20/11/2019, 21:27

אתר: לומדים קבלה
קורס: לומדים קבלה (לומדים קבלה)
אגרון מונחים: מילון מונחי קבלה

ר

:

צו) רביע ת"ת:
עי' תשובה ס"ה (מדת היסוד). ותשובה כ"ו (ד' בריתות).

:

עח) רביעא על בנין:
כשתבונה משפעת קטנות לזו"ן הוא מתמעטת בעצמה לבחי"א, כנ"ל בתשובה ס' (נופלים). ואז נבחנת התבונה שהיא רביעה על בנין, או בסוד רובצת על הבנים, כי בחינת המיעוט שלה מכונה רביצה. (תתפ"א אות ל"א).

:

התפשטות המלכות דכל פרצוף שה"ס בחי"ד וה' אחרונה דשם הויה, נבחנת לרביעית הפרצוף (ש"ד פ"ג ע"ח).

:

צב) רביעית דם (ח"ג פ"ה אות ו'):
נפש דנפש נקראת בשם רביעית, להיותה בחי"ד, כנודע, והיא מתלבשת בסוד רביעית דם של המוח, דהיינו הכתר, שבע"ס דגוף שקומתן שוה, המכונה מוח. כי הע"ס ההן מכונות, עור, בשר, גידין, עצמות, מוח.

:

קם) רגל קוף הארוך:
עי' תשובה ל"ט <ה' דהוד שנעשתה לקוף>. (א' קל"ז אות ל').

:

רלד) מהו רגלי אמא נוגעת בפרסא.
המסך דבחי"ב המשמם ליציאת ע"ס בקומת אמא, והמתוקן ביסוד אמא, הם נקראים רגלי אמא, ולפי שאמא נתלבשה בזו"ן כדי להשפיע מוחין לבריאה, נמצאים רגליה הנ"ל נוגעות בפרסא שמתחת האצילות, ונכללה בה, ומחמת זה יצאו המוחין דבריאה בבחינת חסדים המופרשים מחכמה. עי' לעיל תשובה נ"ב <ג"ר שע"י מסך>. (אות קצ"ח).

:

כי אין הפרצוף נחתך רק בסוד השמינית, בסו"ה וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ועד"ז פרצוף הנקבה נסתימת ונחתכת ג"כ בסוד הנ"ל, (ע"ע שמינית ) וה"ס בחי"ד הנק' מבת, ומשום שענין גילוי העטרה והסרת הערלה שה"ס כח החותך, אינו נוהג אלא בהזכר ולא בהנקבה, ע"כ יש אחיזה ברגליה במקום החיתוך כי שם נשאר כח החותך הנ"ל והבן.

:

הם ב/ הקוין ימין ושמאל הנמצאים מטבור ולמטה, ונק' ג"כ נצח והוד, ולהיותם התפשטות הטבור שהוא מלכות המסיימת להמדרגה, ע"כ מכונים רגלים מלשון סיום וסוף. ונתבאר במקום אחר, אשר עיקר השמות שבענפים התחתונים הם ע"פ שורשם שבהעליונים והבן היטב.

:

עב) רגלים שנקטעו:
הנה ז' המלכים קדמאין בעת מלוכתם בעולם הנקודים, היו מתפשטים במלוכתם, עד לנקודה דעוה"ז בשוה עם רגלי א"ק דצמצום א', כי נה"י שלהם בקעו הפרסא שמתחת אצילות ונתפשטו בכל בי"ע, כנודע. אמנם בעולם התיקון שחזרה הפרסא למקומה, והז"מ קדמאין קבלו תיקונם בז"א דאצילות, אסף הנה"י שלו למעלה מפרסא דאצילות, ונמצאו שנקטעו מן המלכים קדמאין בחינת הרגלים שלהם, דהיינו אותם הנה"י שלהם שמזמן הנקודים, שנתפשטו בג' עולמות בי"ע בעצמם עד לנקודה דעוה"ז. ורגלים אלו לא יתוקנו רק בגמר התיקון, בסוד דמטי רגלין ברגלין, כנודע. עי' אות ז' (בעלי קבין). (אות ל"ה).

:

קז) רדל"א:
ע"ס דראש עתיק נקראו רישא דלא אתיידע, והטעם משום שבהם משמש מלכות דצמצום א' כמו בא"ק, ושם נגנזה המלכות הזו, כי לצורך א"א הוא משמש במלכות דצמצום ב'. וע"כ נקרא רדל"א, כי ידיעה פירושו, זווג, ומורה, שעל המלכות שלו אין עוד זווג בכל הפרצופים דאבי"ע (אלף ש"א אות ט').

:

צז) רובע ישראל:
עי' תשובה ס"ה (מדת היסוד). ותשובה כ"ו (ד' בריתות).

:

זווג זה מרומז בהכתוב כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף וכו' וכמו שפירשו חז"ל מוטב שיכנס החן בי ואל יכנס בבני, כי בסוד העלאת ראשי ירכין דידה נחסרה בחי' ג"ר שלה שזהו נק' כמו חצי מלשון מחצית, כי היא סיבה טובה שירד השיפולי מעיים שלה לבנים לצלמי מוחין והבן.

:

       יורה שהמשפיע עצמו הוא בחסרון ראש. והענין, כי קומה נבחן בג' שלישים רת"ס חב"ד חג"ת נה"י. והיושב הוא חסר ש"ת דכלים דהיינו הרגלין, וש"ע דאור דהיינו הראש.
      ופרצוף ז"א ה"ס פרצוף נה"י דכללות האצילות, דע"כ מלביש על נה"י דא"א.
      ועיקרו של הפרצוף ה"ס קו אמצעי, כי הקצוות נבחנים לחסרי אור עד שבא קו אמצעי ששם נעשה הזווג על המסך שה"ס נקודה אמצעית.
      ולפיכך אין ביסוד כי אם ב' שלישים, דהיינו רו"ת דכלים וחסר סוף וש"ת, ותו"ס חג"ת בה"י דאור וחסר ש"ע וראש, דע"כ ה"ס ו' קטיעה דשלום שחסר ראש.
      וז"ס דאין השפעה אל היסוד זולת ע"י זווג דו"נ, כי יסוד דבוק' קצר ונבחן בה רק שליש אחד שה"ס עטרה שיפולי מעיים משא"כ יסוד אין לה, באופן שנבחנת לחסר תוך סוף דכלים וע"כ הוא בחי' ראש בלי גוף שנק' כתר או עטרה, וכן בערך האורות היא חסרה ראש ותוך ואין לה רק בחי' סוף בלבד.
      ומתוך שהיסודות מתחברין כמו פרצוף אחד, נבחן שיסוד הזכר נשלם בכל ג' שלישים, כי נוטל ממנה את ש"ת דכלים החסר לו ואז מתחבר עמו גם ש"ע דאור החסר לו ואת זה נוטל מאמא.
      באופן שאין להיסוד (דכללות אצילות שה"ס ז"א) שום שלימות, אלא כשמתחבר עם ב' נוקבין נוק' תתאה להשלים ש"ת דכלים ונוק' עילאה המשלמת ש"ע דאור, ואז קונה היסוד קומתו דהיינו רת"ס באורות ובכלים, בסוד והקימותי את בריתי.
      והנה גם שלישים עלאין דאור שמקבל מאמא צריך לו בחי' כלי לאור הזה שנקרא צלמי מוחין, שבלי זה אינו ראוי לקבל שום אור מאמא.
      והצלם הזה ה"ס המסך של ראש המוציא אורות של ראש. ודע שהוא ג"כ בחי' יסוד דאמא, וכמו שבחי' עצמו שהוא יסוד, כן צריך לקבל מעליונו או מתחתונו, ונמצא שמקבל מאמא בחי' שיפולי מעיים דידה כי יסוד אין לה.
      כי מתחילה עושה אימא זווג דרובצת שיושבת ומרכנת ראשה, כלומר שהקומה חסרה ש"ע דאור וש"ת דכלים (ועי' בפמ"ס בענף י"ן בסופו) אשר ה"ס צמצום נה"י הנעשה קודם כל לידה חדשה שהוא סוד עליית גלגלתא ועיניים דכל תחתון לאח"פ דכל עליון, דהיינו שמשתוים זה עם זה.
      ויש כאן עליה וירידה, כי ב' מדרגות בכל פרצוף הנק' פנימי וחיצון, אשר הפנימי מעלה גו"ע שלו לאח"פ דעליון והחיצון אינו יכול להתעלות ממקומו, וע"כ אח"פ דעליון יורדין לגו"ע דתחתון. כי זה הכלל דפנימיות (גו"ע) דתחתון נעשה חיצוניות בעליון (ובחי' אח"פ שלו ), וחיצוניות ( אח"פ ) דעליון נעשה פנימיות לתחתון (שנק' שיפולי מעיים ) וז"ס שאמא מגבהת ראשי ירכין שלה, דהיינו שלישים עליונים דנה"י (גו"ע) אל החג"ת שלה, דהיינו לאח"פ דחג"ת כנ"ל, והוא משום עלית מ"ן לנקבי עיניים, ואח"פ נעשו לחיצוניות, וחג"ת נשתווים עם הבה"י, וע"כ יכול הפנימי לעלות שם ולהיות כעליון ואז היסוד שלה נשפל למטה מהם, פירוש, שבחי' מסך דידה שהיה עומד בסיום דגופא שלה שה"ס (אח"פ) יוצא לגמרי חוץ מדרגתה ומשתוה למדרגת התחתון שה"ס נה"י דכללות הנק' ז"א, וע"כ חיצוניות שלה נעשה פנימיות וש"ע לז"א וליסוד, ושיפולי מעיים אמא שנשפל לראש ז"א (גו"ע של היסוד ) ה"ס צלם שפירושו כלי למוחין, הרי שאי אפשר לז"א לקבל צלמי מוחין מאמא (שיפולי מעיים) רק בסוד הגבהת ירכין דאמא והשפלת יסוד למטה מהם, שה"ס זווג דרובצת.
      וז"ס יום לתחתון לילה לעליון , כי כשאמא רוצית להשפיע צלמי מוחין לז"א מוכרחת להגבהת ירכין שבזה נחסרה ראש וש"ע שלה כנ"ל.

:

רלה) מהי רובצת בסוד או"מ.
המוחין דאו"א עלאין ה"ס ם' דצל"ם ובחינת חסדים מכוסים, והם בחינת או"מ לזו"ן, כי הם אינם מקבלים אלא מישסו"ת, שהם ל' דצלם ובחינת חסדים מגולים. אמנם כשהזו"ן בקטנות, אז אמא שהיא ישסו"ת היא בסוד רובצת על הבנים, ומשפעת להם אז, רק בחינת חסדים מאו"א עלאין שהם או"מ, ולא מבחינת עצמה, כי עדיין אינם ראוים לחסדים מגולים. ונבחן ע"כ שאמא רובצת עליו בסוד או"מ, כי אלו המוחין דאו"א הם רק בחינת או"מ אל הזו"ן ולא או"פ. (אות ר"ה ובאו"פ שם ד"ה מתפשטת).

:

      שילוח הקן
      הוא מלשון ראה בוץ והשמך מנפילה כי לא תוכל לקום, שז"ס נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, וכמו שפי' הזוהר שלא תוסיף עוד לקום מעצמה כמו שהיה בגאולות הקודמות דע"כ לא היו לגאולה שלימה, רק הקב"ה יוקים לה ואז תהיה הגאולה שלימה לנצחיות. וז"ס והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים.
     
האם "דקן ציפור" ה"ס בחי"ד שנק' "צפור" מלשון צף אור, ומלשון ויצף הברזל, כי כל הפוגש את הצפור הזה מוכרח בהחלט לעלות ולצוף למעלה לכ"לא (ע"ע כלה קין והבל) ודרכה לרבוץ שתי פעמים, מתחילה בסוד ביצה שהוא מלשון בוץ כנ"ל ואפרוחים לאח"כ, דהיינו מתחילה בל"ה ול"ש ואח"כ בהוי ושכיח, כי הביצה קיבלה רוח חיות מן הרקק ואחר גילו' ב' פעמים אלו נעשה שם תיקון גדול בסוד רובצת על הבנים שה"ס בריאה שה"ס אאב"ח הא"ל.
      באופן אשר, ביצה עשיה, אפרוח יציאה, בנים בריאה. ואחר שנתגלו כל התיקונים האלו אז שוב שלח תשלח א"צ להאם דהיינו את את האם: הבחי"ד להרחיקה ולהעלימה מעיניך כי אין צורך בה עוד. אכן הבנים תקח לך: שה"ס כל נשמות התורה תלקטם ותאחיזם בדרך הזה, אכן בלי האם שה"ס הצריך להעלים מאוד והבן.

:

רוח (תע"ס ח"א פ"א או"פ ה'):

אור החסדים נקרא רוח.

