, ועל שם זה הוא מכונה מצח. אמנם בעת גדלות שהמוחא דאוירא נעשה אור ובחינת ג"ר, הנה גם הוא עצמו מתחלק למל"צ, שב' אודנין עם המצח, הוא בחינת ם' של ה ל' , וב' עיינין וחוטמא, הם בחינת ל' של ה ל' וכו' כנ"ל בתשובה י"ד <ב' עיינין>, ע"ש. (אלף של"ה אות פ"ו, אלף שס"ח אות קנ"ה).

:

סג) מצפ"ץ:
מצפ"ץ, הוא חילוף הוי"ה בא"ת ב"ש, והוא מורה על בחינת מסך ומלכות אשר בהוי"ה, אשר בז"א, הוא בחינת שם אלקים, ובא"א הוא מצפ"ץ, מפני שאין בחינת נקבה ודין גלוי בו. (אלף שפ"ד אות קפ"ד. ועי' באו"פ שם).

:

סד) נוקבא דפרדשקא:
נוקבא דפרדשקא, הוא בחי' מלכות, דהיינו עטרת יסוד דנה"י דעתיק המתלבשים בא"א, כמ"ש לעיל בתשובה ל"ה <ז' תיקוני גלגלתא>. ועי' באו"פ דף אלף ת"ד ד"ה תקון ג'. (אלף של"ו אות צ"א).

:

סה) נימא הי"ג:
כל הבחינות בא"א מתחלקות על י"ג, שהם ג' הויות דמל"צ, שבהם י"ב אותיות, ובחינת המלכות דכליל לג' הויות, שיש בה כל י"ב הבחינות די"ב האותיות שבג' הויות. והתחלקות השערות על י"ג בחינות הנ"ל, נקרא י"ב נימין דשערי דהיינו י"ב קבוצות של שערות, ונימא י"ג דכליל להון. (אלף שס"ה אות קמ"ט).

:

סו) נקוד האותיות:
המילוי דשמות מורה על שיעור קומה של המדרגה. והניקוד, מורה על מקורה של כל מדרגה פרטיות שבשם, אם הוא מהתכללות העליונים בתוכה, או מן התחתונים, או מבחינתה עצמה. (אלף שי"ג אות מ"א. ובע"ח שי"ח סוף פ"א).

:

סז) נקוד כתנועת האותיות:
הכלים מכונים אותיות, וניקוד כתנועת האותיות, פירושו, שבחינת האורות המנענעת את הכלים הם רק בחינת הארת הכלים בלבד, כלומר, שאין בהם הארת חכמה, אלא מבחי' בינה ולמטה, הנקרא הארת כלים כנודע. והם ניקוד הוי"ה בחולם צירי קמץ צירי: חולם מורה: על האורות דיחידה חיה שבשם, שהם אינם מתלבשים בכלים אלא ממעל להם, כדוגמת החולם, העומד ממעל לאותיות. וצירי מורה: על חסדים מכוסים, כי ב' הנקודות שבצירי מורים על חו"ב, בעת שבינה באחורים על החכמה, וע"כ אין בהם נקודה ג' תחתיהם שהיא הדעת המזווג לחו"ב אלו. ונמצא ה' דהוי"ה המנוקדת בצירי, שמורה על בחינת חסדים מכוסים ונעלמים מבחי' הארת חכמה. והקמץ שתחת הואו דהוי"ה, מורה: על ז"א שהוא מקומץ מהארת חכמה. וה"ת עם צירי מורה: ג"כ על חסדים מכוסים כמו ה"ר. (אלף שי"ג אות מ"ב. ובאו"פ ד"ה מנוקד).

:

סט) סגול:
ב' נקודות הצירי, רומזים על חו"ב בעת שבינה היא באחורים על חכמה, ואין להם נקודת הדעת תחתיהם שיזווג אותם. כנ"ל בתשובה ס"ז. וסגול רומז שיש נקודת הדעת תחת החו"ב המזווג את חו"ב פב"פ. (אלף שי"ג אות מ"ב. ובאו"פ ד"ה מנוקד).

:

סח) נקודות:
עי' תשובה ס"ו <נקוד האותיות>.

