20/11/2019, 21:25

אתר: לומדים קבלה
קורס: לומדים קבלה (לומדים קבלה)
אגרון מונחים: מילון מונחי קבלה

מ

:

צח) מ"י:
בינה נקראת מ"י. בסו"ה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כמ"ש בזוהר בראשית בתחלתו. (א' קל"א אות י"א).

:

סח) מ"ם סתומה:
עי' תשובה ס"ז (מחיצות).

:

נט) מ"ן:
ע' תשובה ל"ה (העלאת מ"ן) (דף תקי"ג אות ל"ט)

:

סט) מ"ן:
מ"ן, פירושם, גלגלתא ועינים של התחתון, שהיו דבוקים במדרגה אחת עם אח"פ דעליון הנפולים, וע"כ בשעת גדלותו של העליון, שכבר השיב לעצמו את אח"פ שלו הנפולים, ונעשו לנה"י חדישים שלו, הנה בהכרח שנמצא בהם גם גו"ע דתחתון, והם הנבחנים שם בבחינות מ"ן. באופן שכל פרצוף שכבר השיג בחינת הגדלות שלו, יש לו גו"ע דתחתון שלו דבוקים בנה"י שלו, ומשמשים אליו למ"ן.
אמנם דבר זה צריך להבנה רבה, כי ענין המ"ן הללו אינן אלא בחינות מסך ועביות, שנתבארו היטב בהחלקים הקודמים בפרצופי א"ק, ואין ביניהם שום שינוי של משהו; לבד משינוי מקום, כי שם נתקן המסך והעביות בכלי המלכות, וכאן נתקן בכלי היסוד דכל פרצוף, (עי' תשובה כ ') ועוד שינוי מעשה, שהמלכות קבלה למדת היסוד, כלומר, שנתוסף בה גבורה ועביות של בחינת יסוד דע"ב, כנ"ל בתשובה כ"ח. בסוד שאול הנחבא אל הכלים. ומלבר זה כל שאר הענינים המה דומים זל"ז לגמרי, דהיינו הזווג דהכאה ומדידת הקומות וכו', שיצאו שם על המסך שבכלי מלכות, כן יוצאות כאן על המ"ן. גם ענין התכללות המסך ורשימות דתחתון בהראש דעליון הנוהג שם בלידת כל פרצוף, כן הדבר כאן, אלא שכאן נבחן התכללות זו, בשם עיבור במעי אמו. והוא בחינת כח העיכוב, שנתחדש כאן ע"י הגבורה של היסוד, המכונה ב' ווין או דלת. (כנ"ל בתשובה כ"ח. - דלת וציר א')
ויש ע"כ להבחין בכל זווג, שיש בהנוקבא, ב' מיני מ"ן: א' של עצמה, דהיינו אותה הבחינה של מ"ן שלה עצמה, בעת שהיתה נכללת בהעליון שלה בסוד מ"ן, וכן אחר ביאתה למקומה, ששמשה למ"ן בשביל הזכר שבה, כי בכל פרצוף יש דכר ונוקבא, שהם נקראים מ"ה וב"ן, שפירושם, בחינת המסך ועביות הנקראים ב"ן ונוקבא, וקומת האור שיוצאת על המסך הזה, שנקראת מ"ה או זכר. ואין לך פרצוף שלא יהיה בו מ"ה וב"ן, כי אין אור בלי כלי, דהיינו בחינות המסך והעביות שהאור מכה עליו, וע"י אוה"ח יוצאים כלים, כמ"ש בפרצופי א"ק, אלא שיש כאן הוספה על הנוקבא שבגוף דכל פרצוף, אשר גם הכלים הישנים של פרצוף הנקודים, המוצאים מבי"ע, גם המה מתחברים עם הנוקבא שבגוף. ולכן כל אלו בחינות המ"ן שהנוקבא שבגוף שמשה עמהן לצורך גוף הפרצוף, הנה כל המדרגות של המ"ן נשארו בה, מבחינת אין העדר ברוחני, ובשעה שהמ"ן של התחתון נכללים בה, ורוצה לתקן אותם, אז היא מזדווגת עם הזכר שבגופה, על בחינות מ"ן מאחת מן המדרגות הללו שהיה לה בזמן קטנותה, דהיינו מהבחינה שכנגדה כלפי המ"ן דתחתון המתכללים עמה באותו הזווג, ועמה היא מתקנת המ"ן דתחתון. הרי שיש כאן ב' מיני מ"ן: א', של עצמה, שנחקקו בעצם בנינה מקטנותה כנ"ל. וב' הם המ"ן דתחתון הדבוקים באח"פ שלה. וכדי להבחין ביניהם נקראים המ"ן של עצמה בשם מנצפ"ך, שהמה מבנין כ"ז אותיות דגופה עצמה, אשר מנצפ"ך הן בחינות נה"י דסיומא של כ"ב האותיות שבראש תוך שלה. ובחינת המ"ן של התחתון המתכללים בתוך אותן מנצפ"ך, נבחנים בשם מ"ן סתם.
עוד יש להבחין שיש ב' מיני מ"ן בהנוקבא שבגוף עצמה: א', מ"ן מזמן הקטנות שלה, שהמה בחינות גבורות ודינים, להיותם בבחינת העינים הגורמים חסרון נה"י בהכלים, וג"ר באורות. ויש מ"ן מזמן הגדלות שלה, שכבר ירד כח הדין והצמצום מעינים ובאו למקומם לפה, ואלו הם גבורות ממותקות ביותר, המכונות יין המשמח, והן חשובות עוד יותר מבחינת המ"ה שבגוף, בסו"ה אשת חיל עטרת בעלה.
וכל המתבאר בנוקבא שבגוף, נוהג ג"כ בנוקבא הנפרדת שוה בשוה, כי הנוקבא הנפרדת חוזרת ומקבלת כל אותן מדרגות המ"ן מהנוקבא שבגוף. כנ"ל בתשובה מ'. אלא הזווגים של הזכר ונוקבא שבגוף נקראים זווגים מיניה וביה. והזכר והנוקבא הנפרדת יש בהם זווג ממש. כי המה ב' פרצופים גמורים, שלכל אחד יש נוקבא שבגוף. כי המ"ה וב"ן שבזכר, המה דו"נ שבזכר. ומ"ה וב"ן של הנקבה המה דו"נ של הנקבה. וזה הכרחי הוא, כי אין פרצוף בלי מ"ה וב"ן. (כנ"ל דף תשל"א אות א' ודף תתי"א אות ק"ט).

:

עד הנקודים הי' בחי' המ"ן לזווג דהכאה במסך דצמצום א'. (ע"ע מ"ן ומ"ד ע"ע עליה וירידה)

:

מ"ה וב"ן הפנימים הם מ"ן שלהם אל הטעמים עצמם דס"ג שאינם מלובשים במ"ה וב"ן הפנימיים, והם בערך או"א אל ישסו"ת (ע"ח ש"ה פ"א). מכאן תקיש שכל עליית מ"ן הם לאו"א לע"ב דס"ג ולא לישסו"ת.

:

פג) מהן מ"ן דבינה בנוקבא.
כשהנוקבא עולה למ"ן עם הז"א לאו"א לקבל מוחין דנסירה, ומקבלת שם המוחין דע"ב דמזלא, שהם בחינת מ"ן זכרים, נבחן שהנוקבא משמשת עם המ"ן דנה"י דבינה, על ידי התכללותה בנה"י שלה, אבל הנוקבא עצמה אין לה בחינת מ"ן שם, כי המ"ן ההם הם מצמצום א', ובחינת המלכות דצמצום א' שהיא בחינת מ"ן דנוקבא נגנזה ברדל"א, כנ"ל בתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'>, אלא שהיא משמשת שם עם מ"ן שאינה מבחינתה, דהיינו במ"ן דמזל ונקה, שהיא המ"ן דאמא דע"ב, כנודע. (אות קל"ח).

:

פד) מהן מ"ן דנוקבא פב"פ.
המ"ן דנוקבא בעת היותה פב"פ, הם מבחינת מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א הנמשך ממזלא. כנ"ל בתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'>. (אות קל"ח).

:

ב/פג) מהן מ"ן זכרים.
המ"ן דמזלא נבחן למ"ן זכרים, בהיותם רק בחי' יסוד דמלכות, ולא בחינת מלכות עצמה שהיא נקבה.

:

רק הרוח דזו"נ עולים בסוד מ"נ ומ"ד לאו"א, אבל גוף ונפש נשארים תמיד במקומן (ע"ח ש"ה פ"ה).

:

קמח) מהם מאה אמה דאדה"ר.
עי' לעיל תשובה כ' <אדה"ר נתמעט למאה אמה>.

:

ה"ס מדרגה תמה בסוד ע"ס שכל אחת כלולה מעשר, וה"ס מלכות דמלכות המתגלית בכל הדרה, כי מלכות דראש מתפשטת למלכות דתוך בזווג דהכאה ודרך שם מתגלה קומת המלכות בכל עשר הספירות דמלכות עצמה, ונמשך מזה עשר ספירות גם לט"ס ראשונות שבהראש הרי מאה.

:

קמט) מהם מאה כתרים דאדה"ר.
עי' לעיל תשובה כ' <אדה"ר נתמעט למאה אמה>. 

:

פירושו נמשך, כי כל פרצוף מאוחר הוא עלול ונמשך מהקודם.

:

אור המלובש בכלי שלו מכונים יחד מאור.

:

הי"ס דאצילות נק' מאנין, כלומר כלים ואברי הגוף. (ש"ג פ"ג ע"ח)

:

כז) מאציל: (תע"ס ח"א)

כל סיבה נקראת "מאציל" אל המדרגה המסובבת ממנה. והשם מאציל כולל את המשכת האור וגם הכלי המקבל לאור.

:

מ) מאציל (ח"ד פ"ג סעיף ד'):
המלכות של ראש, נבחנת למאציל כלפי עה"ס שנקראות גוף. וכן כל מדרגה עליונה, כלפי התחתונה הימנה, נקראת "מאציל".

:

     הוא מלשון צל. כי בעת שהעליון עושה צל ומצל ומעלים את אורו מהתחתון, בסוד או"ח המסתלק וחוזר אליו, (ע"ע או"ח) נמצא שמשפיע ומגלה לו הארותיו הן לצורך מציאותו והן לצורך קיומו ולפיכך מכונה העליון בשם מציל.
      וכבר ידעת שאין שום אור רוחני יכול להתגלות בהעולמות זולת ע"י צללים, (ע"ע צל החכמה) אכן בורא הוא להיפך, דהיינו בשעה שהעליון מגלה הארותיו להתחתון, נק' העליון בורא מלשון בוא וראה. ועם זה תבין ההפרש וההפכיות שמבין עולם האצילות לעולם הבריאה. (ע"ע או"ח מעילא לתתא). וזהו ג"כ ההפרש שמבין אור הזכר שא"ס אצילות לבין אור הנקבה שה"ס בריאה.

:

פב) מהו מבוע דבירא.
יסוד דנוקבא נקרא בירא, בסוד הכתוב, באר חפרוה שרים וכו'. ומבוע, פירושו: מקור. שהוא יסוד הזכר, שהוא המקור של הע"ס דאו"י, שממנו מושפעים לבירא הנוקבא. (אות ס"ד).

:

פג) מהם מבועין ונחלין.
יסוד הזכר נקרא מבוע, שהוא מקור השפע, ובחינת או"י. ויסוד דנוקבא עלאה, נקרא נחל, בס"ה מנחל בדרך ישתה ע"כ ירום ראש, וכמו שביאר חרב, שכל המוחין דז"א באים מכח שמקבל מיסוד דאמא הנקרא נחל. וע"כ ההארות הנמשכות מיסוד דאבא לז"א נקראים מבועין, וההארות הנמשכות מיסוד דאמא נקראות נחלין. (אות ס"ב).

:

מג) מגדל הפורח באויר:
עי' תשובה ל"ה (י' דאויר), ותשובה נ"ה (פורח באויר) (אות קל"ה).

:

ע"ע רי"ו.

:

עיקר השם הזה הוא על יסוד, אלא בסוד הסת"א בהיות האו"ח עוד מתתא לעילא בטרם שנגלה האו"ח מעילא לתתא, (עי' או"ח מתתא לעילא) נקרא יסוד הזכר רק שהוא תלוי באויר. כלומר בלי התלבשות בכלים שהרי התחתון עדיין אינו מרגיש כלל מאור חוזר הזה לממשות של כלים, ואדרבה להיפך שמרגישו להעדר ולהסתלקות, וע"כ הוא תלוי באויר כלפי התחתון. אמנם בהסתכלות ב' שכבר נגלה האו"ח מעילא לתתא בסוד אור הנקבה, (עי' או"ח מעילא לתתא) לכן ניצוצי האו"ח העולים מהנקבה הנ"ל ומתדבקים בהעלאן באד יסוד הזכר, כבר עכ"פ מכונים בשם מגדל, בסו"ה מגדל עוז שם ה' בו יקוץ ונשגב. אלא מתוך ששוב באו לסוד או"ח מתתא לעילא, נק' זה נשם דהיינו זווג דהכאה, ואתר היסוד המקבץ לניצוצין נקרא בשם מגדל עכ"פ, אלא שפורח באויר.

:

נד) מגולים:
האורות דחכמה דרכם להגלות כשהם מכוסים באחורים דאמא, רק בבחינת לבוש דק, וכשאין להם גם לבוש דק הזה, המה מגולים יותר מדאי וד' מלכים הראשונים דנקודים באה להם הארת החכמה בלי שום לבוש מן אחורים דאמא. וע"כ היה שבירתן קשה. ויש ג"כ חסדים וגבורות מגולים. וזה ענין אחר. כי כל עוד שאין הארת חכמה בחו"ג, נבחנים למכוסים באחורים דאמא, שבכיסוי הזה המה מתתקנים בהארת ג"ר. וכשיש להם הארת חכמה נבחנים שהמה מתגלים לחוץ מהכיסוי דאמא, כי יש להם אז עמידה בפני עצמם. (דף תקכ"ח אות מ"ט)

:

פה) מגולים:
מילוי ולבוש ענינם אחד, כי כל תחתון יוצא במקום החסרון דעליון, וממלא אותו באורותיו, כמ"ש באורך אצל פרצופי א"ק, וע"כ נבחן התחתון לבחינת מילוי דעליון ולבחינת לבוש לעליון.
ומתוך שפרצוף עתיק, אשר בחינת ה"ת דצמצום א', שה"ס מלכות דא"ק, מלובשת בו, הוא נמשך ג"כ עד סיום בי"ע כמו רגלי א"ק כמעט. וז"ס שב"ש תחתונים דנה"י דעתיק יוצאים לבר מפרסא דאצילות למקום בי"ע. וכיון שפרצופי בי"ע אינם מוסיפים כלום לעתיק דאצילות, ע"כ אינם נחשבים למילוי שלו, ונבחן משום זה שב"ש אלו היוצאים לבר מאצילות הם שם מגולים, כי אין שם מבחינת אורות דאצילות שילבישו אותו. (א' קל"א אות י"ד) ועי' לעיל בחלק ח' דף תרמ"א ד"ה ונמצאו).