:

סה) רוח (ח"ב ד'):

האור המתלבש בכלי דז"א, נקרא "רוח" משום שדרכו לעלות אל בינה, לשאוב שפע, ולרדת למלכות, להשפיע בה. כדוגמת הרוח הרצוא ושוב. (עיין תשובה מ"ט).

:

צג) רוח (ח"ג פ"ט אות י'):
הוא אור הז"א.

:

      כ"מ שאין שם קומה של כח"ב ואפילו מקצתם אלא רק קומת ז"א, נבחן הפרצוף הזה שחסר ראש משום שאורות דנ"ר מתיחסים לאור דחסדים שהוא אור דכלים, וע"כ אינם צריכים לב' הסתכלויות הסת"א לראש והסת"ב לגופא (ע"ע הסת"א). משום דתיכף בהסת"א נחשב למלובש בכלים היות שאין שם אור העצמות כלל.
      ומתוך שא"צ להסת"ב ע"כ נחשב המלכות דע"ס דרוח לבחי' מסיימת על אור ישר, כי הכלים נגמרים ומכונה משום זה טבור, באופן שהע"ס היורדים ממלכות הזו ולמטה המה אור חוזר לבד שנק' ע"ס דנפש, שכל הזך הוא היותר חשוב, כי מתוך שאין כאן זווג דהכאה אין שום חשיבות להעביות, וע"כ המלכות דאו"ח הזה הוא חושך בלי אור וע"כ חותכת הפרצוף.
      אמנם אם יש שם קומת בינה שנחשבת לאור העצמות במקצת, כי בחי"ב הוא התפשטות דבחי"א דהיינו בחי' הפועל המתגלה באור העצמות, (ע"ע ד' בחי' דאו"י) ולפיכך נחשבת לאור וע"כ אינו מספיק הסת"א לגמור הכלים שילבישו לאור הבינה אע"פ שהוא אור דחסדים מ"מ עצמותה הוא מחכמה כנ"ל, וע"כ לב' הסתכלויות צריכה וע"כ יש בה ראש תוך סוף, ועליה נאמר דמקצת ג"ר הריהו כג"ר.

:

       ה"ס האור המלובש בז"א, ועיקר התחלת הע"ס הם ברוח. אמנם ע"ס שבנפש הוא שם שאול. (ש"ה פ"ה ע"ח).
       י"ס דרוח: הם יוד הויות בנקודות מחולפות קמץ פתח צירי וכו' כבז' בתיקונים דקכ"ח. ולפעמים נק' ז' הויות או ז' קולות או ז' הבלים, והוא ע"ד ז' היכלות, שהיכל עליון כולל ג"ר, (ש"ה פ"ה ע"ח ). הנפש בחי' דיבור והרוח בחי' אמירה, לכן נק' י"ס דרוח יוד אמירן.

:

ורוח הוא נקודות וגם הוא נקבות כי הם או"ח, והטעמים הם נשמה ( ש"ה פ"ו),

:

הוא מלשון ראי הך שזה כולל ב' שמות הקדושים תחתון ועליון דהיינו אור ההסתכלות המכה על המסך, ונמשך מסוד או"ח היורד מעילא לתתא. ולפיכך אינו נבחן למקורי אלא לבחי' נקבה, אמנם הטעמים הם אור המקורי ובחי' ראש ובחי' זכר.

:

      רמזי נרנח"י
     
ועוד נראה, כי הרוח מקבל מנשמה וחיה, כי הז"א מקבל מאו"א שז"ס איוי"ע. אב הראשון ה"ס אברהם וה"ס חיה וה"ס חסד ז"א ששב להיות חכמה, וה"ס ה"ח וזכר, בסו"ה בכל מקום אשר אזכיר וכו'. ויצחק ה"ס נשמה וה"ס גבורה דז"א החוזר לבינה. ורוח ה"ס יעקב מלשון עוקב, שפירושו ההולך בדיוק נמרץ אחר עקבותיו של חבירו, וה"ס והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, וה"ס מטתו שלימה, מטתו דוקא. וז"ס מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם, כי לא פנה לא לימים ולא לזמנים שנק' מגוריהם, מלשון מגור מסביב, אלא כרואה את הנולד. ורוח ע"כ אותיות ראי אך, נשמה שהוא מלשון ריקניא ושמם, ואת החיה שה"ס תתן חסד לאברהם ואחריהם היה עוקב תמיד ובעקבותיהם. וז"ס הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, שוכב בדיוק ארץ החיים. וז"ס סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו, שעקבי אברהם ואביו יצחק היה רואה תמיד, וע"כ נק' רוח.
      ותדע שסוד שמים : ה"ס שמם ונשמה, אלא שסוד י' בתוכם. וע"כ קרא אלקים לרקיע שמים, פי' כי השם המפורש לא כתיב כאן אלא בבחי' אלקים נק' כן, שה"ס יצחק ונשמה, ויעקב שהיה בבחי' רוח ראה כן, וכן התורה ה"ס יעקב והבן זה. וז"ס כמראה אדם עליהם מלמעלה, כלומר ממעלה דאברהם יצחק שה"ס ראשו מגיע השמימה, וה"ס כתר ויחידה שע"ג חיה ונשמה. גם אותיות שם נגזר משמים, כי עיקר ראה את יצחק שהוא היה אביו ממש שנמשך ישר הימנו, וע"כ ה"ס הנקבה המקבלת, אמנם ההשפעה ה"ס זכר הנותן והמברך, בסוד בכל מקום אשר אזכיר ( זכר ) את שמי ( נקבה ).
      ובזה תבין סו"ה ויפח ( רוח ) באפו נשמת חיים. כלומר, שע"י הנשמה נתנקב לו אף שהם נחירים דחוטם, וע"כ ויהי האדם לנפש חיה, כלומר ראוי לקבל חסדים הנאמים דדוד ואברהם.
      ויש כאן סוד יחידה ( דנפח ) ונשמה וחיים, שהם נשמה חיה דזווגם לא פסיק וכחדא נפקין וכחדא שריין ע"י הפועל שנק' רוח הרצוא ושוב בסו"ה והחיות רצוא ושוב, וחד ריצה הוא מלשון ראה וצא, והשוב ה"ס הרוח בנשמה וחיה שאין כאן יציאה אלא ביאה בלבד, וז"ס ויעקב הלך לדרכו לראות בנשמה וחיה, וע"כ ויפגעו בו מלאכי אלקים.
      נפש: ה"ס ויהי האדם לנפש חיה. נפש הוא מלשון תנופת אש, כי הרוח האמור בסוד רצוא ושוב מחוייב לכלי מוכן שיתקשר בה באופן זה דנשמה וחיה שהתנופה מביא החיות ואש דנשמה מביאה את חיה, וע"כ הכלי המוכן להחזיק את הרוח בתוכו נק' נפש חי וזהו נעשה ע"י הרוח דנפח באף נתקב ונעשה כלי דנפש ואור לנפש, ומשם והלאה היה האדם לנפש חיה שנקשר החיים בהדם שלו ולא היה דממת מות, אלא דממה שמביאה חיים, ( ע"ע עצה"ד ועצה"ח).
      ראש תוך סוף עש"נ: איתא בספר יצירה, תלי בעולם כמלך על כסאו גלגל בשנה וכו' פי', כי בראש ( ראש מקוה ) עיקר המעלה הוא המקום בסו"ה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם, כי בראש לא שייך הסתלקות אור, אלא שהוא בסוד בלי תנועה וה"ס מקומו הקבוע של המלך בסוד מלך על כסאו, כלומר כשהמלך מתגלה (בתוך מקוה ) אינו מתגלה אלא במקומו על כסאו, (שצריך לעלות לראש מקוה כנודע ).
      גלגל בשנה: ה"ס התוך, (תוך מקוה) ששם ניכר ונגלה איך המלך עושה תנועות לבני מדינתו ממקום למקום בסוד צדק ומשפט, וזהו עיקר מעלת התוך שנבחנים כל התנועות שה"ס כ"ח עתים ברזא דאחד.
      לב בנפש: ה"ס סוף, (סוף מקוה ) ששם מתגלה איך המלך עושה מלחמה עם האויבים ומחזירם לאט לאט לאוהביו, וכוללם יחד (אחר ככלות הבל ) בבני מדינתו, ומלחמה זו בפועל נק' לב בנפש שמראהו כמלך במלחמה.

:

       הרוח שהוא י"ס אינם כסדר הכלים, כי החסד של הרוח הוא בכלי הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכלי החסד, וז"ס התכללות. (ש"ה פ"ו).
       וסוד ההתכללות ההיא וסוד התחלפות החו"ג בי"ס דרוח: הענין הוא, כי בדרך זה מוכרח הוא שהאורות דחו"ג באים בבת אחת מלובשים בהכלים, כי בו בעת שאור הגבורה מתקבל בכלי דחסד, עד"מ בנבואת משה אשר הקריאה אליו משה משה ה"ס אור הגבורה, (ע"ע משה ) ויאמר הנני, דהיינו השמיעה שלו היא ודאי כלי דחסד שזכה לשמוע בקולו ית', ונמצא שאור הגבורה מתקבל בכלי דחסד, אכן בעת הזאת ממש הגיע אליו אור החסד ומתלבש בכלי דגבורה, עד"מ כנ"ל כשאמר הנני והכיר החשיבות הגדול של אור הגבורה עד שקבלה בכלי חסד הנה יחד עם זה קנה כלי דגבורה קדושה, שה"ס ויסתר משה פניו וכו' שה"ס נפש הנצחי שבה קבל כל החסדים הנאמנים, כמ"ש בפרשה של אהבה: בכל נפשך ובכל מאדך, שבו בעת שזוכים אל נפש הנצחי השלימה תיכף מתלבש שם כל מאד הראוי לו. הרי אשר אור החסד מתלבש ומתקבל רק בכלי דגבורה.
       (ויתכן שמזה נמשך ג"כ הכלל, שבאורות התחתונים באים מתחילה, ובכלים העליונים באים מתחילה, וע"כ כשבא אור התחתון דהיינו הגבורה מוכרח להתלבש בכלי העליון שהיא כלי חסד וכו', אכן יש לציין לפי"ז היה צריך להיות אח"כ כשבא אור החסד היה צריך הגבורה לרדת לכלי גבורה ואור החסד לכלי שלו החסד וצ"ע).
       התחלפות החו"ג: וכדי לישב זה אפשר לפרש באופן אחר, כי אור הגבורה ה"ס משה משה כנ"ל, והוא בא מתחילה והתישב בכלי דחסד שה"ס כלי דנפש הנצחי, בסוד בכל לבבך ובכל נפשך באהבה נצחית. ואח"כ הגיע אור החסד דהיינו היורד מעילא לתתא, כי מתחילה עדיין היה בסוד או"ח העולה מתתא לעילא בסוד משה משה ובסוד לטוטפות בין עיניך ובסוד או"מ, וע"כ היתה אז אור הגבורה, אכן אח"כ כשנתפשט האור בסוד או"ח היורד ממעלה למטה אז עצם האור מקיף המאיר עתה בסוד או"פ בסוד וברכתו מכל הימים ה"ס אור החסד, והוא בשאר בהכרח ומתלבש בכלי דחסד, דהיינו הכלי הנגלה מתחילה כנ"ל, בסוד בכל לבבך ובכל נפשך. אבל אור הגבורה דהיינו צורה הראשונה של משה משה ירדה עתה למטה מכלי דחסד, דהיינו לבחי' תוך מקוה ונתלבש בכלי דגבורה שנתלקט שם בסוד וקדשתו מכל הזמנים.
       במלה אחת, אשר אור דגבורה הוא שנתגלה מתחילה בפרצוף הרוח בסוד משה משה שה"ס הסתכלות המאציל, ונתקבל שם בהכלי שנתלקט מכל הימים, כי כלי זו מתגלה בראשונה בפרצוף תמיד. (ואע"פ שויאמר הנני נתלקטה מכל הזמנים בסוד צלצלי שמע, אמנם קטנה היתה ושם עוד לא נגלה צורתה) כי בכלים העליונים נגדלים מתחילה, ואח"כ כשהגיע אור הגבורה שה"ס אור דקדושה נגלה עמו יחד הכלי המיוחדת לו, דהיינו שנתלקטה מכל הזמנים בסוד צלצלי תרועה. אכן באורות התחתונים באים מתחילה וע"כ מתחילה נגלה אור הגבורה דהיינו משה משה בסוד קדושת המקום, כי עדיין לא נגלה אור החסד, ואח"כ כשנגלה אור החסד שה"ס אור דברכה אז ירד אור הגבורה בסו"ה משה משה אל הכלי דגבורה שנתלקט לו, שה"ס המלוקט מכל הזמנים. ואור הברכה בא בכלי שלו המלוקט מכל הימים.

:

צד) רוח דק (ח"ג פי"א אות ד'):
הוא או"ח היורד מעביות דבחי"ב.

