20/11/2019, 21:28

אתר: לומדים קבלה
קורס: לומדים קבלה (לומדים קבלה)
אגרון מונחים: מילון מונחי קבלה

מ

:

      ב' הפרצופין ע"ב ומ"ה מכונים מילויים, מטעם שהמה ממלאים תוך וסוף דפרצוף השורשי אחר ההסתלקות (ע"ע מילוי) פרצוף ע"ב ממלא אותו עד הטבור והמ"ה מטבור ולמטה.
      וב' הפרצופין ס"ג ב"ן, מכונים בשם מילוי המילוי, משום שהמה אינם מלבושים וממלאים לפרצוף השורשי, רק המה ממלאים לפרצופי ע"ב ומ"ה, שהמה מילוים לפרצוף שורשי. באופן שהס"ג ממלא לגופא של פרצוף ע"ב אחר ההסתלקות, ופרצוף ב"ן ממלא לפרצוף מ"ה. ומתוך שהע"ב ומ"ה עצמו נק' מילויים נקראים הס"ג וב"ן הממלאים להמילויים הללו, בשם מילוי המילוי. כלומר שהמה ממלאים רק להפרצופין דמילוי ולא לפרצוף השורשי.

:

מח) מילוי י"ט:
עי' תשובה ל"ז (מילוי בלי השם).

:

מטרם הנקודים הי' מלוי א' ומה"מ א': ע"ב ס"ג.

:

מט) מילוי ל"ז:
עי' תשובה מ'  (ל"ז ניצוצין).

:

נ) מילוי מ"ו:
עי' תשובה מ"ד (מ"ו ניצוצין).

:

הוא בחי' אור שנתעבה מחמת עירוב עמו דבר נמוך, כי אור שיצא על בחי"ב ירד ונתערב בבחי"ד הגרוע וע"כ נמס האור והיה למים. וז"ש (ע"ח ש"א פ"א) מימי אור העליון.

:

     שורש שם הק' הזה יוצא מסו"ה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, עי' תחילת זוהר בראשית ובמרשב"י שם. והסו"ה ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, שז"ס מים עליונים שנשאבים בששון. משא"כ מים התחתונים אמרו חז"ל מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, שהוא ההיפך משאיבת מים בששון והבן.
      מים עליונים נמשכים משם אהיה (קטנות) או משם יהיה (בגדלות). מים תחתונים נמשכים משם בוכו אותיות שניות לשם אהיה.
      ודע, כי חומר המים הוא כמו השאלה, והשאיבה ה"ס השגתם, עד"ה ושאבתם מים בששון. ובזה תבין ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים, שה"ס מים עליונים, כי כל הארץ היתה בסוד מים עליונים עד יום ב' שהרקיע הבדיל בהם ועשה מים תחתונים.

:

      הוא לשון רבים מהמלה מי מבחי' מי שחוברה לה יחדיו. ויש בזה ב' בחי': הא' מי דחכמה הב' מי דעבודה. מבחי' ב' הבנים: חכם השואל מה העדות והחוקים והמשפטים וכו' ורשע השואל מה העבודה הזאת לכם. לפיכך נק' מיים לשון רבים שכולל חכם רשע הנ"ל. ובזה תבין סו"ה,
      ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים: דהיינו לסיבת המים הנ"ל נמצא רוח אלקים מרחפת שפירושו נוגע ואינו נוגע, כי מסוד חי דחכמה נמצא נוגע ומסוד מי דעבודה נמצא אינו נוגע.
      מים עליונים זכרים: שה"ס הראש ששם שולט בעיקר סוד מי דעבודה, (ע"ע כתר) ששם סוד המסך דבחי"ד המעלה או"ח עד הכתר, אשר אח"כ המלכות הזאת מתפשטת באורה ממעלה למטה, שהתפשטות הזאת ה"ס מים תחתונים נקבות להיותם מקבלים בתכלית. אמנם אינם משפיעים כלום שכל הארתם אינו רק בסוד או"ח היורד וה"ס התוך בטרם שבא להסתכלות ב'. ושם סוד רקיע: מלשון ריקות. ונק' כן כי אור זה מילא כל החלל ואין ריקות נמצא בטרם שהופיע הסתכלות ב' כנודע. וז"ס מבדיל בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים וכו', כי נעשה שם כמו מסך ומכסה לכסות את המים העליונים הזכרים אשר מעל לרקיע, דהיינו העלמת מי דעבידתא, כי אותו או"ח היורד מעילא לתתא יורד בסוד מי דחכמה בסוד שאלת חכם חצי תשובה פירוש, כי סוד מיים עליונים כוללים שאלות חכם ורשע וכל האורות אינם מופיעים לעולמות זולת דרך שם, בסוד אין לך שום אור חדש שלא יבא מא"ס ב"ה. ושם סוד תשובה שלימה דהיינו השיבה לשורש. ולפיכך שאלת חכם מניח עכ"פ המסך דבחי"ד שאינו משיג גבולה, וע"כ נק' תשובה במחצה ולפיכך אינו נפסק משורשו. אמנם לפי"ז איך יכול לפרנס שאלתו אחר שהמסך דבחי"ד רובץ עליו במלכות דראש. וז"ס ויעש אלקים את הרקיע, שהוא מבדיל ומכסה ומעלים על בחי"ד (שבראש מקוה) וע"כ יפה כח האו"ח היורד למלאות כל החלל, ונמצא הרקיע מבדיל בין מים עליונים הזכרים שביטל לשליטתם וגילה שליטת מים תחתונים הנקבות.
      מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא. פי', ענין הבניה אינו נוהג כלל במים עליונים הזכרים, שה"ס או"ח העולה בטרם התלבשותו בכלים, ואין שם טענה זו למהוי לאפי מלכא, משא"כ במים התחתונים אחר הסתכלות ב' טענו כן והבן.
      וז"ס אין מלכות נוגעת בחברתא כמלא נימא: כי המים תמיד כוללים ב' המלכויות בחי"ב ובחי"ד, דע"כ נק' מים לשון רבים כנ"ל. ומ"מ בעת שליטת מים תחתונים אין מלכות דמים עליונים מתעוררים כלל לנגוע בהם שזה נמשך מסוד רקיע המבדיל כנ"ל, ואלו ח"ו הי' מתעוררים לא יכלה כלל מים תחתונים לגלות שליטתם. וזהו ג"כ סוד אין ב' שערות יונקות מגומא א' אע"פ שאין ביניהם כמלא נימא, דהיינו כדי שלא תתעורר מלכות דמים עליונים כנ"ל שהי' מחריבים הכל.
      וז"ס אין בין מים עליונים לתחתונים אלא כמלא נימא. דה"ס ההפסק הנמשך מכח הרקיע, כדי שמלכות דבחי"ד לא תבטל את המלכות דבחי"ב. וז"ס שאמר ב"ז אין בין מים עליונים ותחתונים אלא כג' אצבעות: כי בן זומא היה מבחוץ בטרם עיה"נ, אשר מים עליונים ה"ס בחי"ד בלבד ומים תחתונים ה"ס בחי"ב בלבד, שבחי"ב מקומה בכל"א ובחי"ד במקו"הנ הרי ביניהם ג' מדרגות, משא"כ אחר עיה"נ שנכללו זב"ז ודאי אין ביניהם אלא כמלא נימא כנ"ל, שגם זה נעשה במכוון כדי ליתן שליטה למלכות דמים תחתונים.

:

יא) מים עליונים זכרים:
עי' תשובה א'. ונתבאר שם שכתר של הנקודים ה"ס מים עליונים, שמעל הרקיע, שה"ס הפרסא. וחו"ב דנקודים, ה"ס מים תחתונים, שמתחת הרקיע. ע"ש. ונודע, שהכתר הוא הזכר, וחו"ב ה"ס הנקבה שלו. כמ"ש (או"פ דף תי"ג ד"ה עתה תבין). הרי שמים עליונים הם בחינת זכר, ומים תחתונים שהם חו"ב, הם בחינת נקבה. (ת"א אות ט')

:
ע"ע עצם ובשר.
:

אור דע"ס הבינה מכונה בשם מים, וממסך דהסת"א ולמעלה מכונה בשם מים עליונים זכרים, ומשם ולמטה מכונה בשם מים תחתונים נקבות.

:

חומר האתיות מן המים שבחכמה יצאו. ותחילה נמשך תוהו ואח"כ בוהו, ואח"כ נרשמו ונצטיירו (ע"ע צורת האותיות ע"י נפש דאמא נצטיירו ע"ש, ש"ה פ"ה ע"ח) במעי אמא ע"י חומר שבה ג"כ שהוא אפר של אש (הנפש) שם. (ע"ע מים לקמן).

:

יב) מים תחתונים נקבות:
עי' תשובה י"א (מים עליונים זכרים). ותשובה א' (
א' שבואו דס"ג).

:

לח) מימי אור (ח"ב פ"א או"פ ד'):

האור היורד ממדרגתו, מכונה בשם מים או "מימי אור".

:

סא) מיניה וביה (ח"ג פ"ד אות ו'):
דבר התפשטות והתרחבות המלכות של ראש ממנה ולמטה, לע"ס הנקראות ע"ס דגוף, מכונה "מיניה וביה", להורות, שכל אלו הע"ס, הן בחינות מלכות שבה: מכתר מלכות עד מלכות שבמלכות.