:

קנ) מהי מדבר.
העוה"ז נחלק לבי"ע ומדור הקליפות שמקום המקדש הוא בריאה שבה, וארץ ישראל הוא יצירה שבה, וחו"ל הוא עשיה שבה. והמדבר הוא מדור הקליפות. (אות מ"ד).

:

הוא כמו קצבה (ע"ע קצבה).

:

קנא) מהו מדור הקליפות.
מתחילה היה כל מקום בי"ע מדור הקליפות, ואחר שביה"כ דז"ת דנקודים פו"א, ונפלו לבי"ע, נתערבו הפנים ואחור זה בזה, ומתוך כך נתפשט מקום בי"ע גם לבחינת כלים דפנים, ונעשה בהם ל' ספירות, שהם חב"ד חג"ת עד החזה לכלים דפנים, ותנה"י שמחזה ולמטה לכלים דאחור. אמנם היו כלולים זה בזה מטרם הבירור, ואח"כ בעולם התיקון נבררו הכלים דפנים דז"ת דנקודים שלא היו שבירתם מחמת עצמם, אלא מטעם היותם מחוברים עם הכלים דאחורים, והמה נעשו לזו"ן דאצילות. ואח"כ נבררו בחינת האחורים דז"ת מהקליפות שהמה ג' עלמין בי"ע, אמנם לא כל האחורים אלא רק בחינת הפנים דאחורים, שהם הרפ"ח שנכללו ונתערבו באחורים, אבל בחינת המלכיות שבהם, שהם ל"ב מלכיות הנקראות ל"ב האבן, לא יכלו להתברר עוד ונשארו בחינת קליפות, שאין בהם שום תועלת. ולפיכך נתחלק אחריהם גם המקום בי"ע, כי הג' עלמין בי"ע, שהם נבררו מהכלים דפנים דאחורים, לקחו מקומם מהחזה דמקום בי"ע ולמעלה. והקליפות שהם בחינת האחורים דאחורים, לקחו מקומם מחזה דמקום בי"ע ולמטה המתיחס אליהם. והם י"ד הספירות שנעשו למדור קבוע אל הקליפות דהיינו רק במשך שיתא אלפי שני בעת שאין שום בירור ותיקון לל"ב האבן, אמנם בגמר התיקון כשיתגלה הזווג בה"ת שנגנזה ברדל"א, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. הנה אז יקוים והסירותי את ל"ב האבן וכו'. ויתבטלו כל הקליפות, ואז ישובו כל ל' הספירות דבי"ע להיות אצילות. (אוה נ"ה).

:

קנב) מהו מדור קבע לקליפות.
עי' לעיל תשובה קנ"א <מדור הקליפות>.

:

הוא בחי' אחרונה של מדת המסך שעליו נעשה הזווג דאו"י (ע"ע אור ישר) שנק' בחי"ד או כלי מלכות, ומקורה של מדה הזאת ה"ס נקודת הצמצום שנעשה שם חלל פנוי. (ע"ע חלל).

:

סה) מדת היסוד:
המלכות נקראה בשם רביעית, בסו"ה רביעית ההין. והוא מטעם שהיא אות רביעי דשם בן ד', ועיקר הטעם הוא כי "רביעי" הוא מלשון זווג, ולפי שמקום הזווג הוא בהנוקבא, ע"כ נקראת בשם רביעית. ונודע, שבעולם התיקון, נעשה היסוד בחינת המקום לזווג, תחת המלכות שבפרצופי א"ק. ע"כ קבל היסוד ג"כ שם הזה, ונקרא רובע. בסו"ה ומספר את רובע ישראל. ויש עוד טעם, כי שיעור דגופא, ד' בריתות, כלומר שיש בו ד' מקומות הזווג, בסוד ד' בחינות העביות אשר בהמסך, וע"כ נבחן כל יסוד לבחינת רובע. כי אין הפרצוף נשלם אלא עד שתהיה בו ד' בחינות הזווג בשלימות, שהן: קומת נה"י, וקומת חג"ת, וקומת חב"ד דנשמה, וקומת חב"ד דחיה, ואז נשלם. כנודע וע"כ מדת היסוד דכל קומה נבחנת לרובע א' של שלימות הגוף. (דף תשס"ט אות נ"ב).

:

סו) מדת הת"ת: מדת הת"ת היא ד' בריתות, כי אין שלימות לז"א פחות מזה. כי כל זמן שאין לו מוחין דחיה, נבחן לחסר, ואינו ראוי להוליד. וז"ס דשיעורא דגופא ד' בריתות הוא כלומר, שיהיה לו ד' קומות, שהן נמשכות לו בסוד ד' היסודות. כנ"ל תשובה ס"ה (שם)

:

נח) הרצון להשפיע שבאור העליון, הוא המחייב את הרצון לקבל בנאצל (הסת"פ אות י"א ד"ה וזהו).

:

נח) מו"ס דא"א:
עי' תשובה ל"ט <טורנא בסימא יאי>. (אלף ש"ה אות כ"ד).

:

נט) מו"ס עלאה:
מוחא דאוירא, שהוא ראש הב' דא"א, נקרא מו"ס עלאה, או חכמה עלאה סתימאה. כמ"ש בתשובה ל"ח <חכמה עילאה סתימא>.

:

לא) מובחר:
המובחר מאורות ניצוצין כלים דנקודים, נתקן תחלה באצילות ויש ג' הבחנות בדבר, א' שהעליון יותר, הוא מובחר יותר. ב', שהכלים דג"ר מובחרים יותר מהכלים דו"ק. ע"ד שנתבאר בהסת"פ כאן (אות ז' ד"ה והנך ע"ש) ג', היא ע"פ ג' החלוקות דנקודים: אב"א, פב"א, פב"פ. כמ"ש כאן באו"פ דף תרט"ז ד"ה ומתחלה. (דף תרכ"ד ד"ה ובזה תבין)

:

מא) מוגבל (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
כשהאור אחוז ותלוי במדת עביות שבכלי, שאינו יכול להתפשט שם לא פחות ולא יותר ממדת עביות שבו, נקרא, שהוא "מוגבל" תוך הכלי. ועי' הגבלת האור באות כ'.

:

ס) מוח (ח"ג פ"ה אות ג'):
הוא ספירת הכתר אשר בע"ס שקומתן שוה.

:

פו) מוח:
הכלי שבו מלובשת הנשמה נקרא מוח. והוא עומד בג"ר. (א' ר"י אות רט"ז רי"ח ורי"ט).

:

נז) מוח סתום:
עי' תשובה ל"ח <חכמה עילאה סתימא>. (אלף ש"ח אות ל"א).

:

נה) מוחין:
הג"ר מכונים בשם מוחין. וזה הכינוי נוהג בעיקר בשעה שהעצמות הם חו"ג, שלא שיש בהם הארת ג"ר. (דף תקי"ב אות ל"ח)

:

לב) מוחין:
האורות דראש מכונה בשם מוחין. (תר"א אות ה')

:

ה"ס ג"ר ובחי' ראש שמתלבש בו אור הנשמה.

:

כאשר לא יש בהפרצוף בחי' חיה שה"ס: טעמים, חכמה, ע"ב, א"א להזדווג, (כי באור הנשמה יש באחורים אחיזה לקלי' וצריכים להיות אב"א. ורק פניהם מגולים כלפי חוץ שהוא אור הנשמה לבד). אמנם בבוא חיה מאור החיה באחורים נגדלים יותר ואין עוד אחיזה בהם לקלי', ואז חוזרים פב"פ.

:

פז) מוחין דאלקים:
מוחין דז"א הבאים מעיבור הא', ומעיבור הב' שלאחר ב' שנים דיניקה, עד היותו בן ט' שנים ויום א', הם כולם מוחין בשמות דאלקים. אלא המוחין הבאים אחר עיבור ג' שלאחר ט' שנים ויום א', הם מוחין דשמות הויות. (א' רכ"א אות רמ"ג).

:

פח) מוחין דבן ד' שנים:
מוחין דבן ד' שנים, הם: פנימים ומקיפים דאמא דקטנות, שהם הקטנות דה"ג עם הגדלות דה"ג, וכן בחינת נו"ה של הפנימים דאבא דקטנות, שהנצח דה"ח דאבא מלובש בחכמה דז"א, והוד דה"ח מלובש בבינה דז"א וכלי הדעת עדיין ריקן מאור. (א' קס"ו אות קכ"ג).

:

פט) מוחין דבן ו' ויום א':
מוחין דבן ו' שנים ויום א', הם פנימים ומקיפים דאמא. וכל הפנימים דאבא דקטנות, שהם חג"ת נו"ה. ואז יורדים נו"ה דה"ח מחו"ב אל חסד וגבורה דז"א, וחג"ת דה"ח מתלבשים בחב"ד דז"א. ואז יש לו מקצת דעת, כי ת"ת דה"ח דאבא מלובש עתה תוך דעת דז"א. והוא עונת הפעוטות שמקחן מקח במטלטלים. כי ו"ק נקראים מטלטלים, בהיותם מטולטלים מרחמים לדין ומדין לרחמים. ואלו הה"ח דאבא מלובשים תוך הכלים דנה"י דתבובה, בתוך ה' פרקים תחתונים שלה, כי חג"ת דה"ח דאבא מלובשים תוך ב"פ אמצעים דנו"ה שלה, ובפרק עטרת יסוד שלה. ונו"ה דה"ח דאבא מלובשים תוך ב"ש תחתונים דנו"ה שלה. (א' קס"ז אות קכ"ה).

:

צ) מוחין דבן ט' ויום א':
מוחין דבן ט' שנים ויום א'. הם פנימים ומקיפים דאמא דקטנות ופנימים ומקיפים דאבא דקטנות. כי אז יורדים ג"ר דה"ח, שהם בחינת ל"מ דצלם דה"ח, שהם ג"ר: חב"ד. ואז דוחין חג"ת דה"ח מכלים דחב"ד דז"א, אל כלים דחג"ת, ומתלבשים בכלים דחב"ד. וכן חג"ת דה"ח דוחים נו"ה מחו"ג אל כלים דנו"ה דז"א, והם מתלבשים בחג"ת. ומקיפים אלו דאבא, מלובשים תוך ג"ש עליונים דנה"י דתבונה. ועתה נשלם ז"א בט"ס שלו מבחינת אור הרוח. והוא ראוי עתה לעלות למ"ן למוחין דהולדה. (א' קס"ח אות קכ"ז וק"ל).

:

צא) מוחין דגדלות:
מוחין שז"א מקבל ע"י עליתו למ"ן אחר היותו בן ט' שנים ויום א' הנקרא עיבור ג', נחשבים למוחין דהולדה, כי ע"י גם הזו"ן חוזרים פב"פ, וראוים להולדת נשמות. והם הנקראים מוחין דגדלות. (א' קנ"ו אות צ"ב).

:

צב) מוחין דהולדה:
עי' תשובה צ"א <מוחין דגדלות> (א' קנ"ה אות פ"ז).

:

פד) מהם מוחין דהולדה.
מוחין דחכמה, הנקרא אור החיה, שז"א מקבל מאו"א שבקומת ע"ב, הם מוחין דהולדה, שעל ידיהם הוא מוליד הג"ר דנשמות. אמנם כשאין לו מוחין אלו דאור החיה, אין הז"א ראוי להוליד ג"ר דנשמות, כי אין בחי' עצמות נמשך אלא מאור החכמה. (אות ד').

:

עט) מהם מוחין דז"א.
המוחין הנמשכים מאו"א דע"ב, המזדווגים על המ"ן דמזלין, הם נבחנים למוחין דזכר, שהוא ז"א, ואין לנוקבא חלק בהם, משום שמ"ן ההם הם מ"ן זכרים, מבחינת יסוד דמלכות, שפירושם, בחינת הנוקבא שהזכר נכלל בה. וע"כ הם שייכים רק לז"א שהוא זכר. אבל הנוקבא מקבלת המוחין מז"א על מלכות דאמא שבראש הז"א, שהם מוחין דנקבה, כלומר, שיוצאים על בחי' הנוקביות של מלכות. כנ"ל בתשובה ז' <ב' מלכים פב"פ בכתר א'>. ואות קל"ו וקל"ח).

:

צג) מוחין דכללות:
עי' תשובה ע"ז <כללות>. (א' רי"ט אות רל"ח).

:

פ) מהם מוחין דנוקבא.
עי' לעיל תשובה ע"ט <מוחין דז"א> (שם).

:

צד) מוחין דקטנות:
כל המוחין הבאים בעיבור א' ובעיבור ב' עד היותו בן ט' שנים ויום א', נקראים מוחין דקטנות. מלבד ו"ק דגדלות אמא, שהוא ג"כ מקבל בעיבור ב'. אמנם ו"ק דגדלות אלו, הם כמעט בערך אחד עם ג"ר דמוחין דקטנות. (א' קע"ט אות קס"ג).

:

כלומר אור שאינו מלובש בכלי, ואין לנו שום תפיסא זולת באורות המלובשים בכלים.

:

ענין משיכה פירושה אשר נמצא שם בין פרצוף לפרצוף בחי' אמצעית המשתווה עם שניהם, וע"כ האורות שבראשין עוברים ג"כ להשני. וכבר נתבאר שכל השינויים הוא ממקור המסך שבהפרצוף, וע"כ כשאנו אומרים בחי' אמצעית, הכונה ג"כ על המסך שהוא המפריד והוא המקרב והוא המחבר והמדבק בין הפרצופין, כי כל העביות או הזכות שבכלים שבפרצוף וכן כל שיעור קומה שבאורותיהם תלוי בהמסך.
(ע"ע מסך).