:

(ש"ה פ"ו) ד' בחי' שברוח מכונים מזרח מערב צפון דרום, וד' בחי' ( שם ) שבגוף מכונים ארמ"ע והם מתלבשים זה בתוך זה, עד"מ רוח דרומית הוא חם ויבש ובו מתלבשים מים קרים לחים וכן... רוח. בבוא הויות שהם רוח שה"ס המוחין דז"א, אז נגדל הז"א ונעשה בן י"ס גמורות אפילו בבחי' כלים, ואז (דו פרצופין עסרין ) ננסרת הנקבה. (ש"ה פ"ו ע"ח).

:

קכב) מהו רוחא ברוחא.
זווג דנשיקין נקרא זווג רוחא ברוחא, וזהו בערך פרצוף חיצון דחג"ת. כלומר, כי הם נבחנים לבחי' רוחא ברוחא, אע"פ שהם באמת ג"ר, אלא משום ששורש הג"ר דז"א הוא מכח החג"ת שנעשו לחב"ד, ע"כ נבחן זווג דג"ר בשם רוח, על שם שורשו. (אות קע"ח).

:

קו) רוחא דגניז בעתיק יומין:
רוחא, פירושו, אור הרוח שהוא ו"ק, וחסד דעתיק המלובש בגלגלתא דא"א, נקרא רוחא דגניז בעתיק יומין. להיותו בחינת גוף דעתיק וו"ק שלו. והוא נקרא אוירא דכיא, משום דהי' לא נפיק מאויר דילה, משום שהגלגלתא נתקנה בבחינת ם' דצל"ם, כנודע. (אלף שכ"ב אות ס"ג).

:

צח) רוחא דשדי בגווה:
בעת שז"א ונוקבא עולים למ"ן לאו"א עלאין, שאז מזדווגים שם בהיכל או"א, בפעם הא' אחר הנסירה, אז נותן לה רוחא, שהוא בחינת עצמות הגבורות של הנוקבא, דהיינו בחינת ג"ר שלה, ומשלים את נפשה, ונשלמת בע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שלה. וזהו נקרא רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה. וביאה קדמאה זו היא זווג פב"פ של הזו"ן. אמנם כלפי בחינתם עצמם נבחן הביאה הקדמאה זאת, בבחינת זווג אב"א, להיותם משמשים בהכלים דאו"א, כלומר, שהם אז נכללים בהזווג דאו"א גופייהו, והם עצמם אינם עולים בשם. להיותם נכללים באו''א בסוד מ"ן. וע"כ נבחן באמת הזווג הזה על שם או"א, אלא בהיות שאו"א אינם מזדווגים על בחינות מ"ן של עצמם, רק במ"ן של זו"ן, ע"כ נבחן לזווג פב"פ דזו"ן, כי הזווג נעשה על מ"ן שלהם ולא על מ"ן דאו"א. והבן היטב. (אות ק"ה)

:

קכג) מהו רוחא דשדי בה בעלה.
עי' לעיל בתשובה י"ג <בן אוני כח נוקבא>. וי"ז <בנימין כח זכר>. וס' <חסדים זכרים>. (אות ק"ג).

:

צט) רוחא קדמאה:
עי' תשובה צ"ח (רוחא דשדי בגווה).

:

רלו) מהם רוחין נפשין מלבושין דבי"ע.
הם נולדים מחיצוניות דע"ס, והם דפירודא. (אות ק"צ).

:

סו) רוחניות :

מלת רוחניות המובאת בספרי הקבלה, משמעותה שהיא מופשטת מכל המקרים הגשמיים, דהיינו מקום וזמן ודמיון וכו'. ולפעמים מורה רק על בחינת האור העליון שבכלי. אע"פ שגם כלי הוא רוחני מכל התנאים.

:

סד) רושם חותם (ח"ד פ"ב סעיף ב'):
על ידי התלבשות האור בכלי נעשו כמה הבחנות באור, מתוך יחס משותף מהאור והכלי. ואם האור מסתלק משם, מ"מ נשארות כל אותן הצורות וההבחנות, שהיו שם מטרם הסתלקות, אף משהו לא יחסר, והשארה זאת, מכונה בשם "רושם חותם". כי כן טבע החותם, אם מניחים אותו על השעוה, הוא משאיר שמה כל צורתו לפרטיו ואותיותיו בלי חוסר משהו.

:

      הוא כינוי לשמו ית' שמרחם על בריותיו ומושיעם בעת צרה.
      ודע ששורש הרחמים הוא בעיקר נוהג בין אבות לבנים בסוד רחמי אב על בנו, והוא מלשון פטר כל רחם, כי נזכר שבנו הוא ומתמלא רחמים עליו.

:

סז) רחוק (ח"ב פ"א או"פ מ'):

השתנות צורה, בשיעור מרובה ביותר.

:

מט) רחוק:
המלות ריחוק וקירוב, משתמשות בעיקר רק באור החכמה. שמרוחק פירושו הארה מועטת מאור החכמה. ומקורב, פירושו הארה מרובה מאור החכמה. בסו"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. (תרל"ה אות מ')

:

אין רחיצה אלא במים הנמשכין ממעיין העליון דחכמה לובן שבלבנון אל הבינה, בסו"ה וזרקתי עליכם מים טהורים ובסוד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, וע"ב הבינה סוד הסליחה והמחילה וסוד רחיצת כל הכתמים מהדינין והקליפות.

:

קכז) מהו רחל ולאה.
נודע, שז"א כולו הוא נבנה ממוחין דאמא. וכמו שאמא שהיא בינה נחלקה לג"ר ולז"ת, שג"ר שלה הם בחינת או"א עלאין, שהם חסדים מכוסים ודוחים חכמה. וז"ת שלה הם בחינת ישסו"ת, וחסדים מגולים בהארת חכמה. כן ז"א הנבנה מאמא, הוא בסו"ה ואנכי איש חלק, שמחזה ולמעלה מאירים בו בחינת ג"ר דאמא, דהיינו בחינת חסדים מכוסים, ומחזה ולמטה מאירים בו בחינת ז"ת דבינה, שהם חסדים מגולים. ולהיותם כמעט ב' בחינות הפכות זו לזו, ע"כ קראו הכתוב בשם איש חלק, וכן נקרא חלק על שהוא חלק משערות, כנודע.
והנה מטעם הנ"ל, גם בחינת הנוקבא של ז"א, נחלקת ג"כ לשנים. כי יש נוקבא עליונה מבחינת מלכות דג"ר דאמא, שהיא בחינת חסדים מכוסים, הנקראת לאה, והיא מלבשת על חג"ת שלו עד החזה, דהיינו במקום החסדים מכוסים שלו. ויש לו נוקבא שניה מבחינת מלכות דז"ת דבינה, שהיא בחינת חסדים מגולים, הנקראת בשם רחל, והיא מלבשת במקום מחזה ולמטה שלו, דהיינו במקום החסדים המגולים שלו. וע"כ לאה מקבלת רק מבחינת אחורים דיסוד אמא, המסתיימת במקום החזה, כי היא דוחית חכמה כמו ג"ר דאמא, ואינה יכולה לבא מחזה ולמטה ששם משמש בז"א יסוד דאבא בגילוי. ורחל בהיפך, כי כל אחיזתה היא רק ביסוד דאבא, בסוד אבא יסד ברתא, וע"כ אינה יכולה לינק מלמעלה מחזה דז"א, ששם יסוד דאבא טמיר ונעלם ביסוד דאמא. (א' תק"ה ד"ה ובזה).

:

      הוא מלשון פטר כל רחם, ושורש מלה זאת הוא מבחי' הזכרון של אב בבנו שבנו הוא, אז מתמלא רחמים. ושימוש מלה זאת בלשונינו הק' נובע מדחז"ל אשר פרה שאינה רוצית להניק את בנה משימין מלח על פי הרחם שלה ונזכרת בצער חבלי לידה ואז מרוצית להניק אותו והבן. והנך מוצא שענין זכירת אבות לבנים נמשך מכח פי הרחם ומכאן הושאל המלת רחמים לכל דבר.
      כ"ב תמוז אפר"ת

:

רחמי הבורא יתברך מיוחסים רק אל השכל ולא לגוף הגשמי כידוע, אבל נמצא ב' מצרים. א' מצר הגוף, דהיינו טרם שנתגלה הוית השכל, וב' מצר השכל, וזה שאמרו חז"ל ורחמיו על כל מעשיו כתיב. דהיינו. שהתפשטות רחמיו ית' אין לו שום גבול כנודע, ומענג הגוף כמו השכל כידוע, אם כן אי אפשר כלל להיות דבוק ברחמיו העצומים לאמתו בשכל לבד, כי הגוף מדמה לו חסרון בדביקות, ואף על פי שאינו נוגע כלל באמיתיות הרחמים, כי אומר שהוא גם כן מרחמי הבורא כמובן.

:

ק) רי"ו:
הכלים דאח"פ המושבים להפרצוף לעת גדלות, נבחנים בשם הגימטריא של רי"ו, כי להיותם בחינת אחורים נבחנים בריבוע השמות, ולהיותם בחינות הכלים הישנים מנקודים. נבחנים להוי"ה במילוי ב"ן, והריבוע דהוי"ה פשוטה ומליאה דמילוי ב"ן, הם ע"ב קד"ם, שבגימטריא רי"ו. עי' תשובה פ"א. ובחינות האורות שבהם, הם מהוי"ה של ע"ב, כי אין ה"ת יורדת ממקומה להעלות את אח"פ הנפולים, זולת ע"י טפת הזווג מע"ב, כנודע, וע"כ נבחנים האורות שבהם שהם ג' ע"ב: המתלבשים באלו אח"פ המוחזרים, וג' פעמים ע"ב, הם ג"כ בגימטריא רי"ו. (אות י' וי"ז)


:

קכד) מהם רי"ו אב"א.
בחינת הרוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, הוא אינו בחינת ע"ב אמיתי אלא ע"ב דס"ג מ"ה וב"ן, שהם ג' ע"ב שבגימטריא רי"ו, ולפי שהוא בא ממוחין דע"ב דמזלא שהנוקבא מקבלתם בהיותה באחור הז"א, ע"כ הוא נקרא רי"ו אב"א. עי' לעיל בתשובה ס' <חסדים זכרים>. ותשובה ע' <כח זכר גמור>. (אות ק"ג).

:

       ותבין זאת בסוד ם' דצלם שה"ס ד' מוחין חו"ב חו"ג, שג' מוחין חוב"ח הם ג' ע"ב שהם חסדים, ומוח הד' גבורה מקבל מג' ע"ב הללו ונעשים בה בחי' ג' גבורות וע"כ נכללו בגי' ר"יו, כלומר ג' ע"ב שיצאו מחסדים ונעשו גבורה.
       וז"ס אויר בגי' רי"ו: כי אור ה"ס ג"ר (ע"ד אור מים רקיע) ואויר פירושו רוח שהוא ו"ק, וז"ס ג' ע"ב שבמוח הדעת. הנה יוד הד' שהוא הגבורה שבה נכנס בג' חסדים ג' ע"ב שהם חו"ב חסד שהם ג"ר ונעשו בה בחי' נק' שה"ס אויר.
       וז"ס מגדל הפורח באויר: שה"ס יסוד הבינה הכולל ב' מוחין דחו"ג כאחד, וע"כ נמתק אותו הגבורה מוח הד' שבם' דצלם ונעשו רק ל' שה"ס ג' מוחין ולא ד'.
       שז"ס י' דנפיק מאויר ונעשו אור: כי מחמת גניזו דר"יו סוד הי' דמוח הד' בתוך יסוד אמא, נבחן כמו שאותו הי' נפיק משם ונשאר שוב ג' ע"ב שהם ג' חסדים וממילא חזרו לבחי' ג"ר שה"ס ל' דצלם, כי כ' הוא כתר דס"ג ול' ה"ס חכמה דס"ג.
       שז"ס מגדל עוז שם ה' וכ"ז נעשה בסיבת יסוד תבונה שהעלימה את היוד ונעשה בה ג' מוחין במקום ד' מוחין, אמנם יוד זו שנעלמה הנה דרכה להגלות ואז חוזרת ומגלית כוחה.
       ואז נמצא מגדל זה פורח באויר כלומר לפעמים אור בהעלם הי' דריו ולפעמים חוזר להיות אויר שנגלה הי' דרי"ו, וגם זה סוד התר נדרים פורחים באויר כי שיבת הו"ק לג"ר נק' התר נדרים, כי נדר ה"ס בינה דהיינו ג"ר.

:

מח) ריבוי האור:
פירושו, שיש שם הרבה רשימות שלא יכלו להתחדש באותו הזווג, וע"כ הן תובעות את תיקונן, ועולות למ"ן לזווג חדש. (תר"ט אות י"ח ובאו"פ שם ד"ה ריבוי)

:

) ריבוע (ח"ג פט"ו אות ה'):
הזווגים דהכאה הנעשים על המלכות, בשעה שהולכת ומזדככת (כנ"ל אות ז') בסדר המדרגה, דהיינו: מבחי"ד לבחי"ג, ומבחי"ג לבחי"ב, ומבחי"ב לבחי"א, ומבחי"א לשורש, הנה הזווגים האלו מכונים בשם "ריבוע", על שם ארבעת מיני הזיכוך שנעשים שם, כאמור.