:

פב) מהו מיעוט הירח.
הנה בפעם הראשונה כשנתקן פרצוף הנוקבא, שזה היה ביום ד' דימי בראשית, שאז עלו למ"ן להיכל או"א, וקבלו שם מוחין דע"ב דמזלא, שז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללה באמא, היו אז, בסו"ה שני המאורות הגדולים, שהיו קומתם שוה זה לזה לגמרי, כי הנוקבא קבלה למוחין דאמא, כמו הז"א למוחין דאבא, ונעשו שוין זל"ז כמו או"א עצמם. אמנם אחר שירדו משם ובאו למקומם, לא היתה הנוקבא יכולה לעמוד במוחין האלו שקבלה מנה"י דאמא למעלה, משום שחכמה וחסד שבהם לקח הז"א, ולא קבלה מהם הנוקבא רק בחינת בינות וגבורות דאו"א, שהם בחינת חכמה בלי חסדים, כמו אמא דע"ב דמזלא עצמה. והנה אמא עצמה יכולה לעמוד במוחין ההם, כי אור א"ס מתלבש באמא רק בחכמה לבדה, והיא אינה צריכה ללבוש של חסדים על אור החכמה. משא"כ הנוקבא אין אור החכמה יכול להתלבש בה בלי לבוש של חסדים, משום שזו"ן הם בעיקרם רק בחינת חסדים, ומחכמה אין בהם משורשם באו"י, רק בחינת הארה תוך החסדים שלהם, ולפיכך בעת שהיא חסרה מחסדים גם אור החכמה אינו יכול להתלבש בה. ולפיכך קטרגה הירח ''אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד" כי לא יכלה לעמוד במוחין הגדולים האלו השוין לע"ב של הז"א, משום החסרון של חסדים, כנ"ל. ואז נאמר לה "לכי ומעטי את עצמך". דהיינו שתחזור לבחי' נקודה תחת היסוד דז"א, כדי שתקבל המוחין מזווג הנעשה בראש הז"א על המלכות דאמא, שמזווג הזה מקבלת החכמה ע"י התלבשות תוך החסדים ואז יכולה לעמוד באלו המוחין. כנ"ל בתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'>. עש"ה. וענין זה נקרא "מיעוט הירח" כי אחר שנגדלה בקומה שוה עם הז"א מאחוריו, חזרה ונתמעטה עד לנקודה שתחת היסוד דז"א. ותדע שזה הוא השורש, לכל המיעוטים שנעשה בהנוקבא אחר השלמת בנין פרצופה מאחורי הז"א. כי כן הוא תמיד, כי אחר קבלתה לעי"מ דאחור, היא חוזרת לנקודה תחת היסוד דז"א, ומקבלת עי"מ דפב"פ. (אות י"ז).

:

קנה) מהי מיעוט הירח.
עי' לעיל דף אלף תתמ"ג תשובה פ"ב <מיעוט הירח>.

:

טז) מיתה:
עד המקום שנמשך קו אור א"ס ב"ה, הוא החיים, ואחר סיום הקו דהיינו למטה מנקודת הצמצום, כבר נפסק אור החיים, והוא בחינת המיתה. וע"כ הכלים שנפלו לבי"ע שהם למטה מנקודת הצמצום החדשה, נבחנים שמתו שמה. כי נפרשו מאוד החיים. (תכ"ח אות ל"ט).

:

נו) מיתה:
הסתלקות אור האצילות מהכלי שפירושו הארת חכמה, נבחן שהכלי מת, כי אין חיות להכלי זולת בהארת חכמה. כי ע"כ מכונה אור החכמה בשם אור חיה. והיינו דוקא, שיש בה קלקול כזה, שאינה מוכשרה עוד לקבל אור האצילות. דהיינו שיש בה עירוב דבחינה ד'. (תפ"ז אות ד')

:

התוה"ק היא נצחיות ונוהגת כל שעה, וזה שרמזו ז"ל דין ארבע מיתות לא נתבטלה וכו'. ותדע שבכ"מ שכתוב בתורה מיתת ב"ד הנה כבר אותו האדם מת בחטאו בבחי' הרוחנית, כי יש להאדם גוף ונפש רוחני המלובשים בגוף ונפש הבהמי, ובעבור האדם על המצוה מתחייב מיתת ב"ד הנה תיכף מת בתוכו גופו הרוחני שהוא העיקר הנושא של חיי האדם וע"כ ב"ד לא עבדי מידי כי גברא קטילא קטלן, ועיקר הנרצה מזה נשאר רק לגבי אחרים כמש"כ למען ישמעו ויראו וכו', אמנם לגבי הנהרג עצמו לא הפסיד כלום כי ברוחניות כבר גופו נסקל או נשרף והבן זה.

:

נז) מיתת המלכים:
אחר שנפסלו לקבל עוד אור החכמה נמצאים נפסקים מקו א"ס ב"ה, ונבחן שנפלו לבי"ע ומתו. כי קו א"ס מסתיים באצילות. עי' תשובה נ"ו (מיתה) (דף תקל"ג אות נ"ה)

:

נח) מכוסים:
עי' תשובה נ"ד (מגולים). (דף תפ"ז אות ג')

:

מב) מכים ומבטשים (ח"ד פ"א סעיף ג') :
האורות, שהמה הפוכים בטבעם זה לזה, והמה באים להתלבש בנושא אחד, כגון או"מ ואו"פ, שאותה מדת עביות שבמסך, אשר ממשיכה ומגדילה את האוה"פ, נמצאת דוחה ומעכבת את האוה"מ, מלהתלבש בפרצוף, ומתוך ששניהם באים להתלבש בפרצוף, ע"כ המה "מכים ומבטשים" זה בזה, עד שהאוה"מ מתגבר ומזכך את העביות המעכבת שבמסך, והאוה"פ מסתלק משם, והאוה"מ קונה לו כלים חיצונים בפרצוף, שהוא מאיר בתוכם.

:

      עי' תיקוני זוהר בסוד איהו מלאך ואיהו מלאכה, שז"ס ארור עושה מלאכת ה' רמיה. ותבין זה מגילוי נבואה הראשונה למשה רבינו, דכתיב וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה.
      סנה: ה"ס המסך המתוקן בכלי המלכוח המעכב על אור העליון מלעבור דרך בו. והטעם, כי אור העליון מאיר בלי גבול שלא יגביליהו שום כלי שבעולם, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, וזה נת' בלשון חכמיב בלי גבול. אמנם בכל יכלתו הוכן בחי' אחיזה להתחתון, והוא רק בסוד או"ח בסו"ה וחשכו כאורה שהוא מלאכת ה' אשר לילה כיום יאיר, ומקום זה נק' מלכות, כלומו שמלאכה זו מועילה לגילוי מלכותו ית' בכל הארץ, ולפיכך מתוקן בכלי מלכות הזאת בחי' סנה או מסך על אור העליון, אשר סודו הוא בחי' גבול של התחתונים, אשר בו בעת שהמקבל מתעורר לנגוע את אור העליון הבלתי מוגבל, נמצא שכבר אור העליון חזר למקורו למעלה ואיננו. באופן ששום פעם לא יאונה אשר הסנה או המסך יגע במשהו מן המשהו באור העליון, אשר ע"כ התחתון מרגיש כאב נורא מאד, כי בטרם התעוררות הסנה לאחוז באור העליון הרי אורו ית' מתפשט על התחתון בלי גבול כמו שצריך להיות, ונמצא התחתון דבוק בכל טוב. אכן ברגע התעוררותו של הסנה, נמצא התחתון עזוב וריק מכל, ונמצא שתחת אשר הסנה רוצה לאחוז באור העליון, נמצא שנאחז באש גדול ונורא השורף את נפשו ופנימיות שלו כולו בכל פעם ופעם שמתעורר להתאחד כמבואר, כי אור העליון במהר ושב וחזר למקורו. ובזה תבין ענין או"ח ובסוד שאין ריקות נמצא.
      ריק: כמו שהכתוב אומר כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם. פירוש, אשר אותו הסבה הנ"ל או המסך המתוקן בכלי המלכות אשר גורם תמיד הסתלקות האור מהתחתון כאמור, לא יעלה על דעתך שמשום זה נשאר התחתון ריק מהאור כמו שמורגש בהמעשה הנ"ל שהתחתון נשאר עזוב ואנוש מכל, אשר ע"כ מכונה התחתון בשם לבת אש כאמור, כי הסנה במקום אחיזתו באור העליון נמצא תפוס ונאחז באש העליון. אמנם אינו כך כי אותו או"ח שחזר למקורו לעיני התחתון, נמצא אדרבא כי הוא מכפיל האור ומלבישהו ומקשרו באותו הסנה שגרם את חזרתו למקורו, אשר התחתון מוצא מחמת זה דביקות שלם ונצחי באור העליון, שזסו"ה כי הוא חייכם, והבן. וזהו שנק' הסתכלות א' בסוד צלצלי שמע, וזהו שנתפלא משה שנאמר וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, כי אמרנו אשר לעיני התחתון ולהרגשתו מצוייר המראה של המלאכה הנ"ל בבחי' לבת אש אשר הסנה נשאר תמיד אחוז באש במקום אור, וא"כ היה צריך הסבה להשרף ולהאבד מהעולם, אמנם לגודל תמהונו ראה שאינו נאבד ואינו נשרף אלא אדרבא ממנו נצמח כל החיים וכל הטוב, וע"כ מכנה אותו בשם מראה הגדול, ובזה השיג את הסתכלות ב'.
      הסת"ב: שזסו"ה וירא ה' כי סר לראות וכו' ויאמר משה משה, כלומר כי בהסתכלות א' נדמה לו המראה בבחי' מלאך ה', כי השיג את מלאכת ה' בלבד, אמנם עתה זכה והשיג כי ה' עצמו אמר לו משה משה.
      והבן היטב כי בהסת"א לא השיג אלא המלאכה שבהסנה, כלומר את ההסתלקות ממטה למעלה של האו"ח, ואת התחתון בדמה לו כמו עזוב וריק בלי שם כלל, משאת"כ עתה השיג שנים: א' את ה' עצמו הפועל זה, ב' התפשטות האור מלמעלה למטה בשם משה.