:

      הוא שם הת"ת המבריח מן הקצה אל הקצה, וה"ס ו גדולה עם ראש. השכל ה"ס חכמה של ראש. השכל משכיל: ה"ס י'ה או"א. כי אור העליון אינו מקבל שינוי ותמורה, וכמו שהוא בראש המדרגות כן הוא בסופם, שאינו שולט בו שום פגם, שה"ס כללות השפע העתיד להתקבל להתחתון, הוא המכונה בשם "השכל" ויש אמנם (וה"ס י)
       משכיל: באותו ההשכל האמור. כלומר, התחתון המקבל לאותו השפע הכללי האמורה ומשכיל אותה, הוא המכונה בשם משכיל. ובחי' ה' עילאה שסודה בעיקר צורתה ה"ס ו' קטועה שנמצאת לרגלה דה' משום שצופיה למעלה ומקבלת מכח אותו הי' הנ"ל בחי' ו' קטועה בלי ראש, שמכאן השורש לכל העבורים והרהורים שעל ידיהם לא יוכל אותו הו' קטועה להשאר שם כן בלי ראש (כבראש מקוה) בקביעות, אלא ותהר ותלד בן:
       שה"ס מושכל : שה"ס בן הנעים והבחמד שבק' ו עם ראש, בסוד הוציא ראשו הרי זה כילוד, (ששורשו ה"ס תוך מקוה). דאז אמרה אמא שנק' משכיל אל אבא שה"ס השכל: פוק חזי במאי ברא דאתינא לגבך, שהרי ממך לא קבלתי אלא סוד טפה שה"ס י: אשר בתוך מעי נעשית לסוד ו' קטועה בלי ראש, ועתה בתוך ההריון והעיבור הקדום לי ושנשאתי אותו במעי המשך ירחי עיבור, אז זכיתי להוליד מאותה הטפה הקטנה בן נעים ונחמד שה"ס ו עם ראש כנ"ל.
       משכיל ב' ה"ס ה"ת: כי הו' בסוף התפשטותו נמצא שמתחדד שה"ס יציאה לבר או פסיעה לבר: ואז משתרשת בחי' משכיל ב' שה"ס הסתכלות ב', שסודו ה' תתאה, אשר היא בלבדה עצמה כוללת ג"כ בחי' השכל משכיל מושכל, שה"ס כל"א דאתפרש בהמושכל דאומ"צ, וכל האמור ה"ס יהו' ה"ת דפרצוף אחד. והבן בזה סוד ה, ביוד, ה בו' קטועה שענינם אחד, דהיינו הטפה דאבא המתקבלת ביסוד אמא, אלא אם נבחן הקבלה האמורה ביחס החכמה ה"ס ה' עם יוד, כלומר חומר גלמי בלי הבחנות שה"ס אור העליון שאינו מקבל שינוי. ואם נבחין ביחסה של אמה עצמה שה"ס ע"פ הצורה הנקבעת בהמקבל, הרי שהטפה נצטיירה בה בבחי' ו קטועת ראש בדיוק, כי כן קבלה ואי אפשר באופן אחר.
       ועוד יש להבחין, אשר ה בסוד ו' קטועה ה"ס אמא: בסוד משכיל א', כי היא דוקא מציירת הו' קטועה משום שהיא קבלה הטפה בטרם שנולד הו' בראש, משא"כ משכיל ב' ה"ס ה עם יוד ולא ו' קטועה משום שהיא מוכרחת לקבל הטיפה ע"י הו' שקדמתה, וע"כ לא תוכל לקבל ההיפך מהעליון שלה דהיינו ו' קטועת ראש, וע"כ מוכרח הטפה להצטייר בה בסוד חומר גלמי שה"ס י, וע"כ נקרא חכמה תתאה. שהרי ה עם יוד, הוא יחס של חכמה כנ"ל.

:

ס) מותרי מוחא:
השערות נבחנים למותרי מוחא, דהיינו שאינם בני מינם, ואין המוח יכול לסובלם, וע"כ פולט אותם לחוץ ממנו, ע"ג הגלגלתא. וטעם הדבר, כי בעת יציאת המוחין דא"א בעליון שלו שהוא עתיק, על המסך דבחי"ג, יצאו בשלמות כמו קומת ע"ב דא"ק, דהיינו בלי שום לבוש על הג"ר של ם' דצל"ם. אלא בעת ירידת המוחין במקומם בא"א, אז נתלבשו בתיקוני מל"צ שבנה"י דעתיק, שג"ר דמוחין נתקנו ב ם' ואינם מקבלים אלא חסדים בלבד, בסוד כי חפץ חסד הוא. ואז נסתלקו ממנו ג"ר דע"ב בבחינת מקיף חוזר, ולבושיהם דג"ר דע"ב שהם בחינת ע"ס דאו"ח המלבישים לאו"י דג"ר אלו, שאין דרכם להסתלק, כנודע, הנה הם נשארו תוך הראש במקומם. ונבחנים ע"כ שם לבחי' מותרי מוחא. כי הכלים של המוחין הם בבחינת כיסוי דתיקוני מל"צ, וכמו שדוחים המוחין דע"ב הגלוי כן הם דוחים את לבושיהם לחוץ, כי הם אינם סובלים את כח הגילוי שבהם. שהוא להיפך מטבעם. (אלף שפ"ג אות ק"פ).

:

צה) מזונות:
בחינת המזונות של הפרצוף מחויבים להיות תמיד ממדרגה שלמעלה מפרצוף עצמו, כי המזונות אלו מכשירים אותו לעלות שם ולהלבישה בקביעות, עי' תשובה כ"ד <דדים>. (א' קמ"ד אות ס').

:

בב' נחי' מופיע העליון על התחתון, הא' בסוד הביאה וההשראה. הב' בסוד יציאה והסתלקות שה"ס בא' צא' דצבאות. והביאה ה"ס המזונות והיציאה ה"ס הדיבורים (ע"ע פה). וז"ס ניזונים מזיו השכינה (ע"ע דיבורים).

:

פה) מהו מזל.
יסוד נקרא מזל, משום שהוא משפיע הארת חכמה בבחינת אורחא למעברא ביה, ושיעור חכמה בבחינה זו משוער כמו טפה, כלומר שאין בה המשך, וה"ס טפה זרעית של אור החיה, ולכן נקרא מזל, ע"ש השפעתו הבאה רק בשיעור של טפין טפין, כנ"ל. (אות פ"ג).

:

     הוא מלשון הכתוב יזל מים מדליו, וכן תזל כטל אמרתי. ויש ב' מזלות: מזל עליון ומזל תחתון שה"ס שלש עשרה מדות של רחמים. וח' מדות הראשונות מן אל עד ונוצר חסד נק' מזל עליון, והמדות מן לאלפים עד ונקה נק' מזל תחתון, שהמה שורשים המשפיעים כללות כל השפע לתחתונים בין לצדיקים ובין לרשעים.
     ונק' מזל, משום שהשגתם של מדות האלו אינו תלוי בזכות, (ע"ע זכות) כי האדם משיגם דוקא בעת שהחומר אינו מזוכך, וע"כ הוא מושג לתחתונים כמו מציאה בלי שום יגיעה וע"כ מכונים בשם מזל. וז"ש ז"ל בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא, וכן הכל צריך מזל ואפי' ס"ת שבהיכל, משום שהמה ראשי המשפיעים כללות השפע. ומ"ש אין מזל לישראל, הכונה על הגדלות של ישראל שע"ז צריכים זכות, וכן אמרו המקובלים אין שום דבר ניתן אלא בזכות, שכ"ז סובב על הגדלות, שאינם ניתנים אלא לזכי לב ולצדיקים ע"י יגיעתם בהזדככות החומר.

:

פז) מהו מזל ונוצר.
תיקון הח' של י"ג תיקוני דיקנא, נקרא מזל ונוצר חסד. כי כן נקרא בי"ג מדות הרחמים שבתורה, כנ"ל בחלק י"ג. והוא כולל כל הי"ב תיקוני דיקנא דא"א, ונבחן לבחי' ת"ת דדיקנא. כי שערות רישא הם ג"ר ושערות דיקנא הם ז"ת שלהם, כנ"ל בחלק י"ג. וע"כ כמו שהת"ת כולל כל הו"ק, כן מזל ונוצר כולל כל הדיקנא מבחינת ה"ח שבה. ומזל ונקה. שהוא תיקון הי"ג, כוללת כל הדיקנא מבחינת ה"ג שלה. וכבר נתבאר זה, שבחינת הת"ת הוא הנושא העקרי להארת חכמה. ובחינת המזל ונקה, שהוא יסוד דדיקנא, הוא רק נושא למדת המסכים, שעליהם נעשה זווג להעלות או"ח.
ומה שתיקון ח' שהוא בחינת ת"ת דדיקנא, נקרא בשם מזל, אע"פ ששם מזל הוא בחינת יסוד בלבד, כנ"ל בתשובה מ"ה. הטעם הוא, כלפי השפעתם לתחתונים, כי ז"א אינו מקבל השפע של תיקון הח' שהוא ת"ת, מבחינת היותו בפני עצמו, אלא רק אחר התלבשותו במזל ונקה, ואז גם הוא אינו מאיר אלא כפי מדת המזל ונקה. כנ"ל בתשובה י"ד. ולפיכך ביחס התחתונים נקרא גם ונוצר חסד, בשם מזל, כי גם ממנו אינו נשפע אלא טפין טפין. וזהו רק בערך ז"א. אמנם או"א עצמם, שב' המזלין משמשים להם ממטה למעלה, נבחן להם הת"ת דדיקנא, שהוא מאיר בהם מבחינת עצמו בלי שום כיסוי בהנרתק של מזל ונקה. כנ"ל בתשובה ל"ו <הוצאת חמה מנרתיקה> (א' תקנ"א ד"ה ואם זה).

:

פח) מהו מזל ונקה.
נתבאר לעיל תשובה פ"ז <מזל ונוצר>.

:

פא) מהו מזלא שם ע"ב.
המוחין בקומת ע"ב שמקבלים או"א. אינם יוצאים אלא על המ"ן דדיקנא דא"א, שהם בחינת צמצום א', כנודע. וע"כ נקראים קומת ע"ב דאו"א, בשם "מזלא שם ע"ב". כלומר קומת ע"ב היוצא על המ"ן דמזלא. (אות קע"ח).

:

פו) מהם מזלות.
נתבאר לעיל בתשובה ס"ז <י"ב מזלות>.

:

הוא כינוי של פרצוף ז"א שנק' אור השמש, שהוא האור המקורי המשפיע לתחתונים, וע"כ מכונה בשם מזרח. וצד מזרח ורוח מזרחית הכל על בחי' זריחת השמש וגילוי יציאתו להאור מצד הזה.

:

לז) מחבר (ח"ב פ"א או"פ ל'):

מלכות דעליון נעשה כתר לתחתון, ולפיכך, נמצאת מלכות "מחברת" כל עליון עם תחתון שלו, כלומר, שנעשתה ביניהם השואת הצורה. ועי"ז נעשה "חיבור" בין כל המדרגות, מעולם אדם קדמון עד סוף עשיה. וענין זה, נוהג בכלים דיושר שנקראים קו, ולא בכלים דעגולים. ולפיכך, כל חיבור העיגולים זה בזה נעשה ע"י הקו.

:

קנד) מהם מחיצה ולבוש.
עי' לעיל תשובה קנ"ג <מחיצות>.

:

סז) מחיצות:
הכלים, דהיינו הגוף של הפרצוף, באים מהתפשטות המסך של פרצוף ההוא, ולפיכך מוגדר כל פרצוף בבחינות מחיצות לעצמו, דהיינו לפי מדת העביות שבהמסך, אם מבחי"א אם מבחי"ב וכדומה, ואין למשל, פרצוף דבחי"א יכול לקבל משהו מן פרצוף דבחי"ב, משום שמחיצות של בחי"ב שבהכלים דגופו מעכבים עליו. וכל ההבדל שבין המדרגות ניכר רק בהמחיצות האלו, כלומר שבהם שולטים הגבולות והעביות, המוסתעפים מבחינת המסך דאותו פרצוף (תשע"ז אות ס"ז וס"ח) הכולל של כ"ב האותיות דכל פרצוף, נמצא ביסוד דאותו הפרצוף, דהיינו בהמסך אשר שם, שממנו נולדו ויצאו כ"ב האותיות שלו. והן מצוירות שם בציור של ד ' אחת, בסוד דלת וציר. (עי' תשובה כ"ח) שהציר כולל בתוכו ב' ההין מחוברות יחד, שמהן מתפשטות ב' ווין, ויש ציר ודלת א' דז"א, מעת הקטנות. ויש ציר ודלת ב' מצד אמא מעת הגדלות. ובשעת גדלות כשמשגת את דלת וציר הב', נמצאות ב' הדלתות מתחברות זו עם זו בצורת ם ' סתומה. הסוגרות בעד העובר, שלא יוכל לצאת משם לחוץ. וכח הסגירה הזה נמצא בהווין שהן בחינת היסוד עצמו, כי עתה בשעת הגדלות, שכבר ירדה הה"ת מן הציר, שה"ס הצמצום וכ ח הדין שהיה שם. לא נשאר עוד שם שום עביות רק מן היסוד, עצמו, משורשו שביסוד דע"ב, והוא מסיים לכל אורות שבנוקבא, אפילו בבחינות חסדים שבה, בסוד שכחו נמשך מיסוד דע"ב, ואמא עד הוד אתפשטותה. ואורות דחסדים דאמא, נפסקים ואינם נוגעים בו. וע"כ הוא סוגר ממנו ולמעלה ביסוד דאמא, שאפילו משהו חסדים אינם עוברים דרכו. ולפיכך מכונה זה ם ' סתומה, כי הד' ווין אשר שם מתחברות יחד וסותמות החסדים, שמיסוד דאמא והלאה, שלא יתפשטו אף משהו. וכיון שכל הסתומה הזאת נעשית מכח הארת יסוד דע"ב, שבהכלי שלו לא שלטה בחינת הקטנות דה"ת בעינים, ולא בחינת השבירה, כנ"ל בתשובה כ"ח. ע"כ היא שמירה מעולה ביותר מפני כחות הדין והחיצונים, שאין להם שום אפשרות לינק מכחות הדין שישנם שם בהולד עצמו. והבן. (אות פ"ז)

:

קנג) מהם מחיצות.
מלכות דבינה, שאינה נכללת במוחין דז"א, ונשאר תמיד באור הקטנות, היא מקפת את הזו"ן מחוץ להם, ומגינה עליהם בסוד מחיצה כדי שלא יוכלו החיצונים להתאחז בזו"ן. וה"ס המלבושים ומנעלים דזו"ן, כי השמירה שמתחת רגליהם בסוד הפרסא שמתחת האצילות ה"ס נעל. ומה שמסבבת עליהם בכל קומת גורם ה"ס מלבושים. (אות ל"ג).