:

עא) סיגים משערות רישא:
עי' לעיל בתשובה ע' <סיגים משערות דיקנא>.

:

ע) סיגים משערות דיקנא:
נודע, שגם ע"ס דשערות נתקנו במל"צ דצל"ם, אשר ה ם' שבהם, נבררה ועלה לשערות רישא, ול"צ שבהם, נעשו לשערות דיקנא. ונמצא שבחינת ל"צ דשערות נחשבים לסיגים ופסולת של השערות רישא, כי הם רק בחינת ם' דצל"ם כי ע"כ נתאחזו בגלגלתא, שהיא ג"כ בחינת ם' כנודע. והנה סיגים אלו דשערות רישא נחשבים לדינים קשים, כי שערות דיקנא הם דינים קשים כנודע. והנה אחר שנבררו גם השערות דיקנא ונתחברו במקומם, נמצאים הסיגים שנשארו אחריהם שהם בחינת פסולת לגמרי, שאינם מוצלחים עוד לכלום, כי כבר נברר מהם כל הקדושה. כנ"ל דף שי"ג אות מ"א, שאחר שנתברר מהם כל הקדושה נבחנים לקליפות שאין בהם כל תועלת. ע"ש. (אלף שע"ו אות קע"א).


:

עב) סתרא גו סתרא:
המסך שבכלי מלכות נקרא סתרא, על שם שהוא מגביל ומכסה על האורות וכיון שנתוסף באצילות מסך חדש מבחינת מלכות דצמצום ב', נמצא שעתיק האציל לא"א בבחינת סתרא גו סתרא, כי מלבד הסתרא דעצמו מבחינת המלכות דצמצום א', הוסיף עוד סתרא דמלכות דצמצום ב', ונמצא שא"א מוגבל מב' בחינות מסכים, שהם נבחנים בסתרא גו סתרא. (אלף רצ"ז אות א').

:

עג) עורף:
א"א כולו הוא בחינת חכמה, אכן להשפיע, צריך להלביש החכמה בחסדים, כי אין התחתונים מקבלים חכמה זולת בלבוש דחסדים. והשפעה זו דהארת חכמה בחסדים נקרא פנים דא"א, כי מקום השפעה נקרא פנים. אמנם באחורים שלו, שאין החכמה מלובשת בחסדים, נקרא עורף, או קדלא. כלומר, שאין משם מקום השפעה לתחתונים ממנו, כי לא יוכלו לקבל ממנו בלי התלבשות בחסדים, ואם יקבלו יתאחזו החיצונים בהשפע, כי כל הארה שיש בה חסרון, מתאחזים החיצונים במקום החסרון, כנודע. וע"כ השערות רישא מכסין העורף ומגבילין אותו שלא ישפיע אלא דרך השערות. כמ"ש בקוצי דשערא. (אלף שס"ז אות קנ"ב).

:

עד) עזקא: 
ג"ר דמוחין, המתוקנים ב ם' דצל"ם, וע"כ אין ה י' נפיק מאויר דלהון, ונשארים תמיד בחסדים מכוסים, הם נקראים משום זה בשם עזקא, כי תיקון ה ם' דצל"ם סותם אותם ומגבילם, שלא יקבלו לתוכם חכמה, כמו בעזקא סביב סביב. ועזקא פירושו טבעת. ו ם' דצל"ם זו, ה"ס ה ם' הבאה במסורה, בכתוב דלםרבה המשרה וכו'. כי אע"פ שהיא באמצע התיבה, ואין ם' סופית ראוי לבא שם, שהוראתה שפוסקת ומסיימת אל השפע, מ"מ יש שם ם' סופית. וכן ג"ר דמוחין, אע"פ שהם ראוים לאור החכמה, להיותם ג"ר מ"מ אין מקבלים חכמה, מחמת תיקון ה ם' בהם, כנ"ל. (אלף שכ"ד אות ס"ח).