:

עט) ריבוע דהוי"ה ואהי"ה דיודין:
כל ריבוע שבשמות, פירושם בחי' אחורים דמדרגה ההיא, וכיון שישסו"ת יוצאים מאחורים דמלכות דאמא, כנ"ל בתשובה ג' (אחורים דג"ר דעליון). ע"כ המה בחי' אחורים של השמות הויה אהיה דיודין שבאו"א, שהם בגימטריא תשכ"ח. (תתצ"ט אות נ"ב ונ"ג).

:

צו) ריח (ח"ג פי"א אות ב'):
ז"א של ראש המכונה חוטם, הנה האור שבו, מכונה בשם ריח, כי ע"ס של ראש מכונות: גלגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה.

:

       שורש הנפש, מורח ודאין, ראיה, שמיעה, מור, מוריק.
       נפש יתירה
      
הוא מל' ראיה הך, (ע"ע בי"ע) ותבינהו מסו"ה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, הרי מפורש ששורש הנפש ה"ס הריח, שכן נק' השפע הסוב המקובל לתוך אפו של האדם, והחשוב שבסימנים המעלים ריח הטוב הוא המור בסו"ה צרור המור דודי לי בין שדי ילין, וע"כ מכונה השי"ת בשם מורה כמ"ש ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך, כי כן עשה האדם לנפש חיה בסוד הריח שנפח לתוך אפיו, שה"ס צרור המור דודי לי.
      
וזסו"ה והריחו ביראת ה', שאמרו ז"ל לא כמשה שדן ע"פ הראיה שנאמר ואתה תחזה ולא כשלמה שהיה דן ע"פ השמיעה שהחיות שבכסא המלוכה היו מכריזין פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב והוא שמע וידע, אלא ע"פ הריח דמורח ודאין, (סנהדרין צג;).
       שה"ס נייחא דרוחא: שיש רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים, ועליו נאמר לא ברוח ה' שאחריו יש רעש גדול, ולא ברעש ה' אלא קול דממה דקה אשר הרוח הזה הוא ריח טוב המביא נייחא דרוחא כשמגיע לתוך אפו של האדם, והוא משיב את הנפש: כלומר שבטרם יציאת השבת נאמר כי בו שבת וינפש, וכדחז"ל וי אבדה נפש, כי בהגלות סוד השביתה על סופו כי נגמר כל מלאכתו נמצא שנאבדה הנפש היתירה.
       ונקי נפש יתירה: מלשון למותר כי דבר הנפש ה"ס כח התנועה והעבודה שאותיותיה נף אש: תנופת אש, וזהו נצרך כל זמן שצריך למלאכה, משא"כ אחר גמר הכל על תכליתו בסו"ה וישבות אלקים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, נמצאת הנפש הזאת לא נחוצה כלל והיא אך למותר תחשב וע"כ נק' נפש יתירה, כלומר שאיננה נצרכת שע"כ נתבטלה ממלאכתה, וז"ש וי אבדה נפש, כי אין ענין של מותרות יכול להתקיים ברוחניות, וע"כ מריחים אז בשמים כדי להשיב את הנפש ולהכשירה למלאכה, אכן בנייחא דרוחא כנ"ל בסוד קול דממה דקה, כי כן מתגלה החכמה בסו"ה דברי חכמים בנחת נשמעים, נחת רוח שפירושו נייחא דרוחא, כי כן מתגלה התורה הנמשכת ממורה כנ"ל.

:

       פי' כשהתחתון מרוחק ממקום העליון, כי כל תחתון בחוקו להלביש כל גופא דעליון ואז יש לו פרצוף שלם ברת"ס, אמנם זה היה נוהג רק בפרצופי א"ק אבל בעולם התיקון נעשה הרחקת מקום בין תחתון לעליון, שהתחתון אינו מלביש רק נה"י דעליון דהיינו מטבורו ולמטה.
       ודע, שזהו נבחן רק בפרצוף הכתר של התחתון, (דכל פרצוף כלול בחיוב מה"פ) כי המלביש את העליון וע"כ נבחן בו ריחוק המקום, כלומר בחי' המסך הגורם לזה, וכן הפרצוף הנוק' דז"א של התחתון, משום שכל מדה של חסרון שאנו מבחינים באיזה פרצוף הרי הוא ניכר בראש או בסוף, כי בערך האורות שהתחתונים נכנסים בתחילה ניכר החסרון בראש דהיינו בכלי דכתר שבפרצוף שאין שם האור הראוי לכלי דכתר אלא בחי' שפלה, אמנם בערך מילוי והגדלה שבכלים ניכר החסרון בסוף הפרצוף משום שבכלים העליונים נגדלים מתחילה. עד"מ אם הפרצוף חסר ג"ר ואין שם אלא נפש רוח נמצא אור הרוח בכתר, ולהיות ראוי לאור יחידה הרי ניכרבו חסרון יחידה חיה נשמה, ואור הנפש החכמה ובינה וזו"נ נשארו כלים ריקנים וחשוכים שאינם ראויים לתשמיש, הרי שהחסרון ניכר בכלים התחתונים.

:

פ) ריעים:
עי' תשובה כ"ה (דינים ממותקים) במלה דודים. (תתע"ו אות כ"ו).

:

רלח) מהי רישא בי"ג תי"ד.
הראש דא"א שהוא קומת ע"ב, נקרא רישא בי"ג תי"ד. והוא רומז על ע"ב דמזלא, שהבינה חזרה להיות חכמה ע"י המ"ן דדיקנא, ומשפעת חכמה אל הז"א. (אות רי"ג).

:

פז) רישא דאו"א:
קומה הראשונה דאו"א, הנקרא הסתכלות עיינין דאו"א, הוא נק' רישייהו דאו"א. עי' תשובה כ"א. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

הבריאה הוא רישא דדהבא כי הוא בחי' זהב (ע"ח ש"ג פ"ב).

:

רלז) מהם רישא וזנבא.
ט"ס ראשונות דנוקבא נקראו רישא. ומלכות שלה נקראת זנבא. (אות רל"ט).

:

רלט) מהי רישא מגולה.
ראש דעתיק נקרא רישא מגולה, או רדל"א, משום שאין אל התחתונים שום השגה בו. (אות רכ"ב וע"ח שמ"ז פ"ו).

:

קכח) מהם רישי כתפין דא"א.
עי' בתשובה י"ד <ב' עטרין>.

:

פח) רישייהו דישסו"ת:
ראש הא' דישסו"ת שיצא מחזה ולמעלה נק' רישייהו דישסו"ת. עי' תשובה פ"ג. (דף תקכ"ב אות מ"ה)

:

קח) רעוא דרעוין:
גילוי מצחא דא"א בעת רצון (עי' תשובה כ"ב) נקרא רעוא דרעוון, להיותו השורש לגילוי מצח הרצון דכלהו פרצופים, ומרעווא דיליה מתגלה רעווא בכולם. (אלף של"ז אות פ"ה).

:
      לידה
     
הסי"ה ורוח אלקים מרחפת על פני המים, מלשון פרח בסוד המוסיף גורע. וענין זה בא מתוך זווג דהכאה דהסת"ב דעליון, אשך הוא מעלה ניצוצין אלו בסוד או"ח המסתלק ממטה למעלה בזווגים מרובים בזה אחר זה עד שמתמלאים לשיעור הראוי להלבשת אור העליון בסוד או"ח המלביש לאור ישר, דהיינו שנק' הזדככות המסך על סדר המדרגה, וכשהגיע הזדככות לכתר אז נבחן שנתמלאו רפ"ח ניצוצין (בסוד ד' פעמים ע"ב ) ואז נגמר מלאכת ההכאה על תכליתו ואז יוצא התחתון בסוד ( יצא ראשו ) הסת"א (ע"ע ע"ב ע"ע שיעור או"ח הרצוי להלבשה) ולפיכך ביום א' דמע"ב בטרם שיצאו פרצוף הכולל שמים וארץ כתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים שה"ס הסת"ב דעליון, ואח"כ תיכף כתיב ויאמר אלקים יהי אור וכו' והבן, (ע"ע אבי"ע) ע"ע ראש).
:

       אין לטעות שיש איזו תנועה ח"ו ברוחניות, דא"כ המה ג"כ מוגבלים בזמן ומקום, דכל מתנועע צריך למקום להתנענע וממילא המה שוהים זמן לפי סכום התנועות כנודע. אלא עמקות גדולה ישנה כאן, כי באמת אין כאן שום תנועה בהבחן בין הרצון אל השוב, אלא שהוא הבחן כלפי התחתונים, כי רוח העליון ביחסו לעצמו אינו משתנה מאומה, אלא בסוד כל המוסיף גורע נמצא בעת שהתחתון מגביה עצמו לשאוב את רוח העליון הגבוה ממדרגתו הנה מלבד שלא יוכל לקבל משם כלום משום חוסר הכנתו לאותו המדרגה הנה עוד אובד את רוח חיותו עצמו בסו"ה: תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון, כי כל המוסיף גורע, וכמ"ש ז"ל גמלא אזיל למתבע קרני אודני דהוו ליה גזזין מיניה. ורוח חיות הזה הנגרע ממנו מסבת הליכתו לתוספת רוח, נבחן לבחי' של '"רצוא". כלומר שרוחו רץ הימנו ונסתלק לשורשו.
       ונודע אשר אין שינוי אלא בכלים. וכבר נתבאר במ"א שאין שום שינוי באור העליון ממה שהיה קודם הצמצום לבין אחר הצמצום, כי לא היה הצמצום רק מצד המקבל וע"כ לא חל הכח הזה אלא על הכלי קבלה, כלומר אור א"ס ית' ממלא את כל החלל גם לאחר הצמצום אלא הכלי קבלה נתקלקלו וע"כ אינם מרגישים אורו ית', וכיון שאינם יודעים ואינם מרגישים נבחן זה כמו שאור א"ס ב,ה נסתלק מהם, בדומה לאדם שהניח לו אביו ירושה גדולה סמון באוצרו בתוך ביתו שיושב בו אלא שאינו יודע מזה, אשר ודאי נחשב לעני גדול ויכול למות ברעב ואינו חשוב למאומה מה שהאוצר הגדול מונח ברשותו, כן כאן אע"פ שאור העליון באמת לא נסתלק מ"מ כיון שהתחתון אינו יודע נחשב זה למסתלק משום שלא יוכל להנות ממנו ולא כלום.
       שוב: ובהאמור תבין אשר בזמן השוב ג"כ אין כאן שום תנועה, אלא רק הכלי חזר להכשירו ונעשה ראוי לקבל את אור החיים בחזרה, כלומר שנתקנו הכלים ונדעו מהאור המלובש בהם.
       רצוא: פירושו שיורד ממעלה למטה וכל היורד יורד במרוצה, (ע"ע כל היורד ) כי העליון אין לו עיכובים ומסכים שכל זה הוא ערוך רק כלפי התחתון כנודע, משא"כ העולה ממטה למעלה: הרי יש לו מסכים ועיכובים רבים על דרכו, שמוכרח משום זה לעשות הפסקות למנוחה בשיעורים גדולים על דרך ההולך לאט לאט שעושה הפסקות מנוחה רבות בתנועת ההילוך שלו, וע"כ בדרכו שוהא זמן מרובה והבן.
       ולפי"ז נמצא אשר שוב : פירושו שעולה וחוזר ממטה למעלה שהוא בנחת, אשר כל העולה בנחת משום רוב ההפסקות שעושה כנ"ל.

:

ה"ע הכלי קבלה הנוהג בכל רוחני והוא בחי' החשק והאהבה להחזיק ולקיים את האור שבו ויש ד' בחי' ברצון הזה שהם המבחינים בעשר הספירות: בחי' א' נק' חכמה בחי' ב' נק' בינה בחי' ג' נק' ז"א הכולל חג"ת נה"י בחי"ד מלכות.

:

כי רצון ה"ס הכלי ואין לך שום אור בא"ק ואבי"ע שלא יהי' מלובש בכלי, ונמצא כל פרצוף מורכב מב' מאור ומכלי, והכלי ודאי משונה מהאור, דע"כ היא מצמצמת את האור שבתורה. אמנם בטרם הצמצום דהיינו בא"ס ב"ה אע"פ שענין הרצון מצוי גם שם לקבל מעצמותו ית', אמנם הוא זך בתכלית הזכות ואין שום שינוי בין האור ובין הרצון להחזיק האור, שז"ס שאמרו ז"ל שבטרם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, הוא ה"ס האוד הפשוט ושמו ה"ס הרצון להחזיק האוד שהוא רצון הפשוט, ושמו בגי' רצון. ומתוך שאין שינוי כלל ביניהם א"כ הם אחד ממש, דכבר נתבאר שלא יתכן שום הבדל והפרש ברוחניות זולת בשינוי הצורה (ע"ע שינוי) .