:

כח) מחצבת הנשמה (תע"ס ח"א הסת"פ ט"ו):

בחינת הרצון לקבל שהוטבעה בנשמות, היא המבדילה אותן ו"חוצבת" אותן מן האור העליון, כי שינוי הצורה הוא המבדיל ברוחניים (כנ"ל אות י"ב). וענין דבר מחצבת הנשמה, היא בחינת מעבר שבין עולם האצילות לעולם הבריאה, שיתבאר במקומו.

:

(ש"ד פ"ג ע"ח) כל פרצוף נבחן אשר החזה שבו ה"ס נקודה האמצעית שבפרצוף, כי שם סוד כלי מלכות הגמורה בהסת"ב, (ע"ע הסת"ב). שהמסך שהוא סוד הצמצום דנקודה האמצעית שורה שם. ולפיכך נבחן הפרצוף לב' חצאין: חציו העליון עד החזה וחציו התחתון מחזה ולמטה.

:

צו) מחצית הפרצוף ממש:
נקודת החזה שבפרצוף נחשב למחציתו ממש. כי ב' סיומים יש: א' מצד קו האמצעי, והוא בחינת הסיום לאורות וב' מצד הקצוות והוא סיום לבחינת הכלים. והנה מצד הכלים מסתיים מחצית הפרצוף במקום הטבור. אמנם אינה נחשב למחציתו ממש, כי עיקר ההבחן בפרצוף הוא מבחינת האורות שבו. וע"כ רק בסיום דקו האמצעי, שהוא במקום החזה, שם נחשב סיום מחצית הפרצוף. (א' ק"נ אות ע"ט).

:

      עוד יש לבאר. שמאה ה"ס עשירית דעשירית ע"ד יום השבועות שה"ס שביעי דשביעי בסו"ה שבע שבתות תמימות תהינה, דהיינו השביעי השלם מיומא תנינא דעובדא דבראשית חזר שוב לסוד זווג דהכאה ואו"ח העולה, שה"ס הסתלקות האור דשביעי לשורשו, שה"ס מחיות האור, לשון מח אורות, שהסו"ה וספרתם לכם ממחרת השבת, שענין זה היה ע"י עומר התנופה שנכללו מלכות תתאה במלכות עילאה ע"י תנופה זו בסוד עיה"נ, וע"ד התכללות דשביעית יש ג"כ התכללות דעשירית זה בזה תתאה בעילאה, ואז הוא עשירית דעשירית.
      וז"ס בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם (ע"ע עין רע) אמנם שרה אמנו היתה במאה כמו בת עשרים ליופי וכבת שבע בלא חטא.

:

      ה"ס אור חכמה ע"י התלבשות, ע"ד שנתבאר ברג"ש (ע"ע רישא גזעא ושבילא).
      עולם האצילות נק' עולם המחשבה, ועולם הבריאה נק' עולם הדיבור בשביל שהוא למטה מפרגוד ואינו דבוק בא"ס, ע"כ אינו מתנהג במחשבה (מחשב ואיבריו עושים) אלא בדיבור כמלך המדבר לעבדיו, ואז עושים.

:

כט) מטה (תע"ס ח"א פ"ב או"פ ג'):

הפחות במעלה מחברו נבחן שהוא למטה מחברו.

:
היינו הטבור שממנה ולמעלה היכלא דאו"א, שהוא שורש ההתחלקות מהבחן הזמנים: היה, הוה, יהיה, שמטבור ולמעלה הוא מאיר כבחי' עבר, ומטבור ולמטה בבחי' הוה ועתיד.
:

      והנה מול"מ דע"ב, כבר נתבאר לעיל <מטי ולא מטי בי' יציאות וי' הכנסות> עש"ה בסוד עשר מסעות עד המלכות ששם חזר המסך ונתעלה לפה דראש דע"ב, ומתוך שלא נשאר במסך שעלה כי אם ב' רשימות של בחי"א ושל בחי"ב, כי הרשימו דבחי"ג נעלמה משום שהיתה לבחינה אחרונה אצל הע"ב ובחי' אחרונה אינה משארת אחריה רשימו, (ע"ע ע"ב) ולפיכך לא נתעבה רק לבחי"ב ויצא קומת בינה המכונה פרצוף הס"ג.
      והנה יש כאן ב' שינויים גדולים מבע"ב, הא' הוא שבע"ב משתלשל המול"מ ויורד על עשר מסעות משא"כ בס"ג אין יותר מב' מסעות, דהיינו מטי בכגנ"י ל"מ בח"בח תה"מ, ומטי בחבחתה"מ ל"מ בכג"ני, הב' הוא אשר שם אינו קבוע המול"מ אלא שמסתלק כולו, וכאן המול"מ קבוע כשלהבת המתנועעת כה וכה.

:

כח ) מטי ולא מטי :
מטי מורה: התפשטות אור העליון אל הספירה. לא מטי מורה: הסתלקות האור מהספירה.

:
ז"ת יש לו נרנח"י ומקיפין וג"ר חסרים המקיפין.
:

      מקורו בעקודים דס"ג וא"ק. כלומר בגופא דס"ג אשר שם האורות רדופים זה מזה מחמת ההפכיות שמאחד על חבירו, (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) וע"כ מתגברים בשליטתם זה על זה. וכששולט האחד מכונה שליטתו בשם מטי, כלומר שמטי בו אור, ואז מתבטלת שליטת חבירו ונסתלק אורו שמכונה בשם לא מטי, דהיינו שלא מטי בו האור. וכן מתגלגל שליטתם בזה אחר זה ואין מלכות נוגעת בחברתה, וזהו נשאר למצב קבוע תמידי באותו הפרצוף, שזה מדומה כמו אור הנר המתנועע הנה והנה ואינו נח לעולם. (עי' בפתיחה לפנים מסבירות אות י"ג)
      סבתו : ה"ס הזדככות המסך הנוהג בכל הגופין דפרצופי א"ק מטעם הכאת או"פ באו"מ. כלומר, שהאור חוזר העולה מזווג דהכאה שעל המסך הוא מבטל תמיד לעביות דבחי"ב, ומתוך שעביות דבחי"ב הוא השורש להעביות שבמסך, ע"כ אחר שנתבטל העביות דבחי"ב מוכרח להתבטל גם העביות שבמסך, וכיון שנתבטל כל העביות שבהמסך הרי נתפרק הזווג דהכאה ומתבטל האו"ח ועמו גם האו"י, דהיינו אור דג"ר ועצמות הקשור באו"ח שאין לך או"י שיופיע בפרצוף בלי מלבוש זך דאו"ח. (ע"ע מלבוש זך). ואז חוזרת הבינה אב"א לחכמה, דהיינו שבחי"ב משגת עביותה בחזרה כבתחילה, ומתוך שמתחדש העביות בבחי"ב חוזר ומתחדש גם המסך בעביותו שהוא הענף דעביות הבינה כנ"ל, וכיון שמתחדש העביות בהמסך מתחדש ג"כ זווג דהכאה והאו"ח, וכיון שהאו"ח בא בפרצוף מופיע תיכף עמו גם האו"י שחוזך הבינה פב"פ לחכמה ושוב מתבטל עביות דבחי"ב, שזה מושך אחריו גם ביטול עביות המסך ופירוק הזווג דהכאה והסתלקות או"י כנ"ל, וכן חוזר חלילה שהסתלקות או"י גורם לחידוש עביות בבחי"ב וכו' כנ"ל.
      והנך רואה איך שפעם שולטים הג"ר דס"ג דהיינו בחידוש הזווג דהכאה והאו"ח, היות הג"ר דס"ג צריכים להתלבשותו שקשורים בו, אמנם כמו ששולטים הפב"פ דחו"ב דבינה הרי שמתבטל עביות הבינה, שזה מושך אחריו תיכף ביטול עביות של המסך והתפרקות הזווג וביטול האו"ח והאו"י ואז שולטים רק הו"ק דבינה, דהיינו אור דחסדים בלי עצמות, המכונה דמטי בו"ק ולא מטי בג"ר, ומתוך דמטי בו"ק דבינה הרי מתחדש עביות הבינה ומתעוררים שוב העביות שבמסך והזווג והאו"ח, ואז לא מטי בו"ק ומטי בג"ר, כי האו"ח ממשיך שוב הפב"פ דחו"ב דבינה. וכן מתנועע אותו האור הנה והנה תמיד, שלפעמים מתהפך לשליטת ג"ר ולפעמים לשליטת ו"ק, והוא מחמת שקשורים זב"ז ורדופים זה מזה כמבואר.

:

הבל הפה כשהוא דבוק במקורו בפה הוא מול"מ, כי הוא תמיד נדבק בא"ס ע"י אותו קלוח ההבל היוצא מהפה בחוזק ומכה תמיד. (ע"ח ש"ד פ"ב).

:

       עיקר היתד ומול"מ תבין רק בבחי' הנצח וההוד, כי כל עוד שהספי' היו בסוד כלי אחד וקו אחד דהיינו בטרם שנתערב מדה"ד במדה"ד, לא באו לעולם הנו"ה שישלטו בבת אחת. אלא בעת שמטי בנצח לא מטי בהוד ובעת שמטי בהוד לא מטי בנצח, ובעת שמטי בנצח היה השליטה להאורות כגנ"י, דהיינו מטי בכתר (בראש מקוה) ולא מטי בחו"ב (תו"ס דמקוה), אלא הנצח (דיום ד') תקף את השליטה שלו וביטל את מ"י דכל"א וכל הארותיו, וגם ביטל (בחי' יום ב') את התוך דמקוה, כי הנצח ממשיך בעיקר את אור הראש ומגבירו על התוך כנ"ל וגם בהוד לא מטי שה"ס חמישי שהיה בגניזה אז. ותצרף לזה גם בחי' פגם דאחימן שהיה גורם לביטול האורות כולם דתוך מקוה, שכ"ז היה בסיבת שליטת הנצח.
       מטי בהוד (ביום ה') ל"מ בנצח ואע"פ שאינם מכחישין זה את זה, אכן היה כן בסיבת תיקון המוכרח כדי שאח"כ יהי' אפשר עיה"נ גמור, וכיון דל"מ בנצח הדרא אור הבינה (כל"א) למקומה בסוד מי, ועמה גם אור החכמה, כלומר כמה שהיא יכולה לקבל מתוך דמקוה, ומתוך דמטי בבינה מטי בת"ת כי שניהם סוד כל"א כנודע.
       ולא מטי בכתר: דהיינו בראש, באותו השיעור שהוא הפוך מהתוך שהוא החכמה, (יום ב') כי אז היה הכתר והחכמה נמצאים הפכים זה לזה. ולפיכך (ע"ע חג"ת)
       מטי בחסד ול"מ בגבורה: אע"פ שסוד חג"ת נמשכים מכח"ב מרת"ס דמקוה, אכן נודע שימין ושמאל דגופא הפוכים המה מימין ושמאל דרישא. ונמצא חסד מחכמה, גבורה מכתר: כי כתר שה"ס ימין דראש מאיר בגבורה ביד שמאל דגופא. וחכמה שה"ס הבלים אחר צאתן לחוץ כלים דחכמה שהמה סוד שמאל דראש, המה באים בימין דגופא שהוא החסד. ולפיכך כיון דל"מ בכתר דראש ל"מ בגבורה שהוא הענף ומטי בחסד.