:

יג) מלאפום:
עי' תשובה ז' (חולם).

:
(ע"ע מלבושים) כל תחתון נחשב מלבוש להעליון, כי סיבת יציאת התחתון הוא משום הסתלקות דהתפ"א מגופא, דעליון, וע"כ חוזרת המלכות של ראש דעליון ומוציאה התפ"ב, (ע"ע התפ"ב) שהתפ"ב הזה כבר נבחן לפרצוף נבדל מעליון ונק' בנו או תחתון, אשר אורותיו ממלאים שוב לגופא דעליון שנסתלקו אורותיו דהתפ"א הקודם. והנך מוצא שכל תחתון יוצא בעיקר רק למלאות הריקנות דגופא דעליון וע"כ מכונה בשם מלבוש, משום שהוא ממלא אותו עם אורותיו מכל סביבותיו פו"א, וכ"ש בכל המקומות הריקנים.
:

סב) מלבוש גמור (ח"ג פ"ד אות ה'):
המסך שבין אצילות לבריאה, המעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה מלבוש גמור, המגביל עשר ספירות ההן.

:

קנו) מהו מלבוש דצדדים.
עי' לעיל תשובה קנ"ג <מחיצות>.

:

האו"ח העילה מזווג דהכאת אור העליון על המסך, אשר האו"ח הזה עולה ממטה למעלה ומלביש על ע"ס דאו"י. זהו שמכונה מלבוש זך. ויש אמנם על המלבוש הזה גם מלבוש עב, והוא מהתפשטות המסך ממעלה למטה בסוד הסתכלות ב', שזה נבחן להתפשטות המלכות של ראש מינה ובה לעשר מלכיות עד למלכות דמלכות הנק' טבור, ששם יורד פעם ב' אור העליון ועושה זווג דהכאה ומעלה או"ח להלביש לאור העליון ממטה למעלה. והנך מוצא כאן בהסת"ב הזה ב' בחי' מלבושים על אור העליון: הא' הוא מלבוש זך דהיינו אור חוזר העולה מזווג דהכאה על המסך שבטבור. הב' הוא התפשטות המלכות של ראש ממעלה למטה על עשרה מלכיות אשר ב' האורות מלובשים במלבוש העב הזה. ותדע אשר א"כ אין ההארה נשלמת בהסת"א. (ע"ע הסת"א) משום שאין שם מלבוש עב הנ"ל, רק מלבוש זך לבדו שזהו אינו מספיק לבחי' כלי.

:

הוא התפשטות מלכות של ראש ממעלה למטה על עשרה מלכיות, דהיינו עד למלכות דמלכות הנק' טבור, והתפשטות העביות הזאת מלמעלה למטה המה הכלים הנגמרים בהסת"ב והמה נק' מלבוש עב.
(ע"ע מלבוש זך).

:

קנז) מהו מלבוש שמתחת רגליו.
עי' לעיל תשובה קנ"ג <מחיצות>.

:

במלבושים אין אור עצמות מתגלה. (ש"ג פ"ג ע"ח).

:

     יורה שהם לבר מפרצוף ואינם נחשבים לגוף הפרצוף. וזה הכלל, שכל מדרגה ג' נחשב למלבוש כלפי מדרגה ראשונה, שזה נוהג בכל ג' מדרגות זה למטה מזה רת"ס, אשר מדרגה ראשונה נחשב לבחי' עצמות ונשמה, ומדרגה שניה לבחי' הגוף. שהמדרגה ראשונה מתלבשת בהשניה כמו הנשמה בגוף, ומדרגה שלישית נבחנת למלבוש משום שהאורות דמדרגה ראשונה אינם מגיעים לעולם למדרגה הג', דוגמת נשמתו של אדם שמאירה בגופו של אדם ולא במלבושיו. הטעם, משום המסך העומד ממעל לגופא שהוא המלכות של ראש המכונה פה הוא מתפשט עד למלכות דמלכות שלו הנק' טבור, בסוד הזווג דהסתכלות ב'. (ע"ע הסתכלות). ושם נהפך האו"י משום שהמסך נגמר תמיד בהסת"ב על הטבור, ולפיכך משם ולמטה דהייבו בנהי"מ דפרצוף אין שם אור ישר ואור העצמות רק או"ח לבד.
      ונמצא מזה כלל גדול, אשר הגוף דכל פרצוף הוא חסר סוף דהיינו נהי"מ, שלא יוכלו לקבל מאור העצמות של ראש כלום משום שהמסך החותך כבר נגמר על הטבור (ע"ע טבור) וחוסר סוף בכלים גורם חסרון ג"ר באורות, (ע"ע ה"פ) ע"כ נבחן שאפי' למעלה מטבור ג"כ הגוף חסר ג"ר.
      אמנם בחי' ז"ת דמדרגה א' מתפשט בו כנשמה בגוף, משא"כ הראש דהיינו מדרגה ראשונה איננה חסרי סוף, משום שהמסך שבמלכות שה"ס סוף דמדרגה ראשונה הוא איננו מסך גמור שיגרום עיכוב על אור מלהתפשט דרכה שהרי היא מתפשטת עם או"י להסת"ב (ע"ע הסת"ב), א"כ יש אור הזכר שה"ס אור העצמות גם בסוף של הראש וע"כ יש שם ג"ר בכל ספירה וספירה. משא"כ הגוף אשר הסוף שלו חותך על אור העצמות ומסיימו, הוא חסר אור העצמות בכלים דנה"י שזה גורם חסרון ג"ר באורות דכל ספירה וספירה מחג"ת וממדרגה ג'. (ע"ע גוף).

:

כט ) מלוי (דף שנ"ג אות נ"ו):
מדת עביות שיש במסך אשר בכלי, שהזווג העליון נעשה עליו, מכונה בשם מילוי. משום שהכלי מתמלא אור בסבתו.

:
האותיות הם כחות אצילות ועצמות הספירות וסוד המלכות וצירופים שבספר יצירה, כי הכחות לא יפעלו אלא בסוד חזרתם וצירופם אל מקוריהם, (דהיינו ע"י או"ח העולה מהמלכות ממטה למעלה עד המאציל והכתר), ואז יושפע עליהם שפע רב וחזק לשיוכלו הם לפעול פעולתם בחוזק (ע"ח ש"ה פ"ז). (והעלאת או"ח ע"י המסך שבמלכות נק' המלכה או צירוף אותיות, כלומר שאו"ח שבמלכות מחברם ומקשרם עם אור החכמה, וז"ס המליך אות פלוני). (גם ז"ס ז' מלכים שלכו בארץ אדום, ז"מ דמי').
:

לט) מלכות (ח"ב פ"א או"פ ר'):

בחינה אחרונה נקראת "מלכות", על שם, שממנה נמשכת בחינת הנהגה בתקיפות ובשליטה מוחלטת, כדוגמת מוראה של מלכות.

:

     פירושו הנהגה והשגחה. ויש בחי' מלכות בטרם שנגלה עליה הכתר לעין כל המושגחים, וה"ס מלכות של ראש שנק' מלכות סתם.
     ויש מלכות דמלכות: שפירושו אחר שכבר נגלה הכתר מלכות לעיני הכל בסוד או"ח היורד ממעלה למטה חזר המלכות להגלות כמלאכתה בראש להעלות או"ח ונק' ג"כ מלכות דגופא או טבור.

:

היא ספירה עשירית מע"ס והיא המסיימת לכל הארה ולכל פרצוף. (ע"ע או"י או"ח).

:

ט' נקודות הם שהז"א אין לו רק ט"ס, והמלכות אין בה נקודה כי היא בחי' נפש. (ע"ע בלי זווג)

:

המלכות נמשכת מת"ת. שלא שהוא בנה"י שלו (ש"ד פ"ו ע"ח)

:

קנח) מהו מלכות אין לה אור מעצמה.
המלכות אין לה אור מעצמה, דהיינו ע"י זווג שבפרצופה עצמה, כי כבר נזדכך המסך, ולא נשאר בו אלא שורש דעביות, ע"כ אינו מספיק לבחינת זווג דהכאה, וכל מה שיש בה צריכה לקבל מהזווג שנעשה בז"א בעלה. (אות מ"א).

:

לא) מלכות דא"ס (תע"ס ח"א הסת"פ י"ד):

היא בחינת הרצון לקבל הנמצא בהכרח שם.

:

הוא במסך דבחי"ד המעלה או"ח בקומת כתר (ע"ע מסך).

:

להיות הנקודים לבושין למלכות דא"ק ע"כ התחילו בהם הסיגים.