:

רצון הוא מלשון ריצה, בסוד אם רץ לבך שוב לאחור, שה"ס הסר לראות. וד' בחי' רצון לקבל יש: בחי"א לא אפשר ולא קמכוין בחי"ב אפשר ולא קמכוין בחי"ג לא אפשר וקמכוין בחי"ד אפשר וקמכוין, והם סוד הכלים, דהיינו בסוד הכאה ואו"ח העולה, (ע"ע או"ח).

:

רצון פשוט: (תע"ס ח"א) 

עי' ערך "פשוט" לעיל.

:

קמא) רקיע:
עי' תשובה קל"ז <קפאון> (א' קל"ג אות כ"א).

:

קכט) מהו רקיע.
יסוד דז"א נקרא רקיע, כי יסוד הוא סיומו של ז"א, שהוא מפסיק בחינת האורות דעלמא דדוכרא, שלא יאירו ממנו ואילך, וע"כ נבחן לרקיע המבדיל בין מים עליונים שהם זכרים, ובין מים תחתונים שהם נקבות, כי ממנו ולמטה מתחיל עלמא דנוקבא. ועל המסך שביסוד הזה המפסיק הארת הדכר, נוהג שם זווג דהכאה עם האור העליון, להיותו דוחה את האור העליון מלהתפשט דרך בו, וע"כ הוא מעלה או"ח. (אות ע"ט).

:

כו) רקיע המבדיל:
רקיע המבדיל הוא הפרסא שנתמצע בעה"ס של כל מדרגה, מכח החיבור של ב' הנקודות: בינה ומלכות. והבדילה את הכתר וחכמה שבה לבחינת מים עליונים זכרים, והבינה ז"א ומלכות שבה, לבחינת מים תחתונים נקבות. עי' לעיל תשובה י"א (מים עליונים זכרים). ותשובה א' (א' שבואו דס"ג). (דף ת"א אות ט).

:

קט) רקיע המבדיל:
קרומא דאוירא נבחן לרקיע המבדיל בין גלגלתא שנתקנה ב ם' דצל"ם, שאין מסך דפה דעתיק שולט עליה, לבין מו"ס, שכבר נתמעטה מכח המסך דעתיק, וכן ז"ת דגלגלתא יצאו לבחינת מו"ס, כי ז"ת שלה לא יכלו לקבל תיקון ם' דצל"ם, להיותם שורשי זו"ן, וע"כ נעשו לראש מיוחד שהוא מוחא דאוירא. עי' לעיל בתשובה ל"ח. ונמצא שקרומא דאוירא נעשה לרקיע המבדיל בין גלגלתא שהוא בחינת מים עליונים שאין שום מסך בינה לעתיק, ובין אוירא ומו"ס שהם מים תחתונים, כי כח המסך דעתיק שולט עליהם ומתמעטים על ידו. (אלף שכ"ז אות ע"ב).

:

       (ע"ע עש ע"ע עצם ובשר ) ודע שאין באותיות יותר מב' תמונות דהיינו ניצון ורקיע.
       וה"ס יסוד ומלכות: כי רקיע יורה מלאכה כבדה וארוכה, שמרקעין את המתכת עם קורנם ופטיש עד שנעשה דק מאד עד שיצלח למעשהו לחפות על הכלים לצפוי, ע"ד שכתוב במחתות אש דקטורת ע"ש. וה"ס יסוד דבטיש בנקודת ציון וע"כ ארוך וצר הוא, וכל הרוחב שלו הוא בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, שה"ס ד' שע"ג ו' (ע"ע עש ) ושורשו מסוד הפרסא שבא שהיה בשעתו זקופה כזה א וכן הוא בכתב עברי הישן. וע"כ האור דהא' הזו ששמש בששת ימי בראשית, לא היה מבחין כלל בין מים עליונים לתחתונים. ונודע שו' זו נתחבר אח"כ באצילות הב' שחיבר העליונים ותחתונים ומילא הכל, ומן הב' בא לג' ומג' לד' ומד' לה' וכו', עד שנעלם ביוד בסוד העטרה שלו בלבד.
       יסוד נוק' קצר ורחב: אמנם סוד הניצוץ, ה"ס נקודת ציון ששם צוה ה' את הברכה והחיים עד העולם. ובקטנותה נק' ניצוץ, והוא מתפשט לרוחב, והיינו יסוד נוקבא שקצר ורחב, כי אין לה אורך להיותה שקועה בלי שום פעולה ומעשה, בסוד אמא אין לה דבור אפי', אלא הכל נפעל ונעשה בסוד הרקיע, וע"כ בליט בחסדים כדי לפייס את בת זוגו שתקבל בטישותיו ותשתוקק אליו. וז"ס א דכורא בית נוקבא כי בא' אין שום התפשטות ושליטה לשום ניצוץ לא לעליון ולא לתחתון, והתפשמות הראשון היה בהב' כי שם נתפשטו ב' הניצוצין דא העליון עם התחתון. ובזה תבין החסרון שבד' כי לא נתפשט ניצוץ התחתון רק ניצוץ עליון בלבד, כזה ד וע"כ היה ראש בלי גוף.

:

קל) מהו רקיע עליון בסוד הבינה
עי' לעיל תשובה י"ז <בינה הנקראת רקיע>.

:

קכה) מהי רשותא דחתן.
עי' לעיל בתשובה ע"ב <כלה ברשותא דחתן>. (אות קל"ו).

:

סה) רשימה (ח"ד פ"ב סעיף ב'):
עי' רושם חותם אות ס"ד. ודע שרשימה זו שהאורות משאירים מעצמם אחר הסתלקותם, היא הגרעין והשורש ללידת פרצוף שני הימנו. כי כן כל עלול יוצא ונולד ע"י עילתו, ועד"ז נמשכות כל ההארות שבעולמות, לתחתונים. והן עצמן עוברות מהעילה אל העלול הנולד הימנן, כדוגמת הניצוץ נשמה העובר מהאב אל הבן, ונשאר קבוע בנשמת הבן ואינו זז ממנו לעולם . כמו שנתבאר, באו"פ ח"ד פ"ב אות ג' ועש"ה, והבן זה וזכרהו. כי הוא המפתח, להבין בו הגורם המחייב את המסובב, להשתלשל מן הסבה שלו, בכל ההשתלשלות של יציאת הפרצופין והעולמות זה מזה, מראש עד סוף.

:

בחי' אחרונה אינה מניחה רשימו שלה בעת הזדככות, מחמת כי אז הופכת פניה שה"ס בחי"ד למטה, כלומר כמו עליונים למטה ותחתונים למעלה, כי היא מזככת עצמה ממנו וא"כ משפילותו שבזה מאבדת אותו. משא"כ כלי דבחי"ג אע"פ שגם היא מהפכת פניה למטה, אמנם בעת ההיא מחזרת כלי מלכות פניה כדי לקבל העביות דבחי"ג ממנה, מכח חושך הכפול דב' מרחקים,( ע"ע בחי' אחרונה אינה מנחת רשימו עש"ה).

ש

:

פג) ש"ך ניצוצין:
יש ב' מיני ש"ך ניצוצין: א' הם בחינת הש"ך ניצוצין העולים מבי"ע לאצילות, שאז הם בלתי נבררים ועדיין מעורבים בסיגים. ויש בחינת ש"ך ניצוצין שהם נבררים ומתוקנים ע"י הארת ה"ג דאמא, שהיא מוציאה בהם ל"ב מלכיות חדשות המשותפות במדת הרחמים, כנ"ל בתשובה י"ז (בירור ותיקון), ע"ש. (תת"ע אות י"ד תתע"ו אות כ"ג).

:

טפת אבא (שמזריע באמא) לא היה רק חומר יבש, רק ודאי קצת חיות בתוכה הנק' הבל דגרמי, שה"ס ש"ך ניצוצין דנפקי מחכמה. (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

קלא) מהי שאילת כלים דלאה מרחל.
הנה בחצות לילה, כשהגיעו המוחין דאו"א לזו"ן מהארת ע"ב ס"ג העליונים, המורידים ה"ת מעינים לפה, אשר אז חג"ת דז"א נעשים לחב"ד, ונה"י דז"א נעשו לחג"ת, ויוצאים לו נה"י חדשים הנבררים מבריאה. נמצא אשר לאה שהיתה מסתיימת בנקודת החזה דקטנות מסתיימת עתה במקום היסוד, כי נה"י דז"א נעשו לחג"ת, ונמצא נקודת החזה שירדה למקום עטרת יסוד שמקודם לכן, שעמהם ירדו רגלי לאה עד סיום הז"א. ואז נבחן ''שלאה שאלה הכלים דרחל" כי אלו הנה"י הם מקום רחל, כנ"ל בתשובה קכ"ז. ועתה שאלה אותם לאה, כנ"ל. ורחל ירדה לבריאה, כי הכתר שלה שהוא נקודת החזה שמקודם לכן, עומד עתה בסיום הז"א. ונבחנת בלשון שאלה, משום שאין זה אלא רק לשעתו בלילה, כדי להמשיך בחינת כלי ורוחא לצורך רחל, אמנם בבוקר חוזרת לאה למקומה ומחזרת המקום הזה לרחל. ולכן הוא כדמיון שאלה. ויש עוד טעם בדבר, כי זה המקום של רחל שלקחה לאה, לא נשארה בבחינת רחל, דהיינו בחסדים מגולים, אלא שבאו בבחינת לאה לחסדים מכוסים, שהרי נעשו לחג"ת. ודומה, כמי ששואל דבר מחבירו ועושה בו חפציו עצמו, ולא באותו התשמיש שעשה בו חבירו המשאיל. (אות ל"ג. א' תק"ה ד"ה ובזה).

:

קלב) מהי שאילת כלים דרחל מלאה .
נתבאר לעיל בסמוך, שבלילה אחר חצות, שואלת לאה כלים דרחל לרשותה. אמנם ביום לאחר שכבר נשלמו הארת כלים דרחל בלילה, הנה רחל עולה שוב באצילות עם ט' נקודות דתוספות שנתחברו אליה בבריאה, שה"ס נה"י חדשים, כנ"ל בתשובה קל"א. ואז נעשה הזווג דפב"פ עם ז"א בכל קומתו, ונמצא "רחל שואלת אז הכלים דלאה", כי אז נעשה גם מחזה ולמעלה דז"א לבחינת חסדים מגולים, וע"כ נדחית לאה משם לבחינת אחור דז"א, משום שהוא נגד טבעה ונטיתה, כי היא תמיד בסוד כי חמץ חסד הוא, כמו ג"ר דאמא. אמנם גם זה נבחן בשם שאלה לפי שעה, כי אינו נוהג רק בעת הזווג בלבד. אבל לאחר הזווג היא מחזרת שוב המקום הזה אל לאה, ורחל יורדת למטה מחזה. (אות ל"ג א' תק"ה ד"ה ובזה).

:

קמב) שאלה:
עי' תשובה מ"ז <השאלה>.

:

רמ) מהו שאר.
זווג שהוא להחיות העולמות ואין בבחינת הולדה נקרא שאר. (אות קל"ב).

:

הזווגים לצורך פרנסת המציאות כדי להמשיך קיומם בלבד, נבחנים תחת שם שאר מלשון שארה כסותה וכו'.

:

רמא) מהו שארית יעקב.
הי' ניצוצין שבעקב, שה"ס אותם הניצוצין קדישין, שנשאר מהל"ב ניצוצין שאין להם בירור קודם גמר התיקון, הם הנקראים יעקב, שהם שיורין מג' גו ג' שבעשיה, כלומר, שעד גמר התיקון לא יוכל להתברר מבחינת המ"ן דמלכות הנ"ל, רק בחינת עביות דשורש, המוציאה רק קומת מלכות, ומבחינת תיקון קוים נקרא נה"י, ונמצאו ט"ר חסרים לה, והם נבחנים בשם שיורין דג' גו ג'. ולא יבררו לגמרי עד לע"ל, כאשר תתגלה המלכות דרדל"א בסו"ה. אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. (אות קל"ח).