:

      וצריך שתדע אשר ג' גופין נכנסים בענין זה דמטי ולא מטי שהם גופא דגלגלתא דא"ק דהיינו הפרצוף הפנימי דא"ק, ואח"כ גופא דפרצוף ע"ב דא"ק ואח"ז גופא דפרצוף ס"ג דא"ק. שהע"ס מזווג דבחי"ד שקומתם עד הכתר מכונה התפ"א דגוף הפנימי דא"ק ואחר הסתלקותם מסבת הכאת או"פ באו"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) בא התפשטות ב' אשר חסר קומת כתר ומתחיל מחכמה, שאור החכמה מתלבש בכתר ואור הבינה בכלי דחכמה וכו' והוא גופא דע"ב דא"ק, (ע"ע ע"ב).
      ואחר הסתלקות דהתפ"ב הזה בא התפשטות ב' דס"ג דא"ק, שהזווג נעשה על בחי"ב שהוא חסר ג"כ קומת חכמה וקומתו מתחיל מהבינה ובא אור הבינה בכלי דכתר וכו', וכאן נשאר המול"מ במצב קבוע לעולם, ולא כן בגופין הקודמים שהם הגלגלתא והע"ב דא"ק שהמה רק המכינים אל מטי ולא מטי הקבוע וקיים בפרצוף הס"ג.
      והנה התפ"א על מסך דבחי"ד שה"ס גופא דגלגלתא, אע"פ שיוצאים שם בשעת הזדככות המסך והסתלקות האורות ד' קומות זו למטה מזו, מ"מ נחשבים להתפשטות אחת והסתלקות אחת, כי שם תחילת רשימתם של הכלים והקומות ועדיין לא ניכר שם ענין מטי ולא מטי. וענין הזה מתחיל בהתפ"ב אחר שכבר יש שם הכלים בהקדם על התפשטויות האורות, וע"כ יש להבחין שם יוד התפשטויות ויוד הסתלקויות, כי בכל נסיעה ונסיעה מוכרח להיות התפשטות של הכנסת האור בתחתון והסתלקות ויציאת האור בהעליון כמ"ש לפנינו.
      מסע א':
      היינו כללות התפ"ב בטרם זיכוכו, שאז התפשט האור מפה דגלגלתא על מסך דבחי"ג המכונה גופא דע"ב וה"ס הכתר דע"ב. וצריך שתדע שכל הסתלקות האור והכלים שקרה בהתפ"א בגופא דגלגלתא, כ"ז נכלל רק בגופא דע"ב משום דאין העדר ברוחני, אלא כל הסתלקות והעדר שיאונה באיזה פרצוף אין המשמעות שנשתנה הפרצוף ההוא ונתמעט, אלא רק שנתוסף לו פרצוף שני שהוא המקבל לכל השינויים האמורים. באופן שכל אלו הכלים והרשימות שבגופא דגלגלתא אמורים בגופא דע"ב כי כאן מקומם, שבתוך הכלים הריקים האלו התפשטו הע"ס דקומת חכמה המכובים ע"ס דע"ב או התפ"ב.
      ולפיכך נבחן שאור החכמה בא בכלי הכתר דהתפ"א, משום דאור הכתר דהתפ"א חסר כאן משום חסרון המסך דבחי"ד כנודע. (ע"ע ע"ב) ואין אפילו בכתר דע"ב רק מקומת חכמה ולמטה וחסר כתר דאורות.
      אמנם יש כאן בכתר דע"ב בחי' דו"נ שסודם ו"ה, כי רשימו דכתר של התפ"א ה"ס דכר וה"ס רשימו הנשאר מבחי"ד. (וזכור זאת על כל ההמשך) ואור דהתפ"ב דהיינו אור החכמה שבא עתה ה"ס נוקבא דכתר שנק' ה'. ויש להם ב' כלים כי אז מתיחדים בסוד התכללות כפול בסוד ד' רוחין דאהב"ה, כי הזכר שה"ס הרשימו דטעמים הנשאר בהכתר אחר ההסתלקות א' ה"ס אור דחסדים, משום דעיקר אורו לא יצא כלל בהתפ"ב כנ"ל וע"כ חסר ג"ר מתחילתו, וע"י הזווג עם הבוק' שה"ס אור החכמה שבכתר הרי הוא נכלל בהג"ר שלה, וזהו תכלית הגדלות דזכר דכתר דע"ב. וכבגד זה גם הנוק' שה"ס אור החכמה בנללת מהזכר ומרוחת הימנו אור דחסדים דטעמים, שהם בחי' כתר החשוב הרבה מאור הג"ר דחכמה. והנך מוצא התכללות דו"נ בזכר שה"ס ו"ק וג"ר כנ"ל, וכן התכללות דז"נ בנוקבא שה"ס ו"ק וג"ר כמבואר, וה"ס א"ה ב"ה ד' רוחין.
      מסע ב': ל"מ בכתר ומטי בחכמה:
      (ע"ע זו"ן דעקודים) וכאן ה"ס ההזדככות מכח הכאת או"פ באו"מ (ע"ע הכאת או"פ באו"מ) נמצא מזדכך המסך מבחי"ג אל בחי"ב, דהיינו לקומת בינה וזה נק' לא מטי בכתר, כי קומת חכמה נסתלק משם ומטי לכלי דחכמה, והיינו אור הבינה בכלי דחכמה מזווג דהכאה על מסך דבחי"ב כאמור.
      ואין להקשות לפי הכלל דהאור מתישב תמיד בכלי היותר עליון בהפרצוף, א"כ היה צריך אור הבינה הזה להתישב בכלי דכתר ולא בכלי דחכמה. והתשובה בזה, כי זה אמור בחד קומה, משא"כ הכלים האלו הם מקומות מיוחדים שנשארו ריקביים מכח הסתלקות הא'. (עי' בהגהה א').
      וכאן נוהג ג"כ ענין דכר ונוק' י"ה כמו בכתר, אשר רשימו דטעמים שנשאר בחכמה אחר הסתלקות א' ה"ס הדכר שבה ונק' יוד, ואור דהתפ"ב הבא לכאן דהיינו קומת בינה ה"ס הנוק' שבה ונק' ה'. ועפ"ז תבין אשר הנוק' דחכמה שה"ס ה' נמצאת פב"פ עם הכלי דבינה שהרי קומתם שוה, כי ה' זו נוק' דחכמה אינה רק קומת בינה, ולפיכך תיכף כשבא האור אל כלי דחכמה נותנת הארתה פב"פ אל כלי דבינה, והיינו מכח הנוק' שבחכמה לבד ולא מכח הדכר היוד שבחכמה שהוא ודאי קומה יותר גבוהה מהבינה ואינו עם הבינה פב"פ, כי פב"פ יורה שקומתם שוה והדכר דחכמה גבוה הרבה יותר מהבינה להיותו הרשימו דבחי"ג והבינה מבחי"ב, והארה זאת שהבינה מקבלת מהחכמה בעת דמטי בחכמה ה"ס הדכר דבינה.
      הגהה א' : תירוץ לקושי' למה אור הבינה אינו עולה לכתר עש"ה. והענין, דכאן משונה משום דהכתר הופך פניו לאחור ומוריק אורותיו וע"כ החכמה מקבלת השירים שלו.
      הגהה : במול"מ מדבר על סדר הספי' ולא ע"פ הקומות: כי בפירוש אתמר שבעקודים יצאו ממטה למעלה מתחילה המלכות ואחי"כ היסוד וכוי עד שיצא הכתר לאחרונה כמ"ש בפ"א דמול"מ, ותיכף בפ"ב וגי מתחיל במטי בכתר וכוי, הרי שיוצאים ממעלה למטה כמו הנקודים, אלא שם מדבר ע"פ ערכי הקומות שעל המלכות יוצאת קומת כתר, ובעלית מסך לז"א קומת חכמה, וא"כ קומת כתר מרמז לנו על זווג שבמלכות וקומת חכמה על כלי ז"א וכוי. אמנם כאן במול"מ עוסק רק בהספירות וע"כ קורא אותם ממעלה למטה, אמנם אין נ"מ אם אנו מכנים הכלי על שם מקום המסך או על שם גובה קומתו שבספירות, אע"פ שערך הפכי ביניהם, הענין אחד.
      התפ"ב גומר הכלים בג"ר: כי בשלמא בהו"ק שיש בו התפשטות אור משונה מאור החכמה גם בהתפ"א, א"כ נבחן כמו שכבר הם בבחי"ד, (שהוא התגברות בי הדומה לבחי"ד), כי הכלי דו"ק עושית התגברות אחר אור החכמה בעת שאור ההוא כבר איננו בתוכו. באופן שיש לשתף בחי' התגברות דבינה שסילקה אור החכמה לבחי' התגברות הראשון, כלומר שהאור גורם ההתגברות (שזה נקי כח הטמון באור לבחי' הכלים), והתגברות הכלים דו"ק שכבר הם ריקנים מאור החכמה כבר התגברות הזה בבחי' אפשר וכמכוין, שמספיק בפועל להכלי כי זהו בחי"ד ביחס. אמנם הג"ר של התפי"א אין בכליהם אחר הסתלקות האור רק פחות מגי טפחים, ואפי' בינה אין לה רק התגברות אי, כלומר שהאור עצמו גורם להתגברות שלה, וע"כ אפי' אחר שנסתלק ממנה האור אין בה הקביעות של חשק הקבלה כי קטן הוא, מחמת שהתגברות שבה לא הגיעה אליה ממנה עצמה בדומה לבינה דאו"י.
      ולפיכך אין כלים לג"ר אפילו אחר הסתלקות דהתפ"א רק אחר התפשטות ב' שנחלפו האורות בכלים שאינם שלה, כגון אור החכמה בכלי דכתר, נמצא שהתפשטות הזה אינו אור המיוחד לאותו הכלי וא"כ הוא דומה לכל בחי"ד, שנחשב שההתגברות עושית מעצמה ולא מחמת אור שנתפשט משום שאינו מן המין שלה, ועד"ז בכל אור ואור.
      הפיכת פנים: בהתפ"א כשנסתלק האור מהמלכות ליסוד אז האור הופך פניו מהמלכות, כלומר שנעשה בו בחי' הפכיות ממה שהיה בעודו מלובש בבחי"ד, כי בחי"ג שה"ס חכמה הוא בהפכיות מבחי"ד שה"ס כתר, וגם הכלי מלכות עצמה מהפכת פניה למטה, כלומר כי נזדככה לבחי"ג שהוא הפוך מכלי מלכות דבחי"ד.
      מסע ג': מט' בכתר ל"מ בחכמה ומטי בבינה:
      וצריך לדעת, אשר כל חידוש אור מחוייב יציאתו להיות מא"ס ב"ה ומשם משתלשל מעליון לתחתון ע"ד עילה ועלול עד ביאתו להמקבל. גם תדע שאין התחתון יכול להתעלות למעלה מדרגתו אפי' כמלא נימא כדי לעלות לעליון לקבל הימנו, אלא שיש כאן ענין הפיכת פנים דעליון למטה שאז נמצא עם התחתון בקומה שוה. פי' ששיעור קומה תלוי בעביות דמסך כנודע, וע"כ בשעה שהעליון במצב הזדככות מעביותו והסתלקות אורותיו נבחן שמהפך פניו למטה, כלומר שדוחה זה החלק של עביות שעל ידו קומתו גבוה מהתחתון, (ע"ע ב' מרחקים). ובזה נמצא שנותן האורות שלו להתחתון, כי התחתון מקבל את השירים דעביות שבהמסך דעליון ואז נעשה עליו אותו זווג דהכאה ג"כ שהיה בעליון, וזה מכונה נתינת אורות מעליון לתחתון. כי אין מקצת ברוחני, וע"כ אינו ראוי העליון להחזיק שירים דעביות בחסרון הקומה, וע"כ נבחן שבא העביות להזווג הזה להתחתון אשר שם הוא שלימות.
      ועפ"ז יוצא לנו הכלל שבשעה דמטי האורות בהתחתון אז לא מטי האורות בהעליון שהוא אז במצב הסתלקות אור, דהיינו בהזדככות מעביות דמסך, שהרי אי אפשר לעליון ליתן את האור לתחתון באופן אחר כאמור, והרי אשר בשעה דמטי בתחתון דהיינו שמשיג אורותיו שבהכרח שמקבלו מהעליון וא"כ מחוייב להיות לא מטי בעליון גופיה. (וכן הדין בעליון מעלי עליונו וכו' אלא שאנו מתחילין מהכתר דאותו פרצוף).
      ולפיכך במסע ב' אשר החכמה מקבלת אורותיה מהכתר, צריך להיות לא מטי בהכתר, דהיינו שמזדכך מעביות המסך שבו הגורם להסתלקות אורותיו כי אז הופך פניו למטה, דהיינו שנותן שירים דעביות שלו אל התחתון שהוא החכמה כי נותן לה עביות דבחי"ב, שאז יוצא מהזווג הזה ע"ס בקומת בינה שמתלבש בו כנ"ל, ועתה כשהגיע זמן אל הבינה לקבל אורותיה מהחכמה צריך להיות לא מטי בחכמה, כדי שיהפוך פניו אליה כנ"ל והיינו ע"י הזדככות כנ"ל. אמנם כאן יש ענין אחר, והוא דכתר נתבאר שהבינה נמצאת בלי זה פב"פ עם החכמה דהיינו שקומתם שוה משום שאין בהחכמה של עתה בהתפשטות הזה יותר מקומת בינה, וא"כ הרי שוה עמה בקומה אחת וממילא שיכולה לקבל הימנו האורות שלה אפי' בזמן דמטי בחכמה. אמנם זה אמור רק באור החדש דחכמה שקיבל עתה מהכתר, משא"כ ברשימו דחכמה מאור דהתפשטות א' הרי הרשימו הזו מקומת חכמה ממש כי שם היה לה כל קומתה דהיינו ממסך דבחי"ג, ונודע שהרשימו הזו ה"ס הזכר של החכמה, וא"כ עדיין הבינה בבחי' פב"א עם הזכר דחכמה הזה.
      ובזה תבין אשר ענין הפיכת פנים למטה שה"ס הזדככות, אינו אמור רק בבחי"ג של זה הזכר דחכמה שמזדכך לבחי"ב כמו הנוק' שלו ואז לא מטי בחכמה, כי כל מעלתו הוא בסוד הדכר הזה שיש לו קומת חכמה, משא"כ עתה בטלה קומתו כי נזדכך מבחי"ג ואת השירים שלו דהיינו בחי"ב נותן אל הבינה פב"פ ונבחן עתה שהחכמה נסתלקה להכתר, כלומר לנוק' דכתר אשר גם היא ה"ס רשימו דבחי"ג אחר הסתלקותה במסע הב' שהפכה פניה אל החכמה, שאז נסתלק אור החכמה מהכתר ונשאר ממנה שם רק רשימו לבד, דהיינו רק בחי' מלכות דחכמה בערך אורה הקדום, ועתה אשר גם הזכר דחכמה נזדכך מבחי"ג כמותה הרי בחינתם שוה, וע"כ נבחן שהזכר דחכמה עלה ונכלל בנוק' דכתר. (עי' בהגהה).(*)