:

עה) עזקא דכיא:
בחינת ם' דצל"ם שנתקן בג"ר דמוחין, שמגבילם סביב כמו עם טבעת, שלא יקבלו חכמה, נקרא עזקא. כנ"ל בתשובה ע"ד. ומסיבת התיקון הזה במוחין דא"א, שגלגלתא דא"א נתקנה ב ם' דצל"ם, נגנזו בהם המוחין דאו"א דנקודים, שאין להם עוד אפשרות להתגלות בעולם אצילות, כי או"א דנקודים היו מקבלים חכמה גם לבחי' ג"ר דמוחין שלהם, כי שם עוד לא היה תיקון זה דמל"צ. ועל שם גניזו זו נקראים המוחין דא"א בשם עזקא. וגניזו דאבא שהוא בגלגלתא דא"א, נקרא בשם "עזקא דכיא". וגניזו דאמא, שהוא במו"ס דא"א, נקרא בשם "עזקא רבה" (אלף שכ"ד אות ס"ו וס"ח).

:

עו) עזקא דכליל כל עזקין:
מו"ס דא"א, נקרא עזקא דכליל כל עזקין. כי מתוך התיקון ד ם' דצל"ם בגלגלתא דא"א, נעשה מוקף בקרומא סביב כמו עם טבעת, שלא יזדווג עם הבינה לגלות בחינת ג"ר דחכמה. וקרומא דא לא אתפסק ממנו לעלמין, כנודע. והוא הגורם לבחי' ג"ר דאו"א וזו"ן שיתוקנו ג"כ עם עזקא כמוהו, וע"כ נקרא עזקא דכליל כל עזקין. (אלף שכ"ד אות ס"ח).

:

עז) עזקא רבה:
עי' תשובה ע"ה <עזקא דכיא>. (אלף שכ"ד אות ס"ח).

:

עח) עמר נקי:
ע"ס דשערות, שהם הלבושים דע"ב המגולה, שנשארו בראש אחר הסתלקותו בבחינת מקיף חוזר, כנודע. הנה גם הם קבלו התיקון דמל"צ, כמו הכלים הפנימים דא"א, אשר בחינת ם' שבהם, יצאו על הגלגלתא בבחי' שערות רישא, ובחינת ל"צ שבהם, יצאו בבחינת שערות דיקנא. ולפיכך נקראו שערות רישא בשם "עמר נקי" כי תיקון ה ם' שהוא בחי' ג"ר דבינה, שאין שום צמצום ודין יכולים לשלוט עליה, כנודע. עושים אותם נקיים מכל צמצום ודין. והוא ע"ד הגלגלתא עצמה, שנקרא אוירא דכיא, מאותו הטעם כנודע. (אלף שכ"ח אות ע"ד ופ"ז).

:

עט) ע"ס דמו"ס:
ע"ס דמו"ס הן בראש דא"א, אשר החיך הוא יסוד שבהם, והגרון הוא מלכות שבהם. ואע"פ שאין הארת מו"ס יכולה להתגלות בראש, מחמת שליטת הארתה של הגלגלתא הגדולה ממנה, כנודע. מ"מ יש שם מציאות ע"ס דמו"ס, אלא שאינו ניכר הארתן שם, זולת בגוף. דהיינו מאחר שאין הארת גלגלתא מגיעה לגוף, מתחיל שם הגילוי דמו"ס. אמנם מציאותם של הע"ס דמו"ס ודאי הוא שהם בראש. (אלף שע"ב אות קס"ה. ואלף שע"ו אות קע"ה).

:

פ) ע"ס דגלגלתא:
ע"ס דגלגלתא דא"א אינן מאירות אלא בראש דא"א, כנ"ל בתשובה ע"ט. ונודע, שהגלגלתא מתחלק לב' ראשים: גלגלתא ואוירא, שג"ר נקראו גלגלתא, וז"ת נקראו אוירא. ועל פיהם מתחלק הראש דא"א, לב' בחינות: למקום שערות שהוא עד המצח ועד העורף, ששם בחינת הגלגלתא עצמה, שהשערות אינם פוסקים משם לעולם, מחמת שנתקנה ב ם' דצל"ם, ואין הי' נפיק מאויר דיליה. ובחי' ב' דראש, היא חלק בלי שערות, והיא הארת מוחא דאוירא, שהוא הז"ת של הגלגלתא, המתוקן ב ל' דצל"ם, ומקומם מתחיל ממצח ולמטה וכל הפנים. ואין השערות יכולים להתאחז שם, כי בגדלות יוצא הי' מאויר ואשתאר שם אור, וע"כ גם בקטנות מטרם שיצא ה י' , מאויר, השערות רק מכסים המצח והפנים ואינם מתאחזים, באופן שבגדלות הם מסתלקים. ובקטנות הם מתכסים.
וע"ס דגלגלתא אלו הם: הכתר הוא מקום השערות, שנקרא גלגלתא. ב' אודנין ומצחא, הם חב"ד. ב' עיינין וחוטמא, הם חג"ת. ב' שפוון ולשון, הם נה"י והפה הוא מלכות. וב' תפוחין הם חלק העליון של נה"י, דהיינו חג"ת שבהם. כנ"ל בתשובה י"ד <ב' עיינין> ע"ש. (אלף של"ט אות צ"ו).