:

צ) מהי מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א.
באלו המוחין דע"ב שז"א מקבלם מאו"א דע"ב, היוצאים על המ"ן דמזלין, אין לנוקבא חלק בהם רק הם שייכים לז"א לבדו. ומוחין דנוקבא מתחילים לצאת בראש הז"א, ושם הוא תחילת יציאתם, ואין להם אחיזה בעצמות המוחין דז"א, אלא שיוצאים שם על זווג חדש שנעשה בבחינת מלכות דאמא שלא נכללה במוחין דז"א, ולא על בחינת עטרא דגבורה דמוחין דז"א עצמו.
פירוש הדברים: כי אע"פ שמ"ן דמזלין הם מבחינת מלכות דצמצום א', המיוחסים למוחין דע"ב המגולה שיצאו ברדל"א לצורך א"א, כנודע, עכ"ז, אינם מבחינת המלכות האמיתית דצמצום א' בעצמותה, כי עצמות העביות שבה נגנזה ברדל"א בסוד ראש פנה, ואלו השערות הם מבחינת יסוד שבמלכות זו דצמצום א', ולא המלכות דמלכות שבה. וכבר נתבאר זה לעיל (דף א' שצ"ח באו"פ ד"ה ואע"פ). בפירוש דברי הזוהר, שאמרו "ש"צ נימין אשתכחו בכל קוצא" שזה מרמז על בחי"ד שבבחי"ד, החסרה מהמסך הזה דשערות דיקנא. עש"ה.
וע"כ כתב הרב לעיל אות נ'. שמזל ונוצר הוא בחינת ת"ת שבדיקנא, ומזל ונקה הוא בחינת יסוד דדיקנא, ע"ש. ולכאורה יש לשאול, ואיפה המלכות דדיקנא, והיה לו לומר שהמזל ונקה היא מלכות דדיקנא. אמנם בכונה דייק לומר שהמזל ונקה, שהוא בעל המסכים שעליהם נעשה הזווג, הוא רק יסוד שבדיקנא, ובחינת המסך כלול ביסוד הזה, ע"ד בנימין הכלול ביוסף, אבל בחינת מלכות עצמה אין שם לגמרי, כי המלכות דמלכות דצמצום א' גנוזה ברדל"א בסוד ראש פנה, ואינה נכללת אפילו בשערות דיקנא, וע"כ אין בחי' מלכות במזל ונקה, כי אם בחינת יסוד דמלכות, דהיינו בחינת בנימין הכלולה ביוסף. ונמצא שכל אלו המוחין היוצאים על המ"ן דמזלא, הם בחינת מוחין דדכורא לבד, ע"ד שכתב הרב לעיל שבזכר עצמו יש בחינת נוקבא, בסוד בנימין הכלול ביוסף, (עי' אות ע"ו). אמנם בחינת בנימין האמיתי, שהוא בחינת הנוקבא עצמה, אינה משמשת במוחין אלו כלום.
ונמצא, אחר שאו"א משפיעים המוחין אלו לזו"ן, בהתלבשות היסודות שלהם, הנה מלכות דאמא, שהיא כח נוקבות שבה, אינה נכללת בהתלבשות זו. כי כמו שאין בחינת נוקביות בהמוחין כי אין בחינת מלכות במזל ונקה, כן אין ענין למלכות דאמא להכלל בהתלבשות המוחין. ועל זה רומז הרב שאלו המוחין דנוקבא דז"א, יוצאים על "המלכות דאמא שהיא למטה מן היסוד דאמא שאינה בכלל המוחין שלו" כי אחר שנסתיימו כל השש בחינות דמוחין דדכורא, דהיינו היוצאים על בחינת יוסף לבד, אלא שבנימין נכלל בו, כנ"ל. הנה אחר זה נעשה הזווג בראש הז"א על המלכות דאמא שלמטה מיסוד, שהיא לא היתה נכללת עד הנה בשום זווג מבחינתה עצמה, ונעשה עתה הזווג עליה, שהיא בבחינת בנימין ממש, שהיא בחינת מוחין דנוקבא. ומראש הז"א מתחילים שש בחינות דמוחין דנוקבא: ב' בחי' פו"מ בראש הז"א. וב' שניים פו"מ בנה"י דז"א. וב' שלישים פו"מ בראש הנוקבא עצמה. כנודע.
ועם זה תבין הטעם, שהנוקבא דעתה קלה משום שחסר לה בחינת העצמות דעטרא דגבורה ואין לה אלא הארה לבד של עטרא דגבורה, ובחינת עטרא דחסד חסרה לה לגמרי, שאין לה ממנה אלא הארה מועטת מאד. כנ"ל חלק ט' אות מ"א ע"ש. כי זהו מטעם הנ"ל, כי אותה עטרא דגבורה שעליה יוצאים המוחין דע"ב באו"א, דהיינו בחינת מזל ונקה, הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, שהוא בחינת זכר, ואין שם שום גילוי מבחינת המלכות עצמה, ועיקר הגבורה, שמוחין דע"ב דנוקבא יצאו עליה, הוא המלכות דאמא, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', שאיננה כלל מבחינת ע"ב הנ"ל, אלא מתוך שמלכות זו דאמא דבוקה ביסוד דאמא שבמוחין דז"א, ששם יש עטרא דגבורה ממש מבחינת המזל ונקה, ע"כ קבלה גם המלכות דאמא הארה מעטרא דגבורה זו של המזל ונקה, וע"כ יצאו שם מוחין דע"ב בשביל הנוקבא. הרי שאין אל הנוקבא עטרא דגבורה האמיתית אלא בחינת הארה לבד מעטרא דגבורה שבז"א, וע"כ דעתה קלה, וע"כ אין הדעת משמש בראשה כמו בז"א, להיותה חסרה העצמות דעטרא דגבורה, כי עטרא דגבורה זו לא נגלה אלא במדת הזכר, דהיינו בנימין הכלול ביוסף. ולא בבחינת בנימין בפ"ע, שהוא המלכות, מטעם שמלכות דמלכות דצמצום א' אינה באה גם בהשערות דיקנא, כי נגנזה ברדל"א. וזכור זה.
ועם זה תבין מה שמדייק שם הרב בחלק ט' (אות מ"ב) וז"ל ''שאלו הגבורות שיש בזכר נקראים אשת חיל עטרת בעלה, ושם מעלתם גדולה מן החסדים, כי הם עדיין בתוקף הארתם והם גבוהות מהארת החסדים וכו' כי כל זמן שלא תשש כח הארתה, והיא בהיותה תוך הזכר, אז היא גדולה ממנו, ובהיות הגבורות ניתנין בה ומתפשטים בגופה שלה, ואח"כ נעשים מ"ן ביסוד שלה, הנה נשמות הנוצרות משם הם נשמות הנשים הנקבות, והם גרועות מן הזכרים, כי הארתם חלושה וזכור כלל זה היטב ואל תשכחהו, עש"ה. דהיינו כמבואר, שכל חלקה של הנוקבא בעטרא דגבורה שהיא בחינת מזל ונקה, שעליה יוצאים הע"ב דל"ב נתיבות, אינה בחינת עצמות שלה, כי עטרא זו הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, והוא בחינת זכר, ורק על עטרא זו נאמר אשת חיל עטרת בעלה, כי רק עליה יצאו המוחין דע"ב בשרשם למעלה באו"א, וע"כ הם גבוהים מן החסדים הבאים בעיקר ממלכות דצמצום ב'. משא"כ בהיות הגבורות ניתנים מן הז"א אל הנוקבא, הנה הם באים רק ממלכות דאמא בעצמותם, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', אלא שיש להם הארה מעטרא דגבורה הדכורי שהוא בחינת המזל ונקה, אבל לא עצמות. וע"כ בהיות גבורה זו עוד כלולה בהזכר, נמצאת מקבלת הארה זו בשיעור המספיק, אמנם בהיותם באים במוחין דנוקבא עצמה, שכבר נפרשה מהעטרא דגבורה הדכורי, מתחלשת הארתם בסוד נשמות נקבות, והם גרועים מן החסדים, כי אינם עטרת בעלה, כי על הגבורת דמלכות, מבחינתה עצמה לבדה אינם יוצאים מוחין דע"ב, כי היא מלכות דצמצום ב', דהיינו מלכות דאמא, ואינה נמשכת משערות דיקנא, שהם בחי' מלכות דצמצום א'. והבן זה מאד. (אות קנ"ו וקנ"ח).

:

כי כל תחתון הוא בחי' התפשטות ב' היוצא מפה של העליון אשר הפה ה"ס מלכות דעליון. ונודע בסוד זווג דהכאה אשר הפה הזה מתפשט בעצמה לע"ס שבה עד למלכות דמלכות, (ע"ע הסתכלות ב') שזה נוהג הן בהתפ"א לגופו דעלאן והן בראפ"ב לצורך התחתון. נמצא שאותו בחי' הפה שהוא מלכות דעליון נעשה לכתר אל התחתון שארי נתפשטו לע"ס שנבחן הפה להכתר דהתפשטות.

:

ל ) מלכות דשורשים (דף רצ"ב אות ג'):
מלכות של ראש מכונה מלכות של השורשים, כי כל ע"ס דראש נקראים שורשים.

:

הפה ה"ס המלכות דתבונה ובה שורש של ז"א ונוק'. (ע"ח ש"ד פ"א)

:

קנט) מהי מלכות המזווגת.
מלכות של ראש, שבה נתקן המסך לזווג דהכאה עם אור העליון, היא מכונה "מלכות המזדווגת". והיא המעלה או"ח ע"פ מדת העביות שבמסך המתוקן בה, ומלבשת הע"ס דאו"י ממטה למעלה. ואח"ז היא מתפשטת מינה ובה עם האו"ח שלה ממעלה למטה ומוציאה הע"ס דגוף עד שמגיעה "למלכות המסיימת" שלה, שבה נפסק המדרגה. (א' תתפ"ח ד"ה והעלה).

:

קס) מהי מלכות המסיימת.
עי' לעיל תשובה קנ"ו <מלבוש דצדדים>.