      הגהה(*) וענין עליית הזכר דחכמה שה"ס רשימו דחכמה דטעמים אל נוק' דכתר הוא משום, דשם היה עמידתו מבתחילה, כי הרשימות הם חופפים על הכלי ממעלה בסוד תגין וממעל לכלי חכמה ה"ס כתר, אלא שבביאת אור החכמה לכלי דכתר נוסף כוח אל הרשימו דטעמים, וע"כ ירדה לתוך הכלי ונעשתה שם לזכר, וע"כ עתה אחרי הזדככות הבחי"ג שנוספה לה מהנוק' דכתר א"כ חזרה למקומה בסוד תגין ממעל להכלי שה"ס הנוק' דכתר, כי הכתר הוא ממעל לחכמה.
      ומכח עליה הזאת של זכר דחכמה אל הנוקבא דכתר, נתעורר שוב העביות בנוק' דכתר ונעשה שם זווג חדש ושוב מטי האור בהכתר, דהיינו על מסך דבחי"ג שה"ס קומת חכמה, אמנם עתה נעשה שם שינוי גדול כי קומת חכמה שיצאה עתה שם לא יכלה להתלבש בכלי שלה דהיינו ה', אלא בכלי דזכר דכתר שה"ס י', ומשום זה נכלל קומתה באור הזכר דכתר החשוב הימנה להיותו הרשימו מהתפ"א שהוא קומת כתר מסוד בחי"ד דמסך, אמנם אין לו בחי' ג"ר אלא רק ו"ק דע"כ נק' רשימו, כי בחי' ג"ר שלו נשאר למעלה בשורשו ולא יצא בו עתה כנ"ל במסע א', וע"כ בחי' ג"ר של הנוק' נתבטלה ונכללה בבחי' ו"ק של הדכר. וזה מכונה התכללות דו"נ בכלי אחד, ואין שם בחי' ד' רוחין דאהבה כמו במסע א', משום שאין כאן ב' כלים מיוחדים כמו שמה.
      הגהה ב': כלי א' לדו"נ דכתר: הטעם כי התעוררות העביות דבחי"ג על הזכר דחכמה שעלה לכתר הוא נעשה ע"י הזכר דכתר שה"ס י', וע"כ נעשה הזווג ג"כ בהכלי די' ולא בכלי דה', ולפיכך נמצאים עתה דו"נ דכתר בכלי אחד בסוד י' לשניהם.
      והנה נתבאר היטב אשר מסבת ההזדככות דזכר דחכמה מבחי"ג לבחי"ב, המכונה שהפך פניו אל הבינה, נבחן שרשימו שלו עלה למ"ן לנוק' דכתר, אשר ע"י הזכר דכתר שה"ס בחי"ד נתעורר שוב העביות בו מחדש ונעשה עליו זווג מאור העליון ויצא קומת חכמה, אלא מתוך שעביותו נתחדשה ע"י הזכר דכתר שה"ס י', ע"כ נכלל בו כולו ואינו מקבל רק בחי' ו"ק דחכמה שה"ס התכללות דו"נ דכתר בכלי אחד שהנוקבא בטילה להדכר, ואז לא מטי בחכמה כי הפך פניו אל הבינה וע"כ הבינה מקבלת הימנו הבחי"ב ואז נעשה הזווג בתוך הבינה ויוצאים בה ע"ס מחדש בקומת בינה. אמנם נמצא עתה רק אור החסד בכלי דבינה ולא ג"ר דבינה, והטעם כי כל הג"ר דבינה אינם מחמת האור שמקבלת כי האור אינו יותר מאור דחסדים, וכל בחי' ג"ר הנבחן בקומת בינה הוא רק משום שהוא עצמות חכמה מצד עיקר בנינה, (ע"ע ד' בחי' דאו"י) ולפיכך עתה שגם החכמה שבכלי דכתר אין לה אלא ו"ק משום התכללותה בכלי א' עם הזכר כנ"ל, וע"כ בטלה לה בחי' ג"ר גם בבינה ונבחנת עתה רק בבחי' ו"ק דג"ר אבל לא ו"ק ממש, כי בינה בחי' ג"ר היא כנודע. וע"כ נק' אור החדש הזה המתלבש בבינה בהתפ"ב רק בשם אור החסד ולא אור הבינה, והוא מטעם חסרון ג"ר דבינה כמבואר. וזסו"ה כי חפץ חסד הוא, פירוש שבאמת היה ראוי להבינה לעלות אל הכתר יחד עם החכמה, והוא על היותם קומה אחת ודרגא אחת דע"כ עומדת פב"פ עם החכמה אפילו בו בעת דמטי בחכמה כנ"ל, אולם לא עלתה עם החכמה, והוא מטעם כי הבינה חפצה בחסד דוקא כי זהו כל תכונתה מכח הע"ס דאור ישר שהיא מתגברת על החכמה בסוד התגברות רצון לקבל חסד, אע"פ שמשום קבלת החסדים נמצאת נמנעה מלקבל חכמה שז"ס אב"א דחו"ב דאור ישר, (ע"ע ד' בחי' דאו"י) וע"כ גם עתה פרשה את עצמה מהחכמה שלא לעלות עמה יחד אל הכתר משום המשכת אור החסד הזה אע"פ שאובדת ג"ר שלה משום זה, וזסו"ה כי חפץ חסד הוא. והבן היטב את הרבותא הזאת אשר החשק שלה אחר חסד גדול כל כך עד שבחרה לאבד את ג"ר שלה בשבילו כאמור.
      מסע הד': לא מטי בכתר, ומטי בחכמה, ול"מ בבינה ומטי בחסד.
      פירוש, כי הבינה עם ז"א שהוא הו"ק אינם בחי' פב"פ כמו החכמה הנ"ל עם הבינה, כי שם היה אור הבינה בחכמה שמשום זה קומתם שוה פב"פ כנ"ל, משא"כ כאן אע"פ שאור החסד בלבד מלובש בכלי דבינה שה"ס ו"ק כנ"ל אמנם עדיין הוא גבוה וחשוב הרבה יותר מז"א, כי ו"ק שלה נבחנים לו"ק מג"ר, ואפי' מקצת ג"ר חשוב כג"ר, משא"כ הז"א כולו הוא ו"ק ממש ואין לו מבחי' ג"ר כלום, וע"כ קומתו נמוכה הרבה מהבינה ונמצא עמה פב"א ואינו יכול לקבל ממנה שום אור זולת ע"י הפיכת פני הבינה למטה, דהיינו בעת הזדככות העביות דבחי"ב שאז אובדת אותו שיעור קומה המגביה אותה למעלה מהז"א, שנבחנת אז עמו בבחי' פב"פ כנ"ל.
      וכשהיא מזדככת מעביות דבחי"ב וקומתה מסתלקת הרי לא מטי האור בבינה, והזדככות הזה לא יתכן שיארע אל הבינה זולת בהקדם דמטי האור בחכמה, והוא כי כל סבת הזדככות המסך אינו אלא מכח חזרת החו"ב פנים בפנים, (ע"ע הזדככות והכאת או"מ באו"פ) דאז הבינה משיבה פניה אל החכמה שבזה נשאב ממנה כל עביותה דבחי"ב עש"ה. ולפיכך צריך להיות מקודם מטי בחכמה, והיינו שתחזור ותקבל אורותיה מהכתר וע"כ צריך מקודם להיות לא מטי בכתר, דהיינו שמזדכך מעביות דבחי"ג המצוי שם מזמן מסע הג' עש"ה, שאז הופך פניו למטה ונותן את השירים שלו דהיינו עביות דבחי"ב אל כלי דחכמה וחוזר אור הבינה בכלי דחכמה ונמצא דמטי בחכמה, ומתוך שיש לה להבינה אור החסד בשפע ע"י הזווג שבכלי שלה, נמצאת מתדבקת אל החכמה לגמרי עד שנשאב העביות דבחי"ב שלה ומסתלק אור החסד שבכלי הבינה, ואז כלי הבינה הופכת פניה למטה אל הז"א, דהיינו שנותן לו את השירים שלה שהוא בחי"א דעביות, ואז יוצא הזווג דע"ס בקומת ז"א ממש, כלומר בחי' ו"ק בלי ג"ר לגמרי שה"ס כלי חסד דז"א. ולפיכך נבחן במסע הזה דל"מ בכתר שנזדכך מבחי"ג לבחי"ב, שבזה הופך פניו להחכמה פב"פ והחכמה מקבלת השירים האלו, דהיינו בחי"ב שה"ס קומת בינה, ומטי בחכמה האור דבינה ואז לא מטי החסד בכלי דבינה מפני שמתדבקת בג"ר דחכמה ונשאב עביות דבחי"ב של עצמה שאין שם אלא ו"ק דג"ר ומתדבקת בעביות דבחי"ב שיש בחכמה וקונית ג"ר דבינה החסרים לה. וזהו ל"מ בבינה עצמה, ואז הופכת פניה פב"פ אל הז"א ומטי בחסד דז"א שיעור קומה דבחי"א ו"ק בלי ראש.
      מסע ה': מטי בכתר ל"מ בחו"ב גם ל"מ בחסד ומטי בגבורה:
      וכאן צריך שתדע הקדמה אחת החשובה מאוד, והוא אשר במסך הזה דבחי"א יש בו בי בחי' עביות המכונים דינא רפיא ודינא קשיא, ומקור הדבר הוא מכח הרשימו דטעמים הנשאר בכלי דכתר, אשר רשימו זו הנשארת שם מעביות דבחי"ד נבחנת ג"כ כשיעור עביות דבחי"א, ואע"פ שכל רשימו אינה אלא בחי' מלכות מאור הקדום שה"ס מסך מזוכך שאין בו עוד אותו שיעור עביות הצריך לזווג דהכאה, וא"כ אין שם שיעור של בחי"א, עם כל זה מתוך חיבורו עם החכמה שה"ס נוק' שלו וגם מסבת עלייתו לראש כמ"ש לקמן, הנה חזר ונתעבה לבחי"א, דע"כ נק' הזכר שבהכתר וגם הכלי שלו נק' יוד שהי"ס בחי"א דעביות כנודע. (ע"ע די בחי' דאו"י). ומתוך שהוא משירי עביות דבחי"ד בטרם שנזדככה ע"כ נקי דינא קשיא כלומר עביות קשה, אמנם אותה עביות דבחי"א הנשארת בהמסך אחר ההזדככות דבחי"ב היא נקי דינא רפיא כלומר עביות רפה, והוא משום שורשו הרפה כי בחי"ב הוא שורשו של העביות הזה ובחי"ב בחי' ג"ר הוא כנ"ל אמנם הבחי"א מעביות הנשאר מבחי"ד עצמה מטרם זיכוכה שנקי רשימו דהתפי"א, הרי שורשה הוא הבחי"ד בעצמה שה"ס מדת הדין הקשה שרק עליה בלבדה היה הצמצום ראשון ולא בגי בחי' הקודמות לה כנודע. (ע"ע צמצום א') ולפיכך נק' העביות דבחי"א הזאת בשם דינא קשיא.
      ונבא לענינינו, שבכדי להיות מטי האור השייך לגבורה אל כלי דגבורה צריך להיות ל"מ בחסד, ועתה לא שייך טעם הנ"ל דהפיכת פנים למטה משום שכל ספירותיו דז"א המה קומה אחת של בחי"א, וא"כ הרי קומתם שוה ויכולים להשפיע זה לזה אפיי בשעה דמטי האור בעליון כנ"ל בחו"ב.
      אמנם כאן טעם אחר, והוא משום דלא מטי בחו"ב, כי אחר זה שמתפשט הקומה דבחי"א בכלים דז"א משום הפיכת פנים דבינה שמזדככת מבחי"ב כנ"ל במסע די, הרי זה גורם להזדככות הבחי"ב גם מכלי דחכמה.
      והוא מטעם דחכמה ובינה כחדא נפקין וכחדא שריין, דכל ההבחן הקודם מחכמה אל הבינה היה רק בהדכר דחכמה שהוא רשימו רבחי"ג כמ"ש לעיל במסע ג', ומאז שנזדכך הדכר הזה לבחי"ב דהיינו בעת מסע ג' עש"ה, הרי אין שום חילוק כמעט בין הכלי דחכמה לכלי דבינה היות שניהם אותו קומת האור היוצא על מסך מעביות דבחי"ב, וע"כ ודאי אחר שנזדככה הבינה מבחי"ב שלה נזדככה עמה ג"כ העביות דבחי"ב שבכלי דחכמה, וע"כ נסתלק האור דבינה גם מכלי דחכמה, ושניהם נבחנים שעולים לכתר והיינו לנוק' דכתר שה"ס רשימו דבחי"ג המשתוות עתה אל רשימו הנשאר מבחי"ב דחכמה ובינה, כי כל ג"ר חשובים כאחת, וזהו נק' לא מטי בחו"ב.
      ומסבת העלם עביות דבחי"ב מהבינה הרי היא משתוית אל האור דחסד שבז"א, כלומר ו"ק ממש בלי ג"ר, והוא משום שעליית חו"ב אל הבוק' דכתר נתעורר עליהם שמה חידוש עביות מאור הזכר דכתר כנ"ל במסע ג' עש"ה, אמנם רק בבחי' ו"ק בלי ג"ר כמו הזכר דכתר וע"כ יצאה הבינה מבחי' ג"ר לבחי' ו"ק וע"כ עלה אור חסד דז"א אל הכלי דבינה, כי עתה היא עמה פב"פ בקומה אחת דו"ק בלי ג"ר. אמנם בשעה שיש בה אור החסד השייך לעצמה הרי היא בבחי' ו"ק של ג"ר, היות שיש לה העביות דבחי"ב וקומתה גבוהה הרבה מז"א, משא"כ עתה אחר שהאיר בחי' אור הזכר בהכתר יצאה מתורת ג"ר לו"ק והוא מסבת הדינא קשיא שבבחי"א שלו כנ"ל, וז"ס דלא מטי בחסד דז"א אלא שעלה לבינה וע"כ הפכה החסד פניה אל הגבורה ונתנה לו עביות דבחי"א מבחי' דינא קשיא שה"ס אור הגבורה, דהיינו ע"ס דאו"י ואו"ח על זווג דהכאה על מסך דבחי"א מבחי' דינא קשיא משורש מדה"ד הקשה שה"ס בחי"ד כמבואר.
      ונתבאר היטב שמסבת הזדככות הבחי"ב מהבינה נזדכך ג"כ בחי"ב דחכמה שהם אחת, ואז נק' דל"מ בחו"ב ועולים לכתר ומחמת עליות הרשימות דחו"ב לנוק' דכתר אז נעשה שם זווג חדש עליהם ויוצא שם אור דו"ק בלי ג"ר מבחי' כלי דיוד דדכר דכתר שה"ס דינא קשיא, ואז מסתלק קומתו דבחי"א שיש בז"א מעביות מסך דדינא רפיא ועולה להבינה כי שם מקומו דדינא רפיא שנק' ל"מ בחסד, ועליה זו היא מסבת שליטת אור הכתר מזווג דדינא קשיא ואור זה מגיע למקום הז"א שהוא בעל האור הזה וקומה הזאת והוא בא בכלי הגבורה דז"א דהיינו קו שמאל, ששם יש רשימו דהתפ"א מכבר ועתה מתעוררת בעביותה ע"י אור הכתר ויוצאים שם ע"ס דקומת ז"א מבחי' עביות דדינא קשיא שנק' מטי בגבורה. (וצ"ע מי זיכך לגבורה)
      מסע ו': לא מטי בכתר ומטי בחו"ב וחסד, ול"מ בגבורה ומטי בת"ת.