:

ל) שבולת הזקן:
שבולת הזקן, היא בחינות אח"פ שיצאו מראש הא' דדיקנא. כי ג' תיקונים הראשונים דדיקנא הם בחינות גו"ע, דהיינו הראש דדיקנא. ושבולת הזקן, היא אח"פ, שיצאו מראש הדיקנא לבחינת גוף, שבה מתקבץ השפע של ג' בחי' תי"ד הראשונים. (ת"ט אות כ'. תי"ג או"פ ד"ה ועל)

:

      ראובן: ה"ס חכמה (תוך מקוה), וע"כ אמרה כי ראה ה' בעניי, שה"ס הראיה השלימה.
      שמעון: ה"ס בינה (סוף מקוה), וע"כ אמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי, שה"ס האזן והשמיעה.
      לוי: ה"ס אומ"צ שיש לו תום ואור בסו"ה תומיך ואוריך לאיש חסידיך. תום ה"ס סיתום דאומ"צ. אור ה"ס חכמה השלימה.
      יהודה: ה"ס מקוה"נ בחי' הוד, וע"כ אמרה הפעם אודה את ה'. ובזה תבין שיהודה ה"ס מלכות: דהיינו בסוד איהו מלך ואיהו מלאכה. (ע"ע מלאך) משא"כ לוי בהיפך לא היה לו חלק בארץ כי הויה הוא נחלתו, בסו"ה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים. תו"ס מקוה שה"ס ראובן שמעון, ואומ"צ שה"ס לוי, מלשון כמער איש ולויות.
      ודע, כי יוסף הוא ג"כ בחי' לויה, בסו"ה ויקח משה את עצמות יוסף עמו, אלא צריך שתדע כל השלשלת דקדושה, כי לבן ה"ס לובן העליון דעקודים, דהיינו הסיתום דאומ"צ, וז"ס ארמי אבד אבי וירד מצרימה, כי לבן בקש לעקור את הכל, כי כן היה הסיתום הזה גדול מאד בכח אחימן וכמעט שנבטל כל העולמות, עד שבא למצרים למקוה"נ שהוא הארץ לא להם ופה רעה (בחי"ד) מולך שם.
      שבסוד כור הברזל דהיינו בחי"ד נצרפו ויבאו וניצולו, באופן שלבן הארמי ה"ס סיתום הנ"ל שנק' ג"כ שור תם: והיה לו ב' בנות שם הגדולה לאה.
      לאה: מלשון ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור, (כי בעת שהדגים מתים שה"ס חמישי כמו שקרה בסיתום דאומ"צ שהמים שבהיאור נהפכו לדם). וז"ס ועיני לאה רכות, דהיינו שעינים טובות היו לה רק רכות בסוד אב רך, (ע"ע אברך). מכח הסיתום דשם.
      ושם הקטנה רחל: שה"ס ובורא את הכל: ראה כל. אכן בסוד רחל נאלמת מפני גוזזיה, דהיינו לשון אלם דהיינו בחי' הראיה דמקוה"נ, שהיתה עולמתא שפירא דלית לה עיינין.
      יעקב ועשו: והפוכם היה יעקב ועשיו, כי רבקה: אחות לבן הארמי היתה כנודע, שהיא ג"כ בבחי' סיתום דאומ"צ, אלא ע"י ויעתר יצחק לנכח אשתו, הרתה במקוה"נ. ויתרוצצו הבנים בקרבה ויצא הראשון (מסוד תוך דמקוה יצא) אדמוני כולו כאדרת שער, דהיינו בחי"ד עצמה. ויקראו שמו, לשון רבים (דהיינו כל עובדי כוכבים ומזלות) עשו, מלשון עשב הארץ: ואחרי כן יצא אחיו, שה"ס האיש תם מלשון סיתום, אמנם מכח וידו אוחזת בעקב עשו, נמצא עכשיו שזכה ג"כ להיות יושב אהלים, דהיינו רואה צאן ומקנה, שז"ס ורב יעבד צעיר, יכין רשע וצדיק ילבש.
      אהבת יעקב לרחל: וז"ס ויאהב יעקב את רחל, כי להיותו בחי' תם היה כל שמחתו בכח רחל, ע"ד וידו אוחזת בעקב עשו, כי השורה בלא אשה שורה בלי שמחה, אכן ויהי בערב (עוה"נ) ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו ויתן לה
      זלפה שפחתה, מלשון זל פה. כי ה"ס התמונה דבחי"ד נתן לה לשפחתה, ולחסר אותה כדי שתהא ראוי' לביאה שפחה הוא מלשון פח כרו לי והבן.

:

שורש שביה"כ הוא מפני שכל עיקר השורש דה"פ נקודים ה"ס נה"י הפנימיים דא"ק ונה"י דס"ג שעלו למעלה מטבור ושוב לא ירדו, אלא שנעשו שורש לאור העינים. והנה יש"ס זה ה"ס ז"א דא"ק הקדום שהי' לו מסך דבחי"ד, דהיינו נה"י הפנימיים, וע"כ גרם שביה"כ בכלהו ז"א דה"פ נקודים. (ע"ע ישסו"ת שעלו).

:

קלג) מהם שבילין צרין.
יסוד דאבא נקרא שביל. ועל שם ששליטת יסוד דאבא מתגלה במקום נה"י, שהוא צר וארוך, ע"כ מכונים הארת הנה"י בשם שבילין צרין, כי המה חסרי חסדים מבחינת עצמם, משום שיסוד אמא שהוא מקום החסדים כבר נפסק בחזה, ויסוד אבא המאיר שם הוא צר מחסדים, וכל בחינת החסדים שבהם יורדים אליהם מלמעלה מן חג"ת, שהארות חג"ת נבחנים לאורחין רחבין, ע"ש יסוד הבינה, המשפעת שם חסדים בהרחבה כמדתה. ויסוד הבינה אשר שם נקראת אורח. (אות צ"ו).

:

צז) שבירה (ח"ג פ"ז אות א'):
ביטול הגבול שבמסך, מכונה בקיעה ושבירה. עיין במלה בקיעה.

:

פט) שבירת הכלים:
כשהכלי נפסל מלקבל האור, נבחן זה שהכלי נשבר. (דף תק"ג כ"ו)

:

       פירושי ענין תיקון הבא ע"י הקדם השבירה הזאת, באופן שהשבירה עצמה היא תיקון גדול. ויש שפרשו שהוא קלקול ע"מ לתקן, אמנם הלשון אינו נכון, שיש להקשות על לשון זה למה לו לקלקל ואח"כ לתקן, לא יקלקל ולא יהא צריך לתקן.
       אלא הענין הוא, אשר כל עיקר התיקון והריוח הגדול אשר חשב הבורא ית' בתחילת הבריאה, כל זה לא היה בא לעולם זולת ע"י קלקול הכלים באופן הזה, ואשר כל תיקונם הוא בסוד אגלאי מלתא למפרע שלא היו מקולקלים מעולם.

:

ובזה תבין סו"ה למנצח על השמינית שה"ס המילה שנתנה בשמינית, דהיינו בחי' חריפה ומחודדת שבכחה לחתוך את העור הנוסף מקום החרפה, שממנו באים ונאחזים כל המחרפים והמגדפים, וקלי' זו מתתקפת לעלות עד הכתר שהסו"ה הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. שוא ידברו איש את רעהו וכו'. והבן שזהו ממש צורת הפה והלשון המונה מספר לכוכבים וזסו"ה שבעת ימים יהי' תחת אמו, שבזה הגיע על אור התכלית, אמנם עדיין אינה נרצה להקרבה לריח ניחוח עד שזוכה ליום השמיני הנ"ל, שמיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' (ע"ע שמיני לעיל באופן אחר).

:

       פירשנוהו במ"א שה"ס ה' בחי' כח"ב זו"נ, ויום הששי הוא התכללות של יום ג' ויום ה' נעיה"נ, שהוא מכין לשבת הממדש בבחי' יום ג' ומספיק גם על יום ה' הנטמן ונעלם בז' באד לבר נסלין ולא עאלין, וע"כ יש י"ד ספי' המפסיקים בן הקדושה לקלי' בסוד אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מפחד שמא יפגוש בחי' ה' השורה נקלי' ויגרום חלל ביום השבת וימות, כי אורו ית' צריך למלאות כל החלל.
       ויש לבאר ביתר התרחבות שראש תוך סוף דמקוה המה ג' ימים הראשונית שבראש נברא האור וחושך ממנו ית' בסוד משה משה, ובתוך נברא הרקיע המבדיל בין מים שממעל הרקיע שמכח הבדלה זאת נברא הרקיע בסו"ה נוטה שמים כיריעה (ובסוד ופרשו את השמלה דברים ברורים כשמלה). ובסוף נקוו המים אל מקום אחד (היולי דחוכמתא) וחזר ותראה היבשה והוא יום שלאשי והב' יום שנינה והראשון הוא הראש שלנו.
       ויום רביעי כמו ריב הוא מלשון הכי כי שם רבו בי' וכו' היש ה' בקרבנו אם אין.
       אין: ה"ס יום גי המושך אין מיום א' הוי"ה ה"ס יום ב', וכאן חזרו ג' ימים הראשונים בזורה חדשה ונמשך מיום א' סוד המאמר יהי מארות ברקיע השמים.
       והבן זה היטב שיום רביעי הוא רק חלק מיום א', אמנם כולל אותו כולו בסוד עשב , אסף: שפירושם שכל מעשה שמים וארץ הכלולים ביהי אור דיום א' נאספו לאור פניו לבחי' אחת תכליתית שה"ס וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, שז"ס יהי מארות ברקיע, כלומר שכל המארות כולם נאספו לבחי' נוטה שמים כיריעה. והתכללות הזו של יום א' נק' רביעי מל' הרב את ריננו ומל' יש לי רב.
       משא"כ אור דיום א' עצמו נק' כל: מסו"ה כי כל בשמים ארץ, כי הארתו שוה הן בשמים והן בארן, ויום חמישי מל' חום אשי דהיינו חמימות כל החיים היוצאים מהארץ ע"י הרצון לקבל שז"ס תוצא הארץ נפש חיה למינה, ויצאו בהמה מיום ג' וחיתו ארץ מיום ב' ועוף השמים מיום א', ונקראים כן בהמה מל' כי לא ידעו מה הוא, אבל בחיות גמורה מיום ב' ואוכלים אסף דוקא חיה: היינו החיות עצמו שמקורו הוא יום ב' כנ"ל שבו נשמת חיים, וכל אשר רוח חיים באפו משם מגיע לו כנודע, ואוכלים בשר טרף שניזונים מהכפירה בסו"ה הכפירים שואגים לטרף כי עשב מזריע זרע: ה"ס צלצלי שמע, בשר טרף: ה"ס צלצלי תרועה.
       עוף השמים: אינם צריכים כ"כ להארץ והכל תלוי בסוד דנפים כי בשעה שפורשים היטב כנפיהם דצלצלי שמע פורחים ממש השמימה אלא בעמדם מזה; תרפנה כנפיהם.
       דגת הים: היינו שלא יצאו מבחי' המים דיום ב' לעולם.
       וסוד ים: ה"ס מקוה המים שעשתי עשרה הנופלים מחמת המים הנראים כתועפות הרים נתקבצו לתהומא רבא וכמים לים מכסים, אשר ביום ב' בא גם שם רוח חיים בסוד תנינים הגדולים.
       נחלים ההולכים אל הים: מי הים כבר נתבאר שהם בחי' י"א היורדים. כי א' המסתלק למקורו ה"ס רוח: שהסו"ה ורוח אלקים מרחפת על פני המים, וה"ס רוח האדם עולה למעלה וי"א היורדים המה היו מי הזדונים וה"ס רוח הבהמה היורדת למטה, והמה הם הנחלים ההולכים אל הים שבין הרים יהלכון והולכים ויורדים אל הים, ובסוד יום ב' נתיחס שמו ית' אל הרקיע (ראה קיא) משום ותועפות הריס המורידים הנחלים אל הים שלו ית' המה, שז"ס אשר לו הים והוא עשהו וזה הים גדול ורחב ידים שם רמס ואין מספר, חיות קטנות (הושוו יחד) עם גדולות.