:

פא) ע"ס דדיקנא ממו"ס:
עיקרו של א"א הם ב' רישין, שהם גלגלתא ומו"ס. והם כלולים זה מזה כנודע. ונמצא הגלגלתא כלולה מב' רישין: כתר וחכמה סתימאה. וכן המו"ס כלולה מב' רישין כתר ומו"ס. ונודע, שהארת מו"ס אינה יכולה להתגלות בראש עצמה, וע"כ הארת ב' רישין שבה מתגלה בדיקנא. והנה לפי זה היו צריכים להיות בדיקנא ב"פ ע"ס: ע"ס דכתר וע"ס דחכמה, אמנם לפי שהשערות דיקנא יצאו מבחינת ראש, לא יכלו לקבל אלא ה"ת מבחי' כתר שהם מגבורה ולמטה, וח"ס מבחי' חכמה, שהם מבינה ולמטה. כמ"ש בדף אלף שצ"ג ד"ה הרי. ע"ש. (אלף שצ"א אות קצ"ו).

:

פב) ע"ס דדיקנא מבחי' הגלגלתא:
עי' לעיל בתשובה פ"א <ע"ס דדיקנא ממו"ס>.

:

פג) ע"ס מקיפים של הדיקנא:
מע"ס דמקיפים אין בדיקנא רק י"ג ספירות: ה"ס מן הכתר, וח"ס מן החכמה, כנ"ל בתשובה פ"א. ועמידתם הוא, שכל העב יותר מקומו יותר למטה דהיינו להיפך מן הפנימים, כי בעת שהספירות מאירות בקומתם, נמצא שכל העב יותר קומתו גבוה יותר, והוא יותר עליון, וזהו רק בהפנימים דהיינו בעת שהאורות מתלבשים בכלים. אבל במקיפים, שפירושם שהאורות נתרחקו מהכלים, ואין העביות גורמת גדלות קומה, ע"כ כל העב יותר גרוע יותר והוא יותר תחתון. וע"כ נמצאים ה' ספירות דכתר הבאות מקומה גבוה מח"ס דחכמה, עומדות למטה מח"ס דחכמה. וכן החסד דכתר הוא יותר תחתון מכולם, ומלכות דחכמה יותר עליונה מכולם. (אלף שצ"ב אות קצ"ח. ובאו"פ שם ד"ה הרי).

:

פד) ע"ס פנימיים של הדיקנא:
בעת שא"א עולה לחב"ד דעתיק, שמקבל שם הזווג בקומת עתיק, שהוא בחינת ע"ב המגולה, מבלי תיקון ה ם' בג"ר שלו, שאז נכנס המקיף חוזר בפנימיות המוחין, ועמו גם השערות רישא ודיקנא, הנה אז נעשו גם השערות לכלים פנימיים, דהיינו לע"ס פנימים. כמ"ש לעיל דף אלף ש"ב אות י"ב ע"ש. ואז יש בהם ע"ס מן הכתר, וע"ס מן החכמה. וכן ע"ס דכתר חוזרים להיות למעלה, וע"ס דחכמה חוזרים להיות למטה. דהיינו שכל העב יותר גבוה יותר. (אלף שצ"א אות קצ"ו).