:

לד) מלכות נגלית:
מצמצום ב' ואילך, שנקבע באצילות, שפירושו, שמלכות שהיא ה"ת נכללה ונתחברה בה"ר, בסוד שיתוף מידת הרחמים בדין, נחשבת המלכות דא"ק, שהיא מבחינת צמצום א', לבחינת מלכות נגנזת. ואע"פ שמתלבשת בראש עתיק דאצילות, מ"מ אין הארתה מתגלה כלום באצילות, כמ"ש הרב לעיל (תרי"ח אות כ"ד) שלעתיד הוא מתגלה מהאי רישא דלא אתיידע, בסו"ה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. ע"ש (תרי"ח אות כ"ג)

:

קסא) מהי מלכות נועלת את היצירה.
ויש להבין היטב ענין הג' עלמין בי"ע, כי מצד אחד אנו אומרים שהם אחורים דישסו"ת וזו"ן, שהבריאה היא מעביות דבחי"ב, והיצירה היא מעביות דבחי"ג, והעשיה היא מעביות דבחי"ד. ומצד ב', אנו אומרים שעולם הבריאה יצא על מסך דבחי"ב, והיצירה על מסך דבחי"א, והעשיה על מסך דבחינת שורש. שלכאורה סותרים אהדדי.
והענין הוא, כי אמת הוא שהם בחינת אחורים דישסו"ת וזו"ן, והם בחי"ב וג' וד', אלא הבריאה מתוך שהיא בחינת אחורים דישסו"ת, שהיא ממקורה אור דחסדים בלבד, יכלה לקבל מוחין דג"ר מבחי"ב. אבל היצירה להיותה בחי"ג הצריכה להארת חכמה, לא יכלה לקבל ממסך דבחי"ב אור דחסדים לג"ר שלה, כי אינה מספיק לה, וע"כ לא יכלה להתברר מכלים דיצירה רק בחי"א לבד, כלומר ו"ק בלי ראש. ועולם העשיה שהיא בחי"ד הצריכה להארת היחידה, לא יכלה להתברר ממנה אפילו מבחינת הזווג היוצא על מסך דבחי"א, רק בחינת עביות דשורש, שהוא כלי דכתר היותר זך, כי הוא לבדו היה יכול להתברר מהבחי' ד', ולא יותר. 
והנה המלכות דבריאה ה"ס מלכות המסיימת שעלתה בפרסא דאצילות, כנ"ל. אשר המוחין דבריאה הורידו אותם עד המלכות דבריאה כנ"ל בתשובה קל"ז. עש"ה. עכ"ז היה יכול להתברר עוד על בחינת המסך דז"א דבריאה, בבחינת עביות דבחי"א מכלים דיצירה, שהם אחורים דבחי"ג, שאין בהם משהו מבחי"ד, ואחר שהובררו המוחין דיצירה, שוב ירדה המלכות דבריאה שיש בה כח הבחי"ד אל המלכות דיצירה. והמלכות הזו ביררה אח"ז, הכלים דעשיה שהם מאחורים דבחי"ד, אמנם לא יכלה לברור מהם אלא רק עביות דבחינת שורש, שהיא בחינת הכתרים שבהם שעליהם יוצא קומת מלכות לבד, שה"ס ג' גו ג', באור הנפש הנקרא אור נה"י. ועם זה תבין מ"ש הרב שמלכות דבריאה ה"ס סנדלפון, ונודע שסנדלפון הוא בעולם העשיה, אמנם עם הנ"ל תבין, כי באמת אותה המלכות דבריאה ירדה וביררה את עולם העשיה, אחר שירדה למלכות דיצירה. והדברים עמוקים ואין להאריך יותר. וז"ס שהמלכות נועלת את היצירה. כי מתוך שאין לה אלא בחינת עביות דשורש המספיק רק לאור הנפש, הרי אינה יכולה לקבל מאור הרוח כלום, כי כל עוד שאין שם אלא כלי אחד דכתר, אינה יכולה לקבל כי אם הנפש, והיא אינה יכולה לברר אפילו הכלי דחכמה כמו היצירה, וע"כ אין לה רוח, הרי שהמלכות נועלת את אור הרוח שביצירה, שאף משהו לא יוכל לעבור מאור הרוח אל העשיה. כעבואר. (אות ל"ט).

:

      פירוש, דהפרצוף כולל ב' התפשטויות שה"ס בי גופין וב' הסתכלויות שהם ב' ראשים (ע"ע התפ"א והתפ"ב). ובחי"ד משמשת רק בפה דראש הא' (ראש מקוה) משא"כ בפה דראש הב' שהוא מטבור ולמעלה ששם משמש רק בחי"ג בלבד, ונמצא משום זה שבהתפ"ב לא נתפשט ולא נתלבש רק בחי"ג, ובחי"ד שהיא כלי דכתר נשארת בפה דראש הא'.
      אור החכמה בכלי דכתר: ולפיכך יצא אור החכמה בכלי דכתר ואור הבינה בכלי דחכמה ואור הז"א בכלי דבינה, וכלי דמלכות נשאר בלי אור, ומשום דוחק הזה יצא פרצוף שני בפה דראש א' עם בחי"ד מחדש. (והבן זה (במקו"הנ) כי החושך הגדול נתן מקום לייצר דע"ז ששדים אין לה).

:

נודע שזה לעומת זה עשה אלקים, שמתחיל מחכמה ולמטה שסודו הוא העשרה כלים שנעשו בעולם הנקודים, שבחי"ד עלתה עד החכמה עש"ה. משא"כ בכתר נמצא הבח"ד נכפפת ונכנעת לגמרי, באופן שאור הכתר מבטל תמיד את הופעת אותה הקלי', וע"כ המלכות שלהם יכולה לעלות רק עד החכמה וחסרים הכתר כי משם מפלתם. וז"ס פרעה מלך מצרים שאמר הבה נתחכמה דהיינו חכמת מצרים מסוד מי דקיימא לשאלה, ומשם העבידו את בני ישראל בפרך, מלשון פריחה שהיא קלי' דבחי"א, וכשהופיע הבחי"ד נאמר וימת מלך מצרים והבן.

:

      סוד המלוכה מקורו תוך דמקוה, בסו"ה ומלכותו בכל משלה והי' ה' למלך על כל הארץ, שה"ס קיבוץ כל ההבלים הנדחים שבאו והלבישו לאו"י, (ע"ע קול ודיבור). וז"ס ב' מלכים ימלוכו - וכן מלא כל הארץ כבודו.
      שרים : נמשך אמנם מריש דמקוה, בסוד וירא ה' כי שר לראות, שאע"פ שההארה היא מקרית ובכל השלימות מ"מ המלוכה לא נתגלה אלא סוד שררה בעלמא, בסוד אכן נודע הדבר והבן. וז"ס שר"י אשת אברם ומלכה אשת נחור, וע"כ שניהם בנות הרן.

:

      מלכים ה"ס הראש וסוד מסך דהסת"א, בסו"ה בי מלכים ימלוכו. וה"ס מסך השורשי שהוא בתכלית הזדככות, בסוד מלכי ישראל לא דן ולא דנין אותם, כי אין שם מקום לדינין כלל וכלל.
      שרים: המה השרים לראות פני המלך. ויש מהם קרובים למלכות היושבים ראשונה במלכות, בסוד הגורמים ומפעילים השמיעה דמשה משה, וה"ס שרים שבראש. ויש מהם רואי פני המלך העומדים עליו שה"ס התוך המפעילים הראיה, בסוד עיני ה' משוטטות בכל. ויש שרים לארץ יהלוכו ולוחמי מלחמות המלך, וה"ס הנה"י והסוף.
      עברים: המה הכלים הנפעלים מפעולות השרים הנ"ל, וז"ס משה עבד ה', כי משה איהו מלגאו מסוד הראש שנפעל מה' בסוד משה משה, וע"כ נק' עבד.

:

מא) ממטה למעלה (ח"ב הסת"פ ק"ג):

אור הנמשך בסדר מדרגה, מעב אל זך ממנו עד לזך ביותר, נקרא "ממטה למעלה". ואור זה נקרא בשם או"ח.

:

פי' מהיותר גרוע ועב עד היותר חשוב וזך, ממלכות עד הכתר.

:

והנקבה בהיפך ממש כי בא מלמטה למעלה, והוא אש"מ וה"י. (ע"ח ש"ה פ"ז)

:

     לא יצוייר זולת בע"ס של ראש, וכל הראשין נמשכין מראש מקוה, כמ"ש הארי"זל כשנתקן הכתר נתקנו שם כל הכתרים עש"ה.
     והענין, כי מכח ריבוי התפשטויות והתעבויות נתמלאה סאתה של העביות בסו"ה ויאמר הנני, שהסו"ה צלצלי שמע, שאז מתגלת ויוצאת בחי' הקשיות על העביות ונתלכדו לבחי' מסך, שהוא כמו כלי אחיזה לאור העליון והאו"ח, באופן שנעשה ראוי להתלבשות בהתחתון, אלא מתוך שכל האורות שם המה למעלה מהמסך ההוא בסוד היה, לכן אינו נחשב להתלבשות גמור אלא לבחי' הכנה להתלבשות בסוד הסתכלות ב', אשר המסך הזה כחו יפה להתפשט בתחתון בכל שיעור האו"ח שהעלה והלביש לאו"י בע"ס שבראש, בלי הוספה ובלי מגרעת. וזהו שאומר הע"ח בסוד הסתכלות ב' אשר המלכות של ראש מתפשטת בעצמה לע"ס מינה ובה עד למלכות דמלכות, וע"כ ע"ס התוך ה"ס הסת"ב.

:

לג) ממלא (תע"ס ח"א א'):

שאין שם בחינת חסרון כל שהוא, ולא יצוייר להוסיף שם משהו לשלימות.