:

      בראשית: ה"ס חדש ניסן ראש חדשים אלא זה בסוד שנה וזה בסוד עולם.
      ברא אלקים: מלשון בו וראה בסו"ה אני ולא שליח, וכאן שלט בעיקר שם אל תקרב הלום מראש מקוה.
      את השמים ואת הארץ: את יורה הכלי שחופרין עמו בארות מים, ויש כלי מיוחד להארץ שה"ס קצה הארץ: והוא שנתחדש עתה בסוד בראשית ובסוד ניסן, אכן יחד עמו נראתה את גם בשמים (אשר עד עתה היתה כבר בטלה באומ"צ), וזסו"ה מקצה השמים מוצאו: שזהו נגלה יחד עם בראשית כאמור, ועתה מתחיל לבאר מאותו מקום אשר ארעא ורקיע נשקי בהדי הדדי ואומר והארץ היתה תוהו ובוהו תוהו כמו מקשה שאפס תירוץ שמתהה שכל האדם ובאומ"צ אמנם נתברר להדיא שבו הוא בסו"ה היש ה' בקרבינו אלא בלי שלימות.
      וחושך על פני תהום כלומר אע"פ שבו הוא מ"מ לית אורחא דמלכא לאזדווגא לבר מהיכליה, ולפיכך כיסה חושך את התהום (סיתום תחת אומ"צ), ועתה בסוד בראשית הנ"ל היה עוד בסוד וימש חושך שז"ס ורוח אלקים מרחפת על פני המים: פירושו נוגע ואינו נוגע משום דל"ה ול"ש, וצרין לידע שטרם הבריאה דבראשית היתה כל הארץ מכוסה במים ורוח אלקים דבוק בהם אלא בהמקור של אותו המים שנק' תהום: היה החושך מכסה עליו, משא"כ עתה נעשה מרחפת: דהיינו במים עצמם נעשה החידוש של נוגע ואינו נוגע כנ"ל, ומעתה יש ב' גרעונות: א' חושך בתהום, ב' מרחפת על פנ' המים ואז נתקן התהום בסוד ויאמר אלקים יהי אור: וצריך שתדע סוד ותגזר אומר ויקם לך אור מים רקיע ומאח ברכאן כמ"ש בזוהר, כי שורש הכל הוא האור ושורש גילוי האור כמ"ש נתעטף הקב"ה באורו והבהיק את העולם כולו מאור. וסוד עטיפה: הוא העלם האור בסוד צלעלי שמע שגורם לגילוי האור, בסוד והבהיק, כלומר שאין זמן להסתכל באותו האור הגדול משום שעולה למעלה בסוד רוח האדם העולה למעלה שה"ס הא' דשתי עשרה העולה בסוד משה משה שה"ס עטיפה.
      מים מרוח: דהיינו מן רוח הבהמה היורדת למטה מן י"א היורדים בסוד ע' הקרב אל שתי עשרה וכשהרוח הזה יורד נק' מים.
      רוח העולה נק' אור רוח היורד נק' מים: ומתחילה נתקן תמיד רוח העולה (כבראש מקוה), שזסו"ה יהי אור: לעולם הזה כמ"ש בזוהר, דהיינו לאת הארץ (עי' לעיל) ויהי אור לעוה"ב כנודע שהאת הזה נגנז ועליו לא שכן האור, אלא רק בסוד שיתוף דמדה"ר בסוד את השמים (עי' לעיל), ואחר שנתקן רוח העולה בסוד אור חוזר ותיקן לרוח היורד, בסוד רקיע: בסו"ה ישמח ה' במעשיו נטה שמים כיריעה וראה קיא ורחקו כל מבלעיך. וז"ס המקרה במים עליותיו כי בסוד הקיא הנ"ל הבדיל המים, כלומר תיקנם בסוד מים חיים ויקרא אלקים לרקיע שמים: כלומר מרקיע ולמעלה נזדווגו אש ומים למים חיים ממש, אבל מרקיע ולמטה: היה החושך על פני תהום, ואז נגלה המאמר בראשית כנ"ל ונגלה עליו מאה ברכאן בסוד ועתה מ"ה ה' אלקיך שואל ממך אל תקרי מ"ח אלא מאה בסו"ש בזוהר מ"ה פשפשת ומ"ה ידעת הכל סתום כבקדמיתא, וכאן נגלו כל הברכות שבעולמות בסוד ב' דבראשית כלומר בהביאה לשם בלבד, אכן ראשית עצמה נעלם מאד כי נגנז כנ"ל ועיקר הכל הוא הבדלה.
      הבדלת האור הוא מתוך החושך שהקדים על פני תהום.
      וז"ס ויקרא אלקים לאור יום: יום ה"ס ים עם ו כי כבר קנו המים כל החשיבות, אלא שהיה עליהם פגם דהחושך על פני תהום, ולפיכך כאשר הופיע האור ונמח החושך ממילא הדר בסיבת האור חשיבת המים כמעיקרא, וז"ס שם יום שנקרא עתה האור.
      ולחושך קרא לילה: מלשון יללה כי הכין ע"כ החושך ע"פ תהום כדי להרחיקו כי היה ליללת תנים.
      ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד: יצויר להבין כי ע"כ עדיין לא היה בחי' ערב בעולם, והוא התחיל מעת הופעת החושך ע"פ תהום עד חידוש "את הארץ" דבראשית, שהוא בא מסיבת הביקור להודע איזה מום יש כאן שאז הופיע "את הארץ" והדר האור כלמפרע, ובסוד הים העליון נתאחד הערב עם הבוקר לאחד ממש בסוד כחשכה כאורה, שעיקר שם "יום" על שם האחדות הזה יצא, שז"ס יום אחד מערב ובוקר יחד.
      ויאמר אלקים יהי רקיע וכו' ויהי מבדיל: כי בטרם הבריאה לא היה הרקיע דיום ב' מבדיל כלל בין מרקיע ולמעלה ומרקיע ולמטה אלא הכל היה שוה, ובסוד גילוי חידוש דבראשית אמר והבדיל שרק מרקיע ולמעלה יהי' רואים פני המלך ולא מרקיע ולמטה, אמנם הרקיע עצמו כבר היה מקודם זה והבן.
      וסו"ה ויעש אלקים את הרקיע: ה"ס עיה"נ שאת התחתון עלה לאת השמים, שה"ס את הרקיע שעשה עתה שהיא העיקר.
      ויאמר אלקים יקוו המים אל מקום אחד: נמשך מג' דקודם הבריאה, אלא שם לא הספיק להראות היבשה, (כי תיכף נתכסה במים דאומצ"צ) משא"כ עתה נקבע זה היטב ונראה היבשה לעיני כל, והמים בסוד (י"א היורדים) נקוו למקום אחד העליון דכל"א. ואע"פ שהמים האלה היו מים חיים, עכ"ז בכח עיה"נ נתכנסו למקום תחתונים והיו בוכים לראות פני המלך, וכיון שבראה הארץ ליבשה בלי מים אז הוכן מקום לכל הברכות.
      וז"ס וירא אלקים כי טוב ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע וכו': כלומר, שהוכן כאן המקום לעיטוף הארץ, (עי' לעיל סוד התעטף הקב"ה באורו) שה"ס צלצלי שמע, שהעיטוף הזה גורם אל עשב מזריע זרע: דהיינו לגלות עוד צלצלי תרועה שהוא זרע ברך ה', כי מצלצלי שמע בא אחריו צלצלי תרועה.
      עץ פרי עושה פרי: כלומר, כמו שנגלה מכבר אשר אחר שנתקן העיטוף דצלצלי שמע בסוד פרי (פה ראי: ראש מקוה) הנה נתקן עמו אח"כ עושה פרי אשר זרעו בו דהייגו בחי' צלצלי תרועה ג"כ, בסו"ה ותרועת מלך בו. וזה אמרו למינהו, כלומר כיון שכבר נגלה זה הרי קרוב הדבר יותר שיתגלה גם עתה אותו הדבר, כי בתר מינו גריר. אכן למעשה לא נגלה זה כי עצו ופריו לא היה שוה והעץ לא היה ראוי לאכילה עוד אלא לעתיד.

:

       ה"ס התכלית השלם, כמ"ש ויכל אלקים ביום השביעי את כל מלאכתו אשר עשה. ועי' בזוהר חדש יתרו (אות צ"ג) וז"ל: יום שבת מלכות דרגא דבן י"ה דאיהו ו' דמהלך חמש מאות שנין וכו'.
       יום שבת איהו משה רבינו דדרגיה בינה ויום שבת כליל כלא כגוונא דא: ויכל אלקים דא יומא קדמאה (פי' מאמא קדמאה). מלאכתו דא יומא דביעאה (כי כל המלאכות בבחי"ב הם ולא בבחי"ד). וישבות ביום השביעי דא יומא תנינא דתמן הי' השביתה (בסוד אם חטאת מה תפעל בו ואם תצדק מה תוסיף לו). מכל מלאכתו אשר עשה דא יומא חמישאה דביה אתחרב בי מקדשא, ולא הוי בנינא ביה באלף חמישאה (פי' מכל מלאכתו הכל מרבה גם מבחי"ד דאשתלים לגמרי ביומא תנינא, שהרי שם נגלו כל טעמי תורה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שגם רזא דאחד מתגלה מכללותם כנודע). ויקדש אותו דא יומא תליתא ופי' דסוד תוספות הקדושה נתאפשר אחר השביתה הגמורה היה כך בכח יום השלישי ששם צרור הכנה הזאת כנודע).
       כי בו שבת מכל מלאכתו דא יומא שתיתאה (פי' שיום הששי כולל ב' הנקודות בחי"ב ובחי"ד שה"ס יום ג' ויום ה' וע"כ נק' כל מלאכתו אשר השביתה דיומא תנינא כולל אותו ומשפיע עליו לעתיד, דהיינו מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות לעתיד). אשר ברא אלקים לעשות דא גופין לנשמתין דרשיעיא דלא בעא למעבד לון גופין (פי' ביום הששי לא בא למעבד לון גופין כמו שהיה להם ביום ב'), ואזלין כולהו נע ונד ודא דזא יד ליד לא ינקה רע. (פי' כיון דביום הששי נתכללו בחי"ב שה"ס יד ובחי"ד שה"ס יד ע"כ גם יום ב' ניצל בסוד בהדי הוצא לקי כרבא, ושבת דכלהו נייחא דכלהו (פי' אכן בסוד יום השבת בא נייחא ליום הששי והא משה דאיהו דוגמת בן י"ה דבת זוגיה מלכות שבת (פי' י"ה ה"ס כללא דאוריתא כולה דרק ע"י בחי"ב מתפרשת המכונה י"ה, ומשה זכה בכל זה בסוד זכרו תורת משה (ע"ע אות משה) אשר בסיבת גילויה הופיע התכלית שמים וארץ ובחי"ד נפתרת שם לגמרי), שבת ודאי דעלה אתמר ומלכותו בכל משלה דאיהי מלאכתו דאדכר ביומא דשבתא ולא כמא דחשבין טפשיו דקב"ה עביד עבידתה ביומא דשבתא או טרח למעבד עבידתא ונח ביומא שביעאה כבר נש דטרח בעבידתה ולבתר דסיים נח, ח"ו. אלא בזמניא דשכינתא איהי בגלותא איתמר בה ולא מצאה היונח מנוח דלא אשתכח צדקיא דיהא לה נייחא ביה וכו' ודא איהי וישבות ביום השביעי, שביתה דאלקים: דאיהי שכינתא ולא אמר וישבות.
       הויה: אימא: איהי טרחא בבנין הה"ד ובפשעכם שלחה אמכם (פי' שכל ענין הגמר מלאכה והשביתה שנגלה ביומא תנינא הוא מסטרא דאימא שה"ס ובורא חושך (ע"ע בריאה. בינה) ולפיכך אחר שנגלה ונתקבץ הקדושה מכל הזמנים אית לה נייחא גמורה בסוד אם תצדק מה תוסיף וכו', מה שאין כן שם הויה שה"ס התגלות כל האור הכלול ביומא קמא לכל פרטיה, זה ודאי לא נגלה עוד ביומא תנינא) עש"ה.

:

       ה"ס השדה אשר ברכו הוי', כמ"ש חז"ל בסו"ה ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', שה' נתן בו ריח טוב, וזהו שדה תפוחים (עי' רש"י תולדות) דהיינו שבשדו תפוחים נמצא ריח טוב.
       וה"ס של המשיח שאחז"ל מורח ודאין: (סנהדרין צג) בסו"ה והריחו ביראת ה'. והוא הדבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף כאז"ל. והסעם הוא, מפני שיעקב מיהר למצוא ולא הספיק לכנוס להגוף, וזהו שהתפלא יצחק מה זה מהרת למצוא בני, וכן אמר ליצחק קום נא שבה ואוכלה מצידי, כי הקימה צריכה להיות במהירות ותיכף לשבת, ובאותו רגע שקם הריח ריח בגדיו ולא הספיק להבות להגוף. וז"ס חקל תפוחין קדישין, דהיינו ריח של הבגדים.

:

        נודע מהכ' יודע ציד איש שדה, אשר שם מקום הצידה לעופות ולחיות השדה, שזה היפוכו דאיש תם יושב אהלים שאין לו שום עסק עם הבריות, שזהו נמשך מראש מקוה מסוד או"ח שממטה למעלה בטרם שהגיע לכלים. ועשו היה איש שדה דהיינו כל פינותיו ומעשיו היה רק בחשבון עם בריות אחרות להתגבר על כל, והוא נמשך מתוך מקוה, דהיינו מאו"ח המתפשט בכלים. וזסו"ה ועתה שא נא כליך (כי בתוך יש כלים) תליך מראש מקוה (מלשון "תלי" בעולם כמלך על כסאו).
       וקשתך ה"ס כל הקושיים הנמתקים בתוך מקוה, דהיינו כמלך במדינה יצא השדה כמלך במלחמה. ובסוד הזה קרא יצחק להר המוריה בשם שדה, דהיינו כשדה אשר ברכו הי בתוך מקוה, גם הכ' ויצא יצחק לשוח בשדה. אמנם יעקב שכל כוחו מראש מקוה ששם סוד מלך על כסאו, דהיינו בלי שום חשבון עם בני המדינה וע"כ קרא גם להר המוריה בשם בית כי זהו העיקר, ואברהם קרא להר המוריה בשם הר גבוה ונראה, בסו"ה ולא יכנף עוד מוריך.