      פירוש, דהעביות שבמסך דבחי"א מזדכך עד לשורש, אשר אז אין עוד שום זווג ושיעור קומה של כלום, ואז שוב מתעוררת העביות דבחי"ב, כי בחי"ב לא הזדככה אלא משום האו"ח שעולה מהזווג שבהמסך, (ע"ע הכאת אוי"מ באו"פ). וע"כ אם פוסק אותו הזווג אז תיכף הבינה חוזרת לקדמותה להתגברות אחר החסדים של עצמה שה"ס בחי"ב עש"ה. ולפיכך באותו רגע שמזדכך המסך דבחי"א עד לשורש ולא מטי בגבורה, תיכף מטי האור דחו"ב, שבינה מחדשת לעביותה ונמשך שם אור הבינה, דהיינו קומת בינה בחכמה ואור החסד בבינה, ואז החסד דז"א מוכרח לירד למקומו לחסד דז"א, כי אינו יכול להיות שם אחר שחזר בחי' ג"ר אל הבינה ונמצא דמטי בחסד, ואור החסד הזה חשוב יותר מקומת ז"א שהיה מקודם בכלי דגבורה משום עליתו בבינה שעתה חזרו שמה הג"ר דבינה ומטי האור בת"ת שה"ס קו המכריע ומיחד את החו"ג.
      וצריך שתבין שאין ל"מ בגבורה פירושו שריקנית מאור לגמרי דא"כ איך יקבל הת"ת ממנה, אלא פירושו שבחי' קומת אור דדינא קשיא השייך לגבורה היא שנסתלקה משם, אלא שמקבלת עתה האור מהחסד וטפלה אליו ואז משפעת הגבורה את האור הזה להת"ת, ובזה מתמתקה מאוד אותו הרשימו דבחי"ד המצוי בכלי דגבורה משום שנתבטלה לאור החסד שה"ס קומת אור דדינא רפיא כנ"ל במסע ה' עש"ה. וע"כ הת"ת המקבל מהגבורה נמצא מיחד ב' הקצוות הנ"ל החסד מדינא רפיא עם הגבורה ששם הדינא קשיא, היותו עתה מקבל אורו משניהם יחד בחיבור אחד כמבואר.
      ונתבאר שמתחילה מזדכך המסך דבחי"א מדינא קשיא העומד בגבורה ונסתלק כל הזווג ולא מטי בגבורה, ואז חוזרת מאליה הבינה לעביותה מטעם שורשה דאו"י, וזהו נק' ל"מ בכתר ומטי בחו"ב וחסד, כי מאחר דהרשימו דבחי"ב שהיתה בכתר חוזרת אל עביות דבחי"ב הרי שוב אין מקומה שם ויורדת משם לחו"ב כנ"ל, וא"כ נסתלק הזווג מהכתר שהיה הזכר דשם מזדווג ברשימות דחו"ב כנ"ל, וכיון שירדו משם חוזר ונתבטל הזווג הזה ולא מטי בכתר, אלא דמטי בחו"ב, וכיון דמטי הג"ר בהבינה הרי מוכרח חסד דז"א לירד מהבינה למקומו לחסד דז"א ואז מטי בחסד ול"מ בגבורה, כי כבר נזדכך מעביותו ונשאר ברשימו בלי זווג ואז מטי בת"ת, שמקבל אור החסד באמצעות רשימו דבחי"ד הנשאר בגבורה כנ"ל, ונמצא הת"ת מיחד הקצוות באור שלו בחיבור אחד.
      ומכאן תבין היטב את ג' הספירות חג"ת דז"א שבאמת אינם אלא בחי' אחת, דהיינו קומת אור הנאצל ע"י זווג דהכאה דמסך דבחי"א כמו החכמה או הבינה. וענין התחלקותם לג' בחי' חג"ת, הוא מטעם שיש בעביות דבחי"א ב' מינים של בחי"א שהם: דינא רפיא הנמשך משירי עביות הבינה וע"כ קומה זו נק' בשם חסד, ויש ג"כ מין בחי"א של דינא קשיא הנמשך משירים דבחי"ד בעצם הנשאר מהתפ"א, וע"כ קומת האור היוצא על בחי"א הזאת נק' בשם גבורה.
      ובזה נתבארו היטב ב' הקצוות שבז"א הנק' חסד וגבורה, והנה מגבורה הזאת נמשך לבסוף אחיזה גדולה לדינין ולחיצונים, וע"כ למתוק היא צריכה, כלומר להחליש כחה וגבורתה שזהו נעשה ע"י מסע הו' הזה שלא מטי בה האור ונחשכה, וכל אורה היא מקבלת מהחסד ונמצאת הרשימו דדינא קשיא מתערבת עם הרשימו דדינא רפיא, והזווג עולה עתה על שתיהם יחד. באופן שהמסך החדש הזה דבחי"א מחובר ומעורב מב' הקצוות יחד, וע"כ מכונה בשם אמעצי דהיינו הת"ת העומד באמצע בין החסד והגבורה, והוא שנעשה ע"י זווג החדש הנמשך מכח האור דמטי בחו"ב וחסד כנ"ל, ועתה קיבלה הדינא קשיא מיתוק גמור.
      מסע ז': מטי בכתר ל"מ בחו"ב וחסד ומטי בגבורה ולא מטי בת"ת ומט' בנצח.
      גם מסע הזה מתחיל מהבינה שבהיות הגיע האו"ח מהזווג שבמסך דת"ת כנ"ל, אז שוב מתעצמת הבינה עם החכמה ומזדככת מבחי"ב שלה לבחי"א, ומתוך שבחי"ב דבינה הוא שורש להעביות דבחי"א העומד בת"ת, נמצא ג"כ הבחי"א מזדככת ולא מטי בת"ת וגם אור החכמה מזדככת בסבת הבינה שהרי הוא ג"כ משמש במסך דבחי"ב כנ"ל, וע"כ עולים שניהם שוב לנוקבא דכתר ונעשו שם בחי' מ"ן לזכר דכתר, וע"כ מתעוררת עליהם עביותם ויוצא זווג חדש בכתר ונמצא שמטי בכתר, ונתעורר שוב כלי די' דזכר דכתר שה"ס הרשימו דבחי"ד ואז החסד מתעלה מהז"א אל כלי הבינה כי שם מקומו עתה, משום שחו"ב יצאו לבחי' ו"ק ע"י הזווג דכתר כנ"ל, וע"כ לא מטי בחסד ומטי בגבורה כי אור דכתר מושפע לשם ומעורר שרב את הרשימו דגבורה, ושוב לא מטי בת"ת כי כבר נזדכך משם בחי' מסך האמצעי כנ"ל ומטי בנצח, כלומר אור של הגבורה מתהפך עתה לקו ימין דז"א שנק' נצח, והוא מטעם שאותו הכרעה והחיבור שנעשה בז"א בת"ת לבחי' אמצעית לא נתקיים, כי חזק ונחשך ונתקיים רק בבחי' הגבורה, ונמצא כל אור שבז"א עתה הוא ע"י בחי"א דדינא קשיא וע"כ חזר אור ההוא לימינו דז"א. והבן היטב אשר הגבורה דז"א נשארת בצד שמאל משום שהיא בלי מיתוק כלל, אמנם הנצח הנמשך מהת"ת שכבר עבר על הרשימו דדינא קשיא בחי' מיתוק דת"ת ע"כ נחלשה מדת הדין שבה ונעשית אחר הת"ת לבחי' קו ימין שנת' נצח.
      מסע ח': ל"מ בכתר ומט' בחב"ח ול"מ בגבורה ומטי בת"ת ול"מ בנצח ומטי בהוד.
      וגם כאן כמו במסע ו' כיון שמסתלק הזווג דבחי"א דדינא רפיא אז חוזרת עביות הבינה לקדמותה, וע"כ יורדים החו"ב מהכתר למקומם לחו"ב ומשיגים הג"ר שלהם, ואז נדחה החסד למקום ז"א ומטי גם בחסד ואז ל"מ בגבורה ומטי בת"ת ול"מ בנצח ומטי בהוד. וגם כאן כמו בקודם אין הפירוש לא מטי בנצח אשר אין בו אור כלום, כי אין לך נותן מה שאין בו, אלא האור שבו נמצא שאינו שלו שהרי עביות דרשימו דבחי"ד שלו כבר נזדכך ולא נשאר ממנה רק רשימו בלי אור הזווג כמקודם, וזהו נק' ל"מ בנצח אע"פ שיש לו מקומת אור היוצא מבחי' הת"ת, אבל האור הזה אינו מבחי' עצמו כאמור.
      וענין חילוף הסדר בנצח והוד מבחסד וגבורה הוא, כי באמת הבחי"א דדינא קשיא יותר חשוב מבחי"א דדינא רפיא, וא"כ גם בספי' דחג"ת היתה צריכה הגבורה לעמוד לימינו דז"א, ומה שהוא לשמאלו הוא מטעם שיש בה אחיזה לחצונים כנ"ל במסע ו', ולפיכך אחר שנמתקה הרשימו דבחי"ד בספי' ת"ת שנכללה בדינא רפיא אז כבר אין בה אחיזה לחיצונים, ולפיכך חזרה למעלתה ונבחנת לקו ימין בנצח כי הוא מבחי' רשימו דהתפ"א היותר חשוב מהאור דהתפ"ב, כמו שנתבאר אצל הג"ר שהרשימות דטעמים שבהם נעשו הדכורין שבג"ר, ואור החדש דהתפ"ב נעשה הנוקבין, לפיכך הנצח לימין כי שם שוכנת הרשימו דבחי"ד מהתפ"א כנ"ל, וההוד הנמשך מן בחי' דינא רפיא דבחי"א עומד לשמאל, כי הזכר היותר חשוב מכונה תמיד בשם ימין והנקבה הגרוע הימנו נבחנת תמיד לצד שמאל.
      ונתבאר אשר בנו"ה אין שינוי כלל מבג"ר, וכל השינוי הוא רק בחסד וגבורה דז"א, כי שמה נתהפך הסדר אשר אור חדש דהתפ"ב שה"ס דינא רפיא עומדת לימין בכלי דחסד והרשימו דהתפ"א דהיינו עביות דבחי"ד דטעמים עומדת לצד שמאל שהוא בהיפך מכל הג"ר כו"ח, אמנם הדבר הזה במשך מן הבינה, כי גם בבינה נמצא ג"כ אור דהתפ"ב דהיינו בן הנולד מזווג י"ה דחכמה הנמשך אליה בשעה דמטי בחכמה במסע ב' עש"ה. ה"ס צד ימין שבה דהיינו הזכר ורשימו דטעמים הנשאר מהתפשטות א' שבבינה, ה"ס צד שמאל שבה דהיינו הנקבה ומשום שחסד דז"א נמשך מהבינה וע"כ נתהפך ג"כ להיות ימין כמותה. והטעם שבהבינה הוא, משום דבן הזה הנמשך מזווג די"ה דחכמה הוא גבוה וחשוב הרבה מכל קומת הבינה, להיותו נמשך מזווג מבחי"ג דהיינו רשימו דטעמים דחכמה כנ"ל במסע ב' עש"ה, והוא שהיפך ג"כ הדו"נ דז"א בחסד וגבורה, ועוד טעם משום אחיזה לחיצונים כנ"ל.
      מסע ט': מטי בכתר ל"מ בחב"ח ומטי בגבורה ל"מ נת"ת ומטי בנצח ל"מ בהוד ומטי ביסוד.
      ומסע הזה מתחיל מהזדככות הבינה כמו במסע ז', כי זה הכלל במקום שיש עביות דבחי"ב בפרצוף דהיינו דמטי בחו"ב, א"א שיזדכך הז"א מבחי"א שלו בעוד שישנה לעביות דבחי"ב בהבינה כי עביות דבחי"ב מחזקתו, אלא במקום שלא יש עוד עביות דבחי"ב בפרצוף רק מבחי"א לבד בקצוות דז"א כי לא מטי בחו"ב, אז ודאי מתחיל ההזדככות מהקצה דז"א וזה פשוט.
      וטעם ההזדככות המתחיל מבחי"א הוא מטעם דכללא הוא, דכל מסך המתחיל להזדכך מוכרח להזדכך כולו עד השורש משום דאין מקצת נוהג אבל רוחני ע"ד נדר שהותר מקצתו הותר כולו, (ואין יוצא מהכלל חוץ אצל עקודים דס"ג דשם נשאר המול"מ בקביעות כמ"ש שם). ו טעם הזדככות העביות דבחי"ב הוא מטעם האו"ח העולה אליה בשפע, אז מניחה העביות שלה משום חוקו שמונעתה מג"ר אלא שסובלת החסרון ג"ר מטעם כי חפץ חסד הוא כנ"ל, אמנם בשעה שמגיע אליה האו"ח דחסדים מספי' אחרת אז אינה צריכה עוד לסבול החסרון ג"ר, וע"כ מזדככת מעביותה ומתדבקת ומתעצמת לעצם אחד עם החכמה, וזכור היטב ב' הכללים הנ"ל דבר בטעמו.
      וכיון שנזדככה הבינה מתבטל אור הבינה גם מחכמה כי אחת הם, וזה נבחן שרשימתם הנשאר עולה לכתר ונעשה עליהם זווג חדש בכלי דדכר, (הגם שעולים רק אל הנוק' בסוד י' דמילוי ה'), ואז שוב מטי בכתר וכו' כנ"ל עד דמטי ביסוד, שהוא מכח שליטת הכתר כנ"ל, אמנם מתוך שמקבל זה באמצעות עביות דדינא רפיא שבהוד, ע"כ מתיחדים בו ב' העביות יחד מדינא רפיא ומדינא קשיא, והזווג נעשה על המסך הכלול משניהם יחד.
      וההבחן מבין ת"ת ליסוד הוא, כי אור הת"ת נמשך מכח שליטת החו"ב שה"ס קומת ג"ר דבינה כנ"ל וה"ס דינא רפיא כנ"ל, והפוכו היסוד כי נמשך משליטת הכתר שה"ס ו"ק ולא ג"ר, גם ה"ס דינא קשיא כמבואר.
      מסע יוד: ל"מ בכתר ומטי בחוב"ה, ול"מ בגבורה ומטי בת"ת, ול"מ בנצח ומטי בהוד, ול"מ ביסוד ומטי במלכות.
      ומסע זה מתחיל מהזדככות עביות דבחי"א הממוצע משניהם יחד דינא רפיא ודינא קשיא שבהיסוד, והוא מטעם שנתבאר לעיל במסע ט' עש"ה, דאז חוזר התעבות בחי"ב לבינה וחזר אור הבינה לחו"ב הכל כנ"ל עש"ה. ול"מ ביסוד, כי הוא שנזדכך ומטי במלכות שפירושה שנסתלק כל הזווג משום דנזדכך המסך עד השורש דהיינו שעולה לכתר לפה דעליון, ונעשה שם זווג דפרצוף ס"ג (ע"ע ס"ג).
      הפרש בין ע"ב לס"ג: הנה נתבאר כאן אשר בעשרה מסעות נפסק כל הזווג דהכאה וכל האור דעקודים דא"ק, כי אחר הזדככות בחי"א שביסוד ז"א אין בחי"ב חוזרת ומתעבית, אלא באה למלכות ששם גמר הזדככות, שהמלכות ה"ס עליה לפה דעליון, דהיינו גמר הסתלקות. והטעם, משום דאין מקצת נוהג ברותני, וכיון שהתחיל להסתלק מוכרח להסתלק כולו, אלא ביני וביני עושה עשרה מסעות כאמור.
      משא"כ בהס"ג כי שם תחילת המסך הוא קומת בינה, וע"כ תמיד כשמזדכך עד השורש חוזרת התעבות בינה למקומה, כי אין זה זיכוך אלא מין גלגול שמתגלגל מלמעלה למטה וממטה למעלה, כי כל פעם נתחדש בו כל שעור קומתו שהיה בו בהמסך מתחילתו בלי חסרון משהו.
      משא"כ הע"ב, הנה המעלה שהיה במסך בב' מסעות ראשונות הם חסרים לו אפי' בהתחדשות התעבות הבינה, וע"כ מוכרח להסתלק כולו כי אין ענין מקצת נוהג ברוחני.