:

פה) ע"ס פנימיים ומקיפים דשערות רישא:
מבחינת הקביעות נבחנים השערות רישא ודיקנא, לבחינת כלים מקיפים, כי האורות המיוחסים להם שהוא הע"ב המגולה, יצאו לחוץ מראש דא"א בבחינת מקיף חוזר, ולבושיהם שהם השערות נעשו לכלים מקיפים. ובעת עלית א"א לעתיק בהתכללות אחת, הנה אז שוב יוצא שם בא"א קומת ע"ב הגלוי, והמקיף חוזר נכנס לפנימיות הראש, וכן השערות שוב נעשים לכלים פנימים. ואז נבחנים ע"ס דשערות רישא ודיקנא לבחינת פנימים. אמנם זה נוהג רק בעת הזווג, אבל לאחר הזווג חוזרים המוחין דא"א ומתלבשים במל"צ, ושוב מסתלק הע"ב המגולה מהם בבחינת מקיף חוזר, ולבושיו שהם השערות שוב יוצאים מפנימיות ונעשים לכלים מקיפים. (אלף ש"צ אות קצ"ד).

:

פו) עת רצון:
בעת הזווג דגדלות, שע"י הארת ע"ב ס"ג העליונים יורדת ה י' מאויר דמוחא דאוירא, והוא אשתאר אור, שאז מסתלקים השערות מעל גבי המצח והפנים, ומצחא אתגלי, כנ"ל בתשובה כ"ב <גילוי מצחא דאו"א>. ע"ש. נקרא זה "עת רצון" כי אז מתגלה מצח הרצון, כמ"ש שם. (אלף שס"ח אות קנ"ו וקנ"ז).

:

פז) עתיקא דכל עתיקין:
בחינת א"ק המתלבשת מטבור ולמטה שלו, תוך ג' רישין דעתיק וא"א נקרא א"ס, ונקרא עתיקא דכל עתיקין. (אלף ש"א אות ח' וט').

:

פח) עתיקא קדישא:
רדל"א, וכן ג' רישין דא"א, נקראים בשם עתיקא קדישא. (אלף ש"א אות ח').

:

פט) פאה:
עי' לקמן תשובה צ' <פאתי הראש>.

:

צ) פאתי הראש:
מלכות נקראת פאה, משום שמלכות היא אחרונה שבע"ס, דוגמת פאת השדה הנשארת באחרית הקצירה. וע"כ המלכות דע"ס דשערות רישא, נקראת פאתי הראש. ומלכות זו דפאתי הראש היא כמו הקרומא דאוירא המבדיל בין גלגלתא, שהיא ם' דצל"ם, לבין אוירא ומו"ס שהם ל"צ דצל"ם. כי כן מלכות דשערות רישא, מבדלת בין שערות רישא שהם בחי' ם' דצל"ם, לבין שערות דיקנא שהם בחינת ל"צ דצל"ם. ונמצא שהשערות דיקנא מפאתי הראש נפקי. גם היא נבחנת שיש בה מבחינת מלכות דצמצום א', כי בחינת השערות הם לבושים דע"ב הגלוי, שהוא יוצא על בחינת מלכות דצמצום א', כנודע. (אלף שפ"ב אות קע"ח).

:

צא) פנים דא"א:
הפנים דא"א הוא ממצח ולמטה, שמשם מתחיל ז"ת דגלגלתא, שהוא בחינת ל' דצל"ם ומוחא דאוירא, שבה נפיק י' מאויר ואשתאר אור, וע"כ הפנים חלק משערות, כנ"ל בתשובה כ"ד <גלגלתא ופנים דא"א>, ע"ש. (אלף שמ"א אות צ"ט. ואלף שס"ט אות קנ"ח).

:

צב) פנימיות נו"ה שלמעלה מיסוד:
פנימיות נו"ה שלמעלה מיסוד, הם בחינת ב' ביעי דוכרא, עי' לעיל בתשובה י"ב <ב' ביעי דוכרא>. (אלף שכ"ח אות ע"ד).