:

פי' שאין שם מקום פנוי. כלומר, שאין שם שום מקום שנצרך שם איזה תיקון אלא הכל מלא על שלימותו האחרון.

:

לב) ממעלה למטה (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ג'):

היינו מבחינה א' עד בחינה ד': כי בחינה ד' שנשארה בלי אור נבחנת למטה מכל המדרגות, וכל שהרצון לקבל שלו קלוש יותר נבחן ליותר עליון עד שבחינה א' נבחנת שהיא למעלה מכולם.

:

מ) ממעלה למטה (ח"ב הסת"פ ב/ק"ב):

אור המתפשט בכלים בסדר מדרגה, מזך אל עב, מכונה "ממעלה למטה". ואור זה נקרא אור ישר.

:

מהיותר חשוב וזך עד היותר גרוע ועב, דהיינו מכתר עד המלכות.

:
אשר המסך של ראש מתפשט בעצמו מיניה וביה לע"ס מכתר עד מלכות, שהוא התלבשות גמור בתוכיותם של הכלים, שהם הם בחי' התפשטות המסך גופיה. כי מתוך שהאור מתפשט בסיבת המסך נמצא המסך הסיבה והאור המסובב וע"כ שניהם שוים, משא"כ ע"ס דראש בהסת"א, שהם ממטה למעלה: כלומר שהמסך ממטה להאורות, כי מסבת התפשטויות והתעבויות הנוהג באור העליון יוצא ומתגלה המסך כנ"ל, וא"כ האור הוא הסיבה והמסך הוא המסובב, ונמצא האור גדול וחשוב לאין ערך מן המסך שהוא תולדתו הפעוטה, וע"כ לא יחשב שם המסך לכלי. כלומר אשר האור מתלבש בה, אלא האור כמו מרחף עליה ממעל לה אע"פ שנקשר בה היטב, ולפיכך נק' שרשי כלים בלבד.
:

      בדבר המדרש שלפיכן לא גלה הקדוש ברוך הוא שכר המצוות, המתיקו במשל למלך שאמר לעבדיו לקטו לי את כרמי וכו', לערב באו לשכרן, לזה שהיה עושה בתאנים נתן לו ב' זהובים. בענבים ג', בזתים ד' והיו מתרעמים למה לא אמרת לנו ששכר הזתים ד' והייתי עושה בזתים, אמר להם, אם כן היתם כלכם עושים בזתים, ולא היה מלאכתי נגמרת. (עיין דברים רבה פ"ו)
      ולפי זה יש לדקדק על בחינת הרגש השלימות שיהיה לעתיד, כי עדיין יהיה נמצא תרעומת בלב המרויחין מועט.
      ואמתיקו במשל כפי הראות אשר האב העושה שליטתו על בניו בכח גדול המה מכבדין אותו ונמשכין אחר הנהגתו בלי שום הרהורים ותרעומת, על כן מלאים אהבה לו כי מתבטלים אליו, וכל דבריו כחוקות אצלם נמנע ההרהור אחריהם.
      אבל האב שעושה שליטתו על בניו בכח חלוש אינו מכובד בעיני בני ביתו כל כך, לכן אינם נמשכים בתמימות אחר הנהגתו ומלאים הרהורים ותרעומות במדת הנהגתו, כי אינם מתבטלים אליו ושוקלים את דבריו בפלס שכלם, וזה לא ימלט מהרהורים אחריו על הטבתו לאחיו יותר משלו וכדומה, ולכן אינם בשלימות האהבה אבלו.
      מזה אפשר לשפוט כי בהתגלות השלימות, מובן שיהיה מושג גם כן כח הבורא וממשלתו התקיפה, אם כן יהיה התבטלות כל הכחות אליו במדה שאין שיעור, אם כן לא יצוייר במצב זה שום הרהור ותרעומות. וכשתדקדק תראה שאין אדם מתרעם אחר כח שלא יצויר שום אפשרות להתחפש ממנו, כמו שאין אדם חומד דבר שאי אפשר בשום צד להשיגו.
      וז"ש ונשגב הוי' לבדו וכו', והיה הוי' למלך על כל הארץ וכו', פירוש, שבעת התיקון יתגלה גם כן ממשלתו האמיתי, וממילא לא יצויר שום חסרון והרהור אחר ההנהגה מכל צד, ויהיה כל אחד שמח ושלו בחלקו בלי קנאה כלל.

:

ע) מנצפ"ך:
בחינות מסך ועביות דפרצוף שנשארו בו מזמן הקטנות שלו, הם מכונים בשם מנצפ"ך. ובשם הזה אנו מבדילים בין המ"ן של התחתון, שהם דבוקים באח"פ דפרצוף הנוקבא, לבין המ"ן דהנוקבא עצמה, הנשארים בה מעת עיבור של עצמה. כי המ"ן דתחתון מחויבים להכלל בהמסך דעיבור של הנוקבא עצמה, ואז הם מקבלים קומת העיבור, וע"כ המ"ן דעיבור נכללים במנצפ"ך דנוקבא, שהנוקבא מעלה אותם למ"ן אל הז"א, ואז נבנה גם העיבור בהמ"ן שלו, והוא מקבל קומתו. שז"ס שאוכל מה שאמו אוכלת. וז"ס עובר ירך אמו הוא, כי המ"ן של העובר מתכללים במנצפ"ך שלה, ואין להם הכר לעצמם. ועי' בתשובה ס"ט (מ"ן). (אות ע"ג)

:

עא) מנצפ"ך א':
עי' תשובה א', יש ב' מיני מנצפ"ך בהנוקבא, א', מזמן הקטנות שלה, שהן בחינות גבורות ודינים, מפאת הה"ת שבעינים שלהם, הגורמת חסרון ג"ר. ויש מנצפ"ך מזמן של הגדלות דנוקבא, דהיינו שכבר ירדה הה"ת מהעינים שלה. ומנצפ"ך אלו הן גבורות ממותקות, והן חשובות יותר מהחסדים. ומנצפ"ך הא', הנוקבא מקבלת מז"א. ומנצפ"ך הב', מקבלת מאמא. (אות ע"ג ואות צ"ה)

:

עב) מנצפ"ך ב':
עי' בתשובה ע"א (מנצפ"ך א').

:

עב) מנצפ"ך ב':
עי' בתשובה ע"א (מנצפ"ך א').

:
ה"ס ה"ג.
:
ה"ס ה"ח.
:

מב) מסבב :

גורם לגילוי מדרגה, מכונה שמסבב אותה. והוא מלשון סבה ומסובב, כי סבה פירושו גורם, ומסובב, פירושו, שנמשך ונולד מאותו הגורם והסבה.

:

מג) מסך (ח"ג ב'):

"כח צמצום", המתעורר בנאצל כלפי אור עליון, להפסיק אותו על דרכו מלרדת לבחי"ד, דהיינו, שברגע שמגיע ונוגע בבחי"ד, תיכף מתעורר הכח ההוא, ומכה בו ודוחה אותו לאחוריו, הנה הכח הזה נקרא "מסך". וצריך שתבחין ההפרש, בין בחינת מסך שיש בנאצל, לבין בחינת צמצום שבו, שהם ב' ענינים נבדלים לגמרי. כי כח צמצום שנעשה על בחי"ד, הוא מכוון כלפי הכלי שבנאצל, שהיא השתוקקות לקבל, שפירושו כי מחמת הרצון להשואת הצורה למאציל עיכב עצמו מלקבל בשעת ההשתוקקות לקבל, כי השתוקקות שבו שנקראת בחי"ד, היא כח עליון, שאין הנאצל יכול לבטלו או למעטו במקצת, אלא שיכול לעכב עצמו, שלא לרצות לקבל, אע"פ שמשתוקק מאד. וכח העיכוב הזה, שורה תמיד על בחי"ד שבנאצל, מלבד, בשעה שממשיך אור חדש, אז מחויב בהכרח לבטל את כח העכוב, דהיינו הצמצום שבו, ומתגלה בו השתוקקות אחר האור העליון, שבזה כחו יפה להמשיך אליו את האור. וכאן, מתחילה פעולתו של מסך שבנאצל, כי כל השתוקקות ממשיכה אור עליון בשלימות, כמו שהיה בא"ס ב"ה, להיותו כח עליון, שאין שום שליטה לתחתון למעט אותו כנ"ל, ולפיכך יורד האור כדי למלא הבחי"ד. אמנם באותו רגע, שהאור נוגע בבחי"ד, תיכף מתעורר ה"מסך", ומכה באור ומחזירו לאחוריו, כנ"ל, ונמצא בזה, שמקבל רק אור של ג' בחינות, ובחי"ד אינה מקבלתו, והנך רואה, שפעולת המסך אינה נוהגת, רק בשעת ביאת אור בלבד, אחר שנתבטל כח צמצום לשעתו, כדי להמשיך אור חדש, כמבואר. ופעולת צמצום אמנם, היא תמידית, לעכב את עצמו שלא להמשיך אור, הרי שצמצום ומסך הם ב' בחינות נפרדות זו מזו לגמרי, ותדע שמסך הוא תולדה מצמצום.

:

סג) מסך (ח"ג פ"א אות ג'):
הוא כח צמצום ודין שנתתקן במלכות, הדוחה את האור העליון מהתלבש בתוכה. ועי' בלוה"ת ח"ב אות מ"ג וזכרהו.