:

לג) מטי רגלין ברגלין:
פירושו, רגלים דפרצופי אצילות יסתיימו בשוה עם הרגלים דפרצופי א"ק. כי בטרם גמר התיקון נמצאים רגלי פרצופי האצילות מסתיימות עם הפרסא שלמעלה מעולם הבריאה, ששם בחינת נקודת הסיום דצמצום ב'. אבל בגמר התיקון יתבטל צמצום הב', וישובו ג' העולמות בי"ע למדרגת האצילות, ואז יתארכו רגלי פרצופי האצילות עד לנקודה דעולם הזה, כמו הסיום רגלים דא"ק. בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. ונמצאים רגלי האצילות ורגלי א"ק בסיום אחד. וז"ש בזוהר כד מטי רגלין ברגלין ייתי מלכא משיחא. (תרע"ט אות פ"ט)

:

צז) מטלטלין:
הו"ק נקראים מטלטלין. מטעם, כי כל עוד שאין בחינת ג"ר בפרצוף הם מטולטלים מדין לרחמים. ומרחמים לדין. (א' קס"ז אות קכ"ה).

:

ל) מיוחד: (תע"ס ח"א)

עי' לעיל במלה יחיד.

 

:

ה"ס אבא יורד ונוקב שה"ס צלצלי שמע, שבסוד מ"י יורדין החסדים ונשאר במקומם נקב וה"ס צלם וה"ס גוון לבן.

:

טו) מיין נוקבין:
נודע שמתוך התפשטות נקודות דס"ג למ"ה וב"ן דא"ק הפנימי נתחברו ב' בחינות רשימות בהמסך, שהן מבחינות ה"ר שבס"ג , וה"ת שבא"ק הפנימי, ונמצא המסך נכלל מב' נקבות מבינה ומלכות, ומכאן קנה המסך את השם מיין נוקבין, כי מכאן ואילך כלולות בו ב' נוקבין אלו בכל זווג שעושה עם אור העליון. (דף ת"ה אות ט"ו).

:

ה"ס אמא מכה ויוצאה לחוץ שה"ס צלצלי תרועה, שבסוד מ"י נחתך ונפרד לגמרי וה"ס דמות וה"ס גוון אודם.

:

      האו"ח העולה מהמסך בכח הכאת אור העליון עליו שהוא עולה ומלביש על הע"ס דאו"י, הנה האו"ח הזה נבחן תחת השם מילוי, משום שכל שיעורו של התמלאות הפרצוף עם אור העליון, תלוי ונמדד בקומת האו"ח העולה ומלביש עליו. (ע"ע או"ח) ויש בו ב' עיקרים: (וע"כ כל ביאורי השינויים וההבחנות שבהפרצופין מתבארים בדרך המילוא).
      א' שאין לך שום שינוי מספירה לספירה או מעולם לעולם זולת מסבת המילוי שבפרצוף דהיינו האו"ח הנ"ל, משא"כ מסבת הע"ס דאו"י אין שום שינוי מבין רום המעלות עד תחתית המדרגות.
      ב' שיש בו ד' כוללים שהם ד' המילויים בע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שמהם מסתעפים ויוצאים מילוים אחרים ומילוי מילוייהם עד אין קץ. (עי' עה"ח דף מ"א בפמ"א ובדף קצ"ד שם. ע"ע פשוט ומילוא).

:

      שורש שם הויה הם הד' אותיות י"ה ו"ה עצמם. והמילוי שבכל אות ואות מד' אותיותיה, שהם האותיות הנשמעות כשאנו פורטים כל אות לעצמו, כי כשאנו מזכירים י', הרי ו"ד נשמעות עמה. וכן ה', נשמע אחריה י' או א' דהיינו הי או הא וכדומה. ה"ס ביאור ההויה בדרכי יציאת אורותיה לחוץ, דהיינו הענפים של אותה ההויה, באופן שד' האותיות דהויה הפשוטות בלי מילוי, הם בחי' השורש, אשר מכל אות ואות מהשורש, יוצא ענף מיוחד לחוץ, שנק' מילוי: שמן היוד דהויה, יוצא הויה במילוי ע"ב (ע"ע ע"ב) ומן ה' ראשונה דהויה יוצא הויה במילוי ס"ג (ע"ע ס"ג) ומן ו' דהויה, יוצא הויה במילוי מ"ה (ע"ע מ"ה) ומן ה' אחרונה דהויה, יוצא הויה במילוי ב"ן (ע"ע ב"ן).
      וצריך שתדע כאן אשר חכמת האמת מתבטאת ע"פ ב' דרכים, או ע"פ שמות של הספירות והפרצופין או ע"פ שמות הויה אהי' וכו' וכינויים ומילויים וריבועים וגימטריאות וכו'. רצוני לומר, שכל ענין וענין של החכמה הזאת, אפשר לבארו באיזה שפה שאנו רוצים. או ע"פ השפה של הויות ומילויים וגימ', או ע"פ שפה של ספירות ואברי פרצופין, אמנם משום הקושי של ההסברה הנמצא בחכמה הזאת משמשים ונעזרים לפעמים משניהם יחד, וזהו אך במקרה משום חומך הענין כאמור.
      ולדוגמא נעתיק הדברים הנ"ל המדוברים בשפה של הויות ומילויים אל השפה של שמות הספירות ופרצופין ונאמר:
      שורש הפרצוף: הם העשר ספירות שקומתם עד הכתר, שהם עשר הספירות הנק' כתר חכמה בינה ז"א ומלכות, שכל אחד ואחד מהם קומתו עד הכתר, ומכל ספירה וספירה שבפרצוף השורשי הזה יוצאת מדרגה לחוץ ומלבישו סביב, דהיינו: מספירת חכמה שבו יוצאת מדרגה שלמה של ע"ס בקומת חכמה, ומהבינה שבו יוצאת מדרגה של ע"ס בקומת בינה, ומהז"א שלו יוצאת מדרגה של ע"ס בקומת ז"א, ומהמלכות שבו יוצאת מדרגה שלימה של ע"ס בקומת מלכות, וכל ארבעה פרצופין אלו המה כענפים היוצאים מהשורש ונק' מלבושים, שהם ד' מלבושים: פרצוף חכמה, פרצוף ביבה, פרצוף ז"א, פרצוף נוקבא, וענין זה מחוייב בכל הארה ומדרגה פרטית, אשר אין לך שום מדרגה פרטית בעולמות שלא יהי' נבחן ה' פרצופין הנ"ל. דהיינו, פרצוף השורשי, שנק' פרצוף הכתר, וד' לבושיו חו"ב זו"נ, דהייא הויה פנימאה וד' מילויו עסמ"ב הנ"ל.
      והנך רואה איך הדברים נעתקין. כי הפרצוף אפשר לקראו בשם הויה, וד' אותיות הויה מכונה כאן ד' הספירות חו"ב זו"נ. והויה הפשוטה מכונה כאן פרצוף כתר, והמילויים מכונים כאן לבושים, וד' המילויים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, מכונה פרצופי חו"ב זו"נ, או פרצופי חיה נשמה רוח נפש.
      ומתוך שענין זה הוא מן החמורים שבחכמה, לפיכך ע"פ רוב אנו משמשים כאן בב' השפות יחד, וביחוד בדבר ההסברה כמו שאבאר לך בלשון הרגיל דהיינו מב' השפות בעירוב.
      מהות המילוי: הוא מסבת הסתלקות האור הנוהג בהע"ס דכל גוף של פרצוף (ע"ע הסתלקות א'). ע"כ נצרך פרצוף ההוא לפרצוף שני שימלא חסרונו, וע"כ בהתפשטות איזו הארה ומדרגה הנה מתחילה מתפשטת לראש תוך סוף כנודע, (ע"ע השתלשלות הפרצופין). ובראש אין נוהג הסתלקות האור (ע"ע הסתלקות אינו נוהג בראשים) רק בגוף דהיינו התוך והסוף, וע"כ יוצא התפשטות ב' למלאות האור שנסתלק מהגוף, והתפ"ב הזה יוצא רק בקומת חכמה וחסר כתר, (ע"ע ע"ב) וע"כ נקרא פרצוף זה בשם פרצוף חכמה להורות שחסר כתר, והוא מלביש לפרצוף השורשי בכל המקום החסר מאור מפאת ההסתלקות כנ"ל, דהיינו מפה דראש ולמטה, ופרצוף זה נק' ג"כ פרצוף ע"ב או הויה במילוי ע"ב, והיינו שכל אות ואות מהויה זו ממולא ביוד כזה: יוד הי ויו הי. (וטעמו ע"ע ע"ב).
      והנה פרצוף ע"ב הזה מתפשט ג"כ לרת"ס, ובהגוף שלו מסתלקים ג"כ אורותיו כמו בפרצוף השורשי, וע"כ הוא נצרך ג"כ לפרצוף שני למלאותו, ופרצוף זה נק' פרצוף בינה, להורות שחסר קומתו מכתר וחכמה. ונק' ג"כ פרצוף ס"ג או הויה במילוי ס"ג, והוא מלביש מפה דע"ב ולמטה, דהיינו באותו מקום שצריך מילוי כנ"ל, וגם בס"ג הזה נוהג הסתלקות בגוף שלו, ובשביל זה מוציא פרצוף אחר למלאות חסרונו, והוא נק' פרצוף ז"א המלביש מפה דס"ג ולמטה במקום שצריך מילוי כנ"ל. ולבסוף יוצא פרצוף ב"ן שהוא בחי' מלוי דז"א.

:

מה) מילוי בגימטריא אלקים:
המילואים של השמות, רומזים על בחינות העביות ומסכים שאור העליון מזדווג עליהם, ומוציא קומת ע"ס ע"פ מדתם של העביות כנודע. אמנם כשאינם בסוד הזווג, נבחנים שהמילואים הם בלי השמות, ואז המה בחינת דינים. וזה הרמז, אשר מילוי בגימטריא אלקים, דהיינו כשהם בלי השם אז המה דינים, כי שם אלקים מורה על דינים, אבל כשהמה בסוד הזווג, דהיינו עם השם, אז אדרבה המה בסוד הרחמים, ובחינת הוי"ה. (א' כ"ה אות ל"ג).

:

מו) מילוי בלי הפשוט:
המ"ן והעביות שאור העליון מזדווג עמהם, נקרא מילוי, וכל עוד שלא באו בסוד הזווג, נבחנים למילוי בלי הפשוט. עי' לעיל בתשובה מ"ה (מילוי בגימטריא אלקים). (אות ל"ב).

:

מז) מילוי בלי השם:
לעיל תשובה מ"ה (מילוי בגימטריא אלקים) מ"ו (מילוי בלי הפשוט). (שם)

:

סא) מילוי דהויות:
השם הוי"ה הוא ע"ס, שי"ה הם כח"ב, והו"ה הם זו"ן, כנודע ועדיין לא נודע בזה מאיזו קומה הן הע"ס האלו, אם בקומת נפש, אם רוח, נשמה וכו'. וע"ז באים המילואים שהם המבארים את הע"ס שבהוי"ה מבחי' שיעור קומה שבהם: שבקומת נפש הם מתמלאים בההין שהם בגימטריא ב"ן. ובקומת רוח הם מתמלאים באלפין, שבגימטריא מ"ה. ובקומת נשמה הם מתמלאים ביודין, חוץ מן הואו שבה שמתמלאת בא', שהיא בגימטריא ס"ג. ובקומת חיה היא מתמלאת לגמרי ביודין ואפילו בהויו שבה, שהיא בגימטריא ע"ב. (אלף שי"ג אות מ"א. וע"ח שי"ח פ"א).

:

פט) מהו מילוי הזקן.
כשז"א הוא בבחינת ו"ק יש לו ו' תיקוני דיקנא, וכשיש לו ע"ס שלמות שהם מבחינת צ' דצל"ם, דהיינו בי"ג שנה ויום א', יש לו ט' תי"ד. וכשקונה ל"מ דמקיפי אבא, דהיינו בכ' שנה, הוא נשלם בי"ג תי"ד כמו א"א, ואז נבחן שנתמלא זקנו. (אות ר"ג).