:

צג) פתח:
קמץ, פירושו, קמיצו של האורות שזה מורה על בחינת כתר, דהיינו ע"ס דראש, כי בהיות שם המסך בבחי' זווג דהכאה, שהוא בחינת התנגדות להתלבשות בכלים, כנודע, ע"כ נבחן שם שהאורות הם בקמיצו כלפי התלבשות בכלים. והפוכו הוא בחינת ה "פתח" כי הוא מורה על בחי' התלבשות בכלים דהיינו לאחר הזווג דהכאה הנעשה במלכות דראש, שבכח דאו"ח העולה מזווג דהכאה, מתפשטת המלכות ממעלה למטה לע"ס דגוף, הנה אז נפתחו האורות ומאירים בהרוחה תוך הכלים, וע"כ נקרא בשם פתח. וכל המדובר הוא מבחינת אור החכמה, שהקמיצו של המסך ודחיתו לאור העליון, אינו נוהג אלא באור חכמה, כי על חסדים לא היה צמצום, כנודע. ולפיכך נבחן הפתח לבחינת פתיחו דאור חכמה. (אלף שט"ז אות מ"ז. ואלף שי"ד ד"ה אותיות).

:

צד) פו"מ דדיקנא:
עי' לעיל בתשובה פ"ג <ע"ס מקיפים של הדיקנא> ופ"ד <ע"ס פנימיים של הדיקנא>.

:

צה) פו"מ דשערות רישא:
עי' לעיל בתשובת פ"ה <ע"ס פנימיים ומקיפים דשערות רישא>.

:

צו) צ' דצל"ם:
עי' תשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה>.

:

צז) צירי:
עי' תשובה ס"ז <נקוד כתנועת האותיות>.

:

צח) ציץ:
קוצא דשערי דא"א, המגיע עד החזה שלו מלאחוריו, ששם עומד רישא דז"א, המאיר בו ומוציא במצח שלו הארת תפילין, הוא נקרא בשם ציץ, וקוצי דשערי דז"א, המאיר בראש הנוקבא העומדת בחזה שלו, ומוציא במצחא שלה בחינת תפילין, נקרא בשם ציצית. (אלף ש"ס אות קל"ט).

:

צט) ציצית:
ציצית פירושו שערות, מלשון הכתוב ויקחני בציצית ראשי וכו' והוא מבחינת קוצי דשערי דז"א המאיר בראש הנוקבא ומוציא במצח שלה בחי' תפילין. עי' לעיל בתשובה ע"ח <עמר נקי>. (אלף ש"ס אות קל"ט).

:

ק) קדלא:
קדלא, פירושו, עורף. עי' בתשובה ע"ג <עורף>. (אלף שס"ז אות קנ"ב).

:

קא) קוצי דשערי:
שערות רישא דא"א הם י"ג נימין שהם ג' הויות, ב' הויות שהם ט' נימין בימין ושמאל דפנים. והם בחי' ם " ל דצל"ם הכלול ב ם' . והוי"ה אחת מאחורי רישא, שהם ד' נימין נגד ד' אותיות הוי"ה ההוא, והיא בחינת צ' הכלול ב ם' דצל"ם. ואלו הד' נימין שבאחורי רישא נקראים בשם קוצא דשערי. (אלף שנ"ט אות קל"ז).

:

קב) קוצין נימין ושערות:
השערות היוצאים מן המוחין דעיבור נקראים קוצין. והיוצאים מן המוחין דיניקה נקראים נימין. והיוצאים מהמוחין דגדלות נקראים שערות. והשערות דעיבור נמשכים עד החזה, ששם עומדת נוקבא דז"א, רחל. ודיניקה נמשכין עד הגרון ששם עומדת לאה. ודגדלות עומדין במקומם ואינם נמשכין למטה, משום שאינם משפיעים לזולתו. וקוצין שהם נמשכים לפרצוף נה"י, הם בחינת חכמה, כלומר, שהם מגלים שם הארת חכמה מחזה ולמטה, ששם מתחיל פרצוף נה"י. ונימין שהם נמשכין עד הגרון, ששם עומד פרצוף חג"ת, נבחנים לבחינת בינה כי הארת חכמה אינה מתגלה בחג"ת, כנודע. והשערות העומדים במקומם ואינם נמשכים למטה, נבחנים לבחי' דעת, דהיינו בחינת דעת עליון, שאין ממנו השפעה למטה, כנ"ל בדעת עליון דא"א (בדף אלף תמ"ד אות י"ג ד"ה וזה) הרי שהקוצין הם בחינת חכמה, ונימין הם בחינת בינה, ושערות הם בחינת דעת עליון, כלומר שאין בו זווג להשפיע הארת חכמה למטה.
גם יש הבחן אחר בהם. אשר השערות הבאים בגדלות, הם בחי' ם' דצל"ם, שהיא בחינת כחב"ד. והנימין הבאים בפרצוף חג"ת, הם בחינת ל' דצל"ם, הנבחן לחג"ת. והקוצין הבאים בפרצוף נה"י, הנקרא עיבור, הם בחינת צ' דצל"ם. והענין, כי כל אלו השערות דג' פרצופים, עיבור, יניקה, ומוחין, אינם מתגלים בשום אחד מהם, רק על בחינת הגלגלתא דפרצוף הגדלות לבד, ושם הם מסתדרין בג' הויות, על פי התחלקות דמל"צ, שב' הויות דמ"ל הם בימין ושמאל דפנים: הויה דם' בימין, והוי"ה דל' בשמאל. והם בחינת השערות והנימין, כנ"ל, והוי"ה ג' היא צ', והוא בחינת הקוצין, שהיא עומדת באחורי רישא. הרי שג' בחינות האלו קוצין נימין שערות. הם ג' הויות דמל"צ. ונודע, ש ם' נבחנת לאו"א עלאין וחכמה, ו י' דהוי"ה. ו ל' נבחנת לישסו"ת ובינה וה"ר. ו צ' נבחנת לז"א ולדעת. כנ"ל בדברי הרב (דף אלף ע"ו אות קל"ט) ונמצא אשר שערות הם חכמה, ונימין הם בינה וקוצין הם דעת. וזה מבחינת סידורם בהגלגלתא, אבל מבחינת השפעה הוא להיפך: כי שערות הם בחינת דעת עליון, שאינם משפיעים למטה, וע"כ הם עומדים זקופין במקומם. ונימין הבאים ממוחין דחג"ת ומשפיעים לחג"ת שמגרון ולמטה, ששם החסדים מכוסים נבחנים לבחינת בינה. אבל הקוצין הבאים ממוחין דעיבור ומשפיעים לפרצוף נה"י העומד מחזה ולמטה, ששם מקום החסדים המגולים, הם משפיעים שם הארת חכמה. והבן היטב. (אלף שס"ג אות קמ"ג. וקמ"ה וקמ"ו).

:

קג) קמץ:
עי' לעיל בתשובה צ"ג <פתח> (אלף שי"ד אות מ"ד).

:

קד) קרומא דאוירא:
עי' לעיל תשובה ד' <אזדכך וסתים>. (אלף שכ"ו אות ע"א).

:

קה) ראשי ירכין שלמעלה מיסוד:
עי' לעיל תשובה י"א <ב' בחינות שבנו"ה> וי"ב <ב' ביעי דוכרא>. (אלף שכ"ח אות ע"ד).

:

קו) רוחא דגניז בעתיק יומין:
רוחא, פירושו, אור הרוח שהוא ו"ק, וחסד דעתיק המלובש בגלגלתא דא"א, נקרא רוחא דגניז בעתיק יומין. להיותו בחינת גוף דעתיק וו"ק שלו. והוא נקרא אוירא דכיא, משום דהי' לא נפיק מאויר דילה, משום שהגלגלתא נתקנה בבחינת ם' דצל"ם, כנודע. (אלף שכ"ב אות ס"ג).

:

קז) רדל"א:
ע"ס דראש עתיק נקראו רישא דלא אתיידע, והטעם משום שבהם משמש מלכות דצמצום א' כמו בא"ק, ושם נגנזה המלכות הזו, כי לצורך א"א הוא משמש במלכות דצמצום ב'. וע"כ נקרא רדל"א, כי ידיעה פירושו, זווג, ומורה, שעל המלכות שלו אין עוד זווג בכל הפרצופים דאבי"ע (אלף ש"א אות ט').

:

קח) רעוא דרעוין:
גילוי מצחא דא"א בעת רצון (עי' תשובה כ"ב) נקרא רעוא דרעוון, להיותו השורש לגילוי מצח הרצון דכלהו פרצופים, ומרעווא דיליה מתגלה רעווא בכולם. (אלף של"ז אות פ"ה).