:

      הוא ענין כח המעכב מלקבל אור הנמשך לבחי"ד של כלי המלכות דכל פרצוף, וכח מעכב הזה נמשך מכח צמצום א'. ודע שהוא המכונה ג"כ נקודא דאמצעיתא דכל פרצוף או חלל הפנוי, כי המסך הנ"ל רבוץ שם ומעכב על אור העליון מלהאיר ונשאר פנוי מכל אור. ויש בו ד' עיקרים:
      עיקר א' מהותו הוא כח הצמצום והעיכוב על אור העליון לרדת לבחי"ד כנ"ל, ומכונה ג"כ כח הקשיות שבפרצוף - ונק' ג"כ פרגוד או קרום.
      ב' בו נבחן ענין זווג דהכאה בתמידיות בכל פרצוף, מפאת אור העליון היורד עליו בלי הרף, שעי"ז מעלה תמיד אור חוזר כמו מעיין נובע. (ע"ע זווג).
      ג' כל שיעורי קומה הנבחנים בפרצופים ועולמות, וכן כל מיני שינויים הנבחנים בעולמות הרוחנים ובעשר ספירות הכל כאשר לכל, אינם באים רק מכח השינויים והזדככות שבמסך. אמנם מצד אור העליון לא נמצא בהם כי אם ד' בחי' לבד הנק' חו"ב תו"מ, שהמה שוים בכל פרצוף ובכל ספירה מראשית הקו עד סוף עשיה בלי שום הפרש כלל, ואפי' בבריות הגשמיים. ואפי' ענין קירוב וריחוק מא"ס ב"ה אינו נבחן זולת ע"פ קשיות ועביות הנוהג בהמסך של המדרגה המעלה או"ח, ולא כלל מצד אור העליון והע"ס דאו"י כח"ב תו"מ.
      ד' מקור כל השינויים שבו הוא ענין הזדככות המסך הנוהג בו, שיש בזה ה' בחי' שורשיות. (ע"ע הזדככות).

:

      אין המסך ראוי לזווג דהכאה עם אור העליון בשיעור הראוי להתלבש בתחתון, זולת אם נבנה מב' הבחי' שהם עביות וקשיות.
      עביות : נמשך ויוצא מטבעו של אור העליון גופיה, שדרכו תמיד להתעבות בסוף התפשטותו בסו"ה וירא ה' כי סר לראות ויאמר משה משה. וזסו"ה בורא חושך, כי החושך קבוע וקיימא בתוך האור גופו בסופו, כלומר דלולא כן לא היה לו להאור שום סוף וקצבה ואצ"ל בחי' כלי, וא"כ לא היה ראוי לבא לכלל השגה לעולם. וזהו שמדייק האר"י ז"ל בעה"ח ענף ד' שענין התפשטות מורה התעבות האור עש"ה. כלומר, דהתפשטות והתעבות באים כאחד, שאם לא היה באור חוק ההתעבות לא היה בו ג"כ חוק ההתפשטות לשום נאצל, ומתוך שנמצא באור העליון חוק ההתפשטות, נמצא בו בהכרח חוק ההתעבות בסופו כמבואר._ ויש בו ד' בחי'.
      קשיות: הוס"ה ויאמר הנני, אשר מתוקן ויוצא מתוך ריבוי התפשטויות והתעבויות בסוד צלצלי שמע. וזהו עיקר מודד של האור העליון המלובש בהתחתון, כי לפי מרבית הקשיות שבמסך כן גובה קומתו כנודע. ומשום כן תלוי הקשיות בשיעור העביות ע"פ ד' בחי' הנודעים.
      עביות אין לו הפסק: ידע אשר זווג דהכאה באו"י ואו"ח הוא ענין שאינו נפסק לעולם, ואפילו בטרם שמתתקן התחתון עם הקשיות. והטעם הוא, כיון שאור העליון אינו נפסק מהתחתונים אפי' רגע, א"כ גם העביות שבסופו ג"כ פועל תמיד כי באים כאחת, אלא כל כמה שאינו מתגלה הקשיות על העביות אין האור העליון מתלבש בהתחתון אלא האו"ח שב למקורו. (ע"ע או"ח).

:

ס) מסך בינה:
האחורים דבינה המכסים ומעלימים לאור החכמה מכונה בשם מסך בינה. (דף תק"ל אות נ')

:

קסד) מהו מסך בפי החלון.
עי' לעיל תשובה ק"א <חלון פתוח>.

:

      הוא גורם הסתלקות באור ו"ק בלבד מטעם הקרבות להסת"ב דכתר, אשר ההשראה עצומה במאד בלמעלה מהכלים. ולפיכך אין שייך שם חסרון בראש ולא כלום, וכל התפשטות והסתלקות נוהג רק באור דו"ק בלבד. ולפיכך הרצוא ושוב מכתר לחכמה אינו ממשיך רק ו"ק בלבד.
      מסך דבחי"ב: הוא גורם הסתלקות באור דע"ב בלבד, (היולי דחוכמתא) בסוד מי דקיימא לשאלה, ומסך הזה קלוש מאד עם שהוא גורם הסתלקות לאור דג"ר. ויש בזה ב' טעמים, א' כי יש לה פתרון. ב' להיותה מטבעה דוחה חכמה כי כן דרכה אפילו לאחר פתרונה, ומלבד זה אין בה מבחי"ד ולא כלום, וע"כ הרצוא ושוב מכתר לבינה ממשיך אור הבינה: ג"ר דבינה.
      מסך דבחי"ג: הוא גורם הסתלקות באור דראש: כתר. מטעם שכח דבחי"ד מעורב בה מכח קרבתו אל הכתר, וע"כ הרצוא ושוב דבחי' זו מכתר לז"א, ממשיך אור עצמות ע"ב.
      מסך דבחי"ד: היא קשה מאד ואינה משמשת בצורתה רק בכתר, וע"כ הרצוא ושוב שלה הוא מכתר למלכות, וממלכות לכתר ממשיך אור הכתר, וה"ס... דלא קיימא לשאלה.

:
כלי מלכות ה"ס התלבשות אור העליון בכל הפרצוף עד סופו, שה"ס גילוי הנהגה העליונה בכל שלימותה ותפארתה בכלים דתחתון, כי מלכות פירושה הנהגה. ונתבאר לעיל אשר המלכות דהתפ"ב נשארה בלי אור, משום דאור הכתר נשאר בראש בפה דהסת"ב, וכדי להחזיר האור להכלי מלכות נעשה בו המסך שה"ס עביות דבחי"ד, שטבעו להחזיר האור לשורשו מסוד או"ח העולה מתוך ההכאה של אור העליון עליו, בסוד וירא אלקים כי סר לראות וכו' ואז חזר האור להכלים.
:

קסו) מהו מסך וריחוק.
עי' לעיל תשובה קס"ה <מסך קרוב>.

:

קסב) מהו מסך ממש מפסיק.
מתוך שהמסך דחי"ב נכלל יחד עם הפרסא המסיימת האצילות, נעשה המסך לבחינת מסך ממש מפסיק את כל הארת חכמה מהחסדים, עי' לעיל תשובה נ"ב <ג"ר שע"י מסך>. (אות ל"א).

:

קסג) מהו מסך מפסיק.
עי' לעיל תשובה קס"ב <מסך ממש מפסיק>.

:

סד) מסך סתום (ח"ג פ"ד אות ה'):
כשהמסך, שבין אצילות לבריאה, מעביר הע"ס מאצילות לבריאה, נעשה למסך סתום, הסותם אותן מחכמה. עיין לעיל במלה מלבוש גמור.

:

קסה) מהו מסך קרוב.
אם המסך אינו מעכב על אור הג"ר נקרא מסך קרוב, להיות שיש לו איזה קרבה אל החכמה, וקרבה זו נקרא ג"ר, שאינו עצמות אלא כח ג"ר שבאמא, אבל המסך דיצירה, שהוא מעכב על אור הג"ר לגמרי, נקרא מסך וריחוק. (אות ל"ו ול"ז).

:

ה"ת (ז"א) נק' מספר, וז"ס מונה מספר לכוכבים (ש"ה פ"ה ע"ח).

:

האורות מקבלים ריבוי ע"י שינוי ה צורה שקונים ע"פ התלבשותם בכלים, ולפיכך יש בהם מספר.

:

      (עיין לקמן <מספר אופן ב'>).
      ראשון אחד: ה"ס ראש דמקו"ה ששם רשות היחיד הגמור, והוא אחד ואין שני להמשילו לזולתו.
      שני שנים: ה"ס תוך ששם נתהוה שורש למספר, משא"כ הראשון ה"ס אחד ואין שני כנ"ל. ונק' שני מלשון שנינה בסוד כסא שן וסוד ושננתם, שה"ס ישיבת ב"ד הקבוע לזכות ולא לחובה.
      שלישי: דומה לאחד אלא בסוד כלל ופרט, כי אחד ה"ס הכלל הכולל הכל והשלישי ה"ס הפרט המוצל, ומכונה פעם בהכתוב אחר אחת בתוך, שבהעריכינו כלפי האחד נק' השלישי אחת לשון נקבה, והוא שורש עמודא דאמצעיתא המופיע ועולה מתוך חסד וגבורה וה"ס סוף המדרגה. (ובו קויית המים למקום "אחד" כמבואר).
      רביעי: הוא מלשון רביצה מלשון רובע ונרבע, משום שלקו בו המאורות בסוד אור יקרות וקפאון. אכן יש בו בינה גדולה המשלמת על שלישי, וה"ס בן ארבעים לבינה שזהו מתגלה בעיקר אחר העשיריות. (ע"ע עשירי).
      חמישי: הוא מלשון "חם אש" או '"חום אשי". משום שיש בו קביעת ישיבת ב"ד ונוטים לחובה, וממנו כל ילידי המים רבים אדירים משברי ים שה"ס מדה"ד, וז"ס שער החמישים שלא ידעו עיט, וז"ס אש אוכלת בראש ההר, דהיינו אש של מעלה. אכן מצוה להביא אש של מטה בסוד חמישי כאמור בסוד עיה"נ.
      ששי: הוא מלשון אשאשי שבמבטא נשמע כמו הששי כי אז ותכל כל המלאכה שבשמים וארץ. והסו"ה לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, שפירוש ב' אשות אש של מעלה ואש של מטה, דהיינו הרבוץ כאריה מלשון אראה, והרבוץ ככלב החורץ לשונו ונובח כדי להבריח הנכרים והזרים מבית הבעלים, שז"ס גר הייתי בארץ נכריה. והראשון נאבל בשלישי והשני נאצל בחמישי, אכן כאן ה"ס השתתפותם יחד וע"כ מכונה בשם ב' אשות אשאשי כנ"ל. ודע שכל התיקונים תלויים בשיתוף הזה, וע"כ נשלמה כל המלאכה.
      שביעי: הוא מלשון שבועתי, ומקורו מיום ב' אלא שלא יוכל להתגלות בסוד הברכה והקדושה זולת אחר יום הששי, כי מי שלא טרח בע"ש לשחוז הסכין בסו"ה והכינו את אשר יביאו דהיינו לחזור ולעורר ולהמשיך את האש של מעלה שנגלה בשלישי שה"ס מי דקיימא לשאלה ולשתפו יחד באש של מטה, שאז חזר ונגלה המאורות הגדולים בסוד השבועה, בסו"ה אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב, אלא שהאחת מספיקה לכסות באורה הגדול גם על השניה (עי' לעיל בשלישי שנק' אחת)
      צ"ע?
      שמיני: הוא מלשון אשר מונה שמונה. וה"ס התעוררות מיום החמישי להתחיל שבוע שניה ומדרגה שניה, וכאן סוד הערלה והחיתוך וגילוי העטרה, בסוד ברוך כבוד ה' ממקומו. וכאן מוכרח להתעורר ראש המדרגות, כי אין שום תרופה לכח הזה זולת בראש, כנודע שמוכרח להתחיל הכל מראש. (ע"ע עיבור ז' חודש).
      תשיעי: הוא מלשון תשועה תשועתי. כי בכ"מ שנגלה הראש נגלה עמו יחד כח ההשפעה השלימה התמה, ששם הוא בסוד לעולם לא זזה שכינה. באופן ששמיני ותשיעי הם כמו אחד, אלא השמיני מלאכת ההמשכה שלו והתשיעי הוא אורות הראש בעצמם הבאים לגילוי. וכשבאים אחר ח הנ"ל נעשה ח ט וע"כ תרופתם י'.
      עשירי: הוא מלשון עין שרי, שה"ס התוך שמוכרח תמיד להתעורר אחר הראש, בס"ה והעשירי יהיה קודש לה'. דהיינו חכמה עלאה המתגלה כאן מיום שני (ו"חט"י הם כמו אב"ג אלא בקטנות כמו ג"ר לג"ת וצ"ע).
      עשירי הוא מלשון אסירי, בסו"ה מלך אסור. ומתבאר בסו"ה באסור לחודש השביעי תענו את נפשותיכם וכו'. שבו לובש הכהן בגדי ב"ד, ובסוד אין מתחילין בב"ד. כי הא' הוא קודם לב', שהב' נמשך הימנו בסוד פה שאסר הוא שהתיר והד' נמשך מג', ונמצא שעשירי ושביעי ענינם שוה, (ע"ע שביעי) אלא שהשביעי ה"ס שבת להויה, בסו"ה השמים שמים להויה, שה"ס יום ב'. אמנם העשירי הוא שבת לכם, דהיינו הארץ נתן לבני אדם, גם הוא שבת שבתון בעינוי נפש. ובזה תבין סו"ה ויוסף בן שבע עשרה שנה וכו'. והחילוק בין רביעי לעשירי הוא כי העשירי בא אחר החמישי והשמיני, אלא שנמתק בכסא ליום חגינו בתיקונים דראש השנה.

:

      (ע"ע <מספר אופן א'> לעיל) ויש לפרש באופן ב', והוא כי זה הכלל שאין לך דבר או הנהגה שלא תהיה מחולקת באותיות שם בן ד', שהם קוצו של יוד ויאה ו"ה, ובספי' כח"ב זו"ן ובאורות נרנח"י כנודע. ובזה תבין שה' מספרים הראשונים ודאי הם ה' בחי' כח"ב זו"ן הנ"ל, כי בכלים העליונים נגדלים מתחילה כנודע, והאותיות ה"ס כלים. ונמצא אשר
       א' ה"ס כתר וב' ה"ס חכמה וג' ה"ס בינה וד' ה"ס ז"א וה' ה"ס מלכות. גם נודע שנעוץ סופו בתחילתו, ולפיכך אחר שנגמר גלגל הראשון דהאותיות דהיינו עד ה' שה"ס המלכות והסיום, בסוד אם רץ לבך שוב לאחור, חזר ומתחיל סוד כח"ב זו"ן שניים שהם ממש על סדר הנ"ל.
       אשר ו' ה"ס כתר ז' ה"ס חכמה ח' ה"ס בינה ט' האם ז"א יוד ה"ס מלכות. וכשנגמר גלגל השני דיחידות מתחיל גלגל ראשון דעשיריות, אשר י"א ה"ס כתר ויאב ה"ס חכמה וי"ג ה"ס בינה וי"ד ה"ס ז"א וט"ו ה"ס מלכות. וכשנגמר גלגל ראשון דעשיריות מתחיל גלגל ג' דעשיריות, אשר ששה עשר ה"ס כתר: ושבעה עשר ה"ס חכמה ושמנה עשר בינה ותשעה עשר ז"א ועשרים ה"ס מלכות.

:

מג) מעורב (ח"ד פ"ו סעיף ב'):
כשאורות מתדבקים זה בזה מטעם השואת צורתם זה לזה, מכונה זה בשם חיבור האורות, אבל אם יש ביניהם שינוי צורה, אלא שמתחברים, משום איזה קשר שיש ביניהם, המשוה אותם יחד, הרי זה נקרא בשם "מעורבים יחד". כי שינוי הצורה שביניהם אינו נותן אותם להתדבק יחד לאחד ממש, אלא שנשאר בהכרח הבדל ביניהם. אמנם השואת המעלה שקנו, מערבת אותם זה בזה יחד, עד שאינו ניכר דל בפני שוע. כגון או"י המלובש באו"ח, כיון, שאו"י אינו יכול להאיר משהו, זולת לפי גדלו של או"ח, נבחנים משום זה, שהמה מעורבים יחד, כי העביות שבאו"ח, יש לה אותה המעלה והחשיבות כמו הזכות שבאו"י, וע"כ העביות והזכות מעורבות זו בזו, ושינוי הצורה שביניהן אינו ניכר.

:

סא) מעורבים בקליפות:
הכלים דס"ג המעורבים בבחי"ד, דהיינו הכלים דז' מלכין שנפלו לבי"ע, המה מכונים בשם סיגים. אשר הניצוצין שירדו להחיות את הכלים, נתערבו באלו הסיגים. (דף תפ"ז אות ד')

:

נג) מעי אמו:
פנימיות שליש תחתון דת"ת דאמא, נקרא מעי אמו, ונקרא בטן. עי' תשובה י"ג (בטן). (תתס"ה אות א').

:

לד) מעלה מטה (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ג'):

החשוב ביותר נבחן לבחינת "מעלה", והגרוע לבחינת "מטה".

:

ענין מעלה מטה נבחן בחשיבות, כי כל היותר חשוב הוא יותר עליון והגרוע הוא יותר תחתון, וכ"ז אמור רק אם הכלים ריקנים מאורות, דהיינו שהם בבחי" הסתלקות, (ע"ע הסתלקות) משא"כ אם העצמות מלובש בכלים אז יש ערך הפכי בין הכלים להאורות, כי בכלים שה"ס המסכים נבחן כל היותר עב שהוא יותר חשוב, והוא משום שהמסך העב והקשה מעלה אוי"ח בקומה יותר גדולה מכמה שמעלה המסך הזך, (ע"ע אוי"ח) והפוכו באורות דכל היותר זך הוא יותר חשוב ויותר משובח, כי בחי"א באורות פירושו אור החכמה ובחי' א' במסך פירושו קומת ז"א ואור הרוח וכוי וזכור זה.

:

הוא כינוי לפרצוף נוקבא דז"א המקבלת השפע מז"א, והיא נקראת ערב או לילה או לבנה, הכל ע"ש קבלתה מהז"א שה"ס השמש ואור היום, כי כל האורות המופיעים בלילה אינם אלא מה שמקבלים מאור היום דהיינו השמש כנודע. ונק' מערב מלשון הכתוב ויהי ערב, וערבית.

:

היסוד נק' מערב, כמ"ש בע"ח שי"א פ"ד וז"ל כשנתלבשו המוחין (דז"א) תוך נה"י דאו"א נתלבשו נה"י בנה"י, ואז יסוד אבא נתלבש ביסוד אמא ונתערבו שם יחד החו"ג, לכן נק' היסוד מערב כי שם הוא עירוב החו"ג יחד עש"ה.

:

ה"ס אמא בסוד אומר ועושה, אומר אבא בסוד הויות, ועושה אמא בסוד אלקים (ש"ה פ"ה ע"ח). אמירה ה"ס רוח מ"ה, דיבור כי ה"ס נפש ב"ן.

:

ה"ס מציאת העולמות והספירות והפרצופין לכל פרטיהם ודקדוקיהם כמות שהם.