:

קמג) שדי בדגש:
יש שד"י בדגש והוא שם קדוש, ויש שדי ברפה, והוא בחינת שדים ליניקה. בסו"ה בין שדי ילין. וביאורם הוא: כי דרכו של אבא שהוא ע"ב, להאיר חסדים מכוסים בחג"ת, וחסדים מגולים רק בנה"י. כנודע. ואם הזווג דאו"א הוא בכלים האמצעים, שהם חג"ת, ועדיין אין שם כלים דנה"י, באים ב' ההארות שם בזה אחר זה בסוד מטלטלין, שהם מטולטלין מרחמים לדין ומדין לרחמים. כי בשעה שהאורות דחסדים מכוסים באחורים דאמא, אז הם בבחי' הרחמים, בהרחבה מרובה דחסדים. ואם מתגלה בהם הארת ע"ב, נעשה בהם סיתום חסדים שהוא מדת הדין, כי נעשו מחוסרי השפע. והוא משום שליטת אחורים דאמא שם. כי אין מקום הגילוי דהארת ע"ב אלא מחזה ולמטה אחר סיום דיסוד אמא. כנודע.
וזה סוד ע"ב ורי"ו וכ"ו, השולטים אז בג' הקוים חג"ת: ע"ב בחסד, ורי"ו בגבורה, וכ"ו בת"ת. כי הוי"ה דע"ב בחסד, פירושה: שע"ב מאיר הארתו בפרצוף דחג"ת, שחסד כולל כחב"ד, כנודע. והנה אז מתעוררים אחורים דיסוד אמא ופוסקת הזווג דחסדים שלה כנ"ל, ונעשה סיתום חסדים בפרצוף דחג"ת, וסיתום חסדים זה מרומז בג' השמות: ס"ג, מ"ה ב"ן, אשר קבלו החשבון ע"ב. והענין, כי תוספת חשבון זה המשלימם להגימטריא ע"ב, מגלה החסרונות שלהם. וזהו הרמז, שס"ג ועשר אותיותיו עולים ע"ג, שהם ע"ב עם הכולל, כי האותיות דהויה רומזים על ע"ס של הפרצוף בעת היותם בלי זווג. וחשבון של האותיות רומזים על בחינת המלכות, ומדת קומת הזווג שיש בעשר אותיות דהוי"ה ההיא. ולפיכך בעת הארת ע"ב, נפסק הזווג מיסוד ועטרה דס"ג, ואינם משפיעים קומת החסדים שבס"ג, ונבחן שהוסר החשבון הכולל ס"ג מהויה ההיא ולא נשאר שם אלא מספר העשר אותיות בלבד, כי פסקה קומת החסדים שלה להאיר בפרצוף. הרי שזו התוספת דעשר אותיות דהוי"ה דס"ג, רומז על מדת החסרון שבהוי"ה זו, דהיינו הפסק הזווג, כמבואר. ועי' בע"ח שער י"ח פ"ב בכל ההמשך עש"'ה.
והוי"ה דמ"ה עם חשבון ד' אותיות הפשוט דהוי"ה זו, עולים ג"כ ע"א, שעם הכולל עולים ע"ב. ותוספת זו מראה שהוי"ה אבדה הה"ח שלה, שה"ס המילוי אלפין שבה, ונשארה בבחי' שורש לבד, שהוא אור הנפש, כי כל קומת הרוח נעלם ממנה, מחמת הפסק הזווג דהוי"ה דס"ג, כנ"ל. הרי אשר התוספת דחשבון הוי"ה פשוטה על המ"ה הוא מראה על בחינת החסרון של אור הרוח שנסתלק ממנה. אחר שקבלה להגימטריא ע"ב, דהיינו הארת הע"ב.
וכן הוי"ה דב"ן, שעם הגלות החשבון דאחורים דב"ן, היא בגי' ע"ב. כי ב"ן הוא מקבל ממ"ה, וכיון שמ"ה עצמו נשאר בבחינת אור הנפש, דהיינו הוי"ה הפשוט. ע"כ נעלם גם אור הנפש מב"ן, ולא נשאר ממנו זולת אור אחורים בלבד. הרי שגילוי הארת ע"ב, גרמה להסתלקות כל בחינת הב"ן, ואפילו אור הנפש שבה, ולא נשארה רק באחורים.
וז"ס הרי"ו הנזכר, שהוא בגי' גבורה, כי הארת ע"ב במקום חג"ת גורמת להפסק הזווג דחסדים מס"ג, שעי"ז אובד מ"ה קומת החסדים שלו, ונשאר רק באור הנפש, וב"ן בבחי' אחורים. וז"ס שגבורה בגי' ראי"ה. כי הארת ע"ב שהיא חכמה נקרא ראי"ה. כי בהיותה שלא במקומה, דהיינו בחג"ת ששם המקום דחסדים מכוסים תחת שליטת יסוד דאמא, הנה ראי"ה בגי' גבורה, כלומר שגורמת סיתום גדול בפרצוף.
וע"כ נבחן שע"ב בחסד, כי שם הוא מאיר הארתו כנ"ל: ואז ג' ע"ב הנ"ל מאירים בגבורה, בסוד רי"ו. כנ"ל. ואז נבחן קו האמצעי שהוא עיקר הפרצוף דחג"ת, שהוא רק בבחי' הוי"ה פשוטה בלי מילוי אלפין שבה, הרומז על הסתלקות קומת החסדים, והשארתו את אור הנפש, שהוא בחינת הוי"ה פשוטה. וחשבונם יחד, שהם ע"ב ורי"ו וכ"ו. הם בגי' שד"י. וה"ס בין שד"י ילין, מלשון התלוננות, שרומז על בחינת הסיתום המתגלה בעת גילוי החשבון הזה של שד"י. כמבואר. וז"ס שד"י ברפה.
אמנם לעת גדלות, כשמתחדשים לז"א, הכלים דנה"י ומקבל מזווג דאו"א מכלים הפנימים שלהם, הנה אז יורדים ע"ב רי"ו וכ"ו ששמשו בחג"ת, ובאו לכלים דנה"י. ונמצא הריוח בשנים: א', שאין שם הפסד של העדר החסדים, כי בלאו הכי הם כלים דאחורים. ואינם צריכים כל כך לחסדים. וב' שעתה נפרדו ב' הארות ששמשו יחד בחג"ת, שנתגלגלו מרחמים לדין ומדין לרחמים, כנ"ל, ועתה משמשים בחג"ת החסדים המכוסים באופן קבוע, וגילוי הארת ע"ב ירדה לנה"י, ואינם סותרים זה את זה, אלא אדרבא שהם עוזרים זה לזה, להיותם בב' מקומות. והבן. וע"כ כאן השם שד"י בדגש, כלומר שהוא במקום הדינים שהם הכלים דנה"י, שאין הדינים בהם אלא ריוח, כי הם באים בסוד הזווג, והם מגלים החכמה ממטה למעלה גם בעליונים, כמ"ש במקומו. (א' רמ"ב אות רצ"ב).

:

קמד) שדי ברפה:
עי' לעיל בתשובה קמ"ג <שדי בדגש>.

:

קמה) שדים:
דדים נקראים על שם קומת החסדים הנמשכת מהדדים. ושדים הם נקרא על שם הארת ע"ב המתחילה להתגלות משם, בסוד ע"ב רי"ו וכ"ו שבגימטריא שד"י. כנ"ל בתשובה קמ"ג <שדי בדגש>. (א' ר"מ אות רפ"ח).

:

כשספירה אחת נוטלת אור ושפע מחברתה שלא באורח ישר, כלומר שמצד בנין הכלים אינה ראויה לקבל אלא מטעם איזה מקרה וסיבה, דהיינו שעוברת דרך שם וכדומה, אז מכונה בשם שואב או שואבים. כלומר שאין העליון נותן לתחתון כדרך כל השפעות אלא שהתחתון שואב ונוטל מכח עצמו בלי התעוררות דעליון, (כמו בשאיבת עינים מאח"פ. ע"ע עובר מעבר).

:

        ותדע שז"ס שאין בני ישראל נגאליו אלא אחר שיתגלה חכמת הנסתר בשיעוו גדול, כמ"ש בזוהר בהאי חיבורא נפקין בנ' ישראל מגלותא. כי היה בזמן הלז תקוו לגאולה, שכתיבת הזוהר שהתחילה בים רשב"י היתה בזמן גילוי בר כוכבא, שר"ע רבו של רשב"י אמר עליו דרך כוכב מיעקב וכן אחר חורבן ביתר היה התקוה גדולה. ומשום זה הרשה רשב"י את עצמו וגילה או חכמת הנסתר, דהיינו בספריו זוהר ותיקונים, אכן בשמירה גדולה כי לא הרשה לכתוב דבריו אלא לר' אבא שיכול לגלות ברזא, שחכמי בני ישראל לבד יבינו הדברים וחכמי האומות לא יבינו, מפחד שמא ידעו חייביא למפלח למאריהן. ומשום זה תיכף שרא שעדיין הזמן מוקדם לגאולת ישראל אז הצניעו אותו שהיה בזמן רבנן סבוראי, כי אנו מוצאים הרבה מרבנן סבוראי שכתבו עניניו בתוך הזוהר כנודע. והיה אמנם רצון השם שיתגלה, ע"כ נתגלגל הדבר עד אלמנת ר' משה די ליאון שירשה הכת"י מבעלו, וכנראה שלא גילה לה כלום מאיסור, ההתגלות, וע"פ מקרה נתנה אותו למכירה כנודע, אכן עד היום הזה גרם הדבר חורבנות מרובים בכרם בית ישראל מטעמים הנ"ל. אכן אין לך רעה בלי טובה, וע"כ השליט הזאת שהאומות השיגו ע"י גניבת סודות, התורה גרמה ג"כ דחיפה גדולה להתפתחות הקדושה, אשר לפי השערתי הננו בדו עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חכמת הנסתר בהמון, כי מלבד טעם הפשוט של חיל בלע ויקיאנו, כי בזה יתגלה לעין כל מה בין בני לבין חמי וההבדל בין עיקר הגרעא ובין הקליפ העליונה שקלפו ממנה כל חכמי האומות שבעולם, כי בטח ישובו כל מחנות ישרא שכפרו בהתורה ישובו להשי"ת ולעבודו, הנה יש בזה עוד טעם, כי קבלה בידינו שיש חיוב מוקדם להגאולה אשר כל אומות העול יודו לתורת ישראל בסו"ה ומלאה הארץ דעה, דוגמת יציאת מצרים שהיה חיוב מוקדם שגם פרעה יודה לאלקים אמת ולמצותיו וירשק להם לצאת, וע"כ כתוב שכל אחד מהאומות יחזיק באיש יהודי ויוליכהו לארץ הקדושה, ואינו מספיק מה שיוכלו לצאת מעצמם. ותבין אמנם מהיכן יבא לאומות העולם דעת ורצון כזאת, תדע שהוא ע"י הפצת החכמה האמיתית שיראו בעליל אלקים אמת ותורת אמת.
        והפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם, שאפי' האומות ישמעו ויודו כי יש חכמת אלקים בקרב ישראל. ותפקיד הזה אמרו על אליהו הנביא, כי גילוי רזין דאורייתא מכונה תמיד בשם גילוי אליהו: וע"ד שאמרו ז"ל יהא מונח עד שיבא אליהו, וכן תשבי יתרן קושיות ואבעיות. ולפיכך אמרו שג' ימים (שהוא רמז ידוע) קודם ביאת המשיח, ילך אליהו על ראשי ההרים ויתקע בשופר גדול וכו', ותבין רמזים האלו שאין ענין השופר הזה רק גילוי חכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדם ומחוייב לבא בטרם הגאולה השלימה.
        ולזאת יעידו הספרים שכבר נגלו על ידי בחכמה הזאת, שדברים העומדים ברומו של עולם נפרשו לעיני כל כמו שמלה, שזהו עדות נאמנה שאנו מצויים כבר על סף הגאולה, וכבר נשמע קול השופר הגדול אם לא במרחקים כי עדיין קול דממה דקה עשמע, אכן התחלת כל גדלות הוא מוכרח לקטנות מתחילה, ואין קול גדול אם לא תקדים אותו דממה דקה, כי כן דרך שופר שקולו הולך וגדול. ומי עוד כמוני עצמי יודע שאיני ראוי כלל אפילו להיות רק שליח וסופר לגילוי סודות כאלו, ואצ"ל להבינם על שורשם, ולמה עשה ה' לי ככה, אין זה אלא מפני שהדור ראוי לכך שהוא הדור האחרון העומד על סף הגאולה השלימה, ולפיכך הוא כדאי להתחלה של שמיעת קול שופרו של משיח, שה"ס גילוי נסתרות כמבואר.